רקע
אהוד בן עזר
"מפי ראשונים" לליובה שניאורסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1963

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.2.1971


“אם לא דיברתי אלייך כל אותם הימים, הרי זה מפני שלא יכולתי לדבר אלייך… ייסוריי הנוראים – המה לא נתנו לי לדבר. וגם לא צריך הייתי… אך הפעם אני חושב עלייך ואני אסיר־תודה לך על כך. אני חילקתיך לשניים: חלק אחד שייך לך: אלה הם חייך היום־יומיים, הפשוטים, עם כל זעזועיהם. והחלק השני – הוא עולמך הרוחני עם היופי שבך. עם גודל־נפשך ורחבות־נפשך. את החלק השני נטלתי לי לעצמי. מה לי ולמה שתעשי היום או מחר – אני ביקשתי ומצאתי את הטוב שבך ושום דבר אחר אינו מעניין אותי. הייתי בשבילי, שרה, סמל נשגב – וכי אוכל להלביש כל זאת בבגדי פשטות, ‘אושר’, ‘תאווה’? לא, לעולם לא! לכי, שרה שלי, בדרך שאת הולכת בה, אה! הבי לי עוד הרבה ייסורים חדשים והיי לי מה שבראתי ממך! היי קדושה, חוטאת, פושעת, והיי סמל־השירה שלי… הרבה ייסורים את זורעת בדרכך – תני לי להשלים מכוחך ומיסורי מה שבראתי. תני לי לחבר את חטא־חייך עם מכאובי־רוחי ולשיר את שירת־האהבה החדשה זאת… תני לי רק את זה – דבר אחר איני דורש ממך! שוב אני משורר… שוב מאיר את ליבי זיק חדש, אפשר, שהוא חולני, אי־נורמאלי, אך אני מתפעל, שרה החשובה…” (י. יערי־פולסקין, נילי, ספר רביעי, שרה. הוצאת “מסדה”, ת"א, 1940. עמ' 77–78).


את וידוי האהבה היפה הזה, שרק חלקו הבאתי, כתב ליובה שניאורסון ביום שישי, ה־26 במאי 1917, בלרנקה שבקפריסין, שעה שהיה נע חליפות בין קאהיר, סיפון האונייה הבריטית “מאנגאם” וקפריסין, בעבודתו המודיעינית כאחד מאנשי ניל"י. באותם ימים נתלוותה גם שרה אהרנסון, על־כורחה, לנסיעות הללו, באשר הים הסוער לא איפשר את שובה לתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, מביקורה במצרים אצל אחיה אהרון.

ללמדך, שבאותה חבורת־צעירים לא רק אבשלום פיינברג אהב, התלהב – והחזיק בעט סופרים ומשוררים. מעניינת העדות הספרותית הנרחבת אשר השאירה אותה חבורה: ביומנים, בשירים ובמכתבים. אותו חוש דרמאטי, רומאנטי – להיסטוריה, יחד עם פרץ רגשות אישיים. יומניו של אהרון אהרונסון מגלים לנו מעט מאוד על חייו הפרטיים ועל אהבתו. כתיבתו של ליובה שניאורסון, שהיה מזכירו של אהרון, רווייה באותה השתפכות נפש וידויית־רוסית, פרי הספרות שעל ברכיה נתחנך, תוצאת גילו הצעיר באותה תקופה, וחייו האינטנסיביים, העומדים בסכנה יום־יום, על סיפון אוניית־המודיעין הבריטית.

שנים רבות חלפו מאז. ליובה שניאורסון כבר איננו עלם אוהב ומתייסר, ועתה הוא יושב בחדרה מושבתו, אחד מאחרוני אותה חבורה, וכפי ששמעתי, מערה נפשו בשירים שהוא כותב גם כיום, בשפה הרוסית. אותה התפרצות רגשות ראשונית של תקופת הנעורים – אין למוצאה אמנם בספרו “מפי ראשונים”, וזאת מפני אופיו של הספר, שבא לשמר סיפורי־ראשונים מהווי המושבה חדרה, שנוסדה לפני שמונים שנה. שניאורסון נטל על עצמו מלאכת מאזין ורושם, ורק בסוף הספר הביא פרקים אחדים על עצמו ומשפחתו, ואף כאן נסב חלק רב מן הסיפור על אודות רעו־מנוער, ותושב מושבתו, אבשלום פינברג.

חינם של סיפורי הראשונים, בהיותם נדבכים למיתוס ארץ־ישראלי, שעתיד לפרנס ודאי לא מעט סופרים, ולהנות כל קורא, שעדויות על אותה תקופה קרובות לליבו.

כך ימי חדרה הראשונים: מצד אחד קשיי החיים בחדריו המעופשים של החאן, התקפות הקדחת [המלריה] המכלות משפחות שלמות, אנשים שזכר לא נשאר להם – באו, ומתו בתוך שנה אחת, וילדיהם נפוצו לכל עבר, חזרו לרוסיה. התקפות של שכנים ערביים, עלילות דברים, יחסי חסות ושכנות עם תקיפים, גובי־מס ופקידים תורכיים אוהבי שוחד ושלמונים. ובתוך כל אלה – חפץ־החיים, המוצא לו ביטוי בהומור, בהיווצרותו של פולקלור מושבתי, העובר מדור לדור, בראשונה באידיש בלולה בערבית, ובה מילים צרפתיות, משל פקידי הברון, ואחר כך גם בעברית, כדבר שירו של אבשלום “גם בעברית אפשר”, שהוקדש לליובה שניאורסון.


מספר זלמן אשבל: “פעם ביקשני הוועד להעמיד שומר יומי יהודי לשדה תפוחי־האדמה והנה עומד לפניי צ’רקסי, לבוש לפי מיטב המסורת צ’רקסית, שאברייה בתוך חגורתו וכדורים מתנוצצים על חזהו, ובידו נבוט הגון, אך במקום הפאפאכה – קאסקט מעוך על ראשו. עוד אני עומד ותוהה על קנקנו של הלה, והנה הוא פונה אלי בייידיש עסיסית: ‘מה אתה מסתכל בי ככה?’ – ‘אתה השומר שנשלחת לשמירה על תפוחי־האדמה?’ – ‘נו, כן, אני. אז מה?’ – 'אז למה התלבשת כמו דחליל צ’רקסי?” – ‘רואה אתה, אדוני,’ השיב הלה ברצינות גמורה, ‘שמירה צריכה להיות לפי כל החוקים. צריכים להבהיל את הקהל כדי שיירא מפניך, שייכנס פחד לליבו, ובכלל, צריך לעשות רושם! אתה מבין?’ – הבינותי." (מפי ראשונים. עמ' 23).


ו“משל האתון” (שם, עמ' 65) של אהרון סמסונוב: פעם נסע ברכבת מחיפה לחדרה וממולו ישב ערבי זקן, הדור ונשוא־פנים. התחילו לשוחח, וסמסונוב משתדל להוכיח לערבי כי רק טובה תצמח לערבים מנוכחות היהודים בארץ. לשווא יפחדו מהיהודים. אנחנו והם יכולים לפתח יחד את הארץ הענייה הזאת.

אומר הערבי: "שמע, יא חוואג’ה, אספר לך סיפור קטן שקרה פעם אצלנו ושסיפר לי זקני. פעם חזר סוחר־בדים אחד מהעיר לכפרו אחרי שמכר את סחורתו והרוויח סכום כסף הגון. היתה לו אתון לבנה ויפה, מקושטת באוכף וח’ורג' (שקיים) מעשי ידי אמני דמשק. לב הסוחר היה טוב עליו והוא נתן קולו בשיר. הוא בדרך והנה לפניו ערבי זקן הגורר רגליו בכבדות וכפעם־בפעם הוא מוחה זיעתו מעל פניו. התמלא לב הסוחר רחמים על הזקן ואמר לו: ‘בוא, בן־אדם, שב מאחוריי על אתוני ונרכב יחד.’

"שמח הזקן שמחה רבה ואמר: ‘יברכך אלוהים ונדבת הנביא אל תעזבך לעולמים!’

"עלה על האתון, נאחז באבנטו של הסוחר, וכך רכבו שניהם כברת־דרך. כעבור זמן אמר הזקן: ‘אתונך טובה וחזקה!’ – ‘כן,’ הסכים הסוחר. ‘אמנם טובה וחזקה היא אתוני.’

"שתקו. עברו עוד מרחק־מה. שוב פנה הזקן לסוחר ואמר לו: ‘רואה אני לפי כושר הילוכה של האתון שלנו, יא מיטיבי, שנוכל להגיע לכפר הסמוך בעוד שעה קלה.’ – ‘איך אמרת? האתון שלנו? הואל בטובך, זקני ונכבדי, לרדת מעל האתון. האתון אתוני ואלוהים לא שלחך להיות שותף לי.’

“הזקן נאלץ לרדת ולהמשיך דרכו ברגל. הבינות, יא חוואג’ה?”

הבינותי… מסיים אהרון סמסונוב את סיפורו. ואכן, להוותנו, על אותה אתון, שנתגלגלה כנראה מסוסו של הרון אל־ראשד בסיפור הידוע עם הקבצן – נחלקים אנו עד היום. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי.


ל. י. שניאורסון: “מפי ראשונים”, הם סיפרו – ואני רשמתי“. הוצאת “עם הספר” בע”מ תל־אביב. תשכ"ד, 1963. 208 עמ'.


*

אבשלום פיינברג: גם בעברית אפשר…..

ללוי [ליובה] שניאורסון


לוא שבע שמשות במרום תליתי

נפשי סובאת האור לא יכולת רוית

ח.נ. ביליק


לוא עשר בחורות לי נתת

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת


לוא מאה לבבות בחזי שמת

תאותי ברגשות עוד לא ספקת.


לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת

תאוות אור ואהבה, עוד לא השתקת


וליבי ירחש חלום־מרד חלום פלאים

להעלות ולהבקיע עד לב השמיים


שמיימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו

והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו


ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חורף וקר


ולא גם תיתן ליבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב


ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זוהר אביב


לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעיים

אבל לנו הן יהיו, שמיים! שמיים!


ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב


אבשלום פינברג


נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת־כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון־יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ליובה שניאורסון, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.

המלצות קוראים
תגיות