רקע
אהוד בן עזר
שרה: על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: כתבי יד המחברים; 2019

 

ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה: על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

תורגם מכתב־יד אידיש של ברוך ז"ל בידי אחיו בנימין בן עזר, שהוסיף הערה: “נכתב בשנות העשרים הראשונות” [למאה ה־20, כמובן]


כתבים מן הארכיון המשפחתי


העתיק וערך: אהוד בן עזר


אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות


כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת נובמבר 2019


תמונה 1 שרה אהרונסון (2).jpg

שרה אהרנסון


א.

שרה אהרנסון נולדה בשנת תר"נ (1890), לאיכר במושבה העברית זיכרון־יעקב, ושמו: פישל אהרנסון. איכר אשר הצטיין בחריצותו ובמרצו ובעבודתו בכרמיו ומשק חצרו, וכן – בחינוך ילדיו. האם היתה אישה כבודה וחכמה, בת למשפחה מכובדת ברוסיה. היא היתה נותנת הטון בבית. הילדה שרה התבלטה בנעוריה דווקא בהתנהגותה השקטה, הסולידית והסלחנית. היא גדלה על ההר המיוער והסבוך של זיכרון־יעקב, הצופה ישירות לים התיכון הכחול.

שרה למדה בבית־הספר הכפרי של המושבה אצל המורים יצחק אפשטיין וציפרין, אשר השפיעו על הילדים אהבה רבה להיסטוריה היהודית ולתנ"ך הקדוש.

ביחד עימה גדלה אחותה השנייה [רבקה], הצעירה ממנה, אשר חוננה בכישרונות גדולים משלה ללימודים, אבל גם באופי סוער בהרבה משלה.

שרה היתה בילדותה סמל של טוב, נאמנות, צייתנות ונדיבות־לב. בשנות התבגרותה כבר היו אחיה מבוגרים יותר והגיעו לכלל עמדה יציבה יותר: האח הגדול, אהרון אהרנסון הגאוני, היה המחנך־למעשה את שרה לאופי ולאומץ־לב. עם זאת היו האחים במידת־מה בני־מזרח בנטייתם, ובמקצת קנאים, ומנעו מאחותם חברת גברים (שאולי לא היו באמת טובים דיים). האם היתה עקרת־בית גדולה ונקייה, וזאת אפשר היה להבחין בהופעת שתי הבנות שהיו תמיד לבושות בניקיון למופת, בפשטות ובטעם.

בחול המועד של אחד החגים, בחגיגה מסויימת במושבה, הכירו הילדות צעיר אחד בשם אבשלום פיינברג, בן המושבה היהודית חדרה, השוכנת במרחק לא רב מזיכרון־יעקב. הוא היה בנו של החלוץ המצויין מחברת “ביל”ו" [ישראל לוליק פיינברג], אשר נשא לאישה בארץ־ישראל בת [פני] של חלוץ אחר, בשם בלקינד. משידוך כזה יצא נצר של “פרי ארץ־ישראלי”, שהיה עלול להיראות קומי בעיני אדם אירופי. הצעיר היה מיכל של בנזין ואֶתֶר. היה אמיץ ורחב־לב ומאוד פראי בימי ילדותו, ואביו שלח אותו לצרפת בכדי ללמדו קצת “דרך־ארץ”. בחזרו בפעם האחרונה מצרפת סיפר כיצד לימד הוא את הצרפתים “דרך־ארץ”… אף על פי כן לוּטש בהרבה החיספוס שלו. אביו מת עליו בהיותו בן שמונה־עשרה, ו“השאפן יהוא בן נמשי” (כפי שהיה מכנה אותו אבי [יהודה ראב]), הכיר בחגיגה הנזכרת את משפחת אהרנסון. אהרנסון הגדול (אהרון) הבין מיד הבן היטב את הבחור הזה והחל לקרבו אליו, עד שנעשה בן־בית במשפחת אהרנסון.

ה“וזוב” הרותח העניק את רגשי הסימפטיה שלו לשרה השקטה והנינוחה, שהיתה מפותחת בגופה הרבה יותר מאחותה הצעירה. אולם אבשלום היה יותר מדי אביר מלהכריז על כך בחיפזון, ותוך כדי כך גילתה לו זאת [את אהבתה. – אב"ע] האחות הקטנה מצידה… שרה, בעלת האופי הוותרני, ומתוך אהבה רבה לאחותה, אשר גברה מאוד לרגלי מות האם, פשוט פינתה את המקום לטובת אחותה. אבשלום היה יוצא ובא אל האחות הצעירה, ובינתיים – נפגש גם עם שרה, וככה, מבלי משים, חשב שהוא אוהב באמת את האחות הצעירה, ולבסוף התארס עימה. (בזאת התוודה הוא לפניי בעצמו).

שרה באותה תקופה נעשתה ידועת־חולי, אפשר בגלל מות אימה ואפשר בגלל אירוסי אחותה, ואז לקחה אחיה [אהרון] עימו לטיול באירופה, ומשך זמן מסויים היתה בשווייץ, אולם תקפו עליה הגעגועים להרי הכרמל ולשטיח הכחול של ים התיכון. מיד היא חזרה לארץ־ישראל, והכירה צעיר רוסי שחרחר, אינטליגנטי ויפה ביותר. היא טיילה עימו פעמים רבות בהרי הכרמל, והוא התאהב בה. אולם – היא לא יכלה להיענות לו כל זמן שאבשלום, הפרי הארץ־ישראלי, דמותו עמדה לנגד עיניה, והצעיר נסע לבסוף בלב שבור לגרמניה. (לימים הוא היה לסופר).

שרה התהלכה שבורה, חולמנית ועצובה, הטילה את עצמה להנהלת משק הבית, וקיבלה עליה את הדין לראות את אחותה מתענגת בחברת אבשלום. אחיהָ התחילו להניעה לצעד המחוייב בחיים, דהיינו: להתחתן, ובו בזמן הבליטו את פראותו ומוזרותו של אבשלום. ובכן: על שרה להתחתן עם אדם רציני ומיושב ובעל ניסיון בחיים. טוב־ליבה וותרנותה של שרה היטו אותה לקראת עמדת אחיה.


ב.

אותו זמן הגיע לארץ־ישראל אדם אחד בשם חיים אברהם מקונסטנטינופול. אדם זה גדל בחינוך יהודי והיה סוחר גדול וקומיסיונר [כנראה סיטונאי העוסק בייבוא ובייצוא סחורות. – אב“ע]. הוא היה גם לאומי, וכן נציג ה”מכבי" וחבר־כבוד של האגודה הציונית שבקונסטנטינופול. הוא החליט לשאת לאישה בת ארץ־ישראל, והיה כבר בגיל למעלה משלושים, בעל שיער אדום בראשו, גבותיו ושפמו, ולא יפה ביותר, אולם מנומס ומתון ובעל נימוסין גרמניים.

באמצעות ידיד משפחה, מר לוי שמוצאו היה מקונסטנטינופול גם הוא, הומלץ על חיים אברהם בפני משפחת אהרנסון. הלה רכש מיד יחס כבוד מצד משפחת אהרנסון, ותך זמן קצר התארס עם שרה, אשר הטיפוס־הפַבוריט שלה היה בן ארץ־ישראל, גבוה וגמיש, שזוף שמש ובעל עיניים שחורות ובוערות. (כזאת התוודתה היא בפניי). [תיאור ה“טיפוס” מתאים גם לברוך ראב עצמו, בן־זכר ראשון של פתח־תקווה, שהיה גבר יפה־תואר וחביב הנשים. – אב"ע].

זמן־מה לאחר מכן התקיימה החתונה, ללא רעש, בחוג המשפחה והידידים שהתכנסו לשם כך בתחנת הניסיונות של עטלית {שאותה יסד וניהל אהרון אהרנסון. – אב“ע]. לאחר טיול נישואין קצר לירושלים, נסעה ביחד עימו לקונסטנטינופול. כן! מן ההרים החופשיים של הכרמל אל הקירות הצרים של ה”חַרם" בקונסטנטינופול. עוד בעברם דרך אלכסנדריה כבר הרגישה לראשונה רגש של מורת־רוח בלכתה עימו מתחנת הרכבת אל האונייה ברגל.

“כן, ילדתי,” אמר לה, בדיאלקט גרמני מצוחצח, “מוכרחים להתרגל להיות חסכנים,” וזאת – למרות שהיה אדם עשיר ביותר.

זה שרט שריטה ראשונה בנשמתה הרחבה, והיה זה כאילו נשתל עץ החרוב הענף מהר הכרמל לתוך עציץ פרחים באולם… עציץ יפה, אך צר מלהכיל את שורשי החרוב שעתידים לנבול…


ג.

מלחמת העולם הגדולה פרצה בשנת 1914. חיים אברהם הסביר ש“בזמן כזה אסור להביא ילדים לעולם כי הכול עולה ביוקר…” תורכיה נכנסה אף היא למעגל הריקודים של המלחמה, והחלו צרות וגזירות על היהודים בארץ־ישראל, מה שהשפיע השפעה מדכאה על שרה. אדם צעיר אחד, י.ה. [יצחק הוז], הגיע אז לקונסטנטינופול בשליחות סודית של אגודת “השומר” ובמקרה הכיר את שרה בביתה. חיים אברהם חלש באותו זמן על עסקים גדולים עם גרמניה, והיה עליו לנסוע בגללם לגרמניה. שרה לא רצתה להישאר לבדה בקונסטנטינופול, ורצתה להצטרף אליו בנסיעתו לגרמניה. אך בגלל שתי סיבות לא מילא חיים אברהם את רצונה: ראשית – הנסיעה “תעלה כסף רב בזמנים כאלה,” שנית: הוא ידע שהצעיר השחרחר אשר שרה היתה בידידות עימו לפנים נמצא כעת בגרמניה, דווקא במקום שהוא צריך לנסוע להתם. כיוון שהצעיר הארץ־ישראלי י.ה. היה צריך לחזור לארץ־ישראל, ביכר אברהם לשלוח עימו את שרה להתם אל משפחתה מאשר לקחתה עימו לגרמניה. “מוטב שתיסעי לפלשתינה ותוכלי לפחות לעזור במידת־מה לאביך הזקן, בפרט שאחותך נמצאת כעת באמריקה.”

שרה קיבלה בסבר פנים יפות את החבר לנסיעה, כרגיל אצלנו בארץ־ישראל. גם זה לא היה כל כך לפי טעמו של חיים אברהם, אבל לא היתה לו ברירה והוא שלח אותה עם הצעיר מארץ־ישראל.

בתלאות רבות ובאמצעים קשים היא נסעה ביחד עם הצעיר [יצחק הוז] דרך אנטוליה והרי הטַאורוס, בואכה דמשק, עד הגיעה לארץ־ישראל בחודש דצמבר 1915, כשהיא קפואה ורעבה (כיוון שחיים אברהם לא העניק לה כסף מרובה לנסיעתה). את מלתחתה גנבו בדרך ברכבת והיא סבלה נוראות בדרך כשהיה עליה להיות עד־ראייה, שלא מרצונה, היאך הרכבת התורכית דהרה ודרסה את פליטי הארמנים האומללים אשר התגוררו בתחנות הרכבת כשהם מתים מרעב, קור וטיפוס הבהרות, והיו נשכבים על פסי הרכבת. התורכים התניעו את הרכבת על גופותיהם, וחלקי ידיים ורגליים של נשים זקנות וילדים נחתכו על ידי גלגלי הרכבת ונזרקו לתוך חלונות תאי הנסיעה (הנוסעים). שרה זועזעה איומות מסיוט זה, וזמן רב ביותר לא יכלה לשכחו.

אותה תקופה היכרתי את שרה לראשונה, אחותו של המנהל שלי [אהרון אהרנסון, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאצלו עבד ברוך כמנהל העבודות החקלאיות]. בלונדינית בהירה ורזה עם עיניים כבויות, אך חיוך מתוק על שפתותיה החיוורות. הדבר היחידי אשר קונסטנטינופול לא יכלה לגזול ממנה…


ד.

אותו זמן היה אבשלום עצור בבאר־שבע באשמת ריגול, מאחר שאסרו אותו בקַטיה, על הגבול המצרי, כשהוא רוכב על גמל־רכיבה, לבוש כבידואי.

ערב אחד, בהתהלכי בכביש של תחנת הניסיונות עטלית [שדרת הדקלים הכפולה, המוליכה מערבה לכיוון עתלית, ופוגשת את הדרך־של־אז לחיפה – קיימת עד היום, ומחלף עתלית של כביש החוף חוצה אותה], היא פגשה בי כשאני לבדי, ופנתה אליי בשאלה:

“הנכון הוא הדבר שאתה ידיד של אבשלום פיינברג?”

“כן,” עניתי לה.

“וכיצד הינך יכול להיות כל כך שקט כשאתה יודע שחבל התלייה מאיים עליו?”

בשקט עניתי לה: “אבשלום הוא בן ארץ־ישראל, אמיץ לב ונועז ובעל לשון חדה, ואין ספק שיעלה בידו להשתחרר. מה גם שיש בידינו ידיעה ממנו שבה הוא מבקש מאיתנו אך דבר אחד: שלא נעשה שום צעדים בגללו, כיוון שהוא מטפל בדבר בעצמו. וזה טוב למדי עבורי.”

“האם ידוע לך מדוע הוא נסע נסיעה מסוכנת כזו דרך המידבר?”

לזאת עניתי לה: “אבשלום נסע ביום 31 לאוגוסט 1915 באונייה האמריקנית האחרונה ‘צ’סטר’ מחיפה ליוון. ביום 2 לנובמבר 1915, בשעה 12 בלילה, הוא הגיע בחזרה ממצרים על גבי אוניית יאכטה אנגלית, אשר הורידה אותו בנמל החרב של חורבת עטלית העתיקה, הניצבת מול תחנת הניסיונות. עשוי (צריך) היה להילקח שנית על ידי אותה אונייה ובאותו מקום בסוף נובמבר. למרבה הצער האונייה היתה מופיעה תמיד בסביבה, נותנת סימנים ובכל זאת איננה מורידה סירה על החוף. זה גרם לכך שאבשלום לא רצה לחכות יותר, ורכוב על גבי גמל שם את פעמיו דרך המידבר למצרים. כרגע הוא נתון עדיין במלכדות. שוב, הנני בטוח ביותר שלאחר ימים מיספר הוא יהיה אורחנו.”

“האינך יודע אם קיבל לאחרונה מכתבים מאחותי?”

“זאת אינני יודע, אבל כפי הניראה הוא כתב אליה ממצרים ואפילו שלח אליה דו”ח ארוך ומעניין על ארץ־ישראל, לאמריקה. הוא שלח זאת אפילו ללא הצנזורה האנגלית."


זמן מה שהתה שרה בזיכרון־יעקב אצל אביה, ולאחר מכן חזרה אלינו לעטלית. הארבה החל להיראות בשנייה (נוסף לארבה של מרץ 1915) ו[אהרון] אהרנסון קיבל הזמנה טלגראפית מאת ג’מאל פשה לבוא אליו לדמשק. [אהרון ריכז מטעם ג’מאל פשה את המלחמה בארבה במרץ 1915 ובמהלכה הכיר והעריך את ברוך ראב, שאותו לקח לו לעוזר, ומאז לא נפרדו דרכיהם בארץ, וברוך העריץ כל חייו את אהרון ואף קרא לבנו אהרון, 1919–1995 – על שמו].

בינתיים חיתה שרה בבדידות אצלנו בעטלית. יום אחד, בחודש ינואר 1916, הופיעה בתחנת הניסיונות בעטלית מרכבה רתומה לשלושה סוסים, וממנה קפץ אבשלום. לשמחתנו לא היה קץ, בייחוד שרה, שהרגישה בבדידות אצלנו, היתה מאושרת לראות את אבשלום כשהוא חופשי.

למחרת נסעה שרה, ביחד עם אבשלום, בעקבות אחיה לדמשק. חזרה מדמשק היא באה עם אחיה בלבד, כי אבשלום חתר צפונה (כיוון שהעניין דרך הדרום לא הלך), והוא הגיע לקונסטנטינופול במטרה לעבור דרך רומניה, שאותו זמן היתה עדיין נויטרלית, בכדי להמשיך הלאה.

אהרון היה עסוק ביותר באותה תקופה, ושרה מצאה את חברתה אצלנו בעטלית. פעמים מיספר היא קיבלה מכתבים מאבשלום ובהם הודיע שבכוונתו לנסוע הלאה תוך זמן קצר, ויש לו קשיים גדולים לקבלת ויזה.


תמונה 2 אהרן אהרנסון (2).jpg

אהרן אהרנסון


גם בעלה של שרה היה כותב לעיתים קרובות מכתבים כתובים במכונת־כתיבה מגרמניה, ובהם יעץ לה להתמחות בגידול עופות ובמשק בית מושבתי וכו'… זה היה מרגיז אותה מאוד, ובפרט הכתיבה במכונה ולא בכתב־יד, שלא היתה לפי רוחה.


ה.

בסוף חודש מרץ 1916, בבוקר השכם, מצאתי במקום היצול של מחרשה, שעמדה באמצע הדרך על התחנה [שדרת הדקלים], מכתב תולה על פתיל עם הכתובת: “אהרנסון – פיינברג”. היצול עצמו היה חסר. זאת עשה אדם בשם רַבין, אשר בלילה ירד מאוניית היאכטה האנגלית, תלה את המכתב, ואת היצול לקח עימו אל האונייה לשמש כהוכחה.

לכשחזר בערב אהרנסון מחיפה, מסרתי לו את המכתב. הוא התרגז במידת־מה, ומיד למחרת בבוקר הוא שלח מברק לקונסטנטינופול אל אבשלום, כי המשפחה שלו זקוקה לו ביותר. אבשלום, אשר כמעט השלים את כל הכנותיו לנסוע לרומניה, נאלץ לנטוש הכול ולחזור הביתה לארץ־ישראל. בתקופת הפסח, כלומר באפריל, הגיע אבשלום ומקונסטנטינופול לעטלית. פעמים רבות התייצב על המשמר ליד המחרשה – שמא יבוא מישהו לקבל תשובה, וככה חלפו חודש אפריל, חודש מאי, עד מחצית יוני. בסוף חודש יוני הוא החליט שוב פעם כי יש לחפש שוב דרך לצאת מארץ־ישראל. בעמל קשה עלה בידי אהרון אהרנסון לקבל רישיון לנסוע לקונסטנטינופול.

ביום 4 ליולי 1916 חילק אהרנסון את תפקידי העבודה: למנו שווארץ את העבודה המשקית, למנהל הספרים אַפלרוט את העבודה המשרדית, לאבשלום את העבודה הפוליטית, ולי – את העבודה החקלאית. לכל אחד הוא נתן הוראות ברורות כיצד לנהל את העניינים.

בהבטיחו כי תוך שלושה חודשים הוא יחזור אלינו – הוא נסע ביום 5 ליולי 1916 לקונסטנטינופול ביחד עם עוד צעיר מהמושבה חדרה בשם שניאורסון, אשר לקחו עימו בתורת מזכיר פרטי. צעיר זה היה נרדף על ידי הממשלה התורכית באשמת שווא של בלבול שהעלילו עליו השכנים הערבים של חדרה. עלה בידו להשיג דרכון ספרדי מזוייף על שם חיים כהן.

[יכולתו של ברוך ראב לשחזר במדוייק את התאריכים שנים אחדות לאחר ההתרחשות – נשענה מן הסתם על יומני העבודה החקלאית של תחנת הניסיונות בעתלית שנותרו בידיו בפתח־תקווה ואשר שמורים עד היום בארכיון משפחת ראב בן עזר. העתק מהם מצוי בארכיון של בית אהרנסון בזיכרון־יעקב. – אב"ע].


ו.

במשך חודשי מרץ ואפריל החלימה שרה במקצת, וחיוניותה חזרה אליה ביחד עם הברק בעיניה, וכו'. היא היתה אותו זמן מלאת חיים. אבשלום ואהרון היו כמעט תמיד בנסיעות, וכניראה לא היה לה נוח בזיכרון־יעקב. לכן היא שהתה עימנו כל הזמן בעטלית, ומדי פעם בפעם היינו יוצאים לסיורים בהרי הכרמל. בהיותי ככה ביחד עימה היתה לי ההזדמנות לעמוד על טיבה. היא היתה אדם טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל, מסורה ונאמנה ללא גבול ויכולת תיאור, לכל אחד מידידיה הטובים. וגם תקיפה מאוד לגבי אלה שלא היו חביבים עליה, ואפילו אם היו אלה מבני משפחתה. בהזדמנויות אלו היא סיפרה לי רבות מימי עלומיה ומילדותה, אפילו דברים אינטימיים ביותר ממשפחתה. לאט לאט נעשינו ידידים טובים.

[באותה תקופה היה ברוך גבר נשוי כבן שלושים ולו אישה, רבקה, ושתי בנות, שמחה ומרים, בביתו בפתח־תקווה. שרה בת ה־26 היתה צעירה ממנו בארבע שנים לערך].

בערב שביעי של פסח קיבלתי הזמנה ממנה לחוג בזיכרון־יעקב את חג אחרון של פסח. אירע כך שלמחרת הפסח היה מיועד הקציר של שחת בחוות “שוני”, השוכנת בין זיכרון־יעקב לחדרה, וגם בחדרה היה עליי לעשות כמה דברים בסניף של תחנת הניסיונות שהיה שם.

שרה מגלה לי בערב תוכנית: שאסע עוד הערב לחדרה, ובבוקר – במקום לנסוע מזיכרון לשוני, אוכל לעשות אותו הדבר מחדרה לשוני. יחד עם זאת רוצה גם היא להצטרף אליי, ולקחת חלק בנשף אצל אבשלום פיינברג, שהלה עורך למשפחתו ולידידיו לרגלי שובו מקונסטנטינופול. ציוויתי לרתום את הכרכרה ואנו נסענו לחדרה. בשמונה בערב כבר היינו אצל אבשלום בחדרה. הנשף נמשך כמעט עד אור הבוקר, והלילה חלף בנגינה ובשירה, באכילה ובשתייה ובריקודי רונדו (מחול עיגול נוסח ארץ־ישראל).

אנו כבר לא שכבנו לישון, ומן הנשף נסענו ישר חזרה, דרך סניף תחנת הניסיונות של חדרה. לאחר שמסרתי הוראות שונות במשך כמחצית השעה, המשכנו לנסוע הלאה לשוני. שוני שוכנת לרגלי גבעה של הרי הכרמל, ונחל נובע בתוך אדמותיה המכוסות שטיח ירוק של עשב יפה להפליא, וריחני (“כריח השדה אשר ברכו ה'”), כולו סגוליות וצפרנים פראיות, תלתן ואיריס. עם זריחת החמה כבר הגענו לשם. רציתי לשלוח את שרה בלוויית פועל לזיכרון־יעקב כדי שתישן ותנוח לאחר ליל הנדודים, אולם היא ביכרה להישאר במרחבים ולהתגלגל על גבי השטיח הטבעי ולחזות בקציר השחת. אני פניתי לעבודתי, לכוון את מכונת הקצירה, ואת שרה עזבתי כשהיא שוכבת תחת העגלה, או קוטפת פרחים שונים ועשבים.

האח אהרון אהרנסון ירד גם הוא אותו בוקר לשוני כשהוא רכוב על סוסתו היפה “איילה”, בכדי לבחון את המקומות אשר הועדתי לקצור את השחת מן העשב. לאחר שהשתרכנו זמן ממושך ברגל כשאנו בתוך העשב השמן, עד החגורה, הגענו אל העגלה ומצאנו את שרה כשהיא מקושטת סביב צווארה בזר פרחים כחולים, בעיקר איריסים, הפרח האהוב עליה ביותר. אפילו האח היה נרגש מהתמונה הזאת וישאל אותה:

“הגידי שרתי (ככה היה מכנה אותה) – האם רוצה את בדקורציה הזו לנסוע הביתה למושבה?”

בחיוך היא קפצה והורידה את כל הזרים מעליה, ובהאדימה במקצת היא כרכה אותם סביב צווארֵי סוסת אחיה, איילה.

גמרנו את עבודתנו, ובהשאירנו הוראות עבודה לאנשינו, נסענו לזיכרון־יעקב. בערב כבר הייתי בחזרה בעטלית, לעבודתי היום־יומית.


ז.

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב בזיכרון־יעקב, ולמחרת היא הגיעה ברכיבה לעטלית. היא היתה פרש למופת. כאשר הברון רוטשילד ביקר לאחרונה בארץ־ישראל במושבה זיכרון־יעקב, היא היתה בין הפרשים הראשונים במשמר הכבוד, והיא דהרה בראש עגלת הברון עם דגל ציון בידה.

כאשר ה“מכבים” מפתח־תקווה ביקרו את חבריהם בזיכרון־יעקב בחג סוכות 1913, היתה שרה בין הפרשים אשר יצאו לקדם את פניהם, וביחד עם ה“מכבים” של פתח־תקווה – ערכה “פנטזִיָה” ערבית על גבי הסוס. (מין מצעד־סוסים חגיגי בנוסח ערבי, עם חוקים ודינים מיוחדים). היא אהבה מאוד את הרכיבה, ודווקא לא על גבי אוכף נשים. אהבה מאוד סוסים יפים, וגם הבינה הרבה בסוסים.


לילה אחד, יומיים לאחר הגיעה לעטלית, לאחר ארוחת־הערב, ליד השולחן הקטן שהיה ערוך לשנינו, מול החצר הריקה של התחנה. היה זה כבר במחצית השנייה של חודש ניסן. הלבנה האדימה את שמי המזרח ואת פסגות הרי הכרמל, ודרך הבקע של וַאדי־פַלח, העובר דרך ההרים מול תחנת עטלית, הופיע חצי־ירח, שהפיץ קרן אור מעל גגות התחנה, ועל מגדל מנוע־הרוח, ומשם ישר אל הים, שהיה כראי יצוק. קרן האור השתקפה בו בקו ארוך בהיר עד ללא סוף. המישור הצר היה עדיין כהה ואפל ומכוסה בצללי הרי הכרמל.

שרה ישבה והביטה בפס האור הבהיר המשתקף בים. בחצר היה שקט, הפועלים כבר ישנו, רק האורוותן מצלצל עדיין במפתחותיו, בסגרו את האורוות. מהמטבח נשמע לעיתים צליל הדחת כלים.

לאור גפרור שהדלקתי בו את מקטרתי – ראיתי שתי דמעות בעיניה. היא ישבה בשקט וברגליה שיחקה בנחת בצדפי הים שהיו פרושים על הרצפה. באצבעותיה היא תלשה עלי שושנים ואיריסים, שעמדו בתוך גביע על השולחן.

“הבט! הסתכל על קרן האור האין־סופית,” היא אומרת לי.

לרגע אחר מכן היא פונה אליי פתאום ואומרת: “התדע מה? אני רוצה לנסוע איתך הלילה ברכיבה לזיכרון־יעקב.”

“מה פתאום?” אני שואל אותה, “כבר מזמן לא היית בזיכרון?”

“אינני רוצה זאת הפעם לנסוע סתם כרגיל, בדרך הרגילה השחוקה לאבק מגלגלי קרונות ורגליים גסות שדרכוה. רוצה אני לנסוע אל מול קרן האור של הלבנה, דרך ואדי־פלח, לחצות את הרי הכרמל עד עברם השני, מול עמק יזרעאל. לכשנגיע לשם כבר תהיה הלבנה נוטה כלפי מערב, וביחד עימה נחזור על עקבינו דרך ואדי אל מלח, בואכה המושבה בת־שלמה, ודרך הר שפיה אנו נרכב עד זיכרון־יעקב. זוהי דרך ארוכה לזיכרון־יעקב, עוברת הרים מיוערים ועמקים מכוסים שטיחי פרחים ועשבים רעננים.”

“כן, שרה, מאוד הייתי רוצה למלא את מבוקשך, אבל הרי מחר בבוקר עלינו להתחיל כבר בקציר השעורים, ושטיינברג חולה קדחת זה זמן ממושך, וכץ עדיין לא חזר מיהודה, מנסיעתו לחג. מי ירכיב את מכונת הקצירה? הזוכרת את כאשר בשוני היו לי קשיים עימה עד שהכנסתיה לעבודה.”

“לא איכפת לי, אני רוצה לנסוע! ויתור אחד אעשה לך: לפנות־בוקר אלווה אותך חזרה לעטלית ויהיה לך מספיק זמן לכוון את מכונותיך היקרות!” – מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – “סגל! סגל! נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי. בבקשה מהר, מהר!”

סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אליי ומסבירה כי האיצה בו, כדי שהלבנה לא תברח בינתיים… לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש, עד שסגל יחבוש את הסוסים.

“שמע! אתה תיקח את הרובה שלך איתך, ולי תיתן את הרובה של אחי וכן את הכאפייה והעקאל (מטפחת ועיגול, תלבושת ראש בידואית) שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאייה החומה של אבשלום (מעיל ערבי).”

לבושים בכאפיות ועקאלים ערביים וחמושים ברובי־ציד התיישבנו על גבי הסוסים, ודרך השביל רצוף החצץ יצאנו ונדהר ישר מזרחה, אל מוצא ואדי־פלח. הסוסים השמיעו נחרתם. צַיַד כלב החצר רץ גם הוא אחרינו כשהוא נושם ושואף בחוזקה במאמציו להשיגנו. מבין עצי החרוב המפוזרים רואים את המדורות הקטנות של הרועים. הלילה הוא שקט מאוד, פרט לצרצור של צרצר מפעם לפעם מאחורי אחד השיחים, או קול רחוק מאוד של קרקור צפרדעים בביצות הרחוקות.

אנו מתקרבים לרגל של הכרמל. השדה מכוסה חלוקי אבנים, גדולות וקטנות, שפרסות סוסינו נתקלו בהן מפעם לפעם והתיזו ניצוצות. ציפור לילה גדולה עומדת על צוק סלע ומייללת בקול עצוב: “אוּ אוּ אוּ הוי…” – אני מכוון את רובי אליה, כוכבה התקרבה אליי ושרה תופסת בזרועי –

“למה תירה בה? הלא היא מבע העצב של כל תמונת הלילה הזה, הדומה כל כך לחיינו בכלל. הנח לה להשלים את התמונה…”

כעבור שעה של רכיבה דרך הבקע הצר והעמוק של ואדי־פלח, עזבנו אותו ליד מקום עיקולו צפונה, ואנו התחלנו לטפס על גבי סוסינו אל הרכס הגבוה ביותר של הכרמל שממזרח לכפר עין־הוד, המכוסה כולו יער של עצי אורן, חרוב, תאנים, דפנה ואילות שונות. כל אלה הפיצו ניחוח מעורב שדמה לריחות הטובים שבזרי הפרחים.

על ראש הרכס הגבוה נעמדנו לרגע, ושרה שאפה לתוכה במהירות את האוויר הריחני. הרכס היה הגבוה שבהרי הכרמל, וממנו ראינו את כל עמק יזרעאל, ומזרחה לו – את הר תבור. העמק היה פרוש כאילו לרגלינו, מואר באור הכסף הבהיר של הלבנה. מן העבר ממול ניבט הים בגוון כהה, עם קרן האור הארוכה שהשתקפה מן הלבנה מתוך הים, כשמשבריו הקטנים מקציפים מרחוק.

שרה אומרת כי קרני הלבנה טובלות ברחצתן בים. ובכן: “הלאה!” – היא אומרת לי.

החילונו לנסוע במורד ההר על העמק־הוואדי השני, העובר ליד הכפר איגזם, בואכה לכפר אום־אל־זינה. ככל שהעמקנו בו כן הלכה החשכה וגדלה, והלבנה שכבר עמדה באמצע השמיים – אורה כבר לא הגיע אלינו בעמק הצר והעמוק, ההרים ושני קירות שחורים ומאיימים. את השמיים ראינו רק כפס בהיר, צר ביותר, מעל לראשינו.

סוסינו כבר עייפו במקצת, ופסעו “עקב בצד אגודל”, בחפשם בזהירות את קביעת שעטתם בין האבנים. צַיַד, הכלב, החל פתאום לרטון. סוסתי איילה זקפה את אוזניה והוציאה נחרה מאפה.

“עצרי!” אני צועק אל שרה, אשר רכבה לפניי. “הניחי לי לצאת קדימה. אנו עומדים לפגוש כאן משהו.”

“מה?” אומרת היא, “המאמין אתה בצַיַד?”

“כן, וגם הבחנתי בזאת באיילה, אשר מימיה לא הכזיבה אותי.”

“אם כך,” היא אומרת, “אני רוצה דווקא להישאר קדימה,” והורידה את הרובה מכתפיה ודירבנה את כוכבה והפליגה בדהרה. סוסתי דוהרת בעקבותיה כשהיא מסובבת בראשה. פתאום נעמדה כוכבה כשהיא רותחת ורוקעת ברגליה הקדמיות.

“הי, אֵיש־אל־זאל?” – (מי הוא השטן?) – שומע אני קריאה של כמה קולות.

“הוי, הוי,” נשמע קולה של שרה, “הוי! או־הוי,” – בדומה לקולה של ציפור הלילה. בקת של הרובה היא חבטה בראשו של אדם רגלי הנושא נבוט גדול, וכן בידו של אדם שני, אשר עמדו בראש שני גמלים. מטעמי זהירות קראתי את הקריאה: “הוי אוקשוט!” (היכנע!) – ויריתי ירייה אחת באוויר.

בעזבם את הגמלים בידינו ברחו הערבים לעבר ההר בקולות זוועה: “גַ’י־יַא־נַאס־גַ’י!” (אלינו, אנשים, לעזרתנו!) – וקולות איומים אלה הידהדו בעמק העמוק והצר בין ההרים בהד מתגלגל ועצום.

“מה עשית, שרה?” שאלתיה.

“מאומה, רק לצון חמדתי לי,” אומרת היא, “וכעת הא לך שני גמלים, כניראה עמוסים חיטה בשקיהם.”

החילונו נשרכים עם הגמלים, הלאה לאורך העמק, אשר התפתל דרומה והחל להתרומם לעבר ההר. כבר התחלנו לראות את הלבנה, והעמק כבר הלך והתרחב.

“מה הינֵך סבורה יהיה בסופו של דבר על הגמלים? הרי הם מפגרים בהליכתם אחרי סוסינו!”

“קרא להם בחזרה והחזר להם את הגמלים,” היא אומרת אליי.

“הוי יא־אוולאד – הוי! (בואו נא ילדים [כנראה במובן של נערים או אנשים בכלל, בלשון זלזול. – אב"ע]), בואו וקחו את גמליכם!” צעקתי אנוכי אחריהם.

לאחר רגעים מיספר אנחנו שומעים כיצד הם רצים ונושמים ופולטים: “אה, יַא־מַאלי־יחאלאלי!” (הוי רכושי, רכושי הכשר!) – בראותם אותנו לאור הלבנה, הם נעמדו כמאה צעדים מאיתנו והחלו לבקשנו ולהשביענו שנחזיר להם את הגמלים, והם מוכנים לשלם לנו כופר (חוק בלתי כתוב של שודדים וגנבים).

“שימעו!” רעמה שרה עליהם בקולה, “אתם מכנים את היַהוד בכינו ‘ולאד־אל־מיתה’ (בני המתה), ראו נא, אישה, פשוט אישה (אצל הערבים אישה הוא מושג של חולשה) מבנות היהוד – שדדה מארבעתכם את הגמלים עם החיטה! ראו נא, אישה!”

ולאור הלבנה היא גוללה את העבאייה שהיתה עטופה בה, “ראו: ‘בִּנְת יהוד’ (בת יהודים). כסבורים אתם שמכיוון שיהודים אינם שודדים ואינם גונבים – הרי בגלל כך הינם ‘ולאד־אל־מוּת’? חַה־חַה־חַה, ואתם, ילדים מתים יפים, גיבורים כביכול, עומדים ורועדים למרחוק!” [לא ברור לי הביטוי מתים בהקשר הזה. – אב"ע].

“לַא־אִילַה־אילַא־אללה ומחמד־רסול־אללה!” החלו הם להתפלל, וחזור והתפלל – “זהו ‘מַארד’ (רוח) ולא בן־תמותה פשוט. זהו השטן עצמו המשוטט בלילות בעמק אפל ומקולל זה. הלא עמק זה שייך משקיעת השמש ועד זריחתה לשד הידוע שתום־העין.”

לאחר שנרגעו סוף סוף, ולאחר שקרבתי אליהם והובלתים אל שני הגמלים, ולאחר שהענקתי להם חופן טבק לגלגול סיגריות, הם אמרו שהם כבר מאמינים כי אנו בני תמותה פשוטים ולא שדים שתומי־עין. אף על פי כן הזהיר אחד מהם את חברו לבל יתחיל לעשן מן הטבק שנתתי להם, לפני עלות השמש.

הלבנה נטתה לפאתי מערב, ושרה אומרת: “קדימה! הלא הבטחתי לך כי לפנות־בוקר, עוד בטרם יהיה סיפק בידי הערבים לעשן את הטבק המכושף, אלווה אותך חזרה עד עטלית.”

תפשנו איש ביד רעותו ודהרנו הלאה.


שרה אכן היתה התגלמות של גיבורה מטבע ברייתה, אשר לא ידעה פחד מהו. לאחר מאורע זה התייחסתי אליה כאל גבר, ומתוך יראת־כבוד. מקרים כאלה ודומים להם אירעו עימה כמה וכמה פעמים. היא היתה מאוד לאומית וביקשה תמיד לתקן ולחזק את הצדדים החלשים, ותמיד לחמה את המלחמה היהודית ומלחמת ארץ־ישראל בפרט, כנגד דעות קדומות.

לעיתים קרובות היתה נוסעת לחיפה, ובייחוד בתקופה שאחיה אהרון אהרנסון שכב עם צלעות שבורות, כתוצאה מתאונה בנסיעה במורד הכרמל לחיפה. ערב אחד שהיתי בחיפה כי היה עליי לסדר כמה עניינים בה מיד בבוקר. אהרונסון כבר החלים במקצת, אולם שרה לא רצתה להישאר ללון בחיפה. היא חיפשה אותי והכריחה אותי להסיעה בשתים־עשרה בלילה חזרה לעטלית. לעיתים היא היתה גם קפריזית במקצת, והתרופה שלה היתה לנסוע רק בלילה ולהידחק לכל מקום שיש בו סכנה.


ח.

בחג השבועות 1916 חגגנו את יום הולדת הארבעים של אהרון אהרנסון. שרה ערכה מסיבה קטנה משפחתית אשר אליה הוזמנתי גם אני. מיד לאחר חג השבועות ערכה שרה נסיעה בלווייתי ליהודה, אשר שם היה עליי לסדר עבור מיניסטר החקלאות סורייה בק איסוף של חרק מועיל מסויים מתוך פרדסי ההדרים ושמו “נוביוס קרדינליס”. בהזדמנות זו הכירה שרה את משפחתי [אשתו רבקה לבית שלנק מירושלים ובנותיו שמחה ומרים] ושהתה אצלנו ימים מיספר עד אשר אני גמרתי את עבודתי, ואז נסענו חזרה לעטלית.

בעברנו את כרכור פגשנו את הצעיר י.ה. [יצחק הוז] אשר חזר מקונסטנטינופול ביחד עם שרה בזמנו. הוא שירת אז כשומר בחוות כרכור והיא שמחה מאוד לראותו וביקשה אותו לבקרה. שוב היא הודתה לו על הטירחה שטרח עבורה, נפרדנו באדיבות ונמשיך בדרכנו הלאה.


בחודש יולי נסע אהרון לקונסטנטינופול [וברוך לעולם כבר לא יזכה לראותו. – אב"ע] ואז התיישב אבשלום ישיבת קבע [בתחנת הניסיונות החקלאיים] בעטלית ביחד עימנו. לא תמיד היה בעטלית כיוון ששהה בנסיעותיו הרבות. קשיינו הכספיים גברו, כיוון שהכספים שהיו מגיעים אלינו מאמריקה היו עוברים דרך קונסטנינופול ונהפכים לכסף נייר תורכי, שהערך שלו היה 15–20 אחוזים משוויו. את היתר היה על אבשלום להשיג מהלוואות פרטיות. שרה הראתה אז גדולות בעבודתה, בהנהלת משק הבית של עטלית. זו היתה מלאכת מחשבת מצידה, להסתדר בתנאים כאלה ובמחסור כזה, ובצורה הנאה ביותר. ביחד עם זאת עוד היה סיפק בידה להפליג בטיוליה עימנו ולרחוץ יום יום בימה היפה של עטלית.


ט.

אחד הימים, לפנות־ערב, ולאחר יום קיץ חם, כאשר העגלות נסעו עם בני המשפחות של [תחנת הניסיונות של] עטלית לרחוץ בים, נשארתי יחידי בחצר. טיילתי בגורן שהיה מלא ערימות שעורה, חיטה, פולים, עדשים ואפונים. ישבתי לי על אחת הערימות מול הכָּרי הנידוש של השעורה השחורה (זן מסויים משדה הניסיונות) אשר זורתה ונופתה. השמש שקעה ושני בידואים בעבאיות שחורות ופניהם לוטים (ועטופים) על שפם, ורק עיניהם מציצות היו – עברו להם לאיטם ליד גבול התחנה שהיה סמוך לגורן. שני הבחורים הסתכלו ברוב עניין, בייחוד על הכָּרִי הנקי של השעורה השחורה. הערב היה חמים עדיין ואף רוח קלה לא נשבה והאוויר היה מעובה ולח. כולנו היינו עייפים מן החום הקשה של היום שחלף. עליתי לחדרי כדי לחטוף תנומה, אולם אי אפשר היה להירדם בשום אופן. הורדתי את המזרון מן המיטה אל הרצפה, וגם כר, והתגלגלתי אנה ואנה מבלי שאוכל להירדם. לאחר מאמצים והרהורים של חשד בנוגע לשני הבידואים שהסתובבו ליד התחנה, נרדמתי סוף־סוף.

הכלב צַיַד, כלב החצר, העיר אותי בנביחות ובקפיצות על כבש מדרגות העץ, עלה וירוד אל חדרי.

מיד קפצתי ואוחז ברובה שלי שטענתי אותו בשני כדורים. עטפתי את עצמי בעבאיה שחורה ופתחתי בלאט את הדלת אל הכבש. ביקשתי להרגיע את הכלב מנביחותיו ומקפיצותיו, כדי שלא יעיר את שרה, אשר ישנה בחדר השני. ירדתי אל החצר והסתכלתי אנה ואנה. הכול היה שקט. ביקרתי את כל המנעולים של האורוות והמחסנים. הכול היה בסדר. הלכתי הלאה אל הגורן, כרעתי ברך בפינת הסככה. הלילה היה אפל מאוד ומעונן במקצת, ורק את כְּרִי השעורה המנופה אני רואה, ממול מדורה קטנה המאירה מרחוק.

איש לא היה והכול היה שקט, ופרט לקרקור צפרדעים לא נשמע דבר. לאחר זמן ממושך תקפני שיעמום והתחלתי לרדת בטיילי אל השער של שדות התחנה (מרחק של 1,800 מטר) כדי לבקר כמה פָּרְצָלוֹת [חלקות שדה] שבהן החיטה מזן מאוחר עמדה עדיין בקמתה, וכן גם כרם הענבים אשר כמה זנים מוקדמים כבר החלו להבשיל בו. עברתי בכל חלקה עד הגבעה של הגבול, וכן הנני ממשיך הלאה בכביש העובר בשדרה הארוכה של דקלי הוואשינגטונייה, וכל הזמן הרהרתי במה שרצו שני הבידואים שעברו הערב ליד התחנה? אכן, בעת האחרונה נעשתה הסביבה בלתי שקטה, בגלל חיילים רבים שערקו מהצבא ולא היתה להם כל פרנסה אחרת מלבד גניבה ושוד. בכפר הסמוך לנו כבר אירעו כמה מקרי גניבה, ולנו אין אפילו שומר עדיין, פרט לכך שפועלינו יורדים לישון בשדות הקצורים או בשדות הקמה. אבל הם עייפים מן החום והעבודה, ובוודאי הם ישנים. נס הוא שטרם נגנב אצלנו דבר. אכן אנו הטלנו מורא על הסביבה, אבל האם זה יחזיק מעמד?

הנני שורק שריקה קצרה, הכול שקט, ואני יורד עד לפרצלות האחרונות שהיו זרועות זני תירס שונים. פתאום הנני שומע רחש בין עלי התירס הגבוה. אני זחלתי אל מתחת ואשינגטונייה רחבה, כרעתי על ברכי והנני מכוון את רובי לעבר הצד שנשמע בו הרחש. והרחש רחוק עדיין ועליי לחכות שיתקרב אליי בכדי שאהיה בטוח שלא להחטיא את המטרה. הרחש נשמע ונפסק פעמים מיספר. האם עלולים אלה להיות שני הבידואים? לא, הם היו מקימים יותר רעש בעבודתם לשם קטיפת אשבולי תירס. שמא חומד לו מישהו לצון בחצות לילה?

נעשיתי חסר סבלנות וצעקתי:

“מין הַדא? (מי זה?) – הנני יורה אם לא אקבל תשובה!”

צחוק נשמע מבין התירס הגבוה, בקול שלא היה זר לי.

“מי שם?” שאלתי בשנייה בקול רציני.

“אני, אני! שרה.”

“אלי שבשמיים!” קראתי בהשתוממות, “איזה מין הלצה היא זו?! הרי עלול הייתי ברגע זה להרגך בירייה, איך הגעת הנה?”

שרה התקרבה אליי כשהיא עטופה בעבאיה ואומרת לי כי – “מהרגע שירדת בכבש המדרגות של חדרך שמעתי הכול, בקחתך את הרובה ובטענך אותו, ובפתחך בלאט את הדלת ובהרגיעך את צַיַד, ומיד ירדתי אחריך והנני הולכת בעקבותיך כבר מזה כמה שעות, ואתה כלל אינך מרגיש בכך, ורק ליד התירס התקרבתי אליך.”

“למה עשית זאת, שרה? האם אינך יודעת כי הסביבה היא בלתי שקטה?”

“רציתי לראותך כשהינך על המשמר, וחששתי שמא יקרה משהו הלילה בעטיים של שני הבידואים אשר סיפרת על אודותם ליד השולחן. רציתי לראותך בקרב עם גנבים או שודדים, והיאך הם נחפזים לברוח כשכדורי הרובה שלך רודפים אחריהם בזה אחר זה.”

“יַא שרתי, לא תמיד אתה הינך הרודף. צריך להיות מוכן להיות גם נרדף, ולכן שהותך כאן היא בגדר סכנה רבה.”

“אה, לא ייתכן.” היא אומרת.

“ניחא,” אני אומר לה, “אולם ראי נא, שרה: שביל החלב בשמיים כבר נוטה צפונה, והכוכב האדום שאת מכנה אותו הכוכב של בעלך – כבר גם הוא עוד מעט ויטבול בים. השעה היא לבטח כבר אחרי חצות, בואי שרה ואלווך אל החצר.”

“לא, לא אלך אל החצר. הנני רוצה לשהות כאן עימך, שמא בכל זאת יופיעו שני ה’חברה' לגנוב תירס.”

“אוה,” אני אומר, “הלילה הם כבר לא יבואו, עוד מעט וכבר מאוחר מדי בשביל לבוא לגנוב.”

“אם כך,” אומרת שרה, “מוטב שתבוא עימי ונטפס אל העבר השני של הגבעה אשר ליד חוף הים. בינתיים נעבור דרך בַּאבּ־אֶל־עגאל, וזה יהיה מעניין דווקא בלילה. הערבים מספרים שמעבר זה הוא מסוכן בלילה כיוון שהוא רוחש שודדים ורוצחים המוצאים בו מחבוא ומסתור. כאן, לפני שנים מיספר, שדדו את הרופא הזיכרוני, כאן גם העליבו פעם נערה יהודייה בעברה בעגלה. הנני רוצה שנתיישב בחריץ של סלע, ולערוך תצפית על המתהווה, מי יוצא ומי בא, שמא יעלה בידינו למצוא חד מן החבריה ההם.”

עברנו דרך השער אל באב־אל־עגאל ומשם העפלנו לגבעה הגבוהה ביותר הצופה למול פני הים. השמיים התבהרו במקצת מן העננים, והליל נהיה קצת בהיר יותר. רוח קלה החלה מנשבת מצד דרום. הים היה ניראה כשטיח שחור וגדול. מצד ימין אפשר היה להבחין בצריח הגבוה של ה“קאסטל”, חורבת עטלית העתיקה, שהסתיר כמה כוכבים בצלליתו הגבוהה. שרה התיישבה על גבי אבן מתחת לעץ חרוב ופניה למזרח, וביקשה לזהות בחשיכה את הרכסים השונים של הכרמל.

“ראה נא,” היא אומרת, “ליד הכוכב הכחול שלך נמצאת ה’מוחרקה', שם נפגש אלישע הנביא עם נביאי השקר. אליהו הנביא מסתמא עבר גם הוא דרך כאן באחד הלילות, בבורחו משומרון אל המערות בכרמל. למעלה היו למלכי יהודה שלנו כרמיהם וחווילותיהם. יודע אתה, מפליאני הדבר, היאך מאפו הוביל כאן את אמנון שלו ועלה בידו לצייר את המקום הזה, הייתכן שעבר גם הוא כאן באחד הלילות! אוה, כאן היה חי הנוער היהודי שלנו לפני אלפים שנה, כאן חלם את חלומותיו, אולם כיום, אהה, כמה השתנתה הארץ הזאת. אך אנו עוד נְחיה מחדש את הסלעים השחורים ואנו נייער מחדש את כל הרי הכרמל הללו. הם יכוסו ירק, וההר של עין־הוד לא יישאר היחיד. אוה, כמה מאושרים נהיה כולנו לכשיתגשמו חלומותינו. כיום הכול במחנק. אסור לבול ציוני להימצא אצל מישהו. תמונת הרצל היא בחזקת טריפה. יהודים רבים כבר היגלה ג’מל פשה. וכאשר תצליח התוכנית שלנו יהיה לנו חלק בדחיפת העגלה של ישראליק שלנו קדימה. אנגליה תכיר בזאת, ייתכן גם והדבר יעלה לנו ביוקר, אבל כדאי הוא.”

היא נסבה ימינה והסתכלה אל הצריח הגבוה של עטלית.

“פלא הוא היאך הרומאים בנו את העיר עם מבצר גדול שכזה, ומדוע השאירו פתח כה צר לעבר היבשה? החומה חסומה סביב־סביב, ורק נשאר שער קטנטן. כפי הניראה היו הם יותר אנשי ים, כיוון שיותר ממחצית העיר כוננה בתוך הים. אפשר להבחין גם כיום בעמודים המתבלטים מתוך המים.”

“כן שרה, זה היה הסגנון שלהם. גם קיסריה דומה לזאת. ויותר מזה – אשקלון. הייתי שם אשתקד ושמה עמודי השחם הם עוד ארוכים ועבים יותר.”

ממרחק רב נשמע רעם עמום של תותחים.

“אוה!” אומרת שרה, “התשמע? שם יורים האנגלים על התורכי הנחמד שלנו. אומרים שהם כבר אינם רחוקים.”

“אה, שרה, מה שלך נידמה. זהו קול של הגלים הנשברים בין הסלעים של ראס־אל־נקורה [ראש הנקרה], ליד צור, אשר חירם מלך צור חצב אותה, בזמנו של שלמה המלך.”

[אומדן המרחקים, תחושת הזמן וגם הידע ההיסטורי של השניים הם מאוד סובייקטיביים, ואולי גם מעורבת בדבריהם התרגשות רומנטית מסויימת. עיבוד ספרותי לכך נמצא ברומאן הנידח הבידיוני־לחלוטין “המושבה שלי”. – אב"ע].

השועלים החלו לילל. השמיים הלכו והתבהרו עוד, ובמזרח כבר אפשר היה להבדיל בין רוכסי הכרמל ובין השמיים שהלכו הלוך והתבהר.


י.

מאהרון אהרנסון קיבלנו מכתב מקונסטנטינופול ובו הוא הודיע שהנהו נוסע לגרמניה. מגרמניה קיבלנו מכתבים כי הוא ממשיך לנסוע לשוודיה, לכריסטיאניה [כיום אוסלו]. כאן אנו דחפנו בקושי את הזמן והשתוקקנו לכך שאהרון יחזור כבר אלינו.

חודש עבר אחרי חודש, והמצב הכלכלי הלך והחמיר. מאהרון אנו מקבלים מכתבים בדבר נסיעות מתמשכות והולכות, אבשלום נעשה מחוסר סבלנות על שאהרון זוחל באיטיות כזאת, והוא [אבשלום] נהיה עצבני מאוד, או נכון יותר, חצי משוגע.

בערב אחד, לכשחזר אבשלום מן המשרד בזיכרון־יעקב, קיבלנו את הדואר מחיפה, ובמכתבים שכתב אהרון מכריסטיאניה לכל אחד ואחד מאיתנו לחוד, הוראות לעבודה ודרישות שלום, וכן שהוא הוזמן על ידי הידידים שלו לנסוע לאמריקה לשם הבראה, וכי באונייה הקרובה של תאריך 21 לספטמבר 1916 הוא יפליג לאמריקה.

אבשלום היה כמוכה רעם והתרגז כל כך שלא אני ולא שרה יכולנו להרגיעו, ובכעס הוא הרעים: “אהרון שכח את מטרותינו הקדושות והתמכר לעניינים הגשמיים הפרטיים שלו, וכעת נוסע להבראה לאמריקה??!!”

בפעם הזאת אני דווקא ניחשתי אל נכון את תוכניתו של אהרון. הסברתי לאבשלום כי הנסיעה לאמריקה היא רק כסות עיניים יפה, כיוון שהוא כותב לכל אחד מאיתנו אותו הדבר, ומובטחני כי אהרון איננו נוסע לאמריקה להבראה.

עוד באותו לילה נסע אבשלום לחיפה, ובאותו לילה חלתה שרה מצער. אבל היא היתה חזקה כל כך, עד שאימו של אבשלום, ששהתה אצלנו באותו לילה כאורחת, לא הבחינה מאומה – לא ליד שולחן ארוחת הערב ולא לאחריה. שרה רק לחשה באוזני שהיא מרגישה מאוד ברע. ואני ישבתי כל אותו לילה על ידה והנחתי תחבושות על ראשה. אבשלום היה ממורמר ואמר לי כי חלומותינו מתגשמים עבור אנגליה על ידי אנשים ערבים מחיפה, וכי אנו מאבדים את ההזדמנות לעשות משהו לביתנו.


תמונה 3 התחנה לנסיונות חקלאיים בעתלית (2).jpg

התחנה לנסיונות חקלאיים בעתלית


[את חדרה של שרה אהרנסון סימנתי בתמונה שבעותק הנמצא ברשותי של הספר “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית" (בהוצאת שוקן 1961) בעקבות ביקור שערכתי במקום יחד עם אבי בנימין בקיץ 1964, כאשר שקדתי על כתיבת מחזה, “הבועזים”, בעקבות הסיפור של שרה, אבשלום, לישנסקי וחבורת ניל"י.

בהיותו כבן 12, בקיץ 1916, הוזמן אבי מפתח־תקווה לבלות בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית על ידי אחיו המבוגר ממנו, ברוך, שניהל אותה. אבי זכר בדיוק את חדרה של שרה באמצע הקומה השנייה, וסיפר שבאותו קיץ גרו היא ואבשלום יחדיו באותו חדר, והדבר נחשב אז להתנהגות מאוד יוצאת־דופן, מה עוד ששרה היתה אישה נשואה. ואולם החיים בתחנת הניסיונות היו, לדבריו, הרבה יותר חופשיים אפילו מהנהוג במושבות באותה תקופה.

ברוך אינו רומז על כך דבר בזיכרונותיו. אולי משום כבודה של שרה. ואולי קינא באבשלום, כי גם ברוך עצמו חיזר אחרי שרה.– אב"ע].


י"א.

אבשלום התחיל לספר מעשיות בדבר המידבר, גמלי רכיבה או אדם המחופש כערבי מחזר על הפתחים, ותרמילו בידו, וכדומה…

יום אחד של חודש דצמבר 1916 הגיע בנסיעה לעטלית אל אבשלום אדם צעיר מסויים, בשם יוסף לישנסקי. הוא היה חבר באירגון “השומר”, ולאחר מכן נטש אותו ויסד את “המגין” [המגן] (גם כן אירגון שמירה). הוא עזר לאבשלום בהעברת דואר בזמן שהאחרון היה אסור בבאר־שבע בחודש דצמבר 1915. הוא היה בחור פשוט למדי, נמוך ובלונדיני. צעיר ובעל השכלה מעטה. אבל בעל אופי קשה, עם פנים מחייכים. הוא אכל עימנו יחד ארוחת הצהריים.

לאחר הארוחה אומרת לי שרה: “לא נעמה לחיכי ארוחת הצהריים של היום. אין אני סובלת את האיש הזה לישנסקי, אדם עם שערות בצבע הלימון ועם עיניו המימיות.”

אבשלום עלה עימו אל חדרו וזמן רב ישבו שם ושוחחו. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי כי אבשלום שוגה, והוא נופל בפח עם האיש הצעיר, שהיה מאוד אנטיפטי לגביי. לא יכולתי לחכות שהם ירחיקו לכת בדרכים נלוזות. נכנסתי אל חדרם ואמרתי:

“שמעו נא ילדים, בפרט אתה, לישנסקי. אבשלום הרחיק עתה לכת בדרכים עקלקלות והוא רוצה בעזרתך בכיוון הזה. יפה מאוד מצידך שאתה מוכן להושיט את עזרתך לאבשלום. אבל עליי להגיד לך שמיותר הוא הדבר לטפס מעל עליית הגג ולהסתכן בנסיעה דרך המידבר, שבו כבר היה פעם לאבשלום ריסוק־אברים. אבשלום אינו רוצה להודות כי הינהו טועה בפיענוחו של מכתב מסויים. עליך ועל כל אדם נבון מוטלת עתה החובה להפריע לנסיעה כזו במקום לעזור לבצעה. כמובן, כל זה בתנאי שאמת הוא הדבר שאתה ידידו הטוב של אבשלום.”

לישנסקי הזדקף ואמר: “ראשית, ייתכן שאבשלום כלל לא ייסע. שנית, במקרה שירצה לנסוע לא אניח לו לנסוע לבדו. אנוכי אסע עימו ביחד, והרי לך את ידי כי אתן את ראשי לפני שתיפול שערה משערות אבשלום ארצה.”

אבשלום התרוצץ בחדר הלוך ושוב, ופונה אליי: “הרי יודע אתה כי לא תעזור במאומה על ידי ראשך הגרמני הקר, שרוצה להבין אך ורק כי אהרון לא נסע לאמריקה. אני מבין אחרת – כי הוא כבר נמצא באמריקה, ואעשה כפי שאני מבין.”


שרה היתה שרוייה בעצבות בחודשי נובמבר ודצמבר 1916. היא היתה מחרפת את האנגלים על כך שאוניות היאכטה שלהם עוברות כמעט בכל שבוע על ידינו, גם מאותתות בלילות, ובכל זאת אף פעם אינן שולחות את הסירה אל החוף. כבר נמאס לשכב לילה־לילה בתקופת החורף, בגשם ובסערה, על חוף הים, ולחכות שמא בכל זאת תישלח הסירה לחוף אי־פעם. היא היתה מאיימת מול האונייה שהיתה חולפת, וחורקת בשיניה וצועקת בצרפתית: “לַאש!” (מוגי־לב).


ביום 25 לדצמבר 1916 עברת אוניית יאכטה אנגלית עם דגל גדול על חלקה האחורי. בפעם זו האונייה אותתה במידה רבה מן הרגיל מול התחנה, היא עשתה סיבובים בצורת 0 כשמונה עד עשר פעמים. היא התרחקה כחמישה קילומטר ושוב עשתה סימנים. נעשינו בטוחים כי הטעות של התיאום שבינינו וביניהם, אשר נמשכה שנה, תוקנה עתה. אותו לילה היה סגרירי ביותר, ואפילו אנוכי, שאף פעם לא רציתי להיות אקטיבי בעבודה הזאת (לגביי זה היה ניראה בלתי ישר) – ירדתי באותו לילה עם אבשלום ביחד אל הים. שם שכבנו עד אור הבוקר ואותתנו בגפרורים. אך גם בפעם הזו זה היה ללא הועיל. לשווא קיוויתי כי עבור אבשלום תהיה הלילה הדרך הפתוחה שלו, ולא יהיה צורך שיזדחל דרך המידבר.

לפני שהאיר היום אומר לי אבשלום: “בוא ונחזור הביתה. אני מכיר כבר את אנשיי. חבל על טירחתנו, ואני מוכרח לחפש דרך אחרת.”

עונה אנוכי לו ש“אני אחסום את הדרך הזו בפניך ולא אניח לך לזרוק את עצמך אל תוך האש. אין זו גבורה, זהו מעשה הפקר של מופקר חסר־אחריות. זה עסק מתאים עבור לישנסקי. אני אגלה את אוזן דודך ודודתך. במילה אחת: אעשה כל מה שבידי בכדי להפריע לך. אפילו לאחותך ואולי גם לאימך אגלה את הדבר.”

לזאת הוא ענה: “נו, נו. עוד ניראה מי יתגבר על מי. שמע נא, אין אני יכול להניח לך להחניקני בזרועותיך, יהא זה אפילו מתוך אהבה. אתה רק עלול לגרום צער וכאב לכל אלה שאיימת עליי לגלות להם את הדבר, את הדבר עצמו לא תשנה כמלוא הנימה.”

לחצתי על אבשלום בכל כוחותיי, אבל הוא היה נוקשה ביותר, וככה היינו נאבקים בידידות, אולם לפעמים היה הדבר מקבל צורה רצינית, עד כדי שהתגלעו ניגודים בינינו גם בעניינים אחרים. ניסיתי להפנות את שרה אל הדרך שלי כדי שתעזור לי במאבקי, אבל היא היתה מושפעת בשלימות על ידי אבשלום, והיא היתה אפילו מוכנה להשתתף במסע הרה הסכנות.


[התנגדותו של ברוך ראב בן עזר לעבודת הריגול של חבורת אהרונסון נבעה משתי סיבות עיקריות:

האחת, הערכת מצב מפוכחת כי הסיכון גדול מהסיכוי להיטיב בכך את מצבו של היישוב העברי הקטן, וחרדתו לגורלו של אבשלום הנמהר, היוצא להערכתו לשווא אל המידבר.

והשנייה – בני־משפחתו היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו־הונגרית, בת־בריתה של תורכיה, יחד עם גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הקונסולים האוסטריים הגנו על נתיניהם בארץ, ואביו של ברוך, יהודה ראב, אף היה ראש ועד העזרה בכספים שקיבל מהם – לנתינים האוסטרו־הונגריים מקרב תושבי פתח־תקווה. יהודה התנגד בכל תוקף להשתתפותו של בנו ברוך, גם הוא בעל נתינות אוסטרו־הונגרית, אף שנולד בארץ – במה שניראה בעיניו כבגידה במלכות שהגנה ומגינה על משפחת ראב כל השנים. זה פגע בכבוד ובנאמנות ה“הונגרית” שלו, שעליהם חונך. ברוך היה גם בעל משפחה בפתח־תקווה, אישה ושתי בנות.

ברוך ראב צדק באזהרותיו ובהשערתו – ב־12 בדצמבר 1916 אהרון אהרנסון כבר הגיע לקהיר דרך אנגליה, ומשם החל לעבוד בשיתוף עם הבריטים ולנסות לחדש את הקשר הימי עם עתלית, אך בעתלית טרם ידעו על כך; וכל הסיפור שכתב אהרנסון על נסיעתו לארה“ב “להבראה” – בא כדי שהתורכים לא יֵדעו שהוא “חוצה את הקווים” ונוסע לארצות האוייב. ארה”ב היתה עדיין “כשרה” כיעד, ניטראלית, ואינה ביחסי מלחמה עם תורכיה. – אב"ע].


באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.

לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר ילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –

“נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו־קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי.”

בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: “יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים.”

ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – “באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!”

חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.

סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.

“שלום שרה,” אמרתי, “מה פתאום השכמת קום כל כך?”

“אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר.”

נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: “אני זקוק לשני סוסים ועגלה.”

[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].

קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.

“יוסף!” הוא פלט צעקה אל לישנסקי, “היכנס לעגלה!”

גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.

“שלום שרה,” הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.

יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.

לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: “אך! אבשלום בני! בני אבשלום!”


שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים.* אף על פי כן, בעברו דרך פתח־תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: “ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו.”

“לא,” ענה אבשלום, “הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת.”

לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: “נו, אתה בדיוק האבא של בנך!”

[יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל לוליק פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד־נפש של יהודה ראב, וליבו של יהודה לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].


זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל־עריש, קו האש היה אז בין חאן־יונס לבין אל־עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר־שבע, ומשם אל תוך המידבר.


תמונה 4 אבשלום פיינברג (2).jpg

אבשלום פיינברג


י"ב.

באותו זמן שאבשלום נסע דרומה, ימים מיספר לאחר מכן, הגיע חזרה מקונסטנטינופול הצעיר החדרתי אשר נסע עם אהרנסון כמזכירו, והוא חיים כהן [הוא ליובה שניאורסון, אשר רכש דרכון ספרדי על שם חיים כהן. – אב"ע]. עלה בידו לחזור בקשיים רבים, בתורת תורגמן של מיור גרמני טיפש בשם קלמן, בדיוק למועד שהיה מתוכנן וקבוע על ידי אהרנסון, כדי להתחיל שוב בקשרים עם האוניות האנגליות בתחנת עטלית.

חיים כהן נעשה לתושב של תחנת עטלית וגם הוא חרק שן על נסיעתו של אבשלום, אבל הדבר כבר היה אבוד. אני הייתי באותו זמן מאוד ממורמר ונרגז, ובעיקר – קודח ללא הפסק. שרה רצתה אז שאני אמלא בעטלית את מקומו של אבשלום, אבל אני לא יכולתי להסכים לעבודה [של הריגול למען האנגלים] שבאופן פרינציפיוני הייתי נגדה. אי הסכמתי להצעתה ציערה מאוד את שרה, ופעם היא אמרה לי:

“שמע, מישהו אחר יהיה מוכרח לעשות זאת, מישהו שלא יֵדע לנהל את העניין, ואז יהיה עניין ביש וכולם עלולים לסבול מזאת, ואתה תהיה האשם בכך.” (אולי היא צדקה). לאחר מכן היא סנטה בי על שהשארתי אותה בודדת בעבודה, ולכשבא חיים כהן היא היתה נאלצת לפנות אליו. הוא לא שהה יותר מאשר חודש פברואר בעטלית וחיכה למשיח.


יום אחד בפברואר [1917], לפנות ערב, עברה אוניית יאכטה אנגלית [“מאנאגם” היה שמה] ליד עטלית. בתחנת עטלית לא היה איש מלבד שרה, חיים כהן ואנוכי. ישבנו שלושתנו בחדרה של שרה והרהרנו מדוע אין עדיין כל ידיעה מאבשלום ומלישנסקי? שתינו תה ועישנו.

בשעה אחת אחר חצות שמענו פתאום את צַיַד משתער בנביחות חזקות. ירדתי במדרגות לחצר עד לכביש, והנני שומע מישהו קורא:

“אדון ראב!”

“מי זה?” שואל אנוכי.

“לייבל,” (הוא) עונה בקול עבה וצרוד.

“מי הוא לייבל?” שואל אני בשנייה.

“אני לייבל העגלון, האינך מכיר אותי? הלא בזמנו, לפני המלחמה, הייתי עגלון בדיליג’נס בין יפו לפתח־תקווה. אני בא כרגע מן האונייה ואדון אהרנסון ביקש שתעלה על האונייה. הא? כניראה איבדתי את הסימן אשר הוא נתן לי, זוג כפתורי חפתים מכותנתו.” במששו בידיו בכיסיו הוא אמר: “לא, הם אינם בידי. הא, זהו כלל בקבוק הרום, וזה, אה, הנה האקדח. לא, אין הם נמצאים בידי.”

“בוא בחור,” אני אומר, והובלתי אותי אל חדרה של שרה.

הוא מסר דרישת שלום כי אבשלום ולישנסקי הגיעו בשלום למצרים (מה שהיה לא נכון, זה היה רק בכדי להרגיענו).

חיים כהן, אשר היו בידו דברים חשובים שהביא מקונסטנטינופול, התחיל להתכונן לנסיעה. היה לילה אפל מאוד. לחיים כהן היו עיניים חלשות בלילה, והוא לא הכיר את חוף הים. לייבל העגלון היה שיכור כהלכה מן הרום האנגלי, ובכן נפל הגורל עליי ללכת אל חוף הים בחשיכה, בקור, בגשם ובסערה של ליל פברואר. שרה רצתה אמנם להילוות עימנו, אבל אני לא הרשיתי לה את הדבר, והיא כעסה עליי בגלל זאת.

לקחתי את רובה הציד שלי, אשר לעיתים קרובות היתי משוטט עימו בביצות של חוף הים כדי לצוד ברווזי־פרא. אני מוביל אפוא את לייבל ואת חיים כהן אל חוף הים. העניין היה קצת מסובך, כי היה צורך לעבור על יד פטרול תורכי שהיה עליו לשמור את חוף הים, אבל בשקט ובקור־רוח הובלתי אותם דרך הגבעה ליד “בַּאבּ־אַל־דוסטרֶה”, שנחל קטן עובר בו ונגמר על חוף הים בתוך ביצה גדולה, מלאה צמחי ביצה ועשבים, וכן שיחים אשר ניראו ללייבל העגלון כגדוד שלם של חיילים תורכים.

זחלנו דרך הביצה והגענו לחוף הים האפל והסוער. הוא סער וגעש כדוד רותח. גם גשם לא חסר בשעת מעשה. אנו היינו מוכרחים לדבר בתנועות ידיים ובמריטות בבגדים וכדומה, כיוון שאסור היה לנו להתגבר בקולותינו על געש הים.

לאחר איתות בפנס החשמלי של לייבל, אשר אותתנו לעבר הים, ענו לנו גם כן באותו פנס חשמלי מתוך סירה שחנתה כחצי קילומטר מן החוף. גם האונייה שעמדה, קילומטר במרחק, העלתה פנס אדום קטן על התורן שלה. קשה היה להבחין בין הפנס ובין הכוכבים. לאחר ציפייה ממושכת התקרבה הסירה אבל לא עד החוף, כיוון שהמישברים היו מסוכנים ביותר עבורה, לכן היא נרתעה במרחק של כמאה רגל מהחוף. שני מלחים שנשלחו נחתו בשחייה עד לחוף ממש. נפחדים ורועדים מקור ניצבו שניהם כשהם ערומים ופוחדים מאנשים.

אנו הרגענו אותם כי לא נשקפת כאן שום סכנה, ולאחר שיקול קצר הוחלט כי זה בלתי אפשרי להגיע אל הסירה בבגדים יבשים עם המסמכים. שלחנו בחזרה את לייבל עם הודעה שהלילה יש סערה, ואולי נוכל מחר לעלות על האונייה עם הדואר.

לייבל התפשט מבגדיו וביחד עם שני המלחים וביניהם יצאו בשחייה אל הסירה. את בגדיו אסף חיים כהן עבורי בתוך המעיל שלי, ואנו פנינו חזרה הביתה. מעל גבי הגבעה הבטנו אחורה והבחנו כי מאותתים ללא הפסק מן האונייה בפנסי החשמל.

אני אומר לחיים כהן: “רואה אתה? סבורני כי עלינו לחזור, שמא קרה משהו.”

“לא,” ענה חיים כהן, “אלה הן קריאות אל הסירה.”


עייפים ורטובים מן הגשם וקפואים מקור, הגענו חזרה אל חדרה של שרה, במקום שהיא ישבה וציפתה לנו בחוסר סבלנות. לאחר שנחנו במקצת ושתינו תה, ולאחר שסיפרנו לשרה איזה ים נאה היה לנו, שמענו פתאום את הקול הצרוד המוכר כשהוא קורא:

“אדון ראב!” –

קפצתי מעל למדרגות, ונדהמתי בהיעצרי ובראותי את מיודענו לייבל כשהוא עומד ערום ויחף ורועד ושיניו נוקשות זו בזו, מבלי שיוכל לדבר. מיד זרקתי עליו את מעילי ולקחתי אותו אל החדר. לאחר גמיעת קצת קוניאק וכוס תה חמה, הוא כבר היה מסוגל לדבר. הוא סיפר כיצד גל עצום גרף את שלושתם והפך את הסירה, ויותר איננו יודע מהאחרים, שכניראה טבעו, אולם הוא עלה בידו להיזרק אל חוף הים על גבי גל גדול. כיוון שלא היה יכול לחזור אל האונייה הוא רץ ערום חזרה אלינו (הסיפור הוא יפה…)

מיד עזבתי אותם וחזרתי במרוצה אל חוף הים, שמא נפלטו גם שני המלחים אל החוף, ומבלי שהם מכירים את החוף ואת הדרך אלינו, עלולים הם לזחול השד יודע לאן וליפול שבי בידי הפטרול (התורכי) ולהכשיל את כל העסק.

סיירתי קילומטרים רבים על חוף הים, במקום שיעשה זאת הפטרול התורכי… וזאת כמעט עד אור היום, שמא אמצא משהו, אבל לא מצאתי דבר וגם בדקתי אם לא שכח חיים כהן להכניס משהו מחפצי לייבל אל תוך מעילי.

חזרתי אל חדרה של שרה וביחד עימה החלטתי כי אני מוביל מיד את לייבל אל מאחורי התחנה, ולבוקר, לאחר צלצול פעמון הפועלים לארוחת־הבוקר, ייכנס אל מטבח הפועלים ויבקש אוכל, ואחר כך עזרה להשגת עבודה עבור משה (נתתי לו את הכינוי הזה, כי מן המים משיתיהו), אשר ברח מגדוד העבודה התורכי (טבור עַמַלִיה, מקום יפה אף נחמד…) אשר ליד בית־לחם.

התוכנית הצליחה יפה מאוד, ולאחר הפצרות מרובות מצד הפועלים שלי הסכמתי לקבל אותו לעבודה. הוא עבד זמן ממושך בעבודות שדה של התחנה וכן באיסוף חלוקי אבנים, עד שאירע לילה שקט אחד ולייבל עם חיים כהן הפליגו למצרים. דווקא אותו לילה שכבתי חולה בקדחת בחיפה, ולכשחזרתי לעטלית כבר פגשתי את יוסף לישנסקי בתלבושת יפה ביותר, לבוש כג’נטלמן.

המילים הראשונות שלי אליו היו:

“היכן הוא אבשלום?”

הוא קימט את אפו ואומר: “אבשלום נסע ללונדון לקורס קצינים,” והוא, יוסף, נישאר כאן במקומו, ומיד הוא מראה לי הוראה רשמית על הדבר.

היה עליי עוד לגמור עבודה רבה ביומן ובדו"ח החודשי על העבודה החקלאית שלי. בשבוע השני חזר יוסף מחיפה עם פספורט ספרדי על שם יוסף טובין, ועם כרטיס ביקור: “יוסף טובין, מדען, מזכיר תחנת הניסיונות החקלאית האמריקנית”.

שרה היתה מלאת התפעלות מכל המעשיות אשר יוסף סיפר על יציאת מצרים, ואז אני החלטתי סופית לעזוב את עטלית. הבחנתי אז בכעסה של שרה, אבל גם היא לא היה בכוחה לשנות את החלטתי, כיוון שנוכחתי כי למרות רצוני עליי לקחת חלק בעבודה כזאת, אשר היתה נגד מצפוני. גמרתי את היומנים שלי ואת הדו"ח החודשי, ובסוף חודש מרץ 1917 עזבתי את עטלית וחזרתי הביתה ליהודה, במצב רוח קשה ביותר.


תמונה 5 יוסף לישנסקי (2).jpg

יוסף לישנסקי


[ביומניו של אהרון אהרונסון, שהתפרסמו רק לאחר מות ברוך, אך לי ולאבי הראה אותם יורם אפרתי בביקורנו בבית אהרונסון בקיץ 1964, בדרך לשרידי תחנת הניסיונות בעתלית, גם זה לאחר מותו של ברוך, כתב אהרון על פרישתו של ברוך: “Raab got cold feet” – מילים שפירושן – ברוך התמלא פחד והסתלק.

היה זה מזלו של ברוך ראב שלא ידע איזה דין חרץ עליו מורו ורבו האהוב, וכך היה יכול להמשיך ולהעריץ אותו ולחקותו כל ימיו, וגם את בנו אהרון קרא על שמו. וגם לאלכסנדר, אחיו של אהרון, התייחס ברוך כאל יורש העצר של מנהיגות הגוש של בני המושבות הראשונות, “בני בנימין”, אך אלכסנדר זנח אותם לאנחות בחברת הגברת פלז מצרפת. כל זה התרחש כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בעדותו בשנת 1954 לחיה עירוני [שתובא להלן], מספר ברוך ששלח לאהרון מכתב הסבר על פרישתו, בפסח 1917 – “את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון (הוא “חיים כהן”). שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.”

אהרון אהרנסון, אז כבר בקהיר, לא הסכים עם הסיבות לפרישתו של ברוך, והן היו, כאמור – מצפונו, אזרחותו האוסטרו־הונגרית, ובעיקר חשדותיו ורתיעתו מכך שלישנסקי מרכז מעתה את עבודת הריגול, משום שמהרגע הראשון לא היה לו שמץ של אמון בלישנסקי, ודאי גם בגלל הגורל הלא־ידוע של אבשלום, ומשעה שלישנסקי “קיבל את הפיקוד” – היה ברוך בטוח שרשת הריגול תיכשל. אגב, לאהרנסון עצמו היו מריבות קשות עם לישנסקי באותה תקופה.– אב"ע].


י"ג.

ג’מל פשה, הדיקטטור של החזית המצרית, התחיל להתייחס רע מאוד אל היהודים, כידוע מתוך הגירוש הגדול של יהודי יפו [ותל אביב, בערב פסח תרע"ז, ה־6 באפריל 1917].

בחודש אפריל 1917 שוטטה שרה בלוויית לישנסקי בירושלים וביפו, ובתמידות אספה חומר, ואז רק אז נכנסה שרה בראשה ורובה אל תוך העבודה ונעשתה למנהיג של כל העסק.

בחודש מאי היא הפליגה ביחד עם לישנסקי באוניית יאכטה אנגלית למצרים, ושם היה אחיה אהרון אהרונסון בוועד המיוחד, בתפקיד יועץ ראשי אצל השלטונות האנגליים. שרה הביאה למצרים חומר חשוב ביותר עבור השלטונות האנגליים. לאחר ששהתה שבועות מיספר במצרים יחד עם אחיה בהוטל קונטיננטל בקהיר, התייצב אצלה לביקור קולונל המחלקה הראשית של האינטיליג’נס [כניראה וינדהם דידס. – אב“ע]. היו נוכחים אהרון אהרונסון, שרה, הקולונל, וידיד אחד שלי פ.פ. (הוא שסיפר לי על כך). [הוא פרץ פסקל מפתח־תקווה ששהה אותה תקופה במצרים והיה עוזרו של אהרון אהרנסון. – אב”ע].

הקולונל התקבל אחרי הצהריים לתה, ביחד עם ידידי פ.פ. אשר היה נמצא תמיד בחברתם. גם הוא היה ארץ־ישראלי וגם הוא חבר של הוועד המיוחד.

הקולונל אמר לשרה: “הוטל עליי בשם הממשלה האנגלית לבוא אלייך ולדרוש בשלומך, ולמסור לך כי משך כל תקופת מלחמת העולם עוד לא ראינו בכל מחלקות האינטיליג’נס שלנו עבודה שכזאת, וגם לא יכלה להיות לנו. קבלי בינתיים זמנית את תודתנו, התודה הממשית עוד תבוא לאחר המלחמה. שוב, בידי להודיעך שאת כבר פעלת יותר מן הדרוש, וערכך האישי אצל הממשלה האנגלית אינו מרשה לנו לסכן אותך יותר ולמלא את בקשתך להרשותך לחזור לפלשתינה.”

שרה האדימה והזדקפה על רגליה, ואמרה אל הקולונל:

"ראשית, תודיע לממשלה שלך, שלא עשיתי מה שעשיתי לשם קבלת תודות, ועוד יותר מזה: לא עבור כסף. אין לכם מספיק כסף בקופתכם לשלם לי את התמורה. עשיתי זאת ואעשה זאת הלאה בשביל עמי ובשביל ארצי, ארץ־ישראל

“שנית, לזה שאין אתם רוצים להרשות לי לנסוע חזרה לפלשתינה – אני חוללתי מפעל, ועליי להיות על ידו עד הסוף. כי באם, ישמור האל, יתגלה העניין, עליי אז לשלם בראשי, ולא לתת לחפים מפשע לסבול.” (כאילו ניבא לה ליבה מה שניבא).

הקולונל קרא בקול נרגש אל שני הגברים שהיו נוכחים: “כן! אם קיימים אצל היהודים טיפוסים כאלה, בטוח הנני בניצחונכם, ובוודאי שאתם תשיגו את שלכם. עם שיכול לגדל גידולים כאלה מוכרח לנצֵח, אני מאחל לכם הצלחה בעתידכם.”

לאחר לחיצות־ידיים חמות, הוא ירד נבוך מן המדרגות של המלון ביחד עם ידידי פ.פ. – “אני זועזעתי מן האישה הזאת,” – הוא אמר לידידי בלכתם.


בסוף יוני 1917 חזרה שרה לארץ־ישראל באותה הדרך שנסעה [בספינה האנגלית לחוף עתלית, ואולם הפעם גם דרך קפריסין, בגלל מזג־האוויר. – אב"ע]. היא שוטטה בתמידות בכל הארץ, ובכל עת שהיתה עוברת דרך יהודה היתה מבקרת אותי [בפתח־תקווה]. ככה היתה אצלי כמה פעמים בחודשי האחרונים של קיץ 1917. היא אפילו ניסתה פעם לדרוש ממני שאחזור שוב לעטלית.

בפעם האחרונה ביקרה אצלי בחודש ספטמבר 1917. היא הראתה לי אקדח מאוזר קטן שהשיגה בראשון־לציון, אלא שלא היו לה קליעים [כדורים] עבורו. היא ביקשה מאיתי שאתן לה מיספר קליעים מאקדח המאוזר שלי.

משולחן־הכתיבה שלי הוצאתי קופסה עם עשרה קליעים ומסרתים לידה. (עם אחד הקליעים האלה היא אחר כך ירתה בעצמה).

חל שינוי רב בהתנהגותה ושאלתי אותה:

“הגידי לי שרה מה סיבת השינוי שחל בך מאז הינך נמצאת ביחיד עם לישנסקי בעבודה?”

שאלתיה גם על אבשלום ואם יש שמץ ידיעה על אודותיו.

היא נאנחה אנחה עצורה ולא סיפרה, או שלא יכלה להודות, שכבר מזה זמן רב שהוא מת, וזוהי סיבת השינוי שחל בה.


*

ביום 21 לינואר 1917 נהרג אבשלום בין קווי החזית של התורכים והאנגלים ליד רפיח ולא בא לקבר ישראל. איך? מדוע? זה נישאר בגדר סוד כמוס שיוסף לישנסקי, היחידי שהיה עימו ביחד, הוריד עימו לקברו־הוא כאשר נהדק עליו חבל התלייה המסובן של התורכים, ביום ראשון אחד, בדמשק, 15 לדצמבר 1917.

העובדה כמות שהיתה היא שיוסף לישנסקי הגיע לבדו, בלי אבשלום, אל הפטרולים האנגליים עם פצע כדור בכתפו, ובמצרים הוא סיפר לכל אחד סיפור שונה. אומרים שבדמשק [כלומר, בהיותו כבר כלוא בבית הסוהר ונידון לתלייה. – אב"ע] הוא התפאר כי הוא ירה באבשלום והרגו. לצערי, הנבואה שלי התקיימה).


י"ד.

בסוף הקיץ 1917, בבוקרו של יום צום גדליהו, למחרת ראש השנה, נסעתי לרגלי עניינים שלי לדמשק. בדמשק נודע לי כי בארץ־ישראל באה השואה. [נעמן] בלקינד (בן־דודו של אבשלום) נאסר בבאר־שבע בתורת מרגל. צעיר זה לא היה אישיות חזקה ביותר, אולם אהבתו לבן־דודו אבשלום היתה עצומה, ובמשך כל הזמן שירת אותו ולאחר מכן את יוסף לישנסקי, כסוכן ידיעות על תנועות הצבא התורכי ועל מחנותיו בסביבות ראשון־לציון.

במשך כל הזמן ההוא הציק ללישנסקי בבקשת ידיעות על גורלו של אבשלום, ועל כך שאין כל ידיעות ישירות ממנו. כמובן, הסתיר זאת מפניו יוסף לישנסקי. הוא [נעמן] התחיל להיכנס למריבות עם יוסף, אשר במשך כל הקיץ 1917 לא הניח לו לעלות על האונייה [מאנאגם] באחד מביקוריה בעטלית ולהפליג למצרים כדי להיפגש עם אבשלום או למצוא איזה קשר אליו.

בסופו של דבר הם באו לידי קטטה חריפה, ובלקינד החל לחפש לו דרך אחרת להגיע מצרימה. הוא השיג לו חליפת בגדים בידואיים וכן מורה־דרך בידואי בשם: אַבּוּ־סִיטִי, וכדי להכעיס את יוסף הוא פנה אל המידבר בדרך למצרים. כיוון שלא היה נוסע מידבר מנוסה, הוא סבל בדרכו מאוד מצמא, וביום חם מאוד אחד בנסיעתו, הוא הניע את מורה־הדרך שלו לפנות אל מאהל בידואי שניראה מרחוק. מורה־הדרך אמנם לא רצה בכך, באומרו שהמקום הוא עדיין בגדר סכנה, אולם בלקינד פשוט פרץ בבכי מרוב סבלו מצמא ומחולשה. הם פנו אל המאהל הבידואי. למרות שבלקינד היה לבוש כבידואי, זיהו אותו הבידואים הערומים ומיד תפשוהו ומסרוהו לשלטונות התורכיים של באר־שבע, כמרגל.

לא הוברר הדבר באיזה אופן נשבר בלקינד ומסר את כל המחתרת. ישנן ידיעות ודעות שונות על כך. דעה אחת אומרת כי באיומים והפחדות התלייה, ובאמצעות דיברת־כבוד של המפקד הגרמני הראשי פון־קרס [קרס פון־קרסנשטיין], כי חייו יינתנו לו במתנה באם ייתן הודאה, הוקיע בלקינד את שונאו יוסף לישנסקי.

דעה שנייה אומרת כי באותה תקופה כבר היו בבאר־שבע בתי־חולים גרמניים עם רופאים גדולים, ופשוט, באמצעות רופא אחד, מהפנט גדול, שאבו מבלקינד את כל הדרוש להם.

ביום ראש־השנה [תרע"ח, עדיין 1917] הוא כבר היה אסור. לשרה נודע הדבר מיד, והיא הבינה כי השואה הולכת וקרבה.

בחודש אוקטובר 1917, בליל יום הכיפורים, ליוותה שרה, ביחד עם יוסף, את גיסתה ובנה הקטן אל סיפון אוניית היאכטה האנגלית, אשר באה לקבל דואר. לאחר שהיא מסרה את הכול, ועשתה את הסידורים הדרושים עבור הפלגת גיסתה, היא קראה בקול:

“יוסף! נרד! נחזור לעטלית, אין ספק שכל המעשה נתגלה עכשיו על ידי בלקינד, ולכן עלינו להישאר על משמרתנו בארץ־ישראל. אסור לנו להישאר על האונייה ולנסוע אל מצרים הבטוחה.”

בצעדים מהירים היא ירדה אל הסירה הקטנה, וביחד עם יוסף היא הובלה בסירה אל החוף של עטלית.


כעבור חמישה ימים כבר היתה המושבה זיכרון־יעקב מוקפת חיילים, סביב־סביב, ואין יוצא ואין בא. יוסף, שהיה אז בזיכרון־יעקב, התחמק דרך משמרות החיילים ועבר אל עבי החורש של המושבה מַרַח [כרכור? – אב“ע]. שם הוא נפגש עם שני חברים מ”השומר“, צ.נ. ו־ש.ה. [השמות המלאים: צבי נדב ושמואל הפטר. – אב”ע] – אשר נסעו בעגלה מיהודה אל הגליל. שני הצעירים היו חבריו־לשעבר, מימי היותו ב“השומר”. יוסף התגלה לפניהם ממחבואו והסביר להם את מצבו. ומתוך תקווה כי הוא יקבל עזרה מאת חבריו לשעבר, הוא הסגיר להם את עצמו.

הם לקחוהו עימם בעגלתם ונסעו הגלילה. הם הסתירו אותו אצלם זמן־מה, והוא נתן להם סימנים שלפיהם מוטמנים מתחת לעץ מסויים בסביבת זיכרון־יעקב 2,000 פונטים זהב [לירות אנגליות], במטרה שישתמשו בכסף הזה להצלת שרה מן התורכים, בתורת בקשיש.

הם, כמובן, חזרו אליו עם ידיעות רעות, וכי יש צורך בעוד ועוד כסף.

בסופו של דבר – הם החזיקוהו במחבוא במושבה מטולה, המושבה בצפון הקיצוני ביותר של ארץ־ישראל. תוכנן, כביכול, שיש הכרח בדבר להעבירו בלילה למקום אחר. חבר אחד, ק. [מאיר קוזלובסקי], שהה עימו במשך כל היום החולף כשהוא קודח, ויוסף, במשך כל היום, הניח תחבושות על ראשו ועל חזהו. מאוחר בלילה יצאו החבר ק. החולה עם יוסף מן המחבוא שלהם, ועברו את המטעים בדרך צדדית בין שני הרים, ושם עשוייה היתה לחכות להם עגלה כדי להעבירם למקום מחבוא אחר. הסיסמא היתה, כי כאשר תעבור העגלה סמוך למקום שנקבע, תישמע שלוש פעמים יללת “מיַאוּ”, ועל יוסף וחברו לצאת לכביש, אל העגלה.

הכול התנהל כמתוכנן, אפילו יללת ה“מיאו”, אך במקום שה“חולה” (או החולה המדומה) ק. יתחיל לזוז לעבר הכביש, הוא ירה מיד ביוסף. הוא, ה“מסכן”, התכוון אמנם לקלוע ביוסף כהלכה, אבל החטיא את המטרה, ובמקום לפגוע בליבו של יוסף הוא פגע בכתפו השמאלית. יוסף נפל מיד, והחבר ק. ה“חולה” עלה על העגלה והסתלק עם יתר החברים.

זמן ממושך שכב יוסף בתעלה כשהוא מחוסר הכרה, והתעורר לפנות־בוקר כשהוא מבוסס בנחל דמו. הוא היה חלוש ביותר, ובסחבה סתם את הפצע הפעור והחל לזוז ולברוח, לאחר הטיפול היפה שקיבל…

הוא הצליח להגיע ליהודה עם פצע איום בכתפו, וחלוש ביותר מפאת איבוד דם מרובה. הוא הגיע אל אשתו של ידידי פ.פ. [פרץ פסקל איש פתח־תקווה. פסקל עצמו שהה אז בקהיר. – אב"ע], שהינה אישה נועזת ואמיצת־לב, ואם כי ריחפה סכנה איומה על כל מי שיודע שמץ דבר על יוסף לישנסקי מבלי להסגירו – היא החביאה אותו, הזינה אותו וריפאה את הפצע שלו. כשהוא מחופש כאישה היא [מרים] עברה איתו [בכרכרה] דרך רחובות המושבה פתח־תקווה.

ואז החליט יוסף לחתור הלאה דרומה, כדי לגנוב את הגבול למצרים. בקרבת הדיונות של ראשון־לציון תפסו אותו בידואים, כשהוא מנסה לגנוב גמל מתוך כוונה לרכוב עליו דרך המידבר, ולהגיע למצרים. הבידואים זיהו אותו. הוא לא היה זר להם, מאותה תקופה ששירת כשומר בראשון־לציון מטעם “השומר”. הם מסרו אותו לשלטונות התורכיים, שניפו אז בנפה את כל ארץ־ישראל בחיפושיהם הקפדניים אחריו.

השלטונות שלחוהו משם לדמשק, בשיירות הרבות של הטרנספורטים של מאות יהודים אשר נאסרו כפאראר (עריקים) בחלקם, וכנאשמים בריגול בחלקם. לישנסקי ישב אסור ביחד עם בלקינד ועוד חברים רבים מן “השומר”, אשר הוא נקם בהם על הטיפול היפה שטיפלו בו. גם מיספר הגון של חפים משפע הובאו אז לדמשק, והושיבום בבית הסוהר המפורסם “חאן־בַּאשָׁא”.

ביום ראשון אחד, בתאריך 15 לדצמבר 1917, הגעתי מן הלבנון בשעה 9.30 לפני־הצהריים, ולעיניי התגלו השניים המוכרים לי היטב, כשהם תלויים ברחבה המרכזית של דמשק, רחבת ה“מַרְג'”.

מכר אחד שלי אשר היה נוכח במאורע הטראגי של ביצוע התלייה, סיפר לי כדי דבריו האחרונים של יוסף היו: “שרה! שרה!”


*


[כאשר התגלה דבר הריגול, חש ברוך צורך לעזוב את פתח־תקווה פן ייאסר גם הוא. הוא הגיע לדמשק ושם הצליח לקבל משרת צייד בלבנון אצל הזואולוג ישראל אהרוני, (הוא ארז“ף, אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה ב”תמול שלשום" של עגנון) – וזאת כדי לצוד חיות לצורך פיחלוצן למוזיאון שביקש ג’מל פשה מאהרוני להקים לו בלבנון! – טלגרמה שקיבל מפתח־תקווה בדבר הגירוש – האיצה בו לחזור למושבה, וכך הגיע בדרכו לדמשק, משם יצאה הרכבת לארץ־ישראל. אבל כל זה הוא כבר סיפור אחר, שאפשר לקרוא חלק ממנו בסיפור חייה של אסתר ראב “ימים של לענה ודבש”.

לפי הרשום בפנקסו־יומנו, ברוך עצמו הגיע ביום התלייה לכיכר המארג' המרכזית בדמשק וראה את גופות יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתנודדות על עמוד התלייה. מטעמי ביטחון רשם רק:


יום ו. 13.12.17

היום צדתי את העכברושי פעם שנית ואתו ציפור אחת.

בשובי הביתה [זה מקום מושבו הזמני בלבנון] קיבלתי תלגרמה ע"י מר אפלבום, חתום רקח (רוקח), כי משפחתי בתול כרם ועלי לבוא תיכף לקחתה, השמועה הזאת הממתני ולא אדע נפשי?

יום ז. 14.12.17.

היום באתי לטניל (עיירה בלבנון) לעשות לי הניירות והרשות לנסיעתי.

יום א. 15.12.17

נסעתי לדמשק.

הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה.


[עד כאן מהפנקס־היומן של ברוך ראב. – אב"ע].


*


שרה נישארה אצל אביה, בביתו בזיכרון־יעקב, וחיכתה לגורלה. החיילים התורכיים, צאצאי היַאניצַ’ארים, החלו לבצע את הפקודות של הקומנדנט אשר נשלח מדמשק. אין אפשרות לתאר בכתב אפילו חלק זעיר מן הפאניקה, הבהלה והמועקה באווירה בזיכרון. איש לא יצא מפתח ביתו, ופרט לילדים קטנים אי אפשר היה לפגוש איש ברחוב, אלא כשהשבטים של התורכים חובטים בהם מאחור. התחילו להוציא את האנשים מן הבתים לחקירה, שהיתה אינקוויזיציה אמיתית, של מכות ועינויים.

את שרה הביאו לחקירה, והיא נשאלה – מי הם שותפיה לעבודה? ובייחוד – “היכן נמצא יוסף?” – הם ניסו להסביר לה כי יתנו לה את חייה במתנה, ועוד פיתויים דומים, אם תגלה.

“אני צוחקת לכם!” – היא פרצה בצעקה, “אני! אני! ולא אחרת – קברתי אתכם. קברכם מוכן. לא מישהו אחר ורק אנוכי לבדי, מפני שאני שונאת אתכם, מפני שנסעתי ברכבת אשר דרסתם בה את הארמנים המסכנים, ואברי ידיהם ורגליהם הכרותים נחבטו בחלונות הרכבת. את כל זה אני עשיתי לכם, ויכולים אתם עכשיו לעשות לי מה שתרצו. אולם גורלכם נחרץ וקברכם כבר נכרה ובמהרה תיכנסו אליו ותמלאוהו. אותי אתם יכולים לתלות, כי אני את שלי גמרתי.”

הם התחילו לייסרה, וגופה ענוג שתת דם תחת שבטי היאניצ’ארים.

“הכו, הכו!” – היא צעקה, “בגופי הנכם יכולים לעשות כאוות־נפשכם, אבל לא במצפוני. גם הספרדים עשו כמוכם בזמן האינקוויזיציה. אנו היהודים רגילים כבר לכך, ובשקט הננו יכולים לעלות למוקד על קידוש מצפוננו.”

את אביה הזקן של שרה [אפרים־פישל אהרנסון] השכיבו על הרצפה וחבטו בשבטים על כפות רגליו, והכריחו את שרה ואת אחיה [צבי] להחזיק ברגליו המורמות בשעת מעשה. הזקן זעק עם כל חבטה: “שמע ישראל!”

“אל תזעק, אבא,” גערה בו שרה, “לא איכפת אבא, הינך כבר בן שבעים וחיית דייך. עתה הינך האדם המאושר בתבל, כי הינך מת על קידוש־השם!”

האיש הזקן נשך בשפתיו עד זוב דם עד אשר איבד את חושיו, אולם אף מילה לא הצליחו השבטים של היאניצ’ארים להוציא ממנו, אף מילה אחת ויחידה!

פעמיים־שלוש ביום הובילו את שרה מביתה לחקירה אצל הקומנדנט [עוסמן ביי], אשר התאכסן בבית המלון וניהל שם את החקירות. היה היתה מובלת בין ארבעה יאניצ’ארים עם רובים מכודנים. כולם היו מתחבאים בשעת מעשה בבתיהם בכדי להימנע מהמראה הזה. אבל היא היתה עוברת את הרחוב שקטה, כאילו מטיילת, וכאילו על ידה לא צעדו כלל חיילים עם רובים מכודנים. וכאשר היתה פוגשת את אחד הילדים, היתה נפשה מתרעננת והיתה אומרת לילד: “שלום! מה שלום אימא? מה שלום כל בני הבית?”

התורכים סיימו את עבודתם, לאחר שאסרו אנשים רבים, וזאת – ביחד עם קבלת הרבה בקשיש. אבל – הם לא יכלו להוציא מאיש שום הודאה, והם החליטו להעביר את כולם, ביחד עם שרה, לנצרת. בנצרת היתה המפקדה הראשית של האינקוויזיציה. שמה עקרו את הציפורניים מן האצבעות, תלשו את הלשונות מן הפה במלקחיים, הניחו ביצים שלוקות תחת בתי־השחי, ועוד מעשים נאים כאלה, נוסף לשבטים ולמכות שהיו בלי גבול.

היו כאלה שקיבלו כל יום מאה מלקות, ונוסף לכך הושמו שלשלאות ברזל על הידיים ועל הרגליים. זה היה כל כך נורא וכל כך ללא נשוא, עד שהצעיר שווארץ, שהיה פקיד בעטלית, מרוב ייסורים שלא היה יכול כבר לעמוד בהם, תלה את עצמו על סורג חלון תאו הקטן, בכתפיות מכנסיו.

למקום נחמד זה החליטו להוביל את שרה, אבל היא ידעה את המצפה לה, ובתור אישה עלה בידה לקבל רשות מקצין המישמר, להיכנס לחדרה בכדי להחליף את בגדיה. מבלי לאבד רגע היא הוציאה מתוך מגירה אקדח מאוזר קטן וירתה בצווארה. היא נפלה כמובן מיד ארצה, על המקום, והחייל המצווה הודיע מיד לקומנדנט על המקרה.

במהרה הגיע הקומנדנדט במרוצה, ביחד עם רופא המושבה זיכרון־יעקב, שקיבל פקודה להציל מיד את שרה. הרופא הזקן, ד"ר הלל יפה, שהכיר את שרה מילדותה, היה נאלץ למרות רצונו להשיבה לתחייה ולטפל בפצע שלה. כאשר חזרה להכרתה ופקחה את עיניה, היא בקושי יכלה להניע את שפתיה, ובעברית היא לחשה:

“הה, דוקטור, מדוע החזרתני לתחייה, האינך יודע כי מותי הוא חשוב יותר מחיי? הה, דוקטור, כמה אני אומללה שלא עולה בידי לעשות מלאכה בשלימות, לא יריתי כהלכה, הה כמה חבל! התורכים עוד יובילו אותי לנצרת, במקום שיובילו אותי, כמו שהחלטתי, אל המקום אשר מול הגורן, ליד קבר אימי…”


לאחר שני ימים של תלאות ויסורים נוראים, ומאבקים בגלל כך שלא הסכימה לקבל אל פיה לא כוס חלב ולא כל תרופה, לאחר שני ימים כאלה, דעכה נשמתה הקדושה.

הקומנדנט, אשר היה מבקרה פעמיים ביום ואשר ציפה כי היא עוד תחלים, בכדי שיהיה לו את מי להביא לנצרת או לדמשק, הירשה בכל זאת לערוך לה לווייה. בהלווייתה הלכו אפילו מלאכי המוות שלה, מפקדי היאניצ’ארים, וגם הם בכו, “חבל, חבל, אַמַאן אַמַאן,” הם קראו ונאנחו, “אַה־אַמאן־בּוּ־שרה־חַאנֶם־אֶפֶנְדִי־אִיל־גַאזִי” (אויה, אויה, זו היא הגברת שרה הגיבורה!)


על פסגת ההר, מתחת לעצים של הכיכר המוקפת חומה, ניצבת שרה ליד קבר אימה. עם כל רוח קלה מרחפת הנשמה הקדושה על כל ארץ־ישראל. אולם לא כל עיני בשר רואים אותה ולא כל אף יכול להתבשם מן הניחוח שלה, אשר נמוג בתוך האיריסים הכחולים…


*


ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח־תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858–1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח־תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894–1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904–1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו “שר החוץ” של “נטורי קרתא”, ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון “פארוורטס” בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה” (עם עובד ויד יצחק בן־צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב “ימים של לענה ודבש” (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר, וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) “התלם הראשון”, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא־רבא של עדי בן־עזר, מחברת הרומאן “אפרודיטה 25” (אסטרולוג, 2002).

שעה שכתב את דבריו על שרה אהרנסון, בראשית שנות ה־20 לערך, ברוך היה היחיד שנשאר בחיים מבין ארבע הדמויות שאותן הכיר מקרוב: אהרון, שרה, אבשלום, ויוסף לישנסקי, וזאת לאחר שאהרון נספה בתאונת מטוס מעל תעלת הלאמאנש בחודש מאי 1919.


[ההערות בטקסט בסוגריים רגילים הם של ברוך בן עזר ואילו בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר.]


התמונות בטקסט לקוחות מהספר “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית“, העורך הראשי: אליעזר ליבנה. חברי המערכת: ד”ר יוסף נדבה, יורם אפרתי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשכ"א, 1961. 408 עמ'


*

העתק מכתב של ברוך ראב המספר כנראה על גורל העגלה שבה נסעו אבשלום ולישנסקי ליפו:


עתלית. 14.1.17

כבוד מר אפפעלרוט

בבקשה לסלק החשבון של תקון העגלה בפעם הזאת, מפני שהעגלה שבה הפעם מנסיעה ליפו שבורה ומרוסקה שאי אפשר היה לעזבה כך.

בכבוד

ברוך ראב


תמונה 6 ברוך בן עזר ראב 1925 (2).jpg

ברוך בן־עזר (ראב), 1925


 

ברוך בן עזר (ראב): זר פרחים

על קברה של שרה אהרונזון ליום השנה

[נכתב בפתח־תקווה בתשרי תרפ"ד, שלהי 1923]


חמש שנים עברו מהיום הגדול שבו הוכיחה

בת ארץ ישראל הגיבורה שרה אהרונזון את מורשת האבות

ביום ההוא המשיכה וחידשה את חוט הקיום של

האומה עתיקת־היומין, והוסיפה עוד פרק על

דבורה, יעל, ויהודית,

לא חלום, ולא אגדה, כי אם עובדה מעשה והופעה

בתולדות חיי עמנו השב לתחייה,

גם לא מקרה ואומץ לב בלבד היה הדבר הזה

כי אם הקרבה עצמית בהכרה לגאולת הארץ

ותחיית העם וקידוש־השם,

ובימים האחרונים של חג הסוכות ההוא, שמה

קץ למלאכת בני־התופת, ומסרה את נשמתה

הזכה והטהורה אל על, חזרה לשמי התכלת.

*

איכרים זקנים לבני־זקן ושזופי פנים “מיטה” נושאים

גופת שרה בידיהם, ודמעות זולגות עיניהם,

את שרה בת מושבתם הם מבכים,


מסובבים משמר תורכים־יניטשרים שולפי פגיונים

כך את שרה הגיבורה לקבורה מובילים,

אל בית מועד לכל חי פניהם מועדות

הם הולכים ובוכים, הולכים ובוכים,

לקבור את שרלה הם הולכים,


השמש נטה ימה והאדים ראשי האזדרכת והבכאים

רשרוש רוח־קודש מנפנף מעל לראשי הבכאים,


ים התכלת התקצף ויכה גלים

גם מראהו כעופרת ומימיו דלוחים וערוכים,


בשער בית־הקברות עמדו כנטועים מחרדת קודש

רוח של קידוש־השם מרחפת מעל לראשם,


גם מעניה היניטשרים עומדים ובוכים

אַמַן! אַמַן! שרה חַנֶם־אֶפֶנְדִי אִל עַ’ִזי!


על־יד קבר האם חצבו לה מקום מנוחת עולמים

והזקנים רחבי־הכתפיים אל הבור את גופתה מורידים

מורידים בדמעות את הגופה המעונה ממכות ומיסורי מענים,


סביב הבור כסוכה סוככים ראשי הזקנים

ומבט אחרון עליה הם מביטים,


רוח ים מנפנף בזקני הזקנים

ודמעותיהם אל הבור הם מזילים

ומתערבבים הדמעות עם רגבי עפר

עלים נושרים עם חצץ ואבנים,


הגוף נקבר זה חמש שנים

מצבה על קברה לא הועמדה

גם ספר יזכור עליה לא נכתב.


אך רוחה כיונת־הים לבנה וצחורה

נשארה מרחפת בין עלי הברושים והבכאים,


ובַלַיִל בין אשמורת השנייה והשלישית

עת רוחות צפון ותימן מתעוררים

ינועו כנפיה, ובאבריה תלווה כל רוח

רוח־קודש זה מהכרמל אל הים

ומהתבור אל הירדן

ומהאשדות אל הנחלים


ומסוכת־כרם, ומערמת־גורן, וממלונת־מקשה,

ומתחת צמרת כל חרוב וכל ענף תאנה

בהתפזר הרקיע כוכבים נוצצים מבריקים

ישכב לו כל בחור וכל בחורה, ויביטו למעלה ויאזינו

וראו יונת־הים הצחורה עוברת ברשרוש קודש

וינשמו את ריחה שעזבה אחריה

ריח של “אִירִיס” ששרה אהבתה תמיד.


רק נאמנים יזכו ויראו ויריחו ותזדכך נשמתם

וזדים יסובו עיניהם מראות, ויאטמו אוזנם משמוע

ולהם חרוק השיניים,


לכן כה אמר ד' אל בית יעקב

לא עתה ייבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו,

כי בראותו ילדיו מקדישים את שמי

והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל.


אבו הרון

פתח תקוה, מוצאי הכפורים תרפ"ד


[אַבּוּ־הָרוּן, אבי אהרון, היה כנראה כינויו של ברוך ראב בפי ידידיו הערבים משעה שנולד לו בנו, אהרון בן עזר, 1919–1995. לאבי בנימין נהגו לקרוא אַבּוּ־א­וֹ­­דִי. – אב"ע].


 

ברוך בן עזר (רַאבּ): ניל"י

נרשם על־ידי חיה עירוני, פתח־תקווה, 1.9.1954


דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה

(וזאת כ־30 שנה אחרי כתיבת הזיכרונות על שרה ופרשת ניל"י)

על ההעתק עבר במו־ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי־דיוקים


כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש


ידידות יפה שררה בין משפחתנו לבין הפיינברגים והבלקינדים, עוד מאז נשלח אבא [יהודה ראב] לראשון־לציון להדריך את המתיישבים החדשים. הוא הכיר אז את משפחת בלקינד והתיידד עם אימו של אבשלום [בת משפחת בלקינד], וידידות זו בין המשפחות עברה גם לדור שני. כך שאני היכרתי את אבשלום עוד בהיותנו ילדים ואהבתיו כאח.

ואם, למשל, מצאתיו בבית־קפה ערבי על שפת־הים ביפו “עסוק” בתגרה עם ה“בחריה” [הספנים הערביים של יפו. – אב"ע], עמדתי מיד על ידו ועזרתי לו להרביץ. ייתכן מאוד שהוא היה אשם בתגרה והוא שהתחיל, אבל, עמדתי לצידו וזרקתי כיסאות. וזוכר אני שאבשלום אמר אז בלשון המליצית שלו:

“כך יאות. הדור השני נלחם כמו הדור הראשון…”

הוא היה “פנטזיר” – בעל דמיון, נלהב וסוער, והיה אומר: “ברית דמים היא לנו היום…”


בין צעירי חדרה וצעירי זיכרון היה הוא היחידי שנמשך לבית האהרונסונים והגדעונים, עד שהוכתר בתואר מזכיר מדעי של תחנת הניסיונות בעתלית. וכאשר הארבה בא ב־1915 וג’מל פחה מינה את אהרנסון ל“מצביא הלוחמים בארבה”, מינה אותי אבשלום למפקח ראשי במלחמה בארבה במחוז עזה ובאר־שבע. בדו“ח על תצפיותיי וסיוריי בקשר לארבה, שהייתי שולח לאהרנסון, לא חסרו הערות שחרגו ממסגרת ההסתכלות בארבה, כמו למשל – שמצאתי משוכת צבר בלי קוצים ב”וואדי־סוחב", שעל יד אשקלון, או הערה שהלטאות בסביבות באר־שבע ניראות יותר כהות וקצרות־זנב, וכו'.

ניראה לי שדיווחים (או – שדו"חות) אלו עשו רושם על אהרון, ואמנם לאחר זאת הזמין אותי למשְׂרת מרכז העבודה לעתלית, וקיבלני לעבודה.

הארבה חלף באחרית מאי 1915. בספטמבר הוזמנתי לביקור בזיכרון ובעתלית. אחרי זה הוזמנתי לחיפה, ובלכתי ברחוב פגשתי את אבשלום בעגלה ושמעתי מפיו שהוא מפליג למצרים באונייה אמריקאית שעגנה בחיפה. ליוויתי אותו לנמל, בלא לדעת במה העניין. לפני כן יצא אלכס [אלכסנדר אהרנסון] לאמריקה, והתחיל מפרסם מאמרים בשם: “סֵיפַכְּ אַחְמַר יַא־שׂוּלְטָן” (חרבך, ‘קיסר’, אדומה…). גם רבקה נסעה, וגם סם [שמואל אהרנסון].

כשבאתי בנובמבר־דצמבר לתחנה מצאתי את אהרון ואבשלום, ושרה באה גם היא, מקושטא. בספטמבר הפליג אבשלום למצרים, ובנובמבר כבר מצאתיו בעתלית. הוא ירד בלילה מאונייה מול עתלית. לא ידעתי דבר, אבל התפלאתי מאוד ואמרתי לו: “הצולל ועולה…” – את הסוד לא גילו לי…

לאחר זמן־מה סיפר לי אבשלום שהוא הספיק לקשור קשרים עם הצבא האנגלי במצרים, והואיל ובניין התחנה צופה אל פני הים, ניתן לנצלו לשם קשר עם האוניות הבריטיות. ואכן – על משקוף הדלת בקומה העליונה, העשוייה אבנים מסותתות לבנות – היו תולים לוחות שחורים קטנים, כדוגמת לוחות בתי־הספר, ועליהם רושמים כביכול תצפיות של מזג־אוויר: טמפרטורה, לחץ [ברומטר], רטיבות וכו', אלא שלמעשה לא שימשו לוחות אלה אלא כאותות לאוניות. (המרחק מהתחנה היה שניים־שלושה קילומטר). ספינות אנגליות קטנות היו מפליגות מדרום לצפון וחזרה תחת דגל כחול, ועלינו הוטל לצפות ולעקוב אחרי תנועתן וכיוונן. את פרטי התצפיות היו מוסרים למשרד לזיכרון, לאהרון או לאבשלום.

*

בבואי לעתלית עדיין היה שם חיליק ויצמן, אולם הוא עבר אחרי חודש־חודשיים לחיפה. [חיליק ויצמן היה ידידו הטוב של ברוך, ואביו של עזר. דמותו של חיליק בחיפה מופיעה בשם בדוי, ברומאן האוטוביוגראפי שכתב אחיינו של ברוך, יצחק ראב, “עלה ברוח”, בהוצאת ספריית פועלים. לאחר מותו של ברוך מסר בנו, אהרון בן עזר, לעזר ויצמן – צרור חילופי מכתבים אינטימיים של אביו חיליק ויצמן, שהעדיף לאחסנם אצל ידידו ברוך בפתח־תקווה ולא בביתו־שלו! – אב"ע]. מה טעם הביאו אותי לעתלית – האם זה במקומו של חיליק שרצו להיפטר ממנו, או טעם אחר, אינני יודע…

בערך בדצמבר 1951 – ינואר 1916, סיפר לי אבשלום על הקשרים, אבל לא היו לי תפקידים מיוחדים מחוץ לתצפיות, הסתכלויות וביקורים קצרים בחוף הים לראות אם ירד מישהו או אולי הגיעו בקבוקי דואר.

הלכתי לביצה לצוד ברווזים, ובכדי שההסוואה תהיה מלאה, קשרתי קשרי ידידות עם הצ’וויש בנוקטה הסמוכה לחוף הים – ביר בדואיה – בה היו 3–5 שוטרים, וכשפגעתי בברווז היה “ידידי” חולץ את נעליו הקרועות ונכנס לביצה ומוציא את הציד. ליתר ביטחון שלחתי מדי פעם בפעם כמה ברווזי־בר לקימאקם של חיפה, שצדתים בביצה…

רעיון ניל"י קסם לי ומצא הד בליבי והשיחות עם שרה עוררו את האמונה בצדקת הפעולה. בשיחותיה איתי היתה שרה מסבירה שכוונת התורכים לחסל אותנו כשם שחיסלו את הארמנים. כך התבטא ג’מל פשה. והיה ברור שצריך לקיים קשר עם האנגלים, להכין נשק ולהודיע להם על הנעשה פה, וכן להביא כסף לקנות חיטה לגרושי יפו וכו'.

ביום חורף אחד מצאתי מכתב תלוי על הרולו (מכבש) שעמד בצד הדרך. במכתב שהיה כתוב אנגלית נאמר ש“הידידים רוצים לשמוע מה שלומכם, כי מזה זמן רב לא שמעו דבר…”

את המכתב הזה הוריד באישון לילה רבין – עגלון מפתח־תקווה. זה היה בחור בן 25–26, מנתיני רוסיה ומגורשי יפו, שירד מהאונייה בלילה וקשר את המכתב.

מאז קבלת המכתב ארבתי בלילות במשך שבועות על ידי הרולו כדי לתת את מכתב התשובה, בהנחה שה“דוור” יבוא שנית, אבל כנראה שהסימנים והאותות הכזיבו או היטעו, והקשר נותק…

עוד לפני קבלת המכתב ניסה אבשלום לעבור דרך המידבר למצרים בכדי לחדש את הקשר, אבל נתפס מדרום לבאר־שבע, הובא בפני בית־דין צבאי וקיבל “פלקות” ברגליים. נמצא אצלו מכתב חתום על־ידי מ.פ. (מרים פסקל) אל בעלה [פרץ פסקל] במצרים. על השאלה על ידי מי נכתב המכתב ענה אבשלום שהוא קיבלו מאהובתו, אבל מי היא סירב לגלות.

הוא חזר לתחנה והחליט לנסות מזלו בצפון. הוא נסע, אפוא, לקושטה ומשם חשב לעבור לרומניה. אבל בהיותו בקושטה מצאנו את המכתב על יד הרולו, ואז שלחנו לו טלגרמה שיחזור, הוא חזר וחיכה לחידוש הקשר, אבל לאכזבתנו לא שמענו דבר. ואז תיכנן אבשלום שנית לצאת לדרום והשתמש הפעם ביוסף לישנסקי.

עוד לפני זה, ב־15 ביוני 1916, משראה שאין קשר – נסע אהרון לקושטה ומשם לגרמניה, כאילו להתראות עם אנשי מדע. מגרמניה נסע לנורווגיה, ומשם פנה לגרמניה וביקש רישיון לנסוע לאמריקה. ואז באה השאלה בקונסוליה הגרמנית בחיפה אם להרשות לו לצאת או לא. ואני, בתור בעל פספורט אוסטרי וקשרים עם גרמנים, נסעתי לקונסוליה לענות על השאלות.

באתי בחוצפתי הצברית, וכשנשאלתי לשם מה נסע אהרון, עניתי: “לחקור בענייני החיטה הפראית וכו',” והרישיון ניתן.

וכאן אירע מה שאירע. אהרון התקשר עם הצירות האנגלית, אבל בהיותו באונייה בלב־ים, באה אוניית־משחית אנגלית והורידה אותו והובילוהו ישר לאלכס. [הכוונה לאלכסנדריה. – אב"ע]. בשביל הצנזורה כתב אהרון שהוא נוסע לאמריקה להתראות עם ידידיו. אבשלום כעס ואמר: “החזיר הזה, נוסע לתענוגות לאמריקה ומשאיר אותנו פה…”

וכאן יש לתאר את ההתנגשות שלי עם אבשלום. אני אמרתי שאהרון כתב זאת רק בכדי להטעות את הצנזורה [התורכית], ואילו אבשלום קיבל את הדברים כהווייתם והאמין. אותו זמן החליט על דעת עצמו לעבור למצרים ויצא עם יוסף.

אבשלום ואני רבנו פעם לילה שלם, עד שאבשלום יצא מכליו, שלף את האקדח ואמר: “בוא לדו־קרב!” –

אמרתי לו להסתיר את האקדח ולשמור אותו להזדמנויות אחרות. “אני לא אשלוף את אקדחי נגדך…” –

והנה מצלצל הפעמון לעבודת הבוקר… וירדתי למטה. חדרה של שרה היה סמוך לחדרנו, וכשעליתי חזרה מצאתיה אדומת־עיניים. היא סיפרה שלא עצמה עין כל אותו לילה, כי שמעה את הוויכוח בינינו אבל לא יכלה להחליט מי הצודק בינינו. הוויכוח נסב בין היתר גם על השאלה אם הוא רשאי לסכן את עצמו או לא.

אחרי מותו של אבשלום הגיע אהרון לעתלית באונייה. [עלינו – מחוק] עלו אז להתראות איתו, ויוסף לישנסקי ירד אלינו בתור ממלא מקומו של אבשלום ומכוון הפעולה. יוסף לא סיפר על מותו של אבשלום. תעלומת סופו של אבשלום עוררה את נעמן ללכת למידבר ולגלות את האמת. (יוסף סיפר שאבשלום נשלח כאילו לאנגליה לבית־ספר לקצינים).

*

פרשתי מניל"י מאחר שלא הסכמתי לדרכיו של יוסף. הוא התחיל להביא חבילות שהכילו נעליים לנערות מבתי־מסחר במצרים, ושוקולד “קֶדְבּוּרִי” [אנגלי].

אמרתי שאין זה נחוץ וכי “בשביל זה אין לסכן אף ציפורן אחת של אדם…”

אני זוכר שפעם בשבת הזמין אותנו חותנו של ראובן שוורץ, אותי ואת ראובן לטיול לגורן. זה היה בשבת, ותוך כדי טיול אמר לנו בזו הלשון: “היבדלו מהעדה הרעה הזאת…” – הוא התנגד לכל העניין…

עניתי לו שאינני יודע אם צריך להיבדל או לא, אבל אני בין כה וכה חוזר, כי אבא קורא לי הביתה… אבל האמת היא – שלא עצת שוורץ ולא גזירת אבא הניעו אותי לעזוב את ניל"י, כי אם התנגדותי לדרכי יוסף.

כתבתי אז מכתב לאהרון והסברתי מדוע אני עוזב את עתלית וסיימתי: “ואני חוזר לבית־אבא ואתנהלה לאיטי – עד בוא הגאולה.”

ברור שנקטתי לשון סתרים וכתבתי שהתחנה הפכה ל“בית מלון, וכו'.” התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא־חשבון. הוא נהג בזבוז בכספים, נכנס לבתי־מלון, נסע בכרכרות ועורר בכך תשומת־לב. שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה קבצן ופה לפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות. ומניין, אפוא, לקח כסף?

הוא סידר לו פספורט על שם יוסף טובין. אבל כולם הכירוהו וידעו מיהו. לא הסכמתי לדרכים אלה. אמרתי שעליו לשבת בתחנה ואל לו להסתובב.

עזבתי את עתלית בפסח 1917, אחרי גירוש תל־אביב. שרה ניסתה לעכבני.

אחרי הטיול בגורן אמר לי ראובן שוורץ: “ואתה חושב שתימלט? ואם ישימו יד עלינו?”

אמרתי: “לא הפחד מגרש אותי. אינני מנסה למלט את נפשי…”

ויכוחים עם יוסף לא היו לי. ניסיתי כמה פעמים להוכיח אותו, אבל לא היתה לדבריי השפעה. הוא היה עונה לי להגנתו שהינה בא מגנרל זה או אחר, מאנשים חשובים וגדולים, כלומר – שהוא פעיל ועסוק…

עוד לפני בואו של יוסף דפק לילה אחד על הדלת בחור אדמוני, ממושקף, שירד מהאונייה והביא מכתב מאהרון. סיפר שאבדה לו גרב על שפת הים, ואני יצאתי לחוף, מצאתי את הגרב, וכיוון שאלה היו גרביים אנגליות, – שרפתי את שתיהן, וכן הוצאתי מכיסיו את הסיגריות האנגליות. את הבחור סידרתי בעבודה, כאילו היה עריק מה“שוכרה” בבאר־שבע, ויעצתי לו להיזהר ולמעט שיחה עם הפועלים וכו'. הוא שהה אצלנו מיספר חודשים עד שבאה האונייה והוא חזר [למצרים].

על אותה אונייה עלה גם ליובה שניאורסון ונסע למצרים. אבולעפיה רפאל היה בשירות במצרים וגם כן בא כמה פעמים לעתלית. אבל זה היה כבר בקיץ, כשלא הייתי שם. את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון. שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.

*

חזרתי לפתח־תקווה ונישארתי שם עד סוכות [תרע“ח, שלהי 1917]. עבדתי בפרדס. אבל בינתיים פורסם עניין ניל”י וכל האנקורים על הגגות צייצו על המרגלים, והדברים הגיעו ליד כך שספרדי אחד בפתח־תקווה התפאר שירד מהאונייה, וכשאסרוהו התורכים התברר ש“להד”ם".

בסוכות נתפסו יונים שהגיעו לקיסריה במקום לעתלית. המודיר תפס את היונים, אבל לא היה יכול לפענח את המכתבים שהיו כתובים בכתב־סתר.

ראיתי ש“האווירה” חמה וכי מסוכן להישאר – וקמתי ונסעתי לדמשק. קיבלתי עבודה אצל גריגור וילבושביץ, מהנדס של ג’מל פשה, ועבדתי אצלו כמנהל עבודה. כשהתחילו להגיע מהגרים והביאו את האסורים הראשונים, הרגשתי שגם בדמשק האווירה דחוסה בשבילי, וכשבא [ישראל] אהרוני לדמשק לחפש צייד בשביל המוזיאון הזואולוגי שלו בלבנון, בטניל (מפעולות ג’מל פשה), הצעתי את עצמי למישרה זו ועברתי לקסרה – המנזר של הפרֵיר. שם הייתי עד סוף 1917. סיפרו לי שצעירים מ“ועד־ההגירה” חיפשו בביתי את יוסף. אחרים אמרו שבאו לחפש אותי. כששוורץ נחקר על לישנסקי, אמר שהכיר אדם בשם זה שבא לתחנה אל פיינברג וראב, אבל מזמן שהם עזבו – לא בא יותר.

על זה ענה הקימקם החיפאי: “שתי הציפורים, כלומר – פיינברג וראב – כבר נמצאים מזמן במצרים.” וייתכן שמשום כך לא חיפשו אותי.

אותו זמן כבר התקדמו הבריטים, התחילו הגירושים גם מפתח־תקווה, וקיבלתי טלגרמה משמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח) מתול־כרם, לבוא לקבל את משפחתי, כיוון שהכול זזים צפונה. נסעתי במכוניתו של קומנדנט גרמני לדמשק. הגעתי לדמשק באותו בוקר בו ניתלו יוסף ונעמן, וראיתי אותם תלויים – על המרג’ה בכיכר מרכז העיר, וזיהיתים, כמובן. הגרמני שאל אותי אם אלה ערבים. אמרתי: “אולי ארמנים ואולי ערבים, אינני יודע.”

*

[שייך לתקופה מוקדמת יותר, לפני נסיעתו לדמשק – אב"ע]. בהיותי בפתח־תקווה, באה אלינו שרה ואכלה אצלנו ארוחת־צהריים. היא היתה ידידה של אשתי [רבקה] ושלי. היא ביקשה אז ממני לחזור לעתלית באמרה שיש די כסף והמצב שופר. בשעה שאני הייתי בעתלית אכלנו דורה. אמרה שהתחנה הולכת לאיבוד וזקוקה לאדם. כניראה שחשה עצמה מבודדת אחרי מות אבשלום. החשבה שאצילה מיוסף, שלא אהבה אותו ביותר, או מחשבה אחרת – אינני יודע. אבל לא נעניתי. אמרתי לה שלא התנאים הרעים הבריחו אותי מעתלית, כי אם יוסף שדרכו ודרכי שונות, וכיוון שהוא עומד בראש – עליי לעזוב.

היא היתה אז בדרכה מירושלים יחד עם יוסף. בדרך נכנסו לראשון, ואחר־כך התעכבו בפתח־תקווה. יוסף הלך לגברת [מרים] ] פסקל למסור דרישת־שלום מבעלה [פרץ, הנמצא בקהיר], והיא (שרה) באה אלינו. אגב – סיפרה לי אז שקיבלה אקדח חצי־מאוזר ושאלה אם יש לי כדורים, ונתתי לה. בכדורים אלה איבדה את עצמה לדעת.


לא ייתכן שיוסף הרג את אבשלום. אינני זוכר באיזה רושם הייתי אז, אבל עכשיו ברור לי שלא. וזה למרות שלא אהבתי את יוסף [וראיתי כאיש הפקר – מחוק].

*

[דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה. על ההעתק עבר במו־ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי־דיוקים. אב"ע].


 

יהודה רַאבּ (בן עזר): “גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי”

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי" בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספריה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספריה הציונית 1988


אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב־1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני־משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: “נילי” (“נצח ישראל לא ישקר”). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב“גזירת אב” גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח־תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל… ג’מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה“סוד” יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות־לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של “עוד דונם ועוד עז” ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ־יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ־ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל־אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר־כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה“מודיר פוליס” התורכי שהתיישב בה. שם היו “נחקרים” אגב פלקות ומכות רצח, ואחר־כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי־הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח־תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי־דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160–162]


 

אבשלום פינברג: גם בעברית אפשר…..

כאן מובא שירו של אבשלום פינברג עם הערתו של אהוד בן־עזר

[“מפי ראשונים” לליובה שניאורסון / אהוד בן עזר]( https://benyehuda.org/read/25121)


 

רזי בן־עזר: אני פּלשׂתינאי, אפילו המלך אמר

תמונה 7 תעודת נתינות (2).jpg

אז קודם, קצת רקע משפחתי־היסטורי. אבי־סבו של סבי (חמישה דורות לפניי), שלמה ראב, עלה לירושלים מהונגריה בשנות החמישים המוקדמות של המאה התשע־עשרה. [התאריך המדוייק הוא 1863. – אב"ע].

סב־סבי, אלעזר ראב, עלה לארץ ישראל מהונגריה ב־1876 [וייתכן שכבר ב־1875. – אב"ע], ועימו משפחתו, ביניהם אבי־סבי יהודה ראב בן השמונה־עשרה.

יהודה ראב בן עזר, אבי סבי, היה ממייסדי המושבה הראשונה, פתח־תקווה ב־1878 (תרל"ח), היה חורש התלם הראשון באדמת המושבה, שהוא התלם הראשון שחרש איכר עברי בארץ ישראל מאז הגלות, חפר את הבאר הראשונה, והיה השומר הראשון של המושבה.


תמונה 8 יהודה ראב (2).jpg

יהודה ראב, אבי סבי


יהודה שמר על נתינותו האוסטרו־הונגרית, ואף היה לתקופה מסוימת נציג רשמי של הקיסרות בארץ ישראל. [ ר' הערתי כל כך בסוף הרשימה. – אב"ע]. הדבר היה בהחלט מועיל, במיוחד בתקופת התורכים, ובזמן מלחמת העולם הראשונה, משום שאוסטרו־הונגריה היתה בעלת ברית של תורכיה [וגרמניה] במלחמת העולם הראשונה.


כשכבשו האנגלים, בראשות הגנרל אלנבי, את ארץ ישראל, בשנים 1917–1918, עבר כמובן כל היישוב העברי לחיות בחסות האימפריה הבריטית.

שבע שנים מאוחר יותר, ב־1925, הוציא מלך אנגליה את “דבר המלך במועצתו על אזרחות ארצישראלית משנת 1925.” זה היה חוק, שהסדיר את הנתינות של יושבי ארץ־ישראל כנתינים של המנדט הבריטי, ושל פלשתינה.


תמונה 9 משפחה (2).jpg

בתמונה: יהודה ראב, אשתו לאה, בנו הגדול ברוך, בתו המשוררת אסתר ראב, והילד הקטן הוא אלעזר, סבא שלי. 1902


בשנת 1930, הנפיקה ממשלת המנדט לסבא שלי, בנו של יהודה ראב, הנקרא אלעזר על שם סבו (ושאני עצמי נקראתי על שמו), תעודה המעניקה לו רשמית נתינות פלשתינאית. אלעזר בן־עזר (השם העברי שאימצה המשפחה במקום ראב, שהוא שם נהר ועיר בהונגריה [שם העיר והנהר בגרמנית היה ראאב. כיום העיר שמה גייר ואילו הנהר, הנשפך אל הדנובה, קרוי עד היום ראבה. – אב"ע]) – היה אז בן 31, נשוי לסבתי, בלה לבית שרייבמן, ואב לשני ילדים קטנים: חנה, ועמנואל, הוא אבי.


התעודה שאני מביא כאן, היא התעודה הרשמית, המעניקה לאלעזר בן־עזר ומשפחתו נתינות פלשתינאית על ידי המלך. נאמר שם, בשלוש השפות הרשמיות של המנדט, שאלעזר בן־עזר, שעד אותו יום היה נתין של אוסטרו־הונגריה (ממלכה שחדלה להתקיים 12 שנים לפני הוצאת התעודה…) הוא מעתה נתין של פלשתינה.


והנה צילומים מתוך התעודה עצמה:


תמונה 10 תעודת נתינות פרטים (2).jpg

תמונה 11 תעודת נתינות שלמה (2).jpg

 

אהוד בן עזר: שתי הערות לדבריו של רזי

הערה ראשונה: על מעמדו המדוייק של סבי יהודה ראב כלוקח חלק בעזרה לנתינים האוסטרו־הונגרים בפתח־תקווה בתקופת המלחמה, אפשר ללמוד במדוייק מתוך ספר זיכרונותיו “התלם הראשון”:


בערב פסח 1917 חל הגירוש הידוע של יהודי יפו ותל־אביב. זרם המהגרים הופנה כמעט כולו לפתה־תקווה. המחסור והצפיפות גברו מאוד. [– – –] מן הראוי לציין כאן לשבח אדם הגון ועדין־נפש. היה זה הקונסול הכללי של אוסטריה־הונגריה בירושלים, קראוזה. קונסול זה, שהיה לא מבני־ברית, הצליח לקבל הקצבה כספית מאת הממשלה האוסטרית, ואפילו מאת ג’מאל פחה העריץ, לשם תמיכה במהגרים בעלי נתינות אוסטרו־הונגרית. שמעון רוקח, שהיה נושא תואר סגן־קונסול אוסטריה ביפו, התיישב בפתח־תקווה בזמן הגירוש, ומיד בא בקשרים עם קראוזה, וברשותו יסד ועד של הנתינים האוסטרים, בראשותו. אני נתמניתי כמזכיר הוועד הזה, שהיתה לו סמכות קונסולרית. משכורתי היתה 6 לירות תורכיות לחודש, כולל שכר־דירה עבור המשרד שנקבע בביתי. תפקידי היה לערוך את רשימת הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות בהתאם להחלטות הוועד ולמסור דו“ח רשמי לקונסוליה בירושלים. קשיים ידועים נגרמו לנו בעטיים של הנתינים האוסטרים המזוייפים, שקיבלו פספורטים מזוייפים ב”בתי־החרושת" שהיו קיימים אז בארץ למטרה זו, כדי להשתמט מעול השירות בצבא והשלטון התורכי בכללו. בעלי ה“פספורטים” האלה באו גם הם לדרוש תמיכה, וכשלא נענו מטעמים המובנים מאליהם, היו מקימים שערוריות.

[להלן בספר פירוטים נוספים בנושא, כולל תרומה לוועד של אלף לירות תורכיות מאת ג’מאל פשה].

[“התלם הראשון”, עמ' 157]


הערה שנייה: בכל מקום שרזי, בנו של בן־דודי עמנואל בן עזר ואחיה של שרון בן עזר, כתב במקור פלסטינאי, אני תיקנתי – לפּלשׂתינאי ופּלשׂתינה. והסיבה היא: עד תום תקופה המנדט היינו כולנו, יהודים כערבים – נתינים פּלשׂתינאים [ולא פלסטינים או פלסטינאים] של ממשלת פּלשתינה־א"י, ככתוב בתעודה המובאת לעיל.

המונח פלסטיני כהגדרה לערביי ארץ־ישראל לא היה קיים, גם לא כשם של מדינה – פלסטין. כל אלה הן המצאות פוליטיות מאוחרות יותר מצד הערבים, ולצערנו גם מצידם של ישראלים שמסרבים לדעת את ההיסטוריה. עובדה, לאחר כיבוש חלקים מארץ־ישראל על ידי אחדות ממדינות־ערב ב־1948 – לא קמה בארץ־ישראל מדינה ערבית עצמאית בשם פלסטין, אלא השטחים הכבושים סופחו, בצורה זו או אחרת, למדינות הערביות שפלשו וכבשו את השטחים שנועדו, לפי החלטות האו“ם מכ”ט בנובמבר 1947 – להקמת מדינה ערבית עצמאית.


 

בית משפחת יהודה ראב 1901–1910 בפתח־תקווה


תמונה 12 בית ראב א (2).jpg

תמונה 13 בית ראב ב (2).jpg

ביתו של יהודה ראב ומשפחתו בשנים 1901–1910 ברחוב רוטשילד בפתח־תקווה


הבית החד־קומתי, שנראה בעיני הילדה אסתר ראב כארמון (היא היתה בת שבע כשחנכו אותו), נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון כשסיים את עבודתו עבורה. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז’בוטינסקי כיום) עד ביתו של בן־ציון שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז’בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז’בוטינסקי ניבנה לימים על רחוב ז’בוטינסקי בניין נוסף, פינתי, בן שתי קומות, כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי אפשר עדיין לראות גם מרחוב ז’בוטינסקי.

הצורך הכלכלי למכור את הבית ולעבור לבית על שטח קטן יותר ברחוב ביל"ו, (בית שבו גרה המשפחה גם בתקופת מלחמת העולם הראשונה) – היה משבר גדול בחייה של אסתר בת ה־16 והיא כותבת על כך ביומניה מאותה תקופה שמצויים בכרך “אסתר ראב / כל הפרוזה” בהוצאת אסטרולוג. הבית ברחוב רוטשילד מתואר גם בפרוזה שלה, ובייחוד בסיפור “המרתף”, מרתף שקיים עד היום בבית המוזנח.


כיום קרוי הבית “בית אלישיב” [אֶלִישָׁיוב היה שם המשפחה המקורי] ובחזיתו הציבה העירייה שלט כחול, הנראה גם בצילום, והמספר את תולדותיו:


בית אלישיב

יהודה ראב בן עזר (1858–1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט (דצמבר 1878), בנה את הבית בשנת 1901 ובו התגוררה המשפחה עד שנת 1911.

כאן עברה על בתו, המשוררת אסתר ראב (1894–1981), תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע עד שבע־עשרה.

סיפורה “המרתף” מתאר את מרתף הבית, הקיים עד היום, ופותח במילים: “המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.”

*

שרון רז, הצלם של תמונות הבית, שלח אותן באינטרנט לרזי בן־עזר:

הנה צילומים שצילמתי מביתו של אבי סבך, יהודה ראב, ברחוב רוטשילד בפתח־תקווה. הבית הזה מוזנח מאוד כיום ובשנים האחרונות, אך הוא בעיקרון מוגן וברשימת השימור של העיר פתח תקווה.

שרון רז


האדריכל־הצלם שרון רז מתמחה בצילום מעולה של אתרים חרבים וחרבים־למחצה מתולדות ראשית התיישבות העברית בארץ. במאי 2007 התקיימה בגלריה של מרכז באוהאוס ברחוב דיזנגוף בתל־אביב תערוכת תצלומיו “מבנים בסכנת הכחדה”. הוא רואה בעבודתו שימור מיבנים לכל דבר, אם כי במובן הדיגיטלי. “בכל תצלום אני מרגיש שאני עושה למען האדריכלות הלא־קאנונית בארץ.” (אסתר זנדברג, “הארץ”, 6.5.07).


שרון רז הוא בנם של ורדה ואריה רז, נכדם של יואל ויהודית סימקין (לבית וולפברג) מפתח־תקווה, אלה שתיים מהמשפחות הוותיקות שהיו ממייסדות המושבה וממעצבות פניה. בילדותו ביקר האדריכל שרון רז בגנון של אימי, דורה בן עזר.


האתר המעניין שלו באינטרנט הוא:

http://www.disappearing־archit….id=2&area_id=8&sub_area_id=422


המלביה"ד: אהוד בן עזר


 

מתוך מכתב מאהוד בן עזר לגבריאלה אביגור רותם לאחר ששלחה לו מכתב של ברוך ראב לשרה ואבשלום משנת 1916 וביקשה את פיענוחו

למרבה הצער לא הצלחנו עדיין לאתר בארכיוננו את מכתבה של אביגור רותם אלינו וגם לא את תצלום או את העתקת המכתב המקורי של ברוך ראב בן עזר, ששלחה לנו לפיענוח.


25.2.03

לגבריאלה אביגור־רותם היקרה שלום רב,

בוש ונכלם אני שעד היום לא עניתי לך על מכתבך המעניין מיום 24.10.02. קודם הייתי טרוד בצאת ספרי המחתרתי החדש “להסביר לדגים”, עדות על פנחס שדה, שהופץ בחמישים עותקים ברחבי חנויות סטימצקי בארץ. אחר־כך נפלה עליי תביעה משפטית […].

ועכשיו, אם לא קפאת בשלגי הגליל, אענה לך על מכתבך ההוא וגם אוסיף את פיענוח מכתבו של דודי ברוך בן עזר (ראב), שנשלח מעתלית ביום 13.9.1916.

המכתב נשלח אל שרלה, שרה אברהם (אהרונסון), ואבשלומקה, אבשלום פיינברג ואל משפחת אהרונסון כולה, ונשלח מעתלית לזכרון־יעקב בעגלה הגדולה, כניראה הנוחה יותר, של תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אשר דודי ברוך שימש בה באותה תקופה כמנהל העבודות החקלאיות. אם איני טועה, בתקופה זו אהרון אהרונסון כבר לא היה בארץ.

תפוחי־הזהב שהתקבלו הם כניראה מפרדס משפחת פיינברג בחדרה, שהרי בזיכרון לא היו פרדסים אלא בעיקר כרמים. הבנות ששמחו על התפוזים הן שמחה ומרים, בנות־דודי, שהריחו בהם את ריח פרדסי פתח־תקווה. גברת ראב הנזכרת, שמצצה את התפוז בחשק נמרץ, היא אשת דודי, רבקה לבית שלנק מירושלים, שיש למשפחתה ייחוס גדול עד לר' יעקב עמדן, וגם ותק רב יותר בארץ אפילו ממשפחת ראב. בגלל המצב הכלכלי הקשה העדיף דודי להביא לתקופת זמן את משפחתו לתחנת הניסיונות, ושמעתי על כך זיכרונות גם מבת־דודי מרים גיסין ז"ל, שזכרה את שרה.

כאשר דודי אומר על אשתו שהתענוג היחידי שלה הוא שהיא כובסת, מיד לאחר שהחלימה ממחלתה, הוא אינו מגזים. היה לה שיגעון לניקיון (והיו אומרים שאין בביתם המצוחצח – – –) ואילו הוא מצא נחמה בפלירטים עם נשים אחרות כי היה גבר גבוה, יפה, שחום עור ואיש שיחה מבריק, סמל של בן הארץ. לאחר זמן לא רב חזרו האישה והבנות לפתח־תקווה, אולי גם בגלל תחילת הלימודים, ואילו דודי העדיף להיות בעתלית בגפו, מאותן סיבות מובנות.

ועכשיו לקטע המעניין, העדות שחיפשת – בפירוש הוא כותב לשרה ואבשלום: “עגום פה קצת בהביטי לפתח דלתיכם כשהיא סגורה, אני אינני נשמר וכותב זאת אף שאת מכתבי זה הנני שולח על־ידי הצנזור של עתלית…” – הנה לך עדות ברורה לכך ששרה ואבשלום התגוררו יחד בסגנון של אהבה חופשית (והיא הלא היתה אישה נשואה!) בחדר אחד בעתלית, וכאשר ביקרתי באותה חצר עם אבי בנימין (בשנת 1964 לערך) שגם הוא (יליד 1904) שהה בה תקופה קצרה בעודו נער, הוא הראה לי את פתח החדר האמצעי לצד ימין מתוך ארבעה, אם אינני טועה, שבו גרו יחד אבשלום ושרה, וגם אמר לי שההעזה הזו עשתה רושם רב באותה תקופה, משום שרק במקום חופשי יחסית כתחנת הניסיונות הם יכלו להעז לחיות כך יחד בפרהסיה.

מיהו הצנזור אינני יודע. סביר להניח שהוא העגלון המקשר בין זיכרון לתחנה בעתלית, ואני צריך לבדוק ביומנים של דודי מאותה תקופה, ואולי בספר על ניל"י של ליבנה ונדבה, כדי לראות מי נזכר שם כעגלון. נדמה לי אחד בשם לייבל.

אני חושב שדודי, שאהב גם הוא את שרה, מתגרה קצת בשניהם כאשר הוא חושף משהו מסודם במכתב הנשלח לבית ההורים בזיכרון (פ. אהרונסון הוא האב, פישל). את השיר על הצנזור טרם פיענחתי, יש בו כניראה רמזים להווי של התחנה. לפי התיאור השלילי של הצנזור, זה יכול להיות יוסף לישנסקי, אבל צריך לבדוק אם באותו תאריך הוא כבר לוקח חלק בעבודת הריגול והתחנה, גם זאת לפי ליבנה־נדבה. מכל מקום, לאחר שאבשלום יצא לשליחות שממנה לא שב, ולישנסקי, שחזר ממצרים, תפס את מקומו, עזב דודי את העבודה וחזר לפתח־תקווה משום שראה בחוש כיצד פטפטן לא זהיר ולא ישר (דו פרצופי והפכפך) כלישנסקי עתיד להפיל את כל הרשת בפח. וייתכן שגם בו קינא דודי, שהרי שרה, בייאושה, השליכה את כל יהבה על לישנסקי לשם המשך עבודת הריגול.


עכשיו אני עובר למכתבך־שלך. ודאי שלא מצאת חומר כתוב, לבד מהמכתב של דודי שמצאת, וזאת משום שהאנשים הקשורים לבית אהרונסון כיום, ובוודאי בעבר, כמו רבקה אהרונסון שאהבה את אבשלום, היתה ארוסתו, ולמענה ויתרה עליו שרה והתחתנה עם אותו יהודי חיים אברהם מתורכיה – היא, רבקה, ובני־המשפחה האחרים, ודאי עשו הכול כדי שלא לתת פומבי לאותו רומאן קצר וטראגי בין שרה הנשואה, שחזרה ארצה וראתה בדרך את רצח הארמנים, לבין אבשלום, הארוס של אחותה רבקה השוהה באמריקה – שבער ברצונו לעבור את המידבר למצרים, ושם גם נהרג כעבור זמן לא רב.

אני סומך במאה אחוז על עדויותיו של דודי, שלא היו בגדר זיכרונות רחוקים וגם לא יומן שאי אפשר לכתוב בו הכול, אלא נכתבו שנים אחדות בלבד לאחר שהתרחשו כל הדברים האלה. הוא באמת אהב גם את אבשלום, אבותיהם היו ידידים, ודודי נבהל מההרפתקנות של אבשלום ודרש ממנו שלא לצאת לסיני. ואכן, אילו חיכה אבשלום עוד ימים אחדים, היה מתחדש הקשר דרך הספינה עם אהרון, שכבר היה במצרים. את לילו האחרון עשה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בפתח־תקווה, ושם גם סבי ביקש לעצור בעדו, וזאת גם בגלל הנאמנות של סבי לקיסרות האוסטרו־הונגרית, שעדיין הוא ומשפחתו היו נתיניה ונעזרו על ידי הקונסוליה שלה בתקופת המלחמה, ולכן התנגד סבי גם להשתתפות של בנו ברוך בריגול ודרש ממנו לחזור למושבה.

אני לא סומך על כל עדויותיהם של בני משפחת אהרונסון, בייחוד לא של רן אהרונסון, שניראה לי היסטוריון מפוקפק ומגמתי. לעומת זאת, הספר של ליבנה ונדבה ניראה לי עד היום כספר הרציני והמדוייק ביותר על תולדותיה של אותה העזה מדינית, ניל"י.

אמנם לישנסקי לא רצח את אבשלום במידבר, אבל העובדה שלישנסקי נפצע בכתפו, כלומר בעת מנוסה, היא שהעמידה אותו באור מפוקפק, והוכיחה שכניראה עזב את אבשלום הפצוע לנפשו וברח משם. מה שעתיד לחזור אצלו ביתר שאת לאחר גילוי הרשת, והתאבדותה של שרה. לישנסקי בורח, ולא איכפת לו לסכן את כל היישוב היהודי בארץ, שימותו כולם ובלבד שהוא יציל את נפשו.

אני מקווה שהמכתב ההיסטורי הזה יפענח לך תעלומות ואולי גם יעזור לך להבין את המניעים האנושיים שהיו שלובים באותה פרשה היסטורית מרתקת.


אומר לך עוד דבר לגבי אותה תקופה, שאותו שמעתי מפי אבי ולאו־דווקא על שרה אהרונסון. לדבריו, הבחורות שמרו באותה תקופה על בתוליהן, ונדיר היה שקיימו יחסים מלאים לפני הנישואים. לא היתה ברירה לבחורים אלא להתעסק – עם נשים נשואות… שהן כבר פתוחות ומזומנות… ולעיתים משודכות על־כורחן לבעלים שאותם הן לא אהבו… כתבתי על כך קצת ברומאן “המושבה שלי”. אני מניח שרבקה אהרונסון נותרה בתולה כל ימיה, וכי אבשלום לא העז לשכב איתה. ואילו שרה, האישה הנשואה, היתה זמינה, וכבר לא בתולה… אם כי, מי יודע, עובדה שלהריון לא נכנסה מבעלה, וגם לא אהבה אותו. אולי הניחה לו לבעול רק כדרך התורכים, ושמרה את עצמה ובתוליה למי שאותו באמת אהבה, לאבשלום? זה, אי קיום יחסים עם הבעל הלא אהוב כדי לשמור עצמה לאהוב־ליבה לאחר מות הבעל או הגירושים ממנו – זה קורה פעם אחר פעם לגבריאלה ספאניק בטלנובלות הנהדרות שבהן היא מככבת… וכולנו, הצופים, שמחים שהיא נשמרת כל הזמן טהורה (אמנם לא בטכניקות התורכיות אלא בתירוצים אחרים) ושוכבת לבסוף רק עם הגבר שאותו היא אוהבת וכמובן גם נישאת לו בפרק המאה שלושים וחמש של הסידרה.

ככה שעל שרה, שהיא כבר פתוחה ומותרת, וגם ג’ינג’ית טובת לב, ונועזת, ואמיצת־לב, ומוכנה להקריב את עצמה למען העם – עטו כזבובים על הדבש אבשלום, דודי (הנשוי) וגם יוסף לישנסקי (הנשוי)…


הרי לך חומר למחשבה ולדימיון.


בברכת ידידות,

תמונה 14 חתימה אהוד בן עזר (2).jpg

 

ברוך בן־עזר (ראב): הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל

מתוך “השדה”, כנראה משנת 1946.


בערב חג הסוכות התש“ז [1946] נאסף אל עמו הזואולוג הארצישראלי הגדול ר' ישראל אהרוני ז”ל, שהיה מנהל המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. רק בן 67 היה במותו ורק בזמן האחרון התחיל לרכז את תוצאות חקירותיו, שעשה במשך כל כך הרבה שנים.

בעודנו מלא מרץ נלקח מאיתנו אחד מאנשי המדע הגדולים. לעם ישראל היו אמנם הרבה אנשים מאורות גדולים בתורה ובחוכמה ובענפי המדע השונים, אך מועטים היו לנו “חוקרי טבע”; ורק בשוב ישראל למולדתו הורגש החוסר בזה; ובאמת בארץ־ישראל קמו לנו חוקרים גדולים במדעי הטבע: א. אהרנסון ז“ל, חוקר דגול בבוטניקה, וישראל אהרוני ז”ל חוקר טבע וזואולוג. שניהם היו דגולים וידועים בכל עולם המדע ושניהם הגיעו למדרגתם הרמה הודות לאהבתם הרבה לארץ־ישראל, לבעלי החיים ולצמחייה שלה.

עם ישראל אינו ככל העמים אשר בניו הדגולים נולדים במולדתם ומילדותם קולטים הם הדי הטבע ומהטבע הם באים ללימוד, לחקירה ולעיון; מה שאין כן אצלנו. המנוח אהרוני עשה את הדרך להיפך – מהעיון והחקירה בא אל הטבע.

הוא נולד בעיירה בחו"ל [נולד בליטא, 1882–1946] ונתחנך חינוך יהודי מסורתי ומתוך הלימודים התורניים ומתוך התעמקותו בא לעיון וחקירה ומהם אל הטבע. אמנם קשה מאוד היתה דרכו בחיים, לא יליד הטבע, לא גיבור חיל ולא אמיץ היה המנוח, כפי שהוא מעיד על עצמו בזיכרונותיו, כי אם איש תורני חלש, וסבל הרבה בעבודתו בכל דרך חייו, אך הרצון החזק וההתמדה והמסורת היהודית של לימוד תורה במסירות נפש – הם שעמדו לו להתגבר על כל המכשולים ולהגיע למדרגה של חוקר זואולוג גדול בעמיו.

בסוף חודש דצמבר 1915, בזמן היותי מנהל עבודה בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, שלחתי למנוח לבדיקה תולעת קטנה שחורה התוקפת בשנות חוסר גשמים את שדות התבואות בעודן באיבן, בייחוד את השדות שנזרעו על כרב של דורה, שהיא נכנסת בחוט השדרה מקצה העלה ויורדת עד למטה, ובמשך זמן קצר נהפך השדה מירוק ללבן־צהוב, אשר מרחוק נראה כשדה קמה שכבר הבשילה. אז כבר הגדיר המנוח את המזיק הזה וקבע את אמצעי המלחמה נגדו.

מעודו לא ירה ירייה אחת בציפור, היו לו ציידים. בראשונה עבד איתו חבר “השומר” יחזקאל חנקין ז"ל ונוצרי אחד מתדמור בשם ג’ורג'; גם לכותב הטורים האלה היתה הזכות לעבוד איתו בתור צייד בלבנון בשנת 1917, בזמן שהמנוח היה המנהל של המוזיאון הזואולוגי התורכי, שיסד המפקד ג’מל פשה בלבנון בימי המלחמה העולמית הראשונה.

המנוח היה לומד יום ולילה. נזכר אני בימים שנמצאתי אצלו ב“קסרה” אשר בלבנון, כשהתעוררתי אחרי חצות הלילה והנה אהרוני יושב על יד שולחן ולאור עששית קטנה של שמן הוא מתנועע ולומד בניגון העתיק שהיה רגיל בו, ניגון הגמרא. ומה הופתעתי שלפניו היה מונח ספרו של הזואולוג הגרמני הידוע בשם “נוימן”, והוא לומד בו כל הלילה.

המנוח חי היה בתוך המקצוע שלו וממנו שאב חיים; וכשנזדמנו לו ציפור, רמש או פרפר בלתי רגיל, היה רוקד מתוך שמחה כילד.

ביום 11.12 וביום 13.12 שנת 19171 צדתי שני “קוליברים” חומים קצרי הזנב. גודלם בסך הכול כגודל מטבע של 100 מא"י [מיל ארץ־ישראלי]. זוהי ציפור נדירה. ומי שלא ראה את אהרוני באותה שעה, לא ראה אדם מאושר מימיו: הוא רקד, קפץ, רקע ברגליו, מחא כף ובכה כאחד… כי האיש מסר את נפשו על תורתו ועל מקצועו החביב עליו מחייו.

המנוח עשה הרבה מאוד בשדה חקירת הטבע והמדע בארצנו. עוד בשנת 1908 היה בין המלווים את הוועדה המדעית של הפרופיסור “בלנקנהורן” לחקירת ים־המלח ועמק־הירדן, ואהרוני מילא בדו“ח את החלק הזואולוגי; הדו”ח שלו נדפס אחר כך בתוך ספרו של הפרופיסור בלנקנהורן, שהופיע בהוצאת פרידלננד ברלין, 1912. חלק גדול ממחקריו ראה אור בספריו: 1) תורת החי (שלושה חלקים): יונקים, עופות, זוחלים); 2) הארבה; 3) מזיכרונותיו של זואולוג (2 חלקים). מלבד זאת פירסם הרבה מאמרים בעיתונות הארץ (כללית ומקצועית).

עוד בדצמבר 1945 עשה אהרוני סיבוב בהרבה נקודות בארץ, מטעם שוחרי האוניברסיטה, והרצה על עולם החי בתנ“ך. הרבה מקומות סתומים בתנ”ך קיבלו את פירושם הנכון לאור הסברותיו של המנוח. כמה היה חי וער בהרצאותיו ומשך את כל תשומת ליבם של כל המקשיבים אל תוך תוכם של העניינים. הוא אף התעניין בפרטות בכל בעל חיים נדיר, שנודע לו על מציאותו באיזה מקום שהוא בארצנו. במכתבו האחרון אליי מיום 11 ביולי שנה זו הוא מבקשני לשמור על הקן של יונק־הדבש (ציניריס) הנמצא בגני שעל־יד ביתי…

המנוח עבד בכל השטחים של הטבע. בשטח הבריאות חינך אנשים ולימדם לגדל שפני ניסיון לניסיונות רפואיים, בשטח החקלאות או דיג – כל דבר שלא ידעו פנו אליו; הוא גילה גם הרבה מיני ציפורים ובעלי־חיי שטרם נודעו בעולם, וכן גם נקראו על שמו.

במותו אבדה אבידה שאינה חוזרת לעמנו ולעולם המדע בכלל, ולחקלאות שלנו בפרט.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך בן־עזר (רב).

פ"ת, אוקטובר 1946.


 

אהוד בן עזר:

כאן מופיע פרק שלושים: “ליל דודי עם שרה אהרונסון” מהרומן הבידיוני “המושבה שלי”; אסטרולוג, 2000

[המושבה שלי ]( https://benyehuda.org/read/18904)


  1. לפי רשימותיי השמורות אצלי עד היום. [פנקסו של ברוך בן עזר ראב מאותה תקופה שמור בארכיון המשפחה, וממנו כבר צוטט לעיל בקשר לתלייתם של לישנסקי ובלקינד. – אב"ע].  ↩

המלצות קוראים
תגיות