לאחי
משה־אפרים הררי
יט אב, התרפט
לזכר הנאמן לבמה העברית,
שומר צעדיה עד יומו האחרון,
ישַר־לב, יפֵה־רוח ואיש־החלום,
חולם יֹפי וטֹהַר ותֹם ושלום
ויצירה ואהבה על אדמת אבות,
ליֵשַׁע ולִפדוּת אָץ ביום־עֲבָרות,
עם אֶחיו למָגן, לגבורה ולמסירות
על משמר תל־אביב נפל שדוּד…
ח. ה.
מדרש חזיון זה, כתבו ראשונה אדמונד פלג בצרפתית. גם שם הלואי “מדרש” הוא משלו. לכתחלה נועד לאופרה, ונשלח לפני שלש שנים להצגה דרמתית בתא"י. בנוסח העברי אשר כאן נשמרו מבנה החזיון, יסוד הזמרה, סדר העלילות, הנפשות הפועלות ומהלך הפעולה, אך באו בו שנויים נִכרים בתכן המונולוגים, בהדגשה הדרמתית ובעצם המגמה. אדמונד פלג קרא את הנוסח הזה בכתב־יד, והביע את שמחתו ואשרו לראות יצירתו זו שבה למקורה בעברית
השם “איזבל”, על המעטפה, הוא בכתב עברי קדום
היוצאים והבאים 🔗
אִיזֶבֶל - מלכה בישראל
מִרְיָם - בת נָבות הַיִזְרְעֵאלִי
תָּמָר - אחת הקדֵשות לאֲשֵרָה
יֵהוּא - שַר־הצבא
אֵלִיָּהוּ - הנביא
יָאִיר - משורר בכנור לפני אִיזֶבֶל
נָבוֹת - הַיִזְרְעֵאלִי
עֲזָאֵל- בן נָבות
נָבָל - מבְּנֵי יִזְרְעֶאל
זִמְרִי - בכור אִיזֶבֶל
ובאים ויוצאים אלה אשר מבית־איזבל, ועבדיה ושפחותיה, ושרי־צבא ואנשי־צבא, ושבויים מיהודה, ואנשי יזרעאל, ובתולות יזרעאל, והזקנים, ויוגבים ובוצרות מכרם נבות, והמקוננות, והקדֵשִים אשר לַבַּעַל והקדֵשות אשר לאֲשֵרָה
עֲלִילָה רִאשׁוֹנָה 🔗
וַתְּהִי אִיזֶבֶל, בת אֶתְבַּעַל, מלך צידונים, מלכה בישראל. ותעש הרע בעיני יַהְוֶה, אשר הוא האלהים לבַדו. וַתְּקַטֵּר וַתְּזַבֵּחַ לָאֲשֵׁרָה וְלַבַּעַל, ותטַמא את בשרה לַקְּדֵשִׁים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.
ואיזֶבל יושבת בהיכלה אשר בִמְרום יזרעֶאל, מעל פני העמק, ממול הגבעה אשר כרם נָבות עליה. וְאִתָּהּ, מסביב לכסא מלכותה, זִמְרִי, ראשית אוֹנָהּ וְיָפְיָהּ, נער בן חמש, ויָאִיר המשורר לפני המלכה בכנור, והקדֵשִים אשר לַבַּעַל ולאֲשֵׁרָה, וזקני־יזרעֶאל, וראש הסופרים, ושַׂר־הרֶכֶב, ושָׂרֵי־מֵאָה, ושָׂרֵי־אֶלֶף, ושָׂרֵי־רְבָבָה, ועליהם יֵהוא שַׂר־הצָּבָא.
והנה קרֵבִים נְשִׂיאֵי־יהודה, וכהני בית־האלהים אשר על הר המוֹרִיָּה, כֶּבֶל בַצָּואָרם וחָח באַפָּם, והֵמָּה נושאים את לחם־הפָּנים, ואת שֻלְחַן־הזהב, ואת כְּלֵי־הזהב ואת מנורות־הזהב, ואת שְנֵי לוּחוֹת־הָעֵדוּת אשר עליהם חֲרוּתִים עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. ובנות יזרעֶאל משליכות חֲבַצָּלות ושושַנִּים ונַעֲמָנִים ומַעֲלוֹת קְטֹרֶת. וכל יודע מָחול יוצא במָחול, וכל יודע נַגֵּן מחַלל בֶחָליל ופוֹרֵט על־פי נֵבֶל ומנגן בכנוֹר ותוקע בשופר ומַכֶּה בַתֹּף. וקול תרוּעָה מֵעֲבָרִים.
אנשי יזרעאל
כָּבוֹד וּגְדֻלָּה,
פְּאֵר וּתְהִלָּה
לְיֵהוּא!
בנוֹת יזרעאל
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְנֵבֶל,
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְכִנּוֹר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר.
הָבוּ לְיֵהוּא הָדָר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר!
קַטְּרוּ נֵרְדְּ וַאֲהָלִים,
הַעֲלוּ קְטֹרֶת לַבַּעַל!
רֵיחַ נִיחֹחַ, רֵיחַ מוֹר,
לִכְבוֹד יֵהוּא הַגִּבּוֹר,
אֶל הַבַּעַל יַעַל!
אנשי יזרעאל
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְנֵבֶל,
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְכִנּוֹר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר.
הָבוּ לְיֵהוּא הָדָר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר!
יהוּא, אל איזבל
מַלְכָּה, אָמַרְתְּ לִי: לְכָה!
וַאֲנִי הָלַכְתִּי כִדְבָרֵךְ.
רִכְבִּי כְּצִלְלֵי־עֶרֶב
פָּשַׁט עַל יְהוּדָה.
יְרוּשָׁלֵם שָׂדֶה חָרַשְׁתִּי,
וְאוֹיְבַיִךְ הֲדִקּוֹתִי
כְּטִיט חוּצוֹת.
אֶת כֹּהֲנֵי־יָהּ הֵבֵאתִי בַכֶּבֶל,
וּלְרַגְלַיִךְ, הַמַּלְכָּה אִיזֶבֶל,
אֶכְרַע, אֶשְׁתַּחֲוֶה,
הֵבֵאתִי שַׁי אֶת כְּלֵי־אֲדֹנָי,
אֶת מְנוֹרַת שִׁבְעַת־הַקָּנִים,
גַּם אֶת לֶחֶם־הַפָּנִים,
וְאֵת לוּחוֹת־הָעֵדוּת
עֲלֵיהֶם חָרוּת
דְּבַר יַהְוֶה.
אז תקום איזבל ובגאון־לבה תקרא:
לוּחוֹת־הָעֵדוּת
עֲלֵיהֶם חָרוּת
דְּבַר יַהְוֶה.
אל בנה זמרי
דְּבַר יַהְוֶה! – –
קְרָא, בְּנִי, קָרָא:
“לֹא תִרְצָח!”
“לֹא תִנְאָף!”
יָדִי תִמְחַק אֶת כְתָבוֹ הֶחָרוּת
פֹּה עַל לוּחוֹת הָעֵדוּת.
אָנֹכִי אַשְׁמִיד, אָנֹכִי אַכְרִית
כָּל נֶאֱמָן לְלוּחוֹת־הַבְּרִית!
ובצעיפֶיהָ ובכפות־ידיה וצפרניה תתנפל אל לוחות־האבן לשְׂרֹט ולגָרֵד את הדברים החרותים. והזקנים והשׂרים, ועבדי איזבל ושפחותיה, והשבויים והבתולות, והמשוררים והמחוללות יוצאים בסָך. וכֻלם מריעים
כָּבוֹד וּגְדֻלָּה,
פְּאֵר וּתְהִלָּה
לְיֵהוּא!
עַל יַהְוֶה נוֹפֵף יָדוֹ,
כֹּהֲנָיו הוֹלִיךְ בַּשֶּׁבִי.
אֵי תוֹרָה? אֵי תְעוּדָה?
לֹא תָקוּם עוֹד יְהוּדָה!
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְנֵבֶל,
הַֽלֲלוּ יֵהוּא בְכִנּוֹר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר.
הָבוּ לְיֵהוּא הָדָר,
בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר!
ויצאו כל העם, וישארו עם איזבל עבדיה ושפחותיה, ויאיר ויהוא. ותקח איזבל את הכסָתות אשר לכסאה ותַּצַּע על לוחות־העֵדות, ותשכב עליהם. והצחוק מרחף על שפתיה:
קַח הַכִּנּוֹר, יָאִיר,
שִׁירָה־לִי שִׁיר!
יאיר
אִיזֶבֶל!
אִיזֶבֶל!
שְׁמֵךְ הוֹלֵךְ לַמֶּרְחַקִּים,
כִּפְרֹץ נָהָר מִמַּעֲמַקִּים.
הוֹד מִצְחֵךְ עוֹטֶה גָאוֹן,
גֵּאֶה וָרָם הוּא כַלְּבָנוֹן!
עַפְעַפַּיִךְ כִּי תָעִיפִי,
צַו־מַלְכוּת תַּצְלִיפִי…
אך איזֶבֶל הֵסֵבה פניה, ומבט עינה נָח על כרם נבות. ותרגַז המלכה, וחרון־אפה בָּעַר בה, ותקרא:
הוֹי, הַכֶּרֶם!
הַכֶּרֶם הַזֶּה בְּעוֹכְרָי!…
יאיר
וּבְרֻם מִצְחֵךְ
בְּהַצנִיחֵךְ
מֵעַל כְּתֵפֵךְ
סוֹד צְעִיפֵךְ,
וּמוֹר וָחֹם
יִזְלֹף עֵרֹם
בְּשָׂרֵךְ רוֹטֵט וּמְאַוֶּה,
יִזְעַף, יִרְגַּז אָז יַהְוֶה!
איזבל
הוֹי, הַכֶּרֶם עוֹכֵר אֱלֹהָי!…
יאיר
טוֹב שְׁמֵךְ כִּצְרִי־גִלְעָד,
יְחִי שְׁמֵךְ, יְחִי לָעַד!
לָבָן מִצְחֵךְ, עוֹטֶה גָאוֹן,
גֵּאֶה לָבָן הוּא כַלְּבָנוֹן!
מִגְדַּל־חָזֵךְ כִּי יֵרֹם:
סַעַר־חֵשֶׁק, תְּשׁוּקַת־תְּהוֹם…
אך איזבל לא תשית לב לשירו, ובחמת־רוחה תקרא:
אֶת נָבוֹת הָבִיאוּ הֵנָּה!
והעבדים והשפחות יצאו מלפניה, וגם יאיר אתם. אך יהוא לבדו נשאר, ואת זרועותיו למלכה יושיט, והיא גם לא תסב פניה למולו, ובנהמת־לבו יקרא:
אִיזֶבֶל, הָהּ, אִיזֶבֶל!
הַאִם שָׁכַחַתְּ שְׁבוּעַת־פִּיךְ?
הֶעָוֹן פָּעַלְתִּי,
הַמִּקְדָּשׁ חִלַּלְתִּי
נִשְׁבַּעַתְּ הַשְׁכִּיחֵנִי
בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ
בִּנְשִׁיקוֹת־פִּיךְ…
מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חִלְּלָה יָדִי אֶת הַקֹּדֶשׁ.
טְהוֹרָה הָיְתָה נַפְשִׁי, זַכָּה כַשֶּׁלֶג.
טְהוֹרָה וְנֶאֱמָנָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
וְעַל פּוּךְ עֵינַיִךְ וּמֶשִׁי שְׂעָרַךְ,
וּמוֹר מִשְׁכָּבֵךְ וְרֵיחַ בְּשָׂרֵךְ
יָדַי דָמִים מָלֵאוּ.
חִלַּלְתִּי קָדְשֵׁי אֱלֹהָי.
הֲרִימוֹתִי יָדִי עַל אֲדֹנָי!
הַגִּידִי, מַה־תְּצַוִּי עוֹד?
מָה הֶעָוֹן, וְאֶעֱשֶׂנּוּ עוֹד!…
איזבל
רְאֵה אֶת הַכֶּרֶם אֲשֶׁר עַל הַגִּבְעָה!
יהוּא, רועד כֻּלו
הַכֶּרֶם בּוֹ יִתְפַּלֵּל נָבוֹת?
איזבל
לְזָרָא לִי כֶרֶם זֶה
עִם גָּדֵר אֲבָנָיו,
וְאַשְׁכְּלוֹת עֲנָבָיו,
וְיִקְבּוֹ וְגִתּוֹ,
וְכָל אֲשֶׁר אִתּוֹ.
וְדַרְכֵי יְהוּדָה אִם אֲבֵלוֹת,
וְאִם חֻלַּל קֹדֶשׁ־הַקָּדָשִׁים,
עוֹד לֹא תַמּוּ כָּל הַנְּחָשִׁים…
נִשְׁאֲרוּ עוֹד עוֹלֵלוֹת
בְּכֶרֶם זֶה בְיִזְרְעֶאל:
עוֹבְדַי יַהְוֶה הָאֵל…
תְּפִלָּה לֵאלֹהִים עוֹד בּוֹ תִּשָּׁמַע!…
אַךְ כֶּרֶם נָבוֹת יִהְיֶה לְשַׁמָּה.
מִשֹּׁרֶשׁ אֶעֶקְרֶנּוּ,
בָּאֵשׁ אֲשַׁלְּחֶנּוּ,
וּמֵאֶפְרוֹ יִצְמַח־יַעַל
חֹרֶשׁ לָאֲשֵׁרָה וְלַבַּעַל!…
יהוּא
אֲבָל לֹא יִתֵּן אֶת כַּרְמוֹ נָבוֹת,
כֶּרֶם הָאֱלֹהִים וְכֶרֶם הָאָבוֹת!…
איזבל
אֶקַּח אֶת כַּרְמוֹ. מִיָּדְךָ אֶקָּחֵהוּ!
יהוּא
מִיָּדִי?
איזבל
הֵן יָתוֹם וְגַלְמוּד בִּימֵי עָמְרִי,
אֲסָפְךָ נָבוֹת אֶל בֵּיתוֹ כְבֵן.
מִפִּתּוֹ הֶאֱכִילְךָ, מִפִּשְׁתּוֹ הִלְבִּישְׁךָ,
וּבְתוֹרַת אֱלֹהִים הִדְרִיךְ אוֹתְךָ.
אוֹהַבְךָ הוּא, כֶּאֱהֹב אָב אֶת בְּנוֹ,
וּמִמְּךָ לֹא יִמְנַע אֶת־כַּרְמוֹ.
שְׁאַל מִמֶּנּוּ וְיִתְּנֵהוּ לָךְ!…
יהוּא
וּבַעֲוֹנִי יִרְאֵנִי, הוּא
הַצַּדִּיק, בְּחֶטְאִי לְאֵלִי?
איזבל
בְּרַח־לְךָ, יֵהוּא,
הִנֵּה הַיִּזְרְעֵאלִי!…
ונבות בא לפני איזבל. ויהוא רועד בפני נבות. אך נבות לא ישים פניו אליו.
איזבל, אל נבות
עַל אֹדוֹת כַּרְמֶךָ, זָקֵן,
קְרָאתִיךָ הֵנָּה.
נָקְבָה אֵפוֹא מְחִירוֹ –
וְאֶתֵּנָה!
נבוֹת
מַלְכָּה, הֲלֹא יָדַעַתְּ אֶת דְּבָרִי.
אַחַת הִגַּדְתִּי: לִי הוּא כַרְמִי.
בְּכֶסֶף לֹא אֶמְכְּרֶנּוּ וְשַׁי לֹא אֶתְּנֶנּוּ!
איזבל
אֶתֵּן לְךָ כֶּרֶם אַחֵר בְּיִזְרְעֶאל,
יָפֶה מִכַּרְמְךָ אֲשֶׁר עַל הַגִּבְעָה,
טוֹב מִמֶּנּוּ וּפוֹרֶה פִּי־שִׁבְעָה.
נבוֹת
חָלִילָה לִי מִיַּהְוֶה,
מִתִּתִּי נַחֲלַת הָאָבוֹת
אֲשֶׁר לְבֵית נָבוֹת
מִימֵי יְהוֹשֻׁעַ וְעַד הַיּוֹם.
חָלִילָה לִי מִתִּתִּי
כַּרְמִי־יְרֻשָּׁתִי.
זֶה דְבָרִי, מַלְכָּה. שָׁלוֹם!
איזבל
אַתָּה מְמָאֵן?
והיא מביטה אל יהוא, כי ידבר אל נבות, אך יהוא ירעד ולא ירהיב עֹז בנפשו.
איזבל, אל נבות
אוֹמְרִים, כִּי תַחְבִּיא לִפְעָמִים,
בְּמִגְדָּלְךָ אֲשֶׁר בַּכְּרָמִים,
אֶת אֵלִיָּהוּ, זֶה הַתִּשְׁבִּי
בַּעַל הַשֵּׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר בְּמָתְנָיו,
הַמְּשֻׁגָּע מִגִּלְעָד, הַנָּבִיא,
וְהוּא אוֹיְבִי.
נָבוֹת, מביט אל יהוא בדַברו
אוּלַי אָסַפְתִּי פַּעַם יְתוֹמִים וַעֲזוּבִים,
בִּימֵי עָמְרִי,
אֲשֶׁר גָּדְלוּ בְּבֵיתִי וְאָכְלוּ מִכַּרְמִי
וְלָבְשׁוּ מִצַּמְרִי.
אַךְ אֵלֶּה הָפְכוּ לִי אוֹיְבִים!…
איזבל
אַךְ בְּכַרְמְךָ תִּתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים,
תַּעֲבֹד אֶת יַהְוֶה!
נבוֹת
יַהְוֶה אֱלֹהַי
הוּא אֱלֹהֵי הָעוֹלָם.
מְלֹא כָל הָאָרֶץ הוֹדוֹ,
וּבְכָל מָקוֹם כְּבוֹדוֹ.
גַּם פֹּה, מַלְכָּה, בָּאַרְמוֹן,
כְּמוֹ בְּכַרְמִי יִשְׁכֹּן!
איזבל, בָּחֳרִי־אף
רַב לְךָ! צֵא!
יהוּא
תְּנָה אֶת־כַּרְמְךָ, נָבוֹת.
בְּנַפְשְׁךָ הוּא. תֵּנָה!
נבוֹת
בְּכַרְמִי חָיִיתִי וּבְכַרְמִי אָמוּת.
יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה!
יוצא
איזבל, אל יהוא
כָּל עוֹד בַּחַיִּים נָבוֹת
לֹא יִתֵּן נַחֲלַת הָאָבוֹת.
וַאֲנִי כַרְמוֹ אֶקַּח, יֵהוּא,
אַתָּה לִי תִתְּנֵהוּ!
יהוא נרעש ונדהם.
איזבל
מַה־תָּרֹן בְּקִרְבִּי הַבְּשׂרָה,
כְּרִנַּת עֻגָּב, כְּזִמְרַת־נֵבֶל:
“לָךְ הוּא כֶרֶם נָבוֹת, אִיזֶבֶל!”
מַה־תָּרֹן בְּקִרְבִּי הַבְּשׂרָה,
לִי תָבִיא הַלַּיְלָה…
יהוּא
הַלַּיְלָה?
איזבל
הַלַּיְלָה, לֵיל הַבְּתוּלוֹת,
לֵיל רִאשׁוֹן לַבְּעוּלוֹת,
אֶל הַבַּעַל הֵן עוֹלוֹת.
הַלַּיְלָה אִיזֶבֶל בְּכָל פְּאֵרָהּ,
לְאוֹר הַלְּבָנָה הָאֵלָה הַקְּדוֹשָׁה,
תִּהְיֶה אִיזֶבֶל לַבַּעַל אֲשֵׁרָה!
הַלַּיְלָה, לֵיל הַבְּתוּלוֹת,
אֶל הַבַּעַל עוֹלוֹת,
בֵּין הָאֵלוֹת,
תָּבוֹא, אַתָּה תָּבוֹא…
יהוּא, נבוך
אִי – זֶ – בֶל!
איזבל
וְאַתָּה תְּהִי בַּעַל בִּזְרוֹעוֹת אֲשֵׁרָה!..
יהוּא
אִיזֶבֶל!
איזבל, נותנת מאכלת בימינו:
כֵּן, אִם אֲהַבְתַּנִי, יֵהוּא.
אִם תָּאֳהָבֵנִי
לָךְ הִנֵּנִי!…
יהוּא, נרעש מפחד:
הַאֻמְנָם, אֶת נָבוֹת? – –
כֶּרֶם אֱלֹהִים וְנַחֲלַת הָאָבוֹת?…
איזבל
תְּנָה־לִי אֶת כֶּרֶם נָבוֹת – – –
עֲלִילָה שֵׁנִית 🔗
כֶּרֶם נבות. והמגדל והגת בתוכו. הבוצרות עושות בענבים, והיוגבים דורכים בגת, וכורמים וכורמות קולעים עלי־גפן וענפי־תמר לסֻכת־החג וסֻכת־הָאָסִיף. לעת ערב, עם בוא השמש ורדת הצללים.
מרים, מבין הבוצרות
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי
בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי!
הבוצרות
אֶשְׁכֹּל!
יֵשׁ כֹּל!
הֵידָד!
כָּלָה קָצִיר,
כָּלָה בָצִיר!
הֵידָד!
היוגבים
טוֹב כַּיָּיִן
אַיִן, אָיִן!
הֵידָד!
יִזַּל עָסִיס,
נִשְׁתֶּה נָשִׂישׂ!
הֵידָד!
הכורמים
בִּרְכַּת אָסִיף
יַהְוֶה יוֹסִיף!
הֵידָד!
מרים
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
וְנָסוּ הַצְּלָלִים,
דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים!…
הבוצרות
כָּלָה קָצִיר,
כָּלָה בָצִיר!
הֵידָד!
מרים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה־בָּא!
מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים,
מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים!…
הבוצרות
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר!
דּוֹדִי עֹפֶר!
הֵידָד!
עזאל, מבין הכורמים
גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַּלָה,
גַּן נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם!
הכורמים
בִּרְכַּת אָסִיף
יַהְוֶה יוֹסִיף!
הֵידָד!
היוגבים
יִזַּל עָסִיס,
נִשְׁתֶּה נָשִׂישׂ!
הֵידָד!
עזאל
עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵימָן,
הָפִיחִי גַנִּי, יִזְּלוּ בְשָׂמָיו!
מרים
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו!
עזאל
אִתִּי מִלְּבָנוֹן, כַּלָּה,
אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי,
מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן!
הבוצרות
לְבָנוֹן וְחֶרְמוֹן!
אֶשְׁכֹּל וְרִמּוֹן!
הֵידָד!
אֶשְׁכֹּל!
יֵשׁ כֹּל
הֵידָד!
היוגבים
טוֹב כַּיָּיִן
אַיִן, אָיִן!
הֵידָד!
הכורמים
כָּלָה קָצִיר,
כָּלָה בָצִיר!
הֵידָד!
נבות, על יד הסֻכה
חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם
חַג הַסֻּכּוֹת וְחַג הָאָסִיף!
הכורמים
בִּרְכַּת אָסִיף
יַהְוֶה יוֹסִיף!
הֵידָד!
נבות
כִּי בַסֻּכּוֹת יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵינוּ
בִּהְיוֹתָם בַּמִּדְבָּר.
וְאוֹתָנוּ בֵרַךְ אֱלֹהֵינו
גַּם בַּגֶּפֶן גַּם בַּבָּר.
הכורמים
בִּרְכַּת אָסִיף
יַהְוֶה יוֹסִיף!
הֵידָד!
והבוצרות כִּלו את הבציר, והכורמים כִּלו את מַעֲשֵׂה הסֻכה, והיוגבים שאבו מן היין. והם מקיפים את הסֻכה, ופרי עץ הָדָר וכפות־תמרים בידיהם, והמה מביאים לפני נבות אשר בתוך הסכה לחם ויין. והצללים יורדים על פני האדמה. ויהוא מתחבא מאחורי המגדל, והנה הוא קרב אל הסֻכָּה.
נבות, מקדש את היין
בָּרוּךְ אַתָּה יַהְוֶה
עַל הָאָרֶץ
וְעַל הַגֶּפֶן
וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן!
כל הקהל
הוֹדוּ לְיַהְוֶה
כִּי טוֹב!
אָמֵן!
נבות
אֱלֹהֵי הַצֶּדֶק וְהַתֹּם!
אִם לֹא רִחַמְתִּי הַיָּתוֹם,
אִם דַּל עָזַבְתִּי בְּרִישׁוֹ,
שָׂכִיר עָשַׁקְתִּי בַּחֲרִישׁוֹ,
וְאִם שׁוֹר חָסַמְתִּי בְּדִישׁוֹ,
וְאִם שָׁלַלְתִּי לֶקֶט קְצִירִי,
וְאִם עוֹלַלְתִּי אַחַר בְּצִירִי,
וְאִם קָרָאתִי לָאֲשֵׁרָה,
שַׁלַּח בִּי אֶת הַמְּאֵרָה:
יְהִי הַתִּירוֹשׁ
לְרוֹשׁ!
תְּהִי הַבְּרָכָה
לַאֲנָחָה!
כל הקהל
בָּרְכוּ אֶת יַהְוֶה!
נבות
וְאִם הֲשִׁיבוֹתִי שֶׂה תוֹעָה,
וְאִם רִפֵּאתִי הַצּוֹלֵעָה,
וְלֶקֶט אִם לֹא שָׁכַחְתִּי,
וּפֶרֶט וּפֵאָה הִנַּחְתִּי
לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה,
בָּרְכֵנִי, יַהְוֶה, גַּם הַשָּׁנָה:
יְהִי יֵינִי יֵין־בְּרָכָה,
וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה!
כל הקהל
בָּרְכוּ אֶת יַהְוֶה!
הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב!
אָמֵן!
וישתו כֻלם מכוס־הברכה, ויאכל נבות ויֵשת בסֻכּת־החג, וישכב לנום שנתו על ערשׂ־הֶעָלים. ועזאל ומרים, והיוגבים והכורמים והבוצרות, מתרחקים בשוררם בנעימות:
בָּרְכֵנוּ, אֱלֹהֵינוּ, הַיּוֹם.
פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת־שָׁלוֹם!
עזאל ומרים
בַּסֻּכּוֹת יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵינוּ
בִּהְיוֹתָם בַּמִּדְבָּר.
וְאוֹתָנוּ בֵרַךְ אֱלֹהֵינוּ
גַּם בַּגֶּפֶן גַּם בַּבָּר!
ונבות נרדם. והחֹשך על הארץ. ויהוא נגש אל הסֻכה, ובידו המאכלת, ושפתיו דובבות:
יָשֵׁן הוּא! – –
והוא מרים את יד ימינו להכות את נבות, אך ידו צנחה, והוא מדבר אל נפשו:
קוֹלוֹת יַלְדוּתִי אַךְ זֶה שָׁמַעְתִּי.
וְעַל מַה־זֶּה אֶחֱרַד לֹא יָדַעְתִּי…
הִנֵּה הַכֶּרֶם וְהִנֵּה הַגַּת וְהִנֵּה הַסֻּכָּה,
וְהִנֵּה הַמִּגְדָּל עִמּוֹ גָדַלְתִּי.
וְלָמָּה יֶהֱמֶה לִבִּי? מָה רוּחִי מְדֻכָּא?
לָמָּה תִרְעַד יָדִי? כִּי אֻמְלַלְתִּי!…
אָרוּר הַיּוֹם בּוֹ יְלָדַתְנִי אִמִּי,
בּוֹ נוֹלַד יְגוֹנִי וּכְאֵבִי עִמִּי.
יֹאבַד יוֹמִי וְחֹשֶׁךְ יְהִי שִׁמְשִׁי.
בְּשִׁגָּעוֹן יִנְהַג יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי!…
שְׁתַּיִם אִשִּׁים יוֹקְדוֹת קִרְבִּי:
אֵשׁ אֱלֹהִים וְאֵשׁ שָׂטָן!
מִי הַחֵשֶׁק וְהֶעָוֹן הֵעִיר בִּי?
וּמִי הַנֹּחַם לִי נָתָן?
רַךְ הַלֵּב! מַה לִבְּךָ יַדְהִים?
מִמִּי תִפְחָד? מֵאֱלֹהִים?
וּמָה אִם יִרְאֶה? וּמָה אִם יֵדָע?
מַה־לְּךָ טוֹב ומַה־לְּךָ רָע?
מַה־לְּךָ נָבוֹת? וּמָה הַסֻּכָּה?
יִחְיוּ הַחַיִּים וּתְחִי הַתְּשׁוּקָה!
ויהוא מִשְׂתָּעֵר על נבות להכותו, והנה הופיע מן העלטה התשבי.
אליהו
יֵהוּא! מָה עִמָּדְךָ?
עֲמֹד! הָשֵׁב יָדְךָ!
יהוא
הַנָּבִיא!… אֵלִיָּהוּ!
אליהו
אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה,
אֱלֹהֵי הַסַּעַר וְהַדְּמָמָה,
אֱלֹהֵי הָרוּחַ וְהָאֵשׁ,
כֹּה אָמַר לִי: יֵשׁ
עָוֹן בְּיִזְרְעֶאל!
יהוא
הַאֻמְנָם רָאָה? הַאֻמְנָם יָדָע?
אליהו
שָׁכַבְתִּי לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל,
וַיְהִי אֵלַי דְבַר־אֵל:
קוּמָה, אֵלִיָּהוּ, שַׁנֵּס מָתְנַיִם,
רוּצָה אֶל יֵהוּא בְכֶרֶם יִזְרְעֶאל,
וְיָדַע כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם
וְנָבִיא בְיִשְׂרָאֵל!
יהוא
לֶך־לְךָ, אִישׁ הָאֱלֹהִים!
כִּי חַיִּים חָפַצְתִּי, חַיִּים!
אליהו
אֵיךְ אֵלֵךְ? וֵאלֹהִים שְׁלָחַנִי,
עָלֶיךָ וְעַל חַיֶּיךָ צִוָּנִי!
יהוא
עַל חַיָּי?
אליהו
כֹּה יֹאמַר אֱלֹהִים וְכֹה יְצַוֶּה:
מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל!
אַתָּה הַנּוֹקֵם, אַתָּה הַגּוֹאֵל,
אַתָּה תִשְׁפֹּט את יִזְרְעֶאל.
אַתָּה תִקֹּם נִקְמַת־הָאֱלֹהִים,
וְנִקַּמְתָּ דְּמֵי־הַנְּבִיאִים
וּדְמֵי כָל־עַבְדֵי יַהְוֶה!
יהוא
אָנֹכִי אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בַמַּעַל
לְחַלֵּל הַמּוֹרִיָּה,
אָנֹכִי אֲשֶׁר טָמֵאתִי לַבַּעַל
אֶהְיֶה בְּחִיר־יָהּ?
אליהו
לֵךְ אַחֲרַי, כִּי נִבְחָרְתָּ,
לֵךְ אַחֲרַי וְטָהָרְתָּ!
שְׁכַח הַמַּלְכָּה וְנַאֲפוּפֶיהָ,
שְׁכַח אִיזֶבֶל וּכְשָׁפֶיהָ.
לֵךְ אַחֲרַי וּטְהָר,
עֲלֵה הָהָר!
יהוא
וְלֹא אָשׁוּב עוֹד אֶרְאֶנָּה?
אליהו
לֹא תִרְאֶה עוֹד אֶת פָּנֶיהָ.
עֲזֹב אִיזֶבֶל וּזְנוּנֶיהָ!
יהוא
לֹא אוּכַל. הַנַּח־לִי. לֵכָה!
אליהו
יַהְוֶה צִוַּנִי עָלֶיךָ
יהוא
לֹא אֶשְׁמַע! לֹא אֹבֶה!
אליהו
הָיָה אֵלַי דְבַר יַהְוֶה!
יהוא
לָמָּה תִהְיֶה בְעוֹכְרָי?
אליהו
אַתָּה תֵלֵךְ אַחֲרָי!
יהוא
לֹא כִּי אֶרְצָח!
אליהו
יָדְךָ אַל תִּשְׁלָח!
כֹּה יֹאמַר אֱלֹהִים וְכֹה יְצַוֶּה:
עֲלֵה הָהָר,
עֲלֵה וּטְהָר!
ואליהו תופש את יהוא בזרועו, ויהוא משתמט וצועק:
הָיְתָה עָלַי יַד יַהְוֶה!…
הָיְתָה עָלַי יַד יַהְוֶה!…
עֲלִילָה שְׁלִישִׁית 🔗
בחֹרשה הקדושה, בַבמה אשר לאֲשֵרָה. ובין שְׂדֵרות האֵלות, בין האֲשֵׁרִים והחַמָּנִים, פסל אֲשֵׁרָה־עַשְׁתֹּרֶת, והברֵכָה העשויה יָשְׁפֵּה, אשר ממנה ישתו הנערים, לכבוד האֲשֵרה, מאור הלבנה. וקול הקדֵשות יבוא ממסתָּרים:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
תּמר, מבין הקדשות
אֶל הַבָּמָה, אֶל הַחֹרְשָׁה,
עֲלֵה, קָדֵשׁ, עֲלֵה בַקֹּדֶשׁ,
אֶל הָאֵלָה, אֶל הָאֲשֵׁרָה,
עִם לֵיל הָאוֹר, עִם לֵיל הַחֹדֶשׁ!
הקדשות
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
תמר
בֵּין אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים,
עִם פִּרְחֵי נַעֲמָנִים,
אֶל הַלְּבָנָה הַקְּדוֹשָׁה
עֲלִי, הַקְּדֵשָׁה!
יהוא, ורוח עִוְעִים בתוכו:
הַיָּד עַל יָדִי – –
הַאִם יַד יַהְוֶה?
יָד מִי נִצְּחָה?
אֲנִי נִצַּחְתִּי!
הַאֻמְנָם רָצַחְתִּי?…
הקדשות
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
הנערים הבאים, ובראשם נָבָל
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
יהוא
אָכֵן יָדִי נִצְּחָה, בְּיָדִי הֻכָּה…
אֶת דָּמוֹ שָׁפַכְתִּי שָׁם בַּסֻּכָּה…
הנערים
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
נבל, מתוך הנערים
בַּבָּמָה, בַּחֹרֶשׁ, בְּלֵיל הַחֹדֶשׁ,
מִן הַבְּרֵכָה, מֵאוֹר הַקֹּדֶשׁ,
תַּחַת אֵלָה רַעֲנַנָּה,
אֶשְׁתֶּה מֵאוֹר הַלְּבָנָה
לָעַשְׁתֹּרֶת וְלָאֲשֵׁרָה!
הנערים
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
נבל
צְקִי אוֹרֵךְ, צְקִי זִיוֵךְ.
זִיו יָפְיֵךְ, זִיו גֵּוֵךְ
גַּלִּי, הָאֲשֵׁרָה!
יהוא
לֵיל בֹּשֶׁם, רִנַּת־אוֹר! – –
צַק־נָא זִיו, צַק־נָא מוֹר,
יַהְוֶה, הָהּ, אֵלִי,
עַל נַפְשִׁי הַיְּגֵעָה…
הנערים שותים מן האור אשר בברכה ומתרחקים:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
יהוא
כְּבָר מֵת הַיִּזְרְעֵאלִי!…
מָה רוּחִי כֹּה נְכֵאָה?
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
בַּבָּמָה, בַּחֹרֶשׁ, בְּלֵיל הַחֹדֶשׁ,
מִן הַבְּרֵכָה, מֵאוֹר הַקֹּדֶשׁ,
אֶשְׁתֶּה לְיַהְוֶה אֵלִי
מֵאוֹר הַלְּבָנָה הַטְּהוֹרָה…
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
בַּעַל אֶהְיֶה בִּזְרוֹעוֹת אֲשֵׁרָה!…
בַּעַל בִּזְרוֹעוֹת אֲשֵׁרָה! – –
ויהוא יוצא
וממסתרים עולה רנת הנערים:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
ורנת הקדשות הנסתרות עונה:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
והנה הקדשות, נושאות לפידים בידיהן, ושערותיהן פרועות, ועֵירֻמָן נשקף מבעד לצעיפי הכַּרְכֹּם. ובתולות יזרעאל באות, ונושאות פרי בטֶנֶא, ופרח הנַעֲמָן על מצחן, ולא יראו מַעֲרומיהן מבעד לצעיפי הבד. והנה גם איזבל, ושמלתה אדֻמה כדם, ועבדיה נושאים אחריה את שני לוחות־הברית. והשמים לבשו גם הם דם, עד מרומי הלבנה, מן הלהבה העולה מכרם נבות הבוער באש מרחוק.
איזבל, מגישה את לוחות־הברית לפני הפסל:
רַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת, אִמִּי אֲשֵׁרָה,
אֵם הַבְּרָכָה וְהַמְּנוּחוֹת,
מְקוֹר אָשְׁרִי וַעֲדָנָי!
עַל שְׁנֵי אֵלֶּה הַלּוּחוֹת
מֵהֵיכַל אֲדֹנָי,
מֵחֶבְיוֹן יַהְוֶה,
אֶכְרַע אֶשְׁתַּחֲוֶה
לָךְ רַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת־אֲשֵׁרָה!
הֵפַרְתִּי הַבְּרִית
אוֹתָהּ כָּרַת,
אוֹתָהּ חָרַת
פֹּה עַל־הָאֲבָנִים.
בִּעַרְתִּי הַשְּׁאֵרִית
לְעוֹבְדֵי הָאֵל
בְּכֶרֶם יִזְרְעֶאל,
זֶה חוֹר־הַפְּתָנִים.
רְאִי הַלַּהַב מִכֶּרֶם נָבוֹת.
שִׁלַּחְתִּי בָאֵשׁ נַחֲלַת הָאָבוֹת.
רְצִי הַבְּעֵרָה,
רַבָּתִי אֲשֵׁרָה!
תַּעַל הַקְּטֹרֶת
לְרַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת!
והקדֵשות נוטעות את הלפידים מסביב לפסל, והבתולות נושאות מסביב לפסל את הפרי אשר בטֶנא, ואיזבל כורעת לפני הפסל על לוחות־הברית. והקדֵשות מפַזרות את שערות המלכה וקולעות אותן בשערות עַשְׁתּרת. ואת פרח הנַעֲמָן אשר על מֵצַח הבתולות תָסֵרנה הקדֵשות, ואת שְׂעַר הבתולות תפרַענה, ואת צעיפי הבתולות תקרַענה.
איזבל
רַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת,
רַבָּתִי אֲשֵׁרָה!
בֹּאִי אֵלַי, בֹּאִי אֶל־תּוֹכִי.
בֹּאִי בִשְׂעָרִי,
בֹּאִי בִבְשָׂרִי,
וְהָיִיתִי אַתְּ, וְאַתְּ – אָנֹכִי!…
הקדשות
רַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת,
רַבָּתִי אֲשֵׁרָה!
איזבל
רַבָּתִי עַשְׁתֹּרֶת,
רַבָּתִי אֲשֵׁרָה!
רַֽבַּת שֶׁפַע, רַבַּת תְּנוּבוֹת,
מְקוֹר חַיָּי
וּמַאֲוַיָּי,
הַטִּי אֵלַי חַסְדֵּךְ בַּקֹּדֶשׁ,
בְּלֵיל אוֹר זֶה, בְּלֵיל הַחֹדֶשׁ,
בֹּאִי אֵלַי, בֹּאִי אֶל־תּוֹכִי,
וְהָיִיתִי אַתְּ, וְאַתְּ – אָנֹכִי!…
והקדֵשות מורות לבתולות את העֲגָבִים אשר לאֲשרה, ותשוקה גדולה מלאה את איזבל:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
בֹּאִי אֲשֵׁרָה,
בֹּאִי בִשְׂעָרִי!
בֹּאִי אֲשֵׁרָה,
בֹּאִי בִבְשָׂרִי!
בֹּאִי, בֹּאִי אֶל־תּוֹכִי.
הִנְנִי אַתְּ, וְאַתְּ – אָנֹכִי!…
והקדֵשות מורות לבתולות את השִכָּרון אשר לאֲשֵרה. ואיזבל שָׁמטה מן הפסל, הִתּיקה באון את מחלפות ראשה, ובסערת־תשוקה תקרא:
בַּעַל! בַּעַל! בַּעַל! בֹּאָה!
עַשְׁתֹּרֶת בָּאָה אֶל־קִרְבִּי, אֶל־תּוֹכִי
אֲנִי עַשְׁתֹּרֶת, הָאֲשֵׁרָה אָנֹכִי!…
והקדֵשות מכות במצִלתַּים:
בַּעַל!
והקדשים והנערים באים במרוצה:
אֲשֵׁרָה!
הקדשות, הבתולות ואיזבל:
בַּעַל!
יהוא והקדשים ובני יזרעאל:
אֲשֵׁרָה! אֲשֵׁרָה! אֲשֵׁרָה!
והם קרֵבים לדעת את הבתולות ואת הקדשות. ויהוא קרֵב אל איזבל. אך עזאל בא פתאם, ואחריו נבות:
מִשְׁפָּט אֲנִי דוֹרֵשׁ!
כַּרְמִי שֻׁלַּח בָּאֵשׁ!
מִשְׁפָּט!
ותעל חמת איזבל באַפּה, וַתִּתַּר ממקומה ותזעק:
הַעוֹד הָאִישׁ חַי?
יהוא, נבעת
לֹא נִצַּחְתִּי?
הֵן רָצַחְתִּי!
אִם יָדִי קָצָרָה?
יָד יָדִי עָצָרָה – –
הָיְתָה עָלַי יַד יַהְוֶה!…
ותקח המלכה לפיד בידה ותתן מאורו על הלוחות וַתִּרְגַּז:
קְרָא, קְרָא, מוּג־לֵב, רְפֵה־רוּחַ,
קְרָא, קְרָא פֹּה עַל־הַלּוּחַ:
“לֹא תִרְצָח!”
יַד יַהְוֶה הָיְתָה עָלֶיךָ
יֵהוּא הַמְּרַצֵּחַ!…
רְאֵה אֲשֶׁר תֵּעֲשֶׂה אִיזֶבֶל
לְיַהְוֶה הַמְּנַצֵּחַ!…
ועבדיה משליכים את נבות על לוחות־הברית, ואיזבל שופכת את דמו על הלוחות:
אַיֵּהוּ אֱלֹהִים? אַיֵּה יַהְוֶה?
יָבוֹא וְיַגִּיד, יָבוֹא ויצַוֶּה!
והנה אליהו וקולו המרעים:
הִנְנִי עֲלֵיכֶם עוֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל!
עֲדַת נוֹאֲפִים
לְדָם שׁוֹאֲפִים!
שׁוֹפְכֵי דָם נָקִי בְיִזְרְעֶאל!
ועבדי המלכה והקדשים והנערים אמרו להתנפל על אליהו ולתפשו. אך המלכה תתן אות, ובצחוק על שפתיה תעצֹר בהם, כי לא תירא את הנביא ולא את האלהים.
אליהו
הִנְנִי עֲלֵיכֶם עוֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל!
הַקְּדֵשִׁים וְהַקְּדֵשׁוֹת וְהַכְּלָבִים,
רוֹעֵי זְנוּנִים וְרוֹדְפֵי עֲגָבִים,
הַזּוֹנִים לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה.
הִנְנִי וְאֶפְקֹד עֲלֵיכֶם
עֲוֹן תַּזְנוּתְכֶם וְגִלּוּלֵיכֶם,
כִּי זָנְתָה הָאָרֶץ תַּחְתֵּיכֶם,
תַּחַת נַאֲפוּפֵי אִשָּׁה סוֹרֵרָה,
וְהִיא עוֹד מַלְכָּה בְיִזְרְעֶאל!…
תנועה ורֹגז בין העומדים והשוכבים. ואחד מעבדי איזבל הרים את כידונו להכות את אליהו. אך, מתפתלת מצחוק ומתהפכת על משכבה, תשיב איזבל את יד עבדה.
אליהו
לֹא אִירָא, אִיזֶבֶל, לֹא אִירָא הַכִּידוֹן!
שִׁמְעִי דְבַר יַהְוֶה, הַנָּכְרִיָה מִצִּידוֹן:
חַי יַהְוֶה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵל
טַל וּמָטָר בִּשְׂדוֹת יִזְרְעֶאל!
פָּקֹד אֶפְקֹד אֶת דַּם נָבוֹת,
פָּקֹד אֶפְקֹד אֶת־תּוֹעֲבוֹת
הַבַּעַל וְהָעַשְׁתֹּרֶת!
וְחָתַמְתִּי הַשָּׁמַיִם בְּחוֹתַם בַּרְזֶל,
וְאָבַל יִזְרְעֶאל וְיָבַשׁ הַכַּרְמֶל,
וְהָיָה רָעָב וְהָיָה צָמָא
עֶשֶׂר שָׁנִים עַל הָאֲדָמָה,
עֶשֶׂר שְׁנֵי בַצֹּרֶת!
והמולת צחוק תשמע מבין הקדשים והקדשות, ואיזבל גם היא תצחק.
אליהוּ
חַי יַהְוֶה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
אִם יִהְיֶה טַל וּמָטָר
כִּי אִם לְפִי דְבָרִי…
הִנָּחֲמִי, אִיזֶבֶל, וְהִטַּהֲרִי!
הַרְפִּי, אִיזֶבֶל, מִזְּנוּנַיִךְ,
וְלֹא יָמוּת בְּנֵךְ עַל־פָּנַיִךְ.
וְלֹא תָבוֹא חֵרְפַּת מוּתֵךְ
עַל תַּפְנוּקֵךְ וְתַזְנוּתֵךְ.
כִּי הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ בְשָׂרֵךְ,
בְּשַׂר זִמָּה וָתֶבֶל,
וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד בְּיִזְרְעֶאל:
הִנֵּה זֹאת אִיזֶבֶל!…
והמלכה תפרץ בצהלת־פרא:
לַֽ–יִל, לַֽ–יִל, לַֽי–לָה, לֵי–לִי!
יָאִיר, הוֹי, יָאִיר, בֹּאָה, יָאִיר!
אַתָּה תִהְיֶה בַּעַל בִּזְרוֹעוֹת אֲשֵׁרָה! – –
אז יתנפל יהוא על יאיר להרגו, ואחזו בו עבדי המלכה, והרג מהם יהוא שנים, והוא אל הנביא יצעק:
אַחֲרֶיךָ אֵלֵךְ, הַתִּשְׁבִּי!
וְאִם רָעָב עַל יִשְׂרָאֵל תָּבִיא,
וּלְאִיזֶבֶל עוֹד יִרְעַב בְּשָׂרִי,
הָרְגֵנִי־נָא הָרֹג, הַנָּבִיא!…
ויהוא בורח אחרי אליהו. והקדשים והקדשות, והנערים והבתולות צוחקים צחוק גדול. והם יוצאים כלם במחול־בְּשָׂרים לפני פסל הָאֲשֵׁרָה.
עֲלִילָה רְבִיעִית 🔗
ויהי הרעב עשר שנים בארץ, רעב כבד מאד. ותחרב האדמה מחֹם השמש, וייבש כל עץ וכל עשב, ויצמא כל החי וכל הצומח למים. והנה שער יזרעאל, הוא השער הפונה מערבה, אשר בו ישבו זקנים למשפט, ואשר בימי הטובה והברכה נקהל שם עם רב לעשות מִמְכָּר וקנין, ואשר שם גם בארות המים החיים, ומשם והלאה הדרך אשר אל הקבָרות, היא דרך־המָות. ואנשי יזרעאל נטושים על פני האדמה נפוחי רעב וצִחֵי צמא. והנה יֵעור האחד, ואחריו השני, ואחריו השלישי, אם איש אם אשה, אם זקן ואם נער, וקם ונפל אחורנית, או ילך וישוב באֶפס־יָד או ימשׂך את החבל אשר על פי הבאֵר הריקה, והתעַותוּ פניו מכאֵב, והשתטח על הארץ בילָלה גדולה. ויש אשר יִשְּׁכוּ אצבעותיהם בשִנֵּיהם, ויש אשר יכרסמו בשניהם את כנף מעילם, או ינקרו בצפרניהם באדמה, יְלַחֲכו עפר בלשונם. וזעקה מרה מסביב.
העם
מַיִם! מָיִם!
לֶחֶם! לֶחֶם!
הוֹי, רָעָב!
הוֹי, צָמָא!
מרים, אל ילדה מתפלשת בעפר, ונשמתה כמעט אין אִתָּהּ:
מִלְכָּה! מִלְכָּה!
אל העם:
מָיִם!
הָבוּ מָיִם!
שְׁתוּ מִדָּמִי. אַךְ מַיִם לִי תֵּנוּ!
והיא מחבקת ומנשקת את מִלְכָּה, ומלכה מתעוררת ונאנֶקת.
אז ירים נבל את אגרופו מול השמש, ובקללה יצעק:
אָרוּר אַתָּה הַשֶּׁמֶשׁ!
אָרוּר, אָרוּר!
הוֹבַשְׁתָּ כָּל נַחַל! לִחַכְתָּ כָּל דֶּשֶׁא!
העם
הוֹי, שֶׁמֶשׁ!…
אָרוּר! אָרוּר!
נבל
אֵשׁ יָרְדָה עָלֵינוּ מִמָּרוֹם,
לִהֲטָה כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה.
יָבְשׁוּ כָּל אֲפִיקֵי־מָיִם,
צָמְקָה הָאֲדָמָה.
זַעֲקוּ, הֵילִילוּ, קִרְאוּ אֶל־אֵל!
שֹׁמְרוֹן שְׁמָמָה,
מִדְבָּר הַכַּרְמֶל,
אֻמְלַל יִזְרְעֶאל! אֻמְלַל יִשְׂרָאֵל!…
העם
אָרוּר אַתָּה הַשֶּׁמֶשׁ!
אָרוּר!… אָרוּר!…
אֻמְלַל יִזְרְעֶאל!… אֻמְלַל יִשְׂרָאֵל!…
ואחד מן העם כּרסם דבר־מה בין שניו, והוא כמתחבא. ותרא בו מרים ותמהר אליו:
מַה־בְּפִיךָ? מַה־בְּיָדְךָ?
מַה־תַּסְתִּיר שָׁם בַּקִּיר?
אחד העם
לֹא דָבָר בְּפִי… לֹא דָבָר בְּיָדִי…
לֹא הִסְתַּרְתִּי דָבָר…
אך מרים תתנפל עליו, ואת ידה תשים בחור אשר בקיר, ובצעקה תוציא:
הָהּ, הָהּ, לֶחֶם!
לֶחֶם גְּלָלִים!…
קולות מתוך העם
הָבִי!… תֵּנִי!…
אך מרים תקרב אל מלכּה:
לֹא! לֹא!
רַק לָהּ, רַק לָהּ!
ובהושיטה לילדה מן הלחם, יאוצו אליה מכל עברים, ובקולות זועה יצעקו כלם:
הָבִי!… הָבִי!…
הָבִי!… הָבִי!…
וכעדת כלבים טורפים יתנפלו זה על זה בגלל הלחם. וקול עזאל יגבר על קול המריבים:
אַתֶּם פֹּה גֹּוְעִים בַּצָּמָא, בָּרָעָב,
אַתֶּם מִתְעַלְּפִים בַּכָּפָן, בַּשָּׁרָב.
וְאִיזֶבֶל סְפוּנָה בְּהֵיכַל־הַזָּהָב,
הַשָּׁשַׁר עַל־לֶחְיָהּ, הַפּוּךְ בְּעֵינָהּ,
שְׂבֵעָה מִלַּחְמָהּ וְרָוָה מִיֵּינָהּ!…
בַּמּוֹר הִיא טוֹבֶלֶת קְוֻצּוֹת שְׂעָרָהּ,
בַּשֶּׁמֶן סָכָֽה הִיא חַמּוּקֵי בְשָׂרָהּ,
מִמֶּרְחָק הִיא תָבִיא נֵרְדְּ וַאֲהָלִים,
וְאַתֶּם פֹּה רָבִים עַל לֶחֶם גְּלָלִים!…
קולות מן העם
אֱמֶת יְדַבֵּר!… אָמְנָם כֵּן!…
אָמְנָם!… אָמְנָם!…
עזאל
אָמְנָם, אָמְנָם!…
קְחוּ נָקָם,
נְקַם הַדָּם,
נְקַם אֲדֹנָי!
דַּם אָבִי אֲשֶׁר שָׁפְכָה,
לוּחוֹת אֲדֹנָי אֲשֶׁר הָפְכָה
לִיצוּעַ זְנוּנִים
קולות מן העם
אוֹי לָנוּ!… אוֹי!
נָקָם!… נָקָם!…
עזאל
לֹא תַחֲנוּנִים,
לֹא יְלָלָה,
אַךְ קְלָלָה
וּמַשְׂטֵמָה.
וְהָיְתָה הַנְּקָמָה
נִקְמַת אֲדֹנָי!
הִנֵּה תֵצֵא הַמַּלְכָּה הַגְּאֵיוֹנָה
מִדַּלְתֵי הָאֶרֶז אֲשֶׁר לְאַרְמוֹנָהּ
לִכְרוֹת קֶבֶר לְרֵאשִׁית־אוֹנָהּ!
קָם דְּבַר הַנָּבִיא,
יֻקַּם דַּם אָבִי,
מֵת בְּנָהּ, תָּמוּת גַּם הִיא בַעֲוֹנָהּ!…
קולות מן העם
כֵּן!… כֵּן!…
מוֹת תָּמוּת!…
תָּמוּת אִיזֶבֶל!…
תָּמוּת הַקְּדֵשָׁה!…
יאיר
אִישׁ לֹא יִגֵּע בַּקְּדֵשָׁה!…
קולות מן העם
מָה אָמַר?… מִי הוּא?… הֲתַכִּיר?…
הֲלֹא הוּא יָאִיר!… יָאִיר?…
יָאִיר, זֶה הַמְּשׁוֹרֵר בַּכִּנּוֹר…
לְפָנֶיהָ!… לִפְנֵי הַזּוֹנָה מִצּוֹר!…
אחדים מרימים ידם עליו, והוא יורה על עזאל:
אַל תִּשְׁמְעוּ לִדְבָרָיו, וְאַל יִגֵּע אִישׁ בִּי.
מִי עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אִם לֹא הַתִּשְׁבִּי?…
קולות מן העם
מַה יֹּאמַר?…
מָה אָמַר?…
יאיר
הֲלֹא יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ,
זֶה הַמְּשֻׁגָּע לְיַהְוֶה, נְבִיאוֹ וּשְׁלִיחוֹ.
הוּא אֲשֶׁר קִלֵּל כָּל דֶּשֶׁא וְכָל מַיִם,
הוּא אֲשֶׁר חָתַם אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם!
עזאל
הֲלֹא אֱלֹהִים הֵבִיא עָלֵינוּ
אֶת הָרָעָה – בִּגְלָלֵנוּ…
קולות מן העם
הַס!… דֹּם אָתָּה!… יְדַבֵּר הוּא!…
לֹא!… לֹא!… אַךְ זֶה יְדַבֵּר!…
יאיר
הַיְדַעְתֶּם רָעָב, צָמָא,
עֵת בַּחֹרֶשׁ בַּבָּמָה,
בֵּין הָאֵלוֹת בַּשְּׂדֵרָה,
מִתַּחַת לַלְּבָנָה,
הָיְתָה רַעֲנַנָּה
עֶרֶשׂ בַּעַל וַאֲשֵׁרָה?…
קולות מן העם
אָמְנָם לֹא!…
לֹא יָדַעְנוּ רָעָב!…
גַּם צָמָא לֹא יָדַעְנוּ!…
יאיר
וּבְאִיזֶבֶל עוֹד תִּֽתְּנוּ דֹפִי?…
רַֽבַּת־חֵשֶׁק, רַֽבַּת־יֹפִי,
רַֽבַּת־נַחַת, רַבַּת־שָׂשׂוֹן,
לֹא מִמֶּנָּה הָאָסוֹן!…
קולוֹת מן העם
לֹא מִמֶּנָּה!… לֹא הִיא!…
אֱמֶת!… אֱמֶת!…
שֶׁקֶר!… שֶׁקֶר!…
אִיזֶבֶל רַבַּת־שָׂשׂוֹן!…
רַֽבַּת־נַחַת!…
שֶׁקֶר!… מִיָּדָהּ הָאָסוֹן!…
בַּת־הַשַּׁחַת!…
בְּהֵיכָלָהּ תִּרְוֶה דוֹדִים כָּעֵת חַיָּה!…
שֻׁלְחָנָהּ דָּשֵׁן וְכוֹסָהּ רְוָיָה!…
יאיר
אַךְ קוֹדְרָה בִיגוֹנָהּ הַמַּלְכָּה אִיזֶבֶל,
כְּמוֹכֶם תֵּדַע רָעָב, כְּמוֹכֶם תֵּדַע אֵבֶל.
מַה־לָּהּ הֵיכָל? מַה־לָּהּ אוֹצָרוֹת?
אֶת־בְּנָהּ אֶת־בְּכוֹרָהּ תּוֹבִיל לִקְבָרוֹת!…
ומעבר לשער הולכים וקרבים קולות קינה וקולות נגינה:
הוֹי, הוֹי, הוֹי!
הָהּ, הָהּ, אֲהָהּ!
יאיר
הִנֵּה הַמְּקוֹנְנוֹת! הַאֲזִינוּ לַקִּינָה!
בִּפְנֵי הַמָּוֶת הַרְפּוּ מִשְּׁנִינָה…
אַךְ אִשָּׁה הַמַּלְכָּה בִּכְאֵבָהּ נְמַקָּה,
אַךְ אֵם אֻמְלָלָה אֶת בְּנָהּ מְבַכָּה!…
ותהלוכת־האבל אשר לזמרי באה. מקוננות וקדשות. אנשי־צבא וקדשים נושאים אַגָּן. ולהבת אש עולה מתוכו. נערים נושאים את הקשת והחצים אשר למת ואת האדרת ואת העטרה אשר למת. ופורטים בנבל, ומנגנים בכנור ותוקעים בשופר. ונושאי הארון, ונושאי הלחם ונושאי היין. והמקוננות והקדשות סופקות כפּים ומורטות שערותיהן וקורעות צעיפיהן וקורעות את לבָבָן. ואיזבל, ואלה אשר בית איזבל עוטפים אבל, ואפר על ראשם. והמקוננות והקדשות אשר באחרונה.
המקוֹננות
הוֹי, הוֹי, הוֹי!
הָהּ, הָהּ, אֲהָהּ!
הקדשׁות
הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הוֹדוֹ!
המקוננות
הוֹי, הוֹי, הוֹי!
הָהּ, הָהּ, אֲהָהּ!
הקדשות
בֵּן יַקִּיר!… יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים!…
המקוננות
אַלְלַי, אַלְלַי, אַלְלַי!
הקדשות
נִקְטַף בְּאִבּוֹ!… נִגְזַר מִן הַחַיִּים!…
המקוננות
הָהּ, הָהּ, אֲהָהּ!
אַלְלַי! אַלְלַי!
הקדשות
אֲהָהּ, אֲהָהּ, כִּי יֵרֵד שְׁאוֹלָה!
המקוננות
אַלְלַי, אַלְלַי, אַלְלַי!
הקדשות
בְּכוּ בָכֹה, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד!…
המקוננות
הוֹי, הוֹי, הוֹי!
הָהּ, הָהּ, אֲהָהּ!
המקוננות צנחו לפני שער הקבר. והאַגָּן, אשר בו הלהבה, עמד לפני השער. וארון המת הגיע גם הוא לפני שער הקבר. ואל הנערים תגיד איזבל:
שִׂרְפוּ קַשְׁתּוֹ!
שִׂרְפוּ חִצָּיו!
והם שורפים את הקשת ואת החצים.
המקוננות
הָהּ, אֲהָהּ!
אַלְלַי, אַלְלַי!
איזבל, אל הנערים
שִׂרְפוּ אַדַּרְתּוֹ וַעֲטֶרֶת רֹאשׁוֹ!
והם שורפים את האדרת ואת העטרה.
איזבל, אל נושאי הארון
הַשְׁכִּיבוּ אֶת בְּנִי עִם רְפָאִים!
ואנשי הארון נושאים את הארון לתוך הקבר.
המקוננות
אוֹי לָנוּ, אוֹי!
אוֹיָה, אוֹיָה!
איזבל
בְּנִי, בְּנִי!
המקוננות
אוֹיָה, אוֹיָה!
שָׁכַב אֶת רְפָאִים!
איזבל
בְּנִי, בְּנִי, בְּנִי זִמְרִי,
בֶּן אַחְאָב בֶּן עָמְרִי,
בֶּן מְלָכִים, בֶּן אֲדוֹנִים,
בֶּן מַלְכֵי צִידוֹנִים,
בֶּן אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל,
טוֹב וָרַךְ לִפְנֵי הַבַּעַל,
חֲמַת מִי עָלֶיךָ נִתְּכָה,
כִּי נִגְזַלְתָּ בַּל־עִתְּךָ?…
לִבִּי, לִבִּי, לֵב נְכָאִים,
לֹא יָנוּחַ, לֹא יִבְטַח,
עַד בֹּאֲךָ אֶל־רְפָאִים,
אֶל הַשָּׁלוֹם וְהַמְּנוּחָה,
וְלֹא יִרְגַּז עוֹד רוּחֲךָ!…
וְאָרוּר יְהִי מֵעָתָּה
כָּל אָדָם יָבֹא יָהִין,
בְּיָדוֹ, יַד בְּלִיַּעַל,
קֶבֶר זֶה יַרְגִּיז, יִפְתַּח…
אַל יִכּוֹן לוֹ בֵן וָנִין,
אַל יִכּוֹן לוֹ שֹׁרֶשׁ מָטָּה
אַל יִכּוֹן לוֹ פְּרִי לְמַעַל,
וְלֹא תֹאַר תַּחַת שֶׁמֶשׁ.
וְעֵת יְכַס גַּם אוֹֽתוֹ אֶמֶשׁ,
אַל תִּכּוֹן לוֹ מַצֵּבָה.
שָׁכֹב יִשְׁכַּב לְמַעֲצֵבָה,
לָעַשְׁתֹּרֶת תּוֹעֵבָה!…
אל נושאי היין ואל נושאי הלחם:
לִבְנִי, לִבְנִי, רֵאשִׁית אוֹנִים,
אֶת שִׁקּוּיוֹ וְאֶת פִּתּוֹ,
יֵין־תַּאֲנִיָּה, לֶחֶם־אוֹנִים
הָבִיאוּ אֶל־קִבְרוֹ אִתּוֹ!…
המקוננות
תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה!
אוֹיָה, אוֹיָה!
ונושאי הלחם ונושאי היין נגשו אל שער הקבר.
והנה מִלכּה נופלת, וזעקת שבר תשמע מפי מרים:
מִלְכָּה!… עֲנִי, מִלְכָּה!
הָהּ!
קולות מן העם
מֵתָה!… מֵתָה הַיַּלְדָּה!…
מֵתָה?… מִי?… מִלְכָּה!…
מִי?… הַמַּלְכָּה?… אִיזֶבֶל?…
לֹא!… לֹא!… הַקְּטַנָּה מִלְכָּה!
אוֹי!… אוֹי!…
עזאל
אַתֶּם רַק תִּרְאוּ בִּגְוַע עוֹלָלִים,
אַתֶּם רַק תִּרְאוּ בִּנְפֹל חֲלָלִים,
אַתֶּם רַק תֵּדְעוּ אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל…
וְיַיִן לִשְׁתּוֹת וְלֶחֶם לֶאֱכֹל
יִקַּח בֶּן־אִיזֶבֶל אִתּוֹ לִשְׁאוֹל!…
איזבל
מִי זֶה הָאִישׁ?
עזאל
לִשְׁמִי דָּרַשְׁתְּ?
אָנֹכִי עֲזָאֵל.
אָבִי – נָבוֹת מִיִּזְרְעֶאל
אֲשֶׁר רָצַחַתְּ גַּם יָרַשְׁתְּ!…
איזבל
יָמוּת!
ואנשי־הצבא אוחזים בעזאל, והוא יצעק:
מַה־לָּכֶם, רְעֵבִים, תִּבְכּוּ לַמֵּת?
אִכְלוּ וּשְׂבָעוּ!
לָמָּה תִּגְוָעוּ?
הַמֵּת לֹא יָקוּם עוֹד. קְחוּ לֶחֶם הַמֵּת!…
והמה משתערים אל היין ואל הלחם:
יֵין הַמֵּת!… לֶחֶם הַמֵּת!…
הַלֶּחֶם!… הַלֶּחֶם!… הַיָּיִן!…
הקדשים, אנשי־הצבא, הקדשות והמקוננות
טֻמְאָה!… טֻמְאָה!…
קולות מן העם
לָנוּ הַלֶּחֶם!… לָנוּ הַיָּיִן!…
לָנוּ!… לָנוּ!… לָנוּ!…
הקדשים, אנשי־הצבא, הקדשות והמקוננות
אֲהָהּ!… אֲהָהּ!…
טֻמְאָה!… טֻמְאָה!…
והנה נראה פתאם אליהו בין העם:
טֻמְאָה! טֻמְאָה!
אַתְּ, אִיזֶבֶל טָמֵאת!…
וְאַתֶּם אַל־תִּקְּחוּ
מִלֶחֶם הַמֵּת!…
קולות מן העם ומאנשי איזבל
הַתִּשְׁבִּי!… הַנָּבִיא מִגִּלְעָד!…
הַמְּשֻׁגָּע!… עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל!…
אליהו
הִכּוֹנוּ, אַנְשֵׁי יִזְרְעֶאל,
הִכּוֹנוּ לִקְרַאת הָאֱלֹהִים!
קולות מאנשי איזבל ומן העם
סוּר מִזֶּה!…
יָמוּת!…
יָמוּת הַנָּבִיא!…
הוֹשִׁיעָה, אֵלִיָּהוּ!…
הוֹשִׁיעָה, אָבִי!…
אליהו
אַיֵּה מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר, אִיזֶבֶל?
אֵי הַגִּיל?
אַיֵּה קוֹל הַנֵּבֶל?
אֵי תֹף וְחָלִיל?…
איזבל, ומגור בלבבה
מַה־לְּךָ, מַה־לְּךָ פֹּה, תִּשְׁבִּי?
אליהו
בָּאתִי אֶל־הָרְעֵבִים,
בָּאתִי אֶל־הַצְּמֵאִים,
בָּאתִי אֶל־הַטְּמֵאִים
בִּדְבַר אֱלֹהִים!
קולות מן העם ומאנשי איזבל
דַּבֵּר!… נִשְׁמָעָה!…
הַגִּידָה!…
מוֹת יָמוּת!… יָמוּת!…
הוֹשִׁיעָה!… רַחֵם, אֵלִיָּהוּ!..
יָמוּת!…
רַחֵם!…
אליהו
עֲלִי, אִיזֶבֶל, אֶל הַר הַכַּרְמֶל
וְקִבְצִי שָׁמָּה אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת הַקְּדֵשִׁים וְאֶת הַנְּבִיאִים
אֲשֶׁר לָאֲשֵׁרָה וַאֲשֶׁר לַבַּעַל,
וְגַם אֲנִי אַחֲרֵֽיכֶם אַעַל.
שָׁם תִּתְּנוּ אוֹתוֹתֵיכֶם
וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם,
וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יַהְוֶה,
וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה
הוּא הָאֱלֹהִים!…
קולות מן העם ומאנשי איזבל
טוֹב הַדָּבָר!…
אֶל הַכַּרְמֶל!… אֶל הַכַּרְמֶל!…
לֹא!… לֹא!…
אַל תַּעֲלוּ!… אִישׁ לֹא יַעַל!…
כֵּן!… כֵּן!… לַכַּרְמֶל!…
לְיַהְוֶה!…
לַבַּעַל!…
אליהו
אֶל הַר הַכַּרְמֶל,
אֶל הַר הַכַּרְמֶל!
עֲלוּ, כָּל הָעָם, עֲלוּ בָהָר!
יַעַל הַטָּמֵא וְיִטְהָר,
יַעַל הַצָּמֵא וְיִרְוֶה,
וְיָדְעוּ כֻּלָּם אֶת־יַהְוֶה!…
קולות מן העם
אֶל הַר הַכַּרְמֶל!…
אֶל הַר הַכַּרְמֶל!…
עֲלִילָה חֲמִישִׁית 🔗
ראש הכּרמל והמערה, אשר בה היה יהוא עם אליהו עשר שנים, מתבודד עם התשבי ומתחזק בברית יְיָ. אין עץ ואין שיח, אין דשא ואין מעין. השחר עולה על ראש ההר, ועל העמק ועל הים עוד פרוש הלילה.
אליהו
עוּרָה, יֵהוּא, לְיוֹם יַהְוֶה!
בָּא הַיּוֹם אֵלָיו נְקַוֶּה.
בָּאָה, בָּאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה:
הִנֵּה הַמַּלְכָּה לַכַּרְמֶל עוֹלָה,
גַּם כָּל הָעָם הַיּוֹם יַעַל.
וּמִי יַהְוֶה וּמִי הַבַּעַל
יֵדַע הַיּוֹם כָּל יִשְׂרָאֵל!…
אַתָּה, יֵהוּא, רֵד מִן הָהָר.
הֱיֵה, יֵהוּא, עֵז וְנִמְהָר,
אֱסֹף חֵילְךָ אֶל־הַקִּישׁוֹן,
וּלְקוֹל הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
לֵךְ וּתְפֹשׂ אֶת יִזְרְעֶאל!…
יהוא
אַךְ בָּאָה הַשָּׁעָה
וּלְבָבִי בִי תָעָה…
עֶשֶׂר שָׁנִים, אָבִי,
בְּצִלְּךָ, הַנָּבִיא,
חָיִיתִי, חָסִיתִי,
אֶל־יַהְוֶה צִפִּיתִי…
וְהִנֵּה בָאָה הַשָּׁעָה,
וּלְבָבִי בִי תָעָה…
אֲנִי אֵלֵךְ, אֲנִי אֵרֵד,
אַךְ כֻּלִּי אֲנִי חָרֵד…
אליהו
אַל תֶּחֱרַד, יֵהוּא, בְּחִיר יַהְוֶה,
כִּי תֵּלֵךְ בְּמוֹ־אֵשׁ לֹא תִּכָּוֶה.
לֵךְ, כִּי נִבְחַרְתָּ!
רֵד, כִּי טָהָרְתָּ!
יהוא
אָבִי, אָבִי, הַתִּשְׁבִּי,
מַה־טּוֹב לִי, טוֹב אִתְּךָ…
אֵרֵד, אֵרֵד, אַרְגִּישׁ־בִּי
דֵּי אֱיָל, דַּי בִטְחָה
מוּל אוֹיֵב בַּשַּׁעַר,
מוּל מָטָר וָסַעַר,
מוּל יִזְרְעֶאל, מוּל הַחַיִל
עוֹד אֶלְכֹּד זֶה הַלַּיִל.
אַךְ אַל־נָא, אַל־נָא, הַנָּבִיא,
לִפְנֵי אִיזֶבֶל אַל־תָּבִיא
אֶת בֶּן־נִמְשִׁי הַמְּתַעְתֵּעַ,
כִּי בְשָׂרוֹ עוֹד יְשַׁוֵּעַ
אֵלֶיהָ, אֵלֶיהָ…
אליהו
תִּגְבַּר גַּם עָלֶיהָ!
שַׁוְעֶת בְּשָׂרְךָ אַךְ הֶבֶל.
לֹא תַּכִּיר עוֹד אֶת־אִיזֶבֶל,
לֹא תִקְסֹמְנָה לָךְ עֵינֶיהָ,
אִם תָּבוֹא גַּם לְפָנֶיהָ,
עַל בְּשָׂרְךָ יִגְבַּר רוּחֶךָ.
אֱלֹהִים שְׁלָחֶךָ!
רְאֵה. עוֹד כָּל הַיְקוּם בַּצֵּל,
וְעַל רֹאשְׁךָ יִזְרַח כְּבוֹד־אַל.
יוֹם חָדָשׁ עוֹלֶה מִן הָעֲרָפֶל,
וְאַתָּה הַמְּבַשֵּׂר, אַתָּה הַגּוֹאֵל,
אַתָּה תְהִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל!
ואליהו יוצק שמן על ראש יהוא וסומך ידיו עליו. יהוא יורד מן ההר. ואליהו נשאר לבדו, ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו:
אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לְיַהְוֶה לְבַדִּי!…
קַנֹּא קִנֵּאתִי לְיַהְוֶה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ
וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בָחָרֶב –
וָאִוָתֵר אֲנִי לְבַדִּי!…
יַהְוֶה, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,
הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל
וַאֲנִי עַבְדֶּךָ… עֲנֵנִי, יַהְוֶה, עֲנֵנִי!…
והנה עולים אנשים מן העם ומן הצבא, ואלה אשר מבית איזבל, ואיזבל והקדשות והקדשים נושאים את פסל בעל אשר באבן. וקול המולה עולה עמהם, המולת צעדים והמולת דברים:
הַבַּעַל הוּא הָאֱלֹהִים!…
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!…
מַה־דְּמוּת יַהְוֶה?
מִי רָאָהוּ? מִי יֵדָעֵהוּ?
הָאֱלֹהִים הוּא הַבַּעַל!…
אַךְ שָׁוְא הַבַּעַל. פֶּסֶל מַסֵּכָה.
הָאֱלֹהִים הוּא יַהְוֶה!…
הַבַּעַל הוּא הָאֱלֹהִים!…
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!…
אליהו
עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?
אֲשֶׁר יִפְתַּח אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים!
אִם יַהְוֶה הָאֱלֹהִים – לְכוּ אַחֲרָיו,
וְאִם הַבַּעַל – לְכוּ אַחֲרָיו…
העם
אֲשֶׁר יִפְתַּח אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים!
אֲשֶׁר יִפְתַּח אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם!… כֵּן!… כֵּן!…
הוּא הָאֱלֹהִים!… הוּא הָאֱלֹהִים!…
אליהו
קִרְאוּ לַבַּעַל,
נְבִיאֵי הַבַּעַל!
קִרְאוּ, קְדֵשִׁים, פְּסָחוּ וּזְבָחוּ.
קְסֹמְנָה, קְדֵשׁוֹת; הִתְגּוֹדְדוּ הַמִּתְנַבְּאִים.
עֲשׂוּ אַתֶּם רִאשׁוֹנָה, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים!…
ואלה אשר ליהוה בונים את המזבח שתים עשרה אבנים ונותנים עליו עצים. ואלה אשר לבעל יוצאים במחול־המנחה אשר לבעל, והמה פוסחים מסביב לפסל, ומכים בתפים ומרעישים במצלתים, והקדשים והנביאים מתגודדים בחרבות וברמחים עד שפך דם. והקדשות קוסמות בחוֹל וזורות אותו לרוח אל מוּל השמים:
נַחַשׁ,
לַחַשׁ,
שִׂיחַ לַבַּעַל!
הנביאים
עֲנֵנוּ, הַבַּעַל!
מן העם
עֲנֵנוּ!
הקדשות
לַחַשׁ,
נַחַשׁ
לַגֶּשֶׁם מִמַּעַל!
הנביאים
עֲנֵנוּ, הַבַּעַל!
מן העם
עֲנֵנוּ!
הקדשות
לַחַשׁ,
נַחַשׁ
לַגֶּפֶן כִּי תֵעל!
הנביאים
עֲנֵנוּ, הַבַּעַל!
מן העם
עֲנֵנוּ!
הקדשות
לַחַשׁ,
נַחַשׁ
לַזַּיִת כִּי יַעַל!
הנביאים
עֲנֵנוּ, הַבַּעַל!
מן העם
עֲנֵנוּ!
הקדשים
כַּחֶרֶב תִּבְרֹק יִבְרֹק הַבָּרָק!
כלם יחד
בַּעַל!
הקדשים
כְּרַעַם תֻּפִּים רַעַם יִרְעָם!
כלם יחד
בַּעַל!
הקדשים
כַּדָּם יֶאֱדַם תִּירוֹשׁ יֶאְדָּם!
כלם יחד
בַּעַל!
הקדשים
כַּחוֹל בַּמָּחוֹל רוּחַ תָּחֹל!
כלם יחד
בַּעַל!
הקדשים
כַּעֲלוֹת הֶעָנָן יִצְמַח הַדָּגָן!
כלם יחד
בַּעַל! בַּעַל! בַּעַל!
קולות מבין אלה אשר ליהוה, צוחקים ומהתלים:
אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה!…
קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל!…
כִּי־אֱלֹהִים הוּא…
כִּי־שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ…
אוּלַי יָשַׁן הוּא – וְיִיקָץ!…
הקדשים
כַּחוֹל בַּמָּחוֹל רוּחַ תָּחֹל!
כלם יחד
בַּעַל!
הקדשים
כַּעֲלוֹת הֶעָנָן יִצְמַח הַדָּגָן!
כלם יחד
בַּעַל! בַּעַל! בַּעַל!
ודממה קמה. ואליהו הנביא עומד מעל מזבח שתים עשרה האבנים, וכפיו פרושות השמימה:
עֲנֵנִי, יַהְוֶה, עֲנֵנִי!
וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה יַהְוֶה הָאֱלֹהִים!…
וקו־אור, כאצבע קורנת, ירד על המזבח. ותאחז אש יי בעצים ותעל בלהבה למרום.
וירא כל העם, ויפלו על פניהם, וקול גדול הרעיד את הכרמל:
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!
ואיזבל תחריש, והמגור בעיניה. אך לא תכרע ולא תשתחוה. ואליהו יפנה אליה בהושיטו ידו אל עבר הים:
הַבִּיטִי, אִיזֶבֶל, וּרְאִי אֲשֶׁר שָׁם:
הִנֵּה עָב קְטַנָּה עוֹלָה מִפְּאַת־יָם,
עָב קְטַנָּה, קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ,
תֵּעַל, תִּצְמַח, תִּגְדַּל, תִּרְחַב־חִישׁ,
תַּקְדִּיר, תַּשְׁחִיר, תַּסְעִיר עֲנָנִים,
תִּשְׁבֹּר הַחוֹתָם, חוֹתֵם הַשָּׁנִים,
חוֹתַם הַבַּרְזֶל
לִשְׁמֵי יִזְרְעֶאל.
וְנִבְקְעוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם,
וְהָמוּ תְהוֹמוֹת הַמַּיִם
הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם נְדָבָה,
שָׂשׂוֹן לַמִּדְבָּר, גִּיל לַעֲרָבָה,
בְּרָכָה לָעֵמֶק, בְּרָכָה לָהָר,
וְשָׁתָה הַצָּמֵא, וְרָוָה וְנָהָר,
וְשָׁב וּפָרַח כְּבוֹד הַכַּרְמֶל,
כִּי רִחַם יַהְוֶה יִשְׂרָאֵל!
אַךְ אַתְּ, הַמַּלְכָּה, כִּי תֹאכְלִי וְתִשְׁתִּי,
רָוֹה לֹא תִרְוִי וְשָׂבְעָה לֹא תֵדְעִי.
וְהָיִית כָּרָעֵב אֲשֶׁר יָקִיץ מֵחֲלוֹמוֹ
וְהִנֵּה אָכַל, וְנַפְשׁוֹ, הָהּ, רֵיקָה…
וְהָיִית כַּצָמֵא אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה בַחֲלוֹמוֹ
וְהִנֵּה הֵקִיץ – וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה…
וְהָיִית כַּבָּלָה אֲשֶׁר נֶעֶזְבָה,
וְעוֹד תִּקְרַע בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ.
שָׁוְא עֶדְיָהּ וְשָׁוְא עָגְבָהּ,
אֵין עוֹד קֶסֶם בִּזְנוּנֶיהָ…
שׁוּבִי, אִיזֶבֶל, מִדַּרְכֵּךְ הָרָעָה.
לָמָּה תִּהְיִי לִקְלָלָה וּזְוָעָה?
כִּי כְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה
תְּהִי נִבְלַת מַלְכַּת יִשְׂרָאֵל.
כִּי הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ בְשָׂרֵךְ,
בְּשַׂר זִמָּה וָתֶבֶל,
וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד בְּיִזְרְעֶאל:
הִנֵּה זֹאת אִיזֶבֶל!…
וְעַתָּה – פְּחוּ הָרוּחוֹת,
הִתְקַדְּרוּ עֲנָנִים,
וְעָלוּ תְהוֹמוֹת,
וּפָרְצוּ מַעְיָנִים.
וְחֶדְוָה וּתְנוּבָה
בְּכָל יִזְרְעֶאל.
וְרֹאשׁ כָּל־בְּרָכוֹת
עַל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.
וְכָל הַצָּמֵא יָבוֹא וְיִרְוֶה,
וְיָדְעוּ כֻלָּם אֶת־יַהְוֶה!…
והשמים מתקדרים עבים, ורוחות מנשבות מעברים. קול המון הגשם נשמע. אשדות מים נופלים מן הצורים. ועץ־פרי ודשא רענן עולים מן האדמה. שמחה גדולה בתוך העם אשר על ההר, וכלם מריעים:
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!
יַהְוֶה הוּא הָאֱלֹהִים!
עֲלִילָה שִׁשִּׁית 🔗
וַאֲרֻבּוֹת השמים נפתחו. ומִטרות עוז נתכו, והסערה טרפה את השמש. ואיזבל בהיכלה, כמשתרעת על לוחות־העדות, על הכרים והכסתות, והיא חִוֶּרֶת ורועדת כלה, והפחד בעיניה.
איזבל
הַכְּלָבִים! הִנֵּה עוֹלֶה קוֹל הַכְּלָבִים!
וַאֲנִי הֲלֹא צִוִּיתִי לְהַשְׁמִיד אֶת־הַכְּלָבִים!
והיא תשלח ידה אל ראי־הנחֹשת, ואל מול פניה תכוננהו, ואל תוכו תעמיק מבטה. אחר תפיל את הראי על הכסתות, ושפתיה תלחשנה:
“וְהָיִית כַּבָּלָה אֲשֶׁר נֶעֶזְבָה…”
ושקעה פתאם בדממה. רטט יעבר את כל גוה, ופניה ירעמו, וקולה ירגז:
חֲרוֹן־אַף יַהְוֶה נִתַּךְ עָלֵי הַפַּעַם.
קוֹל הֲמוֹן גֶּשֶׁם הוּא? אִם נֵפֶץ רַעַם?
זַעַף הַסַּעַר אִם טֶרֶף כְּלָבִים
נוֹבְחִים, נוֹשְׁכִים, קוֹרְעִים, סוֹחֲבִים – –
בְּשַׂר מִי? בְּשָׂרִי?… בְּשַׂר אִיזֶבֶל!…
"כִּי הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ בְשָׂרֵךְ –
בְּשַׂר זִמָּה וָתֶבֶל!…"
קוֹל הַתִּשְׁבִּי! הַדְבָרוֹ כֹה יִרְעָם?
וְאוּלַי זֶה שׁוֹאֵג קוֹל הֲמוֹן הָעָם
יִגְעַשׁ, יִשְׂתָּעֵר עַל חוֹמוֹת אַרְמוֹנִי?
אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ פָּקַד עֲוֹנִי!…
הִכְרִיעַ יַהְוֶה אֶת הַבַּעַל!…
וַאֲנִי, אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל,
אֵיךְ אַכְנִיעַ גְּאוֹנִי?
מָה אֹמַר אֶל בֶּן־אוֹנִי,
לִקְרָאתִי עֵת יֶחְרָד,
אֶל־שְׁאוֹל כִּי אוּרָד?
מָה אַגִּיד אֶל־רְפָאִים,
כִּי יֶהְגּוּ־לִי נְכָאִים:
גַּם אַתְּ כָּמוֹנוּ נָפַלְתְּ?
אֵלֵינוּ אַתְּ נִמְשַׁלְתְּ? – –
כֹּה לֵאָה אָנֹכִי. בִּיצוּרַי כְּבֵדוּת.
כֹּה יָעִיקוּ תַחְתַּי לוּחוֹת־הָעֵדוּת…
והיא מרחיקה את הכרים ואת הכסתות, ומעל הלוחות תקרא:
“לֹא תִרְצָח!… לֹא תִנְאָף!…”
כֹּה יִדְרֹשׁ… כֹּה יְצַוֶּה…
וְאוּלַי? אוּלַי? הָאַף
יָקוּם דְּבַר יַהְוֶה?…
והנה יאיר. ואנשי־צבא אתו:
הַמַּלְכָּה!
הֵם בָּאִים, הֵם קְרוֹבִים, כְּשֶׁטֶף מַיִם יוֹרְדִים.
זוֹרְמִים רְבָבוֹת מֵהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ.
עֵין־חֲרוֹד וְשׁוּנַם כְּבָר לָקְחוּ הַמּוֹרְדִים,
מִשְׁנִי עֲבָרִים אֵלֵינוּ לִבְקֹעַ…
איזבל, באימה
מִי בְרֹאשָׁם?
יאיר
יֵהוּא!
איזבל
יֵהוּא?
יאיר
הוּא הַבְּלִיַּעַל!
קָרָאתִי לְגִבּוֹרֵי תִרְצָה וְשֹׁמְרוֹן,
כִּי יַעַמְדוּ בַקְּרָב הָאַחֲרוֹן
לְאִיזֶבֶל וְלַבַּעַל!
ויאיר ואנשי־הצבא יוצאים מלפני המלכה.
איזבל
יֵהוּא! יֵהוּא!…
הַעוֹד יָפָה אָנֹכִי?
הַאִתִּי עוֹד כֹּחִי?…
ופתאם תקרא אל שומרי־הסף:
עֲזָאֵל! יִדָּחֶה, יִדָּחֶה מוֹתוֹ!
אֵלַי, מַהֵר, הָחִישׁוּ אוֹתוֹ!
השומרים אצים למלא את פקודתה, ואיזבל צועדת הלך ושוב בקצר־רוח:
רַק לֹא מֵת! רַק לֹא מֵת יִמְצְאוּהוּ שְׁלִיחָי.
עֲזָאֵל לִי יַגִּיד יָפְיִי בִּי אִם חָי!…
עזאל, והכבלים על ידיו
מַה חֶפְצֵךְ עוֹד, אִשָּׁה הוֹמִיָּה?
מוֹתִי גַם מוֹתֵךְ, צִידוֹנִית נָכְרִיָּה!
לֹא יִדֹּם דַּם נָבוֹת וְלֹא דַם עֲזָאֵל:
דָּמֵךְ רַק יָדִיחַ חֶרְפַּת יִשְׂרָאֵל!…
איזבל, בקול עגבים
לֹא תָמוּת, עֲזָאֵל, רְאֵה־נָא!
והיא מסירה את הכבלים מעל ידיו, ולרגליו תצנח:
הֲלֹא תִסְלַח לִי. עֲנֵה־נָא!
הַבֵּט, הַבִּיטָה אֶל עֵינָי.
וְסָלַח לִי אֲדֹנָי!…
אָמְנָם הָיִיתִי סוֹרֵרָה.
הָיֹה הָיִיתִי אֲשֵׁרָה.
חַטָּאתִי אָמְנָם קָשָׁה.
אַךְ אֲנִי הֵן רַק אִשָּׁה…
כָּשַׁל כֹּחִי. כָּשְׁלוּ רַגְלָי.
אַךְ אֶשְׁכָּבָה. קְרֵב אֵלָי…
והיא מושכת את עזאל אחריה אל הכרים והכסתות אשר על לוחות־העדות:
כִּי גָּדַלְתָּ בְמוֹרָא
אֱלֹהִים וְהַתּוֹרָה,
כִּי הָלַכְתָּ כֹּה קוֹדֵר
בִּיגוֹן־לִבְּךָ עוֹד־עֵר,
כִּי נָטַרְתָּ לִי אֵיבָה
אִם שָׁפַכְתִּי דַם שֵׂיבָה.
אָז בְּסַעַר תְּשׁוּקַת־קֹדֶשׁ
עִם הַבַּעַל, לֵיל־הַחֹדָשׁ,
לֹא דָלַק בָּךְ אַף כִּמְעָט,
כְּמוֹ נִיצוֹץ יַדְלִיק נְעֹרֶת,
נִיצוֹץ־חֵשֶׁק, רֶגַע קָט,
הֱיוֹת בַּעַל לָעַשְׁתֹּרֶת?! – – –
ועזאל נבוך בבשרו, וכהלום יין ימלל:
אִי–זֶ–בֶ–ל!
אז תקום המלכה, ובצהלת־נצחון תפרֹץ:
הַשּׁוֹמְרִים! עֲבָדַי!
יָבוֹא יֵהוּא, אַךְ יָבוֹא!
לֹא אִירָא יֵהוּא, וְיַהְוֶה לֹא אִירָא!
חֵי הַבַּעַל וְחֵי אֲשֵׁרָה!…
שומרי־הסף, ואתם אנשי בית־איזבל צועקים:
הֵם בָּאִים, הֵם בָּאִים!
כְּבָר הִקִּיפוּ הַמִּגְדָּל!
איזבל, אל שומרי־הסף, מורה על עזאל:
קָחוּהוּ!… שִׂימוּ הַכֶּבֶל!…
וּמֵעַל הַמִּגְדָּל, מִמְּרוֹם יִזְרְעֶאל,
הַשְׁלִיכוּ רֹאשׁוֹ, אֶת רֹאשׁ עֲזָאֵל,
שַׁי אֶל יֵהוּא מֵאִיזֶבֶל!…
ושומרי־הסף מוליכים את עזאל. ואחרים מבית־איזבל באים בצעקה:
כְּלָבִים, כְּלָבִים עַל הַמִּגְדָּל צָרִים,
הוֹמִים, פְּרָאִים, רְעֵבִים, אַכְזָרִים!…
איזבל, אל עבדיה
שִׂמְלַת הַסַּפִּיר!
צְעִיפַי מֵאוֹפִיר!
והעבדים והשפחות מביאים את הצעיפים ואת השמלה. אחדים משקיפים בעד החלון, ובקול אימים:
רֹאשׁ עֲזָאֵל! רֹאשׁ עֲזָאֵל!
בֵּין הַכְּלָבִים
עָלָיו רָבִים!
וקול נבחת הכלבים עולה, ורעם אדיר מתגלגל, ושפעת גשם סוערת, וקדשים וקדשות באים במרוצה:
קוֹל יַהְוֶה!
קוֹל יַהְוֶה!
קוֹל יַהְוֶה!
קוֹל יַהְוֶה!
איזבל
הַטַּבָּעוֹת! הַיַּהֲלֹמִים!
הָעֲטָרָה!
קולות מבית־איזבל
יוֹם הַדִּין! יוֹם הַגְּמוּל!
מַבּוּל! מַבּוּל! מַבּוּל!
איזבל
נֵרְדְּ! מוֹר! פּוּךְ!
והשפחות מגישות את הבשמים, ואיזבל שמה בפוך עיניה. ואנשי־צבא באים במבוכה:
הִנֵּה הִנָּם! יָאִיר נָפָל!
כְּבָר לָכְדוּ אֶת הַמִּגְדָּל!
והעבדים והשפחות ואנשי־הצבא נסים בבהלה. אחת השפחות נשאה אתה את ראי־הנחֹשת, ואיזבל תחטפהו מידה בצעקה:
הָרְאִי!
והיא לבדה, נִבֶּטֶת בראי. וקולות כלבים ישמעו, וקולות מן העם ומן הצבא אשר עם יהוא הולכים וקרבים:
מוֹת תּוּמַת אִיזֶבֶל!
מוֹת תּוּמָת!
מָוֶת! מָוֶת!
רעש גדול על יד דלתות ההיכל. אנשים מתפרצים לבוא. אך אליהו עוצר בהם:
לֹא אַתֶּם! רַק הוּא!
הוּא לְבַדּוֹ!
ויהוא בא לבדו אל ההיכל. הדלתות נסגרות, וקולות בוקעים מאחריו:
מָוֶת! מָוֶת!
מוֹת תּוּמָת!
איזבל, אל יהוא
עִם שִׁפְעַת כְּלָבִים וּתְרוּעוֹת־רֶצַח
שָׁב עָדַי אוֹהֲבִי נֶצַח…
הֲשָׁלוֹם, יֵהוּא?
יהוא
מָה הַשָּׁלוֹם? תָּמוּתִי, אִיזֶבֶל!
איזבל
הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?…
אַתָּה, הָעֶבֶד לְבֵית אַחְאָב,
לִחַכְתָּ, נָשַׁקְתָּ עֲפַר נַעֲלִי,
תִּתְאַמֵּר הֱיוֹת מַלְכִּי, בַּעֲלִי
בַּחֶרֶב, בַּדָּם?…
קולות מתוך הארמון
מָוֶת!
מָוֶת!
יהוא
הַקְשִׁיבִי!
אָמַרְתִּי אַצִּיל גְּוִיָּתֵךְ מִיָּדָם.
אַךְ מוֹת עֲזָאֵל מוֹתֵךְ חָתָם.
איזבל
מַה־תֹּאמַר? נֶאֱמָן לִי נִשְׁאַרְתָּ?
עֶשֶׂר שָׁנִים אַהֲבָה לִי שָׁמַרְתָּ?
אַךְ מֵאָז נָקָם בִּלְבָבְךָ תִּרְקֹם!…
יהוא
לִשְׁפֹּט בָּאתִי וְלֹא לִנְקֹם!
איזבל
וְלוּ אָז צָנְחָה שַׂלְמַת הַכַּרְכֹּם
בְּלֵיל־הַחֹדֶשׁ, בַחֹרֶשׁ, שָׁם,
לִפְנֵי יֵהוּא בַקֹּדֶשׁ יַעַל,
כִּי אָז לַאֲשֵׁרָה הָיָה לְבַעַל!…
יהוא
אַתְּ, אִיזֶבֶל, הָהּ, עֲוֹנִי.
מֵאָז יֹאכְלֵנִי יְגוֹנִי…
אַךְ יָסוּף עֲוֹן מִיִּשְׂרָאֵל.
מוֹת תָּמוּתִי כַעֲזָאֵל!…
איזבל
עוֹד אֲהַבְתַּנִי, יֵהוּא בְחִירִי!
יהוא
וְאִם גַּם אֲהַבְתִּיךְ, יָקוּם דְּבָרִי.
דְּבַר יַהְוֶה הוּא: מוֹתֵךְ צִוָּה.
דְּבַר יַהְוֶה הוּא. אֵין לָךְ תִּקְוָה.
תֵּבֵל תֶּחֱרַב אִם צִוָּה חָרְבָּן.
עֲבָדָיו, נְבִיאָיו אַף הֵם לוֹ קָרְבָּן…
איזבל
יֵהוּא, יֵהוּא, יֵהוּא גִבּוֹרֵי!
זֶה עֶשֶׂר שָׁנִים נִשְׂרָף בְּשָׂרִי,
אֵלֶיךָ יִכְמַהּ, גִבּוֹר וְנוֹרָא.
בֹּאָה, בַּעַל, בִּזְרֹעוֹת אֲשֵׁרָה!…
לְמַעַנְךָ, יֵהוּא, לְבֹאֲךָ בָּרוּךְ
שַׂמְתִּי עֶדְיִי, נִרְדִּי וְהַפּוּךְ.
לְמִי יָפְיִי, כִּתְרִי? אַל תִּשְׁאַל, כִּי
אַתָּה בַעֲלִי, אֲדֹנִי וּמַלְכִּי!…
ובחרדה ובדאגה תסיר איזבל את עטרתה מעל ראשה לשימה על ראש יהוא. ויהוא נבוך כמעט, וכמו נמשך אחרי איזבל. אך יתעורר פתאם ונער את איזבל מעליו,ונפלה העטרה לארץ, וקולו יגער:
לֹא, כִּי תָמוּתִי!
ואיזבל תדבק אל ברכי יהוא, תתחנן ותבקש:
יֵהוּא, יֵהוּא, חוּסָה!
יַחַד נִחְיֶה. נָנוּסָה…
יהוא
דֹּמִּי! קוּמִי!
איזבל
חַיֵּנִי, יֵהוּא!
הֱיֵה מָגִנִּי!
יהוא
הַרְפִּי!
עִזְבִינִי!
איזבל
רַחֲמִים, יֵהוּא!
חַיִּים! חַיִּים!
ויהוא נחלץ מידי איזבל, רץ אל הדלתות וקורא בבהלה:
אֵלִיָּהוּ!…
והנביא בא בסערה, ואתו אנשים מן העם ומן הצבא הומים וצועקים:
לַכְּלָבִים! לַכְּלָבִים!
תָּמוּת אִיזֶבֶל!
מָוֶת! מָוֶת!
שִׁמְטוּהָ!
לַכְּלָבִים! לַכְּלָבִים!
ואיזבל התרוממה ותלבש גאוה. העם שב רגע אחור. ואיזבל יוצאת בהוד מלכות, וכל האנשים אתה. דרך הדלתות הפתוחות עולה נבחת כלבים והמולת העם אשר מסביב לארמון. ויהוא הרים את העטרה המתגוללת אל הארץ ויניחה על כסא המלכה, והוא נשען אל אחד העמודים, וגוו רועד וקולו בוכה:
אִיזֶבֶל! אִיזֶבֶל! – – –
אחרי כן יתאושש פתאם, והביט אל אליהו העומד דם, ויצא אחרי העם. הקולות אשר מחוץ לארמון הולכים ומתרחקים. ודממה תקום, דממה כבדה.
אליהו
לֹא בָרַעַשׁ יַהְוֶה!…
* * *
קַנֹּא קִנֵּאתִי לְיַהְוֶה צְבָאוֹת –
וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי! – – – –
וַיָלֶט פניו באדּרתּו
תל־אביב
תרפ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.