רקע
ראובן אשר ברודס
שתי הקצוות: רומן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ספריית דורות ־ מוסד ביאליק; תשמ"ט 1989

 

ספר ראשון: טוּב טעם


[א] בן־הכפר

מה רב כוחך, יופי, ופעולתך על נפש־האדם מה עצמה! ברוב כשפיך תצוד לב־אנוש, תוליכנו שבי ותמשכנו אחריך; גם מבלי־דעת, גם מבלי מצוא חשבון, גם באין הבין תרגיש הנפש חנך ונעמך; העין רואה – והלב ירחש עדן רוחני והנפש תתענג עד מאוד!

השמש יצאה – מילא לא ירגיש? הים הנורא ירום גליו ויתגעש – מי לא יהמה? מי האיש אשר לב לו ויביט במרחבי הרקיע ולא ירחב לבבו? מי האיש אשר נפש מרגשת בחובו ויעמוד בפעם הראשונה לעת הערב על חופי ים השחור אשר באודסה העיר, ונפשו לא תימלא, לא תרעש ולא תרגיש את אשר הרגישה כעת נפש יעקב למשפחת חצרון?

לפניו הים הנורא בהמון גליו, אשר בשצף־קצף יהמו וירעשו, ועד בלי תכלית, עד כל אורך מרכז מבטו, ירומו גלים, ינשאו, יחמרו, ובשיא חוסנם ישטפו שטוף ועבר עד החוף, עד החומות הבצורות אשר כוננו ידי אדם לשום גבול למו, לעצור בעד שטפם הנורא, לצוות עליהם בחזקת היד: ‘עד פה תבואו!’ ובקול נגיד יזכירום אמרות אלוה: ‘רדו!’ והציים האדירים, אוניות־הקיטור אשר בתוך המים, ומסילות הברזל אשר על החוף יראו כעדים כשרים אשר הוצבו להעיד על ממלכת האדם בים וביבשה… הגלים ירעשו מאוד מתגרת־יד מושלם ובקול המולה רבה ישובו על עקבותם עד מרחבי תכלת הרקיע, עד מקום השמש אשר בירכתיים ימה תעמוד עתה כולה אדמונית, כגולת זהב טהור, תעמוד ותביט במשול האדם בטבע תביט – וקרניה האחרונים המופזים יאדימו את פני המים, יתנו גם למו זוהר כמו ינחמום מעצבם, כמו ישחקו לפניהם להפיס דעתם… וכמו יאמרו: אך בנו לא ישלוט יציר־האדמה הזה, אך בנו לא יהפוך ידו המושל־הקטן האדם..

ומאחוריו חבל מנגנים בתוך הפרוור1 המלא אנשים נשים וטף אשר יצאו לשוח לפנות־ערב, כולם לבושי מכלול, כולם יעדו בגדי־תפארה, ילכו וישובו ויתענגו על המנגינות הנעימות אשר ישמיעו התודות2 בחצוצרות וכל זני זמרה.

יעקב חצרון ישב על כסאות־האבנים אשר מחוץ לפרוור ימה. ישב – ונפשו הרגישה עדן ונועם עד־אין־קץ. רגע יביט על הים הזועף, על אוניות־הקיטור, על מסילות־הברזל התחתיות והעליות, על הגן הנחמד השתול במורד החוף, ועל המון האנשים העובדים שמה; ורגע ישיב פניו העירה, ועינו לא תשבע לראות את ההמון הרב ההולך לפניו לשוח, את העלמות היפהפיות מובלות בזרועות בחורי־וחמד, את המרכבות המרקדות רתומות לסוסים מזוינים, הנושאות עשירי העם ואציליו. רגע נטה אוזן להקשיב רב קשב: המיית הגלים, המיית המכוונת באוניות ובמסילות, והמיית אדם רב נושאי־סַבָּל, עובדי עבודתם וסוחרי מרכולתם; ורגע ישמע קול נעים, קול ציפורים משוררות בגן לפניו וקול מנגינות המנגנים מאחריו. ויהי כגבר עברו יין, כאיש נדהם כמוכה בשיממון.

פתאם נגעה יד איש בכתפו. יעקב התעורר ויבט בקצף על־פני מעירו, וכרגע האירו פניו ובהשתוממות נפשו קרא:

‘האח! מה מאושר אני!’

‘עוד תשוב לחדות פניך במחזה הזה; אפס כי היום הלא יעדנו לשחר את בית אחיטוב, וכבר הגיעה העת ללכת’.

‘צר לי לעזוב את המחזה הזה! הה, יורב ידידי, לו תדע ובחנת את לבי ברגעים האלה…’

יורב הביט בפניו בתימהון.

‘רוח משורר ישכון בלב אדוני’ – אמר כמהתל – ‘רוח איש מתענג רק למראה עיניו; ואנחנו בני אודסה נבקש את החיים בגשמיותם, בפועל ולא במחשבה והלוך נפש’.

‘אמנם כן’ – ענהו חצרון בענווה כאיש המכיר מך־ערכו – בן־כפר אנוכי, אשר מעודי לא הייתי בעיר רבתי־עם, ומאוד־מאוד יהמה לבבי למראה נחמד כזה… האח, שורה נא גם אתה, אדוני יורב, שורה נא לקצה השמים מעבר מזה, הביטה נא וראה את העבים הקלים החותמים בעד קווי השמש, ומה נעימים המה הקווים האלה בבואם דרך העבים כימה!… גם בחלום חזיון־לילה לא ראיתי, ולראות גם לא פיללתי את אשר אחזה בזה, גם בביתי אהב להתענג על יפי השמים בהדרם, על נאות דשא וציפורים עפות, גם שמה הייתי עולה בימי נעורי על מרום ההרים ואביט השמימה לעתות בערב, גם שם שדות ויערים גנים ופרחים דישנו בשרי בנוער3, – אולם את היופי ואת ההדר אשר אחזה לי בזה יעלו על כל אלה וימי נעורי ישובו לי…'

‘אבל סוב פנה לך הנה’ – ענהו יורב בשחוק ויור בידו על המון הנשים היפהפיות ההולכות לשוח מאחוריהם – ‘גם שמה יופי, גם שמה יפעה; אבל החסידות הן חומה בצורה הנה בין אדוני ובין אלה המטיילות…’

‘אדוני, לא אחת ביקשתיך ואבקשך עוד: אל נא תהתל באמונת לבי!…. את אבי הלוא ידעת, אבל אותי לא תדע; אל תבט על בגדי היום כי בגדי “צרפת” המה, אל תחזה בי כי אסלסל בשערי, כי אתהדר במלבושי; יהודי הנני כאבי, נאמן לאמונתי ככל אבותי…’

‘רב! – הפריעו יורב – נחדול מזה, לא אובה להתווכח את אדוני; אנוכי אמרתי את דברי לא להרעימך… אפס כי איש יהודי, חסיד, מעיר קטנה אשר בווהלין יאהב להתענג על היופי, כאשר יאהב אדוני, לא ראיתי מעודי; הן רבים מילידי הערים הקטנות באים הנה, אבל ברובם יתנו לב אך לאכול מעדנים ולשתות ממתקים, כרובם יבואו הנה וימלאו תאוות לבבם…’

‘בין אלה לא אמנה’ – השיבו יעקב חצרון.

‘הנלך לבית אחיטוב? אנכי הבטחתים נאמנה כי בוא נבוא היום בערב, ושם יחכו עלינו’.

‘נלכה!’


* * * * *

‘בן כפר אנכי’ – אמר יעקב לרעו בהמשך דבריו, ואמנם כן הוא. הוא הינהו יליד העיר הקטנה סוכות אשר בפלך ווהלין ברוסיה המדינה, העומדת על גבול ארץ גליציה, שם אביו היה נודע בכל הפלך ההוא, כי עשיר האיש ומסחר ידיו פרץ מאוד בארץ, ויהי גם נדיב־לב, וביתו וגם כיסו פתוחים היו תמיד לכל דורש ומבקש; גם בלבבו גם במאודו אהב את ה' וצדיקיו, אלה ‘שלוחי המקום’ אשר פה ‘בעולם השפל’, כי ‘חסיד’ היה זה האיש חצרון ויאמן באמונה שלמה ברבו המפליא לעשות, וישחדו מהונו, וכל אשר שאל לא אצל ממנו; וה' ברך את חצרון בהון ועושר ובכל אשר פנה הצליח, ויהי גם הוא שמח וטוב־לב תמיד. שני בנים מתו לו בחייו ובת אחת שלח החוצה, ובמותו נשארו בביתו: בנו יעקב היורש את כל אשר לו, ובת אחת נערה בתולה אשר עדן אל אורשה.

בנו, יעקב, הינהו כבן עשרים ושמונה שנים, יפה מראה עד להפליא, בחור כארז חסון כאלונים, שערותיו הצהובים, עיניו השחורות ולחייו אשר אדמו כתולע הוסיפו על חנו ויעשוהו מכלול יופי.

אפס כי נפשו עלתה ביופיה פי שניים. נפש טהורה וזכה מצאה קן לה בַּגֵּו היפה הזה, נפש מרגשת, או גם ‘נפש משורר’, כאשר כנהו יורב. גם הנער יעקב התנכר במעלליו, כי טוב טעם לו, וכי אהבת היופי תמשול בלבו ממשל־רב אולם במה תתוודע הנפש המרגשת הזאת בעיר קטנה כסוכות, המלאה לה רפש וטיט על כל גדותיה, אשר כל אנשיה חסידים המה וכל נשיה פראי־מדבר? איפה תמצא התפתחותו רגש־היופי במקום צייה, בין אנשים לובשים בגדים סרוחים, מגדלי ‘פיאות’ ראשיהם הגלוחים, וצונפי מצנפת כאחד הפראים, ובין הנשים בכל ערך בגדיהן ומכסה ראשיהן הן? איככה תרכוש לה הנפש הזאת מושגים יפים ורעיונות בטוב־טעם בתוך ‘החדר’ אשר שמה חונך הנער ואשר תוארו וצביונו ידוע לכל איש? נרדמה הנפש הזאת, נרדמה ותישן בעיר הקטנה.

אבי יעקב התעלה בעושרו, ואך מעם העושר הזה היתה נסבה כי לא אבדו כשרונות הנער, וכי לא מתו בקרב לבו. בית אביו היה סמוך על־יד גן־ירק אשר יעקב שיעשע בו מדי יום, ועת כי הניצנים נתנו ריח, עת כי הגן העלה ניצה, עת כי השמש שלחה קרניה ויפוזו זרועות העצים השתולים שם, עת כי שכבת הטל הרימה ראש לקדם את פני השמש בבקר השכם; היה לב הנער שמח מאוד, והם היו שעשועיו כל ימי הקיץ. כאשר גדל הנער סלסל בפיאותיו, שם לב על נקיון בגדיו ועל ערך מהלכו, ויתהדר בכל אשר מצא לאל ידו ובכל אשר הגיע יכולתו במצבו בבית אביו החסיד האדוק. בעיני החסידים וגם בעיני אביו לא מצאו מעשיו אלה חן וירננו אחריו לאמור כי כמעשה ‘הגויים’ יעשה; אפס כי אמו דנה אותו תמיד לכף זכות ותלמד סניגוריה על מעשיו אלה.

בבית אביו היה משתה תמיד. מדי שבת בשבתו, בכל חודש ומועד ובכל ‘יומא דפגרי’4, כאשר יכנום החסידים המרבים בימים כאלה, התאספו החסידים בבית ‘הגביר’, שתו לרוויה, צהלו וירננו, אף רקדו כאילים; מעשיהם לא ישרו בעיני העלם, כי ישב ביניהם כנדהם ולא הבין אל מעשיהם, ורק הזמרה והמנגינה משכו את לבו לשבת בינותם, רק הנה היו כאבן־השואבת אשר משכתו לארח לחברה אתם. משחר טל ילדותו אהב את הזמרה, אף חונן בקול נעים וישר ויזמר גם הוא, ואבותיו משנה־אהבה אהבוהו בעד הדבר הזה.

כאשר גדל יעקב ויהי ‘בר מצווה’, ויתחשב בין ‘הבחורים’ ויפצר באביו כי יתנהו ללמוד לנגן בכינור (הוא כלי־ניגון האחד הנודע בעיר), ואחרי רב בקשותיו, ואחרי אשר גם ‘הרבי’, הסכים לזה, מילא חפצו, בתנאי כי ילמוד לנגן אך בעל־פה ולא ציוני־הניגון5 וסימניו. הנער היה שבע שובע שמחות, אף עשה חיל בלימודיו אלה, כי לא היה ‘ניגון’ אשר לא השמיע בכינור קולו, ולעתים ישיר וינגן גם בפיו גם בכינור אשר בידו, ואבותיו נהרו מאוד.

עברו ימים, והנער יעקב היה לאיש; אביו השיאהו אשה, אף חלק לו שלושה חדרים מרווחים בביתו, אף לקחהו לו למנהל את כל עסקיו; הן יחיד נשאר לו בבנים, ולמי כל חמדת נחלתו וכספו הרב, אם לא ליעקב? ומדוע זה יאמר לחלק ולהשתתף? יעקב עבד כל היום באמונה במסחר אביו ידיו כידי אביו לכל דבר, ובעתות מנוחתו ניגן בכינור ורווח לו.

עתה החלה אהבתו ליופי לקחת חלק בחייו: בגן הירק אשר ממול חלוני חדריו נטע גם שושנים, קנה לו גם פרחי־בית אשר בסירות, ויציגם בחלון, אף כל כלי־ביתו תיקן בסדרים; סוכתו בחג היתה מפוארה מאוד, אף אתרוגו היה המהודר בכל העיר, ‘הידור מצווה גדול ממצווה’ היה על שפתיו תמיד. גם בימי חג הפסח שם עיניו ולבו לערוך את ‘הסדר’ בכל ההידור אשר מצאה ידו. גם בימי חג השבועות עשה מעקה מענפים רכים לביתו, אשר כל רואהו התפלא עליו. אביו קרא לדברים האלה ‘מעשה נערות’, אך גם לא כיהה בו, כי ‘חסיד’ היה גם הוא, ולא הפיל דבר מכל מעשי החסידים ומנהגיהם, לבו היה תמים עמהם, כי האמין בכל לבבו בה' וברבי באמת ותמים, עד כי ‘ירא וחרד’ כינוהו כל האנשים והרבי אָצַל ברכות לטיב לכל מעשיו.

היראה וטעמו הטוב לא התנגדו במאומה, אף לא נתנו תואנה להילחם אשה ברעותה: והחסידות נתנה גם לתוקף ועז לרגשותיו אלה. הזמרה והשיר המה אבני־הפינה לחסידות, גם אורחות ‘הצדיק’, מערכת שולחנו, קבלת פני אורחיו וכל מנהגיו מלאו לדמיונו, את שיווי־הערך (הרמוניה( אשר דרשו רגשותיו ואשר חסרו לו בחייו. ויהי יעקב חסיד בכל דרכיו, לבש בגדי־היהודים לכל משפטם על־פי חוקי־הארץ, ופיאותיו, אף כי קצרות היו – על־פי גזירת המלכות – היו ניכרות היטב על לחייו.

אהבתו את השיר והזמרה גם היא עזרה על־יד החסידות אשר בלבבו. בנוסעו אל ‘הרבי’ כיבדוהו שם בעד זמירותיו, באשר כי גם ‘הרבי’ ‘בכבודו ובעצמו!’ כיבדוהו לא אחת לשיר בשירים על שולחנו ביום השבת לעת ‘הסעודה השלישית’, ובהיותו בביתו התאספו חסידים רבים סביב לשולחנו לעת הזאת, למען אשר ישוב לזמר גם באוזניהם את הזמר אשר שר על שולחן הצדיק. גם כל ‘חזן’ הבא אל העיר, היתה ראשית דרכו לבוא לבית יעקב חצרון, כי למשפט פיו יחלו כל אנשי העיר.

יעקב ישב שליו ושאנן בביתו, עד אשר פתאום חלה אביו את חוליו אשר מת בו, ויעקב, בנו יחידו, היורש את כל אשר לו, לקח על שכמו לבדו את כל עסקי אביו הגדולים ואת כל משלחת ידו.

בין כל אלה היה מסחר אחד הנאחז במשפט עם אחד הסוחרים בעיר אודסה, ואשר התנהל בכבדות מאוד, כי רחוק המקום, והוא נעשה על־ידי אחרים, ואין קצה לכסף אשר הוציא אביו עליו ואין קצה גם למשפטיו. יעקב גמר בדעתו לנסוע עירה אודסה להתייעץ פה אל פה עם בא כוחו, ולעשות קץ למסחר הסבוך הזה.

אל נא יהי המסע הזה קל בעיניך, הקורא! מסע אשר יסע איש חסיד מפלך ווהלין לעיר אודסה.

לפנים בישראל לא נועז כל חסיד גם לחשוב בדבר מסע כזה, ולא עלתה גם על לבו. ‘כשבע פרסאות לבוא אודסה סביב סביב – אמרו צדיקי הדור שלפנינו – יבער הגיהינום’. לאמור: כי העיר הטריפה והפסולה הזאת היא מלאה מינות מפה לפה, אנשיה רשעי ארץ המה וכל באיה לא ישובון, כי ‘אווירא דאודסה מפקיר’. ואמנם, לא לשקר פחדו ‘צדיקי הדור’ פחד, כי אמנם רבה אז פעולת העיר הזאת להשכיל את באי שעריה מבני־ישראל. העיר הצעירה הזאת היא רוכלת כל הארץ ואנשים שונים מכל ערי רוסיה וגם משאר המדינות נקבצו באו בה; כולם הינם גרים בעיר, כולם הינם אורחים אשר לא ידעו איש את רעהו; אחרים מנכבדי העיר בראדי ועשיריה בנו בית־מסחרם בעיר החדשה רבת המסחור הזאת, ולרגליהם נהרו ובאו עוד רבים ממשכילי העיר לבקש להם מחיה ויפיצו את השכלת ארץ גליציה – אשר פרחה אז ותעל ניצנים בין היהודים – בין בני עמם; בעיר אודסה כוננו למו היהודים בית־ספר בטרם תבוא הממשלה לצוות עליו; בעיר הזאת בנו ויכוננו למו ‘האורחים הבראדיים’ גם היכל ה' (טעמפל) לשיר במקהלות, כאשר יעשו האפיקורסים בארץ אשכנז6, ותהי עיר אודסה כעיר הנידחת לחסידים ויראי־אלוהים, והרביים דנו דינה דין קשה ויזהירו את העם ממנה.

אפס כי הזמן הרופא לתחלואים כאלה, ריפא גם את העיר הזאת לבל תידח מחסידים נידח. מסילות־הברזל נבנו בארץ, מסחר הערים הקטנות בא ונאחז בסחר העיר הזאת, ועוברים ושבים רבים באו ויגידו כי לא כצעקתה הבאה עליה עשתה, ובימים האחרונים נסע גם ‘רבי’ אחד ויבוא בתוך העיר הזאת וימלא שם אמתחותיו כסף – ויהי לנס, וחטאתה כופרה. הזקנים אמנם לא שמעו עוד לקול האות הראשון הזה, ואבי יעקב חצרון לא אבה בשום אופן לנסוע הנה; אפס כי בני־הנעורים בחסידים לא ימנעו רגליהם מבוא שעריה, ובכן גזר גם יעקב אומר לנסוע אודסה לעשות קץ למשפטים אשר לאביו עם סוחרי העיר הזאת.

יעקב ידע היטב כי לא יאות לבוא להעיר הגדולה במלבושיו ובצביונו, ידע כי יהיה לו דבר בבתי־המסחר, בבתי עשירי־עם ואולי גם בבתי השופטים, וימאן להיות שם מטרה לחיצי לעג, ובהסכם הרבי עשה לו בגדים קצרים, כאשר ילבשו בני־הארץ, גידל שערות ראשו ממול עורפו למען אשר יוכל לאחד את פיאותיו עמהן; שפת הארץ, שפת רוסיה, שומה בפיו מימי ילדותו; גם צרור־הכסף לקח בידו, ויסע ויבוא לעיר אודסה.

את אשר לא שער מעודו נגלה לנגד עיניו! מחזה יקר, מחזה נעים מאוד! פה ראה את היופי פנים בפנים, פה יפעה וסדר פגשו, נועם ומשטר דבקו, מכלל יופי והשתוות7 נשקו – ותחי רוחו בקרבו, ויתעוררו רגשותיו בחובו, ותהמה נפשו מאוד, ולבבו נפעם! יפעת העיר אשר אין ערוך לה, רחובותיה הישרים אשר עצים שתולים יפארום משני עבריהם; חוצותיה אשר הבונים כללו יופיים בחומות בצורות מפוארות בפטורי ציצים, במעקות מוזהבים, ובעמודים מעשה ידי אמן; שוקיה עם בארות בארות זורקות מים בין גני שושנים ופרחים הסובבים אותן; לפידי הגאז אשר יאירו את הרחובות החוצות והשוקים באור בהיר בינות לעצים השתולים, אשר עליהם הירוקים יזהירו כזוהר תכלת הרקיע; מצבות־הזכרון אשר תעמודנה בשיא גובהן ובחוסן גוון לדורות עולמים; גני חמד אשר בתוך העיר ובמגרשיה; הים הנורא עם כל שכיות־החמדה אשר בנו בני־האדם על חפו; כל אלה פעלו מאוד על נפש יעקב, כל אלה לקחו לבבו, העירו רוחו אף עוררו את רגשותיו בקרבו. בימים הראשונים לא דיבר דבר את איש, גם לא התראה את בעל דברו, ואת יורב בא־כוח אביו המנהל משפטיו – כי יודע דת ודין (אדווקט) הנהו האיש יורב הזה – ותמיד כל היום הלך כתועה בכל רחובות העיר, עינו לא שבעה לראות ונפשו לא ידעה רוויה.

עתה עברו כבר שבוע ימים לשבת חצרון באודסה ועוד היום ראינוהו בנשף בערב יום עומד על שפת־הים…


[ב] המינים

את אשר לא שער מעודו, ראה יעקב חצרון בבית אחיטוב! את אשר לא פעלה על רוחו חזות העיר חוצה עשה מחזה הבית הזה פנימה; הערב הזה השלים את התפעלות נפשו, ויוסף להפליאה הפלא ופלא.

גם בבית אביו ראה עושר, גם בית אביו נמלא כל טוב ונהדר על כל בתי העיר; אפס כי היופי והיפעה אשר פגשו עיניו בזה היכהו בתמהון: מן הרצפה בשלל צבעיה ומצעות מעשה אורג אשר מתחת לרגליו עד הסיפון והמנורות המפוארות התלויות עליו אשר ממעל לראשו, מן קירות הבית המצויירות מעשה אמן עם התמונות המשוחות בששר במסגרותיהן המופזות ועד כל כלי הבית הנאדרים במעשה צעצועים ובפטורי ציצים, כולם עזרו על־יד השתוממות לבבו; גם בעיר סוכות ראה נשים יפות לבושות מכלול ועדי עדיים מכף רגלן ועד קודקודן; אפס כי חין ערך הנשים והעלמות אשר התוודעו לו עתה הפליא את עיניו ויעורר את טעמו: חן ונועם תישאנה גם בערך בגדיהן, גם בנדוד גוון, גם בשיחן וגם בצחוקן, עיניהן כמו יבריקו, מחלפות־ראשן כעין המשי לטוהר, וכל אשר להן הוא כאבן־חן כאבן שואבת; גם הוא ידע פרק בשיר, מימי נעוריו שמע קול מנגנים; אפס המנגינה הנעימה אשר יצאה מתחת ידי ליזה הרכות והענוגות בשבתה על־יד המינים8, (אשר זאת הפעם הראשונה אשר יראה כזאת בעיניו) לקחה את לבו, עוררה את רגשותיו, העירה את נפשו המרגשת, ותחמוס את רעיוניו ותבלבל את מוחו, ויהי כאיש משתומם כגבר עברו יין.

השיר והזמרה ליווהו בכל ימי חייו ובכל מעשיו, הכינור היתה כרעיה נאמנה לו, אהובת־נפשו משחר טל־ילדותו, בה מצא נוחם, והיא שיעשעה נפשו ותמתק לו שעות רבות מימיו חייו, עד כי גם בלכתו למסעיו לקחה אתו וגם עתה הביאה הלום, ובכל יום ויום בשובו לחדר בית־מלונו ונפשו עליו תשתפך מכל אשר ראה בעולם החדש באודסה, בשובו בלב־סוער מגינת־הפרחים, ממגרשי העיר ופרבריה, מחוף הים ומכל מקום טיול יקח את הכינור בידו ובה יהגה, בה יתן לרגשותיו אומר ובה כל הגיוניו.

וכינורו זאת גילתה את נפשו גם לפני יורב.

יוסף יורב הוא יליד אודסה, נולד על ברכי אבות ‘משכילים’9 אשר חנכוהו בבתי־הספר עד אשר גמר חוק לימודו בדת־ודין, ויהי לסניגור, למליץ, לטוען ונטען בבתי־המשפט, ואף כי שמו נכתב בכתב בית ישראל ועל עדת היהודים התחשב: אולם מן היהודים והיהדות ידע רק את אשר למד מאת מורה־הדת בהיותו בבית־הספר (אשר עתה כבר שכח גם את אלה) ואת השחוק וההתול אשר תמיד כל היום שמע גם בבית אביו ‘המשכיל’ גם בבתי רעיו על החסידים ועל הצדיקים, על הרבנן ותלמידיהם, יורב הָיֹה היה למליץ, ומשלח־ידו הביאהו בעל־כורחו לבוא בדין־ודברים גם את החסידים, ועל־פי אחד ממכיריו היה גם לבא־כוח חצרון מעיר סוכות, אבי יעקב. חצרון לא אבה לנסוע אודסה, וינהל את משפטיו על־פי חליפות מכתבים בינו ובין יורב. המשפט התנהל בכבדות, והנה מכתב אחד הודיע ליורב כי הבן־היורש יבוא לאודסה. יורב חשב כי ימצא גם בהבן ‘חסיד פרא אדם’; אולם אחרת ראה בו. גם מהלכו גם בגדיו אשר לבש בזה, גם נועם מדברו גם חידוד שכלו נתנו כבודו בלב יורב, ואף כי ראהו מאמין ואדוק באמונתו וברבו, ואף כי ראה כי הינהו בן־כפר בלתי יודע להלוך נגד החיים בסדריהם ואופניהם החדשים; בכל אלה ראה בו גם איש רַגָש, איש לב ונפש, ויכבדהו.

בבוקר השכם בא יורב פעם אחת אל בית מלונו להתייעץ אתו על דבר משפטיו, ומה נבהלה נפשו עת מצאו עומד על־יד החלון הפונה הימה, שקוע ברעיוני לבבו, ובכינור אשר בידו יביע נשגבות! לא האמין למראה עיניו, ויוחל על־יד הפתח רגעים מעטים, ובראותו כי חצרון לא הרגיש בבואו וישב על הכסא וישמע ויקשב – רב קשב! ראה כי אותות הניגון אין לפניו, שמע כי ינגן אך דמיונות לבבו, אך מחשבות נפשו בלולים ומטורפים – וישתומם מאוד!

אחרי רגעים אחדים התעורר חצרון וירא והנה יורב יושב על הכסא בחדרו. הבושת כיסתה את פני חצרון וכמתנצל אמר:

‘הוא העונג האחד אשר ידשן את נפשי, ואם גם לא איטיב נגן, הנה בלבבי ארגיש יותר מאשר תשמיע כינורי הדלה…’

'אל תאמר כדברים האלה, מנגינתך שפרה עלי. מאז נכבד חצרון בעיני יורב, ובשומעו כי הוא לא למד את מלאכתו זאת על־פי חוקי הזמרה ומשפטיה התעלה בעיניו ביתר שאת, ובכל מקום בואו היללהו שבע בעוז רגשותיו, בטוב טעמו בנפשו המרגשת או ‘בנפש משורר אשר תשכון בקרבו’ על־פי דבריו, ויקראהו ‘אדם הטבעי בטוב טעם’!

ועל־פי דבריו בקשה רוזליה אשת אחיטוב וגם ליזה גיסתה כי יביאהו לביתן, למען אשר תדענה אותו גם הן, ובכן בא בערב הזה שמה, בא ויפוג לבו בקרבו – כי שמע בפעם הראשונה מנגינת המינים.

יורב לימדהו בדרכו אל דרך ‘האירופאים’, נתינת והחזרת שלום על־פי דרכם, הקידות וההשתחוויות הנהוגות, וכל ‘ההנהגות הטובות’ אשר על־פי ‘טעם העת החדשה’, וחצרון היה כתלמיד־מקשיב לדברים האלה, כי שב ויהפוך בהם ולא מצא בם כל עוון אשר חטא, זולת אשר ילך שם בבית בגלוי הראש, אשר גם בזה הסכין כבר בבואו לבית־הפקודות בעירו, לבתי השרים ובעלי־הקרקעות הנוצריים אשר מסביב לה, ובבית יורב פה, ואשר כבר מצא גם היתר למעשיו אלה.

שם, בבית אחיטוב, קיבלוהו בכבוד, בחן ובגעגועים גדולים.

יורב העמידהו לפני אנשי הבית, לאמור:

‘יעקב בן־נתנאל חצרון’

ויוסף גם לקרוא בשמות אנשי הבית לפניו:

‘רוזליה אשת אחיטוב גברת הבית’; הבתולה ליזה אחיטוב, גיסתה; אלכסנדר בן־יוסף ברזילי, סטודנט בלשכת־המשפטים; ‘ואנוכי גם אנכי’ – הוסיף בשחוק קל – אתכבד לקרוא גם את שמי: יוסף בן־נחום יורב…'

גברת הבית ביקשה את שני אורחיה לשבת על־יד השלחן, על־יד מכונת התה.

השיחה הראשונה חלפה ועברה בדברים מקוטעים, שפת חצרון טרם תהיה בפיו כי לא אומן בסוד האנשים, ומה גם כי נפשו לא יכלה עדן מלט משא לבבו ההומה מאוד מכל אשר תחזינה עיניו ליופי.

פתאם קמה ליזה ממקום מושבה ותלך ותשב על־יד המינים. בידיה העדינות פתחה את דלתותיהם, ותעבר את אצבעותיה הדקות על־פני המנענעים בחופזה וקול השיר נשמע.

חצרון נבהל. את אשר לא ראה מעודו הנה לנגד עיניו עתה! אמנם שמע את שמע המינים, אך עינו לא ראתם, ולא ידע מה המה.

‘האם לזאת “מינים” יקרא?’ שאל את יורב בדממה.

‘כן. ואדוני עדן לא שמע נעם זמירותם’.

"‘לא!’

‘קרב, אדון חצרון, אל המנגנת!’ אמר בקול ויקח את חצרון מתחת לזרועו. ויוליכהו ויביאהו לשבת מול עבר פני ליזה.

‘גם האדון הזה יודע פרק בשיר’ – העיר יורב בגשתו – ‘הוא ינגן בכינור כאחד הגדולים’.

‘האומנם?’ – האירה ליזה פניה אל חצרון – ‘הגם אדוני במנגנים? הן אירא פן לא תישר עבודתי בעיני כבודו…’

'הן יורב התל יהתל בי, באומרו כי איטיב לנגן… אנוכי רק לאוהבי המנגינה אחשב, אולם לא לאמניה10.

ליזה פרטה על־פי המינים מנגינות אחדות. באחרונה שרה גם כמו פיה שיר אחד אשר ידיה עזרו רק ללוותו במינים; ונפש חצרון יצאה בזמירות האלה, וכאיש נדהם יצא מן הבית.

‘רב תודות לך, רעי, על העונג אשר השבעתני בערב הזה’ – אמר חצרון אל יורב בשובם הביתה – ‘אמנם רוב עונג ונחת מצאתי בבית הזה, ומה גם בשמעי את קול המינים’.

‘האם תשמע כזאת בפעם הראשונה לימי חייך?’

‘אמנם כן, גם את חזותם לא ראיתי בלתי היום’.

‘הנעמה לך חברת הבית בלילה הזה?’

מאוד מאוד נעמה עלי; אך אשאלך והודיענו איפה הוא בעל הבית הזה? מדוע לא ראיתי פניו?'

‘הוא נסע מזה לירחים אחדים לרגלי עסקיו’.

‘ומי הוא העלם אשר בשם ‘ברזילי’ קראתהו?’

‘הוא אוהב את ליזה, ובעת אשר יגמור את חוקו בבית האוניברסיטה יאמר לקחת אותה לאשה’.

‘אחשוב כי זה האיש אחיטוב הינהו עשיר והונו רב מאוד…’

‘ומדוע תחשוב כמו אלה?’

‘הן הבית וכל כליו וכל אשר בו המה נעלים שווים רב מאוד…’

‘עוד לא תדע, אדוני, דרכי האנשים בערים הגדולות ואופן חייהם.’

ואף כי חצרון לא הבין לתשובת יורב זאת, בכל־זאת לא הוסיף לשאול, כי בוש, כי אמנם לא ידע דרכי הערים הגדולות ואנשיהן.

חצרון שב אל בית־מלונו אך לא נם שנתו כל הלילה. מחזה הערב הזה לא נתן לו לנוח, עורר בו רגשותיו, כלל בקרבו את כל העדן, הנועם והעונג אשר הרגיש מאז בואו העירה. ביתר שאת פעלה על נפשו מנגינת המינים: פה שבת הרעיון, ספה־תמה המחשבה, בא קץ לרגשותיו ותכלה לכל מורשי לבבו… גם הוא לא ידע עוד חשבון הגיוניו ויהי נדהם.

פתאום בא רעיון חדש ויציג לפניו את חזות עירו – עיר סוכות; מחזה העיר הזאת, אשר כמעט שכחה בהמון מעיו עתה, שב ברגע הזה ויעורר בו זכרונות, וישווה את צלם דמות תבניתה לנגד עיניו ומבלי משים החל לערוך אותה מול פני העיר אודסה מערכה מול מערכה: מעבר מזה טיט ורפש מרבה להכיל, בתי־עץ קטנים וגגיהם תבן נרפש, אין סדר לרחובות, אין משטר לחוצות וכצלמי בלהות יגיעו וינודו אנשים ביניהם; ומעבר מזה הניקיון, הסדר והמשטר פה, הארמונות והפרברים, מאור־הגאז ובארות זורקות־מים11, הגגות לשוח והים הנורא.

‘שם אשב אני – ופה יחיו אנשים אחרים! הגה רעיון נורא ומחשבה איומה; במה אבלה אנוכי את רגעי מנוחתי? מה העדן והשעשועים אשר לי בעולמי? ומה המה הדברים ומי המה האנשים אשר ישעשעו נפשי בעירי ובביתי?… האם לא אוכל גם לעבוד את ה’ במקום הזה? – “קרוב ה' לכל קוראיו”! גם פה יראים ושלמים, גם פה חסידים ואנשי מעשה, בית התפלה אשר בו התפללתי ביום השבת ואתפלל עוד, בית מלא חסידים ויראים – ותושבי אודסה הלא כולם יחד'…

רעיוניו הבהילו לתאר בדמיונו מחזות אחדים מעוררים גועל־נפש אשר בעיר סוכות, וישובו ויתארו את כל העדן והנועם אשר בזה – ונפשו נבהלה.

רגע קטן שיווה דמיונו גם תמונת ליזה לנגד עיניו, ליזה בשבתה על־יד המינים, ובאצבעות־ידיה הרכות תעבור על־פני המנענעים ובפיה תשיר בקול ערב, לחייה התאדמו כמעט ועיניה הבריקו… אך התמונה הזאת כאשר באה כן חלפה עברה, רק כברק שמים נסעה בחופזה בין שרעפי נפשו… ‘הרהורים רעים’ – קרא כרגע למחשבותיו אלה, ובכל עוז השתדל להסיר המחזה מדמיונו. ויקח כינורו בידו ויעמיק לנגן.


[ג] בית אחיטוב

גם שנת יורב נדדה בלילה הזה, גם רעיונות־נפשו לא נתנו לו לנוח. חצרון בא לבית אחיטוב להיראות, רוזליה ביקשה לראות את פני חצרון יען כי יורב נתנהו בעיניה לאיש מוזר, לדבר אשר אך בעתים רחוקות יראו כמו אלה, לחסיד מנגן בכינור ואשר רגש בקרבו, ‘לאדם הטבעי בטוב טעם’; ותתאווה רוזליה לראותו כאשר יתאווה כל איש – ומה גם אשה, לראות דבר פלא, ועל־כן ביקשה גם את גיסתה את ליזה לבוא לביתה בערב הזה למען תראהו גם היא; אפס כי באופן אחר ליווהו בצאתו. חצרון לבש בגדים, כאשר ילבשו באודסה; דיבר בשפת רוסית צחה, כאשר ידברו ברוסיה החדשה; ועושרו ויפי פניו וגם חידודיו בדברו חפו גם על תהלוכות בן־כפר אשר ראו בו, ועל אשר לא ידע להלוך נגד חוקי־החברה להיות לו מהלכים בין העלמות.

‘יעברו ימים־מספר וילמוד לדעת גם את אלה’ – אמרה רוזליה בשפת צרפת לגיסתה לליזה – ‘ויקח את לב כל עלמות אודסה ביופיו ובעושרו’.

וגם רוזליה וגם ליזה קרבוהו אז מאוד, ותתייפנה לפניו, ותלווינה אותו בצאתו בכבוד, בחיבה ובריעות.

יורב, אשר לב העלמות לא מוזר לו, ודרכי החברה ידע מאוד, ראה והכיר אותות אלה, ובלבבו חשב: ‘תתחזק נא הריעות הזאת’. אבינה גם אנוכי לדעת מה לעשות בבית הזה בימים יבואו…'

ועל־כן נדדה גם שנתו בלילה הזה.

הן מי עוד כמוהו יודע את בית אחיטוב ואת כל אשר עבר עליו בימים האחרונים; הן הוא המנהל את משפטיו, הן בידיו עתה את כל כתבי השטנה, ובידיו גם שטרי חובותיו; אבל גם משפט הבית בימים עברו ידע מאוד, יזכור גם את העת אשר בית אחיטוב היה נישא ורם בעיר הזאת מאוד, העת אשר אדון הבית, גבריאל, היה אחד מעשירי־העיר הגדולים, לכל עסקי הממשלה: לבנות בתים לאנשי חילה, לחזק את חופי־הים, לספק לחם לבני החיל, וכל אשר תאמר הממשלה לתת ביד איש חוכר או מתעסק לכל אלה היה אחיטוב הראש והראשון, ושמו נודע עד עיר־הבירה, כי נאמן רוח האיש, מהיר במלאכתו ומבין לכל תהלוכות השרים והפקידים. ויהי גבריאל איש מצליח, ועושרו הלך הלוך וגדל. את בנו שלמה – הוא איש רוזליה, חנך על־פי דרכו, ויתן כסף רב נדה לו, ויהי גם הוא עוסק בצורכי הממשלה כאביו; ויורב לא שכח אף רגע את גאון לב גבריאל בימים ההם, את גאוותו ואת רום עיניו.

עתה על משכבו בלילה הזה שבו הזכרונות האלה ויקומו ויחיו לפניו, שבו ויזכירו את מרים בת אחיטוב הבכירה, וכל אשר עבר אז, כאשר התנה אתה אהבים, כמו חי ניצב לנגד עיניו עתה, מאוד מאוד זכר עתה את היום אשר בו בא לפני גבריאל לבקש מלפניו כי יתן לו את בתו לאשה, הן הוא כלה כבר אז את חוק לימודו, כבר היה אז למליץ מושבע12, וכבר חזה עתידות לו, כי למרות ענות חייו עתה בבית אביו העני יהיה לאל־ידו להקים לו בית נאמן, ומה גם בתת אחיטוב את בתו לו לאשה, הלוא יהיו לו, לרגלי השתדלות אחיטוב בין מכיריו הרבים, ‘עסקים’ רבים ומשפטים כבירים ועתידותיו נכונות בידו; מרים גם היא אמרה לעזור על־ידו ובלב נכון ובטוח בא אל גבריאל לבקש ‘את יד’ בתו כי יתננה לו; ומה נבהלה נפשו בשומעו את גבריאל עונה בשפה רפה:

‘הקשית לשאול! המליצים המה שומרי פתחי, המה רק משרתי העשירים… ומדוע אתן את בתי היקרה לאיש אשר ישרת את העשיר, תחת אשר אוכל לתתה ביד עשיר אשר מליצים רבים ישרתוהו…’

חרה אז מאוד אף יורב בגבריאל ויאמר לנקום ממנו את נקמתו; אבל כספו בעזרו ומה יעשה לו עלם אשר החל להיות ‘מליץ’ בעיר, ואשר אין לו בעולמו כי אם ידיעתו מבית־ספרו? ימים רבים עברו מעת ההיא. יורב, אשר רק לכסף אחיטוב שם מבטו גם אז, אמר נואש להאהבה ההיא, וילך ויאהב בת איש עשיר אחר אשר בעיר, אף אהבתו עמדה לו ויקח את הנדה וגם את הבת, ויכונן לו בית, ויהי לטוען ונטען13, ויעש לו שם בעיר, ומשפטים רבים הינם בידו.

גם מרים בת גבריאל היתה לאיש, ובשכבר הימים הכול נשכח.

ובין כה וכה גדל שלמה בנו, וישא אשה גם הוא, ויחל גם הוא להיות ‘קבלן’ בצורכי הממשלה ויכרות ברית את יורב ויהי למליצו, ויהי גם לרעו וידידו, ויהי איש־סודו.

על־פי הדברים האלה בא יורב שנית לבית אחיטוב הזקן לבית גבריאל, גם שנאתם גם קנאתם הראשונה כבר חלפה ועברה; גם על בתו הצעירה ליזה לא חרד עתה גבריאל עוד; הן ליורב אשה ובנים, ומה גם כי הפך הזמן עתה את ידו על בית אחיטוב, ולאושר ייחשב לו עתה אם יהיה לאל־ידו לתת לה ‘מליץ’ אחד מן אלה, אשר כבר גמרו חוק לימודם. הן ברזילי עודנו בסטודנטים, עוד לא כלה חוקו, וכבר ימשכוהו באהבה, וכבר חנף יחניפו לו, וכבר יבקשו מאוד את האהבה אשר ברזילי הוגה לבתו הצעירה לליזה, כי בית גבריאל איננו עוד את אשר היה לפנים.

‘עסקים’ אחדים לא הצליחו בידו, והון רב אבד לו ‘בעניינים’ הרעים ההם, וכבר ירד מעושרו ומגדולתו, אבל כל אלה היו דברים אשר לא ידעום כי אם מתי סודו, ושמו ותפארתו בעיר עוד חדש עמדו; אפס כי באחרונה לא היה לאל־ידו להשלים בניין אחד אשר בקבלנות לקחו מיד הממשלה, והיא לקחה לה את הבית אשר ניתן לעירבון, והבית בית איש אחר, ומשפטים החלו, והסוד הכמוס נגלה כי ירד גבריאל מנכסיו ויתן כתף־סוררת לנושיו ויצר את מעט הכסף הנשאר בידו, להחיות את נפשו ונפשות אנשי ביתו, ולהוצאות המשפטים אשר יישפט גם את הממשלה גם את נושיו.

ויורב היה למליץ גם לגבריאל, גם את ‘עסקיו’ לקח בידו, וידע היטב את מצבו, את דבר משפטיו ואת כל אשר לו. יורב בכל אשר לא נחה דעתו ממנו בראשונה, בכל אשר שנאהו על גאוותו ורום עיניו, ובכל אשר זכר מענהו אליו בדבר בתו; בכל אלה רחמהו עתה, חסה נפשו עליו, ומה גם כי היה הפעם גם מליצו וסניגור שלו וידרוש טובתו.

יורב לא דמה בנפשו כי אמנם יפעול חצרון פעולה טובה כזו על לב האשה הצעירה וגם על לב הבתולה למשפחת אחיטוב כי ימצא חן בעיניהן, וכי תמצאנה גם הן חן בעיניו; אבל הערב הזה לימדהו לדעת כי שגה במשפטו, וכי לקח חצרון את לב גברת־הבית וגם את לב גיסתה ליזה. וזאת גזלה שנתו ממנו כל הלילה.

‘אין חקר ללב הנשים!’ – חשב בנפשו – ‘וסתרי תכונתו מי יבין; אנוכי אמרתי אך לצחוק יהיה חצרון בעיניהן, אך לדבר פלא אך לשעשוע רגע קטן; והנה הן קרבוהו כמו נגיד, ביקשו למצוא חן בעיניו, אף בשפתי חלקות ביקשוהו כי ישחר שנית את פניהן… ואולי אמנם נוכל לזרוע עתה זרע אשר נשא ברינה אלומותיו? אולי אמנם יוכל היות גם תוצאות להערב הזה?…’

יורב העמיק במחשבותיו, עד אשר הרה מחשבה אחת אשר מצאה לנכון לו וגם לבית אחיטוב.

‘אנסה את כוחי בזה, ייבחנו הדברים, ונדע מה בינינו’…

במחשבות כאלה נם שנתו.

בבוקר למחרתו הביאוהו עסקיו לבית גבריאל.

ליזה קידמה פניו בשחוק על שפתיה.

‘אמרת כי זה האיש חצרון הוא “פרא אדם”, ותועידני לראות פלאים לראות “איש טבעי”; והנה “הפרא” הזה הוא כאחד מאתנו, דובר בשפה ברורה, וחידודיו שמחו נפשנו מאוד בלילה הזה’.

‘המצא חן בעינך?’

'אדוני יורב! האומנם תדמה בנפשך כי גבר אך למצוא וחן בעיני הבתולות נולד, וכי גם אנחנו אך באלה נהגה?… הן גם עתה תתהפך מאוד בדבריך: בראשונה אמרת כי הוא “פרא אדם” וכי תביאהו לבית רוזליה לשעשע נפשנו; ועתה עת כי אנוכי כאדם אכירנו, תשאלני בדבר “החן”…

‘אל נא באפך, עדינה!… אולם לו שמעת גם את עד מה הרבה הוא להלל באוזני את יופייך ותפארתך ונועם זמרתך גם בפה וגם במינים, כי אז…’

‘רב לך! התאבה לדבר חנף ובחלקות תשית לי?’

‘האם גם בזאת אשם אנוכי על כי חצרון הללך שבע?’ – ענה יורב בשחוק – ‘אבל שמעי נא לי: תיקר נא דעתו זאת בעיניך כי הלוא הוא “איש טבעי” וחלקות רחקה ממנו…’

והן גבריאל יצא מחדרו, ויקרא ליורב לשלום.

‘מה תפלפלו בזה?’

‘אין דבר, אבי, האדון יורב ינסה כוחו, בימי זקנתו לדבר חלקות’.

‘האנוכי? הלוא זה חצרון האיש…’

‘מי הוא חצרון הלזה?’ – שאל גבריאל – ‘האם בן הוא לנתנאל חצרון מעיר סוכות?’

‘אמנם כן; הידעהו, אדוני?’

‘לא, אבל את שמעו שמעתי. הן האיש עשיר מאוד’.

‘נתנאל הזקן כבר מת, ובנו זה יחיד היה לו ויירש את כל ביתו’.

‘ומה מעשהו בזה?’

‘הוא בא לרגלי אחד המשפטים אשר לו בזה ואשר אנוכי הנני מליצו’.

יורב סיפר גם באוזני גבריאל את מעשה יעקב חצרון ויוסף להפליא באוזניו ובאוזני בתו את רוב עשרו, את רגשותיו הנעלים וגם את ידיעתו לנגן בכינור, וירב לספר בשבחו.

‘הביאהו גם לביתי’ – אמר גבריאל – ‘ואדעהו גם אני; הן בתך הפליאה באוזני את האיש הזה…’

‘התשמעי?’ – אמר יורב לליזה כמרמז על דבריהם הראשונים – ‘הן אמנם זקנתי, אבל גם “בימי זקנתי” אבינה ללב…’

‘הרף, אדוני יורב! את לבי לא בחנת…’

וגבריאל קרא ליורב החדרה להתייעץ אתו על דברי עסקיו.


[ד] מלחמת הנפש

‘מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך’. (משל הקדמוני)

כירח ימים עבר, ויעקב חצרון איננו את אשר היה. יורב החל ובית אחיטוב כלה לשנות את טעמו, מחשבותיו ואמונת לבו, ורוח אחר ניפח באפיו.

חצרון היה קרוא לבית גבריאל אחיטוב, ויקבלוהו שמה בכבוד, ליזה ליבבתהו בעיניה, ואביה דבר אתו על־אודות עסקיו ומסחר־ידו וימצאהו לסוחר נבון דעת. ליזה פרטה על־פי המינים, אף שרה בפיה שירים אחדים, ויפצירו מאוד בחצרון כי ישוב לשחר את פניהם. ויהי למועד אחר וחצרון יושב לעתות בערב בבית גבריאל, גם רוזליה היתה איתם, גם יורב היה שמה. ויחלו מאוד את פני חצרון כי ישלח להביא הנה את כינורו למען אשר יענג את נפשם במנגינותיו. חצרון שמע הפעם לקולם, ואף כי לא ידע לקרוא כתב־הנגינה; אולם רק למשמע אוזניו ידע כבר לנגן בכינורו את אשר השמיעה ליזה במינים, ויארח לחברה את מנגינותיה, היא במינים והוא בכינורו, וישתוממו כל אנשי־הבית ויתפלאו על רוח הזמרה השוכנת בקרבו ויכבדוהו.

‘אדוני חצרון’ – אמרה פעם ליזה בשבתו בבית אביה – ‘התארח לחברה לנו, מחר כעת חיה, ללכת לבית התיאטרון?’

‘לא אדע אם עתותי תהיינה בידי אז’ – ענה חצרון במבוכה, ונפשו נבהלה כמעט.

‘בתי תיאטראות14! הן אסור לנו לשחר בתים כאלה’ – פה הרגיש חצרון את ההתנגדות הראשונה לאמונת לבבו; הן הוא כיחש לה באומרו כי אין עתותיו בידו. הוא ידע עד מאוד כי עתו לפניו ולו ביקשה את פניו לשבת בביתה או לשוח בגן, כי אז מילא חפצה, אולם ללכת לבית התיאטרון…'

‘ומדוע נאסר הבית הזה מבוא?’ – שאל פתאום את נפשו. להשאלה הזאת לא מצא מענה – ‘מדוע? – יען כי אסור לנו!… בבתי התיאטראות נשמע קול אשה משוררת; אבל האם לא אשמע כאלה גם בבית הזה? בבתי־התיאטראות נשמע דברי נבלה; אבל הלוא גם האנשים האלה ישרים הם בליבותם?…’

‘מחר, וינצח בנגינת המינים איש מפליא לנגן’ – הוסיפה ליזה בשפתי חן – ‘וגם אדוני אקווה ימצא נועם במנגינותיו’.

‘איש לא, אשה ינצח במינים’… – חשב חצרון בנפשו.

‘טוב הדבר’ – ענה לה בהחלט – ‘אקח לי מועד ואלך גם אנוכי’.

ועל משכבו בלילה ביקש לו היתר למעשהו זה; ביקש אף מצא כי כבר חפץ למוצאו.

את אשר הרגישה נפשו בשבתו על־יד ליזה בבית־התיאטרון בערב יום הבא, ובשומעו קול מינים היוצא מתחת ידי מפליא־לנצח – לא נוכל לתאר בדברים, אולם את זאת נזכיר כי גם פני ליזה היו נעלים בעת הזאת מאוד, גם היא עלתה הפעם ביופיה ובחנה, ושובע שמחות יצא חצרון מן הבית הזה.

דעת לנבון נקל כי לימים עוד שלושה ישב חצרון שנית בבית־התיאטרון על־יד ליזה ורוזליה לשמוע קול מנגנים ומזמרים, קול שרים ושרות.

‘המשפט אשר לאדוני יימשך עוד ימים לא מעטים’ – אמר פעם יורם לחצרון – ‘ועד אשר ייחרץ דבר ישוב נא אדוני לביתו; למה ישב בזה ויוצאי כספו על לא־דבר?’

– אנוכי גמרתי, בדעתי לשבת פה בכל ימי הקיץ הזה' – ענהו חצרון ברוח קרה – אנסה דבר עם הסוחרים בזה, ארחץ במי הים, ואחכה על תוצאת משפטי'.

יורב הבין עד מאוד כי כחש לו, כי הנסיבה אשר תעצרהו באודסה הכחיד עתה תחת לשונו, ויישר הדבר הזה בעיניו; הן גם הוא לא יעצהו לשוב לביתו בתום־לב, גם הוא חפץ רק לדעת את אשר בלבב חצרון פנימה, והמענה אשר השיב לו הפעם הפיק רצון ממנו.

אמנם כן, לא בגלל מסחרים חדשים, לא בגלל הרחצה במי־הים וגם לא בגלל משפטו נשאר חצרון בעיר הזאת, הוא נשאר הנה באשר כי לא יכול לשוב לביתו עוד. באשר כי נפשו שינתה טעמה ולבבו שינה אמנתו.

מחשבותיו הבהילו לערוך את פני סוכות עירו מול פני אודסה כפעם בפעם. תיארו בצבעים שחורים את דרכי חייו עד הנה, ולעומת זה חזו לו נועם ועדן באשר הוא עתה. יורב גם הוא עזר על ידיהן ובכל יום ויום הובילהו למקום שעשועים חדש, למקום משחק, לבתי־משתה אשר נערות משחקות שמה ושירי עגבים בפיהן, וחצרון החל לדעת את מנעמי החיים, את עדן תשוקותיהם ואת טיב חמדתם.

‘מדוע אמנע טוב ממני, בהיות לאל־ידי?’ – חשב מחשבות – 'מדוע זה לא אשלח ידי לקחת מפרי עץ־החיים, באין כרובים ובאין להט חרב המתהפכת השומרים אותו?… מה אשוב לעירי לחזות בחסידים שותי יין ושכר ואשר כבר שבעה לה נפשי בשיחם והגיונם? מה אשוב לביתי לשבת כלוא כל היום וגם בלילה לא אמצא עונג ודשן?… פה יהמו החיים. בראש הומיות יתנו קולם, על גפי מרומי קרת יקראו: ‘טעמו וראו! התענגו על רוב טוב! ומלאו דשן נפשכם!"… כאשמנים15 שוכני קבר הנה בני־עירי, וכמת־חי הייתי גם אנוכי בקרבם… פה אשב ואראה חיים גם אנוכי’!…

והנה תמונת פני ליזה שבה ותעמוד מול עיניו, ליזה בכל עצם יופיה ותפארתה: שערותיה השחורות אשר כללו את יפי פניה הצחים מחלב ואשר כנזר תפארה היו על ראשה; לחייה אשר כשושני חמד ופרחי־ריח לקחו לב ותרהיבנה כל עין; מפתח פיה הצר בשחוקו הנעים כמשחק מלאכי אל שם בשחק; מבנה גווה כפסל יצרו חרש במידה ובמחוגה; ושתי עיניה אשר כהרים יורקי אש ירו חציהן.. ליזה היפה והעדינה היתה לנגד עיניו תמיד ותמונתה לא משה מקרב לבבו.

בלכתו פעם בערב יום אתה לשוח בגן־הפרחים, העירה היא את רוחו על יפעת הרקיע בלילה ההוא.

‘שורה, אדוני, מה נעימים הם השמים עתה ברבבות כוכביהם המזהירים כנקודות־כסף על חופת־תכלת אשר ממעל לראשינו…’

‘חמסי הפעם על הכוכבים האלה’ – ענה לה בהלך נפשו.

‘ומדוע?’

‘יען כי כמרגלי־חרש המה הפעם בעיני, כמו ישמרו צעדי וכמו יביטו עלי ברבבות עיניהם…’

‘ואדוני ירא פן ישובו ויספרו באוזני אשתך כי הולך אתה בזה עם עלמה זרה?’ – אמרה ליזה וצחוק קל עבר על שפתותיה ויוסף חן על פניה – אל תירא ואל תחת! אנוכי אהיה למגן לך ואתנה צדקך באוזניה…'

‘רב להלץ, עלמה כבודה!’ – אמר בקול דממה.

‘a propos’16, מדוע לא יספר אדוני דבר על־אודות אשת נעוריו ובניו? מה זה כי בכל העת אשר נדעהו לא שמענו מפיו בכל הנוגע לביתו לרעייתו ולבניו?' חצרון נבהל כמעט לשמוע השאלה הזאת.

‘אין לי אשה…’ – ענה לה במבוכתו.

‘האם עוד רווק אדוני? בעיר קטנה בין חסידים הלוא שמעתי אומרים כי לא יתנו לנער לשבת יחידי בבית אביו?’

‘אמנם גם לי נתנו אבותי אשה…’ – אמר חצרון בראותו כי בא בין המצרים.

‘ועתה איה אשתך? האם מתה באביב ימיה?’

'כן…''

ובנים השאירה אחריה?'

‘בנים?… לא…’

‘הגידה נא, חצרון אדוני, ההיטיבו אבותיך לבחור לך אשה יפה וטובת טעם. היש גם בעירך הקטנה בתולות יפות כאשר תחזינה עיניך בזה?’

‘הה, ליזה! את אשר עיני תראינה פה, ואת אשר לבי ירחש למראיהן, לא ראיתי ולא הרגשתי מעודי… כאשר תעלה העיר הזאת על אחיותיה הקטנות בפלך, כן תעלינה וכן תיקרנה גם נשי אודסה ובתולותיה’.

‘ואדוני אהב את אשת נעוריו?’

חצרון אשר שמח כי הסבה שיחתם לעניין אחר, נדהם שנית לקול שאלתה זאת.

‘נחדל הפעם מכמו אלה’ – ענה לה בשפה רפה – ‘למועד אחר אספר באוזניך, עלמה נכבדה, על־אודות כל הדברים האלה..’

‘ומה הנה עלמות אודסה בעיני כבודו?’

‘מעטות הנה אשר אדען פנים אל פנים, מעטות מאוד; אפס כי המעטות האלה יקחו לבבי וכל רוחי בהן… עמוק עמוק בנפשי מצאו למו קן וכל מורשי מלאו…’

‘הגם אדוני בחונפים וחלקות גם על לשונו? כזאת לא פיללתי לשמוע’.

‘ובאלה לא הסכנתי גם אנוכי!… ליזה, בלב ריק באתי הנה ובנפש מלאה אשוב לביתי..,’

ותצחק ליזה בלבה לשמע דברים כאלה גם מפי ‘האדם הטבעי’ הזה; הן אם תשמע כאלה וכאלה יוצאים מפי העלמים, אשר זו כוחם לעלמות לפזר תהילות ותשבחות וחנף לפניהם יהלך ודברי חלקות שגורים מאוד בפיהם, ותדע כי אך חנף וחלקות המה, ותדע כי המה דברים אך מן השפה ולחוץ; אולם כי בן־כפר הזה למד עד־מהרה לדבריהם ולדרכיהם לא שערה מעודה, ותאמר לנסותו בחידות עוד.

‘האם אדוני ישוב עד־מהרה לביתו?’

‘לא כי פה אשאר עד עת־הקציר, ואולי אתמהמה בזה עוד’.

'הנה כי כן, הן אין אשה ואין בנים לאדוני בביתו, ערירי ישב שמה, גלמוד בחדרי־משכנו, ומדוע זה ימהר דרכו? מי ימשכנו אחריו?

חצרון לא ענה דבר.

‘האם לא ילדה לו אשתו בנים, או כי גם המה מתו בשחר טל ילדותם?’ הוסיפה ליזה לשאול ותישר להביט בפניו.

חצרון בא עוד הפעם במבוכת נפשו; אולם לאושרו באו גבריאל, יורב, ברזילי וגם רוזליה לקראתם.

‘מצאנוכם!’ אמר יורב בשחוק – הן זה כרבע־שעה אשר נלך לבקשכם בכל תהלוכות הגן הזה…'

‘הלוא אמרת כי תחכי עלינו במבוא הגן?’ – הוסיפה רוזליה בתלונה קלה לליזה ותבט על פני חצרון – ‘ומדוע זה הרחקתם ללכת?’

‘השיחה אשמה בדבר הזה’, ענתה ליזה כמצטדקת, ‘מרוב שיחתנו לא שמנו לב למסילה’.

‘האם עד כה ערבה עליך שיחת בן־כפר הזה?’ – לחש ברזילי באוזני אהובתו.

‘הרף להשליך שיקוצים על איש נכבד’ – העירה ליזה את אוזנו למוסר בדממה.

ויתלכדו כל אלה יחד, וירבו דברים, היתולים וחידודים; אולם זה האיש חצרון לא לקח כל חבל בשיחם והגיונם, ויתראה ‘רק כאופן חמישי לעגלת החברה הזאת’, הלך דומם, שקוע בתהום רעיוניו, ענה להשואלים כלאחר־יד, וכמעט אשר גם לא שמע את אשר דברו.

‘מה היום מיומים?’ ־ שאלהו יורב בהתבוננו עליו – ‘האם חדשות צמחו, אשר הביאו עצב בלב אדוני?’

‘אין דבר… ענה בשפה רפה וידום’.

‘ואולי למורת רוחו הוא התארחו לחברה אותנו האפיקורסים?’ – חמד ברזילי לצון לו – ‘הן אנחנו ברביים לא נאמין ובצדיקים נשים תהלה’17.

‘רב לך!’ הפריעו גבריאל בגערה.

וליזה אמרה אליו צרפתית:

‘האשם מאוד להכאיב לב ישר הולך ולפזר התולים על נפש מרגשת מאוד’.

וחצרון לא שמע הפעם לא היתולי ברזילי ולא דברי גבריאל ובתו כי רוחו התגעשה בקרבו, לבבו הרתיח כסיר דמו, ורעיוני נפשו נבוכים.

‘האם לא צדקו “החסידים” אשר לא נתנו לי ללכת הנה?’ – חשב בלב נפעם מאוד – ‘האם לא אמת הביעו שפתי הרבי באומרו אלי: “הנני נעתר לבקשתך, נסע עירה אודסה, אך הישמר לך ושמור נפשך מאוד!”… אמנם כן, אש הגיהנום בוערת בקרב העיר הזאת, אש נוראה, אש שורפת ומאכלת כל לב ורוח…’

'הנה כיחשתי היום באשתי, כיחשתי בבני… הה, מי מילל לי: כיחש יעקב באשת־נעוריו, כיחד בישראל בנו ובחווה בתו?… ומדוע זה עשיתי כדברים האלה? מדוע אמנם לא הגדתי לה כי אשה לי, וכי בנים נולדו לי על ברכיה?.. מי נתנני למשקר ומכזב, ולא עניתי ואמרתי דבר אמת על שאלותיה התמימות?…' לא יכלתי, לא אביתי, לא מצאתי די אומץ בלבבי… ומדוע?'

על השאלה האחרונה לא מצא חצרון מענה נכון, ונדהם מאוד התנהל לאטו לרגלי החבורה, וכמעט אשר שמח לראות בשובם העירה, וישמח מאוד לקחת ברכת־הפרידה מאתם.

‘הה! מה נואלתי ומה חטאתי!’ – חשב בלכתו בחדר מלונו אחת הנה ואחת הנה' – ‘רב! אלכה ואשובה לביתי, ואשובה לתמימות נפשי… לביתי? לעיר סוכות? האם אשוב ואהיה כלוא כל היום בחושך ואפלה? האם אוכל לשבת שם על ערימות העפר ואשפתות אחרי אשר ראיתי אודסה כלילת היופי? האם אשוב ואחיה ברוח נכאה ועצובת נפש, אחרי אשר טעמתי מצוף נועם החיים בעיר הזאת? האם אשוב ואתענג על חברת החסידים בקול שיריהם כקול הסיר, אחרי אשר שמעו אוזני קול המינים וזמרת האָפֶּער18, ושירת העלמות המשחקות?… אבל פה הן ערום שאול נגדי, וחטאתי כסדום גדלה, ומי יודע עד מתי עוד?… לא אתן ליצרי משול בלבבי, וביום המחרת אלכה ואשובה לעירי, אנוסה מעיר הנדחת הזאת, ואשוב לחדות את פני ילדי ואת פני אשתי…’

כה חשב חצרון וכה גזר אומר, והנה – תמונות לנגד עיניו: תמונת אשתו ותמונת ליזה! רעיוניו הבהילו לתאר לנגד עיניו את ליזה מעבר מזה ואת אשתו מעבר מזה, ושלא ברצונו ערך מערכה מול מערכה ותמונה נגד תמונה: ליזה בכל יופיה ובכל הדרה, במדברותיה הנעימות, זמרותיה הערבות, שחוקה המלא עדן וכל אשר לה הממלאים נפשו נועם וחן; ומעבר מזה קמה וגם ניצבה תמונת אשתו, ערך בגדיה, מכסה ראשה הגלוח, שיחה והגיונה ותפעם רוחו מאוד וכנציב־מלח עמד בתוך החדר ויהגה אימות…

‘הה, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!’19 – חשב ברוח נעכרה. ליזה תמה וישרה, ידעתי גודל ערכך, ידעתי מה מאוד רב חנך, ידעתי כי קנית את נפשי, כי תשבי עליון בסתר לבבי, כי מאוד אכבדך, מאוד ארווה נחת בחברתך, מאוד אשבע נעימות לראות את יפי תוארך, את קולך הערב ואת מדברך הנאוה, מאוד רוויתני עדן ונועם בימים המעטים אשר אתהלך אתך… את הינך חפה מפשע ואנוכי הפושע, אנוכי כיחשתי באשתי… אולם לא, אין אשת לי כל עוד אראה פניך, כל עוד אחזה תמונתך היפהפיה!… לא אצא מזה, לא אוכל לשוב על עקבי כי רגלי כמו לנחושתיים הוגשו, לבי לך יהמה, נפשי קשורה ודבוקה בך וכל חושי בי יתגעשו…'

והנה יורב בא החדרה.

רגע קטן התייצב נוכח חצרון ויישר להביט בפניו.

‘טוב מאוד! חוכמתך ישרה דרכך!… הנה בך אתפאר כי למדת דעת בימים המעטים האלה!’ – אמר יורב וקולו העיד כי חצרון מצא עתה חן בעיניו.

‘מה הדבר אשר טוב תאמר לו?’ – שאלהו חצרון כולו משתומם – ‘מה עשיתי היום, אשר עליו תהללני שבע?’

‘גם זאת טוב, טוב מאוד!’ – אמר יורב שבע רצון ויך בידו על כתף חצרון מכה קלה – ‘גם התמימות הזאת כי לא תדע פועלך ישרה בעיני…’

‘אבל אנוכי אמנם לא ידעתי אל מה ירמזון מליך!’ – ענהו חצרון ועיניו הביטו בפני רעהו, כמו יאבו להכיר בתווי פניו את פתרון דבריו – ‘הגד בשפה ברורה ואדע גם אנוכי’.

‘לו תדע עד מה פעלו דבריך היום על לב ליזה’ – אמר יורב ויעמד את פניו – ‘לו שמעת גם אתה את מהללך מפיה, לו בנת לדעת כי מצאת חן בעיניה, כי אז ידעת גם אתה כי הטבת לעשות בערב הזה…’

‘אבל, מה עשיתי? בי נשבעתי כי לא אדע דבר…’

‘את אשר הגדת לה כי אין אשה ואין בנים לך!’

‘ואת הכחש והמרמה הזאת האם מצאת לטוב? הטוב טוב אפוא כי יכחש בעל באשתו ואב בבניו?…’

‘כסבר איש את נערה בתולה אשר יאבה לקנות את לבבה הוא טוב וגם נחוץ! הנערה תדבר את איש פנוי, לא כאשר תדבר את הנשוּא; ואתה כי הבנת זאת לדעת וכיחדת ממנה את אשתך ואת בניך הפלאת לעשות!’

‘אבל, מה לי ולליבה? מה לי לבתולה זרה?… הן אב לבני אני ואיש לאשתי… ומדוע זה אסובב בכחש נערה ברה כמוה?’

‘הסכלת הפעם לדבר!’ – ענהו יורב כמורה ומדריך – ‘מדוע? ומדוע לא? בעת אשר אראה כי לב נערה יפה וטובת טעם יט חסדו לי, כי אמצא חן בעיניה וכי תלבבני באמרות פיה, האם אדיחנה מפני? האם לא אשתדל בכל ידי לחזק את הדבר הזה?’

‘אבל…’

‘אל תאמר “אבל”, ולך בכוחך זה!’

‘הה, יורב, עוד לא ניסיתי בכמו אלה, זרים לי הדברים! אנוכי, אודה ולא אבוש, אנוכי גם אנוכי ארגיש נועם ועדן בחברתה… אולם, אשתי ובני!…’

‘שחוק לי דבריך’ אשתך בסוכות, ואתה באודסה ולב ליזה אמנם קנית, ועוד מעט ותאהבך…'

‘אהבה! אהבת נערה! מלה חדשה ורגש חדש ליעקב חצרון! רגש אשר לא ידעהו וגם את שמעו לא שמע בלתי היום… ותיפעם רוחו מאוד, וכל עשתונותיו נבהלו נחפזו’.

‘הרף, הה, ממני! אמר בהלך־נפשו, הרף־נא ממני. יורב! כי נבהלה נפשי!…’

'שמע נא חצרון, הן לא תדע נעימות האהבה ועדניה, ועל־כן שמע נא הפעם בקולי: הוסיף נא לקנות את לב ליזה, מצא חן בעיניה, ואז חיים חדשים יופח באפך. אז דע ותבין מה בין סוכות ובין אודסה.


חצרון לא ענה דבר, כי אבדו עשתונותיו.

‘אבל, הן כבר איחרתי בנשף הזה’ – הוסיף יורב בקחתו את מורה־השעות אשר בצלחתו ובהתבוננו בו – ‘חיה בטוב, יעקב! ודע את אשר לפניך…’

יורב עזב את החדר, ויעקב נשאר לבדו, ויעמק במחשבותיו מאוד.

‘ליזה תט חסדה לי, תהללני וכמעט אשר תאהבני’ – הגה והמה חצרון בסתר לבבו – ‘יורב יהלל פועל פעלתי להכחיש באוזניה על דבר אשתי ושני בני… ואנוכי לחטאה אחשבה זאת לי… הה, לבי ונפשי!’

לבב חצרון סער בקרבו כסופת תימן, מעיו רוּתחו ודמו העלה אדים, ויעננו ענן ורעיוניו התקדרו בעבים, ויהי השם אהבה הברק אשר הוציאו העבים האלה, וכמו חזיז ורעם מחצה והלמה ראשו, ויהי נדהם…

‘הה! ראשי, ראשי! הגה נכאים וירחיב צעדיו – הה, ליזה! הה, אודסה!… הה’ אשתי! אהה, בני!…'

גם מבלי אגיד, יבין הקורא כי קץ לרעיוניו שמה הכינור, היא היתה כבר בידו ובה הגה עד אשר קרא הגבר, עד אחרי חצות־הלילה.


[ה] האורב יושב בחדר

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

(שה"ש ח, ו)

אלכסנדר בן־יוסף!

בוא־נא היום לביתי לעת הצהרים, כי דבר לי אליך,

רוזליה

כדברים האלה, כתובים רוסית על פיסת ניר, קיבל ברזילי בשובו הביתה מן בית־ספרו.

ברזילי הינהו יליד עיר קטנה בגליל רוסיה החדשה. אביו היה איש עני עובד בזיעת־אפיו במלאכת־עץ, כי חרש־עצים היה האיש, אשר לא נתנה לו גם לחם לשבעה, כי שמונה בנים ובנות ילדה לו אשתו וכלכלת ביתו התנהלה בכבדות. אלכסנדר היה בנו בכורו, וכבר חשב אביו לספחהו אל מלאכת־ידו, אבל מלמדי־הנער וכל מכירי־האב העידו בו לבלי יעשה כדברים האלה, כי ראו אשר כשרונות הנער נעלים המה וכי גדולות יביא לו העתיד אם יתמיד בלימודיו. אביו, מבלי אשר מצאה ידו לשלם למלמדים, שלחהו לבית־הספר מטעם הממשלה, אשר גם מוריו שמה אהבוהו מאוד בעד כשרונותיו ויושרו. אביו מת, והוא נשאר בלי משען ומשענה ויחל להורות לילדים אחרים ויתפרנס בדוחק רב, עד בואו ללשכה הרביעית בבית הגימנזיום, וישא אלכסנדר את רגליו וילך עירה אודסה ויהי שם עד היום הזה.

עתה הינהו במחלקה הרביעית ללימודי חוק ומשפט בבית האוניברסיטה, ובעוד שנה – והנה מטרתו לפניו ותקוותו הנה באה, כי גם בבית־הספר הגבוה הזה הינהו אחד מן המעולים שבתלמידיו. כלכלת נפשו ימצא גם עתה משיעורים אשר ילמד לאחרים, אבל השיעורים האלה יביאו לו שכר רב, עד כי יש לאל־ידו ללבוש מחלצות, וגם להושיע ברב או במעט לאמו ובניה.

ברזילי הוא קטן־קומה, אבל מבנה גוו חזק הוא מאוד; לא יפה־תואר הנהו, אבל חוכמתו תאיר פניו, חוטמו עב ושפתיו גדלו, אבל עיניו נוצצות כעין הברק ותעידנה על עורמת לבו. אמנם כן, מלחמתו מלחמת החיים הכבדה אשר לחם משחר טל ילדותו, התארחו תמיד בבית איש זר, השתדלותו למצוא לו מהלכים בבתי עשירי־עם – כל אלה נתנו עורמה בלבו ודעה בחובו, ויהי מכובד בעיני כל מכיריו.

בבואו בבית אחיטוב הגה אהבה לבתו לליזה, וגם היא האירה פניה לו, כי ידעה את מצב אביה, ותאמר לבנות את ביתה באהבה הזאת; ואף כי פניו המושחתים לא לקחה את לבה, אבל התקווה להיות אשה לעורך־דין ולמליץ עזרה על־יד ההתקרבות הזאת, וכל אנשי־הבית ידעו כי אחרי אשר ברזילי יגמור את חוק לימודו תהיה ליזה לו לאשה, כי כולם ראו ויתבוננו כי אהבתו לליזה תגדל מיום ליום ועזה כמוות אהבתו זאת. הן גם הוא נוכח לדעת ברבות הימים את מצב בית אחיטוב, לא נכחד ממנו את משפטיו וחובותיו הרבים, נפשו ידעה מאוד כי לא יתן לה אביה מוהר ומתן כיאות למליץ מושבע מטעם הממשלה; אפס כי אהבתו לליזה גדלה למאוד והאהבה הזאת כיסתה על כל אלה.

הנה־כי־כן הכתה האהבה שורש, קרבה את ברזילי לבית גבריאל אחיטוב, וגם בבית בנו, הוא איש רוזליה, היה לו מהלכים, ויהי לידיד ורע בשני הבתים האלה.

והנה זה בא – חצרון מעיר סוכות, ויקח את לב הנערה, וביפי פניו חשקה נפשה, ואחרי אשר שמעה כי פנוי האיש וכי אין אשה ובנים לו ותמשכהו באהבה מאוד, וגם יורב עמד על ימין האהבה הזאת לסעדה ולתומכה, ויהי הדבר מורת־רוח לאלכסנדר ברזילי, אשר אף אם הסתירו את הדבר ממנו, בכל־זאת התבונן לתהלוכות ליזה וחצרון, ולבבו חרד על ליזה פן תקע נפשה ממנו, ויהי עוין את חצרון למן היום ההוא.

ויהי כאשר קרא את המכתב הקטן אשר שלחה אליו רוזליה גיסת ליזה, וימהר ללכת שמה.

‘ברוך בואך’, קדמה רוזליה את פניו.

‘ברוכה את וברוך טעמך, גברת עדינה,’ ענה ברזילי.

‘ישב נא על ימיני ונשתעה20 יחד’.

ברזילי ישב על יד רוזליה ויחכה למוצא פיה.

‘ספר־נא לי חדשות, אם ידעת’, אמרה גברת הבית כמו לא ידעה דבר וכמו לא על־פי מכתבה בא.

‘חדשות לא אדע, בלתי את אשר קבלתי היום מכתב קטן מאת האשה הכבודה ראזאליה לבית אחיטוב כי אבוא לביתה וכי דברים לה אלי; אולי תדעי גבירתי מה אלה לה?’

‘אמנם שכחתי; אבל הדבר איננו נחוץ… חפצתי לראות פניך; מדוע תשומם?…’

ברזילי הביט בפניה ועיניו ירו זיקי אש.

‘אל נא, גברתי! אל נא תשימני מטרה לחצי לעגך, הן דברים בפיך, אל נא תכחדי ממני. אולי על־דבר ליזה תאמר להגיד לי דבר…’

‘לא, אבל אשאלך והודיעני: השמת לבך לתהלוכות חצרון בבית חמי?’

‘האם יגע הדבר בי ובאהבתי? הגידי נא, כבודה, הגם לי לשום לב לאלה?’

‘לא אדע; אפס כי…’

‘מה? מה בפיך? הגידי!’

‘אין דבר; אולם אנוכי לא אבינה לדעת מה ישב חצרון כל היום בבית חמי, ומדי ערב ילך לשוח את ליזה? הלוא לך לשום לב לדברים כאלה?’

‘הן אהבת ליזה לי הלוא תדעי גם את, גברתי! ובין המקנאים לא נפל חלקי; אבטח ברוח נכונה אשר בלב אהובתי, כי לא תשית לבה לבן־כפר זה אשר אראה בו רק את “השק”21 אשר במשלי קרילוב חי וקיים לפני בגוית איש’.

'כאלה אל תגיד, הן חוק ומשפט תדע אתה; אפס כי משפט לב הנשים ונטיית רוחן מוזרים לך… הן עתה כבר היה חצרון לאיש, ידע להלוך עם האנשים; אולם הלוא זכור תזכור את הערב ההוא עת בא לביתו ראשונה, מובל בידי יורב, אשר אמנם בתהלוכות פרא־אדם תהלוכותיו ובכל־זאת האמינה רֵעַ, כי ידע גם אז לקחת לב עלמות ביפי פניו, בגבה־קומתו, בעיניו המזרות־אש, וגם ברגשי לבבו הבוער…

נפש ברזילי אמנם נדהמה לשמע הדברים האלה; הן הוא כבר חשב מחשבות על־אודות חצרון והתחברו לבית אחיטוב, כבר שם על לבו את הרעות אשר בינו ובין ליזה; אפס למען פתוח פה לרוזליה ולמען הוציא מלים מפיה התאפק, ובתום־לב אמר:

‘אבל, שרתי, אהבתי לליזה לא תתנני לחשוב עליה רעה, כי תבגוד בי וכי אמנם יעלה בידי “האדם הטבעי” הזה לצוד את נפשה…’

‘שור נא והביטה: הן הוא בא אל ביתי ראשונה, בביתי ראה גם את ליזה; ומדוע זה יוקר עתה רגליו מבוא הנה, תחת אשר ישחר את בית חמי מדי יום?… הן מאז ראיתיו ראשונה בצל קורתי, זה שבועות שישה, שחרני בביתי אך מעט, ואם אובה לראות את פניו, אבקשהו גם אני בבית ליזה…’

ברזילי ראה ויבן לה כי תעגוב היא על חצרון, וכי קנאת אשה מרעותה תדבר הפעם מתוך גרונה; ויאמר לפחת אש־הקנאות הזאת, כי ממנה יצא גם לו אור.

‘גם אנוכי בדברי פעם אחת את חצרון, ובבקשי את פניו לבוא הנה, חלף עבר ממני מבלי מלאות את בקשתי’.

‘יען כי הלך אז לדבר אהבים על לב ליזה’, הוסיפה רוזליה ללהט את נפש ברזילי.

ברזילי לא עיוות המשפט. אמנם כן, עוגבת רוזליה על חצרון, ונפשה צרה מאוד בליזה על כי ימשוך לה אהבה, ועל־כן קראה לברזילי לביתה להעירו ולהעמידו לשטן בדרך חצרון.

‘ומה אעשה אנוכי למען הפר הידידות הזאת?’

‘לו לעצתי תשמע, כי אז…’

‘דברי גברתי, כי שומע עבדך’.

‘אבל, לבלי ייוודע לאיש דבר’.

‘כמוסים וחתומים יהיו הדברים בחובי’.

‘גם מאת יורב תסתירם’.

‘כדבריך, גברתי’.

‘ועתה הט אוזניך ושמע: חצרון הינהו מעיר סוכות, הוא סיפר באוזנינו כי אין אשה ובנים לו, כי עושרו רב מאוד וכי הוא מנכבדי העיר שמה; ולי לא ייאמנו הדברים האלה, כי איש כזה בעיר קטנה לא יישאר פנוי זמן רב, בלתי כי אם סיבה לזאת; והנה – שמע והשתומם! שלמה אישי הנהו כעת גם הוא בסוכות… אל נא תגלה את הדבר הזה לאיש כי סוד כמוס הנהו – והיה כי נשאלהו על־דבר חצרון הזה ונדע את אשר אתו: אם אשה לו, ואם סיבה אחרת תניע אותו מקחת לו אשה, ואז נועץ איך לסבב את פני הדבר להפריד בינו ובין ליזה’.

‘ומדוע לא תכתוב גברתי לאישה כדברים האלה?’

‘אנוכי לא אוכל, לי לא יאות הדבר’.

‘ואיך אכתוב כזאת אנוכי?’

'ומדוע לא? הן גם אדוני יודע את אישי מאוד וכידידים אהובים הלוא התהלכתם בזה… לא תדבר דבר על־אודות ליזה, לא תזכיר גם כי הוא בוא יבוא לביתנו ותאמר כי על־פי מקרה נודעת לאיש הזה ותשאל על אודותו.

ברזילי חשב מחשבות רגעים מעטים.

‘טוב הדבר! אנוכי אעשה כדבריך’.

‘ואת המכתב הזה תביא לידי, ואנוכי אשלחנו לידי אישי’.

‘מחר, ואביא אותו לך’.

‘אבל הישמר נא לבלי ייוודע לאיש דבר מכל אשר דברנו’.

‘כה יהי!’

‘ואולי עוד נעמיק עצה’, הוסיפה רוזליה אחרי דממה ממושכה, ‘אולי כשר הדבר לפנינו לכתוב מכתב ועל הכתובת נכתוב “לאשת יעקב חצרון בעיר סוכות”, הן העיר קטנה ושמו נודע לבטח שמה; והיה כי לא ישוב המכתב הנה נדע כי אשה לו, ובמכתב נכתוב מרורים… אבל לא כזאת נעשה אחרי־כן, אחרי אשר נדע מפי אישי את כל הדברים אשר לנו לדעת…’

‘אמנם כן, בראשונה אכתוב אנוכי את המכתב להאדון אחיטוב, ואחרי־כן נדע בינינו מה טוב’.

שיחתם כלתה הפעם, ובלב מלא רעיונות שונים יצא ברזילי מן בית רוזליה.

‘מה רבו החדשות אשר נודעתי בזה, ומה רב ערכן!’ חשב ברזילי בלבבו אחרי צאתו מן בית רוזליה, ‘חדשות אשר יסכנו לי בימים יבואו; הן אדע עתה כי תעגב רוזליה על חצרון, והיתה לי הקנאה הזאת אשר תקנא בגיסתה לחצים שנונים להילחם במו.. להילחם! האף אומנם אלחם בליזה חמדת־נפשי? הן רק קנאת אשה מרעותה דיברה הפעם מפי רוזליה… אם חצרון ישחר את בית אחיטוב, אם גם ליזה תמשכנו חסד, הנה כל אלה לא יתנו לי תואנה להאמין ברוזליה כי לי לשום לה לב, הן אהבתי היכתה שורש מאוד בלבבה, וכאש כן גם עתה אבטח באהבה הזאת, אבטח ולא אפחד פן יסירו אנשים כחצרון את לבבה מאחרי… ובכל־זאת טוב מאוד כי אדע אפוא כי אורב למו בחדר פה, והן גם אורב נקים הפעם לחצרון גם בחדרו שם; הן גם הדעת כי שלמה הנהו עתה בעיר סוכות היא טובה לי מאוד, אכתוב את המכתב כאשר הורתני רוזליה ואדע גם את אשר אתו שם בבית…’

כה חשב ברזילי וילך בצדי־הרחוב ולא התבונן בכל אשר מסביב לו, לא התבונן גם בגשת יורב אליו, אך כאשר התייצב נכחו וירט הדרך לנגדו22, התעורר כמעט.

‘מה זה העמקת חשבת הפעם?’ שאלהו יורב בצחוק שפתים ‘מדוע זה תמהר לעשות כדבר הזה?’ הן ימים יבואו, תגמור חוק לימודיך, תקח לך אשה ותבנה ביתך, ואז תהיה עתך – עת חשוב; ומדוע תקדם בעדך הרעה הזאת?'

‘יען כי הנחתי הפעם את אבן־הפינה להבית אשר אומר לבנות’, אמר ברזילי בהעמיקו במחשבותיו עוד, ‘יען כי אדוני יאמר לקרקר קיר ביתי זה, ויען אשר אנשים זרים באו להסיע גם אבן הפינה – ויסיעו כעץ גם תקוותי…’

‘מה זה בפיך? מה תהפוכות תדבר? מה האבנים האלה? מי המה הזרים? ומדוע תאשימני גם אותי?’

‘האומנם לא תבין לרעי? הה, אדון נכבד! לו תדע עד מה מוכה ופצוע לבבי בימים האחרונים, לו אוכל ואערה את נפשי לפניך, כי אז אולי ידעת גם אתה את אשר עוללת לי, ולא תשוב ותאמר כי תהפוכות אדבר…’

‘הינך מבוהל היום הזה, ידידי’, ענהו יורב בקורת־רוח, ‘אניחך הפעם ונשוב נדבר בעת אחרת’.

‘לא, אנוכי לא אניחך הפעם, אנוכי לא אתנך הלוך ממני עד אשר אם דברתי דברי ועד אשר אדע מה אומלל אנוכי. הן אתה הבאת שטן על דרכי, הודיעני ואמותה לעיניך…’

‘האנוכי הבאתי שטן? דבר בשפה ברורה!’

‘הלוא ידעת, הלוא אהבתי נגלה לפניך, אהבתי לליזה משאת־נפשי, ועתה הגידה נא אל תכחד ממני דבר: האומנם בא חצרון בכספו ויקח את אהבתי? – הגד ומותתני!’

‘מה החלום אשר חלמת?’ ענהו יורב נבוך כמעט, וישם את יד ימינו תחת זרועות ברזילי וילכו שניהם יחד. ‘שמע נא לי, ידידי, הן לא יאות לאיש בימים האלה להיות קנא לאהובתו כמוך היום; האם באשר כי תאהבנה, העל־כן לא תוכל גם לדבר דבר את איש בלעדיך? האם אמנם תאמר לעשות גם לרעייתך “הרמון” כאשר יעשו בארץ הקדם? הכי תאסור איסר על נפשה לבלתי תראה פני איש? – רב לך!… – אמנם כן, חצרון היה ידיד לאביה, וגם אתה יבלה עתות מנוחתו, והיא גם היא תט אליו רצון, כי רגשותיו וטוב טעמו מצאו חן בעיניה. והעל־כן תאמר כי המתי את נפשך בקרבך?’

‘הה, אדוני, יורב! הן שמעתי אומרים כי הוא יקח את לבה באהבה…’

‘רב לך לדבר תהפוכות, ואל נא תתן לרעיוניך אלה להתפרץ החוצה כי בוז יבוזו לך; הן כבר חדלו מקנאים בימינו אלה, כבר נדע כי זכות אחד לאיש ואשה, ואנו אין לנו להכריח גם את אהובת נפשנו, כי נהיה גם אנחנו אהובים…’

‘מה? מה הגדת הפעם? מה ירמזו מליך?..’

‘אין דבר, הן לא לך ולאהבתך דיברתי, אנוכי הגדתי את דעתי בכלל, ואתה אל נא תאמר לבארם כי בך ובליזה דיברתי אפוא; אנוכי רק למען הניא אותך מקנאתך אמרתי כזאת.’

‘אבל, יורב אדוני, האומנם כי את ליזה אבדתי?’, שאלהו ברזילי וקולו העיד כי לא שמע את דבריו האחרונים, אם אמת נכון הדבר כי לא כי לא לירא מפני חצרון אשר יקח את לבה?…'

‘רב לך, עלם אוהב!’ קרא יורב בשחוק, ‘אל תירא ואל תחת, בטח באהבתך כי ליזה לא תבגוד בך’.

בדברם ניגשו כבר אל בית יורב.

‘הסר עצב מלבך כי גם אנוכי לא אמרתי להערימך’, אמר לו בהיפרדו מעליו, לך אהוב בשמחה אהובתך, ואל נא תהי למקנא, כי לא עת־קנוא העת הזאת'.

יורב בא לביתו, וברזילי נשאר על עומדו כנציב־מלח.

‘האומנם גם יורב יודע כי ליזה תט לבה לחצרון? האף אומנם צדקה רוזליה בהזהירה אותי ממנו! הן אנוכי רק למען הוציא מלים מפיו דיברתי ברגש בראשונה, והאומנם הוצאתי הדברים מלבו?’

כה אמר ברזילי בלבו ויגזור אומר למהר ולכתוב את המכתב ולשום מכשולים על־דרך חצרון טרם תגמול אהבתו ותעש פרי.


[ו] אסירי התקווה

גם ליורב נתנה השיחה הקטנה הזאת עניין לחשוב בו, גם הוא העמיק עצה ויעש פלילה.

‘הן ברזילי אוהב את ליזה בכל נפשו ויחשבה לארוסתו’, חשב יורב בלבו, ‘ונפשו תהמה עליו מאוד לראות את חצרון כצר לו באהבה הזאת, ואנוכי הלוא זאת מגמת פני לאגד את לב חצרון וליזה באהבה, האהבה הזאת נחוצה גם לבית אחיטוב גם לי; ועל־כן עלי לקדם את פני הדבר, טרם יעלה בידי ברזילי להפר את העצה היעוצה, טרם ישחית טעמה וטרם יקטוף את הפרח הזה בעוד כפתו רעננה… אבל אם ללב ליזה אביט, לא אוכל גם שמה להציל דבר אמת, לא אדע מה אתה, לא אדע אם באמת ובתמים תאהב את ברזילי גם היא, ואך את פניה תאיר לחצרון ולבה בל עמו; או כי תבין גם היא את מצב אביה כי לא עת אהבה לה העת הזאת, כי לה לבקש לכסף תוצאות… בין כה וכה הורוני דברי ברזילי לדעת כי גם לי למהר לעשות, והיה כי אתנהל לאטי ושִׁיחַתִּי את עץ תקוותי עודו באבו…’

ובערב היום ההוא שלח לקרוא את גבריאל אל ביתו.

'יסלח נא אדוני כי קראתיו הנה, הדבר נחוץ מאוד, העיר יורב בקדמו את פני אחיטוב בתא־הסופרים אשר לו, ‘ובחפצי כי לא יהיה כל איש שומע לאמרי פי, על־כן ביקשתיו לבוא הנה’.

‘דבר ואשמעה’.

'ובאשר כי הדבר הזה יגע גם בחיי ביתו הפרטים, המשיך יורב את דבריו, ‘על־כן אבקש מאת כבודו כי ירשני לדבר כאשר עם לבבי, כי טובתו ואושרו אדרוש’.

‘בחיי ביתי הפרטים’?, שינה אחיטוב את דבריו במתינות ותימהון, ‘האם גם שם ידך תנחני?’

‘אל נא באפך אדוני אחיטוב, כי מאוד אשמח אם עצתי תשפר עליך ומחשבתי הטובה תצא לפעולת ידיים’.

‘הגד בשפה ברורה מה איתך; כבר קצה נפשי בכל ההקדמה הגדולה הזאת’.

‘הנה אנוכי אובה לתת את בתך את ליזה לחצרון לו לאשה…’

‘מה זה בפיך?’ שאל אחיטוב משתומם.

‘ועתה לו אדוני שמעני, הן אין איש זר בינינו, ואנוכי הלוא אדע את מצבך מאוד, עוד ימים או עשור יעברו ונושיך יבואו לקחת את ביתך ונחלתך וכל אשר לך, יציגוך בעירום ובחוסר־כול, והיה המעט אשר יישאר לך לפליטה ימעט מהיות נידה לבתך, ואירא מאוד כי גם ברזילי בהיוודע לו את כל אלה ינער חוצנו ממנה אחרי אשר היה יהיה למליץ גם הוא – סלח נא אם אולי הדאבתי את לבך בדברי – ואתה ובתך תשארו באין כול וגם שוטניך ירימו ראש ועלבונך יגדל.. ועל־כן עצתי היעוצה היא כי תמשוך בחבלי־אהבה את חצרון, כי תקרבהו כמו נגיד, עד כי יאמין בך, הן כבודך עוד אתך, עוד לא ידעו אנשי העיר את מצבך כמו שהוא, וחצרון ידמה בנפשו כי עושרך רב מאוד למראה ביתך וכליו, והנה תוכל לקשר גם מעדנות המסחור אתו, כי כספו רב, והוא מתאווה מאוד לכונן מושבו פה, כי אודסה מצאה חן בעיניו, וליזה לקחה את לבו…’

אחיטוב, אשר בעיניים משפילות הבט ישב שקוע ברעיונות לבבו בכל העת אשר יורב דיבר דבריו, התעורר מאוד לשמע שם בתו.

‘ליזה!’ קרא בקול אב רחמן ולא יסף כי מלים נעתקו מפיו.

‘אמנם כן, אדוני אחיטוב, ליזה לקחה את לבבו, הוא אסיר־אהבתה ובשמה נדגול וגם נעשה חיל…’

‘אבל הלוא גם לליזה לב וגם לה רצון?’ אמר אחיטוב אחרי דומיה ממושכה.

‘הנה אך לזאת קראתיך הנה, וזאת היא אשר הדבר הזה דורש מאתך: הן אם למראה־עין נשפוט הנה גם לבה טוב עליו, הנה גם היא תבלה את עתה עמו ברצון רב וכל היום תהלתו על שפתיה… והן אדוני אב לה, ולפניו הלוא תשפוך שיחה; חקור נא את לבה, דע נפשה, והיה אם לחצרון תט חסדה גם היא, ואבוא אנוכי ואמלא אחרי הדבר הזה…’

אחיטוב לא ענה דבר.

ועתה צא וחשוב, מה בין ברזילי ובין חצרון, הוסיף יורב בראותו כי לב אחיטוב יפון בקרבו, ‘ומה הטובה אשר תצמח לביתך לרגליו’.

‘אנוכי אחשוב דרכי העצה הזאת; הן לא אוכל לחרוץ משפט בתי וביתי ברגע אחד, אשים לב לתהלוכות בתי את חצרון, אחקור את לבה, ואיוועץ… ועוד נשוב ונדבר בזה’.

‘ואנוכי איעצך כי תמהר להוציא את הדבר לפעולות ידיים, פן תינחם בראותך כי איחרתי את המועד’.

‘אבל גם “אץ במעשיו לא יצליח” יאמרו האנשים, ומה גם בדבר נכבד כזה’.

‘עשה כחוכמת־לבך ואנוכי גם אנוכי אעמוד על המצפה לראות ולדעת את אשר ייעשה’.

בהמון רעיונות וסעיפים אין־קץ עזב אחיטוב את חדר מליצו יורב.

‘העצה היעוצה מאת יורב טובה היא וישרה’, חשב אחיטוב בלכתו לביתו, ‘אולם מי יורני דעה מה בלב ליזה. התיאות גם היא לעזוב את ברזילי אוהבה וללכת אחרי חצרון בן־הכפר, אשר אך זה ימים מעטים תתהלך אתו?… בין כה וכה אעשה אנוכי את אשר מוטל עלי: אהיה מעיר לעזור על־יד הרעות החדשה הזאת אשר נולדה בביתי, לאט־לאט אבחן כליות ולב בתי, וגם אנסה את חצרון לבוא אתי בברית המסחר – אולי אצליח במעשי ידי והייתי אני ובתי מאושרים’.

ברעיונות כאלה וכאלה שב הביתה.

והנה שמה מצא את בתו את ליזה יושבת על־יד המינים וחצרון יושב על־ידה ומנגן בכינור, וכלתו רוזליה עם ברזילי יושבים על השולחן ומתלחשים יחד.

‘אין טוב לי ממנה!’ חשב אחיטוב בלבבו, ‘את כלתי את רוזליה אעמיד על המצפה לדעת מה בלב בתי; הן עין עלמה צופייה הליכות רעות כאלה עד־מאוד, וסתרי לב ליזה תגלה לפני’.

וישב גם הוא על יד השולחן.

‘שורה־נא אבי’ אמרה ליזה ממקום שבתה, 'הן האדון חצרון למד לקרוא כתב־הנגינות23, בזמן הקצר אשר הוא יושב בזה, ועתה ילווני בכל מנגינותי במינים.

ואמנם כן היה. חצרון מבלי להגיד לאיש דבר, למד מדי יום בשקידה רבה חוכמת־הניגון מפי מורה נאמן, ויצלח מאוד בלימודיו ויעש חיל, והנה בפעם הראשונה ראו כי הוא קורא מעל הספר אשר לפני ליזה ומנגן בכינורו.

הדבר הזה הרעיש מאוד את לב ליזה, וגם רוזליה התפלאה על עצם כוחו בשיר ובזמרה ותפזרנה גם שתיהן חנף וחלקות לו, ואוזני ברזילי שומעות, וירעם פנים, ויתקצף, ויקלל בלבבו;– אפס כי ידע לשום מחסום למו פיו, ידע להבליג על קצפו, ובדממה הוסיף לפחת אש־הקנאה בלבב רוזליה.

הם־הם הדברים אשר התלחשו יחדיו טרם בא גבריאל הביתה.

והנה השפחה מגישה את מכונת־התה על השולחן.

‘ליזה, המכונה קוראת לך!’ אמרה רוזליה בשחוק ותקם ותקרב אל המינים אל המקום אשר ליזה וחצרון יושבים שם, ותקח את ליזה יבדה.

‘לכי נא את אל המכונה, והכיני לנו תה’, אמרה אליה, ‘ואנוכי אנגן בזה כמעט קט’.

ליזה קמה ותיגש אל השולחן.

‘הלוא תלווני גם אותי בכינורך, חצרון?’ אמרה רוזליה בשפתי חן.

‘מאוד־מאוד ינעם לי הדבר הזה, בחר לו גם הוא שפת־חלקות’.

רוזליה ניצחה בנגינותיה, ותשם כל מעייניה להיטיב נגן, וחצרון גם הוא ענה בכינורו לעומתם ומנגינתם שפרה עליהם.

‘יבוא נא אדוני מחר לביתי כי דברים נחוצים לי להשמיעם באוזניך’, הבליעה רוזליה את דבריה בנעימות קול המינים.

‘בכל לבבי אמלא אחרי דבריך, עדינה!’ ענה לה גם הוא בדממה.

ובין כה וכה מלאה ליזה את הצנצנות24 תה, ותבקש את אורחיה לשבת על־יד השולחן.

וגבריאל נתן לחצרון כיסא לשבת על־ידו.

‘כפי אשר אחזה לי אנוכי’, החל גבריאל, ‘יישאר אדוני בזה עוד ימים רבים’.

‘אמנם כן, אנוכי אדמה כי אשב פה עד אחרית ימי הקיץ’.

‘ומדוע לא ינסה אדוני לבוא בברית־המסחר את הסוחרים בזה? הן העיר גדולה וסוחרים בה לא מעט…’

‘אמנם כזאת וכזאת עשיתי, לו מצאתי איש נאמן־רוח לפני; הן מעט סוחרי התבואה הנודעים לי ואשר גם אבי, זכרו לברכה, בטח בם וישא ויתן עמהם וגם המה לא יעשו כעת דבר טרם יבואו ימי קציר־חיטים…’

‘אבל הלוא גם שער השטרות25 בעיר הזאת, ומדוע לא יבוא גם אדוני שמה?’

‘אין לי כל מכר ומודע במקום ההוא…’ ענהו חצרון בכבדות, כי בוש להגיד לו אשר לא יבין אל פעולות הבורסה ואת דרכיה לא ידע.

‘מחר בבוקר ואנוכי אהיה לו לפה לסוחרים הגדולים אשר שם’.

‘מאוד אכיר טובתך, אדוני, בעד הדבר הזה, כי אמנם גזרתי אומר לנסות את אושרי בעיר הזאת, אולי אוכל ואבנה את ביתי הנה’.

הדברים האחרונים האלה, אשר הוציא חצרון מפיו, עזרו לעורר את כל אלה אשר ישבו סביב לשולחן, כולם נשאו את עיניהם ויביטו איש בפני רעהו; הנה זאת היא הפעם הראשונה בשומעם מפיו מפורש כדברים האלה.

האומנם יאבה אדוני להשתקע בזה?', שאלהו גבריאל

‘אמנם כן’, החליט יעקב חצרון בכל לבבו.

ההחלטה הזאת היתה לאחיטוב כאות ומופת לעצת יורב, וכפתח תקווה למחשבותיו להקים את דבר עצתו; גם ליזה נתנה לבה לדבריו אלה וכל מחשבותיה ברגע הזה היו אך בו; רוזליה וברזילי הביטו איש בפני משנהו לאות כי יבינו גם המה את אשר בלב ליזה כעת – אפס כי חצרון לא חשב כל מחשבות, הן הוא אמר זאת בתומת־לבו, יען כי דרכי החיים בזה ישרו בעיניו, ואמנם חפץ לבוא בברית־המסחר פה למען אשר תהיה לו אמתלא להצטדק: מדוע לא ישוב לביתו; הן אמנם כי מצא עונג ונחת בשבתו בבית אחיטוב וישתעשע בחברת ליזה, או כי ילך אתה לשוח, אמנם גם היא הסיבה בדבר החלטתו לשבת באודסה בכל משך ימי הקיץ, אולם בכל־זאת לא שכח בנפשו אף רגע כי אשה עצורה לו בביתו…'

‘הן רבים הם פה אשר נשיהם יושבות בבתיהם באחת מערי־הפלך, והם יושבים ומתעדנים בזה, ומדוע לא אהיה גם אנוכי כאחד מהם?’ חשב חצרון26 בלבו בימים האחרונים, ‘ומדוע לא אוכל גם אנוכי לעשות כדבר הזה? הן אם הם ישבו פה יען כי סחרם ואתננם בזה, הנה אבקש לי אנוכי מסחרים פה יען וביען כי אובה לשבת בעיר הזאת…’

כאלה וכאלה היו מחשבותיו, ובאמת ותמים דיבר הפעם בבית אחיטוב.

‘אנוכי אהיה לפה לאדוני’, ענהו גבריאל, ‘מחר בבוקר ונצא גם שנינו העירה, נבוא לבית ועד־הסוחרים, וגם לשער־השטרות ונדעה בינינו מה טוב לאדוני’.

גם חצרון היה שבע שובע שמחות בלילה זה. הן מאז בואו להשתעשע בבית אחיטוב לא מצא את בעליו טוב לפניו, כאשר ראהו בערב הזה. אחיטוב לא שח קומתו גם כאשר נהפך עליו הגלגל, רוח גאונו וגאוות לבו לא משה מקרבו גם עתה, עוד ידבר גבוה גבוה, עוד לבו טוב עליו, ולא יתן למצבו כי ישים אותותיו על־פני חייו, ובכן קבל גם את חצרון ברוח קרה, דיבר אתו אך מעט, ויענהו על שאלותיו בדבריו קצרים; חצרון חשב בנפשו כי אמנם עושרו רב מאוד, וביראת הכבוד, הנטועה בלב יושבי ערי־הפלך הקטנות, הביט על־פני אחיטוב אשר לאושרו מצא נתיבות ביתו. גם היחס לליזה בתו היה כיחס אשר לאביה, גם אותה חשב לנשואה ורמה ממנו, ורק בטובת־לבה ונדבת־רוחה תקרבהו, ורק ענוותה תלך לפניה באשר כי תבלה את עִתָּה בחברתו.

‘ממעמקי לבי אשלם תודה לאדוני על אשר יגדיל חסדו עמדי’, אמר חצרון בעליצות־נפשו, ‘ואחשוב לצדק כי בכספי אוכל גם פה לעשות רב או מעט’.

‘נהפוך הוא’, ענהו אחיטוב בקול מורה להועיל, 'בעיר קטנה הן אין לכסף תוצאות, הכסף יעלה חלודה והזהב ינוח בקרן־זווית מאין עבודה; לא כן בעיר סחר־עמים כעיר הזאת – עיר אשר מכל הארץ יבואו לסחור אותה, הנה פה כסף בכסף יחד וסוחר יחד פני רעהו: פי שנים בעושרו יסחר פה כל איש, ומוצאו לכסף חימה לכל אשר יבין לתהלוכות המסחר בימים האלה, לאיש ואיש על־פי דרכו, אם סחר תבואות או שטרי הממשלה והמדינה, או גם חוכר וקבלן הוא, כמוני היום; האמינה נא לי, אדון חצרון, כי לא אובה אנוכי ואסחור גם בכסף אחרים, נוסף על כסף רכושי, כי אז גדולות ונצורות עשיתי בקבלנות, ואנשים רבים התעשרו גם הם על־ידי.. אולם הנה זה זקנתי, אשתי מתה עלי, לדאבון־לבי, זה כשתי שנים, ואך אנוכי ובתי נשארנו פה בבית, ולמי אני עמל? לו בני שלמה יחיה לפני וילך הוא בגדולות ההן…

חצרון שמע את דבריו אלה באוזניים קשובות מאוד.

‘הן כל איש יחשב דרכו’, ענהו חצרון בענווה, ‘ואנוכי גם אנוכי חשבתי דרכי ואשים פני לבוא בעיר רוכלת־העמים הזאת. בחיי אבי לא יצאתי מקיר עירי החוצה, ועתה הנה ראיתי ונתתי אל לבי כי אמנם טוב לי בזה עשרת מונים, ואודה את ה’ אשר הקרה לפני איש נכבד כמוך, ויתן את חני בבית הזה, ואקווה כי עשה אעשה וגם אוכל'.

‘בטח בי ואורך את הדרך תלך בו לבטח’, ענהו אחיטוב.

‘לו יהי כדבריך’, החליט גם חצרון.

ובלב כל היושבים סביב לשולחן הזה האירה התקווה את פניה, התקווה המשמחת לב ומצהלת־פנים, התקווה הנותנת עדן לנפש ורוח חיים חדשים באף האדם, התקווה אשר עתידות נעימות בפיה וחן וחסד על לשונה – התקווה הזאת דיברה גם הפעם טובות על לבות האנשים המוסבים בזה.

ומה מאוד שינתה פניה התקווה האחת הזאת בלב כל איש ואיש! השיחה האחת אשר בין אחיטוב ובין חצרון ילדתה, ועל אגדתם יחד בנתה עמודיה – עמודים שונים!

נפש חצרון קיוותה להתענג בזה על היופי, חמודה מאז, ימים רבים.

‘אכונן לי בזה בית־מסחר’, חזה לו חצרון עתידות, ‘ונפשי תתענג על הדרת העיר הזאת, על נעימותיה וטוב טעם אנשיה! הן את כל תחזינה עיני בזה, גם ברחובות קריה וגם בבתי משושה גם בהיכליה פנימה, וגם בגניה ופרווריה חוצה, גם בבתי־תיאטראותיה וגם בבתי־תפילותיה. אמנם כן, רבות שמעתי מקללים מחרפים ומבזים את היכלי ה' המתוקנים בתודות27. ועתה הן עיני ראתם, ומה מאוד ישרו בעיני! מה נפלאו בסדרם ומשטרם, ביופיים ותוארם מבית ומבחוץ, ומה מאוד תערבנה לנפש הזמרה ומנגינת־קודש אשר תישמענה שמה! מה מאוד יעטוף לבנו חרדת־קודש למחזה נהדר וקדוש כזה!… נשגבה התפילה בבית קדוש זה!… הה, כל יום ויום יביא לי חדשות לא שיערתי מעודי, ומה מאושר אהיה אם בעזרת אחיטוב אבנה גם בית־מסחרי פה, אבוא בברית־המסחר עם עשירי העיר הזאת ובעונג ועדן אחיה פה עלי־אדמות – אדע את החיים ונעימותיהם ואחיה גם אני תחת אשר עוניתי עד כה…’

‘ואולי אמנם איבנה גם אנוכי ממנו’, קיווה אחיטוב ויאמר בלבו, ‘הן ביתי נוטה לנפול, הן אוֹשְׁיות מסחרי נמוטו והכסף אזל מכיסי; ואתה לו יאבה חצרון ויתן את ידו לי, את ידו המלאה, כי אז החזקתי גם אנוכי את בדק־ביתי גדרתי את פרציו, וחייתי ורביתי גם אנוכי בגללו’.

כה גברו תקוות שני אלה, ולתקוות ליזה אין אומר ואין דברים וחזיוני לבה מי ישוחח? מחשבותיה היו בלולות ומטורפות, באין סדר ומשטר המו ותתגעשנה ותקווה נעימה מרחפת עליהן כנשר יעיר על קנו, עיניה נוצצות כזוהר הכוכבים, ומבטיהן כקרני אור השחר, ומדי תפגשנה במבטי חצרון ותברקנה ברקים ותסבנה אל מול פני אחיטוב היושב למולה.

רוזליה ראתה זאת ותבן גם ללבה, וכמו לב ללב יחווה רגשותיו, וכמו בשפת הלבבות אשר לא תגושם באמרי פי אנוש תבענה אשה לאחותה, וכמו אשר גם הן אך במבטי עיניהן בחרו להן למליצים בינותן.

‘הן אם יקשור חצרון מעדנות מסחרו את חמי והיה יהיה לנו לרע ובבית הזה תמיד ישכנו רגליו, ואהי גם אנוכי מרואי פניו בכל עת ואת קרבתו אמצא ברבות הימים’ – חשבה רוזליה בלבה, ‘ומדוע זה אהיה לשטן על הדרך הזה? למה אתייצב לאויב לו, ומדוע גיליתי סודי לברזילי ואעיר רוח־קנאה בלבו?’

ובחשבה – ותבט בפני ברזילי והנה המה זועפים.

השיחה הזאת נוספה לו על דברי רוזליה המבוארים ועל אמרות פי יורב אשר לא פורשו ושלושתם יחד החזיקו את פחד לבו כי יאמרו להסיר את לב ליזה ממנו ולתתו לחצרון.

‘הה, אחיטוב! הה, ליזה! אם כהתל בנער תהתלו בי?’, הגנה ברזילי נכאים ‘התסיעו כעץ תקוותי – ואחשה? ואם באהבתי תשימו תהילה – ואדום? הן אראה כי כולכם קשרתם עלי, כי תטרפו באפכם את השושנה היחידה אשר תפרח על תלמי לבבי, כי נשמת אפי תחרימו ודמי לבבי תשפכו ארצה כמים – אלה עשיתם והחרשתי? כזאת וכזאת תגמלו לי על אהבתי שאהבתי את ליזה?.. ליזה יקרה רוח־אפי ונשמת־חיי! הגם את בקושרים? – אך לא! הן מלאכי־מעלה לא יכזבו באמונתם וכוכבי־שחק לא יאספו ברמייה נוגהם… והנה גם את נגועה כל היום, או בסתר לבבך הטהור תלעגי תשחקי להם ולהמונם, לא תתני למו לב וכל חפצם תהדופי…’

התקווה האחרונה לקחה את לבו; ובכל־זאת התעתד גם למלחמה.

‘בין כה וכה טוב לי מאוד כי נודעתי אשר שלמה אחיטוב הינהו עתה בסוכות; את המכתב אשר אמרתי כי אתנהו על ידי רוזליה לא אתן’, הוסיף לדבר אל לבו, ‘הן כאשר אחזה לי בזה הנה גם היא בקושרים, ודבריה אלי היום בבוקר היו רק כציר שלוח להודיעני את אשר יקרני באחרית הימים… את המכתב אשלח אנוכי ותשובתו תבוא לידי.. אבל, גם אנוכי אחשה עוד, לא אבקש חשבונות רבים, ואעמוד על המצפה לראות מה ייעשה בי, לא אהיה אנוכי הראשון בריבי זה טרם ייוודע לי את הגות לב ליזה… והיה כי יבוא יום נקם ויהיו חצים גם באשפתי…’

‘ואם כן,’ הפריע גבריאל אחיטוב את הדממה הקטנה אשר שררה על השולחן, בפנותו אל חצרון, ‘אם כן, כן יקום! מחר בבוקר אשחר את פניו בבית־מלונו ונתייעץ על צפונינו…’

‘איכבד מאוד לקבל פניו בביתי’, ענהו חצרון.

‘אבל, רב לכם להגות אך במשלח־ידכם’, אמרה רוזליה בקול ילדה המתחטאה לפני אביה, ‘רב לכם! הן אתם הישישים העמיקו חקר במשא ומתן, ואנחנו הצעירים הננו יושבים ומפהקים… האף אין זאת, ברזילי?’

ברזילי שמח מאוד לדברי רוזליה האלה.

‘אמנם תתנהג העת בכבדות בערב הזה’, אמר ברזילי בדממה וישם לליזה פניו, ‘הן ניתן להם לדבר בעסקיהם, ואנחנו נלכה עד כה (וירזם28 בעיניו על קצה החדר מזה) ונתעלסה בשיחה אף אנו…’

‘אבל הן גם הזקנים שבו ויהיו לצעירים’, אמר גבריאל בשחוק. ‘הן שיחתנו כבר כלתה, ועתה עשו כטוב בעיניכן…’

‘ואנוכי אחרי אשר זקנתי כרגע, אהיה לכן כמורה ומדריך’, העיר חצרון בשחוק גם הוא.

‘מאוד נתענג לשמוע לקח מפי מורה נכבד כאדני’, ענתה ליזה בחן־שפתיה.

ושיחתם הסבה לדברים אחרים.


[ז] תולדות גבריאל אחיטוב

קרבת חצרון לבית אחיטוב הלכה הלוך וגדול. יום־יום התראו פנים, יום־יום הלכו גם שניהם לבית מועדי־הסוחרים, לשער השטרות, ולכל מקום ומקום אשר שם למסחר תוצאות – אפס כי חצרון לא היה אץ במעשיו, התנהל לאטו מאוד, ויהי מתון בדברים האלה אשר לא אומן במו ואשר ירא וחרד פן לא יצליחו בידיו. המתינות הזאת ישרה בעיני אחיטוב אחרי כי גם הוא לא אבה לתתו ביד אלה, ומעט־מעט ניסה להטות את לבו למסחר הקבלנות, למען אשר שניהם יחד יתלכדו בו.

ויהי בימים ההם וגבריאל הפליא באוזני חצרון את רוב הטוב אשר יבוא לאדם לרגלי הקבלנות.

‘הן־הן גם אנוכי לא ידעתי דבר בימי חרפי’, החל אחיטוב לספר באוזניו, ‘לו אספר באוזניך, ידיד, את אשר עבר עלי בימי עלומי… הן תראוני עתה שבע־ימים, כבר הגיעו ימי לשנת החמישים וארבע, אבל ראשונות כי אזכרה, ימי נעורי כי אספר לאדוני, כי אז תשם ותשרוק, תתפלא ותשתומם… נער הייתי גם אני לאבי, ילד־שעשועים להורי; לא באודסה העיר גם לא במחוזות האלה נולדתי. אבותי היו בארץ ליטא בעיר וילנא…’

האומנם?' הפריעו חצרון בתימהון, ‘נפלאים מעשה המקרה! גם אבי, זכרו לברכה, היה יליד וילנא’.

‘הנה גם קרבת ארץ־מולדת לנו!’ העיר גבריאל בשחוק, ‘אבל וילנא היא עיר רבתי־עם, ואנוכי יצאתי ממנה בעודני נער, נער כבן שבע־עשרה שנה.. הה, זכרון מעציב לי היום ההוא, היום אשר בו יצאתי וברחתי מבית הורי… אמנם כן, לא ברצון אבותי וגם לא בידיעתם יצאתי מאת פני עיר־מולדתי… אבי היה נבון־דעת וסוחר משכיל בעת ההיא, וה’ ברכו בעושר, ויהי מכובד מאוד בעיני עדתו, ויהי איש מצליח. אותי, בנו בכורו אימן על ברכי התורה ויראת ה' וילמדני גם שפת־פולנית – שפת הארץ ההיא בימים ההם – וילמדני גם דעת, ויעתדני להיות סוחר בישראל כמוהו. כאשר מלאו לי שבע־עשרה שנה, וכבר אירש לי אבי נערה בתולה, וכבר התעתדו ליום חתונתי, והנה רעש מלחמות נשמע בארץ, שנת 184829 באה, שנת מהומה ופרעות בכל ארצות אירופה, והקיסר ניקולאי הראשון אשר מלך אז בארצנו שלח את צבאותיו ארצה הונגריה לעזור את קיסר אוסטריה להשקיט את המרידה אשר הקיפה אז את הארץ ההיא. דרך עירנו וילנא נסעו אז צבאות החיל, ויתאכסנו בבתי יושביה ימים רבים, כי מסילות־הברזל טרם היו בארץ; גם בבית אבי התאכסן שר־אלף אחד אשר התהלך בביתנו כידיד ורע. אנוכי מצאתי חן בעיניו ויאהבני וימשוך לי חסד ויספר באוזני גדולות ונוראות ויציע לפני פרשת מלחמות, משק גיבורים, צהלות־הסוסים, קול תותח וקשת, גם אשר הנלווים להם להספיק למו כל צורכם, ורוב הטוב אשר לרגלם שיווה לנגדי, עד אשר הלהיב את לבבי ויצת בקרבי אש־התשוקה לנסוע אתו. פיתני ואפת, וכאשר באה הפקודה כי יסעו וילכו הלאה ברחתי גם אנוכי מבית־אבי ואצא בעקבותיו. רץ אחר רץ שלח אבי להשיבני הביתה, ואנוכי לא משתי מקרב המחנה. ככה באתי ארצה הונגריה, ככה באתי בברית את האנשים הסוחרים, וככה הייתי גם אנוכי לאיש יודע ומבין תהלוכות השרים, דברי המלחמות ודבר הקבלנות. שר־האלף הוסיף לאהבני, הוסיף לתמוך בידי, להורני דרכי החיים ודרכי המסחור, למדני שפת רוסיה צחה, ויציגני לפני שרי־החיל רעיו, וכולם כיבדוני ויאהבוני ויחזו לי עתידות'.

‘ולאביך לא כתבת דבר?’

‘הה, ידידי! ילדות היתה בי, ואמאס בבית־הורי, ואשנא את מולדתי, ואומר כי ידי רב לי, ומה לי ולהם?.. גם אמונת־לבבי הוכתה כבר שאיה30, גם דרכי חיי שינו כבר את פניהם, וכבר נעתקתי לא רק ממקום שבתם אך גם מדרכיהם ומעשיהם… ומאז ועד היום הזה לא ידעתי מהם דבר. אבי ישכון בטח בצל שדי, ואחי ואחיותי מי יידעם?…’

אחיטוב נאנח, וגם חצרון נד לו בראשו.

‘אבל, הן החילותי לספר באוזניך קורות חיי; הזכרונות יעלו בראשי מבוהלים ודחופים עד כי הסיבותי דברי אל מקום אחר… הנה חיל הרוסים עתקו וגם גברו חיל במלחמה ההיא, והפקודה באה כי ישובו לביתם; ואנוכי? האשוב גם אנוכי לבית הורי אשר כבר התרחקתי מהם? – שר האלף קרא אלי ויאמר: “אנוכי נעלותי במעלה בחסדי אדונינו הקיסר, והנני הולך לעיר אודסה לפקח על כל ענייני הצבא שמה, בוא גם אתה אתי, הן מעט כסף באמתחתך, ואנוכי אהיה על־ידך, והיית לנו לקבלן מתעסק בכל אשר לנו ושכרך רב מאוד”. כה אמר אלי אז ואנוכי שמעתי בקולו, ובאתי אודסה, ובאתי בברית את העשירים כי על־ידי התעסקו הם בכל אשר דרש חיל המלך. ואנוכי גם אנוכי לא טמנתי ידי בחיקי, עד אשר בקרוב מלחמת הקרים31., בעבור כשנים חמש היה כבר די כסף בידי להיות אחד הקבלנים הגדולים. השר ההוא לא עזב חסדו ממני גם הפעם, ועל־פי מכתבי המליצה אשר נתן בידי לשרי־החיל הגדולים במחנה, ועל־פי תומת־צבי וישרת מפעלי נודעתי לכל השרים והמפקחים, ואין איש עושה עמם דבר בלעדי. שמע המלחמה ההיא הלוא שמעת גם אתה, וידעת היום כי אנוכי הייתי המוציא והמביא בכל דבר ודבר. בכסף תועפות שבתי אודסה, אחרי אשר כרתו את ברית־השלום בשנת 1856. ואנוכי עודני צעיר לימים, רווק, ויפצרו בי אנשי העיר להתחתן במו, וכן אמנם נשאתי את עיני על עלמה אחת מבנות עשירי העיר ואקחה ותהי לי לאישה’.

‘וגם ליום חתונתו ליום שמחת לבו לא קרא אדוני לאבותיו?’ שאל חצרון בתימהון.

‘בימים ההם כבר נשכחו אבותי כמת מלבי,’ ענהו אחיטוב ויעבר את ידו על מצחו בחוזקה כמו יאבה להסיר משם את הזכרונות האלה‘, הן כשמונה שנה עברו אז מיום צאתי מביתם בהיחבא, שמונה שנים, אשר שינו את מצבי, דרכי חיי, אמונת לבי וכל אשר בקרבי, שמונת השנים ההם השכיחו מלבי את כל העבר, את עיר־מולדתי ואת אבותי גם יחד… זכור נא כי בימים ההם היה גם המסע מווילנה לאודסה מסע רב מאוד, עוברים ושבים לא היו בארץ כבימינו עתה, גם מירוץ־המכתבים ובתי דואר לא במשטר הלכו לדרכם – ואנוכי אשר הייתי לתושב בזה, התרחקתי אז מבית הורי רב יתר מאשר יתרחק בימינו אלה בן הנודד לארצות אמריקה…’

‘ואם כן גם זכרם לא עלה לפניך?’

‘אודה ולא אבוש: לא עלה…’

‘וגם חותנך לא שאל על אבותיך ביום נתון את בתו לך לאשה?’

‘ואיה האיש אשר ידע את אבותיו בימים ההם בעיר אודסה הזאת? הן כל אנשיה גרים היו בקרבה, אלה מליטא ואלה מבראדי באו נקצבו הנה, זה מרייסען וזה מפולין בא, וערב־רב עלה מארבע כנפות הארץ וייאחז בה ותהי לעיר־מושבו, ואין מגיד דבר על דבר ייחוסו, מולדתו ואבותיו’.

‘ואם כן לא ידע אדוני עד היום הזה דבר על אודות אביו ואמו, אחיו ואחיותיו וכל בני־משפחתו?’ הוסיף חצרון להתפלא.

‘לא, לא אדע… ואיככה אדע את זאת? – הן בעודני צעיר לימים שמחתי בחלקי מאוד: אשתי – תנוח בשלום על משכבה – היתה יפת־תואר ומשכלת, אשר אהבתני כנפשה ומשנה־אהבה אהבתיה גם אנוכי; בנינו היו כשתילי־זית סביב לשולחני; ההצלחה האירה אלי פניה וכל משלח־ידי הביא לי שכר רב; ביום הייתי טרוד בעסקי ובערב שבעתי נעימות בביתי ובילדי אשר חנני ה’; שמי נכבד בעיר ואין דבר אשר לא אדענו, אין עניין אשר לא לקחתי חבל בו, גם בענייני הקהילה וסדריה, גם בדבר היהודים וצורכיהם וגם בכל אשר יגע לסוחרים באו אלי; צורכי הצבא, בנייני המלכות ורוב עסקי הממשלה נחתכים על־פי, ואהי יוצא ונכנס בבתי השרים, השופטים ורוזני־ארץ, ואהי גם למליץ בעד נדכאים, ואהי למליץ בעד עמי ואנשים רבים השכימו לפתחי לבקש ממני עזרם. הדברים האלה חמסו רוב עתות מנוחתי, והנה גם ביתי ובני דרשו ממני עתים שונות לשעשוע, לטיול, לשחר תיאטראות וכהנה; עד כי שכחתי ראשונות, עד כי לא ידעתי נפשי ועד אשר נשכחו גם אבותי מלבי…'

וידם אחיטוב עת מצערה.

המון מחשבות וזכרונות אין מספר עלו ברעיוניו, מאוד ניחם עתה על אשר מחה זכר אבותיו מלבו, מאוד חפץ לדעת את אשר עבר בווילנה מיום עזבה, עמל לשוות לנגדו את צלם דמות אביו ואמו ולא יכול, כבר שכח גם את תווי פניהם, כבר נשנו32 הזמן גם את חזותם גם את תוארם; ברוב עמל זכר את הרחוב ואת הבית אשר אבותיו גרו בו – ויאנח מרה.

גם חצרון העמיק במחשבותיו ויתפלא מאוד: איככה ישכח איש את הוריו? אבל דברי אחיטוב הביאו כמו מורא בלבו לחשוב עליו רעה, פרשת גדולתו וכל מעשה תוקפו ועצם ידו אשר סיפר כעת לפניו נתנו חתיתם בנפשו ויביאו רק השתוממות בקרבו, הפליאו את רעיוניו ויבהילו את עשתונותיו.

אמנם כן, ידידי יעקב', הוסיף אחיטוב אחרי דממה מעטה, 'אודסה היא עיר משכחת את העבר, וכל איש לאיש טרם ראה את פניה תעביר כצל בבואו לחסות בצל ארמנותיה; החיים הינם בזה כמכונה אשר לא תנוח עדי רגע, כגלי־הים אשר יהמו יחמרו באין הפוגות, אבל ישביעו את נפש־האדם צחצחות, יתנו לפניו גם עדן ונועם מאין הפוגות…

‘הנה אך מעטים ימי שבתי פה’, ענהו חצרון למען הביא אות ומופת על דבריו, ‘וכבר טעמתי גם אנוכי מעט מנופת צופה’.

‘אפס קצה עדן לא ראית; נועם החיים ועדניהם יטעם פה האיש רק בבואו בברית את הסוחרים ובסחרו גם הוא את העיר…. הנה נא זקנתי ומטעמיה כבר שבעתי ובכל זאת לו שקול ישקול על־ידי כל טוב־הארץ, אם יתן לי איש מלוא ביתו כסף וזהב כי אלכה לי לגור עתה בעיר קטנה – בוז אבוז לו!…’

‘חן מקום על יושביו’, העיר חצרון.

‘שגית אדוני! לא חן המקום ישים דבריו בפי, לא היכלי העיר וטירותיה ישימו קטורה באפי כי אם דרכי חיי הסוחרים בה, התנועה הגדולה בעולם המסחר, והעונג בעתות המרגוע הם־המה אבן השואבת לכל הדרים בקרבה. הן את בתי הבכירה נתתי לאיש… לו ראה אדוני את תפארת יום־כלולותיה, לו שיער בנפשו את אשר נעשה בבית אז: כל שרי העיר ואציליה, כל שרי חיל־הצבא ופקידיו, כל עשירי אודסה וסוחריה כולם נקבצו באו, כולם לקחו חבל בשמחתי… אך לא זאת מגמתי – חתני היקר והנכבד הוא יליד קייב, שמה בית־מסחרו ושם איווה למושב. הן גם קייב רבתי בערים שרתי במחוזות, גם קייב עיר כלילת־יופי, והיא גם היא מהוללה בהדרה, וחתני גם הוא בין נכבדי העיר ועשיריה יתחשב, כסף משחק לו ולא יחסיר נפשו מטובה עדן ונחת; ובכל־זאת מדי יבוא הנה לא תשבע עינו מראות, ונפשו הומייה עת ייפרד מזה… הנה כי כן אשבע משנה נחת מבני יחידי שלמה ביודעי כי גם הוא באודסה ישם משכנו וירווה דשן כל הימים… ועתה הנה בתי הצעירה, ליזה יקירתי, אותה לא אשלח החוצה, לא אתננה לצאת מקיר העיר, פה תשב כי אך למענה אני נושא את נפשי כעת… את אחרית ימי ואת שנות מספר אשר מנו לי עוד, הקרבתי לה קורבן, יחידה היא לי כעת, בת זקונים בתי היקרה!’

‘אמנם היא יקרה עד מאוד’, העיר חצרון בכל לבו.

‘והנה גם לה אבקש לי איש כגילי33, קבלן כמוני היום, וכבני אשר חנכתיו גם אותו על־פי דרכי ועל־יד מסחרי…’

‘האם ברזילי איננו המיועד לה?’ שאל חצרון בתום־לבו.

‘לא’, ענהו אחיטוב בגאון, ‘אמנם כי הוא מתהלך אתה כידיד ורע, ישחר את ביתי… אבל לתת את בתי לו לא חשבתי מעודי…’

‘כן?’

‘הן בתי ליזה עודנה צעירה לימים, עוד עִתָּהּ אִתָּהּ, ועוד זמני גם לפני לבקש לה איש כאשר עם לבבי; ולמי כל ביתי ורכושי כל נחלתי ועמל ידי אם לא למענה? יבוא יום ואמצא את אשר אנוכי מבקש וארשתיה לו’.

חצרון לא ענה דבר, כי אמרי פי אחיטוב האחרונים העירו את רעיוניו מאוד ויעוררו את לבו בקרבו.

‘חדשות השמיעני האיש הזה’, חשב בלבבו, ‘חדשות אשר אמנם רב ערכן… ומדוע זה סיפר יורב באוזני כי ברזילי יקח את ליזה לו לאשה אחרי גמרו את חוק לימודיו?.. אבל הן אביה יאמר כי לא יתננה לו!…’

ויתמוך חצרון את ראשו ביד ימינו ויעמק במחשבותיו.

ואחיטוב ראה ויבן לו כי דבריו וסיפור תולדותיו אמנם פעלו את הפעולה כאשר עם לבבו, ראה כי דבריו היכו שורש בלב חצרון, ולכל אשר יחפוץ יטנו עתה וישמח מאוד.

‘הנה כי כן’, הוסיף אחיטוב ויאמר, ‘זה כארבעים שנה אשר צורכי הממשלה המה משלח־ידי ומי כמוני יודע מה רב טוב צפון במו? מי כמוני יודע את כל מוצאות המסחר הזה ומבואיו, והיה האיש אשר אבחר בו להיות לי לחתן, אותו אשא על כנפי, אפתח בעדו בתי השרים והפקידים, אתן את שמי עליו ואמלא את ידו למלא את מקומי ותקוותי חזקה כי עשה יעשה וכי יגדל וישא פרי למעלה…’

‘ימלא ה’ את משאלות נפשך', ענהו חצרון ודבריו העידו כי מקרב לב עמוק יצאו – ויתן לך איש כלבבך לאושר בתך העדינה, כי לה יאתה.

ובלב מלא רעיונות נתפרדו איש מעל אחיו.

הן שמח אחיטוב כי ידע לתפוש את חצרון בלבו, שש מאוד בתקוותו, אשר התחזקה הפעם כי קרובה עצתו להיגלות מחשבות נפשו לצאת לפעולת ידיים; אפס כי הזכרונות אשר עוררה לו השיחה הזאת עצבו את נפשו ומיררו את רוחו. לאבותיו ערגה נפשו הפעם, להוריו אשר עינו לא ראתם מיום עזב את ביתם, וגם את שמעם לא שמע… תמונות מבהילות ומחזות נוראים הציג הדמיון עתה לנגד עיניו, עשתות אי שאנן34 והרהורים איומים מלאו את לבו.

‘ואמנם אשמתי מאוד על בלי דורשי בשלום אבותי בכל משך הזמן הרב הזה’, חשב בלבבו אחרי היפרד חצרון מעליו, ‘הן זה האיש חצרון לא האמין לשמועה כי בן ישכח את אביו ואת אמו… צדק יורב בכנותו את שמו “אדם הטבעי ברגשות נעלים”; אמנם כן, איש טבעי הינהו לא אומן על־פי טעם החברה בימים האלה, והליכות עולם החדש מוזרות לו, אבל רגשותיו בקרבו עזים מאוד ובם אמנם יתעלה על האמונים על חוקי “ההנהגה הטובה” וכל רוח אין בקרבם… והנה אנוכי אהיה להם למשל. חצרון לא ישכח את אבותיו –ואנוכי שכחתים..’

ורעיוניו הבהילו לתאר לפניו את השעה האחרונה לחיי אבותיו, יזכרו את בנם האובד, ונשמת־אפם האחרונה תוציא שם ‘גבריאל’ לקללה…

גם חובתי האחרונה לאמור קדיש לא מילאתי!…'

ומעיו המו מאוד לזכר הדבר הזה, וכל הלילה לא נתן שנת לעיניו, ופוגה ללבבו.

גם חצרון הגה מחשבות אין־קץ אחרי שיחתם האחרונה הזאת, גם לבו המה וגם שרעפיו בקרבו התגעשו. אושר ‘הקבלנים’ וטובם הלהיב מאוד את נפשו, ומה גם באמור לו אחיטוב כי לא ידע את תענוגי החיים טרם יהיה לסוחר באודסה, ויתאו חצרון מאוד להיות גם הוא בקבלנים, ולהיות כתלמיד מקשיב בדבר הזה לאחיטוב הרגיל בכמו אלה, והנה גם את אשר שמע כי ליזה עדן לא אורשה, וכי אביה יבקש למענה איש אשר במשלח־ידו יחיה, גם זאת הביאה לו מחשבות שונות אשר הגה בה כל הלילה ההוא.

‘האם לא שם אחיטוב את לבו עלי?’ הרה פתאום רעיון חדש, ‘הן אמרתי למו כי אין אשה לי, ואולי יאמר אחיטוב כי אחרי כבוד יקחני להיות לו לחתן, ואך על־כן ינחני גם בעצתו ויעמוד על ימיני לכונן לי בזה בית־מסחר?… טוב הדבר! אעשה גם אנוכי בעורמה, אתן לו תקווה גם בדבר הזה, למען אשר לא יירף ממני ולמען אשר אֶבָּנֶה אנוכי בתקווה הזאת… אבחר לי לשון ערומים ובכזב אישם מחסי, למען אשר תיאות לבי בוא תבוא… הן עשיר האיש הזה ובכל בתי הסוחרים והשרים נאמן הוא, ואמשיכנו בחבלי־שווא האלה, וטוב לי… אמשיכנו – ואמשיך גם את ליזה אתו – וחטאתי לה כל הימים!… מדוע אסובב בכחש את לב נערה זכה וישרה כמוה? מדוע זה אמרר את רוחה בימים יבואו בהיכזב תוחלתה?… יורב היללני שבע על כי כחדתי את אשתי ממנה והיא גם היא תקרבני מאוד מאוד… ומה יהיה קץ הרמייה הזאת? הן נפשי יודעת מאוד כי אשה וגם בנים לי… ליזה! השם הזה קדוש לי מאוד, לא אוכל לחללו בכזבי!… אבל לא אוכל גם להתוודות לפניה, לא אוכל נשוא שם אשתי על שפתי בעוד זכרה חי בלבבי… ואולי…’

ונפשו התפלצה לרעיון אשר חלף־עבר כברק ברגע הזה בין שרעפיו, ויהס חצרון את מחשבתו זאת וייחרד מאוד ויילפת…


[ח] אותיות פורחות באוויר!

ובוֹסֶר גֹמֵל יהיה נִצָהּ

(ישעיה יח, ה)

חוליים לגווייה וחוליים לנפש; רפואות תעלה לאחת וכאלה גם לאחותה; וכאשר גזרו אומר חכמי־הרפואה, כי הטבע הוא הרופא הנאמן לכל תחלואי איש כי אין כמוהו מעלה ארוכה לכל מחלה ומדווה, כי אוויר צח ומאכל בריא אך הם המה יגהו מזור, מביאים רפואות לבשר איש ותעלה לנו גבר, שווא צורי גלעד וסמים מעשה רוקח מהבל המה גם יחד מול מפעלות הטבע באדם להבריאו, להחלימו ולחזקו; ככה נראה כי החיים המה צורי למחלות־הנפש, הטבע־רופאה המומחה, והחברה הישרה – בית מרקחת לסמי־רפואותיה; תנו גם לה אוויר צח, חיים שיש בהם רוח, חברת אנשים בטוב טעם, ומחלת אי־הדעת, מחלת אמונת הבל ומחלת ההזיות תוסרנה מקרבה, תקום ותחי ותוסיף תת כחה, תפקח עיניה ותשפוט מישרים, ותהי בריאה ושלימה. שווא כל חקירה וכל פילוסופיה הבל, לזו ימצא מענה ולזו פלפול; זאת תביא שפק בלבבו, ומשנה – שיעמום, תימהון־לבב ועצב נורא, והחיים ירפאוה בשובה ונחת, תדע אותם ובנועם ועדן תירפא עדי־עד.

כאלה וכאלה נראה גם באיש, בפרט גם בעם, בכלל.

היו ימים רעים לישראל, ימים אשר שדדו ממנו את חופשו, שדדו ממנו את השמים ואת הארץ, הסגירוהו בתוך מבואים צרים ונרפשים בקצה הערים, לא נתנוהו לשאוף רוח צח, לא נתנוהו להרים ראש וללכת קומה, ויסגרו בעדו כל דרכי החיים וכל דרכי הארץ, והנה הזיות מלאו את חייו, אמונות שווא והבל הכו שורשם בלבבו, לכל מדע ובינה צא צא קרא, וכל חוכמה זרה הלאה, כל אשר בארץ ובחיים מאס ויבחר אך בנסתרות וסודות בהבלי שווא ומדוחים, וילך אחריהם – ויהבל; והנה כמעט פתחו הממשלות את מסגרותיו, פתחו לפניו שערי־החיים, הביאוהו תוך העיר וישאף אוויר צח באפיו, הביאוהו בחברת האנשים ויכיר את החיים, וישב ויחי ומכל הבליו התרפא, עזב את הזיותיו, וימאס בהבליו ומכל משוגותיו ניצל.

וכזאת נראה הפעם גם בנפש זה האיש יעקב למשפחת חצרון.

נפש יעקב טבעה בייוֵן אמונות טפלות בהזיות והבלים, כל עוד שם משכנו בעיר סוכות, כל עוד לא ראה את החיים ולא ידע את החברה והנה הוא בא לאודסה העיר ותפקחנה עיניו וירא ויתבונן בכל אשר לו מסביב, ויטעם את החיים – וירפא!

כשושנה אשר תסגור עליה לעתות בלילה, תתכס, והודה והדרה לא ייראו החוצה, ואך בזרוח השמש, אך בהלו נרו עלי ראשה ואך לנוגה ברק קרניו תסיר מסווה עליה מעל פניה, תוציא ראשה, ותיראה לעין כל בכל יקרה תפארתה; ככה דימיתיך, נפש חצרון! ככה ראיתיך, רוח משכלת! שמה בסתר האהל, בעיר קטנה וחיים בה מעט, בסוכות המלאה לה רפש וטיט, חושך ואפלה. שמה בין אנשים משתוללים, שמה תשלוט האיוולת, שמה תשים אמונת־שווא משטרה, שמה תפרוש הסכלות מוטות־כנפיה ואיוולת בנתה ביתה, שמה נולדת והעיר הזאת היתה לך לאומנת, חנכתך על־פי דרכה, ותהי גם את נעדרת דעת משוללת תבונה; עתה לנוגה ברק־החיים, לאור החברה כי יהל, לקרני זוהר היופי כי יפיץ נהרה התעוררת וחלונות לך נקרעו, וצוהר שמת לך, ותחזי נכוחות – והנה אין אמונות הבל, אין הזיות ואין מקסם כזב…

יעקב חצרון גם הוא לא שם לב בהעתיקו לאט־לאט את מחשבותיו ואמונת־לבו.

לשווא בטח בעוז אמונתו – בהתעתדו לנסוע לאודסה – לשווא הבטיח גם את רבו בבואו לפניו לקחת רושת למסע הזה – גם את החסידים בני־עירו, בהתאספם יחד בביתו לברכו טרם ישים לדרך זה פעמיו – כי לא יירא רע, כי לא יט לבו מאחרי דרכיו, כי יאמר ‘גירא בעיניה ושטן’35 וכי יעוז באמונתו, והרבי יהיה לו מבטח עז גם שמה, וחסידותו תלך לפניו לשומרהו מכל עוון ופשע, מהרהורים רעים ומחשבות זרות, וכי שלם ישוב עד־מהרה לביתו, ‘שלם כיעקב אבינו – שלם בתורתו, שלם באמונתו ושלם בחסידותו’; לשווא היתה גם הסכמתו בסתר־לבבו כי לא יצא מפתח ביל־מלונו, כי לא יבוא בדברים את כל איש אשר מסחרו ומשפטו לא יביאוהו לו – לשווא היה כל אלה, היופי פעם עליו שלא־ברצונו, דרכי החיים החדשים לקחו את לבו, ובית אחיטוב הרעיש את נפשו – וייהפך ויהי לאיש אחר.

לא בחקירותיו, לא בפילוסופיה גם לא במלחמה כבדה אבדה לו אמונתו, לא יצא לבקר אחריה גם לא חשב מחשבות, גם לא העמיק חקר, גם לא בא בספק נפשו – וחסידותו כלתה ותלך! נחה עליו רוח־החיים בחזקת־היד ותהדוף את החסידות ותגרש כולה את ההזיות ותשם לאל את אמונותיו…

אמונתו מתה מות נשיקה, בלי כל מלחמה, בלי דאבון לב ונפש, בלי כל גסיסה ומבלי אשר ירגיש גם הוא את חרב מלאך המוות אשר עבר על צווארה, מבלי אשר ידע כי עזבתהו נסעה ותלך לה!

'אותיות פורחות באוויר!…' והאותיות האלה יקרא כל איש אשר ישאף רוח צח באפיו, האותיות האלה לא בספר תוחקנה, לא בדיו על הגיליון תיכתבנה, לא בחרט אנוש על הלוחות חרותות הנה, העין לא תראן והאוזן לא תשמען, לא לקחו את החושים להן למליצים – הן תדברנה אל הנפש פה אל פה, הן תפעלנה על הלב באין המליץ בינותם, ובנועם וחן, בעדן ודשן תקריאנה לאדם את מליצותיהן הנשגבות ושיריהן הנפלאים… באותיות האלה יביע הטבע את דבריו, ימליץ מליצותיו וישיר שיריו… ברון יחד כוכבי בוקר, והשמים כי יספרו מעשי־אל, מלאכי־עליון כי יזמרו ואראלים כי ישמיעו במרום קולם – ותהיינה להם האותיות האלה להגה…'

והאותיות האלה השכילו גם את נפש יעקב!

יעקב ראה כי לאיש החפץ חיים בין אנשים, האיש המתאווה להיות חבר בבני־אדם, ואשר לא יאבה כי ‘פראי’ יקראו לו – לאיש הזה גם לדעת דברים רבים אשר לא במסחר וגם לא בחסידות יסודם.

פעם בערב יום והוא יושב בבית אחיטוב, אנשים עוד אחרים באו אז, בהם בחור גם בתולה, עלמים וגם זקנים, והנה המה מדברים וגם מדְבָרים אשר לא שמע מעודו, הם ישבו נדברו על־אודות ספרים וסופרים משוררים ושיריהם. חצרון לא הבין דבר מכל אשר דברו, וכנדהם ישב ביניהם; זכרו ראשונות, התווכחו, הביאו ראיות מן דברי־הימים, אף חרצו משפטיהם על המדינות על גבוליהם ועל העמים היושבים בקרבם – והוא ישב כאילם לא יפתח פיו; ראה כי גם ליזה בתוך המדברים האלה, גם היא פיה פתחה בספרות, וידיעת הארץ ודברי־הימים לא מוזרים לה – ויבוש יעקב ויכלם מאוד, וישפוך שיחו לפני יורב, ידידו האחד אשר ערום לבו נגדו.

‘הן נמשלתי כבהמה בעיני האנשים האלה’, אמר לו בשבתם יחד ואין איש עמהם בבית, ‘לא ידעתי מה אתם אף לא בנתי לשיחם והגיונם’.

‘ומדוע זה תתפלא? הן אתה לא למדת מאומה’, ענהו יורב ויעמד את פניו, ‘בימי נעוריך הגית בטח בתלמוד, דבר אשר לא יסכון לחיי האיש בימים האלה; אביך חנכך על־פי דרכו, ומבחר שנות־לימודך כילית בדברים אשר אין להם חלק בחיים ונחלה בבני־אדם…’

חצרון לא ענה דבר.

‘ראה נא והביטה’, הוסיף יורב לדבר, ‘הן ה’ חננך בכשרונות, בלב מבין ונפש מרגשת, ומה עשית בכל אלה? הינך יושב על האדמה ולא תדעה, הינך גר במדינה הזאת ולא תדע את גודלה את גבולותיה ואת דברי־ימיה; הינך גם אתה איש בין אנשים, חבר בחברת בני־האדם וגם את תולדותיך, תולדות בני־האדם, לא תכיר… מאין באו האנשים? מה הסיבות אשר עברו עליהם? ואיככה היינו את אשר היננו?.. הינך חי – ומדוע לא תאבה לדעת: מה המה החיים?.. הינך רואה את השמים מעל, את השמש הירח והכוכבים – ומדוע לא תשאל את נפשך: מי ומה המה? איכה יסבו בלכתם, ומה הוא היחס אשר להם ולנו?…'

‘צדקת…’, ענהו חצרון נכלם.

‘אבל עוד אחרת, וגדולה היא בחיים ובחברה’, המשיך יורב את דבריו, ‘הן מותר האדם מן הבהמה היא שפתו, ומותר החכם מן הכסיל היא – הספרות…’

‘מה זאת הספרות?’

‘הספרות היא אוצר־הספרים אשר לכל עם ועם’, באר לו יורב, הספרות היא קבוצת ספרים: שירי המשוררים בעם, סיפורים, רומנים, וגם ספרי־מדע בכל דבר חוכמה; אפס כי הספרים האחרונים לא יסכנו לך, גם לא תבינם – אחרי אשר אין לך ידיעות הראשונות הנחוצות להבנתם, וגם לא יועילו לך אחרי אשר כבר באת בימים ותעודתך להיות סוחר בארץ. אולם הספרים אשר הזכרתי בראשונה: ספרי מליצה ושיר וספרי הרומנים – אותם תבין, אחרי אשר תהגה בם, וגם יועילו הרבה מאוד, כי הספרים האלה מן מחברי הדור הזה, יביאו בקרבם גם דעת ומזימה גם ידיעות העולם והאנשים, עליהם תתענג מאוד בעת וקראך בם, והם יתנו לך גם פה ולשון בבואך בין אנשים כאשר היית תמול'.

‘ומה שם הספרים האלה?’

‘כאלה יש רבים מאוד. הן תדע לדבר בשפת רוסיה, הגם לקרוא בספר רוסיה למדת?’

‘אדע לקרוא, אבל לא קראתי מעודי’.

‘ואם כן זאת עשה אפוא: הסר את הבושה מעל פניך, אל נא תבוש לאמור לא ידעתי’.

‘“לא הביישן למד” אמרו רבותינו’, העיר חצרון וישמח מאוד למצוא סעד לדברי יורב.

‘היטיבו את אשר דיברו; אמנם כן, גם אתה אל נא תבוש וקח לך מורה להועיל, מורה אשר ילמדך לקרוא ולהבין בספר, ואשר יורך גם בפיו דעת בספרות ובספרים, אנוכי אהיה עם פיו ואורהו את הדרך יוליכך בו, ואת המעשה אשר יעשה אתך’.

‘אבל..’, החל חצרון כמו לבו יסיתנו בשפק אם יצליח בלימודיו.

‘ואנוכי גם אנוכי אהיה עמך, ומעת לעת אשמיעך מפי, בעת המרגוע, דברים רבים בכמו אלה, דברים על־אודות המשוררים ושיריהם הסופרים וסיפוריהם; וידעת אז והשיבות אל לבך כי כעיוור אשר ימשש בצהריים היית אתה עד הנה בחיים ובחברה, עיוור ועיניים יש…’

‘אבל, הן יארכו הימים עד אשר אלמד לדעת’, העיר חצרון בקול דממה כמייאש.

‘אין דבר אשר לא נשיגהו, אם אך חפצנו בו’.

‘לו יהי כדבריך!’ החליט חצרון בשפתיו אף כי לבו לא האמין עוד אם יצליח במעשיו, ‘בחנני נא ונסני’.

יורב הקים את דבר עצתו; לא התמהמה רגע ועוד בעצם היום ההוא שלח אליו אחד התלמידים המקשיבים לקח בבית ספר הגבוה ללמדהו בינה.

חצרון שמע את סיפוריו בעונג, אף קרא לפניו בספרים, הן השפה לא זרה לו, ואך מאין הרגל קשתה הקריאה עליו, והנה לימד לשונו גם באלה. ויחל לקרוא בסיפורים מושכים את הלב, ויקרא גם שירים וישבע נחת.

‘אמנם כעיר פרא הייתי עד הנה’, חשב חצרון בלבו, ‘ובין פראי־מדבר חייתי עד כה! הנה רבות היכוני מלמדי, הרבו פצעי, וילמדוני – לצפצף דברים אשר לא יסכנו לי, דברים אשר לא אוכל לדבר בם את האנשים בשער, דברים אשר לא נעמו לי אז ולא יועילו לי עתה… והן מה רב העונג אשר אמצא כעת בסיפורים אשר אקרא, מה העדן אשר אשבע בשירי המשוררים ומה מאוד תרווה נפשי דשן בכל אשר יאמר לי מלמדי עתה להועיל!… שמים חדשים נפתחו לי ואראה מחזות הטבע ומחזות החיים! אדע את דרכי בני־אדם עלי־אדמות, ואדע דבר בחברה ובמדינה… טוב לי תורת פיו מאלפי ספרי תלמוד וספרי מוסר…’

כה שינה חצרון את דרכיו ואת מחשבותיו, כה הלך בצעדי ענק לקראת החיים החדשים אשר ראה באודסה ואשר התאווה להם תאווה.

והנה ספרי הרומנים לימדוהו עוד אחת, עוד אחת אשר שינתה את טעמו מאוד, המה לימדוהו דעת: מה היא אהבה, לימדוהו דעת דרכיה, אופניה וכל אשר לה!… המה ביארו לו את רגשותיו לליזה וילמדוהו לתת הגות למו, לימדוהו לדעת את אשר ירחש לבבו וילמדוהו גם את השפה אשר בה תדבר האהבה, את השפה המדברת גדולות, השפה אשר בה יתפלל האוהב כי יעטוף ולפני אהובתו כי ישפוך שיח.

והנה גם הליכותיו את ליזה שונו, ולאט־לאט שבו ותהיינה הליכות אוהב ואהובה לפי חוקי הסופרים בכל פרטיהם ובכל דקדוקיהם.

יורב ראה ושמח בלבבו, הן הוא ידע את כל אשר נעשה, ידע בדבר אחיטוב באוזני חצרון כי אם יהיה דבר בעיר לקבל מאת המלכות יהיו שניהם המקבלים – זה בכספו וזה בידיעותיו, ידע כי חצרון הסכים לדברים האלה אך לא אבו להתחיל מעשיהם בדבר קטן ויחכו עד אשר יבוא עניין רב־הערך לפניהם; ידע כי אחיטוב דיבר דברים רבים את בתו על־דבר חצרון והיא אמנם תדבר ממנו בכבוד וחיבה ורעות, ואף כי לא אמרה בפה מלא כי תאהבהו, אולם מדבריה נוכח לדעת כי הוא מצא בעיניה חן מאוד; יורב ידע גם את זאת כי קריאת ספרי־הרומנים פעלו הרבה גם בנוגע לדבר הזה; ידע את כל אלה ונפשו שמחה לראות כי מחשבתו תצא לפעולות ידיים.


* * * * * * *

ויהי היום ויבוא יורב לבית חצרון בבוקר השכם להיוועץ אתו על אודות משפטו, אשר כבר בא עד קצו, וימצאהו שוכב על המטה ועיניו נגדו דמעות.

‘מה לך?’ שאלהו יורב וישתומם על המראה.

‘ראשי יכאב מאוד!’

"אבל, הן דמעות בעיניך…'

חצרון נאנח מרה ולא ענה דבר.

'הגד נא את אשר אתך, הוסיף יורב.

‘הה, ידידי! נפשי נגועה מאוד, ראשי עלי כגלגל, וכל מורשי לבבי יהמו יחמרו, ולא אדע את אשר אתי…’, אמר חצרון ושטף דמעות־פרץ מעיניו.

‘מה זה לפני?’ השתומם יורב מאוד, ‘הקרך אסון? ואם רעה באתך? הן לפני תגלה את לבך ומה יום מיומיים?’

חצרון נד בראשו וקול מליו נחבא.

גם פני יורב נפלו מאוד, גם הוא לא ידע נפשו וגם הוא היה כנדהם. בפעם הראשונה יראה את חצרון במצב כזה; חצרון היה שמח תמיד, לבו טוב עליו ואור־עיניו אתו, ופתע לפתאם יבכה בדמעות־שליש יאנח מרה ויכלא את שפתיו גם להשיח הדאגה אשר בלבבו.

'אנא, מחמדי!, דיבר יורב רכות בראותו כי גדל מחץ לבבו, ‘ספר נא לי את אשר קרך, אולי אוכל ואצילך מרעתך?’

‘אהה, רעי! אין צורי למכת־לבבי, ותושייה נדחה ממני’, אמר חצרון בהתאפקו, הן כל הלילה לא נתתי שנת לעיני… בכיתי במר־נפשי ובדמעתי ערשי אמסה36

‘ומדוע?’

‘הה, ידידי, חשבתי דרכי, פקדתי את לבי, והנה־הה, אנוכי הנני אוהב את ליזה…’

‘חא־חא־חא!’ התפרץ שחוק מבין שפתי יורב ופניו אשר מלאו עצבת שבו ויאורו, ‘והאם לבעבור זאת תבכה ותשפוך דמעות כמים?’

‘אל נא בשחקך, יורב ידידי!’ אמר חצרון וברקים רב משתי עיניו אשר לטשן על רעהו זה ‘הנה אהבתיה בכל לבבי ובכל נפשי, אהבתיה כאישון בית־עיני, אהבתיה עד כי לא נותרה בי נשמה בלעדה, עד כי חיי אינם חיים בלתה, עד אשר אטרוף נפשי בכפי, עד אשר אשליך הימה אותי ואת נפשי ואת אהבתי גם יחד…’

‘הן תהפוכות תדבר, כמוכה בשיגעון הינך בעיני היום הזה?… התבכה לאושרך? ואם תשפוך דמעות להצלחתך? אשריך כי תאהב נערה תמה וישרה, יפה כחמה וכעצם השמים לטהר כמוה…’

‘את חין ערכה ידעתי גם אנוכי לתוגיון נפשי. יופייה ראיתי להוותי ולבה הטהור לחבורתי37…’

'אנוכי, אנוכי הוא מנחמך! אמר יורב בחושבו כי ירד עתה לסוף דעת חצרון, ‘הן תירא פן לא תשיב לך אהבה גם היא, ועל־כן אבשרך לשמחת לבבך כי גם היא תאהבך אהבה נצחת…’

‘ידעתי גם את זאת, וזאת אך זאת תמרר את חיי ותוריד את אהבתי ביגון שאולה…’

‘לא אבין לרעך, רעי!’

‘הטרם, תדע כי אשה עצורה לי בסוכות, אשה ובנים שניים..’

‘הבל ורעות רוח!’ ענהו יורב ויתן את קולו בשחוק. ‘הלזאת תיעצב? האם לאלו תדאג? בטח נא בי, ואנוכי אשים את המעקשים האלה למישור!…’

חצרון לא ענהו ויוסף לבכות.

‘האם נודעה לה דבר על דבר אשתך ובניך?’ הוסיף יורב לשאול, למען יידע פשר דמעותיו.

‘ואיך תדע כזאת ואנוכי כיחדתי הדבר באוזניה, ואיש אין בכל העיר הזאת אשר יידע את ביתי…’

‘ומדוע זה תבכה?’

‘המעט הוא בעיניך דאבון־לבי לעת כזאת?’, אמר חצרון בכל לבבו, הנה רימיתיה, אולם הלוא את נפשי רימיתי! את רוחי בקרבי הולכתי שולל, ואת כל חושי בי סבבתי בכחש!… ליזה היא חיית־רוחי ונשמת־אפי, בלתה מי לי בשמים ובארץ? וזולתה אין קדוש לי אין יקר! אין דבר אשר יהיה לי למשיב נפשי; והיא, הה! הן גם היא זרה לי! הן חומת־ברזל מבדלת ביני ובינה, הן לעולמי־עד לא אוכל לאמור: “אני שלך ואת שלי!” הן לא אוכל להוציא גם שם אהבתי מפי…'

ושטף־דמעות עצרו בעד פיו ולשונו.

יורב שמע את דבריו באוזניים קשובות.

‘האם כבר שפכת את לבך גם לפניה? האם התוודות באוזניה על דבר אהבתך זאת?’, שאל יורב.

‘לא’, ענה חצרון בדמעותיו, ‘לא, כי בושתי, כי יראתי… שמע נא, ידיד יקר, שמע והגיד לרעך, הקשיבה ועפעפיך יזלו דמעות גם הם לשברי… אתמול בערב הלכתי אתה לשוח, אני והיא ואין איש אתנו… הה, יורב, לו ראית את פניה בעת ההיא, לו היבטת לעיניה, לו שמעת את קול מליה, לו הקשבת את דבריה הנעימים ואמרותיה הצחות, נפשי יצאה בדברה…. אנוכי לא משלתי ברוחי ואקרב את ידה הצחה למו פי ואשקה – ובעדן גן־אלהים הייתי, נפתחו לי השמים, ונשמת חיים חדשים באה אל אפי… והנה גם היא פיזרה חלקות לי, גם היא היתה לי אז כמלאך ה’ צבאות לטוהר, גם היא דיברה עלי טובות ותלבבני בנועם מליה מאוד… יורב, לו לא נולדתי כי אם למען הרגע הזה, לו לא היה לי בעולמי כי אם השעה הקלה הזאת – רב לי רב!… פתאום בא זכר אשתי לפני, פתאום באה לתמונת האשה אשר לי בסוכות, ונפשי נבהלה מאוד, כוחי עזבני, אור־עיני אספו נגוהם, לבי פעם בקרבי, וראשי היה עלי כגלגל… גם פי ולשוני בגדו בי, לא יכולתי דבר עוד כאשר עם לבבי, ושבנו העירה, ליוויתיה עד לפתח־ביתה ואנוכי שבתי הנה, ואריד בשיחי ואהמיה, אבכה במר נפשי, ונחל דמעות הורידו עיני…'

‘אל תירא ואל תחת’, ענהו יורב ברוח נכון, ‘לך לבטח בדרכך זה, אנוכי מגן לך!’

‘אבל, מה אעשה, ואנוכי הנני אסור בכבלי־ברזל’.

‘האם לא תדע את המפתח אשר יפתח את מסגר הכבלים האלה?’

‘מפתח?’

'הלוא עברים אנחנו, ודעת משה היא דתנו, דת אשר בצדק תתן לאיש ואיש להיפרד, מה תביט תראה בי? האם לא ידעת גם אתה את שם “הגט”?..

כרעם בגלגל הלם ומחץ את ראש חצרון השם הנורא הזה! עד עתה לא עלה על דעתו, וישכחהו… גט – פיטורין, ספר־כריתות – נורא השם הזה, נורא ואיום!

‘הרעשת את לבבי, יורב!’, אמר חצרון ויעמק במחשבות, הגט… ובני?…'

‘הן אמרתי לך כי תבטח בי’.

‘והיה אם לא תאבה האשה לקחת את גטה מידי – מה אעשה אז? אנה אוליך את חרפתי? ואנה אשא מצוקות נפשי?’

‘עוד הפעם אומר לך: אל תדאג למאומה, בטח בי כי אני בעזרתך’, אמר יורב ברוח גאווה, 'ועתה לך ורחץ, שים בגדיך עליך, נצא נא העירה והסיר עצב מליבך, ותנה פוגת לך, כי אנוכי אנוכי אדאג לדבר הזה.


[ט] סוד־משפחה

אדמוקרך יקיד – זיל קרך וצלי

(בעוד שהאש בוערה – קצוץ דלועיך וצלה!)

(סנהדרין ל, כ)

יורב ראה כי השעה משחקת לו, וכי אמנם תפש את חצרון בלבו, כי תקוותו בוא תבא וכי אמנם יאהב את ליזה בת גבריאל אחיטוב, ויאמר גם הוא להחיש את מעשהו, לבלתי התרפה ביום ההוא, ולכלות את אשר החל לעשות.

‘עלי למהר ולעשות’, חשב בנפשו אחרי היפרד חצרון מעליו, ‘עלי לייסד אגודתם טרם ייוודע לבית אחיטוב כי אשה ובנים לו, וטרם יינחם גם חצרון על האהבה הזאת – הן גם שני האופנים האלה המה אפשריים: העיר סוכות קרובה לנו ויום־יום יבואו אנשיה הנה, ומבלי משים יוכל להודיע איש אחד לאחיטוב על־דבר אשת חצרון אשר שם בבית; והנה גם אהבת יעקב היא רק כשלהבת בלא נר, כאבוקה באין עצים וכלפיד בוער במרום האוויר אשר רגע יעלה כאור לפנינו, ובעוד רגע יכבה.. הן חצרון הוא איש־הרגש, איש אשר פתאום יצא מחשכת האפלה אשר שכן בה, אך זה ימים מעטים אשר פקח את עיניו לראות את האור ואשר הרהיב עז בנפשו לשלוח ידו ולקחת מעץ־החיים, ויטעם, ויאכל וימצא בו עדן; אולם עיניו כהות עודנה מן האור אשר ראה פתאום, ומן כוס־החיים שתה לרוויה – וישכר, והנה הוא ראה את ליזה ויחמוד יפיה בלבו… ומי יודע אם לא יתרונן מיינו זה? אם אחרי ימים אחדים לא תשוב אמונתו למשול עליו וישוב לביתו, לאשתו ולרבו?… הן גם היום בכה רב בכי ושפך דמעות כמים… אמהר אחישה מעשי’!

כה חשב יורב וילך עד־מהרה לבית אחיטוב.

והנה ליזה קדמה את פניו.

‘השלום?’, שאל יורב ויבחן בעפעפיו את פני ליזה.

‘שלום!’, ענתה ליזה בקורת־רוח, ‘מדוע זה תורה חצי עיניך בי?’

‘אין ‘דבר’… האם אביך בבית?’

‘לא’.

ואת ראית את פני חצרון היום?'

‘האם בבוקר השכם יבוא הנה? ומדוע תשאלני עתה עליו? הן תראהו גם אתה מדי יום’.

‘אנוכי ראיתי גם היום בעוד בוקר… הה, ליזה, כמעט שהיכרתיו, הוא בכה בכי־תמרורים…’

‘לא; אולם ספרי־נא לי: הן הלכתם לבדכם אמש לשוח, הלוא? ועתה הגידי נא לי: התוכל השיחה ההיא אשר דיברתם יחד, להסב לו את דמעותיו בלילה אחרי היפרדו מעמך?’

‘מה השאלה הזאת בפיך? אדוני יורב’, אמרה ליזה בקול נגיד, בגאון לבב נערה היודעת ערכה ‘איככה תרהיב לשאלני דברים כאלה?’

‘אל נא בחמתך, עלמה עדינה’, ענה יורב שפת חלקות, ‘הן נפשך יודעת מאוד כי את אושרך ואושר בית אביך אדרוש כל הימים… והן אנוכי רק אנוכי סבבתי גם בדבר האהבה הזאת…’

‘האהבה? מה ירמזון מליך?’

‘עד מתי תתחמקי? עד אן תסתתרי? הן נדע זה כמה כי מצאתם חן איש בעיני משנהו; אולם הגידי נא לי: ההתוודה אמש לפניך באהבתו? האם גם את תמכת בימינו? הן בלא שפתי לצון סיפרתי באוזניך כי הוא בכה רב בכי כל הלילה, ובבואי היום בבוקר לשחר את פניו מצאתיו בעיניים מלאות דמע…’

‘ומדוע זה בכה?’

‘יען כי יאהבך…’

ליזה הביטה בפני יורב.

‘הן לפני שפך את כל לבו:“אהבתיה בכל נפשי ואירא לגשת אליה”, אמר אלי בדמעותיו… הה ליזה לו ראית את עיניו הבוכיות, לו שמעת את קולו אשר חצב להבות־אש באהבתך, לו כמוני היום נוכחת לדעת את טוהר אהבתו זאת, כי ירא גם להשמיעה במו־פיו, ירא וחרד לגשת אליה ולהביט בזיו־פניו…’

ליזה שמעה את דבריו באוזניים קשובות מאוד.

‘ליזה’," הוסיף יורב אחרי דממה קצרה, ‘הגידי נא לי: התמכת אותו בימין־צדקך אתמול בלילה בשופכו שיחו לפניך? ההשיבות חן וחסד לו על כל האהבה אשר הגיש לרגליך?’

‘יורב ידיד בית אבי, הלוא תדע את אשר אתנו בבית, הלוא תדע…’

ליזה עמדה מדבר כי אביה עם ראזאליה באו הביתה.

‘אשמח מאוד לראותך עתה’, אמר גבריאל אחיטוב אל יורב אחרי ברכת הבוקר הנהוגה ‘כי דברים רבים לי לספר באוזניך תשמע וישמח לבך’.

ויטהו אחיטוב אל תוך החדר השני, ויאמר:

‘ליזה גילתה את אוזני אמש כי בלכתה לשוח את חצרון התנה אהבתו לה אף היא השיבה אמריה – אמרי אהבה וחן…’

ויספר גם יורב את אשר ראה הוא היום בבוקר בהיותו בבית חצרון.

‘והנה עתה ידעתי’, הוסיף אחיטוב ויאמר כי צדקת באמרי פיך; אולם לנו לשות עצות בנפשנו איך לסבב את פני הדבר – הן ברזילי יחשבה לארוסתו… והנה קראתי הנה גם את כלתי את רוזליה וניוועץ יחד'.

רוזליה חשבה דרכי חמיה עם חצרון, הבינה כי הדברים אשר נדברו בימים האחרונים יוכלו לברוא חדשות ונצורות, ראתה כי ליזה תכבדהו מאוד וכי גם הוא יט לבו אחריה, ותחזה גם העתידות, ותינחם מאוד כי גילתה את סודה לפני ברזילי, ויך לבה אותה על אשר הסיתה את ברזילי בחצרון ותאמר לתקן את המעוות ותגמור בדעתה כי אם יבוא ברזילי עם האיגרת אשר אמרה לו להכין לאישה תדבר על לבו לשכך את חמתו, ואת האיגרת לש תשלח; אפס כי ברזילי לא בא בביתה מאז הצהרים ואת פניו לא ראתה עוד, ויהי להפך בזה האיש חצרון, אשר התאוננה עליו כי לא ישחר את פניה, כי מאז ביקשה את פניו בערב, אז עת ניגנו יחד בבית חמיה, כי ישחרה בביתה – מאז החל להתרועע אתה. בבוקר למחרת הערב ההוא בא ויצטדק לפניה כי לא נועז לבוא לביתה אחרי כי אין אישה בביתו, ואחרי דברים רבים אשר בידידות ורעות דיברו יחד, ואחרי אשר על פי בקשתה הסיף לשחר את פניה בביתה ועל־פי החלקות ודברי־החן אשר פיזרה לו בטח בה ויחשבה לו לרעה, גילה לפניה את כל לבבו כי יאהב את ליזה בכל נפשו, ובכל מבט־עיניה תוסיף לו חיים ודשן. חצרון ידע להסתיר גם ממנה את דבר אשתו, ורוזליה אמרה בלבבה לעזור על־יד האהבה הזאת, אחרי אשר ראתה ותבן לה כי תקווה טובה גם לחמיה בה, וכי על ידה תוושע גם ליזה גם אביה. ותהי הבשורה אשר הביא לה חמיה היום בבוקר – בשורה טובה מאוד, ותמהר ותשם את בגדיה עליה ותבוא גם היא הנה למען אשר תחווה גם היא דעה בסוד המשפחה הקטנה הזאת בבואה להיוועץ: איכה יסבו את פני הדבר להתיר אגודת ברזילי ולקשר מעדנות חצרון.

ועל־כן שמח גבריאל כי מצא גם את יורב בביתו לעת כזאת – את יורב אשר הואיל לתמוך ביד האהבה גם מראש, ואשר הוא היה הראשון אשר חזה את העתידות האלה, ואשר בישר גם מראשית תקווה טובה למו.

ויקרא אחיטוב גם את כלתו רוזליה החדרה וגם ליזה באה, וישבו כולם סביב לשולחן.

‘הנה אין כל סתר בינינו,’ החל אחיטוב ויאמר, ‘אין זר בבית, הן גם את האדון יורב אחשיב כאחד מאתנו, ועל כן ניוועץ נא ונמתיק סוד יחדיו’.

‘ראשית דבר לנו לכונן עצה: מה לעשות לברזילי?’ אמרה רוזליה ותשם אל אחיטוב פניה, ‘הן כבר מילתי אמורה כי יחוש ברזילי היטב אשר חצרון יתייצב בצר לו באהבתו, ועל כן הוא עוין את חצרון ומבקש עליו עלילות דברים’.

‘גם אנוכי יראתי את ברזילי מאוד’, אמרה ליזה.

‘הבל הבלים!’, ענה גבריאל ברוח גאונו, ‘את הנערים לא יראתי מעודי, ופחד תלמידי בתי־ספר לא נפל עלי! לאלה לא אדאג אף רגע; אנוכי אנוכי אומר לו כי לא יוסיף בוא בביתי, וכי אנוכי לא אחפוץ כי יוליך את בתי שולל…’

פני ליזה נפלו, ועיניה השפילו הבט, לשמע גזר־הדין אשר יצא מפי אביה. הן זה כשנה אשר ברזילי היה לה לרע, זה כשנה אשר יהגה אהבה לה ואשר גם היא קרבתהו בימינה, וזה ימים רבים אשר גילה את לבו לפניה, אשר בשפתיים דולקות התוודה לפניה, ובכרעו על ברכיו התחנן לה כי תיטיב אליו פנים, והיא גם היא הבטיחתהו אז נאמנה כי שלם לבה עמו וכי למועד ישוב אליה ותעודותיו בידיו והיתה לו לאשה; לפני עיניה חלפו־עברו כעת כל הימים אשר התהלכה אתו, כל העתים אשר התעלסה באהבתו, וכל תקוותיה אשר קשרה בתקוות חוט האהבה הזאת; אוזניה שבו ותצילינה מנועם אמרותיו אשר הרבה לדבר חן, מדבריו אשר אש אהבתו נשקה בם ומקולו קול מבשר תקוות טובות לה בגומרו את חוק לימודיו והיה יהיה למליץ מושבע; ויקש דבר אביה בעיניה כי לפתע פתאום תדיחהו מאת פניה, לפתע פתאום לא תוסיף דברו לשלום על לא און בכפו.

‘לאט־נא, אבי, עם הנער עם ברזילי’, אמרה ליזה בתחנונים, לא בשצף־קצפך תדינהו, ולא לפתע יידח ממנו, פן נפליא את מכת לבבו…'

‘צדקה ליזה ממך’, ענה יורב גם הוא, ‘לא בחיפזון תצא לריב אתו, ולא ביד רמה נלחם בו; לאט־לאט בסתר פנים ובעורמה נוציאהו מזה’.

‘אבל בראשונה הן לי לדבר דברים ברורים את חצרון’, אמר אחיטוב אחרי חושבו מחשבות רגעים אחדים ויבחן בעפעפיו את פני ליזה, ‘כי כל עוד לא אשמע מפיו כי ייאות לי לכל אשר אציע לפניו, לא אעשה דבר’.

הדברים האלה אשר הפיקו רצון מאת רוזליה וגם ליזה מצאתם כנים – לא ישרו בעיני יורב; הן הוא ידע כי אם יבוא אחיטוב לברר וללבן את הדברים כי אז אולי ישים לאל את כל תקוותיו, ויירא מאוד פן יתוודה חצרון גם לפניו על דבר אשתו אשר בסוכות, ועל כן התנגד לדברים האלה מאוד.

‘לא זה הדרך!’, ענה יורב ויאמר ‘הן חצרון עודנו משומם, נפשו נבהלה מאוד, ולבו חרד, והיה כאשר יבואו דבריך המפורשים ויגיעו אל נפשו ויחרד ויילפת…’

ומה עצתך?'

‘לו לקולי תשמעו כי עתה תוסיף ליזה ללבבהו’, הוסיף יורב בראותו כי כולם יטו אוזן לשמוע, ‘ולאט־לאט תרחיק את ברזילי מעליה, והיה כי יבוא חצרון לבקש מלפניך כי תתן לו את בתך, כי יהיה הוא הראשון אשר יפיל תחינתו לפניך, אז נדע גם אנחנו את הדרך נלך בה’.

‘מאוד מאוד יצדק יורב בדבריו’, אמרה רוזליה ותבט בפני ליזה, ‘הן לא יאות כי נהיה אנחנו הראשונים… הן עליו לעשות את הצעד הראשון’.

אחיטוב, אף כי בלבו נתן גם הוא צדק לדברים האלה, אולם לבבו חרד מאוד על תקוותיו להיבנות בכסף חצרון, הוא ידע בנפשו עד־מאוד כי עוד מעט ויוצג ככלי ריק, יוצג למשל אנשי העיר, שמו יהיה לחרפות ולדראון, ואז גם את בתו לא יציל, ועתה כאשר נפתחה לפניו פתח־תקווה הזאת, ניאות גם להשיח גבהותו להסיר גאונו מלבו ולהתרפס לפני חצרון, למען אשר יחיש־ימהר מעשהו; אולם אחרי אשר יורב דיבר את דבריו אלה באוזני בתו, וגם כלתו נתנה למו תוקף לא אבה עוד להעמיד הדבר על דעתו.

‘עשינה כטוב וכישר בעיניכן, בנותי!’, אמר אל רוזליה וליזה ויקמט את מצחו, ‘והוציאו את הדבר לפעולת ידיים… הלוא אנוכי רק אושרך, בתי, אבקש’.

ליזה לא ענתה דבר.

‘ואנוכי גם אנוכי’, אמרה רוזליה בשפתים דולקות, ‘גם אנוכי אהיה מעירה לעזור לדבר הזה, גם אנוכי אדבר על לב חצרון, וגם על ברזילי אכביר במלים למען הסב את לבבו מאחריך’.

‘תנו לי עת, ואנוכי בעצמי, איישר את ההדורים’, אמרה ליזה אשר העמיקה חשבה בכל עת דברם, ‘לא בחיפזון ניוושע ולא ביום אחד נבנה בית; הזמן יורני את אשר אעשה…’

‘שמעי נא אלי, ליזה!’, אמרה פתאום רוזליה וקולה העיד בה כי עצה חדשה בפיה, ‘הן בעוד ימים לא כבירים תחגגי את יום־הולדתך, יואל־נא אביך ויעשה משתה בערב ההוא, משתה אשר רבים ממכרינו וידידינו יהיו קרואים לו; גם את ברזילי וגם את חצרון נקרא להתעלס אתנו, ובערב ההוא אדע את אשר לי לעשות’.

עצתה שפרה על כל השומעים, וכולם הסכימו לדבריה אלה.

‘ועד העת ההיא’, אמר יורב אחרי נתנו גם הוא תוקף לאמרי פי רוזליה, ‘עד בוא היום ההוא נעשה את כל אשר יהיה לאל־ידינו להוציא הדבר הזה לאור עולם’.

עברו עוד רגעים אחדים, והנה ברזילי בא החדרה.

ליזה קדמה את פניו.

‘בוא נא אתי אל החדר השני’, אמרה אליו בקול־דממה, ‘אבי מעמיק חקר בעסקיו’.

גם רוזליה נלוותה עמם, ושלושתם יצאו ויבואו בתוך חדר־האורחים אשר שם בבית.

‘הייתי תמול בערב בזה ולא מצאתיך, ליזה, ואבוא היום לדרוש שלומך’, אמר ברזילי בראותו כי יתפלאו עליו אשר בא בעוד בוקר.

‘רב תודות לך!’

ומדוע זה לא הייתי בביתי זמן רב?' שאלה רוזליה בשפתי־חן.

‘רבה עתה עבודת הלימודים על שכמי…’ הצטדק ברזילי בשפה רפה, ‘אולם היום אשוב אראה פניך, עדינה, כי בקשה קטנה לי…’

ויטה ברזילי הצדה וילחש באוזניה לאמור:

‘את המכתב לא כתבתי, כי ניחמתי כי חשדתי את ליזה אהובתי על לא דבר; אבטח בתומת־לבה כי לא תשים לב לכסף הפראי הזה, ומה לי ולו? מדוע אהיה לו למרגל־חרש?’

‘היטבת כל אשר דברת’, ענתה לו רוזליה גם היא בדממה, ‘בוא־נא היום לביתי ואשמיעך חדשות’.

וישובו אל ליזה, ורוזליה אמרה:

‘סלחי נא כי הסתרנו ממך דברינו, הוא דבר פרטי… הן לא תקנאיני, ליזה, באוהבך זה’.

שחוק קל עבר על שפתי ליזה ותען ותאמר:

קנאה רחקה ממנו בכל עת, ומה גם עתה…'

והדברים האחרונים לא ישרו בעיני ברזילי, אך התאפק וידום.

שיחתם הסבה לדברים אחרים, בין כה וכה יצאו גם אחיטוב וגם יורב מן חדרם, וכל אנשי הביתה נדברו יחד.


[י] יום־הולדת את־ליזה

בלב פחד ורחב חיכתה ליזה ליום־הולדתה.

‘היום ההוא יראני נפלאות’, חשבה בלבה, ‘היום ההוא יפתור לי את חידת העתיד, ויגזור דיני ודין שני אנשים אחרים… הנה גם שניהם יאהבוני אהבה ניצחת, גם לב שניהם הומה מאוד באהבתי, ולבי חלל בקרבי… הן אמנם יתרון לחצרון מן ברזילי, גדול יתר מאוד! לו תואר, לו הדר ולו גם כסף רב ועולמו כבר יראה לפניו; אולם זה האיש ברזילי הן נתן נפשו בעדי, זה כשנה אשר יחיה אך בתקווה הזאת, ופתע לפתאום אביא אנוכי, אנוכי, אשר לא אחת ולא שתיים הבטחתיו נאמנה כי אהבתיו גם אני אהבה עזה כמוות, אנוכי אשר במשך כל העת ההיא זרעתי תקווה בין ערוגות־לבבו – אנוכי אביא לפתע־פתאום השוד והשבר לכל תקוותיו אלה!… אבל מצב אבי יאלצנו לזה… ואנוכי? ולבבי? – אודה כי גם לבבי יבכר את חצרון על־פני ברזילי’…

כה הגתה נכאים כל העת, נפשה הומייה, ולבה מלא מחשבות, איומות מאוד.

ורוזליה עומדת על־ידה, רוזליה אשר תעזור לה בכל מלאכת־יד, הדרושות מאוד להכין את כל הדרוש לחג הערב ההוא, רוזליה אשר תמיד כל היום תשב עתה בבית חמיה ואשר גם ידה תיכון עם גיסתה לפאר את הבית, לפאר את בגדיהן ופטורי ציצים אשר למו – רוזליה עזרה לה לא מעט גם להשכיח גלי תוגתה, להביא מנוחה ללבבה ומרגוע לנפשה.

‘הינחמי ליזה’, אמרה לה בכל עת, ‘היטיבי פניך וראי נחת. ואנוכי אנוכי אהיה עם פיך בערב ההוא’.

‘אבל לבבי הומה מאוד…’

‘רוח הילדות דובר הפעם בך’, העירה רוזליה למוסר אוזניה, ‘הן כבר ספו־תמו ימי־הדמיון; הימים אשר אני חיים במו המה ימי מעשה וחשבון, ימים אשר לו נטה אוזן אל רגשות לבבנו בקרבנו – כי אז תמנו לגווע ברעב וחוסר כול… האהבה היא רק כלי־נשק לנו העלמות להילחם במו מלחמת־החיים; היא רק מוכני38 אשר בה תעשינה ידינו תושייה; והיא היתה ותמיד תהיה לנו – לא הגות לב ודמיון פורח באוויר, כי אם אמצעי למצוא על־ידה דרכי החיים ומנעמיהם…’

ליזה לא ענתה לה דבר, ותאנח מרה.

‘רב לך להיאנח!’, הוסיפה רוזליה בשחוק, ‘הן ימי עבודה עתה לך, התייפי ומצאי חן ביום־הולדתך, הלוא אורחים רבים יהיו אז בביתך…’

ואמנם הואיל אחיטוב לעשות משתה כליל־יופי בערב ההוא וידי ליזה ורוזליה מלאות עבודה.


* * * * * * *

והנה גם יורב וגם חצרון התעתדו לקראת הערב ההוא, גם ידיהם היו מלאות עבודה רבה.

יורב לימד את חצרון אל דרכי החברה לעת כזאת – הורהו דעת חוקי הערב ההוא משפטיו ותורותיו, ולקח טוב נתן לפניו במנהגי הברכות, המשתה, המחול והשיחות דבר דבור על אופניו, יעצו על דבר הבגדים אשר יכין לו ועל כל דבר ודבר אשר ייאות לו.

אולם כל אלה היו כאין מול העצה אשר נועצו בדבר המנחה והתשורה אשר יכין לה ליום־הולדתה הזה.

‘בדבר התשורה לנו לשים לב מאוד’, אמר יורב לחצרון בשבתם יחד, ‘שי ליום־הולדת ערכה רב, ופעולתה מה עצמה! בה ניקח לב ובה נעשה נפשות…’

‘האם גם אחרים יקריבו אשכר לה?’, שאל חצרון בתומת־לבב, כתלמיד היושב לפני רבו.

‘אמנם כן; כל קרואי־הערב יביאו תשורה בידם, אם גדולה ואם קטנה’, ענהו יורב כמורה ומדריך – זה באגודת־פרחים, וזה בזר־שושנים; אלה יקריבו מנחה מרחשת39 ואלה – יין ניסכם; העלמות יתנו לה מפרי ידיהן – שלל צבעים רקמה, או מעשה צעצועים ופטורי ציצים; גם שירים יגישו לה, שירי תהילה וברכה…'

‘ומה אעשה אנוכי?’

‘נעמיק עצה ונחשוב מחשבות; הן נפשי חפצה מאוד כי תעלה התשורה אשר תביא בידך על אחת שבע על כל אלה אשר יביאו אנשים אחרים, תעלה בחנה ביופייה וגם בערכה ושוויה, תעיד על טוב טעמך וגם על אהבתך…’

‘ובאלה חפצתי גם אנוכי…’

‘בטח בי גם בדבר הזה, אנוכי אעשה וגם אוכל’.

זאת ועוד אחרת נתנה לחצרון עניין להתעסק בו, והוא – המנגינה.

‘שמע נא, חצרון’, אמר אז יורב, ‘הן לא תדע לצאת במחולות על־פי טעם העת הזאת, ורגליך לא אומנו באלה. ומה גם כי בעירך עיר סוכות לא ראית גם בעיניך נערים וגם בתולות עלמים ועלמות כי ירקדו יחדיו… והיה לך הדבר הזה למכשול’.

‘ובמה אמלא את החסרון הזה?’

‘זאת עשה אפוא – אמן את ידך לנגן בכינורך את זמרת המחולות, ועתה תלווה את המנגן או המנגנת במינים’.

יורב נתן לפניו את תוכן המחולות והמנגינות, והוא לימד את ידיו – בעזרת מורו – לנצח את כל אלה בכינורו.

ויהי לעת הערב, וחצרון יושב בבית מדריכו ומנהלו יורב, יושב ומעמיק עצה וחושב מחשבות, והנה ברזילי בא הביתה.

ברזילי הרגיש מאוד את אשר נעשה סביבו. ואף כי לא הגידו לו דבר, אף כי כיחדו ממנו את מחשבות אחיטוב ובתו; אולם לא טח מהשכל לבו כי חצרון יגנוב את לב ליזה ממנו וכי לו להתעתד ליום נקם ושילם; ויבקש למצוא מזימות, להיות גם הוא עתיד ליום ההוא. דעת לנבון נקל כי כאשר הסתירו המה את הדברים ממנו ככה הסתיר גם הוא את דבר עצתו, וככה שם חביון עוזו, ולא הגיד לאיש דבר מכל מועצותיו ומכל מעשה תחבלותיו – גם מרוזליה כיחד את דבר העצה היעוצה ממנו, גם לה לא הגיד דבר, וכאשר ניסתה היא לדבר על לבו ולהכין את נפשו למדחפה אשר תאמר להכין לו בערב ההוא – היה הוא כלא שומע, כמו לא יבין דבר, וכמו אשר אין גם כל ספק בלבבו באהבתו את ליזה ובאהבת ליזה אליו.

ובטרם החליט להוציא את מחשבותיו אל הפועל, בטרם אשר גמר בדעתו לצאת לקרב, יאבה הפעם לדלות מלים גם מלב יורב למען דעת אל־נכון אם אמנם צדקה מחשבתו בדבר הזה ואם לא יראה צל הרים כהרים.

‘אולי אפחד פחד – אשר לא היה פחד’, חשב בלבבו בלכתו, ‘ואת אשר יגורתי לא יבוא לי? אולי אחטא בלבבי לבלי תת אמון בליזה אהובת נפשי?… הן דברים ברורים ומפורשים לא שמעה אוזני, ויראתי את חצרון אך בדמיוני יסודה, ומדוע זה אהיה אנוכי הראשון בריבי?’

הרעיונות האלה הביאוהו הפעם לבית יורב, בתקוותו להציל מפיו דבר אמת.

והנה מצא שם את חצרון.

‘ברוך בואך’, קידם יורב את פניו באהבה ויתן לו כיסא לשבת, ‘הנה חדשות נצמחו, אחרי ראיתיך בצל קורתי…’

‘אין כל חדש’, ענהו ברזילי במנוחה, ‘אמרתי לשאול את פיך בדבר דת ודין’.

‘שאל ככל אוות נפשך, ואת אשר ידעתי אגיד לך’.

ברזילי הציע לפניו עניין אחד אשר בדתי ארץ רוסיה, ובקש ממנו לתת על־ידו את הספרים והמאמרים אשר יגעו בפנה הזאת, לאמור כי עליו להתחקות על שורשיה לרגלי שיעוריו בבית־מדרשו.

יורב נתן לו את אשר ביקש.

‘אולי אפריע אתכם מאשר תדברו?’, אמר פתאום ברזילי וייתמם בעיני יורב וחצרון, ‘הן אבינה לדעת כי דברים בפיכם, ואם כן אפוא אבוא בעת אחרת’.

‘לא תפריע אותנו כל מאום’, ענהו יורב בשחוק קל, ‘אם אך אנחנו לא נפריע אותך, כי כאשר אחזה לי אנוכי חינך גם אתה טרוד מאוד… בטח תיכון לקראת יום הולדת אהובתך ליזה, הלוא?…’

ברזילי שמח מאוד על כי הוא הזכירו על־אודות הדבר הזה אשר ביקש לדבר.

‘אמנם כן…’, ענהו ברזילי בכבדות, ‘הן שמחתה שמחתי, וביום־הולדה ישמח לבי גם אני, אף כי לא אדע מה השנה הזאת לה אשר תחוג את יום־הולדתה בהמון חוגג מאוד…’

‘הן אורח נכבד יהיה השנה הזאת בביתה למועד ההוא’, ענהו יורב גם הוא בשפה רפה, ‘ובעיניו יאבה אביה להיכבד’.

‘ומי הוא האורח?’, שאל ברזילי כמו לא ידע דבר.

‘האדון חצרון היושב עמך בזה!…’, הן הוא יבוא בברית המסחר את אביה; הוא היה לו לאוהב וגם ידיד לבתו ליזה, האומנם כי לא שיקרתי בדברי, חצרון?'

חצרון לא ענה דבר.

‘ולכבודו ייעשה משתה ושמחה רבה,’ המשיך יורב את דבריו. ‘ואתה כי תאהב את ליזה, הלוא תכבד גם אתה את מכובדיה’.

את האדון חצרון אכבד מאז ראיתיו ראשונה, ומה גם בשומעי היום מפיך כי גם ליזה אהובתי תכבדנו…'

‘האם תדע כזאת רק אך מאשר שמעת מפי עתה, ובדרכי ליזה ובדבריה לא הרגשת כאלה?’

חצרון לא יכול לשאת את מצבו זה.

‘חדל נא מזה, ידיד’, אמר לו בדממה, ‘העת לנו עתה להרבות חידודים?’

‘ומדוע זה תקרא חידודים לאלה?’ ענהו יורב במנוחה, ‘האם לא צדקה שאלתי? הן עליו להרגיש את הדבר מאוד…’

ברזילי לא ידע גם הוא מה לענות על הדברים האלה, הן הוא היתמם עד כה, ויהי כלא־יודע את אשר נעשה ממול ערפו, ואת מצבו זה לא אבה לשנות.

‘האהבה היא עיוורת עיניים’, ענה במנוחה ויסתיר את מבוכתו לרגלי הדברים האחרונים, ‘ואנוכי מאוד אתן אמון באהבת ליזה, ולא אביט אחריה ולא אתבונן, ולא אדע למכובדיה החדשים, כי אהבתנו היא כל שיחתנו והגיון לבנו’.

‘ואם־כן מאושר הנך באהבתך’, העיר יורב.

‘אמנם כן’.

‘וליזה הגם היא מאושרת כמוך?’

‘באין כל־ספק.’

ויראה לא יבוא בך פן תסיר לבה מאחריך?'

‘מה זה בפיך? מדוע תדבר בליזה כדברים האלה? הן נפש זכה לא תתהפך כחומר חותם…’

‘אבל אין אדם שליט ברוחו, ולב נערה לא ביד יוקח להטותו לכל אשר נחפוץ…’

‘רב לך, ידידי, אל תוסף דבר כאלה, הן עוד עבודה רבה לנו’, אמר חצרון אשר לא נחה דעתו מן השיחה הזאת, ‘חדל־נא מכמו אלה ונשוב לעבודתנו’.

‘לא אפריעכם אדוני’, אמר ברזילי בראותו כי חצרון יפריעהו בשיחו וכי אמנם בעת לא מצוא בא.

ברזילי יצא מן הבית מוטל בספק כאשר בא; השיחה זאת לא הוציאה מספק נפשו, ויאמר לחכות גם הוא על הערב ההוא אשר ידע כי בו יתבררו ויתלבנו הדברים.

והערב ההוא בא.

בית אחיטוב נהדר מאוד; ימים רבים כללו יופיו, ליזה וגם רוזליה שמו עין ולב לכל אשר ביופי בהוד ובהדר ויביאו הביתה. המנורות הפיצו אור צח, ואנשים רבים, בם בחור ובתולה, עלם ועלמה, נקבצו באו בו, כולם לבושי מכלול, כולם יעדו עדי, השמחה תציץ מבין עיניהם, ברכות ותהילות לראש ליזה בפיהם, ומתנות ליום־הולדתה בידם, ורגליהם עומדות הכן לצאת במחולות, ולשוש אתה משוש; יורב וגם ברזילי אמנם היו בתוכם, אפס כי לא כאורחים נראו בבית, כי המה התראו לעין כול כי השמחה הזאת גם שמחתם היא.

ליזה היתה כלולה בהדרה. בגדיה החמודות הוסיפו גם הן חן לה, ושערותיה המקולעות בשושנים ופרחים היו כנזר־תפארה לראשה; עיניה הבריקו מאוד, ועל־שפתותיה שושנים ריחף צחוק־קל ותיף במאוד־מאוד, ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה.

והנה הדלת נפתחה וחצרון מובל בזרועות אחיטוב בא הביתה.

חצרון היה הדור בלבושו מאוד: בגדים חדשים ויפים עשה לו לערב הזה על־פי המודה לכל חוקיה ומשפטיה, והספר ערך קווצותיו התלתלים ויעש שפמו, והנה הוא כליל בהדרו, והבושת – בבואו בפעם הראשונה בחברה כזו אשר לא אומן בה – הביאה חכליל על לחייו ותוסף גם היא חנו באלה.

כל הנאספים השתוממו למראהו הנחמד, לקומתו אשר דמתה לתמר, ולעיניו אשר ירו זיקי־אש, והעלמות התלחשו לאמור: אין בגברים כמוהו ליופי.

אחיטוב העמידהו לפני כל הנאספים, לאמור:

‘זה רעי וידיד ליזה: יעקב בן נתנאל חצרון’.

ויקרב חצרון אל ליזה ויברכה ליום־הולדתה אף הושיט לה את השי אשר הכין לה: אגודת שושנים נחמדה למראה, אחוזה בבית יד כסף טהור שר פיתוחיה נפלאים מעשה ידי אמן; בינות לשושנים גיליון ועליו כתוב ברוב הוד והדר שיר בשפת רוסיה ליום חגה זה, ומתחת לשושנים צמיד־זהב משובץ באבני־חן מצדו, מזה ובפיתוחי־חותם כתוב: ‘מני חצרון לליזה אחיטוב ליום הולדתה’, מעבר מזה.

ליזה קיבלה את התשורה באהבה וברצון רב, וכל הנאספים התלחשו מאוד.

‘מי הוא זה?’

‘מה לו ולליזה כי יקריב לה אשכר רב המחיר הזה?’

‘האומנם עשיר נפלא הינהו?’

האם עובר־אורח הינהו?'

‘הישתקע באודסה?’

ועוד שאלות כאלה וכאלה עפו מפה לאוזן.

פתאום עברה השמועה אשר אשר העבריה רוזליה לאמר: הוא אוהב את ליזה והוא יארשנה לו לאשה.

השמועה הזאת עשתה לה כנפיים ותעבור כסוד כמוס מפה לאוזן, כל הנאספים דיברו בזה ואיש איש דמה לחרוץ משפטו על דבר הסוד אשר מסרו לו; רגע הביטו על פני ליזה וחצרון ויגזרו אומר כי טובים השניים האלה גם יחד, ורגע הביטו בפני ברזילי, ויניעו ראש.

ברזילי ראה כי כל האנשים יתלחשו יחד מאז בא חצרון הביתה, ראה כי רוזליה גם היא תלך מאיש לאיש ודברי סודות על שפתותיה, ראה כי ליזה ביקשה את חצרון כי יישב על־ידה ולא תגרע ממנו עין וגם המה מתלחשים יחד – ראה את כל אלה ולבו היה כים נגרש; לשווא שאל את מכיריו על־דברת הסודות האלה, לשווא ניגש גם אל רוזליה לשאול מה בפיה דבר, לשווא אמר למצוא את החידה הזאת…

‘אין דבר’, ענה לו כל אחד ויפן וילך לו.

ברזילי התמרמר מאוד, אך זכר כי לא ייאות להפריע את שמחת הערב, ויכבוש כעסו, ויחשה גם הוא.

והנה עת המחול הגיע.

ברזילי ניגש לפני ליזה לבקש מלפניה כי תצא עמו לחול את המחול הראשון, והנה – היא השיבה את פניו:

‘הנני נרעשה עתה מאוד’, אמרה לו, ‘ולא אצא במחול הלילה הזה… אנוכי אהיה המנגנת לפני המרקדים…’

דיברה אף עשתה ותשב על־יד המינים.

‘הלוא תלווני, חצרון, במנגינותי’, אמרה בקול גודל.

‘מאוד אשמח לעמוד על ימינך, עלמה כבודה!’, ענה לה ויצו להביא את כינורו.

חצרון ניגן בכינורו ויפליא את הנאספים מאוד.

‘הנה הינהו מיטיב נגן!’, אמרו כולם פה אחד.

הדבר הזה הרעיש את ברזילי עוד, כנדהם ישב באחת מפינות הבית, לא שם חלקו בין החוללים, ולא התערב גם בחברתם, כהלום־יין ישב בדד וידום, לא ידע את אשר אתו, לא נתן לב לכל אשר בערב הזה, ראשו עליו כגלגל וכל עצמותיו רחפו.

בין כה וכה והשעות רדפו אשה את אחותה ומבלי משים עבר חצי־הלילה, והמשתה בא עד קצו.

ובטרם החלו הנאספים לקחת ברכת הפרידה, ניגש אחיטוב אל ליזה וחצרון אשר עמדו יחד בתוך הבית מתעתדים ללוות את האורחים, ובקול גדול אמר:

‘בתי! הנני למלאות את משאלות־לבך, ונגדה־נא לכל רעי ואוהבי, בערב יום־הולדתך יום שמחת־לבך, הנני נותן לך את שאלתך, ובכל לבבי הנני מסכים גם אנוכי לבחירך רצתה נפשיך בו…’

ויקח את יד ליזה ויתנה ביד חצרון.

‘ה’ יברך אתכם והארכתם ימים בטוב ובנעימים'.

‘אמן! למזל טוב!’, צעקו כל הנאספים בתרועת־שמחה, ליזה וחצרון נשקו ידי אביהם ובדמעות עיניים נתנו תודה לו.

ועיני ברזילי רואות!

כרעם בגלגל מחצו הדברים האלה את ראשו, כמוכה בשגעון רץ בחדר הנה והנה, ביקש את יורב, ביקש את רוזליה ויעבור על פניהם ולא ראם, עיניו קמו, מחשבותיו נבהלו, רעיוניו נבוכו ולא ידע נפשו.

ברגעים האלה שכח את כל מועצותיו, שכח את מצבו, שכח את אשר אתו ויהי נדהם ומבוהל; לפתע־פתאום גזלו את אהובתו ממנו בפני עם־ועדה, פתאום בא שברו – לעיניו לקחו את אהובתו מבין זרועותיו ויתנוה לאיש אחר – ונפשו נבהלה מאוד, ויוכה בתמהון־לבב, וייבלעו כל מחשבותיו.

כהלום־יין, באין דעת וחשבון לקח מגבעתו ויצא וינס החוצה, ועל צדי הרחוב הלך בצעד־ענק הלוך ומלול בידיו ורקוע ברגליו, עיניו נהפכו בחוריהן וכל תמונתו היתה תמונת איש משוגע בשנותו את טעמו.

ובבית אחיטוב לא הרגישו בצאת ברזילי; האורחים שבו לשתות לרגלי השמחה החדשה אשר בבית, ליזה גם היא האירה פניה מאוד, וחצרון היה שובע שמחות, רוזליה היתה ראשונה אשר התעוררה לראות כי ברזילי איננו בבית, ותלחש באוזני ליזה, לאמור:

‘יצא ברזילי מן הבית מבלי הגד לאיש דבר וילך לו…’

‘יהי נא ה’ אלהיו עמו', אמרה ליזה בדממה ותפן לה אל אחוזת מרעיה40.

ורוזליה ניגשה גם אל יורב ותספר באוזניו את דבר צאת ברזילי.

‘הן אנוכי יראתי בסתר־לבבי פן יקום ברזילי לצעוק בקול גדול ולעשות שערורה בבית בשומעו את דברי גבריאל,’ אמר יורב, ‘ועתה הודות לתבונתו כי יצא בדממה מאת פני הבית’.

‘ואת לב האנשים אדע אנוכי’, ענתה רוזליה בגאון, ‘ידעתי כי אם נרעש את לבבו לפתע־פתאום יחרד וייבהל וידיו לא תעשינה תושייה, וראה נא גם אתה אדוני כי עצתי היתה נאמנה, וכי נלחמנו גם יכולנו…’


[יא] ‘האם אנוכי אשמה הנני?’

וברזילי הלך כתועה בתוך רחובות אודסה, עד כי האיר היום, עד כי יצא השמש כחתן מחופתו, ועד אשר אנשים רבים יצאו לעבודתם, רצוא ושוב.

ברזילי התעורר כגבר אשר פג יינו מעליו, שככה חמתו והבהלה הראשונה עברה.

לאט־לאט חישב דרכו, חישב לדעת את אשר עבר עליו בלילה הזה, כאיש אשר יזכור את חלומו הנורא בהקיצו ויקבץ על־יד את כל פרטי חזיונו אשר חזה, כן שב עתה ברזילי לדעת את כל אשר ראה ושמע בבית אחיטוב.

‘היטבתי מאוד לעשות כי יצאתי בחופזי מן הבית’, חשב בנפשו בלכתו, ‘אם נקם אקח, לא אשחית גם את תקוותי אז, לא ברגעי הבהלה אקום ממנה, לא בפני קהל ועדה תתנקם נפשי… הנה אצית אש בבית אחיטוב אך את ליזה אציל ותהיה לי… ליזה הבוגדה! ביד רמה אקחה מיד עוגביה, אסיר את המסווה מעל פני הנוכל חצרון, אגל את מסך חצרון ותביט ליזה ואביה ביום ההוא אל נכליו, אבלע בבית הזה פני הלוֹט הלוּט ויראו את הנחש ואת ארסו, יראו ויידעו כי לא כהתל בנער יהתלו בי…’

ברעיונות כאלה וכלאה הסב רגליו ללכת לביתו לנוח מעט מעמל הלילה.

לשווא אמר לנום שנתו, לשווא התהפך מצד אל צד על מטתו – שנתו נדדה ממנו, ורעיוני לבו לא נתנוהו לשכב ולנוח; לרגע חיכה עד חצות־היום עד אשר שם בגדיו עליו וילך ויבוא – ביתה אחיטוב

שם בבית אין סדרים, עוד לא הוסרו הכוסות מעל השולחן, עוד לא נעשו סדרים בכלי־הבית, עוד עקבות המשתה נודעו בכל אשר נשים עין, וליזה יושבת את אביה ואת רוזליה, כולם שמחים ועליזים מאוד, ומדברים דבריהם…

והנה ברזילי בא הביתה.

‘ה’ עמכם!' אמר בבואו ובכל מאמצי כוחו התאפק ויעמד את פניו למען יתראה כי במנוחה הוא דובר את דבריו.

אנשי הבית נבהלו נחפזו בראותם את פניו, וכמו ניבא להם לבם כי שערורה תבוא לרגליו.

‘יברכך ה’!, ענתה לו ליזה במבוכתה.

ברזילי ניגש לפניה ובדממה שאל את פיה:

‘מה החלום אשר חלמתי אמש בלילה בבית הזה?’

"החלמת בהקיץ?'

‘אבל, הן מאושרה הינך כיום…’

‘אנוכי הנני ברשות אבי, ואת אשר יחפוץ יעשה… אנוכי לא אמרה את דעתו…’

‘אם כן הדבר’.

‘ברזילי, עזבני נא היום הזה כי ראשי עלי דווי…’

ובדבריה קמה ממושבה ותקרב אל יד המינים ותפתח דלתותיהם, ותנגן בידיה אף שרה בפיה את השיר הרוסי: ‘האם אנוכי אשמה הנני’41 לאמור:

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי

כִּי הִצִית מַבַּט עֵינִי אֵשׁ־לֶהָבָה

בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר? כִּי הֶאֱמִין לִשְׁמוֹעַ

בִּדְבָרַי רְמָזִים… רִמְזֵי הָאַהֲבָה?

כִּי חָזָה מַהֲתַלּוֹת וְעַל בֶּרֶךְ לִכְרוֹעַ

מִהֵר לְפָנַי, לֵאמֹר כִּי יֶאֱהָבֵנִי –

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי?


הַאִם אָנֹכִי אֲשֵמָה הִנֵּנִי

כִּי פַּעַם בָּעֶרֶב אִתּוֹ יָשַׁבְתִּי

בַּבַּיִת אִישׁ אַיִן, הָלְכוּ גַּם אָבוֹתַי

וְרֹאשִׁי לְרֹאשׁוֹ מִבְּלִי־מֵשִׁים קָרַבְתִּי

וּשְׂפָתָיו כְּרֶגַע נָגְעוּ עַל שִׂפְתוֹתַי,

כִּמְצַחֶקֶת נְשַׁקְתִּיו וַיִשָּקֵנִי –

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי?


הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי

כִּי מִנִי־אָז צִלּוֹ מִמֵנִי לֹא־סַר

וּבִי דָבָק כְּמוֹ אִתּוֹ בְּרִית כָּרַתִּי?

וּנַפְשִׁי בָּחֲלָה בוֹ לְלִבִּי הָיָה כְמוֹ־זָר..

וְכִי עֵת לְאִישׁ אַחֵר אֶת־יָדִי נָתַתִּי

בְּקִצְפּוֹ טָרַף נַפְשׁוֹ וַיְקַלְּלֵנִי –

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי?


את השירה הזאת שרה בקול עז אך גם רועד מאוד. בכל אשר חשבה ליזה להתאפק ולהראות לברזילי את מנוחת לבה, בכל אשר דמתה בנפשה להחרידנו בתתה אותותיה, אותות שוקטת ועליזה, בכל אלה לא יכלה משול ברוחה ולהשקיט את לבה אשר סער מאוד. ידעה כי הצדק את ברזילי, ידעה כי דרך אורחותיה בלעה42 וכי אמנם השחיתה לעשות; ידעה כי ברזילי עשה עמה חסד בצאתו אמש בלילה מן הבית ולא הכלימה אז לעיני כל הנאספים אשר באו לשוש אתה משוש; ידעה כי גם עתה בא ברזילי הנה לא למען אשר יפזר חלקות לרגלה… ואיך ישקיט לבה? איככה תוכל ותניח את נפשה?

ותסתר פניה בכל העת אשר שרה, כמו תעמיק במנגינותיה, כי יראה פן תפגושנה עיניה את עיני ברזילי…

ולב ברזילי סער גם הוא מאוד בקרבו לשמע השיר הזה. מעיו רתחו, בדמו ניצתה אש, ועיניו ירו זיקים.

‘הלי תגמלי זאת?’, אמר בחמת־רוחו, ‘האם גם בי תאמרי להתל? הגם אותי תוליכי שולל?’

‘אל נא תקצוף עד־מאוד’, ענתה לו רוזליה בראותה כי שינו פניו מגודל כעסו, ‘שמע נא ואודיעך פשר הדברים…’

‘מה תוסיפו תדברו בי?’, צעק ברזילי בשצף־קצפו, ‘האם לצחוק בעיניכם אהיה? האומנם יבוא נוכל ויקח את חמדת־לבבי – ואחשה? ואם איש־תככים ומרמה…’

‘הס! מה בפיך? מדוע תנבל שם איש נכבד?’, גער בו אחיטוב.

‘“איש נכבד”!? לא למעני אני דובר, כעת את דברי, גם לא למען אהבתי’, אמר ברזילי ויטעם את דבריו, ‘אולם ארחם על נפש תמה, על נפש ליזה… אותה אך אותה אובה הפעם להציל מפח יקוש אשר זה הנוכל חצרון טמן לרגליה…’

השומעים נבהלו לשמוע ויטו אוזן קשבת לדבריו.

‘ליזה יקרה לי מנפשי, ואחוס עליה ואומר אל נא תהי ככדור לשחוק בידי המעוול הזה…’

‘אבל מדוע תרבה מלים לחרף ולגדף איש ישר הולך ונשוא־פנים כמוהו?’, אמרה רוזליה.

‘לכן הא לך מכתב! קראי נא בו’, הוסיף ברזילי בלעגי־מעוג43 ‘קראי בקול גדול, ישמעו נא דבריו גם האדון אחיטוב גם בתו ליזה…’

ובדברו הוציא מצלחתו מכתב ויתנהו על יד רוזליה.

אחיטוב וגם ליזה קרבו גם המה למקום מצב רוזליה.

‘הלוא כתב ידי אישי הוא?’, אמרה רוזליה בהביטה בתוך האיגרת אחרי אשר פתחה את קמטיו.

‘כן כן הוא’, ענה ברזילי בקול מנצח, ‘אמנם כן, ידי אישך שלמה כתבו…’

ליזה שמה עיניה גם היא במכתב ותקרא בו שתיים־שלוש דלתות, ופניה נהפכו לירקון, עיניה חשכו בארובותיהן, ובקול מר צעקה:

‘אהה, ה’ אלוהים!…'

ותפול על הכיסא מתעלפת.

רוזליה מיהרה להשיב רוחה אליה, ותזרוק את המכתב מידה.

‘מים! מים! הנה כמעט נותרה בה נשמה!’, צעקה בקול גדול עד כי קולה נשמע בבית המבשלות והשפחה מיהרה וכדה מלא מים בידה.

ברזילי גם הוא מיהר לגשת אל הכיסא אשר ליזה נפלה עליו.

‘סור נא מזה’, אמרה אליו רוזליה בקצף, ‘הנה החרדת את נפשה חרדה גדולה מאוד…’

‘הצלתיה מפח יקושים לעולמי־עד’, ענה לה ברזילי בגאון, ‘רגע חרדות תלבש, ותשוב ותחי וידי נוכל לא תמשולנה בה…’

‘מי הרשה לך להשתמש בסוד הכמוס אשר גיליתי לך?’, אמרה לו רוזליה בדממה.

‘אהבתי את ליזה!’, ענה ברזילי.

‘אך אנוכי אשמה בדבר’, חשבה רוזליה בלבה, ‘מבלי משים גיליתי את סוד אישי באוזניו, אז עת עבר עלי רוח־קנאה, והנה הוא מבלי הגד לי דבר, גילה את מסתרי חצרון… ואולי גם צדק בפיו כי הציל את ליזה…’

ואחיטוב הרים בדממה את המכתב מעל הארץ ויקרא בתוכו כדברים האלה:

ברזילי ידידי!

על דבר חצרון תשאלני, הנה הוא מאושר בארץ, עושרו רב ואשתו היא גברת הבית מאין כמוהו ונבונת־לב, גם שני ילדים לו טובים ויפים ואשתו תחכה עליו מאוד בכל יום שיבוא לביתו.

מדוע תשאלני עליו? כתוב נא לי את אשר תדע על־אודותיו, כי נחוץ לי לדעת את כל אשר אתו באודסה.

אל נא תגל את אוזנו כי אנוכי הנני בזה.

הנני רעך, שלמה אחיטוב

ויפלו גם פני אחיטוב מאוד.

‘הן מכתב בני הוא זה!’ חשב בנפשו ויסב את פניו והנה ליזה מתעלפת, רוזליה וגם השפחה משתדלות להשיב את נפשה ולא תוכלנה, ויהי גם הוא כנדהם, והקורא הלא ישער בנפשו את המהומה והמבוכה אשר היה שם בבית.



 

ספר שני: זה לעומת זה


[יב] שלוות־השקט

מה טובו אוהליך, יעקב! חיי משפחותיך – ישראל! אמן ותקווה עמודי ביתך, ועל שלום ושלווה אדניו הוטבעו; אהבה, אחווה, ידידות ורעות ישכנו בארמנותיך, ומלאכי־שלום ירחפון ממעל לראשך; הלב ירגיע, הנפש תשכון במנוחתה, והרוח יישלו וישקוט!

בית ושלווה בו – מי לא יקנאהו? נווה־שלום – מי לא יחמדהו? מי האיש אשר נפשו טובה עליו ויתבונן על מנוחות שאננות ומשכנות שלווים ולא יתאו למנוחתם? מי האיש אשר לבו מלא תשואות ויראה בפעם הראשונה את סמל דמות השלום והשלווה אשר בבית היהודי בעיר קטנה בערבי שבתות, ולא ירגיש את אשר הרגישה נפש שלמה אחיטוב בעיר סוכות בבית ר' ירוחם לעת כזאת?

לא ביופיו ולא ביפעתו נעלה הבית הזה, לא בזוהרו וגם לא ביקרת כליו ותפארת חפציו, הבית הזה נעלה הנהו בשלומו, בשלוותו, בחן אשר הוצק בכל פינותיו, בדומיית השקט אשר תשר בו ובחיי המשפחה אשר תשכון בתוכו. אדוני הבית אם כי עושרו רב וכסף־תועפות לו, אולם לא בעושרו יתהלל ולא בכספו וזהבו יתהדר: בגדיו כבגדי כל היהודים בעיר הקטנה הזאת, וכלי־ביתו גם הם פשוטים, מעשי ידי חרש־העצים אשר בסוכות; אשתו ובתו צופיות הליכות הבית ועיניהן משוטטות גם בבית המבשלות; בתי־משוש ובתי־משחק אין בעיר, לצאת במחולות, לעשות משתה ושמחה ולבוא בתוך מקהלות עם כמו זר נחשבו להן, ולהתהדר מאוד לא תדענה, כל כבודן – כבת־מלך פנימה!

הנה בא יום השבת – ותבוא מנוחה שאננה לרגליו!

שלמה אחיטוב ישב גם הוא בבית, ולא סר עין מן המחזה הנעים אשר לנגד עיניו.

הבית מלא אורה, נרות רבים יאירו את החדר אשר ניקיון וסדר ישרו בו, על השולחן פרושה מפה לבנה, שתי מנורות כסף בעלות שלוש קנים נושאים נרות דולקים תעמודנה עליו, בראשו שתי חלות־לחם, מכוסות במטפחת ברה, המחכות על שוב האיש מבית־מדרשו לבצע עליהן, וממעל להן מנורת נחושת־קלל תלויה בספון הבית וששת קניה יפיצו גם הם אור בבית.

ומדי יסיר עיניו מן הדברים אשר אין יש רוח־חיים באפם ויביט בפני לאה גברת הבית ובפני בתה שפרה היושבות ומחכות גם הן לשוב ר' ירוחם – תהמה נפשו מאוד ולבבן כהולם פעם; הנה לפניו סמל דמות הענווה והחן, אלוהי השלום והשלווה… הן לא תתייפנה בתמרוקי הנשים, את מעשה האדם לא תקחנה להרבות זיו יפעתן, את הכחול לא תדענה, ובפוך לא תקרענה את עיניהן, שרק לא תעברנה על פניהן, וחכליל לא תתנה על לחייהן – ותהיינה מתנות הטבע צבי עדיין וענוותן תפארת לראשן; אם לחיי שפרה אדמו מפנינים ועור־פניה כצמר צחור וכשושני חמד היושבים באגודת חבצלות מראיהן, אם בשפתותיה הוצק חן ואור־יקרות מבין עפעפיה יזהיר, אם שערותיה השחורות והדקות צמחו מאוד תהיינה לשתי מקלעות ארוכות מאוד, היורדות ממול עורפה על כתפה, אם יופייה וחנה לקחו לב – הנה יופיה וחגה הם־המה, מידי הטבע כל אלה לה, מבלי אשר תקח מחוצה דבר… והיה גם מוצא שפתיה, גם שכל מליה וגם חוכמת־לבה כאחד מהמה, גם אלה אך ממקור לבה יקירו, ואך בנפשה פנימה מקורם.

לאה ובתה ישבו על הכסאות ובדממה דיברו אשה את רעותה, ואחיטוב ישב למולן, יושב וחושב מחשבות.

'הן עצב ישכון על פני אדוני, אמרה לאה בפנותה אל אחיטוב בשפתי חן, וכמו תאמר לנחם את האורח אחרי אשר בא בצל קורותיה.

‘לא נעצבתי עד מה’, ענה אחיטוב ויאמר, ‘אבל לבי מלא מחשבות אין קץ…’

‘הן יזכור עתה את ביתו, ויש לו געגועים על אשתו ובניו’, אמרה לאה כמו תשתתף בדאגתו, ‘הן שבת היום, יום אשר כל איש ישמח בביתו, באשתו ובניו.. יום שבתון אשר קודש הוא לחיי המשפחה בישראל’.

‘מאוד קינאתי בדממת־קודש השוררת בזה’, אמר אחיטוב בתור מענה לדברי לאה, הן עונג כזה לא ידעו בני עיר מולדתי, מוזרה היא המנוחה והשלווה ליושבי אודסה… ברעם ורעש נכלה את ימינו שמה, בשאון והמולה רבה נעביר את הימים והלילות; לא נשקוט ולא ננוח, לא נראה בטוב השלווה, ולא נדע השקט…

‘האם אין יום השבת גם באודסה?’

‘יום השבת ישנו, אבל לא נשבות בו… כשבת כחול נבלה כל היום בשערי־העיר, ובלילה לא תשכון במנוחה נפשותינו גם בבית… ומאוד אקנא בכם, יושבי ערי־השדות, כי תשכנו שלווים ושאננים במנוחת־קודש ושלוות־הלב…’

‘באודסה העיר האם לא ישבתו היהודים ביום שבת קודש כדת?’

‘עתנו קצרה, ועבודתנו הרבה לא תתן לנו לנוח,’ ענה אחיטוב בשפה רפה, ‘ולו יגדל היום כמוהו עשר פעמים ככה גם אז לא נמצא שעה קלה למנוחתנו בבית…’

לאה נדה בראשה לשמע הדברים האלה, כי לא הבינה לדעתם.

והנה ר' ירוחם שב הביתה.

בחן־שפתיים בירך את אשתו ובתו וגם את האורח בירך, ובשמחה וטוב־לב השיבו אף הם את ברכתם אליו.

לא בלב ולב אמר אחיטוב כי יקנא בשלום־הבית הזה, לא בחנף ומרמה דיבר את דבריו אלה, לא נשא לשווא נפשו ואין רמייה על לשונו; הדברים האלה יצאו מעומק לבו, כי שלום הבית ושלוות המשפחה – אשר ראה כאלה בפעם הראשונה לימי חייו – אמנם פעלו על נפשו מאוד.

כי שלמה אחיטוב הינהו יליד אודסה, וכי הינהו בן לזה האיש גבריאל אחיטוב, הלוא יידעו הקוראים. שלמה חונך על־פי דרכי אביו אשר הון ועושר היה בביתו ואשר על דגל ‘הנאורים’ התחשב מימי ילדותו למד בבתי־הספר אשר בעיר אודסה, בבתי־ספר הכוללים אשר הקימה הממשלה; ואם כי שכר לו גם מורה עברי, אשר ילמדנו קרוא עברית – כי יותר מאלה לא ידרשו האבות הנאורים באודסה – אבל עד־מהרה נשכחו הלימודים האלה כמת מלבו, וגם אביו לא נתן לב לכמו אלה ולא נתן לב גם כאשר ראה כי לא יעשה חיל גם בלימודיו הכוללים. הן נפש אחיטוב בזתה ללימודים בכלל ותיקץ במדעים אשר נושאי דגלם יישרתו את עשירי־עם', והוא לא אבה כי בנו יחידו יהיה למשרת. ההצלחה עמדה אז על ידי ימינו – ומה לבנו וללימודים?.. ויפנק אחיטוב את בנו את שלמה מנוער, וכל אשר שאלו עיניו לא מנע ממנו. ברוב עמל וכסף לא מעט הביאהו אביו לבית־הספר אשר למסחר, ושם למד שנים אחדות, ובראות גבריאל כי קשתה על בנו יד הלימודים גם שמה לקחהו הביתה, מבלי אשר ישלים שמה את חוק לימודיו, ויקחהו להיות לו לפקח על ‘עסקיו’ ויעתדהו להיות גם הוא קבלן כמוהו.

‘מה יעשה הבן שלא יחטא?’, ישאלו כל תושבי אודסה למראה נער בן עשיר כמוהו. ואמנם צדק בפיהם ונכונה תבענה שפתותיהם. נער בן איש עשיר אשר באודסה, נער אשר אבותיו יפנקוהו ותאוות־לבו תינתן לו, נער אשר אין כסף נחשב לו למאומה, ואשר לבו לא ראה חוכמה ותבונה רחוקה ממנו – מה יעשה נער כזה שלא יחטא?.. ויחטא גם שלמה ואחרי תאוות־לבו הזנה הזנה. רעים רעים התאספו סביביו ויוליכוהו בדרך לא טוב, וילמדוהו לתור אחרי עיניו; אין בית־משתה אשר לא היה תושב בתוכו, אין בית־שעשועים אשר לא איחר שמה בנשף, ואין ‘שחוק’ אשר לא אימן את ידיו בו. את בתי המשתה והמשחק ידע בהיותו עוד בבית ספרו; יום־יום התהלך את רעיו וידידיו, עינג את נפשו בשעשועיו, ואל בית־הספר ושיעוריו לא שעה. לאט־לאט החל לשחר בתי־המשתה אשר עלמות תופפות תשרנה שירי־עגבים באוזני כל שומע וישתעשע גם בחברתן, עוד מעט וייכבד לדעת גם את המשחקים והמשחקות בבית התיאטרון פנים־אל־פנים, וכאשר הרבה לתת על פיהם לקחוהו עמם מתחת למסך ויתנו לו מקום בצדי הבמה בעלותם לשחק; ויתנה אהבה להמשחקות, ויפזר כסף כאפר ותאוות־לבו נמלאה. בשחוק וביין, בהוללות ובעגבים בילה את ימיו, ואביו לא כהה בו, כי כן יעשו גם בני ‘האצילים’, ובמה נפלה הוא מהם?

גם בבית אביו היה משתה תמיד. פעמיים בחודש עשה משתה־שמנים לכל אוהביו וידידיו, לכל אשר יבוא במסחר אתם ולכל שרי הצבא והמדינה, ופעמים רבות היה הוא קרוא למשתה אשר יעשו הם. בנו שלמה היה אתו תמיד וישא חן בעיני הבתולות וכל העלמות הטו חסדן לו; הן הוא היה ראש החוללים, פיהו מלא חנף וחלקות, ומנהגי הקידות, ההשתחוויות, וההודאות ידע וימלא אחריהם עד מאוד, גם יפי פנים לו, גם אביו בעשירים יימנה, ומדוע לא ימצא חן בעיניהן? – ויתנה שלמה אהבים גם בזה, וגם פה לא מצא כל שטן על דרכו, מאושר היה בבני אודסה וההצלחה האירה פניה אליו באהבותיו כאשר היתה עם אביו במשלח־ידיו; ויהי שלמה בכל דרכיו משכיל, וכל בתולות אודסה אהבוהו.

‘אכול דבש הרבה לא טוב!’, יאמרו משלי המלך החכם, וגם שלמה אחיטוב אכל וישבע ויקוץ בו… לשלמה מלאו עשרים שנה וארבע שנים, אף כי עז פניו לא שונה, עוד כוחו במתניו, עוד אונו בשרירי־בטנו, ועוד ייראה כגבר בגברים – אפס כי בלבבו פנימה כבר נחתו חצי התאווה ויעשו אתו כלה; האביונה ערכה מזבחה בלבבו ותקרב עליו את מבחר שנות חייו, את לשדו ואת מוח־עצמיו, והנה כבתה האש, דעכה, ואך אודים עשנים נשארו בלבבו… ותחת אשר מלפנים בערה בו אש פלדות שלהבת גדולה ריתחה דמו ולפידים מפיו הלכו – תחת זאת אך אודים וגחלים חותה התאווה עתה בלבו… ואם עוד גם עתה יהגה אהבה, ירדוף אחרי תאוותו וחנף וחלקות עוד בפיו, הנה הוא אך עשן האודים העולה דרך פיו ושפתיו…

‘בני’, אמר לו אביו פעם בערוב יום, ‘רב לך בני לרדוף קדים… כבר באה העת כי תעשה גם אתה לביתך, קח לך אשה, ובנה בית והיה לאיש!’ בנו שמע הפעם בקול אביו, ואת רוזליה, אשר התנה אתה אהבים זה כבר, בה בחר ואתה בא במסורת הברית, אחרי אשר האבות התפשרו ביניהן על דבר הנדה ומכסת הכסף אשר יתן כל אחד.

רוזליה היא בת אחד העשירים בעיר אודסה, במשתה התוודע שלמה לה, במחול כרתו ברית־רעות, ובמשתה ובמחול השמיע אחיטוב חלקות באוזניה, אף דיבר אהבה לה. רוזליה גם היא לא השיבה את פניו, וגם היא ידעה להגיד כי תאהבהו גם היא, ואחרי אשר האבות נאותו איש לאחיו בדבר ההתחתנות וגם בדבר הנדה, הלך שלמה ויוסף לשגות באהבתה, כרע על ברכיו לפניה – ותהי לו לאשה.

רוזליה היא צעירה ממנו לימים, היא היתה כבת תשע־עשרה שנה ביום חתונתה, נערה בתולה בעצם ימי התפתחותה; ובעוד אשר נפש ‘הבחור’ החתן היתה שבעה, עייפה מעמל־החיים, וכבר היו לה לזרא כל תענוגיהם וכבר תעבה כל תאווה, בסה כל נופת ותמאס בכל תענוגות בשרים – בעת הזאת היתה רוזליה חפצה חיים, אוהבת עונג לראות טוב… רוזליה לא טעמה עדן צוף־החיים ומתקם, רוזליה עודה בנעוריה בבית אביה אם אמנם באה בחברה, יצאה במחול אף שחרה את בית התיאטרון, אולם לכל אלה ליוותה חברת אבותיה אותה על דרכה, ובמידה ובמשורה ניתנו לה תענוגיה, במידה ובמשורה – כראוי לנערה בתולה מבנות מרום עם־הארץ… ועתה עת כי היתה לגברת, עתה אשר טובה בידיה ודרכיה לפניה, עתה ביקשה את החיים מאוד: ביתה היה בית־ועד לשמחים ועליזים, מנגינת המינים לא חדלה ושחוק ומחול לא משו מקרבו; ביקשה אף מצאה רעים וידידים חדשים, ותואנה היא מבקשת תמיד לעשות משתה בביתה, או כי תלך אל המשתה אשר הכינו רעותיה בביתן; גם בבית התיאטרון, גם בכל מקום שעשוע שכנו רגליה, שרים ושרות כי באו בעיר, מנגן נפלא בכינור או במינים כי הודיע אשר ינצח בנגינותיו, רב מג כי יראה נפלאותיו לעין רואים, וכדומה לדברים כאלה – היתה רוזליה מעשרה הראשונים לקחת לה מקום מושב; מכתב־עתי לחרושת בגדים ולמדי לבושים היה על שולחנה תמיד, ועל פיהו הרבתה לחקור בבגדיה, במלבושיה, במגבעותיה ובפאריה לשנותם מדי עידן ועידנים, ולעשות לה חדשים לבקרים.

ושלמה נאלץ, על־פי טעם החברה, ללכת אתה בכל אשר היה רוחה ללכת, להשתעשע בכל אשר שיעשעה היא, אף לעשות בביתו משתה לצאת במחול, ולשמוח בכל עת, אף כי לבו בל עמו… לא אחת ולא שתים התאונן שלמה באוזניה – בהיותם לבדם בבית – לאמור כי רע עליו המעשה, כי קצה נפשו ככל השמחות האלה, וכי גם לא יוכל לשאת את משא הכסף הדרוש לכל אלה, אולם היא הציקה לו בדבריה ותאלצהו ללכת בדרך אשר התוותה לו.

‘הן אך לזאת הייתי לאיש’, אמרה לו תמיד בתלונה, ‘למען אשר אשביע בדשן נפשי ולמען אשר אתענג בימי חיי…’

ושלמה הן נשא אשה למען אשר ינוח, אחרי שבעו תענוגות, ולמען אשר ישקוט, אחרי כי כל אלה היו לו לזרא…

ויהי שלמה עצוב רוח, לבו כים נגרש ותשואות מלא ראשו, המו מעיו בקרבו, ואין קץ להמית נפשו…

והנה פנתה ההצלחה עורף לאביו, ‘עסקיו’ הלכו הלך ודל, הגלגל שב לאחור והוהפך עליו בלהות; עוד מעט ויתן גם כתף סוררת לנושיו, ועוד מעט קט ויוצג ככלי ריק לעיני כל העדה… שלמה ראה ויבן לה כי אם גם ימינו לא תושיעו וגם זרועו לא תסמכהו, כי אז יאבד בעניו ותושייה תידחה ממנו, ויתאזר שלמה חיל ותמיד כל היום שת עצות בנפשו להשיב כבוד אביו על מכונו להעמיד במישור רגלי מסחרו, ותבואת ביתו תשוב לו… והנה הוא רץ במעגלותיו, הנה כל היום יסובב בחוצות עיר, יתראה פנים את הסוחרים, את שרי המלך, ואת אלי הכסף; יתור אחרי קבלנות, יבקש ערובה, וידרוש מוצא לכסף; פה ידבר קשות ושם חלקו מחמאות פיו, רגע ענקתו גאווה ומשנהו ישח ראשו… והנה הוא שב לביתו בערב ורוזליה תקדם את פניו ובשורה בפיה, בשורה אשר תאמר לשמח בה את נפשו תחת העמל, הכעס והמכאובים אשר מצאוהו ביום, בשורה כי המשוררת פלונית באה העירה, כי תשיר היום בבית התיאטרון, וכי אחרי עמל רב עלה בידה להמציא לה שתי פתקאות44… או כי תודיעהו בשמחה רבה כי היום הוא יום הולדת ידידם אלמוני, וכי בכליון־עיניים חיכתה לשוב אישה למען אשר ילכו חיש־מהר לשוש אתם משוש ביום שמחת לבם…

שלמה לא שבע רצון מדברים כמו אלה. הן הוא בוא יבוא לביתו עייף ויגע מעמל היום, לבבו מלא רוגז, ונפשו עליו תהמה ויבקש למצוא מנוח בביתו, יבקש שלווה ושקט, והיא בהבליה תשגה, ותמשיך גם אותו במעשי תעתועיה… בלי חמדה הלך אחריה, ובלי חמדה היה לה למנהל, היה למצחק ויצא במחולות… ותאבל נפש שלמה בעת אשר שמחה רוזליה ויתעצב אל לבו בעת אשר השביעה היא צחצחות־נפשה.

ולאוזני אחיטוב באה השמועה כי הממשלה גזרה אומר לבנות בתי־מעון לאנשי חילה בעיר סוכות, וירץ שלמה אל שרי־הצבא, אל פקידי־הממשלה ואל כל נושא משרה אשר דבר לו בבנייה הזאת, אל כל מכיריו ומכירי אביו, למען אשר תינתן על־ידו העבודה הזאת, ואחרי רוב דברים ועמל אין קץ צלחה דרכו לפניו, והמלאכה ניתנה לו.

בחפצו להפיק רצון הממשלה גם בטוב העבודה, גם לבלתי יעבור על הזמן אשר קצבו לו – כי אצו בו השרים לאמור: כלה מלאכתך כי הזמן קצר – גמר שלמה בדעתו לנסוע עירה סוכות, לשבות שמה בכל עת העבודה למען אשר יפקח על עושי המלאכה, להאיץ בבנאים ולהחיש מעשהו, ולמען אשר יהיה הבניין כתבניתו אשר הוא מוראה בבית־הפקודות, וככל אשר התוו לו אין נגרע דבר – ובאשר כי ירא עוד פן יקומו הקבלנים האחרים להוציא דיבתו רעה, ופן יצליח בידיהם להעמיד את הבניין הזה עוד הפעם על השער – חשב לטוב לו להעלים את הדבר, לבלתי הגד לאיש את מעשהו זה, ולבל ייוודע בעיר מכל אשר הוא עושה, ואיפה ישכנו בעת רגליו.

שלמה בא סוכותה, ודרכי חיים חדשים נגלו לפניו.

סוכות עיר קטנה בפלך ווהלין, העומדת על גבול ארץ גאליציה. אנשי מקנה וקניין היו היהודים היושבים בקרבה מעולם, סחר תבואות האדמה היה סחרם, וחיטים במרכולתם, ויסחרו את הארץ, ושכר רב ראו במשלח־ידם, ויחיו וירבו ויראו בטוב.

שלמה ידע את כל אלה, ידע כי גדולים הם אנשי סוכות במשאם ומתנם, וכי עושרם עשה לו שם בארץ, ומה נבהלה נפשו לראות את חזות העיר ומראה פניה! – חוצותיה המלאים רפש וטיט, רחובותיה ושוקיה בבצאותיהם וגבאיהם, בתיה השפלים, ובגדי אנשיה אשר לא תואר להמה… שלמה אשר נולד בעיר אודסה, אשר מעודו לא הציג כפות־פעמיו לצאת מהעיר כאלפיים אמה החוצה, אשר לא ראה מעודו את חזות ערי השדה ואת תוארן – שלמה נבהל למראה עיר סוכות, ויתעצב אל לבו כי נטל עליו לשבת בעיר הזאת ימים רבים; והנה גם בית־מלון אין בעיר אשר ייאות לו, אשר חדריו ימצא לטוב לו, ואשר נפשו לא תקוץ בם.

אולם שלמה לא נתן הפעם לבו לכל הדברים האלה, כי בבניין שם כל מעייניו, ובבתים אשר עליו להקים כל מחשבותיו, ויעש חוזה עם האנשים אשר דיבר לו עמהם, אלה אשר ילבנו לבנים, ואלה אשר בחרושת־עץ מעשיהם, עם בעלי־הכסף אשר בעיר ועם יודעי משפט הבנאים ונושאי סבל; בין האנשים אשר בא בדברים אתם היה גם ‘הגביר’ ר' ירוחם.

אף כי ירא־אלוהים היה ר' ירוחם בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו, אף כי האמין באמונה שלמה ברבו ולא הפיל מדבריו צרור ארצה – אולם משלח־ידו הביאהו בדברים את שלמה אחיטוב, והמסחר קרב את שני האנשים האלה הרחוקים בדעותיהם ומעשיהם במראיהם ובבגדיהם. ר' ירוחם מצא את אחיטוב לסוחר ‘בעל שכל’, לאיש נבון־דעת, וגם לגבר אשר דרכי השרים לא מוזרים לו ויודע אורחות־תבל, ויבוא אתו בברית המסחר, ויהי לו גם ליועץ בכל דבר אשר שאל ממנו.

שלמה התאונן רע באוזניו על כי לא מצא בעיר הזאת בית־מעון אשר תיטב לו, ור' ירוחם ניאות לתת לו חדר בביתו אף להטריפהו לחם־חוקו על שולחנו.

ולעיני אחיטוב נגלו חיי המשפחה בישראל בכל הודם והדרם.

את אשר לא ראה מעודו, את אשר גם לא פילל לראות; הנה לנגד עיניו עתה; הדבר אשר אליו כלתה נפשו בימים האחרונים, אשר לקח את לבו, ואשר היה תאוות נפשו מאוד – הדבר הזה נגלה נגלה לפניו בכל עצם זוהרו!… פה בבית ינווה השלום, והמנוחה שתה קן לה; פה נווה שאנן, ושלוות השקט תגור בו; זה בית אלוהים וזה שער האושר!…

שלמה התבונן בחיים האלה ותערוג נפשו אליהם, נכספה וגם כלתה למשכנות שלווים האלה, ובכל אשר תיעב ושיקץ את חזות העיר ורחובותיה, בכל אשר מאס בבתיה השפלים חוצה, הנה כי כן אהב את הבתים האלה פנימה, את החיים אשר בתוכם, את השקט אשר בם, ואת השלום והשלווה אשר בלב האנשים השוכנים שמה.

החיים האלה לקחו את לבו ובהם כל חיי רוחו לעת הזאת, ולא בחנף ומרמה דיבר את דבריו ללאה אשת ר' ירוחם היום בערב.


[יג] זאת המרגעה!

וְקָרָאתָ לַשָּבָּת – עֹנֶג

(ישעיה נח, יג)


ר' ירוחם הלך בחדר אחת הנה ואחת הנה ובקול נעים אף יפה שר את השירה ‘שלום עליכם מלאכי השרת… בואו בשלום מלאכי השלום’! אם ר' ירוחם ראה את מלאכי־השלום באים לביתו לא נדע, אפס כי עין שלמה אחיטוב שזפתן, רוחו הוא קיבצם הנה, ודמיונו הואיל לשוותם נגדו… שלמה ידע מאוד כי עסקים גדולים לר' ירוחם, ידע כי חשבונות רבים לו עם אנשים רבים ושונים, ידע כי יש בהם אחדים אשר לא יניחו את דעתו, וכי גם הוא הנהו כעת במבוכה על־אודות עניין אחד ממשלח־ידו – וישתומם לראות כי אחר חצות היום השישי הזה, השליך פתאום מעליו על מסחרו, חדל לדאוג גם לכל אלה אשר זה כשעה הצטער עליהם מאוד, וכמו רוחץ גם מאלה ברחוץ בשרו במרחץ, וכמו החל פעם גם הם כלבוש אשר החליף עתה, וכמו בעת אשר הסיר מעליו בגדי־החול גם אותם הסיר התז‘… שלמה לא הסיר עין מן ר’ ירוחם, אשר המנוחה שמה אותותיה על פניו עתה, אשר עיניו תבענה כי שבע רצון הינהו מאוד, ואשר גם צעדיו בנחת ומישרים המה; לא הסיר עין מן אשתו לאה אשר בעיני אהבה הביטה אל אישה כמו ספרה צעדיו וכמו תשבע גם היא נחת מרצון אישה הטוב ובמנוחתו תקח גם היא חבל; לא הסיר עין מן בתם שפרה אשר טוהר תוארה לקח לבו מאוד: עיניה, אשר תום וחן התלכדו בהנה, השקיפו גם הן על מצעדי אביה ההולך בחדר, ועפעפיה יישירו נגדו – אולם רגע קטן תסב העין גם מול פני שלמה, וכמו יתגנב מבט אחד ויגע בעיני אחיטוב, וכרגע ישוב לאחור כבושת גנב כי יימצא… שלמה ראה את המחזה היקר הזה ולבו הלך שבי, נפשו גם היא התעדנה בעונג המשפחה הקטנה הזאת בליל־שבתה, רוחו בקרבו התרומם על, ויחזה בחזיונו מלאכי השלום ההולכים בעקבות ר' ירוחם…

‘אשת חיל מי ימצא’!, הוסיף ר' ירוחם לשיר, ומלב שלמה אחיטוב התפרצה אנחה…

גם קידוש היום, גם בציעת הפת, גם כל אשר ראה שלמה בערב הזה פעל עליו פעולה עזה מאוד, זכרון אבות ומסורת קדמוניה ראה בהושיט ר' ירוחם את כוסו לאשתו כי תשתה ממנו גם היא, ראה כי גם מאת חלת־לחם אשר ברך עליה פרס לה ולבתו, והן קיבלו את המנות האלה בחן ורצון רב; שלמה ידע כי לאה היא גברת הבית, ואל אישה לא תבוא לבקש את אשר תדרוש, ור' ירוחם לא ידע אתה כל אשר בבית, ומה גם בלחם וביין – ובכל־זאת לקחה את כוס הקידוש ואת פיסת־הפת בחפץ לב ובאהבה רבה, כמו קודש־קודשים הם־המה לה, וכמו יזכה האיש לה בדברים האלה אשר בירך עליהם את ה' – ויתקדשו…

והנה כבר כלו לאכול את הדגים, ור' ירוחם פתח שנית את פיו לשיר ולזמר את ‘הזמירות’.

בנפש רחבה, בלב מלא דשן ובקול נעים החל: ‘כל מקדש שביעי כראוי לו’, והמרק טרם היה על השולחן כלה את הזמר הזה.

שלמה אחיטוב ישב אל השולחן כנדהם, לא ידע מה אלה לפניו, לא ידע את מנהג הזמירות אף את שמען לא שמע…

‘האם ישירו גם באודסה את הזמירות ביום השבת?’, שאלהו ירוחם בראותו כי האורח ישב דומם כל עת זמרו.

‘הן האדון אחיטוב סיפר באוזני כי בעיר אודסה לא ישבתו ביום השבת’, העירה לאה בתור מענה לדברי אישה, ‘הן עתם קצרה לשמור את השבת’, הוסיפה בשחוק קל.

‘האומנם?’

‘לדאבון־לבי כנים הדברים האלה’, ענה שלמה.

‘ובכל־זאת שמעתי אומרים כי ישנם גם “יראים ושלמים” בעיר ההיא; לא אלמן ישראל…’

שלמה לא ענה דבר.

‘והן יעקב כתב לנו כי מצא שמה חסידים ולומדים הרבה מאוד’, הוסיפה לאה.

‘אומנם כן… הזכרתיני… הן האדון הזה הינהו מעיר אודסה, אולי ידע שמה את האנשים אשר דיבר ליעקב עמהם?’

‘כל סוחרי אודסה ועשיריה גלויים וידועים לי’.

‘וגם את האיש אביעזר ידע?’

‘האם בית־רחיים לו?’

‘כן’.

‘אדעהו עד־מאד.’

‘הידע גם את יורב היודע דת ודין?’

‘גם אותו אדע היטב, הוא ינהל את משפטי’.

‘צדק בפי המשל: “טורא בטורא לא פגע, אנוש באנוש פגע”’45, העיר ר' ירוחם.

‘ומה לאדוני ולאנשים האלה?’

‘לי אין דבר עמהם; אפס כי חתני הנהו כעת באודסה כי דין ודברים לו את אביעזר’.

‘האם כסף ידרוש ממנו?’

‘שבת היום לה'', ענהו ר’ ירוחם במתינות, ‘ואין לנו לחללו בדבר מקנה וקניין…’

נבהלה נפש שלמה לראות תומת האיש הזה.

‘גם הדברים לא הותרו’!, העיר בדממה.

‘“ממצוא חפצך ודבר דבר”, יאמר הכתוב’, ענהו ר' ירוחם.

שלמה לא הבין אל המענה הזה. הן שפת עבר מוזרה לו, אפס כי בוש לשאול פתרונו, וידום.

ובין כה וכה הוגש המרק על השולחן, שיחתם חדלה, ושלמה הרבה לחשוב מחשבות.

והנה הדלת נפתחה ואשה צעירה לימים ושני ילדים באים הביתה.

‘יהי שבתכם לברכה!’, אמרו הבאים.

‘ברוכה גם את לה’!‘, ענו אנשי הבית. שפרה קמה ממושבה ותתן כיסא לשבת להאשה, וילדיה מיהרו לגשת לר’ ירוחם ואשתו.

שלמה התבונן בפני האשה וישתומם למראה עיניו: לפניו אשה צעירה לימים יפת־תואר וטובת־מראה. מבנה גווייתה חסון הוא כאלונים. קומתה דמתה לתמר, ושתי עיניה – פטדה וברקת… אפס כי ממעל לעיניים הטהורות האלה – אין מצח עוד! פרצוף בלי פדחת לנגד עיניו!… המטפחת אשר על ראשה תרד ותכסה גם את מצחה עד לפני עיניה; המטפחת הזאת אדמדמת היא כעין פרחים ושושנים מעשה רקמה עליה, והנה היא קשורה בראשה באופן מוזר; אחיטוב התפלא מאוד על אופן קישוריה אשר ראה כזאת בפעם הראשונה: הנה נכפלה המטפחת עד אשר היתה בעלת שלוש הקצוות, והן הקצה התיכון יורד ממול עורפה, והמטפחת תכסה את כל ראשה ותרד על מצחה עד לפני עיניה ומשם תסב ותחובר במחטים הדק היטב מתחת לאוזניה מזה ומזה ושתי קצותיה יורדות מול עבר פניה ותאגדנה יחד בשפתיהן הקיצונות מתחת ללחייה ומדי לכתה יבוא בהן הרוח ותהיינה כעץ מעגל סביב לפניה. ויצחק אחיטוב בקרבו למראה המטפחת הזאת ואופן קישוריה, אבל גם ערך שאר הבגדים אשר על בשרה ואופן מעשיהם גם הם לא הפיקו רצון וטוב־טעם, כרובם המה על־פי הטעם הישן נושן, אשר לא יוכלו מצוא חן בעיני אחיטוב אשר אומן באודסה. העיר, עיר אשר התעלה בטוב־טעמה ובעדי עדיי נשיה.

‘אשה יפה – ובגדיה ישליכו עליה שיקוצים וינבלוה’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘בנות־ישראל יפות הן, אלא שהחסידות מנבלתן ותתעב צלמן!…’

והנה גם האשה העיפה עין על־פני שלמה וכרגע הסיבתן מעליו, כמו גם חזות פניו – קצוצי־הפאות, וערך בגדיו ‘הצרפתים’ לא ישרו גם בעיניה.

‘שרה’, אמר ר' ירוחם אל האשה אשר ישבה על הכסא אשר שפרה הגישה לפניה, ‘הן האיש הזה הוא יליד אודסה וידע גם את אביעזר וגם את יורב יידע’.

‘ומי היא האשה הזאת?’ שאל שלמה בדממה.

‘הלוא היא בתי אשת יעקב חצרון אשר אמרתי כי הוא נסע אודסה, כי דין־ודברים לו את אביעזר, ויורב ינהל את משפטו’.

‘והאם אלה המה ילדיה?’

‘ילדיה הם אשר חננה ד’ באלה', ענתה לאה בגאון, ‘נכדי המה אשר לא אבוש בהם…’

הילדים גם הם ישבו על־יד השולחן בדממה בראותם איש זר בבית.

‘והאם האדון הזה יודע גם את דבר המשפט אשר לאישי?’, שאלה שרה בתום־לב את אביה.

‘לא’, ענה שלמה אחיטוב לשרה, ‘את אלה הן לא אוכל לדעת, בהיות אנוכי בזאת העיר’.

‘וגם את אישי לא ראה אדוני באודסה?’

‘האם ארכו לו שם הימים?’

‘זה כשני שבועות’.

‘הן כעשרה ימים אשר אנוכי פה’, ענה אחיטוב בצחוק קל, והעיר אודסה לא מצערה היא…'

‘ומה יחשוב, אדוני?’, הוסיפה שרה לשאול, ‘האם יהיה לאל־ידו להשלים את חוק משפטו בימים מעטים, למען אשר ישוב לביתו עד־מהרה?’

‘ומה המשפט הזה?’

משפט מסכסך אשר הנחילו אביו…', החלה שרה לענות אותו.

‘הן שבת היום’, גער בה אביה, ‘במשפט הזה אין כל סכנת־נפשות, רחמנא לצלן, וגם אחרי עבור יום־המנוחה לא תאחרי לשאול על אודותיו…’

‘ועתה הן עוד “זמירות” לנו’, הוסיף ר' ירוחם אחרי דממה קצרה, שב נא, ישראל, לימיני, וגם את חוה תזמרי אתנו, ישמע נא האדון הזה כי תיטיבו זמר…'

הדברים האחרונים אמר לנכדיו, הבן – כבן שבע שנים, והבת צעירה ממנו לשתי שנים.

‘הן תדעו את הזמירות’, הוסיף עוד בנפש רחבה, ‘ועתה אל נא תבושו ופניכם אל יחוורו, “והדוד” הזה יתן לכם אגוזים ושקדים אם תיטיבו לזמר…’

אחיטוב לא ידע את אשר לפניו ובדממה ישב לדעת מה ייעשה בזה.

והנה ר' ירוחם החל לשיר:

מַה־יְדִידוּת מְנוּחָתֵךְ

אַתְּ שַבָּת הַמַּלְכָּה!

בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ,

בּוֹאִי כַלָּה נְסוּכָה!

לְבוֹשׁ בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת

לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה,

וְתֵּכֶל כָּל הַעֲבוֹדוֹת

לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה!

והילדים ענו אחריו גם הם בקול נעים מאוד, קול ילד וילדה המשמחים לב ונפש.

אחיטוב שמח מאוד למחזה היקר הזה אשר לנגד עיניו, שמח לראות את אשר המשפחה הקטנה הזאת, כי את אשר לא ראה מעודו – ראה הפעם!

והשמחה הזאת לא ניכרה46 אותותיה גם על־פני אחיטוב, עד אשר גם ר' ירוחם ראה ויבן לה כי פעלה פעולתה על לב האורח ‘הצרפתי’ ויאמר להרעיש את מיתרי־לבבו עוד.

‘הידעת, בני, את פתרון הזמירות האלה?’, שאל ר' ירוחם את נכדו את ישראל באחוז את לחיי הילד בין אצבעותיו'.

'ידעתי!, ענה הילד בגאון־לב.

‘הגד נא בשפה ברורה את אשר זמרת עתה לה’?"

הילד תרגם את הזמר בשפה המדוברת בטוב־טעם ודעת.

ושלמה שומע ולבו יהמה מאוד.

‘טוב מאוד, ילד חכם!’ קרא מקירות־לבו כי לא יכול עוד להתאפק, ‘מחר אתן לך כסף לקנות לך אגוזים שקים ונופת…’

‘מחר?!’ אמר הילד כמתפלא ויבט בפני אבי זקנו ר' ירוחם כמו יאבה לדעת פתרון הדברים, ‘הן מחר שבת… ביום השבת אסור לקנות… ביום השבת אסור לקחת כסף ביד…’

אחיטוב נכלם, כי הכלימו הילד הקטן הזה.

‘טוב מאוד דיברת, ילד נעים!’ ענהו שלמה כמו אמנם לנסותו דיבר את דבריו בראשונה.

‘ואת חוה, גשי נא הנה!’, הוסיף אחיטוב בשחוק שפתים, ‘התקחי את כסף ביום המחרת?’

פני הילדה התאדמו מבושת, ותשפל עיניה לארץ ולא ענתה דבר ותניע רק בראשה, לאמור: ‘לא’.

תמימות הילדה הזאת לקחה את לב אחיטוב מאוד.

‘האם לא תחפצי באגוזים?’ הוסיף אחיטוב לשאול.

חוה הוסיפה להשפיל עיניה, ויהי כאשר בושה להביט בפני ‘הדוד’ המדבר אליה, הפילה את ראשה בחיק לאה.

קומי נערה אין לב!', אמרה שפרה ותאחז בידי חוה, ‘מדוע לא תעני לשואלך דבר?’

‘הניחיה!…’, אמרה לאה.

ובין כה וכה הגישו את הבשר ואת יתר הארוחה על השולחן.

‘עתה נשיר את הזמר יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעַלְמַיָּא"! 47, אמר ר’ ירוחם בחפצו להתהדר לפני האורח! – ‘הבו, בני!’

ר' ירוחם פתח, והילדים עזרו על־ידו, וישוררו את הזמר הזה במנגינה יפה, וישראל הגדיל כי את החרוז האחרון “לְמַקְדְּשָׁך תּוּב וִלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין48, שר הוא לבדו בקול נעים מאוד.

ושלמה ישב כנדהם אל השולחן, נפשו הומה בקרבו, רוחו כים נגרש, וכל קרביו געשו מאוד.

‘זאת המנוחה, וזאת המרגעה!’, חשב בנפשו, ‘הנה כי כן יבורך גבר! זאת שמחת משפחה וזה אושר אב בבנים!…’ בשלום ובשלווה, במנוחה שאננה ובעונג ונעם ידושן בביתו ובמשפחתו… וכל זר לא יתערב בשמחתו!…'

ברעיונות כאלה וכלאה ישב על־יד השולחן עד אשר כילו לאכול, ור' ירוחם בירך ברכת־המזון בקול גדול ובנעימה, והרעיונות האלה לא הניחו לו גם לישון כל הלילה ההוא.

‘נפשי תערוג לחיים כאלה’, חשב על משכבו בלילה, ‘למנוחה שלמה כזאת שאני רוצה בה!…’ מה יתנו ומה יוסיפו לי השאון והרעש, ההמולה והמהומה אשר ימלאו את חיי בעיר אודסה משוש כל הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו ההוד וההדר, היופי והתפארת אשר סביבותינו בעוד אשר בלבנו פנימה יוכת שאיה?49 מה אשמח בחוצות היפים, בשוקים המהודרים ובארמונות הבנויים לתלפיות – אם בתוך הבית לא תגור השלווה, והמנוחה לא תשים שם קן לה? מה הטוב אשר יבוא לי באין שבת ואין מועד בביתי? אם אלך שולל כל הימים אשר אני חי מבלי מצוא מנוח אף רגע קטן – האם באלה עשיתי חיל? באלה השגאתי פעלו?… ומה היא המנוחה אשר אמצא לי בביתי ובעירי? מה דמות אערוך לה? – לשבת בבית־המשתה, בבית התיאטרון, לעשות משתה ושמחה בביתי או ללכת למשתה אשר עשה רעי, לצאת במחולות ולשמוח בשמחת אנשים זרים… הן כאלה וכאלה המה שעשוענו ומשוש דרכנו, ואלה ואלה יוסיפו סאון על שאון לבנו, אלה ואלה יביאו סופה לנפשנו הסוערה, אלה ואלה ירבו מהומה והמיה בקרבנו ובחיינו הזועפים…'

ולפני עיני אחיטוב חלפו־עברו מחזות ימי חייו, דמיונו הבהיל לשוות נגדו חזות ביתו ומנוחתו: הנה הוא בא מבית התיאטרון, או מבית אחד הרעים אשר עשה משתה, ראשו עליו כגלגל, קול הכינורות והמצלתים ירעשו באוזניו, עייף ויגע הנהו, בבית אין סדרים, נפשו תתעב את כל ותבקש מנוחה ומרגוע, וכהלום־יין יתנועע, והנה היא באה, רעייתו אהובתו, להתאונן רע באוזניו כי הפרח אשר ראתה במגבעת רעותה פלונית מצא חן בעיניה, או כי השמלה אשר לבשה אשת אלמוני יקרה היא מן שמלתה אשר לבשה היא, וכי בגלל הדבר הזה הגתה נכאים כל הערב וכל תענוגיה נהפכו לה ליגון ואנחה…

‘שלום לך בית מונחה ונווה שאנן!’, חשב בלבבו עוד, ‘אשריך משכן בטוחים ואהל שלווים! מה נעמה המנוחה אשר עין בעין ראיתיה הלילה הזה! מה טובה השלווה אשר נגלה נגלתה לפני עתה!… אין פרץ ואין צווחה, בניו ונכדיו כשתילי־זית סביב לשולחני, בם יגל, בם ישמח ובם כל מעייניו!… בשובה ונחת ישב בביתו, ישבות שבתו לבבו ינוח, נפשו תתענג ורוחו בקרבו יתרום על… ומה נהדר המחזה עת שר הילד את זמירותיו, בתומת־לבבו ניצח במנגינותיו! ומה מאוד ידע לתרגם את הדברים… אמנם כן, כבת־מלך תיראה השבת במנוחתה, בת מלך ביקרותיה!… טוב לי עדניך מכל מחזה, ונחת שולחנך מכל משתה ומחולות!…’

במחשבות כהנה וכהנה התהפך על משכבו כל הלילה, ויישן לאור הבוקר והחלום גם הוא בא ברוב עניין לערוך לו מערכה מול מערכה.


[יד] קנאת איש־מרעהו

דִבַּת רַבִּים – מָגוֹר מִסָּבִיב

(תהלים לב, יד)


ושמע אחיטוב הלך בכל העיר.

סוכו היא עיר קטנה, ואף כי עשיריה סוחרים ונכבדיה כנעני־ארץ, אף כי עומדת היא על גבול ארץ אחרת ורבים המה עובריה ושביה – בכל־זאת חוקות עיר קטנה שמרה גם היא ואנשיה בקרבה גם הם ששו לקראת כל חדשה אשר קרה שם מקריה, התבוננו בה וירבו שיחה על אודותיה.

וביום השבת הזה היה שלמה אחיטוב כל שיחם וכל הגיונם.

הן אמנם רבים הם העוברים ושבים, אפס כי יבוא איש מקריית אודסה להשתקע בה כל ימות־הקיץ למען אשר הוא בכבודו ובעצמו יפקח על הבנייה אשר תאמר הממשלה לבנות – הוא דבר נפלא מאוד.

הן אמנם רבים הם העשירים אשר בעיר ואשר יבואו בה, אפס כי בגדי אחיטוב החמודות, שתי שרשרות־זהב אשר על לבו, טבעות־זהב ובהן אבנים יקרות אשר על אצבעות־ידיו, וכל אשר עליו נתנו אותותיו אותות עשיר מופלא; ומה גם כי ראו אשר כסף משחק לו, ובזהב יתקלס, יפזר שקליו כאפר וגרה לא יחשוב – הדבר אשר נראה ביושבי אודסה בכלל ובקבלנים בפרט – הנה הגביהו את שיא עושרו ואת תפארת גדולתו עד מרומי שחק.

‘אנוכי ראיתיו היום בבוקר’, סיפר אחד מדלת־העם לרעהו, ‘והנה הוא מצופה זה טהור מכף־רגלו ועד קודקודו!’

‘השמת לבך להאבנים היקרות אשר בטבעותיו?’, שאל השני בלשון מדברת גדולות, ‘הן יקר מחירן מאוד’.

‘והן גם אלה אשר בכפתור־כותנתו יקרות מאוד’, העיר השלישי בהתפלאו פלאי־פלאים, ‘בפעם הראשונה לימי חיי אראה אבנים יקרות בכפתורי־הכותונת…’

‘לאיש הזה יש רב, ואנה יניחם?’

‘אמנם כי אושר רב יביא לעירנו בשבתו בקרבנו כל ימי הקיץ הזה’.

‘ומה מעשהו פה?’

‘האם לא שמעת דבר?, הן הו יבנה בעירנו בית־מעון לצבא המלך’.

‘כזאת ידעתי גם אני’ ענהו השואל בגאווה ‘אולם אנוכי בשאלתי: מה יעשה אדון רם ונשא כמוהו בעיר הזאת? הן לא לו לפקח על עושי המלאכה, אל לאיש נכבד כמוהו לעמוד כל היום על הפועלים, לאלה יש ויש אתו אנשים רבים סרים למשמעתו…’

‘ומה יעשה הוא בכל העת?’

‘הלוא זאת שאלתי גם אנוכי…’

‘בטח יש לו עניין נכבד בזה, אשר לא נדע אנחנו… הן לא לנו יגלה את מצפוניו…’

‘כי האדון האורח הזה הינהו אחד מן העשירים הגדולים אין כל ספק’, אמר איש אחד לרעיו בקצה העיר מזה, ‘אפס כי לדעתי הוא גם “קרוב למלכות”…’

‘מה זה תרבה מלים?’, ענהו אחד החייטים, ‘אנוכי היכרתי זאת על־פי ערך בגדיו…’

‘ואנוכי תם אני ולא אדע מה לאיש קרוב למלכות בעיר הזאת?’, העיר עוד אחד.

‘הנה שמעתי אומרים כי ירגל את העיר אם לא יביאו בה סחורות אסורות’.

‘שוטה! האיש נכבד כמוהו יהיה למרגל חרש?’

‘יראתי מאוד פן בא הנה להתחקות על שורשי רגלי רבנו הצדיק’, אמר עוד אחד ויסלסל בזקנו, ‘מי יודע מה מעשהו בזה?’

‘גם אתה כאוויל תפשק בשפתיך’, ענהו הראשון וימולל בידיו, ‘אם כדבריך כן הוא, האם ישכון בבית ר’ ירוחם אשר בכל בית רבנו נאמן הוא?'

‘אדרבה, משם ראיה!’, השיבו השני מלים, ‘הן הוא יסתיר ממנו את סודו, ושם בביתו ייוודע לו כל דבר’.

והנה ניגש אליהם איש אחד בחופזה ובקול גדול אמר כמבשר, לאמור:

‘הידעתם, רבותי, כי האדון הגדול אשר בא הנה הינהו יהודי?’

‘כזאת נדע זה כבר’, ענוהו הנאספים בשחוק, ‘אולם התדע את מעשהו פה?’

‘ומי יוכל לדעת מעשה איש כזה?’

כאלה וכאלה דיברו בו בכל העיר זה בכה וזה בכה, אלה דרשו לשבח, ואלה לגנאי.

והשיחה על־אודות שלמה אחיטוב נסבה ובאה גם בבית המדרש ותבוא עד לפני כותל מזרחי; אפס כי קיבלה שמה פנים חדשים והסבוה לעניין אחר.

‘דרך ירוחם צלחה וחלקו יאושר בארץ’, אמר איש אחד אשר בין העשירים נחשב גם הוא, ‘המעט לו את רובי עסקיו, את אסמיו המלאים בר, את אוצרות יין דגן ואת כל אשר לו, והנה הביא גם את אחיטוב לביתו, את זה האיש אשר יאמרו עליו כי עושרו רב מאוד וכי הוא יביא ברכה בעיר הזאת, ועתה גם את השכר הזה יפול אך לו לחבל…’

‘צדקת מאוד ר’ גרונם, בדבריך אלה‘, ענהו האיש היושב על ימינו הנודע מאוד בעיר והגלל בשם ‘ר’ שמעון בהרב’, ‘הנה כי הכסף אשר יבוא הנה לרגלי האורח העשיר הזה יפול בידו, ואנחנו נעמוד מרחוק ונראה בבלע ירוחם חיל אחיטוב – ונחשה… האם נראה במלאו אוצרותיו זהב, ואנחנו נטמון ידינו בצלחת?’

‘ואם כן לא נדם ונצעק בקול גדול’, התגר בו ר' גרונם בקול היתולים, ‘הנה את הנעשה לא נשיב אנחנו, ומדוע זה נדבר להבל ונצעק לבהלה?’

‘התייצב נא וראה את אשר אעשה לו היום’, התפאר ר' שמעון בקול דממה באוזני גרונם, ‘הן ממני לא ייפלא כל דבר’.

‘אבל גם אתה, ר’ שמעון, הנך נאה דורש כפעם בפעם ואך לעתים רחוקות הנך גם נאה מקיים', הוסיף גרונם להתל בו למען העלות חמתו.

‘לכן לא “אדרוש” הפעם מאומה, ואת אשר אני עושה תראה בעיניך’.

והנה עוד אנשים אחדים הסבו את מקום מושבותם.

הן השעה הזאת עותדה לספר חדשות בבית־המדרש, השעה אשר אחרי הסעודה השלישית טרם יתפללו תפילת ‘מעריב’ היא השעה הזאת; בית־המדרש יהמה מאדם רב אשר יבוא שעריו, איש את רעהו יכביר במלים, איש איש יתאמץ לדבר מבלי אשר ישמע מה ידבר רעהו ומבלי אשר יראה גם את פניו, הן חושך ואפלה בבית־המדרש לעת כזאת, אין נר אשר יאיר את הבית, זולתי קערת־שמן קטנה בצד כותל מעריב לשם ‘נר תמיד’ אשר תפיץ אור כהה, ונר־שעווה לנשמת איש ביום־מותו אשר גם הוא ידעך ויהבהב במנורה אשר לפני ‘העמוד’; דעת לנבון נקל כי גם שניהם לא יעצרו כוח לגרש את הקדרות אשר לבש בית־המדרש הגדול לעת כזאת ועלטה היה בתוכו, וכל האנשים מגששים בו באפלה.

גם ר' שמעון ור' גרונם לא ראו אתל פני האנשים אשר ניגשו הפעם למקום מושבתם, ועל־כן החשו וייראו להמשיך את מדברותיהם על־דבר ירוחם.

‘חדשות שמעה אוזני’, אמר איש אחד מן הבאים אחרי אשר עברו רגעים אחדים ולא שמע דבר, ‘הנה שמעתי אומרים, כי עת מלחמה קרובה לבוא בארצנו, ועל־כן תאמר הממשלה לבנות בית־מעון לאנשי חילה פה על גבול הארץ…’

‘הקולך זה, פרץ?’, ענהו ר' שמעון בשחוק, ‘הנה היכרתיך בשתיים: בקולך ובאיוולתך…’

‘קולי הוא, ר’ שמעון, אבל האיוולת הזאת לא לי היא… שמעתיה אומרים בשם ר' ירוחם‘, ענה פרץ כמו יאמר לנצח בזה את מנגדו50, הן האדון הקבלן יגור בביתו, ובטח יידע זאת ממקור נאמן’.

‘הרף לדבר דברים בטלים’, ענה ר' שמעון בגאווה, ‘לא עת מלחמה העת הזאת, ולא עירנו היא מקום המערכה, האם לא מצאו מקום אחר לתגר שם מלחמה בלתי בעירנו הקטנה הזאת?’

‘ומי יודע?’, ענה ר' גרונם חלקו גם הוא, ‘הן לב מלכים אין חקר… אולם שמע נא לי’, לחש עוד באוזני שמעון, ‘אם אמת נכון הדבר כי תבוא מלחמה בשער עירנו וזה האיש אחיטוב הוא הינהו הקבלן למלחמה ההיא, אזי ייעשר האיש אשר יהיה דבר לו אליו עושר רב…’

‘בזאת צדקת… והאומנם יעשה ירוחם לבדו את כל החיל הזה? אם אך הוא לבדו יקצור פרי העבודה?’

והנה השמש ניגש גם הוא אל המקום הזה.

‘יתחיל נא ר’ שמעון לאמור המזמורים', אמר בקול גדול, ‘עוד מעט ויגיע זמן מעריב’.

‘לדוד ברוך ה’ צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה', החל ר' שמעון בקול גדול במנגינה המיוחדת למזמורים האלה במוצאי יום השבת.

ובלבבו חשב:

‘התפילה הזאת היא עתה לי כדבר בעתו, אמנם בכל לבי ובכל נפשי אתפלל לה’ כי ילמד לשוני לקרב ופי ושפתי למלחמה בזה ירוחם האיש להוציא בלעו מפיו…'

כל העדה ענתה אחריו מזמורי התהלים פסוק אחרי פסוק עד אשר תמו לשיר והחזן החל ‘ברכו’, ויתפללו תפילת ערבית.

ויהי בבוקר למחרתו, ואחיטוב יצא בשער־העיר לבקש לו פועלים ואומנים למלאכתו – והנה ר' שמעון בהרב לקראתו.

ר' שמעון הינהו מנכבדי העיר סוכות ומראשיה, אביו היה רב בעיר הזאת (וממנו נשאר לבניו כינוי ‘בהרב’ עד היום הזה) ושמו היה גדול במדינה אחרי אשר היה גם גאון גדול בלימודים וגם ייחוסו היה רב, ויתחתן הרב בעשירי הארץ, וגם בנו שמעון הזה לקח לו בת אחד ‘הגבירים’ ונדה רב, וימאס ברבנות ‘המקברת את בעליה’ ויהי היה לסוחר, למלווה בריבית ‘ולנושא ונותן באמונה’, ההצלחה עמדה על ידו, ויעש חיל במסחרו וישלמו לו כל אלה אשר לוו ממנו גם את ‘הקרן’ גם את הנשך והמרבית, ובכל אשר פנה הצליח. עתה הגיעו לו ימי הזקנה, לכל בניו נשא נשים ואת בנותיו שלח החוצה, וישאר אך הוא ואשתו ‘זקן וזקנה יחד’ כאשר יאמר משל העם, ויאסוף ידו מן משאו־ומתנו, ויחדל לסחור את הארץ, וייצר את הכסף בידו ויהי לאיש מלווה, ותמיד כל היום עסק בתורה ובעבודה, בצורכי ציבור ובענייני הקהילה, ביתו אשר ברחוב העיר הוא בנוי לתלפיות, פרנסתו מצויה לו ברווח מאוד, ויתגאה מאוד ר' שמעון על כל בני־העיר, התגאה בכבוד ייחוסו, בכספו וגם בלימודו.

ויהי ר' שמעון המוציא והמביא בכל דברי העיר, וכל אנשיה חלקו לו כבוד למכביר, ושמו מהולל – אבל גם נורא…

אומנם כן, כאשר כיבדו אותו כן גם יראו ממנו, ויתן חתתו על גרי עיר הקטנה הזאת ואימתו ופחדו על כל יושבי סוכות.

גאוותו ורום־לבבו הביאו בקרבו רוח קנאה ויקנא את כל איש אשר ההצלחה תעמוד על ימינו, ויקנא את העשירים בעירו, ויקנא את כל שולח במסחר ידו ואשר יאמרו עליו כי יעשה עושר במסחרו; כחצים שנונים ירדו בלבו הדברים אם סיפרו באוזניו כי פלוני עשה חיל בסחרו, ולא יכול נשוא בקורת־רוח אם שמע כי יש תקווה לאיש אלמוני לשאת פרי במעשה־ידיו. ולא הסתפק ר' שמעות בקנאתו זאת, ויחשוב תמיד מחשבות להרע להאנשים האלה למנוע משכורת מביתם, ולהשחית עץ־לחמם.

המידה הרעה הזאת הרבתה להרע עתה, כאשר חדל הוא להיות לו אורח כסוחרים, כאשר מנע את רגליו מלכת בדרכיהם ויחי אך מנשך כספו אשר הלווה. הן ירא לפנים להרע לאחד הסוחרים פן ישיב הוא גמולו בראשו, ומה גם כי עתותיו לא היו בידו בכל עת; לא כן עתה אשר דבר אין לו במסחר וזמנו לפניו, עתה אשר היה גם ראש ומנהל בעיר, עתה אשר תמיד כל היום עינו ולבו למעשי אחרים, עתה היה חבר לאיש־משחית להשחית ולחבל מעשי ידי זרים.

ויהי גם ירוחם כאחד מהם.

על השמועה כי באה אשר ‘הגביר הנעלה’ שלמה אחיטוב היה מגרי בית ירוחם – קינא ר' שמעון קנאה גדולה, וכאשר הגדילו יושבי העיר את תפארת הראשון, גדולתו ורוב עושרו, כן רבה הקנאה בלבב השני וכן גדלה תשוקת נפשו להרע לר' ירוחם, וכן שת עצות בנפשו להוציא את האורח מביתו.

ובכן ביקש אף מצאהו היום בבוקר ויאמר להקים את אשר יזם לעשות.

חזות פני ר' שמעון, ערך בגדיו ומדברות פיו הולידו כבודו בלב האיש אשר ראהו בפעם הראשונה – הוא היה גבה־הקומה ורחב־הכתפיים, זקנו הלבן ירד לו על לבו ויכס את כל חזהו, גם פאות־ראשו אשר גדלו פרע הוסיפו הדרת שיבה לראשו; בטנו גם היא לא הוכתה בשידפון וכל מראהו כמו הביע – ראוני וכבדוני! בגדיו גם הם נפלו מן בגדי כל היהודים בעיר הזאת, הם נשאו עליהם חותם תוכנית הבגדים הישנים, אשר אף כי הממשלה אסרה עליהם אסור, אולם בעיר קטנה כסוכות העיר, ומה גם כי לבן־הרב, הטו השוטרים חסדם ולא כהו בו, ובכן לא מש האבנט מעל בשרו, בגדיו ארוכים מאוד וערוכים לפי טעם בגדי העברים הישנים, גם כובע בראשו, כאשר ילבשו החסידים.

‘שלום עליכם!’, אמר ר' שמעון לשלמה אחיטוב כאשר פגשו ברחוב העיר, בנחת בשפה ברורה ונעימה, ויושט לו יד ימינו.

אחיטוב ראה ויתבונן בו רגעים אחדים, בחנו בעפעפיו מכף־רגלו ועד ראשו ולא ענה דבר, גם את ידו לא נתן לו.

‘גם ידינו רוחצו למשעי, אף כי אין בתי ידים להנה’, אמר ר' שמעון בשחוק קל ונעים, ‘ואם נברך את איש זר הבא אלינו בשלום לא עשינו לא כל רע…’

אחיטוב לא ידע מה לענות, הן תואר פני האיש כפני מכובד, גם דבריו בנחת נשמעים בקול נעים, ומה גם כי ידבר אליו טובות…

‘ומה יבקש אדוני?’, שאלהו אחיטוב בשפה רפה.

‘אין דבר, בקשת היתה לקדם את פניו בשלום, כמו שמצווה עלינו; והנה אנוכי עשיתי את המוטל עלי וקיימתי את המצווה הזאת. אם שלום יענה לי ואם יחדל’.

אחיטוב הביט בפניו, התפלא על דבריו ובשפתי לצון אמר:

‘האומנם כי מצווה היא לקדם את פני כל אדם בשלום, טובה המצווה הזאת וישרה, אפס יגיד נא לי אדוני אם גם לענות נפש האורח בשאלות זרות: מאין? לאן? מה מעשהו? האשה ובנים לו? היתמהמה בזה? וכדומה לרוב כאשר עינו את נפשי בהנה בראשית בואי – הגם השאלות האלה “מצוות” הן?’

‘אומנם כן, אדוני’, ענהו ר' שמעון במנוחת־לב, ‘אל־נא יחר אפך באנשים האלה כי מידות אבותיהם בידיהם… הן גם אנוכי הייתי בערים הגדולות באירופה, סוחר הייתי, סוחר גדול ונכבד, ראיתי את דרכי “האשכנזים” ואל מעשיהם התבוננתי – איש זר כי יבוא לעיר לא ישים כל איש אליו לב, יסובב בחוצות באין מקום לו ללון – ואין יודע, ידוד ללחם אין עד כי יגווע ברעב – ואין מתבונן, אין איש אשר ידרוש לשלומו, אין שואל ואין מבקש לדעת אותו, את מחסוריו ואת כל המוצאות אותו בעיר אשר גר הוא בתוכו; ימים על שנים ילכו ואין יודע ואין שם על לב לדעת – אולי יחסר חוק לחמו, אולי מעונה ומדוכא הינהו; – לא כן אנחנו בני־ישראל, אנחנו הננו רחמנים בני רחמנים, גרים הננו כולנו בארץ וידענו מאוד את נפש הגר, על־כן נקדם את פניו בשלום, על־כן נשאל את פיו “מאין אתה?” לאמור: אולי אין לך מקום לנוח, אולי ייחסר לחם חוקך, אולי תדרוש לעצתנו במקום הזה, הננו לעזור לך: “אנה תלך”, אולי אין בידך כסף להוצאת דרכך הלאה – אמור נא ונעמוד לימינך, והד הדברים האלה ישמיעו באוזני האורח לאמור: הן אחינו אתה, אחינו בן אברהם יצחק ויעקב, אחינו – גם אם לא נדע איש את אחיו…’

אחיטוב שמע את הדברים האלה באוזניים קשובות, ולבו נפעם בקרבו.

‘צדקת, ישיש נכבד באמרי פיך’, ענה לו אחיטוב רכות. ‘סלח נא אם האדבתי את לבך בדברי… ואם אמנם כדבריך כן הוא, אם אמנם תשפרו מעשיכם כאשר תיטיבו לדבר, הנה תגדילו לעשות גם בדברי “שלום עליכם” אשר תקבלו במו פני איש זר ושלום אענך אף אני…’

ובדברו הושיט לו את ידו.

ר' שמעון קיבל את יד אחיטוב בשתי ידיו באהבה רבה.

‘לא הפרזתי מאומה, אדוני’, אמר לו באוחזו בידו בחזקה, ‘איש עני כי יבוא לעירנו, ונתנו לו גם ארוחתו גם את משכבו בלילה גם מעט כסף נאסוף למענו להוצאת דרכו, ואם נכבד האיש וייכבד גם במאכלו גם ביין משתהו וגם בבית־מלונו אשר נכין למענו; הלוא כה דברי הגמרא הקדושה: “אפילו עבד לרוץ לפניו” לנו לתת לאורח נכבד כי בא… גם פתוח נפתח את ידינו וממיטב כספנו נוביל שי לו, למען אשר ילך לבטח דרכו בכל אשר ייחסר לו… והנה לא אחת יקרה כי איש עובר־אורח אשר לא כעני מראהו, ואם למראה עיניים נשפוט, נדמה בנפשנו כי אין כל מחסור לו, והוא גם הוא ייבוש לבוא ולבקש מלפני איש זר למלא לו די מחסורו, ואך על־פי דברי “שלום עליכם” אשר במו נקדם את פניו אנחנו, על־פי השאלות “מאין? ולאן?” אשר נציע אנחנו לפניו, יבוא אתנו בדברים ויגלה לנו את מצפוניו, וישפוך מרי־שיחו לפני האיש המדבר אליו, ואך לרגלי השאלות ההן יוודע לנו כי חסר יבואנו – והושענו לו ברוב או במעט…’

אחיטוב הקשיב קשב, רב קשב, ולבבו היה כים נגרש; שמע הפעם מלים אשר אוזנו לא שמעתן מעודו, ומעיו המו עליהן.

‘אלה המה האנשים אשר אנוכי קץ מפניהם, ואלה המה מעשיהם!’ חשב בנפשו לעת כזאת, ‘זאת היא החברה אשר מאסתי בה ואשר אמרתי כי געלה נפשי אותה, וזה הוא פרי־מעלליה!… אמת בפי המשל: “לפי בגדיו יכובד האיש בבואו, ואל־פי שכלו – בצאתו”, כנים הדברים האלה, כנים הם גם בדבר איש פרטי וגם בדבר חברה ועדה בכלל… הנה עוד הפעם אראה עתה כי לא לפי ראות עין נשפוט על לב איש ורוח ובקרבו; הנה נתייפה מאוד באודסה למראית עין, הן נלבש מחלצות, הן נתהדר ביפי פנים, בשפה צחה, בפה דובר חלקות, על כל תנועה בלתי הגינה 51 נבקש “סליחה”, ובעד כל שירות וטרחה קטנה נודה פעמים ושלוש; אולם כל אלה הנם מן השפה ולחוץ; כל אלה הינם דברים אשר בלי דעת ובלי חשבון נעשם, כיד ההרגל הטובה עלינו – ולבנו פנימה אין רגש, אין אהבת אדם, אין חסד ואין חנינה; הן צדק בפי האיש הזה כי נראה עניים מרודים ואין שם על לב, נראה אנשים זרים נודדים ללחם ואין מתבונן, כמה יסובבו בחוצות אודסה באין משען ומשענה, כמה יאבדו בעיניים באין מושיע… והיהודים האלה, אשר שחקתי ולעגתי למראה פניהם ובגדיהם, היהודים האלה רחמנים הם וגומלי חסדים, מתחת לבגדים הצואים האלה ישכון לב טוב ונפש זכה…’

‘מדוע זה יעמיק אדוני במחשבותיו?’, שאלהו ר' שמעון, בראותו כי פעלו דבריו על לב האורח ‘האשכנזי’, ‘האם לא תתן אמון בדברי?’

‘האמנתי בדבריך’, ענהו אחיטוב וקולו העיד כי ממקור לבו יצאו הדברים, ‘ונפשי יודעת מאוד כי גם צדקת בשחרך למוסר אותנו בני הערים הגדולות…’

‘והנה הפעם אובה להראות לאדוני כי כנים דברי’, אמר ר' שמעון בהרב ויעמד את פניו, ‘הן גם אדוני גר בעיר הזאת, לא יידע צאת ובוא, לא יידע את אנשי העיר הטובים וגם הרעים ועל־כן קידמתי פניך לאמור כי בי בעזרך… הן ה’ חנן את אדוני בעושר, ומה מידי יקח? ועל כן אנחהו בעצתי; הן מצוות “הכנסת אורחים” גדולה היא מאוד, מצווה אשר מפירותיה נאכל בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ומצווה כזו הבאה לידי אמהר מאוד לעשותה; הן ברכני ה' גם אותי, הנה נא זקנתי, בני ובנותי יחיו בנחת ודשן מלא ביתם, גם אנוכי – תהילה לאל! – לא חסרתי דבר, ביתי בנוי לתלפיות וכספי יתן לי פרנסתי ברווח; במסחר לא אשלח עוד יד, ויתר שנותי נדרתי לה' לעסוק בתורה ועבודה, בצורכי ציבור ובמצוות, על־כן ארדוף מצוות ה‘, ארדוף צדקה וחסד, ואשמח מאוד כי כאלה יבואו לידי – ואקיימם…’

‘תיטיב מאוד לעשות, וכל ישר־דרך יודה לשמך’, ענהו אחיטוב בתום־לבבו ולא גרע עין ממנו.

‘והנה קידמתי היום בבוקר את פני אדוני, יען כי אובה לדבר דברים אחדים באוזנו לטובתו…’

‘“לטובתי”?!’, שינה אחיטוב את דבריו בתימהון.

‘אמנם כן’.

אחיטוב הביט בפניו, כמו יחכה מאוד למוצא פיו, אך ר' שמעון כלא הפעם שפתיו, ויחשוב גם הוא רגעים אחדים.

‘ומה הדברים אשר בפיך?’, שאל אחיטוב.

‘עוד היום גדול’!, ענהו ר' שמעון בלשון הכתוב.

אחיטוב לא הבין למענה פיו ויחשה גם הוא.

הן לא בחוץ נדבר דברינו‘, הוסיף ר’ שמעון בראותו כי לא הבין אחיטוב בדברו עברית, ‘ומה גם בדבר הנוגע גם לאיש אחר, אשר אדוני נתן אמון בו…’

אחיטוב, אשר אמנם לא ידע את אנשי העיר הזאת, שמח בנפשו מאוד כי הקרה ה' לפניו איש זקן נכבד אשר ינחהו בעצתו ואשר יזהירו מן האנשים אשר יבוא בברית המסחר אתם ואשר צדקתם ותומתם לא ילכו לפניהם.

‘רב תודות לך, אדון נכבד, על כל הטוב אשר תאמר לעשות לי ואתה לא ידעתני מתמול שלשום’.

‘כל ישראל אחים המה’, ענהו ר' שמעון ויתמם מאוד, ‘כולנו בני אב אחד נחנו, ותורה אחת לנו אשר תלמדנו לעשות טובה וחסד עם כל אדם, כמכר כזר’.

אחיטוב הוסיף להתפלא, הפלא ייפלא.

‘ומה שם אדוני?’

‘שמי הוא שמעון וכנויי בהרב, כי אבי היה הרב בעיר הזאת, ושמו נודע לתהילה בכל הארץ, כי אין כמוהו חריף ובקי ירא אלהים וצדיק בכל דרכיו… הן אדוני עוד צעיר לימים, ובין הרבנים לא יתחשב’, הוסיף שמעון בצחוק נעים, ‘אבל שאל־נא זקני העיר ויספרו באוזניך את כל פרשת צדקתו…’

‘ושמי הוא שלמה למשפחת אחיטוב’.

‘ידעתי’, ענהו בהרב בשפתי חן, ‘והנה שמעתי לאמור כי משפחת אדוני למשפחות הגדולות בישראל תחשב’.

אחיטוב לא ענה דבר.

‘ואם על אדוני טוב’, הוסיף ר' שמעון לדבר, בראותו כי כבר לקח את לב אחיטוב, ואם יש את נפש אדוני יבוא נא אתי לביתי – הנה הבית הזה קרוב הוא אלינו – ושם נדבר דברינו באין מפריע'.

‘טוב הדבר, נלכה’.

בדממה הלך אחיטוב אחרי מנהלו, ולרעיוני נפשו – אין חקר!

‘מה טובו מנהגי ישראל, ומה נחמדו!’, חשב בלבבו בלכתו על־יד ר' שמעון, ‘בטוב וחסד יסודם, ועל שלום וצדק אדניהם הוטבעו, אהבת־אדם שמו למו לקו, ומנוחה שאננה – למשקולת; מי יתן ואגורה באוהליך ישראל, אשכון בצל קורות בתיך ואחסה בצור משכנותיך!…’

והנה המה באים בחדרי בית ר' שמעון.

אשתו אשר ישבה על־יד החלון, ובידיה ארגה פוזמק, חרדה מאוד לקראת האורח אשר אישה הביא לביתו.

גם ר' שמעון חרד לקראתו, ובידו נתן לו כיסא לשבת.

‘הלוא אדוני לא סעד עוד את לבו’, אמר אליו בשפת־חן, ‘מהרי נא, אשתי, ותני נא לנו יין שרף ועוגת־דבש’.

האשה קמה ממושבה לעשות כאשר צוותה.

‘אנחנו החסידים לא נעשה דבר, וגם לא נדבר בעסקינו טורם יהיה יין־שרף על השולחן’, העיר ר' שמעון בשחוק קל, ‘בראשונה נברך לאלוהי השמים, ואחרי כן נחשוב בדבר משלח־ידינו על הארץ’.

‘גם אנחנו “האשכנזים” איננו מן הנזירים’, ענהו אחיטוב בשחוק גם הוא, ‘גם אנחנו נשתה כוס מלא בשבתנו לדבר’.

אשתו הגישה את המשקה ואת העוגות וימלא ר' שמעון כוסו ויברך וישתה כמעט ויושט ידו אל אחיטוב:

‘לחיים! לחיים!’, אמר אליו וישתה אף מלאהו שנית בעד אחיטוב.

‘המצאה עירנו חן בעיני אדוני?’, שאל בהרב שלא כמתכוון את אורחו, הן עירנו קטנה היא, ואיך תישר בעיני איש כמוהו אשר אומן באודסה מנעוריו.

‘אמנם כן’, השיבו אחיטוב מלים בשפה רפה, ‘חזות העיר ומראה פני בתיה לא יוכלו להפיק רצון מאת האיש אשר יגור בעיר גדולה כאודסה, עיר כלילת־יופי אשר לא ייחסר כל בה; אפס כי אנשי העיר הזאת, חיי משפחותיהם הטהורות, מעשיהם הטובים, השלום השלווה אשר ישוררו בבתיהם פנימה, והצדק והתמימות אשר בלבבם – אלה מצאו חן בעיני מאוד’.

‘והאיש אשר בביתו יגור אדוני הגם הוא מצא חן בעיני כבודו?’, הוסיף ר' שמעון לשאול בלעגי מעוג, ‘הן שמעתי לאמור כי בבית ירוחם הרמאי מצא לו מעון לשבתו – הלוא?’

נבהל אחיטוב לשמוע כינוי ‘הרמאי’ יוצא מפורש מפי הזקן הזה, וכאיש אשר פחד־פתאום יבוא לו התעורר מאוד.

‘“ירוחם הרמאי”?!’, שינה את דברי בהרב בתימהון רב, וכמו ישתומם לבו מאוד על השמועה אשר שמע.

גם ר' שמעון ראה ויבן לה כי החריד את לב אחיטוב וכי הרעיש את נפשו מאוד.

‘אל נא ישתומם אדוני למשמע אוזניו’, אמר ר' שמעון בקורת־רוח, כאיש המספר דבר ידוע, ‘הנה זה שמו אשר יקראו לו וזה כינויו; הן את כל כספו ואת כל רכושו אשר רכש אך ברמייה בא לו, זה לו כעשרים שנה אשר נודע שמו ואשר ילך הלוך וגדל; כל אנשי העיר יודעים מאוד את מצבו לפני עשרים שנה כי בין העניים נמנה, בין דלת־העם, בין החשוכים; מי ידע אז את האיש הזה? או מי בא בדברים אתו? האם יצא חוטר מגזע היחוס? האם הינהו נצר משורשי הרבנים?… בן דלת־העם הנהו, בן איש בלי שם אשר צאצאי מעיו כמוהו, ואך מעשי נכליו עמדו לו ויאסוף כסף למכביר, ועתה בין עשירי־העיר יחד שמו…’

הדברים האלה הפליאו את לב אחיטוב, הן שמעה אוזנו ולבבו הבין כי השנאה והקנאה מדברות הפעם מתוך פי האיש אשר זה כרגע השמיע דברים נעימים, דברים אשר אהבת האדם מוצאם ותקופתם על מידות טובות והנהגות ישרות, ואיככה התהפך כרגע? איככה ילך רכיל בעמו האיש אשר אהבה וצדקה על שפתותיו?…' וישתומם אחיטוב, ויתפלא, ולא מצא את החידה.

‘האומנם כן הוא ואנוכי לא ידעתי!’, אמר אחיטוב בחפצו להוציא עוד מלים מפיו, ‘הנה חשבתיו לאיש ישר הולך, סוחר אשר אין עוולתה בו’.

‘הנה כי כן ישגו האנשים’, ענהו ר' שמעון בקול מורה להועיל, ‘אנחנו בשר ודם היננו מלאים שגיאות, ועל־כן אמרה תורתנו הקדושה: “לפני עיוור לא תתן מכשול”, לאמור: כי מצווה היא על כל איש ואיש להזהיר את רעהו השיגה מלכת בדרך המלאה צנים ופחים, ומה גם לאיש זר הבא לחסות בצל עיר נוכריה אשר אנשיה מוזרים לו ואת סוחריה לא יכיר וילך ויכשל – הנה אהבת האדם ומצוות התורה עלינו חזקה להצילו מפח טרם תילכדנה רגליו בו, עלינו לשמור את צעדי העיוור לבלי תינגפנה רגליו מבלי דעת… והמצווה הזאת הביאתך, אדוני, היום הזה לביתי…’

אחיטוב הביט בפני ר' שמעון, כמו יאבה להכיר במבטי עיניו אם אמת נכון הדבר, ואם אמנם לב טהור יתן הדברים האלה בפיו.

ור' שמעון הוסיף:

‘והנה גם אתה אדוני לא ידעת להיזהר ובאת ביתה הנוכל הלזה, והוא יטך ברוב דבריו וחלקת־לשונו, ויראתי מאוד פן תפול בשחת יפעל… ועל כן קידמתי היום הזה את פניך, למען אשר אזהירך, ולמען אודיעך את אשר לפניך…’

‘רב תודות לך, ישיש נכבד! על כל הטוב אשר תחשוב לעשות למעני, ואתה לא תדעני מתמול־שלשום’, אמר אחיטוב בשפה רפה, כי אמנם לא ידע איך ידון בדבר הזה.

‘פליאה דעת דברי האיש הזה ממני’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘נשגבו, לא אוכל למו! לא אוכל לרדת לסוף דעתו ולבוא לסתרי מזימותיו… הן הוא בין היראים נמנה, דבריו אך דברי חן המה וכל אמרות־פיו אך בדברי תורה ומוסר נוסדו – ואיך ילך רכיל בעמו?.. ואולי אמנם צדק בפיו, אולי אמנם איש־תככים הנהו זה ירוחם האיש? ואולי אמת נכון הדבר כי הריעותי לעשות בשומי משכני בביתו ומבטחי בו?..’

‘הן גם עתה’, הוסיף ר' שמעון כמו ידע מחשבות אחיטוב לעת הזאת, ‘גם עתה יצטדק ויתמם בעיני כבודו למען אשר אדוני יתן אמון בו; הן ידע כי כסף רב לאדוני, ידע כי עושרך יביא אושר בעיר הזאת ומשכורת רבה תבוא לרגליך, ויאמר יהיה נא הוא לבדו הקוצר ברינה אלומות עבודתו, הוא לבדו יקח לו את כל השכר הזה…’

ויצחק אחיטוב בקרבו לשמע הדברים האלה.

‘עתה זה ידעתי מה כל החרדה אשר חרד ר’ שמעון עלי', חשב בנפשו הפעם, ‘הנה יחשבוני אנשי העיר לעשיר גדול, ידמו בנפשם כי כסף משחק לי, ואוצרות־זהב במכמני, ועל־כן ייראו פן יבלע ירוחם את כל החיל אשר הבאתי הנה…’

‘אל יפול לב אדוני עליו’, אמר אחיטוב בקול, ‘הנה גם אנוכי לא תמול הנני על האדמה הזאת, גם אנוכי הנני יודע להלוך נגד הרמאים; ואחרי אשר עוד הפעם אשלם תודה רבה לאדוני על כל הטוב אשר הוא חושב למעני, אבקשו כי נחדול הפעם מזה, יבוא יום ויראה כי גם אנוכי לא אתן את נפשי לצודדה כציפור…’

ואחרי אשר הסב את שיחתם על דבר הבנייה, ואחרי אשר הבטיח לר' שמעון נאמנה כי מלחמה לא תבוא בשערי העיר הזאת, יצא אחיטוב מאת פני הבית בלוויית מחשבות ממחשבות שונות.

‘הן אמנם נוכחתי לדעת כי קנאת ההשתכרות וההתחרות נתנה דבריה בפי הזקן “הירא” הזה’, חשב בלבו בלכתו לביתו, ‘הן אמנם ידמו אנשי העיר כי עושרי רב, וכל אשר יגע בי יעשיר עושר גדול; אולם בכל־זאת גם לי לדעת אולי דברי אמת בפי הזקן על דבר ירוחם – ונבאשתי בעיני שר־הצבא ובעלי־הפקודות… והנה עלי לחשוב את דרכי ולדרוש אחרי בעל בית־מלוני, למען דעת אם נכון לפני לשבת בביתו…’


[טו] שפרה

אשָּׁה עִבְריָה, מִי יֵדַע חַיִָיךְ?

עִצְבֵּךְ וּמְשׁוֹשׂךְ, שִׁבְרֵךְ וּמאֲוִָָייךְ

יִוָלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמוּ תוֹכֵכִי

י' ל' גורדון (קוצו של יוד‘, א’)


שוגה במחשבותיו אלה בא אחיטוב לבית־מלונו – הוא בית ר' ירוחם.

בא – ומחזה נפלא לנגד עיניו.

שפרה ישבה יחידה וגלמודה בבית, בחיקה ינוח בד לבן אשר תתפור – אפס כי בטרם בוא אחיטוב לא אחזה את מחטה בידה אף לא שמה עין ולב אל הבד אשר בחיקה, ויהי אך שמעה כי הדלת תיסוב על צירה מיהרה ותשמט מאת ידיה את אשר אחזה בו, ובחופזה הסתירה מתחת לבד את הדבר ההוא, בידיים ממהרות לקחה את המחט, פניה אדמו כמעט קט, עיניה הבריקו מאוד – ואחיטוב בא הביתה.

הכרת פני שפרה ענתה בה כי נבוכה היא, ידיה לא מצאו כרגע את מקום התפירה אשר בבד, ועיניה אשר באו לעזרתן למצוא עד־מהרה את אשר תבקש גם הן היו משוטטות הנה והנה כמו על אפה ועל חמתה נלאו הפעם למצוא, ותהי מגששת כעיוור באפלה… אחיטוב הכיר את האותות האלה, וישם עין בשפרה, וכמצחק אמר:

‘אל נא תיבהלי, עלמה, עד־מאוד! אנוכי לא אגלה את מסתריך…’

שפרה נכלמה עוד, פניה אדמו מאוד ותור חצים ואש מעיניה אשר הביטו כרגע בפני אחיטוב.

‘אין סתר במעשי ידי, אדוני!’ ענתה בדממה ותשפל ותעמק להביט בבד אשר בידיה.

אחיטוב לא הסיר עין מנגדה.

‘הנה ראיתי כי הסתרת דבר בבאי’, ענה לה בשפתי־חן וכמו יצחק למבוכת נפשה, ‘הגידי־נא לי, מה היא הסחורה האסורה הזאת?’

‘אין דבר’, ענתה שפרה במבוכתה ותתאמץ להצהיל פניה ולהביא שחוק קל על שפתותיה, סחורות אסורות לא תבאנה בביתנו…'

‘לשוא תתחמקי, לשווא תסתתרי’, אמר אחיטוב כמו יאמר לגרות אותה מדון – הן שמץ דבר ראיתי ואבין מאוד לכמו אלה.

ושפרה עושה כה וכה למצוא את מקום התפירה בחופזה למען אשר תשוב למלאכתה ולמען הסיר את החשד מעליה, והנה נגול בד אשר בחיקה, וקצה דפי ספר נִגְלֹה נִגְלָה לעיני אחיטוב.

‘הנה מצאתי! נבעו מצפוניך, והגנבה חשופה!’, אמר אחיטוב בצחוק בחפצו לקחת את הספר בידו.

שפרה נבהלה, עיניה שוטטו בכל עבר ופינה, כמו תבקש לה מנוס ומפלט מעיני אחיטוב אשר לטשן עליה, ותסתר עוד הפעם את הספר בבד אשר בחיקה.

‘הן אנוכי ראיתי כבר’, הוסיף אחיטוב בחלק־שפתיו ויושט שנית את ידו לחפש אחרי הספר, ‘לא תוכלי עוד הצפינו… ועתה אל־נא תבושי מפני, אם גם אחד מספרי העברים הוא, הן עברי גם אנוכי…’

ואמנם בדברים האלה חשב אחיטוב בלבבו, כי אמר בטח הינהו אחד הסיפורים בשפת יהודית אשר ראה כאלה פה בבית, וכי בושה תכסה פניה להראותו; ויתאו אחיטוב תאווה לראות במה תשגינה נערות ישראל בעיר סוכות הקטנה הזאת.

אחיטוב אחז ביד שפרה כמו יאבה להיאבק אתה ולקחת את הספר בחוזקה.

ותרעד מאוד יד שפרה באחוז יד אחיטוב בה, פניה אדמו מפנינים, עיניה בערו כאש־פלדות, וכל מראה היה נשגב ברגע ההוא.

שפרה שמטה את ידה מכפו ותתן לו לקחת את הספר אשר בחיקה.

ומה נבהלה נפש אחיטוב בפותחו את דפי הספר ובמוצאו כי הוא ספר השירים לנקרסוב בשפת רוסיה52

רגעים אחדים הביט בפני שפרה כמשתומם, רעיוניו נבוכו אשתוללו שרעפיו53, וכמו איש אשר לפתע פתאום יראה דבר אשר לא שיער מעודו, כאיש אשר ישמע פתאום קול הרעם ביום צח, כן נרעש לב אחיטוב וכן נדהם רוחו לעת הזאת: מחשבותיו עזבוהו ויבט בפני שפרה אשר העמיקה־הביטה במעשה־ידיה כמו יראה להביט בפני האיש הזה אשר גילה מצפוניה, ואשר ידע עתה את מסתריה.‘הנה כי כן!’, אמר אחיטוב רוסית ויפריע את הדממה אשר שררה זה רגעים אחדים, ‘הן תדעי לקרוא בשפת ארצנו, ומה גם שירי נקרסוב, וזו תהלתך, עלמה נכבדה!… ומדוע זה תבושי בכמו אלה?’.‘לא בוש אבוש’, ענתה אותי שפרה רוסית גם היא,‘אפס כי..''תיראי…’ כילה אחיטוב את הדברים.

שפרה לא ענתה דבר.

‘הגם מפני תיראי? הגם ממני תפחדי?, הלוא תדעי הלוא תביני כי אנוכי כבד אכבדך בעד הדבר הזה, ואודה לה’ חסדו כי מינה לי נפש משכלת אחת, נפש יפה זכה וטהורה כמוך, אשר אתענג להרבות שיחה עמה בעמק הפתאים הזה'.

שפרה גם היא נדהמה מאוד: ברגע אחד נגלו מסתריה, וברגע הזה תשמע, כמעט בפעם הראשונה לימי חייה חלקות בשפה ברורה מאיש זר, והאיש עשיר, רך בשנים, ומשכיל גם יחד.

‘רב תודות לאדוני בעד החנף אשר יחניפני’, אמרה בשפה רפה ובקול רועד מאוד ותהין להביט בפניו רגע קטן בעיניה אשר חצבו להבות אש, ‘אולם לו ידעו אבותי כי הנני קוראת בספר הזה… הן מהם אסתתר, והיה כי יבואו עתה אבי או אמי החדרה, יואל־נא אדוני להגיד כי ספרו הוא זה, אשר יקרא בו…’

‘הנני נדרש לשאלתך זאת’, ענה אותה אחיטוב, ולא הסיר עין ממנה, ‘בכל לבבי אעמוד על ימינך… אפס כי מאוד־מאוד חפצתי לדעת איפה לקחת את הספר הזה? מי אלפך דעת בשפה הזאת, ומי ומי הוא האיש אשר לו ספרי רוסיה החדשים בזה?’

‘סוד אחד לא אגלה’, ענתה אותו שפרה.

‘האם גם פלוני האיש במסתרים יקרא ספריו, וגם הוא ירא הינהו מפני חמת אחיו החסידים?’

‘אמנם כן’.

‘אבל ממני הן לא יירא…’

‘הרף נא מזה אדוני, אנוכי לא אוכל לקרוא בשם האיש לפניך’.

‘אם אמנם סוד כמוס הינהו לא אכביר במלים בדבר הזה, לא אובה להמרות דעתך, עלמה נכבדה!’

‘רב תודות לאדוני’.

‘הגם ספרי רומנים קראת?’ שאל אחיטוב בצחוק קל.

‘קראתי מהם רב’, ענתה שפרה בדממה.

ושיחתם הסבה הפעם על־דבר הספרים והסופרים בשפת רוסיה, על־דבר הספרות בכלל, ונסבה על־דבר חיי החברה בעמים ובישראל.

אחיטוב התפלא לשמוע חוות־דעתה בדבר הזה, אשר אף כי לא הסכים בדעתו למשפטי־פיה, אף כי ראה והבין לה כי דרכי חייה, וחיי החברה אשר חונכה בקרבה עצרו בעד התפתחותה, וכי השקפותיה על החיים בכלל הן הנה רק לפי מושגיה אשר קנתה לה בעיר הזאת – אולם נפשו מצאה גם בה את סמל דמות השלום, השלווה והשקט אשר ראה בכל אופני החיים בזאת העיר, ואשר התאווה תאווה לאלה מאוד; כל דבריה ומשפטי־פיה אשר הרבתה להלל את הסופרים והסיפורים אשר יהללו את חיי המשפחה הזכים, אמון רוח האיש והאשה, ושלום־הבית, ותרב לחלל את הסכסוכים, ואת הפרעות, את המרי ואת הסוררים אשר מצאה בספרי הרומנים האחרים – כל הדברים האלה היו לרצון לאחיטוב בעת הזאת, הם היו כהד לבבו, וכמו אשר העתיקה את רגשות נפשו במו פיה.

‘הן ל אדע את דרכי החיים אשר יתארו לפנינו בהרומנים, מעודי לא יצאתי את פני העיר הקטנה הזאת, ובין אנשים אשר לא מבני ישראל המה לא אבוא, וחברתם מוזרה לי’, אמרה שפרה בהמשך דבריה אל אחיטוב, ‘אפס כי אם אמת נכון הדבר, אם אמנם רבו הסכסוכים גם בחיים כאשר יתארו בסיפוריהם, אם אמנם רב המרד והמרי בכל משפחה ומשפחה, אם בת קמה באבותיה ובן הינהו מֶמֶר54 ליולדתו, אם האהבה היא תגרה מדון, תקח לב הבנים מעל האבות ובין אחים תפריד, אם כה הדבר – אז נתגאה אנחנו היהודים בצדק בחיי חברתנו, במשפחותינו ובשלום השורר בבתינו…’

אחיטוב צחק בקרבו לתומת־לב הנערה התמימה הזאת, אפס כי עם זה הכיר גם את צדקת אמריה ויושר משפטיה.

‘והיה כי תבואי לאחת הערים הגדולות’, ענה אחיטוב ושחוק קל עבר על שפתותיו, ‘ותראי ותיווכחי כי גם היהודים למדו אל דרך הגויים אשר סביבותם בכל הנוגע לדברים האלה…’

‘האומנם?’

‘כן, כן הוא!’

‘והנה אמת נכון הדבר כי בנים משחיתים, בנים סוררים כאלה ימצא עלי־אדמות…’

‘אל נא ‘משחיתים וסוררים’ תאמרי למו’, אמר אחיטוב אשר דבריה האחרונים היו לו לזרא, ‘הן אם יד האהבה תגע בך גם משפטיך על הנאהבים תשני ואחרת תדברי…’

‘הן גם הפעם רק האהבה דוברת בי ורוחה על לשוני ה…’

‘התדעי גם אהבה? ובעיר הזאת?’, שאל אחיטוב משתומם למשמע אוזניו.

‘מדוע זה תתפלא, אדוני?’, ענתה שפרה בחן־שפתיים ותישר להביט בפני אחיטוב, ‘אמנם אהבתי..’

‘מי הוא המאושר הזה? התוכלי ותגידי לי את מי תאהבי?’

‘אוכל ואגידה’.

‘את מי?’

‘את אבותי!…’ ענתה שפרה וצחוק נערה תמימה עבר על שפתותיה שושנים ועיניה הפיקו רצון רב וחן מאוד.

ואחיטוב נפעם מאוד, לא הסיר עין ממנה ולא דיבר דבר.

‘שמע נא אדוני’, הוסיפה שפרה אחרי דממה קצרה, ‘הן הואלתי נא לדבר את אדוני על־דבר הסיפורים והרומנים אשר קראתי, אל־נא ידמה בנפשו כי המה לא פעלו עלי מאומה, הן גם לי לב, וגם בעורקי דם יזלו… המה לימדוני לאהוב את אבותי, לימדוני לשקץ ולתעב את הסכסוכים והפרעות אשר יביאו אסון רב בבית אשר שלווה בו, והמה לימדוני גם לסבול ולטמון בחובי מחשבות נפשי…’

‘הגם את תסבלי? הגם בחובך מסתרים נטמנו?’

ובטרם עוד ענתה שפרה על השאלות האלה סבבה הדלת על צירה ור' ירוחם בא הביתה

אחיטוב פתח בחופזה את ספר השירים ויבט בו בלא רצון, ושפרה נתנה עיניה בבד ובמחט.

‘האם בבית תשכנה רגלי אדוני?’ אמר ר' ירוחם אחרי ברכת הבוקר, ‘ואנוכי חיפשתיך ברחוב העיר’.

‘זה שבתי הביתה מעט’, ענהו אחיטוב בשפה רפה.

‘ואנוכי הנה כבר דיברתי את האמנים ואת חרשי־העץ…’

אחיטוב זכר את דברי ר' שמעון אליו, ויירא לנפשו פן אמנם בפיו, ופן יבולע למסחרו בלכתו אחרי ירוחם ועצתו, ויגמר אומר היות מהיר בזה.

‘הנה אחכה עוד על מכתב אחד מאודסה, ועל כן לא אעשה עוד דבר עד בואו’

‘היחכה זמן רב עליו?’

‘ביום מחר אקווה לקבלו’.

‘ואם כן, אלכה נא ואומרה לאנשים כי יחכו גם הם עד יום המחרת’.

‘אם טוב בעיני אדוני, ואם יואילו האנשים לחכות – מה־טוב!’

‘אולם אנוכי אחשבה לצדק כי את ראש האומנים אשלח הנה, אדוני יידע את אשר לפניו’.

‘טוב הדבר! גם לזאת אשא פניך’.

אחיטוב חשב מחשבות עת מעטה.

‘ואם על אדוני טוב’, הוסיף אחיטוב ויאמר‘, אלך גם אנוכי אתו יחד לרחוב העיר, ואדבר שם עם האנשים האלה; הן המלאכה נחוצה לפני, ומדוע זה אתמהמה?’

‘לו יהי כדבריך’.

ושניהם יצאו מאת פני הבית.

 * * * * *

ושפרה נשארה יחידה ומחשבות נפשה גברו עליה מאוד.

הבד נשמט מידיה, והמחט מבינות לאצבעותיה, ידיה גם הן נפלו על חיקה, ועיניה הביטו נכחה, ותחשוב מחשבות.

‘הנה נגלה סודי, נגלה – לאיש זר!’, חשבה בנפשה אחרי אשר אחיטוב יצא את אביה מן הבית, ‘הנה בא איש מעיר רחוקה וגילה את מסתרי, חשף את אשר היה כמוס עמדי, ואת אשר אין איש – מבלעדי בנימין – יודע אתי יודע הוא… ומי יערוב ערובה לפני כי ישים מחסום למו פיו, כי יאבה גם הוא להסתיר דבר, וכי הסוד הכמוס הזה סודי ישאר עוד?… הן כמצחק דיבר אתי את דבריו, לשחוק בעיניו הייתי – ומה מאוד מיאנה נפשי כי יתקלס האדון אחיטוב בי, וכי ילעג לי ובוז למשפטי־פי… האיש הזה אומנם דיבר חלקות באוזני, אמנם שמע באוזניים קשובות את דברי… והנה כאשר אחזה לי אני הינהו משכיל מאוד זה אחיטוב האיש, יודע הוא שפות שונות, קרא ספרים הרבה, ולכולם בשם יקרא, ואיך לא ילעג לנערה בת־כפר כמוני היום?… בת־כפר אשר לא ראתה מעודה גם את חזות עיר גדולה, ובחברת אנשים משכילים לא באה, ואת שיחם ואת הגיונם לא תדע… ומה מאוד חפצתי לדבר אתו עוד, להזהירו כי לא יגלה לאיש דבר כי ראה שירי נקרסוב בידי, הן הדבר הזה לשחוק בעיניו יהיה, והדבר הזה יוכל להביא לי רעה ויגון…’

והמון מחשבות עלו בלבה, רעיונות שונים וסעיפים אין־קץ הלמו ומחצו את ראשה, ותקח את הספר בידה ועיניה הביטו בו, אך לא קראה את הכתוב שמה, מלה מלה לבדה עלתה לפניה מבלי אשר תוכל עתה לצרפן לדעת ולהבין את פתרונן וביאורן.

רגעים אחדים ישבה ותעמק לחשוב, לא ראתה כי הדלת נפתחה וכי אמה באה אל הבית, וכי כבר קרבה אליה.

‘שפרה!’ קרא לה אמה, ‘מה זה בידך?’

שפרה התעוררה פתאום לקול הקריאה הזה, בחרדה הביטה בפני אמה, וכנבהלה, כאיש אשר ייעור לפתע משנתו, לא ידעה את אשר לפניה.

‘מה לך?’ הגו שפתותיה בדממה.

‘מה הספר אשר בידך?’

‘הן “האשכנזי” ישב בזה וקרא בו, טרם בוא אבי לקרואו החוצה, ובצאתו עזבהו פה ואשימה עין עליו…’

‘ומה דיבר אתך האיש הזה?’

‘לא דיבר מאומה,..’, ענתה שפרה בנותנה את ספר־השירים על הכיסא אצלה.

‘אל תרבי שיחה אתו’, העירה לאה את אוזני בתה למוסר, לא יאות לבת־ישראל להג הרבה‘, ומה גם את איש כמוהו… לו ידעתיו מראש, כי אז לא נתתי לו גם מעון בביתנו גם לאכול בחברתנו; הן הוא בשם ישראל ייקרא, ואת דתי היהודים איננו עושה…’

‘לו כנוצרי יהיה בעיניך…’, ענתה שפרה.

‘הן גם הנוצרי יעבוד את אלוהיו על־פי דרכו, והוא כזה וכזה לא יעשה’, אמרה לאה בתלונה כמו אמנם לאחיטוב תטיף מליה, הנה טוב נוצרי ירא אלוהיו מן יהודי הבלתי מאמין כזה…'

שפרה לא ענתה דבר ותוסף לקחת את הבד ואת המחט בידה.

ואמה הוסיפה:

‘שמעי נא בתי, הנה זאת מעשה אביך להביא את “הגוי” הזה בביתנו, ועתה הישמרי נא מפניו, אל נא תתרעי לו, ילך־נא בדרכיו כאשר יחפוץ ואנחנו נישאר יהודים כאשר היינו… ישב נא אתנו שניים־שלושה ירחים, ומדרכיו אל תלמדי, שטי מעליו ועבורי – ראי הזהרתיך!’

‘את דבריך אלה לא אשמע’, חשבה שפרה בלבבה, ‘אנוכי אידרש לו כל עוד ישב בביתנו, ואם יש ספרים במלתחתו אבקשהו כי יתנם על ידי למקרא, ומדוע אסתיר פנים ממנו, והוא דיבר היום רכות באוזני?…’

לאה שבה לבית־המבשלות, ושפרה לקחה עוד הפעם את הספר בידה.

‘הנה עתה אוכל לקרוא בו, והיה כי יראני אבי או אמי ואמרתי כי ספרו הוא זה’.

כה חשבה שפרה ותוסף לקרוא.


[טז] ניכרים דברי אמת

גם אחיטוב יצא מאת פני הבית בלוויית מחשבות רבות ושונות. מעבר מזה בא דברי ר' שמעון הזקן ויסיתהו בשפק, ומעבר מזה נרעש לבבו למחזה פני שפרה וספר־השירים בידיה; והנה גם דבריה והשקפותיה על החיים והספרים אשר קראה הוסיפו לקחת את לבבו, הוסיפו שאון בנפשו והמיה ברוחו.

הנה התמימות היא עטרת תפארת לראש נערה בתולה', חשב אחיטוב בנפשו, ‘ומה מאד תשווה הוד והדר על זאת שפרה העלמה? בדבריה שמעתי את קול התום והענווה בדברם, ובמשפטי־פיה – משפט הצדק, השלום והחן… מה נֵחַנְתְּ, שפרה, בבואך לתנות אשר המשפחה ואהבת האבות! מה יקרת, מה נכבדת אהבה ישרה אהבה זכה כזו! בנות אודסה לא ידעוה ועלמות עירנו לא תבנה לחין ערכה!…’

ולפני עיניו חלפו־עברו זכרונות ימי נעוריו, זכרון שיחותיו את העלמות בנות עשירי עם ואשר למשכילות תיחשבנה, זכרון השקפותיהן על החיים, האהבה והסיפורים בספרות – ולבבו נפעם מאוד…

‘מה זה תעמיק לחשוב?’ שאלהו ר' ירוחם אשר הלך על־ידו, ואשר התפלא לראות כי יגרע שיחה בדרכו.

‘אחשוב לדעת מה בין אנשי עיר אודסה אשר אנוכי אגור בתוכה ובין אנשי העיר סוכות הזאת’.

‘ומה דעת אדוני בזה?’

הן את אנשי העיר הזאת לא אדע עוד‘, ענה אחיטוב בבוא זכר ר’ שמעון בהרב לפניו, 'אבל לבבי יחשוב כי בעיר הזאת יחיו האנשים בשלום, אין קנאה ואין שנאה ואין תחרות בעיר הזאת…

‘מאוד־מאוד ישגה אדוני אם יחשוב כאלה’, ענה ר' ירוחם ויאמר, 'היחיו שנים יחדו ולא יריבו? ואם ייוועדו אנשים רבים וקנאת איש מרעהו לא תשלוט בם? יצר לב האדם רע מנעוריו אמרה תורתנו הקדושה, ואנשים בזדון יתנו מצה55.

‘אבל הלוא יראי ה’ ושומרי מצוותיו המה רוב היהודים בעיר הזאת? וכפי אשר שמעתי המה עושים טוב וחסד רב גם לאנשים זרים אשר יבואו לעיר הזאת…'

‘אמנם כן’, הפריעו ר' ירוחם, ‘דברי אמת הגידו לך האנשים בכל הנוגע לצדקת פזרון עירנו זאת, רובי היהודים במקום הזה הינם יראים ושלמים, חסידים ואנשי־המעשה, יחוננו דלים וירבו לעשות צדקה בכל אשר יהיה לאל ידם’.

‘ואיכה ירבו גם לשנוא ולקנא?’, התפלא אחיטוב מאוד, ‘האם על אלה לא באה מצוות ה’ ופקודתו?…'

‘באלה יצרם הרע יתקפם’, ענהו ר' ירוחם בתומת־לבו, ‘הן גדול מאוד יצר־הרע של כסף ושל כבוד…’

אחיטוב לא הבין למענהו זה, ויבט בפניו ויחכה כי יוסף לבאר לו את הדברים האלה, אך בין כה וכה באו ברחוב העיר ואנשים רבים סבבום, אנשי־מלאכה, ואנשי מקנה וקניין, ושיחתם זאת חדלה.

* * * * *

לא לשווא התפלא אחיטוב לשמע דברי ר' ירוחם האחרונים, הן הוא לא הבין פשר הדברים ההם, להיות ירא־האלהים ואיש תוך ומרמה גם יחד! – הייתכן?‘, שאל שאלה גדולה, ‘הלוא גם על אלה באה מצוות ה’? הלוא גם אלה אסורים על־פי התורה?…’, הן צחק בלבו בבואו הנה ובשומעו בפעם הראשונה מאלה האנשים אשר באו לעשות חנף לו לאמור: כי היהודים האשכנזים' אשר לא ייראו את ה' ואינם מדקדקים במצוות ‘שבין אדם למקום’, הנה האנשים ההם ידקדקו מאוד בדברים ‘שבין אדם לחברו’, כי השכלתם מביאה צדק ויושר בלבם, וכדומה לדברים האלה השגורים מאוד בפי העם, ואחיטוב שמע את הדברים האלה וילעג להם בלבבו לאמור: ‘מה להשכלה וליושר וצדק? הן אמנם הדעת תחווה לנו דעה כי לא יאות להונות איש את אחיו, וכל מרמה שקץ ותועבה היא לה, אולם האם ישקלו “המשכילים” את כל מעשיהם בפלס ההשכלה? האם על פיה יפלטו המה נתיב למן באורחות חייהם’? – ככה חשב בלבו אז, יען וביען כי בין ‘משכילים’ יחיה, אל דרכם יתבונן, ואופני מעשיהם ידע מאוד, יען וביען כי ‘משכיל’ הינהו גם הוא; אולם עתה בשומעו מפי ר' ירוחם כי איש אשר הינהו ירא־אלוהים וחפץ במצוותיו הנה גם הוא איש רמייה ובין מרעים יפול חלקו, הדבר הזה הפליא את לבבו מאוד, עד כי לא האמין לשמועה הזאת.

הן מאוד צדקו חכמינו הקדמונים בשומם פדות בין העבירות שבין אדם למקום, ובין אלה שבין אדם לחברו; כי יותר שהנה נפרדות אלה מאלה בעיקרון ויסודן – הנה נפרדות ונבדלות הנה במעשי האדם עלי־אדמות. כההשכלה בדעתה וכהדת במצוותיה לא תוכלנה לשנות את לב האדם לטוב, לא תוכלנה לפעול על מעשיו ותכונת נפשו, ועל־כן נראה כי כאלה וכאלה רובם סגו, יחד נאלחו, כאלה וכאלה יעזבו צדק ויושר יזניחו, פקו פליליה56 ויטו אחרי הבצע… ישנם משכילים עושי טוב וחסד, ישנם יראי ה' אנשי אמת ונפשם זכה, וכאלה כמו אלה לא השכלתם אף לא יראתם הורו להם דרך הטוב…

‘היראים’ יראו עושי רשע ביניהם וידמו בנפשם כי ‘המשכילים’ אשר לא ידקדקו במצוות ה' יקימו תחתיהן את היושר ואת הצדק בינם ובין חבריהם; והמשכילים אשר לא ידעו את ‘היראים’ יאמרו בלבם כי שם מעון לצדק משגב ליושר; אנשי עיר סוכות אמרו לאחיטוב בתום לבבם כי המשכילים ייטיבו לעשות לבן־אדם רֵעָם, ואחיטוב התפלא מאוד בשומעו הפעם כי גם ירא אלהים יבוא להונות את רעהו; אולם כאשר יוכל היות משכיל ונבון דעת ופורע מוסר גם יחד, ככה יהיה איש חסיד בכל לבבו, ירא ה' באמת וחפץ במצוותיו מאוד בכל נפשו ובכל מאודו, ובעת הזאת גם רמאי ואת אחיו יונה בכל אשר יפנה…

‘והנה אנשים כאלה רבים מאוד בקרבנו’, הוסיף ר' ירוחם להחליט את דבריו בדברו שנית את אחיטוב בערב יום ההוא.

אחיטוב חשב מחשבות כל היום הזה על־אודות דברי ר' ירוחם אליו בבוקר, ונפשו מיאנה האמן בדבריו; הן תואר פני ר' שמעון אמרותיו הרכות, ודבריו הטובים אשר השמיע באוזניו ואשר השם ‘מצווה’ לא משה מתוך פיו, כל אלה פעלו פעולה עזה על נפשו: עיניו ראו איש־שיבה ונשוא־פנים, אוזניו שמעו קול איש מדבר בשפה רכה ונעימה, איש רודף אחרי מצות ה', ומבקש לעשות טוב וחסד גם עם אנשים זרים – ואיך יאמין עתה לשמועתו כי אנשים כאלה ירשיעו לעשות?

הן אמנם לא דיברו עד הנה מן האיש הזה, ור' ירוחם לא ידע אם דיבר עליו בהרב רעות ונתן בו דפי, וכל דבריהם אך בכלל נאמרו, ועל־כן רצה אחיטוב להסב עתה את שיחתם על־אודות ר' שמעון בפרט.

ר' ירוחם היה כל היום טרוד בעסקיו, ואך עתה שב הביתה, ואחיטוב חיכה עליו. מכונת־התה עמדה על שולחן אשר שניהם מוסבים עליו, אין איש זולתם בחדר הזה עתה, גם אשתו גם בתו הלכו להן, ואחיטוב שאלו שנית את שאלתו אשר חשב בה כל היום.

‘רבים אנשים כאלה בקרבנו’, ענהו ר' ירוחם כאיש אשר ידבר בדבר ברור כשמש בצהרים, ‘אנשים אשר ירבו לעשות “מצוות”, אנשים אשר תמיד כל היום צדק צדק ירדפו, ובמסחרם יונו את כל איש, ויקנאו בכל אשר יעשה עושר במשפט; ייטיבו לעני ואביון יחמלו על דל, וידעו לכל סוחר אשר בחריצות־ידיו ישתכר אל צרור לא נקוב…’

‘פליאה דעת ממני!’

‘הן אדוני לא יידע בעיר הזאת עד מה, ישנו איש אחד פה, שמעון בהרב שמו, והאיש גדול ונכבד בעדתו, ולא אכחד כי ידיו רב לו בכל תושייה, למוד הוא, חכם הוא, גם ייחוס אבות לו – אביו היה הרב בעיר הזאת – ולפנים היה סוחר חרוץ במשלח־ידו, גם רודף צדקה הינהו, גם “עסקן במצוות”, גבאי הוא בכל חברות־הצדקות אשר בעיר… הן ימים יבואו וידע גם אדוני את האיש הזה…’

אחיטוב שמע באוזניים קשובות, ויחכה לדבר המספר אשר שתה את התה אשר לפניו.

‘הנה האיש הזה הינהו מקנא מאוד’, הוסיף ר' ירוחם אחרי שתותו, ‘שונא הינהו לכל איש אשר ההצלחה תאיר לו פנים, והיה כאשר יראה איש מצליח במעשיו ויהי ערום, ותמיד כל היום יחשוב מחשבות להשחית עץ־לחמו, ובכל אשר יפנה ירע לעשות…’

‘ואם־כן לא את טובתו ידרוש כי אם רעת אחרים’, העיר אחיטוב.

‘כן כן הוא’, החליטו ר' ירוחם את דבריו, ‘כנחש אשר ישוך רגלי איש מבלי אשר ימלא את נפשו, כן האיש הזה וכן המה מעשיו’.

ומדוע יעשה ככה?'

‘הוא הינהו רודף מאוד אחר הכבוד’, באר לו ר' ירוחם, ‘מתגאה הינהו מאוד בכבוד ייחוסו, בכבוד אביו הרב, וגם יעז בכספו; והנה לפני שנים רבות היה הוא “הגביר” היחיד בעיר הזאת, האיש האחד אשר סחר את הארץ, וגם לארצות רחוקות שם מרכולתו; רוב אנשי העיר הזאת היו מתפרנסים מעמל־ידיהם ומסחרם לא פרץ בארץ, ויהי הוא לבדו המוציא והמביא, וכל ענייני הקהילה נחתכים על־פיו, והיה כאשר יראה כי איש אחר מבני עדתנו יעלה מעלה, וההצלחה תאיר לו פניו ובכל אשר יפנה ישתכר כסף לא מעט – יירא פן יעלה האיש למעלה לראש, ופן יועם כבודו ותפארתו לרגלי עושר האיש ואושרו… ועל־כן היה יהיה ערו…’

‘האם עד כה יגדיל שיאו למעלה, ועד כה יתגאה על כל בני גילו?’

‘הן כבר מלתי אמורה, כי אמנם לו הצדק להתגאות, הן ייחוסו גדול מאוד וגם הוא היה “הגביר” הראשון בעדה הזאת, ואנחנו כולנו אמנם נחלק לו כבוד כיאות לו, מפניו נקום ונהדר את שיבתו בכל דבר – אף כי כולנו יודעים את חסרונו ואת קנאתו..’

‘וגם בין אדוני ובין זה האיש לא היתה כל מריבה, הלוא?’, שאל אחיטוב כמו יתאווה לדעת סיבת הדברים: מדוע זה הרבה ר' שמעון לחרף את שם ר' ירוחם.

‘ביני ובינו?!’, ענה ר' ירוחם ויתמה תמוה, ‘הן כבד אכבדנו בכל עת, גם בבית־המדרש וגם ברחוב העיר, גם בביתו וגם בביתי…’

‘האם רעות כזאת תשורר ביניכם?’, התפלא אחיטוב הפלא ופלא, ‘האם ידידות רבה ביניכם עד כי תשחרו איש את בית רעהו?’

‘ומה זה יתפלא אדוני? הן נכבד האיש בעיר, ומדוע לא נכבדו? אנחנו כולנו האם איננו מלאים עוון וחטאה?…’

אחיטוב, אשר מעודו לא שמע דברים כאלה יוצאים מפי איש, השתומם מאוד למשמע אוזניו, ראה את סמל דמות הצדק לפניו, הענווה והחסד מדברים באוזניו – וכליותיו השתוננו מאוד57!

‘הנה בכל חג ומועד נבואה איש בבית רעהו’, הוסיף ר' ירוחם בתומת־לבבו, ‘וביום שמחת לבנו נתעלס באהבים גם יחד; על יום חתונת בָּנַי בא ר’ שמעון בהרב ויכבדני לשוש אתי משוש – ואכבדהו גם אני מאוד; הן הוא היה “גביר” נכבד בעדתו בעוד אשר אנוכי הבאתי בזעת־אף את המחיה ואת הכלכלה לביתי; הוא הינהו בן הרב בעיר הזאת, ואבי, אף כי היה ישר־דרך וירא־אלהים, אולם ייחוסו לא עלה למעלה לראש… מדוע אכחד מאדוני? איש עני היה אבי, איש אשר בזעת־אפיו אכל לחם ומיגיע־כפיו החיה את ביתו'.

‘ואדוני בעצם־ידו עשה לו את כל עושרו?’

‘חלילה לי להגיד, כי בכוחי ועצם־ידי עשיתי זאת! לא אנוכי, ולא בחוכמתי כי נבונתי..’

‘ואיככה בא לידו כל הרכוש הזה?’, שאל אחיטוב בשומעו את דבריו ובזוכרו את דברי ר' שמעון אליו.

‘אל לאדם להתפאר על יוצרו’, המשיך ר' ירוחם את דבריו, ‘האדם במה הוא ושכלו וחוכמתו כאין ואפס המה… לה’ הארץ ומלואה ואך מידו כל אלה לנו, הוא הנותן לאדם בינה ולגבר חוכמה, הוא הוא אזרני חיל גם אותי, ובעזרתו כי חנני עשיתי לי את כל הרכוש הזה – יהי שמו מבורך!'.

ואחיטוב שומע ולבבו נפעם ונפשו תתגעש.

‘הן אם אומר לספר חסדי ה’ עמדי, ולתנות כל צדקותיו אשר עשה עמי תלא לשוני ושפתי תאלמנה… ידעתי כי לא בצדקתי ולא במעשי הטובים עזרני ה' והביאני הלום… אנוכי סחרתי את הארץ, וה' שלח את ברכתו, ובכל אשר פניתי הצלחתי מאוד; הן גם אנוכי לא קפצתי את ידי מאחי האביון וכָפִי פרשתי לעני… לאט־לאט קיבצתי על־יד, ותהילה לאל זה כשלושים שנה אשר ההצלחה תאיר אלי פניה, את בנותי נתתי לאנשים, ואקח נשים לבני והנה אך שפרה נשארה לי עתה –כה יתן ה' ואמצא גם למענה איש ירא אלהים, אשר ילך בעקבותי ולא אבושה בו, כאשר לא אבוש, הודות לה‘, בחתני וכלותי עד היום…’

‘והנה כפי אשר אחזה לי אני רבים עתה הסוחרים אשר בעיר הקטנה הזאת – לפי ערכה, ואחשבה כי גם שונאים לאדוני ביניהם…’

‘כאלה לא אדע אנוכי; יוכל היות כי מקנאים המה אותי, אבל, לא כי ישנאוני… הן אנוכי לא הרעותי לאיש, לא סבבתי בכחש את כל אדם ודברי ריבות רחקו ממני, ובשלום ובשלווה נחיה כולנו בעיר הזאת… תהילה לאל כולנו לא נרעב ללחם, משלח־ידינו יעלה מעלה בשנים האחרונות, ואם גם נתחרה איש את רעהו, אם גם יקרה לפעמים כי נתחכמה במסחרנו וגבר על עמיתו יתגבר במשאו־ומתנו – אולם כל אלה המה דברים אשר רק ברחוב ייוולדו וברחוב יישארו, ובשובנו הביתה אז רעים וידידים הננו…’

אחיטוב שמע בשום־לב את הווידוי אשר ר' ירוחם התוודה לפניו, שמע באוזניים קשובות את מנהגי היהודים בכלל בעיר הזאת, ואת סיפורי ר' ירוחם על דבר חייו בפרט – ולבבו היה כהולם פעם.

עוד הרבו דברים רבים בערב הזה, ר' ירוחם סיפר באוזני אורחו את כל המוצאות אותו בדרכי חייו, את רובי עסקיו הטובים וגם הרעים, את תולדות חייו ואת תקוותיו לעתיד, וגם אחיטוב לא חשך את דבריו וגם הוא סיפר לפניו דרכי היהודים בעיר אודסה, ויפליא מאוד את כל פרשת עושרו ורוב עסקי אביו, ואת התרועעו עם כל השרים ורבי־המדינה, ושרי־הצבא גם יחד… ובלב מלא רעיונות התפרד מעל ר' ירוחם ללכת ולנוח מעמל היום.

‘האיש הזה הינהו ישר־דרך’, חשב אחיטוב בלבו על משכבו בלילה, ‘וחמסי על זה האיש בהרב אשר חיללו בדבריו… הן ניכרים דברי אמת, וצדק יתן עדותו ויצדיקהו… ומה מאוד שונו האנשים פה מאלה אשר באודסה…’

ולפני עיניו עברו־חלפו הליכות המסחר בעיר אודסה, מעשי הסוחרים והסרסורים, מעשי המקנה והקניין ומעשי תחבולות אשר להמה – ולבבו נפעם מאוד.

‘הן נשחק לחסידים, נשחק לבני ערים הקטנות ונשחק לתמימות ליושר וצדק!…’, חשב אחיטוב עוד, ‘לא בניד שפתים נקח את אלה מהם, ולא ברוח פה נשים לאל את ערכם הרב! זה לי ימים מספר בעיר הזאת, וחזות הכול חזיתי בה… גם זה בהרב האיש, גם המקנא והמוציא דבה הזה, גם האיש הזה המפיח כזבים והחושב להרע, גם הוא הינהו איש טוב ומטיב, גם הוא ידע לעשות צדקה בכל עת, גם ידו פתוחה וגם הוא הינהו “עסקן במצוות”; ומה טובים המה הדברים אשר יצאו מלב ר’ ירוחם הטהור! מה נעים לשמוע כי אף אשר ידעו כולמו כי חורש עליהם ר' שמעון רעה, בכל זאת יכבדוהו ויתנו כבוד לשמו, יען כי מכובד הינהו!… אמנם כן, נעלים מאוד המה האנשים האלה! נעלים בבית ונעלים בחוץ! גם במסחרם וגם בחיי משפחותיהם, גם בעבודתם וגם במנוחתם!…'

רגע קטן התהפך במחשבותיו אלה, והנה בא זכר שפרה לפניו, שפרה בכל לתומתה, ובחן אשר על שפתיה שושנים, בא – ויהס את כל מחשבותיו, ויהס את לבו, ויחרד את נפשו ויתגעש רוחו בקרבו – וכל עשתונותיו השתוללו…

‘הינה הינה סמל דמות הענווה והשלום!’, חשב אחיטוב בנפשו עוד, ‘מה דמות אערוך לה ותשווה? ותמונה אשווה לנגדה – ותשתווה? היש בכל עלמות אודסה יעלת־חן ולב טהור כמוה? האם כל נערות משכילות תאספנה, ונמצא כמוה לתום ולענווה?.. הן רבות בנות משכילות אשר יקחו לב, ואת גם את הנפש תקחי!’

וזכרונו הבהיל לשוות לנגד עיניו את עלמות אודסה הידועות לו, את הנשים היפות, ואת הנערות טובות־רואי, המתייפות מאוד ומטיבות דרכן לבקש אהבה, את מדברותיהן היפות ואת הצחוק אשר בתחבולות תביאינה עלי שפתותיהן, את פה חלק אשר להן ואת החנף ואת החידודים אשר תאספנה אספה מן כל ספרי־הרומנים אשר תקראנה, את הלב אשר כמוכני הוא להן ואת הנפש אשר כדונג הנה לעשות בה ככל אשר תמצאנה לטוב להן – את כל אלה זכר ונפשו הלכה תמס58, רוחו הומה בקרבו ומחשבותיו לא יתנו דמי למו…'

‘שם אראה פסל מעשי חרש, ופה יתגלה הטבע לנגד עיני’, חשב אחיטוב לרגלי זכרונותיו אלה, ‘שם אין אמון ואין גם רגש, ופה נפש חיה לפני! שם התאווה והחשק ישוררו בלב, ופה הענווה והחן יפרשו כנפיהם כמלאכי־עליון על כל פנים!… שפרה, לא את עיני שבית שבי, לא אך את לבי לקחת, כי אם את נפשי תצודי, את חיי ואת נשמת אפי…’

כל הלילה ההוא התהפך על משכבו, נדדה שנתו ממנו, ולבבו היה כים נגרש.


[יז] גבר אשר דרכו נסתרה

עברו ימים אחדים, אחיטוב עשה חוזה עם כל האנשים אשר יספקו לו עצים ואבנים, חומר וסיד למלאכתו, גם עם כל עושי במלאכה חרשי־העץ וחרשי־האבן, האומנים והבנאים – והנה מלאכת הבניין החלה.

על כר נרחב מחוץ לעיר הקטנה הזאת התוו תו ויטו עליו קו, ואנשים רבים יעבדו שם עבודתם; אלה יחפרו בארץ מקום ליסוד־מוסד ואלה יסיעו את האבנים הגדולות אשר נועדו לזאת; הסיידים עושים במשרפות־שִׂיד אשר הכינו שמה ועגלות רבות תסענה הלוך ושוב, להביא את הלבנים הנה; גם חרשי־עץ עומדים על כלי־מלאכתם וגם נושאי סבל; גם ארכיטקט וגם אנשים המפקחים על הבנייה יסבו הנה והנה, ואחיטוב גם הוא עומד על ידם ויאיץ באנשים, כי המלאכה נחוצה.

גם אנשים רבים, אנשי עיר סוכות, נסבו על הכיכר הזה, אנשים אשר אין עבודה למו, או אשר כל עבודה לא יבקשו כי חננם ה' ויש להם כול מתבואת כספם אשר יתנו בנשך ומרבית, כל אלה נקבצו באו הנה לראות בבונים ולהתבונן בעושי המלאכה, כל אלה חרצו משפטם על הבית העומד להיבנות ועל אופן מלאכתו, וכל אלה עמדו צפופים מסביב וישפטו שפוט על־דבר הגִזרה והבנייה.

‘מעשה היסוד הוא חזק מאוד’, אמר איש אחד מאלה הניצבים שמה, ‘ועל־כן אחשבה לדעת כי הבניין גם הוא יהיה גודל, נישא ורם עד מאוד’.

‘הן עוד ילדות בך!’, ענהו השני בגאון, ‘הן מעודך לא היית בעיר גדולה ולא ראית בתים גדולים, כי אם הבתים השפלים והבזויים אשר בעירנו, ועל־כן תתפלא לראות כדבר הזה; אולם לו כמוני היית גם אתה בערים הגדולות וראית משכנות מבטחים משכנות לעשירי העיר ואדיריה, כי אז לא נפלאת עתה מאומה’.

‘ובכל־זאת יצאת גם אתה לראות בבונים, ולהתפלא על מפעל הגדול הזה, התגר בו איש אחר אשר חרה אפו על אשר נתן את בתי סוכות לשמצה’.

‘ואנוכי אומר לך שנית כי ראיתי בתים גדולים וטובים מאשר יהיה הוא’, ענהו האיש המתפאר בגאוותו, ‘אנוכי הייתי בכל ארצות תבל מקצה…"’

‘ואם לא גדול יהיה כבוד הבית הזה’, שאל עוד איש אחד וימולל בבוהן ידו הימנית, ‘אם כן קשה מאוד: מה יסכון לו יסוד־מוסד חזק כזה, אשר אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו לא ראינו כמוהו לחזק?’

‘תיקו!’, שר אחריו איש אחד בניגון הגמרא.

‘זאת לא זאת’, ענה גם הפעם זה האיש אשר פיו מלא נפלאות אשר חזה בימי מסעיו, ‘הנה חוק הוא אשר לבתי הממשלה יהיה יסוד חזק מאוד, אף כי הבית אשר עליו יהיה קטן־הקומה ושפל מאוד, חוק ולא יעבור!…’

‘ואנוכי לא ידעתי לפלפול מה זה עושה?’, העיר עוד אחד והוא מיושבי בית המדרש, ‘הלוא הבית יהיה בית מעון לאנשי־החיל, וכל אשר המה עושים בזה בטח הוא על פי גזרת המלכות; גזירה היא – ואין להרהר אחריה!’

עוד הרבו האנשים להג הרבה ודברים אין קץ, הרבו לחוות דעם – אף כי ידעו נאמנה כי שומע אין להם – בדבר הבית ואופן מעשהו, זה בכה וזה בכה.

בין האנשים האלה עמד עלם אחד אשר לא התערב בשיחם והגיונם, לא דיבר את איש דבר, לא שאל אף לא ענה – ואך לעתים רחוקות עבר שחוק קל על שפתיו לשמע דברי האנשים, אף לא שם עין בבנייה ובבונים, כי אך לאחיטוב הביט ובו כל מעייניו.

העלם הזה הינהו כבן עשרים, שערות ראשו וזקנו – אשר אך החלה לצמוח – אדמדמות, ולא הוסיפו גם הן חן לפניו אשר לא חלק להם ה' ביופי והדרם אין אתם; בגדיו המה כבגדי היהודים בעיר הזאת, ואם על־פיהם נשפוט נראה כי לא לעניי העיר ייחשב, הן נראה גם שרשרת־כסף תלויה על לבו לאות כי גם מורה־שעות בצלחתו; והיו גם כובעו גם מנעלי־רגליו וגם כל אשר עליו לאות כי לא בין עובדי עבודה ייחד ולא בזעת־אפיו יאכל לחמו; וכל אשר ידע דרכי היהודים בערים הקטנות יכיר כרגע כי הינהו גם הוא מאלה העלמים אשר יאכלו עדן את פת־בגם על שולחן אביהם או חותנם ולא יעשו כל מאום.

העלם הזה עמד בין האנשים ולא הסיר עין מאת פני אחיטוב, סלסל בפאות־ראשו, בשערות האחדות העתידות היות לו לזקן, מרגע לרגע הוציא את מורה־השעות מצלחת בגדיו ויתבונן בו, וכאשר נראה חיכה עד אשר ידו להם האנשים הנאספים בזה.

עברו כשעות שתיים והיום פנה לערוב, ואנשי־המלאכה חדלו גם הם לעבוד, האנשים פנו איש איש לדרכו, ואחיטוב גם הוא פנה שכמו ויאמר לשוב העירה. והנה ניגש אליו העלם האדמוני הזה.

‘סלח נא, אדון, כי אפריעך כמעט קט’, אמר העלם בשפת רוסית צחה אל אחיטוב, וירשני נא לדבר באוזניו דברים אחדים'.

אחיטוב נבהל למראה עיניו – את פני העלם ואת פאותיו וערך בגדיו, ולמשמע אוזניו – שפת רוסית צחה ומדויקת; ומה גם כי קול העלם היה גם הוא נעים לאוזן שומעת.

ויבט אחיטוב עליו בעיניים חודרות מכף־רגלו ועד קודקודו, וימשוך בכתפיו, כמו יאבה לפתור לו שני ההפכים בנושא האחד הזה, ויענהו רוסית גם הוא.

‘ומה שאלתך, עלם?’

‘הן את האדון אחיטוב אתכבד לדבר’.

‘כן, כן הוא’.

‘שאלה קטנה לו לאדוני’.

‘בוא נא מחר בבוקר לביתי, הנה הוא בבית ר’ ירוחם, ואשמע את אשר בפיך'.

‘לא, אדוני,’ ענהו העלם בדממה, ‘בדבר שאלתי ובקשתי לא אוכל לדבר את אדוני בבית ההוא וגם לא בעיני אנשים זרים; ידעתי את בית משכן אדוני, אולם לא אביתי בוא שמה ויצאתי הנה ובכליון־עיניים חיכיתי עד אשר הלכו להם האספסוף אשר בזה, למען אוכל ואדבר את אדוני וכל זר לא יהיה בקרבנו, כי הדבר נוגע גם אל נפש עוד אחת היקרה לי מאוד’.

ויטעם את הדברים האחרונים במו־פיו.

אחיטוב היטה אוזן קשבת.

‘את הנפש הזאת ידע גם אדוני’, הוסיף העלם לדבר, ואקווה כי ישמע הפעם לדברי בגללה'.

‘ומה שם האיש?’

‘שפרה!’, ענה העלם, ויבט בפני אחיטוב.

אחיטוב לטש את עיניו שנית על העלם המדבר בו.

‘ומה שמך אתה?’

‘נצא נא לשוח בשדה’, ענהו העלם בראותו כי השם שפרה היה לאבן חן גם לאחיטוב, ‘הן שמים טהורים מעל לראשינו ונאות־דשא מתחת רגלינו, נלכה הנה והנה ואספר באוזני אדוני מי אני ומה השאלה אשר בפי’.

‘טוב הדבר, נלכה’.

‘אנוכי הנני יליד זיטאמיר’, החל העלם לספר, ‘בבית איש חסיד נולדתי, “בחדר” ובבית־המדרש חונכתי, ואלך חושך גם אני ככל אבותי; תמיד כל היום הגיתי בספרי “הרביים” אלה “הקדושים” עושי נפלאות בארץ, ובסיפורים אשר שמעה אוזני מכל הנסים “והמופתים” אשר יעשו בשמים ובארץ ומעט מזעיר למדתי גם תלמוד ופוסקים; חירפתי שמות המשכילים אשר מעודי לא ראיתים, וקללתי את ספריהם אשר לא קראתי במו; הייתי ביום שוגה באיוולת ובלילה – חולם חלום; ומי יודע אם לא ככל החסידים נשארתי שוטה כול ימי, לולי מקרה אחד אשר קרבני ביד חזקה לאחד מתלמידי בית ספר המורים לילדי ישראל אשר בעיר מולדתי, הוא פקח את עיני – ואראה אור בהיר, הוא נפח רוח חדש באפי – ואחי, והוא החל ללמדני שפת רוסיה בסתר, כאיל תערוג על אפיקי־מים, כפרחי שדי אל קווי השמש, כן ערגה וכן כלתה נפשי ללימודים אשר הורני מורי העלם במחבואנו, והגיתי בה יומם ולילה, לא נחתי ולא שקטתי, ואסתר מעין רואים, ואחבא וספרי בידי…’

ואבותיך לא ידעו אתך דבר?', שאל אחיטוב ויתן אותותיו כי נגעו הדברים עד לבו.

‘לו לקחה אוזן אבותי שמץ דבר מנהו, כי אז הוכו בחרפה לחיי ואז הסיבותי להם יגון ודאבון־ לב עד־מאוד…’, ענה העלם בתומת־לבבו, ‘הנה ראיתי והתבוננתי מאוד כי אנוכי איבדתי כבר בדרכי חינוכי, ידעתי כי שנותי לא תתנני עוד בוא לבית הספר, כי לא אוכל עוד להשיג מטרה על הארץ – ומדוע זה אמרר את חיי אבי ואמי? מדוע זה אהיה כבן סורר ומורה? ומדוע ארע להם מבלי אשר איטיב לי?…’

העלם נאנח מרה, ויוסף לספר:

‘ובכן הסתרתי את מעשי, צפנתי את ספרי החול, ובמסתרים למדתי דעת את השפה הרוסית, במסתרים קראתי את דברי מבחר סופריה, ובמסתרים קניתי לי את ספריהם ואהגה בם… לא שגיתי את מעשי עת כי שונו מחשבותי, לא הוצאתי הגה מפי עת כי קרבי מלאו מלים, ולא הוכחתי איוולת החסידים על פניהם עת כי נפשי קצה בהם ובמעשיהם, לבבי היה קבר לכל מחשבותי בקרבי, ואסתיר בחובי את הגות נפשי… גם בראותי כי אבותי בחרו לי אשה על־פי דרכם, גם בלילה אשר כתבו למעני את “התנאים”, גם ביום חתונתי גם אז לא דיברתי דבר, גם אז במסתרים בכתה נפשי, אך בסתר מחבואי שפכתי דמעות כמים, ובדממה הלכתי אחרי עצת אבותי, החרשתי עת עלי הפילו גורל ויתנו לי אשה כחפצם וכאוות נפשם – דומם שמעתי בקולם, ואבוא הנה לאכול פת־בגי על שולחן חותני’.

העלם עמד רגע קטן, וישאף רוח, ואחיטוב לא הפריעו כי חיכה לדבריו עוד.

‘ובכן באתי לעיר הזאת ואתחסד גם פה לעיני רואים, אתמם בעיני חותני ובעיני “החסידים” מיודעיו גם פה אשים חסידות מחסי ויראת־שמים לצור מעוז וגם פה אלמד בהיחבא, ובמסתרים אקרא ספרים בשפת רוסיה, כי עורמתי עמדה לי להביא אל ספרי הנה, ובעורמה יביאו לידי מעיר זיטאמיר ספרים חדשים לבקרים, אין איש יודע אתי גם בזה עד־מה, ואין גבר אשר אוכל ואגלה לפניו את לבבי… הדבר הזה המר לי מאוד: לבבי מלא הגיונות, ואיש אין אשר אוכל להביא רוחי לו, אין נפש אדם אשר תרגיש את אשר בנפשי, ואין מי אשר אשפוך בחיקו את שיחי והגיוני… שם בזיטאמיר העיר היה לי מורי העלם גם לחבר, יחד למדנו ואיש לרעהו השמיענו הגות־לבנו, ופה בסוכות לא מצאתי לי כל רע וכל ידיד אשר אוכל לגלות לפניו את מסתרי…’

‘האם גם אשת־חיקך לא תדע מכל מעשיך אלה?’, שאל אחיטוב וישתומם מאוד, ‘הכי גם ממנה תסתיר את ספריך ודעותיך? ואם היא איננה הנפש האחת אשר אתה מבקש בזה ולא תמצא?’

‘הה, אדוני!’, ענהו העלם ויאנח בשברון־מותניים, ‘הן לא ידע את חיי היהודים בזה, ודרכיהם מוזרים לו; לא ידע כי נשי ישראל בערים הקטנות הנן קנאות מאוד, הנן בעלות הזיה, והן תקנאנה לחסידות, לכל אמונת הבל ולרביהן מאוד… ואיככה אוכל וגיליתי את סודי לאשתי, והיא פתיה ומאמנת לכל הבל ורעות־רוח? איככה אוכל ואומר לה כי הנני קורא בספרי “הגויים” אשר סביבותינו והיא־היא תמסרני למשפט החסידים המקנאים, ומאת פני חותני אגרש…’

‘האומנם כה גדלה חמת החסידים, וכה גדלה איוולת נשיהם?’, הוסיף אחיטוב להתפלא.

העלם נאנח מרה, ויוסף:

‘הן אשה תכחש באישה ואם בבניה בקנאתה לחסידות, אמונתה בהבל תשקץ ותתעב בעיניה את כל האהוב לה… קנאת נשי החסידים תגדל רב יתר על קנאת אישיהן…’

רגעים אחדים הלכו בדממה ויחשבו מחשבות גם שניהם.

‘הנה כי כן יראתי לגלות סודי גם לאשתי’, הוסיף העלם לספר למען בוא אל מטרת דבריו עד־מהרה, ‘והיתה השכלתי בלבי כאש בוערת, נלאתיה כלכל, מעי המו בקרבי ואנוכי לא ידעתי נפשי – עד שמצאתי את שביקשה נפשי, מצאתי נפש זכה ותמימה, מצאתי לב טהור ולב רגש מאוד, מצאתי נשמה לאפי ורוח־חיים ללבבי, מצאתי יתר הרבה מאוד מאשר ביקשתי – מצאתי את שפרה…’

אחיטוב התעורר מאוד.

האתה הוא האיש אשר נתת שירי נקרסוב לה? ואם מידך ספרי רוסיה בחיקה?'

השאלות האלה אשר יצאו מפי אחיטוב בבהלה וחרדל־נפש הורו למדי כי נגעו קץ דברי העלם בלבו עד מאוד.

‘אנוכי הנני האיש!’, ענה העלם בקול רועד מאוד, ‘ועתה חוסה נא, אדוני, ואל תתננו בידי משנאינו…’

אחיטוב הביט בפניו היטב.

‘הן אדוני גילה את המסתרים האלה’, הוסיף העלם וקולו הולך ורועד מאוד, ‘ויראתי לנפשי פן ייקל הדבר הזה בעיניך… הן לא תדע את יושבי המקום הזה – והיינו אני ושפרה חטאים!’

‘אל תירא ואל תחת’, ענהו אחיטוב רכות, ‘אנוכי לא אגלה סודכם’.

'לא לי אדבר את דברי לעת כזאת, אך שפרה בבקשתי; היא גילתה את אוזני כי אדוני ראה את ספרי שירי נקרסוב בידה, ובשיחתה הגידה לו כי קראה גם ספרים וסיפורים עוד רבים, ותרא כי לשחוק בעיני אדוני היה סודה ואת אשר תסתתר היא חשב למעשה־נערות, ותירא מאוד פן יגל לתומו את הדבר הזה לאחד מיושבי העיר הזאת, ושלא במתכוון יספר את אשר הפליא את נפשו; אפס כי בושה כסתה את פניה כי תבקשהו היא על־אודות הדבר הזה, ותשלח את דבריה על־ידי.

‘בנתי לרעך מאוד’, ענהו אחיטוב ודבריו יצאו מן הלב אשר נגעו עדיו דברי העלם, ‘את סודכם לא אגלה, והמסתרים אשר גיליתי כמוסים יהיו עמדי חתומים בסתר לבבי, ואיש לא ידעם בכל העיר הזאת…’

מקרב לבבי יקבל־נא אדוני תודתי, ויתנני נא להודות לשמו גם בשם שפרה… הן גם אנוכי לא נודעתי הפעם לאדוני לולא יראתי לשפרה ולמנוחת־לבה, אך יראתה הביאני הלום אך למענה ולמען השקט המיית נפשה גיליתי את מסתרי גם אני, ואומר אפלה־נא אנוכי ביד משכיל ובידי חסיד אל תפול היא…'

‘יהי נא לבבכם נכון ובטוח כי לא יידע איש אתי דבר; גם את לב שפרה תרגיע כי אנוכי דיברתי ואקיימה, ושפרה מצאה חן בעיני מאוד… אפס כי מאוד־מאוד חפצתי לדעת: איככה באת אתה בדברים? איך לא יראת לגלות סודך לה, דבר אשר הסתרת גם מאשת־נעוריך?…’

העלם נאנח במרירות, ויחשה רגעים אחדים, כמו יאסוף רעיוניו וכמו גם הוא לא יאבה לעורר בקרבו הזכרונות ההם, וכמו יקרים לו הנסתרות האלה גם מן מסתריו אשר דיבר במו עד עתה.

‘הה, אדוני! השעה ההיא אשר התוודעתי בה אל שפרה היתה לי השעה האחת בימי חיי הבלי אשר חייתי בה!’, אמר העלם בהשתפך נפשו עליו, 'ברגע ההוא הרגשתי כי נפשי ולבבי עם כל חושי בי נתונים, נתונים המה לה, כי אין נסתר לי לנגדה… לא ידעתי אז כל דעת וחשבון, לא ידעתי נפשי, וכמו יד נסתרה פתח פי ואדבר את כל אשר בחובי…

ואיככה באת עמה בדברים?'

‘חותני כרת ברית המסחר את אביה זה כמה, וכאשר באתי הנה ואהי מאוכלי שולחנו, באתי גם אנוכי בדברים את ר’ ירוחם, באתי בביתו לרגלי הדברים אשר בינן ובין חותני, באתי וראיתי שמה את שפרה, דיברתי אתה אחת־ושתיים, ותהי כאבן שואבת ללבי, ואתאווה תאווה לראות את פניה, ותשמחני בדבריה, וארגיש נועם ועדן במוצא פיה, ואשחר את בית אביה תמיד, וארבה דברים אתה, עד – עד אשר גיליתי לה את מסתרי, עד אשר החילותי ללמדה שפת רוסיה ודקדוקה, עד אשר אתן על ידה את כל ספרי ההם, ועד אשר היתה לי לרעיה נאמנה מאוד…'

אחיטוב שמע בכל לבו את הווידוי אשר יתוודה לפניו העלם האדמוני הזה.

‘ומדוע לא תדבר בשפה ברורה, לאמור: כי תאהב את שפרה?’, אמר אחיטוב ויבחן בעפעפיו את העלם הדובר בו, ‘הן ממני לא תירא…’

העלם השפיל עיניו לארץ, ורגעים אחדים הלכו בדממה.

‘לא! את אלה לא אוכל להגיד!’

‘ואם לא תגיד לי כאלה בפירוש, האם לא שמעתי מכלל דבריך את אהבתך לשפרה?’

‘אהה, אדוני! ואני נשוי…’, התפרץ מפי העלם ולא יסף, וישפל את עיניו מאוד, ואגלי־דמעה נראו במו, ובכל אשר חפץ להסתירם מעיני אחיטוב – כי בוש – פרצו המה כנחל מעם גר59.

אחיטוב נפעם מאוד למראה הדמעות האלה.

‘הה, אדוני’, הוסיף העלם בקול רועד מאוד, מה אמלה לבתי, ומה אמלל אני!… אך במסתרים תחיה נפשי, ורק במחבואים הנני גבר חי!… מת הנני בתוך קהל ועדה, הנני כמת־נודד, כנפש תועה בעולם התוהו – עת כי הנני בין אשים, עת כי הנני בחברה… חשך לי היום, אור־שמש כשטן על דרכי, ולילה אור בעיני וחושך מגן סתרי… הנני חי אך בקרב לבי פנימה, הנני חי אך בסתרי מחשבותי, הנני חי אך במקום אין נפש חיה, אך בנקרות־הצורים ובנקיקי־הסלעים…'

העלם עמד מדבר כי דמעותיו עצרו בעד דברו.

אחיטוב גם הוא הלך דומם ולא הפריעהו בדבריו בראותו כי גדול מחץ לבבו.

‘ואהבה איך יבקש נרדף כמוני?’, הוסיף העלם אחרי דומייה ממושכה, ‘חי הנני אך בקרבי פנימה, אך בסתר מחשבותי וככה גם אהב… הן גם את דעותי הסתרתי בחובי בראותי כי לא אוכל לגלותן וכי יועילו אך להוותי ולהוות אבותי, וככה יהיה לבי קבר גם לכל רגשותיו ולכל אשר עם נפשי… בדממה אשר ואסבול, בדממה אדבר את לבבי, ואהי מאושר בטוחות, ואהי שבע־רצון בקרב לבבי פנימה, ואהי מלא דשן בכליותי, ואומר לנפשי: במסתריך חיי! ובמסתריך אהבי!…’

‘וגם לשפרה לא הגדת דבר מאהבתך אותה?’

‘מדוע אעורר בה רגשותיה ללא הועיל גם לשנינו? מדוע תהיה גם היא נוגה ועצובה באביב חלדה? הן אין ישועתה בי ובאהבתי, אין תקווה נשקפת לה מלבבי ורגשותיו, ומדוע אעיר ואעורר את רגשותיה בקרבה? למה זה אפיח רוח אהבה באפה, בעת אשר הנני מעמיק להסתיר גם את אהבתי?..’

‘ושפרה?…’, שאל אחיטוב.

‘היא נערה תמה וישרה, נפשה זכה ולבה טהור, וחלילה לי לגעת עד־מה ברגשות קדושים כאלה…’

‘והיא גם היא לא גילתה דעתה בדבר הזה?’

‘ואיככה תגלה נערה תמימה את דעתה בדבר כזה, בדבר האהבה? האם תפתח היא את פיה בעת אשר אחשה אנוכי? האם תצא היא ראשונה לתנות אהבה? חלילה לה מעשות כדבר הזה!’

‘אולם הלוא תבין, הלוא תדע מן תהלוכותיה אתך אם לבבה נוהה אחריך ואם אין…’

‘הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני’, אמר העלם אחרי האנחו במרירות, ‘ומדוע זה אכחד ממנו את כל לבבי? הן אנוכי לא אובה כי תאהבני גם היא… ידעתי כי לא תשא פרי באהבתה זאת, ידעתי כי יגון ואנחה, תלאות ודאבון־לב יבואו לה לרגלי האהבה הזאת – מבלי אשר גם אנוכי אבנה ממנה; ומדוע אביא לה השוד והשבר? למה זה אתאווה תאווה להוותה? טוב לי שלומה ומנוחת לבבה מכל חמודות־תבל!…’

וילכו בדממה שניהם יחד רגעים אחדים.

ובין כה וכה נטו הצללים ויהי לילה.

'הן איחרנו מאוד, אמר אחיטוב בהתעוררו, ‘נלכה־נא ונשובה העירה’.

העלם נד לו בראשו לאות הסכמתו, וירחיבו צעדיהם לבוא העירה.

‘יהי נא לבך ולב שפרה נכון ובטוח כי לא אגלה את מסתריכם, וכי אעמוד על ידכם בכל עת ובכל אשר תדרשו ממני’.

‘אודך בכל לב!’

‘ומה שמך כי אדע?’

'שמי הוא: בנימין האלוני.


[יח] מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם

(משלי ט, יז)

אבן־חן הסתר ללב איש ויקר הסוד לבני־אדם. יש דבר אשר לא שמנו לב לו בהיגלותו, אשר חשבנוהו קל־הערך וחדל־היקר לולא שם סתר לו, ולולא חביון עוזו; האדם יתאווה עד מאוד לנסתרות, לנעלמות, לאשר סתום וחתום, לאשר יתפאר עליו כי איש מבלעדיו לא ידעהו, וכי אך הוא הינהו האוצר להמטמונים והמכמנים ההם…

הדבר הזה הינהו יקר ונכבד לכל בני־אדם ובני איש יחד, והדבר הזה לקח עתה גם את לב אחיטוב מאוד.

‘הנה יקר הסוד הכמוס אשר גילה לי העלם בערב הזה’, חשב אחיטוב בנפשו אחרי היפרד בנימין מעליו, ומה יקר גם לבו!… הן מושחת מאיש מראהו, לא תואר לו ולא הדר – ולבו מלא רגשות קדושים, חן ושכל טוב… הן הוא הקריב את כל נפשו על מזבח אהבת אבותיו, וישב ויקרב גם את לבבו גם את אהבתו על מזבח הצדק והתום; אהבתו לשפרה עזה כמוות, אבל שכלו ודעתו ימשלו על האהבה הזאת; הוא הינהו מושל ברוחו מאוד וכל רגשותיו יכנס בלבבו פנימה אשר אך שם יחיה… בואו־נא וראו את העלם האדמוני הזה – השתעשעו ושעו!'

כה חשב אחיטוב בלבבו, ותפוש במחשבותיו אלה בא הביתה.

‘מדוע איחר היום לבוא?’ שאלהו ר' ירוחם

‘יען כי איש אחד אשר נלווה עמדי בדרך בלכתי הנה סיפר באוזני דברים אשר לקחו את לבבי מאוד’, ענה אחיטוב בשפה רפה, וישב על־יד השולחן לשתות תה.

גם שפרה ישבה על־יד השולחן הזה

‘הידעת, ר’ ירוחם, את מי דיברתי הפעם, ומי האריך דרכי עד כה?', אמר אחיטוב אחרי רגעים אחדים בחפצו להודיע לשפרה כי הקים בנימין את דבריה, ‘הן גם אדוני יודע את האיש ההוא’. ‘ומי הוא?’

‘עלם אדמוני בנימין האלוני שמו…’

‘בנימין!?’, קראו ר' ירוחם ולאה אשתו בתימהון.

ופני שפרה התאדמו מעט וברקים רבו עיניה אשר לטשה לאחיטוב.

‘מה דיבר אדוני עם העלם הזה?’, שאל ר' ירוחם בהתפלאו לדברי אחיטוב, ‘אנוכי ידעתיו היטב, הוא יבוא תמיד לביתי; הן אמנם הוא ישר־דרך ותמים במעשיו, אבל דרכי התבל ואנשיה מוזרים לו, הוא הינהו כאשר יאמרו האנשים “חסיד שוטה”; ומה העניין אשר מצא לו אדוני לדבר עם “הבטלן” הזה, אשר אין לו יד ושם במשא־ומתן?’

אחיטוב צחק בקרבו למשפט אנשי המקום על־אודות בנימין הזה, ולא ידע מה לענות את ר' ירוחם.

‘הנה הוא יליד זיטאמיר’, מצא לו אחיטוב מלים להשיבו דבר, ‘ושם לי מיודעים רבים, גם שארי־בשר, ואשאל עליהם ועל מעשיהם, והוא ענני דבר’.

פני שפרה נהרו.

אתפלא מאוד כי ידע לענות לאדוני גם בדבר הזה', העירה לאה אף היא, ‘הן הוא מחובשי בית המדרש, ומאין ידע את מיודעי אדוני אשר בטח בין הסוחרים נפל חבלם ובין השרים גורלם?’

‘האומנם עד כה טפש לבו?’, שאל אחיטוב בחפצו לדעת את משפט האנשים האלה.

‘לא בער הוא מאיש ואיוולתו לא גדלה’, ענהו ר' ירוחם, ‘אפס כי נבדל הינהו מאנשים, לא יתרועע עם איש ולא ידבר עם אדם, בדד ישב כל היום, תמיד יחשוב מחשבות, ומנהגו כמנהג חסר־דעת…’

‘הנה הוא יבוא תמיד בביתנו,’, הוסיפה לאה חלקה גם היא, וישב בדד באחת מפינות הבית ויידום, ישב שעה או שתיים מבלי אשר ידבר דבר, ובדממה גם יצא מזה מבלי אשר נדע בבואו ובצאתו.

עוד הרבו דברים בערב הזה, עד אשר אכלו לחם־הערב וילכו לנוח.

ואחיטוב לחש באוזני שפרה, מדי עברו על ידה, כדברים האלה:

‘דיברתי עם בנימין, דיברתי הרבה מאוד, ואדע את כול…’; ‘אל נא יגיד אדוני דבר לאבי מכל אשר ידע הפעם’, ענתה אותו שפרה גם היא; מחר ונדבר את אשר לנו…'

ויפן וילך לו לחדרו.

בלילה הזה נדדה שנת אחיטוב.

‘הנה גיליתי מסתרים בעיר הזאת’, חשב על משכבו בלילה, 'מסתרים אשר ינעמו לי מאוד במקום ציה הזה, במקום אין איש אשר יקח את לבבי, המקום אשר אין מקום שעשוע ואין בית אשר אוכל להסיע בו את העת אשר התנהל בזה בכבדות מאוד… ומי בעל־המסתרים? מי ומי הוא הנפש אשר מסתריה בידי הפעם? שפרה, הנערה התמימה ויפת־תואר הזאת! הנערה אשר רב ערכה ולא ידעתי מושלה!… ומה המה המסתרים האלה? מסתרי השכלה ומסתרי אהבה!!… נפלאים מעשי המקרה עמדי! בעיר קטנה הזאת, במקום אשר אמרתי כי בית־כלא תהיה לי לירחים אחדים, כי כמו בבית־הסוהר ובהמהפכת אשב פה כל הימים עד אשר תכלה המלאכה אשר לפני – והנה פה נגלו לי נסתרות אשר לבבי נוטה אחריהם מאוד, פה מצאתי את החיים אשר להם תתאווה נפשי, פה מצאתי את השלום והשלווה, את המנוחה והשקט אשר כָּמַהּ להם בשרי, ופה מצאתי את בנימין ואת שפרה!… מה יקרת לי שפרה, ומה נכבדת לי בנימין!, סמל דמות התום, החן והיופי הינך שפרה לי, וסמל דמות הצדק והענווה אראה בבנימין! היא לקחה את לבבי ונפשי המרגשת, והוא את רוח מבינתי… אמנם כן, מעודי לא דימיתי כי אדם יהיה שליט ברוחו ושליט באהבתו כאשר ישלוט בהם בנימין האלוני הזה, ומעודי לא דימיתי, לא שיערתי בנפשי ולא חשבתי למצוא נערה כבת שבע־עשרה שנה, נערה יפה ומשכלת, כי תהיה תמה וישרה, צנועה ותמימה כהנערה שפרה הזאת!…הה, שפרה צמאה לך נפשי, ובך כל חיי רוחי…

ויהי למחרת היום ההוא וישכם אחיטוב בבוקר לצאת ולראות בעושי המלאכה, ובצאתו מחדר־משכבו ויבוא הביתה, והנה שפרה לקראתו.

גם שנת שפרה נדדה בלילה הזה, גם היא חשבה מחשבות רבות, ודברי הסתרים ומעשיהם היו כל הגיונה גם היא.

‘הנה נגלֹה נגלה מסתרי, ולרגלי הדבר הזה נאלץ גם בנימין לגלות את מסתריו’, העמיקה חשבה שפרה מאוד, ‘ומי יודע אם לא ירע לנו הדבר הזה באחרית הימים? אם לא ייוודע לאבותי או לאחד המתחסדים כי נקרא ספרי רוסיה בהיחבא ויקומו עלינו מרעים, ויקללו ויחרפו, והיינו ללעג ולקלס, ושמי ושם בנימין מנואץ כל היום, והרעותי גם לאבותי ביום ההוא מאוד… אולם לשווא אפחד פחד – אחיטוב לא ירע לעשות!… פניו המלאים רצון, דבריו הנוחים אשר דיבר באוזני, והתהלכו לפני בכלל יעידו על טוב־לבו, ומה גם כי נפש משכלת בחובו, ומשכיל לא ידע ולא ישחית בדבר הזה…’

ותמונת אחיטוב היפה ריחפה מול עיניה הפעם, תמונה אשר לא ראתה כמוה בכל העיר ואשר נמנע כי לא תמצא חן בעיני עלמה רכה בשנים כמוה, גם צלצול קולו הנעים בדברו רוסית צחה נשמע עתה באוזניה –

‘הוא דיבר רכות באוזני, שת לי בחלקות, ויהללני שבע, אף הבטיחני לתת ספריו על ידי’, הוסיפה לחשוב ותמצא מרגוע לנפשה, ‘והוא לא יעשה דבר למרות חפצי… מחר ואבקשו גם אני, אמלא אחרי דברי בנימין, והוא ישמע לקולי, כי איש טוב הוא וטוב יעשה…’

ככה חשבה בלבה ושנתה ערבה עליה, ותחלום גם חלומות נעימים ותיקץ בבוקר השכם גם היא מלאת רצון מאוד.

אין איש בבית עתה. ר' ירוחם הלך להתפלל בבית־המדרש, לאה יצאה לרחוב העיר לקנות ולהביא הביתה (כי ‘יום־השוק’ היום הזה),ושפרה היא יחידה בבית. היא לא שמה עוד בגדיה עליה, לא היטיבה את ראשה, וקווצותיה טרם שׂורגו60 ־ והנה אחיטוב יוצא מחדרו.

פני שפרה התאדמו כמעט, כי בושה להיראות בעיני אחיטוב, במלבושיה אלה, ותאמר להתחמק ממנו ולבוא לחדר־המיטות, אך אחיטוב עצר בעדה.

‘עמדי נא פה עמדי’, אמר אליה רוסית בקול נגיד ומצווה ובשחוק שפתים, ‘הינך יפה עד מאוד בבגדי בוקר אלה! עמדי, עמדי ואחזה בך!’ הוסיף אחיטוב בשפתי חן.

'ואמנם היתה נחמדה מאוד בתוארה זה ובבגדיה אלה אשר עליה, גם שערות ראשה אשר לא סודרו הוסיפו כמו צבי תפארת לפניה אשר נהרו עתה.

‘רב לך להתל בי, אדון אחיטוב!’, ענתה שפרה בקול ילד המתחטא לפני אבותיו.

‘בתום לבבי דיברתי את דברי הפעם, אמנם הינך יפה עתה מאוד… אפס לא להשמיעך תהילתך עצרתי בזה’, הוסיף אחיטוב וישח אמרתו ‘הן בנימין האלוני יצא אלי אמש השדה, ויגלה לפני את כל לבבו, סיפר באוזני את כל אשר אתו…’

אנוכי שלחתיו לאדוני', אמרה שפרה ותשפל לארץ עיניה, ‘ותקוותי חזקה כי יקשיב אדוני בקול תחנונותינו והסתר יסתיר את הדבר אשר יביא אסון לנו ולבית אבותינו…’

‘הנה כבר הבטחתיך ואבטיחך עוד כי איש לא יידע עמדי בדבר זה, וכי אנוכי אעמוד על ימינכם בכל אשר תדרשו ממני’.

‘רב תודה וברכה יקבל־נא אדוני ממעמקי לבבי בעד דבריו הטובים אשר השמיע באוזני הפעם, ואשר תקוותי חזקה כי כן יעשה כאשר דיבר’.

‘הנה לא למען הדבר הזה עצרתיך הנה, עלמה עדינה!’, אמר אחיטוב ולא הסיר עין מאת פני שפרה, ‘אולם מאוד אביתי לשמוע משפט פיך על־דבר בנימין הזה; הן אנוכי דיברתי אמש אתו בפעם הראשונה, ומשפט אבותיך הלא שמעת גם את, ואומר אשאלה את פיך בדבר הזה’.

שפרה חשבה מחשבות רגעים אחדים.

‘ומה יאבה אדוני לדעת על אודותיו?’

‘מה משפט העלם הזה, ומה מעשהו?’ באר אחיטוב את דבריו בחפצו לדעת מה בלב שפרה, האומנם אוויל העלם כאשר העידו בו אבותיך?'

‘הן אבותי לא ידעו אתו דבר, לא ידעו בהשכלתו ולא יבינו למעשי מסתריו; ואנוכי גם אנוכי עודני נערה בבית אבותי, ואת דרכי החיים לא אבין ותהלוכות התבל לא אדע, ואיך תשפוט נערה כמוני על מעללי גבר?’

‘אולם הידוע תדעי כי זה העלם בנימין אחרת ידבר בך’, ענה אחיטוב למען הוציא מלים מפיה, ‘הן הוא דיבר אמש באוזני דברים רבים, הרבה להללך, לספר טוב־טעמך טוהר־לבך, הרבה לפאר ולרומם את יפעתך וחוכמתך, הרבה…’

‘רב לך, אדוני!’, הפריעה שפרה את דבריו, ‘הן לא אדע אם מלים כאלה בפיו, ואדוני אך יהתל בי…’

‘חלילה לי מעשות כדבר הזה! הוא דיבר אלי בכל לבבו וגחלים להטו מפיו’.

‘ומדוע זה יחשה בכל עת בואו הנה, עד כי אבותי ידמו בנפשם כי הדִּיבֵּר אין בו?’

‘וגם בהיותכם לבדכם בבית, וגם בעת כי יביא ספרי רוסיה הנה, וגם בעת אשר ילמד אותך – הגם אז יחשה ולא ידבר מאומה?’

‘אמנם כן, גם אז אך יחשוב מחשבות, אך יאנח לרגעים ומעטים מאוד דבריו אלי… לא אחת ולא שתיים גיליתי למוסר אוזנו על־אודות הדברים האלה – לא אכחד כי רע עלי המעשה אשר אבותי יחרפוהו תמיד וכל היום ישחקו ילעגו לו… הן אמנם לא חננו ה’ ביפה־פנים, והוד והדר לא שווה עליו, וכל תהלוכותיו כמנהג יושבי בית־המדרש… הן גם אנוכי אראה יום־יום חסידים יראים ושלמים, אבל סוחרים המה, מהלכם, תנועותיהם וכל אשר להם יעידו ויגידו כי אנשים מביני דבר המה… אך לא לזאת שמתי מגמת דברי – הן דיברנו בבנימין, הוא משכיל עד מאוד, הוא קרא ספרים הרבה, ויודע שפת רוסיה באר היטב. אפס כי איננו אהוב לכל רואהו…'

''וגם לא בעיניך, עלמה?…'

‘בעיני?! ומה לו ולמשפטי־פי? – יהי־נא אהוב בעיני רעייתו אשר יראה אתה חיים…’

אחיטוב הביט בפניה מאוד.

‘ובלבך אין אף מקום צר למען מורך?’

‘כבד אכבדנו מאוד’, ענתה שפרה כנכלמת, ‘הן אמנם רוב לתודה ירחש לו לבי בעד ספריו אשר יביא לי כפעם בפעם, ובעד עמלו אשר היה לי מלמד להועיל; הן אוזני תשמענה קולו ברצון רב מאוד – אפס מה אעשה כי עיני לא תשבענה עונג למראה פניו… והנה את קולו ישמיענו אך לעתים רחוקות, ואת פניו אראה כל היום…’

אחיטוב הבין מאוד ללב שפרה.

‘נכמרו רחמי על זה בנימין העלם’, הוסיפה שפרה בכל לבבה, ‘ידעתי כי לא טוב בחובו, ידעתי כי הוא ישר־דרך ומשכיל בכל מעשיו, ידעתי כי הינהו נאלץ להתחסד בעיני האנשים, כי לבו ומעשיו לא ישוו יחד, וכי נבזה בעיניו לחם־החסד אשר הוא אוכל על שולחן חותנו, נמאס! אפס כי אין דרך אחר לפניו, ולא בידו טובו!…’

‘עוד נשובה נדברה באלה’, ענה אחיטוב בחושבו מחשבות גם הוא, ‘העלם הזה מצא חן בעיני, ואולי אוכל ואעשה אנוכי דבר למענו, ומיד החסידות אצילו’.

‘אנוכי אודה לאדוני חסדו, אם יעשה כזאת’, ענתה שפרה ותלבב מאוד את אחיטוב בעיניה אשר אורו.

‘אם גם את נפשך אשמח במעשי אלה והיה זה שכרי’, ענה אחיטוב בפה חלק, ‘כי יקרת בעיני, נכבדת עד־מאוד! למענך אעשה ככל אשר תצווה עלי’.

ותבט שפרה בפני אחיטוב, כי לא ידעה אשר הפעל ‘צווה’ שגור בפי אנשי הדור הזה מאוד, ואף כי עת ידברו את נערה בתולה טובת־מראה, לא ידעה כי אך רק מליצה היא זאת להם, ־ ועל־כן השתוממה מאוד לשמוע כי אחיטוב יעשה את אשר תצווה היא לו.

אנוכי אין לי לצוות על אדוני', ענתה שפרה בענוות־חן, ‘מי אני כי אצווה עליו?..’

‘לו ידעת כי נפשי ולבבי אחוזים וקשורים בך, שפרה היפה בבנות! כי אז לא נפלאו דברי בעיניך יונים…’

שפרה נכלמה ותשפל את עיניה.

ואחיטוב עומד עליה ולא הסיר עין ממנה.

'הרף נא אדוני!, אמרה שפרה בדממה.

'צדקת, אֱיָלוּתי61!, ענה אחיטוב וקולו השח גם הוא, ‘הקדמתי לגלות את לבי לפניך, ואת לא תדעיני עוד.. עוד חזון למועד! עוד יבוא יום ותדעי את בר לבבי… ועתה אמהר ללכת לראות בעושי המלאכה’.

שפרה לא ענתה דבר; אף לא הרימה את פניה אליו, כי יראה פן תיפגשנה עיני שניהם הפעם.

‘הן לבי ונפשי יישארו פה’, הוסיף אחיטוב בקול 'דממה.

‘רב לך!…’

‘היי שלום, חמודתי!’

‘תהי דרך אדוני צלחה!’

‘עוד נשוב נתראה פנים היום!’

ואחיטוב עזב את הבית.

ושפרה הביטה אחריו ומחשבות נפשה גברו עליה, ותעמוד בתוך החדר נדהמה ותפושה ברוב שרעפיה בקרבה אשר המו מאוד; לבבה היה כסיר נפוח, אשר הרתיח את דמה ויצת אש פלדות בקרב נפשה.

‘האם באמת ובתמים דיבר האדון אחיטוב הזה את דבריו אלי זה כמה פעמים?’, חשבה שפרה וכל עצמותיה רחפו, האם בכל לבבו ובכל נפשו הוציא את המלים האלה מפיו?… ואולי אך התל יהתל בי, וזו לעגו הנני אנוכי?, אולם לבבי לא כן ידמה, מיאנה האמן נפשי כי בלב ולב ידבר עמדי… הן עיניו המפיקות רצון רב ושפתותיו הנוטפות מור, פניו המלאים חן ונפשו המשכלת מאוד, הן כל אלה יתנו עדיהם ויענו ויאמרו כי בתום לב הוציא מליו מפיו, וכי אמנם…'

וכמו עב־ענן כיסה אלת שמי רעיוניה ויחשך את המלה: ‘יאהבני’ אשר עלתה במחשבותיה עתה לא בזוהרה וביקרת אורה כאשר תעלה ותפיץ אור חדש, אור מזהיר ומבהיק בלב נערה בתולה אשר תדע את החיים והאהבה – המלה יאהבני אך מרחפת עתה על פני מחשבות שפרה, כהתה רוחה, שָׂמָה סתר פנים לה, וכמו מבין עב־הענן תשלח אך קו־אור אחד, וכמו מתחת למסווה תשלח מבטיה, וכמו אך מן החרכים מציץ לה הרעיון כי אחיטוב אמנם יאהבני

זה אחיטוב האיש הינהו משכיל, הינהו טוב־עין, ולבבו מלא רגש ופיהו מלא דברים רכים ונעימים, ועיניו מפיקות חן, ופניו “כתואר פני המלך”…', הוסיפה חשבה שפרה, אחרי רגעים אחדים אשר עברו עליה בתמהון־לבב, ‘ומה תאושר האשה אשר תפול לו לחבל! ומה מאוד אקנא בבתולה אשר תאמר לו ‘לי אתה’!…’

והנה הדלת נפתחה ור' ירוחם שב מבית־המדרש ושק טליתו ותפיליו מתחת לאזרועו, גם בנימין נלווה עמו.

שפרה התעוררה, ותשים עין בבאים, ותתפלא לראות את בנימין בא בבוקר אל ביתה ביחד את אביה.

‘אמך איננה בבית?’, שאל ר' ירוחם.

‘לא’, ענתה שפרה בדממה, ‘עוד לא שבה מרחוב העיר’.

‘תני נא לי מעט יין שרף ואסעד את לבי בטרם תבוא אמך, הלוא גם אתה, בנימין, תשתה אתי’.

בנימין הניע בראשו לאות הסכמתו.

שפרה הגישה על השולחן בקבוק יין־שרף ועוגות־דבש.

‘ומה הדבר אשר דיבר אליך האדון אחיטוב אמש בלילה?’, שאל ר' ירוחם אחרי שתותו ואחרי אשר מילא את הכוס גם בעד בנימין', ‘הן אחרתם מאוד לשוח’.

‘אין דבר’, הבליע בנימין את הדברים בפיו.

‘האומנם תכיר ותדע את משפחת אחיטוב אשר בזיטאמיר עיר מולדתך?’, חשה שפרה לעזרתו בראותה את מבוכת נפשו.

‘בשיחתי אל נא תתערבי!’, גער בה אביה ויבט בפניה בחרון־אף, ‘הנה הזהרתיך ואזהירך עוד כי לא יאות לבת ישראל כי תקח חלק בכל אשר ידברו בבית’.

שפרה נכלמה ותסב פניה מאת פני השולחן, ותרזם בעיניה אל בנימין.

בנימין הבין אל מה ירמזון דברי שפרה.

‘את משפחת אחיטוב אדע מאוד’, ענה בנימין כמו לא שעה אל ר' ירוחם ואל דבריו, ‘ואמש בלילה סיפרתי לו את כל אשר נודע לי על־אודותם, ועניתי לו על כל שאלותיו’.

‘ומי המה אנשי משפחתו בזיטאמיר’, שאל ר' ירוחם.

בנימין בא במבוכה.

‘המה אנשים נכבדים בעיר…’

‘האם אתה תדע אותם ואת מעשיהם?’, העיר ר' ירוחם בלעגי מעוג ויבט בשחוק בפני בנימין.

‘אדעם’, ענהו בנימין בשפה רפה.

‘ומה שמותם?’

בנימין קרא בשם עשירים אחדים.

והנה לאה שבה מן השוק, ותבוא גם היא החדרה.

‘איחרתי היום מעט ברחוב’, התנצלה לאה בראותה כי אישה יחכה על ארוחתו, ‘הן יום השוק היום הזה, וקניתי ככל אשר ידרוש “הבית”… ואתה האם לא אכלת עוד כל־מאום?’

‘לא, כי חיכיתי עליך’.

‘והנה גם אנוכי אלך לביתי לאכול “פת שחרית”’, מצא לו בנימין לתואנה לצאת מן הבית ולשום קץ להשיחה אשר היתה למרות חפצו, ‘הן שמה יחכו עלי…’

‘לך לשלום!’

ואחרי אשר בירך את האנשים יצא מאת פני הבית הזה.

‘עד מתי מיאנת ללמוד אל דרכי התבל ואנשיה?’, העיר ר' ירוחם למוסר אוזני בתו, ‘ועד אנה לא תסירי מנהגך מנגד עיני? אל לנערה לפתוח פה ולעונת בדבר אשר לא ישאלו את פיה, ואשר אין לה עסק בו’.

‘מה זה קרה פה?’ שאלה לאה.

‘שבי־נא עמדי ואספרה באוזניך דברים אשר תשתוממי לשמוע’, ענה ר' ירוחם דברים נמרצים, ‘הנה שמעתי אומרים כי ר’ גרונם חותן בנימין הזה התחבר את ר' שמעון בהרב, ושניהם יחרשו עלי רעות; שניהם יקנאו בי על אשר ישכון אחיטוב בביתי…'

‘יקחו המה להם את “הגוי” הזה לבתיהם’, הפריעה לאה את דבריו בכל לבבה.

‘כאשה פתיה תדברי הפעם, לאה’, ענה ר' ירוחם ויעקם את שפתותיו, ‘הן לא אכחד כי אשתכר על ידו’.

לאה הניעה בראשה ולא ענתה דבר.

‘הנה המה אומרים להבאיש את ריחי בעיני אחיטוב’, הוסיף ר' ירוחם לספר באוזני אשתו, ‘גרונם ור’ שמעון יחדיו עלי62 יערימו סוד… המה ידברו בנפשם כי אמלא חורי זהב, כי יעשרני אחיטוב עושר רב, ויקנאו בי וישיתו עצות להביא את דיבתי רעה אליו, למען אשר תאבד אמונתו בי, ולמען אשר לא יבוא בברית המסחר אתי…'

‘ומאין תדע כאלה?’

‘אוזנים לכותל’, ענה ר' ירוחם ויאנח במרירות, ‘עוד ימצאון אנשים טובי־לב עוד ידידים לי בעיר הזאת, אנשים אשר טובתי ידרשון והם גלו את אוזני בדבר הזה, והם הודיעו לי כי ר’ שמעון קרא לאחיטוב לביתו, וכי כל מחשבותיו רק רע עלי כל היום…

‘אם ה’ בעזרנו, מה יעשה אדם לנו?"' העירה לאה.

‘והנה כאשר סיפר לנו אחיטוב אמש בלילה כי דיבר בדרכו דברים רבים את זה בנימין השוטה, וכי שיחתם האריכה לו דרכו מאוד – הנה פחד באני פן שלח גרונם חותנו את דבריו גם הוא ביד חתנו, להוסיף חטא על פשע ולשים לי עלילות דברים להבאישני בעיני אחיטוב ולחזק את דברי ר’ שמעון אליו, למען אשר יבצעו את אשר יזמו לעשות; ועל־כן הבאתי את בנימין היום לביתי, כי אמרתי הן הוא איש בער ולא ידע, ומפיו אוציא מלים, ואדע מה לעשות ואיככה אכונן אשורי גם אנוכי…

‘ומה נודע לך ממנו?’

‘הן הוא הדבר אשר אמרתי כי שפרה קלקלה מחשבתי ועצתי הפרה’, ענה ר' ירוחם ברוגזו, ‘היא שמה לאל את כל דברי, והיא השיבה דברים טרם ענה הוא…’

ושפרה שומעת פתח החדר את כל דברי אביה, ותתפעם רוחה; הן נפשה יודעת מאוד' כי אך לשווא יפחד אביה פחד, היא הלוא היא שלחה את בנימין לדבר את אחיטוב אמש בלילה, וכל דבריהם רק על אודותה ועל אודות מסתריה היו אז; ומה מאוד חפצה להרגיע את רוח אביה, ולהשקיט לו ממחשבותיו הרעות – אפס כי לו גילתה את אוזן אביה קושט אמרי אמת63, לו הודיעה לו הדברים כאשר הם, כי אז הוסיפה אף על חרונו ואז הרעה גם לשלושתם, ועל־כן החשתה וכאבה נעכר; אולם הפעם אחרי שומעה כי אביה מתגולל עליה, וכי הוא ידמה בנפשו כי היא לא נתנה לבנימין להתוודע אליו ולהתוודות לפניו על כל דבריו אמש בלילה, לא משלה עוד ברוחה.

‘הן גם אחיטוב אמר כי שאל אותו על אנשי משפחתו’, ענתה שפרה בתלונה דקה, ‘וככה אמר גם בנימין היום בבוקר, ואנוכי מה כי תלין עלי?’

אולם אנוכי הזהרתיך זה כמה פעמים לבלתי התערב בשיח ושיג אשר לי‘, גער בה ר’ ירוחם, ‘פיך שלחת בשיחתנו וכל עצתי התבלעה… הן בנימין גמגם בלשונו ולא ידע מה לענות טרם פתחת את פיך לו…’

‘ואנוכי אין את נפשי להאמין כי גרונם ישלח דברים ביד שליח שוטה כזה’, אמרה לאה בתומת־לבבה, ‘ובנימין הלוא יגמגם בלשונו בכל עת, ואך לשווא תקצוף על שפרה עד מאוד אשר לא נואלה ואשר לא חטאה…’

‘גם לך לב אשה, ולא תדעי גם את את המסחר ונכליו…’, אמר ר' ירוחם ויניע בידיו בחזקה.

ר' ירוחם ראה ויבן כי גם לו להתנכל במשלח־ידו בכל הנוגע לאחיטוב, ויחשה ויחשוב מחשבות, ויצא לרחוב העיר.

ואהבת אחיטוב את שפרה הלכה הלוך וגדול. תומתה ובר־לבבה לקחו את נפשו, ובכל אשר הוסיף להתבונן אליה ואל תהלוכות חייה, הוסיף לאהבה ולמושכה חסד, הוסיף להגות בה ולשגות באהבתה מאוד.

‘לבי נמלא עלומים’, חשב אחיטוב בכל עת אשר דיבר דבריו את שפרה, ‘ונפשי נעורה בקרבי!… הנני שב עתה להרגשות הנעלים אשר הרגשתי בעצם ימי עלומי, והנני אוהב הפעם כאשר ידעתי לאהוב אז… אולם, לא! אז ילדות היתה בי, הדמיון משל בי ממשל רב – ועתה בכל אשר התפתחו רעיוני ובכל אשר דעתי מיושבת עלי, הנני אוהב בכל לבי ובכל נפשי… ומה־נפלאה לי אהבתך, שפרה! מה־יקרת, מה נעמת!…’

והאהבה הזאת אמנם לקחה את לבבו מאוד, אמנם הרעישה את שרעפיו בקרבו, ואת נפשו אשר קצרה בעמלו השיבה!

אהבה מסותרת! אהבה אשר היא למורת־רוח לאבות אהובתו, אהבה אשר לא תיוודע לאיש וסתר־פנים לה, אהבה אשר גם בנימין בה, ואשר תוארה אמנם כתואר האהבה אשר בספרי הרומנים – אהבה כזאת הכתה שורש עמוק עמוק בלב אחיטוב, ותצר את נפשו ברשתה.

מים גנובים היתה לו האהבה הזאת ותמתק לו מאוד, ומסתריה ערבו לנפשו, ויהגה בה יומם ולילה, ובה שגה תמיד.

‘מה מאושר הייתי לו עלמה יפה וישרה כמוך נפלה לי לחבל!’, התאונן פעם אחיטוב בכל לבבו בדברו את שפרה.

שפרה לא ידעה כי אשה לו, ותדמה בנפשה כי אחיטוב יאמר לקחת אותה לאשה לו, ותיכלם מאוד, לחייה אדמו מפנינים ועיניה בערו כלפידי־אש.

‘הן אדוני יבקש לו נערה בתולה אשר תדע לדבר צרפתית ועוד שפות אחדות, אשר תדע לפרוט במינים, אשר תשיר ותצא במחולות ואשר תהיה “משכלת” כאשר יאות לאדוני; ואנוכי מה כי ישים עין בי?..’, אמרה שפרה בדממה, נכלמת מאוד.

אחיטוב נאנח במרירות, כי זכר את רוזליה.

את רוזליה עודה בבתוליה בבית אביה, את רוזליה טרם חשבו גם שניהם כי יבוא יום ותהיה לו לאשה, ואת רוזליה אחרי אשר היתה לו; זכר את כל המחזות, השיחות, המחולות, ודברי האהבה וסוד המשחקים; זכר גם את כל העלמות והנשים היפות אשר אהב הוא, וגם את כל העלמים ובחורי־חמד אשר ידידים ורעים היו המה לה – ונפשו הלכה תמס, ורעיוניו נבהלו..

רעיוניו הבהילו לצייר לפניו את תומת שפרה, ואת דרכי חיי המשכילות בכלל ורוזליה בתוכן; מעבר מזה ישרת נפש, חיים של שלום ומנוחה, חיי שקט ודממה, שבת בית ולנצור אורחות־תם כמי־השילוח ההולכים לאט; ומעבר מזה סוד משחקים, בחורים ובתלולות יחדיו, בם גם איש ואשה, כולם הומים, איש אל כל בתולה ואשה יצהל, ושחוק וחנף על שפלתי כולם וכל הנאספים יהמיון…

‘לזאת ייקרא אשה, ושם אך איילת אהבים!…’" הרה אחיטוב מחשבה איומה מאוד, מחשבה אשר שדדה את כל רוחו בקרבו וכל עשתונותיו סכסכה – פה ימצא איש חברתו ואשת־בריתו, לא יהגה אהבים, לא יכרע על ברכיו לפניה, לא ישית בחלקות לה והיא גם היא לא תדבר את חתנה מטוב ועד רע, ובכל־זאת יחיו בשלום ושלווה, באהבה ורעות מאוד, אגדתם באמונת אמון נוסדה, וכל חייהם על עמודי שלום ורצון־רב כוננו, המה ימסרו נפשם על קידוש קידושיהם, המה יפקירו חייהם האיש בעד אשתו והאשה בעד אישה – ולזאת ייקרא “נישואין”, זה חלק אדם בארץ, ונחלת שדי זאת תברך… ומה המה האשה והאיש בעירנו אודסה? מה המה המתחתנים בין משכילנו? שחוק ושעשוע! כהאהבה בראשונה וכהחיים באחרונה המה רק יפים בעיני זולתנו, המה טובים בחוץ… אמנם כן, איילת אהבים וגם יעלת־חן היא האשה בת עת־החדשה, תיטיב לנגן במינים, תיטיב לחול במחולות, תדבר בשפות אחדות, תדע לקרוא בשם סופרים וספרים, וידיה רב לה בחברת כאנשים הזרים אשר יבואו לביתה או אשר תבוא היא לביתם – אולם מה לאישה בה? מה היא בביתה? ומה היא לאישה ולבניה?…'

ולפני עיני אחיטוב שיווה זכרונו מחזות רבים, מחזות חייו וחיי רעיו, מחזות אשר סמר בשרו לזכרם, ונפשו נבהלה למו.

‘מי יודע?’, הוסיף לחשוב וכנהרות התגעשו רעיוניו, ‘מי יודע אם לא ירחק גם אחר את ימיו רוזליה באהבה, כאשר אחזיק אנוכי בידי אשה אחרת? מי יודע אם לא ילחץ זר את מותני רעייתי בצאתו במחול אתה, כאשר עשיתי גם אנוכי לנשי רעי במחולת־מחניים?… ומי יודע אם לא ידבר גם הוא עגבים באוזניה, אם לא בשחוק שפתיים תענה לו גם היא, אם לא תקרוץ לו עין, אם לא תשיח בחלקות לו – כאשר ניסיתי במסה גם אני?.. ומי יודע…’

אחיטוב נבהל לרעיון אשר כברק חלף ועבר במוחו הפעם, לרעיון אשר אמנם היכה לרסיסים את לבבו ויפצפץ את נפשו וכל עצמותיו פיצח.

‘ברוכות אתן לה’ ולאדם, משפחות מאושרות!', חשב אחיטוב עוד אחרי רגעים אחדים אשר עברו לו בדמיונות מבוהלים ומחשבות מטורפות, ‘ברוכות אתן וברוכות תהיינה! ומה מאוד אושרתי בארץ לו כוננתי לי בית כזה, לו ישבתי גם אנוכי במשכנות מבטחים כאלה, לו נחלתי שפרה גם עלי, וידעתי היום כי חברתי ואשת בריתי אשתי היא והילדים ילדי… שקר החן והבל ההשכלה, ואשה לאישה היא תתהלל!…’

כל הלילה ההוא התהפך על משכבו, ומחשבותיו אלה גזלו שנתו ממנו, מחשבותיו אלה הלמו ומחצו לבבו ולא נתנו פוגת לו64, דמיונו שרר עליו ברגעים האלה ויתאר לו מחזות אימים ונוראים… והנה פתאום הופיעה תמונת פני שפרה לנגד עיניו הסגורות, תבניתה מרחפת ברוח כמלאך ה' צבאות אשר בא לבשר שלום לו, פניה מלאים חן, עיניה מפיקות אהבה, על שפתיה שחוק צדיק תמים ונוגה מסביב לה.

‘האח, איילותי! האח, אהובתי! המו רעיוניו בקרבו מאוד מה־יקרת, מה נעמת!… כל לבבי וכל נפשי, כל רגשותי וכל חושי בי – נתונים נתונים המה לך!… אני שלך ונפשי שלך!… היי נא גם את לי, כאשר הנני אנוכי שלך!…’

וכמעט אשר שלח את ידיו לחבקה בזרועותיו, וינשק בשפתיו ברוח… והתמונה נגוזה חלפה, ומַשמים נשאר אחיטוב על משכבו.

‘אבל הן אשה לי באודסה, ואבות שפרה לא יתנוה גם אותה לי… שפרה תפול לחבל לאחד המתחסדים… ואנוכי?… אולם אנוכי הן יליד אודסה הנני, אנוכי בשבעה דרכים אדע לצודד נפשות אלה, לי עצה, ותושייה לא נדחה ממני – לו תאבה שפרה ללכת אחרי… אולם גם היא לא תבזה צלמי, ואת לבבה אדרוש ברבות הימים…’

המחשבות האחרונות האלה השקיטו את המיית רוחו מעט ובמחשבותיו אלה נם שנתו.


[יט] המבוכה

רב כוח ההרגל, ופעולתו על מעשי בני־אדם עצומה מאוד! יש אשר נפש האיש תקוץ בדבר או באיש, תתעב אותו בבואו בפעם הראשונה להראות לפניו מאד נמאס בו עד לא הורגלנו לו, נשקצנו טרם בא בחברתנו וטרם גס לבנו בו – והיה כאשר ישב בקרבנו ימים או עשור, כאשר ירבו הימים, ונפשנו תתקרב לאט־לאט אל נדבר או האיש ההוא – וכל שנאתנו וכל גועל נפשנו כליל יחלוף.

כדבר הזה קרה הפעם ללאה אשת ר' ירוחם.

לאה, היא נולדה אומנה וחונכה בסוכות העיר הקטנה הזאת; אבותיה היו חסידים יראי־אלהים ושומרי מצוותיו מאוד; עם חלב אמה ינקה את אמונתה בצדיקים וקדושים אשר בארץ, ומימי ילדותה שנאה, בזתה, שקצה אף תעבה את ‘האשכנזים’65 האפיקורסים אשר ‘גויים’ אמרה למו; גם הפעם בבואה בימים, גם הפעם אשר אישה ר' ירוחם יבוא בברית־המסחר עם אנשים כאלה, גם הפעם לא שינתה את דעותיה והשקפותיה; ‘האנשים האלה טמאים המה, אבל כספם כסף טהור הוא’, אמרה תמיד בלבבה בכל עת אשר ר' ירוחם עשה חוזה במסחרו את אחד ‘האשכנזים’, הן היא היודעת כי גם לב אישה שלם עם ה' ויראיו, גם הוא ישקץ ויתעב את האפיקורסים, ובהם געלה גם נפשו.

ויהי כי הביא ר' ירוחם את אחיטוב לביתו, כאשר היתה ידו עליה חזקה כי תכין לו חדר בבית וכי יאכל על שולחנה, היה הדבר הזה למרות־רוחה מאוד; בכל נפשה התקוממה נגד רצון אישה בזה, ובדברים רבים הוכיחה עוותתו – אפס אשר ראתה כי לשווא תרב אמרים וכל דבריה לא יועילו להעביר את ר' ירוחם על דעתו, הרכינה לו בראשה.

‘לא עלי תפול החטאה הזאת’, אמרה אז אליו כמיואשת, ‘הן איש אתה, הבית ביתך והחדרים חדריך… ה’ יהיה לי לעד כי מיאנתי להביא ‘גויים’ בנחלתי…'

ואחיטוב הובא ביתה ר' ירוחם.

לאה לא יכלה דברו לשלום, כזר וכנוכרי היה לה, שקצה את פניו אף תיעבה את מעשיו; כמו זר נחשב לה לראות בשבת אחיטוב בביתה בגלוי־הראש, בשבתו לאכול מבלי אשר ירחץ את ידיו, מבלי אשר יברך את ה' בראשונה אף לא באחרונה; ראתה כי אין ציצית ואין תפילין לו, ראתה כי לא יתפלל שחרית וערבית, ראתה כי גם לשבת לא יקרא עונג, ולא ישמרהו מחללו – ויהי בעיניה חרפת אדם ובזוי עם…

אפס כי ההרגל, הרופא הנאמן לדברים כמו אלה, שב ורפא גם את היחס אשר בין לאה ובין אחיטוב. הן זה כחודש ימים עבר ולאה הורגלה בו, לומדה במעשיו, ראתה כי לב טוב לו כי ידו פתוחה לכל דורש ומבקש וצדקות יעשה (הדבר אשר יכפר כל עוון בעם ישראל), ואחרי אשר ראתה כי אמנם ישתכר אישה לרגלו כסף לא מעט – ותשב גם היא לכבדו ולהוקיר ערכו.

‘כאשר נוכחתי לדעת’, אמרה לאה פעם אל בתה אל שפרה, ‘הינהו אחיטוב גם הוא יהודי, אף כי שונה הינהו במעשיו מאתנו, ישנם מין יהודים כאלה… לה’ הארץ ומלואה, ובטח גם יהודים כמו אלה למיניהם לרצונו נבראו…'

אולם בימים האחרונים הוסיף עוד דבר אחד לקרב את לאה לאחיטוב מאוד, והוא – בתה שרה.

זה כשבועות שישה מאז נסע לעיר אודסה יעקב חצרון אישה – עדן לא שב!.. הן טרם נסעו אמר כי אך ימים אחדים יתמהמה בדרכו, אך כשבוע או שבועיים ישב שמה – והנה זמן רב מאוד כזה חלף־עבר, וחצרון עודנו באודסה… בראשונה כתב מכתבים לאשתו בכל עת, והנה זה ימים רבים חדל גם לכתוב, ולא ענה על כל המכתבים אשר כתבו עליו גם אשתו, גם חותנו ר' ירוחם. ותהי שרה עצובת־רוח מאוד, בכתה בכי תמרורים, ולא נתנה פוגת־לה, ותמיד כל היום ישבה בבית אבותיה ותורד כנחל דמעה ומקור עיניה כמעיין המתגבר.

‘אוי לי ואבוי לבנו!’, קננה שרה ותיליל באוזני אמה, ‘הן לבבי ניבא לי כי אחריתי עדי אבד…’

‘הסי, פתיה!’, גערה בה אמה ‘אל תפתחי פה לשטן!’

,אבל אנוכי הלוא גם מראש לא בסתר דיברתי, כי אפחד מאוד מדרכו זה', הוסיפה שרה בדמעותיה, ‘הן לא לשווא יאמרו “הצדיקים” כי אש הגיהנום בוערת סביב אודסה… כי חנף מלאה העיר וכל רחובותיה מלאים זימה… הוי ואבוי! מי יודע את אשר נעשה שמה? מי יודע את אשר הוא עושה?’

‘אבל לב יעקב לא יפותה’, ניחמה לאה את בתה, ‘הן הוא עם קדושים נאמן, והרבי – יאריך ה’ ימיו! – ברכו גם הוא טרם נסע מזה, ומה כל הצעקה?'

‘ומדוע זה לא כתב כל מכתב אף לא ענה על מכתבי?…’

‘ואולי אבד המכתב בדרכו?’

‘הן אחד יאבד ושניים, אבל לא כולם!’, הוכיחה שרה ותמאן להתנחם, ‘הנה מאז כתבנו לו, מאז קיבלתי את מכתבו האחרון, הלוא עבר עידן ועידנים, ועד עתה הלוא מכתבים רבים היה לאל־ידו לכתוב…’

האם לא ידעה מה לענות לה. הן בסתר לבבה פחדה גם היא פחד, וגם היא יראה לנפש חתנה, ואך להפג צער בתה דיברה את דבריה.

‘אנוכי אגידך פשר דבר’, אמרה שפרה אשר ישבה גם היא בבית, ‘הן הוא יחכה בטח כי היום או מחר ישלים את דבר משפטו שם וילך וישוב לביתו, והדבר נדחה מיום ליום, והוא בציפייתו יצפה למועד ההוא, ובין כה וכה אין מכתב ממנו’.

‘אולי צדקת גם את, בתי?’

‘אבל כדברים האלה חשבנו זה זמן רב, ועד מתי קץ־הפלאות הזה?’

שרה הוסיפה לבכות ואמה ואחותה נדו לה בראשן ואין עונה דבר.

‘ואולי הוא נפל שם למשכב ויחלה?’, עוררה שרה בכי שנית, ‘הן לא אדע עוד מה לחשות על אודותיו, הן כבר נבוכו עשתונותי…’

‘אבל כאחת הפתיות תדברי, בתי, הפעם!’, ענתה לה לאה בהתעוררה ‘בזאת תינחמי, כי לו חלילה־וחס חלה יעקב את חוליו כי אז בטח כתב הוא או אחרים אלינו את המקרה הרעה הזאת, למען אשר יבוא אחד מאתנו להחיש לו ישע ותרופה… דברים כאלה לא יעלים כל איש…’

‘ומה זה היה לו?’

'חכי נא בתי עוד מעט, כי יבוא מחר מכתב, או כי יבוא הוא בעצמו, כאשר אמרה שפרה.

‘אנוכי אערבנו’, אמרה שפרה חלקה גם היא, ‘כי בעוד יום או יומים יבוא הנה’.

שרה נדה בראשה.

‘אבל שמעי־נא, אחותי!’, הוסיפה שפרה אחרי דממה ממושכה, ‘הן האדון אחיטוב אשר הוא יושב בביתנו הינהו מעיר אודסה גם הוא, והוא הלוא סיפר באוזננו כי יודע הוא את האנשים אשר דיבר ליעקב עמהם, ועתה נשאלה־נא את פיו, אולי ידע הוא לענות אותנו דבר…’

‘אנוכי כבר שאלתיו’, ענתה לאה בשפה רפה ותנד במו ראשה, ‘אפס כי הוא ענני בצדק כי לא יוכל לדעת את אשר באודסה אחרי אשר הינהו עתה בזה’.

‘לא זאת, אמי’, ענתה שפרה בצדקה נפשה, ‘לא זאת אמרתי הפעם; אנוכי אחשב לצדק כי אם נבקש את אחיטוב כי יכתבו למכיריו אלה באודסה, והם בעלי משפט יעקב, ויבקש מהם מענה לשון כי יודיעוהו מה זה היה ליעקב בעיר ההיא, ונדע גם אנחנו פשר דבר’.

‘בזאת צדקת, בתי!’

‘ואנוכי אנוכי בעצמי אבקש זאת מאתו’, אמרה שרה אשר כמו אור נגה בנפשה וכמו היתה העצה היעוצה הזאת לה לפתח לתקווה, ‘אנוכי אשפוך לפניו שיחי אערוף כמטע דמעה ועפעפי יזלו מים ובדמעותי אמסה את לבבו עד כי ישמע לי, עד כי יכתוב בעדי לאודסה…’

‘הן הוא איש טוב הלבב’, העירה שפרה על דברי אחותה, ‘הוא שש לעשות צדקה, ואבטח כי יעשה זאת לך גם אם לא תרב תפילה’.

‘אנוכי גם אנוכי אבקשהו בדבר הזה’, הוסיפה לאה בראותה כי התקווה הזאת השיבה את נפש שרה, ‘ולו לעצתי תשמעי כי אז תבואי בלילה הנה, עת כי יהיה גם הוא גם אביך בבית, ואז נבקשהו כולנו, וגם אביך יבקשהו בדבר הזה ואבטח כי ישמע בקולנו’.

‘טוב מאוד, אמי’, החליטה שרה ממנה, ‘כן יקום! אנוכי אבוא הנה, ולו ישמע “האשכנזי” הזה לקולנו…’

‘אבטח בטוב לבבו כי לא ישיב את פנינו בדבר הזה’.

* * * * *

ואחיטוב הלך תועה בימים האחרונים מאוד. לבבו הומה בקרבו, שרעפיו נבוכו ונפשו עליו תאבל. מאז נדדה שנתו עליו בלילה ההוא, מאז עלתה ברעיוני לבבו מחשבה על אשת־נעוריו, מאז בא החשד ויסיתו בשפק – גלה שלומו, נגזלה מנוחתו, ואור פניו אין אתו, אהבתו לשפרה התחזקה מרגע לרגע, ותחזק גם את דמיונו, אשר תיאר לפניו מחזות איומים ומאוד נוראים; הוסיף למצוא מגרעות בדרכי חייו הראשונים, הוסיף לשקץ ולתעב את עיר אודסה וחיי האנשים אשר בקרבה, וימאס במשכילים ומשכילות גם יחד, ויקץ מפני מנהגיהם ואופן חייהם המלאים רק שאון ומהומה, תאווה וקנאה… עיר סוכות היתה לו לסוכת שלום ושלווה, בית ר' ירוחם למעון האושר, ושפרה לסמל דמות הענווה והחן, התום והטהר… כמלאך ה' צבאות היתה שפרה בעיניו, ויירא לנפשו גם להביע את רגשותיו לה, גם את אהבתו חשך בלבו, פן יחללנה בדבריו ופן יגשימה באמרי פיו… ויחשוב מחשבות כל היום ותדד שנתו בלילה, ויחלום חלומות בהקיץ; את מכתביו לביתו קיצר מאוד, וגם בבית ר' ירוחם דיבר אך דברים מעטים הנחוצים מאוד.

ר' ירוחם חשב בנפשו כי עסקיו יתנו לו עניין לחשוב במו, ולא הרהיב עוז לשואלו על ככה; לאה לא שמה לב לזאת; אך שפרה היתה האחת אשר הרגישה מאוד' את השינוי הזה.

‘מה יום מיומיים?’, שאלה אותו בהיותם לבדם בבית, ‘מדוע פני אדוני דלים ורעים? ולמה זה יעצור אדוני במלים עד מאוד?’

‘הה, שפרה! לבבי פצוע…’

‘האם מסחרו לא יפיק רצון ממנו?’

‘הן אלה יגעו אך בכספי, אבל לא בלבי!’

‘ומה הדבר אשר ידאג לו אדוני?’

‘אהבה!…’ ענה אחיטוב ועיניו בערו כלפידים.

שפרה השפילה עיניה לארץ ולא ענתה דבר.

‘הה! שפרה, חמדת לבבי!’, קרא אחיטוב בקול רועד מאוד, ‘מה אמלה לבתי!… האהבה הראשונה בלב צעיר לימים היא אך שלהבת, אך אש־להבות אשר תעלה להב רגע קטן, ועד־מהרה תדעך אורה; לא כן האהבה בלב בא בימים כמוני היום, האהבה הזאת היא כאש בוערת עצורה בעצמותי, כנחלי־אש הנה, מן הבשר עד הנפש תבער…’

שפרה ראתה הביטה בו, ולא ענתה גם הפעם דבר.

‘שפרה!’, הוסיף עוד אחיטוב וקולו הולך וחזק, ‘אהבתיך בכל נפשי ובכל רוחי בקרבי! אהבתך הכתה שורש עמוק עמוק בלבבי, ובלעדך למה לי חיים?’

ובדברו אחז ביד שפרה ויגע בשפתיו וישקה בשפתיים דולקות.

‘ומה לאדוני באהבתי?’, הגו שפתי שפרה בדממה ובכל עצמותיה רעדו מאוד ולבבה כהולם פעם'.

‘התבל ומלואה! חיי רוחי ונשמת אפי!… שפרה! האירי פניך לי, ואראה חיים גם אני; האצילי נא אור־עיניך עלי, ואהיה צלח ואהיה מאושר!…’

‘ואבותי?’, התפרץ מבין שפתי שפרה כמו שלא ברצונה.

אחיטוב נדהם.

‘המלה הזאת קדושה היא גם לי עתה’, ענה לה בכל לבבו, ‘חלילה לי לפתותך כי תעשי דבר נגד רצון אבותיך… נרף נא מזה הפעם… צדקת… אמשול על רוחי עוד… ואנוכי גם אנוכי אחכה, ואשא ואסבול בדממה…’

שיחתם כלתה הפעם, ומחשבות אחיטוב גברה עליו מאוד.

והנה בא לו מכתב מעירו מאודסה אשר הוסיף שיממון לתמהון נפשו, הוסיף לו מחשבות נוראות, פליאות וחרדות גם יחד.

במכתב ההוא קרא כדברים האלה:

רע אהוב!

עזבתנו מבלי אשר תקח את ברכתנו איתך; עזבת את אודסה ולא הגדת לידידיך דבר, אף לא הודעתנו אנה פניך מועדות, למען אשר אוכל שלוח לך את ברכתי הנובעת מסתר לבבי.

והנה כזאת אעשה הפעם, אחרי אשר נודעתי מפי רעייתך הכבודה כי הינך בסוכות העיר, כי עסקיך הביאוך שמה – ועל־כן קידמתי היום את פניך: יהיו מעשי ידי אדוני צלחים, ובשלום תשוב לפקוד נוות ביתך.

מדי כותבי לא אמנע משאול את פיך על דבר איש אחד יליד סוכות המתגורר עתה בעיר אודסה, שמו יעקב חצרון – מה ומי הוא? היש לו אשה ובנים בעירו? האם עסקים לו בעיר ההיא? האם יחכו שמה על שובו? בכלל, אנא הודיעני נא את אשר תדע על אודותיו.

הדברים האלה נוגעים לי בפרט, ואולי יגעו גם לבית אדוני ומשפחתו בכלל.


היה שלום וצולח, בברכת אוהבך ידידך

ומכבדך המחכה מאוד למענה פיך

אלכסנדר בן־יוסף ברזילי


אחיטוב קרא את המכתב בשום לב, וישנה וישלש – ומורשי לבבו נתקו, ושרעפיו המו מאוד.

‘מה זה לפני?’ שאל את נפשו במבוכתו, 'ברזילי הנער, ברזילי האוהב את ליזה, ברזילי זה ישאלני על דבר חצרון – הלוא הוא חתן ר' ירוחם!… אשתי גילתה לפניו את מקום שבתי, אשר פעמים ושלוש הזהרתיה לבלתי גלותו לאיש; ומה המה הדברים אשר כתב כי הדבר נוגע לו בפרט ולמשפחתי בכלל?… ומדוע לא כתבה לי רוזליה מזה דבר? מדוע יחשו גם אבי, גם אחותי, גם רעייתי וגם יורב מבלי אשר יודיעוני פשר דבר?… ויורב הלא ידע מקום שבתי, והוא־הוא הלוא הינהו גם מנהל משפט חצרון?…, הדברים האלה נוגעים לי בפרט ואולי יגעו גם לבית אדוני ולמשפחתו בכלל, קרא עוד הפעם אחיטוב את דברי ברזילי במכתבו במתון ובשום־לב מאוד, מה הרמז הזה? מה הדברים אשר נקרו ויאתיון שם בביתי ובמשפחתי?… ואיש אין זולתי ברזילי אשר יודיעני דבר על אופניו?.. ואיככה נועזה רוזליה לגלות סודי לנער הזה?…

ונפש אחיטוב סערה מאוד, פלצות אחזתהו חיל ורעדה, וכל היום ההוא היה כגבר עברו יין.

בערב שב לביתו, ולא דיבר את איש דבר, לא ישב בחדר הגדול לשתות תה ביחד את אנשי בית ר' ירוחם כמעשהו יום יום, לא בירך את האנשים בבואו, בצעדי ענק דָּרָךְ דֶּרֶךְ הבית ובחופזה בא אל חדרו, ויתנפל על המטה וישתרע עליה בבגדיו ובכל אשר עליו ומחשבות נפשו סערו כסופת־תימן…

והנה ר' ירוחם בא לחדרו.

‘מה זה? קרא בהשתוממות נפשו ויביט בפני אחיטוב, מדוע זה לא יבוא אדוני לשתות תה כפעם בפעם? האם חולה הינך. אם מכאוב יתקפהו? האשלח ואקרא לרופא?…’

‘לא’, ענהו אחיטוב בהתעוררו, אין דבר… רב תודה לאדוני כי ישים עין עלי…'

הן אדוני איש זר בעיר הזאת, ואנוכי כאחד מבני־ביתי אחשבך, אחרי כי באת בצל קורתי.

‘אודה לאדוני חסדו, אפס כי תהילה לאל לא יחסר לי דבר, הנני בריאו אולם66…’

ומדוע זה ישכב אדוני פה לבדו?

רעיוני יתגעשו מאוד…, ענהו אחיטוב בשפה רפה וישב על המטה אשר שכב עליה, 'הנני נבוך מאוד…

הבמסחריו מצא תָּהֳלָה? ואם לביתו ידאג?

לא זאת אף לא זאת… אך גם זה יעבור…

''בואה־נא אדוני הביתה, שם נשתה חמים, נשיח אף נדבר יחד ויפוג לתוגיון נפש אדוני…"

‘צדקת ידידי!’, ענהו אחיטוב בעומדו על רגליו, ‘אצא־נא ואשתה תה’.

‘והנה בתי שרה אשת יעקב חצרון אשר הינהו באודסה’, הוסיף ר' ירוחם ואחיטוב היטה אוזן מאוד, ‘תחכה שם עליך, אדון יקר, כי נפשה בשאלתה ואישה בבקשתה…’

אחיטוב התעורר מאוד.

‘מה זה?’

‘בוא־נא הביתה ותספר באוזניך את אשר לה’.

ומחזה חדש נגלה לעיניו בבואו הביתה, מחזה אשר הוסיף פחם ועצים לאש־לבבו הבוערת.

שמה ישבה שרה ודמעותיה על לחיה, ולאה ושפרה יושבות על־ידה לנחמה.

ויהי בראותה את אחיטוב בא פתח־הבית ותקם מעל מושבה ותרץ לקראתו ובקול מר הילילה:

‘חוסה נא אדוני! חוסה על אשה קשת־רוח! חוסה על שני ילדי הקטנים! חוס ורחם עלינו!…’

‘מה זה?’

‘אל נא בבכיך!’ גער בה אביה, ‘הן האדון אחיטוב ידמה בנפשו כי, חס ושלום! גדול אסונך מנשוא…’

‘אמנם כן אדון יקר!’ צעקה שרה ותתן בבכי קולה, ‘אמנם כן, גדול אסוני, אויה! גדול מאוד!’

ואחיטוב עומד בתוך הבית נבהל ומשומם למראה עיניו ולמשמע אוזניו.

‘אמת בפי רבותינו הקדושים באומרים: “אין חוכמה לאשה אלא בפלך”67, העיר ר’ ירוחם ויניע בראשו, ‘האשה תדע אך לבכות אך לצעוק, וישמעו האנשים הזרים ויאמרו כי השוד והשבר, חלילה, באו לה…’

‘האם אין כנים הדברים האלה?’, הוסיפה שרה ותתמרמר מאוד, ‘האם לא גדול שברי?’

‘אבל בארי־נא אשה כבודה: מה לך?’, אמר אחיטוב בחפצו לדעת את אשר לפניו.

‘הן אב אני!’ גער בה ר' ירוחם שנית, ‘ועתה הסי ודמי, אנוכי אדבר באוזני האדון הזה, ונדע בינינו מה לעשות…’

לדברים האלה שבה שרה למקום מושבה; תלונה דקה נשמע מבין שפתותיה, אך קולה לא יישמע.

‘ישב נא אדוני על־יד השולחן’, אמר ר' ירוחם אל אחיטוב אשר עמד עוד על מקומו, ‘נשתה חמין ואנוכי אספר באוזניו בשפה ברורה את אשר לה’.

אחיטוב התפלא על משמעת שרה רב יתר מעל דברי צעקותיה וקול בכיה.

‘זאת נחלת אבות מבנים!’, חשב בלבבו ודומם ישב על־יד השולחן.

שפרה מיהרה למלאות את הצלוחיות תה, ודממת־קודש שררה בכל הבית רגעים אחדים.

‘מה שאלת בתו ומה בקשתה?’, שאל אחיטוב.

‘הן אדוני יודע כי חתני יעקב – הוא איש בתי שרה הזאת – נסע לעיר אודסה לשום קץ למשפט אשר הנחילו אביו, עליו השלום’, החל ר' ירוחם לספר בדממה ובמתון, ‘והנה ביום צאתו מזה אמר לנו כי שבוע או שבועיים ישב שמה וישוב ויבוא לביתי, אשר גם פה עסקים גדולים ונכבדים לו, ואשר עזבם על־ידי אנשים זרים; והנה עד היום הזה עברו זה כשישה שבועות ועודנו לא ישוב…’

‘ואולי נמשך דבר המשפט עד היום?’

‘הן עורך־דין לנו באודסה, ואנחנו כולנו אמרנו לו, כי אם יימשך הדבר זמן רב, יניחנו ביד היודע דת ודין אשר לו, הלוא גם אדוני ידעהו…’

‘ואולי ידרוש בית־המשפט אותו כי ישאר עוד שמה?’

גם לזאת נשאתי פניו – לו יודיעני במכתב כדברים האלה‘, ענה ר’ ירוחם וימרץ את אמרות פיו, ‘אולם הן הוא חדל גם מכתוב מכתבים…’

אחיטוב זכר את מכתב ברזילי אליו, ויעמק במחשבותיו מאוד.

ור' ירוחם הוסיף:

‘הן בראשונה כתב מכתבים אלינו מדי יום ביומו, אך זה ימים כבירים מאז חדל לכתוב, ולא יענה גם על כל המכתבים אשר כתבו לו אני והיא…’

ולא יכלה שרה להתאפק לקול הדברים האלה, ותקם ממקום שבתה ותבוא ותעמוד לפני השולחן:

‘אוי ואבוי!’ צעקה בקול יללה, ‘מי יודע את אשר אתו שמה?.. הן אדוני הינהו יליד אודסה’, הוסיפה שרה בתומתה, ‘ואדוני הלוא יגיד לי קושט אמרי אמת, אל נא יכחד ממני דבר – האומנם לפתח אודסה חטאת רובץ, וכל באי שער־העיר יהיו לרשעים וחטאים?…’

‘הסי, פתיה!’, גער בה אביה, ‘הן גם האדון הזה הינהו בן־אודסה…’

‘האדון הזה!’, הגו שפתי שרה בדממה, ובנפשה חשבה: ‘אללי לי, אם יעקב יהיה שמה כאדון הזה!’

ואחיטוב ישב כנדהם.

‘אל־נא אשה כבודה’, ענה אחיטוב להניח דעת שרה, ‘הצעקתה הבאה אליך מעיר מולדתי לא כן היא; ישנם אנשים ישרים ותמימי־דרך מאוד בעיר אודסה’.

‘והנה גם יעקב כתב אלינו במכתביו הראשונים כדברים האלה’, ענתה לאה חלקה גם היא, ‘הן הוא כתב כי מצא שמה גם חסידים יראי־האלהים, גם לומדי תורה וגם אנשי־מעשה…’

רב לכן הגות בדברי הבל!‘, הפריע ר’ ירוחם את דברי אשתו, ‘הנשים תדברנה מלים אין קץ וכל רוח אין בקרבן, הנה קראתיך, אדון אחיטוב הנה, לבקש מאת פניך כי תכתוב אתה מכתב להאדון יורב, הן ידעהו אדוני, הלוא סיפר באוזנינו כי ינהל גם את משפטו, וישאל־נא ממנו מענה־לשון לאמור: מה נעשה את יעקב חצרון?: מה דבר משפטו? העוד ימים רבים ישב בעיר אודסה? ומדוע נסתם ממנו חזון ולא יענה לנו ולא יכתוב אלינו כל מכתב?’

אחיטוב חשב מחשבות רגעים אחדים.

‘גם לזאת אשא פניך’, ענה לר' ירוחם, ‘אנוכי אכתוב’.

‘והיה כי יבוא דבריו אלינו ונדע גם אנחנו מה נעשה’.

‘הה, חוסה נא אדוני עלי ועל שני בני!’, הוסיפה שרה לצעוק מרה, ‘מדוע זה אכחד מאת פני אדוני? הנה יראה אנוכי פן ייפת לבו באודסה, פן יסור שמה אחרי עיניו… הנה שמעתי אומרים, כי אודסה היא עיר משכלת חסידים מסירה לב היראים מדרכי ה’. עיר אשר כל באיה לא ישובו לביתם ולמשפחתם…שמעתי כי רבים מאוד האנשים אשר באו שמה וישכחו את נשותיהם ויעזבון לעולמי־עולמים…'

‘למה זה הבל תדברי?’, ענה לה אביה בחרי־אף, ‘מדוע תשני דברי אחת הפתיות? הן לא יעזוב יעקב את ביתו ואת כל רכושו…’

‘אבל מדוע זה לא יכתוב אלינו כל מכתב?’, הוסיפה שרה ותאמר, ‘הן אנוכי לא אתן שנת לעיני כל הלילה ובדמעתי ערשי אמסה… ומה רבו המחשבות הנוראות אשר תעלינה בלבי? הנה לא אוכל לתאר לפניך גם אפס קצה המחשבות האיומות והחלומות הנוראות אשר יבעתוני מדי לילה… הה, אבי!’, הוסיפה שרה בקול בכי תמרורים, ‘לו תדע מה אמלה לבתי, מה גדול שברי, ומה רב יגוני!…’ הנקל לך לשפוט על לב איש אחד, ואנוכי הנני בודדה כל היום, גלמודה, עצובת־רוח, ואך דמעות עיני, אך המה ינחמוני… הבית ומלואו ילבש תוגה, אראה על ימין – ואיננו, ועל שמאל – ועיני לא תשורנו, אקרא “יעקב, יעקב!” ואין מי יענני, ואריד בשיחי68 ואבכה יום ולילה; ישראל יגש אלי וישאל: “אמי, מתי יבוא אבי?” ואנוכי אך בשטף־דמעות אענה לו כי בוא יבוא ולא יאחר; והנה חוה תעור בחצות־הלילה ותצעק: “אבי! – אבי!” ותגזל שנתי ממני עד נכון היום… ומי יודע את אשר אתו שמה בעיר נוכריה? הנה אשפוך עליו זעמי על בלי יענה לי על מכתבי, ואולי חולה הינהו? אולי – לא אתן את פי לחטוא – נפל שמה למשכב, ואיש אין אשר יהפוך את משכבו בחליו… הה, ה' אלהים! ו אשקר בדברי, מי יתן ואדע כי סיבה אחרת מנעתהו מכתוב אלינו, כי אז טוב לי… אהה, ה‘!…’

ושטף דמעות הורידו עיניה ויעצרו בעד דבריה. כל השומעים לא הפריעוה, גם לא ניסו לנחמה הפעם, בראותם כי גדול מחץ לבבה, ונפשה עליה תאבל מאוד.

ולמחשבות נפש אחיטוב בעת הזאת אין חקר, המחזה הזה נוסף הפעם על דברי המכתב מאת ברזילי אשר קיבל היום לעת הצהריים, ונפשו הגתה נכאים מאוד.

‘מה נקשרה נפש זאת האשה בנפש אישה!’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘ומה נפלאה דאגתה לו!… הן אך שבועות אחדים עברו מאז נסע מביתו, אך מכתבים שניים־שלושה אשר חדל מכתוב, והן תשפוך דמעות כמים, תמרר בבכי ולא תתן פוגת לה!… ומה טהורים אמרות פיה, הנובעים ממקור לבבה! דבריה היוצאים מן הלב יפלחו קרב וכליות איש, אין חנף במו, אין שפת חלקות, אין לשון רמייה; באמת ובתמים באמונה ובבר־לבבה תבכה על אישה כי לא ענה לה על מכתביה האחרונים… כעורות הן נשי ישראל בבגדיהן ובמלבושיהן חוצה, אפס כי יפות ונאות מאוד הנה בנפשן ובלבבן פנימה!…’

‘הרפי־נא בתי! הרפי!’, אמרה אמה לנחמה ושתי דמעות נראו גם בעפעפיה, ‘לא יאונה ליעקב כל רעה חלילה… בת ישראל תבטח בה’… ואם איחרו פעמי מכתביו, הנה האדון אחיטוב הזה הינהו טוב לב, והוא יכתוב שמה ונדע בעוד ימים אחדים את אשר שם, ובשורות טובות נשמע'.

‘אנוכי אכתוב מחר בבוקר מכתב ליורב’, ענה אחיטוב כי נגע המחזה עד לבו, ‘ואבקשהו כי יענה לי עד־מהרה את אשר שם, ולא יכחד דבר’.

‘רב תודות לאדוני על הדבר הזה’, ענתה לאה בכל לבבה, ‘אנוכי אחשוב לצדק כי ישמע יורב אל דבריו’,.

‘הלוא הוא מנהל גם משפטיו’, אמר ר' ירוחם, ‘ובאין ספק ישמע לדבריו גם בזה’.

‘אל־נא ימעיט אדוני לכתוב’, התחננה שרה בכל לבבה, ‘ירב־נא אדוני לדבר על לבו, ירב־נא אמרים ודברים רבים, יכתוב נא לו מגילה עפה, יתאר נא לפניו את כל מצוקות נפשי… לו יכולתי לכתוב אנוכי…’

‘יהי נא לבך נכון ובטוח’, ענה לה אחיטוב, ‘כי תומת־לבה נגעה עד נפשו, כי אכתוב דברים נמרצים, ויורב ישמע לקולי וימהר לענות לי על כול הדברים האלה’.

ובלבבו חשב:

‘הן ברזילי קדמני לשאול, ברזילי כתב לי במכתבו גם דברים אשר לא אבין למו, אכתוב נא אליו מענה על מכתבו אלי, ואשאל גם אנוכי מאתו להודיעני את אשר עם חצרון שמה’.

‘הירבו הימים עד אשר יקבל אדוני את מענה פיו?’, שאלה שרה אצה לדעת את אשר באודסה.

‘לא’, ענה אחיטוב רכות, ‘הירגעי ודומי, אשה כבודה! אנוכי אחשבה לצדק כי הוא יענה לי בו־ביום, ובעוד ימים שלושה או ארבעה יהיה מכתבו בידי’.

‘יואל נא אלוה ולא יתנני לחכות על המכתב ההוא’, העירה לאה בכל לבה, ‘יתן נא ה’ בלב יעקב ויכתוב הוא לנו טרם יכתוב איש זר על־אודותיו…'

‘אמן! לו יאמר כן ה’!, ענתה שרה.

‘הן יוכל היות כי ביום מחר נקבל אנחנו מכתב ממנו’, הוסיף גם ר' ירוחם, ‘אולם בעוד ימים אחדים נדע מאת האדון אחיטוב דברים ברורים’.

‘יתן נא ה’ לי עז וחיל לחכות עד היום ההוא', ענתה שרה ותאנח במרירות, ‘הן לבבי נגוע מאוד!’

בלוויית תקוות טובות שבה שרה לביתה, ובלוויית מחשבות ממחשבות שונות שב גם אחיטוב לחדרו.

מבוכת נפשו גברה עליו, ושרעפיו המו מאוד.

‘הנה מעשי חצרון באודסה יגעו הפעם גם ללבי’, אמר אחיטוב בלבבו בשובו לחדרו, ‘מכתב ברזילי אשר קיבלתי היום הזה עורר בי חשד ושפק גם יחד, ונוספו דברי האשה שרה הזאת, מניעת מכתביו לביתו… ומי יודע את אשר נעשה שמה? מדוע לא תכתוב לי רוזליה? מדוע יחשה גם יורב? ומדוע בחרה בברזילי להיות הוא הכותב?… אנוכי לא אוכל לשאול את פי יורב, אחרי אשר הוא לא כתב אלי מאומה; יהיה נא ברזילי המליץ בינינו בדבר הזה אחרי אשר רוזליה גילתה לפניו את מקום תחנותי ואחרי אשר עלי לענות על מכתבו… ומי־יתן וידעתי את אשר שמה בביתי ובבית אבי…’

אחיטוב העמיק במחשבותיו מאוד.

‘אבל גם אנוכי לא אגלה את כל לבבי לפני הנער הזה’, חשב עוד בלבבו, ‘הנה אכתוב דברים קצרים, אענה לו על שאלתו, מבלי אשר אתאר לפניו את אשר בלבבי… ומה מאוד חפצתי לגהות ממנה מזור, מה מאוד לקחה את לבבי האשה הזאת עם דבריה החוצבים להבות־אש! הנה היא אשה “פשוטה”, לא תדע אהבים, לא תצא במחול, לא תקח מליצות מספרי הרומנים – ומה מאוד נאמנת רוחה עם אישה, ומה מאוד נצמדה לבעל־נעוריה!… בואנה הנה, נשים משכילות, ולמדנה אל דרך בנות ישראל! צאינה וראינה, בנות עת־החדשה, בעטרת בעלה הזאת!…’

רעיונות לבבו לא נתנו דמי למו זמן רב.

ובבוקר למחרתו כתב לברזילי את המכתב הקצר, אשר הביא גם הוא מהומה ומבוכה בבית אביו אשר שם בעיר אודסה.


[כ] משפחת החצרוני

ימים שלושה עברו, בימים ההם התרועעה לאה עם אחיטוב מאוד, מדי בואו לביתו, יצאה לקראתו והשאלה: 'היש מכתב?' בפיה, וכאשר שמעה המענה: ‘אין’, נאנחה בשברון מותניים, ויאנח גם אחיטוב עמה.

‘לו היה מכתב בידי,’, ענה אחיטוב ואמר לה, ‘כי עתה שמתי רגלי כאיילות לבשרך את בואו’.

לאה שבעה רצון לראות את אחיטוב משתתף בצרת בתה, מדבר ניחומים על לבה, ומבקש להרגיע את שאון נפשה בדברים טובים ולשון רכה, ובכל אשר הוסיפה לאה לדבר אתו ולשפוך לפניו שיחה הוסיפה גם לכבדו ולהוקיר שמו.

גם שרה ישבה כל היום בבית אביה ותחכה למכתב מאוד; גם היא הרבתה לדבר ולשוח את אחיטוב בתקוותה להציל מפיו דבר אמת על־אודות השמועה אשר שמעה כי כל איש הבא לאודסה יתפקר ויעזוב את אשתו על בניה מבלי שוב עוד. אחיטוב הן לא ידע את אשר באודסה ואת אשר נהייתה בבית אביו, כי יורב (אשר ידע כי אשה ובנים לחצרון בעיר סוכות) סבב את גבריאל ובתו וגם את רוזליה במרמה למען אשר לא יכתבו לסוכות מכל הנעשה עד אשר ייגמר הדבר, ובכן לא ידע שלמה אחיטוב מאומה, וידבר על לב שרה דברים טובים וניחומים, ומה גם כי דרכי שרה ותומתה, געגועיה על אישה, וגם יראתה פן יזנה יעקב אחר תאוות לבו, מצאו עתה חן מאוד בעיני אחיטוב, התפלא על דברים כאלה וישוקק אליהם, וירבה שיחה גם הוא עם שרה, ויהי אחיטוב כאחד מבני בית ר' ירוחם לכל דבריו.

שפרה היתה האחת אשר גרעה שיחה לפניו בימים האלה. מעשה הבניין ועבודתו לקח לו את רובי עתותיו ביום, ומעשה חצרון ואשתו שרה את כל עתותיו עת היה בבית. שפרה שמחה בנפשה על אשר לא אִנּוּ לה הימים האחרונים כי תישאר את אחיטוב לבדם בבית; קשים היו לה דבריו המפורשים על־אודות אהבתו כי לא אומנה בכמו אלה, ואף כי בסתר־לבבה הרגישה גם היא חפץ לדבר אתו, אף כי חיכתה מאוד מדי ערב לבואו הביתה, אף כי לא סרה עין ממנו בכל עת ואף כי צלצול קולו ערב לה מאוד – בכל־זאת היו לה הרגעים אשר היתה אתו בבית באין זר ביניהם למשא כבד מנשוא… דברי האהבים אשר השמיע באוזניה הביאו שאון בקרבה, הביאו המולה ברעיוני נפשה, הרתיחו מאוד את דם לבבה, ותהי ברגעים האלה נדהמה מאוד – ועל־כן שמחה בנפשה על כי הרגיעה רוחה בימים האחרונים, על כי סערת־נפשה קמה לדממה, מבלי אשר ישוב אחיטוב להטילו.

ויהי ביום הרביעי בערב, ואחיטוב שב לבית ר' ירוחם כפעם בפעם, אך לאה לא יצאה לקראתו וגם את שרה לא מצא בבית.

אחיטוב ישב על יד השולחן, ולאה ניגשה אליו ותאמר:

‘האם אדוני לא קיבל כל מכתב מאודסה?’

‘מכתבים אקבל מדי יום, אולם בדבר יעקב לא ענוני מאומה; ואולי יבוא המכתב אשר נקווה לו ביום מחר?’

‘אבל שרה בתי קיבלה היום הזה מכתב’.

האם מאת אישה?'

‘כן הדבר, יעקב כתב לה מכתב קצר כי הוא בריא, אולם…’

‘וכי יבוא במהרה לביתו – הלוא?’

‘נהפוך הוא’, השיבה לאה ותשום ותשרק, ‘הן הוא יכתוב כי עסקיו לא יתנהו לשוב עד־מהרה וכי הוא יישאר שמה עוד זמן רב…’

‘האם עסקים לו באודסה גם מבלעדי המשפט אשר לפניו?’ שאל אחיטוב בחפצו גם הוא לדעת את אשר את חצרון למען מצוא החידה אשר במכתב ברזילי אליו.

‘כזאת לא אדע, הן לא מלומדת אנוכי, לא אדע קרוא מכתבים… הנה אישי ישוב עד־מהרה לביתו ויספר באוזני אדוני את כל פרשת המכתב’.

ובין כה וכה הגישה השפחה את מכונת־התה על השולחן. שפרה קרבה גם היא לטהר את הכוסות ולמלאותן, ואחיטוב ישב דומם וחושב מחשבות, כמעשהו בימים האחרונים.

כחצי־שעה עבר וגם ר' ירוחם בא לביתו.

ר' ירוחם לא אבה לדבר באוזני אשתו על־דבר המכתב אשר בתו שרה קיבלה מאת אישה לבלתי הדאב את לבה, כי לא ישרו דבריו בעיניו ויהיה כי שאל אחיטוב אותו לאמר:

‘מה המכתב הזה? ומה כתוב בו?’

‘חדשות אין בו’, ענהו ר' ירוחם במנוד־ראש, ‘הוא ידרוש בשלום כולנו, אף יודיע לנו כי ישב בעיר אודסה עוד ימים רבים… כי מסחרים חדשים לו בעיר ההיא’.

ר' ירוחם הוציא את המלה מסחרים מפיו בצחוק ולעג, כמו היתולים עמדו לזכר הדבר הזה.

שיחתם לא נמשכה הפעם, ואחיטוב עמד ממקום מושבו ללכת לחדרו, ויקם גם ר' ירוחם וילך אתו ללוותו.

‘אנוכי הנני נעצב עד מאוד על המכתב אשר קיבלה בתי היום הזה’, אמר ר' ירוחם אחרי אשר באו בחדר אחיטוב ואחרי אשר ישבו שמה על השולחן, ‘הנה לא אובה לצער את בני־ביתי… אולם בעיני לא מצאו חן דרכיו שם באודסה וירא אנוכי אותו פן יטה שם לבו מאחרי ה’…'

‘אבל הן כתב כי מסחרים חדשים לו שמה’, ניסה אחיטוב לנחמו.

‘מה לו ולמסחרים חדשים בעיר נוכריה לו, בעוד אשר מסחריו פה יפרחו כזית’, ענה ר' ירוחם וינד במו ראשו, ‘מה לו לעזוב את ביתו, אשתו ובניו וילך לנוע בעיר נוכרייה? מדוע יהיה כציפור נודדת מן קנה בעוד אשר בעיר מושבו ובביתו יחיה כאחד האצילים: מדוע ישבע נדודים במקום אשר אין מַכָּר לו, ויעזוב בשאט־בנפש את כל אשר לו במקום הזה?’

‘הלוא כן דרך המסחר בימים האלה’, העיר אחיטוב.

‘והנה סלח לי לו גם על הדבר הזה, לו ידעתי את אשר אתו שמה, ולולי שם סחר לו…’, נאנח ר' ירוחם בשברון מותניים, ‘הן מכתביו אלינו בימים האחרונים קצרים מאוד, לא יספר באוזנינו את אשר הוא עושה, לא יקרא בשם את מסחריו אשר יאמר לתת למו יד, ורק כסף ידרוש מאתנו, כסף רב… הה – לבי בי ירעד ויִתר ממקומו’.

ר' ירוחם נאנח במרירות ויעמיק חקר מאוד:

‘ומה כל החרדה הזאת?’, התפלא אחיטוב ויאמר, ‘הן זה אך שבועות אחדים נסע מזה, ואודסה הלוא לא מעבר לים היא…’

‘הה, אדוני! לבבי נגוע מאוד מאת חתני זה… האמינה לי, ידידי, כי מותני מלאו חלחלה למעשי יעקב גם בהיותו בזה לנגד עיני… דמי אביו הליטאי נוזלים בעורקיו…’

‘האם איננו יליד העיר הזאת?’, שאל אחיטוב.

‘הוא נולד בעיר הזאת, אפס כי אביו היה יליד ליטא… הה, לו אספר באוזני אדוני את תולדות חייו וחיי אביו, כי אז לא תימלא אוזנו משמוע – לו בספר זאת תיכתב, כי גם אז היו הדברים תמוהים…’

‘הכה נפלאים הדברים:? ואם אמנם יש בהם לתימהון?’, שאל אחיטוב מתאווה לשמוע מה באיש הזה.

‘הן אדוני לא ידע את נפש הליטאים’, אמר ר' ירוחם אחרי אשר אסף את רעיוניו כאיש המתעתד לספר נצורות, ‘שאל־נא את זקני העיר ויאמרו לך כי הנקל לכל איש מארץ ליטא לעזוב גם את ביתו, גם את אשתו, וגם את דתו… הן אמנם מחותני, אבי יעקב הזה, נהפך פה ויהי לאיש אחר; הוא, עליו־השלום, אמנם היה כיוצא מן הכלל הזה… והנה גם אביו – ייבדלו החיים מן המתים – אשר בווילנא הינהו אחד הנכבדים בעיר ההיא, ושמו יקר מאוד בעדתו, וכל האנשים יעטרו לו כבוד ותהילה למכביר’.

‘העוד אביו חי?’ שאל אחיטוב בתימהון, ‘הן הוא אבי־אביו של חתנך יעקב!’

‘אמנם, כן דיברת; מחותני, זכרונו־לברכה, מת בשנה הזאת, ואביו הזקן עודנו חי – יאריך ה’ ימיו! – שם בעירו בווילנא, הוא הינהו זקן מופלג… הן זה כחמישים שנה עברו מאז בא ר' נתנאל מחותני להיות חתן בעיר הזאת, ואנוכי אז נער את בני בית המדרש; חותנו ר' שלום חצרון היה אז “הגביר” בעירנו, ותהום כל העיר, “וכל העולם כולו” קינא את ר' שלום בשידוכו זה, כי מלבד רוב עושרו ותפארת גדולתו של מחותנו אשר בווילנא, מלבד ייחוסו הרב וכבוד אבותיו – היה גם “הבחור החתן” עילוי מופלג בתורה וגם יפי פנים לו… אפס כי העלם הזה היה גם הוא ככל אבותיו וככל בני ליטא “מתנגד” גדול, לא האמין ברבי, וכל מעשיו היו לו לזרא…'

‘האם אז בימים ההם היו מחותנו כבר למשכיל?’ שאל אחיטוב באשר כי לא הבין פשר דבר “מתנגד” אשר בפי ר' ירוחם.

‘חלילה!’, ענהו ר' ירוחם ברתת וחלחלה, ‘חלילה למחותני להיות משכיל ומה גם בעת ההיא…’

‘ומה זה אמרת?’

‘הוא היה “אשכנזי” לא “ספרדי” כמוני היום…’, ביאר לו ר' ירוחם.

אחיטוב לא הבין גם למענהו זה, וימשוך בכתפיו ויקמט את מצחו, ויתן אותותיו אותות כי לא נחה דעתו מאת הביאור הזה.

‘הן אדוני יודע כי בטרם היו “החסידים” בארץ היה המון בני־ישראל כולם… “מתנגדים”…’ גמגם ר' ירוחם בלשונו מבלי דעתו לכלכל דבריו במשפט, ‘רצוני לאמר: בלתי־חסידים… שומרים את דברי “שולחן הערוך” בלי “דחילו ורחימו” בלא כוונת הלב… אך רק “מצוות אנשים מלומדה”… ההבנת, אדוני?’

ואף כי אחיטוב לא ידע גם הפעם את אשר דיבר אליו, כי מוזרים היו לו הדברים מאוד – בכל־זאת לא אבה לדבר עוד באלה בראותו כי גם ר' ירוחם לא יוכל הבינהו בשפה ברורה, ויניע בידיו ויאמר:

‘הרף נא מזה!, נשובה לדברי ימי מחותנך אשר סיפרת באוזני, כי שומע אנוכי’.

גם ר' ירוחם שמח מאוד למענה הזה, וגם הוא חפץ מאוד לחדול מזה, כי קשה הביאור הזה עליו מאוד.

‘אם כן נשובה נא לדברינו’, אמר ר' ירוחם כשאפו רוח כמו נפלה אבן מעמסה מעל שכמו, ‘הנה־כי־כן היה האברך החתן הזה “מתנגד” גדול, ויתגאה מאוד בראשית בואו הנה, לא נשא לנו פנים וילעג לכל מעשינו… ואנחנו יושבי בית־המדרש לעת ההיא לא העזנו פנינו גם לגשת אליו, יראנו לדבר בו מטוב ועד רע; אולם אחרי אשר עבור ימים וכאשר בא גם הוא לבית־המדרש ללמוד חוקו דבר יום ביומו באנו לאט־לאט עמו בדברים והתווכחנו אתו – אפס כי לא יכולנו לו, הוא ידע לענות על כל שאלותינו וגם להוכיח צדקתו בפנינו, וכן עברו ימים, חודשים הקפו, וחותנו ר’ שלום נסע אל משכן" הרבי" (עוד “הרבי הזקן” – זכותו תעמוד לנו – היה בחיים חיתו), ויסע גם חתנו עמו, ומראש לא בסתר דבר אלינו לאמור: כי יסע שמה למען התווכח עם “הרבי”, למען אשר יורה הוא אותו דעת בתורה וגם ביראת האלוהים… אנחנו שחקנו על הבליו, ונפשנו ידעה עד מאוד כי היה יהיה שמה לחסיד גם הוא…'

‘ואיככה ידעתם כאלה?’

‘יען אשר אין איש בארץ אשר יראה את קדוש ישראל ולא יאמין בקדושתו, כמלאך־אלהים היה בתוכנו, וגם לב־אבן ימס בקרבו, בראותו את הרבי ובשומעו דברי פיו הקדושים, אשר יבואו כשמן בנפש האדם’.

‘הכה רבה קדושתו?’, שאל אחיטוב בתום־לבבו.

‘תלא לשוני להביע לאדוני אף שמץ מנהו!… אין מלה בפי להגיד לך את הנפלאות והגדולות אשר פעל ועשה בחייו… והנה מחותני, עליו השלום, יהיה לך לעד על כל דברי אלה…’

‘הגם הוא התחסד?’

‘כאשר ניבאנו מראש כן היה’, החליט ר' ירוחם את דבריו, ‘“מתנגד” גדול מאין כמוהו נסע שמה, ויתברך בלבבו כי יתווכח שמה את הרבי ויוכל לו, כי יראה לעין כל את משוגתנו ואת חטאתנו, והנה…’

שחוק קל עבר על שפתי ר' ירוחם ויבט בפני אחיטוב בגאה וגאון כמו יאבה להתפאר עליו בנצחונו.

‘והנה הוא שב מבית הרבי, ויהי לאיש אחר’, הוסיף ר' ירוחם לספר אחרי דממה קטנה, ‘חדל לדבר תועה, חדל לשית בחסידים פיו, ויחדל גם להתווכח עמנו… עוד מעט והרבי בא הנה, ויהי העלם הזה משומרי פתחו, ויהי משכים בבוקר לרוץ לקראתו ומאחר בנשף לשבת בחדרו, הרבי גם הוא הללו שבע ופיו הגיד תהילתו כל היום, ובעוד ימים או עשור ויהי כאחד מאתנו כחסיד מלידה ומבטן, וכל עקבות “מתנגד” לא נודעו בו… היטיבו מאוד רבותינו הקדמונים אשר דיברו: “כל מצווה שהחזיקו בה כותים69 מדקדקים בה יותר מישראל”! הנה כי כן ראינו גם בזה האיש ר’ נתנאל, כי מן הוא והלאה רב את ריב החסידים באמת וצדק, כבד מאוד את “הצדיקים”, ובכל לבו ובכל נפשו היה גם נאה דורש וגם נאה מקיים…'

ר' ירוחם עמד מדבר רגע קטן וגם אחיטוב לא הפריעו כמו נגעו הדברים אל לבו, ור' ירוחם הוסיף:

‘ושמע הדבר הזה עשה לו כנפיים, וישמעו כל בני־ישראל כי נטה ר’ נתנאל אחרי החסידים, וישמע גם אביו אשר בווילנא וירגז ויתקצף, ויכתוב אליו מכתב מלא מרורות ויתווכח אתו, והנה גם הבן לא טמן את ידיו וישב את אביו דבר ויוכיח לו צדקתו וצדקת החסידים, המכתבים האלה היו מלאים דברי תורה וחוכמה ויכוחים וראיות, עד אשר ניצח ר' נתנאל את אביו באחרונה, ואביו מבלי מצאו מענה רגז על בנו רגז גדול, ולמן היום ההוא חדלה חליפת־המכתבים בין האב ובנו, חדלו לשאול איש בשלום משנהו, ואביו בכה על בנו זה כאשר יבכו למת, ויוואש ממנו לאמור: "בני זה סר מדרכי, וגם אנוכי הסירותיו מקרב לבי!…'

‘האם עד הנה הגיעה קנאתו?’, התפלא אחיטוב מאוד לשמע הדברים האחרונים, ‘היטוש אב את בנו, על אשר לא כמחשבותיו יחשוב גם הוא?…’

ובלבבו השב:

‘הן לו כמוני היום ראה את מעשיהם הטובים, ודרכיהם הישרים, כי אז לא קצף עד מאוד…’

‘שונים היו הימים הראשונים ההם מן ימינו אלה’, ענהו ר' ירוחם בכל לבבו, 'עתה לא נשים לב למעשה הבנים, עתה אין יראת אלהים בלבנו, ואך הכסף והכבוד מגמת פנינו; לא כן בימים הראשונים עת נגעה היראה עד הנפש, עת דאג האדם לנשמתו ולעולם שכולו טוב, אז גדלה חמת האב בשומעו כי בנו היה לחסיד – הדבר אשר חשב כי הוא “חוץ לשיטה” – ועד יומו האחרון לא התרצה לו…

ר' ירוחם נאנח לדברים האלה ואחיטוב העמיק לחקור במו.

‘עד יומו האחרון’, שנה אחיטוב את דבריו האחרונים בתימהון.

‘אמנם כן, עד יומו האחרון!…’ החליט ר' ירוחם שנית, ‘הנה גדול ר’ נתנאל ובנים יולדו לו, ויהי היה לסוחר ומסחרו פרץ בעיר ובמדינה, ולאביו לא כתב דבר, ואת אחיו לא ידע… ויהי כאשר באה “גזרת המלכות” כי גם כל איש ישראל יוסיף לו כינוי לשמו ושם אביו, גם אז לא שאל ר' נתנאל לדעת את הכינוי אשר לאביו בווילנא ויתכנה “חצרון” כשם אשר כינו אז את חותנו ר' שלום – הנה גם שניהם יניחו כעת על משכבותם בעולם האמת – ושמו זה הנחיל גם לבניו אחריו…'

‘ואיככה תדע כי אביו עודנו חי שם בווילנא?’, שאל אחיטוב מתאוה לדעת אחרית הדברים האלה.

‘שמע נא, אדוני, ואחוך’," ענהו ר' ירוחם ויאנח, ‘הה!, מדי אזכור תשוח עלי נפשי, וקרבי יהמיון… הן אנוכי החילותי לספר באוזניך את דאגתי לחתני, ומדוע אכחד מאת אדוני? לא ברצוני וחפצי נתתי לו את בתי, כי את הליטאים שנאתי… ועד “עשרה דרא”70 לא נוכל האמן במו… הן אמנם אביו נהפך והיה לאיש אחר, ויהי לירא־אלוהים וחרד על מצוותיו מאוד – אפס כי בנו זה התנכר בעודו נער כי לא ישרה נפשו בו וכי לא נאמנה רוחו בקרבו, וישתולל כל היום, ויט אחרי ההבל ויהבל… ללימודיו לא היטה אוזן, ותמיד כל היום דילג על ההרים קפץ על הגבעות, בשדות ובגנים שכנו רגליו, ועל כל רמה גבוה שם מכון לשבתו… וכאשר הגדיל כן גדלה משובתו ושרירות־לבו, החל לסלסל בשערו, ליפות את בגדיו, לגהץ את מנעליו למען היות להם ברק, ולהתהדר בכל אשר לו; גם תאוותו לנגן בכינור נתן לו אביו – הן בן יחיד היה לו – ובכן גדל זה הנער כפרא־אדם, מבלי אשר יט שכמו לתורה וליראת אלוהים… הן אמנם לא סר מעל דרכי ה’ חלילה, לא נטה כמלוא השערה מכל החוקים והמשפטים, התורות והמנהגים אשר לנו – אפס כי מעשה־נערות אשר נהג בהם לא ישרו בעיני כל בני־העיר וגם לא בעיני אביו; ועל־כן לא חפצתי גם אנוכי לתת את בתי לו, אבל רבים פיתוני לאמור כי כאשר יהיה לאיש יעזוב את מעשיו אלה, פיתוני ואפת, ומה גם כי דעת רבנו, יחיה, הסכימה גם היא לשידוך הזה, ועברתי על רצוני למען עשות רצון קדוש ישראל…'

‘ובתו!?’ התפרץ מפי אחיטוב כמעט שלא ברצונו.

‘מה תדע נערה בדברים האלה?’

‘ואם כן לא תשאלו את פיה בעת אשר תבחרו איש לה?’

‘הן אנחנו האבות לא נדרוש דעתה, ולבה נכון ובטוח כי נבקש טוב לה כל הימים… אנחנו האבות נבינה ונדעה רב יותר מאשר תדע נערה בתולה צעירה לימים כמוה…’

אחיטוב זכר גם את דברי בנימין אליו על דבר אשתו, זכר גם את דברי שפרה ומשפטי פיה בכל הנוגע לדבר הזה – ולא ענה דבר; הן אמנם דברים רבים היו בפיו להוכיח איוולת דברי ר' ירוחם האלה על פניהם, אפס כי ראה ויבן לה כי לשווא ישחית את דבריו הפעם להתווכח על אשר כבר נעשה; זאת ועוד אחרת: הן הוא ראה כבר דברים רבים בחיי היהודים בעיר הקטנה הזאת אשר לא ישרו בעיניו בראשונה ואשר נוכח אחרי־כן לדעת כי ישרים המה ואין בם מגרעת, והנה כמו ירא הפעם להמרות דעת האנשים האלה, אשר מעשיהם ומנהגי חייהם תיאות נפשו עתה.

‘ומה היה קץ הדבר הזה’., שאל אחיטוב, למען שוב אל דבריהם הראשונים.

‘הלוא אמרתי מראש כי התרציתי גם אני אל השידוך הזה, ואחרי אשר אנוכי ור’ נתנאל, עליו השלום, גמרנו אומר בדבר הנדה נכתבו “התנאים” ונתעתד ליום כלולות בנינו… אך אז בא זכר אבי ר' נתנאל לפנינו, אך אז הגדתי לו אנוכי כי עתה באה העת כי יתרצה אל אביו, וכי יבשרו יום שמחת לבו; מחותני מיאן בראשונה לשמוע בקולי – “הן זרים היינו ברוב הימים אשר אנוכי מתגורר הנה”, ענה ר' נתנאל ויאמר לי, ‘הוא קצף עלי קצף רב ולא אבה לענות אותי על מכתבי הרבים הוא התאונן באוזני אנשים רבים כי בן אובד הנני לו, כי במתים נחשבתי לו, וכי כבר נתן גם הוא את לבו ליאש"… כדברים האלה דיבר אז מחותני, אך אנוכי הפצרתי בו מאוד, הרביתי עליו מלים עד אשר ניאות לי ויכתוב לאביו מגילה עפה71, ויספר לו את כל אשר קרהו מאז, את רוב עשרו ותפארת ביתו, אף ביקש את פניו כי יבוא לשוש אתו משוש ביום חתונת בנו יחידו…’

‘ומה ענה אביו על המכתב ההוא?’

‘הוא לא ענהו גם הפעם דבר’, הוסיף ר' ירוחם ויאנח במרירות, ‘מחותני, מנוחתו כבוד, קצף ורגז עד מאוד: “אנוכי עשיתי את המוטל עלי, קיימתי מצוות כיבוד אב”. התאונן מחותני באוזני בעת ההיא. ואם הוא דחני גם הפעם בשתי ידיו מבלי אשר יענה לי על כל הדברים הטובים אשר הריצותי לפניו, הנה חטא גם הוא, ולא שמע בקול התורה…’

‘האם יאשם האב הבלתי־שומע בקול בנו?’, התפלא אחיטוב ויאמר, ‘הגם הדברים האלה נאמרו בתורה?’

‘בתורת משה לא נאמרו הדברים האלה, אפס כי “הגמרא הקדושה” והפוסקים הורו לנו כי “אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם”’, ו“המכה את בנו הגדול מנדין אותו…”'

‘היטיבו מאוד את אשר דברו!’, העיר אחיטוב

ובלבבו חשב:

‘הן נמצא גם בתלמוד דברים מושכלים, דברים אשר יאותו מאוד למידות האדם ומוסריו, ואשר יוכלו עמוד גם בעת הזאת… ומדוע זה שמעתי תמיד את שם “התלמוד” מנואץ ויתנוהו למלוא הבלים ורעות־רוח, והוא לעגם כל היום?…’

מאוד מאוד חפץ אחיטוב להרחיב הדברים בזה ולשמוע מפי ר' ירוחם משפטו על דבר התלמוד ודברים הטובים אשר בו, אפס כי לא אבה להפריע את המספר כי גם תולדות חצרון נגעו הפעם אל לבו, ובכן היטה אוזן לשמוע.

‘אמנם כן’, הוסיף ר' ירוחם לספר, 'צדק מחותני בתלונותיו על אביו בעת ההיא. אפס כי ימים אחדים לפני חתונת בנינו באה מנחה שלוחה ממנו: ש"ס בבלי ושתי מנורות כסף טהור, ומכתב קצר כתוב לאמור:

מתנה ליום חתונת נכדי, ילמוד ויעסוק בתורה,

והמאור שבה יחזירו למוטב…

מבלי אשר יזכיר בו גם שם בנו, ומבלי אשר יכתוב מכתב שלום וידידות כאשר יאות לעת כזאת…'

אחיטוב התפלא מאוד, ור' ירוחם הוסיף:

‘מחותני קצף אז קצף גדול וכמעט אשר אמר להשיב את המנחה בדרך אשר באה, אפס כי אנוכי לא מילאתי אחרי דבריו בזה, ועל־פי עצתי שלח חתני – הוא יעקב – מכתב תודה וברכה לאבי אביו הזה, ואז בא לידו גם מענה מכתב רחב־ידיים, אשר יזהירו מלכת בדרכי החסידים, מהאמין ברבנו הקדוש ועוד ועוד…’

‘הידע אביו מן חליפות המכתבים האלה?’

‘לא, כי הסתרנו ממנו הדברים.. אבל הן גם חתני לא הוסיף עוד לכתוב אליו; הן מאז נשא לו את אשתו – היא בתי – נהפך גם הוא ויהי לאיש חסיד בכל נפשו ובכל מאודו, את שם הרבי העריץ ויקדש מאוד, בעצתו שאל, ולשכנו דרש שלוש פעמים בשנה; גם הוא החזיק במצוות ה’ כאביו, זכרו לברכה, וגם בביתו נתן לחסידים יד ושם… רבנו הללו שבע וכל החסידים סיפרו תהילתו… ואם כי "מעשה נערות" ראינו גם אחרי־כן, אם הרבה לפאר את בנו, אם אהב את הפרחים, סלסל עוד בשערו, וניגן בכינורו – הנה אמרנו כי עוד ילדות בו, כי כאשר יוסיף ימים יוסיף גם דעת, ויראה שדי ותומת ישרים כתומן תבאנה בלבבו… פעם אחת התאוננתי באוזני רבינו הקדוש לאמור כי רע עלי המעשה אשר חתני עושה להתיפה ולהתהדר, ולבקש את החן מאוד – רבנו השיבני בענוות צדקו כי "שורש נשמתו הוא מן היכל התפארת וההוד72, וכל מה שהוא פוגם במעשי חול בבקשו ניקיון ויופי, אשר חלק ה' לעמים – הוא חוזר ומתקן בנוי סוכה והידור מצווה…' הדברים הנפלאים האלה אמר באוזני והם נשארו חקוקים על לוח לבי; הן שמע אדוני ויבן למו מה עמקו מחשבותיו, ומה נפלאו דבריו!'

ר' ירוחם הוציא את דבריו האחרונים בהתפעלות גדולה בתנועת ידיו ובנדוד כל גוו, וישכח כרגע כי אחיטוב השומע לא ידע עד מה מכל אשר דיבר הרבי, ומלים זרות שמע הפעם.

ואחיטוב לא ענה דבר, לא שאל פתרון הדברים, אף לא הסיר עיניו מן המדבר לאות כי יטה גם אוזן קשבת.

‘אולם הן גם זאת העיד בי רבנו הקדוש’, הוסיף ר' ירוחם אחרי רגעים אחדים אשר העמיק במחשבות לבו, ‘כי אשמור צעדיו מאוד; “הדרך הזאת היא מסוכנת מאוד”, אמר לי אז, “ואם יטה כמלוא השערה אז יוכל לנפול בשער היופי אשר לסטרא־אחרא73, חלילה, ויבוא ביד השטן השומר עקבות אנשים כאלה ומבקש לצודם…” ועל כן אירא מעוד הפעם, על כן מלאו מותני חלחלה למעשיו אשר באודסה…’

ר' ירוחם נאנח במרירות ואחיטוב התעורר לשמע דבריו האחרונים.

‘אבל הן גם באודסה אנשים ישרים’, העיר אחיטוב כמו יאבה להצדיק את בני עירו.

‘אמנם כן, אדוני! ובימים הראשונים כתב לי חתני כי מצא שמה גם חסידים ויראי האלוהים; אפס כי מעשיו בימים האחרונים לא ישרו בעיני, לא טוב הדבר אשר ימנע ממנו את מכתביו, אשר יכחד את מעשיו תחת לשונו, ואשר הואיל לכרות ברית לסוחרי העיר ההיא ולהישאר שמה כל ימי הקיץ… יראתי אנוכי אותו, פן יזנה לבבו, פן יטה מן הדרך הטובה והייתי אני ובתי חטאים…’

‘אבל הן לא נער יעקב ויפותה…’

דברי רבנו האחרונים לא יניחו לי לישון‘, ענהו ר’ ירוחם בכל לבבו, ‘דרכיו המוזרים יביאו דאגה בלבבי, ועצה נדחה ממני…’

ר' ירוחם עמד מדבר רגעים אחדים ויחשה גם אחיטוב עמו, וגם שניהם חשבו מחשבות עת מעטה.

‘האם לא קיבל עוד כל מכתב מאת אבי אביו אשר בווילנא?’, שאל אחיטוב למען הסב דבריו אל עניין אחר בראותו כי רבות אנחות ר' ירוחם ולבו דווי מאוד, ‘האם לא שמע עוד ממנו דבר מאז ועד היום?’

‘רבות מאוד שמעתי על אודותיו’, ענהו ר' ירוחם בהתעוררו ממחשבותיו, אשר כמו נרדם בהן עד עתה, ‘הן לפני שנים אחדות בא הנה איש מעיר ווילנא, ויספר באוזנינו את כל פרשת גדולתו, את רוב ידיעתו בתלמוד ופוסקים, את יראתו הגדולה וגם את רוב עשרו ותפארת ביתו; הפליא האיש לספר לנו את כל הכבוד והיקר אשר ינחילוהו בני עדתו, יהדרו את שיבתו מאוד, והנה גם הדרת פניו, גם דבריו המחוכמים, יתנוהו למעלה לראש, וכל בני עירו יתנו כבוד לשמו, ותהילתו מלאה הארץ…’

‘ומדוע יתנכר לו נכדו?’

‘הלוא מלתי אמורה כי דרכי האמונה והיראה יפרידו בין שניהם, זה מחזיק בחסידות וברבו, וזה הינהו “מתנגד” מקנא לדעותיו… הן כאשר גווע מחותני ויאסף אל עמיו כתבנו לאביו לווילנא והודענו לו את האסון אשר קרה לנו, וגם אז קיבל יעקב מכתב מאבי אביו אשר הצטער בו מאוד על כי מת בנו בחטאיו בלי וידווי. ויתחנן אל נכדו כי יעזוב את העיר הזאת ואת החסידות גם יחד ויסע ויבוא לווילנא והוא ינחילהו בין בניו – כי כסף־תועפות לו…’

ומה ענהו יעקב?'

‘הן גם אם יילחץ בעוניו לא יעשה כדבר הרע הזה’, ענהו ר' ירוחם בתומת־לבו, ‘אין אדם מוכר חיי עולם בעד חיי שעה… מה יסכון לו עושרו וזהבו, אם לרגליהם יכחש באמונתו?… ומה גם כי תהילה לאל, לא ידע רע גם בזה; הן אביו הנחילו עושר ונכסים; וגם ידי לי רב להושיעו, אם ימוך, חלילה, ומטה ידו… היחדול את עסקיו הנה וילך לנוע אל נדבות אבי אביו?…’

‘הנה כי כן…’, הגו שפתי אחיטוב, למען מלאת אחרי דברי האיש המדבר בו.

‘ועל־כן לא ישרו הפעם דרכיו בעיני’, הוסיף ר' ירוחם ויאמר באנחה, ‘כי איככה אוכל וראיתי בעזוב יעקב את ביתו ועסקיו הנה ויאמר להישאר באודסה כל ימי הקיץ? איככה תשב בתי פה גלמודה ועזובה, והוא ימנע מאתנו גם את מכתביו, מבלי אשר נדע את המעשה אשר יעשה שמה?…’

ויאנח ר' ירוחם בשברון־מותניים, ויבט בפני אחיטוב כמו יבקש ממנו תנחומים לנפשו ההומייה, אפס כי מלים נעתקו גם מפי רעהו זה.

‘והנה גיליתי לפניך את כל לבבי’, הוסיף עוד ר' ירוחם אחרי רגעים אחדים אשר העמיק במחשבותיו, ‘ועתה אדוני לו שמעני, הנה לא אבה להכאיב את לב אשתי ובתי, לא אבה להחריד מנוחת ביתי… הנה הינן שבעות־רצון הפעם, הנה המכתב הקצר הזה הניח את דעתן – לו כן יהי! אל־נא ידבר אדוני דבר באוזניהן מכל הדברים אשר נדברנו בזה…. אולם אנוכי הנני מבקש מאוד מאת פני אדוני כי יכתוב לכל רעיו וידידיו אשר באודסה, השכם וכתוב, כי יודיעוך את כל אשר אתו שמה, את מנהגיו ודרכי חייו, את שמות האנשים אשר בא עתה בחברתם, ואשר יאמר לכרות אתם ברית במשאם־ומתנם… הן ערום הפעם לבי נגדך, ותדע ותבין עד מה תשמח נפשי בדעתי כי אך טוב יסובבנהו, וכי לבבו שלם עם ה’…'

‘הנה אנוכי כבר כתבתי לאודסה בדבר הזה’, ענהו אחיטוב בהשתתפו בצרת נפש ר' ירוחם, ועד היום לא קיבלתי מענה; תקוותי חזקה כי בוא יבוא המענה, ובכל־זאת אכתוב ביום מחר מכתב שני למלאות את דברי הראשונים, ולבקש תשובה ברורה בכול הנוגע לחתנך יעקב'.

‘רב תודות לאדוני על ההבטחה הזאת; אפס כאשר יבואו דברי המכתב וידעתי את מעשיו ומנהגיו, אז לא אוסיף עוד להודות לאדוני…’

אחיטוב הביט בפניו, כמו יאבה לדעת פתרון דבריו.

‘אל נא תתנני אדוני לכפוי־טובה’, העיר ר' ירוחם בצחוק בראותו כי לא יבינהו אחיטוב, ‘הן לא נודה לאיש בעשותו אחת ממצוות ה’ לבלתי ייגרע משכר המצווה; הן מצווה רבה באה הפעם לידו, מצווה להשיב לב בנים על אבותם, ושכרה נעלה מאוד מעל כל ברכה ותהילה…'

‘מה נעימים הדברים היוצאים מלב טהור!’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘תומתו ויישרו המה צבי־תפארתו, נפשו הזכה תאצל מהודה עליו והיא תרוממהו על!…’

‘אבל אדוני’, הוסיף ר' ירוחם בהוציאו את מורה־השעות מצלחתו ובהתבוננו בו, ויפריע את הדממה אשר שררה רגעים אחדים במקום הזה, ‘אבל איחרנו מאוד בנשף הזה; סלח־נא אדוני כי הפרעתי את מנוחתך עד עתה’.

‘דבריך אשר השמעתני בערב הזה שמעתי באוזניים קשובות’, ענהו אחיטוב בכל לבבו, ‘המה לקחו את לבי מאוד…’

‘“דאגה בלב איש ישיחנה” אמר הכתוב – ויפה מאוד ביארוהו לנו חכמינו, זכרם לברכה, לאמו: “ישיחנה לאחרים”’, הוסיף ר' ירוחם ויתרגם את הדברים לפניו, ‘אמנם להשיח דאגת־הלב לאחרים היא עצה טובה וישרה מאוד, הנה מבשרי אחזה זאת הפעם; גיליתי את כל לבבי לפני אדוני – והוקל מעלי…’

‘עוד הפעם דבר בשם התלמוד וגם הוא מלא רוח חוכמה ותבונה’, חשב אחיטוב עוד לשמע הדברים האלה, ‘הנה כפי אשר אחזה לי אני, הינהו התלמוד מורה דרך ליהודים החסידים האלה לא רק באיסור והיתר, לא רק במצוות ועבודת־האלוהים, כי אם גם במידות ומוסר בדרכי החיים והחברה, וגם בדברים כאלה נחמד התלמוד להשכיל – ואנוכי לא ידעתי!’

‘מאוד מאוד התענגתי על דברים בעת הזאת’, אמר אחיטוב תפוש במחשבותיו אלה, ‘ובכל לבי הנני מכיר לך טובה על הדברים האלה’.

ר' ירוחם קם ממקום מושבו, ויאמר:

‘גם אנוכי אשלם תודה רבה לאדוני, הן הפרעתי מנוחתו בלילה הזה… אשובה נא עתה לחדרי, וגם אדוני ישכב ויישן ושנתו תערב לו’.

‘תמתק גם שנת אדוני!’

‘והלוא ישוב אדוני ויכתוב מחר שנית לאודסה לדעת את אשר שם’.

‘אמנם כן אנוכי אשמור מוצא שפתי מאוד!’

‘עוד אחת אבקשהו, טרם היפרדי מעמו’, אמר ר' ירוחם עוד בהתעתדו לצאת מן החדר, ‘אל־נא יגל את אוזני אשתי ובתי על־אודות כל הדברים אשר נדברנו בזה, “הן נשים דעתן קלות”, אמרו חכמינו הקדמונים, ומדוע זה אוסיף הלם יגון ותוגה בדבר אשר לא נועיל?’

‘בנתי לרעך, רעי’, ענהו אחיטוב ויקם ממושבו גם הוא, ‘אדע להסתיר את הדבר ולכלכל דבר במשפט’.

ור' ירוחם יצא מן החדר.

לא לשווא אמר ר' ירוחם, כי השיחה הזאת הסירה סבל מלבו, וכי הוקל מעליו על מחשבותיו אחרי אשר גילה את כל לבבו לפני אחיטוב; אמנם כן, כמו אבן־מעמסה היתה על לבו, רעיוני נפשו הציקו לו מאוד וכמו היו עליו לטורח; ועתה השיח דאגתו – וישיחנה, הוציא את כל הגיוני לבו – וירווח לו.

אפס כי המעמסה אשר הוסרה מלב ירוחם שבה ותפול על לב אחיטוב.

אחיטוב העמיק במחשבותיו מאוד אחרי צאת ר' ירוחם מחדרו.

‘הנה את כל לבבו הוציא האיש הזה לפני’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘ומה נפלאים הדברים אשר סיפר באוזני! מה מאוד ירחש לבבי כבוד ויקר לאנשים כאלה!, אנשים אשר אמונת לבם יקרה להם מהון ועושר, אנשים אשר בגלל דעותיהם יעזוב אב את בנו ובן את אביו, אשר טוב להם לשכוח את כל מנעמי החיים, למאוס בכל אשר האדם, למנוע מהם גם נחלת אבות ולהסיר מעל פניהם גם תקוות רכוש גדול – אך למען אשר לא יכחשו ולא ישקרו באמונתם ודעותיהם… אנשים כאלה נעלים המה מאוד!… הן לא אתפלא אפוא כי לא נכחד קיומם, כי לא אבד זכרם בכל אשר רדפום אויביהם שנים מאות ואלפים, וכי חיים וקיימים עומדים הם עד היום, למרות כל החושבים עליהם רעה… אנשים אשר רצון נמר’ ודע חזקה מצור ישכנו בקרבם, המה על עומדם יעמודו לנצח נצחים…'

הרעיון האחרון הזה לקח את לבבו מאוד, ויעמק בו חקר רגעים אחדים.

והמשכילים אשר באודסה…', חשב עוד ויחרד לבו וַיִתַּר ממקומו, ‘החזקה גם דעתם, ואם גם אמונתם יקרה לה? היעמדו גם הם בנסיונם, ואם גם הם יעזבו הון ועושר בעד רגשות לבבם? האם גם המה יוקירו את הנפש מפז ואת הדעה – מכסף?.. לו על־פיהם יחיה ישראל ועל דעתם יכונן אשוריו – כי אז כבר כלה כענן, ונירו אבד…’

במחשבות כאלה וכאלה התהפך על משכבו כל הלילה, שקץ ותועבה היו לו עתה אלה אשר אך לכספם ישימו עין, בו כל מעיינם, הוא כל כבודם, ואך אותו שמו למטרת חייהם וירוממוהו מעל כל רגש ואמונת־לב.

‘הם המה כבהמות נדמו, כחיתו שדי נמשלו!…’, הוסיף לחשוב ברגעים האלה, ‘המה אנשים לרדוף אחרי תאוות לבם מאוד, ובני־אדם ־ לכחש בכול רגש ולחקור ממסך!… לא באלה יתהלל המתהלל, לא ביפה פניו, בחמודת בגדיו ובלשון מדברת גדולות יהולל איש, כי אם בעוז נפשו, באמון רוחו, ברגשותיו הזכים ובלבו הטהור… לא למראה עין יוכר גבר, כי אם לאשר בכליותיו ולבו פנימה…’

זכרונות רבים ומעשים אין־מספר אשר ראה בימי חייו, אשר עשה הוא ואשר עשו אביו, רעיו, ובעלי הכסף האחרים התייצבו כמו חיים לנגד עיניו עתה, ויקץ בם וימאס בהם, ונפשו געלה אותם…


[כא] היהודים והיהדות

או מכלל לפרט ומפרט לכלל

הקיר: מדוע זה תנקב בי חור אף תשרוט שרטת?

המסמר: יען כי גם על ראשי יכו מכה בלתי סרה!

הולם ופעם, פטיש וסלע, קורנס וסדן מלאו את כל הארץ; מכים ומוכים, נוגשים וניגשים, לוחצים ונלחצים המה כל האדם אשר עליה; והנה גם המכה מוכה וגם הנלחץ לוחץ, וניגש איש באיש ואיש ברעהו כמעשה האופנים אשר במוכני74, מן האופן הגדול אשר גדולים גם עליו, עד הקטן אשר עוד קטנים ממנו; כולם הינם פועלים ונפעלים, מפוצצים ומתפוצצים הולמים והלומים גם יחד; אין דרך לנטות ימין ושמא, אין איש חי בחברה אשר יאמר לחבוק את ידיו, אשר לא יכה ולא יוכה, אשר לא יט גבו להלמות עמלים ואשר לא ירום ידו גם הוא להכות אויבו אחור; רק המתים שכבר מתו, אשר בעמל אנוש אינימו, רק המה ינודו בשלום על משכבותם, רק אלה אשר עיניהם סגורות ולבבם לא ירגיש, רק אלה אשר לא יתאוו ולא יצטרכו, ואשר אין צורך גם לאחרים בהם, רק אלה ידעו שקט, נקיים המה מצבוא צבא במלחמת החיים… אמנם כן, מלחמה לאנשים מדור דור, מלחמה אשר בשם ‘חיים’ תיקרא: להרוג או ליהרג, לשדוד או לנפול שדוד, לשבות שבי או ללכת שבי…

והנה גם שרים למלחמה הזאת: שרי מאות ושרי אלפים, שם גבורים אין מספר, פקידים גדולים עם קטנים, עורכי המערכות נושאי מגן ודורכי־קשת, בם אויב ואוהב גם יחד, צר ומגין התלכדו, ותהי המלחמה לאדם מפנים ומאחור, פה ילחם נגד צריו מלחמת מגן ויהפוך פנים והנה הוא יתייצב כאויב מול אלה אשר יכריעם הוא תחת עול סובלו…

המלחמה נטושה על פני כל הארץ, וצבאותיה – איש ואיש יולד בה; אפס כי בין צבא הלוחמים, בין קהל המכים והמוכים בין כל אלה הדוחים והנדחים, השונאים והשנואים, ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד אשר מלבד מלחמותיו גם הוא, באשר הוא חי, מלבד אשר גם פניו הולכים בקרב, באשר הוא אדם ונשמת־חיים גם באפו, עוד מלחמה לאנשים בו מדור דור; מלבד מכת מכהו מבן־אדם הדומה לו – עוד ירבו פצעיו חינם, ומלבד קנאת איש מרעהו ומלבד שנאת קהל מרעים עוד יוסיפו שנוא אותו על אמונתו ועל חריצות כפיו…

העם הניגש והמעונה הזה הוא – עם בני ישראל!

כאשר נוסיף להכות על ראש המסמר, כן יוסיף הוא לנקוב חור בקיר; כאשר נצור על עיר לבלתי תת לאנשיה צאת ובוא, כן ערום יערימו וכן יתנכלו גם הם בנו; חדלו להניף את המקבת על ראש המסמר ויחדל גם הוא להרע, הוציאו ממסגר נפש האנשים ולא יוסיפו לדאבה עוד, ולא יוסיפו גם להדאיב…

אפס כי יתפאר מאוד הגרזן על אשר הוא חוצב בו, והשבט על אשר הונף ועל אשר הורם עליו, יתגאה מאוד ויתברך בלבבו כי נעלה הוא ממנו, וכי כוחו וגבורתו ישוו לו, ובכן לא ידע הפטיש את הסלע והקורנס את הסדן לא יכיר, וירשיעו גם במשפט ואת נפשו לא יציל…

כן הוא משפט עם בני ישראל בלאומים וזהו דינו הקשה בכל ארצות פזוריו: העמים עשוהו לסדן למו, נתנו גוו למכים ולחייו למורטים, גדרו בעדו דרך החים, העמידו רגליו במשעול צר, כל גויים סבוהו גם סבבוהו, ויקראו אחריו מלא75 – והנה גם הוא היה לנפרד, לנבדל, וייסגר בתוך ביתו, ויהי עם לבדד ישכון, ובמוסרו נחתם; והיה בצאתו החוצה ועמדה לו עורמתו ויתנכל להביא טרף לביתו ולחם לפי הטף; ויוסיפו העמים עוד שנוא אותו ויבזוהו וישליכו עליו גם שיקוצים, וימנעוהו בוא בחברתם, אף לא באו לראותו במעונו הצר, ויבדאו עליו דברים אשר לא כן – ולא ידעו איש את אחיו…

הדבר הזה הֵרע לנו רב יתר מכל הרדיפות והגזירות הרעות, הרע לנו מבית ומבחוץ: לו באו השרים והמחוקקים לראות את היהודי בביתו, לו התבוננו לחייו כבמשפחתו, לו שמו עין ולב לכל תהלוכותיו בתחום מושבו – כי אז ראוהו כאשר הוא: אדם בחסרונותיו וגם במעלותיו, איננו כולו טוב כמלאך־אלוהים, ואיננו כולו רע כשד משחת, גם לו לב ונפש מרגישים רעב ושובע, קור וחום, מחסור ודשן, וגם הוא איש לאשתו, אב לבניו, ובעל בעמיו, אשר ידאג מאוד לכל הצטרכותם:ולו נתנו הם להיהודי בוא בחברתם, כי אז ראה גם הוא כי לא זאבי־ערבות המה משנאיו ורודפיו, כי לא על התורה והתלמוד לבדם יחיה איש ישראל, כי לא סם־מוות המה המדעים לתורתו ואמונתו, כי לא פרוזדור הינהו העולם־הזה, וכי התורה והמדעים, האמונה וההשכלה, הדת והחוכמות גם שניהם נחוצים לאדם.

אולם עריצי הגויים בימים מקדם שמו פדות בין האנשים,חומת־ברזל בנו בינינו ובין אדוני הארץ, ויסגרו גם דלתותיה לבלתי צאת ובוא, ויאמרו לעם־הארץ כי בנים משחיתים המה בני־ישראל, וימצאו עוונות ויעלילו עלילות ויצדיקו את הפטיש המכה בעברתו – ויאמרו גם היהודים להיסגר עוד, וייראו מאוד מפני כל אשר בעמים יסודו, ויקראו אור מתעה לשמש אשר תאיר לארץ ולכל הדרים עליה, ולכל מולדת־חוץ ‘צא טמא’ אמרו…

והנה עינינו הרואות,כי גם עתה, כי גם בימים ‘הנאורים’ האלה, בימים אשר נחצה – ברוב הארצות –החומה הבצורה היא, בימים אשר על תלה בנו חומה אחרת נאה ממנה, בימים אשר התקרבו מעט האנשים בעלי אמונות שונות, והנה גם בימינו אלה נשמע לא אחת מבעלי האגרוף, אשר סיבות שונות קירב את אחד היהודים אליו, לאמור: ‘לו היו כל היהודים כמוך כי אז לא רדפנו ולא היינו להם לשטן על דרכם בכל משלח־ידם’ – ואיככה תדע – פטיש כל היהודים, כי אינם כמוהו? איככה תדע כי שונה הוא מהם, אם לא תבוא בחברתם ולא תביאם בחברתך?… בוא־נא לתוך בתיהם, לתוך תחום מושבם, התבונן נא לא בשנאה קדומה – לכל מעשיהם, ואז תשפוט ולא עתה…

וכהיחס אשר בין היהודים לעמים אחרים, כן גם יחס היהודים מבני דור הישן לאחיהם מנדיהם, אלה האמונים בבתי־ספר ואשר לדור החדש יתחשבו, גם אלה אשר קראו לנפשם דרור, גם אלה היהודים אשר חונכו על ברכי החוכמה, אשר ‘משכילים’ יקראו למו, ואשר יקחו עמדתם בחברה לפי רוח עת החדשה – גם אלה לא יאבו הבט בתוך מרכז אחיהם ‘הנתונים בצרה ובשביה’, גם אלה לא ידעו את עמם, ואת אחיהם לא יכירו, גם אלה ישפכו בוז וקלון על אחיהם ‘יושבי חשך וצלמוות’, גם אלה רחוקים הינמו מן העם אשר ממעיו יצאו, וגם אלה לא ידעו ללמד עליהם זכות – יען כי לא ידעו דרכי חייהם, ויען כי לא יבואו לביתם…

‘הנה גם אנוכי חשבתי על היהודים “החסידים” רעה’ – חשב אחיטוב בלבבו בימים האלה, ‘גם אנוכי אמרתי בלבי כי חלאת אנשים וחרפת אדם המה, גם אנוכי דימיתי בנפשי כי רק לאור ההשכלה אדם ייראה, ואך לנוגה זרחה נכיר איש, לא כן “החסידים” אשר בחשכה יהלכו אשר אופל שמו סתרם, שם אין רגש ואין חיים, אין לב ואין נפש – ומה מאוד נואלתי! מה מאוד שגיתי!… לו ידעום כל שוטניהם כאשר אדעם הפעם אני, לו באו בחברתם, ולו ראו פעלם, דרכי חייהם ומשפחות ביתם כאשר אחזם אנוכי לעת כזאת, כי אז אחרת דברו!’

‘מה נואלו האנשים אשר ירבו חקור ואשר יתפלספו בבואם לתנות צדקת היהודים, ולהוכיח צדקתם נגד שונאיהם מקטרגיהם!’, חשב אחיטוב בעת אחרת, ‘לא בחקירות, לא בפילוסופיה ולא בדברי השכל ודעת לנו להוכיח כי משפט אזרח לנו בארץ, לא בספרים אף לא במאמרים נכחיש את אויבינו – לנו להביאם אל תוך בתינו, לנו להראותם את חיי משפחותינו, לנו לשוות נגדם את צדקותינו, חסדינו ואת ישרנו, ידעו את רגשותינו ואת מעשינו, את בנינו ואת חברתינו.. וכי יחדלו אז להיות בעוכרינו – מבשרי אחוזה זאת!’

ואמנם מבשרו חזה כאלה! הן גם הוא, בהיותו באודסה, בָּזָה ושִׁקֵּץ את היהודים האדוקים, אשר בשם ‘חסידים’ קראם; גם הוא, ככל אלה אשר דרכי אחיהם מוזרים למו, האמין באמונה שלמה בכל אשר יאמרו שונאינו מנדינו; וכאשר ידונו האחרונים מפרט לכלל, כאשר יורו אלה באצבע על איש אחד מבני־ישראל כי יחטא, לאמור: חטאת ‘הקהל’ היא! ואם ביהודי אחד נמצא עוולתה, אז יצעקו בקול גדול כי כל היהודים חוטאים ופושעים הינם גם יחד – ככה נראה כי אחינו ‘המשכילים’, אלה ‘הנאורים’ בנו, אשר לא ידעו את עמם, דנים מכלל לפרט, וכי יראו כי כל העדה מחזקת בנושנות היא, כי פאותיהם ארוכות וזקנם מגודל וכי בגדיהם כבגדי דור הישן – אז יאמרו כי איש ואיש יולד בה סכל הוא, אין לב לו, ואיננו כדאי לדבר בו מטוב ועד רע; וככה חשב גם אחיטוב בבואו לעיר סוכות בפעם ראשונה, בראותו את אנשיה ואת תוארם, את פניהם ואת בגדיהם… ומה שונו מחשבותיו עתה! מה נשתנו רעיוניו ומשפטיו על האנשים האלה ועל דרכי חייהם!

גם זה ‘התלמוד’, גם הספר רב־העליליה הזה, אשר לא רק בפי צוררינו, כי אם גם בפי בנינו היה למשל ולשנינה, ואשר גם עליו דנים מפרט – ממאמרים אחדים אשר לא ישרו בעיני הדור הזה – על הכלל כולו, לאמור כי רע רע הוא – גם הוא, אשר אחיטוב לא ידע ממנו כי אם מה ששמע מפי זרים ומה שקרא בדברי מקטרגינו, גם זה התלמוד אשר גם אחיטוב חשב בלבו כי הוא מקור לכל סבלות – אם לא לכל עוון ופשע – גם מאת זה התלמוד, ואת מעשי ר' שמעון בן־יוחאי הנפלאים והנוראים, ואת דברים אשר בהשכל ודעת יסודם ואשר יורו בינה בדרכי החיים והחברה.

פעם בערב ואנשים אחדים מבני העיר באו ביתה ר' ירוחם והוא ערך לפניהם שולחן, יין־שרף ושכר גם מכל מאכל אשר ייאכל, ויבקש אדון הבית גם את אחיטוב כי יסב גם הוא עמהם.

‘מה יום מיומים?’, שאל אחיטוב.

‘יום “הילולא” לנו היום הזה – "הילולא דר’ שמעון בן־יוחאי"‘, ענהו ר’ ירוחם שמח וטוב לב.

אחיטוב ביקש לבאר לו את הדברים האלה, אשר לא ידע פתרונם ואשר לא הבין למו.

ויספרו לו הנאספים את כל פרשות יום ל"ג בעומר, את הגדות התלמוד, ואת מעשי ר' שמעון בן־יוחאי הנפלאים והנוראים, ואת החג אשר יחוגו החסידים ביום ההוא בכל ערי מושבותם לזכרון הנסים והנפלאות ההם.

אחיטוב ישב בתוך האנשים האלה, שתה את כוסו, אף נדב גם הוא יין ושכר למרבה המשתה.

אפס כי לא הרווהו ה’הילולא' הזה נחת, ולא השביעו רצון; הן אמנם חברת האנשים האלה חביבה עליו עתה מאוד, אמנם הוקיר אחיטוב הפעם את שיחם ואת הגיונם את חידודיהם ואת סיפוריהם – לו הבין למו, לו שמע את לשונם ולו ידע את שפתם; אבל רובי הדברים היו בלולים בלשון המקרא, ומליצות רב לקחו למו מאת התלמוד ומדרשים, בשפתם ובלשונם, ואחיטוב שומע ואיננו יודע מה הוא שומע, ויהי ביניהם כאילם, וכנוכרי היה בינותם; ויתעצב אחיטוב בלבבו מאוד, וביותר חרה לו עד מוות עת אשר אחד הנאספים אמר דברי חידודים, כל הנאספים שחקו לדבריו ויפליאו את החידוד ההוא, ואחיטוב לא ידע אף לא הבין, כי בעקבות מאמר בתלמוד או במקרא כרוכה ההלצה ההיא…

‘אנחנו המשכילים נבזה אף נמאס את אחינו התמימים, ותקל גם שפתם גם תורתם בעינינו’, חשב אחיטוב בלבבו, אחרי שובעו כעס ויגון בערב ההוא, ‘ומדוע זה יתנכר אח אל אחיהו? מדוע לא נדע איש שפת אחיו?… מדוע לא ידע היהודי דבר מתורתו ומדברי ימיו? הן משכילים ניקרא, משכילים בחוכמה ודעת, בוז נבוז להאיש אשר לא ידע דברי־ימי־עולם, דברי־ימי הרוסים, וגם דברי־ימי־העמים הפראים והרחוקים; ודברי־ימינו, דברי הימים אשר לנו, לא נדע, לא נדע את אשר קרה את אבותינו מאז היינו לגוי עד היום הזה, לא נדע את אשר עבר על ראשינו, ואת זכרון הימים הטובים גם הרעים לא נכיר… כל עם ועם יחוג את זכרונותיו, את זכרון גיבוריו וחכמיו, וככה עושים היהודים, כאשר ראיתי ונוכחתי בערב הזה; ומדוע זה נשכחם אנחנו?… הן החסידים האלה קרבוני הפעם באמת ובתום לבבם, אמצוני במו־פיהם, אף הואילו להראות לי את אהבתם כאחים נאמנים, ואנוכי לא ידעתי את הדברים אשר בפיהם, לא הבנתי את שיחם ואת מהתלותיהם, ואהי בעיני כזר לאחי וכנוכרי לבני־עמי… לא טוב המעשה אשר אנחנו “המשכילים” עושים!…’

המחשבות האלה היכו שורשם בלב אחיטוב, ויגמור אומר להמציא לו ספרים, בשפות אשר־ידע, אשר בתולדות עם בני־ישראל ותורתו, ואשר יתנו לו דברי־ימיו, תולדות חכמיו, סופריו וגם רבניו, למען אשר ידעם גם הוא.

‘גם את השפה העבריה למדתי – לו מצאתי לי מלמד להועיל, ולו היו עתותי בידי’, חשב אחיטוב עוד, ‘אולם גם את זאת אמציא לי, אין דבר העומד בפני הרצון!’

ויהי ביום השני לעת הצהרים, ואחיטוב יצא לראות בעושי המלאכה, לפקח על הבנייה, ויהי אך יצוא יצא את העיר, ומחשבותיו אשר המו עוד גברו עליו ויעמק לחשוב מאוד, ויעבור על הבונים ולא התבונן, על עושי מלאכתם ולא ראה, ושוגה בשרעפיו הלך הלאה הלאה למרחבי השדה, עד עלותו על הגבעה הנשקף מול פני היער.

פתאום נבהל לראות איש יושב בצד הדרך הזאת על אבן גבוהה ותלולה, תחת צל הקמה, פניו מול פני השדה, וראשו שחוח מאוד, כמו יספור וימנה את חול הארץ ההיא.

אחיטוב סר לראות, ולאוזני האיש הגיעה שעטת פעמי ההלך ויתעורר גם הוא ויסב פניו.

‘בנימין?!’

אחיטוב?!'

קראו חליפות גם שניהם בהשתוממות.

‘הוא המקום אשר איוויתי למושב לי’, אמר בנימין בראותו כי ייפלא הדבר בעיני אחיטוב, 'למען אוכל לקרוא בספר אשר בידי הפעם.

ויוציא מחיקו ספר בשפת רוסיה ויראהו לאחיטוב.

אחיטוב הוסיף להתפלא.

‘הן לא אוכל להגות בו בעיר מפני חמת החסידים האורבים לי והשומרים צעדי, ועל־כן אסתר מהם ומהמונם – ואצא גם אנוכי בצאת הנערים והולכי בטל לראות בבונים, ואבוא עד הלום, לאמור כי הולך אנוכי לשוח לרוח היום, ואֶסָּתֵר הנה בתוך הקמה ואקרא בספר אשר בידי’.

ואחיטוב לא הסיר עינו ממנו.

‘שמע נא בנימין’, אמר לו אחיטוב אחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים, ‘התדע את דברי־ימי היהודים ואת קורותיהם?’

‘אדעם; הן ראשיתם בכתבי־הקודש, ואת אלה אדע עד מאוד, וגם את תולדות היהודים מן זמן חתימת המקרא ועד היום הזה קראתי בספרים אשר נתן לי מורי ורעי אשר בזיטאמיר’.

‘והנה גם לשון הקודש וגם את התלמוד הלוא תדע באר היטב?’

‘אדע גם את אלה!’, ענה בנימין ונפשו התפלאה לשאלות האלה אשר בפי אחיטוב.

‘ועתה שמע נא הפעם בקולי’, ענהו אחיטוב בלבב תמים, ויתן את יד ימינו על כתף בנימין, ‘אנוכי גמרתי בדעתי ללמוד את השפה העבריה, ללמוד מעט הפתגמים הטובים והמאמרים היפים אשר בתלמוד, ולהגות בדברי ימינו…’

בנימין הביט בפניו וישתומם מאוד.

‘ועתה דע לך’, הוסיף אחיטוב עוד, ‘כי אנוכי חושב עליך טובות, מצבך בעיר הזאת נגע עד לבי, ולשפרה אמרתי כי אעשה דבר למענך להצילך מיד הקנאים…’

‘אודך בכל לבבי!’

‘אפס כי הפעם אני נוטל עליך כי תבוא יום יום אל ביתי בערב ללמדני בדברים אשר הגדתי לך… נקבה עלי שכרך, ואתנה’.

בנימין חשב מחשבות.

‘הן לא אקח מידך כל מאום בעד הדבר הזה’, ענהו בנימין תפוש במחשבותיו, ‘אפס כי לא אדע אם יתנני חותני לעשות כדבר הזה…’

‘ועל־כן אמרתי כי בשכר תעשה את עבודתך – ויראה חותנך ושמח בלבבו’.

בנימין לא ענה דבר.

‘הנה מה טוב ומה נעים היה לי הדבר הזה!’, חשב בנימין בלבבו, ‘אמצא חן בעיני אחיטוב, ויקחני אחריו לאודסה, עיר מלאה חכמים ומשכילים… אבל, תקוותי שווא ותוחלתי הבל, הוא לא יקחני, ואנוכי גם אנוכי לא אוכל לנסוע מזה… הן פה חיי רוחי, ופה נשמת אפי… פה כי יקרבני אליו, פה כי אהיה לו למורה, כי אז אושרתי, כי אז באתי יום־יום לביתו, לבית ר’ ירוחם, כי אז ישבתי בחדרו גם בעת אשר איננו, ואקרא בספרי רוסיה עם שפרה…'

ויאנח בנימין במרירות.

‘מדוע אתה נאנח?’, שאלהו אחיטוב בצחוק, ‘הכי יראת את חותנך? אנוכי אסבב את פני הדבר כי גם הוא יאמר לדבר הזה טוב’.

‘ואז אעשה גם אנוכי כדבר הזה בכל נפשי’.

אחיטוב שב למקום הבניין, והעצה היעוצה ממנו כי בנימין יהיה לו למורה כל הנוגע לשפת עברית ותולדות עם בני־ישראל מצא חן בעיניו.

‘הן להעלם הזה יד ושם גם בספרות הרוסית, הן הוא קרא ספרים הרבה גם לרוח העת, וחברתו תנעם לי מאוד, ויהיה לי גם מלמד להועיל; הן ארכה לי העת בזאת העיר, ועל־כן מה טוב כי אשתלם בלימודים, בדברים אשר בעיר הזאת הרגשתי ראשונה את תועלתם וטיבם…’

אחיטוב לא החמיץ את דבר עצתו זאת, ובערב ביום ההוא בשובו לביתו, גילה את אוזן ר' ירוחם את החלטת דעתו, אף חילה את פניו כי ידבר על לב ר' גרונם חותן בנימין כי יתנהו להיות לו למורה.

‘ברוך ה’ אשר נתן בלב אדוני לעשות כדבר הזה‘, ענהו ר’ ירוחם בכל לבבו, ‘אולם מדוע בחר רק בעלם “השוטה” הזה כי יהיה מלמד?’

‘יען כי שוטה הינהו’, ענהו אחיטוב על־פי דרכו, ‘ולא אפחד ממנו פן ייוודע לו תעלומות מסחרי בהיותו קרוב אלי מאוד ויושב בחדרי יום־יום…’

המענה הזה הפיק רצון מאת ר' ירוחם.

‘אנוכי אדבר עם ר’ גרונם, והוא לא ימנע את חתנו מעם כבודו‘. ואמנם כן היה: ר’ גרונם קיבל את הדברים האלה בשמחה רבה.

‘האף כי לא אובה כי יהיה חתני למלמד’, אמר לר' ירוחם אחרי אשר הציע את דברי אחיטוב לפניו, ‘אולם בדבר הזה אשר גם מצווה בו לא אסרב, ואקווה כי גם בנימין לא ישיב את פניו’.

כרגע נפוצה השמועה בכל העיר, וישיחו בה נערים וזקנים אנשים ונשים גם יחד; איש אל אחיו תמהו, ואשה אל רעותה השתוממו, ותהי לשיחה בפי כול, אלה דרשו זאת לשבח, ואחדים מצאו דברים לצדד גם לחוב.

‘מי יודע?’, אמר איש אחד בבית־המדרש בין מנחה למעריב בתוך אנשים רבים אשר סבבוהו, ‘אם לא לחפש עלילות בא האיש הזה הנה? הן דברים לו עם שרי־הארץ ושרי־הצבא ואולי יאבה ללמוד “על –מנת לקנטר”?’

‘הבל הבלים!’, ענהו השני והוא עושה במלאכת אחיטוב אשר בבניין, ‘הן אנוכי ידעתיו מאוד: הוא אוהב ישראל – ואיש טוב ומיטיב…’

‘ואם כן, מדוע לא יבוא להתפלל בבית־המדרש אף בשבתות?’, הוכיח הראשון צדקת דבריו, ‘אם באמת ובתמים מעשהו, מדוע לא ישמור את מצוות ה’? אנוכי אתקע לך כפי כי אין ציציות בכנפיו, ולא יניח תפילין…'

‘את אלה לא אדע, אולם טוב־לבו וישרת־רוחו אדע עד מאוד’, ענהו האיש העושה במלאכתו.

‘המאת הדברים האלה תוכיח?’ השיבו עוד אחד מן הנאספים, ‘הן יש ויש גם “ערלים” טובי־לב…’

‘ואמנם טובים הם גם יחד’, ענוהו רבים מבני דלת־העם, ‘טובים הם מיהודים רבים צדיקים וחסידים…’

‘רב לכם!’, גערו בם אחדים תופשי התורה אשר עמדו גם המה שם.

*

‘לא תאמינו את אשר שמעתי היום הזה!’, אמר איש אחד בעומדו בתוך להקת אנשים שונים.

‘מה הדבר?’

‘הנה שמעתי אומרים כי “האשכנזי” אחיטוב השוכן כעת בעירנו, שלח פדיון לרבנו הקדוש…’

‘ומה זה תתפלא’?, הפריעו חסיד אחד. ‘המעטים הם “האשכנזים” המשכימים לפתחו?’

‘אבל הוא הינהו מעיר אודסה, עיר מלאה כופרים, אשר לא אמון בם, ובצדיקים יתנו תָהֳלָה…’

‘האם לא שמעת כי זה אחיטוב לקח לו את חתן גרונם לו למלמד ללמדו עברית?’

‘האם חתן גרונם היה למלמד?’

‘לא, הן גרונם לא יתן את חתנו להיות מלמד בישראל; אפס כי ללמד לאחיטוב יחשוב לו למצווה וגם לכבוד’.

‘עקבה דמשיחא!’, העירו אחדים.

* * * * *

אכן נודע הדבר!,, צעק איש אחד בבואו פתאום לרחוב העיר למקום אשר שמה יתאספו הסוחרים והתגרים, הסרסורים והמלווים.

‘מה הדבר אשר נודע לך?’, שאלהו ר' שמעון בהרב בדעתו נאמנה כי בין ‘הלצים’ נמנה האיש הזה.

‘הן תתפלאו כולכם ולא תדעו: מדוע החל האודסאי ללמוד שפת עבר! – הלוא?… ואנוכי ידעתי’.

‘ומדוע?’

‘הן הוא שמע כי ר’ ירוחם יזמר בכל מוצאי שבת־קודש את אשר קרה עם “איש חסיד” כי בין לילה “מלאכי רחמים מעונתו, אז החלו לבנותו, רבו בני המלוכה, ותשלם כל המלאכה… כלולת מגדלים נאים, לפי ענין הבנאים”76, אמר האיש ויזמר את החרוזים בניגון, ‘ועתה כאשר גם עליו לבנות את בית המעון לאנשי חיל, ידמה בנפשו כי כאשר ילמוד תורה מפי בנימין, ילך ויעסוק גם בקבלה, וישביע גם הוא את המלאכים כי יבנו למענו את הבית הזה, מבלי אשר יוציא את הכסף מכיסו…’

‘לצון חמדת לך, בעת אשר הדבר הזה הינהו פלאי־פלאים’, ענהו בהרב ויקמוט את מצחו, ‘והאמת אגיד לכם, רבותי, כי אם אמנם יד ר’ ירוחם עשתה כל זאת, ואך הוא פעל עליו לטובת הדבר הזה, אז שכרו הרבה מאוד… אל יהי הדבר הזה קל בעיניכם להחזיר בתשובה איש כזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה…'

‘בוודאי היא מצווה גדולה!’, הוסיפו האנשים כולם פה אחד. כדברים האלה וכאלה דיברו אנשי עיר סוכות, לשמע מעשי אחיטוב האחרונים.

וביום השבת הבא הגדילה הפליאה, ותרב התמיהה בעיר הזאת על אחת שבע.

לעיר סוכות בא ‘מגיד’ נוסע מעיר לעיר. החסידים לא אבו בראשונה לתתו לדרוש בעיר הזאת, כי שנואים הם ‘המגידים’ לכל עדת החסידים מאז; אפס כי המון העם, האומנים והפועלים, וגם רבים מן בעלי־הבתים הפכו בזכותו ויתאוו תאווה לשמוע אל דבריו, ובכן נתנו לו לדרוש בבית הכנסת ביום השבת אחרי־הצהריים.

ומה מאוד נפלאו האנשים בראותם כי גם זה האיש אחיטוב בא ביתה הכנסת לשמוע את דרשתו!

כל העיר היתה כמרקחה, כל אנשיה, למקטן ועד גדול, דברו בדבר הנפלא הזה, כולם השתאו וישתוממו, כולם התפלאו אף חקרו, דיברו ויתווכחו, וכולם גזרו אומר כי שב אחיטוב להיות ירא־האלוהים באמת ותמים.

אולם רב יתר מאשר השתוממו הם – השתומם הוא בבוא בפעם ראשונה ביום השבת אחרי־הצהריים לבית־הכנסת בעיר הזאת.

הוא קידם לבוא, ובטרם בוא ‘המגיד’ התבונן בכל אשר בבית ההוא: ראה כי אנשים רבים נאספים, איש־איש יושב על מקומו, יושב וקורא בספר; זה ילמוד בניגון ‘משניות’, ומשנהו – ‘עין יעקב’, זה ישים עיניו באחד מספרי מוסר, והשני בספר ‘שולחן ערוך’; גם אלה אשר לא ידעו קרוא ספרים כאלה, גם אלה בתהילים הגו, בספר ‘מנורת המאור’77 עם תרגום אשכנזית יהודית… ויחם לבב אחיטוב בקרבו, וכל עשתונותיו המו מאוד ויוסף להתפלא, הפלא ופלא, בראותו כי גם הפועלים, שכירי־יום, נושאי סבל, ועובדים במלאכת הבנייה אשר לו, גם המה כולם נאספים פה, גם אלה הוגים בתורת ה', וספרי־קודש בידיהם, ובאמונה ותום־לב הם מבלים את עת מנוחתם במקום הזה.

‘הכי לשמוע דברי “המגיד” נאספו פה?’, שאל אחיטוב את בנימין האלוני, אשר הלך אתו ללוותו הנה וישב אצלו עד צאתו.

‘כן הדבר!’

‘ומה הספרים אשר בידיהם?’

‘הן הם ילמדו מדי שבת בשבתם בבית־המדרש’, באר לו בנימין בראותו כי לא ידע את מנהג ישראל הזה. ‘האנשים האלה אשר בימי החול טרודים הם מאוד במלאכת־ידם להביא טרף לביתם, ואין עתם מספקת להם ללמוד תורה – האנשים האלה יקראו לשבת עונג בקוראם בספרי־הקודש, אלה אשר למדו בחדר בנעוריהם בבית אביהם ואשר יבינו במשניות או באגדות התלמוד יתעסקו בזה גם הפעם ואחרים הבלתי מלומדים “יגידו” תהילים, ככה יעשו בכל שבת־קודש בבית־המדרש; אולם אחרי אשר “המגיד” ידרוש היום בבית־הכנסת הזה לקחו גם המה ספריהם הנה למען אשר יהגו בם טרם יבוא “המגיד”..’

אחיטוב הוסיף להתפלא.

‘מה גדלו מעשי האנשים האלה, ומה רמו!’, חשב בלבבו אשר נפעם מאוד, 'הן כי אזכרה מעשי הפועלים, אשר בעיר אודסה, ואשוב ואראה מעשיהם פה אשתאה עד־מאוד! שם הוללות וסכלות, ופה תום ואמונה! שם חשק ותאוות־בשרים, ופה תורה ועבודת־אלוהים! שם תשוקת החומר, ופה רגשות הנפש ואמונת־הלב!… שם ביום מנוחתם שכר ירדופו, וביום שבתם ומועדם יין ידליקם, שחוק הקוביה והקלפים יקח לבם, ואחרי תאוותם הזנה יזנו, בשווקים וברחובות יבלו את עתם, בכל בית־משתה ישכנו, ואצל כל פינה יארובו; ופה – בית־המדרש ובית־הכנסת מכון לשבתם ביום השבת, תורה ותהילים כל הגיונם, בם ימצאו עונג ובם יתעדנו… והנה גם לעשירי־העם, גם לסוחרים וגם לתגרים, נפלא היום הזה, יום המנוחה – פה מאשר באודסה; מה יתנו ומה יוסיפו לנו עמל הימים האלה, שמה? הרבו עושרנו ואושרנו באין שבת ואין מועד לנו, על עושר ואושר האנשים האלה פה אשר מנוחתם נעמה עליהם?… נעלים האנשים האלה פה על האנשים אשר באודסה כאשר נעלה הינהו הרגש על התאווה, הרעיון על החומר והרוח על הגשם!…

ובין כה וכה בא “המגיד” ביתה־הכנסת, ויהס השמש את האנשים והדרשה החלה.

אחיטוב שמע באוזניים קשובות את כל אשר אמר, ואף כי לא הבין לכל דבריו, ואף כי לא ידע את הכתובים ואת המאמרים אשר העתיק, בכל־זאת התעורר בלבבו רגש הדת בעת שומעו את הדברים האלה, ונפשו כמו התרוממה עָל בשעה הזאת, ושבע־רצון יצא מן בית־הכנסת.

בנימין נלווה עמו גם בצאתו, וילווהו עד בית־מגורו בית ר' ירוחם.

‘הן לא תדע את הפעולה העזה אשר פעלה עלי השעה הזאת’, אמר אחיטוב לבנימין בלכתו, 'השעה אשר בה באתי בפעם הראשונה לבית־הכנסת לא תמוש מזכרי עדי־עד ולא אשכחנה נצח… היא הראתני את תומת־לב היהודים, את צדקתם ואת יושרם פעם אחת… אתם, יושבי ערים הקטנות, לא תדעו להכיר חין ערך הדברים, לא תדעו להוקיר את המחזה הזה, ולא תבינו לכל אשר אחזה אנוכי בה… מכתבי־עת הרוסים, אשר לשונאינו ולצוררינו, לא יבואו הנה, וכי יבואו לא יתנו למו לב; ומאוד־מאוד חפצתי להביא את אחד הכותבים עלינו שטנה לבית־הכנסת הזה ביום השבת אחרי־הצהרים, יראה גם הוא כמוני את ישרם ותום דרכיהם בפועל, יראה את פני האנשים האלה אשר יחיו באמונת־הלב, יראה בעיניו וייווכח כי ישרים המה..

בנימין לא הפריעו, ויתן לו לכלות את דבריו אשר ממקור נפשו נבעו הפעם.

‘אבל גם אתה אדוני הינך שופט מהיר!’ ענהו בנימין בענוות חן, ‘הינך נפעם ונרעש, ולבבך נדהם למחזה אשר לא ראית מימיך; אולם לו כמוני ידעת גם את חמת החסידים, את אייוולתם ואת קנאתם לה, את אמונות ההבל ואת ההזיות אשר בלבם ואת כל מעשיהם בבית ובחוץ, כי אז לא היית גם אתה אץ לשפוט על־פי היום הזה’.

‘אנוכי לא על דבר האמונה והדת דיברתי הפעם, לא על דבר חוכמתם ואיוולתם’.

‘ואם כן כמוך ככותבי מכתבי־עת ההם תדונו גם שניכם מפרט לכלל…’

‘מה המשל הזה אשר נשאת?’

‘הן צוררינו כי ימצאו איש עוול אחד והוא יהודי, ירחיבו פה ולשון לאמור כי היהדות רעה וחטאה היא; ואדוני כי מצא דברים טובים אשר ביהדות מוצאם, ישפוט בחפזו כי טובים וישרים הם כל חסיד וחסיד..’

‘לא אבין לשכל מליך אלה!’

'הן אמנם כי מידות טובות ומנהגים ישרים לעם בני־ישראל, אשר גם החסידות לא שלחה בם ידה להשחיתם; אולם הם־המה פרי היהדות בכלל, מעשי אבותיהם המה בידם, ומנהגים אשר הורישום הדורות אשר לפנינו בטרם עוד חסידות נולדה, ובטרם גמלה פרי הקנאה וההזיה בישראל; וכי תבוא עתה לשפוט מן הכלל הזה על כל חסיד וחסיד בפרט, או כי תשפוט מן המחזה הפרטי הזה על מעשיהם בכלל, הנה ישגה גם אדוני בהצדיקך כולם, כאשר ישגו הסופרים ההם בהרשיעם את כל העם הזה, כי גם שניכם לא הבדלתם בין כלל ופרט, בין יהודים והיהדות.

אחיטוב היה מלא מלים, ורוחו הציקתהו לענות להאיש הזה – אפס כי כבר קרבו עד פני פתח בית ר' ירוחם, ובנימין אמר לו:

‘למרות רצוני וחפצי לא אוכל לבוא הפעם לביתך, אדוני כי רד היום אלכה ואשובה לביתי’.

*


[כב] משוכת חדק

אֲשֶׁר אֵין־דֶרֶך לִנְטוֹת יָמִין וּשׂמֹאל

(במדבר כג, כו)

אחיטוב בא הביתה, וימצא את לאה יושבת על־יד החלון ושפרה יושבת לפניה וקוראת בספר ‘צאינה וראינה’78 את פרשת השבוע באוזניה.

ותיכלם שפרה בבוא אחיטוב, ותחדול ותסגור את הספר אשר בידה, ולחייה האדימו כתולע.

גם אמה לא כיהתה בה, כי כן דרך הנשים, אשר תדענה כי האנשים – גם החסידים – ילעגו להן ולספריהן, ותבושנה לקרוא בספרים ההם בעיניהם.

‘הישרדו דברי “המגיד” בעיני כבודו?’, שאלה לאה את אחיטוב, ‘המצא בית הכנסת אשר בעירנו חן בעיניו? הן זאת הפעם הראשונה אשר יבוא שעריו, ואשר יבקר בבית ה’ מאז בואו הנה…'

‘על־דבר הדרשה לא אוכל לשפוט’, ענה אחיטוב בשפה רפה, ‘אפס כי את אשר חזיתי במקום ההוא, את מעשי האנשים הנאספים, ואת מנהגי היהודים במקום הזה – את אלה אכבד בכל לבי’.

ובדברים רבים יוצאים מעומק לבו שפך שיחו לפניהן ויערה את כל רגשותיו באוזניהן.

בין כה וכה וגם ירוחם שב מן בית־המדרש, ותערוך לאה את השולחן, ויאכלו את ‘הסעודה השלישית’ יחד, וגם בעת האוכל הרבה אחיטוב להפליא את מנהגי היהודים במקום הזה את מנוח שבתם, ואת רחשי לבו למראה הזה.

ר' ירוחם קם ממקום מושבו וישב ללכת לבית־המדרש. לאה יצאה לשבת פתח־הבית, ושפרה ניגשה אל אחיטוב ובקול דממה אמרה לו:

‘לו ידע אדוני עד מה הוקרה נפשו היום הזה בעיני אבותי… לכתו לבית־הכנסת לשמוע דרשת “המגיד” היתה להם לאות על “נקודת היהודי” אשר בלבו, ועל “רשף־הדת” אשר עוד לא כבה בנפשו… אבותי שמחו בזה, ואנוכי משנה־שמחה שמחתי על מוצאו חן בעיני אבותי, ועל אשר ירב החן הזה יום יום…’

אחיטוב הביט בפניה, ובטרם פתח את פיו לענות לה דבר, וקול אמה נשמע, כי תקרא לשפרה כי תצא גם היא לעמוד על־ידה שם בפתח־הבית.

‘הנני!’, ענתה שפרה, ותמהר ותצא.

ואחיטוב נשאר יחידי בבית הזה, ורעיוני נפשו נבוכו, ושרעפיו המו מאוד.

הערב הביא את החושך בחדר (כי את הנרות לא יעלו טרם יתפללו האנשים תפילת־ערבית שם בבית־המדרש), והחושך הוסיף לעורר את מחשבות אחיטוב; הוא נתן את ידו על השולחן ויתן את ראשו עליו – ויעמק במחשבותיו מאוד.

דברי שפרה המעטים הביאו בלבבו סעיפים רבים וחזיונות אין קץ.

‘שפרה תשמח אלי גיל כי אמצא חן בעיני אבותיה’, חשב אחיטוב בלבבו לעת הזאת, ‘ולי מה יקרו דבריה אלה! מה מאוד אשמח גם אנוכי בשמחתה זאת! ומה רב הלקח אשר אלמד מאת הדברים הנעימים האלה, אשר תום וענוות־צדק נשמע בם!… היא תשמח כי אמצא אנוכי חן בעיני אבותיה; היא, אנוכי, ואבותיה… לא תמרה את פיהם, ותכבוש גם את אהבתה, גם את לבה וגם את נפשה תכניע לפניהם, ולא תתן גם את פיה למרות רוחם וחפצם – ותשמח הפעם כי אמצא אנוכי חן בעיניהם, לאמור: כי תקווה טובה נשקפת לה, כי תבטח בחן הזה אשר אמצא אנוכי כי גם אבותיה יאמרו לזבד טוב, וכי תייחל כי חני ילך הלוך וגדול בעיניהם עד אשר ברצונם וחפצם תאמר: “לי אתה”! ובאהבתי תתיימר… ואנוכי? האם גם צדקי הולך לפני? האם תום ויושר ילווני גם אותי בדרכי זה? האם גם לבבי בר ונפשי תמימה? הזכה גם אהבתי? אהבתי?! היא אמנם זכה, היא תקנן עמוק־עמוק בלבבי, היא תיגע עד נפשי; אולם לבבי ונפשי לא זכו… האצדק כי אקח לב נערה תמימה בעוד אשר אדע כי אבותיה לא יתנוה לי? התישר דרכי לפני להתבונן על בתולה, בעת אשר נפשי יודעת מאוד כי אשה גם לי?… באודסה יושבת אשתי בביתי, ופה אבות “חסידים” לשפרה, ואנוכי אשגה באהבתה?!… אמנם, הלב לא ידע חשבונות הרגש לא יכיר כל מעצור, והאהבה לא תחיש כל שטן וכל מפריע… אהבתי זכה מאוד, טהורה היא ונאמנה, ורוח נכון בקרבה!… אפס כי קול הצדק קורא באוזני לאמור: “אוון ומרמה!” התום והענווה, השלום והשלווה, אשר להם אשא נפשי הפעם, חיי המשפחה, ושלום־בית אשר לקחו את לבי, תמימות־לב וצדקת־נפש אשר בם תתפאר שפרה, הם־הם לא יתנוני לעשות תועבות, לזנות אחרי עיני ולבי, לטרוף שושנה נחמדה כמוה, להוליך תועה נפש זכה, ולהסיר לב הבת מעל אבותיה…’

זעה־קרה כיסתה את פני אחיטוב, לרגלי מחשבותיו אלה; החושך הגדיל גם הוא בחדר, ואימה חשכה שכנה בנפש אחיטוב ולבבו כים נגרש.

'ומדוע לא אהיה גיבור הכובש את אהבתו?, חשב בלבו עוד, ‘מדוע זה לא אוכל גם אנוכי לאהוב בלבי? מדוע לא אצור את רגשותי בחובי מבלי תת להם להתפרץ חוצה?…. צִדְקָה נפשה79 איוולת בנימין מהשכלת שלמה!… הן גם בנימין יאהבנה אהבה עזה כמוות, הן גם נפשו ולבו נתונים־נתונים המה לה; אולם הוא ידע לעצור בעד תאוותו, ידע למשול על רגשותיו, וידע גם לשום מחסום לפיו ונצרה על דל־שפתיו… מורה הוא לי בנימין בשפת עברית, ויהי לי למורה גם בלב עברי! אלמד ממנו גם תום ויושר באהבה, אלמד ממנו למשול ברוחי ולשום מתג ורסן גם לרגשותיו בקרבי וממנו אלמד להסתיר אהבתי…’

כה חשב אחיטוב, וכה גמר בדעתו; אפס כי בעוד רגע היתה החלטתו זאת כמוץ אשר ידפנו רוח, כל מחשבותיו וכל הגיוניו היו כלא היו בפתוח שפרה את הדלת ובבואה להעלות נר בבית.

שפרה לא ראתה בשבת אחיטוב יחידי נשען על יד השולחן, וגם אחיטוב בהעמיקו לחשוב לא שמע את קול צעדיה – ויהי כאשר הציתה אש באחד עצי־הגפרית אשר בידיה, ובראותה את צלם דמות אחיטוב היושב בזה, עבר צחוק קל על שפתיה.

‘אחיטוב?!’, קראה בקול ערב.

אחיטוב התעורר ויבט בפניה.

‘הן אדוני לבדו בבית, ואנוכי לא ידעתי’, הוסיפה שפרה בצחוק שפתיים.

‘לא לבדי הייתי בזה, איילותי’, ענה לה אחיטוב.

‘ומי אתך פה?’

‘את היית עמדי בכל עת שבתי!’, ענה לה אחיטוב ומפיו בערו גחלים, ‘בלבבי ובנשפי שמת קן לך, ואיככה אשב לבדי? כל חושי בי נתונים־נתונים המה לך, ואתך אני עדי־עד, אתך אני ברוח, גם עת כברת־ארץ קטנה תפריד בין שנינו…’

שפרה לא הוכתה עתה בתימהון לשמע דבריו אלה, לא האדימו לחייה ועיניה, אשר הישירו להביט בפני אחיטוב, לא השפילו מבטן הפעם; אהבת אחיטוב גדלה בלבה מיום ליום, ומאוד הכה לבה אותה על אשר מנעה מלים ממנו בימים האחרונים, ותירא פן יאמר אחיטוב כי קלה אהבתו בלבה, ותתאווה תאווה להביע גם רגשותיה אליו; ונפשה גרסה מאוד לדבר אתו באין איש עמהם, בהיותם לבדם בבית.

ואת השעה הזאת מצאה עתה.

הן היא החלה את השיחה הזאת אחרי צאת אביה, אך אז הפריעה אמה אותה בקוראה לה לצאת לעמוד אצלה, ועל־כן שמחה הפעם למצוא בדברי אחיטוב תואנה להשלים עתה את אשר החלה אז.

‘אחיטוב יקירי’, ענתה לו רוסית, ושפתיה נטפו מור, ‘מאוד אודה לאדוני חסדו זה; ויהיה־נא לבך נכון ובטוח כי גם אתה עמדי בכל עת, כי גם אנוכי הוגה בך כל היום, בדברים אשגה תמיד, ותמונתך העדינה נגד עיני… גם בלילה לא ישכון לבי וגם אז אשבע בנועם תמונתך בחזיוני לילה’.

חם לב אחיטוב בקרבו ברגעים האלה, ונפשו התגעשה מאוד בשומעו את דברי שפרה המבוארים.

ויאחז אחיטוב ביד שפרה באהבה רבה.

‘אהובתי!’

‘אהובי!’

ולב שניהם פחד ורחב מאוד, עיניהם הביטו איש בפני רעהו – ונהרו, ובעוד רגע ויחבק אחיטוב את שפרה בזרועותיו והיא גם היא חבקה לו, ושפתיים דולקות נגעו, ותטופנה נופת, והנשיקה הראשונה נשמעה…

‘מי את הנשיקה?’, שאל המשורר, ‘היא שפת הלבבות, לשון הנפשות, והיא החתימה בשטרי־האהבה?’

ושטר־האהבה כמו נחתם גם פה הפעם, כמו את כל לבבם הוציאו כבר, כמו את כל נפשם הערו עתה וכמו כל אשר בחובם גילו.

בדממה התפרדו הנאהבים האלה, בדממה הביטו שנית איש בפני רעהו, ובדממה התחמקה שפרה ותלך אל החדר השני, ותבך מאוד…

ואחיטוב נשאר בתוך הבית, עשתונותיו עזבוהו, ורעיוני לבבו אין אתו וכאיש אשר נותן בין השמים ובין הארץ, אשר לא ידע ולא יחוש מאומה, אשר נפשו תֶּמֶס הלכה, ואשר אין יש רוח־חיים במחשבותיו, כן נדמה אחיטוב לעת הזאת.

במצב כזה מצאוהו ר' ירוחם ואשתו לאה בשובם הביתה.

‘מה יעמיק יחשוב אדוני עתה?’, שאל ר' ירוחם את אחיטוב בצחוק שפתיים, ‘האם יאמר לחזור ולשנות את דברי “המגיד”, אשר שמע היום דורש בבית הכנסת?’

אחיטוב התעורר, אך לא ענה דבר.

ר' ירוחם ‘הבדיל’ על הכוס, והשפחה הגישה את מכונת־התה, את הכוסות ואת כל אשר להם, ותציגם על השולחן.

‘איה שפרה?, שאל ר’ ירוחם.

‘הנה היא היתה בזה לפני רגעים אחדים’,ענתה לאה בשפה רפה, ‘ובוא תבוא עד מהרה’.

ואמנם כן היה: שפרה שמעה באשר היתה כי אבותיה כבר שבו הביתה, וכי גם מכונת־התה עומדת הכן על השולחן, ותמהר ותמח דמעתה מעל פניה ותשב החדרה.

ותמהר שפרה ותיגש אל השולחן לטהר את הכוסות ולמלאותם למען אשר לא ירגישו אבותיה את אשר בלבה.

אולם מה זה היה לה? איה עיניה אשר אורו לפני שעה, איה שפתותיה אשר דלקו? איה פניה אשר שׂמחו? ואיה הפה אשר נשק באהבה רבה?

עיניה השפילו עתה להביט, כמו יראה מאוד פן תפגושנה את עיני אחיטוב, שפתותיה נהפכו לתכלת, ועל פניה נסוכה עצבת, ובפיה אין אומר ואין דברים; בדממה עשתה את מלאכת־ידיה הפעם, וכמו נפל פחד אחיטוב עליה, וכמו לבה חרד ונפשה נבהלה מאוד.

גם אחיטוב ישב בדממה אל השולחן הזה, גם עשתונותיו המו מאוד וגם לבבו הלך תועה.

ובכן עבר הערב הזה בדומיית השקט.

‘הה, מה נואלתי ומה חטאתי!’, חשב אחיטוב בלבבו בשובו לחדרו ובעלותו על ערש־יצועו, ‘לשווא פציתי פה לכבוש את אהבתי, לשווא אמרתי כי אהיה גיבור, מושל ברוחי, ולשווא היו כל מזימותי לקנות לי לב עברי!… חלש אנוכי, רפה־רוח, ואין־אונים!… ומי יוציאני הפעם מתוך ההפכה הזאת? מי יישר לפני ההדורים אשר עקשתי בחופזי? מי ישים דרך לפני ללכת בו ברחבה? ומי יסול המסילה, יסקל מאבן, ויאיר אחרי נתיבות אשר עוויתי?… הה, גדר בעדי הדרך, משוכת חדק80 לפני, ולא אדע צאת ובוא, אין דרך לפני לנטות ימין או שמאל… אם אמרתי אלכה בדרך זו בחרתי, וחטאת לי, וחטאתי לרוזליה, וחטאתי ליהדות, וחטאתי גם לשפרה כל הימים!… ואחדל, אך, לא! לא אוכל לחדול הפעם, לא אוכל לסגת אחור, לא אוכל לתקן את המעוות עוד!… אומלל הנני, וגם נפשי אמולה…’

ברעיונות נוראות כאלה התהפך אחיטוב על משכבו כל הלילה ההוא, וחלומות מבהילים הדריכוהו מנוחה גם בנפול תרדמה על עיניו ויישן.


[כג] יום הביכורים

‘מכל החגים ומועדי השנה, חג השבועות הכי נכבד’, יאמר משל העם, ‘כי כל דרכיו דרכי נועם, ושמחתו שלמה; בחג ‘המצות’ לא נאכל את כל אשר התאווה נפשנו, בחג ‘הסוכות’ לא נשב בכל במקום אשר נתענג בו – לא כן חג ‘השבועות’ כל מאכל ייאכל בו, ובכל מקום ומקום אשר נראה בעיניים נשב בו!’

כנים דברי המשפט הזה, וכל אמרותיו צדקו יחד. העם אשר ירגיש מאוד את נטל חג המצות, ואת עול סוכלו, את הכסף הרב אשר יוציא, ואת ‘לחם העוני’ אשר יאכל בו, את כל חומרותיו ואת כל המשא לעייפה אשר נתנו רבנינו על שכמו, וישוב ויזכור את חג ‘האסיף’ לתקופת השנה, את סוכתו ואת דלף הטורד ביום סגריר, את דאגתו לימי החורף אז, ואת החודש אשר כולו חג ומועד הנהו, וכל מלאכה לא ייעשה בו, הנה בזוכרו את כל אלה ייאנח בשברון־מותניים ונפשו יודעת מאוד להוקיר את חג ‘השבועות’ ‘יום הביכורים’, להכיר ערכו הרב ואת כל הנועם אשר ירגיש אז, ואת שמחתו אשר ישמח בו.

והנה גם הטבע הפלה את החג הזה לו. גם הוא עזר על־ידו לנטלו, לגדלו ולרוממו על אחיו החגים; בתקופות ניסן וגם בתקופת תשרי יעננו השמים עבים, יורידו שלג ומטר על־פני כל הארץ, הקור ישליך קרחו, מזרם ירטב האוויר, והרוח יבוא גם הוא להניס את כל האנשים ביתה, ולמרר את ימי שמחתם: לא כן חג ‘הביכורים’" בימיו ידשן האביב כל עצם, ישמח כל רוח, ויפיח נשמת־חיים באף כל היקום; שמש מאירה ועדינה תצא אז כחתן מחופתו, רוח צח ישובב נפשות וירנין כל לב, השדות יעטפו בר ועצים רעננים יעשן פרח ויציצו ציץ, היער ילבש ירק והאדמה תעדה שושנים, וכל צאצאיה יחגרו גיל.

וחג הביכורים עם כל הודו והדרו בא גם לעיר סוכות בפעם הזאת, בא – ויקח גם לב אחיטוב.

אחיטוב לא ידע מדברי החגים ושמחתם; הן אמנם נזכר הפעם כי בימי ילדותו שמע שמעם, אפס כי למן העת ההיא לא ידע דבר מנחם, וגם בבית אביו לא בא זכרם; זולתי ראש־השנה ויום־הכיפורים אשר אז הלך עם אביו לבית־התפילה; ויתפלא אחיטוב מאוד בראותו את כל אשר יכינו לחג הזה: ענפי עץ עבות הביאו ויפארו בהם את הבית פנימה, גם על מנורת נחושת קלל בעלת שישה קנים התלויה בסיפון הבית בתווך, גם בארבע פינות־הבית, וגם בכל מקום ומקום אשר עין־האדם צופייה, נתנו זמורות ופארות, ויקחו סוף וקנה וגם גומא, וינתחו אותם לנתחים ויעתדום לפזרם על־פני רצפת הבית; וידי שפרה מלאות עבודה לעשות בבד, לכבס ולגהץ את מכסה הכסאות ואת כל אשר במפות ובמטפחות ובסדינים, אף ליקטה עלי־עץ ועלי־פרחים ותדבקם בלוחות־הזכוכיות אשר בחלון ותעש מהם ציצים ופרחים, אף תמונות שונות לפאר בהם את החלונות, ותקח גם ביצים ותנקב חורים בשתי קצותיהן מזה ומזה, ותער את החלבון וגם את החלמון מתוכן, ותתן נוצות אפרוחים בחורים, ותתלה אותן בחוט בתקרה, לאמור: ציפורים הן אלה…

אחיטוב ראה וישתומם בלבו, ויהי כמחריש, ויתעתד גם הוא לקראת החג הזה, לראות את אשר ייעשה בו.

ויגל את אוזן מלמדו בנימין כי יאבה ללכת לבית־המדרש להתפלל בימי החג, אף ביקש את פניו כי יבינהו לדעת את המעשה אשר יעשה שם, ואת המנהגים אשר ינהג במו בבואו בבית־התפילה להתפלל בתוך קהל ועדה.

בנימין מילא את חפצו, ויספר לו כי החג הזה הוא ‘יום מתן תורתנו’ כי הלילה ‘ליל תיקון שבועות’, כי בו ייעורו האנשים כולם, וכי יחוגוהו בשמחה וטוב לב; הורהו לדעת את עניין ‘קריאת התורה’ ואת דבר ‘העליות’ ומנהגיהן.

‘בבוא אדוני ביתה־המדרש “יכבדוהו” הגבאי באין כל ספק בעלייה ועל־כן מה טוב כי ילמד אדוני את ברכותיה לפניה ולאחריה, למען אשר לא ייכלם אז, ולא ילעגו לו האנשים תחת הכבוד אשר יכבדוהו’.

‘צדקת מאוד’, ענהו אחיטוב.

כתלמיד מקשיב ישב אחיטוב לפני בנימין וישמע באוזניים קשובות את כל אשר אמר לו, אף למד בעל־פה את התפילות ואת הברכות אשר עליו לברך שם בפומבי, ויתעתד גם הוא לחוג את ‘יום מתן תורתנו’ בתוך כל קהל־ישראל.

ולאה אמרה אל ירוחם אישה לאמור:

‘הנה יעקב לא שב עדנה, ושרה תשב גלמודה בביתה נעצבת עד מאוד, עיניה תדמענה מאין הפוגות, ועתה מדוע זה יהיו לה גם ימי החג לבכי ולאבל? ושמחתה – למספד?’

‘ומה נעשה לבתנו?’

‘על דעתי נקרא לה ולשני ילדיה כי יבואו הנה לשמוח בשמחת החג, וכי בביתנו יחוגו את שני הימים האלה’.

‘ומה זה תשאלי? עשי כטוב וכישר בעיניך, וגם אנוכי אשמח מאוד לדבר הזה, אם אך תיאות שרה, הלוא ידעת את קשי־עורפה!’

‘אבל בקוראנו את שרה, הנה לא נוכל להשאיר שמה את תמר גיסתה יחידה בבית’.

‘מדוע תרבי מלים?’, אמר ירוחם ברוגזו, ‘קראי־נא גם לנערה הזאת ותאכל אתנו יחד! האם תמעט מכולת הבית בעדה?’

‘אבל בלי רצונך לא חפצתי לעשות דבר’, ענתה לאה בשפה נעימה, ‘ואמרתי אשאל את פיך בטרם אעשה’.

‘בדברים כאלה לא אמרה את פיך’.

לאה לא החמיצה את הדבר, ותמהר ללכת לבית בתה, היא שרה, לבקש מלפניה ומאת תמר בת נתנאל אחות יעקב חצרון אשר אתה בבית, כי לא יכינו כל מאומה לימי החג הבאים כי אתם יאכלו בימים האלה.

שרה מיאנה בראשונה לשמוע בקולה.

‘בביתי ובחומותי אשב ואבכה על קשי יומי’, אמרה לה בקול בוכים, ‘ואולי עוד יבוא יעקב’.

אבל לאה הפצירה בה ותיאות, וגם תמר ניאותה לה.

לא מוזר היה בית ר' ירוחם לתמר. זכרונות שונות עלו בלבה בהציגה עתה את כף פעמיה על מפתן הבית הזה, זכרה את ימי ילדותה את הימים אשר היא ושפרה למדו בחדר אחד, את הימים אשר כאחיות היו בכל משחקיהן אז; זכרה את העת אשר התחתנו אביה ור' ירוחם, והיא עם שפרה היו כתאומי צביה יחד, אין יום אשר לא התראו פנים, אשר לא באו אשה בית רעותה ואשר לא הלכו יחד לשוח; זכרה כי לא הסתירו אז דבר, וכי לבבן היה ערום נגדן בכל עת, ורעיות נאמנות התחשבו; זכרה גם את הזמן אשר למן הוא והלאה הלכה הרעות הזאת הלוך ודל, את העת אשר שפרה כמו טמנה בחובה את מחשבות נפשה, אשר כמו מסתרים היה לה, וכמו אשר גאה גאתה עליה, וכמו תעדה גאון וגובה נגדה… למן העת ההיא ניתקו מוסרות אהבתן, התראו פנים אך בעתים רחוקות, ואשה את רעותה לא ידעו עוד ותהיינה כמו זרות, ותשבנה אשה בביתה, והימים הראשונים נפלו; והנה גם זכרון הימים אשר נפל אביה למשכב ויחלה בא עתה לפניה, הימים אשר לבה היה לה לאבן, ראשה סחרחר, ועיניה מקור דמעה; הימים אשר לא הרגישה דבר ואך באביה החולה שמה כל מעיניה, הימים אשר גם שפרה ישבה שעות רבות בכל יום ויום בביתה, אך היא לא שמה לה אז לב – לא מגודל לבב, אך מקוצר־רוח… הזכרונות האלה באו לפניה דחופים ותכופים איש על־יד אחיו, ולא נפקד מהם גם הזיכרון האחרון אשר הועיל לקרב את שתי הנפשות שנית, ואשר לזכרו רתחו דמי לבבה ותדמענה שתי עיניה – הוא זכרון מות אביה וימי אבלה!… כמו חי ניצבו הימים ההם לנגד עיניה עתה, כמו מחץ מכתה נפתח עוד הפעם, וכמו הוותה וענות־נפשה הגדילו לעת כזאת על אחת שבע… זכרה כי הרבתה אז שפרה לנחמה, הרבתה לדבר ניחומים על לבה, השתתפה מאוד בצרת נפשה, וכאחות לצרה היתה לה אז, אך היא לא הבינה הפעם את דבריה… שפרה דיברה גדולות, דיברה על דבר החיים והמוות, על הזקנה והבחרות, על החלוף והתמורה, על האבות והבנים, ומליצת חידות לה, ותמשול משלים, ותדבר גבוה־גבוה, ומאום לא הבינה היא מכל אשר דיברה… הן אמנם מאז ועד היום שבה הרעות לשרור בלב שתיהן, הידידות הישנה התעוררה עוד הפעם ותהי שלטת בנפשן, אפס כי האמון והתגלות הלב ההיו למו בימי ילדותן לא שבו עתה, לא שבו לשום מבטחן אשה ברעותה כבראשונה, וסוד לבבן כמוס עמהן.

‘הן שינתה שפרה את טעמה’, חשבה תמר בלבבה, ‘עד כי לא אדע מה היה לה בימים האחרונים!’

ואמנם כן הוא. מאז למדה שפרה את השפה הרוסית ותחל לבקר את דברי סופריה החדשים, מאז קראה בספרי הרומנים ובשירי המשוררים, מאז החלה גם היא לחשוב מחשבות, ובדמיונות שיעשעה נפשה – מאז מאסה בחברת רעותיה בנות העיר הזאת, מאז היו עליה למעמסה שיחות הבטלות אשר בפי הנערות אשר בגילה, ותתגאה היא בדעתה, ותאמר בלבבה כי טוב לה לקרוא בספר, לשבת בית ולהגות באחד הרומנים, מאלפי דברי הבל ורעות־רוח אשר תהגינה בהם בתולות סוכות; ואף גם זאת, באשר כי הסתירה שפרה את דבר לימודיה וספריה, לא הגידה את מעשיה לכל נערה – כי יראה – ותכחד את הדבר הזה, על־כן חשבוה הנערות למתגאה, לנפרדת ונבדלת, וכל מעשיה ודבריה היו למו כמו זר, ותאמרנה נערות סוכות כי שינתה שפרה את טעמה וכי תתגאה ביפי פניה ובכסף אבותיה.

וכן חשבה גם תמר.

תמר היתה גם היא בת לאחד עשירי־העיר הזאת, בת לנתנאל חצרון, אשר ‘גביר’ קראו לו, ותהי תמר גם יפת־תואר וטובת־מראה, וכאשר שמה מבטה באחת המראות ופניה מצאו חן בעיניה מאוד, לא מצאה את החידה: מדוע תתגאה שפרה עליה? ‘הן גם אנוכי לא נופלת ממנה בחן וביופי, ואבי גם הוא עשיר, ובמה תתעלה היא?..’ אמנם לפעמים זכרה כי יתומה היא מאמה זה רבות בשנים – אולם את החסרון הזה לא הרגישה עד מאוד, כי את אמה לא הכירה, כי מתה עליה עודה ילדה קטנה, ואביה פינק אותה מנעוריה, ויהי לה גם לאם, ועל־כן חשבה לשווא מחשבות למצוא את יתרון שפרה עליה – כי לא מצאה.

אל נא ייפלא הדבר בעיני הקורא אשר קרה מקרהו בעיר סוכות, ואשר ידע את תמר וגם את שפרה פנים בפנים, וידע כי גם מלבד שפת רוסיה וספריה, אשר למדה וקראה שפרה בימים האחרונים, ואשר לא ידע כל איש את הדבר הזה, הנה מלבד כל אלה הן יתרון לשפרה על תמר כיתרון האור מן החושך: שפרה היתה חכמת־לב, ובינה יתירה נודעת לה מימי נעוריה, תחת אשר טפש לב תמר, אווילית היא ופתיה, וחוכמת מה לה – אל נא קורא־מכר! אל נא תשאל כאלה, הטרם תדע כי בדבר הזה, בדבר חוכמה ודעת, ישמח איש איש בחלקו מאוד, ועוד לא נולד האוויל אשר יאמר לכול: ‘סכל אני’; ומה זה תפלא כי גם תמר לא הכירה את חסרונה זה וגם היא חשבה בלבה כי תחכם משבעה משיבי טעם…

תמר היתה בת סוכות העיר, עיר מלאה חסידים ויראים, אשר כולם יגזרו אומר כי אין חוכמה לאשה ענייה בישראל כי אם בפלך ובשפות הקדרה, ולבנות עשירי־עם – כי אם לשבת בית ולהיסתר מעין רואים; ואת החוכמה הזאת הלוא ידעה גם תמר, ומה מנה יהלוך? איככה תדע את חסרון בינתה? ומה היא התבונה אשר ידרשו בעיר כזאת מאת נערה בתולה בת אחד ‘הגבירים’?…

ועל־כן עוררה לה תמר זכרונות בבואה הפעם לחוג את חג השבועות בבית ר' ירוחם, להיות בביתו ולאכול על שולחנו בשני ‘הימים הטובים’ האלה.

ושפרה קיבלה את פניה באהבה וברצון רב, שפרה השתתפה בצרת־נפשה מאוד, מאז מת עליה אביה ותהי יתומה באין לה אב ואם, ואחיה ואחותה גם הם אינם אתה בעיר הזאת, והיא יחידה וגלמודה; זאת ועוד אחרת הואילה לחדש את ברית האהבה והידידות בין שתי אלה: לבב שפרה נמלא בימים האחרונים רגש ודמיון, הגתה אהבה, ותחשוב מחשבות כל היום, וגם בלילה לא שקטה רוחה ולא נחה דעה, ותהי נדהמת ומבוהלת, נפשה פזורה, ותתחלחל תמיד מאוד, ואשר על־כן אמרה בלבבה למצוא לה רעיה אשר תרב תדבר עמה, אשר תבוא ברוב דברים וברוב עניין להסיח דעתה, ואשר תשכיח את הגות לבה בשיחתה; הן אמנם ידעה עד מאוד כי לא תוכל לגלות את מסתריה לפני כל איש ואשה, לפני כל רעיה וידידה – אולם גם דברים בטלים היו לה לרצון בעת הזאת, בעת אשר גם לקרוא בספרים לא יכלה, וגם לעשות במלאכת־יד היו לה לזרא: בכל ספר וספר קראה את דברי אחיטוב אליה, וכמו הצטרפו האותיות, ושם ‘אחיטוב’ נדפס באותיות גדולות בכל שורה ושורה אשר תשים בה עין; גם בעשותה בכל מלאכת־יד ראתה את פניו בכל דבר אשר בין אצבעותיה… ועל־כן היו לה לרצון רב דברי אמה, אשר גם אביה הסכים למו, לבקש מאת פני שרה ותמר כי תבאנה הנה, וכי תחוגנה פה את חג השבועות הבא, ועל־כן קיבלה את תמר באהבה רבה, ותרב מאוד לדבר אתה דברים של מה־בכך.

שרה ותמר באו לבית ר' ירוחם כיום תמים לפני החג, למען אשר תעזורנה גם הן להכין את צורכי החג המרובים, ותהי שרה את אמה בבית המבשלות, ותמר היתה את שפרה בבית, לעשות בכלי לבן, בציצים ובפרחים ובכל אשר עשו לפאר את הבית פנימה.

‘אנוכי אמרתי כי תתגאי שפרה עלי’, אמרה תמר אחרי ראותה כי שפרה תאיר פניה אליה, ‘ואשר על־כן מנעת רגליך מבוא אלי יום־יום כאשר הסכנת לעשות’.

‘גאווה וגאון רחקו ממני’.

‘ומדוע זה דחה דחיתיני בכל עת?’

‘הן כל עבודת־הבית עלי היתה כולה’, ענתה שפרה כמו תאמר להצטדק לפניה, ‘ואנוכי הנני טרודה מאוד’.

לעת הצהרים בא אחיטוב הביתה לאכול ארוחתו כמשפטו יום־יום, וירא את תמר ויתבונן אל מעשיה, ויחרש ויתאפק ולא דיבר דבר עד צאתו.

‘האם גם בחג יאכל אתנו “האשכנזי” הזה?’, שאלה תמר את שפרה אחרי צאתו.

‘הלא תדעי כי הוא ישב בביתנו ועל שולחננו יאכל מאז בואו הנה ועד היום הזה’, ענתה לה שפרה ותתאפק, ‘ומה זה תשאלי? הן יהודי הנהו גם הוא’.

יהודי?, שנתה תמר את דבריה, ותעקם את שפתותיה ועיוותה פניה, ‘הלאיש כזה יהודי תקראי? אבי, עליו־השלום, בגן־העדן תהי מנוחתו! אמר תמיד כי אסור לשבת יחד עם איש כזה, אשר “הערל” טוב ממנו… ודבורה השכנה הקרובה אלינו סיפרה לי מעשה ברבי אחד אשר בא אליו “אשכנזי” כזה בחלום לבקש ממנו רחמים… לו תשמעי, שפרה, את המעשה הנורא הזה, הן לא אוכל לספר הדברים כמו…. כי אז ידעת גם את את גודל החטא לקרוא לאיש כזה בשם “יהודי”…’

שפרה רגזה תחתיה לשמע הדברים האלה, אך בדעתה את האיוולת הקשורה בלב תמר התאפקה, ותאמר:

‘האומנם תדמי בנפשך כי כל דברי דבורה אמת וצדק? גם היא פתיה אין־לב, ודבריה איוולת המה יחדיו’.

‘ואת תחכמי מכל אדם!’, ענתה תמר בתלונה דקה.

‘נרף נא מזה, תמר!’, אמרה שפרה בכל לבה, ‘ונשים לבנו לעבודתנו, היום קצר והמלאכה עוד מרובה לפנינו…’

תמר הביטה בה, ושיחתן הוסבה לדברים אחרים.

ביום ההוא חדלו גם הפועלים והבנאים לעשות מלאכתם, אשר בבניין שלמה אחיטוב, בעוד יום, הקדימו לשבות כשלוש שעות טרם באה השמש, באומרם כי גם להם להכין לקראת ‘יום טוב’ הבא, לרחוץ את בשרם בבית הרחצה, להתקדש ולהיטהר לפני ה'.

ואחיטוב לא כיהה בם, וישב הביתה גם הוא, וירחץ, ויסך בשמן את ראשו, וישם את בגדיו החמודות אשר לו עליו, ויתעתד גם הוא לחוג את שני הימים הבאים את אחיו היהודים, ככל משפטם וחוקותיהם.

ויהי השמש לבוא, ויגש אחיטוב אל ר' ירוחם, ויאמר:

‘גם אנוכי אלך אתך אל בית המדרש להתפלל’.

דבריו אלה הפיקו רצון מאוד מאת ר' ירוחם וגם לאה ובתה שפרה שמעו ונהרו מאוד.

‘היטבת ככל אשר דברת!’, ענהו ר' ירוחם בשפתי חן, וילכו שניהם יחדיו.

‘חא־חא־חא!’, השמיעה תמר בצחוק קולה, אחרי אשר ר' ירוחם ואחיטוב יצאו מאת פני הבית. ‘חא־חא־חא! “האשכנזי” הולך לבית־המדרש… הולך להתפלל…’

‘למה זה צחקת?’,אמרה לה לאה בתלונה, ‘הכי ידוע תדעי לב איש? ודרכי תבל נגלו לפניך?’

‘איש טוב ומיטיב הינהו האיש הזה’, הוסיפה גם שרה ‘כל בני העיר יתנו צדקותיו, וגם אנוכי הנני מוכרת טובתו מאוד על אשר השתדל למעני באודסה…’

ושפרה לא ענתה דבר.

לבבה היה כים נגרש, מעיה רתחו, ותקצוף קצף רב על תמר ועל דבריה.

‘באנשים כאלה אהתל בכל עת ועת’, צדקה נפשה תמר ותאמר, ‘יהיו יהודים כמונו ואכבדם!’

ולא יכלה עוד שפרה להתאפק, פניה אדמו כתולע, וכל יצורי גווה רעדו מכעס ומרוגז.

‘לו החרש תחרישי, והיתה לך לחוכמה!’, גילתה למוסר אוזני רעותה, ‘פתיה את, ופתיות תדברי!…’

‘אל נא תקצפי עד־מאוד!’, ענתה לה שרה בהיותה עתה לאם לתמר, ותריב את ריבה הפעם.

ותמר גם היא אמרה לענות לשפרה ולהשיב חרפה אל חיקה ותהס אותה שרה.

ופני שפרה התאדמו עוד, דמיה בערו בה כיקוד אש, וכל עצמותיה רחפו.

‘הסינה־נא, בנותי!’, אמרה לאה בצחוק שפתיים, ‘יעבור זעם, והייתן רעיות כאשר היה’.

ושפרה קמה מעל השולחן ותשב לה מנגד.

‘הנה את היא הפתיה הפעם!’, הוסיפה לאה בצחוק בפנותה אל שפרה, ‘האומנם כי לכן המשפט בדבר אחיטוב?’

שפרה לא ענתה דבר, ויחדלו מדבר בזה עוד.

אפס כי לאה הביטה בעין ביקורת, עין חושדת, בפני בתה שפרה, ראתה כי התאדמו לחייה, שמעה כי בדברים היוצאים מן הלב הצדיקה את אחיטוב, וכי דברי תמר נגעו עד לבה – ותשמור גם היא את הדברים בלבה.

ואחיטוב היה שבע־רצון מאוד בבית המדרש אשר בא שמה להתפלל. ר' שמעון בהרב, הגבאי בבית הזה, קיבלהו באהבה גלויה, וגם יתר האנשים חלקו לו כבוד רב, ויפנו לו מקום בכותל מזרחי על־יד ר' ירוחם, ובדברי חנף וחלקות קיבלו פניו. גם הרב אשר בעיר הזאת כיבד את ‘העשיר’ הזה, ויגש אליו ויושט לו את ידו, לאמור: ‘שלום’ וכן עשו גם שאר האנשים המכובדים אשר בעיר, תחת אשר דלות־העם הביטו אליו ביראת־הכבוד מאוד ולא נועזו לגשת אליו. ויהי בעוברו בין הספסלים עמדו כל הפועלים העושים במלאכתו, ויעמדו גם שאר האנשים היושבים על־ידם לכבדו ולהוקיר שמו.

‘בתוך אחי אנוכי יושב!’, חשב אחיטוב בלבו למראה הזה, ‘הן זרים המה לי כל האנשים האלה, וידעו כי אנוכי אינני “חסיד” כמוהם, ידעו כי לא אדע את המצוות ולא אדקדק בהם, ובכל־זאת יכבדוני מאוד בבואי בפעם הראשונה לבית־תפילתם!… עוון פלילי הוא להתנכר לאנשים כאלה, להתנכר לאחים אהובים כמוהם!…’

בשמחה ובטוב־לב יצא אחיטוב מאת בית המדרש, ובנפש שומחת בא בלוויית ר' ירוחם לביתו, אשר גם הוא כולו אומר ‘יום טוב’: חג ביכורים לה'! חג האביב לבני־האדם!

הנרות אשר יאירו את הבית מבינות לענפי־העץ הירוקים אשר יסובו את מנורותיהם, הקנה והסוף אשר על הרצפה, והמזמרות והדליות אשר בכל פינות הבית, השולחן הערוך עם מכסה בד לבן אשר עליו, עם מנורות־הכסף ופטורי ציצים אשר עליהן – כל אלה פעלו עתה על נפש אחיטוב מאוד, לבבו נמלא רגשות נעלים, ונפשו כמו התרוממה על, וכמו הדרת קדש חופפת עליו…

פניו האירו, ומלבושי כבוד אשר עליו הוסיפו גם הם לוויית חן לו, ושפרה לא הסירה עין ממנו, ותשכח כרגע את כל, ותשבע דשן למראיתו, ומאוד גרסה נפשה להביע רגשותיה עתה לפניו ותקצוף על אנשי הבית אשר לא יתנוה לדבר אתו הפעם כאשר עם לבבה, וחברתם היתה עתה לה למשא.

בעת האוכל דיברו רק מעט, אחיטוב שאל על תמר, אשר ראה את פניה בפעם הראשונה, ואנשי הבית הגידו לו מי היא, ופניה נהפכו לאדמדם מדי דברם על אודותיה; ובכן תמה הסעודה, פינו את השולחן, ור' ירוחם ציווה להביא את המנורה על השולחן למען אשר ישב כל הלילה להגות בספר ‘תיקון ליל שבועות’ אשר הכין לו.

‘גם אנוכי אשב פה אמך’, אמר אחיטוב בכל לבו, ‘גם אנוכי לא אישן בלילה הזה, ושנינו יחד נקים את מצוות ה’".

אנשי הבית השתאו איש אל רעהו.

‘טוב הדבר’, ענהו ר' ירוחם בכל לבו, ‘כמוני כמוך נהגה בתורת ה’ כל הלילה ונתפלל ותיקין בבוקר השכם'.

והלילה – ליל־אביב בכל הדרו; שמים טהורים מאוד, ומראיהם תכלת כהה נחמד למראה, הירח יקר הולך וכל צבאיו, הכוכבים, יעלו איש־איש במסילתו, כנקודת־כסף יזהירו, וישמחו כל נפש וירננו כל לבב; רוח צח נושב בארץ, לחש על הדשאים וכמו יפיח רוח־חיים באף כל היקום, וכמו ישא על אברתו נשמת הבריאה ורוח כל המאושרים עלי תבל ארצו.

עין אחיטוב לא שבעה לראות את המחזה הנחמד הזה, מדי יצאו החוצה, ועמד כאיש אשר לפניו נגלו תמונות יקרות אשר אין ערך למו…

‘היחכה אדוני לעת אשר ייבקעו השמים ממעל?’, שאל ר' ירוחם אותו בצחוק שפתיים בצאתו גם הוא, ובראותו את אחיטוב נפעם ונרעש, ‘היאמר לכוון את הרגע ההוא?’

אחיטוב הביט בפניו, כי לא ידע מה בפיו.

ויצחק ר' ירוחם עוד, ויספר לאחיטוב את אמונת ההמון כי בליל זה ייבקעו השמים כהרף־עין אחד, וכל איש ואיש אשר יכוון את הרגע ההוא והיה כל היוצא מפיו אז בוא יבוא וכל משאלות־לבו בהרף־עין הזה יקום.

‘אפס כי עוד לא קרה מקרה כזה’, הוסיף ר' ירוחם בסוף דבריו, ‘כי לא יאבה ה’ להודיע לבני־אדם את “עת רצון” אשר לפניו, כ הנהו לנו “בבחינת הסתר פנים”'.

אחיטוב לא ענה דבר, ואף כי הבין עד מאוד כי האמונה הזאת בהבל יסודה, אולם לא אבה בפעם הזאת להתווכח עם ר' ירוחם, להוכיח לו איוולתו, ויהי כמחריש.

ובלבבו חשב:

‘אמנם אמונה טפלה היא בלבם – אולם לי נפתחו באמת שמים חדשים בימים האחרונים!…’

אחיטוב לא נתן גם הוא שנת לעיניו כל הלילה, וביחד את ר' ירוחם ישב, שמע לדברי ‘התיקון’ אשר הגה בו האחרון, אף דיברו דבריהם, וכאשר האיר היום, ור' ירוחם הלך לטבול את בשרו במקווה, יצא אחיטוב לראות בצאת השמש, דבר אשר לא ראה מעודו בעיר גדולה כאודסה, אשר מחזות הטבע מוזרים לאנשיה.

פאת קדים האדימה, ותשלח קוויה – קווי זהב, על כל נאות שדי, ויפוזו הדשאים, וכמו מדהבה גדולה, כמו פח זהב טהור מרוקע ועליו פיתוחי־חותם, ציורים מעשה־חושב היתה כל כברת־הארץ ההיא לפניו, כמו כל עשב למינו, כל צמחי־האדמה וכל עץ־השדה – כולם מעשי רקמה הינמו, רקמת זהב ותכלת.

אחיטוב התבונן אל המראה מאוד, עשתונותיו בקרבו נחו שקטו, לבבו הרגיע, ונפשו רוותה עדן עד־מאוד.

ויעורו גם כל בעלי־כנף – ויתנו בשיר קולם, ויקיצו גם כל בהמות־שדה משור עד שה, פרה ועז יחד, ויצאו לרעות באחו, ויצהלו הסוסים, ויגעו השוורים והפרות, גם שה ועז פערו פה, והשמש הוסיפה לעלת מעלה ונוגה לה מסביב, ויאירו פניה, וילבינו קוויה, ולבת־אש כל חזותה, ותהום נפש אחיטוב ותתענג על הדרת הבוקר הזה מאוד!

והנה יד שלוחה אליו, ותגע בכתפיו, וקול מדבר באוזניו יהודית, לאמור:

‘מה תחזה במראה אשר לפניך?’

אחיטוב התעורר וירא והנה יד ירוחם היא, וקולו הוא זה; ירוחם שב מבית־הרחצה ממקווה־המים אשר טבל את בשרו בו, וישתומם לראות את אחיטוב עומד ומשתאה.

‘הה, אדוני, מה נהדרה המחזה הזה!’

ר' ירוחם לא הבין לדבריו, ובקול דממה אמר:

‘הילך אדוני עמדי עתה להתפלל “ותיקין”81, או כי ישכב לנוח ויתפלל עם “המנין השני”?’

‘אתך אלך’, ענהו אחיטוב.

ויבואו אל הבית, וישימו בגדיהם עליהם וילכו לבית־המדרש להתפלל ‘עם הנץ החמה’.


[כד] ‘הדרשה’ הראשונה

מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז

(תהילים ח, ג)

ושמע שם אחיטוב הולך וגדול בעיר סוכות עד כי גדל מאוד; שמעו כי היה ער כל הלילה, כי התפלל ‘ותיקין’, כי עלה לתורה וכי ‘נדר’ נדבה הגונה בעלותו לתורה, מלבד מכסת הכסף אשר שילם בעד ‘העליה’; ספרו כמו־כן כי אכל את ‘הסעודה של חלב’ בבוקר השכם, הכול כמנהג ישראל, ועל־כן לא התפלאו מאומה בראותם כי הוא ילך אחרי חצות היום ביחד עם ר' ירוחם לבית חתנו –ר' ברוך.

וזה הדבר:

אחרי אשר קמו משנתם יסבו לאכול את ארוחת־הצהרים, פנה ר' ירוחם אל אחיטוב ויאמר:

‘הנה הואיל אדוני לנהוג ביום הזה כמנהג כל היהודים, ועתה אם טוב בעיניו ילך נא אחרי־הצהריים אתנו יחד לבית בתי חנה, ומחזה אשר לא ראה מעודו יחזה’.

‘ומה נחזה שמה?’

‘בנה הקטן ידרוש ביום הזה’.

אחיטוב ראה הביט בו כי לא ידע מה הוא שח.

‘הוא החל ללמוד “חומש” בימים האלה’, ביארה לו לאה בראותה כי לא ידע אחיטוב את ‘מנהג ישראל’ הזה, ‘ויעש לו אביו משתה, והילד, יאריך ה’ ימיו, ידרוש בפני כל הנאספים ככל אשר הורהו מלמדו'.

ואף כי לא הבין אחיטוב גם עתה את כל אשר אמרה לו, בכל־זאת ניאות ללכת עמהם באשר ילכו הם, ולראות גם את אשר ייעשה שמה.

כל אנשי בית ר' ירוחם הלכו לבית ר' ברוך, גם תמר נלוותה עליהם, כי חג משפחה הינהו הדבר הזה.

‘אנא, עמדי־נא על־ידי שמה’, אמר אחיטוב אל שפרה בהיותם בדרך, ‘למען אשר תביניני במראה, ותגידי לי פשר הדברים אשר לא אדע’.

‘אנוכי אעשה כדבריך’.

אחיטוב ידע כבר את ר' ברוך הזה, כי ראה את פניו וגם דיבר אתו בבית ירוחם; גם את אשתו את חנה הכיר, ועל־כן חשבוהו גם המה כמכר, וישמחו מאוד לקראת בואו, ויתנו לו מקום בראש הקרואים.

כל משפחת ירוחם, אבי חנה, וגם אבות ברוך ומשפחתו, נאספו לאט־לאט, וישבו כולם אל השולחן, לראות בשמחת האבות ובחוכמת הבן; אפס כי הבן ‘הדרשן’ הזה לא היה עוד בבית, כי לקחו ‘המלמד’ לשנן לו את הדרשה עוד פעם אחת.

ואחיטוב יושב גם הוא מחריש משתאה לדעת מה היא הדרשה, ומי הוא הדורש.

והנה הדלת נפתחה, והמלמד נשען על יד ‘העוזר’ עם כל צבא תלמידיו, ילדים רכים מבן חמש ועד בן שבע שנים, באו הביתה.

כל הנאספים קמו ממקום שבתם, ויתנו מקום להאורחים הקטנים האלה לשבת על־יד השולחן; ואדון הבית ואשתו מיהרו להגיש לפניהם אגוזים ושקדים, תפוחים ואגסים גם רקיקי־שמן, וגם יין הביאו בעד המלמד ועוזרו, והילד ‘הדרשן’ בן חמש שנים, ניגש אל אמו,אשר באהבה רבה החזיקה בו ונשקה לו, ותחבבו מאוד.

‘הלוא תראה את הילד היושב שם על־יד המלמד’, אמרה שפרה אל אחיטוב להבינו במראה, ‘הנה הוא הדור בלבושו וגם מורה־שעות גם שרשרת־זהב נתנו עליו – הילד הזה הינהו “המקשן”’.

‘לא אבין דבריך, עדינה!’

‘האם לא תדע את סדר־היום הזה?’

‘לא אדע’.

‘הילד “הדורש” יעמוד על השולחן, וזה “המקשן” יעמוד לנגדו על הכיסא, זה ישאל וזה ישיבו דבר, וזאת היא הדרשה"’.

ובין כה וכה לקח ר' ברוך את מצנפתו הלבנה, אשר נועדה לו ליום־הכיפורים, ואשר קליעות מעשה עבות במשי ובזהב חתולתה, וישימה על ראש הילד, גם את מורה השעות אשר לו הוציא מצלחתו וישם בכליו, ויקחו גם יתר הנאספים את מורי השעות אשר להם ואת שרשרותיהם, אשר בכסף ואשר בזהב, גם אחיטוב נתן את מורה השעות אשר לו, וגם שרשרת־זהב אשר עליו, וירכסו את כל אלה על בגדי הילד ממול לבו עד אפס מקום, והילד עדה גאון למראה כל השרשרות האלה, ואבותיו ואבות־אבותיו גם הם ראו ונהרו.

והמלמד נתן אות, ויציגו את הילד ‘הדורש’ על השולחן, והמלמד הציג את ‘המקשן’ לנגדו על הכיסא, כל הקרואים התאספו סביב לשולחן ופניהם מול פני הילד, דמעות־שמחה נראו בעיני חנה ועיני לאה, האב גם הוא היה נפעם עד מאוד, ואמו הזקנה נדחקה בין האנשים ותיגש אל ‘הדרשן’ ותלחש עליו לחש להצילו מן ‘עין הרע’ – והדרשה החלה:

‘מדוע העמידוך על השולחן?’, שאל המקשן.

'יען כי החילותי ללמוד “חומש”, ענה הדורש.

‘מה זה “חומש”?’

“חומש” – הוא תורת ה' תמימה אשר נתן לנו אלוהינו על־ידי משה עבדו'.

‘ומה לך ולחומש הזה?’

‘אנוכי הנני בן ישראל, המצווה “לעשות לשמור ולקיים” את כל הכתוב בו, ועל־כן הנני לומד בו למען דעת את המעשה אשר לנו לעשות, ואת המצוות אשר לנו לשמור ולקיים’.

‘ומה למדת בחומש הזה?’

‘ספר “ויקרא”’.

‘מה זה “ויקרא”? יהודי או נוכרי?’

שחוק־שפתיים נראה על־פני האנשים לשמע השאלה הזאת.

' “ויקרא” איננו שם אדם, ענה הילד ‘הדרשן’ בקול גערה, “ויקרא” היא תיבה'.

‘ומה תרגום התיבה הזאת?’

הילד תרגם לפניו בשפת יהודית־אשכנזית את הפועל הזה.

‘מי קרא?’

‘ה’ אלוהי ישראל!'

‘למי קרא?’

‘אל משה’.

‘מי הוא משה?’

‘אדון כל הנביאים’.

‘ומה ביקש ה’ מאת הנביא הזה?'

‘להודיעו את תורתו ואת מצוותיו’.

‘ומה המצווה הכתובה בספר “ויקרא”?’

‘בספר “ויקרא” כתובים דיני הקורבנות’.

‘ומדוע זה החילות ללמוד את הדינים האלה?’

‘להורות כי איש ישראל מצווה להקריב את נפשו קורבן בעד אמונתו ואלוהיו’.

‘ומה תדע עוד לספר באוזני על־אודות “ויקרא”?’

‘אות אלף בתיבת “ויקרא” היא קטנה מכל האותיות’.

‘ומדוע?’

‘להורות לנו כי “אין התורה נקנית אלא למי שמשפיל את דעתו עליה”; וכל איש המתגאה בתורתו התורה נשכחת ממנו… משה רבנו היה אדון הנביאים, והיה עניו מכל אדם, וממנו ילמד כל איש שלא להתגאות בתורתו נגד חבריו…’

‘ומדוע קטנה אות אלף, ולא אות אחרת?’

‘יען כי אלף פירושו למוד’.

‘ומדוע תתגאה אתה בדרשתך זאת?’

‘חס ושלום, אנוכי לא אתגאה’.

‘ומדוע תעמוד על השולחן?’

הנני שומע בקולך, והנני יורד ממנו…'

‘טוב דרשת, בני! טוב מאוד’, אמר המלמד, לאות כי הדרשה באה עד קצה הפעם.

אבי הילד ואמו מיהרו ויחבקוהו בזרועותיהם, ויבכו מרוב חדוות־לבם, ואבותיהם גם הם היו עליזי גאוותו, ופני כל האנשים הביעו רצון רב.

אם ברוך הזקנה הוסיפה עוד הפעם ללחוש עליו מפני ‘עין הרע’, וכל הנאספים ברכוהו בכל לבם.

‘יתן ה’ ותגדלהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים!'

‘אם ירצה השם נזכה ונראה בו ברכה’, הוסיפה אמו בלב שמח מאוד, ‘והיה ביום הגיעו ליום היותו “בר־מצוה” ידרוש עוד הפעם דרשה טובה ממנה’.

‘אמן!’, ענו הנאספים.

ולב אחיטוב סער מאוד בקרבו.

הנה־כי־כן ישרישו אהבת התורה והעם בלב הילד עודו באבו!', חשב בנפשו למראה המחזה הזה, ‘הנה־כי־כן ישמחו האבות ביוצאי חלציהם, וכן תאושר המשפחה בישראל!… שווא כל התיאטראות, הבל כל קרקסאות! ושמחת בית, שמחת אב בבניו היא תהולל!…’

והאנשים שבו וישבו סביב לשולחן ביחד עם כל הילדים, רבים מהם לקחו את הילדים ויושיבום בחיקם, וברוך ואשתו וגם לאה עמדו לשרת את האורחים ולתת לאיש ככל משאלות־לבו, ולעשות כרצון הקרואים.

ושפרה ישבה על־יד אחיטוב, ועל־ידה ישבה תמר.

‘המצא חן בעיניך המחזה הזה?’, שאלה שפרה את אחיטוב בקול דממה, ‘הלקח את לבך המראה אשר הוראית בזה היום, או אולי תלעג בלבבך על המשחק הנעשה את הילד הקטן אשר ראו עיניך?’

‘חלילה לי להלעיג אחרי הדברים האלה!’, ענה אחיטוב בכל בלבבו, ‘ואם כהתל באיוולת אהתל בם?… הן מהם אראה וכן אדע איככה יגדלו הנערים ויהיו לבנים נאמנים לאבותם, לעמם, ולתורתם… ואדע גם כן’, הוסיף אחיטוב לדבר בשפת רוסית באוזניה, ‘איכה תגדלנה בנות עדינות ויקרות כמוך על ברכיהם’.

‘ובן יקר אף נכבד כמוך, איכה נולד על ברכי אבות משכילים בעיר אודסה, גם בלא “דרשה”?’, ענתה לו שפרה כמו־כן רוסית בקול דממה דקה.

‘מדוע תדברו בלשון “הערלים”!’, אמרה פתאום תמר בקול גדול, למען אשר ישמעו כל הנאספים.

תמר היתה עוינת את שפרה למן הערב ההוא אשר עברו דברים ביניהן על־אודות אחיטוב, ועתה מצאה את העת המכשרת לנקום את נקמתה ממנו.

הנאספים הרימו ראש ויביטו בפני שפרה ולא דיברו דבר, אך לאה שמה עין, ותרא והנה התאדמו פני שפרה ותשפל את עיניה ארצה, ותלחש באוזני ר' ירוחם אישה לאמור:

‘קרבת שפרה לאחיטוב לא מצאה חן בעיני’.

‘הרפי־נא להגות בדברי הבל’, ענה ר' ירוחם בדממה.

והשמחה והמשתה בבית הזה ילכו הלוך וגדול, האנשים והנשים יאכלו וישתו וייטיבו לבם, זה יאמר דבר תורה ומשנהו – "מלתא דבדיחותה'82, אלה יספרו מעשי צדיקים ואחרים לצון חמדו להם, והמלמד אשר יושב בקרבם שתה רב יתר מאשר יאות לו וידבר דברים הרבה ויצעק בקול גדול וישמח לב הנאספים מאוד.

פתאום נשמע קול רעש גדול והמולה רבה ברחוב העיר, קול ענות גבורה, קול העם בצעקו חמס. כל הקרואים עמדו איש־איש ממקומו, השתאו וישתוממו, ויאמרו לצאת ולדעת מה הקול הזה אשר הגיע לאוזניהם.

והנה הביתה פרצו אנשים רבים מן דלות העם ויקראו בקול גדול אדיר וחזק:

‘הנה־הינהו המסית והמדיח! “המיסיונר” הארור!… הן הוא יתחסד, למען תפוש את נערי בני־ישראל בלבותם!… בקרבו ישים אורבו לנו!…’

‘מי הוא זה ואיזה הוא?’

‘מה הדברים אשר בפיכם?’

‘דברו בשפה ברורה!’

שאלו כל הנאספים בזה, למען דעת את אשר נהיתה.

“האשכנזי” האודסאי הזה!', ענו הצועקים בקול גדול, ויורו באצבעותיהם על אחיטוב.

כל האנשים השתוממו עוד, גם ר' ירוחם גם לאה, גם אחיטוב גם שפרה וגם כל האנשים הנכבדים קמו ממקומם ויבואו עד לפני הצועקים.

‘הגידו בשפה ברורה את אשר קרה בזה’, אמר ר' ירוחם בדממה, ‘אל תכחידו דבר!’

ובטרם עוד הספיקו לענות, פתח עוד אחד את הדלת ויצעק בקול גדול:

‘הנה הוא בבית הרב! לכו נא הגברים!…’

ויפן וילך בחופזה לדרכו.

ונשים מבכות את החטאים הולכות אחריו הלוך וצעוק בקול בוכים:

‘הה, חטאים בעיר! הוי! נמצאו בנו אנשים פושעים ורשעים!… ועל־כן ימותו בנינו עודם בשחר טל־ילדותם… בעוונותיהם ימותו ילדים רכים שלא טעמו טעם חטא – אוי ואבוי לנו…’

וההמון הולך ורב בחוצות העיר, כולם ירוצו, יצעקו, יהמו אף יריעו, לבית הרב ישימו פעמיהם, ומדי עוברם על פתח בית ר' ברוך יזעקו זעקה גדולה ומרה:

‘מסית ומדיח!…“מיסיונר”!… אפיקורס!…’

אחיטוב היה כאיש נדהם, כגבר עברו יין; הן הוא הבין עד־מאוד כי בשלו הסער המתחולל הזה, שמע את שמו מנואץ בפיהם וחרפתו על לשונם, שמע את כל הקולות והצעקות האלה – ולא ידע במה חטא ואשם, לא ידע את מי ומי החטיא והאשים, את מי הסית והדיח…

גם שפרה היתה נבוכה מאוד, גם נפשה תשתומם, וגם לבה נפעם.

אפס כי ר' ירוחם ולאה מחשים לכל הנאספים, לאמור: ‘הסו, ונשמעה את אשר בפיהם, ונדע את אשר היתה בעיר’.

וחפצם זה הצליח בידם, ויחשו כל הקרואים, והאנשים הבאים סיפרו בקול כדברים האלה, לאמור:

זה כשעה יצאו אנשים, אנשי העיר הזאת, לשוח בהיער הסמוך לעירנו, והנה מצאו שמה את התם ומיתמם את בנימין חתן ר' גרונם יושב וקורא בספר, כתוב בכתב ולשון רוסיה… כרגע נתנו עליו בקולם: ‘הוי, אפיקורס! טמא מטומא! ביום מתן תורתנו, בחג השבועות אחרי התיקון, תסתתר מעין רואים ותקרא בספרי “הגויים” ספרים טמאים ופסולים!’. לקול הצעקה נאספו אנשים רבים, טף ונשים יחד כל ההולכים לשוח, ויחזיקו בו ויביאוהו העירה, והנה הוא מובל לבית הרב לחרוץ משפטו… ותעבור הרינה בעיר לאמור כי יד אחיטוב היתה בכל אלה, וכל האנשים פה אחד יאמרו לאמור כי־על־כן החל אחיטוב ללמוד עברית ולבוא לבית־המדרש ולבית־הכנסת למען אשר ימשוך את בני־הנעורים בחכה, ויפרוש עליהם מכמורתו ויצודד נפשות לאפיקורסות – ובבנימין החל…

אחיטוב שמע גם הוא את הסיפור הלזה, ויחם לבבו בקרבו מאוד, וירחם את בנימין, ויעמד את פניו, ויאמר:

‘הנני ללכת גם אני לבית הרב, לראות את אשר ייעשה שמה!’

‘לא עת היא ללכת’, ענהו ר' ירוחם בדממה, ‘אתנו תשב פה עד אשר נדע איך יפול דבר’.

‘ואנוכי הנני יודעת מאוד כי בנימין קרא ספרי רוסיה עוד בטרם בא אחיטוב הנה’, אמרה שפרה בנוגע הדבר עד לבה.

‘ומאין תדעי את כאלה?’, שאלה לאה, ותבט בעין חושדת בפני בתה, ‘מה לך ולדברים האלה?’

‘הן גם היא דיברה עתה את “האשכנזי” רוסית’, העירה תמר בקנאתה, ‘באוזני שמעתי אותם מדברים בשפת הגויים…’

‘דומי פתיה!’, גערה בה שפרה בחמה גלויה, ‘הגם את במדברים? הגם את תרחיבי פה ותאריכי לשון?’

ובטרם עוד התגלה הריב החדש הזה, נשאו כולם את עיניהם לראות את המחזה החדש אשר נגלה לפניהם:

הדלת נפתחה ברעש, ותקפוץ לתוך הבית אשה צעירה לימים, קצרת־הקומה ורעת־המראה, פניה שחורים כעורב ועיני חתול עיניה, מעוטפת בשמיכה גדולה, ותקרב עד לפני אחיטוב אשר עמד בתוך הבית נדהם מאוד, ובקול צעקה גדולה קראה:

‘בוא אתי לבית הרב! לא ארפך ולא אעזבך…’

‘סורי מהר מזה, שד משחת!’, גער בה אחיטוב רוסית וחמתו בערה בו, ‘הלצחק בי נאספתם פה?’

ור' ירוחם אמר לו בלשון רכה:

‘היא אשת בנימין, ונפשה מרה עליה’.

‘הה, עוכר בעלי, עוכר אישי! מה עשיתי לך כי הבאת עלי רעה כזאת?’, הוסיפה האשה, ותבך מאוד.

למראה הדמעות רך לב אחיטוב, ובחמלה גדולה הביט על האשה ויתעודד ויתעורר, ויאמר:

‘אתך אלך לבית הרב, נקומה ונלכה… אנוכי אריב ריבו…’

כל הנאספים התאספו שנית סביב אחיטוב, הביטו אליו ולא דיברו דבר, כמו יראו מפניו הפעם, כמו ראו בעיניו כי לפידים מהן יהלכו, כמו פניו העידו בו כי חמות בלבבו, וכמו על שפתיו רעם וברק…

אחיטוב ציווה כי יתנו על ידו את מעילו, ויתעתד ללכת לבית הרב להציל את בנימין מרעתו ולהשקיט את דבר המהומה והמבוכה אשר בעיר.

* * * * *

‘מעשה נורא!’ העיר אחד הנאספים לרעהו בדממה, ‘הנה אנחנו שמחנו מאוד לבוא אחיטוב ביתה־המדרש, אמרנו כי היה יהיה לירא־אלוהים וחפץ במצוותיו – והנה פתאום נהפך הגלגל, ותחת אשר דמינו כי חתן ר’ גרונם ילמד את אחיטוב דרכי היהודים, לימד אחיטוב אותו דרכי הגויים ולשונם..'

‘מרשעים יצא רשע!’, ענהו השני במנוחת־לבב.

‘אולם קצרה בינתי ולא אוכל לדעת: איככה למד בנימין בזמן קצר כזה את ספרי הגויים האלה?’. שאל האיש בנפש תמה, ‘הן זה רק כשבועיים ימים מאז יבוא בנימין ביתה אחיטוב, וכבר למד ממנו לקרוא בספריהם, בספר כתוב בשפת רוסיה!’

‘שוטה שבעולם! התדמה בנפשך כי חוכמה גדולה היא ללמוד שפות “הגויים” וחוכמתם?’, ענהו האיש המדבר בו, ‘ראשונה, הן נכללו כל החוכמות בתורתנו הקדושה; וזאת שנית, האיש אשר למד “הוויות דאביי ורבא” הנה כל “חללא דעלמא”83 לפניו “כקליפת־השום” ובִּן רגע ילמוד לדעת את כל אשר יראה בעיניו… וזה לך האות: כי “יוסף הצדיק” למד שבעים לשון בלילה אחד…’

‘הלוא גבריאל המלאך למדו אז?’

‘וחתן בנימין הלוא לא למד כי אם שפה אחת’.

* * * * *

‘עתה נודע הדבר!’, אמר איש אחר, אשר בלומדים יתחשב, במקצוע הבית מזה, ‘הנה “לכאורה” היה קשה מאוד: מה למעונות הצבא בעירנו הקטנה הזאת? מה חפץ לאנשי־חיל בבית אבנים פה. אשר אבותינו ואבות אבותינו לא ראו בזאת בעיניהם?’

‘ומה הוא התירוץ אשר מצאת עתה לקושיא הזאת?’

‘פשוטו כמשמעו! בית מעון לאנשי־צבא לא היה בעיר הזאת, וגם עתה לא יהיה!…’

‘ומה הוא הבניין הגדול הזה אשר המה בונים?’

‘הוא הדבר אשר אמרתי! הן נדע הפעם כי האיש הזה הינהו “מיסיונר”, והוא בא הנה רק למען הדיח נערי בני־ישראל מאחרי ה’ ותורתו… והנני נשבע “בזקני ובפאות ראשי” כי הבית הזה יהיה בית מעון להמסיתים האלה, כמו “בי אבידן ובי נצריפי”84 שהיה בימי חכמי הש"ס, ואך לסמא את העין אמר כי בית־מעון לאנשי חיל המלך יהיה…'

השומעים התפלאו מאוד לחכמת לבבו.

‘אם כן עלינו להודיע הדבר לרבינו הקדוש..’

‘הוא ידע זאת באין כל ספק גם טרם הגדנו לו…’

ור' ירוחם דיבר אל לאה אשתו בלאט, לאמור:

‘הן תזכרי את הלילה אשר אחיטוב סיפר באוזנינו כי הוא דיבר דברים רבים את בנימין, ואנוכי יראתי מפני השיחה הזאת, כי גם אחיטוב גם בנימין לא הוציאו מפיהם דברים ברורים על־אודות שיחם והגיונם; והנה עתה אדע ברור כי זאת היתה שיחתם גם אז, ואשר על־כן בחר גם בבנימין להיות לו למורה, ובנימין גם הוא התרצה אליו להיות “מלמד”, אף שהדבר הזה איננו לפי כבודו ומצבו…’

‘ואנוכי יראתי מאוד לבתנו שפרה’, אמרה לאה בכל לבבה באוזני אישה, ‘הן הם יתלחשו תמיד, וגם עתה, הלוא אמרה תמר כי שמעה אותם מדברים רוסית יחדיו… ומה לנו ולצרה הזאת? הגם שפרה תהיה לשיחה בפי כול?…’

ר' ירוחם העמיק במחשבותיו מאוד לדברי לאה האלה.

'ואולי צדקת גם את, ענה בשפה רפה.

‘מחר, ואגידה לו כי יתור לו מנוחה במקום אחר…’

‘דרך נשים לך!…’, אמר ירוחם בחושבו מחשבות עד־מאוד, ‘“אץ במעשיו לא יצליח”, יאמרו האנשים; אנוכי אחשב דרכי ואדע מה לעשות…’

‘אבל, דע לך כי נפש שפרה וכבודה הינה בידך עתה… לא ייקל הדבר הזה בעיניך… חשוב דרכיך…’

‘אנוכי אדע את המעשה אשר אעשה’.

* * * *

ואחיטוב לא שמע את כל הדברים האלה אף לא שם לב לכל אשר בבית; לבבו הומה מאוד, נפשו עליו תשתוחח, ורעיוניו נבהלו.

ברוך אדון הבית הגיש לפניו את מעילו, והוא ממהר לעשות להלבישו, למען אשר יחיש פעמיו לבית הרב.

והנה נפתחה הדלת ונושא־המכתבים בא הביתה.

‘מה־זה לפני?’, אמר בשחוק שפתיים, ‘הנה בחוצות מבוכה, ובבית מהומה… ואנוכי גם אנוכי לא אדע את כתובות המכתבים אשר בידי… הנה האדון אחיטוב! – שלושה מכתבים בידי אליו מעיר אודסה, הינם לפניך’.

ויתן על ידו את המכתבים.

אחיטוב התבונן על הכתב אשר על המעטפה.

‘מאת רוזליה… מאת אבי… מאת יורב’, הגה אחיטוב בדממה בהכירו את הכתב.

‘והנה עוד שני מכתבים מאודסה’, הוסיף נושא־המכתבים בקול כמסתפק. ‘אשר לא פירש על המעטפה שם האיש אשר אליו הוא שלוח… הינם גם הם לפניכם, על מעטפה אחת כתוב: “לאשת האדון יעקב חצרון – לידה ממש”…’

שרה נבהלה נחפזה ותקח את המכתב מידו.

‘אני אני הנני האשה הזאת!’

‘ועל המעטפה השנייה כתוב לאמר: “לחותן האדון יעקב חצרון – לידו ממש”’, הוסיף נושא־המכתבים.

‘אני הוא האיש!, אמר ר’ ירוחם בנפש מבוהלת, ובידיים רועדות לקח את המכתב בידו.

‘מה זה?’, שאלו הנאספים משתוממים, ‘מכתבים אשר לא פורש עליהם שם האיש ורק בסימנים נכתבו…’

ונושא־המכתבים עזב את הבית, והבהלה האחרונה השכיחה את הראשונה.


 

[כה] בחוץ תשכל קנאה בחדרים: אימה!

בידיים ממהרות ובלב חרד פתח אחיטוב את המעטפה אשר למכתב אביו ראשונה, ופניו הלבינו כסיד, אצבעות־ידיו רעדו, עד כי התנועע המכתב אשר ביניהם, עיניו כמו גדלו ותמהרנה לקרוא את הכתוב שמה עד תומו, וישם וישאף רוח, וכל יצורי גוו רעדו מאוד…

אביו הודיעו את כל אשר נעשה בביתו בימים האחרונים, את חג יום הולדת ליזה, את אהבת חצרון לה, את אשר אירש אותה לו – על פי רצונו – בפני קהל גדול ואנשים רבים בטוב־לבם, ואת אשר בא היום – ממחרת הערב הזה – ברזילי, ובידו ‘מכתב ידך אשר הראה לנו, ואשר הגדיל מבוכת נפשנו מאוד…’

ארור נוכל, אשר הביא שואה על ביתי וינבל את שם בתי! וארור גם יורב אשר מנעני מכתוב אליך ראשונה להיוודע ממך את אשר אתו, טרם נתתי את בתי לו!… יורב סבבני בדברים רבים, לא נתן לי לכתוב, ואנוכי שמעתי בקולו, והנה באתנו הצרה הזאת!…

עוצה נא עצה! דע את עניינו – והשמיענו את דבריך! שים־נא לב להדברים האלה, וחקור ודרוש (הנה הנה בסוכות עיר מגורו) וכתוב לנו דעתך באר היטב.

בדברים האלה חתם גבריאל אחיטוב את מכתבו, ובנו שלמה אחיטוב הניצב עמנו בזה, נדהם מאוד לשמוע את הדבר הזה אשר לא פילל מעודו ולא עלה גם על לבו.

‘הנה עתה ידעתי את אשר כתב לי ברזילי…’, חשב אחיטוב בנפש הומייה, ‘עתה אבינה לדעת את השאלה אשר שאל אז ממני ואת הרמזים אשר במכתבו…’

וימהר ויפתח גם את המעטפה אשר למכתב רעייתו רוזליה, והנה גם היא תספר באוזניו את המקרה הנורא אשר קרה לאחותו עם זה האיש יעקב חצרון, גם היא כתבה לו כי יורב הזהיר אותם אחת ושתיים לבלתי יודיעו בסוכות העיר דבר מכל הנעשה עד אשר ייגמר דבר.

‘וכי אך לזאת גיליתי את אוזן ברזילי לאמור: הנה אישי יושב בסוכות, כתוב־נא אתה אליו ושאל־נא את פיו על־אודות האיש הזה, למען נדע מי ומי הוא…’

בדברים האלה חתמה רוזליה את מכתבה אשר גם הוא הוסיף להפליא את אחיטוב מאוד.

‘הה!’, חשב בלבו הנפעם, ‘ה’ מצא את עווני! אנוכי בגדתי באשתי ויפת־לבי אחרי בתולה תמה וישרה – והנה נלכדה גם אחותי בפח, גם רגליה נאחזו ברשת כרשת אשר פרשתי אנוכי לשפרה… אולם חמתי על זה האיש יורב, הן הוא, כפי הנראה, ידע מראש כי אשה ובנים לחצרון בזה, ומדוע סבבם בכחש? מדוע לא גילה את אוזנם, וימנעם גם מכתוב אלי?…'

ובחמתו קרע את המעטפה מעל מכתב השלישי, מכתב יורב, ויקרא בו כדברים האלה:

ידידי האהוב!

אביך וגם רעייתך הכבודה כתבו לך על־אודות השערוריה אשר בביתו, על־אודות ליזה וחצרון, ועתה שמע הפעם בקולי, לדברי האזינה, ולאמרי־פי הט לבך, כי יגעו לכבוד בית אביך, למצבו, ולתקוותיו בימי הזקנה, ועמהן גם לתקוותיך…

חצרון אוהב את אחותך את ליזה אהבה עזה כמוות, כל לבו וכל נפשו וכל אשר לו יתן באהבה הזאת, גם היא תכבדהו מאוד; ואתה הלוא ידעת את מצב אביך כי ברע הוא, אתה הלוא תדע כי אם לא יעמוד רווח והצלה לו ממקום אחר, אז יאבד בעניו, ביתו יימכר, וכבודו ירד לעפר, וזאת הניעתני לתת את ידי לחזק את האהבה הזאת לתומכה ולסעדה, בי ברכה בה לכל בית אביך: חצרון גמר בדעתו לגרש את אשתו אשר בסוכות, להשתקע באודסה, ולהיות חבר בכספו לכל עסקי אביך… האיש הזה הינהו האחד אשר בידו להציל את אביך ממצבו הפרוע, להשיב לו את כבודו הראשון – באהבה אשר יאהב את ליזה… ועתה הלוא תדע, הלא תבין, כי בחוכמה עשיתי לבלתי הודיע לאביך כי אשה לחצרון בסוכות העיר; אמרתי יהיה־נא לה לחתן, יארש נא אותה בפני קהל ועדה, ואחרי־כן נשים עצות בנפשנו לגרש את אשתו – ואיש לא ידע פה דבר – ולאביך היתה הרווחה… אולם זה הנער ברזילי קלקל את עצתי; לא אדע איככה נודע לו כי אדוני הינהו בסוכות. ויכתוב מכתב אף קיבל את תשובתך, ויבוא שערוריה רבה… ועתה, שלמה בן־יחזקאל, אם כבוד אביך ואחותך יקרים לך, אם תאבה גם אתה כי יוטב מצב אביך בימי זקנתו, ואם (הדבר אשר לא אספוק בו רגע) קרובים כל הדברים האלה אל לבך, זאת עשה אפוא: בקש עצה בקש תושייה כי אשת־חצרון תקבל את גטה מידו, ואנוכי איישר את ההדורים גם עתה, אנוכי אקשר את המעדנות האלה עוד הפעם, כי אנוכי היודע אשר לב ליזה טוב עליו עוד גם עתה, ואביך הלוא יבקש עזרתו בו…

אחשוב לצדק כי בנת לרעי גם מרחוק, ועל־כן עשה כאשר יעצתיך… הפוך בדברי והפוך בם, וידעת כי הצדק אתי.

ידידך וידיד בית אביך

יורב.

נדהם ומשומם מאוד עמד אחיטוב בתוך החדר. המכתב האחרון הזה שדד את כל מערכי־לבבו, ויהם את מחשבותיו סגנון לשונו, אופן מדבריו, תארו את מצב הדבר כמו שהוא בדעת צלולה ומיושבת, דבריו בדבר כבוד אביו ואחותו, התקוות הטובות והישועה הגדולה אשר חזו למו בראשונה, ואשר עוד גם עתה בפיו ובלבבו למלא אחריהם – כל אלה הפיגו את לבו, כל אלה הביאו לו מחשבות, תחת הדמיונות אשר בלבלו את מוחו בראשונה..

ואשת בנימין תעמוד עוד עליו, תריד בשיחה, תהגה ותהמה, תתאונן מר באוזניו, ובקול תלונה תצעק:

‘מהרה, החישה! נלך ביתה הרב, והצל נא את בעלי אשר הבאת עליו שואה לא אדע שחרה!…’

והנה מירכתי הבית מזה, נשמע פתאום קול צעקה:

‘הושיעו! חושו לעזרה! – היא מתעלפת!!…’

ויסב אחיטוב את עיניו, וירא והנה שרה נופלת ארצה, ר' ירוחם, לאה אשתו, שפרה, חנה, ברוך, תמר, ואנשים רבים מן הנאספים עומדים סביבה ויבקשו להשיב נפשה אליה, פני כולם הלבינו כסיד, כולם ישתאו איש אל רעהו באין אומר ואין דברים…

‘מה זה? מה נהייתה?’, שאל אחיטוב בבהלה.

ושפרה הושיטה לו בדממה שני מכתבים כתובים יהודית בכתיבה תמה ואותיות גדולות, אשר ידי איש אחד כתבם ושפה אחת ודברים אחדים גם לשניהם.

הם־המה המכתבים אשר האחד נשלח על־שם אשת יעקב חצרון והשני על שם חותן יעקב חצרון, ואשר גם בשניהם לא מצאו כתוב: מי ומי הכותב והשולח.

בעת אשר אחיטוב קרא את שלושת המכתבים אשר באו לידו, מיהר ר' ירוחם לקרוא את שפחת ברוך, למען אשר תקרע את סגור המכתבים אשר קיבל הוא ושרה בתו; השפחה באה, המכתבים נפתחו, ופני ר' ירוחם הלבינו כסיד, ושרה נפלה על הארץ מתעלפת…

את המכתבים האלה נתנה עתה שפרה על יד אחיטוב, בתור מענה על שאלתו; אותות פחד ושיממון נראו גם בפניה, עיניה הביטו בפני אחיטוב אשר גם הם זועפים, רגע קטן הביטה ותרא כי גם ידיו, האוחזות במכתבים אשר נשלחו לו, רועדות, וכי גם הוא איננו שבע־רצון מאת המכתבים האלה, ורגע הסירה את עיניה ממנו ותבט בפני אחותה המתעלפת, בפני כל הנצבים עליה – ותהמה מאוד.

‘השמועות רעות גם במכתביך?’, שאלה שפרה בקול דממה דקה את אחיטוב, ‘הגם לך הודיעו את הדברים האלה?’

אחיטוב לא ענה לה דבר, ואך פניו העידו בו כי לא טובה השמועה אשר בפי מכתביו.

ושפרה החישה למקום שרה, ואחיטוב קרא מתוך המכתבים בשפת יהודית אשכנזית, כדברים האלה:

הנני זר ומוזר לכם, אולם אסונכם נגע עד לבי; לא אדעכם בשם, וגם את פניכם לא ראיתי מעודי, אך את פני יעקב אדע ואת דרכיו הרעים ראיתי, ומעשיו בעיר הזאת ידעתי, על כן אמרתי: אודיע דרכיו לכם, אולי תוכלו להביא לכם עזר; איש ישראל אנוכי, ישראל אשר יחוש צרת נפש רעהו, אשר מחויב להזהיר ולהודיע ואזהיר ואודיע גם אני.

דעו־נא הפעם כי יעקב עזב פה דרך הישרה וילך שובב בדרכי לבו, עזב את מנהגי ישראל ותמיד כל היום ישב בבתי משתה ושמחה, בתוך עלמות תופפות, ובלילה ישכנו רגליו בבתי תיאטראות, ובכל מקום ומקום אשר איש ישר הולך לא יבוא…

עוד גם זאת, הנה חשקה נפשו באחת מבנות העיר הזאת, ויאמר לקחת אותה לו לאשה, כיחד לה ולא הגיד כי אשה לו בסוכות, ויפתה את לבה ולב אביה, והנה תמול בערב כתבו את ‘התנאים’ עם הבתולה ההיא…

חושו בואו הנה בעוד־מועד, בעוד אשר תוכלו להצילו, ולהציל גם את נפש הבתולה, אשר יגורה בחרמו חושו, אל תעמודו כי בנפשכם ובנפש יעקב הוא!!

אנוכי עשיתי זאת למען המצווה, וכל דברי אמת וצדק, לא העדפתי על מידת רשעתו עד מה.

ואתם אם תאבו, ושמעתם – ותצילו את נפש יעקב ואת כבוד ביתכם, ואת נערה תמת־לב אשר תאמין בו; ואם תמאנו – וניחמתם באחריתכם ולא תוכלו הושיע, ותהיו מן ‘הצועקים ולא נענים’.

בואו הנה עד־מהרה, ותראו כי כנים הדברים אשר ידבר באוזניכם.

הדורש טובתכם

והמזהיר אתכם מראש

איש יהודי

ופני אחיטוב נפלו מאוד, המכתב הזה שת נוספות להמית רוחו בקרבו, עורר בו רגשות אשר לשווא נאמר גם אנחנו להגשימם בזה באומר ודברים…

‘ידי ברזילי במכתבים האלה!’, הגה אחיטוב ברוח נשברה, ‘ידיו היו במעל הזה, הוא־הוא שלח את המכתבים… הוא ישאף נקם, ואנוכי, אך אנוכי נתתי את החרב בידו… אנוכי גיליתי לו הדברים..’

פתאום נשמע קול רעש גדול ברחוב העיר עוד הפעם. אנשים, נשים ונערים ירוצו יחד, יצעקו בקול גדול, יריעו אף יהמו, מחנה כבד מאוד; האבק עולה לפניהם, ונערים שובבים יעפרו בעפר מאחריהם, והקול הולך וחזק, והעם הולך ורב…

בנימין האלוני הינהו מובל בתוך המקהלה הגדולה הזאת ביתה־המדרש, כי לא מצאו את הרב בביתו, והרבנית אמרה כי הלך לבית המדרש, ותהפוך כל העדה הנועדה את פניה גם היא, ויקחו את בנימין השבוי אתם, ויוליכוהו בקול צעקה והמולה רבה למקום אשר שם הרב, ואשר שם ישבו כסאות למשפט הזה. ושם ידינו את דינו.

‘הה, הנה אישי!!’, צעקה בקול גדול האשה הניצבת על ידי אחיטוב, ובחופזה עזבה את הבית.

גם אחיטוב התייצב פתח הבית לדעה מה ייעשה בזה.

‘הנה הינהו האפיקורס, המיסיונר’, צעקו הנערים קל גדול, ‘רבותי! ראו הביטו בפני “הגוי” הזה!’

‘קחוהו גם אותו!’, צעקו אחרים בהמולה רבה, ‘נוליך גם אותו אל הרב, נמשוך את המנוול הזה לבית־המדרש!…’

‘הוא הוא אשר בעוונו מתו עוללי טפוחים, אשר הביא מגיפת הילדים לעיר הזאת!’, צעקו “הנשים הצדקניות” אשר בעיר בקול מעורר בכי, ‘הנה הוא הרשע, החוטא והמחטיא!…’

ועיני אחיטוב רואות, ואוזניו תשמענה, ולבבו כים סוער.

פתאום התעורר, וכמו נחה עליו רוח־גבורה, כאיש־מלחמה אחרי אשר אויביו יקיפוהו מכל עבריו.

‘סורו מהר מזה, פועלי אוון!’, צעק אחיטוב בקול גדול בשפת רוסיה ‘מדוע סבותם את בנימין הזה?…’

‘חא חא חא!!’, ענהו קול העם ברעה, ‘הוא ידבר עמנו “יוונית”!… – הנירא?…’

וכל האספסוף הלך למסעיו, הלוך וצעוק הלוך וסעור…

– אפיקורס! “גוי”! מסית! “מיסיונר”!.., צעקו הנערים השובבים באוזני אחיטוב, והזקנים נדו ראש ולא הרפו מן בנימין ויוליכוהו לדרכם לבית־המדרש.

ואחיטוב עמד כנציב־מלח, מבלי נוע, ושרעפיו עזבוהו.

ולאוזניו הגיע פתאום קול יללה מן הבית, קול לאה בצעקה, קול בכי גדול:

‘חושו לעזרה! הביאו רופאים! הביאו סמי מרפא! היא מתעלפת! לא נותרה בה נשמה!…’

ויגדל השאון מאוד, ואין קץ למהומה…'



 

ספר שלישי: איזה הדרך ישכון אור


[כו] אחר הרעש

אֵשׁ… וְאַחַר הָאֵשׁ קּוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

(מלכים א יט, יב)


ליזה יושבת על־יד המינים הפתוחים לפניה. ידה האחת נתונה על קיר הכיסא אשר תשב עליו, ותתן את ראשה עליה, וידה השנייה עוברת לאט־לאט מבלי משים על המנענעים, אשר ישמיעו קול דממה מדי יגעו אצבעותיה בם.

פניה חוורו כסיד, שפתותיה – כתכלת, ועיניה כמו כיבו את האש אשר בערה בתוכן, כמו מאסו באור, ותשמנה חושך סתרן…

גם לבבה כמו הורק, גם נפשה ריקה הפעם; כל רגשותיה כמו נסו הופנו, כל מחשבותיה כמו נדדו כסיפור – ולבה חלל בקרבה…

כחלום יעוף יבואו עתה זכרונותיה לפניה, כמו חלמה לפני ימים רבים, כמו בחזיונות־לילה תמונה לנגד עיניה… תזכור כי בחלומה הנורא ההוא ראתה אנשים רבים בביתה, ראתה את חצרון כלול בחדרו… את חצרון אשר הפליא אז לנצח בכינורו, אשר לקח אז לב כל האנשים, והנשים והבתולות ביפה תוארו, בדבריו המחוכמים, במנגינותיו הנעימות, והוד והדר אשר לו… בחלומה והנה הוא מגיש לפניה אגודת־פרחים נחמדה למראה, צמיד־זהב משובץ באבני־יקר, והוא מגיש לפניה גם את לבו ואהבתו, גם את נפשו אשר קשרה בנפשה… אך מי היא התמונה השנייה אשר לנגד עיניה עתה? היא תמונת ברזילי… אמנם לא תעלה ביופיה, ויפעה רחקה ממנה, אמנם לא משכיות זהב וכסף לו ואבני־יקר אין אתו, אולם אהבה טהורה מכתם פז ויקרה מאבני־חפץ תשכון בלבבו, אהבה נאמנה, אשר לפנים קנתה גם את לבה… ובחלומה והנה תמונת אשה לפניה, אשה כשד משחת מראה, שערות־ראשה נחשים צפעונים, עיניה – שני לפידי־אש, פיה – שוחה עמוקה, וצעדיה – שאול יתמכו… ובת תופת הזאת תירק בפניה, לבולעה חיים תאמר: ‘הבי את אישי!’, תצעק באוזניה בקול פחדים, ‘מדוע גנבת את בעלי?’ תרעם נוראות… אך גם היא תעבור, חלפה לפתע פתאם, נסתרה מאת פניה, ואת חצרון תסחב אתה, סחוב והשלך, וכל המחזות נגוזו ועברו…

ונפשה ריקה עוד הפעם, ולבה חלל

ושתי דמעות הוציאו שתי עיניה, ידה הכתה במנענעים בחוזקה, וגם ידה השנייה החישה לעזרתה, לאט־לאט שבו הקולות להתלכד, וליזה העמיקה במנגינותיה מאוד.

זמן רב פרטה ליזה על־פי המינים, לא ראתה את אשר אתה בבית, לא שמעה כל מאום, לבה לא הרגיש, ונפשה לא התעוררה, ואך במנגינה כל מעייניה.

זה כימים עשרה, אשר לא פתחה את דלתות המינים האלה, ואך זה היום הראשון, אשר הרופא הרשה אותה לשבת על־ידם.

אחרי יום הנורא ההוא, היום אשר בו גילה ברזלי את מצפוני חצרון, אשר מכתב שלמה אחיטוב השמיע למו חדשות לא ידעו ונצורות לא שיערו מראש, היום אשר ליזה עולפה וכמעט אשר נותרה בה נשמה – אחרי היום ההוא ואחרי הדברים האלה, נפלה ליזה למשכב, אש קדחה בדמה, אש צרבה בעורקיה, פיה דיבר זרות, ולשונה – תהפוכות, והרופא לא מש מעל מיטתה, אביה וגם ראזאליה עמדו כל היום וכל הלילה עליה, הבית סוגר מבוא, גם לפני יורב גם לפני ברזילי סגרו דלתותיו, כי מצוות הרופא עליהם חזקה לבלתי יפריעו מנוחתה כמעט קט. ימים שמונה לא עזבה את המיטה אשר עלתה עליה, אך ביום אתמול נתן לה הרופא לנסוע במרכבה לשוח לרוח היום, והיום בבוקר הרשה לה גם לנצח בנגינותיה – הדבר אשר תערוג לו נפשה מאוד.

הן גם עתה ציווה עליה הרופא כי לא תרב לנגן, וכי לא תשית לבה למינים בעת הזאת, ויצו על אנשי הבית כי ישימו עוד בה עין וכי לא יתנוה להרעיש את נפשה מדי תנגן בידיה, ועל־כן גם עתה כאשר הכתה במנינים, ותעמק לנגן ברגש, מיהרה רוזליה ותבוא החדרה גם היא.

‘רב לך, ליזה!’, אמרה לה במתק שפתיים, ‘הלוא תדעי כי הרופא ציווה עליך, לאמור: לא תרבי לנגן, פן יבולע לך…’

‘אל נא תדאגי אחותי לי עד מאוד’, ענתה ליזה בשפה רפה, 'הן החלימני הרופא והחייני, ותחי גם רוחי בקרבי, ותתאוו מאוד לשפוך נפשה במנגינות האלה, ובמינים תביע רגשותיה.

‘והדבר הזה הוא־הוא אשר הזהיר הרופא אותך ממנו, כי לא טוב הדבר אשר את עושה לעורר רגשותיך הפעם בקרבך’.

הנה שמעתי בקולך, אחות יקרה', אמרה ליזה, ותסר את ידיה מעל פני המינים, ותסב גם את ראשה מול פני רוזליה.

‘ועתה ספרי נא לי חדשות’, הוסיפה ליזה אחרי אשר ישבו גם שתיהן דומים רגעים אחדים.

‘אין כל חדש בארץ הזאת’.

‘ואיה אפוא הוא חצרון לעת כזאת? הכבר נסע מזה וישב לעירו למשפחתו ולאשתו?…’

את השם האחרון אמרה בקול רועד מאוד.

‘לא עת עתה לדבר בדברים אלה’, ענתה לה גיסתה במנוד־ראש, ‘אם תיקר נפשך בעיניך, שכחי את הדברים האלה, עד עת מצוא, עד אשר תבריאי, ותשובי לאיתנך…’

‘האומנם תדמי בנפשך כי אוכל לשכוח את הדברים האלה? האומנם יימחו כעב וכענן יעופו?’

‘ועל כן אמרתי: שמרי את בריאותך מאוד!’

‘אבל, לא עוד אבהל, ולא עוד אלבש חרדות לזכרם…’, אמרה ליזה מתאנח במרירות, ‘הה רוזליה! הימים הראשונים מרו לי כלענה, הרעישו את מורשי לבבי, הציתו אש בעצמותי, וכל מחשבותי בילעו… לא כן הפעם, כי אם ברוח קרה אביט על כל הנעשה, ודומם אשמע מפיך את אשר תספרי…’

L’es poir n’est pas encore perdu!''85, אמרה רוזליה בדממה כמו תדבר אל לבה.

‘מה הדברים אשר בפיך?’, שאלה ליזה בגעגועים גדולים, ‘האומנם לא אבדה תקוותי? העוד תקווה נשקפה לי בחצרון?… הגידי אל תכחדי ממני דבר!’

רוזליה הביטה בפניה, ולא ענתה דבר.

‘אחות יקרה!’, אמרה ליזה בקול תחנונים, ‘פתחי נא סגור פיך, ספרי, ואדע גם אנוכי את אשר נעשה בימים ההם, עת אשר התהפכתי בחוליי, איפה הוא חצרון? הידע כי החילני ויפילני למשכב?’

‘חצרון הינהו בעיר הזאת’, ענתה רוזליה בשפה רפה ‘ולו תדעי, ליזה…’

רוזליה עמדה מדבר, כי ברגע הזה נפתחה הדלת, וגבריאל אחיטוב בא הביתה.

גבריאל ניגש עד בתו ליזה, וישק לה על מצחה, אף העביר את ידו על מחלפות־ראשה באהבה רבה.

‘מה שלומך? בתי היקרה!’, שאל גבריאל ברחמים גדולים, ולא הסיר עין ממנה.

‘שלום, שלום!’, ענתה ליזה ותתרפק על אביה, ‘הן אנוכי כבר שבתי לאיתני, הנני בריאה ושלמה, אבי…’

‘הן אך היום ירדת מן המיטה, וכבר הינך יושבת על־יד המינים לעורר את רגשותיך בקרבך!…’

‘אבל הרופא הרשה לי לעשות כדבר הזה’, ענתה לו ליזה בתלונה דקה, ‘ואנוכי גם אנוכי לא הרביתי לנגן, כי גיסתי היקרה תואיל לספר באוזני את אשר נעשה במשך ימי חוליי, את אשר קרה אתכם ואותו בימים אשר לא עזבתי את מיטתי…’

‘אבל גם את אלה תדעי בעוד ימים אחדים, כאשר תשובי והיית בריאה, עורקיך ינוחו ולבך ירגיע, אז אספר אנוכי באוזניך את כל הדברים האלה…’

‘אבי!’, אמרה ליזה ותתחטא לפניו, ‘הנני בריאה, עורקי ינוחו ולבי הרגיע כבר; ראה הביטה בי ותדע כי לא אשקר לך… ומאוד־מאוד איוותה נפשי לדעת את אשר נעשה את חצרון’.

גבריאל אחיטוב הביט בפניה באהבה, וכמצחק אמר אל רוזליה היושבת אתם, לאמור:

‘מה המה הדברים אשר אמרת לספר באוזניה, ואשר אליהם תערוג נפשה? הן אנוכי לא אדע דבר, ספרי־נא גם לי…’

‘אל נא תהתל, אבי בבתך…’

והנה יורב בא הביתה.

‘תהילה לאל כי אראך, ליזה הכבודה, יושבת בזה על־יד המינים’, אמר יורב אחרי אשר ברך את אדון הבית, ‘כה יתן ה’ וכה יוסיף לך שלום, טוב וחסד עדי־עד!'

‘רב תודות לאדוני על אשר ישמח בשלומי!’, ענתה ליזה בשפה רפה, ותשב ותבט בפני אביה, ותחכה על תשובתו.

‘יואל־נא אדוני לבוא עמי אל החדר השני’, אמר יורב בפנותו על אחיטוב,' כי דברים לי אליך…'

אחיטוב קם ממקום מושבו, וילך עם יורב לבוא אל החדר.

ורוזליה אמרה אל ליזה בלאט:

‘כפי אשר אדמה בנפשי, ידברו שם הפעם על אודות חצרון. אלכה נא ואשמע גם אנוכי, ואגיד את הדברים גם לך’.

‘טוב הדבר אשר דברת!’

וגם רוזליה באה אל החדר ההוא.

וליזה הפכה את פניה אל מול המינים, ותאמר לנגן עוד, ופתאום נגלה לנגד עיניה גיליון אחד, אשר הונח שמה למשמרת: יזה שמה עין בו, ותכר את אותותיו כי הוא הוא השיר הרוסי אשר הקריב לה חצרון ליום־הולדתה.

ליזה קראה בו עתה עוד הפעם, ורעיוני לבבה התגעשו.

‘חצרון… הידעת אז כי חולי, יגון, דאבה וגם בושת פנים, תביא לי בשיר־אהבה הזה?’, חשבה הפעם ליזה בנפשה, וכמו תדבר את חצרון פנים בפנים, ‘הידעת כי ממחרת הלילה ההוא, אשר בו לקחת את לבבי, תקח את נפשי? הידעת כי הברכה אשר ברך אותנו אבי אז בלילה, תהפוך לי לקללה בטרם עוד תעבורנה עשרים וארבע שעות?… האם ידעת? הן מי כמוך יודע את ביתך, את אשתך ואת בניך? האומנם חשבת בנפשך כי מסתרים כאלה לא ייגלו… הרעות לעשות!…’

הגליון נשמט מידה, ויפול על הארץ, וליזה לא שמה לב לזה: שקועה היא בהמון מחשבותיה. היא שבה ותזכור את הערב ההוא, אשר בו התוודע חצרון אליה ראשונה, את הערב אשר יורב הביאו ביתה רוזליה, ואשר לא עלה אז על לבה כי תלאות כאלה תהיינה תולדותיו, כי יביא גם אהבה גם רוגז בלבה, ויביאה בצר ומצוק, במצב נורא כזה… זכרה את הערב, אשר בו הלכה עם חצרון לשוח בגן, ואין איש אתם, והוא הגה אהבה לה בפעם הראשונה, אף כיחש לה לאמור: כי אין אשה ואין בנים לו…

‘הערב ההוא הביאני במבוכה הזאת’, חשבה ליזה בלבה. ‘הוא היה ראשית חטאת, והוא פרש הרשת ללוכדני… “אשתי מתה”. אמר לי אז, והאשה הזאת היא צרתי עתה…’

ותמונת אשה צעירה לימים, ויפת־תואר וטובת־מראה, ראתה בדמיונה הפעם, אשה עדינה ויעלת־חן, תמרר בבכי, תבך ותתחנן לה, וכמו אמריה תאמר: ‘הנך בתולה טובת טעם, הן תמצאי לך איש כלבבך, ואת אישי השיבי נא אלי!… המבלי אין “חתנים” באודסה, לקחת את מחמד נפשי ממני?’, ולבב ליזה נמס ויהי למים…

‘“המבלי אין חתנים?”, הלוא גם לי חתן…’, הוסיפה ליזה להעמיק במחשבותיה מאוד, ‘גם לי חתן אשר יאהבני מאוד, אשר אנוכי חטאתי נגדו, ואשר גם אחרי כל אלה נפשו קשורה בנפשי עוד, ואשר הוא גילה לי גם מסתרי חצרון… ומי יודע? מי יודע אם לא ימוד לי עתה ברזילי מדה כנגד מידה? אם לא ישלם לי עתה כמפעלי, וכמעשה ידי ישיב לי?…’

ועצב נורא בא בלבבה, יגון בנפשה, מחשבותיה שבו עוד הפעם לדמיונות, ותוסף לפרוט על־פי המינים מבלי־משים, ידיה מתופפות על המנענעים בחוזקה, ולבבה הומה מאוד…


[כז] עת־רצון

… בְּזֹאת יְכוּפַּר עָווֹן יַעֲקֹב!

(ישעיה כז, ט),


גבריאל אחיטוב, כלתו רוזליה וגם יורב שבו החדרה, וליזה לא התבוננה, כל מחשבותיה יחד שגו בדמיונותיה ובמינים אשר עזרו הפעם על־ידיהם; רגעים אחדים עמדו שלושתם בתוך החדר ובדממה שמעו את הד לבה אשר השמיעה עתה במנגינותיה, ואביה לא יכול עוד התאפק, ויקרב אליה וישק לה, בקול תחנונים אמר:

‘בתי יקירתי! תני פוגת לך, הרפי הפעם ממינים ומנגינות, הן הרופא אמר כי תשמרי נפשך…’

ליזה נעורה, כאיש אשר ייעור משנתו, ותבט סביבה בפני הניצבים עליה רגע קטן.

‘מה נעימה היתה לי השעה הזאת!’, אמרה ליזה בשפתיים הדולקות, הנה כמו חלמתי, והחלום חלום נעים…'

‘למה תשגי, בתי, בחלומות? הסירי דמיון מלבך…’

‘ליזה’, אמרה רוזליה בקול גדול, ‘נסעה־נא לשוח לרוח היום; השמים טהורים ורוח צח ישובב נפשות…’

‘צדקה רוזליה הפעם’, העיר אחיטוב בכל ללבו, ‘הן זה ימים עשרה אשר לא יצאת החוצה, ועתה שימי־נא שמלותיך עליך, ותתענגי על האביב המשמח לב’.

ליזה שמחה לקול הקורא הזה. הן רוזליה החלה לספר באוזניה דברים על־אודות חצרון, ואביה בא ויפרע אותה אז מדבריה, ועתה אמרה בלבבה כי בדרכן תשמע בשום־לב את הדברים האלה.

'הנני, ואשמע בקולכם הפעם!", ענתה ליזה.

‘ואם כשר הדבר לפניכן’, אמר יורב בשפת חלקות, ‘אארח גם אנוכי לחברה עמכן במסע הזה…’

‘Bravo’, ענתה ליזה ותצהל קולה, ‘הן האדון יורב ינעים לנו את דרכנו…’

ובלבבה חשבה:

‘את אשר תחסיר רוזליה לספר, ישלים הוא! הן הוא נאמן בבית חצרון, וכל מחשבויו גלויות לפניו…’

וליזה לא ידעה כי רק על כן בא יורב הפעם הנה למען אשר ידבר דבריו באוזניה, למען אשר יסעו לשוח יחד, ולמען אשר יתקן עתה את המעוות אשר קלקל ברזילי.

ליזה יצאה לחדרה, לרחוץ, לסוך ולהחליף את שמלותיה, ויורב אמר אל אחיטוב:

‘הלוא זה דברי אליך כי עוד לא אבדה תקוותי מחצרון, אדע לכפר עוון יעקב בעיניה, ואדע להסיר כל מכשול וכל אבן־נגף מן הדרך אשר סלותי למענכם…’

‘ואנוכי כם אנוכי חפצתי מאוד ליישר הדורים אלה, למען לא אהיה לבוז בעיני האנשים, ולא אשיא חרפה על בתי’, ענהו אחיטוב בכל לבבו, ‘כל תקוותי בו כאין וכאפס הנה, אולם אירא מאוד פן תהיה ליזה לשחוק ולקלס בעיני יושבי העיר’.

‘בטח בי, ואת אשר החילותי, הוא יקום’.

רוזליה הלכה לעזור על־יד ליזה, ואחיטוב שלח את אמתו כי תקרא לרכב עם מרכבתו, ובעוד עת מצערה, וליזה ישבה במרכבה את רוזליה ויורב.

‘על דרך בואכה גן הפרחים’, ציווה יורב את הרכב, והמרכבה הלכה למסעיה.

‘עתה ספרי־נא באוזני את הדברים אשר הואלת לספר בראשונה’, אמרה ליזה אל גיסתה, ‘הדברים על־אודות חצרון, אשר אבי הפריע אותך מדבר אז’.

‘מדוע זה תשאלי עליו, ליזה?’, אמר יורב, למען בחון את לבה, ‘הן הוא אשר…’

יורב גמגם בלשונו למען הוציא מלים מפי ליזה.

‘אתה תשאלני: מדוע אשאל עליו?’, ענתה ליזה בכל לבבה, ‘זכור דרכך עמדי לפני ימים מספר, זכור כי אך אתה העמדתהו לפנינו, אתה הרבית בכל עת לספר בשבחו באוזנינו, ואתה, אך אתה, היית האיש אשר עוררת את אהבתי, אשר תמיד כל היום הרבית לדבר לפני כי נפשו קשורה בנפשי, הגדלת את האהבה אשר יאהבני הוא, ואך מידך היתה זאת לנו כי נקשרנו בפני קהל ועדה, ואך על־פיך גירשתי את ברזילי, אשר לבבו שלם עמדי, מהסתפח בנחלת לבבי… ועתה אתה אומר לי: “מדוע זה תשאלי עליו?”’.

‘צדקת, ליזה, באמרי פיך!’, ענה לה יורב בשחוק שפתיים, ‘אולם לולי יראתי לעורר רגשותיך לעת כזאת, לולא יראתי לעורקיך הנחלשים…’

‘אל־נא תכחד ממני דבר! הגד בשפה ברורה את כל אשר בלבבך, אנוכי הנני לשמוע בקורת־רוח את אשר תדבר…’

‘וכבר הנך נרעשה, ליזה!…’, אמרה רוזליה, ותישר להביט בפני גיסתה.

‘שגית, גיסתי, שגית מאוד!’

‘לכן שמעי־נא לי, ליזה’, הוסיף יורב, וקולו העיד כי ממקור לבבו יביעו דבריו, ‘שמעי ודעי כי זה האיש חצרון הינהו הולך למות באהבתך…’

‘למות?!’, קראה ליזה בקול רועד מאוד.

‘אמנם כן’, לבבו הומה מאוד מאז נודע לו דבר המכתב אשר כתב שלמה, לא יתן לפיו אוכל, ושנתו נדדה בכל לילה, כצל יתהלך ופניו אין אתו, והרופאים אמרו פה אחד, כי לא יאריך ימים במצבו זה, כי חיצי־האהבה נחתו בו, ורשפי אִשָׁה יעלו את כל לבבו על המוקד, מבלי אשר ימצאו כל צורי למחלתו זאת…'

ליזה הוסיפה להעמיק במחשבותיה, ויורב הוסיף:

‘הרגש לא ידע חשבונות, והלב לא יתבונן לכל מעשה!… בדבר כל מסחר וקניין, בדבר משא־ומתן, ובכל דבר אשר ידע למעשי האדם, לגופו ולעסקיו, יתבונן האיש מאוד, יחשוב חשבונות, יחשב שכרו נגד הפסדו, ובמתינות, בתבונה ובדעת מיושבת יעשה את אשר ימצא לטוב לו; לא כן הדברים אשר בנפש יסודם, אשר הלב יבקשם, והרגש יולידם – בדברים כמו אלה אין אדם שליט ברוחו, הדעת לא תחווה בם דעה, והתבונה לא תמשול בם, אין חשבון ואין שיקול הדעת, את כל אשר לאיש יתן בעד רשי נפשו, ובעד כל כופר לא יתרצה לעזוב מקומו… והנה גם באופן הראשון, גם בדבר מקנה וקניין, יש אשר ישגה האדם, ישוב להטיל ספק באשר האמין בו עד כה, ישוב ויחזה כי לא נאמן פלוני לפניו, יגרשהו, יתיר את כל שטרי־האמנה, ויבקש לו איש כנפשו…’

‘הן יורב ידמה בנפשו כי לפני “המושבעים” בבית המשפט ידבר דבריו הפעם’, העירה ליזה בכבד ראש, ‘יעתיר עלי דבריו, אשר לא אבינה לו, ולא ידעתי מה לי ולהם…’

‘ועד כמה פעמים ראינו’, המשיך יורב את דבריו, מבלי לפנות אל הערת ליזה, ‘כי אנשים רבים שינו את כל אופן חייהם, את מנהגי ביתם, את דבר מסחרם ואת כל אשר להם, יען כי דעה חדשה באה ותקח את כל מורשי לבבם… ואף כי בעת אשר יבוא רגש חדש למשול בלב האדם, בעת אשר הנפש תמלוך על מעשיו – הנה אז לא ידע גבול. לא ידע כל שטן ואין מעצר לרוחו גם בערבה יישר מסילה לו, כל העקוב יהיה לו למישור, ידלג על ההרים, ולכל אבני־נגף וצורי־מכשול ילעג; ואף כי בעת אשר רגש הרגשים ישכון כבוד בלבו, בעת אשר האהבה תבחר בו לשבתה בנפשו, ותמשול היא לבדה בחובו…’

‘בשל מי הדברים הרבים האלה?’ שאלה ליזה אשר רק מצבה לנגד עיניה עתה.

‘בחצרון, באשתו ובאהבתו…’, ענה יורב ויבט בפני ליזה מאוד.

וליזה כמו נבהלה; רגע קטן הביטה בפני יורב ותשב ותבט בפני רוזליה היושבת אצלה; לא ענתה דבר, אף שפה א הניעה; בשתי ידיה אחזה בימין רוזליה בחוזקה, ורוזליה נתנה את יד שמאלה על כתף ליזה, ותבטנה אשה בפני רעותה רגעים אחדים באין אומר ואין דברים.

‘ליזה!’, הוסיף יורב בקול דממה, ‘הן בנת הפעם לרעי, ולבך שמת לדברי…’

‘לא אדע עד מה…’

‘לכן שמעי־נא אלי, ושפתי ברור תמללנה, אל־נא תבהלי, ונפשך לא תחרד, כי לא אכחד ממך דבר הפעם…’

ליזה הסבה פניה מול יורב, לאות כי תאבה לשמוע את דבריו עתה בשום־לב.

'הן נבעו מצפוני חצרון. ואת ידעת כלה… לחצרון אשה בסוכות, אשה אשר אביו נתנה לו, עודו נער, אשה אשר מעודו אהבה, ואשר עתה ישנאנה תכלית שנאה… חצרון לא היה מעודו בעיר רבתי־עם, לא ידע את החיים, לא ידע אהבה ולא ידע גם את נפשו, ותהי האשה ההיא לו לאשה… אולם מאז בא חצרון הנה, מאז ראה את פניך, ליזה היפה בבנות, נהפך גם הוא ויהי לאיש אחר, לאיש מואס בעירו, מואס באשתו, ומואס בדרכי החיים אשר חי בהם עד הנה; חצרון גמר אומר להשתקע בזאת העיר, לעזוב את עסקיו בעיר סוכות, ולכונן לו פה בית מסחר ביחד עם אביך – הלא נפשך יודעת זאת מאוד – וחצרון גמר אומר לגרש את אשתו ההיא, אשר מאס בה, ולקחת אותך לו לאשה, כי אהבך אהבה ניצחת אהבה עזה כמוות.

יורב החשה רגעים אחדים, ובראותו כי ליזה לא תענה לו דבר, משפלת היא הבט, ומעמקת לחשוב, הוסיף עוד:

'חצרון גילה את אוזני מראש על־אודות מחשבותיו אלה, ושנינו יחד גזרנו אומר כי ממחרת הערב ההוא, אשר נקשרו נפשותיכם לעיני קהל ועדה, אסע אנוכי לעיר סוכות, למען אשר אפטיר את אשתו בגטה, אשים סדר ומשטר בעסקיו – הן עושרו רב מאוד – ואיש לא ידע בזה דבר, וכאשר אשובה וידיו לא תהיינה אסורות עוד, יקים לו פה בית־מסחרו, אף יארשך כדת וכדין; והנה זה בא ברזילי, וגילה את מסתריו בטרם בא מועד ויסבב לך וגם לחצרון דאבון־לב… ברזילי, אך ברזילי הינהו האיש אשר החליך, ואשר הביא סופה וסערה בנפשך, תחת אשר כל הדברים האלה היו נעשים בנחת, ובטוב־לב, ואת ובית אביך תאשרו לעד…

‘ומדוע זה כיחד הדברים ממני?’

‘אהבתו כיחדה אותם ממך!… הן מי כמוני יודע את לבבו, מי כמוני יודע את כל רגשותיו, ומי כמוני יודע את אהבתו העזה… לו תראי, ליזה, את פניו עתה כי הלבינו בסיד, את שפתותיו כי נהפכו לתכלת, ואת עיניו אשר יומם ולילה תרדנה מים מאין הפוגות, בבכי ודמעות יקום בבוקר, בבכי ודמעוצת יבלה את כל היום, ובבכי ודמעות ימסה את ערשו… כילד קטן יריד בשיחו ויהמה, כמשוגע, כמוכה בתמהון־לבב, כאיש אובד עצות ידוד כל היום בחוצות קריה. שמך ליזה לא ימוש מפיו ותמונתך נגד עיניו תמיד…’

‘רב!’, קראה ליזה בשפל קולה, ‘ומה יהיה לעת הזאת? מה אעשה עתה?’

‘הן הדברים לא שונו עד מה’, ענה יורב וןיטעם את מליו הפעם, ‘הן הוא לא ישוב אחור, ותחת אשר חשבנו עד כה לעשות מעשינו בסתר, כי לא תדעי את מכל הנעשה, הנה נעשה את הדברים האלה עתה בידיעתך, אנוכי אסע לסוכות, כאשר אמרתי, אוציא את מחשבותיו לאור, ואין פרץ ואין צווחה…’

‘הנקל לך לדבר בשפתיך…’

‘אולם ראשית דבר’, הוסיף יורב בדברים נמרצים, ‘אבקש מלפניך עתה על נפשו… הן חייו ומותו בידיך עתה, נפשו ונשמתו ברוח־פיך…’

‘ברוח־פי?!’

‘אמנם כן!’, אם לא תתני לו לראות את פניך, אם לא תשובי אליו ולא תרשיהו לדבר אתך דברים – וחצרון מת…'

‘אהה, לבי; אהה, נפשי!…’

'הירגעי, ליזה! אמרה רוזליה, אשר ישבה דומם עד כה, ‘הן אין איש בכל העיר הזאת אשר ידע את המסתרים האלה, ועד אשר נדע איך יפול דבר, מדוע תדחי אותו ממך משתי ידך? מדוע זה תעירי את את דיבת האנשים?’

‘רוזליה, הפיך ידבר כאלה? ואם גם שפתותיך תאמרנה כדבר הזה? הן יורב גבר הוא, איש אשר לא יבין לרגשי נפש עלמה אומללה כמוני היום, איש אשר יביט על כל הדברים האלה כעל דבר מסחר או שטר אמנה; אולם את, גיסתי היקרה, הלא תדעי לב בתולה… לא, את מראה פניו לא אראה, עד אשר ייחרץ דבר, עד אשר אדע מה אומללה אני…’

‘אני דואג לחייו, ליזה… לא ראיתי כמוהו באוהבים…’

ליזה לא ענתה דבר. מחשבותיה גברו עליה, לבבה כהולם פעם, וכל יצורי גווה רעדו.

‘על כל פשעים תכסה האהבה’, הוסיף יורב לדבר עוד בכל לבבו, ‘הן גם לך לב־בשר, גם לבך רך וענוג, וגם את תדעי לכפר על כל פשעיו באהבה…’

‘“על כל פשעים”, אך לא על פשעי האהבה!’, ענתה ליזה בשפה רפה וקולה רועד מאוד.

‘אבל, מה פשעו ומה חטאתו?’, שאל יורב בדברים נמרצים, ‘היחטא כי יאהבך אהבה בלי מצרים? היפשע כי לבבו הלך שבי לפניך? האם חטא ואשם כי נפשו הרכה והמרגשת נקשרה מאוד בנפשך? היאמר אדם ללבו: “חדל”? ואם יצווה על נפשו כי לא תרגיש?… או האם לחטאה תיחשב לו כי נתן לו אביו אשה בעודו נער ולא ידע בחור בטוב ומאוס ברע? האם ישוב אשם אביו בראשו, ועון מולידו על קודקדו ירד?… או אולי תישא, ליזה, עליו חטא באשר לא ידע חשבון באהבתו אותך, כי שכח אז בהמון רגשותיו תבל ומלואה וישכח גם את סוכות ואת ביתו?… ליזה! חצרון הינהו גם היום הזה “אדם טבעי” אדם אשר לא ידע משול ברוחו, לא ידע לדבר בלב ולב, לא ידע לדבר חנף, ורמיה רחקה ממנו; לבו איננו כמוכני מעשה ידי אדם, אשר לא ירגיש מאומה, ואשר ישחק בקרבו בעת אשר השפתיים דולקות… פיו ולבו שווים, מעשיו ורגשותיו ישאו בד־בבד, ולשונו ונפשו תתלכדנה תמיד…’

‘ומה יבקש ממני הפעם?’

‘לראות את פניך!’

ליזה הפילה את ראשה על כתף רוזליה, ותבך.

דממה שררה במרכבה רגעים אחדים, שעטות פרסות־הסוסים, וקול האופנים בלכתם עלה באוזני שלושת האנשים האלה, ליזה היתה כנדהמת, גם לב יורב המה מאוד בקרבו, ורוזליה גם היא חשבה מחשבות רבות; דברי יורב הנאמרים ברגש ובהיגיון ישר מצאו חן בעיניה ותתן צדק למו, אפס כי דאגה לליזה, לליזה אשר זה יום או יומיים ירדה מן המיטה אשר התהפכה עליה בחולייה, ואשר לבעבור נסות אותה עוד לקחוה אתם במסע הזה…

רוזליה הרכינה בראשה גם היא, ותגע בשפתיה אל לחיי ליזה ותשק לה באהבה רבה וברחמים גדולים.

‘התאוששי נא ליזה!’, אמרה אליה בדממה ובנחת, ‘חשבי־נא דרכיך, ודעי כי צדק בפי יורב; כבר היה לעולמים מעשים כאלה וכאלה, ולא אחת ראינו בעינינו, אף הספרים סיפרו לנו, כי באה אהבה בלב איש אשר אשה לו, או גם בלב אשה בעולת־בעל, ואיש אין בכל הארץ אשר יבוז אותם או ילעג למו – יודעים הם כי האהבה הזאת קדושה גם היא, וכי גם דרכיה דרכי יושר ואף כי נתיבותיה ללא שלום…’

‘והנה בדברים האלה הלוא נכיר לטוב את המנהגים אשר לנו בני־ישראל, ודת משה הלוא השכילה מאוד בתתה חוקים טובים ומשפטים נחיה בם’, העיר יורב על דברי רוזליה האחרונים, ‘כי לנו היהודים, בני ישראל ודת משה, יש גירושין ויש גט – והאיש והאשה יוכלו להתיר אגודתם על־פי הדת, אשר גם הממשלה נתנה תוקף לה… והם־המה הדברים אשר אמרתי גם מראש…’

‘וכמה סיפורים ורומנים קראת גם את, ליזה, המספרים דברים כאלה’, הוסיפה רוזליה לחזק את דבריה, ‘וכמה מחזות ראית גם את בבית התיאטרון אשר יצדיקו מעשים כאלה, ואשר יקרו יום־יום…’

דברי רוזליה האחרונים פעלו רב יתר מכל דברי יורב, ליזה שבה ותזכור רומנים רבים אשר קראה, לפני עיניה חלפו־עברו מחזות שונים אשר ראתם על הבמה, זכרה גם את דברי הנאהבים בצדקם נפשם, ולאט־לאט מצא גם לבה מרגוע, לאט־לאט הרגיעה רוחה, שקטו מחשבותיה וינוחו שרעפיה.

ליזה הרימה ראשה ובמנוחה שאננה הביטה בפני יורב, במנוחה שאננה הביטה דרך חלון מרכבתה, אשר כבר יצאה את פני העיר, ואשר עוברת עתה על־פני השדה, דרך בוא הגנה; נאות־דשא אשר דשאה כברת־הארץ הזאת, העצים הרמים השתולים שמה, והצבים והמרכבות אשר יעברו על־ידם רצוא ושוב, השיבו את רוחה עוד, ויורב וגם רוזליה שמחו לראות כי פג צערה, וכי רוחה אתה, ופניה צהלו.

רגעים אחדים ישבו דומם גם שלושתם. המרכבה נסעה הלאה לדרכה, וליזה עודה נשקפת בעד החלון, כמו תשכח למראה מרחבי ארץ את יגונה, וכמו תשליך במצולת ים־האוויר את כל הגות לבה ועצבון־נפשה, וכל מחשבותיה תומם ילכו למראה עיניה…

עוד רגע קטן והמרכבה עמדה, כי באה לפני שער־הגן, והרכב הפך ראשו, ויבט דרך החלון הקטן, לדעת: היצאו ‘האדונים’ לשוח, או כי ישובו העירה.

ויורב אמר אל ליזה ורוזליה:

‘עוד היום גדול! נבואה הגנה, ונשאף רוח צח!’

‘היטבת את אשר דברת!’, ענתה רוזליה, ותאחז ביד ליזה, ‘בואי־נא גם את אתנו לשוח בגן’, אמרה אליה.

ליזה התעוררה.

‘אלכה גם אני…’

וימהר יורב ויפתח את דלתות המרכבה ויצא, ויאחז בידי ליזה ותצא גם היא, וגם רוזליה יצאה אחריה.

‘ואתה עמוד־נא פה עם המרכבה עד שובנו ונסעה העירה’, נתן יורב צו אל הרכב, ושלושתם באו הגנה.

בדממה באו אל השדרות אשר בגן, ובדממה סבבו הלכו שמה. היום בהיר, בשחקים הרוח צח ונעים, העצים לבשו מעיל ירק ועליהם כל בעלי־הכנף מצפצפים, ונותנים בשיר קולם, ואף כי לא יגדל צל העצים האלה בגן הזה, אפס כי גם קווי השמש לא יכו הפעם בשרב פני איש, גם המה כמו יחמלו עתה על האנשים שואפי רוח, המקווים למצוא בזה מרגוע מעמלם, ולא יענו אותם בחרבוני־קיץ עד –מאוד… ליזה היתה שבעת־רצון ברגעים האלה, אחרי הימים הרעים אשר מנתה לה, השתעשעה מאוד בשושנים ובפרחים אשר לרגלה, וכמו שלא מדעתה זכה לה הטבע הפעם, להשכיחה את כל עמלה ולהסיח דעתה מכל התלאות אשר מצאה. גם רוזליה לא דיברה דבר, לבלי הפריע את ליזה ממחשבותיה ברגעים האלה, ועיני יורב משוטטות בגן מסביב, כמו יבקש לו דבר, וכמו יתור לו מקום נועד להוליך שמה את אלה אשר תלכנה עתה על־ידו.

פתאום התעורר מאוד, אף שם את בתי עיניו86 על חוטמו, כמו יאבה לראות היטיב היטיב אם לא שגה ברואה ואם עיניו לא הטעוהו, ויתבונן מאוד מעבר פניו ימינה.

‘מה תתבונן שמה עד מאוד?’, שאלה רוזליה בקול גדול, למען אשר תשמע גם ליזה.

וליזה אמנם התעוררה גם היא.

‘מה זה?’, שאלה בדממה.

‘שורי, עדינה, אל העבר מזה!’, ענה לה יורב, בהראותו לה על המקום אשר התבונן בו, ‘ראי והביטי שמה… אפס כי רחוק ממנו המקום ההוא, נמהר נא ללכת, נרחיב צעדינו נחישה פעמינו…’

‘מה תחזה שמה?’, שאלה ליזה עוד, ‘אנשים הולכים לשוח אראה שם, ומה יקח לבך?’

‘בואי־נא עד־מהרה’, ענה אותה יורב ויוסף להתבונן עוד, ‘בואי ותראי גם את את אשר לא פיללת, ותתבונני גם את…, הן שם בין ההולכים… נחישה נמהר ללכת הפעם… עיני לא הטעו אותי…’

‘מה זה? מה ראית ושמחת?’, שאלה ליזה ותשתומם מאוד, אף מיהרה דרכה גם היא.

יורב לא ענה אותה דבר. אף לא הסיר עין מן המקום ההוא, ושלושתם מיהרו ללכת, עד בואם אל השדרה הפונה ימינה ויבואו אל תוכה. והנה – יעקב חצרון לקראתם.

‘מה נבהלת ליזה למראהו? מדוע נפלו פניך? מה תרעדנה ידיך, ושפתותיך כמו תמללנה? עיניך מדוע השפילו הבט, ולבך מה יפעם מאוד?… וחרדת, ורגע תסבי את עיניך מנגדו – ונבהלת…’

פני חצרון אמנם דלים ורעים מאוד, לא הפריז יורב על המידה, ולא הגזים עד־מה; אודם לחייו גז חיש ועבר, אור עיניו אין אתן, והשמחה סרה מעל פניו; הולך הינהו שחוח, יכוף כאגמון ראשו, ועצבת נוראה יחזה כל איש בו; גם שערותיו לא הוטבו, גם בגדיו לא הוזכו87, גם לכל אשר עליו אין משטר ואין סדר, כמו לא ישים לבו לב בעת הזאת, וכמו כבר אמר נואש לכל אשר לקח את לבו לפני ימים עשרה…

וחצרון בראותו את ליזה הולכת לקראתו בחברת יורב ורוזליה, ויעמוד פתאום כאיש אשר אחזהו השבץ עיניו התרוצצו כברקים, וכל עצמותיו רעדו.

‘יעקב בן־נתנאל, הנה ליזה לפניך!’, קרא יורב רוסית.

‘ליזה…’, הגו שפתי חצרון ברעדה ולא יספו, כי עשתונותיו נבוכו ויעתיקו מהן מלים.

וליזה נדהמה גם היא. היא לא ידעה מראש כי קרובה ההתראות הזאת – אשר דיבר עליה יורב – לבוא, כי תיפגש אתו עתה, וכי בגן הזה לעיני יורב ורוזליה יעמוד לפניה לדין… ותתפעם רוחה מאוד, נפעמה ולא יכלה גם היא לדבר דבריה.

‘מדוע זה נעמוד באמצע הדרכים’, פתח יורב פה לאלמים האלה, ‘נלכה נא הלאה לשוח, או כי נשב על אחד הספסלים אשר בזה ונדבר דברינו’.

איש לא ענה אותו על דבריו אלה, ובדממה התלכדו כולם, בדממה ניצב חצרון על־יד ליזה, ובדממה הלכו לאטם בשדרה ההיא רגעים אחדים.

‘ליזה, סלחי־נא’, אמר חצרון שנית, אחרי אשר שב רוחו אליו.

‘לא איש של דברים אנוכי, מלים אין בפי, במליצות לא לומדתי, ובכל לבי אומר: סלחי!!ץץץ’

ליזה נשאה עינים ותבט בו בחמלה.

‘מה תתן ומה תוסיך סליחתי?’, ענתה לו, וקולהגם הוא אאהולך ורועד מאוד.

‘היא תתן חיים לנפשי, מזור ללבי ורפואות תעלה לכל חושי בי! היא תוסיף אומץ ברוחי, תוסיף כוח ועוצמה לכל הגיוני בקרבי, תוסיף רוח לנשמת אפי ושיקוי לעצמותי…’

‘בסליחתי לא ניוושע גם שנינו…’

‘אל־נא תאמרי, ידידות נפשי, כדברים האלה! אך רגע קטן הייתי מאושר, אך בן־לילה עליתי על במותי ההצלחה, אך שעות אחדות אמרתי: “מצאתי חיים”!, ויאת הבוקר, הה, בוקר עבות מאוד, בוקר אשר חשכו לי המאורות בשמים, בוקר אשרשדד את כל חיי, אשר לקח ששון ישעי ואשר במספר ימי לא יבוא… בוקר אשר בו הקיצותי וכחלום עף כל אושרי בתבל, כחולם חלום הייתי בעיני, כרעב אשר יחלום והינו אוכל – ונפשו ריקה, כאיש אשר מצא הון רב ושודדים גזלו ממנו את כון, גם את אשר היה לו בראשונה… ליזה, למראה פניך הזכים, למראה עיניך הטהורים נפלו לי הימים הראשונים, נפלו ואינם; כל אשר עבר עלי עד עתה כאין וכאפס בעיני, אך זה היום נולדתי, אך אתך ראיתי אור, אך לנוגה זרחך ראיתי חיים, ואת החיים האלה, את האור הזה תשיבי לי בסליחתך… לא סליחה, אך חיים, אבקש הפעם מידך!…’

‘ואת נפשי ונפש עוד אחת אמית בחיים האלה, אשר אתנם לך’…, ענתה ליזה.

חצרון לא ענה לה דבר על דבריה אלה האחרונים, ואך את עיניו נשא וירא ויתבונן בה; המבט הזה הביע רב יתר מא/ר תוכל כל לשון לדבר, וכל פה להגיד; גם כעס גם תחינה, גם רמז גם יאוש, גם אהבה גם קנאה ראתה ליזה בו ותחרד ותילפת…

‘הנה אנוכי הגדתי לך מראש את אשר נעשה עתה’, אמר יורב באוזני ליזה בדממה, ‘ומדוע זה תחרידהו לרגעים, מדוע תמררי לו את השעה הזאת?’

ליזה העמיקה במחשבותיו רגעים אחדים.

‘באמת השכלת עשו, חצרון’, אמרה ליזה אחרי אשר שב רוחה אליה, ואחרי אשר גמרה אומר לדבר אתו בפעם הזאת בשפה ברורה ודברים מבוארים, 'הסכלת להסתיר ממני את אשתך אשר בסוכות! לו גילית לפנינו את כל לבבך, לו ספרת באוזנינו גם את הדבר הזה, לו ידענו כי נפשך אסורה וגם אשה ובנים לך – כי אז לא אצנו לעשות, כי אז עזרנו גם אנחנו על־ידיך להתירך בראשונה, גם אנחנו השתדלנו להתיר אגודתכם, ואחרי־כן ייסדנו אגודתנו אנחנו, וכל שטן וכל פגע לא בא בגבולנו… אולם לבבך לא כן חשב, ותסתר הדבר ממנו, כיחשת באשתך, ותכחידנה תחת לשונך, והבאת גם עליך גם עלינו שואה, הבאת בסד רגלי כולנו, מבלי אשר נצא לרווחה…

חצרון שמע באוזניים קשובות את כל דבריה אלה הנאמרים בדעת, במתינות וברוח קרה.

‘צדקת, ליזה היקרה, באומרך: “לו גיליתי לפניך את כל לבי…” הה, ליזה, ליזה! לו יכולתי לגלות לבי לפניך, לו כוח אלוהים כוחי לפקוח את עיניך יונים למען אשר תראי גם את אשר בלבבי פנימה, לו היה לאל ידי לקרוע סגור לבבי, למען אשר תראי בעיני בשר וגם בעיני רוח את אשר שם, לו ידעתי ללמדך שפת הלבבות, לו לב ללב הביע אומר נפש לנפש חוותה רגשותיה, לו דיברנו בם עתה לא בפינו ובלשונותינו, לא בשפתי חומר, כי אם ברוח אפינו, בנשמות חיינו, ברגשות נפשותינו וברחשי לבבנו – כי אז ידעת מאוד מה רבה אשמתך כי תפזרי מלח על לבבי הפצוע, כי אז ידעת כי אין אשה לי…ליזה! את קנית את כל לבבי הפצוע, מבלתי השאיר מקום כל שהוא לנפש זולתך, את מילאת את כל נפשי, ואין לזר כל חלק ונחלה בה… את, אך את כל שיחי וכל הגיוני – ואיככה אכזב לאמור כי עוד אשה לי? איככה אומר לשקר כי עוד נפש אחת תקח חלקה בלבבי?… אין אשה לי הפעם! אין אשה לי, בראותי את פניך החמודים! אין אשה לי, כי אני שלך ונפשי שלך!… אם גירשתיה כבר, אם כבר התתי ספר־כריתותיה, אם כבר קיבלה ממני את הגיליון הכתוב או אין, אחת היא לנו: היא כבר גרושה ממני, היא כבר גרושה מסתרי לבבי, זרה היא לי, זרה לרוחי, לחיי, ולכל אשר לי – ואיככה יכולתי והגדתי לך כי אשה לי? איככה אוכל גם עתה, לדבר שקר באוזניך?…’

‘אבל החוקים והמשפטים הלוא יתנו לה תוקף ועוז לאמור אשתך אני… לה הצדקה לקרוא לך בקול גדול “אישי” בראש כל חוצות…’

‘לדבר הזה אדאג אנוכי!’, ענה חצרון ברוח נכון.

דברי חצרון מצאו חן מאוד בעיני יורב, וידמה בנפשו כי גם על לב ליזה יפעלו לטוב, וגם היא תבין לשכל מליו, אפס בשומעו את מענה פיה ויירא מאוד פן יהיה המענה הזה לו למוקש, ועל־כן אמר לשים קץ להשיחה הזאת עתה.

‘לא פה המקום לדברים כאלה!’, אמר יורב בקול גדול, ‘הן אנשים רבים ושונים יבוסו88 בזה, ומדוע נדבר דברינו באוזניהם? נעזוב את אחרית הדברים לזמן ומקום אחר’.

הערתו זו מצאה לה שומעים גם בלב ליזה גם בלב חצרון. וילכו כולם יחד בדממה רגעים אחדים.

רוזליה וגם ליזה החישו פעמיהן כמעט קט, עד כי הלכו הנה לפני הגברים, ויורב עם חצרון אחרונים.

‘ערבת את לבך מאוד, ליזה בדבריך אלה!’, אמרה רוזליה בשפת צרפת, ‘הן לא תרבי מאוד לדחותו ממך…’

‘לו אדע נאמנה כי תקבל אשתו את גטה מידו, אז אחרת דיברתי אתו’, ענתה ליזה כמו־כן צרפתית.

‘אולם גם עד העת ההיא לא תדיחיהו, פן…’

‘הבל ורעות־רוח! אנוכי אדע למושכהו בחבלי אהבה, אדע לאצור בקרבי גם “כוח המושך” גם “כוח הדוחה” יחד…’

‘כשמש בשמים’, חמדה רוזליה לצון לה.

‘והן האהובה היה תהיה כן…’

ויורב אמר אל חצרון:

‘אל־נא יפול לבבך מדבריה אלה, הן דרך בתולות לה…’

‘ואנוכי גם מראש ידעתי את הסער הזה המתחולל עתה על ראשי…’, ענה חצרון במבוכתו, ‘והנה לא אחת ושתיים אמרתי לך כי אפחד ממנו פחד, ועתה באתני הצרה הזאת, ולא אדע את נפשי…’

‘השקט ובטח בי כי אשים את כל המעקשים למישור!’, ענהו יורב בקורת־רוח, ‘הוסיך נא ללבב את ליזה, גם היא תאהבך, ולדברי הגירושין אדאג אני’.

‘אולם יראתי מאוד פן תכזב תוחלתי מליזה’, אמר חצרון וכל עצמותיו רחפו ‘הן כלה ונחרצה מאתה הסבר הזה’.

‘אל תירא ואל תחת! אנוכי לא אתננה להשחית מעשי ידי, ודע כי גם אביה, גבריאל אחיטוב, יעמוד על־ידי לבלתי הפר את בריתכם’.

‘לו יקומו דבריך אלה!’

ההולכים לשוח התלכדו שנית יחד.

‘נשב־נא על־יד אחד השולחנות, למען הרגיע ולמען נסעד גם את לבנו כמעט’.

ההצעה הזאת, אשר הציע יורב, מצאה חן בעיני ההולכים ובעוד רגע והינם יושבים כולם יחד ומיטיבים את לבם.

יורב וגם רוזליה לא נתנו לחצרון ולליזה לשוב לדבר בכל הנוגע להם ולאהבתם, ושיחתם הסבה לדברים רבים אחרים, דברים מהולים בשחוק ולצון.

והמרכבה אשר חיכתה עליהם בפתח השער, קיבלה את אורחיה, אחרי זמן לא־כביר, לשוב בדרך אשר באה ולהוביל את האנשים הביתה.

אפס כי תחת השלושה אשר ישבו בה בנוסעם הגנה, ישבו הפעם בתוכה, בשובה הביתה – ארבעה.

יעקב חצרון היה הרביעי.


[כח] שמועה אל שמועה

אב יקר!

בלב חרד, בנפש הומייה וברוח סוער הנני כותב את מכתבי זה אליך היום! נבוך הייתי, נדהם מאוד – ויבוא מכתבך והממני, וידכא לארץ חייתי… הה, אבי! גם לבבי פצוע, גם רוחי נעכרת, והנה זה בא – מכתב מבשר מהומה ומבוכה!…

להגדיל המהומה ולהרבות המבוכה באו שני מכתבים לאשת יעקב חצרון ולחותנו, מכתבים מאיש אשר לא חתם שמו עליהם, ואשר יספרו מעשי חצרון כי רעים הם מאוד, ודרכיו כי נלוזים, יספרו כי בדעתו לקחת אשה על אשתו, וכי כבר אירש לו נערה בתולה מבנות אודסה…

אבי! לו ידעת את לבי, לו ידעת את מבוכת נפשי, לו ידעת סערת־רוחי בקרבי בימים האחרונים האלה – כי אז אולי ידעת גם את הפעולה העזה אשר פעלו עלי דברי מכתביך, ודברי שני המכתבים אשר זכרתי, ואשר אחשוב לצדק כי ידי ברזילי היו בם, אז אולי לקחו גם אוזניך שמץ דבר מעל אשר עבר במשכיות נפשי89 ואשר לא אוכל לתתו לפניך במכתבי זה, כאשר לא אוכל לכלות את לבי לפניך בעת הזאת.

שא־נא אבי, לפשע בנך אשר יסתיר הפעם את לבבו ממך! חצים שנונים נחתו בו, חצי־רוח אשר יכאיבו מאוד… לא בדבר המסחור לא בדבר הבנייה (הדברים האלה יתנהלו כסדרם ומצבם טוב מאוד),לא באלה יהגה רוחי, ולא אלה יביאו סאון בלבבי… אולם אחדל הפעם, אחדל לדבר באלה, עד עת־קץ…

ראה אתה אומר לי: ‘עוצו נא עצה’, ואנוכי גם אנוכי איש אובד עצות אני, לא אדע לשית עצות בנפשי, לא אדע לעשות דבר למעני, ולא אדע את אשר יהיה עמדי…

אל נא, אבי, תחשבו עלי רעה, ואל נא תדאג לי. דרכי מסחרי צולחים, הבניה תפיק רצון, ובטרם יבוא המועד, תעמוד על תלה ערוכה בכול, ולא תחסר כל בה… ואם לבבי נפעם, אם נפשי תהמה ואם רוחי סוערת – הנה ימים יבואו ואגידך פשר הדברים האלה, ותדעם גם אתה…

הנני בנך המתיימר90 בך

שלמה

נ.ב. את המכתב הזה כתבתי אמש בלילה בעת אשר רעיוני היו נבוכים מאוד וסרעפי המו, עתה שבתי וקראתיו. אבי! אל־נא יפול לבך לדברי יעברו־נא יום או יומים, ואולי אדע אז להשיבך מלים בדבר חצרון ואולי יהיה גם עצה נכונה בפי. בן כה וכה עשה כחוכמתך וכרוב בינתך.

בנך הנ"ל

את המכתב הזה קיבל גבריאל אחיטוב מבית הדואר בעת אשר בתו ליזה יצאה לשוח בגן את ראזאליה ויורב.

גבריאל קרא את המכתב הזה אחת־ושתיים, קרא בו בשום לב, ורעיוניו נבוכו גם הם, מחשבותיו המו בקרבו, ועשתונות לבבו סערו מאוד.

‘מה זה לפני?’, חשב אחיטוב בלבבו ויהגה אימים, ‘מדוע הסתר הסתיר בני ממני את אשר בלבבו? מדוע לא הגיד לי בשפה ברורה מה אתו? מה המה “החצים” אשר בלבבו?… ואם אמנם לא היה אסון בבית אשר יבנה שמה, אם אמנם לא תשים הבנייה מועקה במתניו – מה הוא הדבר אשר דיכא לארץ נפשו? מה המה הפצעים אשר יסתירם ממני? ומה יקח לבבו שם בסוכות העיר הקטנה?… נשגבים דבריו ממני, לא אוכל למו!…’

וגבריאל קרא את מכתב בנו שנית; וישם לבו מאוד לדברים אשר מצא בתוכו, לאמור:

'להגדיל המהומה ולהרבות המבוכה באו שהני מכתבים לאשת חצרון ולחותנו…'

‘מה לו ולמכתבים האלה?’, חשב אחיטוב בלבו עוד, ‘מאין ידע כי באו מכתבים אלה לידי אנשים זרים לו?… הן אמנם יצדק בהשערתו, כי ידי ברזילי במכתבים האלה – הוא ישאף נקם… אולם בער אנוכי ולא אדע: איככה נודע לברזילי כי שלמה הנהו בסוכות, ואיככה נודע לו הפעם גם שמות אשת חצרון וחותנו כי יכתוב אליהם מכתבים?… מי הגיד לו את הדברים האלה?… והדברים האלה הלוא יגעו גם עד לב שלמה, כאשר אֶחֱזֶה לי מן דברי מכתבו!… סתומים וחתומים לי הדברים!…’

והנה קול שעטת פעמי סוסים נשמע באוזניו, קול אופניים במרוצתם על רצפת האבנים אשר ברחוב. גבריאל התעורר, ובעוד רגע באו הביתה אלה אשר לפני שעה נסעו לשוח. גבריאל קיבל את אורחיו בפנים צוהלים, ראה כי הצליח יורב במעשיו כאשר אמר והביא את חצרון לביתו כאשר דיבר, וישמח בלבבו מאוד.

‘ברוך יהיה בואך לביתי בפעם הזאת!’, אמר גבריאל, בקדמו את פני אורחיו, אל חצרון, ‘יתן ה’ ולא נוסיף לדאבה עוד'.

‘אמן!!’, קרא אחריו חצרון בכל לבבו.

ליזה הביטה בפני אביה בתימהון.

‘האם כבר גזר אבי אומר, והאם כן גם יקום?’, חשבה ליזה בלבבה לשמע דברי אביה, ‘האם בברכת אבי, ובמענה “אמן” אשר ענה חצרון הפעם על דבריו איוושע אנוכי? האם אחרי משאלות לב אבי ואחרי מאוויי חצרון אלך גם אני כעיוורת אין עיניים לה?… או האם גם אנוכי אתברך בלבי לאמור: אלכה אחרי מאהבי זה טרם גירש את אשתו, ולא יאונה לי כל רע, ובמנוחה שאננה אביט על כל אשר יעשה סביבי? האם גם אנוכי אומר שלום שלום – ואין שלום?,,,’

‘לא!’, אמרה ליזה בקול באוזני אביה וחצרון, והיא תפושה במחשבותיה מאוד.

‘מה זה בפיך, בתי?’, שאל גבריאל בשחוק שפתיים, ויבט בעיני חמלה בפני ליזה המעמקת מחשבה.

ליזה התעוררה.

‘אב יקר!’, אמרה בשפה רפה, ותתחטא91 לפני גבריאל מאוד, ‘אנוכי אמנם הרשיתי את האדון חצרון לבוא לביתנו, הנה אנוכי הביאותיו ראשונה במרכבתי – אבל, טרם אשר…’

‘רב לך ליזה!’, הפריעה יורב בשפתי־חן, ‘הן אנחנו כבר דיברנו את דברינו באר היטב, ומדוע זה תוסיפי שנית לעורר את השיח הזאת? מדוע תחלי עוד הפעם באות “א”, אחרי אשר כילינו כבר באות “ת”?’

‘יוכל היות כי אתה, אדון יורב, כילית כבר את הדבר הזה, אולם אנוכי עודי מחזקת בדברי, וגם אות “א” לא אמרתי עדנה, עוד לבבי תוהה בקרבי…’

וחצרון שומע, ולבבו גם הוא נפעם מאוד, ונפשו נבהלה.

וגבריאל, אשר לבו לא הרגיע עדנה גם הוא, והסער אשר הביא בקרבו מכתב בנו עוד לא קם לדממה, אמר הפעם לשום קץ להשיחה הזאת, אשר היתה בעיניו כראשית מדון.

‘יורב!’, אמר גבריאל בדממה, וכמו לא שמע את שיחתו את ליזה, ‘יורב, הן מיהרת לנסוע לשוח טרם כילינו אנחנו את דברינו, וטרם אשר אדע את עצתך בדבר הנכבד אשר שאלתיך; ועתה לו תאבה והשמעתני את דבריך אשר אחכה עליהם מאוד’.

יורב הבין אל מחשבת אחיטוב, ויען ויאמר:

‘אנוכי אעשה כדבריך’.

‘נעזוב־נא את הילדים האלה להגות באשר להם’, הוסיף גבריאל אחיטוב ויאמר, ‘ישיחו־נא המה בדבריהם, ואתה אדוני בוא נא אתי לחדרי ויחדיו נמתיק סוד’.

וגבריאל וגם יורב עזבו את החדר הזה.

‘אל־נא באפך, ידידות נפשי, תדברי עמדי!’, התפרץ מפי חצרון, אחרי אשר יצאו ‘הזקנים’ מן החדר הזה, ‘ואל־נא בחמך, נשמת־אפי, תייסריני!… הדברים הקשים האלה, אשר הוציאו שפתותיך, ירדו כחצים שנונים בלבבי ויפלחו כליותי… האירי־נא פניך, ליזה, אלי, ואחיה, שימי לי שלום – ולא אמות לעיניך…’

‘על דעתי’, אמרה רוזליה בשפת חלקות, ‘היטבתם מאוד לעשות כי לא תדברו גם שניכם בדבר הזה מטוב ועד רע! שכחו כמעט רגע את היחס אשר נולד לכם בערב ההוא, שכחו את כל אשר היה, את כל אשר נעשה, עד אשר יבוא היום ומרפא בכנפיו… עד אשר בשמחה ובטוב־לבב תזכרו זכרונות אלה, בשמחה ובטוב־לבב תספרו את דאבון־לבבכם עתה, אז כאשר תרוו נחת עד בלי די…’

גם על הדברים האלה לא ענתה ליזה דבר, גם הפעם לא הוציאה הגה משפתותיה – נאנחה בשברון מותניים, ותדום.

גם חצרון לא ענה דבר. הן את כל הון־ביתו נתן הוא בשכחה הזאת, אשר בפי רוזליה עתה, את כל אשר לו יתן בעד מנוחה ללבו ומרגוע לנפשו…

רגעים אחדים ישבו גם שלושתם דומם, עד אשר פתחה רוזליה שנית את פיה, ותדבר על־אודות בית התיאטרון ועל־אודות המחזות והמנגינות החדשות אשר באו בשעריו בימים האחרונים, ועל המשחקים והזמרים אשר הוציאום לפעולת אדם92, ועל ‘הביקורת’ אשר קראה על כל אלה במכתבי־עת, היוצאים לאור בעיר אודסה יום־יום.

ליזה שמעה ברצון רב את הסיפורים האלה, גם חצרון שמח בלבבו מאוד כי שיחתם הסבה לדברים כמו אלה, דברים אשר לא ירתיחו את דמי לבבו בקרבו.

לאט־לאט שבה המנוחה ותהי שוררת בלב שניהם, לאט־לאט החלו לדבר דבריהם, ועוד רגע וגם צחוק נראה על שפתי ליזה ופי חצרון הגיד חידודים.


* * * * *


וגבריאל קרא באוזני יורב את מכתב בנו אשר קיבל, אף לא כיחד את הגות־לבו ממנו.

‘גם זו לטובה!’, ענה לו יורב בכל לבבו, ‘הן ברזילי (כותב המכתבים לסוכות) עזר הפעם על־ידי, והוא הקל מעלי את העבודה…’

‘אל מה ירמזון מליך?’

‘הנה נטל עלי לגרש את אשתו, ועתה יהיה נא מכתב ברזילי הציר הראשון אשר יבשרה בשורות כאלה, ואנוכי גם אנוכי אוסיף על דברי המכתבים כהנה וכהנה, וכאשר תוסיף היא לשמוע כי שיחת חצרון את דרכו באודסה, כן יקל לי לפתותה כי תקבל את גטה מידו, וכן יקרב לבוא יום פדות נפשו ונפש ליזה, וכן ימעטו הימים אשר יביאו דאגה בבית הזה’.

‘ואיככה תעשה את הדבר הזה?’

‘הנה בידי כוח־הרשאה כתוב וחתום בידי חצרון, כוח־הרשאה לשים עין על עסקיו שם בסוכות ולעשות סדרים למו על־פי דעתי; ואחרי אשר עשיתי שלום בזה, אחרי אשר ליזה שבה לאיתנה, ואחרי אשר על־פי דברי שב גם חצרון לבית הזה וליזה קיבלה פניו ברצון – הנה אחרי כל אלה הנני לנסוע בעוד ימים אחדים לעיר סוכות, ותקוותי חזקה כי חפצי בוא יבוא, וכי מעשי יצליחו בידי גם בדבר הגט’.

‘הלוא עוד נשוב נתראה פנים, טרם תשים לדרך פעמיך’, אמר גבריאל אחרי דממה קצרה.

‘באין ספק’.

‘הן לבי חרד מאוד על דברי בני בכל הנוגע לו’, אמר גבריאל עוד ויאנח מרה, ‘הנה אראה ממכתבו כי נפל דבר בסוכות, דבר אשר יירא לגלות את אוזני עליו, ואשר יציק לו וימרר את חייו, ומאוד חפצתי לדעת את אשר אתו שמה… והיה בנסעך סוכותה וידעת את אשר לו, והודעת גם אותי דבר’.

‘כדבריך, אדוני, אעשה’.

‘ואתה בחוכמתך תדע לגלות את מצפוניו…’

‘הן ממני לא יסתיר דבר; רעים נאמנים הננו, ואחשוב לצדק כי גם הוא לא ישים סתר פנים לי’.

דברים עוד מעטים דברו יחד, וישובו אל החדר הגדול, מקום אשר ‘הילדים’ יושבים, וישמחו לראות מנוחה שלמה על פניהם, וצחוק נעים על שפתותיהם, ויקחו גם הם חלקם בשיחתם, וכולם יחד דיברו דברים רבים ושונים.

פתאום נפתחה הדלת, וברזילי בא הביתה.

ברזילי לא ראה גם הוא את פני ליזה מאז התעלפה לרגלי הבשורה אשר במכתב אחיה, אשר ביד ברזילי, מאז נפלה למשכב ואביה גם רוזליה לא נתנו לאיש לראות את פניה, במצוות הרופא אשר עליהם חזקה, לבלתי עורר את רגשותיה בקרבה; ברזילי חשב בנפשו כי עתה לא יתנו עוד את חצרון לבוא לבית הזה כי גם אחיטוב וגם ליזה ידיחוהו בשתי ידיהם, וכי עתה תשוב אהובתו לו באמת ובתמים, ובכל יום ויום בא ברזילי לדרוש לשלום ליזה, לדעת את אשר תעשה, ואם רפתה מחלתה ממנה, ויהי כי לא נתנוהו לבוא לחדרה, וגם גבריאל אחיטוב גער בו מאוד, ויבוא לבית־המבשלות, לשאול את פי האמהות ואת פי השפחות על שלומה ועל אשר בבית; ותקוותו חזקה מאוד בלבבו בשומעו כי בכל הימים האלה לא בא חצרון בבית הזה, ועקבותיו לא נודעו פה למן הערב ההוא, ערב יום־הולדתה.

ובבואו היום הזה בבוקר, ויספרו לו כי ליזה כבר שבה ותחי, כי נסעה לשוח בגן, וכי גם היום לא נראו פה רגלי חצרון.

ברזילי שמח לבשורה הטובה הזאת.

‘הן כאשר אחזה לי אני גירשו את “הפראי” הזה מהסתפח בבית אחיטוב’, חשב ברזילי בלבבו בשמחה רבה, ‘לא נתנו לו לבוא הנה ולהטות את לב יונה פותה הזאת… אולם לא, אנוכי חטאתי בשומי עליה עוון אשמה! אך אביה המתגאה, אך ידיו היו במעל הזה… זכה נפש ליזה ולב טהור בקרבה, אפס כי לא יכלה להמרות את פי אביה, גבר יהיר, אשר כסף חצרון עיוור את שתי עיניו… “אנוכי הנני ברשות אבי, ואת אשרי יחפוץ יעשה – אנוכי לא אמרה את פיו”… כדברים האלה אמרה לי אז בבוקר בבואי לביתה, ומלב טהור הוקרו93 הדברים האלה!… וזה לי האות כי אחרי אשר גיליתי את חרפת חצרון לעיניהם, אחרי אשר חשפתי את מצפוניו, ואת נבלותו נתתי לפניהם באותות ובמופתים, הנה גרש גירשוהו בחרפה, לא הציג עוד כף־רגלו בבית הזה, ועתה תקבל ליזה את פני באהבה כאשר הסכינה לעשות מימים ימימה…’

כה חשב ברזילי בלבבו, ושבע־רצון צעד על המעלות בואכה בית גבריאל, ומלא תקוות טובות פתח את הדלת…

ומה נבהלה נפשו לראות גם עתה את חצרון יושב במסיבת גבריאל, יורב, רוזליה וגם – ליזה, יושב בפנים שוחקים, וגם ליזה תאיר אליו את פניה…

‘יתבשר־נא, אדוני חצרון’ אמר ברזילי בלב חרד ושפתיים רועדות, ‘יתבשר־נא כי בעוד ימים אחדים וחותנך ואשתך ושני בניך באים אליך הלום… הם ידעו כבר את מעשיך הטובים בעיר הזאת, ויבואו הנה לשמוח אתך ביום חתונתך את ליזה…’

את הדברים האלה אמר ברזילי בחיפזון, בקול סואן ברעש, עיניו ירו ברקים ואש, וכל עצמותיו רעדו – ויפן שכמו ויצא, מבלי אשר יברך את אנשי־הבית בצאתו.

והחרדה שבה בבית הזה.

פני חצרון הלבינו כסיד, רעד בא בעצמותיו ופלצות אחזה את בשרו, ויהי כנדהם; גם יורב, גם אחיטוב, וגם רוזליה, נבהלו נחפזו; וליזה ישבה כבול־עץ, עשתונותיה עזבוה, דמיה קדחו מאוד ולא ידעה נפשה.

תמהון־לבבם העתק מהם מליהם, וכפסילי־שיש, מעשי חרש, הביטו איש בפני משנהו, באין אומר ואין דברים ובאין גם מחשבה בלבם…


[כט] תשואות מלאה עיר!

והעיר סוכות הומייה. כשאון מים רבים ישאון94 יושביה, כהמון ים יהמיון, כל פה מלא מלים, וכל אוזן נטויה לשמוע; אלה ישרקו וינועו ראשם, ואלה יחרקו שן, אלה יקללו ויחרפו, ואלה יאנחו בתומת־לבם על השערוריה הנעשה בקרב עירם, אלה אלה יאמרו כי הרעו ‘האשכנזי’ אחיטוב והתם ומיתמם בנימין לעשות.

הן לא ייפלא בעיני הקורא כי המקרה אשר קרה בעיר הזאת ביום הראשון לחג השבועות, את אשר מצאו את בנימין קורא בספרי ‘הגויים’, מילא את פי יושבי העיר הזאת למקטנם ועד גדולם, ואנשים ונשים גם יחד מילאו פיהם נאצות, וחרפות על לשונם; הן הימים האלה הנה ימי חג ומועד, ימים אשר כל מלאכה לא תיעשה בם, ואשר כל יושבי העיר הקטנה הזאת שמחים מאוד כי מצאו עניין לדבר בו, וכי הקרה ה' לפניהם היום הזה דבר אשר ידונו עליו…

אפס כי הדברים אשר דיבר בנימין האלוני בבית־המדרש בפני הרב לעיני כל הקהל הנאסף הוסיפו להפליא אך לב השומעים, הוסיפו דברים רבים בפי ההמון ומחשבות רבות בלב הרב, ר' שמעון בהרב, ר' גרונם, ובלב אנשים עוד רבים, נכבדי העיר ופרנסיה.

בנימין בהיתפשו בכף, שם ביער מחוץ לעיר, לא שיער בנפשו כי הדבר הזה יביא סופה וסערה בתוך העיר, ויאמר להישמט מידי מעט האנשים אשר סבוהו, להשקיט שאונם והמייתם.

‘אין דבר…’, גמגם בנימין אז בלשונות, ‘אנוכי הנני מביט לתומי בספר הזה… ומה כל החרדה?…’

ויאמר לפנות להם עורף וללכת לדרכו.

אולם בין כה וכה ראה לתימהון לבבו כי רבו היום ההולכים לשוח במקום הזה, רבו מאוד מאשר חשב; הן הוא אמר בלבבו כי ביום הראשון לחג הזה, אחרי ‘ליל תיקון’ לא ירב העם ללכת, איש איש ישב בביתו, או כי ישכב לנוח, ובדבר הזה בטח לבו וילך בטח לדרכו – והנה הוא נפל בפח!… בעוד אשר הוא עושה הנה והנה להישמט מידם, ואנשים רבים מאוד נקבצו באו, כולם הומים איש לאחיו, כולם סבוהו גם סבבוהו, לא נתנו לו להימלט, ובכל נפשם עטו על השלל – הספר ‘הטמא והפסול’ אשר בידו – ואותו הוליכו שבי בקולי קולות…

מרגע לרגע גדל מספר האנשים, גדל השאון והרעש, ובבואם העירא גדל מאוד; אנשים נשים וטף מרבה להכיל נאספו יחד, מחנה כבד מאוד; בקול המולה רבה הובילוהו ביתה הרב, בקול גדול, בחרפות ובגידופים, בקללות ונאצות… ובשובם מבית הרב ללכת אל בית־המדרש ויגדל המחנה מאוד, ויגדלו גם הקולות, ובנימין היה כאיש נדהם…

להגדיל מבוכת נפשו שמעה אוזנו גם את שם ‘אחיטוב’ נישא על שפתי האנשים ההומים, שמע כי אותו יאשימו האנשים בדבר הזה, וכי יתנו על ראש האשכנזי האודסאי את כל פשעו לכל חטאתיו, ויהמה לבבו בקרבו וכל עצמותיו נבהלו.

החרפה אשר נשא הפעם, הקלון אשר שבע, ואשר נקלה לעיני כל יושבי העיר; שם ‘אחיטוב’ אשר שמע והרעיון כי ירעו אנשי העיר גם לו בגללו; לכתו שבי לפני בית ר' ברוך ועיני שפרה רואות – כל אלה עוררו רעיוניו מאוד, כל אלה עוררו את רגשותיו בקרבו, הציתו אש לא נפח בלבבו, הפיחו רוח גבורה בנפשו, ויגזור אומר לפתוח את פיו עמהם, לגלות את כל אשר בלבבו פנימה, לספר עתה באוזניהם את כל מצפוניו – ויעבור עליו מה…

‘הן אלה יאלצוני הפעם לצאת מאפלה לאורה’, חשב בנימין בנפשו בלכתו בין האנשים אשר סביב שתו לן, ‘הן אלה יכריחוני לגלות באוזניהם היום הזה את כל מסתרי, ואת כל אשר בנפשי פנימה אותם אגיד להם בשפה ברורה… לא – לי, לא לי, כי אם למען אחיטוב לא אחשה, למען אשר לא ירשיעו גם אותו… למה יאמרו האנשים כי הוא הינהו המסית והמדיח?… ועד אנה אשב גם אנוכי כאילם בין הפתאים האלה? עד מתי אסתתר ואהיה כחסיד שוטה בעיני כל רואי?… ןמה גם כי אחיטוב אמר לעמוד על ימיני, ולהושיע לי ברב או במעט… יד ה’ עשתה זאת למען הצילני מכף החסידים, מכף חותני ומכף אשתי… וכאחד מן הצדיקים הנסתרים אומר גם אנוכי עתה; הנה באה העת להיגלות!… אסיר המסווה מעל פני ואבלע במקום הזה מפני הלוֹט הלוּט על כל מעשי, והמסכה הנסוכה על ספרי ומחשבותי!…'

מחשבותיו האחרונות האלה הביאו רוח גבורה בלבבו, ובאומץ לבב דרך על מפתן בית המדרש לעמוד לפני הרב.

אולם כי שם מצא גם את ר' שמעון בהרב, גם את חותנו גרונם, ומבין הנאספים סביבו יצאה גם אשתו ותעמוד גם היא לפני הרב בקול צעקה והמולה רבה.

למראה האנשים האלה נפל לב בנימין עליו, ולמראה אשתו ולשמע קול צעקתה בא גם גועל בנפשו.

גם הרב גם כל היושבים לפניו עתה בבית־המדרש נבהלו נחפזו, קול ענות הינם שומעים מבלי אשר יבינו פשר דבר.

ויהס הרב את העם הצועק, וישאל פשר דבר.

ור' גרונם נטה אוזן, פניו חוורו ולבבו בהולם פעם.

ויספרו האנשים את אשר ראו, את כל התועבה אשר עשה בנימין ויתנו על ידו את הספר אשר לקחו ממנו ביד חזקה.

‘האם אלה המה מעשיך, בן יקיר?’, נהם ר' גרונם בחימה שפוכה ויאמר להכות בחרפה לחייו, ‘בהתחברך עם אחיטוב היית גם אתה כמוהו לבושתך ולחרפת ביתי?…’

והרב מחשה גם אותו, לאמור: נשמעה בראשונה את אשר בפיו.

ובנימין שאף רוח, ויאמץ את לבו, ויאמר:

‘הנה נבעו מצפוני, לא אוכל עוד להיחבא ולהסתיר מעשי, ועל־כן אביע לכם רוחי, אגלה לפניכם את כל לבבי, ואם יש אוון בכפי ענו בי, ומלפניך, רבי, משפטי יצא’.

‘האם גם לענות עזות למד אחיטוב את לשונך?’, צעק ר' גרונם ויחרוק עליו בשיניו.

‘אל נא תשת, חותני, על אחיטוב חטאת, אשר לא נואל ולא חטא’, ענהו בנימין בקול גדול, וישם אל הרב פניו ויוסף בשפה רפה, ‘ולך רבי, עיני עתה תלויות כי תשמע לכל דברי ותוציא כאור צדקי…’

הרב העמיד פניו ויטה אוזן.

‘אל נא תפריעוהו’, אמר אל הנאספים, ‘נשמע את אשר ידבר הפעם’.

‘הנה עיניכם הרואות כי בכל הימים אשר אנוכי יושב בקרבכם, הנני ירא אלוהים וחפץ במצוותיו מאוד’ אמר בנימין אחרי אשר אסף את רעיוניו למען אשר ידבר דבור על אופניו, ‘ענו בי אם מצאתם בי עוון אשר חטאתי, אם לא ישרים דרכי, ומעשי אם לא זכו; ועתה דעו אפוא כי את שפת המדינה, שפת רוסיה, למדתי במסתרים עודי בזיטאמיר בבית אבי; בטרם בואי הנה קראתי בספרים בשפה הזאת, ספרים רבים הבאתי הנה טמונים בסתר מלתחתי, וספרים חדשים יביא לי בפעם כפעם עגלון אחד מעיר זיטאמיר אשר יבוא הנה פעמים בשבוע, אףיעל־ידו אשלחם לעיר ההיא אחרי קוראי בם…’

‘הכה תעשה?…’ הלך גרונם בקצף, אך הרב הפריעו ויפצר בו לחשות ובנימין הוסיף:

‘בספרים האלה אין כל חטא, המה סיפורים, שירים וגם הגות־לב הסופרים על דרכי החיים…’

ולא יכול גרונם להתאפק עוד, ובקול צעקה והמולה רבה, בעינים מזרות זוועה, בידיים פרושות וסביבות שיניו אימה, עמד ממקום מושבו, ויעמוד נוכח פני בנימין.

‘דום בליעל!’, צעק עליו בחמתו, וכל עצמותיו רעדו מכעס, דום!… פן אכלה אפי בך וחמתי על קודקודך תרד… לולא את פני הרב אני נושא ואת המקום הקדוש הזה אוקיר, כי עתה ידעת את תנופת ידי, ואת לשונך בחבל אשקיע…'

הדברים האלה פתחו פה גם לבתו – היא אשת בנימין – אשר כנדהמה עמדה עד כה, מבוהלה לא ידעה נפשה מרוב תימהון לבבה. עתה פתחה גם היא את פיה, עיניה הורידו דמע, ובקול מיואש, קול מהול בבכי, אמרה:

‘אה, אישי! אהה בנימין!… מה לך ולאשכנזי הזה?… אויה לנפשי! הזאת היא דרכך?… הוי ואבוי! התאמר לעשות כמעשה “הגויים” גם אתה?… סרת מהר מן הדרך הטוב, ותבחר להיות “אשכנזי” גם אתה!… אויה לי!…’

וגרונם הוסיף גם הוא:

‘האם לזאת לקחתיך לביתי, אטריפך לחם חוקך, וכל מחסורך עלי, למען אשר תעסוק בספרים “טמאים ופסולים”? למען אשר תטמא בם את ביתי ונחלתי?…’

ותרב המהומה, ותגדל הצעקה: האשה תבכה בקול גדול, אביה יצעק מרה, כל הנאספים יהמו וירעשו, ובנימין לשוא יפצה פיו, לשווא ירבה דברים – שומע אין לו…

ויהס הרב את הצועקים שנית.

‘הן חג לה’ היום‘, אמר בשפה רפה, וישם אל גרונם פניו, ‘וכבר הגיע זמן המנחה… והיום לא נדון את דינו; הישקט נא הפעם, ויהיה לבך נכון ובטוח כי אחרי החג נשים בו עין ונדע את אשר נעשה לו… לכו־נא הגברים איש־איש למקומו, וגם את שובי לביתך, לא נחלל את יום הקדוש הזה… הן הוא כבר הודה בפנינו על פשעו ועל חטאתו, ומדוע עוד נרבה היום דברים?… שב נא, ר’ גרונם, על ידי, ואל־נא תחלל את קדושת החג בקצפך עד מאוד…’

‘צדק הרב בדבריו’ ענה גם ר' שמעון בהרב, אשר ישב דומם עד עתה, ויטה אוזן קשבת, ‘אין חילול יום־טוב" גדול מזה, בוא נא למנוחתך, ר’ גרונם, אנחנו נדע מה נעשה בנער הפרוץ הזה…'

‘שובי לביתך!’ אמר גרונם לבתו, בתור מענה לדברי הרב ור' שמעון, ‘אל תבכי לנער שובב כזה! אנוכי אפקוד עליו את חטאתו…’

וגרונם ישב על מקומו, וראשו עליו כגלגל.

בתו שמעה לקולו ותצא מן בית־המדרש, גם האנשים הרבים אשר נקבצו באו הנה הפעם נשמטו אחד אחד ויצאו להם, הדממה שבה להיות שוררת במקום הזה, אין איש דובר דבר, אין מגיד שפה – ותהי הדממה הזאת כדממת יום שואה ומשואה, אחרי כי רעם ורעש הפכו ערים לגלים ניצים…

גם בנימין יצא בתוך היוצאים.

אך עתה החל לחשוב מחשבות, רק עתה בצאתו לחופשי ובשאפו רוח, רק עתה החלה רוח בינתו לפעמו, רק עתה התבונן בינה לכל הדברים אשר דבר, ולווידוי אשר התוודה באוזני הרב ובאוזני חותנו.

‘האם טובים היו הדברים אשר הוצאתי מפי ברגעים האלה?’, חשב בנימין בנפשו הנבהלה, ‘האם לא עצה נמהרה היתה עצתי לגלות את לבי לפני “החסידים המקנאים” האלה? ואם לא הרעותי לעשות לי בתתי היום חרב ביד משנאי לרודפני ולגרשני כלה מבית חותנו ומלחם שולחנו?… אבל כבוד אחיטוב ושלומו דרשו זאת ממני… הן אמנם הוא לא יירא מרגשת פועלי אוון האלה, הן אמנם לא יוכלו לעשות לו רעה גדולה או קטנה, אולם איך יכולתי לשמוע כי יתנו שמו לשמצה, כי יתנו על ראשו את “חטאתי” זאת – ואחריש… ומדוע לא אצא גם אנוכי לאור עולם? הלעולמים אסתר בנקרות־הצורים ובסבכי־היער, ואם עד נצח אשר במחבואי נפשי? גם לחם חסד אשר יאכילני חותני היה כבר לזרא באפי, גם הבלי החסידים אשר אשמע יום־יום נעלה נפשי, בא היום אשר אבקש גם אנוכי לקום ולעשות!… כבר מלאו ימי, כבר באתי בימים, ומדוע אחבוק את ידי? מדוע לא אבקש לי עבודה? והנה זה האיש אחיטוב הלוא אימצני במו־פיו, והבטח הבטיחני לעמוד על ימיני בדבר הזה, דיבר עלי טובות באזני שפרה ויאמר כי יוציאני מכף החסידים ויתור לי עבודה ומעשה, ועתה הנה הייתי אנוכי הראשון אשר התעוררתי, אנוכי ניתקתי פעם אחת את המוסרות מעל ידי, וראה אחיטוב ושמח בלבבו ויחוש לרווחתי, וישועתי ממנו תצמח עתה לטוב לי כל הימים…’

הרעיון האחרון הזה הניח את רוחו, וברגליים ממהרות הלך לבית ר' ירוחם, למען אשר יספר באוזני אחיטוב את כל אשר קרהו.

בא – וכל מחשבותיו התבלעו!.,.

אחיטוב שב זה כרגע מן בית ר' ברוך, אחרי אשר בא הרופא, ואחרי אשר השיבו את רוח שרה המתעלפת אל קרבה, וילך בחדרו אחת הנה ואחת הנה מעמיק לחשוב מאוד. שלושת המכתבים אשר באו לידו, ושני מכתבי ברזילי אשר קיבלו ר' ירוחם ובתו, בלבלו את רעיוניו, וישתוללו שרעפיו מאוד. המחזה אשר נגלה לפניו בבית ההוא, הקולות והצעקות, הבכי והמספד, שרה המתעלפת, ר' ירוחם, לאה ושפרה אשר חשו לעזרתה, וכל אשר נקרה שמה לא נתנו לכל הקרואים לשׂוש שמה משׂושׂ לשבת בית עוד, וישמטו אחד אחד, וילכו לקראת החדשות אשר נקרו ברחוב העיר, גם אחיטוב ראה ויבן כי גם הוא לא יכירנו מקומו בבית ההוא, אשר נהפך פתאום מבית־משתה לבית אבל, ומה גם כי המכתבים אשר קיבל הוא עוררו גם בו מחשבות רבות וימסו גם לבבו ויהי למים, ויוחל עד בוא הרופא ועד אשר פקחה שרה את עיניה, ויצא גם הוא, ויבוא לחדר מעונו אשר בבית ר' ירוחם סר וזעף עד־מאוד.

‘זה לעומת זה!’, חשב אחיטוב בלבבו הסוער, ‘ליזה התעלפה ותפול למשכב לרגלי מכתבי שם בבית אבי, ושרה התעלפה פה לרגלי מכתב ברזילי!… מה עשה ה’ בי? האומנם כי דבר שלח באודסה בבית אבי לייסר בו שגעוני וחטאתי בבית הזה? האומנם אצבע־אלוהים היא ללמד תועה כמוני בינה, ולנמהר־לב – דעת? האם חצרון הוא שבט־אפו, ושרה למטה־זעם בידו?… שפרה הגם את תיוודעי עד מהרה כי פי המדבר אהבה באוזניך, פה דובר נבלה הוא? הגם את תיוודעי כי אשה לי באודסה – אחרי אשר אתנך לבוז בעיני יושבי העיר הזאת, ככל אשר עשה חצרון לאחותי?… לא, אנוסה־נא מזה, ואל אעשה הרעה הגדולה הזאת! אמית את לבבי הנמהר בקרבי, ואל אמיתך אותך! אכבה את האש הזרה… “הזרה”?… האם אומנם זרה היא? האם לא אש אהבה טהורה, אש קודש תוקד בי? האם לא נאמנה אהבתי? האם לא זכו רגשותי בקרבי?…ורוזליה? האם לא תתעלף גם היא לקול השמועה, בכל אשר התעלפה שרה לעת הזאת?… הה, לבי! אהה, נפשי!…'

אחיטוב הרחיב צעדיו, ורעיוניו התגעשו עד מאוד.

‘הפעם אודה את ברזילי’, חשב בנפשו עוד, ‘כי חסך מהם את שם ליזה, ולא הגיד למו במכתביו כי "הבתולה" ההיא היא אחותי, לא הודיע אותם, לאמור: כי לנערה אח ושמו שלמה אחיטוב היושב לבטח אתכם… אבל מסתרים כאלה הלא ייגלו – ואני אנה אני בא?… אהה ליום אשר בו ידע ר’ ירוחם, תדע לאה, תדע שרה ותדע גם שפרה כי אח הנני להנערה אשר שתה בחלקות לחצרון, אשר היטתו ברוב יופיה, ותקח את לבו… הלא אמור יאמרו כי אנוכי הסיבותי בכל אלה, כי ידי במעל… והנה גם היום, קראו רבים באוזני: “מיסיונר” לאמור כי אנוכי הדיחותי את בנימין מעל ה‘, כי בי האשם בקוראי בספר רוסי… ומה נעשה לאומלל הזה? גם להצילו לא יכולתי, גם לחוש לעזרתו לא מצאתי בי כוח!…’

וברגע הזה נפתחה דלת חדרו, והנה בנימין בא.

אחיטוב לטש עליו שתי עיניו, אשר כשני הרים מוריקי אש היו ברגעים האלה, וינד לו בראשו, ויתבונן בו, ולא דיבר דבר.

גם בנימין לא פתח את פיו עמו, גם הוא היה כאילם, ויבט בפני אחיטוב, אשר ראה כי שונו מאוד.

רגעים אחדים הביטו איש בפני רעהו באין אומר ואין דברים, עד אשר אחיטוב התעורר.

‘מה זה היה לך?’, שאלהו ברחמים גדולים, ‘ההרפו האנשים ממך, או כי שומרים הם לראשך פתח הבית’.

‘הנני חופשי! עתיד למצה ומריבה, לרדיפות ולחרמים, לענות נפש, ולהיות מטה לחצי החסידים הקנאיםֱ!…’

את הדברים האלה אמר בנימין ברוח נכאה מאוד, ויספר לאחיטוב את כל אשר קרהו, את הווידוי אשר התוודה בבית־המדרש, את הדברים אשר דיבר באוזני הרב ובאוזני חותנו, את קול הצעקות, את בכי אשתו, את דברי חותנו ואת דברי הרב.

‘הנה באה העת להסיר את המסווה מעל פני – והסרתיהו’, הוסיף בנימין בלשון מדברת גדולות, ‘גיליתי לפניהם את כל לבבי, לא כיחדתי דבר, אמרתי הן לא לנצח אסתר…’

‘הן אין להשיב את הנעשה’, ענה לו אחיטוב אחרי דממה ממושכה, ואחרי אשר העמיק מחשבה, ‘אבל, דע, כי פחז כמים היית הפעם, הן הסתר הסתרת מעשיך עד כה, ותהי סמוך על שולחן חותנך, ובטרם אשר מצאת לך מוצא לכסף ממקום אחר, הלוא לך להישאר שמה עוד למלא בטנך כי ירעב…’

‘הן לא אני גיליתי הדברים בראשונה’, הצטדק בנימין בראותו כי לא ישרו מעשיו בעיני אחיטוב, ‘הן אדוני ראה את אשר עשה לי העם הפרוע לשמצה… אולם בכל־זאת מצאתי אולי דברים להתחפש ולהצטדק מבלי אשר אגלה להם סודי, לולא שמעו אוזני את שם אדוני נישא לקללה על שפתותיהם… הדבר הזה עורר רגשותי בקרבי, ואומר מדוע זה ישיאו עליך עוון אשמתי? מדוע יחרפו ויגדפו שם איש נכבד ואנוכי היודע ועד כי אין עוולתה בו?…’

הדברים האלה אשר יצאו מן לב בנימין הטהור, ואשר כל שומעם יכירום כי לא בחנף ורמייה נאמרו, הדברים האלה פעלו מאוד גם על לב אחיטוב הפעם.

‘הן כבר מלתי אמורה כי את הנעשה אין להשיב’, ענה לו אחיטוב דברי ניחומים, ‘ועתה אל תירא, ידידי, כי אתך אני להושיעך, אתי תשב, אם יגרשך חותנך מביתו… הן לולי דברי המכתבים אשר הממוני ואשר בישרו לי יום מהומה ומבוכה…’

‘מה זה?’, שאל בנימין בבהלה.

ויספר אחיטוב לו את דברי המכתבים אשר קיבלו ר' ירוחם ובתו, ואת אשר התעלפה שרה לשמע דבריהם, אפס כי דבר המכתבים אשר קיבל הוא כיחד לו.

‘והנה אנוכי חפצתי ללכת גם אני אל בית המדרש למען הצילך מכפם’ כילה אחיטוב את דבריו, ‘אפס כי המקרה בבית ברוך עצרני מדרכי; והנה גם אנוכי קיבלתי מכתבים מביתי אשר הוסיפו מהומה למבוכת־נפשי… אולם אם ירא הינך מפני חמת חותנך והרב, היכבד ושב בביתי למן השעה הזאת, עד אשר נדע איך יפול דבר’…

‘לא, כדבר הזה לא אוכל לעשות, הן אז הלוא יאמרו כי צדק ההמון באומרו כי מידך היתה זאת נסבה, וכי אמנם אדוני הינהו המסית והמדיח… אנוכי באתי הנה רק למען אשר אספר באוזני אדוני את אשר נעשה, ועתה הנני לשוב ביתה־המדרש להתפלל מנחה, ואת אשר יקרה עוד, אותה אגיד לך’.

ובנימין עזב את החדר, וישב על עקביו, ואחיטוב נשאר לבדו, ורעיוניו התגעשו עוד הפעם.

עוד הפעם שבו דברי המכתבים והבשורות לשלוח חציהם בכליותיו, עוד הפעם זכר את אחותו האומללה ואת שרה המתעלפת ואת חצרון אשר הביא את השואה, ואשר היה בעוכרן; עוד הפעם הציתו רגשי אהבתו לשפרה אש בקרב לבבו, ועתר ענן דמיונות מבוהלות מילא את ראשו.

‘והנה זה בא – זה העלם בנימין, זה המחולל בלי פשע, זה המדוכא על לא חמס עשה, ונוסף גם הוא לעורר רגשותי בקרבי!…’, חשב אחיטוב עוד, ‘הן אנוכי הייתי הראשון בעיר הזאת אשר גיליתי את מסתריו אנוכי לקחתיו לי למורה, ואנוכי פציתי פה כי אשים עיני עליו, וכי אפדהו מידי החסידים האלה; ועתה הנה הינהו בצרה גדולה, הנה הוא התוודה למען אשר יציל את כבודי, למען אשר ישים לאל את דברי האנשים אשר דיברו עלי סרה, ואיך אתעלם ממנו הפעם? איככה אוכל ואראה ידי קנאים פוגעים בו? ומה גם כי מסתריו ומסתרי שפרה מסתר אחד הוא, כי נבעו מצפוניו ונגלה סודו – ואירא מאוד פן ייגלו גם מסתרי שפרה, והיתה גם היא חוטאת, ופגעו גם בה הקנאים… לא! כדבר הזה היה לא תהיה!… אנוכי אציל גם את בנימין מידם… וראתה שפרה ותשמח בלבבה… הה, שפרה! למענך אעשה חסד עם בנימין, למען אקרא לריב עם המקנאים, למענך…’

ורעיוניו הבהילו להזכירו פתאום עוד הפעם על־דבר ליזה, שרה וחצרון, ותמונת רוזליה ריחפה פתאום מול עיניו – תמונת רוזליה המתעלפת בבוא לה הבשורה כי אישה אהובה אוהב את שפרה…

‘הה יראה ורעד יבוא בי לזכר הדברים האלה’, חשב אחיטוב עוד ונפשו נבהלה, ‘האומנם אעשה גם אנוכי כמעשה חצרון? האומנם גם אנוכי אביא שואה על נפשות נקיים, וגם אנוכי אהיה עוכר רוזליה ושפרה?…’

והנה שרעפיו עזבוהו, רעיוניו המו מאוד, ודמו בעורקיו היה כנחל גופרית ואש, ויפול על המיטה אשר עמד עליה, ראשו כמשא כבד, ולבו סחרחר, אנחות אין־מספר שיברו מותניו, ופלגי מים הורידו עיניו…


וקול הקריה הומה, הקול הולך וחזק, ובכל אשר נשים את עינינו, נראה אנשים רבים, עם אלוהי אברהם נאספו מקהלות־מקהלות, להקות גדולות עם קטנות, בהן זקן ובחור, אנשים נשים ואף גם יחד, איש לאיש ידברו, יְתַנּוּ רשעת אחיטוב ומשובת בנימין, וגבר לעמיתו יחווה דעו בדבר הזה, הנשים מבכות את ‘החוטאים’ והזקנים יאנחו על־ידן…

'הנה אנוכי ניבאתי מראש, אמר זקן אחד, והוא חסיד ‘אדוק’ ברבו מאוד, ‘כי רעות רבות יביא “האשכנזי” הנה… מה לנו ולאשכנזים? אבותינו ואבות אבותינו לא ידעום, וגם אנחנו לא נדרוש אחריהם… מארץ. רחוקה בא הנה להפיץ ספרים “טמאים” בעיר הזאת, ולהוליך שולל עלם נחמד כבנימין…’

‘הן הוא הודה בפנינו כי כבר קרה בספרים האלה טרם בוא אחיטוב הנה’, העיר אחד האנשים, ‘אנוכי באוזני שמעתיו לאמור כי עוד בימי בחרותו קרא בכמו אלה…’

‘ואני אומר כי כל המעשה הוא שקר וכזב!’, אמר פתאום איש אחר בקול גדול.

כל המקהלה נחרדה.

‘הייתכן? הנה אנוכי ראיתי בעיני את הספר אשר מצאו בידיו, ואשר קרא בו בשבתו ביער…’

‘אם גם אחז ספר בידו לא קרא בו’, התאמץ האיש להחזיק את דבריו, ‘וכל דבריו אשר סיפר בבית המדרש כי קורא הוא ספרים אלה רבות בשנים הוא שקר מוחלט, ואיננו נאמן על דבריו אלה…’

‘יען כי גמרא ערוכה בידינו, אשר אמרו: “אין אדם משים עצמו רשע”, ואיך יעיז “שקץ” כמוהו לחלוק על דברי הגמרא הקדושה, על דברי חכמינו, זכרונם לברכה, לאמור: כי אנוכי הנני משים עצמי רשע גמור, קורא ספרים חיצוניים זה כמה שנים? אלא לאו שמע מינה “שכל דבריו שקר וכזב!”…’

האיש סיים את דבריו האחרונים בניגון של ‘ברכת ההפטרה’ ויצחק בקרבו, לאמור: ניצחתי!

‘שוטה שבעולם!’ ענהו איש אחר מתוך המקהלה, ‘הן הקורא בספרים כאלה הוא אפיקורוס בלתי ספק, והאפיקורסים הלא יחלקו גם על דברי הגמרא הקדושה, וילכו וישימו עצמם רשעים, להכחיש את דברי חכמינו!…’

‘ואנוכי לא יתנני לבי להאמין כי יודע בנימין לקרוא בספרי חוץ, הן הוא שוטה גמור, ואיככה יבין בדברים האלה הנקראים “חוכמת יוון”?…’

‘והלוא אנשים רבים ראוהו יושב וקורא?’

‘אנוכי אגדך פשר דבר: אנוכי שמעתי אומרים כי בספרי הגויים ישנם ציורים רבים, ובלי שום ספק הביט רק בציורים ההם, והתבונן רק בתמונות ולא יותר…’

‘ואני אומר כי גם להביט בציורים ההם אסור על פי דין, כי הוא פוגם גם בזה בעיניו מאוד…’

כדברים האלה וכאלה דיברו בכל פינות־העיר: זאת אומרת כי בנים קטנים מתים עתה בגלל האשמה הזאת, וזה יענה לעומתה כי החטא הזה ‘קשה לפרנסה’; זה יפזר היתולים, ומשניהו יאנח בשברון־מתניים; איש אחד יגול אשמה על ראש אחיטוב, ורעהו יענה ויאמר: ‘פרצה קוראה לגנב’; ותהום כל העיר לקולם…

ובנימין בא לבית־המדרש, ויתפלל מנחה וגם מעריב עם הציבור, לא שעה לכל דברי האנשים, ולכל דיבתם לא שם לב.

והרב אמר לחותנו ר' גרונם, לאמור:

‘לו תשמע בקולי, כי אז הזהרתיך אחת־ושתיים: אל־נא תחלל, גרונם את קדושת החג ושמחתו: ילך נא בנימין לביתך כתמול־שלשום, וחגותם חגכם היום ומחר, ואחרי עבור הימים הקדושים האלה, נדע מה נעשה לו…’

‘לו יהי כדבריך, רבי’ אנה לו ר' גרונם.

והרב קרא לבנימין ויודיענו את הדברים האלה.

ובין כה וכה נשמע בבית־המדרש גם פרשת דברי המכתבים אשר קיבלו ר' ירוחם ובתו מעיר אודסה, ונוספו גם המה על שיחת ההמון, וידונו גם על הדבר הזה, ואין קץ לדברים, כל פה ידבר גבוה־גבוה, וכל אוזן לא תמלא לשמוע וכל העיר היתה כמרקחה…

ור' שמעון בהרב שמע את כל הדברים האלה, וישם למו לבו מאוד־מאוד. הן הוא חרה אפו בר' ירוחם ובאחיטוב גם יחד, הוא אשר מראשית בוא אחיטוב הנה לא נח דעתו ולא שקט רוחו עד אשר יוציא את ‘הקבלן’ העשיר הזה מן בית ירוחם; בירוחם קנא קנאה גדולה, ובאחיטוב חרה אפו על כי לא שמע לקול דבריו אשר יעצו בסתר ביתו, ועל־כן שמח הפעם לקראת שני הסיפורים האלה גם יחד, ויאמר בלבבו כי עתה יכונו מחשבותיו אשר חשב עליהם, וכל עצתו תקום.

‘בראשונה אפיח קריה’, חשב בלבבו לעת כזאת, ‘אגרה בם החסידים הקנאים ואחרי־כן אדע מה אעשה להם’.

‘על דעתי’, אמר ר' שמעון בהרב אל גרונם היושב על ימינו, ‘על דעתי לא תספק לך דברי הרב ועצתו, לו היית “גבר בגוברין”95 כי אז קמת ועלית למקום רבינו הקדוש, לעצתו דרשת, וכאשר יגזור אומר כן תעשה’.

‘מפי הוצאת המלים האלה’, ענה לו גרונם בכל לבו, ‘כזאת חשבתי גם אני; אם ירצה השם ממחרת החג אשים לדרך פעמי…’

‘טוב תעשה’, ענהו ר' שמעון ויחלט דבריו, ‘הנה עירנו היתה עד הנה עיר מלאה יראים ושלמים, חסידים ואנשי־מעשה, אין פורץ גדר בה, ואין עובר על “דת יהודית” בקרבה; ועתה, הנה ימים באים ואין קץ לפרצה; אחיטוב ישב בזה ויסית וידיח את בני־הנעורים, ויעקב נסע לאודסה ויהי שם “לגוי גדול”… והיהדות מה תהא עליה?…’

הרב שמע גם הוא את הדברים האלה ויאנח מרה.

"עקבא דמשיחא! 96, העיר בכל לבו.

‘ואם לא נמהר ונודיע הדברים לרבינו הקדוש, ויהיה בנו חטא!’, הוסיף ר' שמעון ויאנח גם הוא, ‘תחזקנה ידיך, ר’ גרונם, ולך לך אל רבינו הקדוש אולי יראה בצרת נפשנו, אולי יתעשת אלוהים לנו וחטאתנו לא יעברו ראש…'

‘כן אעשה כאשר דיברת!’, ענהו ר' גרונם בכל לבו, ‘כן גמרתי אומר וכן יקום’.

והנה איש נכבד ונשוא־פנים הקריב אל ר' שמעון בהרב, וישב על־ידו, ובקול דממה העיר את אוזנו לאמור:

‘אנוכי הייתי בבית ר’ ברוך בעת הזאת, כי קרוא נקראתי גם אני לשמוח אתו בשמחת בנו, והנה ראיתי כי זה האיש אחיטוב דיבר בשפת רוסיה באוזני בת ירוחם, שפרה, וכל העת התלחשו יחד ומדברים בשפת־הארץ… ומי יודע אם לא יאמר להסיר גם את לבה מאחרי ה‘, ואם לא פרש רשתו גם עליה, הן הוא גר בבית אביה…’

הדברים האלה היו כדבר בעתו, ור' שמעון שמעם בכל לב ובכוונה גדולה, ויחשוב מחשבות עוד.

‘האם באוזניך שמעת כזאת?’

‘הן כל הנאספים שמעו כאלה, ותמר בת ר’ נתנאל, נוחו עדן עוררה את האנשים על הדבר הזה, ובקול גדול צעקה: “מה לכם לדבר בשפת הגויים בבית הזה?”…'

‘ומה ענה ירוחם לדברים האלה?’

‘הן נושא המכתבים בא, ויהם את לבם…’

‘גם זאת לי לדעת!’, חשב ר' שמעון בלבו, ‘גם הדברים האלה נחוצים לי עתה מאוד… ואשכל גם שניהם יום אחד…’


[ל] מרי נפש

וּבְעַצְּבַת־לֵב רוּחַ נְכֵאָה

(משלי טו, יג)


שני ימי החג עברו – והקולות לא חדלו! לא חדלו גרי העיר סוכות לדבר בבנימין ובאחיטוב, בשרה, וביעקב חצרון; לא חדלו להשמיע משפטי פיהם על דברי ‘החדשות הנפלאות’ אשר נקרו בעיר הקטנה הזואת יום אחד, ואשר אין איש יודע את אשר יהיה בסופן, ואשר תבאנה מי יגיד למו?

‘את אשר תבאנה’ – הן ר' שמעון בהרב יושב בעיר הזאת, ופיו ולשונו הלא יעמדו לו לסכסך איש ברעהו, להרבות המהומה ולהגדיל המבוכה… ומי יודע? אולי התרצה גרונם אל חתנו, אחרי אשר כי נוכחו לדעת כי לא יד אחיטוב היתה בדבר הספר הרוסי, ואחרי אשר באמת לא מצאו בבנימין כל עוון אשר חטא ועם החסידים והצדיקים נאמן הוא – ומדוע זה יגרשו מביתו להביא שואה על בתו כי תהיה גרושה צעירה לימים? ומה גם כי שפת רוסיה לבדה איננה עוון גדול מנשוא גם בעיני החסידים בעת הזאת; ומי יודע אולי בטחו אנשי בית ר' ירוחם גם הפעם בזה האיש אחיטוב, אשר ראוהו בתור האדם המעלה בימים האחרונים, ואף בו בחרו גם עתה להיות למו לפה באודסה והשלום והשקט אולי שמו גם עתה משטרם בעיר הזאת, לולי ר' שמעון שהיה בה… ר' שמעון שמח בנפשו מאוד לשני המקרים האלה, אשר נקרו ויאתיו ביום אחד, ואשר היו כמו עצים לאש קנאתו, אשר כאיש־מלחמות העירה עתה, ותהי לחמה גדולה אשר בערה בו ואין מכבה…

‘כלה אעשה הפעם באחיטוב ובחצרון’, חשב בהרב בלבבו בימים האלה, ‘וגרונם יהיה כלי־מלחמתי… בנימין יפול שדוד, ובנופלו – ויפלו אתו שנואי נפשי, תחת אשר לא אבו שמוע בקולי, ולעצתי לא היטה אחיטוב אוזן, ותחת אשר ירוחם היה לאיש־סודו וכל משכורת הבנייה לקח לו…’

ותהי ראשית מעשהו לעורר חמת גרונם עד לאין השב.

‘הלוא עין בעין נראה כי יד ה’ עשתה זאת לנו', אמר בהרב אל גרונם במוצאי החג, ‘השגחתו הפרטית הביאה את שני המקרים האלה גם יחד, למען אשר נפקח עין, ונדע את אשר לנו לעשות…’

‘מי הם השניים?’

‘המכתבים מאודסה על־דבר יעקב חצרון, הלא באו הנה בשעה הזאת בעת אשר ראו את בנימין וספרו הטמא והפסול בידו…’

‘ומה לי ולמכתבים ההם?’

‘האומנם תדמה בנפשך כי רק מקרה הוא זה, האינך רואה בזה אצבע אלוהים המורה לנו דעת במעשה אשר נעשה… הן בא זה ולימד על זה: אחיטוב הוא יליד אודסה, אשר בא הנה להסיר לב בנינו מאחרי ה’, וכאשר החל בבנימין ויעש פרי, לא ירפה את ידיו וילך ויזיק ואת בנינו לא נציל מכפו… הן רבות כאלה ראיתי בימי חיי הבלי: הייתי בערי אשכנז, עם אנשים כאלה גרתי, ואדע את כל מעשיהם… תהילה לאל, אנוכי לא אירא אותו ואת תנואתו97, בנים צעירים לימים אין אתי ונכדי כולם ילדים עודם, אולם איככה אוכל וראיתי את הרעה אשר תבוא לעירי? איככה אוכל ואראה באובדן האמונה בעיר הזאת, מלאת חסידים ואנשי־מעשה?… הן כן דרכו של יצר־הרע: היום אומר לו לך ולמד שפת רוסיה, ולמחר יטה לבו מאחרי הצדיקים, ובעוד יום – ויפתנו לסור מעל ה' ותורתו, עדי אשר יסיתו לעבוד אלוהים אחרים…'

‘אוי ואבוי לנפשי, כי בבנימין החל!’, נאנח גרונם בכל לבבו.

‘ועל־כן אמרתי: אל־נא ייקל הדבר הזה בעיניך, אל־נא תתברך בלבבך לאמור: אך מקרה הוא!’

‘ומה אעשה הפעם?’

‘ראשית דבר: גרש נא את הבליעל הזה מביתך…’

‘הן אודה ולא אכחש כי גם אשתי גם בתי תדרושנה זאת ממני’, אמר גרונם, כמו יגלה לפניו את כל לבו למרות חפצו

‘הן לא תדע, ר’ שמעון, מה גדלה עזות בנימין מאז נגלה סודו: בביתי, לעינינו, ולמרות על דברינו הוציא הפעם את ספריו הטמאים, ועל שולחני יושב וקורא בם! לשוא צעקנו, לשוא הרימונו קול, לשווא אמרתי להכות בחרפה את לחייו, הוא באחת כי לא יסתתר עוד, אחרי אשר נודע הדבר, וכי לא יסור מן הדרך הזאת עדי־עד…'

‘הלא זה דברי רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך המינות: "כל באיה לא ישובון!…’

‘אשתי ובתי צועקות אלי לגרש כלה את “הנחש הארור” הזה, לבלתי תראינה את נבלותו ואת פחזותו…’

‘שמע־נא לקולן, כי “נשדים צדקניות” הנה, ואתה שא־נא רגליך למעון רבינו הקדוש, ספר־נא באוזניו את כל התלאה אשר מצאתנו בעיר הזאת, ואשר יגיד – אותו תשמור לעשות, והגדת גם לנו את המעשה אשר יצווה לעשות לאחיטוב…’

וגרונם נאנח מרה ולא ענה דבר, ויאנח גם ר' שמעון אתו.

והנה איש אחד ניגש אליהם, ויספוק את כפיו, ויאמר:

‘הווה על הווה! 98 מה זה עשה ה’ לנו? ההביא הנה איש לצחק בנו, ולעשות אתנו כלה? הכלה ונחרצה?…'

‘הן עתה נודע הדבר כי גם שפרה בת ירוחם נפלה בפח אשר טמן לרגלה זה אחיטוב “המסית והמדיח”…’

נבהלה נפש גרונם, ור' שמעון שת לבו גם לזאת.

‘מה זה בפיך? באר־נא ו קת דבריך! מה הוא הפח? האם כבר טימא אותה ויפתנה?…’

‘כזאת לא אדע… ומי יודע?…’

‘ומה הוא הפח אשר אמרת?’

‘כי גם אותה לימד שפת הגויים, ותמיד כל היום ידברו בשפת רוסיה ויתלחשו באין שומע, וגם מספריו נתן על ידה…’

‘האומנם?…’

‘הנה הקול הזה נשמע בכל העיר!’

ואמנם כן הוא. את אשר פעל ועשה ר' שמעון בקנאתו ובנכליו – עשתה תמר בשנאתה ובאיוולתה.

שנאת תמר לאחיטוב איננה תלויה בדבר, היא תשנאהו באשר כי הוא הינהו ‘אשכנזי’, ומנהגיו, ומלבושיו, ומדברו וכל אשר לו אינם כמנהג העיר הזאת, וכי מימי נעוריה שמעה באוזניה חרפת ‘האשכנזים’, ותבז אותו בלבה, ולא יכלה דבר טוב עליו; לא כן שנאתה לשפרה, השנאה הזאת מולדת קנאה היא, היא חשבה כי שפרה תתגאה עליה, שמעה כי קראה לה ‘פתיה’, ותראה כי כגבירה וחכמה היא בעיניה, ומאז עברו דברים ביניהן, בליל התקדש חג ‘השבועות’ ניתכה כאש חמתה ותהי עוינת את שפרה ותבקש למצוא עלילות דברים, ותבקש לבזותה ולחרף, את שמה, ותקרא בקול גדול בשומעה אותה מדברת רוסית את אחיטוב בבית ר' ברוך, ואחרי אשר נתפש בנימין בכף אחרי אשר יצא הקול כי אחיטוב נתן לו את הספרים הרוסים, מצאה גם היא עת מוכשרת לדבר בשפרה, ולהעיד כי שמעה גם אותה מדברת בלשון הארץ את ‘המסית והמדיח’ הזה מבלי בוא חשבון כי תביא חציה אלה בכליות כל בית ר' ירוחם, ובכל הלכה וסיפרה דברים באוזני שכנתה ובאוזני כל ‘הנשים הצדקניות’ אשר בעיר; והשמועה הזאת עשתה לה כנפיים, ותגדל, ונוספו עליה עוד דברים, ותבוא הפעם גם לאוזני ר' שמעון, אשר גם הוא ידע לנטלה ולנשאה ככל אשר עם לבבו.


* * * * *

ובבית ר' ירוחם גדל המספד ותרב הצעקה עד־מאוד. אחרי אשר בעמל רב השיבו את רוח שרה אל קרבה, ויביאוה לבית אביה, פתחה פיה בבכי וצעקה, ותקלל את היום אשר נתנה לאישה ללכת לעיר משכלת אורחיה,ותקלל את אודסה, ותקלל את נפשה, ולדמעות עיניה אין הפוגות; לשווא אמרו אביה ואמה לנחמה, לשווא אמרו כי לא ישקוטו ולא ינוחו עד אשר השב ישיבו אותו לביתו – הכל הבל! היא לא תתן פוגת לעיניה ודומי לקול בכיה. ר' ירוחם ואשתו שכחו כי חג היום לה', שכחו את אחיטוב, את בנימין ואת הרעש אשר הסב בעיר, וגם את שפרה ותמר שכחו, וישימו כל מעיינם בשרה.

ויהי ערב, ויהי בוקר ‘יום טוב השני’, והסערה קמה לדממה כמעט. ר' ירוחם אמנם הלך לבית המדרש להתפלל, אך לא דיבר את איש דבר, לא ראה אף לא שמע את כל אשר מסביב לו, ובדממה יצא מן בית־המדרש, ועצבו לא סר ממנו בבואו לביתו.

‘מה נעשה הפעם?’, שאלה לאה בכל לבבה בקדמה פניו.

השאלה הזאת עוררה את רוח ירוחם בקרבו, השאלה הזאת הקיצה אותו מהמון דמיונותיו – לחשוב מחשבות; הסירה את היאוש מלבבו ותעירו ותעוררו לבקש עצה.

‘מחר בבוקר אשים לדרך פעמי’, ענה ירוחם ויאמר לה, אחרי

חשבו מחשבות עת מעטה, ‘אסע לבית רבינו, בעצתו אשאל, ואת אשר יגזור אומר אעשה’.

העצה הזאת מצאה חן מאוד בעיני לאה וגם בעיני שרה, אשר התאפקה לקול הדברים האלה, ותאמר:

‘לה’ הישועה, ואך לרבינו הקדוש אשא עתה את עיני!'

‘ובין כה וכה נבקש אולי עוד פעם את אחיטוב, כי ידרוש מאת מכריו אשר באודסה כי יודיעונו פרטי הדברים, וכי אולי נעשה גם אנחנו דבר’, הוסיפה שרה אחרי רגעים מעטים.

‘אל תוסיפו דבר באיש הזה’, ענתה לה לאה, ותניד במו־ראשה, ‘אולי יסור יסרני יה על כי הבאתי את “הגוי” הזה לביתי ועל שולחני האכלתיו מלחמי…’

ור' ירוחם החשה הפעם ולא ענה דבר.

מענה־פיה הזה הסב את מחשבותיהם על אודותיו, שבו ויזכירם את אשר קרה אתמול לבנימין, את קול העם ברעו, את צעקת ההמון ואת דברי פי האנשים אשר תלו את האשמה בראש אחיטוב; ויזכרו גם את דברי תמר, ותזכור לאה גם את דבריה, ויזכור ר' ירוחם גם את מחשבותיו ויאנחו שניהם מרה, ויביטו בפני בתם שפרה, אשר ישבה למולם, ויאנקו דום, ולבם כים נגרש, ועיני לאה רטבו מזרם דמעות.

כה עבר עליהם היום ההוא, יום־הטוב אשר נהפך להם לאבל, השמחה ליגון, והמנוחה לחרדה.

ויהי ממחרת, ביום ‘אסרו חג’, וישכם ר' ירוחם בבוקר, כי לאה אשתו ושרה בתו אצות בו, לאמור: ‘החישה מעשיך!’ ויצא ברחוב העיר למען אשר יספר באוזני כל ידידיו ומכריו כי נוסע הוא היום ליראות את פני הצדיק, לשאול בעצתו, ולבקש ממנו רחמים על בתו האומללה אשר גדול כים שברה, ואסונה עד בלי שחקים. ‘הלא גם גרונם יסע היום לרבינו’ אמר לו איש אחד.

‘גרונם?!’

ויספר לו רעהו את דבר המשפט בבית־המדרש, את מנהגי בנימין בבית חותנו אחרי־כן, את דברי אשת גרונם ואשת בנימין כי גם שתיהן תבקשנה לגרש את בנימין, וכי לא יאבה גרונם לעשות כדבר הזה בחיפזון, ועל־כן יסע גם הוא לרבינו לשמוע מה בפיו!

‘טוב מאוד כי נודעתי כאלה’, ענה ר' ירוחם בכל לבו, ‘אלך ואבקש את גרונם ויחדיו נשים לדרך פעמינו, הלא “טובים השניים מן האחד”’.

וימהר ר' ירוחם, וילך ביתה־המדרש להתפלל, למען אשר יראה שמה גם את פני גרונם וגם את פני הרב, אשר יקח ממנו את ברכתו – ברכת־הדרך!

והנה הרב טרם בא, אולם את גרונם מצא יושב באחת הפינות, ומתלחש דברים את ר' שמעון.

ויהי כי הקריב ר' ירוחם לבוא, ויקדמו גם שניהם את פניו, וישאלו לשלום בתו שרה.

ויספר ר' ירוחם לפניהם את פרשת דברי המכתבים אשר קיבל, ואת אשר יאמר לנסוע היום הזה על ‘הצדיק’ לשאול בעצתו.

‘ועל־כן ביקשתיך הפעם’, כילה ירוחם את דבריו, ‘הן שמעתי אומרים כי גם אתה תלך במסע הזה’.

‘שמע־נא לי, ר’ ירוחם!', ענה בהרב ויאמר לו, ‘בטרם תצא את פני העיר, עליך לעשות דבר בזה למען בתך הצעירה אשר אתך בבית…’

‘למען בתי הבתולה?’, שאל ירוחם בנפש מבוהלה, וילטוש את עיניו על־פני המדבר אליו, 'למען בתי שפרה?… מה תבענה שפתותיך?…'

ברוח נכון ובלב שקט הביט בהרב בפני ירוחם רגעים אחדים, נד לו בראשו, וכמו יחוס ירחם עליו.

‘הנה־נא ידעת כי לבי טוב עליך’, אמר לו אחרי רגעי־מספר – “והייתם נקיים מה' ומישראל” כתוב בתורתנו, ועל־כן גם אנוכי הנני לזרזך ולהזהירך כי תוציא את אחיטוב מביתך, טרם תשים לדרך פעמיך…'

ר' ירוחם נבהל לשמוע את דבריו המפורשים, העמיק במחשבותיו, ולא ענה דבר.

‘הן גם מבלעדי כל אלה לא יאות כי תשאיר את איש זר בביתך, על־יד אשתך ובתך, בנוסעך מזה’ הוסיף ר' שמעון בראותו כי דבריו מצאו מסילות בלבבו, ‘ומדוע זה תתן תואנה בפי העם לרנן אחריך ואחרי בתך?… הן כבר שמעתי אומרים כי תדבר בתך הבתולה רוסית עם “האדון” הזה (בהוציאו את השם “האדון” מפיו עיוות שפתיו ופנים קלקל, לאות לעג ובוז), וכי תמיד כל היום יתלחשו יחד – ומה לך ולצרה הזאת?… ראה, כי את טובתך אני דורש, ואת כבוד בתך אשמור, למה תהיה גם היא כמטרה לחצי לעג השאננים?…’

‘יש בוטה כמדקרות חרב’ – הידע ר' שמעון בהרב כי דבריו אלה האחרונים המה חצים שנונים היורדים בלב איש ישראל להחריד מנוחתו ולהרתיח את דמו? הידע כי בפיו עתה הקסם וכשפים על לשונו להפוך את לב ר' ירוחם בקרבו, להטותו לכל אשר יחפוץ, להיות שורר בכל רגשותיו, ומושל עליו ביד חזקה?… ואיך לא ידע את אלה? הן איש יהודי הנהו גם הוא, גם הוא בן־ישראל, ולב עברי בקרבו; ידע עד מאוד תכונת עמו, ונפש היהודי לא מוזרה לו: ידע כי כל אשר לאיש־ישראל יתן בעד ביתו, כי אף אם יקר מאוד ערך הכסף וההשתכרות ליהודי, אשר אך בו יראה את עולמו, אף אם יתאווה עד־מאד זהב, אשר יתן לו חיים וכבוד בארץ־גלותו, בכל־זאת ישנו דבר אחד היקר לו מכסף וזהב כל מטמונים ומכמנים – הלוא הוא: ביתו, בניו ובנותיו!… ידע עד־מאוד כי אין דבר אשר יהמו לו מעיו, אשר יקח את כל לבבו, ואשר למענו יפקיד את כל אשר לו, יתן גם את נפשו בעדו – כאשר בניו, הצלחת ביתו, וכבוד בנותיו… ידע את כל אלה, כי לא יחטיא עתה את המטרה, ודבריו לא ישובו ריקם.

ר' ירוחם אמנם נבהל לשמוע את דברי בהרב, זכר גם את דברי אשתו אליו אז בבית חתנו ר' ברוך – ונפשו הגתה נכאים.

‘אל־נא תדבר, ר’ שמעון, כדברים האלה!', ענהו ירוחם בכובד ראש ‘ואל־נא תחלל את כבוד בתי!… חלילה לה לדבר דברים אחדים את האיש הזה, בתי היקרה!…’

ובלבבו חשב:

‘אשמע הפעם בקול אשתי, היא צדקה ממני! אבקש את פני אחיטוב כי ימצא לו בית אחר למעון, אדבר באוזניו דברים רכים, והוא גם הוא יענה כי צדקתי, וישמע לקול מלי…’

‘חלילה לי לדבר סרה בבתך’, הצטדק בהרב, בראותו כי מחץ מאוד לבב ר' ירוחם בקרבו, ‘אנוכי רק למען הזהירך דיברתי את דברי אלה, למען אשר לא תתן עוד פתחון פה לאנשים אשר לשונם תהלך בארץ, ואחרי כל דיבה יתורו… כי כבודך יקר בעיני…’

‘והנה אמרת כי תסע גם אתה לרבינו’, אמר גרונם למען שום קץ לשיחה הזאת, ‘אם־כן נסעה ונלכה יחדיו’.

‘טוב הדבר; אפס כי עלי להתמהמה פה יום או יומיים למען אשר אשים משטר לדברים אחדים אשר במסחרי…’

‘גם לי לעשות כדבר הזה, ועוד נשוב נדבר באלה’.

ובין כה וכה בא גם הרב ביתה־המדרש, תפילת הציבור החלה, ותשם קץ לכל שיחם והגיונם.

אחרי אשר כילו להתפלל, מיהר ר' ירוחם לשוב הביתה. שמה מצא את בתו שרה מתנודדת מתופפת על לבה, ולאה אשתו עומדת עליה לנחמה; ויטה ר' ירוחם את אשתו הצדה, ובקול דממה אמר:

‘עתה ידעתי כי צדקת, לאה, באומרך אלי כי לנו לבקש את אחיטוב כי יתור לו בית אחר לשבת, לבלתי הוציא דיבה על שפרה…’

‘האם נודע לך דבר? הגד בשפה ברורה!… אל תכחד ממני! הה, ליום! הכבר שמעת אומרים כדברים האלה?…’

‘לא, לא שמעתי דבר! אל נא תבהלי ברוחך… אפס כי אנוכי חשבתי דרכי, אנוכי הן גמרתי אומר לנסוע לרבינו, ואומר אל־נא יישאר אחיטוב לבדו בבית, בימים אשר אנוכי אינני פה’.

לאה הביטה בפני אישה, ועפעפיה יבחנו את לבו, לדעה האומנם כבר יצא שם רע על שפרה? ותאנח בשברון־מותניה, ותאמר:

‘לולא הבאת את האיש הזה הביתה, כי עתה שקט לבי…’

‘החשי ודומי! אנוכי אנוכי אישר את פני הדברים האלה… האם בבית ישב אחיטוב עוד?’

‘לא, כי הלך לפקח על הבניין’.

‘ואיה שפרה?’

‘הנה בבית־המבשלות’.

וימהר ר' ירוחם ללכת לבקש את אחיטוב, לא סעד את לבו, לא אכל את ארוחת־הבוקר, וברגליים ממהרות הלך עד מחוץ לעיר, עד המקום אשר אחיטוב עומד שם על־יד הבונים.

‘השלום?’, שאל אחיטוב בראותו את פני ר' ירוחם.

‘שלום!’, ענהו ירוחם בשפה רפה, ‘דברים אחדים בפי להשמיע באוזני אדוני, והדברים נחוצים’.

ויסבו פניהם מול פני השדה, וירחיקו מעט ללכת.

‘הנה אנוכי נוסע בעוד יום עירה… מקום משכן רבינו, אשאלה עצה ממנו: מה לעשות לבתי שרה, ולחתני יעקב אשר יצא לתרבות רעה? איככה נשיב את לבו, ואיככה נקדם אנחנו את פני הרעה הזאת? והנה גם שמה אתמהמה ימים אחדים, ואולי יצווה עלי כי אסע אנוכי לעיר אודסה לחלצהו מן המצר, ואז אולי יארכו הימים אשר בביתי לא ישכנו רגלי, ואך אשתי ושתי בנותי (כי גם את שרה לא אוכל עתה לתת לשוב לביתה יחידה וגלמודה) תהיינה בבית. ועל־כן קידמתי היום את פניך, להגיד לך כי תבקש ותמצא בית אחר למעון לך…’

‘בית מעון אחר!?’ אמר אחיטוב ומשתומם לבו.

‘הן לא ייעשה כן במקומנו, כי ישב איש זר בבית, אשר הלך האיש בדרך למרחוק, ואשר אך האשה וילדיה נשארו בו… למה נפתח פה למוציאי שם רע, ולמה יחולל כבוד האשה, גם אם כנים וישרים מעשיה? ומה גם כי בתי שפרה כבר בגרה…’

‘רב! הנה בנתי לרעיך’, ענהו אחיטוב בנפש מבוהלת, ‘אנוכי אעשה כאשר אמרת, כבוד ביתך יקר לי מאוד… חלילה לי להיות כאיש אשר ישיא99 חרפה על ביתך… אנוכי אשמע בקולך…’

‘אל נא יחשוב לי אדוני עוון בדבר הזה, אגודתנו, אגודת־המסחר, לא הופרה, חלילה; אנחנו נישאר נאמנים איש לאחיו כאשר היינו, בכל הנוגע למקנה־וקניין הננו רעים וידידים… אפס כי הדבר הזה הוא נחוץ הפעם, כאשר אמרתי…’

'אל תוסף דבר בי עוד בדבר הזה, ענהו אחיטוב בכל לבבו, ‘הן אמרתי כי בנתי לרעיך…’

ר' ירוחם שב לביתו בדרך אשר בא, ולב אחיטוב הגה נכאים. דברי ר' ירוחם אלה שתו נוספות על המיית רוחו, ויביאו סופה בלבו הסוער, וכל עצמותיו רעדו. החדשות אשר שמעו אוזניו מעיר אודסה אשר נקרו בבית אביו, המכתבים אשר קיבלו ר' ירוחם ובתו, והחדשות אשר עשו פה בעיר הזאת לעיניו, כל אלה סכסכו רעיוניו, בלבלו מחשבותיו, מררו ועצבו את רוחו מאוד, היכוהו בתימהון וישקוהו יין תרעלה – והנה זה בא ר' ירוחם בהצעתו, וישלם את המבוכה ויגדוש את סאת עיניו, וכל עשתונותיו הורעלו!…

‘הנה כלתה הרעה בי חציה!’, חשב אחיטוב כאשר כילה ר' ירוחם לדבר אליו וישב וילך לדרכו, ‘הנה הפליאה מכות לבבי, ובכל עצמותי שלחה אש!… הן גורשתי היום מבית ירוחם, ומפני שפרה אֶסֶָּתֶר… השמש לא עוד תאיר לי יומם, אם עיני שפרה לא תתננה מהודן עליה, והירח ייכסה בעלטה בעדי, מבלי אשר תאיר לי שפרה את הלילה!… הה, שפרה! האומנם לא אשוב לחזות את פניך? האומנם מליך הטהורות לא עוד ככינור נעים תצלצלנה באוזני? האומנם באו דברי אביך להפריד בינינו עד עולם?… אולם ברית־המסחר הן לא הופרה, ואגודתנו לא הותרה, והמסחר הזה הלא יפתח לי תמיד את דלתות ביתו ויביאני בו בהרחבה… אפס כי לא עוד אוכל לדבר אתה באין זר בינינו, לא עוד כרע אתהלך אתה, לא עוד אשבע נעימות בפניה יום־יום, לא עוד אשפוך לפניה שיחי, ואחוותי לא תבוא באוזניה… מה מאוד נואלתי כי מיהרתי לחלוט הדבר ממנו100! מדוע זה נתתי לדבריו צדק עד־מהרה, ולא מריתי את פיו?… אולם הן כבודה יקר בעיני… ונפשי עלי מרה…’

אמהם כן, מרי־נפש המה גם ר' ירוחם גם אחיטוב, ועצבת לב תביא רוח נכאה! רוח נכאה הזאת שמה מחסום לפי ר' ירוחם בשומעו את דברי בהרב, ורוח נכאה הזאת נתנה דברים בפי אחיטוב להצדיק את דברי ר' ירוחם אליו הפעם; לו לא אבלה נפש ר' ירוחם עליו, לולא הוכה בעיצבון ותמהון־לבב מדברי המכתבים אשר באו לו על דבר יעקב חצרון – כי אז לא רפתה רוחו בדבר ר' שמעון באוזנו, כי אז לא יירא מהמון דיבת עם, בטוח יבטח לבו לתומת־נפש אשתו ובתו, ואל דברי בהרב לא שעה, ובשפה ברורה ענהו כי לא ייחת לקול מלחשים, ולדברי מוציאי־דיבה לא ישים לב; ולולא הגה גם אחיטוב נכאים כל היום, לולא נודעו לו המעשים אשר נעשו בבית אביו, לולא גבר העצב גם עליו והשח לעפר רוחו הכביר – כי אז חזק הוא בדבריו את לב ר' ירוחם, דיבר ניחומים לו, אימץ את רוחו, ולא היה ממהר לענות, כי כדבריו כן יעשה; אפס כי העצבת אשר קיננה בלבבם, הביאה רוח נכאה בכנפיה, רוח כהה, אשר תרפה את ידי האנשים, אשר תביא מורך בלבבם, ואשר תתן אומן לכל אשר ייאמר באוזני מרי־נפש האלה…

ומרת –נפש היתה גם שפרה.

ימי החג נהפכו גם לה לאבל, ושמחתם – לדאבון־לב, צהלה ושמחה השכימה קום בבוקר יום־טוב הראשון, היטיבה מאוד את שערות־ראשה, לבשה את בגדיה החמודות, אף שתה את עדיה עליה, והתקווה משחקת לפניה, נפשה צהלה ולבה שמח; הן היה אחיטוב כאחד היהודים גם בעיני אבותיה, הן שמעה אוזנה את תהילתו גם מפי אמה, והן תמול בערב הלך לבית־המדרש להתפלל, ויהי ער כל הלילה את אביה, אף התפלל עם הציבור ‘ותיקין’… ומה נהפך פתאום הגלגל! מה מאוד שונה הדבר בעצם היום ההוא לעת הצהריים! בנימין איש־סודה נתפש בכף וספר בשפת רוסיה בידיו, ובקול שאון, בקול מחרף ומגדף, הובל ברחובות קריה… שפרה ראתה כל אלה ומעיה המו לו, נכמרו רחמיה עליו, ונפשה השתוחחה; ברגע הזה הרגישה גועל במעשי החסידים בני עירה, וחנינה ורחמים גדולים לבנימין מורה ואיש־סודה, רגע הביטה בשאט־נפש על ההמון ההומה, ורגע יראה וחרדה פן יגלה בנימין גם את מעשיה מרוב המיית רוחו… פתאום נלכד אחיטוב ברשתם, אנשים מבני דלת־העם העיזו פניהם לחרף ולגדף את שמו בפניו, לקרוא לו ‘מסית ומדיח’ באוזני כל העם, ידרשו גם את מעשיו הטובים לגנאי, וכפשע בינו ובין חמת ההמון, כמעט תפש דלת־העם גם בו, לנהוג גם אותו שבי, ויחד את בנימין יוליכוהו ברחוב העיר בתוך המון מחרף ומגדף… והנה באו מכתבים אשר הביאו מהומה חדשה, מכתבים לאחותה ולאביה, ומכתבים גם לאחיטוב אשר זעמו את פניו, ויביאו רעד בידיו האוחזות בם…

מה זה עשה ה' לנו?‘, העמיקה שפרה במחשבותיה, הן גם פני אחיטוב שונו מאוד, הן שפתיו נאלמו, וכמו אין הדיבר בו… זה פעמים שאלתיו על־אודות מבוכת נפשו, והוא כאילם לא יפתח פיו, סרה השמחה מעל פניו, והשחוק הנעים עבר מבין שפתיו, יהגה נכאים, ויהי לאיש אחר…’

לשווא ביקשה למצוא פתרון הדברים האלה, הן מצאה עת מצוא לדבר את אחיטוב באין שומע, אולם לא יכלה הצל מפיו דבר, הוא דיבר אתה בשפה רפה, דבריו לעו, ותשובותיו לא ברור תמללנה; הדבר הזה הוסיף עצב על יגונה, וחרדה לתמהון־לבבה, וגיסתה תמר עומדת על־ידה לשטנה, לפזר מלח על פצעי־לבבה, ולהגדיל את מהומת נפשה.

פתאום שמעה אוזנה היום כי אחיטוב יצא מביתם לגור בבית איש אחר, כי אביה העיד בו כדברים האלה, וכי הוא שמע לקולו, ויצו את הסרים למשמעתו כי יבקשו בעדו בית למעון עד־מהרה, וכי עוד ביום הזה יעזוב את בית אביה…

‘מה החדשות אשר צמחו בימים האלה?’, הגתה שפרה נכאים וכמו בינתה הסתתרה, ‘האומנם נגלו מסתרים לא ידעתי, וצפונות אשר לא יגידו לי? האומנם בחלה נפש אחיטוב בי, ולא יוסיף עוד ראות פני?… לא, הוא לא יכזב בי! הוא לא ישלה את נפשי… ומדוע זה לא יפתח פיו אתי ושפתיו כמו נאלמו? הכי גם בטרם ילך מאתנו לא יגלה את אוזני מכל הדברים אשר נעשו בזה?…’

ושטף דמעות שמו קץ למחשבותיה אלה, שטף דמעות אשר הקרו ממקור לבה עצרו בעד עשתונותיה, ויביאו יאוש נורא בסתרי לבבה, יאוש, אשר לא נתן לה לחשוב מחשבות, עיניה כמו קמו, לבה כמו נקפא, וראשה הוכה בתימהון…


[לא] חוזר וניעור!

הַשָׂם נַפְשֵׁנוּ בַחַיִּים,

ולֹא־נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ!

(תהילים סו, ט)

…‘כי ה’ אלהיך הוא ההולך עמך, ­­– לא ירפך ולא יעזבך!' אמר הרועה הנאמן, משה רבינו, אל עם מרעיתו – עם בני־ישראל, טרם מותו101, ־ ומה נאמנו דבריו!… ‘כי לא יטוש ה’ את עמו!', אמר המשורר אחריו102 אחרי ראותו מסיבות מתהפכות על העם הזה – ודבריו צדקו! דברי־ימינו, מאז היינו לגוי עד עצם היום הזה, יקומו ויעידו על אֲמִתָּם, יתנו עדיהם ויצדיקום, עדינו המה כי לא עזבונו רחמיו, וכי גם בעת אשר היה כמסתיר פנים ממנו, בעת אשר ניתכה עלינו כאש חמתו, ויתננו בידי גויים עריצים להשכין לעפר כבודנו, לשלול ממנו צדק ומשפט, להיותנו כעפר לדוש, להסגירנו במבוא צר, למרר חיינו הגשמיים – בעת ההיא נתן בלבנו כל שכיות החוכמה והמדע, נטע בקרבנו אוצר סגולות המידות, הנחיל לנו את חיי המשפחה הטהורה, את רגשות לב הזכים, ונהי ‘עם מדושני עונג’ בקרבנו פנימה, ונראה חיים בקרב לבבנו, ונחיה חיים רוחניים בארץ… בעת הרעה ההיא, אשר שונאינו ומנדינו עצרו בעד השמש להאיר לנו יומם – שלחה לנו השמש הרוחנית את קוויה הנעימים, להחיותנו ביום הזה!…

אמנם כן, שמש רוחנית האירה לנו את הדרך הרב אשר הלכנו בימי גלותנו, ואשר קוצים כסוחים ושוחות עמוקות על כל מדרך כף־רגלנו; חיים רוחניים חיינו, בעת אשר צוררינו מיררו ועיצבו את חיינו הגשמיים, ואת החיים ההם הורישו אבותינו לנו, את עקבותם נכיר עד היום הזה, אך כי כבר נשבתו מטהרם, אף כי העלו חלודה כמעט, מרוב הימים, ואף כי גם קנאה גם הזיה נלוו אתם בדרכם…

ומה זה תתפלאו, קוראים יקרים, אם העם הנדכה והשחוח הזה, אשר גויים רבים ועצומים רדפוהו מכל עבריו, אשר אריות גיבורי הכוח פערו עליו פיהם ויאמרו לבלעהו חיים, אשר מוקדי־אש, אשר עד לב השמים עלתה השלהבת, ערכו סביבו, אשר הביט אך צר ואויב בכל אנשי־תבל, אשר לא מצא אף איש אחד אשר יחוש בצרות נפשו, ירגיש את אידו ויחיש לעזרתו, אשר אך באש תורתו יתחמם, אשר רק שמש הרוחנית תאיר לפניו את דרכו, ובה כל חייו, תקוותיו, ובה גם עזרתו – האם ייפלא בעינינו כי האש המאירה הזאת היתה גם לאש בוערת? האם נשתומם לראות כי קנאים נולדו על ברכי העם הנרדף, אשר קנאו לתורתם זאת – תקוותם האחת בימי עוניים ומרודם – והביטו בשבע עיניים אחרי כל איש אשר כמעט נסוג מהם אחור? האם נתמהה תמוה כי גם אמונות־תפל, גם דברי־הבל וגם הזיות נקבצו באו בלב העם הזה? הרחיבו מקום אוהלו הרוחני, ויריעות אמונתו האריכו מאוד, עולם אחר ניתן בלבם, עולם אשר בו תשב האמת על כסא משפט, שרים ליושר ישרו וצדק ימשול בו, עולם אשר גם הם יקחו חלקם בו, לא עוד יעשקום זדים, לא עוד רצוצי־משפט יהיו, ומחה שם ה' אלוהיהם דמעה מעל פניהם, ושכר יהיה להם על כל התלאות אשר מצאום בחייהם הגשמיים אשר נואשו מהם…

האמונות הטפלות וקנאה גדולה, קנאת הדת, אמנם מצאו קן למו בלב ישראל; אפס כי לא השחיתו את חלקו הרוחני, לא עצרו כח לשרש מלב ההוא את המידות הטובות, את חיי המשפחה הקדושים, את הרגשות הנעלים, ואת כל שכיות חמדתו, הנחלה הרוחנית אשר הנחלתהו תורתו הנצחית, כי ‘לא יטוש ה’ את עמו‘, ו**ה’ אלוהיו הוא ההולך עמו – לא ירפהו ולא יעזבהו!…**

הן אמנם כי את אשר לא פעלה העת הרעה ביד חזקה, אותה תתפאר בעת החדשה לעשות ברוח נדיבה, ואת אשר לא עלתה בידי הגזירות, השמדים, הרדיפות, המועקה ושמאל הדוחה – תאמר הימין המקרבת לפעול בפה חנף ושפת־חלקות; – נערינו, בני הדור הזה, בפוקחם עין ויראו אור־השמש בהלה נרה גם על ראשם, בטעמם מפרי עץ־החיים הגשמיים ותאורנה עיניהם ויתנו במחירם את כל חייהם הרוחניים, הסירו את הטיח התפל וגם את הקיר הפילו, ניערו את חוצנם מן האבק הרב אשר על בגדיהם מרוב הדרך, וגם את הבגדים השליכו, ויהיו נעורים וריקים… אפס כי הרגיש השוכן עמוק־עמוק בלבם, גם הוא חוזר וניעור למראה פני היהדות הישנה! המידות הטובות והמוסר הנחמד אשר היכו שורש בלב היהודים, ויהיו למו לטבע שני, אך נרדמו בחיק דורנו זה, העת החדשה תיישנם על ברכיה, ותפיל תרדמה על עיניהם; אולם קצור קצרה ידה להמית את רוח העם הזה, לשית קציר למידותיו וקץ למוסרו, לקול קורא אליהם יקיצו מתרדמתם, יתעוררו, ויתנו אותותם אותות כי חיים המה, חיים וקיימים לעולמי עד!…

ויתעוררו עתה גם בלב שלמה אחיטוב, ויקיצו, ויהיו לרוח באפו, ולנשמה בקרבו, ויקחו את לבבו וישבו את נפשו שבי…

שלמה אמנם ראה גם את הקנאה, קנאת־הדת, השוררת בין ‘החסידים’ האלה, אמנם ראה גם את האיוולת הקשורה בלבם – אפס כי הוא לא לאמונתם שם עתה לב, לא על חוכמתם ואיוולתם שם עין; כי אם לתומתם, לדרכי חייהם הרוחניים, לאשר משפחתם, לשלום־ביתם ולמנוחתם השאננה.

ומחשבותיו אלה גברו עתה בלבו מאוד.

הן זה כשבוע ימים עברו מאז יצא מבית ר' ירוחם לגור בבית אחר, שבוע אשר היתה יד הקנאה גם בו להחרידו ממקום שבתו, להוציאו מן הבית אשר שפרה בו, ולהיות למשל בפי הקנאים אשר בעיר – והימים האלה חיזקו ואימצו את רוחו, הוסיפו על אהבתו לעם ישראל ולמנהגי חייו, ויוסיפו להשריש שורשיה בלבו.

הלוא תתפלא, הקורא, הפלא ופלא! – אולם בוא־נא אתי, נראה את מעשיו ונתבונן לכל תהלוכותיו, ונדע גם את הגות־לבו.

אחיטוב שמע לקול ר' ירוחם אז, ויצו על אחד האנשים הסרים למשמעתו לתור לו בית למשכנו. דעת לקורא נקל כי אנשי עיר סוכות, אשר חשבו בלבבם כי רב עושר האיש, קדמו פניו באהבה ולמרות קול ההמון כי הוא בא הנה להסיר את לב האנשים מאחרי ה‘, נמצאו בעלי־בתים רבים לאשר דרש, ויאמרו לפנות את ביתם, ולתת לפניו מקום במבחר חדריהם; וראה זה פלא, כי גם ר’ שמעון בהרב שלח להגיד לו כי יתן לו חדר בביתו… אפס כי אחיטוב לא שמע לקולם בפעם הזאת.

‘אנוכי לא אחפץ לגור בחדר אחד האנשים’, אמר להאיש אשר הלך לבקש לו בית מעון, ‘כי רצוני לשכור לי בית מיוחד לי לבדי, בית רחב־ידיים, גם אם ייקר מחיר משכורתו’.

כרגע נמצא לו בית כחפצו בקצה העיר, לא רחוק ממקום הבנייה אשר יבנה, ואחיטוב לקח את חפציו מן בית ר' ירוחם, להביאם אל תוך הבית אשר שכר לו.

נורא היה מחזה הערב אשר בו נפרד אחיטוב מבית ירוחם. שפרה ישבה במקצוע הבית ותסתר דמעתה אשר על לחייה, ר' ירוחם היה נבוך גם הוא, לאה ושרה ישבו בקצה החדר מזה ותהגינה נכאים, ושלמה גם הוא כגבר עברו יין; אולם בבואו עד לפני שפרה לקחת מאתה ברכת הפרידה, התאפקה ובכל כוחה לבלתי יראה את בכי־עיניה, אך גם מליה נחבאו במו פיה, ולא יכלה להוציא הגה משפתיה, והלומת־רעם קמה ניצבה, כנציב־שיש לא הנידה עפעף, ורק שפתיה נעות וקולה לא נשמע…

גם אחיטוב היה נדהם ונפעם עד־מאוד.

‘הן נתראה פנים מדי־יום’, פתח אחיטוב את שפתיו אִתָּהּ, בראותו את מבוכת־נפשה, ‘הן אבוא הנה דבר יום ביומו לרגלי “העסקים” אשר לי ולאביך… גם אקווה כי יכתבו לי מאודסה בדבר חצרון אשר שאלתי…’

הדברים האלה הפיחו רוח־חיים באף שפרה, והדברים האחרונים הגיעו גם לאוזני לאה.

‘האם אדוני כתב שנית לאודסה בדבר בתי?’, שאלה אותו בכל לבבה, ‘האמנם יקווה עתה אדוני למענה?’

‘אמנם כן’, ענה אחיטוב בקול רועד וישם ללאה פניו, ‘אנוכי כתבתי וביקשתי כי יודיעוני מכל אשר שם’.

‘יהי שם אדוני מבורך!’, ענתה לאה.

‘ותהי משכורתו שלמה מאת ה’!', ענתה גם שרה, ושטף־דמעות עבר על פניה, ותבך גם לאה עמה, ותבך גם שפרה בקול גדול, וגם בעיני אחיטוב נראו דמעותיו.

אחיטוב לא כיחש לה, כי אמנם בא יום־יום לבית ר' ירוחם וירבה שיחה עם שפרה, וינחם את שרה – אשר אבותיה לא נתנוה עוד לשוב לביתה, ותשב היא וילדיה וגם תמר בביתם – וגם לאה היטיבה את פניה אליו.

אולם בלב אחיטוב התלקחה מלחמה גדולה, מלחמת־הנפש, אשר דיכאה לארץ חיתו, הפילה אור פניו ותשקהו מרורות…

שלמה אחיטוב אחרי אשר יצא מן בית ר' ירוחם, אשר על שולחנו היתה גם ארוחתו ארוחת תמיד, וישכון בדד בבית אשר בקצה העיר, ביקש לו אשה אחת אשר תערוך לפניו שולחן, ואשר תכין לו נזיד – והנה אחת מנשי העיר לפניו, ותאמר:

‘שמע־נא, אדוני! אנוכי עודי נערה בתולה הייתי רקחה וטבחה ואופה בבית אחד הגבירים אשר בעיר קיוב, ונפשי יודעת מאוד לעשות מטעמים כאשר יאהב אדוני; ועתה, אם טובה אני בעיניו וכשר הדבר לפניו, אכין לו את ארוחתו דבר יום ביומו…’

‘ומה מעשיך בזה?’

‘אנוכי הנני נשואה פה לאחד מבעלי המלאכה אשר בעיר; אישי הינהו אומן, ותהילה לאל כי לחמנו נמצא… אפס בשומעי כי אדוני יבקש לו אשה מבשלת ארוחת שולחנו, אמרתי אבוא לפניו אולי אמצא חן להכירני, ואהיה גם אנוכי משתכרת פרוטות אחדות להקל מעל אישי כלכלת ביתנו’.

אחיטוב ניאות לה.

‘אולם אנוכי לא אוכל לבוא הנה לעשות בבית־המבשלות’, הוסיפה האשה ותאמר, ‘הן ה’ חנן אותי בילדים, ואין איש בבית אשר תשים עליהם עין… אנוכי אופה ואבשל בביתי ואביא את הבריה הנה לעת האוכל, בשעה אשר יצווה אדוני'.

‘גם לזאת אשא פניך – ומה משכורתך?’

,הן אדוני לא יעשוק שכרי', אמרה אליו בענוות־חן, ‘אנוכי אשרת לפניו, והיה כאשר חיך אדוני יטעם את האוכל, אז יקוב הוא את שכרי…’

אחיטוב נתן על ידה כסף, ותהי לו לטבחה.

והנה הגיע יום החמישי, ותבוא האשה ותעמוד לפניו.

‘מה נעשה ביום השבת?’, שאלה אותו בענווה, ‘היאכל גם אדוני חמין (“טשאלענט”) אתנו, או כי אכינה לו צלי אש צונן?’

‘יום השבת!…’ הזכרון הזה שדד מערכת לב אחיטוב בקרבו, עורר בו רגשותיו מאוד, וכל עשתונותיו כמו נבהלו נחפזו; הן כבר לומד לשמוח בשמחתו, כבר הרגיש בו את ‘הנשמה היתירה’ אשר לכל איש ישראל, כבר אהב בלבו את בת מלך הזאת ביקרותיה, וכבר ליבבתהו ‘הכלה’ הזאת – ‘שבת מלכתא’ – בעיניה… ויחרד שלמה מאוד ויצר לו; נפשו כלתה למנוחה הזאת, למלאכי־השלום, ולזבח משפחה הזה, וימאן לשבת יחידי בביתו גם בליל־שבתו.

‘שמעי־נא אלי’, אמר אחיטוב להאשה הניצבת עמו בזה, ‘הן גם אנוכי איש יהודי הנני, וצר לי לשבת פה גלמוד ועזוב ביום השבת, ועל־כן אמרתי: אלכה לי לביתך לאכול שמה את ארוחתי יחד עם אישך ובניך…’

האשה חרדה חרדה גדולה לשמע הדברים האלה.

‘האם יבוא אדוני לביתי?… הנה הבית בית קטן ודל… והאם יאכל אדוני אתנו יחד? ואנחנו הננו דלים ורשים…’

לדבר הזה לא אשים לב! זאת איוותה נפשי, אוהב אנוכי לשבת בין הילדים… זאת עשי אפוא: הא לך כסף ככל אשר תאמרי, ולך לביתך והכיני מכל מאכל אשר ייאכל גם לי גם לבני־ביתך, קחי לנו דגים טובים ובחירים, גם בשר רך וטוב, גם כל אשר דרוש לארוחת השבת, אל תמעטי לקנות, ואנוכי גם אנוכי אשלח יין לקידוש ושכר למשתה, ותהיה זאת גם לי “למצווה”, ואתענג בתוככם, כי כן אהבתי…'

והאשה עודה עומדת על עומדה, מבלי לדעת את המעשה אשר תעשה, ואת המענה אשר תען.

‘אל־נא תחשבי מחשבות רבות!’, הוסיף אחיטוב בשפה רכה ונעימה, ‘הן לא איוורש אנוכי בדבר הזה, ואתענג אתכם ביום הקדוש, יום השבת…’

האשה ניאותה לדבריו, והקול נשמע בכל העיר, ויהי לאות חדש כי באמת ותמים עושה אחיטוב את מעשיו אלה, וכי עוד מעט והיה יהיה לחסיד ירא־אלוהים ‘כאחד מאתנו’.

הן כבר נוכחו לדעת כי לא ידו היתה במעל בנימין ובספריו הרוסים, וכי חשדו הפעם בכשרים; על־פי הספרים אשר מצאו במלתחת בנימין, ואשר הוא בעצמו לא הסתירם עוד, ועל־פי עדות העגלון מעיר זיטאמיר, אשר העיד במו־פיו כי הוא המוציא והמביא ספרים כאלה ליד בנימין זה ימים רבים – סרה תלונת ההמון מעל אחיטוב, ולאט־לאט שב כבודו אליו, ועל־פני כל העם ייכבד; ותהי השמועה, אשר העבירה האשה ביום החמישי, עוברת מפה לאוזן מקצה העיר ועד קציה, ותשת נוספות לתהילתו ושמו מרומם על כל לשון.

והנה גם בלב אחיטוב השאיר יום השבת הזה תו ניכר, פעל עליו פעולה עזה, ורישומו גדול יתר מאוד!…

ביום השישי בערב לבש אחיטוב את בגדיו החמודות וילך ביתה־המדרש לקבל את פני ‘שבת מלכתא’ עם הציבור; סדריו, מנהגיו ומשטריו לא זרו לו עוד, וכזקן ורגיל ישב לו על מקומו בכותל מזרחי, כל האנשים קיבלו פניו בכבוד, ברכוהו בכל לב ונפש, אף שתו בחלקות לו – כמו יש את נפשם לכפר פניו על אשר הכלימוהו רבים מדלת־העם בעת המהומה ביום חג ‘השבועות’…

ויהי אך יצוא יצא אחיטוב מן בית־המדרש, והנה איש ניגש אליו, איש אחד מתוך ההמון היוצא.

‘שלום עליכם!’, אמר אליו ביראת הכבוד ויושט לו יד ימינו. אחיטוב השיב לו ‘שלום’ גם הוא, ויעף עיניו בו.

‘אנוכי הנני בעל האשא אשר תכין ארוחת אדוני יום־יום’, באר לו האיש, בראותו כי לא ידעהו, ‘והנה הואיל אדוני לכבדנו ולבוא לביתנו, לאכול אתנו יחד ביום השבת, ואומר אחכה־נא פה, ואורהו הדרך לבוא לביתי’.

‘היטבת לעשות!’, ענהו אחיטוב, וילכו שניהם יחדיו.

ומה נבהלה נפשו בבואו הביתה! מה מאוד המו מעיו כאשר דרכו כפות־רגליו על סף הבית הזה!… הן לפניו בית עני שבישראל, בית איש מסכן, איש עושה במלאכה בעיר קטנה, ומה נהדר הבית הזה עתה בליל התקדש השבת! אותות המלאכה לא נראו, וגם עקבות כליה לא נודעו, כמוהו כבית ר' ירוחם העשיר תואר אחד להמה; גם הבית הזה טואטא במטאטא, וניקיון וסדר בכל פינותיו; גם על השולחן הזה פרושות מפות לבנות, וגם עליו מנורות ונרות מפיצות אור, והמנורות נחושת־קלל הן, והנה מורטו למען היה להן ברק, ונוגה להן כמנורות־הכסף אשר על שולחן ר' ירוחם; גם האיש הזה, גם אשתו גם בניהם ובנותיהם הקטנים רוחצו למשעי, וכותנות־בד אשר עליהם טהורים ונקיים מאוד; גם כל אשר חזו עיניו בבית הזה, גם כל אשר לפניו לקחו את לבו: הן הוא ידע כבר כי השבת נקראת ‘כלה’, ויהי האיש הזה בעיניו כחתן יוצא מחופתו, ואשתו ובניו כשושבינים הבאים ‘לשמח חתן וכלה’…

גם דברי ‘הקדוש’, גם ‘לחם המשנה’ אשר הכינו לו, גם כל הארוחה, גם ‘הזמירות’ אשר זמרו, גם תומת־לב הילדים, גם אמון האשה הזאת – כל אלה חוברו יחד להפליא את לבו, לשוב ולעורר בנפשו את עשתונותיו, לשוב ולהזכירו את הגות לבו, לשוב ולערוך בדמיונו מערכה מול מערכה ומחזה מול מחזה…

‘האיש הזה הינהו אוכל לחמו בזיעת־אפו’, חשב אחיטוב בלבבו, ‘ביגיע־כפיים יביא לחם נקודים לביתו, שבע עמל הינהו כל הימים, עייף ויגע בכל ימי השבוע – ומה נעימה לו מנוחתו, מנוחת קודש, ביום שבתו!… לא ידע יליד אודסה ערכה, ולא תימצא בין כל עמי־הארץ!… מנוחת הגוף והנפש גם יחד, מנוחה שלמה, שאננה ושוקטה…’

ברעיונות כאלה וכאלה שב לביתו, והמה לא הניחו לו לישון כל הלילה, כל הלילה חשב באיש הזה בעמלו שיעמול ובמנוחתו שינוח.

‘הן עשיר הנני אנוכי’, חשב אחיטוב עוד על משכבו בלילה הזה, ‘רכושי רב מאוד לעומת האיש הזה, ואנוכי לא אוכל לשבות שבתי בביתי כאשר ישבות היהודי העני בביתו!… בעבודה ובמשכורת יקנא הוא בי, ובמנוחה ובשלום הבית אקנא אנוכי בו!… ומדוע זה לא אוכל גם אנוכי לכונן לי בית כזה? מדוע לא יעלה גם בידי לנוח כמוהו ביום שבת־קודש?… אבל, אנוכי יושב בעיר אודסה, ואשתי היא אחת מבנות עת החדשה, אשר עת שחוק ועת רקוד לה העת הזאת, אשר תבכר את בית התיאטרון על־פני בית ה’, ומשתה ומחול בהמון חוגג על מנוחה שאננה בביתה… הה, שפרה, שפרה! לו היית את לי לאשה, לו נערה ישרה וטובת־טעם כמוך נפלה לי לחבל, ולו היית את חברתי ואשת־בריתי…'

ורעיוניו התגעשו מאוד, רעשו שרעפיו, ויהמו מעיו.

‘מה אמולה לבתי!’, הגה הפעם שלמה נכאים, ‘שני הפכים בלבבי, ושני רגשות לוחמים בקרבי, ורגש מרגש יאמץ!… הנה אקנא בשלום משפחה, ואנוכי עומד הכן להביא מהומה ומבוכה בבית איש ישראל!… הנני דורש ומבקש לכונן לי מנוחה שלמה, ובאהבתי את שפרה אהיה מפריע שלום במקום הזה!… הנני להיות יהודי נאמן לעמו, למנהגיו הטובים, לשבתו ולחגיו – וכמעשה “הגויים” אעשה הפעם לאהוב עלמה ישרה ותמימה, בעת אשר כבר נשאתי לי אשה!… הה, שפרה! בלעדך למה לי חיים! בכל לבבי ובכל נפשי אהבך – אולם קודש־קודשים את לי ולא אוכל לגעת בך ולטמא גם את נפשך… מי לי בלעדך פה בארץ? – אבל גם את מרוממה ונשגבה הנך ממני!… אוי לי אם אשכחך, ואוי ואבוי לנפשי אם כשטן המשחית אעמוד על ימינך, שטן המשחית לך, לאבותיך, לשלומכם ולתומת נפשיכם!…’

ועשתונותיו בקרבו היו כים נגרש, מחשבותיו שבו עתה לדמיונות, כחלילים יהמיון – ולבו עזבו…

וממחרת הלילה הזה, ואחיטוב עודנו הולך שחוח, מתגרת יד מחשבותיו אשר גברו עליו, עודנו יושב משומם, תחת נטל שרעפיו אשר יהמו עוד בקרבו – והנה בנימין בא הביתה.

גרונם חותנו אמנם נסע לעיר מושב ‘הרבי’ ביחד עם ר' ירוחם, לשאול בעצתו; מה לעשות לחתנו בנימין הזה, אשר לא ידע גם הוא גם הרב גם כל אנשי העיר את משפט הנער ואת מעשהו: הן הוא הודה לפניהם, ויוכח באותות ומופתים – וגם נאמנו דבריו – כי קורא הוא בספרים חיצוניים בשפת רוסיה, זה ימים רבים בטרם בא הנה, ובכל־זאת לא מצאו בו עוון אשר חטא בכל הימים האלה, הן לא ראו אותו פורץ גדר, לא חילל כל קודש, לא סר מכל דרכי ‘החסידים’, וגם בצדיקי־הדור לא ישים תועלה; ואם כי לא ירבה לספר מעשי נפלאותיהם, ורובי תורתם אינם שגורים על לשונו – הנה הינהו עוד צעיר לימים, ובתורת ה' יהגה, ובתלמוד ישים מעיינו כל היום… ועל־כן שמע גרונם הפעם לדברי הרב, לבלתי היות מהיר חמה, ולבלי גרש אותו מביתו טרם יחרוץ ‘הרבי’ את משפטו, לשבט אם לחסד… וישב בנימין בבית חותנו כמבראשונה, ויחכה גם הוא למוצא פי ‘הרבי’ אשר ישים בפי גרונם חותנו.

אולם כי הואיל בנימין לדאוג בעד עתידותיו ויזכור את אחיטוב את כל הדברים הטובים אשר אמר לו, וגם אחיטוב לא שם לאל מלתו, ויקחהו אתו, ויבינהו במעשה הבנייה, לאמור: ‘בין במראה, והיה כאשר תדע את אשר לפניך, ואקוב שכרך אתי, ותהיה משגיח על הבונים, ופקיד על אנשי המלאכה אשר לפני, ואולי אקחך אחרי־כן גם לעיר אודסה, ותשרת לפני כל הימים’.

ויהי בנימין את אחיטוב כל היום בשדה, במקום אשר הבונים יעבדו עבודתם, ובלילה הוא בא לביתו, ללמדו עברית, מנהגי ישראל, ודברי־ימי־היהודים ככל אשר מצא את ידו.

ובכן בא גם הפעם לבית אחיטוב, הן שבת היום הזה, יום אשר כל מלאכה לא ייעשה בו, ויאמר ללמדהו בתורת ה', ככל אשר הוא עושה מדי יום בערב.

ואחיטוב הינהו נדהם, נרעש, אשתוללו רעיוניו, ונפשו הומייה.

גם היום בבוקר היה בבית־ המדרש, גם היום אכל את לחם־הצהריים בבית האיש העני, וגם היום המו מעיו למחזה אשר חזו עיניו בבית ההוא בטרם אכלם.

אחרי אשר קידשו גם שניהם את קדושת היום על כוס יין־שרף, ובעלת הבית הגישה לפניהם עוגות־דבש ורקיקי שמן, ביצים ובצלים וצנון עשויים בטוב טעם, כבד צלי־אש אשר פתתה אותו פתים ויצקה עליו משמני אווז, ויסעדו את לבם, בטרם עוד פתחו את מסגרות התנור להוציא את ‘החמין’ העתידים להיות להם לארוחת השבת – ובעל הבית קרא לבנו הגדול, והוא נער כבן שמונה שנים, כי יעמוד לפניו.

הנער ניגש, ובראותו את אחיטוב יושב בראש השולחן, ויבוש, ולחיו האדימו כתולע.

‘אל־נא תבוש, בני, עמוד על ימיני, וקרא נא באוזני את פרשת “החומש” אשר למדת, באר היטב, וישמע גם “הדוד” הזה ויאהבך’.

וילבש הילד גאות, וילך להביא לו את ‘החומש’ ובשובו קרץ בעיניו לאחיו ולאחותו כי ילכו אחריו, לאמור: לכו חזו מפעלותי! התייצבו על־ידי לשמוע רובי תורתי אשר אספר באוזני ‘הדוד’ הזה!

ובבואו לפני השולחן, ויסובו אותו כל אחיו הקטנים ואחיותיו, גם ילדים אחרים, בני ‘השכנים’ אשר ברחוב, ואשר באו בבית הזה לשחק בו סבוהו מסביב, והוא העמיד את פניו הקטנים והתמימים, ובקול גדול, בקול זמרה ורנן, תרגם את פרשת התורה אשר קראו ביום הזה, ואשר היתה שומה בפיו מפי מלמדו, מלה במלה, אך סיפר במו־פיו את כל הדרשות אשר תלו המפרשים בה; אביו שמע ושמח בלבבו, אמו הביטה אליו מרחוק ונהרה, וגם על לב אחיטוב הראה המחזה את פועלו:

‘הנה איש מדלות־העם לפני’, חשב אחיטוב בלבבו למראה המחזה הזה, 'איש עושה מלאכת־עבודה, מתפרנס בצער מעמל ידיו – והנה האיש הזה ישים לב לתורת בנו, אוזנו, לימודיו תבחן, אף יורהו דעת, אם ישגה כמעט… אחת ראיתי, ושתיים התבוננתי במחזה אשר לפני: ראיתי כי גם האיש בעל מלאכה הזה יודע ספר הינהו, יודע הוא דרך התורה ויודע לנסות את בנו הקטן לדעת הישנו מצליח בלימודו ואם אין, ואדע גם זאת כי מעשי אבותיו בידו, כי גם אביו שם לבו ללימודיו־הוא, וכי העם הזה יוקיר את תורתו מאוד, ואב לבנים ינחיל תורה ומוסר, תורת־האלוהים ומידות טובות… מה טוב ומה נעים המנהג הזה!… מה רב ערכו, ומה יקר דרכו, ומה מאוד יאושרו האבות והבנים גם יחד!…

והנה גם הפעם אמר למצוא דוגמא למעשה הזה במנהגי אנשי עירו אודסה, אבל – ביקש ולא מצא…

שוגה במחשבותיו אלה ישב בדממה אל השולחן הזה, עד אשר בעלת־הבית העירתהו כי עת האוכל הגיע, ומחשבותיו אלה לא עזבוהו גם בשובו לחדרו, אחרי אוכלו, ומעמיק בם חקור מצאהו גם עתה בנימין בבואו לביתו.

‘הנה תמלא אתה לי בעת הזאת, את אשר החסיר אבי בימי נעורי’, אמר אחיטוב אל בנימין הבא, ‘אם אבי לא קידש את יום השבת, ולא יעדו לנסותני בלימודי העברים, הנה עשה תעשה אתה הפעם כדבר הזה…’

בנימין הביט בפניו.

‘מה הדברים האלה, אשר בפי אדוני?’

‘דברים אשר ראיתי בעיני היום הזה…’

ויספר אחיטוב לבנימין את כל אשר ראה בעיניו בבית האיש אשר אכל לחם בביתו, את אשר הרגיש בנפשו, ואת כל מחשבות לבבו לא כיחד ממנו, בלשון מדברת גדולות תיאר לפניו את פני האיש, האשה והילדים ברגעים האלה, ויפליא את הדברים, הפלא ופלא.

ובנימין שומע, מתנודד, ישרוק, אף יחרוק שן.

הן מחשבות אחרות בלבבו הפעם, הן לבבו נמלא כעס ומכאובים ממעשי החסידים וקנאתם, הן הוא יבוז צלמם, ואף הבלים ומעשי תעתועים יראה בכל דרכיהם; מעשיהם אלה הטובים, ואשר יתפאר אחיטוב בהם לעת הזאת, המה בעיניו דברים פשוטים, דברים אשר לא יתפעל מהם, לא יעוררו את לבו ולא יולידו בקרבו כל רגש; הוא ראה את הדברים האלה, מיום היוולדו, חונך על־פי דרכם, ויהי לו כדברים טבעיים, דברים אשר אין כל חדש במו; ואך את איוולת החסידים וקנאתם, אך את מידותיהם הרעות ואת שנאתם לכל השכלה, לקחו הפעם את לבו, באשר כי נגעו מאוד עד נפשו… ועל־כן ינוד במו ראשו לדברי אחיטוב בפעם הזאת, על־כן יצחק בקרבו לשמע הדברים האלה…

‘הלוא כבר מלתי אמורה כי שופט מהיר הנך, אדוני!’, ענה לו בנימין בכל לבו, ‘כבר אמרתי לך כי בחופזך תוציא משפט מן הפרט על הכלל, מן היהדות על היהודים, או גם על החסידים…

‘באר־נא לי את דבריך אלה’.

‘הסב נא אדוני את עיניך מן האיש הזה בחייו הפרטים, אל־נא תביט אל מנהגיו בביתו…’

‘אבל הדברים האלה הלוא יקרים המה לי מאוד…’

‘אותם לא אבזה גם אנוכי, אבל הביטה־נא וראה את מעשי החסידים בחוץ, את האיוולת הקשורה בלבם, את השנאה ואת המשטמה לכל חוכמה ודעת, לכל השכלה ובינה ולכל איש השוגה באלה… שורה־נא אדוני עלי, ראה והביטה בי: אנוכי הנני לצלע נכון103 על כי למדתי שפת המדינה, שפת רוסיה… אנוכי הן לא סרתי מדרכם אף מה, אנוכי ככל שלומי אמוני ישראל לא נטיתי ימין ושמאל מן הדרך אשר ילכו בה, ורק כי נודע להם כי אקרא בספרים בשפת הארץ – הלוא ראה אדוני את אשר עוללו לי, כי נתנוני לבוז ולחרפות, שפכו עלי מרורים, אף ירדפוני בלי־חשך…’

ולפני עיני אחיטוב נגולו כספר המחזות אשר ראה ביום חג־השבועות, להקות האנשים, קול יללת הנשים ורעש הילדים, כמו חי ניצב הפעם לנגד עיניו את כל אשר עבר אז, ויעמק במחשבותיו גם הוא, ויאנח מרה ולבבו כהולם פעם.

‘אבל אנוכי רק את הטוב אשר בהם אהלל’, הגו שפתיו אחרי רגעים אחדים ‘הן לא אומר כי כל מעשיהם טובים המה…’

‘לולי כסף אדוני יעמוד לו, ולולי היה בעיר הזאת רק אורח הבא לגור פה ירחים אחדים, כי אז גם עליו קשתה יד הקנאה והשנאה הזאת’, ענהו בנימין ומפיו בערו גחלים, ‘לו יאמר אדוני להשתקע בעיר הזאת, להיות כאחד מבני העיר, כי אז ידע גם הוא את אפם כי עז ואת קנאת דתם כי גדלה מנשוא… אולם לו רק לדתם יקנאו, לו אמנם אך לתורתם ומצוות אלוהיהם ידרשו, כי אז החרשתי גם אני, אולם הם הלא יקנאוני בהבליהם, יכעיסוני במעשי תעתועיהם… האם עברתי אנוכי על דת ישראל? האם לא יהודי נאמן לה’ לתורתו ולעמו אנוכי? האם מצאו אוון בכפי? ואם חטאתי לאלוהים? אנוכי רק את פי איוולתם לא שמרתי, רק את סכלותם שנאתי…'

בנימין נדמה, כי רגשותיו בקרבו גברו עליו ויעצרו בעד פיו ולשונו, נאנח בשברון־מותניים, ודמעות נראו בעיניו.

ועל לב אחיטוב עלתה מחשבה, אשר הלמה ומחצה את ראשו, מחשבה נוראה אשר הביאה סער חדש בלבו.

‘האומנם אוכל אנוכי לשבת פה ימים רבים?’, חשב בנפשו וכל עצמותיו רעדו, ‘האומנם היה אהיה כמוהם בכל אשר להם?… האם לא צדקו דברי בנימין כי רק כאורח יכבדוני בקרבם? האומנם גם מנהגם בחול ייטיבו לי?…’

ולבבו המה עוד הפעם, ומחשבותיו התגעשו כסופת־תימן.


[לב] האורח

מרגלית טובה היתה בידי,

ואתה מבקש לאבדה ממני!'

(בבא בתרא קכג, ב)


כשני שבועות עברו. גם ר' ירוחם, כי רק גרונם כבר שבו מבית ‘הרבי’ ותשובותיו ומועצותיו שומה בפיהם, אמנם כי לא הראה להם הפעם את רובי נפלאותיו, את ידו החזקה המפליאה לעשות, ואת כוחו הגדול לתת מופתים בסוכות ובאודסה, ורק ‘בחוכמה’ דיבר אליהם את דבריו, בחוכמתו יעץ את גרונם כי לא יהיה אץ לגרש את חתנו, כי יהיה עוד סמוך על שולחנו, כאשר היה, ואף את עיניו יפקח מאוד עליו לדרוש אחרי מעשיו ואחרי דבריו, ‘והיה באשר תמצא בו כל עוון אשר חטא’, הוסיף הרב בלשונו הקדושה, ‘אם בפועל ידיים, חלילה, אם גם בשפתו ובדבריו, אז יובא הנה, ואנוכי אדין דינו כפי אשר יורוני מן השמים’.

ויהי גרונם שובע שמחות את המענה הזה; הן אם לא חסה עינו על בנימין, אשר ‘יצא לתרבות רעה’, אולם איך לא תחוס עינו על בתו כי תהיה ‘גרושה’, עוד בנעוריה בבית אביה, ועל רכושו אשר בנימין אכל כבר ממנו די שובעו, ואשר עליו להכין עוד – גם בכסף גם בבגדים וגם בכל דבר – ולתתם ליד האיש החדש אשר יבוא לביתו לקחת לו את בתו ‘הגרושה’ מידו… ועל־כן מצא את עצת ‘הרבי’ טובה לפניו מאוד, ויפליא את חוכמתו באוזני כל שומע.

לא כן זה האיש ירוחם; הוא בא לבית הרבי בקול זעקת־שבר ויללה גדולה מאוד, ויתברך בלבבו כי יראה הפעם רבו כל מעשי נפלאותיו, כי לעיניו ולעיני כל העדה יוציא את חתנו משערי הטומאה – אודסה, ובאותות ובמופתים ובמורא גדול יהפוך את לבו בקרבו, ויביאהו הנה, ויתן בלבו לשוב לאשר היה – ומה ענה לו ‘הרבי’?

‘ידעתי מאוד, ידעתי…’, אמר ‘הרבי’ אל ירוחם בקול דממה דקה ויאנח לרגעים, “התפארת”… “ההוד”… “שער היופי”… הה!… “סטרא אחרא”… ידעתי, גם הגדתי גם השמעתי האותות מאחור…'

‘והנה נתן לו רבינו הרשיון לנסוע…’, הגו שפתי ר' ירוחם ברעדה, ויתאונן מר מצרת־נפשו.

‘נתתיו לנסוע… ניסיתיו במסע… הביאתיו לידי ניסיון…’

‘ומה אעשה הפעם? האסע אנוכי לאודסה לחלצהו?…’

הרבי לטש עליו את עיניו מאוד.

אנוכי אנוכי אחלץ את נפשו’ – אמר הרבי בדחילו ורחימו, ויעצום את עיניו, ‘אנוכי אנוכי אמלט את נשמת חסידי מיד שאול… לא אתן לסטרא־אחרא נפש דבקה בי… אתה שוב לביתך, אל תבוא בשערי העיר הנדחת… “פדיון נפש” אעשה לו, פדיון גדול…’

ועיני הרבי נשואות השמימה, פניו עמדו, וכמו אין יש רוח־חיים באפו, בלי נוע ישב רגעים אחדים, וירוחם עומד עליו נבהל, אחז בשרו פלצות, רטט החזיקו וכל עצמותיו רעדו.

פתאום ניעור הרבי, כאיש אשר יעור משנתו.

‘תן לי פדיון104 נפשו!’ צעק בקול גדול וישם עיניו על ירוחם, ‘אצילנו מרדת שחת, אצילנו…’

בדממה הוציא ירוחם כסף מכיסו וינח לפני הרבי ככל אשר אמר.

‘באה העת!… הנה באה!’, צעק הרבי עוד ואור־שמחה נגה על פניו, ‘הנה באה העת כי ידעו גם מרחוק כי צדיק מושל ביראת האלוהים!… הן אב־חי לנתנאל אבי־יעקב המת, “מתנגד”… “ירא ושלום”… וגם עשיר… אליו כתוב מכתב, הודיע־נא לו את אשר נעשה – יסע הוא לאודסה, ויבוא הנה עם נכדו עם יעקב, והיה יהיה לחסיד גם הוא…’

ואף כי מאמין ברבו מאוד הינהו ר' ירוחם הזה, ואף כי האמין למראה עיניו כי ‘הפדיון’ אשר נתן יפדה את נפשו – בכל־זאת לבו חרד עליו בשובו הביתה, יסיתו בשפק, ולא הונח לו. הוא שמע לקול הרבי, ויכתוב מכתב רחב־ידיים לחותנו אשר בווילנא, מכתב מבשר לו מעשי נכדו ומבקש עזרתו, ובכל יום ויום הלך לדרוש את אחיטוב, אך לא השיג הוא מכתבים מאודסה לדעת את אשר ייעשה שם, וגם מביתו יצא בפחי־נפש, אחרי אשר מצא גם את אחיטוב נדהם ומשומם.

מלחמה כבדה התלקחה בלב אחיטוב מיום עוזבו את בית ר' ירוחם וילך לגור בבית איש אחר. הן אמנם מצא לו דברים לשחר יום־יום את הבית אשר עזבו, שפרה קיבלה את פניו באהבה רבה, ולאה גם היא ביקשה את פניו כי יבוא יום יום – אפס כי בלבבו פנימה כבר היכה הנוחם שורשו, הנוחם המר והנמהר, אשר יאכל כעש קרב וכליות־איש, ואשר אין צָרִי לגהות מזורו105.

‘האם זך וישר פועלך?’, לחש הנוחם דברו באוזניו בכל עת, ‘האם בצדק ובמשפט תפתה לב נערה בתולה, נערה תמה וישרה? האם באהבה אשר תאהב אותה תאמר לשום מחנק לצווארה? האם על־כן אהבתה, למען אשר תביא אסון עליה ועל בית־אביה באהבה הזאת? האם על־כן לקחה את לבבך, למען אשר תקח אחרי־כן את נפשה?…’

הרעיונות האלה וכאלה היכוהו בשיממון, מיררו ועיצבו את רוחו בקרבו ונפשו עליו תאבל.

ויגמור אומר בנפשו, כי לא יבוא עוד ביתה ירוחם, ולא יראה עוד את פני שפרה, ותהי אהבתו כאש־פלדות בעצמותיו, כלפיד בוער בלבבו – ימים שנים לא ראה את פניה, ויהיו הימים כאלה כשתי שנים, כשני שכיר, לא אכל במו לחם, לא נתן שנת לעיניו, וכהלום יין היה בעיני כל רואהו וכן היה גם בעיניו.

‘אך זה דמיון ואֶשָּׂאֵנּוּ!’, חשב בנפשו ההומייה בערב יום השני, והנה שפחת ר' ירוחם באה ותתן על־ידו מכתב קטן, מלא קנים הגה והי, מאת שפרה…

שפרה אהבה את אחיטוב, אהבה ניצחת, אהבה עזה כמוות, אהבה בכל רשפי־אש שלהבתה, כאשר תאהב נערה בתולה את האהבה הראשונה, ותתן אמון בכל דברי החלקות אשר דיבר אחיטוב באזניה – ואשר אמנם יצאו מעומק לבבו – ותמאן שפרה להתנחם, אחרי כי לא ראתה את פניו זה שני ימים.

המכתב הקטן הזה עורר רגשותיו בקרבו מאוד.

‘אלכה ואגלה לפניה את כל לבבי’, חשב אחיטוב בנפשו, ‘אלכה ואספר באוזניה כי אשה לי באודסה, אשה אשר לקחתיה לי בחופה וקידושין, ואשר כמוה כשָׂרָה… אהה, ה’ אלוהי! שרה תבכה על אישה כי אהב את אחותי ורוזליה תבכה עלי כי אהבתי את שפרה גיסתו!… לא, לא אהיה נוכל! לא אעשה כמעשה הרע הזה!… הן הראני ה' את שרה, למען אשר אקח מוסר, למען אשר אדע את אשר לי לעשות… אלכה־נא ביתה ר' ירוחם, אגלה־נא באוזני אנשי הבית ההוא את כל לבבי, אספר לפניהם כי הנערה אשר לקחה לב יעקב חצרון היא אחותי, כי אבי הוא האיש אשר פרש את הרשת לרגלו… וכי אשה גם לי בביתי, אשה אשר תאהבני גם אותי, אשה אשר תחכה גם עלי, ואנוכי – אנוכי פיתיתי את לב שפרה באהבה… שפרה! מה יקרת לי, מה נעמת! בכל לבבי אהבך, בכל נפשי, בכל חושי בי!… אהה, ה' אלוהים! מדוע נתת לי אשה בטרם בואי הנה, ומדוע זה הראתני את שפרה, אחרי אשר נשאתי אשה?… שפרה, שפרה! תאהביני גם את, גם את תאהבי את האיש אשר יוליכך שולל!… גם נפשך קשורה בנפש האיש אשר רמייה תחת לשונו!…'

ויתנפל אחיטוב על המיטה, ורגעים אחדים שכב כבול־עץ, מחשבותיו נתקו ולבבו אין אתו.

‘אלכה לי לבית ר’ ירוחם', חשב בנפשו אחרי אשר התעורר כמעט, ‘הן שפרה תקראני!… אלכה ואראה את פניה’.

כרגע קם על רגליו, רחץ את פניו, היטיב את שערות־ראשו, וישם את בגדיו עליו, ויאמר לצאת את פני הבית – והנה הדלת נפתחה לקראתו, ואיש נושא מלתחה בא הביתה.

‘הנה האדון אשר אדוני מבקש!’, אמר נושא המלתחה.

ובטרם הבין אחיטוב את אשר אתו – והנה יורב לפניו!…

'השלום? צעק אחיטוב נבהל ומשתאה.

‘שלום, שלום!’, ענהו יורב בצחוק־שפתיים, וישב על הכיסא, ‘ראשית דבר קח־נא מכל מאכל אשר ייאכל ומכל משקה אשר יישתה ושים לפני, ואסעד את לבי, אנוכי לא אדבר דברי עד אם אוכל ואשתה לרוויה. כי רעב וצמא, עייף ויגע גם יחד הנני לעת הזאת’.

אחיטוב הביט בפני יורב מאוד, כמו לא יאמין למראה־עיניו הפעם, כמו מיאנה האמן נפשו כי אמנם בא יורב הלום.

‘מה תראה תביט בי?’, קרא יורב וישתרע על הכיסא אשר ישב עליו, ‘האם לא תדעני? האם לא תכירני?… תנה לי לאכול, כי רעב וצמא מאוד הנני עתה, הבליג לא אוכל!’

‘אבל, יורב!…’, גמגם אחיטוב במו פיו, וכל עצמותיו רעדו, ‘מה מעשיך בסוכות?… האם קרה אסון בביתי?… הה, מה שלום אבי, אשתי, ואחותי שמה באודסה?…’

‘שלום, שלום! אך טוב וחסד בביתך ובבית אביך… אבל אין שלום בעצמותי, אנוכי אנוכי הנני מת לעיניך – ברעב ובצמא, אם לא תמהר הפעם לערוך לפני שולחן, לתת אוכל למו פי ושיקוי לעצמותיו, להשיב את נפשי השוקקה…’

נדהם ומשומם עמד אחיטוב עליו, כאיש עובד־עצות, כגבר אשר דרכו נסתרה; גם מליו נחבאו בפיו, גם שפתו לא היתה אתו… כגולם, אשר אין יש רוח־חיים באפיו, היה מראהו, וּכְאַבְטוֹמַטוּס התנודד בתוך חדרו, פתח את דלתות מזוו ויוציא משם מעט אוכל אשר היה אתו, גם יין־שרף גם יין הוציא, וישם את כל אלה על השולחן אשר לפני יורב בדממה, ויוסף להביט בפניו באין אומר ודברים.

יורב מילא כוסו וישת, אף נתן אל פיו מן המאכל.

‘למען אשר תדע את מטרתי, למען אשר תבין לדעת את מעשי בעיר הזאת’, אמר יורב בראותו כי נפלו פני אחיטוב מאוד, ‘הנני לתת על־ידיך את כוח־ההרשאה אשר ניתן על־ידי באודסה. קרא־נא בכתב הזה, ודע את אשר לפני…’

ובדברו שלח ידו אל אמתחת בגדו ממול לבו, ויוציא מקרבה גיליון גדול, כפול כגליוני בית־המשפט, ויתנו על־יד אחיטוב.

‘קרא־נא בו עד תומו’, הוסיף יורב בשפה נמרצה, ‘ואחרי סעדי את לבי נדבר דברינו, אשאלה ממך עצה, ואבקש מאתך כי תיישר לפני את דרכי, כי תעמוד על ימיני וכי תנחני בעצתך בדבר הזה, אשר תוצאותיו רבות, ואשר יגעו מאוד לכבודך, לכבוד אחותך, ולאשר כל בית אביך…’

הדברים האחרונים האלה עוררו את אחיטוב מתרדמת רעיוניו בקרבו, ובידיים רועדות לקח את הגיליון מיד יורב; לבבו פחד מאוד, כמו ניבא לו יום רע, וכל עצמותיו הרועדות כמו תאמרנה: הכן לקראת בשורה לא טובה המובאת לך בזה!

ובנפש חורדת פתח את כפלי הגיליון הזה – והנה הוא כתב כוח־הרשאה, מאושר ומקוים מאת בית הפקודות כדת המלך, ובהעיפו עיניו על החותם, וירא את שם יעקב בן נתנאל חצרון מעיר סוכות – ותחשכנה עיניו, רעמו פניו, פלצות אחזה בשרו, והגיליון התנועע בידיו כי רעדו…

יורב השתומך לראות כי נפלו פני אחיטוב למקרא המגילה הזאת, וכי כל עצמותיו תרעדנה לשמע דבריה.

‘מדוע זה פניך זועפים?’, שאל יורב ויתפלא, ‘הן עוד זכור תזכור את דברי אשר כתבתי אליך זה כירח ימים, את מכתבי אשר בו גיליתי לפניך את המסתרים אשר בבית אביך, את התקוות אשר לו לרגלי חצרון הזה, אשר אחזתיו ולא ארפנו, זכור תזכור את הדברים אשר כתבתי אז כי עוד לא אבדה תקוותי ממנו, כי יש לאל־ידי ליישר את ההדורים, ולקשר את המעדנות האלה עוד הפעם… והנה נבואתי באה! אנוכי הבאתי את חצרון עוד הפעם לבית אביך, עוד הפעם השיבותי את לב ליזה אליו, וברזילי קלקל עוד הפעם את מעשי, והביא מבוכה חדשה בבית…’

ויספר לו יורב את כל אשר קרה בעיר אודסה, את החוזה אשר עשה להן בגן, כי שבו ויהיו נאמנים בברית שעה אחת, וכי גם את השעה הזאת לא נתן ברזילי להם, כי בא לעורר מדנים שנית… בא – ובין ‘הנאהבים’ הפריד…

'לא לשווא אמרתי הפעם “הנאהבים”, הוסיף יורב ויאמר, בראותו כי נאלמו שפתי שלמה וכי אין מענה בפיו, ‘כי אמנם יאהבו… ליזה אוהבת את חצרון אהבה רבה, גם אביך גם רוזליה, יודעים מאוד את זאת; אפס כי בטרם יפריד הגט בין חצרון ואשתו…’

‘מה זה בפיך?’, צעק פתאום שלמה, והקול יוצא מעומק לבבו, כמו אשר מלת ‘הגט’ היתה כמדקרות־חרב לו.

‘הלוא אך לזאת באתי הנה! הלוא לדבר הזה מגמת פני בעיר הזאת!’, ענהו יורב בקורת־רוח.

‘יורב!…’ הגו שפתי אחיטוב, וברקים רבו עיניו.

‘הנה הגדתי לך מראש כי חצרון אוהב את אחותך, את ליזה; אולם מה דמות אערוך לאהבה הזאת – ותשווה? מלים אין בפי לתארנה בפניך… הנה ראיתי אוהבים רבים, גם שמעתי שמעם, גם ברומנים גם בסיפורים קראתי על דברת האהבה והנאהבים, גם בבית התיאטרון רבות כאלה ראיתי, אולם אהבה עזה כמוה לא ראיתי ולא שמעתי מעודי; הן לא נער חצרון, לא עלם רך בשנים, ואהבתו אשר יאהב את ליזה אין בעלמים משלה… הנה הוא הלך שחוח, מעונה ומדוכא, אחרי מחזה היום ההוא אשר ברזילי הביא לבית אביך את מכתבך על־דבר אשתו, אולם אנוכי ניחמתיו, ואחזק את רוחו; אולם אחרי אשר בא ביתה אביך שנית וברזילי שב עוד הפעם לעורר מדנים, ויצא בפעם הזאת מן בית אביך לבלתי שוב עוד עד אשר יגרש את אשתו בראשונה, הנה אחרי היום ההוא גברה יד העצבת עליו מאוד, מיאן להתנחם, בכה בכי תמרורים, עד אשר יראתי לנפשו… יראתי פן יוכה בשיגעון…’

‘ומה אחרית הדברים האלה?’

‘ואנוכי ראיתי והתבוננתי מאוד’, המשיך יורב את דבריו, מבלי פנות אל שאלת אחיטוב, ‘כי גם לב ליזה איננו שליו ושקט, גם היא תהגה נכאים, גם נפשה תבכה במסתרים…’

‘אהה, ה’ אלוהים…'

'ואומר בלבי: הן הדברים האלה, אשר אנוכי הריתים אף ילדתים, אשר אמרתי אך שחוק הוא, ובשחוק הזה אביא ישע ופדות לעסקי אביך אשר ילכו הלוך וחסור – והנה השחוק הזה היה נהיה למחזה־תוגה, ונפשות שתיים תתהלכנה קידר106 בלחץ האהבה הזאת, ונפשות השתיים האלה קירבתי אנוכי בראשונה… זכרתי זאת ואתאושש, ואחגור שארית אונים, אף קירבתים הפעם בשלישית, וזה הדבר אשר עשו ונדברו יחד, לבלתי פגוע גם בכבוד ליזה; הנה הם חידשו בריתם, אף נשבעו שבועת אמון עוד הפעם; אפס כי לא יתראו פנים עד אשר יגרש חצרון את אשתו, יפטירנה בגטה – ואך אז יקימו כל דברי הברית, וליזה תהיה לו לאשה…

‘ואיה חצרון? הגם הוא שב אתך הנה?’

‘לא, הוא לא אבה לנוע, ויתן על ידי את כוח־ההרשאה הזאת, אשר ירשני לפקוח עין על עסקיו פה, לעשות סדרים בביתו, בנחלתו, ברכושו ובכל אשר לו לפי ראות־עיני, אף גם זאת, להתפשר עם אשתו כי תקבל את גטה מידו, לשמוע את אשר תבקש ממנו, אף לדבר על לבה כי תיאות להיגרש – והיה אם חפצי זה יצליח בידי, יבוא הוא הנה ויגרשנה…’

ואחיטוב שומע – ולבבו כהולם פעם!

הן הוא עמד הכן ללכת ביתה ר' ירוחם – הבית אשר גם שרה אשת חצרון תשכון עתה בו – לראות את פני שפרה, אשר זה ימים שנים לא ראה את פניה, עקב המלחמה הכבדה אשר בלבבו, ונפשו תהמה עליו, תהגה נכאים, אף כליותיו ייסרוהו למשפט על האהבה אשר יאהב הוא – והנה פתאום שמעה אוזנו את דברי יורב, את מעשהו בזה כי ניצב לדון את שרה ואת ירוחם, כי יוסיף לסכסך את הדברים, יוסיף להגדיל את המהומה, להגדיל את המדורה, ולהצית אש לא נפח בכל העיר הקטנה הזאת…

‘ואני אנה אני בא?’, חשב אחיטוב בנפשו ההומיה, ‘איך אשא פני, ואיככה אוכל ואביט בפני ירוחם, בפני אשתו, ובפני שפרה?… איככה אוכל ואראה את האסון החדש אשר יביא יורב הפעם לביתם, ואיפה אמצא מלים לענות להם ולדבר דבר באוזניהם?… הן כחוטא ופושע אהיה הפעם בעיניהם, כמפריע שלום ביתם, וכאיש העומד על דמם…’

‘מה זה תעמיק מחשבה?’, שאלהו יורב, מבלי אשר ידע את אשר בנפש אחיטוב כעת.

‘אהה, יורב! גדול כים שברי!’

‘מה זה?’

‘שתיים אני נוטל עליך!’, אמר אחיטוב אחרי רגעים אחדים, אשר ישב תפוש מאוד בשרעפיו, ‘ראשית דבר: בקש לך בית מעון אחר לשבת בו, כי לא נוכל לשבת יחדיו בבית אחד… ועוד גם זאת: חלילה לך להזכיר את שם אבי ושם אחותי בבית ר’ ירוחם, חותן חצרון או באוזני האנשים אשר בעיר הזאת, כי בנפשי הוא!… אל־נא ידע איש או אשה בסוכות כי אהובת חצרון היא אחותי, או כי היא נודעה גם לי – כי באלה תביא עלי שואה…'

את הדברים האלה אמר אחיטוב בקול רועד מאוד, בקול איש העומד לפני שופטיו, אחרי אשר נגלה עוונו.

יורב לא הסיר עין ממנו, חידה סתומה היו דברי אחיטוב אליו בפעם הזאת – וגם עוד מצחו קומט.

‘שמע נא, אחיטוב’, אמר יורב אחרי חושבו מחשבות גם הוא, ‘הן עוד דברים אחדים לי, דברים אשר שם אביך בפי, כי גם במלאכות ואני בא הנה…’

‘במלאכות אבי?’

‘אמנם כן, והדברים האלה יגעו אך בך…’

אחיטוב שם עיניו מאוד על פני המדבר עליו.

‘הגד בשפה ברורה את אשר בפיך עוד!… אשמעה ואדע מה עוד יעשה ה’ בי…'

‘הן אתה במכתבך הדאבת את לב אביך מאוד, דיברת דברים זרים באוזניו, דברי מסתרים, ודבריך העידו בך כי המסתרים האלה כחצים שנונים המה לך, כי יפצעו את לבבך ויעכרו את רוחך, ואביך הננו דואג לך מאוד, וכל דבריך במכתבך האחרון להפיג צערו, להשקיט לבבו ולהניח דעתו, לא עשו פרי – הוא יפחד פחד, גור יגור מפני הדברים אשר באוך בזה… ולולי עסקיו הסבוכים כעת מאוד, ולולי ירא לצאת עתה את פני העיר פן יאמרו כי בורח הוא, כי עתה נסע כבר לבוא סוכותה, למען דעת את אשר אתך… ועתה, הנה גם אנוכי שומע מפיך דברים זרים, ועל־כן טרם אעשה דבר, טרם אצא לראות את פני האנשים, הנני משביעך בשם ידידותנו ובשם אביך כי תגלה הפעם לפני את כל לבבך, כי תודיעני את כל אשר אתך, לא תכחד ממני דבר!’

‘אהה, יורב! ואנוכי הנני אוהב גם אני! הנני אוהב, אהבה ניצחת, את גיסת חצרון הזה, את בת ירוחם חותנו…’

ובשפתיים דולקות סיפר באוזניו את דבר אהבתו. גילה לפניו את כל לבו, את האהבה ואת הנוחם, את דבשה ואת עוקצה, את נעימותיה ואת רעלה… והנה גם את הגות־רוחו על דבר חיי היהודים אשר ראה בזה, את הגיון־לבו ואת המיית נפשו לא כיחד ממנו, לא היה דבר אשר לא סיפרו לו שפתיו, מן בית ר' ירוחם ובנותיו ונכדיו, עד בית האמן אשר אכל בו ביום השבת הזה ובניו…

ויורב שמע את הדברים האלה באוזניים קשובות, עד אשר תם שלמה לדבר, לא הפריעו מאומה, אך לא נכנס בדבריו.

‘בנתי לרעיך!’, ענה לו יורב בשפה רפה וברוח קרה, אחרי אשר כילה אחיטוב לדבר באש לבבו, ‘הנה אין יוצא מדרך הטבע בדבר הזה, ואבינו עד מאוד; הן חסר עונג ושעשועים, אשר הורגלת באלה מימי נעורך, הינך בעיר הזאת, נפשך תתאו להתהוללות מעט, אחרי העבודה אשר תעבוד כל היום – ותהי האהבה שעשועיך, ונערה בתולה בתענוגיך, ותשבע רצון באלה, ותשתעשע בגיסת חצרון, ותתענג על שלום־הבית בעיר הזאת…’

'הוללות, עונג, שעשועים תקרא לאלה!', נהם אחיטוב ומפיו בערו גחלים.

‘ידעתי כי עתה הויה בך יד הדמיון לחזק את שעשועיך אתה, ובדמיונך הנך בונה עולמות במרום האוויר… אולם כמעט תשובנה רגליך לעיר אודסה, ושעשועים טובים מאלה יקחו לבך והיה תהיה את אשר היית, ולבך ישוב לך…’

‘את לבי לא בחנת עוד!’, ענהו אחיטוב קשות.

‘האם באמת ותמים תאמר לעזוב את אודסה ולהמירה בסוכות? הנה יבואו ימי החורף, כל מלאכת עבודה לא תימצא לך, והלילות ארוכים מאוד, וחושך ואפלה על שמי העיר הקטנה, ורפש וטיט, או שלג רב, על פני אדמתה, ובית־משחק אין, ונשף חשק לא תמצא – וגיהקת ופיהקת ואין נחת… או אז תזכור את אודסה, המלאה לך חיים ועונג, ונפשך תתאו מאוד לשוב עדיה! או אולי תלך אז ביתה־המדרש לשמוע סיפורי החסידים, ומעשי נפלאות רבייהם, ולשתות יין־שרף עמהם?… הן אנוכי לרגלי משפטים שונים ניסיתי בכמו אלה פעמים אין מספר, הייתי בערי המדינה לרוב, אף זאת העיר סוכות לא מוזרה היא לי: בחורף העבר הייתי פה שתי פעמים – לרגלי משפטים אחדים – ואקלל את יומי, ואאור את המשפט ואת משכורתו גם יחד… או אולי תתענג אז על “החסידה” אשר תביא בית? לעגה לך, אחיטוב!…’

אחיטוב הוכה בתימהון, הן מלים אין בפיו להשיבו דברים, הדברים הפשוטים אשר השמיע יורב לעת כזאת, השחוק והלעג אשר בפיו והלצון אשר חמד לו, לא יגעו ברגשי הלב עד־מה; אולם הרגש אך רגש הוא, ושפת אחיטוב דלה היא מאוד, למען אשר תוכל להשיב אותו דבר – ויאנח אחיטוב מרה.

'אתה לא תדע את אשר בלבי, וגם אנוכי לא אוכל הגד כזאת באוזניך, יורב ידידי! ענהו אחיטוב וינד במו ראשו, ‘בלצון אשר תחת לשונך לא תהפוך לבי בקרבי, ובהיתולים אשר עמדך לא תשנה את נפשי, רגשותי לא ינוחו – ואיך אשקוט אנוכי?…’

‘נעזוב־נא עתה לדברי במעשי־נערות האלה’, ענהו יורב בקורת־רוחו, ‘נשובא־נא להדברים אשר הביאוני הנה, ואשר בם אושר אביך ואחותך…’

‘אבל איככה אוכל אנוכי לעשות בזה דבר?’

‘אתה כידיד בית אביה תוכל לעשות הרבה מאוד…’

והנה הדלת נפתחה ובנימין בא הביתה. הן הוא לא ידע כי יורב בא הנה, ויבוא ללמד את אחיטוב את שיעוריו כדבר יום ביומו וכאשר הסכין לעשות בימים האחרונים מאוד.

יורב נתן בו עיניו.

‘מי הוא זה?’, שאל בדממה.

‘אין עתותי הפעם בידי’, אמר אחיטוב לבנימין הבא, כי אורח בביתי לעת הזאת'.

בנימין בירך את היושבים וישב על עקביו.

‘מי הוא זה?’, שאל יורב שנית אחרי צאת בנימין.

בדברים קצרים סיפר אחיטוב ליורב את מעשי בנימין הזה, את הרדיפות אשר ‘החסידים’ רודפים אותו, את דבר הספר הרוסי אשר מצאו בידו בימי החג, ואת קנאת הדת אשר בעיר הזאת…

‘והאנשים האלה מצאו חן בעיניך!?’, הוסיף יורב להתל בו.

ולבב אחיטוב המה עוד. הן מחזה פני בנימין בשעה הזאת הזכירו גם את מחזה היום הראשון לחג השבועות – אשר כיחד מאת יורב, כי גם את שמו בזו החסידים אז – הזכירו גם את דברי בנימין אליו כפעם בפעם, ונוספו גם הם על דברי יורב בעת הזאת, ויעכרו את נפשו, וירגיזו את מחשבותיו, וירעשו עשתונותיו, ויתגעשו מאוד…


[לג] דין־ודברים

ועיר סוכות הומייה עוד. חדש אחרי חדש בוא יבוא – חדשים לבקרים!… בטרם ראשונות נשכחו, וחדשות נצמחו!…

‘יורב!’, מה נורא השם הזה עתה בעיר הסוכות! אין זה כי אם מפריד אלוף, מעורר מדינים, מביא שנאה, מרבה קטטה – ובין איש ואשתו יאמר להפריד!…

גם לגנב כי יגנוב ימצא היהודי זכות, גם לחסיד כי יתפקר ישא פנים, גם חטאת כל חוטא יסלח ברבות הימים – אך לא לאיש מטיל קנאה ושנאה בין איש לאשתו!…

ופי שניים ברעת יורב:

‘עתה נודע הדבר!’, אמר איש אחד העומד בתוך להקת אנשים ברחוב העיר. ‘יורב חפץ לקחת את כסף יעקב בעורמה, ויט את לבו לזנות אל בנות אודסה, למען אשר תסיתהו לעשות ככל אשר יאמר “המרצח” הזה…’

‘הלוא כן דבר שלמה המלך בחוכמתו: “כי בעד אשה זונה עד ככר לחם”… ומה זה תתפלאו?’

‘אולם השכחת את תומת־לב יעקב?’

‘והנה גם הוא נפל בפח!’

ואמנם הקול הזה יצא בכל העיר לאמור, כי אנשים זרים – ויורב בראשם – אשר יאמרו לגזול את הון חצרון בעורמה סבוהו גם סבבוהו, ויקחו למו אשה זונה ומנאפת, ויאמרו לה: ‘היי־נא את לנו לפה, וגורלך תפילי בתוכנו’… ויבזו את יורב מאוד, אין איש דובר לשלום לו, ואין עונה אותו דבר.

ובבית ר' ירוחם גדל המספר על אחת שבע.

ר' ירוחם שלח איש עתי לבית ‘הרבי’, ומכתב שני מאושר ומקוים מאת הרב לאבי ר' נתנאל בווילנא, והוא ואשתו וגם שרה ושפרה דיברו מאוד על לב אחיטוב כי יחוש הוא לעזרתם, בכו ויתחננו אליו כי ידרוש מאת יורב אשר אתו בבית לדעת את אשר נעשה עם יעקב בפרט, מי היא 'הזונה ונצורת לב' אשר לקחה את לבו, ואולי יקח יורב זה כסף כיפורים מאתם, למען אשר יסיר את לבו יעקב מעל ‘הזונה’ ההיא, וישיב את לבו לאשת־נעוריו, וילך וישוב לביתו…

‘הן יורב אך לכסף ישים עינו’, לחש ר' ירוחם דבריו באוזני אחיטוב, ‘ותחת אשר ישתכר כספו באיסור ויביא אסון על ביתי, על ראש בתי ובניה, וקללתנו על ראשו תחולנה – תחת זאת ניתן אנחנו לו כסף ככל אשר ידרוש בהיתר, ואת שמו נברך ונהלל שבע ביום…’

ואחיטוב שומע את הדברים האלה, ונפשו התפלצה.

הן אמנם שמע יורב בקולו, ולא גילה את סודו, כי הבתולה אשר לקחה את לב יעקב, היא אחות שלמה אחיטוב הזה, אולם הוא מיאן לבקש לו בית מעון אחר.

‘הלוא בין כה וכה יודעים כל אנשי העיר הזאת, כי נדע איש את אחיו’, אמר לו אז יורב. ‘בין כה וכה הלוא נתראה פנים בכל עת ובכל שעה, ומה בצע כי אשכון בבית איש אחר?…’

והנה אחיטוב שומע חרפת אחותו – ושפתיו נאלמו, שומע דברים אשר כחצים שנונים יפלחו כליותיו – ואין עונה…

והנה גם יורב ידבר דברים קשים באוזניו, גם הוא יוכיח דרכו על פניו, לאמור:

‘כבוד אביך ואושרו בימי זקוניו, וכבוד אחותך הבתולה, דורשים ממך בחוזקה כי תעזוב דברי הבל אשר בלבך – לא עוד ילד קטן הינך – ותעמוד על ימיני!… אל־נא תדמה בנפשך כי רווח והצלה יעמוד לאביך ממקום אחר, כי אם לא נחוש נמהר מעשינו, אם לא נאזור שארית אונים לכלות את אשר החלותי לעשות – כי אז יאבד אביך בעוניו, ביתו יימכר בפומביה, הנושים בו יקחו את כל אשר לו, יציגוהו ערום, וגם את לחמו לא ימצא בימי זקנתו האלה… ומה התקווה אשר לליזה בעת ההיא? הן אז גם ברזילי ירוק ירק בפניה, גם הוא מאן ימאן בה, וכל אנשי עיר אודסה יודעים עד־מאוד כי חצרון היה לה לחתן בפני אנשים רבים… שלמה! אם רגש אחד חי בקרבך, אם לבך לא עוד היה לאבן, ואם אושר אביך וכבוד אחותך קרובים ללבך, זאת עשה אפוא: הנה־נא ידעתי כי דבריך נשמעים בבית ירוחם, נסה נא כוחך, ואולי ישמעו לך…’

דמעון עיניים היו למענה לאלה הדברים.

‘והנה נפשך יודעת מאוד כי אנוכי הנני זר ומוזר לכם, וגם לא לכסף אשים פני בדבר הזה’, הוסיף יורב ויאמר בראותו כי דבריו פעלו על לב אחיטוב. ‘הן אודה בפה מלא כי לו ידעתי מראש כי סכסוכים כאלה יבואו לרגלי הדבר הזה, לו ידעתי כי מחזות מחרידות־נפש כמוהם יהיו סוף האהבה, אשר עזרתי על ידה – כי אז אולי לא החילותי לעשות; אפס כי עתה, עתה עת אהבה טהורה וישרה, אהבה עזה כמוות, באה ותשם קן לה בלבב חצרון, עתה כי אדע עד־מאוד כי חצרון לא ישוב הנה בין כה וכה; עתה כי גדולה עוד השנאה, אשר ישנא את אשתו, מהאהבה אשר יאהב את ליזה, עתה כאשר גם כבוד אביך וגם כבוד ליזה תלוים באהבה הזאת – עתה אמרתי: עת לעשות!… ועתה אתה אומר אלי, כי לא ייכוננו דרכי, אתה הבן לאב הזקן האובד, אתה האח לאחות אומללה, אתה אשר בידך טובת אביך ואחותך, אתה אשר לך עיני אב זקן ועיני אחות בתולה נשואות לחלצם מן המיצר ־ את שוגה הינך בעיוולת, בשעשועים, בעונג ורוך, ותעמוד מרחוק, ותשים ידיך בצלחת ועוד מאט ונתת ידיך לעריהם107, עוד מאט ותעמוד לשטן להם, ולפני רגליהם תתן מכשול…’

‘רב!… הרף!…’, צעק אחיטוב ודמעותיו פרצו מעיניו כנחל נובע, ‘הה, לבי!… הה, נפשי!…’

‘בדמעותיך לא תושיע לא לאביך הזקן, גם לא לאחותך התמה! לא למען הוציא דמעות מעיניך דברתי דברי עד הנה! לא למען ראות בכייך פציתי פה הפעם!… הבכי והדמעות נועדו לילדים קטנים אשר אין כוחם רק באלה!…’

‘ובמה כוחי גדול!’

‘לך לך לבית ירוחם, דבר על לבו, על לב אשתו ועל לב שרה בתם, הבינם דעת כי אין טוב גם להם בלתי לשמוע בקולי, הגד נא למו כי אנוכי לא אשא עיני אל כסף יעקב חצרון, אינני דורש כספם, ואינני דורש גם רעתם… הן כוח־הרשאה בידי, הנה הורשיתי לעשות ברכוש חצרון כאשר עם לבבי; אפס כי בשלום חפצתי ודברי ריבות שנאה נפשי, ולשלום באתי גם הנה, והיה אם “שלום” יענו גם המה לי, ונדע בינינו מה טוב גם לחצרון גם לשרה אשתו; הגד־נא למו בשפה ברורה כי אם יקשו את עורפם לבלתי שמוע לי, אז יאלצוני המה כי אעשה הפעם להם רעה כרשיון חצרון אשר בידי… לא אשא את פניהם, כי מצוות חצרון עלי חזקה להכביד אכפי עליהם ולהראותם קשה… לא כן אם יתנו לי יד גם המה, כי אז היטיב איטיב עם שרה ככל אשר לאל ידי לעשות…’

אחיטוב חשב מחשבות רגעים אחדים, ולא ענה דבר.

‘ואם מאן תמאן גם אתה לשמוע בקולי הפעם’, הוסיף יורב וקולו הולך וחזק, ‘אם גם אתה תמרה את פי לבלתי שמוע אלי ולבלתי תת לי יד, אם שעשועיך אלה, אשר תשתעשע נפשך במו, יקרים לך מכל כבוד בית אביך ואושרו, אם אתה תתן יתר שאת להאיוולת אשר לקחה את לבך על הצלת כבוד אחותך, ועל הצלחת אביך בימי זקוניו – הנה אחרי כל אלה, אעשה אנוכי ככל אשר יהיה לאל ידי; אולם אם מעשי לא יצלחו, ודברי וכל מחשבותי ישובו ריקם, אם ריקם אשובה אנוכי מעיר הזאת, והיה באחרית הימים, וריקם ישוב גם אביך מביתו, מנחלתו ומכל אשר לו, וריקם תשוב גם ליזה מחצרון, מברזילי ומכל העלמים אשר ידרשו לה עתה מאוד, ריקם ישובו גם שניהם, מבלי אשר יהיה בידם אף שקל כסף אחד לכלכל את נפשם מבלי אשר ימצאו גם בית מעון למושב למו, ובאחד מפינות ביתך ישבו גם שניהם לחכות ללחם־חסד, אשר תתן אתה למו… ישבו ויצפו לשולחנך, ויהיו מגרי חדריך… ואם יחם אז לבך בקרבך למראה פניהם, אם ישתוננו אז כליותיך ויתחמץ לבבך – וזכרת כי אתה היית בעוכרם, וכי האיוולת הקשורה בלבך בסוכות העיר שדדה מנוחתם ותביא להם את אסונם…’

ולב אחיטוב סער מאוד מאוד בקרבו לשמע הדברים האלה, אשר קדחה בנפשו, וכל מחשבותיו התבלעו.

‘אקומה ואלכה!’, אמר בקול רועד מאוד, ‘וה’ יהיה עם פי ויורני את אשר אדבר… אולי אצלח?…'

‘לך בכוחך זה, והושעת את אביך ואת אחותך!…’

ואחיטוב עזב את חדרו בנפש הומייה מאוד. הן גם מבלעדי יורב ודברי ריבותיו לא נח ולא שקט רוחו בקרבו, הן היתה בו יד הנוחם להטות את כל מחשבותיו, להוליך שולל את כל רגשותיו, ולשים לבו כמרקחה – ועתה באו דברי יורב ויוסיפו מהומה להמייתו…

‘הנה אנוכי הולך לבית ר’ ירוחם', חשב אחיטוב בלבבו בצאתו לרחוב העיר, ‘יורב צדק במשפטי פיו כי כבוד אבי ואחותי דורש זאת ממני… אולם מה הדבר אשר אדבר באוזניהם? איפה אמצא מלים לכלכל דברי? הן לא אוכל ואדבר באוזניהם דברים מפורשים ככל אשר שם יורב בפי, לא אוכל להגיד למו בפה מלא כי ילכו ויתרפסו וירהבו את יורב, כי ייוואשו מחצרון, וכי יאותו כי יגרש את שרה בתם… ומדוע לא אוכל לעשות כדבר הזה? הן המה לא ידעו כי ליזה אחותי היא אהובתו, כי בית אבי הוא הבית אשר יאמר לבנות באודסה… מה נואל זה חצרון האיש, ומה נלוזים דרכיו! את אשתו התמה יעזוב, את הנפש אשר באמונת אומן קשורה בו, את חייו השוקטים והשלווים, את כל אלה יעזוב, ללכת ולנוע על אחת מבנות אודסה, בנות אין אמון בהן… את שרה אשתו יאמר להחליף ולהמר – בליזה אחותי… אחותי, אמנם כן, אחות היא לי ליזה, ולא לי לדבר בה סרה, לא לי להגיד כי לא ישרה נפשה בה… אפס כי מאוד נפשי יודעת כי את השלום והשלווה אשר עזב חצרון בזה, לא ימצא באודסה; כי אשה נאמנה כשרה לא תהיה גם אחותי… אולם הלוא זר הינהו חצרון לי, וליזה היא אחותי, ולרגלי אהבתו תבוא תשועה גם לאבי… והנה גם באהבתי לא אמעל עתה מעל, גם שפרה לא תדע את היחס הזה, וגם היא וגם אבותיה וגם שרה ידמו בנפשם כי רק לטובתם אדרוש, וכי בכל לבבי אדבר את הדברים האלה, אשר אשמיע באוזניהם…’

הרעיון האחרון הזה הקל ממנו את עול מחשבותיו מעט, נפח רוח גבורה באפיו, הרחיב את צעדיו ובאומץ־לבב פתח אחיטוב הפעם את דלת בית ר' ירוחם ויבוא בו.

ומה נבהלה נפשו למחזה אשר ראו עיניו בבית הזה ברגעים האלה! מחזה אשר שב ויזכירו את דבריו הראשונים עם שפרה. מחזה כמחזה אשר לקח את לבו בפעם הראשונה.

אין איש בבית עתה. ר' ירוחם, לאה, שרה בתם וגם תמר גיסתה כולם הלכו לבית יעקב חצרון, לקחת משם את הכסף, את הבגדים, את כלי הכסף והזהב, ואת כל אשר מחיר רב לו, להביאם ביתה ר' ירוחם, להצפינם שמה, למען אשר לא ישלוט במו יורב.

ושפרה היא האחת אשר נשארה בבית הזה; יושבת היא יחידה וגלמודה בחדר הראשון, והנה גם הפעם כותונת בד לבן תנוח בחיקה, גם הפעם מחט וחוטים בידיה, גם הפעם תתראה כמו תתפור בכותונת הזאת, ועינה ולבה בספר הרוסי אשר לפניה… המחזה הזה הזכיר את אחיטוב את היום אשר ראה כאלה בראשונה, שב ויזכירהו את הגות לבו ביום ההוא, ואהבתו התחזקה בלבבו מאוד־מאוד למראֶהָ עתה.

שפרה לא הסתירה הפעם את ספרה אשר בידה, לא אחזה בבד ובמחט, וגם הספר נשמט מידיה ויפול פתוח בחיקה, ותישר להביט בפני אחיטוב הבא.

‘האם אין אביך בביתו, והאם גם אמך גם שרה אינן?’, שאל אחיטוב אחרי דורשו לשלומה.

‘אין איש בבית עתה’, ענתה לו שפרה ולא סרה עין ממנו, ‘ואל השעה הזאת התפללתי, אל השעה אשר אוכל לדבר דברי באוזניך באין שומע, אל השעה אשר אוכל לשמוע גם דבריך אלי באין ראות… אבותי, שרה וגם תמר – אשר היתה לי לעוינת, ואשר תביט אחרי כל צעדי – הלכו מזה, ולא עד־מהרה ישובו… הה, אחיטוב! מיום אשר באה תמר בביתנו, באו גם ריב ומדון בבית הזה, ויבוא גם חשד בלב אבותי, והחשד הזה התחזק עוד בהיגלות מסתרי בנימין אז ביום חג השבועות, החשד הזה הוציאך גם אותך מביתנו, והחשד הזה ישים מועקה רבה במותני… הה, שלמה! לו ידעת את אשר בלבבי, לו בנת לרעי מאז יצאת לשכון בקצה העיר… אולם הן גם פניך שונו מאוד, הן גם שמחת־לבך ועליצות־רוחך אין אתך למן היום ההוא, למן היום אשר דברי המכתבים הביאו מהומה ומבוכה בבית הזה…’

אחיטוב ראה כי האדימו פניה מאוד מדי דברה, שמע כי תדרוש ממנו עתה התגלות־לב, כי יוציא את כל רוחו לפניה הפעם, ותתפעם רוחו מאוד, ומבוכת־נפשו הגדילה, וידום שלמה. לא ענה לה דבר, ורק נאנח לרגעים בשברון־מותניים.

‘הן אנחותיך אלה יעכרו את נפשי מאוד’, הוסיפה שפרה אחרי ראותה כי החריש אחיטוב, ‘אנא, גלה־נא את לבבך לפני, הגד־נא לי בשפה ברורה: מה הוא העצב השוכן על פניך? מה היא סיבת היגון אשר קונן בסתרי־לבבך?…’

‘הה, שפרה! ולבבי נגוע מאוד… אהבתיך – ואת רחוקה ממני! והנה באו גם מעשי יעקב אשר באודסה, ויוסיפו הווה להוות נפשי…’

גם שפרה נאנחה.

‘והנה יורב ישכון הפעם בחדרי, ותמיד כל היום אשמע מפיו דברים קשים, דברים כמדקרות־חרב…’, הוסיף אחיטוב בכל לבבו, ‘הן הוא יאמר להילחם באביך ובשרה ביד חזקה, יאמר לקחת מידם את כל אשר לחצרון, בכוח־ההרשאה אשר בידו יתפאר לעשות ככל חפץ ללבו…’

‘צרת נפש שרה נגעה אמנם עד נפשי’, ענתה לו שפרה ותאנח מרה, ‘אפס כי צרות נפשי גדלו על אחת שבע!… הן האסון אשר קרה אותה, השוד והשבר אשר באו לה, כל אלה גלויים וידועים הם, גם אבינו גם אמנו גם כל אוהבנו בעיר יחושו לעזרתה, ידברו על לבה, ינחמוה מעצבונה, אך יתנו ידם לה להושיעה בכל אשר לאל ידם… ואנוכי – במסתרים תבכה נפשי, לא אשא את הוות לבבי על שפתי, ואיש לא ידע בכל צרת נפשי, עין איש לא יראה את דמעותי, ואין אוזן אשר ישמע את אנחותי… וכאשר לא אוכל עוד הצפינן, כאשר למרות חפצי תפרוצנה עלי פרץ, ואמי תשאל את פי ברחמים גדולים, לאמור: “מה את בוכה? בתי!” אז תיאלמנה שפתי ולשוני אין אתי, אז אבקש לי דברי שקר ומרמה, למען אשר לא ייוודעו דברי האמת…’

חם לב אחיטוב בקרבו לשמע דבריה אלה, אך גם הוא לא מצא מלים לנחמה מיגונה זה.

‘והנה כל עוד ראיתי את פניך העליזים, כל עוד שמעתי את קולך הערב – קול מבשר אהבה, כל עוד היית אתי בבית ותשמחני בדבריך, היית אתה נחמתי בעוניי’, הוסיפה שפרה בדברים חוצבים להבות־אש, ‘אולם למן היום אשר גם אתה קידר תהלוך וגם לפני לא תגלה את לבך, למן היום אשר גם אתה הינך כמסתיר פנים ממני, הוכית בעיצבון ותחשוך את שפתיך אתי, לא תענה לי על שאלותי זה כמה, ותשובותיך תשארנה מעל, דומם תשב בבואך לפני, והגה לא יצא מפיך – למן היום ההוא הושברתי עד־מאוד, משנה שיברון הושבר לבי, ולדמעת עיני ולאנחות לבבי אין קץ… אחיטוב! הנה הננו עתה לבדנו בבית, אין איש אתנו, וכל זר לא יקרב אלינו, גלה־נא לנו הפעם את אשר בלבבך! ספר־נא באוזני את אשר נהיה אתך למן היום ההוא!…’

אחיטוב השפיל להביט, ולא ענה גם הפעם דבר.

‘אם יקר נפשי בעיניך, אם אמנם תאהבני גם אתה כאשר אמרת לי במו פיך’, הוסיפה שפרה ועיניה זלגו דמעות, ‘אם במנוחת־לבבי חפצה נפשך, ודמעות עיני כי תחדלנה תתאווה גם אתה, הנה בפיך הפעם כל אלה!… פתח פיך אתי, הגד־נא לי את כל אשר בחובך, אל תסתיר דבר!… הנני נכונה לשמוע גם דבר מר, גם דבר כל אסון… הן אין רעה אשר תמר לי כהדומייה הזאת השוכנת על פיך, אין אסון אשר יגדל מאשר תסתיר מחשבותיך ממני ותחשוך את דבריך במו פיך!… אנא, אחיטוב, פתח־נא פיך, וישיבו דבריך את נפשי! דבר־נא בשפה ברורה, ואדע מה אומללה אני!…’

ותבך שפרה בנפש מרה, ואחיטוב יושב על ידה ולהמיית נפשו אין חקר!… כמעט אשר כרע על ברכיו לפניה, ומלתו על לשונה, לאמור לה: ‘אל לך, שפרה, להגות באהבתי – כי נוכל ואיש־תככים אנוכי!… אל לך, לדרוש אחרי סתרי לבבי, כי נחשים ועקרבים ישכנו בקרבו!… אל לך לבקש את אהבתי, כי רעה משנה תביא לך!… אל לך לדרוש ולדעת את סיבת עצבי ורוגזי, – כי ביודעך את אלה תדעי דברים איומים מאוד: תדעי כי אשה ואחות לי, אשה – אשר קידשתיה כדת, ואשר תדרוש במשפט ובצדק את כל לבבי, אשר גם היא תצעק מרה, תבכה ותריד בשיחה אם אהבתי לך תיוודע לה… ולי גם אחות אשר הסירה את לב יעקב מעל אחותך, אשר הביאה שואה על בית אביך, ואשר על־פי דבריה בא יורב הנה בכוח־הרשאה מאת חצרון…’ כדברים האלה היו שוים בפי אחיטוב לעת כזאת, כדברים האלה חשב בנפשו להגיד באוזני שפרה. אפס כי אף ראה ראה את פניה, אך הביט בעיניה המלאות אהבה ודמע גם יחד, וכל מחשבותיו כעב עפו, נגוזו ועברו… הוא אמנם נפל על ברכיו לפניה, אך מלים אחרות בפיו:

‘אהבתיך, שפרה! בכל לבבי ונפשי!’, אמר לה באחזו בכף־ידה וישקה למו פיו, ‘ואהבתי זאת תשים מועקה בנפשי!… הן ראיתי בנפול בנימין בידי הקנאים גרי עיר הזאת, ראיתי את הוללות “החסידים” ואת משפטי פיהם, ואדע עד־מאוד כי לא יתנך אביך ללכת אחרי, ואתעצב אל לבי… והנה גיסך יעקב הלך לאודסה, ויעזוב את שרה ויפת לבו אחרי בתולה… ויביא שערורה בבית הזה – וגם זאת יועיל לחותנו, יועיל להרחיק אותי מעל בית אביך, ואיך אשמח ופני יהיו אתי? איככה לא תשכון תוגה על עפעפי, אם אהבתי בוערת כאש־פלדות בלבבי, ותשועה רחוקה ממני?…’

ואור שמחה נגה על עפעפי שפרה, ותקים את אחיטוב מכרוע על ברכיו, ובשפה רעה ונעימה אמרה:

‘עתה ידעתי כי תאהבני, וכי לא שגיתי באהבתך גם אנוכי!… אל־נא תתעצב עד־מאוד, לי עצה ותושייה, לקחת גם את לבב אבותי… ולולא מעשי יעקב שהיה למו בעת הזאת, לולא הומה רוחם עתה ונפשם עליהם תאבל, כי אז השמעתיך כבר את דבר העצה אשר בחובי… אולם לא עת דברים עמהם בימים האלה – אתה לך בדרכך אשר בחרת בו, היא דרך טובה, דרך המובלת לאושרנו… אבותי שמעו כי הלכת לאכול ביום השבת לבית האיש, וישמחו בלבבם… ואם לבבנו שלם אתנו, אם אהבתנו גדלה בלב שנינו, אז נקווה ונוכל…’

את דבריה האחרונים אמרה שפרה בגילת־רנן, ופניה צהלו מאוד, החן והתום שבו להאיר את עיניה, שבו לכלול יופיה, ותשב ותהי כלילת־יופי.

אחיטוב לא סר עין ממנה, ופניו צהלו גם הם, ברגעים האלה שכח את דברי יורב, שכח את מלאכותו; שכח את אודסה וישכח גם תבל ומלואה…

‘שימחתני, איילותי, בדבריך אלה’, אמר אליה בהמון עליצותיו, ‘רוח חיים חדשים הפחת באפי – ואחיה עוד!…’

‘גם אתה החייתני בדבריך!’, ענתה לו שפרה באהבה גלויה, ‘החייתני באהבתך!…’

רגע קטן הביטו בפניהם הנאהבים האלה – והנה חבקו יחד בזרועותיהם ועתרת נשיקות על שפתותיהם…

‘עתה שמע־נא אהובי לקולי’, אמרה שפרה אחרי רגעים אחדים, ‘הן הנני לבדי בבית הזה, והיה כאשר ישובו אבותי הנה, ומצאוך בזה, והבאתי עלי דיבר; על־כן אמרתי: לך־לך הפעם לביתך, אל ייוודע לאיש כי היית עתה בביתנו, ושוב תשוב הנה לעת הערב…’

גם לקול הזה שמע אחיטוב, ואחרי אשר שבו וישקו איש למשנהו – יצא אחיטוב מאת פני שפרה.

צעדים אחדים הלך לבטח דרכו, אך פתאום הבהילוהו רעיוניו, וכמו אשר שכו את דרכו בסירים…

‘הנה אמרתי לתקן, וקלקלתי עוד!’, הגה אחיטוב מחשבה אשר הכְּתה את לבבו לרסיסים, ‘הנה אמרתי כי אציל את שפרה מפח מוקשים אשר טמנתי לרגליה, ופרשתי רשת חדשה!… לא טוב המעשה אשר עשיתי בפעם הזאת!… ומה הדבר אשר אגיד הפעם ליורב? הן הוא יחכה למענה פי, הוא הלוא ידמה בנפשו כי אנוכי דיברתי שמה על לב ירוחם, אשתו ובתם, ככל הדברים אשר שם בפי – ואנוכי? אנוכי הגיתי אהבה, אשר “הוללות וסכלות” יקרא יורב לה, “שעשועים” יכנה את אהבתי!… אך, לא! האהבה הזאת היכתה שורש עמוק־עמוק בסתר לבבי, האהבה הזאת טהורה היא! שפרה היא חיית רוחי ונשמת־אפי, היא הינה נפשי, היא לבי!… והאהבה הזאת תאיר גם את פני שפרה, גם היא תאהבני כנפשה, גם היא תאהבני בכל לבבה… אולם האצדק אנוכי באהבה הזאת? האם לא הוספתי חטא ופשע היום הזה? האם לא ישובו כליותי לייסרני שבע על המעל אשר מעלתי היום בלב עלמה ישרה ותמימה?…’

ורעיוניו התגעשו מאוד, ולבבו כהולם פעם.

‘שערורה!’, קרא כל איש ישראל יושב סוכות, אחרי עבור יומיים־שלושה ומלאכות יורב נודעה בכל העיר, ‘מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? היתן איש לאיש זר למשול בכול אשר לו; גם באשתו ובניו?… היעזוב איש את כל רכושו ואת כל קנייניו, וישים אדון אחר למו? האם גם באשתו ימעול מעל ואת בניו לא ירחם?…’

‘שערורה!’, קראו כל אנשי בית ר' ירוחם ויאנחו מרה, ‘מי יגיד לנו פשר דבר? מי ילך אודסה ויראה בעיניו וישמע באוזניו את אשר נעשה עם יעקב, וישוב ויגד לנו? האם בינתו הסתתרה? האם עד כה הזנה לבבו?… או אולי כשפים נעשו לו שמה, מכשפה היא הבתולה אשר לקחה את לבו בתזנוניה…’

‘שערורה!’, קרא אחיטוב בלכתו בחדרו אחת הנה ואחת הנה, ‘שמה ושערורה בלבבי! הנני מכיר את חטאי – ואחטא עוד!… הנני יודע את עוותותי – ויום יום אגדיל את המעוות!… הנני יודע כי דרכי כמשוכת חדק – ואוסיף ללכת בה!… הה! מי יאיר לי נתיבות אלה? מי יוציאני מאפלה הזאת? מי יורה לי דעה במעשים הנעשים לנגד עיני עתה, ומי ישקיט את המיית לבבי הסוער מאוד־מאוד?…’

‘שערורה!’, קרא גם יורב בשובו מן בית־המשפט, ‘זה לי הפעם הראשונה אשר השופטים לא ישימו לב לכתב מאושר ומקויים ויטו אוזן לדיבת ההמון ולאמרי פי הנשפטים!…’

ואמנם כן היה. יורב אחרי אשר ראה כי נכזבה תוחלתו משלמה אחיטוב, ראה כי הוא ישגה באהבתו מאוד, וינסה הוא בעצמו לדבר דברי שלום לירוחם ולשרה בתו, אגלם את דבריו אלה לא מצאו להם שומעים, ויענוהו קשות ויריבו אתו בחוזקה, ועל דבריו כי יש לאל־ידו לעשות עמהם רעה, וכי בכוח־ההרשאה אשר בידו יקח את כל אשר לחצרון, מבלי אשר ישאיר לשרה מחוט ועד שרוך־נעל, על דבריו אלה ענתה שרה בחמת־רוחה, לאמור:

‘גם כי אדע כי ערומה ויחפה אשאר, גם אז לא אסור לדברי פיך, ולא אשמע לקולך!… קח נא את כל אשר תוכל לקחת, ואנוכי אשאר בבית אבי. תהילה לאל, עוד ידיו לו רב לכלכלני, אותי ואת טפי… ואת יעקב לא אוציא לחופשי!… חלילה לי לקחת מידו גט פיטורין, גם אם באכזריות נוראות יכביד אכפו עלי, גם כי ידושו את בשרי את הברקנים…’

והנה יורב גמר אומר לנסות דבר אל בית־המשפט ולקחת את כל אשר לחצרון ביד חזקה; אולם סירים108 סבוכים שכו גם את דרכו זאת: אין איש בכל העיר הזאת אשר יגיד לו – גם בעד כסף מלא – את אשר לחצרון, אין איש אשר יוליכוהו עד מקום אסמיו המלאים בר, עד בית האנשים המפקחים על עסקיו – אשר גם אחיטוב לא ידע בכל אלה – ויהי יורב כמתעתע בעיניו… אולם הדבר אשר הרע לו מאוד, ואשר חרה לו עד מוות, הוא דברי השופט והשוטרים אשר דרש עזרתם, ואשר חשב בנפשו כי המה יעמדו על ימינו.

‘אנוכי לא אוכל לדון על־פי התעודה אשר בידיך’, ענה לו השופט, ‘הן נשמע הקול בעיר, לאמור: יצא יעקב חצרון מדעתו ובינתו הסתתרה, ואיככה אוכל ואמסור הפעם את כל רכושו בידי איש זר, על־פי חתימת ידו? איככה אתן לאחרים חילו, והוא הינהו מוכה בשיגעון, ושכלו אין אתו?…’

הדברים האלה העלו את חמת יורב מאוד. הן הוא הבין למו כי הדברים האלה שומים בפי השופט מאת ירוחם ואשתו; אפס כי במה כוחו גדול, אם השופט וגם השוטר לא ישמעו לו, ולדבריו לא יטו אוזן? לשווא צעק בחמתו כי נכון הוא לשום פעמיו לעיר־הפלך ולהביא אתו שופטים ושוטרים גדולים ונכבדים מהם, לשווא פצה פה לאמור כי גם על השופטים בעיר הזאת יבקש משפט. כל דבריו אלה שבו ריקם כי שומע לא היה לו…'

ויתעצב יורב אל לבו מאוד, וגם בשלמה אחיטוב לא מצא ניחומים.

‘אנוכי אעשה ככל אשר לאל־ידי ומחשבותי תקומנה!’, אמר יורב אל אחיטוב בשפתיים דולקות, ‘הנני לנסוע לעיר־הפלך, יש דין ברוסיה!… אביא הנה חוקר־דין, וגם את השופטים וגם את השוטרים אשר בעיר הזאת אקים למשפט…’

ואחיטוב שמע את הדברים, אך לא ענה דבר, כי גם לבבו פצוע ונפשו עליו תאבל.

‘והנה גם אתה לא תצדק במעשיך!’, הוסיף יורב אחרי רגעים אחדים ויבט בפני אחיטוב בקצף.

‘ומה אוכל לעשות אנוכי?’, הצטדק אחיטוב בכל לבבו, ‘הנני איש זר הנני גם אני בעיר הזאת, גם אנוכי לא אדע דבר, וגם דברי שבו ריקם, גם לקולי הן לא שמעו האנשים האלה, וגם אותי חשבו לעוזר על ידך…’

ודברי ריבות נשמעו בכל העיר הקטנה הזאת. חדלו האנשים לדבר באחיטוב, בבנימין, בשפרה ובתמר, וישימו כל מעיינם במעשי יורב, אשר חשבוהו כחומס ורוצח או גם כשד משחת; בצאתו לרחוב העיר פנו כל האנשים לו עורף, אין דובר אליו דבר, ואין איש אשר יענה לו כי ישאל אותו, בשאט־בנפש הביטו אחריו, וכל היום שמו מנואץ בפיהם, ויהי יורב כמנודה ומוחרם בעיר הזאת…

ויורב גזר אומר ויקם, ויסע וילך לעיר־הפלך, לנסות דבר אל השופטים בעיר ההיא, ובצאתו – ותשקוט סוכות ימים אחדים, כי סר פחד יורב מעליהם.

אולם נפש אחת לא שקטה הפעם, נפש אשר מבלי דעת ומבלי משים פעל יורב עליה פעולה עזה מאוד.

הנפש הזאת היא נפש – בנימין.

בנימין אהב את שפרה אהבה עזה כמוות, אך את אהבתו זאת טמן בחובו, הסתירה בסתר לבבו, כי כל תקווה לא היתה לו ממנה לפני ירחים שנים; בימים האחרונים חשב על־אודותיה מאוד: הוא ראה כי אחיטוב יתנה אהבים גם הוא, כי גם הוא יאהב את שפרה אהובתו, וירא ויתבונן עוד כי גם שפרה תט לבה אחריו וגם היא תשא עיניה אל אחיטוב – וייצר לו, ויתעצב אל לבו מאוד, ויהגה נכאים.

'הן אנוכי באיוולתי לא פציתי פה לתנות את אהבתי לה, ויבוא אחיטוב ויקח את לבבה!… חשב בנימין בלבו בקנאתו לאחיטוב, ‘איש־שפתיים יאושר בארץ, ואנוכי הלוא כאילם הייתי בבואי לפניה, כאיש אשר הדיבור אין בו…’

אולם הקנאה זאת לא העלתה חמת גבר הלזה, כרגע בא רעיון אחר ויקים סערת־לבבו לדממה:

‘הן בדעה מיושבת הסתרתי אנוכי את אהבתי לה! הן אנוכי לא חפצתי כי תאהבני גם אותי, הן שלומה ומנוחת־לבבה יקרים לי מכל חיי רוחי, ומה זה תתפעם רוחי בקרבי למראה האהבה אשר תאהב את אחיטוב?… הן אשה לי, ומה אשא עיני על שפרה? מה לי באהבה הזאת?… תאושר שפרה בבית אישה אשר תבחר ואשר תאהב, ואנוכי אבדתי בעוניי, אנוכי אשא בשרי בשני, ואהבתי לה תיסתר במחבוא נפשי כאשר עד הנה… אוסיף לאהוב את בת האלוהים הזאת בסתר לבבי, וארווה נחת מאוד לראות את פניה והינם שמחים, את שפרה והינה מאושרת!…’

כה חשב בנימין, ויאנח, אפס כי גם אנחותיו אלה לא שמעה אוזן, כאשר לא ראתה כל עין את דמעותיו אשר שפך כמים לרוב בימים האחרונים.

והנה בא יום־הביכורים – ובנימין נתפש בכף הקנאים.

בכל אשר הרעו לו האנשים האלה, בכל אשר בזו את שמו ויתנוהו לשמצה בעיני כל יושבי העיר הזאת – בכל אלה הביאו גם תקווה טובה בלבו, תקווה אשר חזתה עתידות לו: לרגלי הדבר הזה קיוותה נפש בנימין לצאת מאפלה לאור גדול, בעזרת אחיטוב אשר הבטח הבטיח לו לעמוד על ימינו, ויקו להתנער מעפר החסידות ולהיות משכיל בכל דרכיו, להסיר מעליו את בגדי החסידים הארוכים, אשר ‘צואים’ קרא למו בעת הזאת, ללבוש בגדי ‘אשכנזי’ תחתיהם ‘לכבוד ולתפארת’, ובציפייתו צפה והנה הוא הנהו ‘אשכנזי’ הדור בלבושיו ונעים בכל מהלכו… והנה עוד תקווה אחת לחשה דבריו באוזניו, דברים אשר לקחו את לבו מאוד: התקווה – כי יגרש את אשתו, ויהיה פנוי

‘הן גדלה קנאת הדת אשר בלב חותני, אשתו ואשתי’, חשב בנימין בלבו עוד, וקו אור נגה לפניו, ‘המה בקנאתם וגם באיוולתם יגרשוני מן הבית, ואנוכי גרש אגרש את אשתו… אנוכי אלבש בגדים קצרים, אחיטוב יתן משרה על שכמי, אהיה למפקח על עסקיו, ואז הלוא תשוב גם שפרה ותהיה לי!… כל המעקשים וכל המכשולים אשר על הדרך הזאת הלוא ישובו ויהיו לאין ואפס, ואהבתי הלוא קרואה להיגלות!…’

כאלה וכאלה חשב בנימין בנפשו; אפס כי הפעם שבה הקנאה ותהי ללפיד בוער בלבבו, תקוותו וגם קנאתו גדלו בלבו – ושתי אלה אך לזה האיש אחיטוב שמו עין, כי כל אשר הוסיף בנימין להגות אהבה, הוסיף לדעת מה רבה האהבה אשר בינה ובין אחיטוב.

‘הן אם גם כל מחשבותי תקומנה יחד’, חשב בנימין בנפשו הנכאה, ‘אם גם תבאנה כל תקוותי, אם גם גרוש אגרש את אשתי ואם גם יקום אחיטוב את מחשבתו הטובה אשר הוא חושב עלי ויספחני אל אחת הכהונות אשר במסחרו – הנה גם אז אבדה תקוותי משפרה ותוחלתי זאת תיכזב, כי כבר איחרתי את המועד!… כבר קדמני איש אחר ויקח את לבבה!… ומי הוא האיש האחר ההוא? הוא אחיטוב, אשר בו אשים מבטחי הפעם כי יחלצני מן המצר, אשר אליו אשא את נפשי הפעם כי יהיה בעזרתי… אחיטוב הוא האיש אשר יכשירני לאהבת שפרה, והוא־הוא האיש אשר יקחנה מידי!… אליו אני נושא את נפשי להעמידני במרחב, ולתת תקווה בלבבי כי שפרה תהיה לי, והוא־הוא אשר ישיב וידכא את רוחי, בקחתו את מחמד נפשי ממני באהבתו אשר יאהבנה הוא…’

הרעיונות האלה שדדו את לב בנימין, ויעכרו את רוחו בקרבו מאוד; והנה בא יורב ויגלה לתומו את סוד אחיטוב לפני בנימין, מבלי משים גילה לו חדשות ונצורות, אשר הביאו סופה וסערה בנפשו ההומייה…

יורב בבואו הנה ויביא סכסוכים ודברי ריבות בעיר הזאת, ויביא רעש ומבוכה גם בנפש אחיטוב – ויהי בנימין עומד כל היום על הבונים אשר בבנייה.

בבואו אז בערב ללמוד את אחיטוב את שיעוריו, וירא את יורב בפעם הראשונה, ואחיטוב שלחו אז לנפשו, לא ידע איש עד־מה ממעשי יורב; אפס כי בבוקר למחרתו בא אחיטוב לראות בבונים ויקרא אל בנימין ויאמר לו:

‘האיש האורח אשר בא לביתי הינהו מעיר אודסה, וכאשר אדמה בנפשי, הנה לא אוכל הפעם, בימים האחדים אשר ישכון בביתי, לפקח על הבנאים האלה, ועל־כן שים־נא אתה עין עלימו, ומדי ערב תבוא לביתי, לא ללמדני דעת כדבר יום ביומו, אך לספר באוזני את דבר המלאכה אשר ייעשה בזה, וכל אשר הינם עושים תגיד לי’.

בנימין שמח לקול הזה, כי חזה ראשית לו להיות מפקח בעסקיו וגם לבוא בשכרו, ובכל יום ויום בא בנימין פעמיים ושלוש לבית אחיטוב, להגיד לו דבר וגם לשאול ממנו מענה לשון. וישמע בנימין בדבר יורב אל אחיטוב, כי גם הם לא הסתירו ממנו דבריהם.

פעמיים ושלוש שמע בנימין את שם ‘רוזליה’ נישא על שפתי שניהם, וידברו על־אודותה, אך לא ידע מי היא זאת; ופתאום שמעה אוזנו את יורב מדבר אל אחיטוב לתומו לאמור: ‘אשתך רוזליה’…

ויפול המסווה פתאום מעל פני השם הזה – ולב בנימין המה מאוד־מאוד.

‘הן אשה לו, והוא יהגה אהבה!’, חשב בנפשו ההומייה ויעמק במחשבותיו אלה, ‘אחיטוב הוא נשוי, וילכוד את לב שפרה התמה באהבתו!…’

כמוכה בשיגעון, כאיש אובד עצות, כגבר אשר עברו יין היה בנימין למן השעה ההיא.

‘האלך ואגלה את סודו לפניה?’, התהפך במחשבותיו על משכבו כל הלילה, ‘האלך רכיל ואספר באוזניה את אשר שמעתי?… הן שפרה נפלה בפח יוקשים, ואיך לא אמהר להצילנה? איככה אשב דומם ואראה באובדן אהובתי?… אבל, הלוא אז יהדפני אחיטוב, יגרשני מעל פניו, וכל תקוותי כעב תעופנה!… ויהי־מה, ואנוכי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר גיליתי סודי לשפרה… שלומה יקר לי מחיי, ושלוות־לבבה – מכל נפשי… אבל “איש אף בדבריו תקווה לכסיל ממנו”, יאמרו משלי שלמה… אולי אחכה עוד, ואראה את אשר יעשה אחיטוב בה… אבל, לא! לא אעמוד על דם שפרה!… לא אראה באחוז השלהבת בבתי־נפשה – אדום!… אל אראה ברעתה – ואשקוט!…’


[לד] אור יקרות וקיפאון

זוגתך נזכרת… יונתך נזכרת!

(כתובות סג, א)

לוי שם העלם, נחמיה שם אביו, ומשפחתו בשם ‘סוראבין’ תתכנה, כל יודעיו ומכריו קראוהו, על־פי מנהג המדינה, בשם ‘לב נאומוביץ’, ובפי אחוזת מרעיו, ידידיו וחבריו בבית־הספר, נודע בכינוי ‘האנגלי’, לאמור: קר־הרוח.

בדברים הקצרים האלה תיארנו את העלם סוראבין הזה, ואם נוסיף עוד להודיע כי הוא הינהו יליד אודסה, כי אביו ימצא חיית ידו ברווח, אף כי לא ברכהו ה' בעושר, וכי העלם הזה הינהו נמנה עתה בין שומעי לקח בחוכמת המשפטים בבית־ספר הגבוה אשר בעיר אודסה הזאת, וכי הוא יעשה חיל בלימודיו – אזי לא חסר דבר אשר יגע לחייו ולמצבו ולכל אשר לו.

גם בכינוי ‘האנגלי’ היטיבו מאוד רעיו לסמן את כל תכונתו, רוחו ונפשו.

קורת־רוח, או עצלות־הנפש, נראה בכל מפעליו, אשר יעשה במידה ובמשורה, במתון ובנחת, אף ישמור את עתו לרגעים, וידקדק בזמנו מאוד, עד כי מורה־השעות לא ימוש מידו אף רגע; גם הגות־לבו, גם מחשבות־נפשו, גם דעותיו וגם משפטיו על החיים, על הספרות ועל הספרים הינם מדויקים, מוגבלים וגדורים מאוד; המליצה והשיר לא יקחו את לבבו, ורוחם לא נוססה בו, הרגש והדמיון לו ילווהו בחייו, זרים לו כל דבר אשר ברוח יסודו, את ‘עולם האצילות’ לא יכיר והתפעלות הנפש לא ידע, ויהיו הדברים 'חשבון המעשה ודעה צלולה שומים מאוד בפיו, ויתפאר על רעיו לאמור: ‘לא נפתה לבי ללכת אחרי הבלי המליצה, מעודי לא שבעה בטני מדברי שיר, וגם נפשי לא החייתי במליצות שדופות קדים…’

לוי סוראבין אמנם לא שנא את החיים, וגם בחברה לא מאס, לא היה בודד במועדיו, ולא מנע רגליו מבית ידידיו, וגם בחברת העלמות היה נמצא מאוד; אפס כי מנהגו גם שמה כמנהגו בכל דבר ויתהלך גם אתן על־פי דרכו, ותהיינה עלמות אודסה נדונות עליו, זאת אומרת כי הוא בן לא חנוך בו, וכי מאסה נפשה בחברתו, בחטאו עד מאוד למנהגי ‘החברה הטובה’, וזאת אומרת: לא, כי הוא משכיל בכל דרכיו ונבון בכל תהלוכותיו, וכל דבריו כנים המה…

פעם מצאה נערה בתולה חן בעיניו, ויואל סוראבין לשפוך לפניה שיחו ולהשתעשע בחברתה; ויהי בעוד ימים אחדים, ויגש אליה ויאמר לה:

‘עלמה כבודה! שערי־נא בנפשך כי אנוכי כבר דברתי דברי מליצה באוזניך, כבר השמעתיך דבר על קווי־השמש המופזים, על הדר הפרחים והשושנים, על הירח היקר הולך בלילה ועל הכוכבים המזהירים, על נאות שדי ועל זמרת הציפורים, וכבר שרתי גם בשירים על כל אלה – הן אחרית כל הדברים היא למצוא חן בעיניך, ועל־כן אמרתי: נעזוב־נא את כל המליצות האלה – תזרח השמש ויפרחו הניצנים, יגיהו הירח והכוכבים את חשכת הלילה וישמיעו הציפורים קול רינתם – הן לזאת נוצרו – ואנוכי אגיד לך בשפת אנוש פשוטה כי מצאת חי בעיני ואבקש מאוד למצוא חן גם בעיניך, הייכונו דברי?…’

דעת לקורא נקל כי העלמה הזאת האמונה על־פי ‘המנהגים הטובים’ אשר לבני דור החדש, הסבה את פניה ממנו בבוז, לאמור כי פגע בכבודה מאוד, וכי השביעה קלון…

וסוראבין גם הוא הסב פניו ממנה לאמור כי פתיה היא, ולא יסף עוד לדבר אתה מטוב ועד רע.

* * * * *

הלוא כבר תדעו, הקוראים, את העלם לוי בן־נחמיה סוראבין הזה; וידעתם היום כי הוא־הוא המורה אשר בו בחר יורב להורות את חצרון דעת בשפת רוסיה וספרותה, בדברי־הימים וקורות־תבל, וללמדהו בינה ככל אשר יידרש לאיש משכיל בימים האלה ובעיר הזאת.

יורב ידע את אשר לפניו, ובכוונה מיוחדת בחר באיש הזה, הן תכונת נפשו לא מוזרה היתה לו וידע עד מאוד כי הוא ימלא את חובתו באמונה, כי יהיה מלמד להועיל לזה האיש חצרון אשר חונך על ברכי הדמיון וההזיה אשר בחסידות, ויורב ידע גם את זאת כי לא יבקש סוראבין לדעת דבר את אשר עם חצרון, לא יבקש את מצפוניו, לא יתערב באשר לו, ומלבד שעוריו ודברי לימודיו לא ידבר אתו מאומה.

ומחשבתו זאת לא שקרה לו. סוראבין אמנם ראה ויבן עד מאוד כי לא תנוח נפש חצרון, ראה כי בימים האחרונים יהגה אימים, עיניו בוכיות,ועצב נורא על פניו, ראה כי חצרון לא ישים לב לשיעוריו, ככל אשר עשה בימים הראשונים, ופעמים אין־מספר אמר לו בפה מלא כי לא ילמוד היום הזה כי נפשו עליו תאבל; אולם סוראבין לא שאל אף פעם אחת לסיבת יגונו, לא ביקש לדעת את אשר עם תלמידו זה, ויאמר בלבבו: ‘הן הוא הסתר יסתיר ממני את עצבו ולא יגלה את לבבו לפני – ומדוע זה אפתח אנוכי פה לו? מה לי ולסודו? ומדוע אציק לו בדברי ואאלצהו?…’

והנה גם חצרון לא גילה לפניו את לבו, כל עוד יורב לנגד עיניו: הן הוא בטח ביורב מאוד, וכל אשר לו לא הסתיר ממנו, ומה לו ולמורהו הזה, אשר לא ידע את בית אחיטוב ואת ליזה לא יכיר? ויהי חצרון לפלא בעיני סוראבין, כחידה אשר לא ביקש למצוא פתרונים לה. ‘חידות שנאה נפשי!’, חשב סוראבין בבוא זכר חצרון לפניו, ‘מעודי לא ביקשתי למצוא פתרון לחידות־הבל אשר יחודו בחברה, או גם במכתבי העת – ויהי גם חצרון כאחת מהן…’

אולם אחרי אשר ראה חצרון את פני ליזה בגן בפעם האחרונה, אחרי אשר גזרה אומר כי לא יבוא לבית אביה וגם לא לבית רוזליה עד אשר יגרש את אשתו בראשונה, ואחרי אשר נסע יורב לעיר סוכות – וחצרון נשאר יחידי בעיר אודסה ההומייה, גלמוד בעיר רבתי־עם, אין איש עתה, אשר ישפוך לפניו שיחו, אין נפש אשר תדע את אשר בלבבו, ואין גבר אשר ינחמהו בעצבונו. עתה גילה את כל לבו לפני מורהו אשר אתו בבית.

‘לבבי הומה מאוד־מאוד’, אמר אליו בבואו לביתו ללמדהו דעת בשיעוריו, ‘ונפשי עלי תשתוחח…’

סוראבין לא ענהו דבר.

‘לו ידע אדוני את אשר אתי…’

ויהי כאשר ראה כי מורהו לא ישים לב לדבריו, ולא יכול חצרון להתאפק, ויספר באוזניו את כל המוצאות אותו בעיר הזאת, את האהבה הגדולה אשר יאהב, את הברית אשר כרת את אהובתו זאת לעיני קהל גדול, גם את דבר אשתו אשר בסוכות ‘השטן הניצב על דרכו זאת’ לא כיחד ממנו, גם את דבר עצתו ומלאכת יורב סיפר באוזניו – לא כיחד ממנו דבר, את כל לבו הוציא לפניו.

וסוראבין שומע באוזניים קשובות, לא הפריעו עד מה, ויתן לו לכלות את דבריו.

וחצרון שאף רוח מאוד, כמו הסיר הפעם משא כבר לעייפה מעל שכמו, וכמו נפלה אבן־מעמסה מעל לבו.

‘הן אדוני היה אמון עלי הדמיון מנעוריו’, ענה לו סוראבין בקורת־רוחו, ‘מעודו התהלך את החסידים המבהילים והשוגים בהבלי דמיונם מאוד – ומה זה אתפלא, כי החליף הפעם דמיון בדמיון? כי דרכי החיים החדשים נתנו לפניו הזיה חדשה לענות בה?…’

נבהל חצרון לשמע הדברים האלה! ‘דמיון’… ‘הזיה חדשה’… בדברים האלה יכנה מורו – עלם משכיל, יליד אודסה, מבני דור החדש – את אהבתו…

וסוראבין הוסיף:

‘יסיר־נא אדוני את ההבלים מלבו, ישגה מאוד בדעת ובעבודה, ומכל משוגותיו יתרפא, ויהיה אך שמח…’

וחצרון לטש את עיניו על פי המדבר אליו כמו יפון הפעם אם אמנם מפי מורו יצאו הדברים האלה.

‘מה זה תשמענה אוזני?’, אמר חצרון בנפש מבוהלה, ‘האם באהבה תשים תהלה?…’

‘שמע־נא אדוני לי!’, ענהו סוראבין בשפה רפה, ‘התבונה והאהבה הן הנה כשמש וכירח, אך כאשר תבוא שמש תבונתנו ולא תוסיף להאיר לנו, אך אז תגיה האהבה לנו באורה הכוזב… כשזאת שוקעת תעלה השנייה…’

וחצרון ישב כנדהם, כמו לא יאמין למשמע אוזניו.

‘הן הואלתי לפתוח במשל פי’, הוסיף סוראבין ויאמר, ‘ועל־כן אשלים הפעם את המשל הזה: הן גם להתבונה ולהאהבה, כאשר לשמש ולירח, יקרו “ליקויים”: כאשר תעמוד האהבה אשר באה בלב איש בעל דמיון, נוכח פני התבונה, תחשיך לו את אור־היקרות ההוא, ולא תתן לשמש תבונתו לשלוח לו את קרניה המשמחים לב; לא כן איש־לבב, איש אשר בדעת צלולה חפצה נפשו, ויבקש חשבון מעשיו, בלב איש כזה תבוא שמש תבונתו ותעמוד בינו ובין הירח אהבתו, ואור כהה ההוא כליל יחלוף, ולא יכיר עוד מקומו…’

חדשים מאוד היו הדברים האלה לחצרון, ולו שמע אותם מפי איש אחר, כי אז לא שם למו לב, ויבזה את האיש ההוא בלבבו, אפס כי שמעם הפעם מפי מורו, אשר כיבדו מאוד; ואשר חשב בנפשו כי אין במשכילים משלו, אשר גם הוא הינהו עלם צעיר לימים, עלם משכיל מאוד, חונך על־פי דרכי ‘החברה הטובה’, אשר תמיד כל היום שמע תהילתה מפי יורב; והן מורו זה ידע מאוד את כל דברי השירים, הרומנים והסיפורים אשר יפארו, ישבחו, ירוממו ויעריצו את האהבה, ויעלו לשמים שיאה…'

‘הן תהתל בי!…’, התפרץ מפי חצרון.

‘היתולים אין עמדי!’, ענהו סוראבין ושחוק קל עבר על שפתי פיהו, ‘אמנם כן, הנה גם אתה אדוני שתית את כוס־האהבה לשוכרה, את הכוס העמוקה והרחבה, המשכרת כל הארץ, שתית ומצית, והנה נמלאת שיכרון גם אתה, ובמצבך זה לא תבין לשכל מלי, ותדהמה בנפשך, כי אהתל באדוני… ועל־כן אמרתי כי תשגה מאוד בדעת ובעבודה, ויפוג השיכרון הזה מלבך, תתרונן, ותדע את אשר לפניך…’

חצרון לא הבין גם הפעם את דבריו, בכל לבו חפץ לענות לו, להוכיח לו כי לא יצדק במשפטיו, כי האהבה קדושה הנה, וכי אהבתו לליזה איננה דמיון, הזיה ושיכרון… אולם לא מצא מלים בפיו, וכמו אין הדיבור בו ישב למולו וחשב מחשבות ולא ענה לו דבר ושפתיו נאלמו.

וסוראבין הוציא את מורה השעות מכיסו ויפתח את מסגורו ויתבונן בו מאוד.

‘הכה איחרתי לשבת פה היום?’, אמר סוראבין בשפה רפה, ‘כבר עברה השעה, בשיחתנו זאת…’

ויקם מעל כסאו, ויברך את חצרון, ויצא.

וחצרון נשאר על מקומו נדהם ומבוהל מדברי פי מורו, אשר הביאו מבוכה רבה בקרבו.

‘הן לא אוכל לתת צדק לדבריו’, חשב חצרון בנפשו, אחרי צאת סוראבין, ‘הנני מרגיש בנפשי כי אין בפיהו נכונה… אבל הלוא לא אוכל גם לבטל את דבריו! הלוא לא לי להתפאר כי חכמתי עתה יותר ממנו!…’

המחשבות האלה הביאו מבוכה חדשה בנפשו, ויחכה מאוד ליום השני למועד בוא מורו אליו, למען אשר ישאל ממנו מענה־לשון, כי יואיל לבאר לו את הדברים האלה, וכי ירחיב את הדברים אשר קצר בם היום.

והשעה הזאת באה.

‘הנה מורה דעת אתה לי’, אמר חצרון לסוראבין בבואו לביתו בשעה ההיא, ‘מורה לי דעת בספרות, ומדוע זאת תמאן להורות לי דעה גם בחיים ובחברה?… הן גם הדברים האלה נכבדים לי מאוד, גם אותם איוותה נפשי לדעת…’

סוראבין נתן צדק לדברי חצרון האלה, ויאמר בלבבו להגות את חצרון מן המסילה אשר הינהו הולך עליה, ואשר על דעתו איננה מסילת ישרים, ואין צדק בדרכיה.

‘ומה הדבר אשר תבקש ממני?’, שאל סוראבין.

‘פתרון הדברים אשר אמרת אלי ביום אתמול?’, ענהו חצרון וכל עצמותיו כמו רעדו, ‘הנה הרעשת בדבריך את נפשי, פצמתה109 ועתה באר נא לי את הדברים האלה!… הן דבריך גזלו שנתי ממני כל הלילה, וגם עתה לא אדע פתרון להם…’

‘לו לא הרעישו דמיונות ומליצות את נפשך בראשונה, כי עתה לא שודדה מנוחתך לדברי היום הזה!’, ענהו סוראבין ויעמוד את פניו הן לו חישבת דרכיך, לו מצאת חשבון מעשיך אז בבואך הלום, לו לא שגית בשווא נתעה, ואור מתעה לא עיוור את עינך – כי אז כסוחר נבון דעת פילסת מעגל רגליך, וברוח קרה חשבת לדעת אם נכון הדבר לעזוב את אשתך ואת שני בניך, את ביתך ואת מקום מגוריך, אשר נולדת בו, ואשר תדע דרכי אנשיו הם גם הם ידעוך, ותלך לנוע אל עיר אחרת מוזרה לך, אשר דרכי חייה לא תדע ומעשי סוחריה נוכרים לך, ותלך לנוע עוד על עלמה מבנות העיר הזאת, אשר לבה לא תלך אחריך…'

‘מה זה בפיך? מה הדברים אשר הגדת הפעם – הן ליזה תאהבני מאוד, וגם בלבה היכתה אהבתי שורש ותעש פרי… ליזה התמה!…’

‘גם היא במליצות תהגה!… הן אנוכי לא אדע את הנערה הזאת, את “ליזה התמה”, כאשר תכנֶּהָ – אולם נערות אודסה לא מוזרות לי בכלל, ואדע מאוד, כי אין אמון בהנה, כי בכללן הנה דעתן קלה, וכי דעת צלולה נעדרה מהן… אמנם כי הדעת הזאת חסרה, לרוב יושבי המקום הזה, באנשים בנשים, כעלמים וכעלמות יתייפו אך לעין רואים, ישגו רק בדברי שיר ומליצה, ובכל דבר אשר לא יגע למסחר ידם (אשר האנשים ידעו בו חשבון מאוד) לא יעמיקו חקר, וגם הגות לבם אך מן השפה ולחוץ…’

חצרון נבהל לשמוע משפטי פיו אלה, משפט קשה על ‘החברה הטובה’ אשר לקחה את לבו מאוד, ואשר לה כל הגות רוחו בימים האחרונים האלה ויחשבה לצודקת ונעלה מאוד.

‘הה, אדוני!’, ענהו חצרון אחרי דממה מעטה, אשר העמיק במחשבות לבו. ‘לו ידעת את אנשי עירי הקטנה, לו ידעת את דרכי “החסידים”, את איוולתם ואת דרכי חייהם, לו ראית מעשיהם ולו שמעת את משפטי פיהם – כי אז אחרת דיברת גם אתה באוזני… מה המה החיים אשר חייתי עד היום הזה? – הבל ורעות־רוח! כל היום נדדתי בחוצות העיר המלאים רפש וטיט, ובעת מנוחתי ישבתי בבית־המדרש לשמוע שיחות בטלות והבלים…’

ובשפתיים דולקות תיאר לפניו את דרכי החיים העצבים ההם, אף לא חשך שפתיו לפאר ולרומם את דרכי החיים השמחים והנהדרים אשר מצא בזה, את כל השעשועים, בתי המשחק וחברות האנשים אשר יקחו את לבו מאוד, את ההוד וההדר אשר בחוץ, ואת העונג אשר בבית…

וסוראבין שמע את דבריו בקורת־רוח, הן דבריו האחרונים האלה אינם חדשים לו, הן הוא נולד בעיר הזאת, לא ראה מעודו את חזות עיר קטנה ותוארה, ודרכי החסידים אמנם מוזרים היו לו; ואת אשר הפליא את עין חצרון, אותו ראה מיום היוולדו, ויחשבו לדבר פשוט וטבעי, אשר אין לשום לב אליו…

‘והנה יראה־נא, אדוני, ויביט אלי’, הוסיף חצרון לדבר, אחרי אשר מורו לא ענהו דבר. ‘הנה בן עשיר אנוכי, בן איש אשר ידיו היו רב לו בכסף ובזהב, והנה עשיר הנני גם אנוכי עתה – ומה הייתי טרם בואי הנה? איככה בלותי את ימי עלומי בעיר הקטנה אשר בה נולדתי? ומה הדברים אשר למדתי שמה? כעיר פרא באתי הנה, כפרא לומד מדבר הייתי בעיני כל האנשים, וכן הייתי גם בעיני… לא למדתי חוכמה ודעת רחקה ממני, ויהי התלמוד כל ידיעתי ומעשי נפלאות “הרביים” כל שיחי והגיוני… חברת האנשים לא ידעתי ומנהגיה מוזרים לי… וכמוני ככל אנשי עירי כפראים הננו גם בבגדינו, גם בבתינו, גם בעבודתנו וגם ביום מנוחתנו…’

‘אמנם כן, צדקת!’, ענהו סוראבין בשפה רפה, ‘החוכמה והדעת הן הינן נחוצות מאוד לכל אדם באשר הוא אדם; כי לא למדת חוכמה בנעוריך וכי כלות את ימי ילדותיך בהבל הבלים – משגה אשר ישגו ואשר יחטאו “החסידים” בחינוך בניהם… אפס, הלוא לא לחוכמה ולדעת מגמת פניך גם כעת, הלוא גם עתה אך למעשי האנשים היפים תשים לב, ואך ביפעתם בחרת; הן אתה תתאווה תאווה רק לברק נוגהם בחוץ, רק לזוהרם אשר יעוור את עיניך…’

‘ואלה אמנם מצאו חן בעיני!’

‘ובעד אלה הלוא לא תקריב קורבן אשתך ושני בניך!… החוכמה והמדע אשר יחסרו לך, העונג והשעשועים אשר תתאווה למו מאוד, וחיים “טובים” אשר תיכון לקראתם – הן כל אלה לא יאמרו לך כי תעזוב את ביתך, את משלח־ידיך, את אשתך ואת בניך, כי תשגה במליצות, בדברי אהבה, ובעלמה אשר ברגעי התפעלות לקחה את לבבך… שמע־נא, בעל מחשבות! הנה ימים יעברו, תמהון־לבבך יעבור, יפוג השיכרון מלבך, והחדשות אשר תראה בעיניך בעיר הזאת תשובנה ותהיינה לישנות, תתרגל במו, ורוחך גם הוא יתקרר בקרבך – אז תשוב ותראה משוגתך, אז תזכור ראשונות, תזכור את אשתך הנאמנה בבריתך, את בניך אשר תאהבם, ואולי תזכור אז גם את אמונתך, גם את תורתך – ונחמת מאוד!…’

כקול רעם בגלגל רעמו הדברים האלה באוזני חצרון, כקול רעש גדול רעשו, וכקול מים רבים אדירים המו; המה עוררו את רגשות חצרון מאוד, המה שבו ויזכירוהו רגשות נשכחות, המה שבו ויביאו בלבו מחשבות, אשר הסירם משם ביד חזקה, המה הזכירוהו על דבר אשתו ובניו, והמה הזכירוהו גם על דבר אמונתו ותורתו… הדברים אשר יורב חשב מחשבה להשכיח זכרם, הדברים אשר גם הוא מחה אותם מעל לבו כאשר ימחה את הצלחת, הדברים אשר חשב כי כבר אבד זכרם וכי כבר נמחו מעשיהם – את הדברים האלה החיה הפעם סוראבין, נפח בם רוח, ויקומו ויחיו לפניו, ויקומו ויעוררו את רגשותיו בקרבו, ויביאו סער בלבו, ונפשו התפלצה!…

‘האם אמנם צדקתי במעשי אלה?’, חשב חצרון בנפשו, אחרי היפרד סוראבין מעמו. ‘האם לא חטאתי מאוד בבגדי באשת נעורי ובילדי הנחמדים והאהובים? האם ישרה נפשי בי בעשותי דברים כאלה? האם לא יחשוב ה’ עוון לי בהשחיתי את דרכי בעיר הזאת!… הן לא רק את אשתי עזבתי, לא רק את ביתי נטשתי, לא רק את ילדי שכחתי ־ כי גם באלוהי כיחשתי, גם את תורתו עזבתי וגם את מצוותיו לא שמרתי… עד כמה פעמים חדלתי להתפלל בוקר, ערב וצהריים, עד כמה פעמים חיללתי גם את יום השבת, וכמה חטאים ופשעים עברו על ראשי מיום בואי הנה… שבת וחודש לא אדע וגם את מועד חג השבועות “יום מתן תורתנו” לא שמרתי!…. אהה, ה' האלוהים! צעדי שאול יתמכו?…"

כל היום ההוא הלך משומם בעצבון־רוחו, הגה נכאים, אף רעיוניו בקרבו התגעשו מאוד.

ובערב והנה הוא בא לשוח בפרוור, להשליך במצולות ים את שרעפיו, ולהשכיח בהמון גליו את מחשבותיו ההומים, והנה בבואו שמה – וירא את ליזה ואת רוזליה הולכות בו לשוח גם הן…

רוזליה וליזה!… מה מאוד המו מעי חצרון למראה פניהן!

מה מאוד השתוננו כליותיו לפגישה הזאת!…

הן אמנם אסרו איסר על נפשו לבלתי בוא לבית־משכנן, טרם יגרש את אשתו, אמנם כי גם שתיהן אמרו לו כי לא ישוב יראה את פניהן בעוד אשתו היא האשה אשר בסוכות – אפס כי הן לא חדלו מהביט אחרי כל מצעדיו, ומשאול את כל אשר אתו. הן גם שתיהן ידעו עד־מאוד כי לא רק האהבה תבקש ליזה בו, כי לא רק רגשי לבה יצוו עליה לייסד אגודתם ־ הן יום השילום, אשר בו ישלם אביה לאשר נושים בו, הולך וקרב, יום הכֶּסא110, אשר הנושים יאיצו בו לאמור: ‘שלם תשלום, ואם אין נקח את כל אשר לך מבלתי השאר מאומה’, ומוצא לכסף אין, וחצרון הוא כל ישעו וכל תקוותו…

‘אל־נא תדיחהו בשתי ידיך!’, שינן גבריאל אחיטוב לבתו לליזה בכל עת.

‘אל־נא תגרשי אותו כלה מאת פניך’, אמר לה גם יורב טרם נסעו מאודסה.

‘אל־נא תמחי זכרו מלבבך’, אמרה אליה גם רוזליה כפעם בפעם.

ומלב ליזה אמנם לא נימח זכרו. ליזה, אם כי לא אהבה את חצרון אהבה נצחת, אולם הוא מצא חן בעיניה מאוד ופניו היו אתה בכל עת, ומה גם עתה אשר יחידה וגלמודה נשארה, היא אסרה איסר על חצרון לבלתי יבוא לביתה, ואביה גער בברזילי וימנעהו גם אותו לדרוך על סף־ביתו, בעיני אביה היה רע המעשה אשר ברזילי עושה, ויגרשו מן הבית בחימה שפוכה, ויצו עליו לבלתי בוא שמה עוד, וליזה נשארה יחידה ועצובת־רוח מאוד, הן מצב אביה לא יתנהו עתה לעשות משתה ושמחה בביתו, כאשר הסכין לעשות בימים מקדם, ויהי בית גבריאל אחיטוב עזוב בעיר הזאת. אין דורש לו, ואין בא בדלתיו, ותהי ליזה נוגה מאוד. בסתר־לבבה התנחמה על האיסר אשר הוציאו שפתיה – ותשמח מאוד הפעם לראות את פניו פה בפרוור.

‘השלום?’, קדמה רוזליה את פני חצרון, ותבקשו ללכת על־ידן, ‘הקיבלת מכתב מאת יורב?’

‘כזאת וכזאת אין אתי!’, ענה חצרון ויארח לחברה אתן, ‘מאת יורב לא קיבלתי כל מכתב, ואין שלום גם בעצמותי!… ואיככה שלום יהיה לי, אם אהובת־נפשי גרשה אותי מעל פניה? איככה אוכל ואשקוט במכוני, אם לא אוכל לשבוע נעימות את פני חמדת לבבי?… אם לא אדע אם שלום לך, ליזה נשמת חיי, ואם את תסתירי פניך ממני…’

את הדברים האחרונים אמר בפנותו אל ליזה.

‘האמינה לי, אהובי, כי גם לי תכאיב הפרידה הזאת מאוד’, ענתה ליזה בשפל קולה, ‘גם נפשי במסתרים תבכה על בלי ראות את פניך…’

‘ומדוע זה אסרת איסר על נפשי?…’

‘דברים רבים בפי, אולם לא פה המקום לדבר בכמו אלה’, אמרה ליזה אחרי דומייה מעטה, ‘הן אנשים רבים יסובו הנה, ולא נוכל דבר באוזניהם…’

‘נלכה נא למקום אחר’.

‘שמע־נא לי, חצרון אהובי!’, אמרה פתאום ליזה אחרי אשר חשבה מחשבות רגעים אחדים, ‘בוא נא מחר לעת הערב לבית רוזליה, גם אנוכי אבוא שמה ונדבר דברינו באין מפריע…’

כמים קרים על נפש עייפה היו הדברים האלה ללב חצרון, כמבשרת שלום היתה ליזה בעיניו הפעם – הן שבה ותפר את האיסר אשר אמרה על נפשו, שבה ותתר לו לבוא לבית רוזליה להתראות אתה פנים, ושמחת לבבו גם היא שבה אליו, וכל עשתונותיו בקרבו שבו ויהיו שמחים ונפשו מלאה גיל.

‘האח, אילותי! מה נעמו דבריך אלה ומה מתקו!…’, השמיע חצרון קול שמחה היוצא מקירות־לבבו, ‘מה מאוד אושרתי ברגע הזה!… מה גדלה שמחתי!…’

ותהס אותו רוזליה, ותאמר: ‘רב לך, חצרון! פה בפרוור לא תשמיע במרום־קולך… כבוש רגשותיך בחובך!… נלכה־נא עד כה ונשבה על־יד השולחן ונשתה שכר, ונדבר דברים אחדים, ומחר לעת הערב, ותבוא לביתי ושם תדברו את דבריכם’.

חצרון וגם ליזה שמעו בקולה, ומלא שמחות נפרד חצרון בעוד שעה מעם אהבתו.

הן כל דברי סוראבין נשכחו פתאום מלבו, כל הגיוניו וכל מחשבותיו הנוגות, חיש גזו ויעופו כמוץ לפני רוח היו לפניו אמרי פי ליזה, אשר הפרה את נדרה, ותתן לו לבוא לבית רוזליה לראות את פניה.

‘הן עתה לא עוד אעצב, לא עוד אבכה מנהמות־לבי’, חשב חצרון בלכתו מאתן לבוא לבית מלונו, ‘לא עוד אהיה גלמוד בעיר הזאת!… בית רוזליה פתוח לפני לרווחה, ובו אבוא כפעם בפעם, כפעם בפעם אראה שמה את אהובתי את ליזה, אשפוך לפניה מרי־שיחי, ומכל תוגת־נפשי תנחמני… והנה בעוד ימים אחדים ישוב גם יורב מדרכו, ישוב ובשורה בפיו כי נאותה שרה לקבל את גטה מידי… ושני בני?… איפה ישארו הבנים האלה, היתומים אשר אביהם חי?… הה, בני הנחמדים!…’

ועצב נורא השכין עננה על פני חצרון עוד, רעיוני תוגה שבו ויתעוררו בו, ומחזות נוראות שוו לנגדו…

אפס כי בעוד רגע קטן שב ויינחם.

‘גם את ילדי אביא הנה’, חשב בלבבו עוד וישקט את המיית רוחו בקרבו, ‘אלמדם לשון וספר, אלמדם לנצח על פני המינים, אלמדם לצאת במחולות, ויהיו בנים כבני העשירים אשר בעיר הזאת, בנים אמונים באודסה, חנוכים על דרכי העת החדשה… אנוכי אשמח בם והם ישמחו בי, וישמחו לב כל איש…’

הרעיון האחרון הזה הקל מעליו את המון מחשבותיו, הביא שקט בנפשו, וישיב לו ששון־לבו.


[לה] בין השמים ובין הארץ

…כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוּ? –

(קהלת ז, יג)

ובעוד ימים שניים, ואש לא־נופח קדחה בנפש חצרון; נבואת מורו סוראבין באה, וכמו קדחת איומה פוררה בעוזה את כל עצמותיו!… רגע הציתה אהבתו אש בבתי נפשו, ותהי ללפיד בוער, ותעל שלהבת, ותרתיח כסיר את דמו בקרבו, ותעש את לבו לכבשן אש־פלדות, נפשו להטה גחלים, עיניו היו למקור דמעה, וכינורו הביע דמיונות… והנה פתאום כבתה האש, נדעך נרה, והנוחם השליך קרחו בלבבו, הביא רעד בעצמותיו וכפור וקיפאון בכל רגשותיו, וכמו גם דמעותיו קפאו ברגע ההוא, גם מיתרי־כינורו נדמו, גם מחשבותיו אין אתו, וכמו גם לבו עזבו, וכמו גם דמו היה נהיה לכפור וקרח…

הן אמנם נפתח בית רוזליה לפניו, אבל גם מקור הנוחם נפתח בלבו; הנוחם אשר לא ידעהו מעודו, ואשר אימים עקבותיו בלב איש רגש בעל מחשבות כלב חצרון.

שמח וטוב־לב היה חצרון ביום אתמול העבר, יום אשר בכליון־עיניים חיכה לעת בוא השמש ויהי ערב, לעת אשר שם רגליו כאיילות לרוץ ביתה רוזליה לראות את פני ליזה, ולשמוע את אשר בפיה, את הדברים הטובים אשר תדבר באוזניו, ואשר למענם פתחה לפניו את בית גיסתה.

רוזליה קידמה את פניו באהבה ובחן, וליזה שתה בחלקות לו ותחדהו בשמחה את פניה.

‘אם אמנם הדאבתי את לבך בימים האחרונים’, אמרה אליו ליזה בשפתי־חן, ‘אפס כי הימים ההם יוסיפו לך נועם בימים יבואו; הלוא עדן־משנה יתנו לנו קווי שמש מאירה, אחרי יום סגריר, ענן וערפל!…’

‘לו אמת לבענה שפתיך, ליזה חמדת־לבבי! כי הימים ההם אחרונים יהיו’, ענה חצרון ויגע את יד ליזה האחוזה בידו אל פיו, ‘לו ימים טובים מאלה יהיו הימים הבאים לקראתנו…’

‘הן יורב הינהו בסוכות, ובו אבטח כי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר כילה את אשר החל לעשות’.

‘אמן!!’, ענו אחריה גם חצרון גם רוזליה.

‘והן גם אנוכי עוניתי מאוד בימים ההם…’, הוסיפה ליזה, ובעיני אהבה ליבבה את חצרון מאוד.

וחצרון גם הוא לא הסיר עינו מעליה, ויבט אל פניה רגעים אחדים אשר עברו בדומייה.

אבל הדומייה הזאת הביעה רב יתר מאשר תכיל כל לשון מדברת גדולות, ומאשר יכילו אומר ודברים אין קץ.

‘מה יקרת ומה נעמת הפעם, ליזה נשמת־אפי!’, אמר פתאום חצרון וקולו כמו מעומק לבבו יצא, ‘הן ברתת וחלחלה אזכור עוד את דבריך אלי, אז עת גזרת עלי לבלתי ראות פניך החמודים: הרעם היה אז במו פיך, והברק במבטי עינייך… והנה שבת אלי, ותביא עת רצון ודבריך עתה המה מנגינה ערבה, והברק היה לקו אור נעים!…’

‘והרעם והברק ההם הלוא מידך המה לי…’, ענתה ליזה, וכמו ענן עבר על פניה ויעכרם.

‘שכחו את העבר!’, העירה רוזליה ותצהל פנים כי ראתה פן יהיו עתה הדברים האלה לראשית רוגז, ‘הן הימים הראשונים ההם נפלו, ועוד מעט וישוב יורב וינחמכם מעצבונכם, ואך אושר ושלום מנת־חלקכם מעתה ועד עולם’.

דבריה אלה הצליחו לאשר שולחו, ויאירו פני ליזה ופני חצרון עמהם, ותשוכנה העינים ותפיצנה אור בהיר, ותשובנה השפתיים ותעטנה צחוק קל על שפם, וישובו הלבבות ויהגו אהבה וחן.

כשעות שתיים ישב חצרון בבית רוזליה, ותהיינה בעיניו כרגעים אחדים, עד אשר ליזה התעוררה, ותקם מעל מושבה.

‘כבר איחרתי זמן רב’, אמרה ליזה בקומה, ‘ועלי לשוב הביתה’.

‘והנה גם את קול המינים לא השמעת, עדינה, באוזני’, התאונן חצרון בקומו ממושבו גם הוא.

‘עוד חזון למועד!’

חצרון ליווה את ליזה עד ביתה, ושובע שמחות שב לבית־מלונו.

ידעתי גם אנוכי ידעתי כי כאין ואפס הוא המבטא ‘שובע שמחות’ לתאר בו את רוח חצרון בלילה הזה. ידעתי כי אין מלה בפי כל השפה אשר תכיל את רוחו, כאשר גם לבו היה צר מהכיל את רגשותיו לעת הזאת; הוא שב לבית־מלונו ולבו כים נגרש, המו שרעפיו, ודמיונות מלאו את ראשו – אין די באר את שמחת־לבו ואת המיית־רוחו… גם כינורו, אשר תמיד היה לו לעזר ברגעים כאלה, גם כינורו זה, אשר אחז בו גם הפעם, אך קול ענות חלושה השמיע עתה באוזניו, חלש, אין אונים, היה ברגעים האלה, אין עוז במיתריו ואין איל במנגינותיו להשקיט המיית־רוחו, וסערת לבבו… הגן השתול שם בחצר בית מלונו, רוח צח נשב בארץ, ונפש חצרון התרוממה על, את כינורו הניח מידו עיניו נשא השמימה, לבבו הגה מחשבות אין־קץ, ודמיונו גבר עליו, וישכח את כל עמלו, וישכח גם את נפשו, ויהי כגבר עברו יין…

עד אשר עלה השחר עמד חצרון על רגליו, כינורו בידו ועוז בלבבו, בכינורו השמיע גדולות, ועל כנפי דמיונו עפה נפשו – ויהי מאושר.

ובעד החלון שלחה השמש את קוויה הראשונים, ויפוזו ידי חצרון האוחזות בכינור, זמרת ציפורים הגיעה לאוזניו מעל העצים.

זמן רב עמד על עומדו, עד כי עייפה נפשו, ויתנפל על המיטה, וישן לאור היום, והחלום גם הוא בא ברוב עניין וינעם לו את שנתו.

אפס כי יד איש דופקת על הדלת העירה אותו משנתו אשר ערבה עליו, ותבוא מבוכה חדשה בבתי־נפשו, ותבא את הנוחם בלבבו.

היד הזאת היתה יד נושא המכתבים, אשר הושיטה לו בעד הדלת הנפתחה שלושה מכתבים, ותיעלם.

חצרון התעורר, העביר ידיו על עיניו, ויפתח את סגור המכתבים האלה, והנה ששון־לבו לוקח פתאום, שמחת נפשו חלפה עברה כרגע, הנוחם הנורא שב על עקביו ואימה חשכה נפלה עליו.

שני המכתבים הראשונים באו לו מעיר סוכות.

יורב הודיעו במכתב קצר ובדברים מעטים את אשר עבר עליו בעיר סוכות, כי לשווא כילה שם כוחו, וכי הבל וריק היה קץ מפעליו בעיר הזאת, כי גם חותנו, גם אשתו וגם השופטים וגם השוטרים לא אבו שמוע בקולו, וכי הוא ישים עתה לדרך פעמיו, לנסוע לעיר־הפלך, למען בקש משפט:

תקוותי לא אבדה עוד, ואנוכי גזרתי אומר ואקים ליישר לפניך הדורים, אם גם ביד חזקה ובזרוע נטויה; תקוותי נאמנה כי שרי עיר־הפלך ושופטיה יקימו דבר למרות עיני חותנך ושופטי עירך, אשר יעוותו משפט.

כה היו דברי יורב האחרונים.

והמכתב השני, הנה הוא מכתב חותנו ר' י רוחם גיליון אחד, ומכתב אשתו שרה, גיליון שני לו.

במכתב הזה שפך ר' ירוחם את כל חמתו עליו, נתנוהו לבוז וחרפת אדם, לעוזב דת ומפיר ברית ה' וישראל, למחלל כל קדש, ולמסיר לבו מן התורה והמצווה אשר הנחיל ה' לנו, עם בחירו:

…ומה יושיעוך כל אלה? (הוסיף ה' ירוחם בקץ מכתבו), הן ידוע תדע כי אף פרוטה אחת לא נתן על ידך מכל עושרך ומכל אשר לך… מחוט ועד שרוך־נעל לא תקח מכל רכושך, ומכל בית והון אשר הנחיל לך אביך, זכרו לברכה! הן אביך גם הוא ישקיף מן השמים מעל על מעשיך הרעים, שם בגנזו מרומים ירעם פנים, יבוש ממעשי תעתועים אשר תעשה, ויתן צדק לכל אשר אנחנו עושים בזה, לבלתי תת יד לפושעים ולבלי אשר נסייע לעוברי עבירה… בשם ה' אלוהי ישראל, בשם אביך המת, אשר בגן־עדן ינוח, ובשם אשתך ובניך החיים פה עמנו, אבקשך לשוב מדרכך הרעה, לשוב עד ה' אלהיך, לשוב אל אשתך ושני בניך, לשוב אל ביתך ונחלתך…

בדברים כאלה וכאלה, דברי בוז ונאצה מהולים בדברי בקשה ותחנונים, מילא ר' ירוחם את מכתבו זה, ויעקב חצרון קורא – ולבו כים נגרש.

‘הה, מה עשיתי אני, ומה יעשה בי ה’?‘, חשב בנפשו ההומייה, ‘אהה ה’ אלוהים, אבינו שבשמים!… ואבי, הלוא גם אתה בשמים הנה הנך, הלוא גם אתה תראה עתה ללבי ותדע את כל מגיפותי… תדע כי לא במרד ולא במעל הסיבותי את לבי מאשתי ומביתי…’

עיניו זולגו דמעות, ידיו רעדו ויתנועע גם המכתב אשר בין אצבעותיו ויפול הגיליון השני אשר בו על השולחן.

ועיני חצרון ראו את כתב ידי אשתו על הגיליון ההוא, וימהר ויקחהו ויקרא בו, וכל עצמותיו רעדו.

היא לא תחרף אף לא תגדף – לאשה האהוב לה תתחנן; היא לא תדבר איתו קשות, לא תבזה את שמו, אף לא תעטה עליו בושה – לפני בעל־נעוריה תשפוך שיחה; חימה אין לה, לא תקצוף אף לא תרגש; בדברים רכים ונעימים תדבר אליו, נפשה תערה לפניו, ולבה תשפוך כמים נוכח פני אישה בעלה ואדוניה… בדמעות־עיניה תבך, תשאל את פיו: ‘במה הוגעתיך? מה פשעי ומה חטאתי כי תעזבני? ואלה הצאן, שני הילדים האהובים והנחמדים אשר ילדתי לך, מה חטאו?… כל היום וכל הלילה לא יתנו דמי למו, “איה אבינו?”, יצעקו בבכי עיניים, ובבכי עיניים באין אומר ואין דברים אביט עליהם מבלי אשר אמצא מענה… בדמעותי אוכל לחמי, בדמעתי ערשי אמסה מדי לילה, ובדמעותי על לחיי אכתוב גם את מכתבי זה…’

ואת דמעותיה אלה ראה הפעם חצרון עין בעין, לא רק למשמע אוזניו שמע את שמען, לא רק קרא על־אודותן במכתב הזה – כי אם בעיניו ראה את הדמעות היבשות על הגיליון, ראה כי נכתם המכתב על פני כולו, כי נטפי דמעה נמרו111 את הנייר הזה, ויש אשר המסו גם את הדיו ויטשטשו את האותיות… וימס גם לב חצרון בקרבו, אף עיניו נטפו, דמעות רותחות נפלו על הגיליון אשר בידו, ודמעות בדמעות נגעו… כמעט אשר קרא את המכתב הזה עד תומו, והנה שורה אחת קטנה שדדה את כל רוחו בקרבו, שורה אחת קטנה, אחרי חתימת האיגרת, הרסה בעוזה את כל מחשבותיו, הביאה סער וסופה בבתי־נפשו, מהומה ומבוכה בחדרי־בטנו, וכמו אחה בלבו ותפצפצנו, ובנפשו־ותפרפרנה… השורה הקטנה הזאת, כתובה בידי בנו־יחידו ישראל – בן שבע שנים – לאמור:

בוא־נא אבי הביתה; אמי, אנוכי וגם חווה בוכים בדמעות שליש, ומחכים לבואך מאוד, מדוע תתמהמה? ולנו געגועים עליך.

ממני בנך ישראל חצרון

ורחמי האב נכמרו. האב יעקב חצרון היה כאיש נדהם, רגשי אב התעוררו בלבבו, והמה חמסו נפשו ויכו את לבו רסיסים… כמשתגע רץ בחדר אנה ואנה, כמוכה בתימהון מרט שערות־ראשו ויתופף על לבו, וכמו מחשבותיו שבתו, וכמו שרעפיו אין אתו; כהלום־רעם כאובד עצות התייצב בתוך חדרו, פניו חוורו, עיניו קמו וכל עצמותיו וכל יצורי גוו רעדו…

רגעים אחדים עמד מבלי נוע, כמו אין יש רוח־חיים באפו; ומבלי דעת, כנודד־לילה112, ניגש שנית אל השולחן אשר המכתבים מונחים עליו. עיניו ראו גם את המכתב השלישי אשר הובא היום אל ביתו, ואשר לא פתחהו עוד, אצבעותיו נגעו בו, אף לקחהו ויקרע את מעטפתו, חצרון קרא בו, אף שם עיניו על החיתום, ונפשו התגעשה עוד, דמיו בקרבו קדחו, ויצעק צעקה גדולה ומרה: ‘אהה! ה’ אלוהים! ה' צבאות!…'

המכתב הזה היה מכתב רבו ‘הצדיק’, אשר על־פי בקשת חותנו ר' ירוחם שלח אליו הפעם לעוררו לתשובה, בשם האמונה והחסידות.

רק שורות אחדות במכתב הזה – ואימה חשכה גדולה רובצת עליהן; רק דברים אחדים ומלים ספורות על הגיליון – אפס כי כמו ענן כבד ישכון עליהם, כמו ערפל, כסם, וכמו שתו חושך סביבותם… ‘סטרא אחרא’, ‘סמאל’, ‘לילית וכל כת דילה’113, ‘מ"ט שערי טומאה’; ‘שאול ואבדון’, ‘קליפות’114 – מלאו את המכתב על־פני כולו; ‘נשמות ערטלאין’115, ‘ניצוצות’116, ‘צינורות’117, ‘פגימות’ – היו דברי ‘הרבי’ אליו ‘נשמתך נפלה בפח אשר טמן הס"ם לה''118, ‘יחידתך היתה לבער בידי סטרא אחרא האורבת לנשמת כל איש ישראל להשביתה מטהרה, למען אשר תפול בידיה’… ותיבהל נפש חצרון, נתעוותה משמוע, נבהלה מראות, ותשח עד־מאוד; ופלצות אחזה את בשרו, רטט החזיקו – ‘אהה, ה’ אלוהים!’, צעק מרה, ומקור דמעותיו נפתח עוד, שטף דמעות נגרו עיניו, ויתנפל על המיטה, וילט פניו בכר, ויבך בקול גדול.

רגעים אחדים שכב למעצבה, היאוש הנורא בלבו, והנוחם בבתי־נפשו, עיניו שפכו דמעות כמים, ומחשבותיו כמָשַק מים שוקקות בו; לבו עזבו וכל חושיו כמו נדמו…

דלת חדרו נפתחה – והוא לא שמע; סוראבין בא בו – והוא לא התבונן; עינו נגרה מאין הפוגות, וקול אנחותיו הולך וחזק.

גם סוראבין נבהל למראה עיניו.

‘מה זה?… מה אלה לפני?…’ אמר בתמהון־לבבו, ויאחז ביד חצרון לעוררו ולהעירו.

וחצרון התעורר, לטש את עיניו הבוכיות על מורו – וירם את ראשו.

‘סוראבין?!’, אמר בשפל־קולו, ויאנח בשברון־מותניים.

‘אבל מה זה היה לך?’, הוסיף סוראבין לשאול במבוכתו, ולא הסיר עין מאת פני חצרון, ‘הן איש אתה… איש סוחר, איש נבון דעת…’

וחצרון יורד בבכי עוד, שפתיו נאלמו, וכמו אין הדבור בו, וכמו אך לאנחותיו שם ה' פה לו; ועיניו כמו אך לדמעות נועדו, כי על־כן הסירן הפעם מעל פני מורו…

‘קומה־נא, אדוני! התעורר, חצרון!’, אמר סוראבין כי חם גם לבו למחזה אשר לנגד עיניו, ‘פתח־נא פיך עמדי, הודיעני: מה אתך היום הזה?…’

לאט־לאט שב רוח חצרון להלך עליו, ויתאפק ויספר באוזני מורו וידידו את כל אשר קרהו, את אשר שבה ליזה ותקרבהו, את דברי התנחומים ודברי האהבה אשר השמיעה אתמול באוזניו, את השמחה אשר שמח בה. ואת התקוות הטובות אשר הזה לו, וגם את פרשת דברי המכתבים אשר קיבל היום הזה הגיד לו, לא כיחד דבר: את דברי יורב, חותנו, אשתו וגם רבו; ואת הגות־לבו ברגעים האלה רגעי הנוחם והיאוש סיפר באוזניו, שפך לפניו שיחו והגיונו, ואת כל לבו הוציא.

ובדמעותיך ובאנחותיך אלה תאמר לגהות ממך מזור!…', ענהו סוראבין ויאמר אחרי אשר שמע את כל דבריו, ‘האם באלה תעלה ארוכה למחלת לבך ולסערת נפשך? הגם אתה, האיש, נסת לעזרתן כאשר יעשו הילדים עוללי טיפוחים, אשר אין כוחם בידם?…’

חצרון נאנח ולא ענה דבר; סערת־נפשו שמה מחסום לפיו הפעם.

'הן דמעותיך ואנחותיך אלה לא יועילו לך מאומה!, הוסיף סוראבין בקול אדיר ודבריו נמרצים, ‘הדמעות הועילו רק כי ירטב מעטה הכר אשר מראשותיך, והאנחות הרעידו כמעט קט את האוויר סביבך… ובעוד רגע קטן ייבש הכר והאוויר ינוח, והיו כלא היו!…

וחצרון נבעת לשמע הדברים האלה וכמו מים קרים נזלו על ראשו פתאום.

‘והנה גם אנוכי לא לעזר גם לא לתועלת קראתין הפעם’, אמר חצרון במר נפשו, וכמו יאמר להצטדק לפני מורו, ‘הן הנה פרי סערת נפשי, תידרשנה ללא ישאלו, ותימצאנה לכל קשי יום מבלי אשר יבקשן… צרות לבבי הרחיבו, אידי ופירי119 לנגדי – ואבך ואאנח מבלי דעת את המעשה אשר אעשה, ואת הדרך אבחרה בה…’

'לחשוב בדרכיך, לפעול ולעשות, לא להתמוגג בדמעות!, ענהו סוראבין קשות, ‘הן כבר אמרתי לך זה פעמים כי לא במחשבות תיוושע ולא ברגשותיך תצא ממבוכה זו לאור עולם; אם קשתה עליך יד האהבה – לך בכוחה זה… אולם גם דעתך לא תפגר מלכת אחריך, גם אותה תקח ללוותך בדרך הזאת למען אשר לא תינחם באחריתך, ולא תינחם…’

‘הה, דעתי קצרה לעת הזאת ובינתי תסתתר!’, אמר חצרון וקולו כאוב מארץ ודמעות־עיניו התגלגלו על לחייו, ‘אוי לי מאהבתי, ואוי ואבוי לי מאשתי ובני… שני רגשות ילחמו בלבי ביד חזקה, ורגש מרגש יאמץ… גם שניהם יבנו מזבחותם בקרב לבבי פנימה – ואנוכי הנני השה לעולה!…’

‘שמע־נא, חצרון! הזכרתני’, אמר פתאום סוראבין, כמו חדשות בפיו הפעם, ‘הן אתה למדת תורה, עסקת בתלמוד, וידעת להשיב אותי דבר…’

חצרון שם עיניו על פני מורו, כמו ישתומם לאמרי־פיו עתה.

‘למדתי’, ענהו בשפה רפה.

‘ואם־כן תדע להגיד פשר שאלה אחת אשר אשאל מאתך הפעם’, וחצרון מחריש משתאה לאמריו אלה הרכים, האם להתל בו יאמר מורו לעת כזאת?

‘מדוע זה ציווה ה’ להקריב לפניו קורבן רק מן הכבשים או מן העזים, “שה תמים”, פר ו“איל” וכדומה, ומדוע לא יקריבו על מזבחו את הארי, את הדוב ואת הנמר? או את הפיל או את הראם למיניהם?…'

‘מה השאלה הזאת?’

‘הן אמרת כי אתה הנך השה לעולה ואזכור את שאלתי זאת ואומר לשאול את פיך כי יודע תורה אתה… אפס כי נפשך הומייה מאוד ברגעים האלה, ולבך לא ילך אחרי הפעם, ועל־כן אשמיע באוזניך גם את התשובה אשר אחשוב אנוכי בזה…’

חצרון הוסיף להתפלא הפלא ופלא: הגם מורו סוראבין בין לומדי תורה יתחשב? הגם ידרוש ויחקור בתורת משה?… והאם את השעה הזאת בחר לו להורות לו דברים כאלה?…

‘מה תראה תביט בי?’, הוסיף סוראבין בלעגי מעוג, ‘אנוכי אאלפך חכמה… אנוכי אודיעך מדוע בחר ה’ באלה…'

‘ומדוע?’ הגו שפתי חצרון כמעט שלא ברצונו.

‘יען וביען כי הארי והדוב והנמר לא יתנו את נפשם להיאסר ולהיעלות עולה כליל על מזבח ה', יען וביען כי שבעים ושבעה כוהנים יפלו שדוד תחתם טרם יעלו אחת מחיתו־יער לקורבן… והנה זאת גם **תורת האדם’**, המריץ פתאום סוראבין את לקחו ויטעם את דבריו, ‘הן צדקת באומרך כי אתה הינך השה לעולה, אמנם כן, יען כי שה אתה, על־כן הינך גם לעולה… לו ידעת להיות עז כנמר וגבור כארי, כי אז גם עולה לא היית… חוק הוא בתבל ומשפט בחברה: השיות התמימות עולות המזבחה, והאריות והנמרים המה הכוהנים המקריבים, המרחצים כפות־רגליהם בדם הקורבנות האלה; מזבחות רבים ושונים עלי תבל ארצה, והכבשים והעזים, הבקר והצאן ילכו בנפש חפצה להיאסר עד קרבנות־המזבח… והיה אם באה חוכמה בלבב הכהן המקריב, אז עולות לאלפים וקורבנות לרבבות יאסוף מכל הבא לידו, ואין פוצה פה ומצפצף, כי לרצונם יזבחם, בנפש חפצה הועלו על המזבח אשר לפניו… והנה גם החבלים גם העבותים להם המה, בחבליהם יאסרום, ובעבותים חדשים אשר יביאו אתם יעקדום… וכמוהם כמוך משפט אחד וחוקה אחת לכם – גם אתה, השה התמים, אוסרת בעבותים אשר נתתמו עליך, ותקרב לפני העלמה אשר בחרת להיות לך לכהן, והנה הינך שוכב על מזבחה, מבלי דעת כי יש לך הצדקה גם הכוח והעוז לרדת ממנו…’

חדשים וקשים היו הרעיונות האלה לאוזן חצרון; המה אמנם השכיחו שאון לבבו, אמנם הקימו סערת־נפשו לדממה, והמיית רוחו השקיטו, אפס כי גם המחשבות אשר הביאו בלבו, לא נתנו דומי לו, ולא הרגיעו גם הם את רוחו; המה הביאו סער חדש בקרביו, ותחת היאוש הביאו את השפק בלבו, ויהי כמתעתע, כאיש אשר יעור שנתו אחרי חלום נורא…

אין בי הכוח והעוז אשר תדרוש ממני, גם אין לי הצדקה…' ענהו חצרון בשפה רפה אחרי חושבו מחשבות רגעים אחדים, ‘ליזה לקחה את כל לבבי, ודברי המכתבים חמסו את נפשי, ואנוכי אבדתי בעוניי…’

‘לא אבוד, כי אם חולה הינך! לבך ונפשך לא לוקחו גם לא נחמסו, חלשים הנה הינם, מוכי הדמיון, אשר בעלי ההזיה “רגש” יקראו לו…’

חצרון הפיל את ראשו על הכר במיטה אשר הוא יושב עליה, ודמעות נושרות מעיניו מנהמות לבו.

‘לו תקראני לרופא לך’, הוסיף סוראבין ויאמר, למראה הדמעות אשר לפניו, ‘לו לעצתי תשמע, כי אז ידעתי סמי־מרפא להגות ממך מזור, ידעתי רפואות תעלה לנפשך הנכאה וללבך הכואב…’

חצרון התעורר.

‘ומדוע זה תשים יד למו פיך?’, שאל חצרון בבהלה וכל עצמותיו רעדו, ‘מדוע זה תכחיד רפאותיך אלה תחת לשונך ולא תלעיטני מהן?… אנא, מורי היקר, היה־נא לי לרופא נאמן והגידה לי: מה המה סמי־מרפא האלה?’

עבודה ומדע!’, ענהו סוראבין דברים נמרצים, ‘הנה תלך בטל כל היום, תצא לשוח, תסובב עיר, ותבוא לחדר מלונך ותקרא ספרי שיר ומליצה, סיפורים וגם רומנים, ותשגה בחלומות, תתן לבך לדמיונותיך ולבך נגוע; כי על־כן אמרתי: המציא לך עבודה ומסחר, כל מקנה וכל קניין אשר תאבה נפשך, הסר הבטלה – המביאתך לידי שיעמום – מעליך, ולא תשגה בדברי הבל גם בבואך הביתה: קנה־לך ספרי חוכמה ומדע, ידיעות הטבע והלימודים (הן יש כאלה גם בשפה ברורה ונעימה אשר תקל גם לך), לאט־לאט יבואו רעיונות ודאיים בלבך, לאט־לאט ייהפכו דמיונותיך וישובו ויהיו למחשבות ברורות – ורפא לך…’

חצרון לא ענהו דבר, אך הביט בפניו מאוד.

‘זאת עשה וחיה!’, הוסיף סוראבין ויחלט את דבריו.

רגעים אחדים עברו בדממה. חצרון הביט על פני מורו ביראת־הכבוד, וסוראבין הביט גם הוא בפני חצרון במנוד־ראש; והנה הוא מוציא את מורה־השעות מאמתחת בגדו, וישם עיניו בו.

‘התאמר, מורי, לעוזבני הפעם’.

‘הן כבר באה לי העת ללכת’, ענהו סוראבין בקורת־רוח, ‘עשה־נא כאשר יעצתיך וייטב לך; שמע בקולי, ואנוכי אהיה על ידך לנחמך מעצבך…’

סוראבין עזב את החדר וחצרון נשאר לבדו, תמהון־לבבו גבר עליו ויוסף לבכות רב בכי…


[לו] צום הרביעי

אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך היה נושא־ונותן בטובתו

(מסכת דרך־ארץ זוטא, פ"ב)

‘בכל עת אוהב הרע, ואח לצרה יוולד’, יאמרו משלי שלמה בן דוד. אמנם כן, אם יקר הרע בכל עת, אם האדם, ‘המדיני בטבעו’, יבקש לו חברה, אוהבים וידידים להתעלם במו בכל ימי חייו – הנה בעל צרה ומבוכה, בעת יגון ושבר ברוח, אז ייקר הידיד מפז והאוהב מכתם אופיר, אז ‘אח’ ייקרא לכל ריע, ואז ידרוש את אהבתו מאוד; ואף אם בעת שלום יבקר האיש בין רעיו, יפלה בין ידידיו, יברו120 נושאי אהבתו, יזכו וייצרפו, ויבקש לו רק את האיש אשר יאות לו ולמצבו, אשר ידמה אליו בעושרו או בחוכמתו; הנה לעתות בצרה יאמר ‘ידיד’ לכל אשר יכרה לו אוזן, לכל אשר ישתתף בצרת־נפשו, ולכל איש ואיש אשר יוכל וישפוך לפניו שיחו, ‘ויהיה נושא ונותן בטובתו’.

כדבר הזה ראינו גם הפעם בנושא לנפש שלמה אחיטוב ונפש בנימין האלוני.

קרבת שלמה לבנימין היתה בראשונה רק כיחס הרם והנישא אל השפל והמדוכא; אגודתם על חסד ורחמים נוסדה, מבלי אשר תקשרנה נפשותיהם; גם אחרי־כן, אחרי אשר לקח אחיטוב את בנימין למורה לו, גם אחרי אשר החסידים רדפו את בנימין ואחיטוב לקחהו השדה להיות משגיח על הבונים, גם אז לא שינו את יחוסם איש לרעהו, גם אז כעיני עבדים אל אדוניהם כן נשא בנימין עיניו אל שלמה, וכאדון התהלך גם אחיטוב אתו; אפס כי לעתות בצרה התלכדו יחד, בעת צרה היה נהיה בנימין ידיד וגם ריע לאחיטוב, אשר לפניו גילה את כל לבבו, וישפוך מרי שיחו בחיקו.

יורב עזב את סוכות העיר, ונפש אחיטוב נבוכה. אהבתו לשפרה גדלה מיום ליום ומשעה לשעה, אבל גם הנוחם גדל בלבו… יורב נסע מזה, אבל המלחמה הכבדה אשר עורר בלב אחיטוב הלכה הלוך וחזק, ותכבד עליו אכפה מאוד, ובנוסעו מזה הגדילה על אחת שבע…

הדממה האיומה אשר שררה בעיר, אחרי הרעש הגדול, כרתה אוזניים לאחיטוב כי ישמע לקול לבבו הסוער מאוד־מאוד, הזכירה לפניו את דברי יורב בנוגע לאהבתו, והמה ירדו הפעם כחצים שנונים ללבו, ויהיו סף רעל לנפשו.

‘האומנם צדק יורב באמור לי כל היום כי רק הוללות וסכלות עונג ושעשועים היא האהבה לשפרה אשר הכתה שורש בלבבי?’, חשב אחיטוב בנפש הומייה, ‘הן לא אכחד כי צדקו דבריו כי שווא תהיה תמורתה, כי אביה לא יתננה לי, ואנוכי גם אנוכי לא אוכל לקחתה – כי אשה לי בביתי, ולא אוכל גם לשבת פה ימים רבים – כי עסקי ומסחרי באודסה הנה הינם… אולם הגם דבריו הראשונים צדקו יחד? הגם את רגשי לבי ידע הוא יותר מאשר אדעם אנוכי?… בין כה וכה ונפשי אומללה!… אומלל משנה הנני כי גם את נפש שפרה בחכה זו העליתי, ובחרמי גריתיה121, נפש שפרה הזכה והתמימה הנישאה והנשגבה מאוד־מאוד…’

הרעיונות האלה הלמו את נפש אחיטוב ויגדילו את מחץ לבבו מאוד, המו שרעפיו ומחשבותיו כים סוער…

ובימים האלה ביקש לו אחיטוב ידיד וריע, ביקש לו איש כלבבו אשר ישפוך את נפשו לפניו, ביקש – ולא מצא! דאגה גדולה בלבו, ויאמר להשיחנה לאחרים, להקל מעליו; אפס כי לא נמצא בכל העיר הזאת איש כלבבו; כי מי ומי ההולכים אתו בזה באמונה ותום, זולתי ר' ירוחם, ומי ומי הוא אשר לפניו יוכל לגלות את כל לבו ואת כל סתרי מזימותיו לא יחשוך ממנו, זולתי שפרה; והאנשים האלה הלוא הם־המה סודו, הוותו ועקת־לבו? לאנשים האלה הלוא תהום נפשו, ולזכרם תמס ילך לבבו…

ויהי בנימין האיש האחד אשר מצא לנכון לו, האיש האחד אשר ישמע אליו, ואשר גם בין יבין למליו, לרגשותיו ולכל אשר בחובו, כי הלוא גם משכיל הינהו, גם ספרים רבים קרא, וגם את האהבה ידע, את נועמה ואת רעלה גם יחד…

אפס כי גם בנימין חמק עבר ממנו בימים האחרונים, דיבר אתו – בכל הנוגע למעשי הבנייה אשר יעמוד עליה כל היום – אך דברים קצרים, דברים מקוטעים, וכמו ירא מפניו, וכמו אשר יחיל ויפחד ממנו; לא ישא עיניו לו, לא יביט בפניו, וכל אבריו כמו יזדעזעו בגשתו אליו.

אם נפלאת היא, החרדה הזאת, בעיני אחיטוב, הלוא אתה הקורא הן לא תתפלא: הן אתה ידעת גם את אשר בנפש העלם ‘האדמוני’ בנימין הזה, הן חקרת ותדע כי למן השעה אשר נודע לבנימין כי אשה לאחיטוב ושמה רוזליה, לא ידע שליו בבטנו ונפשו עליו תתמוגג, יעמיק במחשבותיו, ויבקש עצה – להעיר אוזן שפרה בדבר הזה – וגם ממנו נדחה תושייה…

אולם בין כה וכה, והנה צום הרביעי בא, יום ‘שבעה עשר בתמוז’ הגיע, והוא קירב אותם אחד אל אחד, הוא קירב מאוד לבות שני האנשים האלה, והוא פתח גם את פיהם, גם את סגור־לבבם קרע, וישפכו שיחם איש בחיק רעהו, וישיחו דאגותיהם, ויערו את נפשם – ויהיו ריעים, ידידים ואוהבים נאמנים, ויהיו לנפש אחת…

ביום ההוא לעת תפלת ‘המנחה’, ואחיטוב יושב בביתו, על־יד החלון הפתוח לפניו, יושב וחושב מחשבות, הוגה במצבו האיום, והנה להקת ‘בנים שובבים’ עוברים על־ידו, וצועקים בקול גדול: ‘אפיקורס!… אוכל ביום הצום!… הנה תלמידך בנימין מוכה עתה בבית־המדרש, מחר יעשו גם אתך שפטים… לא נירא גם ממך, ועשינו לך כאשר יעשו עתה לבנימין…

בראשונה לא שם אחיטוב לבו לנערים האלה, אך כאשר שבו וישנו וישלשו את ‘הפזמון’ הזה בעוברם על פניו רצוא ושוב – התעורר מאוד, ויקרא אליו את אחד הנערים האלה, וישאלהו:

‘מה זה בפיך?’

‘את אשר תשמענה אזניך!’, ענהו הנער עזות, וירץ שובב לדרכו, הלוך וצעוק, וכל הנערים ענו לעומתו:

‘שמה בבית־המדרש יעשו השפטים!… לך־נא שמה ותראה בעיניך, וגם אתה תישפט, כמוך כבנימין משפט אחד לכם!…’

ואחיטוב שומע ולבבו כים נגרש. הן שמעה אוזנו ותבן לה כי אמנם נעשה דבר עם בנימין, וכי נאספו עליו קנאים שנית; וימהר גם הוא וישם בגדיו עליו, וילך ביתה־המדרש, לדעה את אשר שם.

ומחזה מרעיד לב ונפש נגלה נגלה לפניו בצעדו על סף בית המדרש ההוא, מחזה אשר סימר שערת בשרו, ורוב עצמותיו הפחיד.

בית־המדרש הינהו מלא אנשים מפה לפה, כולם יצעקו וירעשו, כולם פה אחד עונים ואומרים קול גדול:

‘מלחמה לה’ באפיקורסים מדור דור!!'

‘נעשה בו שפטים גדולים, ויהיה לאות לבני מרי!’

‘נכחידנו מן הארץ, ולא יהיו עוד מסיתים ומדיחים בקרבנו!’

הדברים האלה וכאלה צעקו הנאספים קול גדול; גם הנשים היושבות שם בעזרתן, בעליית הבית מערבית, פתחו את החלונות הקטנים אשר בקיר מושבן הצופים פני בית־המדרש, והנשים ‘הצדקניות’ אשר בהן צעקו גם הן בקול גדול קול אדיר וחזק, לאמור:

‘כלה ועשו!… עקרו, שברו ומגרו את המין והאפיקורס הזה! לעירנו אין חפץ באנשים כאלה!… השמידום מתחת שמי ה’!…'

ואחיטוב נבהל. הן אמנם כי אחדים מן הנאספים בראותם את אחיטוב בוא הביתה החשו, ויפנו גם מקום בעדו לעבור; אולם בבואו לפני כותל מזרחי, מקום אשר הרב והאנשים המכובדים יעמדו שמה, השתומם לשמוע גם מפי זקני העדה וראשיה, כדברים אשר שמע פתח־הבית, מפי דלות העם; גם אלה בקנאתם שגו, וגם בפיהם אלות ונאצות, חרפות וגידופים.

ובנימין עומד לפניהם, עמוד ודבר, פעם ירום קולו, כמו יתווכח ויוכיח צדקו, ופעם אך קול ענות חלושה ישמיע, כמו למשופטיו יתחנן; והכרת פניו תענה בו כי גם בקרב לבבו פנימה אין שלום ואין מנוח.

ויהי כראותו את אחיטוב בא הביתה, התחזק גם הוא, וירם ראשו.

‘מה זה?’, שאל אחיטוב.

‘הן צום לה’ היום הזה לנו בני־ישראל‘, ענהו ר’ שמעון בהרב, אשר היה עתה ראש המדברים, ‘ונתאסף עתה להתפלל “מנחה” ולקרוא בתורה פרשת “ויחל”, ויבוא גם בנימין להתפלל – והנה באו אנשים נאמנים ויעידו בפנינו כי בנימין זה אכל אף שתה היום בצהריים…:’

‘הלוא המשפט לאלוהים הוא, כי עבר ממצוותיו…’, החל אחיטוב לצדד בזכות בנימין.

‘לדבר הזה יסלח לי אדוני’, ענהו ר' שמעון קשות, ‘המשפט הזה לנו הוא, לנו המצווים לענוש קשה את עוברי עברה, לבער הרעה מקרב העדה, ולשרש שורש פורה רוש ולענה122…’

‘מה זה תרב אמרים, ר’ שמעון?' צעק גרונם בחמה שפוכה, ‘הן האדון הזה לא לנו הוא, אורח נטה לשבת בעיר הזאת ימים או עשור… אולם איך אשקוט ואנוח בראותי כי חתני לוקח בתי עושה מעשים כאלה אשר לא ייעשו?… “רבנו הקדוש” אמר לי בפירוש כי אם אראה עמל בו ענש ייענש – והנה הוא אוכל לעיני ביום “שבעה עשר בתמוז” ואחשה?…’

ובדברו הרים את ידו ויאמר להכות את בנימין לחי.

ותרב הצעקה בבית־המדרש, ותגדל המהומה, כל האנשים הנאספים הרימו קולם, חרפו גדפו את בנימין ואת כל האפיקורסים, ולא חשכו גם מפני אחיטוב כלימה ובוז.

וירגז אחיטוב תחתיו, ויאחז ביד בנימין הנשפט, ויקרא בקול גדול, לאמור:

‘בוא־נא אתי! מה לך ולאנשים הקנאים האלה? מדוע תעמוד פה עתיד לבוז ולמהומות?…’

וימשכנו אחריו, ושניהם עזבו את בית־המדרש, אשר המו אנשיו מאוד, וילוו את היוצאים האלה בחרפות וקללות, וכל הנערים צעקו אחריהם בקול גדול ולזות־שפתיים דברים יורדים חדר