דברים אחדים בפתח הספר 🔗
ספר זה אינו צרור סיפורים, וכן אינו רוֹמן. הריהו, בעיקרו, מחזור פרקים מחייו של אחי אליהו, אשר נפל בי“א שבט תש”ח, בקרב עם מתנפלים ערבים שהתקיפו שיירה בדרכה לירושלים. איני יודע אם הספר ראוי לכך, אבל הלב מבקש שייחשב על ספרי־הזכרון המצטרפים והולכים בספרותנו ובבתינו אחד לאחד.
ועם שהוא ספר פרקי אליק, פרקי חייו של נער ששמו היה אליהו אך מעודו לא נקרא בשמו המלא מפני תחרותם של שמות הקיצור והחיבה, לא הושם כאן הדגש על פרטי חייו כשלעצמם, אלא על קוי התפתחותם הכלליים, האופייניים. מאחר שבכל־זאת אין פרק מפרקי הספר שלא חל בשעתו בחיי גיבורו ממש – נתגלה קושי בציוּן זהותם של האנשים, החברים, המורים, המקומות וכן אלה המאורעות, אשר במחיצתם התחוללו אותם פרקים. חוץ משמותיהם של עמירם בלינקוב ז“ל, נחום אריאלי ז”ל ודני מס ז"ל – חבריו למאבק ולמלחמה של אליק – אין אף שם אחד בספר מזדהה עם נושא שבמציאות. הקושי האמור גרם, שמיעט המחבר ככל האפשר בציון שמות, אפילו הם בדויים; ולא ייפלא, איפוא, אם ימצא הקורא כי גם מבחינה זאת אין הספר נאמן לדרכי הספרות היפה. לא נשמר היחס הנכון בין הטיפול בגיבור־הספר והטיפול בסובבים אותו, והאחרונים יצאו מקופחים.
לבסוף יותן־נא אל לב כי אין בספר מעין זה כדי להשלים פרשת־חייו של אדם. גנוזים בלבו ובזכרונו של המחבר גם פרקים אחרים, העשויים לספר על חייו של גיבורו לא פחות מאלה המוגשים כאן.
דומה כי לא נשלמו פרקי אליק.
צולי הדגים 🔗
אֶליק נולד מן הים.
כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת־ערב על מרפסת הבית הקטן, בערבי־הקיץ. מסביב היו מרובים מגרשי־החול הריקים ועל גבי הקירות והתקרה היו לטאות קטנות נמלטות מן האור; ובאבא ובי, האח הבכור שגדל כבר כדי הבדל בין חידוּד לאמת, היה מתעורר הרצון להקניט את הקטן הנחמד, כך היה עד שנולד השלישי, ואלו משנולד השלישי היינו חוזרים ומייחסים לו אותה תולדה ימית, ואז כבר היה אֶליק משתתף עמנו בקנטור – ורק אמא היתה מתנגדת תמיד עם כוס־הקאקאו ביד:
“ככה אתה מלמד אותם להרגיז את הקטן!”
אבא היה אומר: “בחבית מצאנו אותך, שהים פלטה”; ופעמים היה אומר: “בכרובית גלינו אותך, בגדוֹלה”, וזכורני גם נוסח: “אותך בכלל מצאנו בין בדוים במדבר” – ואין לך נוסח מקניט מזה…
הרגל היה מוחזק בידינו, כל־אימת שהוטל במישהו מהקטנים דופי זה של תולדה אחת מן התולדות האמורות, היה צועק ומקרטע בגפיו וממחה בכל כוח־גרונו עד שחש אבא לפייסו בפינוק ובחיוך של מהתלה־שעלתה־יפה ובהנאה מסותרת של אב שטפליותיו מוכיחים נאמנותן בכל כוח – והיה ממלמל לו לתוך אזנו בחיבה:
“לא, לא, לא – שלנו אתה, שלנו אתה ילד, שלנו אתה!”
ואף־על־פי שהיה המשחק מוּדע ביותר לשני הצדדים – אינני זוכר שהיו חוזרים אליו לאחר־זמן בפחות תאוה. להיפך, מתוך הרגילוּת נמצאו לנו דרכים ושיטות להעמיקו ולחדדו, ופיקח מכולם היה, כמובן, אבא, שהמציא לנו תמיד “חביות” ו“כרוביות” חדשות ומפתיעות, ואלו גדול המוֹחים היה אותו שלישי שעוד מעריסתו החל נושא ברמה את דגל־משפחתנו.
ובכן, אֶליק נולד מן הים, והרי אין זו אלא מהתלה – בכל־זאת לא היה אחד מאתנו קרוב כל־כך לים כאֶליק, כשם שלא היה בנו אחד שיהיה קרוב כמותו לכלבים, לסוסים, לילדים אחרים, לעזים, לעצים, לבניינים חדשים העומדים בבנייתם, לחפירות־חול, למכונות.
תמונה ראשונה, בזכרון: אֶליק רכוב על קיר־הבטון הגבוה העושה סוף לרחוב אלנבי מצד אחד ולהסתערותם של הגלים מצד שני; הוא רכוב על קיר־הבטון ועיני רואות אותו מלמטה, מן החול הלבן. עיני רואות את התלתלים הזהובים מרפרפים ברוח, מרפרפים על רקע תכול, מדמיע, של שמים צחים; ומיד אחרי זה “טיק־טק”־המצלמה ולאחר זמן התצלום עצמו, עגול ובהיר, מתגולל אצלנו באלבומי־משפחה, ואותו הראש המתולתל על רקע השמים ואותו הראש הזהוב כשהוא מצולם מלמטה.
הים היה סמוך לביתנו, שתי פסיעות. תחילה לא היתה בינינו כל חציצה, רק לאחר זמן בנו אנשים בית נוסף בינינו ובינו, אבל עדיין לא היה בו משום חציצה.
ואליק היה מחבּב את הים חיבה גדולה. אמא, אף־על־פי שברבות הימים, משהתחלנו מרחיקים בו בשחייה, היתה נוטרת לו חרדה, עדיין היתה מניחה לנו באותה עת לרדת אליו כמה שרצינו.
והיינו יורדים, לפני הגן ואחרי הגן. לפני בית־הספר ואחרי בית־הספר.
בעצם החום הגדול של היום – שעה שהוא שטוח ומפרפר מתחת לשמש, והחול הלבן צורב, ואתה תר בעיניך מקום של צל; ובשעה של דמדומים, שהספינות מרחיקות בו ופולטות עשן לאחוריהן, והשמש מגששת דרכה אל תוכו ונדחקת אל קרבו ומאבדת צורתה שנה ואבד ושלש; ועם ערב, כשהשמים מתרוממים פתע, ואשה בודדה על החוף בשמלה ארוכה, ללא מגבעת, וזוג אצבע־באצבע, ושלדג על עמוד מוחלד, יופי של צבעים – שלדג!
והנה שריקתו הקוראת של אבא מן הבית. החושים משתחזים, ורק עתה מבחין הילד שלילה מעליו – אך הים רושף מאחור והגלים חובטים בכבדות כאילו הפכו שמן שחור – וים־הלילה וליל־הים, ובבית ארוחת־ערב, והסכסוך, כרגיל, על צחצוח השיניים.
כמובן – יחפים תמיד. ודבר ראשון – טבילת הרגליים; וכיון שמעל לגובה מסוים ברגל מתחיל אותו דבר טרחני ומיותר שקוראים לו מכנסיים – מפשילים אותם לעיל ככל־האפשר, עד שהכיסים הכבדים מתגלים תלויים בכובדם (גוּלות, פקקים, מפתח, אולר, מברג־האפניים), ועד שפשוט לא הולך יותר.
ואז נכנסים למים, והמים הם ים, כמובן; וים, עליכם לדעת, יש כמה מינים: יש ים ויש ים.
החול הלבן גם הוא ים, ואם גם קליפות של בננה, וקרעי־עתון, וברזל מוחלד. והחול הלבן יורד אל המים והופך חול נוקשה, אפרפר, רטוב, וחול זה ירידתו אל המים בחפזון וה־בהכנעה, והגלים שוטפים אותו תדיר; ואתה מטביע כף רגל פעוטה ומיד היא מתמסמסת ונמוגה ונמחית, והגל הלוקק שׂם לה קץ.
אחר־כך יש לך שני מינים סלעים. סלעי־החוף שגבם מופקר לחמה והם מכוסים אַצות. ביניהם שלוליות ובריכות ואמות של מים ירקרקים, חמים, עומדים; ומעורפם – הטפיחה התדירה, השתדלנית, של אדוות־הגל.
אַצות ואַצות. יש אַצות שהן כמין פרעות שיער ארוך ורכרוכי. יש אַצות כמין חזזית. יש ספחת, ספחת קונכיות, ספּחת אדמדמת, צהבהבה, אפורה. יש אַצות שאתם שׂם רגל – ומיד אחריה מתישב לו ישבנך ומכנסיך מקבלים חותם – עד כדי כך חלקלקות הן. ויש אַצות שאצבעותיך שוקעות בהן כבשטיח ומשהו רירי תופח ועולה מהן על כל מדרך־אצבע.
אלה הם, כמובן, הסלעים ה“ראשונים”. אחריהם, לרוב, משטח גלוי של מים רדודים. תחתיהם: חול לבן, צדפים בבוהק מנצנץ, משחק של גלים קלים.
רחוק יותר – הסלעים ה“שניים” והללו מובלעים מתחת למים ורק צמחייתם החוּמה אתה מבחין כמין פס עכור, אדמומי עד למרחוק.
ביניהם – מהמוּרות. שוּניות שבהן – חדות ופוצעניות, ואחריהן הים הגדול.
ובכל מה שנוגע לים זה, רב־ממדים ורב־משמעויות ורב־עניינים ורב־טעמים – אֶליק הוא בעל־היזמה ובעל־ההמצאות תמיד; והים, הים שלנו – יש בו מה להמציא, יש בו.
– להתפלח למרחצאות של הגדולים מתחת לגדר, או בדרך הסלעים, תוך הפשלת־מכנסיים מאומצת, שסופה הרטבה ללא־תקנה – בגלל אדוה אחת שחצנית־לוקקת.
– להכנס לחדר־ההסקה של המרחצאות החמים ולהתפייח ליד המכונאי ולהשתאוֹת אל האש הגדולה.
– לאסוף צדפים ובעיקר “שיניים”, יודעים אתם, מאותן קונכיות שבּרן אדמדם־ערוד ותוכן לבן־מבהיק ושניים זעירות להן לכל אורך פתחן הצר, וצורתן כולה כמין שקד.
– ובין הצדפים הפשוטים – ליטול את אלה שנקב לה בראשם, לשלוף חוט מן הכיס לאחר חיטוט שיש בו הפיכת כל הקערה על פיה, ולהשחיל עליו את הצדפים ולענוד לך ענק מקסקס כזה על צואריך.
– להקים נמל. לחפור חול, לעמוס אבנים מכל הבא אל היד ולהרים סוללה בין הסלעים. לסגור אחת מדרכי־המים בין הסלעים ולשוט על האגם השקט שברשותך ולהשיט בו סירות של נייר (יש הרבה עתונים על המדרכה למעלה).
– להטיל אבנים במים. מי ירחיק יותר? מי יקפיץ יותר? (אך בכך אין מומחה גדול מאבא).
– לבנות ארמונות של טיפי חול רטבובי עם שאתה חופן בידך מן החול שבמים, ומניח לטיפין שיזלגו דמע־דמע מתוך אגרופך הקפוץ ויצנחו זו מעל זו; וארמונות מתרוממים, דקי גזרה ומשורבבי־תבנית – זה אצל זה וזה מעל לזה.
– ותענוג כל התענוגים, משחק־המשחקים והרפתקת־ההרפתקאות: – ציד־דגים!
בכך היה אֶליק באמת זריז וממולח ותמיד היה בא עם שיטות חדשות ו“פטנטים” וקונצים ומיני־רשתות, ופיתיונים וחַכות ודרכים לסובב אותם בכחש ולחסום להם מוצא ולהפיל אותם בפּח.
כמה מיני דגים שבים וכמה מיני דרכים שיש לך לצוּדם. פעוט שבכולם: ה“קפצון”, שאינו דג אלא סתם שרץ שבמים, מן גמל־שלמה שבמים, או מין חרק שבמים. הוא עצמו כולו שקוף ואתה רואה תוכו וקרביו כמין זגוגית. שני זיפים לו המהלכים לפניו, מששנים או כיוצא בזה. ואחוריו דו־זנב שאם אתה הופכו אינך יודע היכן ראשו והיכן זנבו.
כל־כולו כשעור מחצית אצבעו של תינוק לאורך ועשירית שלה לקוטר, קטן ובלתי זריז; מקפּץ ומנתר בתוך המים ואינו יודע שחייה מהי וכל חשיבותו – על גבי החכה, שאומרים אין כמותו למשוך את הדגים אליה.
ואחריו הסרטן, סרטן־סרטן למינהו. הלבנים־צהבהבים שמשכנם בנקבי־החול, בעלי שלל־הצבעים וקשי־השריון אשר בחגוי הסלעים, הקטנים והגדולים, עד לגדולים שבגדולים שלמראיהם בלבד נרתעות בבהלה הידיים הקטנות, ידינו, וקריאה: “אוי, תביטו איזה סרטן!” – פורצת בנרגש.
הסרטנים אין להם חשיבות והם רק שנואים עלינו. מוחזקים כמין שרצים רעים, וסיפורים מהלכים על תינוקות שאיבדו יד או אצבע או נעקצו עד דם בזוג המלקחיים האימתניים של יצור מוזר זה, שקדימוֹ אחורה ואחורוֹ קדימה; ובכלל: סרטן – כשמו כן הוא.
במעלה הבאה עומדים הדגים ה“טרפים”. הללו שלל־צבעים הם. משכנם בסלעים הראשונים, באמות־המים הקטנות ומרובות־האַצה אשר ביניהם. עם דופן־הסלע הם עושים תמיד את דרכם. נעלמים פתאום מתחת לסלע, או בנקיקים שחמדו להם – וזונקים פתאום בטיסה מהירה מפינה לפינה. סימנים שהיינו נותנים בהם – כך היו: אף פעם אין אורכם עולה על שיעור אצבעיים של תינוק – וכן עוביים על אחת. צבעיהם מרובים ועיקריהם – חוּם, כחלחל וירוק, שהם מיזוג צבעי המים, הסלע והחול המשמשים להם משכן. חלקלקים הם, אין בהם אחיזה. לא קשקש ולא סנפיר־של־ממש. אין הם כשרים לאכילה ואומרים שטעמם – פיגול.
ומעל לכל – עם הדגים הכשרים, כסופי הקשקש ולבני־הסנפיר, הארוכים והשטוחים, העבים והדקים. הללו אתה רואה אותם בינקותם המוניות־המוניות, כשהם מתרוממים ונעים עם כל גל ומתדפקים על הסלעים ומתהפכים ומנצנצים בשמש; ואתה רואה אותם בנערותם, כשסיעותיהם כבר קטנות יותר – ובבגרותם אתה רואה אותם בעת שהים פולט אותם ממעמקיו לחוץ, או כשהם תלויים לו לדייג הערבי במחרוזת על חוט־הסוּף אשר לו, העובר ופולש בהם דרך זימים ופה.
דגים אלה כשרים וטעימים לאכילה, ולרוב קונה אותם אמא במשקל ואתה רואם מגובבים על גבי כף־הנחושת של המאזניים, ומתבונן בדייג השחום והמגויד המשתופף מעל לסלו וטורח לתרץ חמס של עשירית־האוקיה בפרץ־צעקות שאמא אינה נבהלת מפניו בקולה השקט; ואחר־כך היא נוטלתם כמות שהם, מקרצפת מעליהם את קשקשיהם, פותחתם, מנדבת קרביהם לחתולים בחצר, ועושה צלי בקולות ובריחות ובריחוש ובחום גדול.
ואילו אֶליק טוען שגם אנו עצמנו, הילדים, מסוגלים לצוד פעם בעצם ידינו אחד מן ה“בוּרס” השטוחים והרחבים האלה ורק צריך לדעת, ולהעיז ולהזדיין בסבלנות – ואז נחסוך לה לאמא את קנית־הדגים, ונאכל ממה שידינו עשו, ויש לדעת כי יותר מכל אהב אֶליק לאכול ממה שידיו עשו.
מה הן, איפוא, הדרכים לצוד בהן כל אותם שוכני־ים?
מין ודרכו.
ציד ה“קפצונים” הוא בעצם משחק־ילדים. ביד פשוטה ובעשר אצבעותיה אתה צד אותם. ראשית, עולים על הסלע ומשקיפים מעליו למים שבסמוך, למפרציהם ומפרצי־מפרציהם. כלל ראשון: אַל תהיה אתה1 עצמך מצוי במים שעה שאתה עוסק בציד, כי יש בכך כדי לגרש מעליך את כל החי אשר מתחתיהם ולהבהילו אל מחבואיו.
לאחר שניצבת על הסלע וגחנת מרובה והצצת במים – קבע לך מהיכן ולהיכן תוליך את ידך. לאחר שקבעת כל זאת – חסום את כל דרכי הנסיגה האחרות בעזרת כל אותם הילדים אשר נטפלו לך למלאכה, ושקט שיהיה!
עכשיו החל במסע. שלח ידך ואצבעותיה לפנים וגשש וחטט בשיפולי־הסלע. מיד יזדקר וייצא סרטן. הנח לו. מיד יזנקו ויטוסו “קפצונים” שניים־שלושה. יפה. לוה אותם אט־אט בידך. אל תנח להם ללכת אלא למקום שאתה רוצה. חזקה עליהם שבדרך יצטרפו אליהם עוד כמה וכמה מאחיהם ואתה מלוה אותם כל העת בהתקדמות שקטה ושפופה על גבי הסלע.
סופך שתגיע עמם אל קיר־הסלע אשר קבעת להם לפח. שם הם מתחילים להתרוצץ בחוסר־מוצא וידיך השתיים סוגרות עליהם. כפותיך נקמצות אט־אט, מתרוממות עם דופן־הסלע המחוספס, חשות את מגעם המדגדג של זיפי־ה“קפּצונים” ויוצאות לאויר־העולם עם שללן.
יום אחד הביא עמו אֶליק חידוש גדול. לגבינו היה בו באותו חידוש חסכון־זמן מרובה שהרי עד שהקפּצונים והדגים ניצודים היינו יכולים אנו עצמנו להתפנות לכדור־רגל על המגרש – אך לגבי אמא היה בו בחידוש זה משום פורענות ומכה שאינה כתובה.
צנצנת, אמר אֶליק, מאלה הגדולות שאמא מחזקת בהן אורז או קמח או ריבת־תפּוזים – בצנצנת זו, אמר אֶליק, יש לשים כמה כפות־קמח. אחר־כך יש למלא את הצנצנת במי־ים, לבלול בהם את הקמח ולהניחה פתוחה בתוך המים, סמוך לאחד־הסלעים. הדגים, אמר אֶליק, יתאווּ למרקחת זו של קמח במים, ייכנסו לצנצנת כיון שהם רואים אותה מבחוץ יפה ואף מוצאים את הדרך לתוכה, אך מרגע שיהיו בתוכה לא יוכלו כבר לצאת, כיון שמכל צד יראו אותם מים ואותו ים ויהיו מתדפקים לשוא על דפנות הזכוכית.
ספק גדול הטלנו בחידוש – אבל אֶליק לא חיכה הרבה להסכמתנו. עוד אנו חוככים בדעתנו והוא כבר הריק לה לאמא אחת מצנצנותיה, הדיחה ושטפה במי הברז שבחצר (במטבח – פּחד, שמא יתפש בכף), שלף מן המזוה כמה כפות קמח לבן, הטילן לתוך הצנצנת ואָץ לים לבצע את המשימה.
פעם ראשונה התמהמהנו אצל הצנצנת לראות איך יפול דבר. דבר לא נפל. ניתנת האמת להיאמר כי כמה וכמה פעמים הופיע משהו מעין דג, ריחרח פה ושם ואף הטיל מבטו בצנצנת, אך לידי תאוה לא הגיע, ואין צריך לומר שלא נכנס לתוך הצנצנת שקופת־הדפנות שערכנו לו במים.
“זה לא ילך כך”, טען אֶליק. “הם מרגישים שאנחנו פה. צריך להסתלק!”.
חבל היה על הצנצנת ובחוף הסתובבו טיפוסים חשודים – בכל־זאת עלינו למגרש ושיחקנו בהקפות עד הצהריים. בצהריים נגררנו לארוחה בעל־כרחנו אך עם התפוזים ביד כבר ירדנו למטה. לא יאָמן – אבל בצנצנת היה שלל. “קפצונים” אחדים ואפילו “טרף” אחד, טרף אמתי, בעל צבעים ובעל צורה, דג של ממש.
אמנם, דין הוא שנודה כי בשעה שדלינו את הצנצנת מן המים, חמקו מתוכה רוב הקפצונים וגם אביר השלל – הדג הטרף, אך לעצמו של עניין, לחשיבותו ולטעמו של החידוש המחודש, קבלנו אישור שאין עליו עוררין.
לאחר כל זאת ובסופו של דבר ברור כי הנאה והטוב במכשירי־הדיג – הריהי הרשת.
כיצד מתקינים רשת?
נוטלים חוט־ברזל שאינו לא עבה ביותר ולא דק ביותר וכופפים אותו בעיגול. קצהו האחד מושכים אל מחוץ לעיגול הלוך ושוב – שישמש ידית לאחוז בה. לאחר שסוגרים את העיגול סגירה שלמה מלפפים על הידית חוט־ברזל דק לופף־סובב שנותן לה קשיות ויציבות.
עכשיו הולכים אצל ארון־הבגדים ומחפשים בו גופייה ישנה של אבא, מאלה הקיציות העשויות רשת. ואם לא גופיה – אולי קרע־כילה ואם לא קרע־כילה אולי משהו מרדיד ישן של סבתא, בלבד שיהא כמין רשת ועשוי־חורים.
משנפלה לידיך החתיכה הראויה להתרשת בה אין אתה חסר אלא חוט־ברזל נוסף, דק ככל־האפשר וגמיש ככל־האפשר.
עכשיו נוטל אתה את החתיכה אשר בידיך ומחבר את קצותיה אל עיגול הברזל העשוי מלכתחילה ומקפיד שתהא מחוברת אליו מפנים לחוץ, כלומר ששוליה יצאו מתוך העיגול, יקיפו את חוט־הברזל וילכו לחוּצוֹ. עכשיו אתה משחיל את חוט־הברזל שנטלת לאחרונה בנקבי־הרשת וסביב־העיגול, ומהדקם יפה־יפה זה לזה עד שמתקבלת בידיך מעין סלסלה בעלת־ידית.
סלסלה זו שקוטרה אינו עולה אף פעם על קוטר צלחת־מרק גדולה היא־היא הרשת, רשת־הקסמים המעלה לך שלל רב מדגת־הים ומכל השרץ השורץ בו.
ברשת זו מחטט אתה בשיפולי־הסלעים, רודף אחרי ה“קפצונים” וה“טרפים”; בה אתה מקדם את פניהם בשעה שהם בורחים כלפיה מאימת מרעישים ומטרידים ששׂמת לך מכל העברים – קולט את כל הנכנס, ולבסוף, בהנף אחד, אתה מרים אותה לעיל. מניח אתה למים שיזלגו מתוכה בקילוח פזיז, והכל לפי שיעור החורים וטיב הרשת, תופש תחתיתה השורצת־חיים באגרופך, מנתר אל החול – ושם הופכה על פניה, מנערה, מחלץ מסבכה “קפצון” עיקש־זיפים, ומטיל לתוך הצנצנות הקטנות או קופסות־הפח העגולות המלאות להן מים־וחול־ועשב־ים – חי־חי לפי שמו, מינו וגדלו: דגים טרפים, “קפצונים” וסרטנים.
למעלה מרשת זו עומדת, כמובן, החכה. כמה וכמה פעמים ניסינו להתקין לנו חכות מקני־סוף שתלשנו מאצל שפת־הירקון, ומחוטי־משיכה, ומסיכות שעקמנו בנעיצה, ובסיועו של פקק, ובצרוף פיסת־עופרת, ובכל הגינונים שצריכים לעצם הדבר ושאינם צריכים לו – אך לידי חכה של ממש לעולם לא הגענו ואף לא לסבלנות של ממש לשבת עמה מתחת לקאזינו, וכמובן – אף לא לדיג של ממש.
אבל מלכת כל המלכות הריהי רשת־הדייגים הגדולה, זו שהדייגים הערבים עושים בה בכשפיהם; מנערים ופורשים, ושבים ומנערים, כונסים ביד חרוצה, מרקידים ומטילים בהנף אחד ובשבע דרכים, מוחטים בשני אגרופים גרומים־מגויידים מפשילים בקישוריה על כתף – ומסתלקים בצעד אטי ושתקני – לרשת זו כמובן לא היתה לנו כל נגיעה אלא בדרך הסתכלות של הערצה בלבד.
ים אחד של חורף, אפור ומכה־גלים זימן לנו פעם מציאה יקרה: כמה־וכמה דגים כשרים, “בוּרס” שנחבטו אל החוף.
עומדים היינו ומסתכלים בים ונועצים עינינו במקום שגליו המקציפים, העכורים, התנפצו על מה שהיו פעם מדרגות שהוליכו מן הקומה השנייה של המרחצאות החמים אל המים. תמהים היינו, מתי יעשו להם הגלים סוף.
אֶליק, שאף פעם לא היה יכול לעמוד עם כל החברים בשקט – חדר לו לתוך המים (תוך אותה הפשלת־מכנסיים, כאמור) וניסה לגשש ברגליו את הסלעים־סלעינו, שמהומת־הים כיסתה עליהם ללא־הבחן.
צעקותיו אספו אותנו. בעינינו ראינו כיצד חובטים הגלים סיעות של דגי “בוּרס” אל הסלעים, ומן הסלעים אל החול – ובעקבותיו של אֶליק הסתערנו על שלושה־ארבעה מהם, שאילמלא אנו אפשר שהיו חוזרים עם הגל הבא הימה.
כל־כך היינו נרגשים עד כי לא ידענו מה אנו עושים בהם תחילה. על החוף היו פזורים רבים מן הסיבים הללו שהדייגים היו עושים בהם מחרוזות לדגיהם. חטפנו אחד מאלה והשחלנו עליו את שלושת שבויינו האומללים – ותוך כדי ריצה עשינו זאת – שהרי רצים היינו כבר בכל כוחותינו להביא את השלל לאמא, ועד שהשחלנום כבר היינו במטבח, וכבר שבויינו רוחשים ומיטגנים אצל אמא במחבת.
אבל איני זוכר את אֶליק נרגש כל־כך ומשוקע כל־כך בדגים ובדיג כשם שהיה בבוקר־חורף אחר, בין עמודי־הביטון של המרחצאות הקרים שנעזבו והוזנחו, כדרך שהיו עושים בהם מדי חורף בחורפו.
בין העמודים ובמחסהו של אחד מן הקירות החשופים נתלקטה משפּחה של דייגים יהודים, מן המעטות יוצאות המזרח שעיסוקן בדיג־של־כלום.
גבר שנראה בעינינו כבנה הבכור של המשפּחה בא עם לוח של פח בידיו והחל מנקב בו נקבים במסמר ובפלח־סלע. נשים – זקנה וכמה ילדות – קרצפו דגים שהוציאום מתוך סל קלוע. הדיחו קרביהם ושכשכום במי־ים שבדלי.
אחד שנראה כאבי־המשפּחה (לא ראינוהו אלא מאחור), דחק עצמו בכריעה כנגד קרן־זוית, שעשו עמוד וקיר, וליבה שם אש שאבנים ניצבו עליה מעברים. האש עלתה.
אֶליק לא היה מסוגל להתיק עיניו, לא מנוקב החורים, לא ממדיחות־הקרביים ולא מנופח־הלהבה. ואלו המשפחה שנתעסקה עיסוק רב ומזורז בארוחה המזומנת לה, לא נתנה דעתה על שני הזאטוטים שעמדו אצלם ולטשו עיניים.
הפח המנוקב הונח על האש ולשונות אדמדמות זעירות החלו מזנקות בלקיקה בעד הנקבים. העשן נעשה סמיך יותר ובעינינו ראינו כיצד בוערים לו, לקוסם שעל המדורה, ספיחי־קרשים, שברי־ארגזים, שזה עתה פלטם הים המלוח והזועף. עודם רטובים ניתנו באש והוכנעו ביד שאין ממנה מנוס – והעלו עשן ללא רחמים וללא תקנה.
עתה הגיע תורו של המעניין־מכל:
הדגים הוטלו על הפח הלוהט ומיד פתחו בריחוש ובצפצופי־כויה. הבן הבכור הפך בהם בזריזות וריח־חריכה מפעפע עלה ועמד באויר.
במרחב־החוף הפתוח החליקה רוח קרה את פני החול הלבן ותלמה אותו תלמיות־תלמיות – אך כאן היו מתנהלים במרץ חיי־משפּחה.
הדגים אשר האדימו־השחירו הורדו מעל הפח והוטלו ליד גל של פיתות על כומתתה של האם, על החול. דגים אחרים באו על מקומם וענן־הקטורת מיתמר ועולה.
הילדים במשפּחה החלו אוכלים, ואֶליק, ניכר הדבר, קינא בהם קנאה מפורשת וצובטת־לב – אך הוא לא זע ולא נע.
בלא שיגרע עין מן האוכלים ומן הצולים הלך וקרב אלי.
“דייגים”, אמר, כמי שרק עתה עמד על טיבם.
“דייגים. תענוג להם. ככה זה תענוג.” ואחרי הפסקה נוספת, כעומד על איזה גילוי גדול:
“ראית? – כך הם עושים את הדגים שלהם!”
בשום פנים ואופן לא היה אז למעלה מבן שש או שבע – אולם אני זוכר את השעה ההיא כאילו זה עתה נתחוללה עמנו לראשונה. זוכר אני את סקרנותו השקטה והעמוקה של הילד, את המשפטים האלה, הסתמיים, שבהם ביטא הפרחח מכיתה ב' כמעט את כל פילוסופית־החיים שלו: אל העיקר, אל העיקר תמיד, אל עשיית עצם הדברים במו־ידיו!
“כך הם מטגנים את הדגים שלהם”, כך הם חיים הדייגים. הנה חיים של משפּחת־דייגים, הנה איך יש להם בית בין עמודיו העזובים של בית־מרחצאות, הנה כך זה חיים – בתוך־תוך־תוכם של הדברים עצמם, קרוב־קרוב ליסודות עצמם, לים, לדגים, לחול, לרוח…
במו ידיו 🔗
אֶליק אהב לעבוד. שום דבר לא היה מעורר את הערצתו יותר מדמות פועל במלאכתו. פועל־בנין ראש לכולם, אך סנדלרים, זגגים ומתקני־פרימוסים – אף הם מן הטובים בידידיו. ידידות משוּנה נתפתחה בין אליק ובין שמעון (קרי: שי־מה־עון) – הסנדלר התימני. הלה היה מחבב את אליק חיבה עזה אולם כנגד זה היתה גם חמתו מתלקחת לעומתו בקלות יתירה. סנדלר־נווד היה, בארגזו מטמוניות ללא־שיעור, ומעל לכולן אותו שופין שהוא גם מגניט ובכוחו לצוד את המסמרים הזערורים קהילות־קהילות. פעמים היינו רובצים שעות תמימות לצדו של שמעון בשעה שהוא מטליא סוליה או קובע עקב ומשתעשעים בזה אחרי זה ולפי תור שמוּר בקפידה, באותו שעשוע־פלאים השם לאַל את כל החוקים המוגיעים של העולם הזה ופותח פתח לתנועה חדשה, בכיוון חדש, בנהירה חדשה – אל מה שמושך יותר מאשר אל מה שמכביד.
פעם הטיל שמעון את סכינו באֶליק ואילמלא הלה זריז כשד לא היה ניצל מפגיעתו, וכל־כך משום שמרוב ידידות היה מקנטרו, חוטף מכשיריו מתחת ידיו ופורע את מלאכתו בלא־הרף. אגב, תכונה היא באֶליק ותיזכר: את אשר יאהב – יקנטר. הא, קינטורים שהיה מקנטר עם הכלבים והכלבלבים הרבים אשר היו קניינו במשך חייו הקצרים!
כיון שאהב עבודה היה כל בניין חדש בסביבה עולה לאמא בזוג־מכנסים אחד לפחות. את הבשורה על דבר האוצרות החדשים: בור־סיד כבוי, ערימת־שקי־מלט, גדישי לבינים, חביות־צבע היה מביא על־גבי עצמו וברחבות אל אוהב: כתמי־סיד על ברך וחולצה, ידים צבועות עד מרפק ונעליים שטבלו טבילות־ממש בצהוב, בירוק ובאדום. תושבות־מכנסיו היה להן חוש מופלא לצוד נטפי־זפת שחורה שאין להם כביסה עולמית, ואלו את חזיתו – פרצוף, בבת־עין, סנטר וצואר – אוהב היה לפאר בפתיתי־פתיתים שמהם אתה למד היכן היה ניצב שעה שנשא עיניו לראות במלאכתו של הטייח. שהרי העקרון היה ללא ויתור: במו ידיו, במו ידיו ממש.
חצרנו, חצר־הבית, היתה ממלכה גדולה ואהובה – משום שאין לך מקום בו יהא הכל נתון למו־ידיו כמות שהיתה נתונה החצר.
קרקעה של החצר – קרקע חול. אין בה מרכותו הלבנה של חול־הים ואף לא מאדמימותו של חול־הפרדסים. מחוספסת כלשהו, פריכת־קורקר שהיה כאן גבעה בשכבר־הימים, מרובה־שיירי בנין ופליטת־מלט, קשה לרגל היחפה ועשירה בחלוקי־אבנים. קרקע עלובה, לא תצמיח ולא תלטף, לא אחידה בגווניה ולא עשירה באוצרותיה. קרקע של חצר־מחצרות במערבה של תל־אביב. חצר־אביונים; כיון ששלנו – אין טובה ממנה. עריה היתה עד שבאנו. הקיפה את הבית מכל עבריו כשהיא מניחה לו רק פתח אחד שיהא נושק לרחוב, במקום שמרפסת־חזיתו פורטת מדרגותיו אליו.
יצור חי אחד בלבד בחצר – הברז. חוץ ממנו לא התגוררו בה אלא שרצים לא־נחשבים שכמותם אתה מוצא בכל חצר: רמש ארכרך זה שהיה קרוי בפינו “מספריים” על שום זוג־המַששנים שהיה מרטט לפניו בזחלו פתלתלות, “פרת משה רבנו”, שבלולים, נמלים למכביר, שחורות ואדומות, לטאה קטנה, אחת לנדירות, ואנקורים־אורחים שלבך גס בהם. החתולים – רבואות אם לא מליונים – אינם עניין לכאן אלא הם פרק בפני עצמו.
מקום שעמד הברז – מרכז החצר היה, ולא בחינת־השיעורין עמדה לו בכך אלא בחינת־הערכין. שתי מעלות היו לו לברז. האחת, שיצא מן האדמה והצינור המוליך אליו טמון בה היטב ולפי־כך מימיו קרים עד עיצומם של צהרי־קיץ והשנייה – שהיה מנטף. כיון שהיה מנטף, נתהווה על סביבותיו מישטח ירוק, חלקלק, מלא עניין ורטיבות. לעולם היתה שלולית לרגליו, לעולם היית מפתיע אצלו אנקור בגמיעתו ולעולם יכול היית לתחוב אצבעך לתוך פיו ולחוש בו קטיפה לחלוחית־לטפנית ורירנית שמרעידה בך תענוג סמוי.
לבסוף אין לשכוח שהיה הברז עילה לעבודה. מפעם לפעם היה אבא חורץ דינה של השלולית (יתושים היו בבית, ובלילות היה אבינו מסייר את מיטות־ילדיו וטפיחות כפו הנאדרה בקיר היו מבשרות לכל מעיכתו של יתוש, שתיכף לכך תירשם על הקיר בדמות כתם אדמומי קל). כיון שחרץ דינה – גייסנו לעבודה, אֶליק היה רב ריב עקשני על הטוריה וסופו זכה לעשות בה את המלאכה. כבר היינו למודים בנסיון. תחילה פילס תעלה להפיץ את מימי־השלולית. לאחר שסייע להם ודחקם בלחי־טוריתו החלו קולחים ונפוצים, ואז הסתער על השלולית עצמה בחפנים של חול יבש, שטרח לגרפם מן העפר בגרירה קולנית דמוית־עידור ככל־האפשר. אבא היה מעיין עיון של כובד־ראש בברז עצמו, אשר לכל הדעות היה אבי־הרעה. סיכומו של אותו עיון היה תמיד במלת קסמים אחת: הפאקונג. הפאקונג מקולקל". לאחר שעיינו ואמרנו אף אנו “פאקונג”, היו כבר הכל מרוצים, מפוייסי־מצפון ושקטים. פעמיים ושלוש ניסה אבא להתנכל לברז במטלית, באספלנית־של־פלסתר, בגומי – אך במוקדם או במאוחר שבה השלולית כשהיתה, הוריקו סביבי־הברז, ובתחבך אצבעך בפיו פגשת שוב אותו ליטוף קטיפתי קריר שיש בו אחד מששים מתענוג.
מלאכה אחרת שהיה הברז מחייב קרבתה – הכביסה. את האש הראשונה, בבוקר, היה מצית אבא בעצי־המערכה אשר תחת הדוד, ואלו אחר־הצהריים, משחזרנו מבית־הספר ומחצית היום עודה לפנינו, המחצית הטובה, נטלנו אנו את האש (כולל עצים, נפט בשעת־הדחק, רמץ, מצלה־תפוחי־אדמה) על עצמנו.
אותה שעה היתה כבר החצר כדלתה של נהר גדול־עכור ונוספו לה אגמים, בצעי־מים, פלגים ויוּבלים. מי־סבון כחלחלים, מקציפים, תעו על פני החול הספגוגי, ועד שנבלעו בו באו עליהם חדשים והרחיקו נתיב. היה משהו גועלי ונעים בה בשעה במדרך־כף־רגלך היחפה בתוך מדמנת־סבון זו. התימניה היו לה ידיים כתוכו הקלוף של פרי שנצטמק וכנפות־שמלתה היו כנוסות לה לתוך מכנסיה השחורים והארוכים. משולהבת־סומק היו פניה של אמא ובתכוף הפצרותיה יש וסייענו לה בתליית שנים־שלושה זוגות־גרביים. עיקרו של ענין לא היה אלא בעבודה. ומאי עבודה? – הוה אומר: צליית־תפוחי־אדמה, תיעול־החצר למנהיגות־המים, הקמת דייק וסוללה על אגמים שנקוו ועמדו, חטיבת עצים יבשים וקרטומם עד־אש, שיסוין של להבות; לשון אחרת: כל מה שעשוי לסייע, עד תום־היום, עת נטפס ונעלה הביתה, לעיצובו של אותו קלסתר־פנים מפויח שיביא את אמא לידי ספיקת־כפיים נואשת: “מי ירחץ אתכם עכשיו, אין לי פנאי בשבילכם, אל תעזו להכנס ככה הביתה.”
מצד בלתי־צפוי באה לה גאולה לשלולית המים. דודנים שלנו, שהיתה להם נחלת־חצר באזור אחר של העיר, הביאו שבת אחת מחצית־האשכול בננות ירוקות מתנה לאמא. מה שוויה של בננה? אפס־אפסים, ומה גם שבננה ערבית היא, צורתה לא עגלגלת ולא סגלגלת אלא מין צרוף של זויות נוקשות ושטוחות. אעפ"כ, מכיון שמן המשפּחה היא – היתה למשל. משתהינו על מקורה נתברר שאותו אילן (כלום אילן הוא?) פרוש הכפות המרוסקות, הדלויות, השותה את מימי־הברז בחצרם, מתיחס לקיומו ברצינות, מנץ תפרחת, מניב פרי, בורא אשכול.
אמרה אמא, נשתול אחד כזה אצלנו. אמרו הדודנים, בבקשה, אנו תולשים יום־יום לפחות חזרזיר אחד המוציא ראשו ומבקש להיות אילן.
מצוידים במיטב החרמות וההזהרות עשו שני האחים מסעם בגבעות־החול, במפלש־השכונות ובמצער־כבישיהן ובדרכם חזרה נשאו עמם, מלופפים יפה בשקים רטובים, שלושה שתילים רכים.
באנו, מצאנו בור כרוי ומוכן, מצאנו שהוטל לתוכו עפר אדמדם, כמקובל: אדמה טובה יותר, מצאנו שהשלולית מנטפת לתוך הבור. מיניה־וביה נשתלו הפעוטים ומיד היו אומללים בנוף־החצר הערום והלוהט. הרבינו לתת להם מים. אחד לא נקלט, אחד נשבר בכביסה הראשונה, אחד גדל והיה לאילן־בננות מסועף, מתוק פרחיו הדבשיים־ורדרדים, ארך־אשכולות, גס־פרי, ונוסף לכך – שלנו. אלא שנצרכנו לשם כך לשתי שנים תמימות. מעתה היתה השלולית בהיתר, ונטיפת־הברז בהיתר ואף התעסקותנו המרובה בטוריה, באדמה, בזבל ובמריצות רעועות – בהיתר.
עוד בטרם חלפו אותן שתי תמימות העשרנו את החצר בצמחיה נוספת. כאמור היתה חצרנו עריה. פרט למה שגדלה פאת־גדר שלה קמשונים או הצהיבה לפעמים בכמה קרקפות מאוסות של “נר הלילה” שבחלנו בו מלקטפו מחשש ליקוי־עינים – כמאמר ילדי־השכונה – לא הצמיחה דבר. חצרו של שלוש־הקומות הסמוך הצטיינה בנופים נאים של אשל שתפרחתו הוורודה היתה אחד מנושאים ראשונים להגדרה־שבלב נוסח: כזה ראה יופי. החצרות שמעבר לרחוב הירקון מזרחה היו מאוכלסות בגינות או בצמחיית־פרא עשירה. חצר אביונים שלנו דלה היתה ונתבקש שנעשיר אותה במו ידינו.
עם חורף עסק בית־הספר על כל תלמידיו, ובהדרכת המורה־לטבע, בהתקנת גינות־ירק. זרעוני־צנונית ובצלצלים היו בבחינת ימצא. יום אחד התברר כי הנה מצויות לנו בבית גם כמה קופסות־גפרורים ובהן זרעונים משני המינים. כאן אנו נוגעים כבר במסכת חדשה, מסכת סחיבות, אך היא מצריכה דיון לעצמה ונניחנה לפי־שעה. עיקרו של דבר שהזרעונים היו, והחצר ביקשה התעשרות, ותחילתו של חורף בחלל־האויר ואפשר להתחיל לעבוד.
זכרנו מה שאמר המורה לטבע ולפיו נהגנו. את הגינה עשינו כמין תלולית שטוחה, מדופנת יפה, מוגבהת כלשהו מעל פני הקרקע. אדמה הבאנו בתוך גיגית־כביסה דחויה שנסתמכה על שתי קורות אותן נשאנו, זה מלפנים וזה מאחור, כמין משאוי. עשרות פעמים הלכנו ושבנו עם גיגיתנו; מגורשים מחצר לחצר, כוֹרי־בורות שכמותנו, עד שנצטבר בחצר גל נאה של עפר שחום־אדמדם שצבעו פריון.
זבל גירדנו מן הכביש ביעה ובפח. על כל רעי־של־סוסים שׂשׂנו כמוצאי שלל. אוצר גדול נמצא לנו במקום חנייתן של כרכרות־הערבים בקרן אלנבי־הירקון. שם נצטבר רכוש דורות. אל בין רגלי־הסוסים ואל מתחת לגלגלי־מרכבות נשתפלנו במלאכה. גרפנו כל הצריך גריפה, מיהרנו לנערו לתוך הפח, ואַצנו אל צעקתו החדשה של מי שתר בעיניו להלן. תוך־כדי עידור בללנו העפר והזבל אלה באלה, השקינו למכביר, צפינו בעננים לגשם וזרענו שורות־שורות, גינה אחת לצנוניות וגינה אחת לבצלצלים.
זינוק ראשון בבוקר מן המיטה החמה – החוצה: (אליק2, נעל את הנעלים, מה זה אתך, תתקרר!) נבט?
עם הילקוט על השכם, דרך גדרות לשם קפנדריה, ישר לתוך החצר והקומה גוחנת והעיניים בולשות: נבט?
הנס התרחש לאחר כמה ימים של גשם עם בוקר. אֶליק גילה את הצנוניות שהרימו גגון פעוט של עפר מעל לראשן ופקחו עין ראשונה לעיל.
תגובתו הטבעית גרמה להזדעקות כל הבית. לא קרה דבר, ברוך השם, רק צנוניות אחדות נבטו. נרכנו אל העפר. עכשיו, תוך עיון מדוקדק, גילינו נבטים רבים. יתר על כן, גילינו כי שורות־שורות מגלה העפר נטייה ניכרת להתרומם כחלב הגולש. בשובנו מבית־הספר כבר אפשר היה לראות מרחוק שהגינה היא ירוקה, (האומנם?) ולמחרת כבר הציע אֶליק לנסות אחד, אולי כבר אפשר לאכול.
הצנוניות והבצלים שלא פיגרו גם הם, גדלו מהר, אך יתר על המידה עשינו בהם בחינות־בגרות נסיוניות מתוך הלהיטות ללעוס משהו.
הגיעו גם ימים טובים. היתה צנונית בבית, גם בארוחת־בוקר וגם בארוחת־ערב, והדוד אהב בצל ירוק יותר מאתנו, וכל זה שלנו, במו ידינו.
האסון הודיע על עצמו תחילה, אך עשה זאת רק פעם אחת. עם בוקר מצאנו גומות קטנות, משוקעות עמוק בתוך גינתנו ובהם, רמוסים, בצלים וצנונית. טלפי חיה או נער מזיק? אבנים שנפלו ונעלמו, כיצד? אֶליק הציע לשכב ולארוב. ההצעה היתה מושכת אולם היתה העת ללכת לבית־הספר.
אותו ערב אכלנו פעם אחרונה צנוניות שלנו בשמנת. למחרת חזרנו מבית־הספר ולעינינו האסון עצמו. אמא כבר עמדה בחצר וידתה בהם אבנים. הם לא התרגשו ביותר והתרחקו בעצלתיים. החמורים, חמוריו של מוביל הזיפזיף! הא, חמת־פתנים שהתלקחה בנו! עכשיו ראֵה חיתוך־אופי והבדל־אופי. אני מיהרתי לגינה, לראות מה הזיקו, להציל אם אפשר. אליק זינק על החמורים.
אני עצמי בקושי ראיתי מה שראיתי. היה זה חורבן, פשוטו כמשמעו. שנאתי שנאת־אין־אונים את הזיפזיף, את התימני העושה בו מיקח וממכר, את הבניינים הגדולים הצומחים לאחרונה בכל מגרש, את המהומה הזאת הקורעת גדרות ותחומים, הבוססת ברשות־היחיד, המקפחת גינתם של נערים, המשליטה את טלפי־החמור על ערוגות רכות –
אליק כבר היה מזעק בקולו ודוחק את אחד החמורים לפינה בגדר. מקל היה בידיו מאי־אן. חבט בחמור. שמענו את החבטות כניעור־שטיח מקומה ב'. החמור ספג את שלו בצידוק־הדין וחמתו של אליק רתחה ועלתה להרוג ולהשמיד – עד שפתאום ניצנץ בו רעיון. והרעיון היה סופו של המעשה. בקפיצה אחת היה ישוב על גבו של החמור. החבטה הבאה כבר היתה על אחוריו של זה בעוד רגליו מדרבנות בצלעותיה של הבהמה העלובה. זו הבינה מיד לרצון קונה ובנעירה ארוכה דהרה מתוך החצר, ועליה – אליק המנצח.
שמטתי כמה עלעלים שנרמסו וחמלתים תחילה. ידעתי קצו של עניין בבואו. אליק נתקשר לחמורים בחיבה מופלגת. התימני, בעליהם, נסתייע בו ברצון שיובילם תחתיו. הוא עצמו היה נשאר לצבור ערימותיו היקרות בחוף.
לפחות שבועיים ימים היה אליק מבלה את ימיו בניהוג זה של צמד־חמורים המוביל זיפזיף לבניינים הארורים הצומחים ממכל עבר.
במו ידיו היה דוחה מעליהם את השקים הכבדים שיתמוטטו וירוקנו תוכנם במקום המיוחד לכך, ואחר זאת, במו ידיו, מנערם ומשיבם לגב החמור. ברכיבה של גאוה היה עושה דרכו חזרה לחוף.
וכך עד שמצא לו ענין חדש.
הנשיקה הראשונה 🔗
א. שבחי החוֹל 🔗
כביש אחד בלבד הוליך אל בית־הספר, ומכל רוחותיו היה מוקף גבעות של חול ומה שפסק ביניהן, גיאיות של חול. לאורכו של הכביש מוצבים היו בלא טרחה בתים קטנים בני קומה אחת, ואלו בן־הקומותיים הריהו מתחרה בבית־הספר עצמו. בניין בית־הספר, שלעולם לא הבינונו מה טעם מראהו כאילו נתעקל מחמת חום וצורתו כרכבת בשעת סיבובה, היה מזדקר מרחוק, מעין טירה על פני חולות. עד שאתה בא לספר שאר תכונות מופלגות שנמנו בו, חלונותיו המקושתים, מסדרונותיו הארוכים, גרם־מדרגותיו צר ופתלתול, כניסתו רבתי שהיא לעולם סגורה, בריכתו זוטא שהיא לעולם ריקנית, ראה בסביבותיו שהן נפלאות שבעתיים. הריהן גבעות־החול, הכרמים, המשעולים והדרך היורדת לים, קצרה ויורדת.
גבעות־החול – שמע ומשש. בקצות־אצבעותיך חוש רכוּת זהבהבת זו, לבנבנת, שאין טהור ממנה בעולם; רכות גיבעת, חמימה לעתות־בצהריים, קרירה לעתות־בערב. כלום אפשר להביע פלא־כל־פלאי גבעות־החול בלא שתהא ממששו?
תענוג זה שאתה מתענג במה שנקרא קרקע; אהבה זו שאתה אוהב את הנפילה, למשל; קלות זו שבה אתה יכול להתכתש, להאבק, להתהפך אחת ושבע, להתגלגל אומד עשרות מטרים מראש גבע לתחתיתו, להטוטים וקפיצות ומפגנים שאתה מתיר לעצמך בלא לחשוש מפני שבירת־עצמות.
גבעות שבסמוך לבית־הספר עוד היה בהן כיבוש־היצר קצת, מדרונן אינו חומה ומורדן אינו תהום, אבל מה שסייע לנו הסיליקט השכן לא נשכח לו טובו לעולם. שם, סמוך לבית־חרושת־הלבינים הבולע טונות של חול ליום, כרויים היו תהומות שהנשימה נעצרת. שם נקיקי־סתר, שם פסגות־רום, שם נוף־הרפתקה שאין שני לו. שם חלפו השעות בלא־דעת בטרם תשבע אפילו מחזור אחד של תענוגות, כגון: גלגול מופקר זה במושכב, מראש תהום לתחתיתה. מחזור אחר כבר דורש שעות אחרות. התכתשות למשל, הריהי מחזור בפני עצמו: זה ידחוף את זה ועדיין לא הוברר מי תענוגו גדול יותר, הדוחף והוא מפרפר בידיו להחזיק שווי־משקלו או הנדחף, והוא מפקיר את עצמו למשיכתה של התהום ולעינוגי־הגלגול שאין לו מעצורים, וסופו חבטה רכה ונעימה בתחתיות־המדרון.
כמה וכמה מעלות ושבחים מנינו בהן, בגבעות־החול שעטרו לו לבית־הספר כמין עטרה של זהב!
אמרנו: יפות הגבעות לחפירה. יש חפירה סתם, שוחות צרות ומשורבבות, שבעומק לא גדול הן מספקות לך חול רטבובי וקריר אפילו בעיצומו של תמוז; יש חפירה שעלילה בצדה, חפירת־מערה לאוצרות ה“שבט”, חפירת־תעלות־קשר שאתה בוחן בהן עד להיכן קולה של לחישה מגיע תת־קרקע; ויש חפירה שתכלית בצדה, כגון חפירת־תנורים שלועם לחוד וארובתם לחוד, ואתה מחזקם בלבינים, תוחב בהם אניצי־קש וכפיסי־עץ ומעלה שלהביות ועשן.
אמרנו: יפות הגבעות לשכיבה. יש בשעת־בוקר, שאיחרת לשיעור ראשון ואתה נמלט מעינו הבוחנת של המנהל או שסולקת משיעור שני ושוב אותה עין. בשעה זו אתה שוכב קצת למטה מקו־הרכס, שלא תתגלה חלילה – כבר ראינו שיצא המנהל לשוטט על סביבי־בית־הספר – וכל העת אתה חובט וחוזר בילקוט־ספריך לנערו מחול, ולבך צופה לצלצול. יש שבשעת־צהריים, בשעת חזרה הביתה שנשתהתה לכם משום משחק או שיחה או רחצה בים, כורעים אתם כאן לפוש, בלב החמה הקודחת, וילקוטיכם כפויים לכם מעל לראשיכם, וגופכם מצומצם שבעה צמצומים להמלט מן הלהט. ויש בשעת־ערב, המזמנת תלמידים לבית־ספרם מטעם זה או אחר – ותדיר בכולם זימוּן־משחקים – ואז שכיבתך מפורקדת על חול, השומר חומו ומפיגו אט־אט, ידיך נוברות ברך וכפות רגליך בוטשות ברופס, ואתה מתבונן במה שקרוע ברוּם. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ויקרא לרקיע שמים… הנה חוזר בו מעשי יום־יום, שקיעתה של חמה והנה חוזרת בך התפעמות יום־יום שמעמידה גסי־הפרחחים וחצופי־הבוסרים בצד ילדים גדלי־מבט לקום ולקרוא זה אל זה, תביטו יופי של שקיעה! בידיהם סנדל שלא נרכס, כדור שלא הוקפץ, חולצה שלא נלבשה – ניצבים הם על רגליים דקות, קהל לא־אורגן ולא־סודר, פה ושם בוחשים בשעת־מעשה אגודל רגליהם בדייסת־החול הקרירה, צופים פני־מערב, סופגים רישומו האדיר של ים רקוע בכחול, של נתח־שמש עז זה שיורד ובא אל פני־המים, לובש ופושט צורה במאמץ־הידחקות עליון, מציף יקום־ומלואו המיה ורודה, געגועים ושלוה.
יפות הגבעות למזימה. יש ואתם קבוצה, כדורגלנים, שודדים, אוספי־פקקים ושאר מיני־רכוש – או־אז אין יפה למזימה ולהמתקת־סוד מחיקן של גבעות. אסור שיתפרסם דבר הקבוצה. כידוע כל חבורות שבעולם – הסוד הוא עיקר־קיומן. אחד־אחד מסתננים אתם אל מקומכם בגבעה ושם אתם ממתיקים סודכם בחשאי. יש שאתם שניים, רוצים לסדר שלישי, כיצד מכינים לו פח אם לא בגבעות? מעשה באליק שהוא וחברו גמרו להפרע ממושחת אחד שהבאיש את ריחם בכתה. שכב אליק במארב ואלו חברו קראוֹ לאותו מושחת והוליכו עמו שולל. עד שבאו היתה דעתו של זה מוסחת כליל ואליק זינק עליו במפתיע ושפטים שעשה בו נסתמנו בשלושת־ימי־בכיה ובתלונות שהוגשו למורה ובהן פרטי כל המעשה לפרטיו.
יפות הן הגבעות לבדידה. בדידה אם לא על כרחך היא, פעמים גדולה הנאתה מכל הנאה שבעולם. מהלך אתה מתון־מתון בידיים ריקות ובראש ריקן (הילקוט והדאגות בשולחנך אשר בכיתה), גולש לאטך במדרון ומטפס עקלקלות בזה שאחריו, רובץ רגע ומשנהו קם. משתופף לצרכי שעה רבה ובה בעת מתעלל בנמלה קטנה, תמימת־דרך. הולכת – חוסם דרכה, פונה – חוסם ושב, מתהפכת – מהפכה שתלך, שבה ללכת – חוסם דרכה, פונה – חוסם ושב, וכן הלאה עד שתקוץ בה ותכסה עליה בסנדל כשאתה מפנה דעתך להרפתקאות חדשות.
הרהורים שבין אדם לעצמו יש בהם מטעם־התוגה. טעם זה אתה חש בחולות. הנה, נניח לרגע אחד, עולה אתה על רכס זה ושוב אינך רואה מה שצפוי, אינך רואה בתים וכללם עיר. תאר לך, בו ברגע מסתבר: בלב המדבר. מביט ימינה – אף לא סימן של יישוב, מביט שמאלה – אף לא סימן של ישוב, מביט לים – אף לא כלום, מביט לצד השכונה – אף לא שום דבר. הנה בלב־המדבר אתה. שים לב כאן יכולה להיות מערה של חיה. הזהר מנחשים. אריה, כן אריה. עכשיו צריך להופיע סוס. סוס שחור או סוס לבן. אני – על הסוס ואז העניין מתחיל להיות חביב. אני יושב על הסוס, כמובן עבאיה, משהו מעין עבאיה ששובלה מתנופף אחרי ברוח, חרב של כסף, על הפנים כיסוי המסתיר מחציתם. באוכף־הסוס נעוץ רובה, כזה שראינו באחד במאי אצל השוטרים. באוכף־הסוס, אמרתי, נעוץ רובה. אתה נותן, אני כלומר, נותן דרבוּן לסוס – תביט יופי של זינוק, אני יודע לרכב, אגב, אני באמת יודע לרכב. הסוס נותן זינוק ואנחנו כבר למעלה. מה זה שם? – מחנה־בידואים. אהלים שחורים, סוסים, צאן. בדהרה אני פורץ לתוך המחנה. כלבים נובחים. אדוניהם פורצים מן האוהלים עם חרבות, פתאום הם מקיפים אותי בשמחה. יה עלי, אכבר עלי, עלי הגדול! אני מתכופף אליהם מהסוס ובמלה אחת – אחרי. (הם כבר מכירים אותי, הם השבט שלי, הם האנשים שלי). במלה אחת הם אחרי, וכבר אנחנו עפים. אלף סוסים שחורים ולבנים, הם אחרי, עפים במדבר, אחר־כך זה כבר לא חול כזה, אדמה יותר קשה שהסוסים לא יתעייפו.
אולם הנה עלית ברכס ולעיניך, עובדה ארורה, גגותיהם של כמה בתים במפוזר, מעשנותיו של הסיליקט מאידך, עגלה יומיומית מחריקה והולכת מלוא עומסה, קרע עתון מתגלגל ברוח ובא לרגליך. הבידואים והסוס, קלים להעלם וגמישים מהפגע, נגנזים מיד במקום שממנו יוּצאו שוב בהזדמנות ראשונה. אולי עוד הערב עם חשיכה, בבית, למשמע זמירותיו הנוגות של אבא או למראה הציורים הצבעוניים והמוזרים על קיר־החדר בגעת בהם קרני־שמש אחרונות.
טעמם של נזירוּת והרהורי־תשובה בשעת הילוך בודד ומהורהר במדבר־החולות. שעה זו שהיא פנויה בידיך משום סילוק שסילקוך משיעור האנגלית – מה יהיה בסופה? כבר ידוע שבעולם הזה נותנים את הדין. לא הכינות בבית את הדקדוק, וכי כיצד אפשר לבזבז שבת שכזאת על שיעורים? כיון שנותנים את הדין בא דכדוכה של נפש ומוצץ: מה יהיה? צריך שאני אהיה בן־אדם. מספיק לראות צערה של אמא ותמיהתו של אבא כדי לסלוד מן הקלקול. עכשיו שוה בנפשך: אני עושה כל שבכוחי להיות בן־אדם. מהיום אני לומד אנגלית וחשבון. חסל סדר קלקול־מידות. במשך חודש, עד הבחינות, אין אני נופל מן הטובים שבכיתה. להיות מסודר ויפה. מאמא אני דורש נעליים וגרביים לבית־הספר, לא עוד סנדלים ולא עוד יחף ולא עוד בגופייה לשיעור. אחרי־הצהריים – ישר הביתה. עושים שיעורים ואני מוכן להעתיק את כל יהושע ושופטים מחדש. קוראים ספר. צריך למצוא מה שאבדתי, להחזירו לספרייה ולהתחיל שוב להחליף. צריך להיות בן־אדם, זה לא קשה, אליק. אחרי הכל יש לך שכל יותר מלכל הקופים וביחוד הקוֹפוֹת שדוגרים בכיתה וגם בבית ולומדים הכל כמו קופים אחרי המורה בעל־פה, אני אראה להם שאם אני רוצה אצפצף על כולם. הייתי מתחיל בזה הרגע, רק אין לי כאן הילקוט, הייתי יושב ולומד, צריך לחזור לבית־הספר, אולי צילצלו ולא שמעת. מי יודע כמה רחוק כבר, מהר.
פּסיק־אדם מתייגע במעלה גבעת־חול. צופה אל בניין בית־הספר, ממהר וגולש להלן. משם ואילך רושם נתיבו עקבות עמוקים, ללמדך חפזון שנחפז. ליד בית־הספר נאחז בשביל כבוש ורגליו רצות. פסיק־אדם מגיע אל החצר וקולט כהלם שאונה של הפסקה. לרגע אחד עודו מן הנפילים אשר בארץ, עוד קרום חלומותיו ובדידותו עוטהו כמין קדושה חוצצת. לרגע אחד אין תברגתו בחיי החצר נענית לו, אך מיד נקרע הלוט והפסיק מתברג והולך לתוך חיי־החצר, הנה בידיו כדור־הטניס הלבן, הקטן. הנה הוא משחק ב“לְחַמֵם”. בעולם הזה נותנים את הדין, ואלו יצר משכיח דין.
ערבים אמרו: יפות הגבעות לענב. אמרו ועשו, הנה מנומרות הגבעות במישטחי כרמים כמלוא המרחב; עד שרונה, עד הירקון, עד בית־הקברות המושלמי ליד הים. ענין נוסף שאתה מוצא בגבעות, קילוס הנוסף שיש לקלסן.
כל אלה שבחי החול.
ב. שבחי המדרש 🔗
שניים הם, המורה והשיעור, העושים את חייו של אליק יום־יום. הריהם נוטלים לרשותם חומר עדין ורגשי זה שהוא ברגיל רשותך שלך ועושים בו כטוב בעיניהם, גוזרים וחותכים, מתאימים ומדביקים, טופלים ומחברים, נותנים פרצוף וקובעים צורה. שניים אלה, המורה והשיעור, אין להם קיום אלא בחיבורם. וכי ראית כבר שיעור בלא מורה? וכי ראית כבר מורה בלא שיעור? בכל זאת המורים לחוד והשיעורים לחוד. יש מורים חביבים ושיעוריהם שנואים, למשל שיעור התעמלות, למשל שיעור מלאכת־יד. עכשיו צריכים בדיקה מיוחדת אלה וכן אלה.
מורים הריהם עניין מסובך, ואליק שניסה להולמו בדרך ישרה ופשוטה, כדרכו, לא תמיד הצליח. מה אמר אליק? כך אמר: מורה, ככל אדם, הריני בוֹחנו תחילה במַששנים שלי: ידיד או שונא, רוצה טובתי או סתם בריה מבוגרת שאני לדידה רמש? בהיבחנה תתברר שיטה זו כנאותה ביותר, כבריאה וצודקת, אך ביומיומו של בית־הספר גרמה לו לאליק תקלות לא מעט. מורים שגילו ידידותם ורצונם הטוב זכו לקבל מאליק מלוא־חיבתו ונאמנותו, אם כי עשוי היה לבוא לידי התנגשות גם עמם מפעם־לפעם, אך מורים שלא הוכיחו עניין אמיתי ביחסם לתלמידיהם היו שנואים ובזויים עליו יותר מכל. פעמים מוטב היה לו אויב מושבע שאינו פוסק מלהטרידו בתביעותיו – למשל המנהל, ועוד ידובר בו – מאשר איזו בריה מבוגרת, כאמור, שבכלל לא נתנה דעתה למתרחש בקרב תלמידיה. משום כך היית מוצא אצלו פעמים, במפתיע, חיבה והערכה לגבי הקשיים במטרידיו מבין המורים בצד שנאה ובוז לגבי מורים שלא נגעו בו, לא לרעה ולא לטובה.
חיבה מופלגת רחש אליק לגבי מורה אחת שלא שכחה לעולם, מורה שהובילתו שלוש־ארבע כיתות בבית־הספר. שנים ראשונות אלה אין להבדיל בין מורה לשיעור, המורה והשיעור אחד. בו־בשיעור קצת אתם משחקים וקצת אתם מתעמלים, קצת אתם מציירים וקצת אתם בונים בּ“לוֹטוֹ”, קצת אתם משרטטים על הלוח וקצת אתם משרטטים במחברותיכם.
כוחה של אותה מורה שידעה להאציל מחנו של דָבר אחד על שממונם של האחרים, שהכרח פדגוגי הציבם במסכת־שיעורים ולא חיבת־שומעיהם. תרגילי־חשבון לא יאהב איש, אך אם כרוך בהם משחק מותח, זמרה ומחול – ממילא הם נבלעים. תרגילי־כתיבה הריהם דבר שומם וקר, אך אם כרוכה בהם תחרות של תצוגה עצמית ליד הלוח – מי ילד עז־נפש ולא יקפוץ עליהם? כן האצילה מחנה שלה, מאהבתה לתלמידיה, מרכוּת־אם שבה, על דברים שהעניקה לכיתתה.
זכר לה אליק זמר אחד שהיתה מחבבת לשננו, ופעמים, בנוח עליה רוח טובה, היתה שרה אותו לבדה, והיא לכיתה שעה של התרוממות. היש כגוזלי, היש כעוללי, הלואי וכאור פניו כן יאיר מזלי, הלואי וכאור פניו כן יאיר מזלי, היש כעוללי, היש כגוזלי… גאוה זו שהיא מתגאה בעוללה־גוזלה (שהיא מתגאה בנו), החשבה זו שהיא מחשיבתוֹ לשימו אות למזלה – ואותה מנגינה מתבקשת־מאליה, שחומקת לך אל מתחת ללשון בלא שתרגיש – הנם הנם טעמי־השיר.
מעודה לבושה נאה, כלשהו חגיגי, כלשהו אָבל. רבבים וגיחוכים שאתה מוצא במורים ובבוגרים אחרים לא תמצא בה. כוללוּת שהיא כוללת הלימודים כולם בידיה מסתברת מאליה באצילות הופעתה. אין היא מאלה שניתן לערער על מעשיהם. מלה שלה בחזקת אמת; הצעה שלה בחזקת חוק. כמה פעמים קראתוֹ לאליק ואמרה לו דברי־כיבושים בקולה הרך, דומה היה על עצמו כמי שנטל כלי נאה במו ידיו ושברו לרסיסים. בוש היה בפני עצמו שהגיע לידי כך. צא וראה גדולתה של מורה שהכירה בזאת ולא הרבתה לנצל כוח נזיפותיה לגבי אליק, שידעה רגישותו היתירה כלפיה. זו מורה שהעבירתו שלוש־ארבע שנותיו הראשונות ועשתה אותן תמונה כוללת אחת, רכוש גדול אחד שנבלע בעצמותיו; אולי השלם והמלא והנאה במיני הרכוש שרכש לו בחייו.
שנה חמישית, כיתה ה', העמידתוֹ בבת־אחת בפני כמה־וכמה אויבים, שאם לא יתבררו בהקדם ידידים – יישארו אויבים עד הסוף, ואלה המורים שהופעתם הביאה לכיתה אותה חלוקה חוצצת שבין כיתה, למקצועותיה, למרביציהם.
המנהל, פטרונו של בית־הספר, שליט־המורים, שרוי היה בכל ומפיו אתה חי. נשף הרצל בכ' תמוז בחסותו נערך, ודיון מפורט בין שמש לתלמיד, על סיבותיו המדויקות של חורבן־הכיסא, גם הוא בחסותו נערך. שיעור חופשי אינו שיעור חופשי עד שיבוא המנהל ויאמר כך, ואלו אם רוצה מורה לסלקך משיעור ולהטעימך כך שלא פרס יהיה זה אלא עונש – אל חדר־המנהל ישלח אותך; חכה לו שם עד שיבוא, ואתה, כבר אתה שומע בחוט־שדרתך ובשיפולי־מפרקתך דברים שייאמרו לך באותו חדר ועתידים שיעותדו לך באותה שעה. פעמים הוא מרביץ תורה בכיתה ח', אך רובו מפקח ומרחף על פני הכיתות כולן. קפדן, לא גבוה ביותר ושיבה בשערו לא מעטה. קולו צרוד כלשהו ובכל זאת אינו חוסך בהרמת־קולו. בקוצר־רוחו יש ויטעימך צליפת־אצבעותיו, בעיקר כשהשעה קצרה או בעת שיש למנעך מלהניח יד על ילקוט שנלקח ממך כעונש. אימת־האימות – שתיקתו. ייעף או יבקש חידוש או אולי יקוּץ מאליו בכל אותה הרמת־קול – והוא פוגשך חומק במסדרון בשעת־השיעור. אתה קופא על עומדך בטרם יניד3 עפעף. לכל היותר יאמר נוּ ויחסום לך דרכך. יעמוד: נו? – הנה הוא עומד והנה אתה עומד. הוא ספק מתבונן בך ב“נו” שלו, ואתה ספק מתבונן בו בניחושים שלך. שוב הוא שותק ושוב הוא מפטיר נו אחד. נו זה יש בו כל הטעמים שבעולם: נו, מה יהיה בסופך. נו, מה שוב קרה אצלך. נו, מה עושים בך. נו, אמור בעצמך. נו, הגם הפעם תבקש סליחה ומחילה.
ניתנת האמת להאמר: כמין אֵל זועם היה המנהל, חתיתו על בית־הספר במשך כל שנות־הלימוד. שום דבר לא נעלם מידיעתו הבוחנת ומזכרונו הנטרני ושמות תלמידיו ידע על יחוסם ויחוסי־יחוסם עד דור עשירי. במלחמה כמעט־נואשת נגד עדר פרוע של מאות חיות טרף חרוצות ורעבתניות כילה את כוחו ואת עצביו. על מה נלחם ועל מה לא נלחם – שלימותם של הכסאות ונקיונם של השולחנות, הן עניין פעוט זה בלבד מצריך גדוד של מנהלים; דיו ושפיכתו, מורים ושלומם, איחורים (בעיה רצינית), צמחיית־החצר ושיחיה, רכוש בית־הספר ונפגעיו בברזים, שקט בשעת־השיעורים, מקרים מיוחדים – תלמידים מיוחדים, הורים וטרחנותם, גניבות, מכות, שלושה מקרי־פציעה ליום, משחקים אסורים (באולרים, בכסף, בקלפים), רוכלים וגירושם, מדריכי־תנועות־הנוער כשועלים בכרם, ועדיין לא מנינו צרור־צרותיו עם המורים. על אלה לא ידעו התלמידים הרבה אבל ודאי היוו משקל של ממש בעומס־הצרות המנהלי. צרוד, עייף, נאמן לעניינו, מסור לתלמידיו, טורח לשמור נצנוצו של איזה חזון פדגוגי לבל יתעמעם, כך הוא נובר במסדראות בית־הספר, בחצרותיו ובסביבותיו לשמור על חיוּתה של השקדנות המדרשית.
אכן, כמין אל זועם היה, אבל ראוי שלא נשכח גם זאת: מרגע שעזבו בוגריו את בית־הספר נתהפך יחסם אליו לאהבה ולהוקרה. לאו כל מורה זוכה לכך, וזה שכרה של מסירות.
כנגד נשקם של המנהל וחבר־מוריו בבחינה, בשלטון על התעודה, ובעונש על כל סעיפיו – עמד לעם התלמידים נשקם שלהם – עיניהם. המנהל ומוריו על הקתדרה היו ניצבים, כמין חזיון־משחקים עברו לפנינו, ובדרך זו לא נעלם מעינינו אף פרט קטן אחד. הכל ידענו, מה שלא ידענו מילאנו בחריצות־דמיוננו, מה שלא מילאנו בחריצות־דמיוננו – באו תלמידי הכיתות הבוגרות וסחו לנו מנסיונם. כמין מסורת היתה זו, מסורת שמועות, אגדות ודברי־חכמה על דבר האנשים הללו אשר מעבר לספסלים הקדמיים.
המורה לחשבון יצא זה לא כבר ממוסד חולי־הרוח, מבית־משוגעים, בכך לא הטלנו ספק. קשה להסביר מה טעם הוא מרבה כל־כך לפשפש בכיסיו ומה עניין זה שהוא תוחב כפות־ידיו הדקות והשקופות בחגורתו בעת שהוא מרצה לפנינו, אך לנערים בינם־לבין־עצמם שמורה היתה הסברה משלהם על הדבר הזה, הסברה שאין לפרשה, וגרגור של תענוג היה חולף בציבורם כל־אימת שתנועה עצבנית ומפורסמת זו נשנתה וחזרה לפני הכיתה. הלה היה יהודי צנום שמשקפיו וחוטמו מהלכים לפניו, מי ראהו פעם בחולצה מגוהצת ונקיה? משהיה קולט גרגור־תענוג זה שחולף בשורותינו, מיד היה תוחב שני אגרופיו בכיסיו, הופך והופך בהם בחימה כבושה, וכבר רוקו מותז על פני כל הכיתה, האם כאן קולנוע או שיעור לחשבון? נודלמן תגיד לי בבקשה, האם כאן קולנוע או שיעור לחשבון?
מגוחך ומסכן היה המורה למלאכת־יד, ואנחנו שַתנו לו ביד רחבה נוספות על גיחוכו ועל מסכנותו. המסורת סיפרה עליו שפעמים היה מקיא בפני הכיתה, מישהו זכר שפעם התעלף, אחר סיפר שמרוב זעם אין־אונים היה בו מעשה וקלקל במכנסיו. מעשים מופלאים כאלה – ולא יקרו בכיתתנו? לאו! מחויבים היינו לסחוט ממנו הפלא־ופלא מעין זה גם אצלנו. קונם עליו אם לא יתעלף לנגד עינינו, אם לא יקיא או, בהאיר לנו מזלנו, אולי אף יותר. מה שנבע מכך היה שיטה ענפה של עינויים אשר לא נעשה לה סוף כל עוד לא נמצנה עד תומה. אנו רוצים התעלפות! נתפתח והלך מה שקוראים שיעור־מלאכת־יד. שיעור זה ניתן לנו לא בכיתה אלא בצריף־הנגרייה שבחצר, וכאן יש להשיג שפע־האפשרויות הנלבבות ששיעור זה ומסיבותיו המציאו לכל תלמיד בעל־דמיון. שבירת משורים, מן הקלות היא. ריב הריהו ענין נאה. מתקוטטים שניים על כפיס עץ, מביאים ריבם בפני המורה. הלה מכרכר ביניהם לשכנעם כי אין זה אלא כפיס עץ. לאו, הם חפצים במשפט־צדק. מיד מתערבים ובאים נוספים. ביניהם טופח המורה כפותיו להשקיט הכיתה ומשום עניין הלימודים להלן. הולכים אחרים ומשרבטים על הלוח במיטב־גיריו הצבעוניים, חוטף מאלה גיריו, מטפס בעל־השרירים על קורת־הגג המברחת ומפגין כוחו בתעלולים, מציצות בנות משיעור התפירה בעד החלונות וההשתוללות עולה מעלה. מעשה והעלו אש בערימת עצים. שמחה שהיתה באותו יום! מכל מקום עדיין אין איש יכול להעיד בשבועה כי ראה בעיניו את המורה למלאכה כשהוא מתעלף או מקיא, אך דומה כי מסורת מעין זו ממשיכה לעבור מכיתה לכיתה. יש לנסותו, אומרים.
“גרעינים” היה כינוייה של המורה לזמרה. מהיכן צץ כינוי זה – אין איש יודע, הריהי אשה נאה וצעירה, קולה נעים והיא מרבה לנגן בפני כיתותיה על גבי קונצרטינה קטנה שצליליה דקים ומעונגים. הריהי ידידתם של כל חובבי־זמר ושיעור שלה הריהו תענוג, בלא־ספק. נוי זה שנתברכה בו בהופעתה, בגופה ובקולה לא נתן מנוח לתלמידיה. חיטטו ומצאו דבר לטפול גם עליה. מה אמרו? אמרו, המנהל מחזר אחריה; אמרו, הס מלהרגיזה, יבוא המנהל ויעשה שפטים, שאת קנאתה הוא מקנא. אמרו, צאו וראו שהוא מרבה לבקר בשיעוריה, כלום עד כדי־כך הוא מוזיקלי? הבנים כבר ראו הרבה בדמיונם, ואף־על־פי שהיו מחבבים אשה נאה וצעירה זו, לא מנעו לשון גסה בינם לבין־עצמם, והרי היו שעות שלא פסקו מלנבל פיהם שיטתית כשהם כורכים בדבריהם מורים ומורות, תלמידים ותלמידות, כל אדם עובר לתומו וכל אשה מרחוק.
המורה לאנגלית נתברכה במקצוע השנוא ביותר. עשאה אלוהים אשה מזדקנת, כלשהו טרופת־עצבים ושפתנו בפיה נלעגת. כן נתן לה אלוהים שמלות קצרות ותחתוניות שלה משתרבבות תמיד למטה מהן, מציצות בלבן ובורוד ומעוררות רחמים. הבנות היו מגחכות ביחוד על הדבר הזה, ובכלל דומה שהיה להן מה לספר עליה. שתיים חזרו פעם מביקור שביקרו בביתה ונשבעו כי בשעה שפתחה דלתה למטבח ראו שם, במעומד ואצל הקיר, ארון של מתים. לא היה כל ספק כי בעלה המנוח היה זה, שהרי היא אלמנה, כמסוּר במסורת, ולא היה ספק בדבר כי היא מתייחדת עמו. בלילה לא הייתי רוצה לבוא אליה, הכריזה אחת הבנות ודבר של טעם הכריזה. מעשה “זקן כּחול” לימדה לתלמידיה מתוך ספר לימוד ירוק־הכריכה ובאו וביקשו למצוא בכך סמוכין לחייה, בדרך הפוכה. אמר מישהו, שלושה בעלים היו לה וברחו ממנה (לא ייפּלא), הרביעי – ביקשה להבטיחו מפני הבריחה, חנטה אותו והריהו אצלה שם בארון.
המורה להתעמלות הוא סתם נבזה וחדל־אישים. נוטל אדם את הטוב, המשובח והמעולה בשיעורים, ממסמסו במו־ידיו והופכו עינוי. ברשותו כדורים, ברשותו משרוקית, ברשותו לצוות עלינו משחקים, מחניים, הקפות, כדור־יד, כדור־עף, כדור־סל – לא! זה מעמידנו בתילוי־עקבים, מנפנף לנו זרועותינו לצדדים, לפנים, למעלה, ארבע, אחת, לצדדים, לפנים, ארבע, לצדדים, לפנים למעלה – די! – פישוק קפוץ! פישוק אמרתי, מי עומד שם כמו גולם? אתה שם, מה אתה, סמרטוט? פישוק רגליים אמרתי, כפיפת־גו לפנים והצדה, שמאלה, ימינה ולהתרומם. במספרים, אחרי – החל. כפוף, הצדה, ימינה, למעלה, כפוף, הצדה – מי זה שם מפטפט?
היה מעשה והוביל את הבנים כולם בריצה קלה על פני החצר ובזרועו חבוק כדור מנופח, מגרה. אליק חמד לו לצון, התגנב מאחוריו ותוך כדי ריצה הטיחו לכדור מתוך ידו. זה שטבעו בקפיצה – קפץ אחרי טבעו, ומיד עטו עליו כל הנערים והיה עליז. קנה לח שמצוי היה תמיד בידו חבט המורה באליק על רגליו ללמדו לקח. כאב וזעם שנצטבר ומשמעת שנתפרקה חברו יחד ואליק עט על מכהו באגרופים שניים. בטרם הספיק להתאושש החדיר בו אליק כמה לוהטות, ויהי הדבר למשל. אליק שנתעתד להיות כוכבה של נבחרת־הספורט הבין־מחזורית והיה מנהיגה של קבוצת המחניים, הכדורגל והכדורסל והודח מכל אלה והיה אחר־כך שקט ככבש כמה ימים. המורה להתעמלות הירבה לתת כדורים למשחק והיתה עונה קצרה ויפה של שיעורי־חמד. מאז גדלה אהבתו של אליק לספורט וגדלה שנאתו לעסקנים שלו.
תמונה שנצטיירה לעיל, מורים ומורות, משמעת ולימוד, הריהי בקירוב תמונה נאמנה של מה שראה בהם אליק. לא הרבה זמן צריכים היו הלימודים לגלות טבעם כדי שיהפכו לדידו מעמסה כמעט שנואה. אלה שהיו פעם בתחומי־עניין־חייו נצטרפו עתה אל אותן רעות חולות המפריעות לו לאדם להקדיש עצמו מלוא־חשקו וזמנו לענייני־חייו האמיתיים. מבילוי־זמן הפכו אלה לגזל־זמן. לדעת היה חפץ, סקרנות שבו היה בה אפילו משהו תוקפני וחסר־מרגוע, סקרנות רחרחנית בטבעו היתה, אך מה שהוגש לו בכיתות העליונות של בית־הספר העממי לא היה אלא מועקה מכבידה, בלתי מובנת, בלתי משתלבת בחיים, מעכירת־יום וגוזלת עת יקרה, כל־כך יקרה. מפעם לפעם היה מבצבץ משהו חיוני מתוך האפרוריות, ואז היה אליק דבק בו בחסידות מופלגת. ענייני־גיאוגרפיה וידיעת־הארץ, טבע וגינותיו, רמזי־מכונאות שבפיזיקה ובכימיה, סיפור מבדח של שלום־עליכם, דמותם של בר־כוכבא ודוד אלראי – אך העניינים שבחר לו הוא־עצמו לעיסוקיו הכריעו בסופו של דבר את הכף. כבר אז נתעקש לפלס לו בעצמו כל שלב ושלב בחיים. באותה עת נצטרף לקבוצת־נערים בתנועת־הנוער ועד מהרה ניכר גם שם בעל אותה תכונה מפחידה של עצמאות, שהפרזתה – פרקים קרובים – בשבירת־כלים.
שנים קשות היו שנות־לימוד אלה, איש ריב ומדון היה למורים והללו ניצלו נשקם כנגד הילד ככל אשר יכלו, בתעודה, בבחינה ובעונש היום־יומי. לבלי־חת היה עשוי בעת שהוא עובר מגדר ילד לגדר נער; אל מול עיני־מורים עששות מעמל וטמטומו, צמח אדם שאולי ראוי הצד הבלתי חברתי שבאופיו לכינוי תלמיד רע או לכינוי פרא־אדם או לכינוי שודד (ושמע בזה חיבה מסותרת), אך הצד החברתי שבאופיו, ועל כך שאלו פי חבריו, ברי שהוא ראוי לכינוי ראש עצמאי, נער אמיץ, אדם של ממש.
ואלה שבחי המדרש.
ג. שבחי הבת 🔗
נשיקה ראשונה נשק לילדה על שפתיה בעיצומו של יום, במחסן־כלי־העבודה של גן־הירק. והיה זה פתח לחיים עשירים שלא פסקה מהם נערה. היה פתח ולא היה פתח, שכן קדמה לכך היסטוריה לא פחות עשירה בינו לבינה שתחילתה בילדות מוקדמת ביותר. לא נאמר מינקוּת, אבל מיום שעמד על דעתו, ככולנו, היתה הבת בחייו אחד העיסוקים המרעידים והמושכים, מכל מקום, עיסוק התופש את הדעת. לכשתרצה (לכשהיא תרצה) הריהי דבר נאה ועדין. אם אין היא סתם צווחנית פותה שבין זמר לבכי אין לה כלום, אם באמת אדם של סוד היא בבחינה ידועה, בעלת חן מוסתר ומשהו שלעולם לא תדעו כפשוטו, או־אז ראוי לאבד עליה הרבה נשימה והרבה שלוה והרבה אדישות.
קלקלה רבה קילקלו סיפורים ואגדות שנתפטמנו בהם כדרך פיטומי־ילדים. אילמלי אלה אפשר היינו מוליכים זה את זה בדרכים פשוטות וישרות יותר. סיפורים ואגדות העכירו עלינו את השכל הישר מלכתחילה. מעשה שהיתה בחצרנו שכנה פעוטה, בת הבית הסמוך, והיתה כרוכה אחרי אליק כצל, נכונה לתת את חייה על מבט אחד ממבטיו, בת שמונה שכמותה. ואלו משנעתר לבלות עמה מדי פעם בפעם כמה שעות של אחרי־הצהריים לא היה לה בראשה אלא משחק אחד, במלכה. מאלצת היתה את הנער בהיר־הגולגולת לגרור כיסא מן הבית ולהציבו במרפסת. על כסא זה היתה יושבת, חולמת, תפושת־הזיות – והאביר חייב היה לטרף רגליו בחצר, ליפול על מדרגות המרפסת, ובהניעה לו קלות בראשה, לעלות ולטפס אט־אט על פני המדרגות, ליקרב אל מלכתו ולהשתחוות אפיים ארצה. כמה פעמים היה צריך לחזור על משחק נואל זה! לא ייפלא שרמז־קצהו של כדור היה נוטלו מאצל מלכתו, בין אם פקחה עיניה לראותו מסתלק, בין אם עודה תפושה בהזיותיה.
סיפורים ואגדות מצד אחד ולחשושי־בדים שבין נערים לבין עצמם מצד שני ערמו סתירות ותמיהות זו על גבי זו. סיפורים ואגדות לא ראינו כמותם בחיים. הללו הוציאו יחסים שבין אדם לאדם מפשוטם. כל בת – מלכה היא, כל בן – נסיך מאוהב. הדברים היפים שבין זה לזו – אם יפים הם, חייבים להיות רחוקים מכל ממש, מעורפלים, עטויי־חג. משמע מכאן – יפה שבאהבה ואציל שבין אדם לחברתו אינו קיים בחיינו שלנו כפשוטם, לך חפשם בשמים. ואלו מה שקיים בחיינו?
בבית־הספר שרויים היינו עם בנות בכיתה אחת, והשבח לכך. אף פעם לא ידעת מהו שאתה רוצה בדיוק, אף לא בקירוב, אבל ערבוביה זו של בנים ובנות, עם שהעלתה בעיות, עשתה הרבה לפישוטן של קשות ונכבדות מהן. הללו היו קודם כל תלמידים בעלי־זכויות שוות וחובות שוות. ניתנת האמת להיאמר, השקדנים בתלמידים, מן הבנות היו, והחריפים שבהם – מן הבנים. בצד לגלוג והעמדת פנים גבוהים היינו נצרכים לא פעם למחברותיהן הסדורות ולספריהן השלמים, ושבח להן שנדיבות־לבן עלתה על נטירתן. בכל זאת היו ביניהן יצורים שונים ומשונים.
טול למשל דמותה של ציפה משכונת הירקון. ילדה חטוטת־פנים זו, שקרויה בין השאר ג’ינג’ית, היתה שנואה על אליק עד מהלומות. היתה זו אימתו של כל מורה. הגרועים בבנים – ובית־ספרנו גידל כמה וכמה שדי־שחת לתפארת – לא היו מפחידים כמותה. צווחנית היתה, לכלוכאית, זולגת מעין ומחוטם, ודאי פריו של בית שלא שת לו גורלו בחלקות. כמותה ופחותות ממנה – איבת־עולם היתה בינן ובין אליק. שנאתו, משקמה והיתה לא ידעה רחם. כן הדבר במורים, ובחברים וכן הדבר בבנות.
כמוֹת ששנא את ציפה שנא את מרגלית, בת־הטובים העגלגלת, רכת־הכריכים והתופינים. זו היתה שקרנית מופלגת (שיניה קטנות וחסרות), מלשינה בפני המורים על כל ענין וענין, חנפנית, ממתקת־סוד, תככנית ועל כל זאת – נבערה כקיר.
שוב היו הבנות הגדולות, אלה שבגרו והקדימו את חברותיהן בכיתה, גבהו והחלו מצמיחות חזה. רובן מאלה שנשארו שנה שנייה באותה כיתה בגלל פיגורן בלימודים, או שהובאו לכאן ממושבה ואותו פיגור בעוכריהן. הללו הציקו לנערים ביותר, ביקשו לכבוש שלטונם ולמעשה ביקשו קרבתם וחיכוכם. אליק לא עשוי היה לסבול את קרבתן העוינת והדביקה בה־בשעה, ולהן, כלאחרות, מסוגל היה להביע דעתו באגרופיו.
בריון זה היה מעמודי־התווך החברתיים של הכיתה ולא היתה מלכת־כיתה שלא ניסה לכובשה, אם לא הצליח בכך בטרם ינסה. מלכת־הכיתה הריהי מוסד כמעט רשמי, חיובי ביותר, שבלעדיו לא תיתכן כיתה ולימודיה. צריכה זו להיות כלולה במעלות. עליה להיות קודם כל מקובלת על חברותיה – להוציא קנאה ושנאה ותחרות שהן מטבע־הדברים. עליה להיות מקובלת על המורים, ודבר זה לא יתכן בלא רמה משכנעת בלימודים ובתפישה. עליה להיות רצויה לבנים שלא ימוטטו שלטונה בחוסר־משמעת, ולבסוף עליה לרצות בכך מאוד בעצמה ולהיות חכמה למדי כדי שלא יוודע הדבר. הרי זו לרוב חמודונת אחת, פרח־נעורים נלבב, נערה שעיניה מפיקות זיו־חכמה ושערה סדור, שמלותיה ללא רבב וילקוטה למופת, דיבורה בנועם והליכותיה כבושות ומאופקות. בנים חולמים עליה אבירוּת ובנות מסתירות קנאתן בבקשן קרבתה בלהיטות. מורים מביטים בה נוגות וחושבים על נשותיהם, ומורות מנחשות: זו תהיה מסוכנת, אני אומרת לך, זו תהיה מסוכנת!
משיכה ואחותה אֵיבה קבעו יחסי בנים ובנות בכיתה. כבר הגיעו לגיל בו כוחה של משיכה רב. עשוי היה ערב־ריקודים לכנס את כל תלמידי־הכיתה בלא יוצא מן הכלל, בהם דובי עב־המשקפיים, האברך הטוב, סעיד הפושע המוּעד, היחף שחור העין, קטנים שלא בגרו וקטנות שהוריהן מכנסים אותן הביתה כתרנגולת עם השקיעה. בני י“א־י”ב כבר נהלו מערכות שלימות ומסובכות, דבר לא נעדר.
ערב־ריקודים כזה, שִפְלוֹ – ריקודי־מעגל טובים לכל, בהם האישיות מטושטשת והבושה נמוגה ברב־עם הניצב מסביב; גאותו – ריקודי זוגות שרוב־בנות נוטלות בהם חלק ומיעוט־בנים נועזים, ושיא־שיאו בהָהִין שניים־שלושה ליטול להם בנות־זוג ולצאת במחול גלוי ושלוב; הא, התרגשות וקנאה וצווחוחי־צחוק חנוק, והערות־עוקצין מכל עבר!
עם חילופי שפל וגאות פעם ופעמיים נאחז הערב בנאמניו האחרונים, בבנות, ואלו הבנים כבר הם מבקשים להם פורקן אחר וראוה אחרת. מספיק שיבוא אחד וילחש לחברו עניין כלשהו שבחוץ, למשל: כיתה שנשארה פתוחה ובה גיר ועפרונות, ישיבת־מורים וחלונה הפתוח מערה קולות לחוץ, כדור שאפשר לשלפו בעד זגוגית מנופצת – כדי שיגרור אחריו מיד שלושה וארבעה ויביא לידי הקזת־דמיו הנותרים של הערב. ברגיל היה אליק בין ראשוני־החומקים לבקש להם עניין אחר, וברגיל היתה חמיקה זו סיבה להתחלתו של משבר חדש בכיתה.
לאחר ערב שכך נסתיים היו הבנות מרבות להסתודד בהפסקות, ובהגיע שעת־המחנך היתה קמה המלכה או מישהי מעושות־דברה ומודיעה למחנך כי הבנים, אתמול, שוב קילקלו את הערב, אי־אפשר אתם שום דבר, ככה הם הורסים את החברה ואת האחדות שהחלטנו עליה ואנחנו לא מסכימות, הבנות דיברו ויותר לא נסדר ערב־ריקודים ולא שום דבר, למשל הבנים בו’־שנייה הם לגמרי אחרת, שהמורה יידע וגם שיידעו הבנים.
מהומה שקמה מיד בכיתה היתה כאין־וכאפס לעומת ההתקפה הבלתי־פוסקת שחייבות יהיו לעמוד בה בימים הקרובים. מלשינות, לכו ספרו למחנך, רוצי ספרי, מלשינה. אנחנו מצפצפים עליכן, מטומטמות, מצפצפים על הריקודים שלכן, מ… על המסיבות שלכן. לא תבואו? לא צריך. אין אחדות. גמרנו עם האחדות. מה אתן שוות? בנות מטומבלות שכאלה. שמעת? – מלשינות… התעללות זו שהתעללו בבנות הביאה לידי תלונות נוספות ואלו שוב הרבו חמתם של הבנים… אין להכחיש כי בעצמו של דבר נהנו הנאה רבה גם מההתעללות עצמה וגם מתגובתן של הבנות, אשר חוץ מכמה הושטות־לשון רפויות, הוכיחה אכפּתיות מובהקת. לימים, משנתפרסם שמו של אליק כ“זולל בנות”, וכמי שממרר להן את חייהן, מששמע כאן ושם מפי אומרם מעשים שרדה בבנות – הרחיב הדבר בלבבו כתענוג בפני עצמו. אות ברור היה לחשיבות שנודעה לו לגביהן.
כשם שסופו של ערב־ריקודים היה משבר כן היה סופו של משבר – ערב־ריקודים. אף פעם לא ניתן היה לדעת מי הטיל את המלה אך היא החלה צפה, נאחזת בלשון, בשמועה ואף בלב. אומרים שיש לחדש אחדות בכיתה, מלה מפורשת: אחדות. אין לסבול את המשכו של המצב, יש לחדש אחדות. הבנים מציגים תנאים והבנות מציגות תנאים. אלה ואלה קופצים כמוצאי־שלל על הצעה נפלאה אחת: תקנה תתוקן שאין יושבים בספסלים אלא בן עם בת, לתועלתן של הקשבה, אחדות ומשמעת. הרי זו הצעה מגרה ביותר. בנשיאותו של המחנך ישב ועד הכיתה ובו המלכה ועוד בנות שתיים, ובנים שלושה, בהם אליק, והחליט שהבנים מצדם יגישו רשימת־הצעה לסדרי־ישיבה ואף הבנות מצדן תגשנה רשימת־הצעה לסדרי־ישיבה. המחנך, לאחר עיון ושיקול בהתאמה, יביא החלטתו בפני אסיפת־הכיתה.
ימים נרגשים באו על בנים ובנות. ברי היה כי ראשית־חכמה הולכים ושואלים פיו של כל אחד רצונו מהו. במפורש ושלא במפורש היה מקובל כי אדם נבחן על אהבתו במשאל זה. פלוני אמר שהוא חפץ לישב עם פלונית, משמע אמר את פלונית אני אוהב. פעמים שאלו לו לנשאל ישר: את מי אתה אוהב. מעשה נפרץ שפלטו יחידים אותו שם בו־במקום; מעשה שאמר אלמוני, אני אוהב את זאת, אבל גם את זאת ואפילו את זאת, ולא איכפת לי עם מי מהן תושיבוני, בלבד שלא עם ציפה. מלכת־הכיתה היו לה בעלנים הרבה, אך מעניין מכל היה במה תבחר היא. לא היו כאן סתרי־סתרים ובמהרה נתברר כי גם בקרב הבנות נתנהל המשאל באותו אופן בקירוב, גם שם ידעו הקטנות כי לבן רועד משום ששואלים אותם כאן על האהבה, ולא אחת פרשה עניין בשמו, את זה וזה אני אוהבת.
על מרפסתה של מלכת־הכיתה נתאספו הבודדים, ביניהם אליק, שהחזיקו הרשימות המוגמרות בטרם ימסרון לידי המחנך, עם שהם מכניסים לבסוף את עצמם ברשימה. בידי המלכה ונושאת כליה היה סוֹדן המפעים של נהנות ובידי אליק סודם המפעים של הבנים. ישבו וגוללו הרשימות אלה לעומת אלה. התבונן אליק במלכת־הכיתה והתבוננה זו בו. שעות יפות עברו עליהם כשעשוע־דוֹמינוֹ של לבבות; אדרבה, כיצד מתאימים כאן זה לזו? היו מכלים אשכולות־ענבים, היו נושמים אוירה הצח של מרפסת עטוית־ירק, היו מתבוננים אלה בעיניהם הטהורות של אלה וקוראים בקול חידות ופתרונן, חידות ופתרונן. מפתיעה בגילויה היתה שיחת־היושבים בגעת העניין בהם עצמם. אמר יצחקלה, אני רוצה לשבת עם דינה, ודינה לעומתו מעבר לשולחן, חברת־הועד. אמרה דינה, אינני מתנגדת, לא איכפת לי. נתעקש יצחקלה, לא איכפת לך או את רוצה? אני מסכימה, אמרה דינה. מסכימה או רוצה? סייע אליק לחברו. רוצה, אמרה זו. נתלבבו השניים.
אליק קרוב היה לחלל את הנועם שבאוירה ולתבוע אמירתה של המלכה תחילה, להשאיר לעצמו דיבור אחרון־שבאחרונים, אך חש כי כאן יתנגש ברזל בברזל והפטיר בבוא זמנו, אני אתך רוצה לשבת, אתך. והיה ברור למי הוא מכוון. בסדר, אמרה, גם אני. מה אני? לא פרשה. מן הסתם רוצה.
בשעה מאוחרת הפליגו לבתיהם, ואף־על־פי שעוד תחול כאן יד־המחנך ועוד בצפוי כמה קשרים של הופקעו – מונח היה בידם גורל־הימים הבאים בכיתה. בטרם פרש לרחובו שאל יצחקלה לאליק, אתה אוהב אותה? למה לא, אמר אליק, חושב שכן. ואתה? אני את דינה אוהב, אמר יצחקלה ופניו כבר מוטבעים באפלוליות…
אולם אליק לא ידע אהבה מהי עד שבאה עדנה – נערה זהובה וגבוהה, עיניה תכלת כשל אליק, דקה, שעשועית וזריזה, נערה מאנגליה. בשנת־הלימודים הראשונה שלפני האחרונה באה.
ימים ראשונים התהלך אליק סביב קסם זה כמכושף. צריך היה להתאושש תחילה. רושם אדיר ראשון עשו עליו סנדליה שנתקנא בה עליהם קנאה רבה. סנדלי־ספורט חמודים אלה לא היו עשויים אלא סוליים של גומי שחור וקישורי־אדום וצהוב סביב הקרסול ולמעלה מכך, כמין יוונים או רומים. בסנדל כזה, צרב לו לאליק לבו, עלול אתה לעשות שיאים בריצה, קפיצה, “סֶמל” והקפות שיהיו בזקים נבזקים. אל־אלוהים, היכן ראית שקרסולה של ילדה יהא מהלך בסנדלי־קסמים כאילו היו אלה זיפטיות רגילות שלנו.
את דעתו הטריפו עליו כליל מכנסיה הארוכים – ימים של טרם־אביב – והיא ראשונה ויחידה נוסח זה בבית־הספר. היו אלה מכנסי ארג משובח, מגוהצים יפה, עדינים, נקיים, מצהירים קלוּת ונועם על כל מתנע ירך. במכנסיים כאלה, צרב בו לבו, במכנסיים כאלה הרי כל העולם שלך הוא.
לטיול־כיתה הביאה עמה מגבעת־קש. ברגע ראשון סבור היה: סוף־סוף אני מסדר אותה, הנה אנו עושים ממנה וממגבעתה צחוק; אך רק נתנה בו מלוא־פניה, ראש־חמודות זהוב זה בתוך מסגרת־כובעו, עמד לו אגרוף בגרונו והשתיקו. אפשר שעיניו עיני־עגל היו אותה שעה.
בבית התחילה אמא מרגישה הקרנתה של הנערה באופן תוקפני למדי. לאחר שני ימי שימוש היה אליק משליך מכנסיו הקצרים ותובע נקיים; היה מקפיד על גיהוץ, וחולצות לבית־הספר – רק לבנות. מסרק החל מרבה מלאכתו, והסַפּר מחוייב היה להתיז כמויות של נוזלים ריחניים על קרקפת גזוזה מקרוב. לא נאמר שכדורגל, וים, ונסיעה במכונית־הדוד ירדו מגדולתם הבלתי־מעורערת, אך טעם כקינמון חדר ופשה בכל אלה. משחק שלא היתה היא בין הצופות, לא היה עניין להצטיין בו, מלחמת־אגרופים שלא היה למענה בסתר־הלב – לא כדאי לפתוח בה אפילו, שטח־אדמה ומרחב בחלל שאין לחושיה מגע עמם – הריהם חסרים את חיוניותו של דחף־הפעולה, ולכל־היותר אתה שוהה בהם כדי כרחך.
היתה היא נערה מפתיעה בכל. עברית רכשה עד מהרה והיה לה שיבוש מתוק של ההיגוי. אל הבנים התיחסה בפשטות ובחביבות, גם בנות חברותיה ואלו מלכת־הכתה כבר ידעה היטב שפרט לכמה מקצועות בלימודים, הרי זו כובשת ובאה במקומה. אליק שהיה מהיר במשאו־ומתנו עם הבריות ומרבה מגע עם כל חבר וחברה בכיתה, דוקא כאן היה בין האחרונים. כמה שיחות ראשונות שנזדמנו לו עמה ביקש לחולל משהו מיוחד ויצאה שטות שהיא לא הבינה טעמה, וסופו נמלט ואוכל את עצמו. כמה פעמים ביקש להתפאר בפניה בדברים שאין להתפאר בהם ותמיהה שקטה שלה גרועה היתה מנזיפה.
נס גדול עשה להם המורה לטבע. הלה ביקש לצרף את עדנה לאחת מקבוצות גן־הירק של בית־הספר. קבוצות־קבוצות היתה סדורה העבודה בגן. לכל קבוצה ערוגות משלב, והיא אחראית להן בטיפול, בהשקאה, בניכוש ובשמירה. ביקש המורה לצרף את עדנה לאחת הקבוצות, שהיה אף הוא מחבבה. קם אליק ואמר, צרפנה אל קבוצתי. חשש המורה. הרגיעו אליק, אני מבטיח לאדוני המורה, זה יהיה בסדר.
כאן מצאו לשונם המשותפת וכאן ליבלבו זה כנגד זו. הילדה הזהובה מאנגליה אהבה את ערוגותיה, את שיעורי־הטבע בהם נשלחה חוצה לנכש באדמה ולהשקותה, שאז הרגישה פחות מכל בחסרון לשונה ונסיונה. עד מהרה למדה לחבב את הנער הזה, השליט והרך בה בשעה, ראש־קבוצתה. היתה גאה בו, כפי שמחייב חוק־הקבוצות מאז ומתמיד, וגאה היתה בשבחים שקיבלה קבוצתם.
רעיונו של אליק היה זה שיבואו לעבוד גם אחרי־הצהריים, בעיקר בשבועות בהם הכבידו הבחינות ולא ניתן היה לצאת בשעת־הלימודים לעבוד בחצר. פעמים ראשונות נצטרפו שאר־חברי־הקבוצה, פעמים אחרות התמידו רק עדנה ואליק. עד מהרה היו לבעלי־סוד ולבני־ברית. מהו בעולם שמאחד אדם עם אדם יותר מזכרון משותף? (זכרון משותף: גירושה של ציפור־ענק מעל הערוגות לבל תשחית, ואותו אורח־פורח ודאי ביקש לגנוב, טוב שבאנו והפרענו לו; הפרחחים שהשליכו אבנים, איך שהם נבהלו כשאליק צעק עליהם. הפגישה עם אמא של עדנה בדרך הביתה, המעדר שכמעט נפל לה על הראש כאשר נכנסה למחסן־הכלים והיה בו חושך. מחסן הכלים שהיה בו חושך4).
במחסן־הכלים היה תמיד חושך. תמיד היה עומד בו ריח טוב של חבלים, זבל כימי, מתכת שהחלידה, זרעים נושמים נשימתם בדממה, משהו שהרקיב, משהו ששהה רבות באפלולית והרקיב.
כך היה הדבר שאליק נכנס יום אחד אל המחסן – סופה של שעת־עבודה אחר־הצהרים – וחיכה לה, לעדנה, שתיכנס אחריו עם שתנקה מעדרה מעפר. הדלת נפתחה ועדנה נכנסה. בפתח הלוהב עמדה גזורה בשחור והלב נצבט. רוח באה, ניפנפה בדלת וזו מנקשת ונסגרת, מנקשת ונפתחת, חילופי־אור ואופל במחסן.
אינני רואה שום דבר, אומרת עדנה. הזהרי, אומר אליק, שלא יפול לך שוב משהו על הראש, ועל כך הוא שומע צחוק שלה הכבוש והריחני. היא מגששת דרכה לפנים והדלת מנקשת ונפתחת. קורות־העץ מדיפות ריחן העבש, מסמרים חלודים שותקים בקורות בין חריק לחריק. ודאי כאן קורי־עכביש בפינות. סלי־נצרים מגובבים ומעליהם ווי־ברזל לעקירת עשבים שוטים. אין לראות דבר אבל אליק כאן בחשיכה, והוא ודאי איננו חושש אפילו אם אין לראות. טוב מכל היה לאחוז בידו. היכן מקומם של המעדרים?
אליק חש קרבתה של עדנה. הנה כף־מעדרה בידו. תני לי, הוא אומר בחשאי, אני כבר אשים במקום. הוא נוטל הכף וחש התנגדות אחיזתה רפה והולכת במין היענות תמה. המעדר מנקש, שהטילו פשוט על הקרקע, ועדנה – הנהי ממשיכה דשדושה זה שלא להפגע. באה רוח והדלת מנקשת ונסגרת. אפלה, ורק חרכי־העץ רושפים קוי־אש מלמעלה למטה. בתקרה מסתנן חרג־אור משולש ונופל על תלולית־עפר בקרקע.
בואי, אומר אליק. זה היה טוב היום, העבודה. תמיד טוב, משיבה עדנה, אני אוהבת את העבודה הזאת. צריך ללכת הביתה, אומר אליק, הדלת עושה כאן חושך. אין דבר, עוד קצת, אומרת עדנה, זה כמו בסיפור. ותוך תהיית־רגל היא משעינה כובדה על זרועו.
אליר מושך זרוע זאת אליו, ובעוד רגע היא כולה כנגד לבו. הוא נושק לה וכמדומה גם לוחצה אליו, כלום זהו מה שאומרים לחבק? פיה בפיו, הרי מה שממלאו, מה שמוחש לו, מה שמתוק ומטריף הדעת. הנהי מרחיקה פיה ומטביעה בו נשיקה אצל רקתו. הרי זו נשיקה של תודה וריעות.
באה רוח והדלת מנקשת, פורץ אור ופורץ יום. במלבן־האור: קיר בית־הספר, עץ, פיסת־גינה, פיסת רקיע. במלבן הגןף: בת ונשימתה החמה. אין הוא רוצה עוד דבר. קלני מהכיל, קלני מהכיל!
ואלה שבחי הבת.
ימי צמיחה 🔗
הנער אשר צעד במאומץ, אך לאט, במעלה שדרת־הדקלים היה משתאה על סביבותיו לא כמי שרואן פעם ראשונה (הוא ידע היטב את המקום הזה), אלא כמי שמבקש בהן דבר שמעודו לא שיער שיהיה עשוי לבקשו כאן; מעתה לא יהא זה מחוז־טיול אלא בית, בית לשלוש שנים תמימות ורצופות. בעל כרחו היה, איפוא, מהלך לאט; ומאוּמץ היה בהילוכו – כיון שנועד לרשום עצמו היום תלמיד במוסד. כן היה נושא צרור בידו; ובוקר זה של ראשית חורף היה בו פיתוי גדול לשהות ולפסוע מתונות.
הנוף היה נופו של בית־הספר החקלאי הותיק, והנער היה אליק, על־סף ט"ו לחייו – ושניהם היו מעיינים זה בזה מתוך צפייה לבאות. ניכר שעתידים הם להטביע רישומם זה בפרצופו של זה – ויהיו הופכים והופכים אהדדי. הנוף – ברחבותו שגדורה לה סביב, במעבי־פרדסיו, בחומר־אדמתו החום־שחור; הנער – בכוחו שאינו גדור־לו־סביב, בשרשיו המבקשים קרקע, ובחומר הטוב, הניתן לעיסוי, של אישיותו הצעירה.
הקביע את התמונה בתוך זכרונו הנמרץ, היעיל. הנה כך: לפאת מערב, היא יפו – שלוחת גבעות־החול, שנתקעה לתוך אדמות־הפרדסים השחורות. על גביהן, במפוזר, פרבר חקלאי־למחצה של העיר הערבית, ובו – בעליזות סרת־טעם – קיר אדום לבניין קומתיים, מקבץ של דקלים, ירכתי־פרדס המטפס מן העומק, מעשנה של בית־מלאכה.
לפאת־דרום – חולות, חולות – וקומצי־שיכונים לבנים, מעוטרי כבישים של מלט, אחוזי כמה השליות פה ושם: בית־חרושת, רחוב מרכולת, תחומין של גן עירוני.
לפאת מזרח – מטעי כפר ערבי ומקשאותיו משני צדי הכביש המוליך אל מושבות־הדרום הגדולות; ולפאת צפון – חלקות הפלחה של המוסד, טור אקליפטים עד מסילת הברזל, מזבלותיה של הקרת – וקו האופק השבור של הקרת עצמה, אשר עם לילה יקשות מעל לעצמו בחלל־הרקיע הילה של זהורית מרפרפת ותלויה.
הרי תחומיהן של שלוש שנים קרובות, ובתווך: אותה עטרת־צמרות נטויה באדיר, זקיפתם של כמה אילנות ישישים, שתמיד אתה רואה אותה מן הדרך, ובמפלשיה כתמיהם האדומים של גגות־הרעף, גגות בנייני־המוסד העיקריים.
כמה מוזר ומפליא הדבר – לראות כך, על כף היד האחת, שלוש משנותיך הבאות כשהן סדורות ושטוחות ומוגדרות. כמה מוזר ומרגיז הדבר – לדעת שעוד כמחצית השעה תהיה כבר רשום וחתום שם בפִנקסים שלהם ומובל אל אשר תובל, ואומר שלום־של־פרידה להרבה דברים ידועים ואומר שלום־של־כניסה להרבה דברים בלתי־ידועים. כאילו אתה ולא־אתה הוא שפוסע כך, במאומץ אך־לאט, במעלה שדרת־הדקלים…
ועיקר־הדבר כך: טול נער שפוסע כאן ופניו פנימה – וטול עלם שיפסע כאן ופניו חוצה – לאחר אותן שלוש שנים; ראם זה בצד זה – קומה מול קומה, שיעור כתפיים ועומסן מול שיעור־כתפיים וחששן, מבט מול מבט, דריכה מול דריכה, מידת־רגל מול מידת־רגל (וכוח־הליכה הטמון בגדולה מן השתיים!) – וראית מה משמעם של ימי־צמיחה, וכלום לא אמרנו: ימי־צמיחה?
עלה אליק, הניח צרורו בחדר־ההמתנה הריק וגבה־התקרה של לשכת־המוסד, וישב אצלו על ספסל־עץ ממורק־המתנות־הרבה שנסמך לכותל והגה נקישה קלה באחת רגליו ברדת עליו היושב. אמרו לו שימתין – והריהו ממתין. כל עוד לא יקראו שמו לא יזוז מכאן, ורק עיניו תעשינה כל המלאכה כולה. הנה נכנס רפתן ושואל אם הגיע דואר. ואלו הנערה שמאחורי סיג־העץ אומרת לו דבר של היתול, ושניהם צוחקים.
כאן ניבעה והחלה מקנטרת בו הרגשת־בדידותו, שלא תניח לו מעתה, פעמים חריפה וברורה, פעמים דחוקה ומעומעמת, במשך כמה וכמה ימים של התחלה במוסד זה, מכאן ואילך הרינו בידיהם, ברשותם; וניתוקו מכל השאר – עובדה. בבת־אחת וללא הנחה כלשהי הועתק מרכזו של עולם־החיים משם – וניטע כאן.
כאן – נקודת המוצא. אפילו יהיו געגועים, אפילו יהיו עריקות אל מחוז־החיים הישן, בית־ההורים וכדומה – תהיה נקודת־המוצא כאן, וללא־מפלט. בדרך הטבע נחסמו כל מעייני הרגש אשר היו נובעים ללא־מעצור קודם־לכן, במעלה שדרת־הדקלים. על צביטותיה הראשונות של הרגשת הבדידות החלו סוגרות המחיצות.
שנאה: לפקידה זו שיש לה פנאי לדברי־בדיחה. לרפתן – שבמקום לעבוד בא לכאן לשאול על הדואר. לכל אלה המניחים לו שימתין, לבניינים הישנים שבכאן – ולכל מה שודאי מקודש עליהם, על אלה, בעצם היותו ישן.
בוז: גם זה סדר! גם זה טלפון! מסובבים־מסובבים־מסובבים בידית שתלויה לה לתיבה אדמדמת – ולבסוף נוטלים שפופרת, צועקים “הלו” שעה שלימה – ותועלת אין.
מרי: לא יקראו לי – אני אראה להם. הוא לא ישאל על תעודת בית־הספר, ואם ישאל אגיד שאין לי. ויותר משלוש לירות לא יקבל היום – על־החשבון החודש הראשון. אחר־כך אבא ישלם, ישר לבאנק – שיגיד לו ככה. השטרות כבר חתומים, שיגיד לו ככה.
אחר־כך, כמובן – היה הכל פשוט עד כדי לחשוש שמא לא הכל כתיקונו. הפקיד כמעט שלא נשא אליו מבטו. שום מנהל לא הופיע בלשכה. וראה זה: המוסד לא נזדעזע מן העובדה שתלמיד חדש נצטרף ונרשם. חתם באשר חתם: ענה באשר נשאל – והשאלות, פרוטרוט של כלום: העמך חפציך? התישן כאן כבר הלילה – (רבונו־של־עולם – כלום אפשר בלא־כן? ואני לא ידעתי) היודע אתה היכן בניין ג'?
יצאו עמו לחדר־ההמתנה, והרפתן – דוקא הרפתן במגפיים, נתבקש להוליך את התלמיד החדש ולהראות לו היכן בניין ג'. ובסופו של דבר, כך נאמר: היום יתכן שיבואו עוד כמה תלמידים, ועיקרם מחר, והלימודים לא לפני מחרתיים בבוקר.
בבנין ג' הובילו מדרגות־עץ שהישירו עלות ללא־חניה וללא תפנית אל קומה שנייה, מעל למחסנים, או לאורוה – או למשהו בעל דלתות אדומות, רחבות ונעולות. החדר עצמו (“זהו. ויכניסו עוד כמה מיטות. בחר לך אחת מאלה שליד החלונות!”) היה אולם. היה רחב וארוך משייראו כל פרטי זויותיו בחצי האפלולית שהיתה שרויה בו. היתה זו כל קומתה השניה של האורוה. אליק לא מנה מספר למיטות, ובחר לו אחת לפי שנראתה לו סדורה יותר, וסמוכה יותר לחלון מחלונות עמוקי־האדן. שמט צרורו, שהה מגעת בו – והניחו כמות שהוא על המיטה. ישב רגע קל אצלו, לא ידע אשר יעשה. קם. ניסה להציץ בעד החלון וויתר על כך בגלל מחסום של מה־בכך. הלך אל הדלת, ניסה לפתחה. פתחה. לרגליו אלכסון המדרגות, אלכסון אחד גולש. ירד לאטו. איש לא עבר בחצר. רק מחרתיים יתחילו הלימודים. מוזר, הן זהו אותו מוסד עצמו שפעמים כה רבות פקדהו דרך־טיול או סיור, או בילוי של שבת – וכה נכרי הוא מן הזוית החדשה, מן הפנים חוצה.
אדמת־החצר היתה חול, ואחר כך משעול של קורקר – ומיד תחומי־הסדנאות והמשק, חורש של אקליפטים ישישים עבי־גזע, תעלה, דרך, משתלה, ממטרות – והפרדס, והגנים ומרחב שקוי שמש רוגעת. היה מטייל ולא ידע אנה. – לא ברגל ולא בהרהור.
מכבשונה של בדידות היה שמח על כל מודע, על כל רמז של חבירות, במה שהיה משוטט ורואה. ברור, איפוא, כי חריש זה והפרדס על פירותיו, והמשתלה, ובהמות־העבודה – ברור כי כל אלה בגדר מודעים, שעצם קרבתם יש בה כדי להפיג בדידותו של נער. דייך שתהא מעלה בדמיון רכיבת־סוסים שתינתן כאן ביד רחבה, או צמד־פרידות בחריש, או שאר עיסוקים שמרחיבים את הדעת, כדי שאותה עגמת־נפש משונה תרפה מצביטתה שהיא צובטת בלב; אלא שזו מסרבת, כמדומה, להסתלק ועודה צובטת וצובטת.
משוטט היה בגני־המוסד ובנטיעותיו עד שחזר אל הפרדס. כאן פלש בעד תיל־הגדר, קטף תפוזים שניים ובעודם בכפו – בלעם. לא השקיטו רעבו אלא העלוהו על הפרק. נתן מבטו בשעון – שעון ראשון, מתנת־הורים עם פרישה ראשונה מבית – וראה כי לכל הדעות החמיץ כבר ארוחת־צהריים שבכאן, ומיד צפה ועלתה לפניו בדידותו במלוא עצבונה. מכל מקום חזר אל עיקר בנייני־המוסד, ושם היו מסלקים צלחות מעל שולחנות – בחדר שחלונותיו מסורגים ואין לאמוד שיעור־גדלו מבחוץ. עד שהיסס ייכנס־לא־ייכנס באה טבחת והגיפה את הדלת תוך שזו גורפת עמה קומצית־רפש שנצטברה למרגלותיה. כאן כולם יודעים בדיוק שיגרת־מה־עליהם־לעשות, פרט לתלמיד החדש שפתאום נושרות מעליו כמה וכמה שנים. יצא שוב להליכותיו, מצא רצועת־חול ספוגת־חמה וטובה למגע – ונשתטח עליה. אם ימצאוהו מנמנם במיטתו באמצע היום, יאמרו עליו דברים. כאן לא ימצאוהו.
לכשהתעורר – נסתלקה חמה מרצועת־החול. כיון שלא ידע מקום אחר – הלך שוב אל חדר האכילה, ולנקיפת לבו היו שם אוכלים. נכנס כשלבו הנוקף אומר “על החיים ועל המוות,” לשון שבועה ועידוד עצמי – וראה שלפניו ככרות־לחם חמות, ריבה ותה. כלומר: ארוחה של מנחה.
עוד תמול, אילו רצה, היה מקבל בשעה זו לחם לבן מרוח חמאה ודבש, ויאמר רק רוצני: נוסף לו כוס חלב, ותפוחים, ובננה־שתיים, ויאמר רק רוצני: כל דבר שהוא מתחת לשמים ומעל לארץ. עכשיו בצע בעצמו, ומרח בעצמו ומזג כוס אחת ושנייה ולא קם מאצל השולחן לפני שהכבידה עליו כרסו במים חמים ובפת ובמשהו הרגשה שנשתפרה לשעה.
כלומר, טוב היה, לכאורה. אלא שוב, למעשה…
היה כבר החושך יורד בחוץ ונצרך לשאול עובר־חצר אחד על בניין ג'. ואעפ"י שהראהו הלה מעברו השני, גילה לבסוף, גרם־מדרגותיו הנטוי באחת, טיפס ועלה… ומצא עצמו מבקש בחשיכה אחר כפתור החשמל.
אין. ורע על הלב. גישש בעמידה על הדעת, בשיטה, בסבלנות. סביב־סביב לדלת החליקה ידו בחשש. לא זיז ולא בן־זיז, לא כפתור ולא פרח, לא חשמל ולא מאור ולא שום דבר.
בחצר כבר היתה האפלה גמורה, רק ניתן לחוש בה שעודנה שורצת חיים מרוכזים, ידועי־סגור־עצמם. גישש דרכו אל מיטתו, אם יזכרנה. את צרורו הניח מבעוד בוקר על גבי המיטה – בכן יהיה מפשפש מאשה לרעותה. מצא, ועד שלא פתחו ולא מישש בתוכו את האולר, במקומו ובתקנתו – לא נחה עליו דעתו. דומם וצונן, במקום שידו שלו תחבתו עם בוקר (היכן? בבית? – והמרחק מהו?) היה האולר כלחיצת־יד.
טיפס על המיטה וישב. מעבר לגבו היה החלון קולט כל היבהוב־של־אור מן החוץ, אך לא הפנה אליו את מבטו. ישב בעיניים פקוחות וקלט את החושך. חש כיצד הוא מפעפע ופושה בו – תחילה אל מתחת לבגדיו, ואחר חודר־ובא אל עורו, אל עצמותיו, אל לב־לבו. נרעד רעדת־צינה קלה, ריחם על עצמו רחמים רבים, ופתח חרש בבכיה רגושה ומאופקת שאין לה דמעות. אגם צלול, מרעיד, נקוה בגלגל העין הקרוע־לרווחה, והיה מרעיד ותלוי – בלא שיהיה נטף אחד נושר לבטלה. הכל־הכל נשטף ורוחץ בבכי זה, שהוא עולה ואינו נוטף, גואה ואינו עובר על גדותיו.
עלבון הפרישה מן הבית: האומנם הרחיקוהו? האומנם עד־כדי־כך היה מושחת־להרע שלא מצאו להם דרך אלא לשלחו? והאם כאן ארץ־גזירה – בלא אור, בלא ריע? ומה עליו ללמוד מכּך? מה? מהו הלקח? האם באמת מבקשים הם להטיל בו מורא… ועכשיו הם יושבים בבית, ומנורות החשמל שופכות אור בלי־הרף, והכל ביחד, ומשחקים עם השכנים מלמטה. וכאן…
עלבון הזנחה שזנחוהו: כל־כך מובן הדבר מאליו שהוא משוטט לו בחצר? – או שמא בכלל אין נותנים כאן את הדעת על חדש שנקלע למקום? איש לא אמר מלה מרגע שהניחוהו בחדר הזה, במעלה המדרגות הללו… ואולי זו טעות, כלומר – הכל? עלבון טיפשותו שלו: צריך היה לשאול יותר במשרד – ולא להניח להם שיסיימו בו אחת ושתיים. צריך היה לשאול יותר משהביאוהו לכאן. המאור היכן, ושמיכות מה, וישנים מתי, ואוכלים איפה, ורוחצים כיצד, והכל. עלבון – כי מי יודע, אולי האחרים, התלמידים האחרים, שרויים באור, ושומעים דברים, ועושים מעשים נחוצים – ורק הוא החמיץ שעתו והוטל אל מעבר למסילת המעשים הנחוצים – והיה ישן על פיסת־חול. עלבון טיפשותו שלו…
והאם לטוב? – המוסד, והחדר הנכרי, והכוונות הבלתי־ידועות – בין מצד שולחיו בין מצד מקבליו – האם לטוב? ואולי זה באמת עונש? אולי שילוח הוא ששלחוהו על ש… ועל ש…
ונוסף לכל שרויה היתה וכפויה מסביב דממה גמורה ומוגמרת, דממה של באר; ואי־אפשר היה לדעת אם חלון כאן, או תעתועי־החושים, או סתם רע ומר…
ולא התרחש דבר. משוּכים ומתונים נתגובבו הרגעים שלא התרחש בהם דבר. ואפשר שהיו אלה שעות. ואפשר שהיו אלה שעות רבות.
עד שפתע הוטלו קולות בגרם־המדרגות, וחרג של אור החל מתנועע בעד הדלת שנשארה פתוחה. אז־רק־אז חש גבו הדוה עליו מעורפו־ומַטה בעטיה של ישיבה נוקשה שכפה עליו שעה כה רבה – והתחושה מרה. אימץ רצונו וכוחו, שלשל רגליו לרצפה, חפז להספיג את עיניו באדרתה של המיטה, אריג עבה וגס – והחל מתעסק בצרורו.
שני אנשים, אחד מבוגר ואחד נער, נכנסו בפתח ואמרו הפתעתם בקול. בידי המבוגר ניטלטל פנס־שדה, שעשה מעט אור והרבה צללים בחלל־האולם הנרחב, בידי הנער ניטלטלה מזוודה.
“את זה אשאיר לכם כאן”, אמר המבוגר והניח את הפנס על שולחן עץ ערום שניצב במרכז. הצללים רגעו, וכמותם כל המתנועעים אשר מסביב. משך המבוגר והוסיף: “מחר תקבלו את מנורות־הנפט שלכם, ותצטרכו לשמור עליהן”. בלכתו הבחין אליק מגפיו של הרפתן על רגליו, ואלו ממולו, מעבר לפנס ושולחן, ניצב חברו הראשון במקום זה. נעים היה להיווכח למראהו, למראה מזוודתו המסוּדרת, המעוטפת־אריג, כי כאן לפניך אחד מאלה רכי־החיים, רפויי־העצמיוּת, שיהיו שואפים בקרוב את צלך.
כניסתו של אליק לבית־הספר החקלאי לא נערכה, איפוא, בחינגה גדולה, אבל עד־מהרה נתממשה כאחד הצעדים הגדולים והמכריעים של חייו.
היא באה עליו בשעה שעניניו בעיר הגיעו לנקודת־הפסק שאין ממנה מוצא אלא בחתך. ההתנגשות המתמדת בין אישיותו ודחפיה – לבין מסגרותיהם של החיים בעיר, הפכה למתיחות בלתי־נסבלת, קשה, ממררת־קיום.
הוא לא היה מוכן לוותר ולו על קורט אחד מחלומותיו ועיסוקיו – ואלו כל מה שבגדר מסגרת לגביו: בית־הספר (וכבר היה זה בית־ספר תיכוני) תנועת־הנוער (וכבר המירה את פעילותה הצופית בנים־לא־נים של דברי־עיון) הבית (כתוף לא־ירף של תביעות וטרוניות) – כל אלה ביקשו להטיל עליו מרותם השכם והערב, וכן ביקשו למנעו משלו.
ושלו – נפלא היה, בלתי־נמנע היה, בלתי עשוי להשכח או להזנח. אותו קרפיף־של־רוכבים, למשל, ובו – באורווֹת הארעי – כתריסר סוסים יפי־גו, מושכרים לשעה ולשיעורין לשם רכיבת־שעשוע; והערבי המשמש אותם, ובעליהם במגפיו הנוצצים ובשערו המשוח ובחיוכו העשוי ובכל־כולו הנערץ – כלום פלא הוא שאליק היה נותן כל עתותיו ומתאבק בעפר רגליהם? וכלום פלא שהיה מסייע עם הערבי במירוק עורם הרך של יפי־המירוץ, ובאביסתם עם ערב, והכל על מנת לזכות ברכיבת־חינם משבת לשבת? וכלום פלא הוא שכל השאר – הבית, בית־הספר והתנועה, כולם התייצבו נד אחד – נגדו?
או כדור־רגל ואביזריו. נעלי כדורגל לכל דיקדוקיהן, קבוצה ואימוניה ב“הפועל”־נערים, או טיולי־ללא־רשות אל מעבר לירקון, ושיוט בינתיים, או התעסקות־פתע בכינונו אל איזה מכשיר חשמלי מסוּבך שאינו ידוע לאיש, או פתאום שגעון למוזיקה, לחצוצרות, לתזמורת… לאו! עוצר־מרץ כזה אינו יכול לשכון שלום בין קירותיה של דירת־החובות הקטנות והזכויות הקטנות מהן – דירתה העירונית של המשפחה, שבניה תלמידים, והוריה עובדים ישרי־דרך וקשי־יום. נתבקש מוצא לעוצר־המרץ, נתבקש שלום בין היכולת לבין הנדרש ממנה או הניתן לה – ונמצא בית־הספר החקלאי. בשעה טובה ומוצלחת נמצא והיה הדבר לברכה. כמוהו כשתיל שמוּעך אל מקומו ורוּפד במים ובזבל ובאדמה טובה – החל אליק מוציא יונקותיו, מפקיע גפיו מזה ומזה, פוקח צמתי־חיים לקראת כל הזורח למולו, ובאחת: צומח. לאחר יום ראשון שלו כאן, שהיה כזעזוע אחרון של ניתוק מנושנות והתערות בחדש – היה יומו השני יום של פעילות ותאבון טוב.
עד הצהריים התקינו הוא וחברו שתי מיטותיהם הסמוכות ליד המשובח בחלונות, ובחנו המזרנים, ומצאו שכדאי למשוך טובים מהם מאשר נמצאו – וכן עשו. אחר־כך טילטלו ארגז ריק מן החצר, ברצועות־עור חברו לו דלת – ועשוהו ארון לחפציהם. אז הובע חשש־גניבה. השאירו חפציהם בצרורות המקושרים – והלכו לאכול ארוחת־צהריים. כל אותה עת היה אליק ותיק ופטרון ויודע־כל; ובעל כרחו ידע כל.
אחר הצהריים החלו שאר התלמידים החדשים באים זוגות וסיעות. ובעת שהוצבו חמש מנורות־נפט נוצצות ומבהיקות על השולחן שבתווך והיה שוב לילה, המה כבר אולם־המיטות המיה שוקקת של דיבור ומשא־ומתן, פזמון וניעור המצע, גרירת־מיטה ונקישת אבזם במתכת – והיה שמח וחם באמת.
עכשיו באו ימים שכל אחד מהם היה בו דבר של חידוש. לא זו בלבד שהיו צריכים להכיר אלה את אלה – לימוד השמות לבדו מלאכה היא! – אלה צריכים היו, בה בשעה, להכיר את המורים ולהבחין ביניהם, להקנות לעצמם ארחות־המקום – רחצה, ואכילה, וסידורים, ותקנות־המוסד – ולעשותם טבע שני. להיכנס לעבודה במשק וללמוד את ההבדל בין מורה לעובד, בין פועל למדריך, בית"אִי ומחזוראִי – ומה שקשה מכל: בין אסור למותר.
הכל היה חשוב, והכל נרכש מתוך רצינות ולהיטות כאחת. עוד יבואו ימים ויהיו הכל בני־בית במידה כזאת – עד כי יידעו בדיוק מה ראוי כאן ליחס־של־רצינות, ומה אינו ראוי אפילו שיונד עליו עפעף, אך ימי־התחלה אלה – עוד היה הכל נחשב בעיניהם. בכוח־התרשמות רענן, חריף ואץ־להעשיר קלטו מכל הבא אל החושים; והיה זה גבב נורא, שאחר־כך תהיינה כמה שנים של נסיון, ויתר־נסיון ושוב יתר נסיון, טורחות על הסדרתו, ומיונו ומחיקת שגיאותיו הרבות.
מקום עיקרי בימי־קליטה אלה נטלו החברים. לא היו אלה נערים מן השכונה, או נערי עיר כמותם־כמותך, שאתה מתפרע עמם כמה שעות ואחר־כך פורש לביתך. היו אלה נערים שנתלקטו ובאו מכל הקצוות האפשריים – ושרויים הם במחיצתך כל שעות היום והלילה, לרבות שעות שינה ורחצה ושאר שעות אינטימיות שיש לו לאדם. את מקומן של מגירות־החיים, הסדורות מגירה מגירה לסוגה – תפשה התיבה הגדולה של בית־הספר – אשר לתוכה שוּפך הכל, ובתוכה יתערבל הכל. את מקומו של סגור־הפרט, תפשה הלוך ותפוש – הריעות. והחבר, משמע הזולת, חדל מהיות גורם של בידור והפך לגורם שבחסדו ייקבע אם חייך חיים יהיו או גיהנום.
הם היו כה שונים זה מזה – והם היו כה דומים וכה מבקשים להדמות זה לזה!
הושט ידך וטול מכל הבא אל היד. הנה, למשל, אותו בן־איכר ממושבה של פיק"א, בגליל התחתון, קיפח וחטוט־הפנים, בחור טוב בלא־חכמות; ידו רב לו בלשון ערבית – והוא יתרון רב על פני האחרים – ועבודת השדה היא לו כשׂחוֹק (רק בתפוחי־זהב אינו מבדיל בין ימינו לשמאלו, כלומר בין שמוטי לושינגטוני, או בין ולנסיה לבלדי, ומעשה שתחבו לו פרי־החושחש לידו – ותקע בו שיניו, ואת בני־מעיו הקיא מיד מעוצם המרוֹרה).
או, הנה לעומתו – אותו בן־פקיד מירושלים, נער שחרחר ועדין, מלא ומגודש בסיפורי כּזבם וגנותם של כל האנשים הנודעים ביישוב, והנה שלישי – בנו של פועל מקריית־חיים, שכל גדולתו בכדור־סל; והיתה חבורה של בני תל־אביב, זה מן הנוער העובד וזה מ“מכבי צפון”, זה בנו של קצב שמביא עמו תמיד נקניקים וכרכשאות ממולאות מביתו, וזה אחיו של נהג מכונית־משא, שתמיד יש לו מה לומר על כל מכונית שבעולם.
אליק מיד נעשה חבר לכולם, אף־על־פי שמיד גם ברר לו את החביבים והמקורבים, והחל מלקט סביבו מה שנתגבש, ביחוד בשנות הלימודים השנייה והשלישית, כגרעינו של המחזור. דבר אחר, ששמעוהו אומר אליהו, ובכל־זאת קראוהו אלי למן הרגע הראשון. אף שהוסיפו ושמעו אחר כך כי בני־ביתו גורסים אליק, לא זזו מעמדתם – וכך נקבע שמו בין החברה וקורא תמיד אֵלי.
תיאומם של הקיצור והרוך שבתיבת שתי־הברות זו מלמד על מה שראו בו חבריו יותר מצרור של וידויים, וכל אימת שהיא נשמעת לאוזן מן הדמיון או מן הזכרון או מן המקרה יליד־הרחוב – מיד מצטיירת דמותו של הנער בימי בית־הספר החקלאי בשערו הבהיר, בבת־שחוקו הנוח, בחמימותו, בכפותיו החזקות והיפות, האומרות פעלתנות, ובמה שהנה־הנה ייפלט מפיו: דיבור קצר וחותך שתחילה ייראה חריפות של פוחז, ואחר־כך לא יתן מנוח שעה רבה.
גם לכל השאר נקבה החברותא שמות משלה. פעמים שהותירה רמז־סימן לשמו של הנדון מלידה – כגון, שלשמואל קראו שמיל, או לאליהו, כאמור, שקראו אלי; ופעמים ללא סימן של התחשבות במה שהביא עמו הנדון מביתו, כגון שליהודה רוזנקרנץ קראו אַלתה (שתמיד על לשונו: אל תרמה, אל תפתה, אל תגלה, אל תדבר, אל תספר וכה הלאה וכה הלאה) או שלדן, דן ראובני ולא דן כוהן, קראו תוספת; והכל יודעים על מה ולמה.
ואלו נקיבת־השמות לא היתה אלא כקצף על פני מימיהם החומרים של חיי־חברה, שנתערבלו ונעשו דבר חדש עם כל יום חולף. אף פעם לא היו ימים של נחת ודברים־כסדרם; שאם היה ארחו של המוסד כתיקונו – באה אותה סיעה של חיות־טרף צעירות, ומצאה לה עניין לענות בו על מנת להרעיש את העולם – ואם היו התלמידים כסדרם, בא ארחו של המוסד והטיל מיני חוקים וחידושים ותביעות ומפגעים, שממילא הורעש העולם. בין ארחו של המוסד וחוקותיו, ובין סיעת חיות־הטרף הצעירות ותאבוניה – נתפרעו החיים ונעשו מעניינים.
בסופו של דבר הסתגלו שני קצוות אלה זה לזה. קצת שינה המוסד ממידותיו, (כך הוא משנה מדי מחזור במחזור, ואומרים: בית־הספר החקלאי מתפתח) וקצת שינו התלמידים ממידותיהם (וכך הם משנים מעונה לעונה, ואומרים: התלמידים מתבגרים). אלא דרך ההסתגלות קשה היתה, מלאת מעשים מרעישים ורצופת־קרבנות של תלמידים ומורים כאחד.
גם בין התלמידים לבין עצמם נטושה היתה האבקות חשאית, בלתי־מודעת מעיקרה, עד שקיבלו חיי־החברה שלהם צורה של קבע, ועד שנאמדו היחסים, וניתנו התארים, וחולקו העמדות בסולם החברתי. צריכים היו להיווכח חזור והיווכח, כי אין לחייהם תקנה אלא בהסכם מסוים – עד שניאותו להיכנע, בזה אחר זה – ולקבל חוקיו הבלתי־כתובים, ההכרחיים והמקודשים של חדר המחלקה. וגם כאן נפלו קרבנות.
באחד הימים הראשונים היה מעשה שאילפם רבות, ונשאר אחר כך בגנזי סיפוריו של המחזור.
יושבים היו בחבורה גדולה בעיגול שנתהוה משולחן־התווך, משני ספסליו, מכמה מיטות ומכיסא או שניים. בעליה של אחת המיטות, נער של מה־בכך, נכנס אותה שעה מן החוץ וראה, למגינת לבו, שמיטתו משמשת מושב לליצים. נתקרב והחל ממחה בידיהם. בין השאר טען כי הם מזהמים לו את מיטתו ברגליהם הנעולות שנתחככו בשוליה. היה עומד וטוען – ואלו הם אינם שומעים לו, אלא שקועים בחדוות־שיחתם. נטל ודחה אחד מהם לשמטו מעל המיטה. קם הנדחף שהיה כביר ממנו כדי שיעור שני ראשים והרים קולו. קם כנגדו הדוחף וגידפו כאחד הריקים, וסיפא שלו “אתה לא תדרוך יותר… תדרוך יותר – – על המיטה שלי, בחייך. שמעת?”
“אתה בטוח שלא?”
“נראה אותך, תנסה!”
ואז קפץ הנדחף, ולזוועת כל מטי־עיניהם, הציב עצמו, שתי רגליו המנועלות ברפשן, על גב המיטה, והחל מטייל עליה רצוא ושוב. איש לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ובעל־המיטה פער עיניו לבלי־חוק, נשף ושאף – והסתלק מן החדר.
באותו ערב הלך לו הציבור לחזות בהצגת־קולנוע בקרית־החולות הסמוכה – ומשחזרו בשעה מאוחרת בלילה, עדיין לא היה בעל המיטה המחוללת במקום מן המקומות. רק כאשר הציתו את האורים במנורת־הנפט הבחין יריבו מהו שעוללו לו במיטתו. תלוליות־תלוליות של פרש־איש מוטלות היו על גבי מצעי־המיטה פה ושם וצחנתן עולה והולכת. ברי היה כי הנעלב השיב לעולבו, ובעת שהיו הם חוזים בהצגת־הקולנוע – חזה הוא נקם. הכל צחקו, שהרי עצם ההשערה כיצד היה הלה משתופף כאן ומתייגע לזהם את סדיניו של פלוני יש בה כדי לפקע את חלל־החזה, רק אחד לא צחק עמהם.
אותו לילה לא נמו שניים מדרי־החדר במיטותיהם, ועם תעורת־בוקר ציפו הכל לדעת מה יהיה הצעד הבא. זה היה אכזרי וחסר כל דמיון. המגודל נטלו לקטן בהפסקה הראשונה שלאחר השיעור הראשון וללא מלה החל דש בו באגרופיו, עד שאפילו חובבי השחוק והחזוּת שבחבורה עמדו עליו להפסיקו. המכה עוד היה תלוּע־פרצוף שעה ארוכה – ואלו המוכה אץ אל המנהל, וישב לפני דלתו עד שקיבלו; זאת ראו רבים וכן העידו. כעבור כמה ימים נסע לו ושוב לא ראוהו בבית־הספר החקלאי.
מה למדו מכך – הלא שתיים: האחת כי אין יושבים איש על מיטת זולתו בלא נטילת רשות, ואף בזאת – כל הממעיט ישובח; והשנית – כי המנהל איננו אוהב שיבואו לבכות בפניו, וכי בהנהלה סבורים כי די לו למוסד בצרות שבין מורים לתלמידים, ואלו כל אלה שבין התלמידים לבין עצמם – יש ליישבם “בתוך המשפחה”, בלא להזדקק לרשות.
אותו מאורע לא היה אלא אחד מרבים, אעפ"י שנתגנה בכיעורו על פני האחרים. ורבים אלה, שנסתיימו כמעט תמיד בהתכתשות ובזוב־דם, הביאו לידי כך שיהיו הנערים מתחילים להרהר בסדריו של עולם. אם הכל יהיה נתון לחסדו של אחרון־הזדים שבכל מחלקה – הן אי־אפשר יהיה לו לאדם לסמוך אפילו על הכר שלמראשותיו, שלא לדבר על פורענויות־שבסתר, כגון גניבות, חבלת חפצים ומלבושים, טינופם של חדרי־הרחצה והשימוש – כל אותם פירות של חיים ללא־משטר.
החלו מבקשים לעצמם שלטונו של איזה נוהג מקובל. איש לא בא להקפיד בחומרות, אבל משהו שבמשהו. לשם קיומו של זה נצטרכו, בדרך הטבע, לסבור ולקבל שלטונו של חוג מעוּינים ומובחרים שיהיו מסמלים את הציבור בעיני עצמו.
אליק היה מראשוני אותו חוג, וביחסו לגבי מחלקתו נבלעה מעכשיו לא רק התלבטות – אלא גם הרגשת־אחריות אשר ממנה מוצא למחשבה על הציבור וענייניו, מחשבה על הכלל – שהוא הגשמת הזולת והאני בחיבורם (“שמע – הכתה רוצה טיול השבת.” – “גם אתה חושב שיותר טוב להעביר את העבודה לשעות הבוקר?” – “צריך להפגיש את המחלקה עם המחסן. אחרת לא יהיה סוף לתלונות ההדדיות”. – “נעבוד שעות נוספות ונכין את המכשירים”. – “לטובת הכיתה אני אומר שילמדו גם שפה לועזית אחת כהוגן”. – “נוותר פעם על חופש – לא נורא. העיקר שהאמונים יתחילו”.) נתיב־חשיבה זה חדש היה עמדו, ואף התענג עליו, כדרך שמתענגים על מלבוש חדש, עד שהיה לו כטבע שני; ובו גרעין מה שיהיה פעם הכוח המכריע בכיוון־חייו – כוח ההתנדבות.
גורם אחד, שאינו תלוי באליק ובחבריו, עשה יותר מכל לליכודם החברתי (“הליכוד החברתי”! צמד־מלים שכזה! – שהוא מפתח לכל משוגות־הנעוּרים, לכל כיסופי בנות בערבי־השיחות הארוכים; צמד־מלים שריח ביצים שלוקות מתפריטה של פת־המסע דבוק בו, שמראהו כמראה מדורת־זרדים בחורש עם ליל, צמד־מלים שטעמו כטעם עייפותו של עלם ידוע־דיונים וּויכוחים, שזכרו משומר עם נושא השיחה הראשונה ועם הנערה הראשונה, צמד־הקסמים: “הליכוד החברתי”) – וגורם זה הלוא הוא כיתה בי“ת. מן המפורסמות הוא שאין לך דבר בעולם העושה את כיתה אל”ף של בית־ספר חקלאי כגוש אחד בל־ימוט – ככיתה בי"ת שנגדה; שהרי מהי כיתה ב' אם לא זו שאשתקד היתה א'? – ומה טעמה של כל אותה זכות – אם לא תנוצל ותובלט בכל הזדמנות ובכל שטח?
ובכל – משמע בכל. הכל בשולחנות חדר־האוכל (מי יקדים להטיל חזקתו על המשובחים שבהם), עבור כל חיי־החצר כולם, דרך ענייני־הפרט (התנגשויות בין אלפאי לביתאי, האשמות הדדיות, ענייני עבודה וענפים) וכלה, כמובן, בספורט, בתחרויות, בהשתלטות על המועדון – ובכל היוצא בזה.
לכבוד חנוכה, חג האורים, זימנו הביתאים לאלפאים מין תעלול שעתיד היה להרשם בספר דברי הימים לבית־הספר החקלאי.
חנוכה כידוע הוא חג שחנוכיה ברומו; וחנוכיה כידוע5, ניחנה בשמונה אורות מבהיקים ומבריקים. ואורות מבהיקים ומבריקים, כידוע, אין להם כקרחות לטוב. מה עשו הביתאים – הלכו והתקינו חנוכיה מקרחות של שמונה אלפאים, פשוטו כמשמעו! לילה אחד פשטו ותפשו שמונה ממגודלי השיער שבהם, ממיטב בעלי־התשחורת, כפתום והובילום לחורש, העלו אור בפנסים – וגזזו שערם עד קדקוד במספרים ובתער ובכל הבא אל היד. מלאכת־סנדלרים עשו בהם כמובן, ולא מלאכת־גלבים – ולמחרת עם שחר, בטרם יראו בציבור, הוחמקו השמונה ע"י חבריהם צופני־המרירות והנקם לשכונת־החולות הסמוכה, אל הספר, שיעגל את קרקפותיהם – ולא היתה להם תקנה אלא בכליל־גילוח. צופני מרירות ונקם ישבו עמם חבריהם ומה שביקשו – שתיים בקשו: שלא ליתן לביתאים פתחון־שחוק כאשר היו מצפים – ושלא ליתן להם הזדמנות לקרב־אגרופים בטרם יבוא מועד, והרי ברי כי עלבון צורב מעין זה אין לו כפרה במוקדם או במאוחר אלא בקרב־אגרופים.
משעמדו כל השמונה גלוחים למשעי, כחלחלי־קרקפת, גרומים ומרעידים בצינה – ראו הכל כי שחוק גדול עתיד לפגשם בחצר בית־הספר – אלא אם כן יתעשו כל האלפאים לעשות ביחד מין להכעיס גדול שיהפוך את כל הקערה על פיה. עד היום אין לדעת מיהו שהעלה אותה הצעה לראשונה – אך משהועלתה נתגלגלה מפה לאוזן ונתקלה בהתלהבות. החזיקו את שמונת הגלוחים מחוץ לתחומי־המוסד, ולאחר השיעורים, במקום לצאת לעבודה – הסתננו ובאו אל אותו גלב וכפוהו שיעבוד עד שצבתה עליו ידו מרוב עשות־קרחה. בערוב־היום, בעת שכל מנהלי העבודה והענפים כבר גורשו מאצל המנהל בחרפה לאחר שקץ בתלונותיהם על דבר היעדר תלמידי הכיתה הראשונה, ולאחר שהמתיחות בחצר גברה, והכל היו כמרחרחים אל מה – נכנסו האלפאים סיעות סיעות ודומה היה שאור היום שב לזרוח, כה רב היה הבוהק אשר התפשט ועלה מקרחותיהם. כעדר ששב מגוזזיו פשטו בינות לבנייני־המוסד ועוררו תמיהה של הערצה בכל אשר פנו. מקרחת אחת צוחקים, משמונה קרחות מתפוצצים – אבל ארבעים! – – ומפלתה המוסרית של כיתה בי“ת היתה ניצחת. למחרת נכנס המנהל לשיעורם הראשון ואמר להם שניים־שלושה פסוקים שאינם משתכחים. באלפאים לא נגע איש לרעה ואיש לא העיז להעלות צל חיוך בד' אמותיה של קרחת – והכל מתוך יראת־כבוד. כיתה אל”ף הוכיחה אחוה אמיצה ומהודקת שאוי לו למתגרה בה. כמעט שלא היה צורך באגרופים. כיתה בי"ת היתה, בדיעבד, מחוסלת – שלעולם לא תוכל להציב דוגמה כה נשגבה של רצון מלוכד.
עוד מעט והקרחת הפכה אות של כבוד בחצרותיו של המוסד, ומרחוק כבר ניתן היה לקבוע: הנה הולך אלפאי אחד, הללו עם של עזי־נפש הם! אחר־כך החלו מתגלחים יחידים מכיתות בי“ת וגימ”ל – ועם בוא הקיץ לא ניתן היה לקנות בלורית בבית־הספר החקלאי הותיק – ולו בזהב יישקל משקלה.
האלפאים עצמם היו גאים בקרחותיהם וליכודם החברתי כאחת. פרשה מאלפת זו היתה פתח להרבה הרגלים ומנהגים בחבורתם, וראש לכולם – שהיו מרבים בצוותא ולא היה תעלול שלא היו מעוללים אותו במשותף. למדו כי הם בחזקת גורם, ברגע שהופעתם ופעולתם – גוש אחד. מעט־מעט הורגלו גם המורים, ולאחר זמן אפילו המנהל, כי בכיתה אין מדברים אל יחידים – אלא אל הציבור ומה שהציבור אינו רוצה – אין הוא רצוי, וסוף פסוק.
ליכוד זה, שפירוטו ריעות איש עם אחיו כולם, פשט השפעתו גם מחוץ לתחומי־המוסד. הנערים נוכחו עד מהרה כי אין להם עניין אלא אלה באלה, וגם בחופשה, בבילוי־עיר של שבת, גם בהנאות הספורט והשיוט, הטיול והשוטטות – בכל אלה רצויה להם השותפות הרבה יותר מן ההתבודדות.
עכשיו כשהיו יוצאים לשוטט בארץ, בימי־פגרה קצרים או ארוכים, להיכן היו מכוונים צעדיהם אם לא לבתי־חבריהם בכפר או בעיר? עכשיו לא תיארו בדמיונם רחצה בים אלא בחברותא גועשת של אלפאים, ולסניף הנוער העובד בשכונה הסמוכה (הסניף שבו ציורי־קיר מטושטשים, מדריך באופניו – ונערות) אף אליו לא היו חומקים בערבי־השבוע אלא בצוותים של תריסר או מחצית־התריסר – ושם, לנוכח נערות דקות־צמה וענוגות־זמר לא היו מזיזים יד איש מכף רעהו – שאף לגביהן היו עדיין גיבורים רק בחבורה.
עישון־סיגאריות ראשון והנאת עבירה שגרורה בו מצאו כשהיו ישובים בחבורה גדולה – פעמים כל הכיתה כולה, מכל מקום לא פחות משלושים־ראש – בחדר המיטות רחב־הידיים, פנס־שדה למרגלותיהם שלא יסגירם אור בעד־החלונות – והם מעשנים, כובשים שיעוליהם, מנבלים פיהם בהצנע ומדברים סרה בחבר־המורים. כך נהגו בשתיית־בירה, וכך העבירו פעם מיד ליד מחצית הבקבוק ערק בשבר־ספל אחד, ושלושה מניינים בשוֹתיו!
אבל לא היתה הנאת־חברותא גדולה מהנאת הפגישה בחוצות־העיר.
בשבת מוּתרת היתה אחר־הצהריים יציאה קצרה אל חוץ למוסד שעל־מנת להיות בשיעור ראשון למחרת בבוקר. איש לא נשאר במוסד אותן שעות, ואם תחרות־כדורגל בעיר – הקדימו הכל ויצאו, כשהם מוֹתירים אחריהם שממה, שממון – ונַחרת חבר מורים רצוצי־שבוע. מוּדעת היתה כי נפגשים בכיכר בתי־הקולנוע, אצל השעון, לאחר שמסיימים על רגל אחת חובות הבית (ובכללם ארוחת־שבת הגונה שיש בה כדי לשמש פיצוי על פגמי המטבח שבמוסד).
כאן, בין מנחה למעריב, היה מתאסף הכוח ומכאן היה מזנק לפעליו. בתרועות, שיש בהן להזים כל חישובי־מהנדסים ביחס ליציבות בנייני־הסביבה, היו פוגשים כל נער נוסף לחבורה, ובלא־הרף היו מדיינים ושבים ומדיינים – על שום מה נעדר פלוני, ומדוע מאחר פלמוני, וכיצד מודיעים לזה ואיפה פוגשים לו לזה. ומה אתה למד מכאן אם לא שעיקר תענוגה של כל אותה שבת – בעצם פגישתם. תאמרו, הריהם שרויים ביחד כל ימות־השבוע, וישנים ביחד והולכים לצרכיהם, במחילה, ביחד – מה רבותא מצאו זה בחבורתו של זה? – שוטה מי שאינו מבין כי דוקא כאן, מחוץ למוסד, באותה עיר שתמיד אמרה: חלשים אתם, קטנים אתם, לא ראויים אתם – דווקא כאן חשו בכל טעמו ועניינו של הכוח המחובר.
וצריך היה לראותם הולכים יחד לקולנוע! עיר רעדה. טיילים שעל המדרכות נאלצו לפנות להם מקום באמצעיתן של אלה. הולכים היו ומהלכים כמי שכבשו את העיר בקול־תותח. כל קורט שבהם אמר גאוה. נעלי־העבודה המסומרות והצווחניות, מכנסי החאקי יפי־הקמט, הסוּדרים המופשלים על עורף דרך־רישול מגונדר, הכובעים השמוטים על פדחת או התחובים בחגורות־העור הרחבות, וראש לכל: הדיבור הצוהל שאין־לו־סוף!
בתור לקופת־הכרטיסים, באותה תצפופת של מלבושים וגבירות (תן עין!), היה הגוש האלפאי כחומה בצורה, כיחידת־קרב. כל מה שביקשו – הלא הוא שמישהו יסלוד מהתנהגותם ויקרא תגר. בצחוק של מנצחים הגיבו על קריאות אלמוניות שנזרקו כלפיהם מאחורי־הגב. אפילו החוליות הקטנות הזריזות והסכינאיות של ספסרי־הכרטיסים מהירי־העין ומקועקעי־העור לא העיזו לצאת נגדם בגלוי, אף־על־פי שלא פעם פגעו בחזקתם ובפרנסתם עם שהצליחו להגיע אל הקופה, לקנות כרטיסים – ולא להיזקק למי שנוטל שכרו.
אחר כך היה הדוחק בכניסה לאולם, וגוש הנערים נע ולוחץ בלא־הרף, עד צחוק וריטון מכל עבר. הסדרנים בפתח היו מאבדים כל חשבון והאולם רם־התקרה היה מהדהד פתע בדיבור חילוני לא־נכבש – שלא כדרכו ושלא כהרגלו – ורק פיצוח־גרעינים סיטוני (“יענקל, כבד! – ולי לא קנית מנוול?”) היה מתפשט ושם לו קץ.
השמחה גדלה עם כל שעה של צוותא, ולאחר הקולנוע, למשל, אי־אפשר היה לאזרח פשוט ליקח גלידה אצל אותו קרח אדמוני ששמו יצא לתהלה ברחבי־הארץ – עד שלא יסיימו האלפאים את התעסקותם בו. אומרים שלא היתה פעם שלא הוליכוהו שולל כדי חצי־התריסר מנות־גלידה לפחות, ובכך עיקר תענוגה של אותה לקקנוּת. אצל דלפקי־הפלאפל, בין שהם על גלגלים ותימני צנום משמש אותם, בין שהם בחנות מחנויות וגבירות בסינרים משמשות אותם – אצל דלפקי־הפלאפל חזר אותו דבר. ואחר־כך נפוצו ברחובות בקול תרועה ושיר, ולכדו אוטובוס מפנים ומגב וצילצלו מצילתו בהתקרבו למוסד עד להמאיס חיי נהג על עצמו – וירדו אל לילה בשׂוּם ריחות־צמיחה, והוכו באחת נשימת־הבית המרגעת והמצננת, ורק לאור המטבח שבה אליהם עליצותם כבראשונה – והיו מזמרים על ספל תה פושר עד חצות־הלילה.
ביניהם היה אליק אחד מרבי־הפוחחים. ואם היו שם שלושים נערים – שלושים רבי־פוחחים היו שם. מה קינדסו ומה לא קינדסו. ולא עוד, אלא היו מתחרים זה בזה, מי המצאתו גדולה משל חבריו, מי תעלולו נורא משל חברו. הילוך שהיו מהלכים בעיר – לאו סתם הילוך היה, שהנה משל חידש אחד מהם שיהיה מקפץ על רגל אחת – על גבי שוליה של המידרכת. מיד מחזיקים אחריו עוד ארבעה־חמישה מן החבריא – והאחרים מנסים תיכף לכך כוחם בדחיפה, ועטים לשומטם מן המידרכה אל הכביש. הנה לוח־מודעות מעוגל, יצוק־מלט, בלא זיז ובלא־בליטה. עומד אחד ומנסה כוחו בטיפוס. מי יעלה ויעמוד על ראשו של זה ויקרא כתרנגול? מיד נמצאים כמה וכמה בעלנים על ניסוי זה, מקרטעים ומטפסים, מבקשים עזרה ונותנים עזרה, עד שעולה אחד ותוקע בשפופר־גרונו ועד ארגיעה לופתו האחר ברגלו, מושכו עמו – ושניהם נסחפים ומתגלגלים למטה. אחד משניהם ודאי היה אליק, שאף פעם לא הניח למישהו שיהיה פיקח וממולח ממנו.
עיקרו של דבר: חשו בטוב והיו מצפצפים על הכל. מכלל ציפצוף הגיעו לכלל הרגשת־כוח, ואף־על־פי שלעת־עתה כוח של חבלה היה זה – מכל מקום כוח היה. ממנו מוצא להרגשה אחרת, גדולה וחשובה ממנה – הרגשת אי־התלות, הרגשת העצמאות, שהיא אולי פריה החשוב ביותר של שנת הלימודים הראשונה במוסד מחוץ לחממת־בית־ההורים.
דבר אחר שזימנה לו לאליק אותה שנה ראשונה, לו ולכל חבריו – היתה פגישתם עם מורי־המוסד ומבוגריו למקצועותיהם ולסוגיהם – שהיתה חויה ונסיון מאלף כאחת. לא היו אלה מורים סתם, ולא היו אלה מבוגרים סתם.
מצד אחד היו כאן הכל חברים, ואפילו שוים, ואפילו שותפים. תושביה של אותה נקודה היו, יומם ולילה שרויים היו במחיצה אחת, נתונים היו לראוה זה לגבי זה כל שעה ושעה, ואי־אפשר היה להם לברור מה יסתירו ומה יבליטו. מצד שני היו אלה מורים ואלה תלמידים. אלה מבוגרים בעלי־משפחות ואלה גדיים שעוד לא נעשו תיישים. צירופם של שני הצדדים זימן מצב־עניינים שהיה בו כדי לאלף, כאמור. עכשיו, אעפ“י שהיו אלה מוריהם – קשרו עמם קשר־חברוּת והיו נזקקים להם בשמם הפרטי ומדברים עמם בניחותא כשוה אל שוה. עכשיו, אעפ”י שהיו אלה גלויים וידועים לפניהם מכל מקום היו בעלי־משפחות שחיים במסוגר, וכאן הזדמנות ראשונה ונדירה להכיר אורח־מבוגרים ורבעם בדרך הראייה המאוזנת. ומה שידעו ומה שראו אליק וחבריו מחיי־מוריהם, ריבותיהם וסיכסוכיהם, נשיהם ומחותניהם, צרותיהם וששונם – לא ידעה ולא ראתה שפחה על הים.
מורי־המוסד עצמם זה עידן־עידנים ניטלה מהם שארית אחרונה של השליה שרואים הם ואינם־נראים – כדרך שצריכים להיות מורים בעמם. ידעו אף ידעו כי כל תלמידי־המוסד מומחים גדולים הם בחייהם ובפרטי־חייהם, וכל שיפה לו הצינעה – פרוש וגלוי כגורן עגולה. התיאשו מן ההסתר ואף נהגו מנהג בני־בית, שמפעם לפעם, בתכוף עליהם צרות־ביתם, היו מסלקים לצד ענייני־השיעור, נאנחים מעומק־הלב, ועל שאלתם הצפויה של התלמידים היו משיבים בהשתפכות־הנפש, השתפכות שאין לה סכר: כך וכך, יודעים אתם, הרי צרתי מאז היא שאשתי וכולי…
פרשת־היחסים בין התלמידים לבין מוריהם פרשה מופלאה היא; אין בה מטבע שאין לה שתי פנים ואין בה דיבור שאין לו היפוכו כנגדו. תאמר: היו מכבדים את מוריהם – הרי לך אותו שחס לנו מלנקוב שמו, שתחילה לא היה ברור אם הוא מורה לאנגלית או מתימטיקה – עד שניסה כוחו בהתעמלות, ועד שגורש מן גו. מאיסה שמאסו בו ובוז שבזו לו – יכולים להיות כדי ספקם של כמה וכמה בטלנים בשדה־ההוראה. תאמר – היו מקילים ראש במוריהם – הרי לך שורה נכבדת של שמות – המורים למקצועות־החקלאות בראשם, המחנך שהוא גם מורה הספרות והלשון עמם, מדריך בתי־המלאכה, נעלה מכל ספק – ובמרכזם, מטרה לחיצי על היחסים שבעולם – מנהל־המוסד בכבודו ובעצמו. תאמר, איפוא, היו מחבבים את מוריהם – הרי לך דוקא המנהל עצמו, שפעמים היו מוכנים לטבעו בקסת של דיו מעוצם השנאה והטרוניות ורוב־החשבונות – אעפ"י שבעל־כרחם לא זזו מלחלוק לו כבוד. תאמר, איפוא לעזאזל, היו שונאים אותם – והרי המורה למכונאות, שהיו נותנים את נפשם תחת נפשו, או המורה לגידול בעלי־חיים, שהיו מחבבים אותו חיבה יתירה, או איש המשתלות והנוי, שהוא כחבר וכריע לכל דבר. יש ויש – אומר הדיבור העממי – ואמנם יש ויש. ומהו שעושה את החיים מסובכים? – שאותו יש ויש בגופו של אדם אחד הוא כלול.
טול, דרך משל, תכונה זו שבמורים ותיקים, כבכל בעלי־מקצוע ותיקים – שהם משוקעים כל־כך בשלהם, עד כי אין להם דבר אחר בעולמם. תכונה זו היא מתחומי המגוחך, וכך היא באמת משפעת על התלמידים, שלגביהם אין אותו מקצוע אלא טרדן מיותר אחד מרבים. משהם נפגשים באדם מבוגר שכל עולמו כולו מצומצם ומקופל בזנבה של פרה, או בשתיל־תפוח, או בכיצד מחלחלין המים – מיד הוא מתגלה לפניהם כאחד מצחיק ללא־תקנה, אחד תמהוני – שלכל הנוח פוטרים אותו בחיוך. בה בשעה – מה נערץ עליהם יותר ממסירות? מה מכובד יותר ממומחיות? מה מעורר פליאה יותר בהתמדה? ואותו מורה עצמו, אותו משוגע לדבר אחד עצמו, מאלץ אותם קמעה־קמעה ובלא־יודעין, שיהיו נכבשים מתוך הערצה למסירותו, למומחיותו, להתמדתו; ובצד הגיחוך מזדקר ועולה יחס רציני של כבוד, ומה שחשוב מכך: יצר־החיקוי מתחיל פועל את פעולותו.
צריך היה לשמוע סיפוריו של אליק על מוריו ומנהלם, בשבתות בהן היה חוזר הביתה ומסיח בחברת בני־ביתו – ועושה להם יום־טוב של חוכא ואטלולא בסיפוריו ובגוזמאותיו, בחיקויים שהיה מחקה ובפנים שהיה מעמיד. מי שהיה שומע את אליק מספר על מוריו – שומע היה כיצד אפשר שיהיו כבוד וליגלוג פתוכים כאחד בתוך לבו של אדם, כיצד אפשר שבעד קרעי הצחוק תבצבץ הערצה, ובעד אמירה של כבוד יציץ “מזיק” של ליגלוג.
על כולם היה מספר – אך לכדי תיאטרון ממש היה מגיע בעת שהיה מפליג במידותיו ובמנהגיו של ה“זקן”, הלא הוא מנהל המוסד בכבודו ובעצמו.
עומד היה באמצע החדר, תומך ידו במשען אחד הכסאות, תוחב רעותה לכיס־מכנסיו, כופף קומתו ומטלטל ראשו אט־אט מקצה לקצה. מבעד לגבות מכווצות היה משלח בשומעיו מבטים קצרי־ראות, ושפה תחתונה שלו נשמטת ומרפרפת כמבקשת אחיזה. עתה החל דוחק קולו לחלל־החדר ועושהו מחונק ורעוע ככל שיכול. “מה?… מה?” היה מטיח מהין קצרים, ספק שואלים, ספק מנמרים הרהור של סתם: “מה?… מה?…” ואחר כך פקח עיניו, הרחיב פיו בחיוך – והאריך בסגולים שטוחים, נהנתנים, מלוחשי־תאוה של “כסף…כסף” ונשמע כאילו אמר: “כה־סההף, כה–סהה–ף…”.
רק על צחוקנו היה מגיב מיד דרך־התראה: “אל תחשבו שהוא כזה! אחרים היו משתגעים.” בוֹ־במעמד הרחיב ללמדנו מה מתנת־גורל היא להיות אחראי למוסד כגון זה; מה עינוי הוא להשביר לחמו ולחם מוריו חודש בחדשו – ומנין יימצא? – ובה בעת לדאוג שיהיה הכל קולח כסדרו, הלימודים והמשק וההנהלה; להיות שליטם של ענייני־המשמעת הסוררים, ולהשכין שלום בין מורים לבין עצמם ובין אלה לבין תלמידיהם. “איני מקנא בו”, היה אליק חותם את דבריו, “ואם עוד לא נשבר לחתיכות – סימן שהוא עשוי מברזל.”
כל אלה כולם – כאין־וכאפס הם מול פגישתו של אליק, ובדיעבד כל אחד מחבריו, עם העצמים אשר היוו במקובץ את טבע־הדברים אשר על סביבותיו. גיל־ההתודעות אל העצם היה גילו של אליק, שהלך והעמיק מידיעת שמותיהם של הדברים פנימה. כל הסובב (קרא לו טבע, קרא לו עולם) החל עובר, אט־אט ובסדר מסוים, בין שתי ידיים פעלתניות, מששניות ותאבות־דעת של אדם בעלומיו. אדמה, למשל, חדלה מהיות מושג־סתם – והפכה למשפּחה גדולה, על גווניה, סוגיה, בניה וצאצאיה. מחרשה – כלום יש עוד סתם מחרשה? והרי עשרות מחרשות מנינו, וכל אחת נפש לעצמה היא. עץ – כמי שאינו מבדיל בין פרה לאדם ואומר יונק. עץ – הרי זו מלת־אב לתבל ומלואה. מכשירי־עבודה, שעות היום, צהריים – כן, אפילו מושג מעין צהריים – הכל־הכל נתממש ונתמשמש, ניחן בצורה, נתחלק ונתפצל, קיבל שם וריח, טיב וסוג – ונעשה שותף פעיל, שיש בו להועיל או להזיק במהלך־הקיום והחיים – הכל לפי השימוש ולפי המשתמש. החיים נתעשרו. ההליכה הפשוטה בשדרת־אילנות נעשתה מעניינת יותר, מלאת אירועים, הפתעות, פגישות־חדוה ומצוקות. העין ראתה יותר והבחינה בדק מן הדק. לדברים ניתן מובן, ניתן מבע. העולם החל מרבה נגינה, מרבה שיר, מרבה אומר. בני־האדם נעשו יותר מפורשים. נסתבר שיש קישור בין רחוקים – ויש עניין וטעם בכל מעשה אנושי עלי־אדמות.
וכל זה הודות לחידוש אחד גדול בחייו של הנער, הודות לעבודה. שנה ראשונה במוסד נכבש אליק לעבודה, שנה שנייה – נכבשה העבודה לו, וניתן לומר כי כל אותה שנה שנייה, בבית־הספר החקלאי, שנת־כיבושים שנת־תווך – שרוי היה אליק באורה של עבודה כשדה זה השרוי בחמתו.
עוד בימי פגרת־הקיץ הבחינו בני־ביתו והבחין הוא עצמו כי אין זו פגרה ככל6 הפגרות. תחילה ניסה לעשות ימיו בחוף־הרחצה, לעשות שבתותיו במגרשי כדור־הרגל, אך לא ארך הזמן עד שנטש את אלה, שהשמימו את לבו – והחל מבקש עיסוק של ממש. עונה קצרה טרח בפרדסיה של מושבת־יהודה הקטנה והיה משקה בימות־הקיץ הלוהטים – רגליו יחפות, מכנסיו מופשלים כדי רבע ושליש – ועל ראשו מגבעת־קש מקורעת. לא הניחוהו משם עד ששקלו על־ידו שכר־פועל כהלכתו, והדבר נתן בלבו עצה. שב לעיר והשכיר עצמו לעבודה בבניין. היה משכים עם בוקר ונוטל פת שהתקינה לו אמא מבעוד ערב. ארוחות שהיה אוכל בחבורתם של הפועלים – רק הוא ידע תענוגן, האוזן מצותתת והעין מביטה; ועם ערוב היום היה מלעיט עצמו במה שהותירה לו אמא מארוחת־הצהריים, כדי שיעור אכילתה של חצי־המשפּחה. אף־על־פי שפירנס לאמא משכרו, לכיסוי אכלו והוצאותיו, כביכול (ואמא אומרת: “אין דבר, מוטב שישמרו הפרוטות אצלי ונקנה לו סוודר נוסף לחורף, משיבזבז הכל על גלידה”) – נצטבר אצלו שיעור מסוים של כסף – מה שעשהו לעומד ברשות עצמו מכל הבחינות. הזמין את אחיו למנה של פלאפל ולקינוח של גלידה, ואלו תענוג קולנוע, חסקה בשבת, וחולצת־ספורט מפוספסת יכול היה להרשות לעצמו בלא לשאול דעתו של איש. פעם ופעמיים ביקש לו אמתלאות והלך לבקר את בית־ספרו, לראות מה דמותו וצורתו בלא עדרי־תלמידיו. כל ביקור החזירהו קצר־רוח ונלהב יותר, ולבסוף כבר היה מצפה לתחילתם של הלימודים באותה להיטות שבה היה מצפה פעם לסיומם.
בצהריו של יום, לאחר החגים, עשה דרכו לבית־הספר, אל השנה השנייה. מבעוד בוקר התקין את תרמילו (לא עוד צרורות וילקוטי־תלמידים עמדו), העטה עצמו בכליל־חאקי וציחצח נעליו למשעי. בדרך לתחנת־האוטובוסים היה ממשמש בשרידי־מטבעותיו ותוהה מה אפשר לעשות בהן, דבר שיעמיד את כולם על הראש. אצל האוטובוס עצמו העלה בו זקן אחד ותיבתו־לכרסו את הרעיון שאין שני לו. קנה קופסת סיגאריות מן המשובחות שבמשובחות, שהן בעלות פיה של שעם וריח של גן־עדן, צרף לה גפרורי־דונג שהיו חידוש גדול באותם הימים – ועלה בלב שמח אל מושבו באוטובוס. כאן ניגלו לעיניו חבריו כשהם יושבים כאחד ומקטרים עב־ענן מנחיריהם ומפיהם, ובינות לאצבעותיהם הנרגשות – פיפים של שעם, סיגאריות משובחות מן המשובחות. בלית ברירה ישב עמם, חלץ סיגריתו שלו כזקן ורגיל – והיו אחר־כך נוסעים ומפגינים בגרותם ביחד.
אכן, אל שנתם השנייה קרבו אליק וחבריו במלוא הכרת־ערכה וערכם. בתמיהה של ליגלוג הבחינו בחצר בכמה צפרדעונים שהיו מהססים ושואלים כל העת כיצד הולכים לחדר־האוכל, והיכן המקלחת, ואיפה זה בניין ג‘. האלפאים החדשים היו מגוחכים עד לאימה, כיצד אפשר שקטנים אלה ייצא מהם פעם משהו? – ואלו לביתאים החדשים, לאליק וחבריו – באו ימים טובים באמת. ראשית כל נסתבר שהעבירום מאולם־המיטות הגדול של בניין ג’ – וייחדו להם חדרים מחדרים שונים, שאף המאוכלסים שבהם אינם מכילים יותר מארבע מיטות. משמע שעלה ערכו של היחיד: והרי אתה אדם סוף־סוף, אתה כשלעצמך. ציבור המבוגרים שבמקום קיבל פניהם בסבר־פנים יפות, והיו מרבים בלחיצת־יד ובדרישות שלום ובהשתאות של פתאים: “ראו־נא ראו – כיצד גדלת ונשתנית. פשוט אין להכיר!”
בינם לבין עצמם היו הביתאים מעיינים אלה באלה, לראות מה נשתנה, והעריכו נכוחה בעת שסיכמו לעצמם כי אמנם נשתנו החברה. מה שנצטבר אשתקד יום־אחרי־יום בלי שיזדקר לעין – גמל במשך ירחי־הפגרה הקצרים ונתעלה באחת לכדי שינוי שבאיכות. מה שהיה ליבלוב – הבשיל פרי, וראית לפניך חקלאים צעירים ממש, מלאי שקיקת־חיים ורבי־כפות עבותות שיש בהן כדי לזעזע את מוסדות־המשק ולשדד הרבה חלקות של תבואות־קיץ, – אם לא הרבה מערכות, פשוטו כמשמעו.
בשנה זו לא חיי־החברה עיקר (זאת היתה להם כדי ספקם בשנה אל"ף) ולא הלימודים עיקר (זאת תהיה להם יתר על כוחם בשנה גימ"ל) אלא העבודה וההתאחזות במשק. שנה בי“ת – שנת הענפים; ותלמיד שלא עבר על פני כל הענפים בשנה בי”ת ולא טעם טעמם, שוב לא יזכה להיות חקלאי רב־פנים. שנה גימ“ל יאחז בו ענף אחד, הוא הענף אשר יתן בו עינו לקביעות – ומאוחר יהיה מלשוב ולתת אוניו לאחרים. אחוז בה בשנה בי”ת, הפוך במשק והפוך בו – שאם לא כן אין אתה נמשח חקלאי לעולם.
אליק לא ידעה שבעה.
פרט לשניים־שלושה מן המקצועות החקלאיים שפשוט סלד מפניהם, הלא הם הלול (“תרנגולת אני אוהב רק במקום אחד: בצלחת”), גן־הירק (“עבודה בשביל נמוכים”) וגינות־נוי (“תמיד יגידו לך שיש משהו יותר חשוב”) – שיקע עצמו בכל ענפי־המשק, ענף וזמנו, מתוך תאוה והתמסרות. ובמשך השנה נעשה בר־הכי גמור בכל אחד מהם.
גידול־בקר היה עיסוקו של מורה שנתחבב על תלמידיו מדור־דור. אדם צנוע ומהימן האוהב את מלאכתו, את פרותיו ואת תלמידיו. אי־אפשר היה שלא להתפש לאותה חיבה עדינה שהיה רוחש לגבי בהמותיו השתקניות והצייתניות, ואי־אפשר היה שלא לכבד את הסדר הטוב, השלוה והנקיון ששררו תמיד בתחומי־ממלכתו. בשום ענף משאר הענפים במוסד לא היתה הרגשת המשק החקלאי כה חזקה, כה נותנת־ריח, כבענף גידול־הבקר. הרפת עצמה – היה לה ותק משלה. בניין נמוך היה זה שאפלולית שרויה תדיר בין כתליו, שחום נעים שופע מתוכו בחורף, וצינה לחה מנשבת בו בימות־החמה. היו כאן עיסוקים של ממש. חלוקת־החציר ואביסת מנות המזון המרוכז, ערבוב הכוספה עם הסובין – וגריפת הזבל הדשן. החליבה עמדה כמובן מעל לכל, אך רק לביתאים ניתן לחלוב את החולבות האמיתיות, ואלו האלפאים אימנו אצבעותיהם על צמוקה אחת שהופרשה לצורך זה מן המשובחות שבעדר.
טובות ומלאות היו שעות־החליבה. דממה מגודשת שרויה היתה בעולמם של חולבים ופרות, שזה עתה ניעורו מתנומת־צהריים. סומך היה אליק את ראשו על חומת־צלעותיה של רכת־הלעס המתנשפת ומזוררת לרגעים, אוחז בפטמות מתוך פישפוש־של־מומחה ומתחיל תולש מתוכן קילוחים עבים ומשקשקים של חלב. עד מהרה הפך השיקשוק להמיה שהקציפה ועלתה, ומכאן ואילך היו סילוני־החלב נבלעים בקצף־הדלי בקול מעיכה מפעפע ורוחש. בדלי שהחל עולה על גדותיו השמיעו סילוני־החלב פזמון של שלוה ושפע, על שומן ושובע.
מן הרפת לאורוה אין הקפיצה גדולה, אלא הפרידות והסוסים נראים כפשוטי־עם קלי־דעת לעומת גבירות־החלב הכבודות. לעבוד באורווה – משמע, להריח ולדעת את כל הנעשה במשק, להתודע אל כל העובדים והעובדות, להיות מוצף תמיד בקשות ותחינות, ולהיות מקורב אצל הרבה טעמים טובים (השמנת והחמאה מהמחלבה למטבח, מנדרינות מהפרדס, בקבוקי־יין מהיקב המוצנע, מיצרכי־אוכל שהובאו במכונית ונפרקו בטעות שלא במקומם הנכון, וכן הלאה וכן הלאה).
עוד דברים טובים ליד ולשכל הם: רתימת הבהמות והתרתן, הולכתו של סוס לשוקת ושריקת־השפתיים הקלה לעוררו אל השתיה, שילובו של צמד־פרידות אל שני עברי יצולה של עגלת־הפלאטפורמה רחבת המידות – והנהיגה בהן אחר־כך דרך כל החצר, בינות לבניינים ולעצים, מקום שצריך עין מהירה וזרוע עזה בשביל לא להסיע את הנטוע ולא לנטוע את הנוסע.
טובה מכולם, כמובן – הרכיבה. הריהי, אמנם, בגדר איסור מוחלט בתקנון המוסד, שידעו מראש מה צפוי להן לבהמות־העבודה האומללות אם יינתן פתח־רכיבה כלשהו לתלמידים; אך מי שעיסוקו באורוה – נופלת לידיו מפעם לפעם הזדמנות כשרה ונאותה להדהיר סוס־מסוסים במשעול חבוי ולגנוב בדרך זו שעה של אבירוּת סמויה. להיראות לעין ברכיבה – לא יעיז איש, חוץ מן השומר בכבודו ובעצמו על גבי סוסתו בכבודה ובעצמה. ובאמת לא ידע אליק רכיבה מהי – עד שלא נשאה פעם ידידותו הארוכה והסבלנית עם השומר את פריה, ובשעת רצון אחת נתן לו הלה את סוסתו, שידהר ויעשה סיבוב – “אבל בעוד חמישה רגעים אני רוצה לראות אותך כאן!”
כעבור חצי שעה, רק כעבור חצי שעה, נסתיימה שערוריה קלה שהקים השומר בכך שסוסה חמומה ומיוזעת פרצה כרוח־סופה אל תוך החצר, ואז רק אז עלתה והאבירה שערוריה כבדה ומסועפת, שהדים ובני־הדים שלה נתלו ועמדו בחלל האויר ימים רבים לאחר מעשה.
אליק היה שיכור מלומר דבר, מלהתחרט או מלבקש מחילה. ציית ומיהר להשיב את הסוסה למקומה באורוה, ומנותיים־סובין הערה לה לתוך אבוסה. עמד וליטף את צוארה, בעוד היא מנשפת בסובין, ומתון־מתון החליק על פני גבה המרטיט, על פני אותו כתם־זיעה רבוע וכהה, אשר סימן את מקומו של האוכף.
הוא עצמו היה עדיין מרעיד כולו מעוצר ההתרגשות אשר תקפתו בשעה ששילחה הסוסה רסן והחלה דוהרת בשדרות־הברושים. גופו ובשרו חש כיצד מתנפצת בו כל־העת תזזית של חדוה פרועה ומבוהלת עד אל קצות־אצבעותיו. ועדיין לא היה עשוי להרגע. זה היה נהדר! תחילה פג לבו: dir=“rtl”>הנה־הנה הוא נשמט ומתרסק. לגבי מה שהתפרע מתחתיו – היתה זו פלצות: נשתגעה הסוסה, כולה פרא. אבל מיד תפש את הקצב, את קצב־הדהרה, את קצב־טילטולי ראשה השלוח; כמאליו הצמיד עצמו לאותו קצב – והטילטול הפך טיסה. עם זאת הפכו פחדיו חדוה, ומשהרכין מלוא גופו מעל לצוארה המוצק ויראנה מישירה דרכה, ידועת־רסן ונלהבת – ידע כי הוא דוהר, כי זהו, זהו התענוג העילאי, זה חלומם של פרשים, זה שמאהיב עליך פתע את החי אשר עמך, אשר מביא אותך לידי רגשת־דמעות, אשר משחרר, משחרר, מטיס, מצמיח כנף…
מענף בעלי־החיים הוליכה דרכו אל גידולי־השדה, הלא הם החצירים והפלחה. החצירים, דבר אחד טוב יש בהם – קציר־חרמש. יוצאים אתם בחבורה מלוכדת עם אור־הבוקר, מסתערים על חלקה מטוללה וריחנית, ניצבים זקופים ומניפים חרמשכם ביפה ובנאמנה מתנועות עובד־האדמה מאז ומעולם. עד מהרה מתערטלים הגווים ממותן־ומעלה – ולנוכח שמש בגבורתה נוצצים חרמשים, נוצץ הטל, נוצץ גב־שרירים בנחושתו.
הפלחה – כל קסמה לגבי אליק במכונותיה הנאדרות, ובראשן אלוף כל מכונה – הטראקטור. בשעה שקבעו להם כל התלמידים, איש איש את מקצועו הראשי אשר יבחר בו לצמיתות, כבר מוּדעת היתה בציבור שמקצועו של אליק – מכונות חקלאיות. מאז סיים סיורו בענפים השונים נשתקע במכונות, בטראקטור ובבנותיו, דבק בהם לאהבה אותם, ולא זז ממחיצתם עד יומו האחרון במוסד.
לימים לא היה יכול להכריע מהו שמושך אותו יותר אל מוסך־המכונות האפלולי וחריף־הריח – הטראקטורים עצמם, או האדם אשר עליהם, המורה למכונאות, הטוב במוריו ובידידיו.
קמעה־קמעה נעשה אליק לחלק בלתי־נפרד ממקצוע המכונאות שבמוסד, דוגמת מורהו – וכל הכרוך במקצוע זה נתדבק בו ללא־הפרד. לראשו חבש כומתה קלה, מצאה אי־אן, אשר מיומה הראשון היתה כבר משומשת, מדוהנת, שחורת־שוליים וטובה לקינוח היד, הספסל, המברג וכל כיוצא בהם. בצפרניו נחתמה רצועה שחורה ועבה, ובחריצי־עור־כפותיו נשתקע פיח שאין לו רחצה. למד את המכונה, למד להעריץ דקות־חכמתו של האדם, וספג במרוצת אלפי רגעים של עבודה משותפת את תורת ההתבוננות והניתוח של רבו.
ראה כיצד ניגשים למכונה, בלאט. המבט מלטף תחילה את כל החלקים החיצוניים – היש בהם סירכה כלשהי? אחר־כך מתניעים את המנוע. לא ברעש. מקשיבים חרש כמה דקות; בראש מצודד, בעינים שכמוהן כעצומות. אפשר אפילו לפזם חרש בשעת־מעשה, ועל־כל־פנים – למצוץ בפיזור־דעת עשנה של סיגאריה. אחר־כך נמעכת הסיגאריה אל קרקע השמנים השחורה – ואז רק ניגשים אל הקרביים. גם כאן, תמיד: התבוננות קודמת למעשה. ויש לחשוב תמיד. אין לך תקלה בלי סיבה, ואין לך צרה שאין לה רפאות. רק לא בחפזון! “כלל זה נקוֹט בידיך”, היה המורה חוזר ומשנן לו לאליק עד שנבלע בדמו. “חשוֹב פעמיים כדי שלא תצטרך לעשות פעמיים”.
כל אימת שהיה אליק משתאה אל החכמה הגנוזה בפרק מפרקי־המכונה, היה המורה מאלפו בינה ומסביר בזה הלשון:
“יש פה הרבה חכמה, יש פה – הא? בחור פיקח היה זה שהמציא. הא? – הבלים! לא חכמה יש פה – אלא עבודה. לא פיקחות יש פה אלא נסיון. נסיון אני אומר? אלף־אלפי נסיונות. קח לך כל חלק שתרצה במכונה. קח את משאבת הדלק, קח את ארובת־המפלט – מה שתרצה. התבונן. לפניך פרודוקט של אלף אלפי שעות נסיון, כשלונות, ניתוח, טעות וחישובים. עד שקיבלת מה שלפניך, עבד על זה ציבור שלם של הני־אדם עמלים וחישובים. עד שקיבלת מה שלפניך, עבד על זה ציבור שלם של בני־אדם עמלים וחושבים – ועוד יש מה לשכלל.”
מדבר היה במבטא רוסי רך, בקל צרוד וחרישי – (“אני אָמר וחזר, ואמר: מוֹדוּע? מוֹדוּע הציפוּל במכונה הוא כּל־כך רע אצלנו? מוֹדוּע?”) – ומעשן היה ללא־הפסק סיגריות מן המין הגרוע ביותר, בין משום חסכון־מעות ובין משום דביקות בישן. “זה הוא”, אמר עליו פעם אליק, “האדם היחיד בארץ שאפשר היה לראות אצלו לטיף – בשנים שכל הדיוט עישן אצלנו פליירס”.
נבון־אצבעות היה המכונאי הותיק, ולא רק במכונות־המשק היה לו עסק – אלא בכל מה שהצריך מחשבה בהירה, יכולת של ניתוח, כושר־ביצוע וידיעה רחבה כים בהמון פרטים ופרטי־פרטים מכל מקצועות הפעולה האנושית, העבודה והמדע. אף־על־פי שנראה היה תמיד לעין זרה כשונאן של הבריות – משום ששקט ומסוגר היה, ודיבורו בחיסכון – נתעמקה והלכה ידידותו עם אליק כשהיא מגלה בו יותר ויותר תכונות נלבבות של טוב־לב, מחשבה על הזולת ויושר חסר גאוה ופניות. מטפחת היתה כרוכה לו תמיד על צוארו, משום מיחוש־גרון ממאיר שלא הרפה ממנו חורף וקיץ, וריח עשן עוקצני היה מהלך עמו בשבתו ובקומו. לא היו בו דברים מיותרים, כל פרט מפרטיו נתדבק אל כללו באורח הטבעי ביותר. דמות שלימה היה, שאינה צריכה תוספת או מגרעת – לבד שהיה רווק זקן, והיא תמיהה מתמיהות; פה ושם מספרים ברומן־נעורים מרעיש שלא הניח לו ליקרב עוד אל עלמה מימיו. מכל־מקום – לגבי אליק היה הוא כמין דוגמה. וכשם שלא התמהמה לחקותו בלבושו ובגינוניו – מיד לאחר שנכנס בתחומו – כן היה מגלם דמות עצמו בלבו פנימה לפי דוגמה זו שלפניו, והחל מסגל לעצמו דרך־ניתוחו, התבוננותו החקרנית ושנאתו, שנאת־עולם את הטפל.
אצלו נעשה שוב כילד. פעמים היו עומדים באפלולית והמורה עושה דומם מעשה־אשף שלו באש־הריתוך ובמתכת. מבוטל ונפעם היה עומד אצל אליק, הרבה מתבונן וקצת מסייע, ולא היה יודע את נפשו. מוצף היה רחשי הערצה וידידות, ובמקום ששתי אלה נפגשות באמת, עמוק־עמוק באותו מקום, חפפה לו דמותו של האשף על דמות אבא; והיו אלה שעות יקרות שבהן הכל נעשה גוש אחד, הכל: האש עם המתכת שכנגדה, זרועותיו הנוגהות, הזכרונות שבדם, והעלם שמגיש בדחילו צינוריות דקות להלחמה.
העייפות אשר הביאו עמם הנערים אל חדריהם עם ערב, והם נופלים אל מיטותיהם ריחני־מקלחת רעננה, כרוכה היתה בהרבה גאוה של בעלי־ענפים, בהרבה שתיקה של יודעי־דבר, גם בהרבה כבוד הדדי. כל אחד הביא עמו אל הכיתה, אל חדר החברותא הסואנת, משהו שהיה מיוחד לו, משהו שהוסיף לו משקל וערך. שמיל כבר לא היה שמיל בלבד – אלא היה הרפת. ואַלתה, הוא יהודה רוזנקרנץ, היה לא סתם אַלתה שמרבה ב“אַל ת…” אלא היה הפרדס. ודן ראובני, הוא “תוספת”, כבר לא היה סתם ענק ומגושם שאף פעם לא די לו במנתו – אלא היה גידולי־שדה. כל אחד מהם מתכבד בכבוד ענפו, כל אחד מהם עם זכות משלו, עם ידיעה משלו, עם מומחיות משלו. ואגב, אפשר שבכך נעוצה סיבת השינוי המוזר שנתחולל בשמותיהם של החבריא. בחדשיה הראשונים של שנה ב' הופיע אותו שינוי, ועד מהרה הקיף את כל בני הכיתה. ומהו השינוי? שמעתה החלו קוראים פתאום לחברים בשמות־המשפחה שלהם, ואלו השמות הפרטיים, עם כינויי החיבה והקינטור כאחת – נעלמו. אף כי לא היה חסר כאן אבק של היתול, שהעלו פתאום שמות־משפּחה מחצצי־לשון ושן והדביקום לבחורים שפויים משלנו, הרי בעיקרו של דבר היה זה סימן מסימני־ההתבגרות, שנתבקש לייחד כל אחד יתר ייחוד, להוציא כל אדם מפלוניותו, ואפילו לגדור כלשהו סביב לאישיותו. הנה: עולם בפני עצמו.
כולם נתכערו וכולם עמדו בפרשת גילוח־ראשון. על גבי פרצופים שנתרבעו והרחיבו לסתות לכאן ולכאן ליבלבה פלוּמה רכה, ודיוֹ היה סימן־התחלה שלה כדי שימהרו ויתנכלו לה בתער־הגילוח. לא היתה כמעט שיחת־חברותא שלא תתגלגל למדרש רבא של מה שבינו לבינה, והעישון עם השתייה עם משחק הקלפים נתייחד להם מקומם שלהם, בערבים אין־חפץ־בהם, במוצאי־שבתות או בערביהן, כשלא הותרה היציאה העירה.
זה לא היה הכל, כמובן. הנערים למדו לחשוב, למדו לבטא את מחשבתם. אלה ואלה נתבלטו בחריפות־הביטוי, ומהם שהיו מייראים את הציבור בשוט לשונם. אליק נודע כמזיק מפולפל עוד קודם לכן – ועתה היה מראשי־המדברים. דיבורו קצר היה – אבל מי כמוהו השכיל להגדיר מצב דברים או בעיה מבעיות באופן כה חותך, בהיר ומעורר?
חוש הביקורת נתפתח, כשהוא תומך יתידותיו בהרגשת בטחון של בני־בית… אהבו לחוות דעה. על הכל. משנשאלו – לא עמדו מלתת עצות. חיבבו את הדיון הרציני, את מדושת־העניינים עד ברם, עד קשם ומוֹצם. פעמים היו עומדים בחצר ודנים בשבחם ובגנותם של מיני מטוסים, בריטיים אמריקניים רוסיים וגרמניים, במשך שעות רבות – ופעמים היו נכנסים לריב מפלגות צר ועקשני ולא היו נפטרים זה מעל זה עד שלא גידפו לשובע וחרפו איש מערכות רעהו. אך לא היו ויכוחים שהקהילו ציבור כה ער וכה אץ־לשמוע־ולהשמיע כויכוחים על המוסד עצמו, על ליקוייו, על דרכי תקנתו, על עברו והוֹווֹ ובעיקר על עתידוֹ.
צרתו של המוסד, נמנו וגמרו, שהוא זקוק לעירוי דם חדש. ומנין יימצא? משהו השתנה בארץ־ישראל במשך שבעים השנה האחרונות. יש יסוד מצוין, הסכימו הכל, אבל הוא מתבזבז. צריכים לשאול את התלמידים, לשאול אותם. לפחות בעצה! לפחות לשאול את פיהם!
ככל שנתלתה הביקורת פחות בעניינים מופשטים העומדים ברומו־של־עולם ויותר בפרטים של ממש, בעסקי יום־יום, נעשתה מלוהטת יותר, מרת־נפש יותר ומתפרצת יותר. העסק הארור ביותר היה עסק האכילה, ואליו היו חוזרים ממרחקי כל דיון מופשט וסתמי. האוכל היה רע, פשוטו כמשמעו. מועט היה ואף מעט זה – קשה היה לאכלו, ואשר נאכל דל ערך היה, לא השאיר רישומו, ועד מהרה פינה מקומו לרעב, ותמיד הופיע רעב לא־קרוא זה כשעה־שעתים לפני הארוחה הבאה, לפני האכזבה הבאה.
אליק עצמו לא סבל במיוחד ממצוקת־המזון. גופו הרזה והגמיש לא היה מכלה כמויות גדולות. מאז ומתמיד היה בררן במאכליו, ולדידו לא היה זה חידוש גדול שדחה מחצית ממה שהוגש לפניו. אף פעם לא היה מן המרביצים כמויות – אף על פי שעשוי היה לנסוע מילין רבים בשביל איזו איכות משובחה שיצא שמה לתהילה. מכל־מקום – לדידו לא היתה צרת־האוכל עניין של חיים ומוות; אבל כשראה כמה מחבריו הטובים בסבלם, סבל נאמן, יצא חוצץ והיה לראש המדברים בעסקי־האוכל. נוסף לכך היתה נפשו מבקשת זה כמה זמן איזה שדה לפעולה נמרצה, והלב היה שש אל הגלים אשר גאו והכו בחלל הכיתה… עניין האוכל אינו אלא מנוף.
מה שצריך היה – הרי זה לארגן גם את האלפאים וגם את המחזוראים, בני כיתה גימל – על מנת להנחית את המכה המכרעת. האלפאים נתנו את הסכמתם בהתלהבות. מוכנים היו ללכת אחרי הביתאים באש ובמים. המחזוראים חששו קצת לתעודותיהם, וכן חככו בדעתם אם אמנם נאה להם שיהיו מונהגים על ידי הביתאים; אבל ארוחת־צהרים אחת, בה הוגש האורז הקר והקבוע, כשהוא גם בלתי־מבושל כל צרכוֹ, גם קשה ויבש – ליכדה בפתע את כל עדת־התלמידים, וכאשר פתח שולחנו של אליק בתיפוף־צלחות מחריש־אזניים עם הצעקה “את המנהל… את המנהל… את המנהל…” נצטרפו אליו כל שאר השולחנות וכעבור כמה דקות היה המקום למהפכת אלוהים. צעקת “את המנהל” הפכה לשאגת המונים בלתי־ברורה ואילו תיפוף־צלחות הפח הריקניות הטריף דעתן של שלוש טבחיות, החמיץ את החלב בעטיני הפרות והוריד את ההטלה בלולים למשך כל חדשי־האביב.
כמה מורים יצאו דחופים ומבוהלים מלפני המנהל לבוא אל חקר המהומה, אך נסו כל עוד נפשם בם בטרם דרכה רגלם על ספוֹ של חדר־האוכל. בחצר נתפשטו צחוק וחרדה יחדיו. הכל חיכו להופעתו של המנהל, לראות איך יפול דבר בהתנגש זעם בזעם, אך הוא לא הופיע. גם המורים נעלמו מן האופק. הצעקה נעשתה אוילית וחסרת־תועלת יותר ויותר, ידיים שהרעישו בצלחות – נתעייפו. הרגיש אליק כי אם לא ייעשה מיד משהו לחישולו של המצב בעודו מלוהט, רך וחסר־צורה – יהפך הכל לבדיחה, ויחוסל.
אמר ועשה. קפץ על שולחנו ונשא ידו. מיד נשתתקה המהומה. אטיות ומתונות גזר אל תוך חלל הקשבה המתוח את מליו הספורות:
“תלמידי המוסד, כיתות אל”ף, בי“ת וגימ”ל מכריזים על שביתה. לא לומדים, לא עובדים, לא אוכלים," שהה רגע, – “עד שישמעו את טענותינו –” שהה שנית ותיקן: “עד שישמעו את טענותינו בענייני האוכל,” והרים קולו: “ועד שייעשו הסידורים המתאימים שיבטיחו את שינוי־המצב מיסודו!”
נהמת־הסכמה פשתה באולם בעת שנשען אל כתפי־חבריו וצנח לרצפה. שיקשוק־הצלחות עלה בתשואות־הידד. מניה־וביה נמצא גליון־שיעורים מיום אתמול ועל צדו האחורי, בעפרון, נכתב נוסח השביתה, כנתינתו ביד הנואם העממי הצעיר. ההודעה נתלתה על גבי לוח־המודעות, במלוכסן, בחצי־התריסר נעצים – וההמונים נתפזרו שואגים על פני החצרות.
ההצלחה היתה מלאה במה שנוגע לאי־היציאה לעבודה אותו יום. איש לא העלה זאת אפילו על דעתו. מי ששיחק שיחק, מי שנימנם נימנם, מי שהמשיך להתדיין במעגלי־שיחה – המשיך. רבים וכן שלמים התייחדו עם תפוזים ואשכוליות בפרדס, וגילו בכך חוש מפותח של ראיית־הנולד.
הקושי היה בארוחת הערב – משום שהיא הוגשה ברוב עסק, ויודעי־דבר, מציצי־בעד־חלונות, אמרו שהיא כוללת ביצים קשות, זיתים, קאקאו, דייסה וריבה, מלבד לחם, מרגרינה וגבינה רזה, כרגיל. ברגע מסוים נתעגלה אפילו התקהלות קטנה ליד פתח חדר־האוכל, ובדיחות החלו מתעופפות מהך לאידך. מישהו שיצרו תקף עליו הציע, “נוציא את האוכל ונחלק אותו בחדרים!” אולם טוהרה של השביתה שמר בכוחה של אותה7 סיעת־פעילים שהיתה מחזרת בין התלמידים ומעודדת את הרוחות. השולחנות היו ערוכים, איפוא, ומצפים לאוכליהם במשך למעלה משלוש שעות, ורק קרוב לשעה עשר הוסר הכל, והורד שוב למחסנים. מישהו אמר: “אין דבר, את הדייסה הזאת עוד נאכל אחרי־השביתה. הוא ישמור אותה בשבילנו.”
המנהל לא הופיע. גם שליחים נוספים לא שלח. עד חצות ישבו החבריא ושרו בציבור. היתה שעה של התרוממות־הנפש. חולקו תפוזים (“זוהי שביתה, זה לא צום”, ניסח אליק את המצב) ובסוד נשמרה העובדה שצרכניית־העובדים הסכימה למכור לשובתים חמשים קופסאות סיגאריות, בהקפה.
המשבר עתיד היה לחול ביום־המחרת, בשעת ארוחת־הצהריים. שעות־הבוקר לא היוו כל קושי. את הרעב כרכו הכל אל תוך מיטותיהם וישנו עד לאחר ארוחת־הבוקר. מורים שעלו לחדרי־הלימוד מצאום ריקים. ואלו ציבור־התלמידים לא נראה בחצר לפני שעה אחת־עשרה בקירוב, כלומר: כשעה בטרם תוגש ארוחת־הצהריים הגורלית.
בינתיים החלו עצמות־המוסד חורקות (געוואלד, צעקו מנהלי־הענפים, מי יעשה את העבודות? – אנחנו מפסידים עשרות לירות ליום) והאוירה היתה רווית־מתיחות. מבין קצרי־הרוח היו שהציעו כי אם תהיה ארוחה זו מתוקנת וראויה למאכל – יראו זאת כאות־היענות לתביעותיהם ויסתפקו בכך – אך אליק טען, ובצדק, כי לאחר עשרים וארבע שעות־רעב תיראה כל ארוחה כמתוקנת וכראויה למאכל. יש לדבוק במטרה.
דקות ספורות לפני ארוחת־הצהריים נזעק ובא לפני התלמידים המחנך – ומיד נתקבצו סביבו וסביב אלה שעמם החל נושא ונותן כל הסיעות, שהיו פזורות על פני החצר. הוא בא בשם המנהל. הוא תבע שיפסיקו מיד את השביתה – אם אינם חפצים לסכן את מצבם במוסד. לשון־חומרה נקט, בשמו של המנהל – ואלו הוא עצמו (יהודי למדן ארוך־פרצוף, מקומט, חבוש־משקפיים) טען, אין דעתו כך, אלא דעתו אחרת, ואלו מהי דעתו האחרת – סתם ולא פירש. בשמו של המנהל הוסיף, כי אם אמנם תיפסק השביתה, מוכן הוא, כלומר, המנהל, לבוא ולשוחח עם כל כיתה לחוד, ולשמוע טענותיה.
הריהו נוהג שלא־בחכמה, היה אליק מהרהר, בעוד כמה מראשי־המדברים האחרים מתנצחים עם המחנך ברוב להט ובאי־סדר. הטלת מרה זו שהוא נוקט כלפינו, וגדלות זו שנטל על לעצמו! קודם כל משמעת, קודם כל הכנעה – וא"כ, במפורד, יבוא ויכה? לאו, אין בכך מן החכמה היתירה. אילו ידע נפש תלמידיו, מכיר היה כי אין לכובשם אלא במלים רכות ובפיוסים, וכי הדרך הטובה ביותר לנהוג בהם היא לעודדם, לעודד את אירגונם ואת התלהבותם – ואחר־כך לכוון אותם ולהשתמש בהם.
בנקודה זו פרץ אליק אל מַעבה־הויכוח, ותוך דקות ספורות שולח המחנך מעל –פני התלמידים ברוב כבוד (“יידע נא, המחנך, כי אין לנו דבר כנגד מישהו באופן אישי. כל תרעומותינו כולן מכוונות כנגד השיטה. נא להודיע למנהל כי אנו מחכים להזמנתו – וכי משלחת בית־הספר תופיע אצלו ברגע שתתבקש לכך”.) המחנך, אשר לא האמין בשליחותו, ואשר לא האמין, למעשה, גם בכוחות עצמו להשתלט על עם פרוע זה, לא חיכה שיסבירו לו פעמיים כי תפקידו נסתיים. הוא שב אל אשר שלחוֹ – והעם הפרוע הפנה דעתו הבדוחה אל טענותיה של הטבחת הראשית, אשר מאז הבוקר ביקשה להבהיר הבהר היטב כי היא, מצדה, משתדלת היתה תמיד לעשות ככל־האפשר, להיטיב ולשפר “אבל בלי פרודוקטים אי־אפשר, והתקציב הוא פשוט בושה לספר.”
בינתיים צילצל־הפעמון, ושעת ארוחת־הצהרים הגיעה. מחדר־האוכל של העובדים עלו כל אותם ריחות מבטיחים וקולות מגרים המפליגים תמיד בשבחה8 של כל ארוחה־בינונית. קשה היה הדבר לקרביים וללב גם יחד. אליק ראה כמה מן הרעבתנים שבחבורה שהם סובלים סבל אנוש. להתעקש סתם כחמור אין טעם. הוצעה הצעה, נשקלה מכל צד – ולבסוף קיבלו שמשלחת שלוש־הכיתות תלך אל הזקן בלא לחכות להזמנתו, ומיד.
חששו שימצאוהו אוכל, אבל נתברר שהיה עדיין במשרדו. לחש מי שלחש: “הוא משתתף בשביתה.” עכשיו משעמדו לנוכח דלתו הסגורה, החל בטחונם נוקף. הריהו ארי שבחבורה, בכך אין ספק. וארי שמתפרץ לפעמים מסוגרו, יש לזכור.
דפקו ונענו ונכנסו. הוא נהג כמי שחיכה להם כל העת וידע על בואם. מיד החל צועק. נוכחו שראה בשביתה קודם כל פגיעה אישית המכוונת נגדו, יתר על כן: נגד עקרונות חייו, יתר על כן: נגד עקרונות הנהגתו. פרצופו היה סמוק עד שרשי שערו הלבן, המרווח. קולו הצרוד פעל בנביחות קטועות, מלאות־רגשה, מלאות כנות. הוא לא ראה מי העומדים לפניו, וגם לא ביקש לראות. זעק כלפי התלמידים, כלפי המוסדות, כלפי הקרנות, כלפי היישוב, כלפי כל דורות תלמידיו, כלפי מורים בזבזניים, כלפי פטרוֹנוֹת שלו, קוצבי תקציביו. האם אתם מבינים, היה שותת יסוריו מלבו, מה זה לנהל מוסד כזה, שעולה לך אלפי לירות בחודש – בלי כסף? בלי כסף!.. ומה שאין לנו – זה כסף. ומה שאין לנו, אני אומר – זה כסף… לבית־הבראה באתם – או ללמוד? אתם רוצים שיהיה מוסד – או אתם רוצים להשמין על חשבוני? – כבר מת מישהו? כבר חלה מישהו? תשאלו את ותיקי היישוב – כולם היו תלמידים אצלי. מה הם אכלו? מה הם אכלו בזמן המלחמה? מה אכלו בזמן התורכים? בצל עם צנון? – טחינה עם תאנים? – זה אוכל? ומה אתם אוכלים? כמו פרינצים תהיו אצלי? ההורים שלכם משלמים? מה הם משלמים? שלוש לירות בחודש? – ואת המוסד צריך להחזיק? ולמורים צריך לשלם? והוצאות יש? – מה – בניתי לי בית? – כסף אתם חושבים – נותנים? מנין יהיה לי כסף – והכל הרי עומד על הכסף. תנו לי כסף – אתן לכם אוכל. בנסים אני מחזיק אתכם בכלל. פראי אדם שודדים. זה מה שאתם – – –
תוך ריגשה היו מלים לועזיות משונות, חסרות־מובן, נזרקות לתוך נאומו השוטף – והשלושה עומדים נכחו והדיבר אין בהם.
משנפטרו מלפניו – היו מהוממים ורפי־ידיים. חשב אליק: מה אנחנו צריכים את הצרה הזאת על הראש? שייכנסו ויאכלו. מספיק. שיחקנו־שיחקנו. מספיק.
אילמלא הוסרה בינתיים ארוחת־הצהריים מעל השולחנות9, אפשר שהיה הכל מתפרק ומתפורר, והשובתים היו נכנסים ואוכלים. ואף כך – נשתררה רוח־נכאים ואם גם לא הגו זאת בדיבור מפורש – הרי מוסכם היה, כביכול, בחשאי שלארוחת־הערב הבאה אין מסרבים עוד.
אלא שכאן עשה המנהל את שגיאתו החמורה והנצחית. סיעות של שובתים עוד היו מוסרות מפי שני ושלישי פרטי נאומו הכביר של הזקן – בעת שנתגלו בחצר כמה בריות מבוגרות ומפוחדות, שמיד זיהו עצמן כהורי־תלמידים. המחנך שיצא להקביל את פניהם הבהילם אל המנהל בטרם נועדו עם בניהם, ולא ארכה העת עד שיצאו מדוכאים ומדוכדכים ובידיהם גזר־דינם של כמה מראשי־המדברים, ואליק ביניהם, להיות מגורשים מבית־הספר בו במקום ובו ביום. ארבעה קרבנות בחר לו. אחד מאל“ף, שנים מבי”ת, אחד מגימ"ל. ומיד נבדלו הארבעה מעל העם, ומיד נעשו גיבוריו, ומיד נתקשרה עב של התלהבות חדשה מעל ראשם, והיא טעונת־רעם.
אתם לא תלכו, עמד ציבור השובתים על דעתו, או כולנו – או אף אחד! בלא שנאמרה מלה נתלכד גוש־התלמידים הגדול והחל פוסע אל בניין־ההנהלה הישן בראש־הגבעה. שעת ערבית היתה. באמירי האילנות ניצתו גוונים חמים של שקיעה. כל היפה והטוב שבמוסד נשם נשימותיו השקטות. הגוש היה גם הוא מתנשם ושקט. המנהל שיצא פתע אל המדרגות שבפתח לא היה נכון למראה שחיכה לו, ותדהמתו נסתמנה בפניו תמימה ומגוחכה. הגוש המתנשם חייך, המנהל ברח אל תוך הבית, והגוש המתנשם צחק.
לאחר שעת־מה יצא המזכיר וביקש שהתלמידים יבחרו משלחת; המנהל רוצה לדבר עמם, וכן עם ההורים, אם לא נסעו עדיין. הוחלט שלא לצרף למשלחת את המגורשים, על מנת שלא להרעים אותו, את הזקן. המשלחת נכנסה – ועד שהתמהמהה לה פנימה – הספיקו שולחיה להתפרק את מתיחותם ואף לחבר שיר על דבר השביתה והזקן, שיר אשר היה מאז להימנונה המוסוה והבלתי־נשכח של כיתת החלוץ המפוארת, כיתה בי“ת. השיר נעשה במתכונת אותה מנגינת־פתאים עליזה שכה שגורה היתה בפי־כל באותה עת, הלא היא “הורסי־הורסי דוּ נוֹט קריי”. לפי שלכך הותאם השיר – היו קצת מלותיו באנגלית, אלא ששובשו שיבוש אכזרי והוכנסה בהן הברה שאינה ניתנת להיגוי בפומבי. מכל מקום אמור־אמרו לו, למנהל, באותו שיר כי: הוֹרסי הוֹרסי אל תבכה / נדפוק אותך יפה־יפה / יוּ לאו מאני (אתה אוהב כסף) / וי לאו פוּד (אנו אוהבים אוכל) / נדפוק אותך עוד – ורי גוּד…”
עד ששופץ השיר למלותיו האחרונות, והושר פעמיים ושלוש, לקנות בו שליטה כיאות – יצאה המשלחת ובפיה בשורה טובה. הזקן הסכים לבטל את גירוש התלמידים (לא לבטל אמר, אלא לדחות) למשך שלושה חודשים, אם יתנהגו כראוי, ובאשר לריב על דבר הכלכלה – מוכן הוא לשבת עם ועדה של הורים (“ולא תלמידים, למען השם. אצלנו לא רספובליקה”, צעק, אצלנו בית־ספר חקלאי!") לבדוק, לדון ולמצוא דרכים לתקנת המצב, אם אמנם זקוק הוא לתקנה.
זה היה נצחון. מצב־הרוח היה לעילא ולעילא, ובהנהגתו של ההמנון החדש פרצו רעבי היממה ומחציתה על חדר־האוכל ולא הותירו בו כדי נגיסת־ילק.
למחרת היו הארוחות לא רעות. במשך שבוע בערך נשמרה רמה שהיה בה כדי להבטיח, אחר־כך החלה ירידה אטית. פעמיים נשרף החלב. והירידה נמשכה – והדברים חזרו למסלולם, הזקן לא הרפה יומם ולילה מטענתו כי אין לו כסף להחזקת המוסד – ומי עוד כתלמידיו ידע בכמה יסורים עולה לו ללוחם אמיץ וּותיק זה לקיים את מפעל־חייו היקר.
פרי של ממש לא היה לה, איפוא, לשביתה, אך במשך כמה שבועות היו התלמידים מחייכים אחרת בחצר, בינם לבין עצמם ובינם לבין מוריהם, והמחיצות שבין הכיתות – מחיצות־עד כביכול – נתערערו עירעור נוסף. תחרות גדולה בכדורגל בין נבחרת המוסד לקבוצות־נוער אחרות בארץ כיסתה על הדיה של השביתה במהומת התרגשות חדשה, ולפיכך לא נותר ממנה לבסוף אלא מה שנחתם חרישית בלבם של אלה שאישיותם היתה מתפתחת באותו קו קפיצני ובלתי־שקט המוליך מהתנגשות אחת לשנייה.
תכופות היה אליק נזכר את כל פרשת־השביתה והיה מספר בה בתיאבון. אמר: עכשיו מסתבר שאפשר לשנות משהו במוסד, רק צריך שתהיה העקשנות הדרושה, וההתלהבות הדרושה מצד עדת התלמידים. למדת שאין לקבל בהכנעה דברים כנתינתם. צריך לדעת לסבול, בשעת־הצורך, נכון, אבל צריך גם לדעת שלא־לסבול. סתם לקבל דין יכול כל כלב נכנע בעולם. צריך לפקוח עיניים, צריך לחשוב. אין איש בעולם שיעשה את השיקול. ומה שאין לסבלו – אין לסבלו. אין לך צרה בעולם שאי־אפשר לעקרה, ואין לך אדם בעולם שאינו עשוי להיות בעוקרים. רק פקח את עיניך.
כאן נסתמן ונתבהר קו מן החזקים בקוי־אופיו של אליק. אף פעם לא בז לנוחיות, לטעם הטוב ולהנאה. הלכה למעשה גרס כי הקושי הוא הכרח בשעתו, אבל אף פעם אינו מטרה. ברבות נסיונו וקצת שנותיו למד ולימד, כי בכל מצב קשה ומסובך יש לבודד את הקושי ואת הסיבוך – ולדאוג לכך שבכל השאר ישררו הנוחיות ורוחב־הדעת. שטות היא לחשוב כי במסע מיגע צריך להיות גם קר לאנשים, או כי בעת שהכרח להצטמצם באכילה, צריך גם שלא ילונו בנוחיות. אוהל נוח עם שמיכה נקייה וטובה, חשוב ללוחם לא פחות מיכולת־הסבל שלו בעת־אימונים, ולעבוד – אין זאת אומרת להזיע ולאבד את הכוחות – אלא להוציא תוצרת. לאיש אינך מזיק – אם נעים לך, אם אתה שבע, אם חולצתך שלימה, אם נעליך מצוחצחות, אם יש לך מסרק בכיסך, ואפילו אם אתה מסוגל להתעקש על שדברים אלה לא ייעדרו.
לאו, אליק לא היה ממקבלי־הדין; בהתמדה היה חותר להיטיב, לשנות ולשפר את העולם שבו חי. ממונים שלו עתידים עוד לשקול מידו קבים רבים של ביקורת, ופעמים אף תהיה לו תכונה זו לרועץ – אבל אין הוא עתיד להביע לעולם דיבור־חרטה על כך שלא שתק בהזדמנות זו או אחרת; אפילו אם המיט על עצמו, בעטיה של התעוררות זו, צרות מצרות שונות.
שנת־תווך היתה זו. משני עבריה גוננו שנות סף. שנה אל“ף – סף כניסה, שנה גימ”ל – סף יציאה. ואלו שנה זו – נתונה הנפש כליל לגמיעתם של החיים במקום, בהווה. כל כובדם של החיים משוקע במקום זה, וחשיבות שניתנת לנעשה בו אינה סתומה מדי (כפי שהיתה בשנה ראשונה) ואינה קצת מלוגלגת (כפי שתהיה בשנה גימ"ל) – אלא היא עצם עצמם של כל חשיבות, של כל עיקר. משמע לרכז קבוצת כדורגל משופרא דשופרא – הרי זה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, ואם יצא טראקטור אחד מהעבודה בגלל קילקול, ויש לוותר לתלמידי־הפלחה הבוגרים יותר על הזכות לעבוד במשנהו ואף לרדת לכמה ימים לסידור העבודה הרגיל, לחפירת תעלות בגן־ירק – הרי זה מקדיר עולם־ומלואו, ואם אפשר להשיג כסא נוסף לחדר (לאמיתו של דבר: שרפרף!) הרי זה יום־טוב מפורש, וכן הלאה וכן הלאה.
בשנה זו נוצרה הלשון, לשון־המוסד המיוחדת, אשר עשתה לה ברבות הימים צאצאים רבים בכל כנפות־הארץ, ובשנה זו למדו להכיר כל פינה מפינות־בית־הספר, משקו ואדמותיו; בשנה זו קנו אבות־מלאכה ועמל: חרש ונטע, רתום ואבוס, בשנה זו התענגו ללא־מעצורים על כל טוב־המשק וצפונותיו: תפוזים ומנדרינות בחורף, פרי־מגדים טרוֹפי בימות־האביב, ענבים ושזיפים בעיצומו של קיץ, תפוחים בשלהי־ירחיו, יין משובח־שבמשובח מן היקב המוצנע והאפלולי בפרוס ימים טובים של טרם־חורף – ושמנת ברפת, וביצים טרופות בלול, וברווז־סתרים־ינעם מפקידה לפקידה בלילות שימורים.
ובאחת: בשנה זו היו לחקלאים.
בשנה הבאה כבר יפנו פניהם אל היציאה; והכל־הכל יהיה אחר, כאילו באמת חי האדם לפי לוח־השנים, ולא לפי לוח לבו.
בימי פגרת־הקיץ שבין שנה בי“ת לשנה גימ”ל התנדבו כמה מן התלמידים, ואליק ביניהם, להשאר ולעבוד במשקו של המוסד, אשר כרע תחת נטל עבודותיו מאין פועלים.
מחצית מן הזמן שנועד לו למנוחה ושעשועים הקדיש אליק, כחבריו, לעבודת־המשק, יום אחר יום שלמים ומייגעים, ומעולם לא אמר: עייפתי. להיפך, לגבי אותה חבורה מצומצמת שהטילה על עצמה מעמסה זו – היו אלה ימים של עליית־נשמה. לא זו בלבד שפסעו סוף־סוף פסיעה אחרונה אל מחוץ לתחום התלמיד – והיו אנשי־עבודה מלאים (וזה עולם רחב ועשיר של זכויות וחובות) אלא, בעיקר, שמצאו סוף־סוף איש את רעהו. הגרעין אשר תחילת התהוותו לפני שלש שנים אולי, נתעצב עיצוב אחרון והיה לעובדה מוכרת וידועה. כך חשבו עליו, וכך גם נתכנה ברבים. הגרעין החזיק את משקו של המוסד במשך שני ירחי־החופש, אמרו ברבים, מדוע איפוא לא יוכל להחזיק כל משק שהוא, כל שיעור־זמן שהוא, בדיעבד: מדוע לא יוכל לכל משימה שהיא?
היה זה מעין לגיון־כבוד, בשעה שנתחדשו הלימודים, ואפשר היה להכיר את חבריו מבין פשוטי־מחזוראים שבכיתה ללא טירחה מיוחדת. כאחד היו קונים את בגדיהם החדשים, חגורותיהם, נעליהם. אלפי עניינים משותפים זימנו אותם בצוותא בכל שעה משעות היום. מעתה אם נקט מישהו לשון “החברה”, לא לכיתה בכללותה נתכוון אלא לגרעינה בלבד. כך נצטמצמה החברותא, אבל נעשתה עזה שבעתיים. לא כללה אלא את אלה שנתקשרו לשם עתיד משותף, ואלו כל האחרים: המהססים, בני־התפנוקים, אניני־הדעת, אלה שאבותיהם ואמותיהם כבר רקמו להם חשבונות אחרים – כל אלה נשמטו לצדדים, והיו משרכים דרכם עם הכיתה כצללים אלה, שאינם קובעים אלא נקבעים.
בחברותא שנצטמצמה, נתייקר כל אדם על חבריו, ונתייקרו סגולותיו. יתר־על־כן: החלו דורשים איש למחשבות רעהו. “ועל כך – מה דעתך?” אין עושים מעשה בטרם תחרוץ החברותא את דינה, ואם הולכים יחד כלפי עתיד משותף, צריך לחשוב עליו על העתיד, לא כך? – קבע אדם את מקומו בעולמו.
ועולם זה, עולמו של אליק אותה שנה, היה מסובך כל כולו בעיצומה של מלחמת־העולם השניה. בערבים היו הכל מתכנסים בשתיקה סביב חדר־התרבות לשמוע אל החדשות, ובחשיכה היו עושים זאת, מפאת האיפול שנגזר מטעם הרשות. עולם נאה היה זה! הקורפוסים האפריקנים התקדמו לפאת מזרח, והאנגלים המשונים הללו היו כמעט מתגאים בתבוסות המפוארות שלהם. מרחץ־דמים נערך ברחבי האדמות הרוסיות, ורואה היית בחוש כיצד בוססים ומתקדמים הטאנקים השחורים של צבא הפאשיסטים בתוך בוץ ודם ועינויים והקרבה – ואין עוצר. עיר אחת ששמה לונדון מחתה דם מעל פצעיה והתמוטטה בית אחר בית, ושמות חדשים נעשו מוכרים מפעם לפעם, ושבו ושקעו, ונשתכחו – ואחרים עלו תחתיהם.
בחורים נתגייסו וקשה היה להתלהב באמת, משום שידועים היו הגייסים וחמסם ומרמתם. והנה על־אף כל זאת, משערכו מסיבת־פרידה צנועה ונרגשת לאחד מבחורי המחזור, מן הקשישים שעברו את שנת התשע־עשרה – נרעד הלב ונאמרו אחר־כך כמה פסוקים של תהייה: שמא אנו קמים כולנו, הגרעין כלומר, ועוטים מדים? – מכל מקום, רובם היו עדיין צעירים מדי, וכל־כלו של אותו גיוס היה חשוד עדיין על מגמתו ועל מידת־רצינותו.
אבל היתה התעוררות. על העתון היו מתקוטטים מבוקר עד ערב, והגרעין חתם על שניים נוספים, לשכך את הצמא ואת הקטטות גם יחד.
לכאורה היו הכל לשון אחת ודברים אחדים – אך מתחת לפני השטח פעלו הניגודים והללו ביצבצו תכופות בעד קרעי־הויכוחים, שנראו דליקות־לשעה – והיו הרבה יותר מכך. להתגייס או לא להתגייס אל שורות הבריטים, וכיצד? והמלחמה בספר־הלבן ובחוק הקרקעות מה תהא עליה? מדוע את בני־העשירים אין מגייסים? – רוסיה תעמוד או לא תעמוד, וכוחה – במה הוא? עלה גל של חיבה אל ארצם של האנשים הפשוטים, האנשים העמלים, אשר הטילו את חייהם אל בין גלגליו של היטלר, לעצרו ולהוּמו. שיריהם נתפשטו ולחן שלהם, כעולה ממעמקים, לא סר משפתי־החבריא בשעת עבודה ובשעת ויעוּד. טוב היה להתלקח, מלאי־ריאות, בשירה שאחוות־העמלים עושה אותה לאדירה־באדירות. רוחב־העמידה הרוסי, נטיית־הראש הרוסית, ההסתערות השלימה, ההמנונית, כלפי כל מעשה כאילו הוא־הוא שיהפוך את העולם – כל אלה עוררו הערצה והעמידו חיקוּיים הרבה.
מעברו השני של האוקינוס גח וקרב בעלן אחר על הערצתם וחסידותם של הנערים. ידיו היו נתונות בכיסיו ופיו היה מלעס מתונות. היה מעשן את הטובות בסיגריות עלי אדמות, ונוהג היה במכונות הטובות ביותר. כל מה שהוציא מתחת ידיו ניחן במעלת השכלול העליון, אבל אף פעם לא הביא את הנפש לידי חמימות. היה צוֹדה בחיוּכיו ובעולם־הקסמים שלו, בקולנוע, היה מכריע את הלב עד אחרון־מתקוממיו, עד כניעה גמורה ומוגברת ללא־התנגדות.
בתוך עולם זה צריך היה לקבוע עתיד בשביל גרעין של נערים. צריך היה להיות חכם למדי – ולא לנסות לחבר את ראשם היקר של החיים אל זנבו הזול של הקולנוע, למשל. צריך היה להיות זהיר למדי, ולא להיפתות קל־מהרה. צריך היה לדעת היכן תחומיך, ועם זאת צריך היה גם להאמין, בשעת האוֹמן, ולדעת, כי בעולם שבו בונים עולמות גדולים, גם עולמנו שלנו ייבנה; ואשרי מי שחלקו עם הבונים.
צריך היה הרבה חכמה ורק מכוחו של הגרעין עשויה היתה להמצא. אליק עצמו לא תמיד היתה לו הסבלנות לשקול הושטת־ידו, האם מתוך להיטות היא באה או מתוך נחיצות, והרבה תודה יהיה חייב לחבריו, לגרעין בכללותו, על שבסופו של דבר גברה אצלו הנחיצות על הלהיטות, כשם שהיו הם חייבים לו תודה על שאף־פעם לא הוטלה עצלות בחבורתם.
פעמים רבות היו צריכים חבריו של אליק לעמול עליו רבות עד שהצנו את רוחו שנתלהבה מעניין זה או אחר. והיה מעשה שכמעט וקירקר את הבירה כולה בהתלהבותו.
היה בשדה ועמו רק אחיו הצעיר ממנו, שבא להתארח אצלו כמה ימים ולא זזה ידו מתוך ידו. היו מטעינים חציר על עגלת־לוחות ומתעסקים הרבה עסק עם צמד־הפרידות שסרבו לשקוט על־עומדן עד שתיעשה המלאכה.
שני הרעמים הראשונים רק הטרידו אי שם בשיפולי־המוח, שנעשה רגוז וקשוב, אך לפני שיספיק מישהו להביע מלה נפלו ובאו צרורות־צרורות של רעמים דחופים ומהירים שהלכו ונתקרבו – עד שנתמלא החלל שמעל זימזומם של מטוסים, ועד שנראו כמין ארבעה עוקצין בגבהי התכלת, ועד שכבר היו שני האחים בתעלת־הניקוז, והפרידות מלחכות והולכות בדרך הביתה.
במשך כמה דקות מרות היה הלב מתפרץ לזנק מתוך חלל־החזה, ובגרון עמדו דמים מחניקים. המטוסים חגו וזימזמו בשלוה של שליטי־עולם ודומה היה: הנה־הנם מעל לראשך. פתע השחיר אופקה של קרת, כאילו נתרומם באחת נד גדול של עשן, והדבר היה מבעית ביותר – הנה הוא הצפוי. הריהם עושים בך כל מה שלבם חפץ, הריהם מהפכים בך כהפוך חתול בעכבר. הנה אתה אפס־אפסים עלוב, קרבן־אימים, אם לא קרבן־הפצצה – והם נוסקים מרום בשלוה של שליטים, והעיר למטה עשנה ונחרבת.
כדי עשר דקות נוספות היו מחכים במיתוח כל מיתרי־הנפש למהלומות נוספות, אך דבר לא בא. האופק העשן נתפצל לאבכות־אבכות, והזימזום נשמע כהיה, אף שלא היה, והכל נסתיים כשם שהתחיל. כלומר: פרידות, ושדה־חציר, והאח שלא הוציא עדיין הגה מפיו בסמוך – ושמש ממלאה חלל־האויר בהבל־פיה.
רק באליק זע דבר אשר לא ישוב למקומו. תמיד שנא אותם, תמיד נלהב לתבוסותיהם, תמיד הצטער לנצחונותיהם – אף־על־פי־כן לא הצית הרגש הזה את עורו מתחת לבגדיו. עכשיו מוצת היה. וכמו בוער בלהבה של ספירט. חמת־רצח! שנאת־עולם! והכל במעורבב: עם חמלה רכה לאחיו הנרעש, עם חרדה לנעשה בבית, עם עלבון חוסר־אוניו, עלבון רפיונה של העיר ושל הארץ; ומפעם לפעם שבה ומזנקת מתוך הערבוביה אותה שנאה חריפה כסכין: לשולחי־המטוסים, לאלה שרשאים להבעיר בעירות בעולם, לאלה אשר לגביהם חגב אני ותו לא, לכל המרצחים, הפאשיסטים, לכל אותן מכונות תופת קרות, תפלצתיות, שמתעללות בנו לרצונן, שמשיטות אותנו עפר.
לא סיימו בחציר אלא הדהירו את הצמד ועלו למוסד. הכל היו מקובצים אצל משרד־ההנהלה, לשמוע מה יאמר הטלפון על קורות־העיר בעשנה. הכל דברו והריקו שפעת סיפורים, כיצד התחולל ובא הדבר כהרף־עין וכיצד חשב כל אחד תחילה כי משהו אחר היה זה, פרט לכמה ריקים שידעו כמובן, מיד “מן הרגע הראשון”, כי זוהי הפצצה מן האויר.
עד ערב רגשו הבריות סביב משרד־ההנהלה בלא שייודע דבר, ורק כשבא אוטובוס ראשון מן העיר, ובו גם כמה הורים מודאגים – נתפקעה אותה סקרנות מהומתנית ופינתה מקומה לאבל קודר ומנוד ראש. מאה נפשות, אמרו, ואולי למעלה ממאה, זקן אשה ויונק, – הרוגים ומרוצצים בראש כל חוצות או בין כתלי ביתם שחרב. נוספים להם פצועים ובעלי מומים למאות. רצח, רצח נתעב לאורו של יום. בזה נתלקחה חמת־התלהבותו של אליק. עד לאחר ארוחת־הערב, שנאכלה לאור־נרות (נחבל החיבור החשמלי בעטיה של ההפצצה) היה מלבה בחשאי את להבו כשהוא מרטן ומאזין, מאזין ומרטן. לאחר הארוחה, בחשכת־החצר, בעבי עדת התלמידים והעובדים שנעשתה כמשפחה אחת ולא יכלה להתפזר, התחיל פורק עומסו, גל אחר גל.
קבוצה קטנה שהקשיבה לדבריו – גדלה ונתרחבה עם כל פסוק נרגש. איש לא ניסה להתווכח עמו, אבל מטיחים היו בו פסוקים ושברי־פסוקים – והיה כמי שמפלס דרכו בין שבטים מצליפים – ועולה.
“אין זה הזמן ללימודים עכשיו”, טען, וקולו הצריד והלך, כדרכו בשעת התרגשות. “עכשיו מלחמה. ראינו זאת היום. צריך ללכת ולהתגייס. אנחנו צריכים להלחם בהם, אנחנו, זהו זה. לא נשאיר את המלאכה לאחרים. בעד ההפצצה הזאת! אנחנו במו ידינו צריכים להרוג גרמנים, ולהרוג ושוב להרוג ולא לעמוד מלהרוג בהם”.
“איך רוצה אתה לעשות את זה?” נזרקה לעומתו שאלה מפי אחד שהצטרף זה עתה לשומעים.
“להתגייס!” השאיג אליק בקול שעלה על המשוער. צעקה זו הפנתה אליו כל אוזן שומעת מסביב. ראה שכן ולא הוסחה דעתו: “להתגייס אני אומר”. הפנה עצמו אל הקושבים בסמוך, כבש קולו ומיד נשמע כמי שמעתיר מלב ללב. “לא לחכות לא למורים ולא למנהלים ולא להורים ולא לתעודות – מחר בבוקר – לקום ולהתגייס!”
כאמור, צריכים היו לעמול עליו קשות עד שהצנו את התלהבותו. ולמעשה, אילמלא שהיה הדבר ממילא סמוך לסיומם של הלימודים, היה גורף עמו בלא־ספק נתח הגון מתלמידי־המחזור והולך להתגייס. גם כך לא נתקררה דעתו עד שלא הובא אל הכיתה נציגה של “ההגנה” ושל לשכת הגיוס, על־מנת שידון עמם בדרכי גיוסם של המחזוראים כתום השנה. סיכומו של דבר היה שרעיון התגייסותם של הגומרים הפך לוודאי שאין עליו עוררין עוד בטרם יצא על כך צוום של מוסדות־היישוב. מאז ועד גמר־הלימודים כבר היו הכל בחזקת מגויסים אצל עצמם, והיו כבר מתבוננים אחרת אל הנעשה במערכותיו המסוערות של העולם שמחוץ לכתלי־המוסד, שהרי מחר־מחרתיים יהיו מערכות אלה עניינם האישי הישיר. עכשיו ביקשו להתערב בכל.
על הארץ ויישובה הוטל צל של חרדה. צבאות רומל חנו על גבול־מצרים, ואיש לא היה מוכן לערוב למהימנותם של הבריטים ופחות מכל של הערבים לארצותיהם ולסוגיהם. אפשר שהיינו נשארים בודדים ומבודדים, הראשונים והיחידים והאחרונים שאין להם נסיגה ואין להם כניעה.
במסירת כל כוחות הגוף והנפש הסתערו על בניית ביצורים, מחפרות, עמדות־בטון ותעלות־קשר. מתלוצצים היו: באלה נעצור טאנקים שתותחים לא עצרום. מטעם משטרת־היישובים הוגברו האימונים, והבחורים הושבעו שבועה של חוכא ואיטלולא למלך ג’ורג' הששי ירום הודו, ולא חסכו ממנו באותו מעמד כמה מיני שבח שרק בחברת גברים ניתן לפרשם.
חיכו לגמר בקוצר־רוח, וכל אשר נקרה להם בדרכם הפכו בו והפכו בו שמא הוא יכול לשמש משהו בשביל העתיד. כדרך אותו גיבור־אגדה שכל אשר פגע בו הפך זהב, כן היו הם – שכל אשר פגעו בו הפך חישוב־לעתיד. פגעו בטייס מחיל האויר המלכותי, אמרו: נהיה טייסים. פגעו באחד מאלה שנתגייסו לעבודות הצבא בארצות רחוקות – בארם־נהריים ובפרס, עם מכונות־ענק ומפעלי־פלא ומשכורות כבדות ומכובדות – אמרו: נכרוך גיוס ותועלת יחדיו… פגעו בדרדק של אולפן־קצינים, אמרו: מחזור כשלנו – כולו קצינים. שהיתה התהיה רבה, שידעו: כל לבנו וכל מאודנו אנו נותנים, ורק אחת עוד לא ידענו: למי ולמה?
אליק יצא לשמירת לילה בהגיע שבוע־תורו. בדק רובהו, כיתפו רשולות דרך־נוחות – והפסיע חרש לעשות את הסיבוב הגדול, הלוא הוא סיבוב־המשק אשר ייעשה פעמיים ושלוש ללילה. חוצפתם של השכנים גברה בעת האחרונה לאין שיעור. כאלו עומדים הם כבר לחלק את השלל. אמרו שמטוסים הצניחו אליהם מיליוני כרזות־תעמולה אשר בצדן האחר פרצופו של הנבל מברלין ובצדן האחר – של הנבל מרומא. והבטחות הבטיחו להם! ואת היהודים חיסלו בשורה וחצי…
אנחנו ושכמותנו – הנה על מה שיש לו ליישוב לסמוך. זאת ותו לא. יעיזו רק לפרוץ אל תחומנו בלילות־שמירתי. צלי הרובה ידבר…
משהרחיק אל תחום־הפרדסים נמלך בדעתו והכניס כדור לקנה. נצר את הכלי ואיזנו בידו הימנית, נכון לפעולה. עד שלא באו פחדים היה הדם מזמר בטחון וחדוה. ארכו השעות. במקום לחזור אל החצר, כדרך שעשו כמה מן החמוּשים, עשה לו תחנה בסככת־האריזה של גן־הירק. נתפרקד על שולחן־העץ והפקיר עצמו להרהוריו. עולם נאה מחכה לך, אליק, אמרה נפשו לנפשו: אולי עד שאנו מסיימים, אין כבר טעם לכל העסק. ואם קבוצת־בחורים מיועדת להקים משק, ויודעת שהיא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, ואפשר לקבל אדמות מן הקרן־הקיימת, ואפשר להתאחד עם איזה גרעין של בנות – – כלום טעם הוא שתילקח בזרוע אל שורות־הצבא?
מה יהא עליה, באמת, על החקלאות? לשם מה ביזבזנו שלוש שנים אלה? כבר אומרים עליו, על המוסד שלנו, כי אף אחד מגומריו אינו עוסק בחקלאות. ואנחנו? – אפשר לקבל אדמות טובות בגליל, עם מים, עם מכונות, אנשים כשלנו יקימו משק בשנתיים. קפץ ממקומו והחל סובב שוב, כשהוא מפלס לו דרכו אל פאת־הפרדס, אל הכביש.
משם עלה זה כמה דקות שאונה של תנועת־רכב רצופה ובלתי־נפסקת, שעוררה באליק יצר של הרפתקה קטנה. ילך ויראה.
בעוד הפרדס משמש לו מסתור באפלה, קרב ובא עד הגדר, התייצב בצלו של אחרון העצים – וריכז מבטו בגלמים השחורים, הרעשניים, שחלפו נכחו על הכביש בזה אחר זה.
קירטועה של שרשרת על פני אספלט־הדרך נתלוה לנהמת המכונות הכבדה, והעיד בה, בשיירה הבלתי־נגמרת, כי שיירת־צבא היא. כסויי־גווים חלפו־עברו הגלמים השחורים, גלמי־הצבא. מה היה חבוי בהם? חיילים מנומנמים, מטולטלי־קסדה? נשק צונן ומאובק, חומרים־חומרים? או שמא ריקים היו? נוסעים נסיעת־שוא בכוחה של איזו פקודה אלמונית שאינה יודעת חשבונות רבים?
כבויי־פנסים שעטו הגלמים זה בעקבות זה, ורק היבהובים כחלחלים מציינים אותם כרוחות־רפאים. דומה היה שאין לה סוף, לשיירה זו, שפעמים היתה דוהרת ביבבת־צמיגים, ופעמים מאיטה מהלכה, וכאוספת־כוח. פתע עצרה ועמדה.
שינה אליק עמידתו, להתיר אברים שנקרשו, והגביר חריפות־חושיו. היו אלה מכוניות־משא גבהות־גוף העשויות להסיע את החילות. כסויות היו פנים ואחור ואין לדעת אשר בתוכן. עמדו ועמדו. איש לא יצא איש לא השמיע קול. עמדו.
חשב אליק: הנה שיירה שמתמשכת עד אין־סוף – ואין לה סבלנות ויש לה סבלנות בהעלם אחד. והיא מרבה שאון והיא שותקת בהעלם אחד, והיא קלה והיא כבדה בהעלם אחד. זוהי משמעותו של כוח! לעצמו. לא הפגנה בשביל רבים ולא ראווה. שט. בלילה, רב ראשים וגלגלים, לרצונו נוסע, לרצונו עומד – ומשהו נסתר ועלום נוהג בו.
צעדים מסומרי־סוליה החלו מנקשים מרחוק מתקרבים ומתקרבים שעה ארוכה. אחריהם נורה פיצוצו של אופנוע שפרם את הדממה פרימה גסה וטרטרנית – וחלף־עבר מתחת לאף, והרחיק אל ראשה של השיירה העומדת. שב ועלה קולם של הצעדים. התקרבו. משהו נתחלחל בו באליק: הרובה בידו לא היה כחוק. נסוג קמעה אל עבי האופל ולא סר מהתבונן. בעל־הצעדים הופיע כצללית ארוכה ומיד נצמד אל אשנבה של המכונית שממול. סוף־סוף עלה קול דברים, והשיחה לא אנגלית היתה אלא מי יודע מה. ודאי אחד השבטים המרובים אשר להם. הנה משמעותו של כוח. מניגריה, או מאחת ארצות־כוש, מאפריקה זו שלהם – גייסו ואימנו והובילו ואירגנו וציידו, עד שהם מובילים להם שיירותיהם על פני כל כבישי תבל, אפילו על פני כבישנו הקטן והצנוע. האם הללו יודעים היכן הם עומדים? ישאלום – מה יאמרו? עומדים היינו בלילה על הכביש, לשעה קלה, יאמרו, על מנת להצן את צמיגינו או משום פקק שנתהווה בראש השיירה. בין משוכות־פרדסים, כמדומה, היה הדבר, אי־שם באחד מכבישי פלסטינה. האם יודעים הם כי כאן בחשיכה עומד וצופה בהם חתול אחד וזוקף בהם עיני־זרחן שלו?
ממרחקים הביאום – והם סבורים ודאי כי כאן הם המרחקים, ואלו הבית הוא שם, בחה־חה, במרחקים. כלומר, מישהו מוליך ומביא גייסות של אדם רב, ואותו מישהו, היכן ביתו? הרי ברור כי שניים אלה, העומדים כאן ומסיחים לשונם הזרה באחד מכבישי פלסטינה, לא הם בעלי הכוח. הם אינם אלא משרתיו, וכמותם נהיה גם אנחנו. לארצות רחוקות יטלטלונו, ועל כביש, ליד גדרות נכריות, נהיה חונים לפי תומנו, ואדם נכרי יציץ בנו מבעד לענפי־הלילה ויהיה שונא אותנו ובז לנו ושואל, מה לנו אצל גדרו. משרתיו של הכוח הגדול נהיה. זאת ותו לא.
אבל יש לקנא בו, בכוח זה. הנה הם זזים. נשתתק הדיבור. כל המכונות מלבות שאונן והן זזות כאילו רותקו זו אל זו בשרשרת ברזל סמויה. כן, שיהיה לנו מעין זה. הנה עיקרה של המסקנה, הנה מה שחסר לנו, הנה מה שעלינו לעשות: כוח. כוח שלנו. עצמאי. לא משרתים למישהו, ולא רתוקים בשרשרת לשיירות־של־נכר. על כך אפשר לחלום, וטוב לחלום על כך.
השיירה המשיכה לחלוף מכונית־מכונית, ודומה היה שלא יבוא להן סוף. עכשיו התבונן בעיניים אחרות, עיניים מאוהבות ומעורפלות של בעל־דמיונות. שתהא זו שיירה שלנו. על צלעות־הפח: סמלים שלנו. והחבריא יהיו נוהגים, ומישהו צריך היה לנסוע בראש, מפקדה של השיירה. ויהיה נשק טוב, יעיל, שלנו.
לא משטרה בריטית ולא צבא בריטי, לא ערבים ולא פחדם – אלא אנחנו עם כוחנו. לא כוח מסותר וחששני, לא כיסוי תחת כיסוי – אלא כוח נוצץ בקרני־השמש, כוח של אור היום. אז אפשר יהיה לחבר הכל, כל הקוים העצובים, הבלתי נפגשים – ייפגשו לעד באותו זמן: כוח עם שלוה, משק ועבודה חקלאית – עם גיוס ושיירות בליל…
אליק עקר עצמו ממקומו והעמיק שוב בפרדס, עוד בטרם כלתה השיירה. שעה ארוכה עוד שמע את קולה מנסר ועולה מעם הכביש, ושלוותם של משעולי הלילה שנתלחלחו במגעו של טל ראשון השיקה על מצחו מגע צונן ומרגיע. לא במהרה ישכח את הלילה הזה.
קוצר־רוח נשתרר בין המחזוראים בהתקרב מועד סיומה של השנה. בתכונתם הרגילה של ימי־הבחינות היתה הרבה העמדת־פנים, ותלמידים אף מורים מחלו זה לזה עוונות וסירכות ופיגורים – בלבד שלא לעכב גילגול העניינים השגור אל סופו. עוד הלכו להצטלם בשביל תמונת־המחזור המסורתית, ועוד הספקו לחטוף טיול של שבוע ימים במשקי העמק והגליל – אך הדעת היתה נתונה אל מה שיוטל מעבר לתחום.
אליק שהה עכשיו ימים ולילות בסככת־המכונות, משום שידע כי לא במהרה יחזור אליה. אף מורהו אמר: “עד שאכין לי אחד שיוכל למלא את מקומך – עזור לי לסיים כאן כמה מלאכות דחופות”. כן אמר שמתקנא הוא בבחורים על שהם הולכים להתגייס, שהיה רוצה גם הוא לעשות כמותם.
הכל היה נעשה בחטיפה, כבערב מאורע גדול, בחטיפה ולעצם־העניין, ומשום כך אולי חש אליק את מרוצתו של הזמן באופן שמעודו לא חש כמוהו. ניכר בהם, בימים, שהם חולפים; והתקרבותו של הסיום היתה כספינה שמגדילה והולכת, מן האופק אל החוף. חש גידולו של עצמו. כבר נמנעו הוא וחבריו מכמה גינונים שבלעדיהם אי־אפשר היה זה לא כבר. גם בבריכת־הרחצה לא היית פוגשם תכופות, גם על גבי צינורו של מיכל־המים לא היית מוצאם מטפסים ברוב שאון וצווחה, גם עם הטבחיות חדלו מקלקל בערבים, לאחר הארוחות – ומלכוּת־המוסד נמסרה בלא ערעור לידיהם של ביתאי השתא.
וגם הסיום עצמו בא, על נאומיו, ויינו, וחולצותיו הלבנות, ודמויות ההורים בירכתי־אולמו, ושעתו המאוחרת, שעת אפר.
וגם הבוקר שלאחר הסיום עם השאלה: להיכן הולכים? – – כוח זה שנצטבר בנו, גרעין זה, אליק זה, שכך צמח ונסתעף והרחיב כתפיים – להיכן הם הולכים?
שבע שנים 🔗
שבע שנים עשה אֶליק בפלמח מיום שבא לתוכו (והיה זה אספלט שטוף־טל במעלה כביש בן־שמן) עד יום שהכל תם. שבע שנים שאין אתה יכול למצוא בהן נקודת אחיזה כלשהי אלא אם כן תזדקק לשמותיהם של מקומות ולכינוייהן של פעולות. שבע שנים שהיו תערובת לוהטת, ניתכת, של מעשים, דברים ומחשבות; תערובת של תכניות אשר לא יצאו אל הפועל (ובזה עיקרן) וימי־אושר כחולים אשר אין לדעת מנין וכיצד הופיעו (ובזה עיקרם).
ליקרב אל כבשן שבע השנים הללו שעה שהוא מכה במלוא־להטו על רשתית ראותנו – הרי זה כמי שדן עצמו לסחרחורת, אפשר סחרחורת־פלאים אפשר סחרחורת־תדהמה. באדיר מבהיקים ימי חמסין בצד נזירי־אור חורפיים באוהל הדולף. אנשים באים ויוצאים – מאי־מאות מבטיהם החמים והאנושיים של חברים. נתחי־נוף כגושי־פלדה שלא הובאו בכור: גלבוע ונגב, עמודי־גליל ושטיחי־שרון. קולות נוסעים. תהלוכת קולות: החל בקולם הדק של חלקי המתכת אשר לכלי־הנשק במחבוא וכלה בקולם העבה של תופי אשדות־הבניאס, עם ריח תאני־הבר אשר מסביב, עם ניחוח ההדסים. אכן – עולם שכולו ריח. ריח – כאדמה בגשם, אדמה בגשם – כמחול, מחול – כשלטון הנערות, שלטון הנערות – כלילות־כוכב, לילות כוכב – כאהבה, אהבה – כנגינות, נגינות – כזכרון, זכרון – כמפרש לבן, מפרש לבן – כהכל, כעצם החיים. חיים של מפרש.
שבע שנות פלמח – ויש להביא שיטה בדברים. האם תהיה זו שיטתם של החיים ללא שיטה, מעין מפה המסמנת את הגיאולוגיה של מעמקיהם? פלגים תת־קרקעיים, מגמות נסתרות והרבה שכבות של פעילות נשכחת? – לאו. על כרחך תהא זו שיטתו של הזכרון הסדרני. יום אימון ליום אימון יקרב, עבודה בסַבלות לשמירת שדות, ערב ריקודים עם בנות המשק אל טיול טן־דוּ עם אחת ויחידה, ויכוח מר באהלו של המ.פ., אל שיחת־קפה ריעותית סביב עשן הצלי והגחלים, ייקראו אלה “אימונים”, אלה “עבודה” ייקראו ואלה “בין אדם לחברו”.
אם נזכה נעלה בבוא היום גם פרקי מסעות־המדבר וכנוסי־החורש, ועדיין לא אמרנו דבר על הג’ובים ועל המלחמה – אבל הם, הלא הם כתובים על דפי שנות החיים הסוערות עד תומם, ואין שעה פנויה מהם.
אימונים 🔗
תחילה לא היו יודעים דבר. באו והיו מספרים דברים שונים ומשונים. היתה שנה של מלחמה בחזיתות קרובות ואבות שיש להם בנים לדאגה צמודים היו למקלטיהם, שלא כן אליק והחברה. סיומה של שנה אחרונה במקוה־ישראל העמיד כל מעשה וכל עניין בסימן טוב של עתיד, של פתח לאפשרויות הגנוזות. דובר על הליכה לצבא הבריטי, ואליק, כזכור, נמשך לכך יותר מאחרים. אך עד שהיו שוקלים וטרים בעניין ההתנדבות לצבא הבריטי, באו אחדים מה“הגנה” במכונית־פורד ספורטיבית פתוחה, אספו את החברה במועדון “הנוער העובד”, ולשבת הבאה כבר יצאו הללו לבן־שמן, ליער, מה שהיו מכנים אחר־כך בלבבם “יומנו הראשון בפלמ”ח".
שם זה, בעל שתי ההברות הקדושות – האות הפותחת (פל), שהכל היא פותחת, והשניה הסוגרת (מח), שהכל היא סוגרת – שם זה לא היה מקובל באותה עת. ולא היה כאן רק אונס שבמחתרת, אשר גזל מלשון דיבור מפורש, אלא גם רגילות שלא כפי־הצורך, ואי־בטחון ביחס לנושא־השם, והיסוסים מעורבבים של ימים ראשונים, שהרי ימים ראשונים, כהרי ימים ראשונים היו אלה לא רק לאליק וחבריו אלא לחטיבה כולה.
כשם שלא נתבלט כנוי מיוחד, כן לא נתבלט אופי מיוחד לאימונים, או לנוסח העבודה, עד שהפקיעום, את בני “החברה”, כתום שנת־הלימודים, מרשות בית־הספר והוציאום למשק אחר, שיהיו מתגוררים באהלים, מרעישים רבות בחדר־האוכל, שלא השביע אותם אף־פעם כדי שבעם ומתאמנים בגבעות ובערוצים אשר לאדמת־השפלה שבסביבה. אימון הפרט – היו בו כבר כמה דברים חדשים. כידון, למשל, מעולם לא היית עשוי לקבל במסגרת אימוני־השבת המקומיים באזורך, ואין צריך לומר קפּפּ, אַלָה קצרה ואלה ארוכה, שזהו בכלל עניין חדש ומעורר ביותר. ואל נשכח, נוסף לכך, כי דיברו על קורס חבלה, חומרי־נפץ, גשרים…
המחשבה נתונה היתה בסד משולש: מחתרת, עוני, ערבים. אולי יהיה המקל נשקו החשוב ביותר של היהודי; מפאת המחתרת – שאין כמקל נשק שאינו נשק, מפאת העוני – שאין זול ממנו, מפאת הערבים – שזהו, לרוב, אופיין של ההתנגשויות שהללו כופים עליך חדשים־לבקרים, בטרם יבואו ימים אחרים, מרים יותר. ולא רק בקטטות עם רועים ערבים כך, אומרת שיחת־האוהל, אלא גם בהפגנות־רחוב. שוו־נא בנפשכם, שעה שמול כרזות שלנו: “הלאה ממשלת הספר הלבן”, “הלאה גזירות החנק”, יוצאת שרשרת בריטונים מאוסים באלותיהם המהוקצעות ולפתע־פתאום, במקום שתהא ההפגנה מתפוררת ונפוצה, מגיחה אל מולם שרשרת צעירה ובצעדה במשותף, בקצב, כוסחת היא בהם כמקצרה, דורסת והולכת, מתקדמת וכובשת, עד כדי להוציא בריטונים מאוסים מדעתם, מרוב בזיון.
האלות – אלה ארוכה ואלה קצרה עשאן הבורא, וכל אחת מהן נתייחד לה תפקיד משלה. אלה ארוכה טובה בשעה שידוע עם מי אתה עתיד להתנגש ומרחב לך לפעולה ולתמרון. כנגדה אלה קצרה – אין כמותה לפעולת בזק, לפעולה בשטח מצופף, בהתקהלות המונית. למשל, התנגשות במשטרה; למשל קטטת רועים. אסכולה של מאריכים היתה ואסכולה של מקצרים היתה, אלה חסידי הארוכה ואלה חסידי הקצרה, ודומה, כי בסופו של דבר, היה הנצחון לאחרונים, שהרי אין לשכוח יתרון אין־שני־לו של האלה הקצרה שניתן להטמינה, עד שידובר בה, במגף או במכנס או בכנף המעיל.
רובה וא"ש ואפילו תת־מקלע, שהוא תענוג גדול ליד הלופתת ולמותן התומכת, לא היו אלא בחינת משחק, עד שלא נבוא לתחומי תמרון־האש, שהוא באמת חויה גדולה לעצמה. הרי כל האימונים, התירגולים וכלי־הנשק אינם אלא צעצועים יפים, שאינם מזיקים (שמע, אינם מזיקים!) והעמידה במחיצתם אינה קשורה במתיחות נפשית או גופנית כלשהי. מה שאין כן באלה. מן התרגיל היסודי כמעט, ועל־כל־פנים מן השיעור הראשון, כבר שרוי אתה פנים־אל־פנים בתוך־תוכו של תחום הקרב, וזה שקורין קפּפּ. אין כאן לא היעדרה של תחמושת ולא היעדרו של אויב. באלה האחת מצוי ומשוקע כל כוחה הקטלני של זו; בנער העומד לעומתך ואלתו בידו (זו האלה, שכבר קודם־לכן הובחן בה שהיא עשויה סיקוסים, אשר־לא־יעש־כן, וראה הזהר מפניהם!) – בנער הזה מצוי ומשוקע עצם האויב, האויב בכבודו ובעצמו, ואתה אם תסיח הדעת ותרפה ממתיחותך לרגע קט, כדי עפעוף באחת מעיניך – וכבר ניחתות בקרקפתך מכות שתיים וכבר אתה שותת דם ואץ אל החובשת.
דודקה, אחד צנום שהיה גבוה אפילו מאליק הגבוה מכל החבורה, נראה כמדובלל, שבלולי וחסר־עצמות, בשעה שהופיע לראשונה וחילק לכל אותם מקלות ירוקים, לחים בניסורם, שהותקנו מ“חזירים” עבותים של עץ־הלימון. סבורים היו, הנה שעשוע נוסף! – עד שהלה נטל את החבריא בידיו, הריצם עד כדי יציאת לב ולשון, הרקידם על מקומם למגינת כל קרב ומעי והעמידם, לבסוף, במעגל שהוא מרכזו.
“עכשיו”, אמר כשהם נושמים בחשאי כל דקה של עמידה נוחה, “אתם ודאי עייפים כהוגן. ויותר מזה אתם מקללים אותי. טוב מאוד”, העליז פתע את קולו, “האם יש כאן מישהו הרוצה לשבור את ראשי?”
“אני!” השיב אליק בחמת־לצון בטרם ידע מה הוא משיב.
“מצוין”, היה דודקה עליז יותר ויותר. “בבקשה. יש מקל בידך. מותר לך אף להרוג אותי. הכה על הראש. הכה בכל כוחך.”
אליק גיחך. הרי זו שטות. ואולם שד־משחת שבו, חומד־התעלולים האוהב למצות דינם של כסילים, היה מלחש בקרבו: אם הלה אידיוט הוא, קום ולמדהו.
“אני ארביץ!” הדגיש אליק, בהרגישו בהצטברות תשומת־הלב הציבורית בקצב עולה והולך, וחייך חיוך שיש בו גם משום תהייה וגם משום פינוי־דרך לשוטה שיסוג בעוד מועד.
“לא רק תרביץ סתם”, אמר דודקה והיה כמתגרה, כשונא, “אלא תרביץ בכל הכוח. ואל תרחם! משום שאם תרחם, לא יהיה זה בסדר, אל”ף. ובית: החברה רוצים לראות דם".
“אני לא ארחם!” הדגיש אליק בנעימת קולו, כנ"ל.
“אל תרחם!”
פסע אליק פסיעותיים וקרב אל דודקה. שבלול זה סופו יהיה מר. יש לו ודאי “קונץ” משלו בשביל טירונים במלאכת־המקל, אבל הוא עוד לא שמע על אנשינו. זרוע שהדבירה פרים וסוסי־מרוץ לא תדביר מדובלל שכזה?
“נו?” שמע את הברתו של דודקה, ולשמעה הנחית מכתו כעודר בטורייה, ובו ברגע נדלק כאב עצום בכף־ידו ובזרועו. שמע גניחת התפעלותו של הציבור – ודודקה, שהתגונן במהירות־הבזק במקל התפוס בשני אגרופיו, כבר עמד שקט על מכונו וחייך שוב באמירת “נו?” קצר, כנ"ל.
צריבתה של כף־היד היתה לאש־אוכלת. את מלוא עוצם מכתו חזר אליק וספג לתוך זרועו ההולמת. רגז. בבת־ראש הניף שוב את האלה במלוא חזהו, ומששמע פיצוח מובטח היה שגולגולת נבקעה – כה מדויקת היתה מכתו. ידו לא הוטחה הפעם לאחור – רק המקל, המקל היה שבור, קצהו מדולדל על סיבים אחדים, וגניחת ההתפעלות של החבורה נתגלגלה בצחוק של נחת.
“ובכן”, נעץ בו דודקה חיוך של תודה, כשהוא מרמיזו למקומו, “זאת אני רוצה ללמד אתכם. שומעים? מקלות תפוש. א–חת!”
מכאן ואילך נתמשכה פרשתו המסוערת, מטרפת הנשימה, של הקפּפּ על כל שלוחותיו: האלה, הסכין, הג’יודו. ראש וראשון היה אליק במקצועות אלה ובלהיטות נתפש לשיכלולם, לקנייתם השלמה ואף להקנייתם, במרוצת־הזמן, בחבורות אחוזות־מתח של מתחילים ומשתלמים בכל קצוי־הפלמ"ח. אכזריותו של הקפּפּ ודינו הנוקב, מסר־החנינה. לימדו כבר אז מהו אופיו של אותו עסק משיחדל להיות שעשוע ויהפוך עסק של דמים, של מלחמה. אמרו: טוב לחינוך האופי. אין לך אדם שיטיב לעבור טבילת־אש ראשונה מאדם שעבר טבילת אלה וסכין וג’יודו. נתכוונו להכשיר בלב אותו כוח, הכובש את התפעמות הפחד הראשונה ומצוה: למכה ענה במכה, וחיש! להתגונן? – לא. תקוף תקוף ותקוף!
בעיקרים האחרים של אימון־הפרט לא נזדמנו דברים, שניתן היה לייחדם מבחינת הפלמ"ח. הללו היו שיגרה, שקצתה טעמו זה מכבר ומרביתה אינה אלא חזרה משעממת. הסואה הריהי עניין נחוץ מן־הסתם, אבל יש להודות כי מגוחכים מאוד הם אותם בחורים מגודלים, שהולכים לזהם פרצופם בתעלת־ההשקאה שבפרדס, מבקשים קרעי־שק ללבושם עושים חוכא ואטלולה של מין נשף־מסיכות בעצם הצהריים ונגדה־נא חבורה אדישה העומדת ומלהגת מן הצד. גם הזוחלים ותופשי־המחסה מתגנבים התגנבות־היחידים ותופשי עמדות־התצפית, הגולשים ונעים בקפיצות ולפי מספרים – גם אל אלה מגוחכים היו יותר משהיו מאלפים, ורק לפרקים נדירים היה מישהו משקיע מאמץ של ממש בביצוע אחת מפקודות־התדגים המרובות, שבאו למלא שיעור השעות הקצוב לאימון הפרט.
רובה ותת ניתנו במחסן־האריזה של המשק והיתה בכך תועלת מעטה ובושה גדולה. מאז נתלוה בדמיון ריח תפוזים רקבים לריחה של הקת המשופשפת והרצועה ספוגת־הזיעה. מ“נוּקטת” הנוטרים היו לוקחים את חומי־הקתות והיו חומקים בריצה שפופה אל בין עצי הפרדס, אל המחסן. על מגדל־המים היו מתחלפים כל העת צופים, שתפקידם להזהיר מבעוד־מועד בפני מכונית בריטית מתקרבת, ואלו במחסן היו אנשים יושבים על תיבות מהופכות אצל הכתלים, לועסים מה שזימן הפרדס, בין בבוסר ובין בתלוּע, ומתבוננים אל הפלג השני של החבורה, שנצטופף על רצפת הביטון, כשהוא מפגין בעצלתיים ובלא האמון העצמי הדרוש “ארצה פול” ודריכה, ומטווח־דסקיות.
עניין כלשהו התארע להם, בפעם הראשונה, מכשהפסיעו שעות לילה תמימות אל גבעת־השלושה, הלוך וחזור, כדי להביא משם מקלע ברן לצורך האימונים – כלי אחד ויחיד לשימוש שלוש מחלקות בשלושה משקים שונים. הדרך לשם היתה בבחינת טיול, טיול־לילה שעשוהו בלא לעלות על כביש; אך הדרך חזרה – והמתכת מטלטלת בשק על הכתף – היה בה משהו חגיגי, דרוך ומיוחד במינו. משנאלצו לחצות במקום מסוים את הכביש הראשי, נשלח אליק בראש ובידו פנס־כיס; עד שלא יאותת שהשטח נקי מסכנה לא תתקדם הכיתה עם הכלי. נתקפל הוא בתעלת־הכביש ומכוניות בריטיות כבדות־צמיג היו מייללות בחלפן ביעף. הוא מצא שעת־כושר ושיגר אורים לחשיכה. שפו צלליות אדם וחמקו, דמומות בנעל ממוסמרת על פני כביש־האספלט, “במקרה שניפגש במשטרה פנים־אל־פנים – אמר דודקה והוא אז ממכף – יש להגן על הנשק. באקדח – ובברן עצמו.” אפשר שלא רק אליק היה מהרהר כל הדרך כיצד יהיה פועל במהירות־הבזק, כשד, ברגע שיתארע משהו. משפרקו את הכלי, בהגיעם אל המקום, נתברר כי במחסניות המצורפות היתה רק תחמושת אימונים, תחמושת סרק – וחייך מי שחייך. על־כל־פנים העדיפו רובם לטמון חיוך זה בלבם, מקום שם נטרף אליו גוון עז של עצבות.
לא, יקירי, היה אליק אומר לנפשו, כל זמן שלא יהיו כדורים נותבים מעל לראשך לא תדע הלכות־קרב מה הן. האימון דבר חשוב הוא, ודאי אבל אולי צריך לאמן באדם לא שורה של אינסטינקטים “לפי מספרים” אלא את עצם הסגולה הטבעית, היערית, להגיב כנכון, במהירות ובאופן אינסטינקטיבי, על כל מקרה, על כל הפתעה – וזאת ללא מספרים, ללא מספרים לגמרי, לאין־ספור ממש.
עד שזנחו את אימון הפרט והגיעו לשיעורים ראשונים באימון הכיתה, שיש בהם משום התחלה של עניין מרתק יותר, נשלח אליק לקורס ממכפים ובכך נפרד לראשונה מעל חבורת המחזוראים שלו. היתה נסיעה, היתה שהייה קצרה בעיר שהעיניים כבר מביטות בה קצת אחרת, מגובה אחר, ממוקד־ראות אחר, אחר בחדוותו ובחריפותו; היתה הדרך לדרום, ההילוך ברגל אל המשק, אוהל־הקבלה, שולחן־האוכל הערום, הבחורים שמביטים בך באותה סקרנות המשתלחת אליהם מצדך, מיפקד־הערב, והדרך המגוששת אל המזרן שעל קרקע־האוהל.
בשעה מוקדמת מאוד היה בוקר; וסופה של ריצת־זוועות לאורך שלושה קילומטרים, דרך גבעה וגיא, ערוּץ ודרך, הביאו אל המטרה, מתנשם עם כולם, לא ראשון בשורה ולא אחרון בשורה, כשהוא מקלל אותה תאוה מוזרה שנתאווה להיות ממכף ונוכח פתאום באלוהותו הבלתי־מעורערת של ספל־התה הצפוי בארוחת הבוקר הקרובה.
אחר־כך נצטיין הכל באותו קצב מטריף־נשימה, מורדף. המשמש בעירבוביה גדולה עם הרבה אי־סדרים, והאופייני לכל אשר נעשה באותה עת מתוך ההכרח והדחיפות והמסירות. כמין איי־נחת היו הארוחות. זלילה כזאת לא ראתה עין, ימי־תיאבון ראשונים שלאחר חורף. כמין עוגנים כבדים ללא ניתוק היתה השינה, כמין שטן – המדריך התורני, המקיץ נרדמים. היה נופה של ארץ, ארץ־הדרום. במין ניחוש עתידות ננהה המבט אל גלי־גליה האפורים של האדמה היורדת נגבה. ערוצים וקוציהם, צלה הדק, השחור, של חומת־הואדי האדמדמת וגושיה המתפוררים. דמויות הערבים כמבקיעים וצצים מלמטה, מבפנים, ולא כשתולים מעל, מחוץ. היה המאמץ הגופני הבלתי־פוסק וצליפתו העקשנית, השנואה, של מפקד־הקורס, ג’ינג’י אחד שהאמין, כנראה, בכמה דברים והחליט להחדירם, ולוּ במקבות, לתוך הקרקפות שנמסרו לרשותו. ריצת־בוקר מרובה, אימון כיתה, חיפוי, נסיגה, תפישת משלט: עד קו הרכס – אחרי! היו גישושי־ידידות ראשונים, קפה אם לא עייפת יותר מדי בערב, הצצה חטופה בעתון המגיע לעת־צהריים. באפריקה היו בנות־הברית מכות והולכות בגייסות הפאשיסטיים.
לבסוף ניתנה שבת חופשית, שתחילתה ביום ו' בצהריים וסופה יום א', בעשר בבוקר. הבית, ההורים והאחים הנראים בעיניים המלופפות דוק של הויה חדשה, נרקמת. חיספוס האצבעות, חיספוס האיברים ברכותם של דברים: של ערב, של ספה, של לחן הרדיו. עיר ונגוהותיה בערב שבת. פגישה עם בנות – מתוך הזדנקות מלוא הגאוה הגברית חוצה, מתוך התפרעות, מתוך שפע חוצפה וחידוד, מתוך עוצם תביעה שאינה צריכה לצידוק עצמי. והדרך חזרה בעוֹגם אוטובוס של בוקר… היתה שקידה על מערכים לאור מנורת־נפט, שלא נמצאה לה אשה שתקנח זגוגיתה מערב־שבת לערב־שבת, ויאוש מכתב־היד המגריע והולך, ככל שיפחת שימושו.
גם דברים לוכדי־לב היו, שעיסוקם חביב: לימוד מעמיק של “טופו”, מטווחי־אש, הסתערות רימונים חיים.
“טופו” תורה הוא, אך גם שירה בו. כמין לשון חדשה הפותחת לפניך מגילות פלאים – המפות. משלמדת לרוץ ולקראו בה, שוב אינך ראה במפה אותה רשת מעורבבת של קוים וקיויוים, אותיות וסימנים דקים, אלא רואה אתה נוף; נוף חי, תלת־ממדי, תופח וחם. אתה מרכין עצמך על גבי המפה ולפתע מתרוממים לקראתך תלים ורכסים. גיאיות מתפתלים בערוצם, גולשים מתון־מתון, או נפסקים בבת־אחת; חש אתה חצץ שמדרדר מתחת לרגליים, ריחה של אדמה רטובה, מצנעת ירקות מוקדמת. בריכות־מים וצריחי־מסגד משתרבבים וקופצים מן המגילה וכותבים באופק כתבם המפוענח. העין בוחרת מאליה את הנתיב הקל, העוקף לו לתל וחוצה את האוכף בין ואדי לואדי. שמות מקבלים משמעותם, פגישה עם מקום שהיה לידיד מפשירה את הלב. גני־מישמיש ומטעי־טבק משטחים שטחיהם, אלה בעביים ואלה ברידודם. בתי־אבן וחימר מעפילים בצלעו של הר, אף המשלט (נקודה טריאנגולרית 127) רוכב עליהם קשות, פרט לבית שבבוסתן הזה, היכול להוות סכנה כלשהי. קודם כל יש לגמור עמו. ממנו אפשר יהיה לתת אחר־כך אש אגפית.
מטוָחי אש והסתערות רימונים־חיים היו בגדר של ממש, אותו ממש שאליק מבקשו כל ימי חייו, אותו ממש שהוא אבן־בוחן מאז ומתמיד. פרט לעניין המייגע והמטריד של ההבטחה, שהוטלה, לפי תור, על החניכים כולם, היה המטוָח כמין תחרות שאין בה לא ריצות ולא התייגעות־יתר. אתה רובץ לך על סימניות גופם של קודמיך ומחפר במרפקיך גומות נוחות שלא יזוחו ולא יפגשו מחמת חידודי אבנים. הרובה על השק הפרוש – ואתה נוטלו באחת, משקע קתו בכתפך, עוצם עין שמאל ומשחיל מבטך בעד שתי הכוונות הטובות: התחתונה והעליונה. דורך, חש במרפדי אצבעותיך כיצד נדחק ונבלע אל תוך הקנה כדור ארכני־עגלגל. מרים אט־אט את הקנה. הרי ה“בול”. לך נטייה טבעית ימינה, כידוע, ולכן – אף־על־פי שנראה הדבר כהחטאה גמורה של המטרה – טול קצת שמאלה, קצת למטה מן האמצע. עכשיו היד שקטה. לא לנשום. מיד תהיינה אזניך מצטלצלות. אשש! מקבץ של חמישה כדורים נותן תוצאה לא רעה, אך כשם שאיננה הגרועה ביותר כן איננה הטובה ביותר. וכבר אמרו: צלפים – עם בפני עצמו.
לא כן הוא ברימונים. כל חייל חייב להיות רמן מעולה ונועז. פעמים גורלה של התקפה או של הגנה נחרץ לפי יעילותם של הרימונים. יש לכוון את שעת ניפוצם ואת מקום ניפוצם. מקום ניפוצם: עצם המקום וגם שיעור הגובה מעל לקרקע שבמקום; וכאן מתחבר עניין השעה לעניין המקום. אין טוב מלהשהות בידך את הרימון המוצת כדי מחצית־השנייה, ורק אחר־כך להטילו במסלול מקומר וישיר. הנף אחד – אתה כבר מחובר לקרקע, וחזקה הפקודה לא לשאת ראשך הסקרן אלא לאחר שתשמע את הנפץ.
חורבה, ספק באר ספק חאן, שהיתה נטושה על תל, ספגה מפצי־הרימונים לאחר ההסתערות, שהחלה עם שחר והיתה מלווה יריות, אש־חיפוי בדגלונו האדום של המקלע, ואש אגפית מדגלוניה הצהובים של הכיתה המסייעת. המשחק היה שלם, כולל מערכי־נפש עד תומם. בהשמע מפצי־הרימונים בזה־אחר־זה, חָמר משהו בבית־הנשימה, נתרומם בבת־אחת כגל מקציף: לקום, להסתער, לכבוש! והיתה הצעקה, אשר נשתלחה מן הגרונות הקרועים, צעקת־אמת, וודאי נתלווה לה בעיניים נצנוצו הנשלף, של טורף־הטרף, זה ששולחו כבר כל כבליו ואין בפניו מעצור.
עלובה מאוד היתה החורבה משבאו בה, כשהם קופצים בעד הפירצות ומתגלגלים בין עיי המפולת. ריחם של חראים מעורבב היה, אולי, בשמץ עשן ופיח; אך הרימונים, כמדומה, לא השאירו כל רושם במחוז פעולתו של גדול חבלני־העולם – הזמן.
“עוד רימון אחד!” זעק לפתע אליק מעוצר־סער שלא בא על סיפוקו, שלף ניצרה והטיל רימונו בקשת רחבה אל מורד־התל, על נוכח סלעים אחוזי־חזזית. טוב היה לשמוע בעוד ד' שניות נפץ רפה שנפזר בחלל ולראות בהבעת ענן של אבק חום כשהוא מנתר ושורע כמבוהל, ואין מציל. אימונים עוד אינם מלחמה.
לאחר שהגיע הקורס אל מחציתו השנייה, ומה שהיה חדש נעשה הרגל ומה שהכעיס נעשה טבע – החל אליק לראות, כעיר שמתבהרת מתוך ערפיליה, כמה וכמה עיקרים שהם תכליתו של הקורס, תכלית צרותיו ומרוצתו. התחילו מתוך כך הרהורים, ששבו ושיננו עצמם בחינת לימוד שאדם למד מן הנסיון; ומשהעמיד עצמו כנגד מה שהיה לפני שלושה שבועות, נוכח שיש מה לראות. סילוק חשבונות אחדים עם העבר היה בו כדי להפתיע. נתרוקנו דברים, נתרוקנו – ותחתיהם באו חדשים. כיצד יהיה הדבר כשתחזור אל חבריך? הרי אלה, בינינו לבין עצמנו, עשויים לשעמם עכשיו עד יציאת־נשמה; ואלו מה שעשוי לעניין – היש בכוחם לתתו? האם הם יודעים שם, סגורים שכמותם, מהי אותה הרגשה כללית, יודענית, ששמה חטיבה בה"א הידיעה? לא כיתה־מחלקה־פלוגה אלא צומת־צמתים – פלמח כולו?
אמרו: כאן בית־היוצר של הפלמח. כאן ניתן לראות מהיכן חבורה זו יונקת. בואו וראו, כי יש יניקה מן המשק אשר בצילו הסתופפו, ולאו־דוקא יניקה של אורחים. יש יניקה מתנועת־העבודה. בצדם של מאמנים ורבי־מקצוע נזדמנו לכאן, באותה מידה של סודיות וחגיגיות, חברים כסופי־צדעים, מפליגים בדיבור עד לעומק־עומקו של הלילה ומניחים יסודות, זה בצד זה וזה על גבי זה. עבודה, אימונים, ריבוניותה של התנועה הציונית, ההגמוניה של תנועת־הפועלים החלוצית, הבעיה הבריטית, האימפריאליזם. אליק שהיה עשוי לפי טבעו לזלזל בכל אלה, ואשר לא פעם חוזקה בו נטייה זו על־ידי טיח טפל של נואמים מרבי מלל, ספג כאן לתוכו כל אלה עם הרוח השוררת כולה, עם ערכי הנשק, האימון והפרך.
יגאל בא ואמר דבר שאין לשכחו. בשיחת חולין היה הדבר, ליד פת צהריים, ואליק שישב סמוך אצלו, שתה בצמא. “התוכנית שלנו – אמר יגאל – שכל פלמחאי יעבור קורס ממכפים. חשבו בדבר ותראו, כי רק כאן אתם נעשים פלמחאים של ממש.”
אהובה שבשעות־הקורס היתה תמיד הפגישה המקצועית, האינטימית, עם ותיקים ומפקדים. נאמרו דברים שכולם תוך. שוּטחו בעיות ומצוקות. מעטים הדברים שנטחנו, אך חזרו והודגשו שלושה עיקרי־יסוד, שנעשו במרוצת העת מובנים מאליהם היו, למעשה, עיקר לקחו של הקורס: עצמאות כוחנו… מקוריות כוחנו… יעילות כוחנו… שלושה אלה יוצרים זה את זה, מתנים זה את זה וכולם בבחינת לא יתוארו זה בלעדי זה. הם – אבני־הבוחן שבבחינתן הכל עומד. טקטיקה ובעית נשק־קל ונשק־כבד, מבנה היחידה הקרבית וגודלה, הרשת הפיקודית, מנהלה, עבודה תוך אימונים – הכל, הכל נמדד בהם.
כבר היה הקורס חי אורגני: ההוי – מירוץ־הדם בעורקים, סדר־היום – פעימות הלב, לשון שבמקום נלושה אף נאפתה – הנפש, זלילה משותפת – היצר. והעבודה, העבודה, העבודה. כיון שהיה חי אורגאני, נתייחדו לו לקורס שגעונותיו שלו, כבודו שלו: ונתייחדו למשתתפיו סימני־היכר. ומתוך שצצו אלה בכולם בעת ובעונה אחת. שוב אין להכיר בהם עד שלא יפלו שוב נושאיהם לתוך חברה אחרת, יומיומית.
הגאוה – גאותם של המיוחדים, פרי הרבה עניינים נפשיים־פרטיים־אנוכיים. גאותם הטובה של לוחמים שנתעלו ביחד. מעתה נזרקה בהם האמביציה להביא לידי גילוי את עצמם; הוטלה נימה של תחרות, כשהפנים נשואות אל השיא. מעתה יהיו כטעוני ברכת־חשאין בכל אשר יפנו. רק הריע הטוב יחוש בשינוי הקל, ריתמי, שחל בהם ובתנועותיהם.
אליק, שתמיד היה שמור עמו יצר תחרות והתבלטות, העלה על עצמו במהרה קרום ממכפי זה ולא חש בכך קושי ניכר. רק כשיבוא בין פשוטי־ציבור יכיר וידע מהו הדבר שנתוסף לו, דבר מושרש כמחלה: גאוות־החטיבה, גאוה של אנו־אנו… בבואו בין פשוטי־ציבור יחוש עצמו הממכף הצעיר כמי שזכה בפתק־גורל הכתוב־למזל בין אלפי אחיו נטולי אותו פתק, אם כי כמוהם הוא למראה מבחוץ. הללו – אין הם יודעים עדיין; אך כאן, בתחומו שלו, נישא והולך פתק העתיד, אותו פתק הזכייה, אשר בכוחו יוכרע הכל בבוא שעת דין והיתוכים. היתה זו גאוה פוריה, אשר ממנה ריעות לחבר נושא אותו גורל, מוסר של כבוד עצמי, וכללים של היגיינת־החיים שרק הכתובים לאותו מזל ידעוה.
מעל לכל שרר בקורס הפרך; פרך האימונים עצמם, ופרך הנפש המשתלמת. מתחת לעורם המשזיף והמסתקס של הבחורים התחילו העצמות מצהירות את קיומן ומתוות את מבנהו האנטומי של הגוף. הכלכלה היה בה הרבה רצון טוב (מצד צ’שקה מהקיבוץ המאוחד, אשה יחידה בקורס וללא כל פועל־יוצא שבשעשועים, הן מפאת מיעט המשיכה שבה והן מפאת ריבוי־העיפות שבבחורים), אך מעט מזון טוב. סיגריות בצימצום, וחפיסת הסיגריות הטובות, שהובאה מהנסיעה החטופה אל העיר, נאכלת בו בערב (תוך כדי אננס־קפה־תרנגולת־צ’יפס – גן־עדן חד־פעמי שייזכר עוד זמן רב לטובה).
מעל לכל שרר, איפה, הפרך. אך מעל לו – כשילומים, כגולת־הכותרת – עמד התפקיד של ניהוג כיתה. ומשאחזת בזה – אחזת בטעם־טעמו של כל העניין כולו. ברי היה כי יכול אדם להיות טופוגרף בחסד־עליון ומומחה מצוין לבליסטיקה, אמיץ כשד או מהיר־תפישה – אך לעולם לא יהיה ממכף עד שלא יוכיח עצמו בניהוג הכיתה.
היה בוקר זיווני של חורף וכתמי־סלע שבקרקע המבותר10 היו מבהיקים כמצוחצחים בטל. ריגשה חריפה, ריחנית, הוטלה בחלל האויר וכיתת הבחורים, שכל אחד בה ממכף לעתיד, היתה כנוסה במיושב וקושבת באי־סבלנות להוראותיו של המדריך. המשימה פשוטה היתה: יש להגיע לתל סמוך, כמסומן במרשם המצורף, כדי להחיש תגבורת־אש לכוח אחר משלנו, שהיה נסוג והולך, ולחפות על נסיגתו. אחר־כך מוטל על הכיתה להיסוג בחיפוי עצמי עד הפרדס שבו (כבדוק וכמנוסה) כמה שורות משובחות של קלמנטינות עסיסיות ומתוקות.
נוקב היה שמו של הראשון שנקרא לפיקוד, והוא קם ממקומו, התייצב לפני הכיתה בעוד המדריך פורש לצד, וכח בגרונו כמי שמתקין עצמו להצהרה־של־חשיבות. גיחוך, שעוד היה בו הרבה טוב־לב, נענה לו מקרב היושבים. “הקשב!” – הפריץ מגרונו והכיתה לא חייכה אלא השובה ב“נו” מתמשך; כלומר, כלום יש כאן מה להקשיב? היה הלה חוכך בדעתו ופתע החליט מה שהחליט – ואולם, עד שאמר “קומו!” כבר היה כשלונו מובטח.
גם השני נכשל.
באמונה שה“חברה” לא חפצו להכשיל אך אחד, ולולא הכשילו עצמם שני השוטים הראשונים לא היה קורה דבר. השיעור עשוי היה להתנהל במסלולו – אך שני הראשונים אילצום, ממש אילצום, לצפצף על העניין כולו. וכלום למראה שניים שוטים כאלה אפשר להתייחס אחרת לכל אותו “פיקוד” שבהעמדת־פנים? מעתה לא היתה כאן אלא התהוללות ללא רסן. בזה אחר זה נפלו ממכפים צעירים קרבן לתגובות־צחוק ולקריאות ליגלוג של היושבים. זו כבר היתה התנקמות איש ברעהו, מין שכרון שבחבלה. היו הורסים אלה את אלה ללא רחמים, ונקובי־השם – כמובלים לגרדום. העניין הפך למשחק, ונתלהטו קריאות־חידוד שאפילו המדריך נתחייך לשמעם: לא ניתן היה לתפוס אם רגז על אותה התפרעות, או שמח לה בלבו (יראו־נא הללו כי ניהוג כיתה אינו מעשה־צחוק!).
לבסוף, אחרי שהכל ניסו ונכשלו, ולא נשאר אלא אליק והכיתה עודנה יושבת על הקרקע, בלי שהצליח מי אף להזיזה ממקומה. בכך שתורו מתקרב ובא הבחין אליק עוד בשעה שקם מי שקם לפניו וניסה בצעקות חנוקות להטיל יראה ומשמעת בכנופיה, שהיתה כבר כולה כחבורת כלבים שוטים. “שמע פרצוף”, היה משנן בינו לבין עצמו, “בהמה אתה אם לא תריץ אותם כמו כלום”.
לכשהודח גם זה שלפניו והותירו טרף אחרון – עוד לא ידע בדיוק מה יעשה, אך דבר סמוי דחפו פתע, ועוד טרם הספיק המדריך להגות “אלי” בדיבורו המסגיר – קפץ זה על רגליו וזעק בקול שמחה והתגרות, כמי שהופך את כל העניין לחוכא: “לפרדס! כולם – אחרי!” והחל רץ בעצמו. מיד שמע וראה כיצד האנשים ניתקים מן הקרקע ושועטים בעקבותיו. סבורים היו שבא והעמיד שיא להשתוללות: ריצה אל הפירות העסיסיים. כעבור שניות אחדות כבר היתה החבורה רצה אחריו במקובץ, וכשהתחילה, באמצע הדרך, נושפת קלות, אגב עליה בקרקע המתרומם ועולה כלשהו, בגד בה אליק בגידתו הגדולה והטיח זעקת־אימים מגרונו: “האויב מימין! מחסה – קח!” והוא הטיל עצמו, הראשון, כלפי הקרקע – בהסתערות, בתאוה – כשמסביב לו מתמוטטים ונופלים האנשים כמוכי־רעם, ממירים מיד את מקומם על הקרקע וטומנים ראשם מאחורי מחסה כלשהו. “המקלע אלי!” – התריע אליק מיד פקודה שנייה, ובשעה שבעל הדגלון האדום התחיל זוחל אליו בקפיצות, כבר תיכן את הדרך אל התל המיועד.
מכאן ואילך ניתנו הפקודות בלא הפסקה של הרהור. יהיו שטויות? – יהיו! ובלבד שהמכונה תדפוק. הכל דהרו אחריו אל התל. רבצו כדי מתן חיפוי ואחר כך, מזועזעי־עייפות, נסוגו במתוקן עד לגדר־הפרדס. שם ישב לו המדריך וכיסס ציפה לבנה של תפוז, כשלרגליו צבורה ערימה קטנה של פירות זהבהבים בשביל השבים מן המערכה.
אף־על־פי שחזר אליק אל מחלקתו ממכף מוסמך, לא הוצאה סמכותו אל הפועל בטרם חלפו כמה חודשים ותחילה השבילהו גורלו שניים־שלושה מדורים אחרים. מדור ראשון מדור של שגרה היה, שחזר למחלקתו ובילה ימים יפים של ראשית־קיץ וראשית־בטלה במשק החדש, בלבו של עמק בית־שאן, אשר אליו הוטלו המחזוראים, ומצורפים אליהם בודדים מתל־אביב ומירושלים – בתוקף סדרים שיודעי־דבר היו מבכרים לכנותם אי־סדרים.
המחלקה דישדשה עדיין בראשית־אימוניה – שאף פעם לא היו ערוכים לה כראוי – ומשניתן לה שבוע־אימונים רצוף חפזו מממים וממכפים שבמקום לטעון אותה דעת בשיעור שיש בו פרעון־חובות לעבר ולעתיד. יומם התרוצצו בחרישים ובמדרוני הגלבוע המזרחי ומכשהגיעו לפרק א"ש־לילה לא ניתנה גם שינה כראוי. גולת הכותרת של שבוע זה – בתמרון־לילה מקיף שבו הופעלה המחלקה כולה, ועמה רעותה מן המשק הסמוך, שהוזמנה לשמש אויב. אליק, שעד כאן היה בורר לו, לפי טעמו, אימתי יטול חלק באימונים ואימתי לאו – נעתר להשתתף בתמרון־לילה זה, שאין דוגמתו מזדמנת כל היום, וטען לבטלן שבלבו: הרי אחת כשרה לנסות ממכפותך ברבים!.
תחילה יצאו, איפוא, – הוא וגששיו לפניו, הוא וכיתתו אחריו – עם גדותיהן של בריכות־הדגים, והיתה זו הליכה מקסימה שירח מעליה ואגמי־מים נוצצים־רוגעים לצדה. הוטל עליו לשים מארב לכוחות ה“אויב” בנסיגתם, לכשיסוגו, ולשם כך נדרש עיקוף גדול בלא להתחשב בדרכים כבושות, בנתיבות או במשעולים. צריך היה להגיע אל הנקודה לכל המאוחר באחת־עשרה־אפס־אפס ולרבוץ שם עד עת מצוא. את נקודת המארב עצמה צריך היה לבחור כך שגם המוח העקום ביותר או, להפך, הישר ביותר, לא יוכל לשערה. למעשה, ידוע היה, מבחנו של מפקד –יחידת־המארב הפעם יהיה לא בניהול־הקרב (כלום איזה קרב הוא זה – משרוקיות ופנסי־כיס!) אלא בשימת המארב עצמו, שהוא מבחן כפול: קביעת מקום המארב, אחת –וארגונו כדי הפתעה גמורה לאויב, שתיים. אמר אליק אל לבו: אשים לכם מארב שתהיו פוסעים על גופותינו – ועדיין אינכם חשים בנו; והפתעה אבשל לכם – חכו, תראו אצלי!
כל זמן שהיו מהלכים בשדותיו של המשק – שעבודת ימים רבים עשאתם מוכרים וידועים – היה הילוכם מהיר וקל, אבל משלקח אליק אל תוך הטרש, במורדו של ואדי אחד, ואחר־כך במעלים תלים של מרגלות־ההר – שמע כיצד כיתתו תנשמת בהתייגעה לצרף תהייתו של מבט שאינו יודע מה שלפניו אל הילוכן של רגליים שאינן יודעות מה שתחתיהן. נתפרע קצב־ההליכה, זו הולם־ליבה של היחידה הנעה, ודגש־קל של מעידה על רגב־ואבן הוטל פעם בפעם, כשהוא מלווה גידוף־חשאין מפי זה שכבר שומה עליו להדביק את אשר לפניו. חשב אליק: אני נותן להם מנוחה חמש דקות, עד שעלתה על דעתו: במארב יהיו נחים שתתפקע מרירתם – ומוטב להביאם אל סוף. היכן קובעים להם לאלה מארב?
דרך־הנסיגה נתונה היתה, אך עם זאת אסורה לאליק ולאנשיו בשימוש: לכל היותר הם רשאים לחצותה; וברור שאין כל זה אמור בשעה שירביץ את הכיתה למארב. מרגעה אחת היתה לו בלבו, שאם לא ימצא נקודה ראויה בשטחים – ירחיק עם אנשיו עד למרגלות־ההר ושם יתנו לו עקיפי־הדרך והסלעים שמעבריה מה שלא תתן לו שום המצאה מחוכמת במישור. בכל־זאת חיפש למצוא דבר של פקחות שלא במרחק מרובה (שהרי לא יתואר מרחק מרובה בתנאים של קרב ממש) והיה חוצה את הדרך, חזור וחצה, עד שימצא המציאה המבוקשת.
כבר היה נכון להתיאש מן המישור בעת שניצנצו לו פניה של בריכת־המים שאיננה אגם, אף־על־פי שאלוהים הוא שעשאה, ואשר ממנה יוצא, אשדות־אשדות, היובל הגדול, רבן־של־השקאות בעמק בית־שאן. בזה מצא לו הסבר אותו שאון עמום, מתגלגל, אשר מילא את הלילה עד כה ולא היה מצורף לשום דבר בלתי ללילה לבדו, ללילותו של לילה.
במקום זה, שדקלים עמדו עליו מעברים וגשר־אבנים נטוי עליו, כשמחציתו במים מחמת־עתיקות, במקום זה יהיה המארב. אל“ף, משום שכאן מחרישים האשדות כל שאון אחר, ובי”ת, משום שיש לי עוד מאה סיבות לכך, ולוּ גם זו בלבד שדרך ה“אויב” עוברת כאן, על פני הגשר (שהרי גם לאויב קפנדריות משלו) וזהו מקום אידיאלי לקצור בו ולהטיל בו מהומה.
אליק הרביץ את אנשיו על־עומדם (היתה זו תלולית כלשהי מעל לבריכה) ואף הבטיח תנוחתם שתהא באורח צבאי. גלש אל הבריכה, אל הגשר – וכעבור דקותיים כבר היתה ההחלטה במורה ומוגמרת. לא בקצה־הגשר, שזו דרך־מארבים מאז ומעולם – אלא משני עבריו, לכל ארכו – על פני אותם עיי־חורבות שהם שרידי־מרחץ עתיק, אם להאמין למה שמספרים, והם נמוכים כלשהו ממסילת הגשר, ומצופפים בקני־סוף ובדומיהם. בתלי־אבנים ובכל הדרוש לשם הסתר מעוּלה.
חילק את הכיתה לשניים וקבע לכל אחד מן החלקים שדה־האש שלו לדיוקו, לבל יפגעו אלה באלה ולבל יותירו מן האויב לפליטה, מתוך חשש פגיעה הדדית. את המקלע הסמיך לעצמו והציבו כך שיהא קוצר באש אֶנפילאדית לאורך קו־הגשר. כה וכה – והכיתה דממה על מירבציה. משנה הגוף על הקרקע והחל קולט מגעה בעורו־ובשרו, נתברר כי היא לחה ורטבובית, אך לא היה בכך רע מופלג בליל קיץ כגון זה, ועדיין לא ניתן לשער רעות אחרות העלולות לצמוח מכאן.
עבר אליק בין אנשיו ולחש כדרוש וכידוע: הרובאים יהיו מצפצפים במשרוקיותיהם, רימונים יוטלו בגפרורים דולקים ובקשת רחבה ככל־האפשר, ואלו המקלע יהיה משלח צרורותיו באיתותו של פנס־כיס. אף לא ירייה בטרם תבוא הפקודה על כך, וברגע שיקראו להפסיק אש, כחיתוך של סכין יהיה זה – ודי.
חזר ובא אל רבצו. עכשיו יבואו־נא! ובו ברגע נראה לו העניין כולו שגעוני ומופרך מעיקרו, מעין מה שמבעיר קצות־האזנים בדליקה של כלימה. מקום שעלה על דעתו למארב! הרי זו טיפשות מטופשת שאין דוגמתה. על פני גשר – רבונו של עולם! הרי זו העזה, העזתו של המפקד? כיון שנתפש לו בדל־תירוץ, אחז בו והחל מעמיק ומעמיק. צריך מפקד שתהיה בו התכונה של ההעזה. כיצד זה שמפקד מעיז, והעזה מהי בינינו לבין עצמנו? הנה, למשל, שטות שכזו, או מה שנראה כשטות שכזו. מה פתאום? לקחת אנשים ולהשכיב אותם בין חרולים עד שתסתאב עליהם נשמתם. יהי קרב – לא יהי פנאי להרהורי־בטלה. צריך להיאחז בהגיונם המיוחד של רגעים, שלמצבים שאין דוגמתם. ברגע אחר, במצב אחר – ייראה הדבר מגוחך עד לכלימה, אך כרגע – זה ההגיון השריר היחידי, זהו התאור הנכון היחידי של המצב, הדרך הנכונה היחידה לפתרונו.
תרצה – הרי זה שגעונם־לדבר־אחד של אנשי־המקצוע, המסתכלים על הדברים מבפנים, ואשר לדידם נודעת חשיבות עצומה לדברים, שלגבי החוץ אין בהם אלא מה שמגיע להם לפי החלוקה הנכונה של יחסי־דברים בעולם. להכנס בעול, משמע גם לקנות דעת־התבוננות חדשה. הקטן חשוב הוא מלא שייהפך על ידי כך למגוחך, מסירותך לדבר – הריהי שגעון לאחד. אתה מאבד את הכשרון להביט מן הצד, מוכרח לאבד אותו, שאם לא כן תעשה מלאכתך רמייה. לעומת זאת אתה קונה את הלהיטות לעשות את שלך על הצד היותר טוב, וזו הלהיטות הנדרשת ממך, כחייל, כממכף, כמאמנם של טירונים ואולי כמנהיגם ביום־קרב, בבוא העת.
אם הללו רובצים ועוצרים נשימתם, אם חוקי המשחק כפויים עליהם כמציאות וכמה שלמעלה ממנה, אם מרעיד בהם כל רשרוש־גומא את חשמל העירות הכפולה – הרי זה הגיוני ורציני, ומחוייב איזו הכרה משותפת. יש להעיז! החלטת – ועליך להצמד להחלטה זו, לסחוט ממנה את כל הניתן לסחיטה. השדה אשר הוטל עליו לשמש את הקרב – קונם עליו שיביא את הנצחון. הלחימה הריהי, כנראה, שורה של הנחות ומסקנותיהן, שאם הנחת את הראשונה כל האחרות באות ומתגלגלות מאליהן. המתחיל חייב להמשיך ואף לסיים, עד גמירא, עד קץ. וכאן במקום זה, תהיה תפארתו של ממכף צעיר שסידר מארב ודפק יחידה גדולה של אויב, והעיז, והצליח – לעזאזל, אם רצונכם בכך. ועתה, בלויית אותה נקיפת־לב, היה הכל דומה עליו שוב כשטות אחת גדולה, מופרכת מעיקרה, ואל מקומו שב ההרהור.
מעל פניו היו כוכבי־קיץ, והמרפקים התחננו למנוחת־מה. הגב בקש שיהיו מתפרקדים עליו (רחמנות, עצמות־השכם!) – אך ידע כי ברגע שיחדל כאן הקרב ויתחיל הטיול הנעים – פקעה הצלחתו. הציץ במקלען וראה שזה – פנסו בידו שלוח לפנים, כקנהו של מקלע. ברי כי אם יצעק לו פתאום “בּהה” לתוך אזנו – שוֹבץ לבו על המקום. עודם שקטים ומתוחים, אך השעה אינה אלא עשר ארבעים וחמש. חצי שעה ואולי אף שעה נצטרך לשכב כאן, בכך אין ספק, ואלו השריקות המיטרפות פרקים בחלל, בעת שמניח להן זאת התימרון. אפשר כי מוטב להתרוצץ כמשוגע על אדמות־הלילה מלרבוץ בחללם של רסיסי־המים, בעיי החרבות – ולהלחם בתרדמה.
משהו החל מציק וגובר בשכיבה זו, תחילה כמין אי־נוחות סתם, אחר־כך במין זיעה קוצנית, זיעת־שרב שחודרת בעד נקבי־העור וכמוה כמגעם של קוצים חריפים. תמיה היה מהו עניין זה שמציקו כל־כך, ושמא יש בשינוי־תנוחה כד לתקן. פתע נצטלצלה טפיחת־כף בסמוך ועמה גניחה של ריגון. נתכעס: הרי זו הפרת־משמעת גלויה. מי כאן טופח כפיים? והנה מצא עצמו מתגרד בַעיָם. חפץ לקום אל הטופח ולפרנס לו לקח הגון, אך בו ברגע נצטלצלה טפיחת־כף שניה מאצל המקלען – ועד שהפנה אליו מבט נוקב, שלוחו של רוגז נוקב שבעתיים – טפחה ידו שלו על לחי עצמו ומה שמעכה שם לא היה אלא יתוש.
ברגע שנתמולל בין אצבעותיו גופו שאינו־גוף של מזיק זה, שמע את זמזומו העולה של נחיל המזיקים כולו. בכן, ממכף שלי, הכנסת את דוביך אל תוך־תוכה של כוורת הדבורים. אכן, מוכשר אתה, מוכשר כמו אלף אחרים, ועכשיו תשתוק.
הטפיחות נשנו ובאו מעברים. ניתן היה לאַתר עמדותיו של כל רובאי מרובאי־הכיתה לפי קולות־הטפיחה לרגעים. תחילה עשו זאת בצנעה, בהתאפקות וריגון־הלואי – בכיבוש היצר; אך במרוצת העינויים גברה התטפוחה, כמין מנגנון של מנופים קטנים העושה מלאכתו בלא־הפסק.
ראה בעליל התמוטטות בניינו ועניינו. הללו, אנשיו של האויב, עלולים להופיע כל רגע וגששיהם שלוחים לפנים ככלבים מרחרחים. אם לא יהיו חרשים גמורים – תהיה אתה וכיתתך לצחוקו של הגוש. להסתלק, הא? לשנות עמדות? – לא, יקירי! כאן באה פעולתן של ההנחה ומסקנותיה. מאוחר כבר מנסות להסתלק. אין ברירה אלא לנסח ממנו־ובו הגיון חדש, שיהיה מתאים עצמו למצב הארור, המותנה, הבלתי־ניתן לשינוי.
דחילק, שמעם משגרים לעומתו לחישת־תחנון, דחילק אלי – נסתלק מכאן. אפשר להשתגע, ציין קול עבה, שקט – אשר, כנשמע, אינו מורגל אלא בציון עובדות.
אליק קם ועורו צורב עליו. עבר בין האנשים וראה שכבר קיימו מעצמם כל העצות הטובות שביקש להנחילם. מיתחו שרווליהם, שירבבו צוארוניהם, העלימו פנים ועורף בממחטה ומטפחת וכל הבא אל היד. אומללים היו בעלי המכנסיים הקצרים, ובהם אליק. השׁביעם שיהיו לוחמים ביתושים בחשאין־חשאין והבטיח שבקרוב יהיו נפטרים מן הצרה־הצרורה. שב אל מקומו והיה מיד לברות לשבטי־המזיקים. עכשיו רק דבר אחד יכול להציל – האויב. ימח שמם וזכרם. יש להם פנאי, יש להם!
ובכן שכב, ובכן החל חורז מחרוזת של קללות וגידופים ולא עמד מחרוֹז. אכן, זו רעה חולה. בריכת־המים חדלה מהיות אספקלריה מזהירה של ליל, כוכביו וירחו, והיתה לבצה באושה אֵם כל קטב וסיאוב. בית המרחץ העתיק – גל של סחי, רקב ומק. היתושים צמחו מן האבן, ניתקו מן העפר, ריחפו מן הסוף, עקצו בך מחוץ ושלחו בך רעל מבפנים, כאילו היו משוטטים בתוך עצמותיך. אחד־אחד היו באים ואף־פעם לא שכחו לבשר בואם במו זמזום בוטח, שׂבע־הנאת־עצמו, זמזום מזומנים וזכאים. כנתזים של מטר צורב פקעו על פני העור אותן כויות חדות כעוקצה של מחט וחריפות כמותה. הוטל ארסם בעורקים והגוף החל דווה מתוכו, כאילו פשתה בו תרעלת־דם כללית.
אחוז היה יאוש ואדישות חליפות. ברגעי־היאוש דומה היה עליו כי לא יהיה לו קץ לעינוי, לעולם; ברגעי האדישות דומה היה עליו כי לא היתה לו התחלה מעולם, כי מאז ומתמיד הוא רבוץ בתוך צליפה לוהטת זו שאין ממנה מנוס. והנה עוד אחד, בתוך האוזניים, מנוולים…
א־שם היה משהו חזק מן העינוי לא רק בממכף אלא גם באנשיו, ולפיכך עוד היו נתונים בחזקת מארב, ואליק אמר בלבו: אתעקש עד שנתפקע בזה אחר זה.
כחצות־הלילה כבר היו חללי־תנומה בין האנשים, אף כי לא מנעה זאת מהם שיהיו מטפחים על פני נגעיהם מפעם לפעם. האשדות עוד היו מנהמים כדרכם ונתפש לו, למקשיב המעונה, המתוח, קרוע־ההרהורים מקצת משמעותו של נצח, ואף פנאי נמצא לכך, בין יאוש לאדישות, בין ערוּת־פתע לנים־לא־נים.
כמה היו נותנים כל אלה יחד כדי שבחומר האפרורי־הרך אשר בגולגלתו העקוצה, זה שקוראים לו לפעמים בשם מוח, יתרחש תהליך מסוים שיניע את לשונו ותאמר להם: קומו, נלכה ונשובה הביתה! כמה היו נותנים? כבר אחרי חצות – ועד מתי נחכה לאויב? אפשר פשוט לקום וללכת. שהרי אין כאן, שוב, אלא משחק…
אחרי אחת־אפס־אפס עוד היו שכובים עם שגילו בינתיים עקה חדשה: הבגדים התרטבו כליל והחלו מחדירים רטיבותם אל העצמות אשר תחתיהם. אותה תרסוסת־מים שהיתה שרויה בחלל־אוירם של האשדות והגשר – סופה שהיא דבקה בבגדים, בשיער, בתרמילים ועושה אותם עיסה של לחות וניטופת.
דבר אחד לא נדענו עד שנבוא באורו של חדר־האוכל, טמן הממכף הרהור־בלהות בלבו – מה פרצוף התפרצפנו מן הלחות שכאן בקרקע. אפשר שאנו מבוצצים ומזוהמים, נוסף על צרותינו האחרות: ולכשתצרף עורנו המבולק ועינינו העששות ובגדינו החמוצים ולבבנו המיוסר – תמונה תקבל, באמונה שלך, יחידה לוחמת בפלמח עברי – – לעזאזל, אם רצונכם בכך.
בשעה שתיים בלילה (בבוקר!) כבר גמלה בלבו ההחלטה: אם במשך חמש דקות אין חדש – אנו עוקרים ושבים לבסיס. תחילה היה הדבר בגדר פליאה, אחר־כך בגדר חזירות, עכשיו אולי בגדר אסון – הרי אי־אפשר לשער כי פשוט שכחו את המארב. קרוב לודאי שטעו – אם לא קרה דבר הרבה יותר גרוע, כאמור – אך אם בטעות אנו עוסקים – הרי אפשר שדוקא אנו טעינו.
כאן יהיו, מכל מקום, חילופי־דברים חמים. אפילו טעינו, נניח, אפילו טעינו עד לאבסורד שבאבסורד – יש למצוא דרך ולהודיענו כי תם המשחק וכי יש לשוב הביתה, לא כך? כיצד מעיזים להחזיק אנשים בצורה כזאת? אך אם בכיצד אנו עוסקים, אמור בעצמך: כיצד באמת מעיזים להחזיק אנשים בצורה כזאת? הן אפשר כי שם, בגובה של שלב אחד מעליך, מצוי אופי עקשני כשלך אשר גם הוא: יתפקעו ואינני משנה ממה שעשיתי, יתפקעו ואינני זז –?
מכל מקום יהיו כמה חילופי־דברים חמים, ואני לא אשתוק להם, לא – שתוק לא אשתוק. אך אם ב“אני לא אשתוק להם” אנו עוסקים – כלום אין כל אחד מאלה הנופלים כאן על גחונם נוצר שבועה לוהטת שהוא לא ישתוק – – לך?
“לקום!!”
סבור היה – ינתרו כחרגולים וישישו אחריו, אך הגניחות היו רק סימן ללבטי־התרוממות של גווים מוכים ורצוצים אשר זמן רב נדרש להם עד שניצבו עומדים, ואף זאת – ערבוביה בלתי צבאית, מייאשת. סופם שהלכו אחריו, והיתה זו הליכה עגומה, בלא סדר, בלא גששים, בלא הקפדה ראויה; זאת ועוד: בלא כל השליה, בלא כל משחק.
הכל היה הרוס, הכל. הדרך חזרה החיתה מהירה, מאכזבת ורק בסופה נתארכה פתאום בתוספות־אורך חדשות שלא שוערו מראש. עד שהגיעו לחצר המשק ולחדר־האוכל כבר היתה השעה השלישית בבוקר, ומאחר שהיה זה יום אימונים אחרון – כבר היו ערוכים ששמותיהם של כמה מהאנשים בסידור העבודה של יום־המחרת שהוא היום, למעשה. וקשה לתאר סיום מתאים יותר לאותה פרשה מחפירה.
החברה השתוללו ואליק הניח להם שיעשו ככל העולה על רוחם. דיו שיראם בזוהמתם ובמכלול־עקיצותיהם – כדי שיתיר להם כל האסור מתחת לשמים. לאורכו של לוח־סידור־העבודה תלו פתק ארוך, מקועקע אותיות שחורות: “היום לא קמים לעבודה, כבר עבדנו משמרת לילה!”
במטבח גילו דליי־הביצים שהוצאו מן המחסן בשביל מבשלת־ההשכמה ועשו בהם פחַת ניכר. עם מרגרינה שכוחת־שולחן־השומרים ומחבתים ואש־כירת־המאזוט טיגנו ביצים והוסיפו עליהן תפוחי־אדמה. עם הרפתנים שתו קפה, עם אנשי המספוא לעטו לחם חם, טרי, ותיבלוהו בגבינת צאן. וכל העת קהלם מעורבב, לא יוכר ממכף על פני טוראי.
בטרם צלצול־בוקר ראשון – והוא שעה חמש־אפס־אפס – טילטל אליק את המממם שלו במלוא תאות נקם, והלה נתיישב מיד במיטתו ולא פלט הברה מגרונו עד שלא חיכך עיניו באגרופיו שעה ארוכה ביותר.
מה יש מה קרה מתי חזרתם?
תמימות צרודה, שוחרת־אך־טוב שכזו יש בה כדי לפרוק אל קנא ונוקם מזעפו.
עכשיו.
עכשיו? השתגעת? מה עשיתם שם כל הזמן?
שכבנו במארב.
במארב שכבתם? תספר לזקנתך! ברצינות? – אני מתפוצץ.
אתה מתפוצץ?
הרי ביטלנו את כל העסק. הם לא יצאו כלל לנסיגה.
מה?
הם לא הודיעו לכם?
מי – הם?
הם, החברה ממחלקה שניים, בטלנים.
אני הורס אותך על המקום.
אל תהרוס אותי מפני שהודעתי להם בפירוש לשלוח שניים להודיע לכם שהעסק בוטל, שתחזרו.
איפה שלחת – ואיפה השניים?
בחיי, נו! ודאי לא מצאו אותך. היכן שכבתם?
בגשר.
בגשר? ולא התלבשו עליכם יתושים?
יתושים? – לא.
פלא!
הלך אליק, התכנס במיטתו ובתנומתו, – ולא הוציא חוטמו מן האוהל עד שהיה שוב לילה על האדמה. בארוחת־ערב, בחדר־האוכל ההומה, בגוף שעברה עליו תגלחת ותקלחת, ניתן היה לראות שוב את העולם בעיניים של אדם מן היישוב. לאחר־ככלות־העל, אמר אליק לקנטרן שבתוכו, עם שנוכח כי לא הוכנה לו כל קבלת־פנים שערורית, לאחר־ככלות־הכל היה זה שיעור מצוין, ואפילו עורךָ פורח כולו ומבהיק כחמנית – זכור כי למדת דבר חשוב:
אשרי מי שמתרחק מן הפלא!
סוף ממכף להדרכה, ואף אליק לא נמלט מגורל זה. באה פקודת־העברה, ובמרוצת עת קצרה נמצא כבר מדריך ומאלף בשקעון־חושים גמור, וזו פרשה שפירוטה במקומו מונח. מאז לא שב אליק להיות חניך, עד שהתנדב יום אחד לצאת ביוצאים לקורס ספורט־שימושי והיה זה בית־אולפנא אחרון בחייו, בשיעור־זמן של יותר מחדשיים ימים.
אותה עת היה עניין הדרכת־הטירונים נמאס ומייגע יותר ויותר (שוב א“ש, שוב אימון־הפרט, שוב רובה ות”ס!) – וברגע שביצבצה כף־יד המורה חוצה נאחז בה ואמר: אצא! מעשה שהופיע במשק שמעון, מפקד דל"ת, ובשיחות־אגב באוהל מטה־המחלקה אמר משהו על קורס לספורט שימושי; עניין חדש ומחודש, שלושים יום לפחות, הגע בנפשך – ויהיו גם בנות, ובכלל – ספורט! בדרך הלצה פתח (ואין אצלנו עניין חשוב שלא היתה פתיחתו בדרך הלצה!) וברצינות גדלה והולכת המשיך, עד שסיים בתקיעת כף:
“אני אמנם זקוק עכשיו לממכפים, אבל אם אתה אומר שיש לך בזה עניין מיוחד – אני מוותר. אבל דבר אחד תזכור: אלי אתה חוזר, אלי – – ברור?”
אחר־כך תקפתו לאליק הרגשה מדאיבה, כי שוב עשה תפנית חדה בחייו בלא שיקדיש לכך שימת־לב ומוח במידה ראויה. עד מתי תהא מהפך מהפכות בחייך בקלות שבה מחליטים על מנה פלאפל? יתכן כי חש במעומעם כל שעתיד קורס זה לכלכל בחייו, יתכן כי חש, שבהתנדבו לצאת לקורס זה, שעניינו שימוש־היחיד ותכליתו שימוש־הרבים, הריהו זונח שביל המוליך מעלה, במובן זה או אחר, ובוחר לו דרך־מישור, שכולה עמל וטיפול וטורח־טירונים וכל היוצא בזה. אלה הם פני הדברים בעולמנו: אדם המוסר נפשו על הדרכה של טירונים או טוראים, סופו שהוא נשאר צמוד אליהם ואינו מתגבה מעליהם למעלה משמניחים תחומיו של המגע ההדרכתי.
אפשר, שבזה ובמעין זה חש אליק, אך משתכפה לכך ידיעה חריפת צביטה, כי בין כה וכה – העיקר שיהיה זז, מתנועע, מיטלטל, וכי, לעזאזל, אשרי מי שאין עכוזו מצוי פעמיים באותו מקום – לחץ כף ימינו בכף שמאלו ונתמלא פתע החלטות טובות, טובות באמת, כדרכו שעה שהוא מוצא חן בעיני עצמו.
תחילה נראתה אותה עקירה בריוח של מאה אחוזים. יומיים־שלושה בין־הזמנים בעיר חמקו באין רואה; נסיעות מהכא להתם נתלוו בעתונים מצוירים ובנקניקיות חמות. היו פגישות, היה עישון סיגריות משובחות בחבורה של מכרים, שעתותיהם בידיהם ואין בצפוי סידור־עבודה. לבסוף היתה חדרה, חוף ימה של זו, וחורשות, ונחל ואף פרצופים חדשים וריצת בוקר; ושוב קורס, איפוא, לספורט שימושי.
ימי־חורף היו הימים, אלא כיוון שקצתם בהירים, כמנהג ארצנו וכולם במחוז של חולות לבנים שאין הגשמים רופשים בהם – היו אלה ימי־נעימות, ומצד זה לא נתרגשה כל מצוקה על גבי קורסי־הקורס. אדרבה, בידוע אין יפים לשעשוע מימי־חורף שחמה שוררת ברקיעם ובאווירתם, ואף ספורט ביסודו שעשוע. ימים אלה אין האויר חם מדי, כמות שהוא בקיץ, ואלו צינתו במידה הראויה היא, במידה הנותנת טעם לחימומו של גוף אגב התעמלות. החולות הלבנים נשתבחו על ידי הגשמים, שרפיסותם נתהדקה ויפים היו למרוץ ולפסיעה. במקום בצות של רפש מוצא היית בהם, פעם בפעם, כמין בריכות של מים טהורים שהתכלת משתקפת בהם, ואינך יודע אם מן הארובות אשר למעלה הם נובעים או מן הארובות אשר מתחת.
אליק חש עצמו בטוב במחוז החולות הלבנים. מי כמוהו מכיר כל סגולותיהם ויודע להעריכם נאמנה. נמצא שהוא נהנה היום לא פחות משנהנה לפני עשר ושלוש־עשרה שנים מדהירה פרועת־צעדים זו במורד גבעה רכה, כשהוא מניח אחריו עקבות עמוקים, כדי גומה גדולה כל אחד. נמצא שלנוכח שמש גחמונית אפשר לחוש גם היום טעמיה של התפלשות בהדרדרות מסחררת, שאתה קם ממנה נקי למרגלות־הגבע, ומה גם שבינתיים נזדקנו קמעה, יקירי, והעצמות מבקשות חילוץ.
כמובן לא היה כחילוץ שנתנו השיעורים עצמם, לא לעצמות אלא גם לשרירים ולפרקים ולגידים ולארכובות ולכל אותם רמ“ח ושס”ה אשר אין אדם משער אפילו קיומם, כל זמן שאינם מודיעים על עצמם על־ידי שנעשה שימושם קשה או מדאיב מפאת הטרדה שלמעלה מן המידה, כגון קורס לספורט שימושי.
ראש לכל העיסוקים המפתיעים ועוצרי־הנשימה היה עיסוק ה“אוֹמגה”, שכל עצמו אינו אלא לוּלינות על גבי חבל.
תחילה הראו להם, לחניכים, אותה פיסת־ברזל מעוקמת דוגמת סימנם של יוונים הקרוי “אומגה” ואמרו להם: בזה תהיו מרחפים בין שמים לארץ. מעשי־נסים לכל הדעות! אחר־כך הצביעו לראשו של מגדל־המים הזנוח, התקוע בין גבעות החול, והוא שיכחת איזו התישבות שלא יצאה אל הפועל, ואמרו: משם תהיו מרחפים אותו ריחוף. מיתה משונה, לכל הדעות! לבסוף, משקרבו אל מקום המעשה, ראו גם את החבל הנטוי מעדנות ואפשר, כי מאיש לא נמנע בדל־הרהור חולף: “ומה אם בדיוק אצלי יפקעו פתאום קשריו של עלוב זה?”
למראית עין היתה גלישת האומגה חזיון מרהיב. משהו מחדוות־ההסתכנות יכול היה לחוש מי שעמד סמוך למקום בו קרב החבל הנטוי אל פני הקרקע, בהסתער לעומתו דמות הגולש הגדלה ומתאיימת; אך, כמובן, אין לדון גולש עד שתגיע למקומו.
תחילה מתגדש תמיד בית־הבליעה בתחושה חריפה של יצר־קיום והדעת מבקשת דרך לחמוק מן העניין, ובמהירות האפשרית. ראיה, שאפילו בקוּרס זה של נבחרים נמצאו משתמטים, בעת שהועלו לשם־כך פעם ראשונה המגדלה, וחולי־פתאום ראש וראשון לתירוצים. היו שהודיעו, כי ינסו פעם אחרת, אחד הקיא ולא התבושש. ניתנה אמת להאמר, כי בסופו של דבר צלחו רוב האנשים וגלשו דרכם כדרוש, אך כבני־צאן היו כולם.
הכל נראה רופס ובלתי מהימן עד כדי שערוריה. כלום חפץ מישהו לאמר, שפיסת־ברזל עלובה זו יש בה כדי להחזיק גופו של אדם בשווי־משקל בין שמים לארץ?
או כלום רוצה מישהו לומר, כי נטייתו של החבל עשויה באמת להבטיח אדם מפני חיבוט צרור עצמותיו בקרקע, אפילו יגלוש נאמנה?
אחר־כך אין ברירה, משום שהמדריך מסיים מתן הוראותיו (ודומה עליך שלא שמעת אותן כלל, ומאוד היה רצוי אילו חזר עליהן שנית, רק הס מלהמיט על עצמך חרפה!) – מתחיל נוקב פקודות חשאיות, לסיבוּר האוזן, כביכול, ופתע אתה שרוי בדד, מעל לתהום.
כן, קשה מכל היא שמיטן של הרגליים מאחיזתן הרופפת במעקה, אך נסיון נואש לחזור ולהציב עמידה מאוששת מביא ליד היפוכו של דבר: הברכיים פקות, נע־נד הגוף כולו וקיבתך – כבר היא פורצת לעלות אל תוך חלל החזה, כיון שהאדמה מתקרבת במחי קרקע ופרטיה.
התחושה הבאה היא זעקת־כאבם של שרירי־הזרוע בהימתח החבל, וזה – בעלותך פתע, בסופו של זינוק היסורים, במעלה הקשת הנטויה, העשויה לבלום טיסתך. מכאן – גלישה קלה אחורה, ומתחת לרגליך חול טוב, אמיתי, מרגיע. כמתעלפות נשמטות האצבעות וה“אומגה” אחריהן. רגע קל רובץ הגוף בחול ומשניהו נוכח אתה, כי אין בכוחך להסיטו ממקומו היסט כלשהו. מה שניתן לעשות – הרי זה היפוכו האיטי של הגוף כולו על מנת להפנות פרצופך החיוור אל נוכח השמש הנעימה, לחוש את ליטופה ולחזור אט־אט לאיתנך.
מהי “זיקית” לעומת “אומגה”, ובכל־זאת הריהי קובעת גידוף לעצמה!
הליכת־זיקית (ידיך ורגליך מטפסות־הולכות על פני החבל כשגופך מדולדל למטה) מיועדת מטבעה להתגבר על מכשול, שאין לחצותו בדרך הרגיל, באמצעות חבל המתוח בין שני קטבים, שאל הראשון בהם אתה יכול לטפס ומן השני אתה יכול לרדת. איזהו מכשול? – נאמר נחל, נאמר ערוץ שקירותיו תלולים, נאמר – רחוב בין גגותיים בעיר תפושת־אויב; אלה וכל כיוצא באלה.
כיון שעמד לרשותו של הקורס נחל, שרק נטולי רגש־גאוה לאומי מסוגלים לכנותו תעלת־רפש, נעשה בו שימוש בשביל הליכת־זיקית. בין אקליפטוס שבחופו מזה לבין אקליפטוס שבחופו מזה נמתח החבל אשר עליו יעברו העוברים. היה זה משחק שמשך קהל־צופים עירני, רם־קריאות ועליז. סמי מכאן פחד, שהרי במקרה הגרוע ביותר יזכה הנופל בטבילת־מים קרים – אך מקום כאן למחזה, מחזה יקר, שכדאי־וכדאי להאריך רוח כדי לחזות בו.
מי יפול?
למרבה צער לא נשמטה יד ולא נפל איש. חניכים וחניכות התהלכו על פני החבל כאילו היו מטיילים בכיכרה של העיר. ההמון צמא־השעשועים לא נאות לוותר על טרפו וקופסת־שימורים ריקה אחת הראתה את הדרך מן העומדים סביב אל התלוי ומטפס. תחרות אכזרית בקליעה נתגלעה מניה וביה: מי מוריד אחד למים. לא אבנים היו מטילים אלא כל הדבר הקל למינהו – קופסות ריקניות, שקיקי־נייר תפוחי חול, קליפות תפוזים, שברי מקלות וכדומה; והתחרות – לא רק בין העומדים לבין עצמם, אלא גם בינם לבין ההולכים זיקית. אחד ואחד שיחררו יד ימינם תוך כדי אותה הליכה הפוכה, והצליחו פעם־ושתיים לקלוט בפנויה מן השלוחים לעומתם – ואף להשיבו אל העומדים. הללו זכו לתרועות של ששון והערצה ומיד נמצאו קופצים להרבות הילולא וקרב.
אליק, שבפעם הראשונה עשה דרכו על גבי החבל בעוד הרוחות צוננים – תאוות־פומבי קפצה עליו ולא נתקררה דעתו עד שפשט בגדיו, נותר בקצרי־ספורט שלו ועלה במערומיו אל מרומי החבל. רגימתו של המון גברה ואליה נתלוו צעקות־עידוד: “להוריד אותו! למים! עליו! הוא לא יעבור! להוריד אותו!”
נפגע בקליפה של תפוז וזכה לתשואות, ספג שקית של חול בעכוזו – וינועו העצים מסביב, אך משצילצלה קופסה ריקנית בגולגלתו – עלו השאגות על כל אשר היה לפנים, והשמחה הרקיעה שחקים. ברי, כי יותר מכל היתה כאן חיבה אל התלוי וסופג־פגיעותיו, והלה שחש זאת מן הסתם, לא יכול לשלח את קהלו מעל פניו בעוד חצי תאוותו בידו. כדרך אדוני־הקהל מאז ומעולם היה מניה־וביה לעבדו. שמט יד אחת ואחריה שמט שניה. “להוריד אותו!” גברו קריאות העליצות לנוכח התגרות זו, ואליק שתלה עצמו בבי־ברכיו, שמט רגלו השמאלית ונשאר תלוי על רגל ימין בלבד.
“רד לבדוק את המים, אלי! תצוד צפרדעים. הראה צלילה. הורידו אותו!”
פיסת עץ נזרקה לעומתו והוא הטיל מלוא־גופו כדי לקלטה. בו ברגע ידע כי הוא הולך, וכל עוד נפשו בו הספיק לכוון נפילתו שתהא לפחות בדרך מכובדת. צלל, שחה, שב ועל אל פני המים הקרים לנשום אויר – ועוד שאגות־ההידד ממלאות את חלל התכלת הצלולה, רווּית האור.
שימושי־החבל עוד ועוד פנים להם, לכאן ולכאן. משיכת־חבל וטיפוס־על־חבל, סולם־חבלים וגשר־חבלים (שנים או שלושה – להעברת משאות ופצועים) – וכל אלה שומה ללמוד ולשנן, לבצע בפועל ולהעביר שיעורי־דוגמה. ניתן היה לומר: חבלי בנעימים, אלמלא עשרות התעסקויות אחרות שהעסיקוֹ הקורס.
גו’ּדו, אע"פ שכבר טעמנוהו פה ושם, הריהי תורה שצריכה לימוד, קל וחומר מי שעתידים להיות מורים אותו לכל נערי־הפלמח למקומותיהם.
הכרח היה לנהוג כובד־ראש בשיעורים אלה, וכאן היו בני־זוג, שאין לשים אום לצחוק: מכתם נאמנה ולפיתתם מרה, אצבעותיהם למחנק וחיבוק־רגליהם – למעך מעי וקרב. באחד הקרבות החופשיים נקע אליק את כתפו נקיעה שהוציאתו ממחזור־השיעורים, ובמשך שבוע ימים התהלך כמבלה־עולם – כתפו מהודקת אל חזהו וזרועו קשורה לבל תזוח.
ניצל ימים יפים אלה וגמר למלא כמה חובות, שאין לדחות עוד מילוין. כך אירע שבאחד בקרים נטל על עצמו לעשות מעשה שזה עידן ועידנים לא עשה כמוהו – נפנה לכתוב מכתבים. לא יצאה שעה קלה וכבר מצא עצמו מחוץ לאוהל, משוטח באור־השמש על גבי שמיכה, העט בידו האחת, הנייר המרשרש־לפרוח בשניה (היא הקשורה) ועיניו מבקשות טרף להדבירו אל שורות־הכתב הנשלחות הרחק.
יום חורף, כתב, והשמש נעימה. זה לא כבר הפסקתי לעשן והריני מברך עצמי בשל כך. כתפי נקוּעה קמעה בתרגיל של ג’וּדו, משום שלא צנחתי כהלכה בנפלי, ומשום ששכחתי כי בג’וּדו כבמלחמה, יש לדעת לספוג מכות ממש כשם שיש לדעת להנחיתן. בקרוב תשוב כתפי לאיתנה, ויהי הדבר אות לחידוש הפרך שבכאן. נעים על החול. אתמול הגיעו התצלומים והם הצליחו. אומרים שיש לי צורה של גיבור־מלחמה עם הסלינג, והכתף החבושה והכל. כאן לא רע ואין חושבים לעת־עתה על העתיד. אולם ברגע שחושבים, מתחילות להופיע המחשבות הרציניות, ובין אלה ובין שכיבה של נחת באור־שמש חורפית נעימה אין, כידוע, כל נקודת־מגע. כמה זמן עוד יימשכו כך הדברים אצלנו?… החברה אומרים: הפלמח מתפורר, אבל נדמה לי, שתמיד אמרו כך ותמיד יאמרו כך. בכל זאת ישנה באויר הרגשה, כי כל אחד צריך להתחיל לחשוב על עצמו. המלחמה נגמרה, וכולי, כידוע צריך להתחיל לחיות ברצינות. נשאלת השאלה אם כן, מי יחשוב על הפלמח אם כל אחד יחשוב על עצמו. נו, מספיק בזה. החטיף לעצמו תנומה והיה ישן וכותב חליפות, עד עת־הצהריים.
משהחלימה כתפו הנקועה ומשהתקרב הקורס אל סיומו הבלתי נמנע, כבר חש אליק לפי מהלך־תגובותיו, לפי זריזותו החדשה, כיצד מתחיל גם בית־אולפנה זה מטביע רישומו בחייו, באישיותו – כדרך שעשו לו דומיו וקודמיו, החל בגן־הילדים וכלה בהשתלמות־ממכפים האחרונה שהיתה מוקדשת לחבלה. מקולטי הצבע הוא אליק, ודיו שיהא שרוי בסביבה מסוימת כדי שיהא נוהג במהרה לפי טעמיה וענייניה, ובזה צפון כוח מובהק של מלחמת קיום וכושר־הסתגלות. קורס לספורט־שימושי בחוף חדרה עשוי להפוך אותו למורה־התעמלות, אך אילו שלחת אותו תחת זאת כמה קילומטרים צפונה משם לקיסריה, היה נעשה במרוצת אותו זמן ימאי מופלג. הוא חבלן משום שנדרש לכך אך לאחר שבועיים־עבודה במשתלה תוכל להפקיד בידיו זריעת־שקדים ויתירה מכך בלא צל של חשש. דומה, כי בסופו של כל דבר מן הדברים הללו נקרם עליו מלמעלה כמין עור נוסף, תכונות חדשות, גינונים חדשים בלשון־הדיבור, רכוש נוסף באוצר הזכרונות, הידיעות, הנכונויות.
המיפגנים, בסיומו של הקורס, הקנו למפקדו את הערכת מפקדיו, והעלו בלב (או איפושהו, לעזאזל) את ההרהור, כי במשחק הזה ששמו מלחמה יש דברים יפים. טיפסו, כמובן, מעל קורות בוערות, תיחרו במירוץ־שליחים על פני כל מיני מכשולים שבעולם, הפגינו איגרוף, ג’יו וסכין – ובבוקר היה כבר הכל מתפורר במהירות שאין לעצרה. מזלו הטוב של אליק השהה אותו במקום עד ערב, ואף־על־פי שהיה מן המרבים ריגון כל אותו יום – ברך את נפשו בסופו משהטעינום בחפזון על מכונית־משא ונטלום אל תוך תוכם של הרי־אפרים הליליים. רק משהגיעו למקום תפשו גודל הענין שאיקלעו אליו לאשורו; ומטבע חדשה, נוצצת, החלה מתגלגלת מפה לאוזן בדרך הלחישה והסוד. משמו של פלוני־בארזים אומרים: “מה שתראו פה עוד לא ראתה עין יהודי בארץ זאת!” אכן, ריחושי־הכנה והתעסקויות שמסביב היה בהם כדי לרמז על גדולות ונצורות.
לא שהו זמן רב במקום שפרקתם המכונית, אלא עקרו רגליהם והיו מהלכים בחשיכה אחרי מי שאמר לכו אחרי, בלא דעת אנה הוא מוליכם. מנו כך־וכך ואדיות, כך־וכך רכסים, סבכי־בתה ועוד היו מהלכים. לבסוף עצר מי שעצר ואמר: אם לא טעינו – כאן תהא עמידתכם. סינן כנגדו מי שסינן: ואם כן טעינו – כאן תהי קבורתך. צחקו, והתפרק מקצת העומס – בחומר ובנפש.
עכשיו הציבו חזית כנגד אופל שלא ידעוהו. המוליך והעוצר היה למסביר. מקיפים אנו בחצי גורן עגולה יישוב של “אויב”. עם ליל – אנו מחבלים בו, עם שחר – מרככים, עם בוקר מסתערים וכובשים. נאה ויאה, נענו כנגדו מכל עבר – ולשם הצגה זו הטריחונו מסופו של קורס ומחופו של ים? “אחרי קורס לספורט שימושי” נענה ואמר מישהו, “החליטו לראות אם אנחנו כבר שימושיים”. על אדווה של גיחוכים, שאינה פורצת גדרי איסורים־מטעם, באה התשובה: חכו ותראו שהכל כדאי, מה שתראו פה עוד לא ראתה עין יהודי בארץ הזאת, ונא לעיין בסעיף “מרככים”.
בעת שהיו כבר רבים תפושי־נמנום ניעורה פתע לחישה כאש בקוצים: החבלנים. קפץ לבו של אליק: מה הפעם רוצים מן החבלנים? תהה לדעת וקול חתך ברורות: החבלנים – החבלנים לכאן, אל מטה המחלקה – החבלנים – החבלנים… קם, שאל לשעה, וסיכומן של כמה גירסאות היתה פחות או יותר שתיים בלילה, הלך אצל מטה־המחלקה וראה שם, במחפורת רעננה, כמה משלנו בארשת של מפקדים ומקרוב נוכח לדעת, כי פה־ושם תלוי במרושל רובה של ממש, ולמישהו היה אקדח בנרתיקו. ובבת־אחת נעורו כל חושיו: אתה ישן והעולם ער! משהו מתרחש מסביב.
לחישות נסתיימו בפקודה קצרה וקבוצה קטנה של חבלנים יצאה בעקבות בעל־האקדח, אלא הפעם לא היתה זו הליכת סוּמים. משעה שמתברר לו לאדם כי שוב אין הוא אחד אלמוני, מהלך בין מהלכים, אלא מישהו ומשהו, אחד אשר ביקשוהו במיוחד בתוך החשיכה הגדולה העוטפת הרים ובקעות, כי אליו נתכוונה שם איזו צומת רגישה, רחושת־מפקדים – מאותה שעה ניתן טעם מיוחד ומודגש בכל שיעשה ואף אוצרות נעלמים של מרץ נפתחים בהעלם. קצרה היתה דרכם של הנבחרים עד שנאמר הגענו, ואף־על־ פי שקבלת־פנים מיוחדת לא נערכה להם (והכל בחשיכה ובבילושי־פנס קטועים) רוכזו מיד על הקרקע – ומיד באו לפניהם שניים, אחד מפקדו של העסק כולו ואחת מפקדם שלהם, ובמלים ספורו נשתגרו לעניינם.
קיבלו את החומר, נתפקדו איש על כליו (תת־מקלעים) ובעקבותיה של כיתת־רובאים העמיקו בכוון חדש, שרובו ככולו עלייה מיגעת בואכה עמדות ה“אויב”.
עד שעה ארבע־אפס־אפס בדקו את האובייקטים, את הדרכים המוליכות אליהם ומהם, חלקו את החומר, קבעו את החוליות. כרבע שעה אחר־כך פרשו החוליות חוליה לדרכה, ובאותה שעה ניתכו בחלל ההרים צרורותיהם הראשונים של המקלעים.
“מנה ראשונה”
“זה אפילו לא מנה ראשונה”.
“זה הפלפל!”
בשעה ארבע־אפס־אפס תחבו את החומר אל תוך גלי־האבנים, שהיו במקום אחד “גשר” ובמקום שני “באר” ובמקום השלישי “בית המוכתר”. בשעה חמש־אפס־אפס נתרעדו הנפצים הראשונים, ועמם להביות אדומות, מהירות – ובשעה שכבר נסוגו במהירות לנוכח מזרח מבהיר עוד התקטעו מפעם לפעם אחרוני נפצים. אז עלו מעברים קולותיהם של המכונות הכבדות, ה“בראונינג” וה“שווארץ־לוֹזה” למיניהן, וזה היה כבר מחזה שלשמו כדאי היה כל הטורח, בעיקר אם ידוע שמזומנות לך נוספות עליו.
החבלנים עצמם נסוגו בחסות אש־המכונות, אשר עברה מעל לראשיהם, ופסעו יורדים לעבר מטה־הפעולה אשר ממנו יצאו. תחילה הבחינו בכך שמתממשים והולכים העצמים מתחת לרגליים והצעידה נעשית קלה ובטוחה יותר. אחר־כך הבחינו בעצמים שמסביב – עד לרוכסו של תל, עד לעיקולו של ערוץ, ורק לבסוף הבחינו, כי זה פשוט בוקר. הרי זה כל התענוג כולו בחזקת אור, כלומר: בחזקה כפולה ומכופלת. ראו שהמרחקים אינם נוראים כל כך, ותווּכה של העין הרואה עשה הרבה לגמידתם. בדרך עברו על פני יחידות שהתחפרו בשטח, ופעמים שמעו שמסיחים בהם: החבלנים, “עבודה יפה!” “עשיתם רושם”. “חבלנים – מאה אחוז!” “הי, השארתם קצת עבודה גם בשבילנו?” – אצה אחריהם קריאה להדביקם כשהם מטפסים אל המטה. פתע נזדעזע האויר בקול־נפץ שאינו ממין הנפצים שעד כה. הבלתי־ידוע הנו קודם כל אויב, ולכן היתה תגובה ראשונה – נקיפת־בהלה בלב (או איפושהו, לעזאזל), אך מיד הוזכר לו: המרגמות, וירחב.
המרגמות, חביבי, דבר כזה עוד לא היה!
תקתוק־מכונות־היריה אשר נתחדש עתה בשצף־קצף, כבא לקיים אשר נאמר במו פגז – לא השאיר כבר כל רושם. המוח בתיבתו, נרעד ונרגש, ציפה כל העת לנפצים הבאים, להתערותא הגדולה עצמה.
בינתיים הגיעו אל מקום־המטה והונחו לנפשם לפרק כליהם ולצפות לפקודה חדשה. אשר־עליהם נתיצב בפני מפקד־הפעולה ומסר לו דו"ח־העבודה. נשתררה נחת־רוח ואפשר היה להקדיש תשומת־הלב לכמה וכמה עניינים שונים, עניין ומשיכתו, אם לא לטוב מכולם – לתנומה.
הנה ביצבצה והופיעה משקפת בידי אחד האנשים, מכיון שהיו הכל להוטים לנעוץ בה עיניהם, נוצרה מיד תחרות של מבקשי־חסד, אך אליק הדיר עצמו ממנה. סקר את הנוף בשתי נקודות מרחיקות־ראוֹת שלו ולא התאכזב. ניכרה התמונה בכללותה. קני־מכונות־היריה פזורים היו על הרכסים הסמוכים ומפעם לפעם היה נוטל לעצמו אחד מהם רשות־הדיבור. המרגמות הוסוו כהלכה ואי־אפשר היה לדעת מקומן אלא אם יפצחו בפיגזום, אך משום מה נשתתקו מאז פלטה מי־מהן פגז ראשון, ותמיהה.
היחידות החלו נעות בחסות הערוצים וניתן לראות בעליל, כיצד מתאגרפות כפותינו סביב צוארו של ה“אויב”. במהרה פתחו באש־רובים – ושוב נענה מטר של צרורות מאצל עמדות־המכ"י, אשר החלו זזות גם הן קדימה.
במזרח פירכסה עצמה מטרונית־האור פרכוסים אחרונים בטרם תעלה במות־עב והפיקוד החליט, כנראה, לנצל דקות אחרונות, שאינן עדיין בחזקת אור־יום בשביל ההסתערות המכרעת.
מאוהל הפיקוד יצאו כמה דמויות, ובהן אנשים במלבושי־קרת.
“תן את המרגמות!” הושמע מאצלם כלפי אץ־להשמע אחד, והלה החל מנפנף בידו נס אדמוני כמי שחפץ לטרוד אותו מעל מטהו. התרוצצות מעברים וקול פקודה. בינתיים היא אליק מעיין, עיין־היטב באורחים לבושי־הקרת. תאמר מה שתאמר, אלה כנראה מן הגדולים שבגדולים. אם עיני רואות מה שהן רואות – הרי כאן הדוקטור וגם שרתוק, וכמובן הנה גם הזקן, וזהו יגאל, לעזאזל, לא הייתי מכיר אותו; ומיהו הרזה? תמיד יש להם לחישות משלהם, והפעם אינם קרי־רוח כל־כך, אעפ"י שלא ראיתי מעודי מזג אחר שיהיה כה חביב עליהם על הגדולים, ואם לא קור־הרוח עצמו הרי העמדת־פנים של קור־רוח.
כאן פתחו המרגמות בזו־אחר־זו, ופעמים שתיים כאחת, והארץ רתחה. להבות קצרות־קיום גילו מקומן של אלה עם שילוחו של כל פגז. שריקתם של המעופפים נשתמעה כעניין שאינו צחוק. הללו כלי־משחית הם, לא צעצועים; ואלו הנפצים, ויותר מהם עמודי־האבק שזינקו מן הקרקע והרקידו את ההרים, עוררו התרגשות שאין לבלמה.
“דופקים אותם!” נשתלח רסן מעל רגשותיו של אחד העומדים והכל גנחו גניחה של התפעלות. פתאום נתברר, כי צוות נוסף של מרגמות חבוי היה עד עתה באגף אחר של המערכה. הללו נצטרפו באחת וכבר לא יכלו להוסיף על השאון – אך הרבה הוסיפו על רתיחתם של הרכסים סופגי־המהלומות. שם, בעמדות ה“אויב”, השתולל גיהנום של מפצים, משפכי־עפר וענני־אבק. דיבור רם, סחוף־רגש, הוטל בעומדים המכובדים מסביב. נתחייכו חיוכים של שביעות־רצון. נתרומם גל של גאוה, של שמחה יצרית, סוערת.
כשם שהחלה כן נפסקה פתע אש־המרגמות, ובהיחשף חמה היה זה אות להסתערות המכרעת. חיתוכם של צרורות־הירי, מהמכונות הכבדות והמקלעים, כבש ללא־שהיות את החלל שהדמים לרגע – והיה כזועק מעצמת־דממתו בהשתתק הפגזים.
זה ששלח כבר רסן מעל לשונו פער לועו לבלי־חוק: “יחי אנחנו!”
ושב וצעק: “עם ישראל חי!”
אפשר שוטה היה, מוקיונה של יחידתו, תמהוני אחד שדוחק חוטמו וחורץ לשונו במקום שאין צריכים לו, אך הפעם – הפעם קנה לו עולמו בשוועה אחת.
נתטפחו כפות על כתפיים וידיים נרגשות טילטלו אשה את רעותה מתוך ההתפעלות. הגדולים יצאו מגדרם בטרם יהיה מעיז מישהו אחר להרשות זאת לעצמו. התחבקו. “עם ישראל חי” חמד מישהו קריאה שכבר היתה מרחפת באויר, ושנה ושילש כטועם טעמה לראשונה.
“עם ישראל חי”, – מילמלו הגדולים בינם לבין עצמם. פסוק ולוֹ מנגינה – זו מופעת בבוא שעתה; הנה היא מרימה כבר את הפסוק כהרם משקל־אדירים, והנה הוא נישא ומרחף.
היו שרים… “עם ישראל חי”. בגרון צרוד – “עם ישראל חי”, בעבי שאון־היריות – “עם ישראל חי”. ידים שנחו על כתפי ריע נתהדקו וגוף נמשך אל גוף.
בשיאה של השמחה היו מרקדים, איפוא, שעה קלה באיבוד כמה וכמה חושים רציניים והשילו כל כיסוי מעל לנפש. שעת רצון, שעת שילומים, שעת נחת, שעת הצצה אל הנבכים הקרויים עתיד. ואחר־כך נח הכל מזעפו, ומחייכים נשמטו האנשים איש לאפרוריותו, וההסתערות תמה, ועת כנוס הגדודים הגיעה, ובעיה אחת נותרה: כיצד להסליק את כל הכלים, הכבדים והקלים, בטרם יתחילו לבלוש בסביבה כוחות ה“ידיד” אשר בשלטון.
ראה אותם אליק, את הגדולים, בעת שהם פורשים למכוניותיהם בצלע־ההר, למכוניותיהם הטובות, ההדורות – וראה בהרהורי ליבו.
תם. הכל חוזר לסורו. על הכל נצטרך לשלם, גם על שעה של התרוממות־הרוח. אם לנו נשק, אם לנו אש, אם לנו כוח־מחץ – משמע שנוציא אותם פעם אל השדה, ואז תבוא שעת התשלום, ומי יודע מה מחיר ידרש מאתנו בעד “עם ישראל חי!”.
עבודה 🔗
שפחה שנעשתה גבירה – זו עבודה בפלמח. תחילה לא היו אלא אימונים, אחר־כך אמרו: כדי לקיים את הגוף ואת הנפש אנו צריכים לעבודה במשקים. אחר־כך אמרו: בצד האימונים אנו רואים את העבודה. אחר־כך אמרו: בצד העבודה אנו רואים את האימונים. אחר־כך אמרו: אל דאגה, סופנו שגם נתאמן.
מעוֹני ומפילוסופיה של עוני עשה הפלמח עתותיו עמל, ואף כי נזדקרו במרוצת־הזמן טובות הרבה שהעבודה הביאה עלינו בחינוך־האנשים ובליכודם, בגיבוש הרעיוני והחברתי וכן הלאה, לא פגה מעולם ההרגשה כי שלא־בטובתנו נתקפחו אימונים וצבו ימי־עבודה. זו – שלא היתה אלא אמצעי – גדלה והרחיבה אבר, עד שקברה תחתיה את תכליתה. מכל מקום – דבר שעסקו בו רוב מנינם של פלמחאים היתה עבודת זרים בשדות לא־להם, ולא ייפלא שהיתה זו מאוסה על רובם ככולם.
מאוסה או לא מאוסה – לחם־חוק היתה לגבי פלוגות לעזרת משקים חקלאיים, וסימנוֹ של פלמחאי מהו? קלשון, כיפת־טמבל, פת־הבוקר בצרור־הנייר, התגודדות סביב האורוה ומחסן־הכלים.
אם אנו עושים כל שדות שחרש פלמח נייר, וכל מעדרים וכלי־עבודה שאחז בידיו – קולמוסים, וכל זיעה שהפיק מגופו – דיו, אין אנו מספיקים לספר יסורי פלמח (המרים והמגוחכים גם יחד) בתפקידו הגדול, תפקיד נער החקלאות, שכיר היום לשיעורין, הנע־ונד במקלו ובתרמילו – הלן באסמים, המתפרנס על בולבוסים גנובים, העובד מחצית יומו אצל האיכר ומבלה מחצית לילו אצל בתו הרעננה. לא היתה כזאת בישראל ובעמים כבר נשכחה – אשר ידוֹד עלם חסר־כל מכפר לכפר ומניר לניר, יעבוד למקוטעין ויילחם למקוטעין, יגן על נחלות האיכרים ויחסה בצל קורתם, ירבה זמירות ויאהב את השתיקה, ביומו הדיוט־עמל ובלילו חכם־קרבות; לא היתה כזאת בישראל ובעמים כבר נשכחה – עד שבא פלמח ועשאה עניינוֹ של דור.
לגבי אליק וחבריו לא היה בה, בעבודת השדה, כל חידוש. לאחר שלוש שנות בית הספר החקלאי לא נמצאה מלאכה שלא יהיו זריזים וממולחים בה. אך עם זאת, כיון שהיו מצוים אצל העבודה – הגיסו בה לבם, וכיון שהגיסו בה לבם, קלים היו למאוס בה מכל וכל. רומנטיקה של עבודה, על־כל־פנים, אי־אפשר היה לעורר בנפשם בשום דרך שבעולם. אליק עצמו לא היה מן הכבושים לעבודה, ומכל מקום בררן גדול היה. הרבה מזמנו עשה בקורסים, כאמור, וממכפותו שיחררתוֹ בהמשך הזמן, לעתים קרובות, מחובת עבודה במשק. על אף זאת הספיק להתנסות כמה נסיונות שיש בהם עניין, והתקרבותו אל המשקים, אל אורח חייהם הקיבוצי – לא תתואר אלא באמצעות המגע החי של העבודה.
מה היה רע־מכל בעבודת הפלמחאים במשק? – הלא זאת אשר כולם־כולם נגרפו אל תחתיתו של סידור–העבודה, בלא שים לב אל עברם, את התמחותם המקצועית, אל נטיותיהם וכולי. פעמים היית מוצא מסגר־מומחה ממשק פלוני, שנתגייס לפלמח, יוצא לעבודה במקומו החדש והולך לתלוש מלפפונים או לגרוף זבל ברפתים או להגיש דייסה בחדר האוכל. טרקטוראים נעשו סבלים, נגרים – חוטבי־עצים, חשמלאים עסקו בגן־ירק ונוטעים – בחפירת־תעלות. מדרגה גבוהה היתה עגלונות, ופלמחאי שהוכר מקצועו וניתן לו לעסוק בו – מן המקרים הנדירים אשר היו לאגדה. הרבה עשו אי־סדרים והרבה עשה חוסר קביעות, הרבה עשה זלזול בנכרים והרבה עשתה אדיקותם של בני־המקום באנשיהם ובמקומם. כל העבודות השחורות במשק הוטלו עליהם בראשונה. חפרו תעלות להנחת הצינור וקטפו תירס בידיים, הוציאו זבל מן הרפתים והעמיסו חטה במחסן התבואות, גרפו רצפות הלולים וניכשו עשבי־הכרם.
אליק, למשל שהיה טראקטוראי מוסמך, צריך היה לעבור כמה וכמה משקים ולעסוק בכל מלאכות שמעולם בטרם תינתן לו עבודת טראקטור, ובעתו יורחב בזה הדיבור. פעמים היה עובד עונה קצרה ברצון, אך פעמים מאס בעבודה מאיסה שישבה כדיל הוציא אדם מגדרו, ואז נקט בידיו כל הזדמנות שתשלפוֹ מסידור העבודה ותכשירוֹ למעמד של הולך־בטל, עד שגם בזאת ימאס.
לא היה זה רע כל־כך אילמלא עונת־החורף ואילמלא פעמים שנקלעו למשק אשר אין בהם חפץ. קשה לתאר רעה גדולה מזו, שיהיו אלה וכן אלה מבקשים להיפטר זה מזה, ואין פוֹטר. מרחמים היו אז על עצמם ועל חברי המשק, ובושים מפני עצמם, ומפני רחמיהם, ומפני הבושה שהם בושים ברחמיהם. לא אחת נזדמנה עונה מחליאה כזאת, אשר אין למשק חפץ בעובדים נוספים – שטחיו מצומצמים, תוצרתו אינה נתבקשת, עומסו גדול מלוגמו – והוא מתחבט בכנופית־הפלמחאים אשר הוטלה עליו ואינו יודע מה יעשה בהם; משלחם לכאן ומעבירם לשם, הנה ינקו חצר והנה יגרדו קיר, הנה יתלשו דשאים והנה יקוששו קיסמים בחצר.
כמה אפשר לתת אימונים לאנשים? – והן סוף־סוף “מגיעים” לו למשק ימי־עבודה שאין הוא רוצה בהם, ואיכשהו צריך לשלם את החובות והכלכלה והבגדים והמעון – ואף המנגנון. וזאת לדעת: פעמים אין בנמצא הממכף החסר, והמממם אי־שם, וכלי אימון אין, ותקציב נסיעה לקורס – חסר, ועוני, ועוני ועוני…ועוני זה עם ישראל שלך.
מאידך מצויים היו משקים, ועונות במשקים, שהכל אצלם בסימן תבערה, ולעולם אין נחת. משק שנצטרף לו בית חרושת משופע במכונות ובמכירה – מובטח לו שלא יחדל מקרבו חוסר ידיים עובדים. בעת האחרונה למדו הכל חכמה זו לנגד עיניך ממש פרים־ורבים מפעלים אלה, רובם מחוץ לגדרו של משק וכולם מעשה בטון ולבינה אדומה, פסי ברזל וקימורי־גגות; בולעים עבודת פלמחאים בלא־יידעו־שׂבעה ובראשם – מייצרי השימורים והריבה.
הללו, בכלל, היו מקור שפע (סוכר לקפה, ריבה לתה, מיצים למשתה – וסתם מישמיש־שזיף־דובדבן־תפוז־ורסק־תפוחים לאכלה), אך עיקר חשיבותם בעבודה שהיו מספיקים, ובצד העבודה הרגיל ־ עבודה אחרת שלא־מן־המנין, עבודה ששכרה בצדה – וזו פרשה השוֹוה חיוך של התבוננות קצרה.
בידוע – כיסו של פלמחאי ריק תמיד. רק רחוקות ניתנות פרוטות־החופשה המובטחת, ואף־על־פי שנמצאו כבר כל דרכי החיסכון שבעולם (לינת־קיבוצים, נסיעת חינם,כלכלת חדרי־אוכל וכו') עדיין חסרון־הכיס הוא מן החסרונות המציקים ביותר. על כל פנים – כלב מי שמניח ידו מהכנסה צדדית המזדמנת באקראי.
שעה של ערבית בחצר הקיבוץ. במחנה האהלים – מנורות נפט, להגי־שיחה, מגבות העולות מן הרחצה. בית־החרושת שבסמוך – על מחסניו, שעריו הגדולים ומכונותיו הרעשניות – דומם ומסוגר. פתע מרעידה ובאה מכונית כבדה, מעומסת וגדושה ונעצרת אצל אחד המחסנים. בריטוני־ריטון מופיע לאחר שעה רבה המחסנאי ובידיו צרור המפתחות. הנה מה יפה ומה נעים חלקנו: המכונית ישנה, הדלת פתוחה, המחסן מחכה – וידיים פורקות אין. מצטרף ובא סדרן־העבודה ואין עמו עצה. כבר בודק הנהג גלגליו לראות איך יחנה הלילה והוא מעומס, כבר אץ ומופיע רבן־של־נהגים, הוא רכז־ההובלות של המשק, ומודיע כי אין מה לדבר: המכונית חייבת להתפרק את מטענה עוד הלילה, שמחר בבוקר השכם היא מפליגה עם תוצרת ירושלימה. הויכוח – ויכוח הוא, לאו משחק של פעוטות, ומכאן לכאן נעשה מעניין ותוסס. מצטרפים ובאים קשבנים מן האהלים הסמוכים, וקשבנים בידוע גם חורצי־לשון הם. אין שעה רבה עוברת עד שמתקהל על סביבי המכונית ציבור גדול, ואז־רק־אז נחרצת לראשונה לשון־של־טעם:
“כמה הייתם נותנים בעד פריקתה של המכונית?”
“מי יבוא ויפרוק עכשיו?”
“שואלים אותך, ענה!”
“כמו בעיר,” אץ הנהג לומר לדבק טוב, “שלוש לירות.”
“בחמש אנו פורקים.”
“ספסרות,” מקפצת קריאה ואינה מעוררת אלא צחוק.
“פשוט מאד,” עושה מישהו את החשבון
“חמישה חברה אנחנו פורקים את המכונית בשעתיים.”
“חצי לירה לשעה, הא? פחות לא נאה לך?”
“אתה יודע מה? – תפרוק בעצמך.”
“יאללה – תתחילו.”
“אלה מלים!”
– – ואליק בפורקים.
אין צריך לומר ששק סוכר אחד נתחלק בין כמה סליקים באהלים – הן אי אפשר שלא לדאוג לחיי החברה בעת אשר כזאת; אך כללו של דבר לא היה בגדר שעשוע כל־כך. הפריקה עצמה התישה את הכוחות – ובפריקה לבד לא היה די. חייבים היו לבנות את השקים רבדים־רבדים, ואם לצרף טרחת קילוח נוסף, וביטול – זמן של ארוחה נוספת, יש להודות כי בצדק וביושר נשכרו כל פרוטה מפרוטותיהם.
מסתבר, איפוא כי לא אל טרקלין־המנוחות הובלו פלמחאים במשק אחר־כבוד – אלא אל חצר־המבשל, ובסמוך לה –שאר חצרות של שימוש. אלה מהם שהיו בני־משק מעיקרם – לא ראו יותר ממה שראו בביתם, אף כי סגולת־ההשואה שניתנה בידיהם היה בה כדי לאלף; אך אלה שנתגלגלו ובאו מן החוץ, ועמם דעותיו של החוץ, יראת כבודו של החוץ ותערובת הדחיה המהולה ביראת־כבוד זו – נזדעזעו הרבה יותר מאותה הטחה גלויה, בלתי –מרוככת, בלתי מרוסנת, שהוטחו כנגדם חיי־הקיבוץ, על צדם האחורי דווקא.
בלא שיכירו נכונה עניינם הכולל של חיי־הקיבוץ, שורשיהם ומגמותיהם, חדרו לפני־ולפנים בטרדות יום־יום שלהם, בריבותיהם וצרותם, בסכסוכיהם ובקטנותיהם. היו שלא עלה בידיהם להבקיע בעד עבי־קליפה זו אל הגרעין הטוב, אך אלה שהצליחו בכך – חזקה היתה עליהם אמונתם ונאמנותם יותר מכל. עכשיו אם מצאו גילוי של נדיבות בחיי־הקיבוץ – ידעו להעריכו, אם נחשף לפניהם פתע עורק של שותפות המזין את כל הלבבות – ידעו כי דבר של ממש בזה. לא בשער המליצה והמדרש נכנסו אל חיי־הקיבוץ אלא בשער החומר והמעשה, וכיון שכך היה משקלם של הרע ושל הטוב – משקל של ממש, של עובדות־חיים.
כללו של דבר: לא תפנוקים משכום אל ספירה זו של חיי־אדם ולא תפנוקים יוכלו למשכם חוצה.
דרכו של אליק היתה עם אלה. התגובה העיקרית הראשונה על מה שראה בחיי הקיבוץ (והם: עבודה ומחסן־בגדים, חדר־אוכל ושיחת־מקלחת, בינו־לבינה וטיבו של הנוער המקומי) היתה אכזבה. אפשר היה שיישב לילה שלם ויספר כזבונם של אלה. הם שאמרו שויון על מאה אחוזיו – גם בית כנגד אוהל ראינו אצלם, הם שאמרו: מיטב הנוער המחונך – גם גאוותנים שלוחי־צואר ופתיוֹת ריקניות ראינו אצלם. הם שאמרו: עבודה חקלאות – גם בטלנות ושתמטנות וחוסר אחריות ראינו אצלם. הם שאמרו: שיתוף ואחוה וריעות – קודש־קדשי השטיח הפרטי ראינו אצלם. רק לאחר זמן ראה טעות מעיקרה במה היתה, שנטל סתמיותה של הלכה מצד אחד וצלליתן של עובדות מצד שני, העמיד זה לעומת זה, ואמר: מאוכזבני.
בהמשך הזמן נתמלאו חיים אלה ואלה. ראה מה שבתוך ההלכה, וכוח גימושה לגבי החיים ראה. ראה מה שבתוך העובדות, וכוח עושיהן לגבי ההלכה ראה.
ומעל לכל, כך או אחרת, עמד אותו מספר אנשים, בחורים טובים ובחורות ראויות, ותיקים ששמרו ליח־נעוריהם ווָתיקות שהן כאמהות לכל דבר, אותו מספר אנשים שהם ידידים ומורים כאחת, נערצים וחביבים כאחת, מאלפי־טעם ונותני־דמות.
רק משהועברו, הם ופלוגתם וגדודם כולו, אל משקי העמק – למדו לראות פנים חדשות בעבודה ובמשק. צא וראה כוחו של “משנה מקום”! לא רק הנוף אחר, רחב יותר, מבוגר יותר, בעל־בטחון יותר – אלא כמותו המשקים, האנשים, העבודה.
כאן לא ידע לוח־הסידור קפיצות הרבה. שניים־שלושה ענפים עיקריים וגדולים תבעו את מרבית ימי־העבודה והחבריא נדרשו אל החקלאות שבמשק. מעתה לא היו מיטלטלים מענף לענף, ומהם שהתחילו תופשים עמדה של כבוד במקומותיהם.
אליק עצמו לא מצא תיקונו עד שנתגלה בעליל מה שבינו לבין טראקטור, ומשנתגלה הדבר חזה מבשרו, מה חשיבות נודעת לכך שיתנו לו לאדם עבודה כדרכו וכהכשרו. ומה שבינו לבין טראקטור ראוי הוא שיישמע.
היתה מסיבת הזריעה בחדר־האוכל, כלומר: סופגניות ממותקות מבית – ובוץ ממולח מחוץ. מה שקראו ואמרו שם מאצל השולחן שבירכתי־האולם לא היה חשוב כל כך, אבל הסופגניות היו חשובות לעילא ולעילא. תמיד מתפארת הפלחה ביום חגה, חג הזריעה, ומגישה את מיטב קמחיה במיני־מאפה. צניחתו של הגשם נשמעה אף נראתה בזגוגיות המהבילות והיה נעים וחם.
מן החצר נקלע אחד מכורבל ומיד נתפצלו מאצלו כמה וכמה נימין מרשרשות של שמועה מהלכת. עד שהגיעה אל אליק היה ניסוחה כך: בחצר, על יד השער, תקוע טנדר של משטרה בריטית, ובו כמה גויים מתחנת המשטרה של בית־שאן, שנזדמנו כאורחי המשק, הריהם מבקשים טראקטור שיחלצם מן הבוץ.
ראה אליק כיצד מגששות נימין רוחשות אלה אצל רבי־הטראקטוראים של המשק, וכיצד הללו דוחים אותן מאיש לרעהו. לא נמצא מי שיסכים לנטוש מקום־ישיבה מובטח, קערה של בסופגניות־בסוכר וקומקום הקפה, שלעולם ימירו המגיש במלא וחם הימנו. ראה אליק בדמיונו חלל לילי זה, צלוף מטר, טבול־רפש־ובוץ, ונכמרו בו יצריו, יצר־סיכון ויצר־ראוה. עשה אעשנה – וקפץ לחוץ.
עד שהגיע אל סככת הטראקטורים קרוב היה שיתחרט על העניין כולו, שהרי השחתתן של הנעליים בלבד מוציאה כל שכר שבהרפתקה. מכל מקום – הגיע לסככה ולא מצא כפתור חשמל שלה. כיון שפלשו לכאן נצנוצי־אור מן החצר – בחר לו את אחת המכונות שהיתה סמוכה ביותר ליציאה, נפתע למצוא בלא־טרחה ידית־הנעתה – ונפתע שבעתיים משנענתה לו בפיצוץ, בגעש ואף בטרטור קצוב, משויסת לחץ־הגאז, והוא ישוב כבר במקום שצריך.
יצא ולבו הולם. אף־על־פי שכבר רדה בטראקטורים לא אחד ולא שניים, הנה אחר הפסקה כה ארוכה, ובמסיבות אלה – הלם הלב ורגש. פישפש עד שמצאה ידו להדליק הפנסים, ואז נתן גאז ואץ אל השער.
שם חיכה לו טנדר המשטרה הבריטית, משוקע בבוץ ומטונף עד פנס וזגוגית. קרב ובא אליו מלפנים. המיך הטראקטור מנועו וירד אל קהל הנקהלים המעטים. אילו ידעו שאני “בלאדי פאלמק!” – אמר בלבו, ואלו בלשונו הטריח שתים־שלוש הברות שנשמעו לו כאנגלית.
בשעת־צרתם עשו הללו אזנם כאפרכסת לקלוט שאלותיו והוראותיו. מצויה היתה בידם שרשרת, ואליק ריתקה אל הוָו העשוי לכך בשיפולי מכונתו. אצלם היה צריך לרדת אל מתחת למכונה, אל הבוץ – ורחמנות על המדים במגוהצים. להם אין כאן מה להחליף, שנית – הכנסת־אורחים היא הכנסת־אורחים אף־על־פי שיקח אותם השד! יש איפה להתים מלאכה בשלימותה. ובכן, ארצה. פרש תחתיו שק אך חש צינתו של הבוץ מפעפעת וחודרת. האירו לו שמה בפנס־כיס גדול שלהם – והיה הבוץ המבהיק תלוי ומנטף מן הברזל בשכבה עבה ושמנונית. מצא קורתו של מרכב־המכונה ועינב השרשרת סביבה. כאן צריך להניח את חומר־הנפץ בעת שיש להעיף מכונה זו אל על. טוב שנלמד אותם, כי יבוא יום של מעשים.
הניח וקם מרבצו בבוץ. בינתיים נקהלו נאספים בתחומים שבין אור־הפנסים ואפלת־החצר, ואחד לפחות, מנהל־הפלחה כמסתבר להלן, להוט היה לדעת מי מפלחיו הוא העולה מן הבוץ. מה שראה גרם לו שתיקת תמהון למשך דקות ספורות, אך בטרם הרתיע אליק מחדש את העומד ומנהם בכבדותו – הספיק הלה להציב כנגדו פליאת כעס:
“מי שלח אותך הנה?”
אליק, שהיה במלוא תאוצתה של מלאכת־ההצלה, וכולו מלוהט מכוחה של הצלחה קרובה וסיום טוב, לא הטריח עצמו אלא לשתי הברות:
“אף אחד!”
“בכן, מה זאת אומרת אף אחד?” נתקומם לעומתו שליט שנעלב, אך מוכרח היה להרים את קולו עם שסיים קריאתו, ואף־זאת ללא הועיל – שרעמי הטראקטור המתייגע החרישו הכל, והדעת לא היתה נתונה אלא לגלגול האטי והבוטח של הטנדר מתוך עיסת־הבוץ הטובענית.
רק אחר־כך, בעת שכבר היו הכל מסובים שוב בחדר האוכל, נזכר איך אותה שאלה ואותה תשובה שהשיב בעת שסיפרו לו על שערוריה שנחוללה בין עובדי הענף בשל “סתם פלמחניק” אחד שהוציא טראקטור מהסככה, כאילו היה זה צעצוע. בדרך זו, אב, זכה שמעשהו יהיה לשיחת־היום. וכולה לשבח.
סופו של העניין שוב אחר היה. כעבור ימים אחדים, משפסק אותו גשם ראשון וטראקטורים יצאו שוב לשדה – ניגש סדרן העבודה של המשק אל החבריא והתעניין לדעת מיהו והיכן הוא אותו מחוצף שהוציא טראקטור בלא רשות, ומשהביאוהו לפני אליק לא היתה בפיו אלא בקשה אחת: שיסכים לצאת בהשכמה של מחר לעבודה על גבי טראקטור.
אליק הסכים ולמחרת אף יצא. בדרך זו נפתחה לו עונה יפה של עבודה במשק, מן היפות בעונותיו.
היתה זו זריעת חיטה שנתאחרה, בחלקות מדרוניות אחדות, אשר עדיין היו עשויות לסבול כי בטראקטור יעובד בן. צריך היה להערים על שר של חורף ולהשלים את הזריעה בטרם יבוא גשם נוסף, שאחריו כבר לא תיתכן כל עבודה בשדה. בבת־ראש הבקיע אליק את תוך־תוכן של הויות הפלחה והזרע, וחושים חקלאיים שנרדמו – שבו ונעורו. מפליא הדבר כיצד דבק אדם בעבודה אשר בידיו לעשות אותה ואת כל הכרוך בה – עד כי פתע הכל נתון בסימנה. באחת הוסחה הדעת מחלקי־הנשק וסוגי־המקלעים האוטומטיים וניתנה במילואה על דרכי־שימונו של הטראקטור, על זרעים וטיבם, הלכות קרקע לאחר יורה, ענייני סידור־עבודה ושבחו של “גריזר” שאינו נסתם ואינו פולט.
לא זכר שיהיה פעם מאושר יותר בעבודתו ומפויס יותר עם חייו מימים אלה. עם ערב היה חרד לדעת מיהו בן־זוגו שיופקד על הטורית ועל הזרעים מאחור, ותדיר היה מבקשו, נוטלו ומחליף עמו דברים לצורך ושלא־לצורך. קו שבלט בו: דאגתו לבן־לוויתו הנתון למרותו. בהשכמה היה בודקו אם נתלבש כראוי, אם מילא קנקנו תה חם ועם המתיקו במידה. לא שכח הלחם והביציה וכל הנלוה עמהם מטעם המטבח אל היוצאים לשדה. משהגיעה עת לארוחת־בוקר או לארוחת־צהריים היה שואל תחילה פי חברו, אימתי הוא חפץ להפסיק.
שמח על ימים בהירים שפקדו עמק ושדותיו בזה אחר זה ועל ניגובם המהיר של שטחיו שמח. עלתה החלטה מלפניו שיהיה מסיים את הזריעה עד תומה, ובעוד מועד.
השעות היפות ביותר היו שעות המהלך הגדול, טור אחר טור, טור כנגד טור, טור רצוא וטור שוב – שעות הזריעה. האדמה – פריכה־ופרירה היתה, ואף מסילות שנתהדקו כלשהו בעקבי־הטראקטור נימחו מהרה במו־פילוחן של סכיני הטורית הקלים.
אל האדמה שופכו הזרעים – והיה בזאת בזבוז גדול, שפיכה מופקרת של טונות זרעי־זהב ברורים וטובים, ממשיים ונימושים – אילמלא אותו בטחון פלחי, כי לא שפיכה כאן אלא זריעה, לא בזבוז אלא הפריה, לא הפקר אלא ברכה.
גוון אחר ניתן לאדמה לאחר שעברה בה טורית הזרע, קצת הועבו פניה, קצת כהו. כחותמת־סוד, כמצנעת עירום אשר־לא־ייראה היתה; והחלקות הלא־זרועות־בסמוך – עודן במלוא בוהקו וחישופו של חריש רענן, פקוד יורה, פרוץ נבטים ירוקים וזערורים – כמלוא רוחב שטחו.
בהעריבו ביתה נתון היה תמיד להרהורים שלוים, ולנוכח יפעה בנוף, באופקים – נצבטה נימה של עצבות, כתמיד, ומשנצבטה היתה מרטטת שעה קלה.
מעולם לא יכול להאריך בהרהורים של נחת מעבר לחצר־המשק, שכאן היתה מחכה יום־יום קהילה גדולה של זאטוטים לטראקטוראים השבים מן השדה, וכל הבא לעומתם באחד הרועשים ואינם־אצים נתון היה לחסדו של שבט זה, בין הוא אבא למישהו מבני השבט הפרטיים, בין אינו אלא פלמחאי נודד, שכבר הם יודעים כל שמותיו וכינוייו, תארו ודרגותיו, עברו והווו ועתידו, וכל־אשר־לכל בו.
בחצר עצמה אין טראקטור עובר בלא שיטו לעברו הכל את מבטיהם, מפאת השאון אם לא מפאת משהו אחר. טוב היה לחוש עצמך מן העמודים, ועמודי התווך. טוב היה לחוש חשיבותו של יום שחלף, גמולה של עייפות.
נצטללה ראייתם של דברים, שאין טוב לסילוקן של קטנות המקלקלות את השורה מהרגשת בטחון עצמי שעמו אחריות. נתמתן דיבורו בחברה ואף נתמעט (אם כי מעולם לא היה מן המרבים דיבור). אך השמחה הומך ביטויה – אם גם לא היתה עמוקה פחות משהיתה אי פעם. אחרים נראו האנשים, ואשר את עצמו יכבד – מכבודו יעניק לזולת. נקשרו קשרי ריעות עם חברי הקיבוץ, ודוקא עם הותיקים.
ישב עמם בישיבת הפלחים, והיה זה בחדרו של מנהל־הענף. היו תצלומי ילדים על הכותל, והנערה שבהם – בעלומיה. בית אב, איפוא, והלב שוקל וזוכר בית אב לעומת בית אב. מכל מקום יש כאן אבני־תשתית, שאין רוח מזיזה אותן ממקומן. געגועים לקבע. השיחה עצמה חשובה היתה פחות מהמושכלות הראשונים אשר על יסודם הושתתה, אעפ"י שאיש כאן לא זכר אותם, והם שררו רק בכוחו של ממילא; רק אליק, אולי, היה חושפם עתה, בזה אחר זה ואומד שיעור כובדם בפעם הראשונה.
ניגודה של עבודת־חורף זו, ניגוד חריף מכל הבחינות – היתה עבודת־קיץ אחת – שמירת שדות – שעשאה אליק במשק אחר ממשקי־העמק.
משהוצעה לו שמירת־השדות, והיתה אז הפוגת בין־זמנים באימונים ובהדרכה, קפץ עליה בשמחה, שאותה שעה כבר ביקש לנוח מעמל יום־יום מטריד וידע בה בשמירת־שדות שמחציתה שעשוע ומחציתה הרפתקה ובין זו לזו – בטלה ונחת.
קודם כל הקפיד על סוסה שתינתן לו. ואעפ"י שלא ניתנה לו מלכת־האורוה – קיבל את “רוח” שהיתה בה זריזות כנגד כעשר מלכות, רק אצילות לא היתה בה, ממזרת שכמותה.
אכן, שמירת שדות היא עניין למבלי־עולם. היו רוכבים בוקר־בוקר כשבקיבתם ארוחה דשנה ומדושנת, כשהשעה היא בין תשע לעשר וכשסיגריות מעלות עשנן על סביבם. לאליק ניתן אקדח־ברשיון, ואלו חברו בשמירה היה נוטר מתחנת־הנוטרים המקומית. אף־על־פי שהיה הלה שומר־שדות שמלאכתו בכך – עשוי היה אליק ללמדו הלכות שמירה והלכות־שדות ויותר מכל הלכות־ערביאים, שאליק דיבר לשונם וחברו לא דיבר. ראשית חכמה אמר ועשה אליק: קביעת יחסים תקינים עם השכנים, עם כפרי הגנבים העיקריים בסביבה. “רוצה אני להגיע”, אמר אליק לחברו הנוטר, “לידי כך, שכל גניבה שלא נוכל למנוע אותה – תוחזר לנו למחרת. המשחק יהיה פשוט מאוד: אם הצלחנו לקבוע כפר־מוצאו של הגנב – הרינו פונים אליהם מיד, והם מחזירים לנו, אך אם לא הצלחנו – להם השלל. אתה מבין? – לזה קוראים יחסים תקינים.”
חברו, שהיה מקשיב לו כדרך נוטר שהקשיב לפלמחאי, היינו, בדרך־ארץ מופלג, היה מנענע בראשו ושותק. השתיקה בכלל היתה אחת מתכונות היסוד שלו, שערבית לא ידע, ועברית שלו רצוצה היתה, ודוברי־הונגרית לא נמצאו אז במשק.
תוך כדי רכיבה היה אליק מאלפו בינה: “לכאורה נדמה לך – אי־אפשר לגנוב בשדות ריקים אלה, אבל דע, מתחת לקומביין עלולים הם למשוך שקים של חיטה והקוצרים לא ירגישו. וכלי־אוכל – כמו כלום. וכד מים, וריתמת־הבהמה, ולוחות־קרשים מעגלה, ושקים ריקים – שמע, יש להם תאוה לשקים ריקים. וכל כלי־מתכת, ונעליים – בקיצור: הכל!”
רוכבים היו בשדות שטופי־החמה, מגבעות אוסטראליות רחבות־תיתורת לראשיהם (רק מזו של אליק נעדרו אותות משטרת־היישובים) ופרקים הם עושים תחנה לחילוץ־עצמות, לשתייה או לחילופי דברים עם אנשי־הפלחה המתעסקים בשלהם.
כל יום היו קובעים לעצמם ביקור אחר, וכפרים לביקור לא חסרו, השבח לאל. עד שהגיע היום לצהריו כבר היו מנקשות פרסותיהם של הסוסות במשעולו של כפר מכפרים ולעת יגבר האור ויעצם – מצאו להם מנוח בצלה של אחת הבקתות, או אחד מבתי־האבן הנכבדים, כשהם מפקירים ראשיהם המגולים ללטיפתה של רוח־הים (וזו שעתה – שעת הצהריים) ובין אצבעותיהם ספלוני הקפה הזעירים.
ימי־קיץ ארוכים נתמשכו כך בזה אחר זה, ואליק חש עצמו בטוב. ימים אלה מקיים היה בפועל אחד מחלומות־הילדות, אשר טופח בו מיום שלמד להקשיב לסיפורים. אבא היה מספר, וכל אחד מן האורחים המפתיעים, בשפמם או בלא שפמם, היה שב ומספר – איש ועלילותיו, איש והפלגותיו. בחללו של הבית, שהיה פתוח תמיד לרוחו־של־ים, תלויה היתה תמיד גם אוירה של שמירה, וסוסות, ושדות־מרעה, ימי קיץ לוהטים ומעללי ערביאים. גידופי־חיבה ראשונים ששמע כנגד כל תעלול שלו (בין מפי אבא בין מפי האורחים, בשפם או בלא שפם, כאמור) היו לא רק רוסיים אלא גם ערביים, ואלו מפולפלים שבהם. אוצר פסוקיו הערביים גדל עמו, ופגרות־הקיץ במושבה הוסיפו, ובבית־הספר החקלאי השתלם – וכאן כבר היה מפרש בים גדול של פתגמים ומשלים, שאלות ותשובות, דיוקים וציורים. אם חלם פעם שיהא שומר רוכב על סוסתו – הריהו שומר רוכב על סוסתו, ואם חלם שיהיה אקדח תלוי לו על מותן – הריהו תלוי, ומעל לכל: הנה הוא אורחם המכובד של אלה, שותה קפה שלהם, מקשיב לטענותיהם ולסיפוריהם – ומגדיל כבודו בעיניהם מיום ליום.
אך אם סבור היה ששמירת־שדות הנה כמין חג ארוך של ימות־חמה, באו עדרי הערבים והעמידוהו על טעותו.
שדות של תבואות־החורף עמדו כבר כולם בערייתם לאחר קציר – כאשר נתבשרו שומרי־הגוש כי העדרים של בקעת־הירדן עולים ובאים. בעמק בית־שאן נהרג רועה אחד בקטטה עם חברי־המשק, וכמה מהם נחבלו חבלות אנושות. אליק היה צופה ליומו, ועם זאת התמהמה מבקש לו תוספת־כוח לשמירה. העדרים הגיעו, ולמודי־נסיון – היו רועיהם משגיחים עליהם לבל יפרצו אל שדות לא־להם. נשאלה השאלה: מניחים להם שיעלו על השלף, או אין מניחים? והיו בזה שתי אסכולות. זו אומרת: מניחים, שאין אנו צריכים לו לשלף. יעלו ויזבלו את השדות. וזו אומרת: אין מניחים, שאם הם מתחילים בעלייה על שטחים שלנו – אין לזה סוף. והרי בסמוך לשלף עומדים שדות התירס שבטרם קטיף. והנזק עשוי להיות עצום. אליק היה מבעלי העין הטובה, אבל כיון שידם של המחמירים חזקה, ומשמעת היא משמעת – הוכרח להוגיע כל היום את סוסתו ואת חברו על גבול שדותיו של המשק, לטרוד כל כבשה נידחת וכל חשיף־עזים שנדחקו לתחום שאינו שלהם. ידע כי למעשה עולים הרועים עם עדריהם, קבוצות־קבוצות נפרדות וחמקתיניות, על השלף האסור להם במגע. ידע כי לעולם לא יוכל להם; עד שאתה בקצה זה של ארבעת אלפי הדונם עושים הם את שלהם באחד הקצוות האחרים. אלא מה, כל זמן שלא מצאם ממש בגבול התירס – לא הקפיד ביותר, והשתדל להתרחק מן הקטטה. לעומת זאת ריכז את דאגתו על שטחי־התירס והתכונן לרכז עליהם גם את מלחמתו.
לאחר ימים מועטים כבר התחיל נותן בהם סימנים. עדרו של ההוא השחור. השניים הגבוהים שיורדים אחרונים להשקות את צאנם. ההוא עם הילדים והחמור והם מסוכנים מכל, גנבים. הרבה הבחין בהם: שפעמים יורדים אליהם פלחים מן הכפרים הסמוכים, ופעמים באות אצלם נשים נושאות־צרור, ובלילה מתכנסים עם עדריהם בפתחו של הוָאדי הגדול.
לפני שהספיקו הללו להתחבב עליו, הספיקו שדות־השלף להילחך ולהדלדל הרבה, ותוקפנותם של העדרים לגבי שטחי־התירס גברה מיום ליום. פה ושם גילה אליק סימני־נזק, שפעמים היו רציניים למדי, וערב אחד, במקלחת, אמר מנהל־הפלחה של המשק משהו ביחס ליעילותה של שמירת־השדות בשנים האחרונות. מסתבר שהרועים הגדילו חוצפתם וזריזותם גם יחד – ולא היתה ברירה אלא להגדיל עירנות ולהאריך שעות עבודה.
“הסוסים מבליטים אותנו באורו של יום ממרחק עצום”, אמר אליק. “צריך לשים להם מארב”.
למחרת יצאו בטרם־שחר, נכנסו לתוך עבי־התירס, עקדו את הסוסים – ורבצו לבוקר. כבר חישבה סבלנותם להפקע, וכבר הבוקר אור – כאשר נתחתך ובא לעומתם קול רציצת־גבעולים, קול כיסוח ולעיסה. קפצו בשניים – זה מישיר נכחו וזה מאגף מפאת הדרך, ויפלו על ילדים רועים (ילדים הם שולחים המנוולים! ועל רחמנות שלנו הם סומכים!) וכתריסר כבשים תחת ידם, בתוך תוכה של לעיסת גבעולים וקלחים לתיאבון.
הילדים התבהלו ופרחו להם, ואת הכבשים הוליך אליק אל דרך־העפר, שלח את חברו שיביא את הסוסים – וקדימה הביתה. יפה ידע כי אין זו אלא תחילתו של המשחק, ולכן דפק בכבשים דפיקה רבתי ואחריו מאספים חברו הרכוב ו“רוח” באוכפה. בטרם יצאו את תחומי־התירס פגע בהם הראשון. ומיד גחו שניים אחריו, ורביעי. כמתוך האדמה היו מזדקרים וצצים. אליק השים עצמו כמי שאינו רואה דבר, ודפק בהן במטולטלות־האַליה שהחלו מהמות מחמת הרדיפות והבהלה. כל העת היו הללו רצים מעבריו (שניים נכנסו לתירס ורישרשו בתוכו צעדיהם היחפים והמהירים) וקהלם גדל והלך. תחילה הטילו כנגדו כמה קריאות. הו, יה אדון. הי, יה שומר השדות, יה אדון וכיוצא בזה. משלא ענה דבר וחברו מאחור מטפל ברובהו האנגלי, צרפו לקריאות כמה גזיזי עפר. פגעו בכבשים יותר משפגעו בו – ואחת מהן הצליחו להטות מעל דרכה ולעכבה. אליק המשיך בשלו. רגב־עפר ראשון פגע בו. חלץ את אקדוחו, טענו כנגד פניהם, והוא צועד. שבו לקרוא לעומתו: החזר את הכבשים, הילדים – כלבים הם. הילדים לא יודעים. תן את הכבשים וחסל. ועוד כיוצא בזה. עכשיו קרא גם הוא לעומתם (וכל העת הוא דופק בכבשים וצועה), צעק: תבואו למשק – תדברו שם. תשליכו אבנים – יהיה לא טוב. והשדות של מי הם? – שלכם?
פתע קפצו כמה מן הרועים אל אמצע הדרך – והחלו דופקים את הכבשים בכוון שכנגד. כהרף־עין שקל אליק דבר יחיד שיוכל לעשות כאן. קרא אל חברו, ובעוד הרועים מהמים את הכבשים שבראש, העמיסו שתיים על בהמותיהם ועלו לאוכף אחריהן. אליק חש את “רוח” כורעת תחת כובד־משאה, אך ללא־רחמים הכה בצלעותיה להחישה מן המקום. עכשיו הומטר בגל של רגבי־עפר כבדים, ומכה עזה בקרקפתו לא היתה לו לרועץ רק הודות למגבעתו רחבת־השוליים. נטל לו לאקדח והפריח אחת באויר, נעקרה הסוסה וקרוב לודאי שהטילתו לקרקע, עם שללו. חברו כבר היה אץ במעלה הדרך. בידיהם של הרועים הופיעו אלות. שתי כבשים שלל – בכל זאת יהיה זה לקח כלשהו לכלבים. הנה הם: פתע ראה אותם מתקרבים אליו מכל עבר. בצעדם, בציפופם – כוונה מעוקשת. הם נלחמים על עצם חייהם. חשב: הנה־הנה הוא פורץ להם בצחוק אדיר על נוכח כוונתם המעוקשת. מה איכפת לי כל המשחק הזה? מה צורך לי בכבשה מזוהמת זו? פחות קלח של תירס! – ובכן? ראה את ההבדל, ראה את התהום. ואולי צריך להבין אותם, לעזאזל!
כונן אקדחו לעבר השניים אשר קרבו אליו. עכשיו היתה סוסתו שקטה יותר, עכשיו היה הוא עצמו שקט יותר. השניים נבלמו רגע על־עמדם, וברגע זה פרצה “רוח” וזנקה במעלה הדרך.
אף־על־פי שישב למועצה בשעה שסיימו את הסיכסוך (מטעם הרועים זקנים שניים ומטעם המשק ותיקים שניים, ורועה צעיר מזה, ושומר־שדות צעיר מזה), ואף־על־פי שעשה לעצמו שם טוב – לא היה סיומו וגורלו של כל אותו עניין נוגע אל לבו, כגון מה שחש פתע בעצם ריתחת־השעה בשדה. על מה תהה הרבה – על רוחם של הרועים, ברגע קצר אחד ראה בעיניהם מהי משמעותה של שנאת עולם. ולאו עניין ערבי ליהודי, הבלים. הרי זו חולפת שבחולפת. אלא שנאת רועה לעובד האדמה. ולא השנאה עיקר – אלא העיקשות והקבע עיקר. אהבת עולם או שנאת עולם – אבל כשיש משהו בלב שהוא עתיק כנצח – הרי זה, הרי זה משהו. כלומר – השלימות. לכשתרצה: טימטומו של הסלע – ובלבד שתהא קשיותו. מה יש להם בעולמם? – שום דבר. רועים־עבדים שהכל אצלם הכבש והגבעול, אשר יותן לפיה. אבל, לעזאזל, הם ימשיכו להוביל כאן את עדריהם כאשר אתה כבר תשב לך באיזה קפה בעיר, או תעטה לך איזה מדים של קצין, או תסע לך באיזו באיזו מכונית, או תחזר אחרי נערות ששיחתן ספרים… ובכן, בדרך ארוכה ומהופכת זו – חזרה לחלומות־הילדות, אל מה שהיה אבא מספר, והאורחים בשפמם או בלא שפמם: אל חלום הרועים, ימי הקיץ הלוהטים, הסוסות, השוֹקת הנצחית, הכבשים, שריקות־העדרים, ושלפי־שדות – עולם ומלואו; שלפי שדות בבקעה, בין הרים קרחים מכאן ומכאן…
תפס עצמו אליק שהוא חולם חלום־געגועים, והנפש מידגדגת בריוח הקט שבין ממש לממש. ופתע – צריך ללכת לקורס. מחפשים מדריכים – ואליק בחשבון. הרי לך פלמחאי – במחי פקודה אחת נתלש מסידור־העבודה, ולמחר ישאלו הרועים – היכן עלי שומר השדות, עלי היפה, הבהיר, הגבוה?
הפלמח צריך לו פתאום.
בין אדם לחברו 🔗
מפקדיו של אליק חיבבוהו, יותר מהם – חבריו, ויותר מהם – אלה שהיו עומדים לפקודתו. מכאן אתה למד כי רב מכל נתן לאנשיו, ובנדיבות־פעלו לא חסך. לגבי חבריו נתן ולקח באחד. למפקדיו לא נתן אלא כדרוש, והיה קפדן גדול כנגדם בדיני־יושר. היה אומר: סימן טוב למפקד – אם אנשיו תובעים הרבה.
עיקר־העיקרים היתה החברותא, הכל עמד בסימנה ובמבחנה. ימים רבים לא היה לה ליחידה הפלמחאית דבר אחר שילכד אלא כוח משיכתה של החברותא. אפשר היה להבדיל בין מחלקה למחלקה לפי מידת האמון ההדדי, הריעות, השמחה והרצון השרויים באהליהן, שאם ישנם – מחלקת־לוחמים כהלכה לפניך, ואם אינם – יחידת אסופים־רפופה לפניך. מפקד – לא לקרב היה נוהג אנשיו אותם ימים, ונדירוֹת לאימונים, ונדירות מהן למסע, אלא נוהג היה אותם בחיי יום־יום, בעבודה, בהוי־המחנה, בנקיון־האהלים, בענייני חופשה, דמי־נסיעה וכיוצא בזה. חייה של יחידת פלמח היו בגדר חיי־חברה – יותר משהיו בגדר מחנה־צבא; ורק ברבות הימים בבוא עת, יתגלה הפלא וחיי־החברה ייהפכו לטוב במחנות־הצבא.
אליק חי את חיי־החברה במלואם, ואף אהב אותם על כל דקדוקיהם, על שפלם וגאותם, על ריבם ועל שחוקם. לאמיתו של דבר היה, עם חבריו, מן היוצרים הלא־נלאים של אותו אורח־חיים חדש, אותה מסכת מגוונת ועשירה של הוי וסגנונו, לשון וגינוניה, מלבוש ואפנותיו – עד אחרון הפרטים הקטנים, שכל אחד מהם אומר שירה.
אליק ניטלטל הרבה, כי בתוקף תפקידיו נעקר תכופות ממשק למשק. לעתים רחוקות ניתנה לו שהות להרגיש עצמו בבית במקום מן המקומות, ולפי־כך לא הגיע אף פעם לידי ישיבת־אוהל. בכל מקום מיהר לבקש ידידים ובכל מקום מיהר למצאם, ותמיד בילה את שעותיו ברשות הרבים. הרבים היו שמחים בו, ולרוב היה אף הוא שמח בהם. מכל־מקום, איש לא יוכל להעיד בו שראהו מסרב לשתיית קפה, לגמר חתימה טוב של גדי מקולס, או לשבת־רעים. אליק לא היה מאלה שאוהבים משהו ומסתפקים באהבתם. בדרך־כלל קיבל את אשר אהב – ואת חיי החברותא אהב מכל.
וכיצד אפשר שלא לאהוב חבורה ממולחת זו, שבה יש לך שניים ושלושה בני־משקים, בחורים מן העידית שבעידית, עם כלשהו תמימות ביחסם למה שקראו העולם הגדול, עם ארשת־פנים כמי שלא ניעור עדיין מתנומת־צהריו; שבה יש לך ירושלמים פקחים וערמומיים, בין מיהודי ספרד בין מיהודי אשכנז, נערי חמד אשר ירושלים שבהם חזקה אפילו מפלמח שבהם; שבה יש לך אחת לאחת בנות בודדות, בחירוֹת מעם, עזוֹת עם חריפוֹת, מאלה שפרקו מעל שכמן הרבה חומרות של בית וציבור ונטלו על שכמן הרבה חומרות חדשות, כבדות שבעתיים; שבה יש לך נַשק־גדודי והוא אב לילדים בביתו, ותוך־כדי תיקון־הרובים הוא מכין צעצועים לילדיו; ובה יש לך סיירים קיפחים וכחושים, שלוחי־עין ויחפי־רגל ובה יש לך ספורטאים נלהבים כגון אליק, וסופרים בצנעא, טובים לשעת־נשף, ונואמים בחסד לאזכרה ולעצרת; וטבחים מתנדבים־תמיד, מן האצים להטעים, ממצניעי־הלכת, מן הנותנים ואינם נוטלים; וחקלאים הרבה, ובני כל מפלגות־העבודה על זרמיהן וזרמי־זרמיהן – ששים לאי־ויכוח ובקיאים בכל חדרי־החדרים ובכל סודי־הסודות; ועל כל אלה – העם הרב אשר אין לו ייחוד ואין לו מקצוע, בני השפלה והחוף ותל־אביב בירתם – פראי־אדם נרגנים, לצים מתהוללים, גרגרנים בני־לוע, מתרחקים מן המלאכה אוהבים את התנומה, ועם זאת: טיפוסים חיוביים אחד־אחד, שיש מה לסחוט מהם וכדאי לטפל בהם, ראוי לשאת שם פלמח על עצמם ומפקדיו – על גבם. בשעת הצורך אין כמותם, וכמין חוש אלהי טבוע בהם: להכיר אותה תמיד, את שעת־הצורך, ולהיות תמיד בנמצא אותה שעה!
וכיצד אפשר שלא להערב בחייה של חבורה זו, ובעיקר משעה שנסתלקה החמה ועמה אימונים מזה או עבודה מזה – ושעת ערב, שעת־בילויים, הגיעה?
לפעמים אין הדבר מתחיל אלא בשעה מאוחרת, שכל מיני שטן מעכב מהלכים כידוע בעולמנו – אבל אין לך כמעט ערב שמשהו אינו מתחיל בו, להוציא מכלל זה ערבי־חורף שוממים במיוחד, שאינם יפים אלא לשמיכה כפולה ומכופלת.
אם ללכת מן הקל אל הכבד – הרי אמת היא שפעמים יוצאים בלגימת קפה בלבד. כבר ראינו ערבים ממושכים ויפים שלא היו בהם אלא הקפה, והמדורה שמבעבעת אותו, ועיגול האנשים השקט בהבהובי־האור. בהם היתה העייפות מדבירה את נתיניה אל האדמה הקשה, והחלום היה יוצא על בהונותיו לשוטט בין שברי־הפסוקים. אז יודעים מעט ואז שואלים הרבה, ולכל אחד נמצאת אז סיבה חדשה למצב רוח עתיק.
אבל לרוב אין הקפה אלא התחלה, ומיד נמשכים אחריו הכבדים ממנו – אף־על־פי שלעולם הוא אבן־פינה. בעצם, נזכר מישהו, הרי יש לו באהלו בקבוק שעוד לא הותם; ובעצם, ננער אחר, (המזכיר הפלוגתי, למשל), הרי עמו בתיק שקיק עוגיות שקנה בחופזו. אז מה אתם שותקים? מתבקש הקפה למחזור נוסף ומעם החשיכה שפים ובאים הבקבוק והעוגיות כאחד. בין אם תרצה בכך בין אם לאו – בקבוק סיבה לשמחה הוא. שותים המשקה עם טעם־הקפה שלא רוחץ כהלכה, ומשיקים שפתיים. מישהו מן הראוותנים מערה פי־הבקבוק לפניו ולוגם בעצימת־עיניים, ואילו קופסת־הסיגריות מתחילה טיוליה סביב. צובטים קיסם ומעמידים אותו בלהב. משנוטל – מקרבים אותו ומציתים בו את הסיגריה. אותה שעה זורחת הבעת המרוכזת של הפנים קשי־התוים והעינים רושפות, משל לחתול.
כל אלה כאין וכאפס הם לעומת משתאות־המלכים שהיו נערכים פתע, בלא שיהיה איש צופה אותם מראש,. ואשר היו מעמידים את כל המחנה על רגליו בסערה של הכנות ובישולים ואגירה במשך כל מחצית־היום אשר קדמה להם. הבחורים זקוקים היו לתוספת מזון, פשוט מאד, ובאופן זה מילאו מפעם לפעם את שהחסירו בארוחותיהם החדגוניות, השדופות, של מטבחי־המשקים. אמנם יתכן שמעולם לא היו מודים בכך. לדידם לא נועדו, לכאורה, סעודות־פתע אלה אלא לשם בידור־הדעת, אך משנעיין בדבר נמצא כי האנשים היו שרויים במצב של תיאבון־תמיד, וכלכלת־המשק הנתונה לא היתה עשויה לספּקו. אפילו אליק, שמעודו לא היה אכלא־רבא, שש על כל הזדמנות כזאת למלא את מחסוריו.
ופעמים היה מה לאכול!
תפוחי־אדמה אף פעם לא היו בעיה מיוחדת, ומה גם לאחר עונות־האסיף שלהם. איש לא העלה על דעתו למחות בידיו של אחד מעגלוני־הפלמח אם היטה את סוסיו באחת מנסיעותיו הוריד שנים־שלושה שקים משובחים בין אהלי־החבריא. גם למחסן גן־הירק עצמו אפשר היה להיזקק מפעם לפעם בלא רעש מיותר, והכלל: תפוחי־אדמה – יש.
גם מחבת יש, ואפילו שתיים. אחת מרכושה של אפסנאות־המחלקה ושנייה מהתגולל בחצר. השאלה היא שמן – אבל גם זו ניתן לפותרה וּמצינו מחנות אשר בהם טמון היה ומוטמן פח שמן מיוחד באהלו של אחד הטבחים הקבועים; ואף זכור לנו חורף אחד, המחלקה ששהה בה אליק אגב הדרכה, שערב־ערב היו האנשים נאספים באחד האהלים, וערב־ערב היו מטגנים לביבות של תפוחי־אדמה. (אלה מרסקים בשלוש פומפיות אל גיגית גדולה, אלה טורפים ביצים עם קמח ומערבבים העיסה, ואלה – על שתי המחבתות ועל שני הפרימוסים, מהפכים בלביבות, מרקידים ומרחישים, ומערמים לבסוף ערימות־ערימות בקערותיהן, בזוקות סוכר וריחניות. בידיים היו אוכלים, ומראה שהיה לחולצות־הבחורים אותו חורף – אוי לעיניים!).
מציאותו של בשר (הכל קרוי בשר: אחד עוף, ואחד כבד־עגל, אחד ברווז ואחד דג־בריכה, אחד כבש ואחד שפן) הפכה את האוכלים לצדיקים ואת מסיבתם לגן־עדן ואת טעמיהם – לששים־מששים.
כשהיה מזדמן גדי או מחצית הכבש – מבכרים היו שלא להיזדקק למדורה. אמנם באגדות־גיבורים נאמר צלי־אש אך לכבוד בני־ מעֵינו מוטב לצלות כדרך בריות מן הישוב, ודיה לצרת צלי־אש בשעתה. ובכן – הולכים אל האופה ונוטלים אל מפתחות־המאפיה, ומגייסים שוליה שלו מחברינו, ובאים לעזרתו, ומעלים אש, ומנקים ומחתכים את הבשר, ונותנים בתנור, ומריחים בהערצה את הנאפה והולך, ונהנים לפני־אכילה, ובשעת־אכילה ואחר־אכילה. לעומת זה אפשר־ואפשר להתקין צלי־עוף וכל קלות כיוצא בו – שפן ודגים וברווז וכבד – על גבי אש המדורה, או במחבת ששמנה־צף, על גבי פרימוס, בחביון האהל. כך או כך: אין לצאת בלא קינוח. ואז מדביקה השתייה את הצלי והצלי מדביק את הקפה, והקפה מדביק את מיני־המאפה, והללו נטבלים בעסיסי־הפירות, ברסק־התפוחים או בפלחי־האגסים, וכדומן־חוצות לרגלי כל אלה – פרוסות לחם טרי וחם, חבילות־מרגרינה בצלחות־האלומיניום, ריבה בקופסאות־פח וגרעיני־חמנית לא יספרו מרוב.
על כגון אלה היה אליק אומר: אפשר לסבול.
עיקרם של חיי־החברה וחיי הפרט בתוכה היה בחול שלהם, ולא ביום־טוב שלהם. ואם בשביל יום־טוב יש צורך בשמחה, הרי בשביל חול יש צורך בגדולה מזו: בגבורת־ההתמדה. ניתנת האמת להאמר: אליק, שעשוי היה להקריב את כל־כולו משנתפש לדבר מלוא התלהבותו, נתון היה לא פעם לרפיון־המסירות מששככה ההתלהבות ועל מקומה נתבקשה לבוא ההתמדה עצמה, באפרוריותה, בשעמומה, בנצח־צהריה הארוכים. ימים אלה היה מהלך כמי שמחפש לו עניין חדש בחיים, וכשם שמאס בכל המצוי כן דבק בכל הצפוי. היה נעשה עוקצני גם לגבי הטובים בחבריו, ומר היה למגע עד כי גם נערות רחקו ממנו. בימים מעין אלה היה מדקדק כחוט־השערה עם מפקדיו וקופץ על כל מציאת־טרוניה כלפיהם, שהיו הם כמין אבות־הממונים על ההתמדה, וממנה רק ממנה ביקש לברוח.
פעם אחת כמעט והגיעו הדברים לידי כריתות גמורה.
מפקד פלוגתו של אליק באותה עת בחור טוב היה, אלא חסרון אחד נמנה בו, שהעביד את סגל־מדריכיו ומפקדיו בפרך. שגעון היה קבוע בו: לעשות את פלוגתו לטובה בפלוגות. על רקע זה נצטברו במשך הזמן טרוניות הרבה, אבל אף אחת מהן לא הגיעה לידי ביטוי בפועל, עד שנסתיים אימון הכיתה באחת מחלקותיו, ועד שסרב לתת לאליק ימי־חופשה המובטחים לו, בסיומו של אותו אימון. יובן נא: במשך שבועיים ימים טרח אליק בהדרכת כיתתו במסגרת האימון כולו, כשבכיסו הבטחתו המפורשת של מפקד־הפלוגה כי חופשה תינתן לכל אשר לא קיבלוה בעתה, ולאליק בתוכם, במיוחד – והנה, עוד הוא שׂשׂ על יום הסיום ועל החופשה הקרובה, ועמו תכניות־מתכניות שונות – ומפקד הפלוגה קוראו לאהל־מטהו ומודיעו קצרות: אתה מקבל עשרים וארבע שעות למנוחה. אחרי זה אתה יוצא לתל־יוסף, לתת אימון־הפרט למגויסים החדשים.
כדי כמה שניות נעתקה מלה מפיו של הנגזל, אך כה רמה היתה זעקת־עלבונו האילמת, עד כי מיהר המ.פ. עצמו והוסיף: אחר־כך תקבל חופשה מוגדלת.
אבל כאן שב אליק לעשתונותיו וצונן־צונן אמר את פסוקו: לא אחר־כך ולא אחרי אחר־כך – מחר!
הויכוח שנתפתח מכאן ואילך הקיף כל בעיות המשמעת והאחריות ומה שבין מפקד לפקודו והצדק הכללי והצדק הפרטי – בקול רם ובנעימת־שכנוע, ברצון טוב ובזעם, בחיתוך־קול ובפיוס־קול – אך סופו של דבר לא זזו שניהם מעמדתם. אליק הודיע שלמחר אחרי־הצהריים הוא נוסע תל־אביבה, ואלו מפקדו הודיע כי לתל־יוסף הוא נוסע, למילוי תפקידו.
אף למחר בבוקר לא זזו מעמדתם, והמ.פ., שלא יכול לשאת מצב דברים זה, שלל מאליק גם את מנוחת עשרים וארבע השעות שלו וציוהו לצאת מיד לתל־יוסף. העמיד את טנדר־הפלוגה לרשותו, ציוה לנהגו להתניע את המכונית, העמידה אצל אהלו של הנידון, ופקודה בכתב שיגר אליו: כך וכך, עליך לצאת מיד לתל־יוסף ולהתייצב בפני מפקד־המחלקה המקומי.
אליק נשאר באוהל. הטנדר עמד בריטוניו כמחצית השעה, ואחר־כך נסתלק, עם פקודתו הכתובה והמבוישת. כעבור מחצית שעה נוספת נקרא אליק שוב לאוהל מטה־הפלוגה. בנוכחותם המרגיזה של מפקד־מחלקה ומזכיר הפלוגה נתבשר כי יועמד בהקדם למשפט על הפרת־משמעת, וכי עד לאותו יום אין הוא רשאי לעזוב את המחנה. הרגשת הצדק, הרגשת הקיפוח, התסיסו באליק איזו חדוה של התגרות. היה נכון ללכת עד סוף. לא אמר מלה ויצא את האוהל.
החבריא צידדו כולם בזכותו והצהירו כי היה כאן עוול משווע של הפרת־הבטחה, אך מצב רוחו של אליק נדכדך והלך. אם אלה הם פני הדברים – מה לו כאן ומי לו כאן. טיבו של משבר שמביא לידי הרהורי חשבון־הנפש. בינתיים בדק עצמו ודומה היה לו כי הכל רופף בעולמו, הכל תלוי בהבל פיהם של זרים, מיטלטל ונד עם כל רוח… עד שהוצג למשפט היה יושב ימים תמימים בחדר־הקריאה של המשק ומעלעל בעתונים. יום אחד סבר אפילו שנפתח לו פתח־הצלה. מצא ידיעה כי לחברה יישובית גדולה נדרשים טראקטוראים לעבודת יישור־אדמות וחרישים בדרום־הארץ. ברור היה כי השכר יהיה גבוה, והרי דרך להחלץ אחת ולתמיד ממעגל ללא־סוף של אימון־הפרט, אימון־שדה, מטווחים, קורסים… כתב להוריו וביקש שישלחו לו את תעודת־הטראקטוראי אשר לו פרי ימי־לימודיו במוסד החקלאי. לשעה כבר ראה עצמו מחוץ לזיקה והתקין עצמו לפרידה, אך אז נקרא לבית המשפט, ובא, וראה שבינתיים נתמסמס זעמו, ונתהפכה הקערה על פיה.
כל אותו משפט לא משפט היה אלא בירור חברי. ישבו סביב השולחן המ.פ. ומפקדי־המחלקות וכמה מפקדי־כיתות והושיבו אצלם את אליק. כל אחד טען את טענתו, אלא שהפעם לא ברוגז נשמעו הדברים אלא בנחת. הבלים סולקו לצדדים והעיקר כבר היה כה ברור, עד כי ניתן פתחון פה להלצה קלה פה ושם. המ.פ. נאלץ להודות כי הבטיח בפה מלא וכי הפר את הבטחתו זו, ואלו אליק לא סירב להודות כי משמעת אין מפירים, ולוּ גם כנגד הגדול בקיפוחים. לא נותר אלא להוציא את המסקנה, וכך הוציאוה, שמפקד־הכיתה אלי נמצא אשם בהפרת־משמעת חמורה, ועל זאת הוא מקבל את נזיפתו של כנס מפקדי־הפלוגה שהתראה רצינית כרוכה בה, ואשר לחופשה המגיעה לו, מציינים כי לאחר תקופה ממושכת של עבודה מאומצת ללא־הפסקה, מגיעה לו חופשה זו ללא־כל־ספק, ויש להמליץ שהיא תינתן לו בהקדם, ואם אפשר – מיד לאחר קבלת המסקנה.
הצדק ניצח, בישר אליק במכתב שהלך אותו ערב הביתה, ואשר אליו צירף גם את תעודת־הטראקטוראי שנידונה שוב לגניזה. לאחר אותו מעשה יצא שמו של אליק כאגוז קשה, שלא כל מפקד יהא אץ לנסות עליו את מלתעותיו, אך כללה של ההרגשה לא היה נעים ביותר, ולכן קידם אליק בברכה הצעה שהובאה אליו מגבוה – לעבור למשק אחר, בעמק־חפר, ולקבל עליו הדרכתה של מחלקת־טירונים שגויסה זה עתה מפרברי־העוני של תל־אביב.
בהפיכתה של כנופיה זו למחלקת־לוחמים אמיתית השקיע אליק כמה מן היפים בחדשי־הפלמח שלו.
לא היתה זאת פעם ראשונה שקיבל לידיו שלטון על יחידת־אנשים, כידוע, אך אף פעם לא היה השלטון משעבד כל־כך, אף פעם לא היה התפקיד קשה כל כך – ואף פעם לא נכנס אליק לעבי־הקורה במסירות נמרצת כל־כך. כבר היה בעל נסיון בפיקוד על יחידה קטנה, כבר עשוי היה לנחש מראש מה תקלות ומה פורענויות יתרגשו עליו ועל הנתונים לו, כבר מוחזק היה כמי שיש בידו למצוא מוצא בכל מצב קשה או מסובך – אך בהפגשו באנשים אשר נמסרו לו הפעם נוכח עד מהרה כי נסיונו חסר כל ערך של ממש לנוכח הבעיות החדשות לגמרי, המבהילות, הבלתי־צפויות אשר נתעוררו במחיצתם כל שעה וכל רגע.
עקרון אחד היה נקוט בידיו דרך כלל: לדרוש מאנשיו במידה שדרש מעצמו, וכן להפך, כמובן. עקרון זה היה מחדיר פעלתנות ואפילו תחרות בקרב חניכיו. אך האם יוכל להפעיל אותו בקרב חבורת נערים שעוד אמש היו פוחחי־רחוב בתל־אביב?
היה חבר לחניכיו, תמיד, אבל קבע תחומים ברורים בין שעות־עבודה לשעות בידור־הדעת. בהפסקות שבין שיעור לשיעור או בין פעולה לפעולה עשוי היה להתבולל בין חניכיו, לרבוץ עמהם, להתבדח על כל גרמי השמים והארץ – אבל ברגע שהגיעה שוב שעת־השיעור – הפך למכבש־לחץ. אין לומר כי מעולם לא נתעורר בעיות בשטח זה. פעמים ניתנה לידיו יחידה של אנשים בוגרים ממנו, וקשה היה לכרוך אצלה משמעת־של־מרות עם גלגול יחסי־ריעות; אך בעיקרו של דבר שמר על אותם תחומים בהקפדה. הוא שהיה איש רעים להתרועע בכל שעה ושעה, היה שוכח הכל בשעת־עבודה – יחסי חברים, חיבה אישית, סלחנות וכיוצא בזה – והיה דורש רצינות ומאמץ, ושוב רצינות ושוב מאמץ. לא יאמן, אך מספרים כי פעמים, בהתגלוֹת סימני־התרשלות ביחידתו, היה תולש ענף לח מאחד האילנות המצויים ומתחיל טורד את המתרפים בשוֹטו זה, עד שנסתלקה רוח־ההתרשלות מן היחידה. מי שלא הכירוֹ אפשר שהיה נתפש לתמיהה רבה: כיצד עלם חביב זה – וקפדן? אבל, בזכות היושר שהיה שרוי בכל הליכותיו – זכרו לו גם את קפדנותו לטובה.
אך כאן, לגבי לקט “צנחנים” זה שאינו גוף ואינו דמות־גוף, כלום יכול הוא להפעיל אותו תיחום־מועדים קפדני ולומר: עד כאן חברכם אני, ומכאן מאילך אני דורש משמעת?
לאו. לא עבודת פיקוד רגילה היתה זו, אלא עבודה של אומנת. אגב, אומנת היה כינויו החשאי של אליק בקרב אוהביו אותה עת, ובהרבה רצינות והוקרה אמרוהו. נטש את כל הרגליו, והחל עמם יחד – מהתחלה. ככל שישתפרו הם – ישתפר וישתנה גם מפקדם, אמר אל לבו. תחילה כאם רחומה, ואחר־כך כאב, ושוב אחר־כך כאח, עד שיעשה לבסוף מפקד, ובו אם ואב ואח בצניפה אחת.
כשבא לאותו משק וראָם לראשונה – משוטטים היו בין האוהלים באפס עניין ומעשה – עוררו בו יאוש גמור. למיפקד אי־אפשר היה להעמיד אותם. נערים אלה לא ידעו הרגל מהו, ועל כל־פנים לא היה להם אף הרגל משותף אחד. לא ידעו מהי שמאל ומי ימין, פשוטו כמשמעו, והיה בהם מין ערבוב משונה של טיפוסים וגילים ודרגות־השכלה, אם אפשר לקרוא זאת השכלה, ומקצועות־עבודה, אם אפשר לקרוא זאת עבודה. כשרשם לפניו, מפיהם, את שמותיהם – נדמה היה לו שלעולם לא יוכל להבדיל ביניהם בדרך זו, ולשלושה מהם היה אותו שם. שלח אותם לאוהליהם, לישון, וגמר בלבו שאין הוא מניח להם עד שיעמידם הכן.
באוהל המטה, וכאמור היה המקום הזה חדש בשבילו, חיכתה לו מלחמה מרה על דבר השבוע הראשון אשר נועד להם במקום. כאן ניתכנה תכנית להוציאם לעבודה במשק, ואלו אליק עמד על דעתו, ולחם בכל תוקף התלהבותו הרעננה, על־כך שיועמדו לרשותו – לשבוע ראשון של אימונים. לא אימונים, אמר, אלא טיפול; לא טיפול, אמר, אלא עזרה ראשונה. אין זה סימן טוב לאורח שמתחיל עונתו בריב, אך אליק נתעקש ולא זז מדעתו, וסופו ניצח.
למחרת צריך היה לעוררים אחד־אחד. במקום להתחיל בשש בבוקר, כפי שגמר בדעתו, התחיל בשמונה, ועוד באה באה פת לפיו או לפיהם. נטלם והעמידם סביבו. החל דובר. קיבלנו שבוע אימונים לכל המחלקה. מבינים? חיכה עד שיהא ניכר מעיניהם שהם מבינים. המשיך וחרז דיבור לדיבור: בשבוע זה תקומו כל בוקר בחמש ושלושים, ותשכבו לישון בעשר. מבינים? זה יהיה שבוע מבחן. מה זה מבחן, אתה שם, אמוֹר – מה זה מבחן?
לאחר שנסתבר להם מה זה מבחן, חזר ואמר: זה יהיה שבוע מבחן. מי שלא יעבור – יישלח בחזרה הביתה. מבינים? ובכן – תשמעו מה שאומרים לכם, תתאמצו ללמוד מה שמלמדים לכם, והשתדלו להצליח. מבינים?
את שארית היום הקדיש לסידור המחנה בן־שבעת האוהלים. העביר שבילים וסימנם בלבן, ניכש עשבים שוטים ודרדרים, פינה אשפתות, מתח יתרים, הפשיל יריעות שיהיה האוהלים נראים במפולש, ואלץ לבסוף את כולם – על עייפיהם ועצליהם – להתקלח ולהתגלח לקראת מפקד הערב.
למחרת התחיל שבוע־אימונים כהלכתו. בחמש וחצי היה מעוררם וכעבור עשר דקות כבר היו יוצאים את חצר־המשק בריצה, טור של גווים שחומים ודקים ובראשו אחד לבן וחסון. מיום ליום הגדיל את שיעור־הריצה, עד כי בשני הימים האחרונים הריצם מרחק שלושה קילומטרים במשיכה אחת. הם גנחו, הם פיגרו; אל קצה מירוצם מגיעים היו באפיסת־כוחות גמורה – אך ניכר בעליל שריצת־בוקר זו קובעת את קצבו של היום כולו ועושה אותם לגוף אחד, לאחר ארוחת־בוקר היה ממיט עליהם מחצית־השעה התעמלות. במכנסיהם הקצרים בלבד היו כל אותה עת, ותוך כדי הדרכה הכיר מקרוב את גופיהם. שום דבר לא היוה מחאה כה משוועת כנגד תנאי־החיים אשר גודלו בהם כמערכת־גווים ירודה זו, שרזון שולח בה, שגפיהן רפויים, ששריריה נטולי־כוח וסגולתה היחידה היא הזריזות להתחמק. אליק למד כאן יותר משלימד, ובאהבה שהחל לבו רוחש אליהם היה אולי גם שמץ מהרגשת אשמה, לא דוקא אישית – אבל כללית, גדולה – אשמת הזנחה, אשמת אטימות־הלב, אשמת השיכחה…
ובה בשעה היתה זו עבודה העלולה להוציא אדם מכליו. אילמלא הבין, כמה אין החטא חטאם הם – היה שונאם כשאוֹל. קשים היו, ממרים, בעלי אמונות תפלות, פחדנים.
מלחמה גדולה עשה על נטילת־ציפרניים. מן הצמח הזה נגלו לו כמה גידולים שהיה בהם כדי לסמר את השיער. גרועים מכל היו שניים־שלושה אשר במקצועם האזרחי היו פרחי־גלבים. הללו טיפחו במשך שנים את צפרני זרתיהם: חידדון, עיגלון, שיפצון ושמרון מכל משמר. מראה של גידול זה היה מעורר באליק גועל מוחשי, גופני, ונאלץ לנשוך שפתיו ולשתוק, עד שהחליט כי מסוגל הוא כבר להעביר פגע זה מן העולם. המלאכה לא היתה קלה כל־כך. צריך היה להשיג להם מספריים לשם אותה נטילה, צריך היה לבדוק את כפותיהם לאחר־מעשה – ואלו פרחי־הגלבים נלחמו על שימור צפרני־טיפוחיהם כאילו נשמתם היא השוכנת בהן. המלחמה היתה מתישה, ואף על פי שהיה הנצחון לצדו – הבחין אליק כי הולך ונוצר חיץ של חשדנות בינו ובין אנשיו, ולכן דחה את שאר מלחמותיו (ובהן המלחמה נגד הבלוריות משוחות־השמן) עד עת מצוא.
הוא זנח כל התעסקות אחרת והשקיע עצמו כליל במאבק על אנשיו. דאג שיהיה אוהלו תמיד במצב של נקיון וסדר למופת, שישמש דוגמה, כי בו היו נאספים הנערים ערב־ערב לקרוא את העתון. רובם־ככולם ידעו צורת אות – אבל איש מהם לא היה מורגל בקריאת עתון או ספר. הוא היה יושב עמם, קורא את החדשות, מסביר, מצביע על מודעות שיש בהן עניין, מפרש לבקשתם הודעות בתי־הקולנוע, ומושך את האנשים לשיחה שיש בה הפלגה פורתא. הם נמשכו. ידע שזוהי רק ההתחלה שבהתחלה – אבל לא נתן להם מנוח. התערב בחייהם יומם ולילה. הכריחם, למשל, לשחק כדורעף במקום כדורגל, ותחילה היו כמהלכים על קביים. מפעם לפעם פרצו ונתלהטו במשחק פראי של כדורגל, באין עין רואה – אך קמעה־קמעה למדו את טעמו הטוב של הכדורעף, וזריזים שבהם הגדילו עשות.
בשעות שאינן קבועות, במפתיע, היה בודק את אוהליהם. ימים ראשונים לא ידעו שימושו של סדין מהו, וכן צריך היה להורותם כיצד מוסרים לבנים למכבסת־המשק. בעיות־אספקה שלהם היו קשות שבעתיים מבעיות של מחלקה רגילה, וזאת בימים שהפלמח היה עני מלמלא אפילו את התקן המינימלי של ציוד אישי. רבים מהם באו בלא בגדים להחלפה, בלא בגדי־עבודה. גרביים צריך היה להשיג להם, גופיות, ממחטות, תיקים לכלי־רחצה, מברשות שניים, באחת – הכל. פירושו של דבר היה מלחמה עקשנית ומעוטת־פרי עם מחסן האספקה של המשק, עם מחסן האספקה הפלוגתי, עם גזבר־הפלוגה. צריך היה ללמדם הלכות שמירתו של הציוד האישי, צחצוח הנעליים, ניעור מצעי המיטה, טאטוא הרצפות. היו בהם טוֹבי קליטה והיו בהם נרפּי־שכל, ולכולם צריך היה להקנות הרגלי־יסוד אלה.
אליק ידע כי מאחוריהם מטילים עליהם את צלם בתי אבות, תנאי־מגורים, סמטאות. ביקש להכיר את כל אלה, אף־על־פי שבילדותו ובנעוריו נפגש רבות עם שכמותם. ערב אחד ישב באוהל מאוהלים והחל מגלגל את השיחה על בתיהם. מי שנמנע נמנע, אך היו שהרחיבו דיבור. מישהו שלף ארנק ובו צילומי בני המשפחה. אב ואם ואחים הרבה, ואחיות על טפליהן. בצער נתעורר אליק על העובדה כי עמו אין כמו אלה, וצריך לדאוג שיהיו; יציג גם הוא את בני ביתו לראוה, ישתוו המדרגות, יתקרבו הלבבות. משראו הנערים בהצלחתו של האחד – החלו מערים איש איש את סיפורו, והיו אלה סיפורים עגומים ומשונים, רבים מהם אשר לא ייאמנו, מלאי סתירות, תמוהים, וערי־מזרח מנמרות אותם פה ושם: חלב, בירות, אלכסנדריה, בגדד.
עם תום שבוע־האמונים נוכח אליק כי יותר משתיקן דברים – גילה את הזקוק לתיקון. הם יצאו לעבודה והוא היה משוחרר מכך, בתוקף תפקידו. עיין בדבר: כיצד יהיה להם יותר לתועלת – אם יוָתר במחנה וידאג לסידוריהם או אם יצא עמם לעבודה, והחליט לצאת. עכשיו נתעמסו עליו שני ימי עבודה יום־יום. האחד במשק, ולרוב עם קבוצה גדולה מאנשיו, והשני – לאחר המקלחת – עם כל אנשיו כולם.
פה ושם אמרו כי אין להכיר אותו, את אליק. ידענו כי הוא בחור טוב – אבל עד כי כך?
הוא לא היה בחור טוב כל־כך, לאמיתו של דבר, ונעריו – לא רק את פניו השוחקות ראו. הם היו שטופים בקלפים – תחילה בגלוי, על פני המיטות, בעודם לבושי־פיג’מה, עד שעה מאוחרת בלילה, ואחר־כך בצנעה, עם שאסר עליהם את הדבר, ועם שהחרים כמה מחפיסותיהם. אף זו מן המלחמות המרות אשר עמדו לנגד פניו בשבועות הראשונים, ואשר הוכיחו גם לנעריו כי מפקדם – כמה וכמה פנים יש לו, ולאו דוקא פנים שוחקות. נתברר כי קשה להתגבר עליהם בשעה שהם מלוכדים. אמנם, מן היום הראשון ניסה לקרב אליו את אלה שנתייחדו ונתבלטו מבין השאר, אך עד־מהרה נוכח לדעת כי מרובות מאוד הסכנות בדרך זו. נפתח פתח בפני חנפנות, בפני העמדת־פנים, ואף בפני מלשינוּת – ואת אלה שנאה נפשו, לבד שהיו כקללה לגבי גיבושה של המחלקה. הדרך הארוכה היתה גם במקרה זה הדרך היחידה: להלחם בקלפים על ידי טובים ויפים מהם, על ידי העשרת כל מסכת־החיים, על ידי טמיעתם המתמדת של ה“צנחנים” בחיי המחנה.
ואליק הכריח את המחנה לקבלם ולטמעם בתוכו.
תחילה החליט שאיננו שולח איש מהם הביתה. כלם־כאחד רעים הם או גם טובים – כחפצך. בא אליהם, אל הנערים, ואמר: רוצים לשלוח בחזרה כמה מן המחלקה שלנו (החל מן היום הראשון לאימונים היה אומר תמיד ‘שלנו’) ואני הבטחתי שנעשה מאמץ נוסף במשך החודש הקרוב כדי שלא יהיה צורך לשלוח אף אחד. מבינים?
רשעים אלה ביקשו לדעת מי ומי הם שנגזר עליהם שילוח, אך אליק סירב כמובן, לנקוט בשמות. קיבל את הסכמתה של החבורה כולה לראות את החודש כחודש של מבחן נוסף, והבטיח כי גם מצדו וגם מצד המחנה הפלמחאי המקומי – ייעשה הכל על מנת שיצליחו במבחן זה. והוא באמת עשה הכל. לימדם לשיר, הביא אליהם בר־הכי אחד בענייני זמר מן המשק, והושיבו אצלם על כליו להרנינם. סחבם עמו אל מושב המדורה ופינה להם מקום בין המסובים. לכשנערך נשף של שמחה במחנה, דאג לכך שנעריו יתנו גם הם את חלקם לתוכנית, והדבר עלה בידו. נמצא אחד מהם שהיה מסלסל בגרונו זמירות ערביות וזמירות יהודי־המזרח, והשאר עונים אחריו פזמון חוזר ומוחים כפיים לקצבוֹ; הביאוֹ אליק לאותו נשף – ויהי לפלא. בינתיים נתגלו בנערים סגולות שאין אתה מוצא דוגמתן בזולתם – שליטתם בלשון ערב ומנהגיה, זריזותם־להועיל, כושר הסבל שלהם, כוח הזכרון וחכמת הריגול והשתיקה, כל אלה סגולות אשר שימוש רב עתיד להיעשות בהן, וכבר הן מייחדות להם ל“צנחנים” מקום משלהם במסגרת הפלמח.
רק כתום חודשם הראשון במחנה קיבלו את חופשם הקצרה הראשונה – ואף אליק נטל לו אז כמה ימי־מנוחה בבית הוריו. מנין נודעה להם כתובתו לא נתברר לעולם – אך עובדה היא שלמחרת בואו העירה כבר הופיעו אצלו שניים מהם וביקשוהו בשם כמה מן החבורה שיתוַעֵד עמם. הלך ובא אל בתיהם, וראה מה שלא ראה מעודו, ונתקבל בכבוד רב על ידי אבות ואמהות אשר שמעו כבר את שמעו, והאזין לטענות ולמעשים אשר הופנו אליו מאין אוזן שומעת, והבין יותר מנין נעריו באים ולהיכן צריכים מאמצינו ללכת.
משנועדה שוב כל המחלקה כתום החופש היה אליק נרגש תומם – שניתן לראות בחוש מה הדרך שעשו הנעריים במשך אותו חודש. הוא היה כה גאה וכה שלם בגאוותו – עד כי לא היה זקוק להכרתו של מישהו. די היה לו במה שהוא עושה, ושוב שקע בימים של מאמץ ומחשבה, ימים של קידום מתמיד מעשה חריש, שהוא אטי וישר־קו באחת.
והם נעשו ל“החבריא של אלי”, וכך היו קוראים להם במשק ובמחנה. בחדר־האוכל, בסידור העבודה, במחסן הבגדים – בכל מקום שימש כמין סמל של כולם וכמין נציג של כל אחד מהם לחוד. בתלונות העסיקוהו – אם נגעו התלונות במי מן הנערים, בהצעות העסיקוהו, בדרישות, בסתם אמירות לשבח או לגנאי. פעמים היה שומע: “השחורים של אלי”, ודיבור זה היה כמטיל ארס בדמו. עם זאת הכיר כי אילמלא היה נוגע בדבר, אפשר שלא היה מהסס לנקוט לשון זו בעצמו. דרך־דיבור הריהי מחלה־מידבקת, ועובדה היא כי לשם הקיצור אומרים “השחורים”. כלום מתכוונים למשהו? – חס וחלילה. סתם הנוחיות שבקיצור: “השחורים של אלי”; ואלו הוא עצמו כבר ידע כי מאחורי הנוחיות הזאת מסתתר עוול נורא אשר גם מעיינות אהבה לא ישטפוהו. הוא לא יצא למלחמה נגד המלה. הוא לא האמין בכמו־אלה, והמלחמה נגד מלה נראתה לו אוילית לא פחות מן השימוש בה. גם הבעיות וגם פתרוניהן נמצאים בעומק אחר, וסוף־סוף לא על מנהגי־דיבור הפקידונו אלא על מחלקה של טירונים. תחת זאת נלחם מלחמת־גבורה ממש על חלקה של מחלקתו במספר המקומות המצומצם שהוקצב לפלוגה בשביל קורס מפקדי־הכיתות שעמד להפתח בסוף הקיץ. עד־מהרה החל מתקין שלושה מנעריו התקנה יסודית ונמרצת לקראת יציאתם לאותו קורס.
פלמח זה ששתלוֹ לאליק בין נעריו – הוא גם שעקרוֹ מביניהם לפתע, וזאת דרך שהיה עושה עם הכל – במהומה ובלא־תכנית, בלחץ הנסיבות ותוך מחסור גדול ברוח־אדם; הורסים כאן על מנת לגדור שם.
אליק כבר מורגל היה בעקירה. לאמיתו של דבר עמדו כל חייו בסימנה של זו, ואם תחילה זקוקה היתה הנפש לשהות כלשהי עד שתחלים מדי עקירה בעקירה, הנה לאחר זמן היה כמי שחולץ מנעליו. נעריו עשו לו מסיבה גדולה וזימנו אליה את כל באי־המחנה. שרו שיריהם, ומהם שנתחברו במיוחד לכבוד המאורע. חרזו מדרכינו עם מחננו, פלמח עם האח. בהגיע השמחה אל שיאה עמדו שניים ממקומם וביטאו רגשות־הכלל, זה בנאום וזה בצרור שתוכו מתנה: "פומית־ענבר מאורכת לסיגריות וחקיקתה – “לאלי, מחניכיו”. מאז עישן אליק בפומיתו, עד שאבדה אי־שם והשתכחה. גם הנערים נשתכחו, אלא אם פוגש מי מהם בכינוסים וברחובה־של עיר – היה תוהה שעה קלה על המוצאות אותם. תמיד ניכר בהם כמה הם שמחים ונרגשים במחיצתו, ואלו הוא עצמו עוד היה חש נעימות חיוכו השרוי על פניו שעה רבה לאחר שנתפרדו מעליו והלכו לדרכם.
שוב עשה, איפוא, כניסתו דומם אל מחנה חדש ממחנות האוהלים מוצנעי־החורש, יחידי־הברז, פרומי־היריעות. לכאורה משהו חדש באמת, ובעצמו של דבר: עוד תחנה בשורת תחנות־תאומות, אלמוניות, שסופן מתמזגות לדמות אחת שאין לה שם ואין לה מקום. שוב צריך היה לבקש לו מכרים, ואם לא מצא מן הנושנים – לקנות לו חדשים, שוב השפיל ראשו ונכנס לאוהל, אשר איזו יד אדישה הצביעה לעברו, הרחיב אישוניו אל היושבים בתוכו והציג את עצמו על מנת לשמוע שמות שאינם אומרים דבר, לפי שעה, ועל מנת לשכחם מיד, עד שיבוא הזמן המהיר ויציב בגזירתם אנשים חיים. שוב עשה הכרה עם משעולי־הקבע שאין מהם מנוס – אל המקלחת ודומיה, אל חדר־האוכל ואגפיו, אל מחסן הבגדים. שוב החל רוקם רקמת יחסים עם שכניו לאוהל, עם חבריו להדרכה, עם מפקדיו.
גם בפלמח, אבי כל עלילה, שרוי האדם במחיצתן של קטנות־החיים יותר מבזו של הגדולות. ואולי גם בפלמח אין הגדולות אלא קטנות שמצטרפות ואומרות את דברן. הרבה משנותיו לא נתן פלמח לנאמניו אלא יום־קטנות, ואליק מדד את כל אותן שנים ברגלו. אדם מתחיל לחשוב על חייו הוא. מועקת־הנפש מבקשת לה מוצא. שוב טלטול, שוב עקירה, – והתכלית היכן? פתאום תוקף חשק עצום למצוא איזו אחיזה אחרת, איזו נקודת משיכה. ללמוד, לקראו, לצאת בכוח מן השאננות, ולהכין משהו – לקראת משהו.
אף אליק נתקף לפרקים בתזזית־פעולה מעין זו. מקבץ היה ספרים באוהלו ושוקע בקריאה. פעמים היתה זו קריאה מקצועית – בין בחקלאות, בין במכונאות, בין במלאכת־הצבא. פעמים היתה זו קריאה בעלת אופי כללי יותר. יש להשכיל את הנפש מעיקרה. בכן, ספריה של תנועת־העבודה, מדינות ואשר להן, הנפט והכלכלה בעולם, רוסיה המועצתית ומהפכתה, שאלות הערבים בארץ־ישראל, האימפריה הבריטית. פעמים לא ביקש הלב אלא מזון. מזון משביע ומעורר בשביל רעביו הנצחיים: הדמיון, הסקרנות, געגועי־היצרים. אז היה מגלה לעצמו, למקוטעין, ותוך הסתערויות נואשות של מי אשר מוקדם־מדי אין עתותיו בידו – היה מגלה לעצמו פתע חויה מַסעירה מעין “מלחמה ושלום”, סיפוריו של פרץ, מצד אחד – או “למי צלצלו הפעמונים” ו“אנשי פנפילוב” מצד שני. זה האחרון הניח אחריו רישום ניכר בכל בני החבורה. מן הדפים הראשונים נכבשו לו עד לידי דביקות, עד לידי הזדהות שלימה ומוחלטת עם אלה שהפכו את עמם לצבא ואת צבאם לעם. הספר סחף בכוחו, בקצב דיבורו הגברי, בפרקי ממשותו המשכנעים – לא נתעורר אלא רצון אחד: לנסות את כוחך אתה בכמו־אלה.
ופעמים היתה גוברת עקתן של קטנות־החיים – על אף הכל – ואז היה פורץ אליק ומבקש לו אדם, ידיד, מישהו להסיח עמו בלא־חיץ, להיוכח עמו ובמחיצתו כי שקר הבדידות והבל כרסומי־הספק. עשוי היה לשוט מקצה ארץ אל קצה על מנת לפגוש חבר מן הקרובים אל הלב, מאלה ששום דבר לא היה בכוחו להרחיקם, מאלה בני־המחזור. שום שמחה בעולם לא היתה גדולה משמחת־הפגישה בין שניים ותיקים, ראשונים – שניים שתחילתם היתה יחדיו.
היו לו לאליק כמה וכמה מחבריו – הימנם על אצבעות־ידיו? – אשר היה נותן את נפשו תחת נפשם בלא להניד עפעף. לגביהם לא היו גינוני־מעמד או פיקחות, כלפיהם לא היו סודות, לא היה צורך בסודות. אפשר שבעומקו של דבר היו הם ההרגשה של מולדת, הם היוו את עצם האפשרות להרגשת־הבעלוּת, להרגשת רווחה־שבבית – בארץ הזאת, בזמנים האלה. פגישה עם מישהו מהם עשתה את קרן הרחוב הנידחת והנכריה ביותר מדור לעליצות, לשלוה, לנחת.
פלמח וחובותיו הרחיקום זה מעל זה, העמידום בנקודות שונות של הפעולה של המבנה הצבאי, אבל דבר לא נשתנה בבריתם, ופחות מכל השפיעו הבדלי־הדרגות אשר הובקעו אל בינותם קמעא־קמעא. כאשר חשב על החטיבה – עליהם חשב. כאשר מדד מעשה ממעשיו, טעם מטעמיו, שיקול משיקוליו – במידתם מדד. בבואו העירה, לחופשה קצרה, לא חיפש מכרים נושנים ולא ביקש למצוא חדשים. רק על דלתות בתי־הוריהם של חבריו היה סב ומתדפק, שמא הוא מוצא אחד מהם בביתו. עובדת מציאותם בכל פינה, בכל קצה מקצות הארץ – היא שהיוותה את אחידותה של החטיבה. מראיהם, מרחוק, הוא שתלש מן הגרון את קריאות־השמחה בהתכנס הגדודים. ולא היה להם לכינוסים אלה טעם אילמלא פגישה זו של ותיקים שאין בכוחם לבלום את זעקתם בבואם פתע איש לנוכח פני רעהו. אליק – חברים טובים היו לו.
והיו בנות. אילו מן הטורפים היה אליק, אפשר היה לו לפזר הליכותיו בלא־קץ – אבל הוא לא היה מן הטורפים. ואגב, כמה מהן מוכנות היו לטרפו בכל־פה. נדודיו היה בהם, לכאורה, כדי להקנותו הרגלים של מרבה־נשים, אך הוא למד מהם דוקא את מיתוּן היצר. כאשר העין רואה הרבה – חומד הלב במעט. זו דרכו – שירצה ההיפך ממה שהעין נותנת. דומה היה עליו כי ענין החברוּת עם נערה, דורש שתהיה לו משמעות, מסועפת מאוד, מחייבת מאוד. – ואי אפשר לפטרו במתן־רגש של מה בכך. ואם לא חברות, כלומר בלא עירוי הרגש ההדדי, בלא האמון העמוק, בלא הכבוד המלא אל האוחזת בידך, אל עצמותה, אל חייה – אם לא חברוּת, איפוא – מה טעם?
אמרון עליו בנות: גאוותן, ולא היא. הן משקשר יחסי־רעות עם נערה שעוררה בו עניין – יפה־הליכות היה ורוגע, עד כי אמרו: ראו נא, ראו – השפעתה של זו על אלי. האמת היא שסגולה כמוסה היתה עמו, צניעות שמה, ואותה יעד ליקיריו.
ואמת אחרת היא, שלא היה דבר העשוי לכבוש את לבו ולהכניעו יותר מן היפה.
הנה אותה נערה מבנות־העמק, בהירת־קומה ובהירת־עין, שהיתה מתחרה עמו ברכיבה, בשחיה, בקליעה ולא אחת מכה אותו בזאת וכן בזאת. אותה עונת־חורף שנתקרבו זו לזו ממונה היתה על מחלבת־המשק הגדולה, נטולת החלונות, אשר בה ייעשו תוצרי־החלב ערב ערב לאחר חליבת־היום האחרונה. מאז, אומרים, גדלה חיבתו של אליק למיני־גבינה.
הנה אותה בת־כפר גמישה ושחרחרה, שכל צחוק מצחוקה מפריח תפוחים בלחייה. מה אהב בה אליק, הלא זאת אשר מעודו לא חש עצמו כל כך קרוב אל בית, אל משק וענפיו, אל נערה והנה־אם, כאשר חש בהיותו עמה. כה רבים היו הדברים הבטוחים ועומדים בחייה!
הנה חכמנית זו שירדה לה מעירם של המשכילים והגביהה לבה בכל פלמחאי־המחנה, עד שהגיעה לידי כמה וכמה התנגשויות חריפות עם אליק העשוי לבלי ויתור. אז נתפצחה קליפתה והנה תוכה רך ונעים. לא חכמנית – אלא משכילה ונבונת־שיח, לא גבהת לב – אלא חביבה אחת שאפשר ללמוד משהו במחיצתה.
ואפשר שאלו כולן, ואפשר שהיו גם אחרות, אך עם כולן נהג במידת היושר וגילוי־הלב. מצא בהן מה שביקש בראש וראשונה: חבר – ולפי־כך כה מובן וטבעי שהיה הדבר שכל נערה אשר תארח לחייו, ממילא היא נעשית אחת מן החבורה. הוא הדין בחבריו. היו מהם שכבר עמדו בפרשת נישואין, וכל אחת מן הנערות אשר־עמהם באה בדרך זו אל ברית החברותא הישנה, ברית הגרעין. החבורה גדלה.
כך נצטרפו הם אחד אחד: מחנות, בנות, לילות־אימונים, חניכים, ספרים, ימי שקט או ימי־סער, נופים, חצרות־משק, ויותר מכל – חברים. זה היה הרכוש הגדול, בסופו של דבר: חשבון הפגישות וההיכרויות, רשימת השמות הידועים, הדובבים, ההופכים קלסתר מניה־וביה – הרשימה אשר גדלה והלכה ממחנה למחנה, מעקירה לעקירה – הרשימה אשר בבוא עתה תתחיל מתמעטת מיום ליום, והלב יהיה שותת דמעיו הרותחים.
השקט שלפני 🔗
תל־אביב גדלה וגם יפתה. ניתן היה להריח באוירה שלה כל אותם כספים שזרמו לתוכה במשך שש שנות המלחמה. נתחדשו חידושים מרהיבי־לב – בחלונות הראוה, באפנות־הגברים, במכוניות־הפאר הפרטיות. כל אלה שהיו מנוולים ונשארו מנוולים עושים חיים, והרי זה צועק למרחוק – רק בחורים אלה בחאקי מטושטש, בחורים אלה כבושי־הילוך, עוד אינם יודעים היכן מקומם.
היו ימים של התפרקות. חיילי־הבריגאדה ושאר יחידות עבריות שבצבא הבריטי נהרו הביתה חומרים־חומרים והציבו ברומו של עולם עניין אחד, גדול מכל: להסתדר! הביאו עמם את מפרעות־השיקום של הצבא הבריטי – ושוב הוטלו מעות אל תוך קלחתה של עיר. המחירים עלו, הלילות נהיו עליזים יותר, בניינים נאפו בן־לילה, וארץ זו, שכמה שנים קודם לכן לא נתאוותה לראות בחור אלא במדים – לא נתאוותה עכשיו לראות בחור אלא בחופה ובשיכון.
ההתפרקות הקיפה כל. על מקומם של הכוננות ושל הנקם באו האשליות. מישהו חיכה לפרס שיוטל לו כעצם משולחן המשתה הגבוה. מישהו חשב כי הנצחון שהושג – לנו הוא.
הכל האמיר – משכורות הפקידים הגבוהים, מחירי מכוניותיהם, נאומיהם, תקציביהן של המפלגות – גם מחיר הקפה והעוגה. היתה קצפת, והיתה גלידה משובחה בביתנים שנתייחדו לכך. היו לה שמות מופלאים, ואף מחיריה מופלאים היו. פלמחאי עשוי היה להוציא את כל תקציבו החודשי על סיבוב אחד של “ספיישל” או “בננה ספליט”.
והכל שקע. אם מסתדרים – למה תהיה אתה אחד הטפשים האחרונים? גם תקציבי הבטחון שקעו. לפלמח אמרו: עד כאן. הבטיחו אפילו פירוק מוגמר באחד הימים הבהירים, ימי־אין־חפץ־בהם. אי אפשר היה להגדיל את המסגרת, אי־אפשר היה להרבות מספר מדריכים והמפקדים, אי אפשר היה לשפר רמת־אימונם. המחלקות במשקים עסקו בעבודה מכניסה פחות או יותר, כדי לקיים מנגנון של “חייטים” שתפרו טלאים כל העת. תפרו והטליאו…
החלו לשחרר. בימים שהוצפה העיר בגלי־החיילים המשוחררים, הוטל לתוכה גם גל צנוע ואלמוני, גל של משוחררי־פלמח. מצב־הרוח בחטיבה היה שפוף ביותר. ובכן, אין צריכים לנו עוד. לשם מה כל העסק? והיתה הרגשה: מוטב להסתלק. למה תאבד את נעוריך לריק? – אילו היית חבר איזה משק! אבל סתם נודד ממקום ולמקום? סתם צועני שוכן־אוהל, שאיש אינו צריך לו ואיש אינו מכיר בקרבנו, ואיש אינו מודה לו על קרבנו! לשם מה?
וכאשר בא פלמחאי משוחרר העירה (ואמרו: הרי זה שיחרור־לשעה בלבד; זכור זאת: אתה ברזרבה!) נוכח כי איש אינו יודע אותו, והשנים שנתן – מי יודע אם לא לריק נתנן. והרינה פשטה במחנה: מקפחים את הפלמח, אין מכירים בו. מי שלא היה במצרים ולא נסע לאיטליה – אינו ראוי לא לשיכון, לא למקום־עבודה, לא לתמיכה ולא לעזרה. גבר הדיכדוך, ובחלל האויר כמין נישובת חריפה: איש לאהליך! עת לא רבה תעבור עד שיגויס שוב כל הכוח ועליו, על הפלמח, יוטל הדבר: בהרי הגליל העליון, יהודים מסוריה, מעיראק ומהלבנון, במחנות־העקורים, בין גבולות באירופה, בנמלים, בים, בחופי־הלילה – אך עד אז, עד אותה עת של גאות – ימי שפל רדופים, ימי חול.
איש צעיר חזר לתל־אביב ובכיסו אין פרוטה. כאשר עזב אותה לפני שש או שבע שנים – היה נער שאביב מכלכלו ואמו משכימה להכין לו כוס קאקאו בבוקר. חזר אליה איש צעיר, גבר בעלומיו – וידיו ריקות כשהיו. אין הוא מחזיק בידו אלא מלאכת־החקלאות, וקצת ענייני־מכונות. מדוע לא הלך לחקלאות? היכן הגרעין? ומה על חלומות ההתיישבות? דומה שהכל נתפורר. לחקלאות הולכים רק בחברותא – הרי אין זה עסק, זו משימה. והחברותא – נתפרדה; שנות פלמח מייגעות הפיצוה לכל רוח. קורסים, הדרכה, שליחות, תפקיד – לא נשאר חבר אצל חבר. בעיר אפשר אולי לקבל עבודה; ועם זאת עשוי הפלמח לקרוא לך כל רגע בחזרה… הרגשה של שעת ביניים, בין השמשות, ואדם מוצא עצמו פתע על שרטון…
כזה בא אליק העירה.
ידע ולא ידע מה הוא רוצה. היה בו כמין בטחון בהצלחה, ועמו גם עוז וחוצפת־עשה – ובה בשעה לא ידע תכלית הדבר, ואולי אפילו לא שאל עצמו, אף־על־פי שהשואל קרוב לתשובה ממי שאינו שואל, ואולי משום כך… ועם זאת היה איזה רעב, והיה איזה גירוי: לכבוש את העיר, למלוך בה.
ההתחלות היו צנועות מאוד. את מיטתו בדירת־הוריו קיבל בחדר הפונה אל הרחוב, בסמוך למיטותיהם של שני אחיו, הבוגר ממנו שעסק בשלו והצעיר ממנו, ששקד על לימודיו בגימנסיה ועל הכשרת עצמו להתיישבות – במסגרתה של תנועת־הנוער. ובכן, שאל את עצמו, חזרה לאותה נקודה שממנה יצאתי לפני שש שנים? ודבר לא השתנה? היה בכך משום עלבון, ששוב ושוב יהיו אבא ואמא מקיימים אותך בעמלם שאין לו סוף.
ביקש עבודה בפיזור־מרץ מרובה, והספיק לדבר על כמה תוכניות מופלגות, עד שמצא עצמו בוקר אחד יוצא לעבודה בחברת־החשמל בחאקי דהוי שלא נתגהץ, בצרור־האוכל, במין פיקפוק מוזר בנשמה.
העמידוהו להיות פועל פשוט בפשוטים, עם המון רב, חסר־צורה, שבו עולים חדשים, צעירים אחדים שנזרקו ודאי מכל עיסוק אחר – וכמה מגויסים שנשתחררו, פלמחאים ואף אחרים. טעם מר נלוה לו מיד לעבודתו, וראה שחסידים גדולים בכלל אין למצוא כאן. הופיע מנהל־עבודה, ומיד קפצה בלב שנאה נגדו. נוגשים יהיו בנו?
חילקו אותם לשתי עדות. האחת הלכה למכונית והפליגה. השנייה, ובה אליק, הוכנסה לקרפיף של קורות־ענק, עצים ועמודי־ברזל, וצוידה בסינרים מרובבים. העמידום להיות צבעים.
מוזר היה כל העניין, מוזר מאוד. האם בחברת־החשמל הוא עובד? האם המציאו לו כאן עבודת־חסד, רחמנים שכמותם, בזכות פנקס־מילוי־חובה שלו?
היה עומד ומטייט מכחולו, וראה שאיש אינו מיטיב ממנו. בין כה לכה ישבו לאכול ארוחת־הבוקר, זה קולף ביצה וזה בוצע רבע הכיכר לחם. חש עמון עלוב בין עלובים. הוא שכבר ליחך עפר בכל מרחקי הארץ הנוראים – יישב כאן בין רחוב לסמטה ויקלף ביצים קשות?
מעניין לעניין החלו משיחים, החלו נודעים איש לרעהו. חשש שיגיעו גם אליו בשאלותיהם – וקם לשוטט בין העמודים. משראה, כי גם בכך אין טעם ושב אל החבורה – כבר היו הכל שקועים בשיחה ערה של פועלים על ענייניהם, משכורת והעלאת־משכורת, תנאיו של פועל יומי וחודשי – להבדיל מגן־עדנו של קבוע, מנהלי־עבודה ופגיעתם הרעה. עכשיו, חביבי, כך: או שתשלים עם העובדה שאתה נכנס אל הפרולטריון, או שאין לך מה לעשות כאן.
עגום חזר הביתה. פתאום התגעגע לערב של נחת באחד המשקים: שיחות־האוהל, ריעות החברים, הבדיחותא. לא ידע אם יקום מחר לעבודה אם לאו, ומשקם – ואחד פיקח שבתוכו אינו מניח להם למצבי־הרוח שירימו ראש – אמר אל לבו: מדוע לא אעשה שמח מכל העניין כולו?
במשך כמה ימים ניסה לעכל את מקצוע הצבעות. נעשה העליז שבחבורה, ואהבה גדולה נתאהבו בו אותם פשוטי־הפועלים, שלא כל יום נופל לתוכם מין חומר־נפץ שכזה. לאחר יומיים־שלושה כבר ידע אפילו משהו בהלכות־צבע, שלא יכול להסתלק מטבע שלו: לבוא עד חקר דבר, ללמוד – ולדעת. בסופו של השבוע קפץ מצב־רוחו בבת־אחת לעילא בהשפעתו של התשלום הראשון. ובכן, עשה משהו! ואלו לאחר השבת, לאחר שנתמסמס כל אותו סכום בין לצרכים של ממש, בין לפזרנות סתם – שב והיה מדוכא כבראשונה. משנתקבלו שוב באותו קרפיף – ושוב אנשים חדשים בקהלם, ושוב עמדו עליהם מנהלי העבודה לפלגם לשתי עדות, אמר אל נפשו: לאו, עם הצבעות גמרתי! קפץ ונצטרף לחבורה הנוסעת, אף־על־פי שלא העלה אפילו על דעתו להיכן מכוניות צפופות אלה הולכות.
כשם שקלטום כך פלטום ברחובה של עיר, לאחר נסיעה קצרה ביותר. אחריהם הושלכו כלים, חוטי־מדידה, סלי־גומי. נשארו עומדים אצל מחפורת וחוליה שלה בסמוך, בין כביש למדרכת, ומין מנהל־עבודה קטן וחדש התחיל צורד מיד ברוב־רגש.
אליק חש את סרבנותו גואה בו כמין חומר של ממש. לא זו בלבד שמצוָה היא להכעיס מנהל־עבודה כשזה שחבש לו כובע־פקק לראשו והושיב עצמו עם רמים, אלא כל כולו של עסק־החפירה לא נראה לו, וכמדומה: מן הפח אל הפחת. שהה ופהה מכאן לכאן ובעל כובע־הפקק נתן בו עינו. ירד לבור והחל מגרד עפר־כתליו. רע ומר היה. מעל הפסיעו אנשים שהיו ממהרים גם לכאן וגם לכאן; בסמוך, על פני הכביש, חלפו מכוניות עם יושביהן השאננים בתוכן, וכאן רק אתה – עבדו היחידי של הרחוב הגלוי. הדבר נראה אוילי ומעליב גם יחד. פתע עלתה בו מחשבה של שטות, וזו נעשתה מציקה וטורדת מרגע לרגע. הנה עובר כאן אחד מהחבריא ורואה אותו. שלום אלי, מה אתה עושה כאן? – הוא מגמגם משהו. אבל זה לא הסוף. למחר הלה בא למחנה, למשק, למטה הפלוגה. אתם שומעים – פגשתי את אלי. איפה? ברחוב, בתל־אביב. מתחת לפני הכביש. מה? – חי נפשי, חופר בורות ברחוב אלנבי. חה־חה־חה… עכשיו דומה היה כי הכל עוברים ומתבוננים בו. ביקש לכבוש פניו, ומרגע לרגע נעשה הדבר גרוע יותר – עד שנעשה כבד מנשוא. צריך פשוט לקום וללכת. אבל כיצד? הרי אתה, בין השאר, כבר בן־אדם מבוגר! ובכן, אהיה חולה וגמרנו. זכר שזה כבר החליט בלבו ללכת להיועץ עם רופא מומחה בעניין ברכו הימנית, שנחבלה בשעת־אימונים ואף פעם לא חזרה לתיקונה השלם.
בקפיצה היה מחוץ לחפירה. כן?.. הייתי מעיף לו את כובע־הפקק שלו בשמאלית אחת.
אני חולה, אמר, וידע כי השקר מפיץ את ריחו הרע מסביב.
מנהל־העבודה החויר. אפילו עד כדי ליגלוג אין בו חיוּת. זהו עץ יבש. ופתע נזכר: ואני אדם שכבר פיקד על שלושים איש בפלמח, אני ממכף מוסמך, אני – מדריך פלוגתי, מדריך גדודי בספורט. אני משהו – – וזה מה? שרץ זה – מה הוא?
מנהל־העבודה שאל, מה קרה, ואליק חזר והימהם. אני חולה, אמרתי לך.
אתה לא חולה, אמר כובע־הפקק, אלא אתה בטלן.
תיכף אראה לך מי בטלן, אידיוט!
זה היה פשוט בלתי אפשרי. גם אליק חש מיד שחרג מכל גדר. אבל משום כך נתכעס עוד יותר; שמט את כליו – והלך. פשוט הלך.
אתה יכול לא לחזור, שמע קריאה נקמנית מאחוריו, ופתע היה קל, ורגליו נשאוהו לסימטה הקרובה, והישירו בדרך הביתה.
כלומר, בן יקיר, לא נאה לך לעבוד, הא? וכזה אתה, ואינך בוש כלל, בררן אתה: לחפור? – לא, לצבוע? – לא. כלומר, מלאכות מבזות יש ומלאכות נכבדות יש, כלומר, כמו כל תולע־בורגנים קטן שגמר את הגימנסיה והלך ללמוד “עורך־דין”, והשתמט מן הגיוס, הא?
מיליוני פועלים יש שלא ראו בחייהם דבר זולת אֵת־החפירה וכובע־הפקק אשר לנוגש. והרי אתה הוא שחשבת פעם, כי יש להתגאות בתואר פועל, לא כך? פועל חקלאי היית. ואלו בעיר? – בעיר לא? שם, בכפר, כולם עובדים. וכאן? – שיעבדו אחרים. כאן יש מעמדות – ואתה רוצה במעמד שאינו עובד, לא כך? שאינו מתלכלך, שאינו מתענה, לא כך? כלומר כבר בחרת לך את מעמדך – ואת כל אלה הפועלים השחורים, משאיר אתה מאחוריך. בלא נקיפת־לב. מדוע מוּתר היה לכל אלה שנשארו שם לחפור תעלות ברחוב אלנבי – ולך אסור? – אגיד לך מדוע – משום שהם מוכרחים להביא את הפרוטות בערב לתינוק, ולאיזה חדר באחת משכונות־הצריפים – בשעה שאתה יכול לרדת הימה – להתרחץ. כיכר אחת של לחם הוא המבדיל ביניכם, ותו־לא. אריסטוקראט! חלוץ ביקשת להיות. בבקשה… – לא! לחפור תעלות – לא! לצבוע – לא! ואם היית נזרק לעבודה בכוח הרעב? כאשר יש הורים אפשר להתפנק. פלמח לכאן, פלמח לשם – במבחן לא עמדת, הודה בכך.
דומה היה לו שהוא יודע את התשובה לכל: בודד הוא. אילמלא היה בודד היה נוהג אחרת. אילו ידע, למשל, לשם מה הוא עובד, לשם מי. שהרי אם לעצמו בלבד – צריך למצוא תכלית בחיים, וחפירת־תעלות אינה תכלית. אך אילו לשם אחרים – הרי הם התכלית. אילו היה בחברותא, כשם שביקשו פעם להיות, כלום היה בודק בעבודתו?
אכן, הרגשה זו של בדידות הסבירה לו גם את כל אותה חולשת־דעת שהיה שרוי בה מאז נפל לתוך מהומת־העיר, ובה בשעה עוררה בלבו מין התקוממות, שתחילתה תהייה על גורלו וסופה החלטה של עיקשות: הריני חורג מכך, ויהי מה.
בין טורי אילניה של השדרה המגוזזת כבר נתעודדה עליו רוחו, כלום אין העולם שייך לאנשים אינם יודעים מהי עצבות? עכשיו ידע כי גם הבדידות אינה עיקר צרתו. עיקרה הוא בכך שהלב ריקן: הולך ואינו יודע אנה. ויש רצון למשהו גדול מזה. כל שצריך הא לקבוע מטרה, ותהא מופלגת, בלבד שאפשר יהיה לחתור אחר כך ללא־ליאות, אל הגשמתה הגמורה. נניח: טיול בעולם. אפשר לעלות בספינה כמלח, ולו גם פשוט שבפשוטים, אף כי באמתחתו של הנידון כמה סגולות מובהקות, לעלות בספינה ולשוט מארץ לארץ ומנמל לנמל. צריך להתחיל מחר להתעניין בדבר. ואפשר גם לצבור קצת כסף לשם כך. כן, לעבוד ולצבור קצת כסף. נכון מכל יהיה אם תעבוד ותצבור את הכסף בימינך, ובשמאלך תעשה את כל ההכנות לשם ההפלגה הגדולה. עכשיו ייראו כל הדברים באור אחר. טיול בעולם אינו מסע־תענוגות ואינו בקשת־מפלט. טיול בעולם הוא בית־ספר גבוה. יבוא כאן יומן של המלחמות, יבוא כאן יום לבניין־בית – אבל בעוד האדם צעיר, בעוד קלה עליו התנועה – חובתו היא, לכל הרוחות, שיריח קצת ריחות־נכר. ומשמע, ישנה מטרה. הלב מבקש משהו גדול מזה. עכשיו לא איכפת לך במה יעבידוך, העיקר שתצטברנה הפרוטות הדרושות עד שאתה מכשיר את הקרקע לאותה הפלגה. ואולי יהיה זה משהו אחר, מי יודע. העיקר: להתחיל לארגן את החיים. מחר חוזרים לעבודה.
כאשר נתקרב הביתה ותפש פתע כי יש להתקין תחילה את סיפורו מכל צדדיו, תפש גם כי יתכן שלא יהיה כה קל לחזור מחר לעבודה. שוב רבת עם מישהו. אליק־אליק, אמר לנפשו חציו שוחק וחציו זועם, כדרך כל הנוזפים אשר נזפו בו מאז ומעולם, עד מתי תהיה רב עם הממונים עליך? אפשר לחשוב כי בלי מריבה אחת לחודש, לפחות, אינך יכול לחיות. תולדות המריבות והמלחמות אשר לנער אחד שבגר והיה לעלם, ואחר־כך עמד מהתבגר, ובעיקרו נשאר ילד. כך? עם המורים בבית־הספר, עם המנהל במוסד החקלאי, עם מפקדי הפלוגות בפלמח, עם מרכזי־הענפים במשקים, עם מנהלי העבודה בחברת־החשמל בתל־אביב. ומה יהיה הסוף? צריך יהיה להכין פתק כי הפועל שסרח אמנם חולה היה, וכן צריך יהיה לגייס כל כוח־השיכנוע על מנת שלא יושלך אותו פועל בעד כל הפתחים.
לא השליכוהו. מנהל אחר, גבוה על גבוה, הזמינו לשבת ושאל כיצד זה, באמת, מרגיזים אדם שהכל יודעים כי הוא ממש חולה־עצבים. אליק לא ידע להשיב, כיצד זה, אלא הבין שכובע־הפקק היה חביב על האחרים לא יותר משהיה חביב עליו. על שאלתו של המנהל ענה כי הוא בעל־מקצוע, ובקשתו שיעבידוהו במקצועו. אבל אין אצלנו צורך בחקלאים, ותשובה זו הרי היתה ידועה לו עוד מיומו הראשון במקום. עכשיו רק הוסיף מה שנשמט מדעתו במבוכת אותו יום ראשון: מכונאי אני. והפעם הכין עצמו כהלכה, ותעודתו בכיסו. הפך המנהל והפך בה, וסופו רשם לו כמה מלים והפנהו אל מוסך־המכונות הראשי של החברה. אם יסכימו לקבל אותו – לא תהיה התנגדות מצד ההנהלה.
וגם הם היו בסדר, והסכימו לקבלו. אלה היו אנשים אחרים לגמרי. פועלים ותיקים, מושרשים ומעורים במקום עבודתם, במעמדם ובמלחמתם, אנשים משלנו, שאפשר לדבר עמם, שאפשר לכבד קצתם ולחבב מרביתם. כאן היו חברי “הגנה” ששמחו לקבל לחברתם פלמחאי אמיתי, וכאן טוּפח וסוּעף הוי של מקום־עבודה, הקובע בך את ההרגשה, כי נתייצבה עמידתך, ובתוך מסגרת־של־ממש אתה נתון. התערותו של אליק היתה מהירה, כיד סגולותיו וחביבותו הטובה עליו. עד מהרה נעשה אחד מן החבורה, בלבושו, בפיח־מצחו, במידוד־תנועותיו. מהם שנעשו ידידיו, ושניים־שלושה אף מקורבים־שבמקורבים. מפעם לפעם היה משוה עמידתו כאן לעמידתו בסככת־המכונות של בית־הספר החקלאי, בצד מורהו האהוב, שהיה ידוע כאן לרבים. מקום זה חש אליק כאילו ריתק חוליותיהן של שתי שרשרות, ונעשה חיבור חדש בחייו. נמצא שוב טעמה של העבודה – אלא עכשיו לא היתה זו עבודת־תלמיד, אף לא עבודת מגויס־לשעה, אלא עבודת פועל.
ללא פירצה מתנהלים היו חיי־המוסך, על הפסקות־אכלם, על מנהגיהם, על סולם־שררותיהם. האנשים ידעו יפה זה את זה, ובאוירה החברתית המלאה חש עצמו אליק כעושה בתוך שלו. העבודה בנחת התנהלה, בלא נוגש ובלא משגיח. היה משהו מעורר כבוד באותה קפדנות אשר בה חזר ונתרחש כל דבר מדי בוקר. אין אדם תולה את מעילו אלא במקומו, אין אדם טועם כזית אלא בשעתו – ומי אינו יודע כי את כוס־התה הריקה של המכונאי הראשי אפשר למצוא תמיד מאחורי הטראנספורמאטור?
פעמים היו פורצים דברי־ריבות, והדבר שימש נושא הגון לשיחת כמה שבועות; פעמים היו עוברים ימים שקטים, ללא־רוח; ופעמים היה סתם שמח, סתם דיצה ורינה באולמיו הנרחבים של המוסך. ברגיל היה אחד הצעירים פותח בשריקת מן ממיני־הזמר הנפוצים. מיד נתלוו אליו אחרים בנעימה ובנהימה, וסוף שהיו אף הותיקים מצטרפים בזמרת־גרון ממש, שכל כלי אחר אינו לכבודם, ומבמבמים חשאית בין בורג לכפתור. חיבה גדולה נודעה לנעימות־של־חסידים, ולא היתה טובה לכך משעת אחר־הצהריים של יום ששי. אף זה מן הדברים שחיבב בהם אליק בותיקים ביותר – אוצר־חכמתם העממית, בניגון ובבדיחה, במשל ובשנינה. משהיו חפצים להשמיע דיבור מחודד באמת, בלשון אמם השמיעוהו, יידיש, ופניהם כטועמים אחד מששים. אליק כבור סיד היה, שלא לאבד טיפה מעניין חדש זה שמצא לו. את בני־ביתו ואת חבריו היה מפתיע בפתגמים של חכמת־חיים וכולם לשונם יידיש. גם זו ממיני ההתגדרות שאדם מתגדר לו ומתנאה בפני חבריו; ורק החפץ־להעמיק יִראה באליק פועל־המוסך קו שאינו מניחו מילדות: הנטייה להזדהות עם הסביבה כל אימת שהיא רצויה ללבבו.
ובמוסך פגש גם את אלה אשר הוציאוהו מתוכו – את הנהגים. באים היו עם מכוניותיהם, מסיעים אותן ברוב־כבוד לאשר ייאמר, ואחר־כך מטיחים מאחורי־גבם דלת־תאם, ומפתחותיהם הכל־יכולים מצטלצלים ברישול בין אצבעותיהם הרכות. אלה חיים! טעמה של נהיגה היה ידוע לו לאליק עוד מימי־החטיבה ועכשיו החלו געגועים חומרים בלבו אל כל אותם מרחבים הנגמעים בטיסת־גלגלים. סדרי־עבודה מקודשים ומקובלים שבכאן – הריהם, בעיקרו של דבר, שיעמום אחד גדול; ולאחר שהכרת לדעת את האנשים והתמחית במקצוע עד מדרגתו של האחד שמעליך, ויותר אין לעלות – מה ימלא את הלב? שוב ניקוי־ראש ושוב החלפת־שמן, ובכן? עד מתאי אפשר להסתובב בדל"ת אמות של מוסך בעיר ולומר: זה עולמי?
באותה עת החלו מכנסים את משוחררי־הפלמח לפגישות דו־שבועיות של הרזרבה, והסתבר כי משהו מתחיל שוב לזוז. אדם חופשי אינך ולא תהיה, זאת עליך לדעת, אליק חביבי, אמר לעצמו וחזר ואמר. אתה שייך למשהו ומקושר לחיים ולמוות. וכאן תהא נודעת חשיבות יתירה לרב־צדדיותו של הלוחם. אם נצטרך להרים ידינו כנגד הבריטים – צריך שנהיה מצויידים בכל ומוכנים לכל, והמפקדים בראש. צריך להצטייד בכל תעודה אפשרית, וצריך להתקדם בלא־הרף. וגם לשוטט הרבה צריך. להכיר הכר היטב כבישים, בארות, בניינים ציבוריים, דרכים צדדיות.
ההחלטה גמלה: הוא מוציא רשיון־נהגות, והוא עובר לעבוד כנהג בחברה. הרי זו מלאכה המוליכה למרחבים, הרי זו מלאכה של כיבוש הארץ… ונוסף לזאת ישנם הרי, בינינו לבין עצמינו, כל אלפי הנימוקים הקטנים, הזדוניים, בני־הרגע, העושים את הנהג למלך במסיבו: האפשרות לגשת למקום זה ואחר שבו ידידים, לעשות טובה למישהו בדרך, לשוטט בעיר עם טנדר מהודר, לנצל את סוד קפיצת־הדרך לשם הנעמתם של החיים; והוי, רבונו־של־עולם – להשתחרר מן התלות בשירותי־האוטובוסים הציבוריים!
אמר ועשה. לא דרושים היו לו אלא כמה קילומטרים של אימון וליטוש. נזדמן חבר, אחד המחזוראים שלא איבד שנותיו בפלמח אלא דאג לביתו ונעשה בעל מכונית־משא, והלה נטלו עמו לכמה נסיעות ארוכות, נסיעות־עבודה, שבהן נעשה האימון והליטוש גם יחד. שזוף וצוהל חזר אליק מנסיעות אלה ולאחר ימים מעטים הלך להבחן, נכשל (“אצל האנגלים הארורים האלה יש פּרינציפּ: בפעם ראשונה אין עוברים!”), לא נואש, חזר לעבודה, שב להבחן כעבור שבועיים – וקיבל את רשיון הנהגות שלו.
בבית ערך מסיבה לחבריא (בינתיים תוכפת הרזרבה את פגישותיה, ומדברים על פעולות של ממש, מתוך כך מתעורר הלב בקלות להשתוללות שמחה עם כל סיבה קלה) ובמשרדי־ההנהלה העביר עצמו (פה ושם רגעי־היסוס וחרדה) לאגף־הפיקוח על הרשת הכללית בתפקיד של נהג־טנדר, עוזרו ויד ימינו של מהנדס ממהנדסים.
ומה על החלומות? וההפלגה מה תהא עליה?
זכר ולא זכר. אולי אין החלומות אלא כמין סם־שכנגד בשעות מציצת־הנפש? מכל מקום, היה מרגיע את עצמו, בין כך ובין כך הריני מתקין עצמי להגשמתן של כל התוכניות הגדולות… רק סבלנות…
בעיקרו של דבר לא היו לו לאליק ימי־עבודה טובים מאלה, ומכוחם נוכח כי נסיעותיו הובילוהו שוב אל אהבותיו הגדולות, הבלתי משתנות: אל הכבישים, משוכות־הפרדסים, מרחבי־השדות, שוּלי־התפרחת אשר להם ומעניות־האדמה הרצות אל האופק, התנועה, עצם התנועה המהירה והגומענית, גרמה לו אושר פשוטו כמשמעו. מעתה לא עבר עליו יום בלא שתהא מכונית תחת ידו. יפת־תואר זו הפכה לחלק מחייו, ופעמים היה עומד ותוהה, כיצד יכול היה לחיות קודם לכן – בלא פעימת־מנוע זו, שכמוה כפעימת־לב, ברוּצה אתה חי ובעומדה אתה מת. דומה כי כל סגולות־הנפש אשר לו, החשובות והטפלות גם־יחד, מצאו את חיבורן בנקודה זו שבה היו ידיו לופתות את הגה־המכונית או מסיטות את מהלכיה תוך כדי תנועה שאין לה הפסק.
יצר־ההרפתקה וחיבת המשחק והספורט הם ששיוו לכל אחת מנסיעותיו איזו שלימות, איזו המשכיות של עלילה. צריך היית לנסוע עמו כדי לחוש את הסגנון שבנהיגתו, את האופן שבו היה מאחה קילומטר לתפנית, חוט־השערה שבטרם־תאונה אל שיוט נהיר במרחקיו של כביש ריק. כל נסיעה מנסיעותיו נצטרפה בסופו של דבר לסיפור־מעשה שלם, מרתק ומשעשע.
אהבתו למכונה ולטיפול בה קיבלה את סיפוקה המלא. במוסך קידמו תמיד את פניו כבן־בית ואם היה צורך בתשומת־לב מיוחדת לגבי תיקון זה או אחר – ידע כי תינתן לו. אף־פעם לא הניח להם למכונאים שיטפלו במכונה ללא ידיעתו או שלא־בנוכחותו, וכבר אמרו עליו שהוא גרוע מאם טורדנית שבאה אצל הדוקטור עם תינוקה.
יצרי־שלטון ומנהיגוּת שהיו רדומים ומטופחים בו חליפות במרוצת השנים האחרונות (ראֵה בית־הספר החקלאי, ראֵה שנות הפלמח) נתיישבו גם הם יפה־יפה עם בעלוּת זו על מכונית שכוחה במתניה וזריזותה בגלגליה. לאמור, כי לא היה מתהדר התהדרות סמויה או גלויה במכונית – הרי זו התעלמות מאחת המפורסמות שאינן צריכות ראיה. פתוח־לב היה – אף זה נכון. מעולם לא זחה דעתו עליו משיתננה על עובר־אורח, על חבר או על פועל שטובתו תלויה בחסדו. אבל אם רואה היה לפנים בנהגים שהם מוליכים עצמם קצת אחרת בעולמו של הקב"ה, ומין הילוך מיוחד יש להם משלהם – לא שהה עכשיו הרבה עד שקנה לעצמו הילוך מעין זה, והיה בו, היה, קורטוב של ראוה מפקידה לפקידה. ומי יכחיש שהיתה בו באליק מידה קלה של גנדרנות, שהוסיפה תמיד נופך משלה ליופיו הטבעי, המלא וגלוי־הקוים?
נוסע היה כשד, אבל יציב וחזק היה בנסיעתו, ושומר־חוק. ככל דבר אחר ביקש להגיע ואף הגיע גם כאן אל פסגתה של השלימות, ורבים מבעלי־הנסיון העידו בו כי היה הטוב בנהגים שנקרה להם על דרכם מעודם. עם שפעלו חושיו פעולה אינסטינקטיבית מלאה בשעת־נהיגה, ועבודתן של שתי הידיים ושתי כפות־הרגליים היתה מהירה ונמרצת מכל שיכלה לקבוע או להשיג דרך־חישוב רגילה – לא הפחית מכל זאת את פיקוחה של המחשבה על תנועותיו ועל תמרוניו. אהב כי יחוש את משמעתה של המכונה, את צייתנותה המנהמת של חיה זו שנער נוהג בה. לא הניח לסירכה הקלה ביותר שתתמיד בה, אלא מיד נטפל אליה לגלותה ולסלקה. אף־על־פי שעשוי היה להשתתף בשיחה תוך כדי נסיעה – לא חדל מלהקשיב לזמר המנוע אף לרגע אחד, וצרידה כלשהי עוררה את דאגתו אשר לא נתקררה כל עוד לא נמצא שורש דבר. במכונית זו, שכולה כתיקונה, אהב כי יחוש מלוא משמעתם של אברים סוכי־שמן. הנה תפנית חדה לפניו בכביש, צומת־דרכים. הוא שומט רגלו מדוושת־הדלק ונותנה על גב דוושת־המעצורים – להאיט קמעה מהלכה, בשעה שהמנוע מרטן ריטון של הרגעה פורתא. שמאלית לוחצת באחת על דוושת־המצמד, ימנית מרעימה מלוא־הדלק, חדלה, והיד מטיסה את מנוף־המהלכים אל תפישתו במהלך שני. אד רק אז משחקת השמאלית את תפקידה העדין, רב־הרגש: אט־אט היא מרפה מדוושת־המצמד, ואז, בקול יבבה רבה ובעוצר־כוח כבוש־מהירות, חש אתה כיצד חוזרת המכונה ונצמדת אל מנוע שלה – במהלך אטי, מהלך של התאפקות, מהלך שני.
בירידה תלולה – על אותו מהלך הוא סומך, בעליה תלולה, רבת־עיקולים, יש והוא מנסה כוחה של מכוניתו, עד מתי תהא אצה בשלישי? – וברגע אחרון, בטרם תפסיד תאוצתה, הריהו מעביר אותה לידיו הבטוחות של השני, שמושך אותה מלוא־כוחו במעלה הדרך. “שמע” – היה אליק משנן בחבורה של בעלי־מקצוע, “אם אתה תהיה בסדר – גם המכונה תהיה בסדר. הכל תלוי בך!”
אף־על־פי שלא היה להם דבר שיחברם זה אל זה, חוץ משעות־העבודה המרובות שבילו בצוותא, נקשר אליק אל חברו ורבו, אל המהנדס שהיה מוליכו ומסייעו בעבודתו. אדם מבוגר זה, מטופל במשפחתו, טורחה־ומשאה – אדמת מַטעו נכרית היתה לחלוטין לגבי אליק וספירות־חייו, עלייתו ארצה, לפני כעשר שנים, עלייה פושרת היתה, בלא התכוונות מיוחדת ובלא דביקות מיוחדת. סמוך לעלייתו נתקבל לעבודה במקום שהוא עובד עתה, ובודאי לא יזוז ממקום־עבודה זה עד שיהא עובר־ובטל. הדהימה ואף הרנינה פעמים בורותו בענייני־הארץ, באלף־בית גיאוגרפי שלה. יש טיפוסים, אמר אליק בלבו, שבשבילם תל־אביב היא ארץ־ישראל. אבל ראה כי הם רבים והולכים. ואולי הם מה שקוראים “היישוב”, ולמענם ובשמם אולי כל המלחמה הגדולה.
ואף־על־פי־כן נתקשרה מין חיבה מוזרה, ואפילו היו מתגאים זה בזה: אליק במעמדו של המהנדס, שמופקד על מחוז־פיקוח גדול, וחברו בנהג־הטנדר אשר לו, בלשון ערבית השגורה על פיו, בזריזות פעליו, ולבסוף במעשה אחד שהיה והציל את חייו.
המהנדס חש באשמתו, ומשום כך נתגלגל ותקע עצמו למקום שאינו צריך, והביא על עצמו סכנת־מעיכה נוראה. אליק טען, כי לא כדאי להיכנס אל הפרדס במכונית, כין שמכיר הוא בפרדסי־הערבים שהם מלאים מהמורות ובצעי־מים, ושומר מכוניתו ירחק מהם. המהנדס אמר: ניכנס עם המכונית. היה יום חם, והעייפות רבה היתה, ולא נותר בו כחו בשביל לעשות כל אותה הליכה ברגל. כניסתם עברה בשלום, ולאחר שבדקו מה שבדקו במשאבתה החשמלית של באר־הפרדס, שבו לצאת על עקבותיהם. בגשר־הארעי המתוח מעל לתעלת הכביש, בין שער־הפרדס לכביש עצמו – אירעה להם תקלה: גושי־עפר אחדים התמוטטו, קרש שהרקיב נתפצח – וצלע שמאל של המכונית נתלתה בריחוף־גלגלים, כשמוט־שדרתה יושב ברכיבה על שארית־הגשר הקיימת.
המהנדס נעשה מיד מר־נפש, ואלו אליק נעשה מיד מקור להלצות ולבידור־הדעת. חלץ את הג’ק, המנוף המרים, נשתופף מתחת למכונית – ולאחר שקבע לו מקומו החלו כרעיה האחוריות של זו מתרוממת אט־אט וניצבות על זרועו האחת של המנוף. ועכשיו? עכשיו צריך לחכות לאיזה נהג שהיה בן־אדם, ונוסף לכך שיעבור כאן במקרה, ונוסף לכך שיעמוד, ושיהיה לו ג’ק בכליו – ואז נרים את החלק הקדמי – ונכניס קורה מתחת לגלגלים – וניסע. על כל פנים – צריך למצוא קורה. עמוד אתה כאן ונסה לעצור כל מכונית העוברת. ואלו אני אכנס חזרה לפרדס – ואנסה להביאם שיעזרו לנו.
הכרת־פניו של המהנדס העידה בו כי משהו תוסס בלבו. בטרם הפנה גבו להיכנס לפרדס עוד שקל אליק: להזהירו שלא ינסה להציל כאן את המצב בלעדי – או יש לו די שכל משלו? אך לא אמר מלה, והתחיל הולך. לא העמיק לכת – עד שהגיעו קול־חבטה ומיד אחריו גרגור־חרדה מחונק – וביעף הסב מרוצתו לאחור. המראה היה מצחיק ביותר, אבל מיד ראה שהוא גם נורא ביותר. זה היה כשועל שנתפס במלכודת. מתחת למכונית רבץ – כשצלעה השמאלית מעיקה עליו במלוא משקלה. אינך יכול לצאת? ראה שהלה פניו מאדימים, בין מפאת מאמץ, בין מפאת הכובד שעליו. נרכן ולפת ציר אחורי להרים ולהקל המשא כלשהו – אבל היה כבד ממנו. עתה החל חברו מפטיר ברהיטות הברות של תחנונים: “אלי – מהר. כבר אין לי כוח. מהר…” במנוף המרים אי־אפשר היה להסתייע משום שתקוע היה בין גף־המכונית לקרקע הגשר, ואפשר שבקורטוב אחיזתו הציל את הנלכד ממיתת־חנק.
אלא שמצבו הלך ורע. זעק לו אליק: “ארוץ ואביא עזרה. יחד נרים את המשא!” אך הלה עצרו ביבבה־של־פחד: “אל תעזוב אותי. יש לי אשה, יש לי ילדים. אלי. אתה מוכרח להוציא אותי. להציל אותי…”
אבל איך? הרי אי־אפשר לו לאדם אחד שיסיט משקל מעין זה? – וההברות מתקטעות והולכות: “ילדים יש לי… מהר, אני נחנק… אל תלך. הוצא אותי… הוצא…”
פתע הבחין אליק בלחלוחית־של־דם שנתפשטה על שרוולו של הרבוץ, מקום שמחצתוֹ המכונית הקורסת. באחת נצטברו כוחות לא שוערו ושב ללפות באשר תפש. פשק את רגליו. ריכוז, אמר לנפשו, ושיוה עצמו עומד בקרב־שרירים, לפי מיטב אימוניו וכוחו. עכשיו, סינן אל חברו, ברגע שאני מרים – צא מתוך ההפיכה. שומע?
“הרם… הרם…” שמע גניחות רסוקות – ובשלחו גניחתו שלו מעומק־חזהו, חש את מתניו וכרסו מצווחים מעוצם המאמץ – והמכונית ניסוטה ונתלתה באויר. עד קצה גבול כוחותיו החזיק מעמדו של המשא – ואחר־כך, בעצימת־עיניים, שמטו אט־אט למקומו. גופו היה כמחותך לשניים, דווי ורופף, ועוד שעה קלה נשען על חלון־המכונית בנשימה דחופה ובלא־דעת. משננער ומצא את חברו – היה גופו המגושם והמבוגר של זה מפורקד בצלה של גדר־הפרדס, וידו המחוצה חבושה בממחטה לבנה. חיוכו הביע רחשי תודה אין־קץ, ובקשת־סליחה, וכל אותם דברים מעורבבים ברוחו של אדם שנחלץ זה עתה מיסורים נוראים והוא נבוך ונרעש ובוש גם יחד.
אחר־כך בדקו את מקום־החבלה ונוכחו לדעת כי לבד ממספר שריטות וכתמים כחולים פה ושם – לא קרה דבר. בינתיים נזעקה מכונית־משא אחת לעזרה, ושני ערבים סקרניים וטובים עד־למאוד הטריחו עצמם מעל חמוריהם – והטנדר נחלץ מתקיעתו ונתייצב שוב על ארבעה שלו. כאשר הגיעו העירה התירו לעצמם קיצוץ כלשהו ביום־העבודה ובעת שנפרדו זה מעל זה אצל ביתו של המהנדס נטל הלה פתע את ידו של אליק ולחצה בחמימות שעה רבה. אפשר שביקש לומר משהו – אך לא עלתה לו? אליק נתחייך אליו: “זה בסדר. זה בסדר.” לא חפץ לספר לו שעדיין הוא חש בשרירי־מתניו ומין פיק־ברכיים מוזר מַשרה חולשת־תרדמה בעצמותיו. מכל מקום – מאז נתעשר הקשר שביניהם בהערצתו החמה והכנה של האדם המבוגר והמגושם אל מצילו הצעיר. ידידים טובים היו.
תשומת־לב רבה הקדיש אליק לערבים שנקרו להם אגב־עבודתם. ידע שצריך ללמוד אותם, להכיר היטב את מפעליהם החרושתיים, בארותיהם, תחבורתם. אבל לא היתה כאן רק תכונה לקראת שעת־חרום, היתה גם סקרנות של כוונה טובה. בבארות־הפרדסים מצא תמיד את הדמות הידועה לו מאז, שומר־הפרדס המתגורר עם משפחתו וחמוריו בבניין־הבאר, תמיד נכון לשיחה, תמיד מפויח ומזוהם, תמיד מרים פתע קולו בקריאה, על־מנת שיענה ממרחקיו המהדהדים של הפרדס. ביפו עשה אליק חיים טובים, שהיו מקבילים את פניהם בדברי־תקרובת, כיאות לשלוחיו של החשמל, והיו מכניסים אותם לפני ולפנים בבתי־מגוריהם, בחנויותיהם ובבתי־מלאכתם האפלים. אמר אליק, יפו מעניינת פי אלף יותר מתל־אביב. מדוע? משום שבתל־אביב, להיכן שתיכנס – יודע אתה מה מחכה לך. דירה של שני חדרים, מזנון, שולחן, מקרר, ספות, ואַן־גוך, מגבות על קולב. אבל ביפו? – ביפו אף־פעם אינך יכול לדעת מה מחכה לך מאחורי הדלת הנפתחת. היה מרבה לספר, לזכור ולספר, באותו ארמון מוצנע של אחד העשירים המופלגים דשם. לפי הכניסה, אמר, לא היית מנחש בשום פנים ואופן שזהו ביתו של אחד העשירים הגדולים. איזה קיר מטושטש בחוץ, ואיזו דלת – אבל בפנים! מראות – על כל הקירות, על הרצפה. האיש הזה ראה את עצמו יותר מכל אדם אחר בעולם. וציורים – אתה יודע: איסטמבול, גיבור הורג נמר, מלחמה עם חיילים שכובעיהם אדומים, ורדיו ענקי, וספות ענקיות, וכורסאות שפילים יכולים לשבת בהן, ושני מקררים חשמליים. שניים! אחד־עשר חדרים! – ואת הנשים אף־פעם לא הראה לנו…
ופעם נכנסו אצל מכונאי, חרש־ברזל, שהחזיק סדנה קטנה ואפלה בקרן שני רחובות. המכונאי, גבר יפה בגיל־העמידה, דיבר עברית רהוטה. איש חיפה היה בעיקרו, אך העביר את עסקו ליפו ועבר עמו ועם משפחתו. בנות יש לו. מכונאי טוב היה ומסודר. ברשותו כמה מכשירים משוכללים וחדישים. היה מדבר על הבנה שבין בעלי־מקצוע. על כך שאדוניה של יפו אינם מניחים לפתחה באמת, הרי היתה זו יכולה להיות עיר מצוינת. על הדלות השוררת ברחוב, על ההזנחה. אחר־כך ציין בשחוק של אכזבה כי מנהיגיהם של היהודים אינם יודעים למי להושיט את ידם. עד שהם מכרכרים להשיג את הכרתם של כל הצבועים המנוולים מן האדונים של היום – מדוע אינם הולכים ישר אל אנשים ישרים הרוצים בכנות לעבוד בשקט, ולשמור על השלום? לא איכפת לי ממי אני מקבל את החשמל שלי, אמר. אני צריך חשמל כדי לעבוד, כדי לקדוח חורים בברזל. כמוני יש רבבות. הם רוצים לעבוד ולקיים את משפחותיהם. הם מוכנים לכבד כל מי שיכבד אותם. מדוע אין נעשה דבר? לבסוף לחצו איש יד רעהו והמכונאי אמר: סור אלי בכל שעה שתרצה: ביתי פתוח לפניך.
כשחזרו תל־אביבה שאל המהנדס על מה דיברו, ומששמע אמר כי להללו אין להאמין. חשב אליק בלבו: הנה אחד שלא החליף עמם מלה מימיו – וכבר מוכן לו גזר־הדין על לשונו. כמה בערות יש בכל דעה מן הדעות הנפוצות בשוק.
אבל העליזה בפגישות שנתארעו לו בעטיה של המכונית היתה פגישתו עם “עזה”, או ביתר דיוק: עם זו שאחר־כך, משנעשתה קניינו, קרא לה “עזה”.
חוזרים היו מהרצליה לתל־אביב ואצל הירקון נתעכבו בשל טור־מכוניות שעבר את הגשר כנגדם. משהוציא ראשו לראות שיעור־הדחק, הבחין אליק בכלבה צעירה מגזע־זאב שהיתה מתרוצצת ומשחקת ליד הכביש, ופעם בפעם מתקרבת אל אחת המכוניות כמחפשת מה. הפנה תשומת־לבו של המהנדס אליה. בשעה שהתחילה השיירה זזה, נתקרבה ובאה הכלבה אצלו, ובעד חלון־תאו הושיט לה אליק אצבעותיו לליקוק. אחר־כך החל זז לאיטו ובעקבות אלה שלפניו – וראה שזו עוקבת אחריו. עברו את הגשר – וגם היא עברתוֹ. האיץ נסיעתו – וראה שהיא דוהרת בעקבותיו ומתכוונת להשיגו. אז עצר את המכונית, ועוד לא ידע בדיוק מה הוא חפץ לעשות. הכלבה קפצה לעומתו, ובכישכוש זנב הניחה לו שידחפנה אל מושבו, בינו לבין חברו. הלה תמה ומחה ושאל – אך המכונית כבר שבה לספסף בצמיגיה על פני הכביש שעה שידו הימנית, הפנויה, של הנהג, משחקת בגבה של החנפנית קלת־התנועה.
הכלבה נתקבלה תחילה בהתנגדות ובמנוד־ראש. קשה היה למצוא לה תחום מגורים, קשה היה להשביע את תאבונה העצום לבשר וקשה מכל היה לחנך אותה. אילו שמע אליק לעצותיהם הנכונות של אנשים טובים, היה משלח אותה מעל פניו, על אם אחת הדרכים, או במקום שמצאה – אך הוא אהב אותה ואת רוחה הפראי שאיננו ניתן לריסון. ואט־אט אילץ את בני־ביתו, וחבריו, והשכנים, להודות בקיומה ואף לחבבה ולהיטיב עמה.
אל אליק נתקשרה הכלבה במלוא כוח־פראותה, ונורא אף נוגע ללב היה המחזה בעת שקיבלה את פניו עם שובו מהעבודה יום־יום, ובידו קערת־האוכל. הוא שיכן אותה על גג־הבית, ופעמים בעת שאכפו עליה געגועיה, היתה משרבבת צוארה מעל למעקה ומיבבת תחנונים דקים כלפי הרחוב וכלפי כל מכונית שעברה בו.
לאחר זמן החל אליק יוצא עמה לטייל וגופה שהעגיל וצמח היה ממלאו גאוה. היה זה בימים שדומה כי החיים נכנסו למסלולם, בימים של הרגעת הנפש. ו“עזה”, ממין המותרות היתה, מותרות שאדם יכול להרשות לעצמו בימים מעין אלה, שפקדוהו באקראי לעת קצרה וחולפת. אפשר שחש בסמוי כי שוב לא יזדמנו לו ימים של נחת. עם שסלד מקיום שכולו הוֹוה, וזקוק היה תמדי למשהו שיישמר בשביל העתיד – תוכניות, חלומות, הפלגה – שיקע עצמו עכשיו במיצוים של פרטי־חיים, במיצויה של ההנאה מעצם מהלכו של היום השקט החוזר על עבודת־קודמיו, מעצם הפגישה הנשנית ושבה עם תחנות ידועות וקבועות. הדאגה היחידה, אולי, היתה “עזה”, היא וכלכלתה, נקיונה ובריאותה. לגבי כל השאר יפה היה הפסוק הקצר, שנשתגר על לשונם של החבריא באותה עת: “רק לא לדאוג!”
אף פעם לא היה אליק חוזר מן העבודה בידיים ריקות. אי־אפשר היה לו בלא לעשות ביאתו עניין בפני עצמו; להפתיע אהב ואף לשמח. בשביל אמא היה מקיים שליחויות הרבה, בעיר ומחוץ לעיר, ותדיר היה חוזר עם משהו בשבילה; תפוזים מן המושבה, עוף לשבת, בשר מאטליז של מיטיבי־טעם, ושאר דברים שצריכים לגופם או להנאתם.
מעולם לא היה אכלן גדול, ולכן לא האריך מלאכתו בזה, ולאחר פת־צהריים מאוחרת היה פורש יום־יום אל ספתו בחדר. את תנומת־צהריו כיבדו בני־הבית כבוד רב, ואך ידעו כי יש להעירו כעבור שעה. מלאכה כפוית־טובה זו (מי שוטה ולא יגדף גוזלי תנומת־צהריו הטובה?) נעשתה לרוב בידי אבא – ואלו לאחר שירד כבר לרחוב וצרור קל תחת בית־שחיו – נטפלו אליו אחרוני־האחרונים שבבני־הבית הגדול, הם הפעוטים והפעוטות, בני דודים ודודות, מלאכי־חבלה חמודים ומרבי־נזק שאהבו את אליק והעריצוהו כמלוא מידת אהבתו הרבה אליהם.
עת ארוכה כבר היו כנוסים ומצפים בישיבת־גדרות מופקרת, לתענוגה המסורתי של שעה זו, כשעיניהם אינן זזות מלאמר בדממה שבחי הטנדר הניצב אצל המדרכה. אליק עשוי היה לחמוד לצון – אבל בסופו של דבר אף פעם לא נטל מהם את התענוג הצפוי. מעוּמס כאשכול זה סב והקיף עמם את שכונת־הבתים על סימטאותיה ומבואיה – ושב להריקם אל המדרכת, מול הבית – לקול מחאות ויבבות, ואף גערות מגזוזטרות11 לעיל. לא היה נפטר מאצלם עד שלא הבטיח כי למחר יחזור ויסיעם בזה האופן, ואף תוספת יעניק. ממזרים אלה הרגישו כי הוא שבוי להם עד גמירא – וכן החליטו לנצלו עד גמירא. הפליג במלוא־הדלק, והניח את המכונית במוּסך שלה, בין אחיותיה. בו במקום תפש מכונית השירות־הציבורי, ועמה ירד הימה.
כאן התחיל יומו האחר של אליק, יום שכולו בילוי ונחת ושעשוע. הים עצמו היה אהבה ישנה. אך על חולו הלבן התחוללו כבר כמה אהבות חדשות.
בתאים שנתייחדו לכך הפקיד את בגדיו והותיר על עצמו רק את מכנסי־הרחצה הצרים והכחולים. ירד אל החול וחש על מלוא שטחי־עורו החשוף את מגעו המלוח והמרענן של האויר רווי־החמה. גבוה היה הרבה מן הממוצע ויפה־הילוך היה, שערו הבהיר סדור לו מעל למצחו, מעל עיניו התכולות – וכולו אומר ביטחה וקצב. אי־אפשר היה שלא לעקוב אחרי גבר צעיר זה, ואי־אפשר היה שלא לייחס אותו מניה־וביה, בכוח המדמה שפעולתו אינה שובתת רגע, לאותם שהמזל מאיר להם פניו, לאותם שהשעה משחקת להם.
מקום קבוע היה לה, לקבוצת החברים שנתלקטה בעיר ונתחברה מחדש, בין כסאות־המרגוע שעל החוף. שם היו הבנות יושבות, אלו בבגדי־רחצתן ואלו בשמלותיהן הקיציות, וסביב עוטרים להן הבנים בפיטפוט, במשחק־כדור ובמעשי־קונדס, שאין יפה להם ממקום זה ומשעה זו. אוירו של ים דרכו להותיר את האָסור. למה יורדים ובאים לכאן אם לא בשביל היתר זה? אליק היה עליז ורעבתן – והבנות לא שבעו לחזות בתעלוליו. היתה זו עירבוביה של כל מה שהלב יכול להמציא: משחקים מימי הילדות עם תרגילי ספורט שזה לא כבר היו מדגימים לחניכים בפלמח, כירכורי־חברותא נעימי־היתול, בצד שעשועי־זדון שהפילו קרבנות בפח. ימים אלה, שהניח לחומר־עכור שבו שישבע משלו, לא הקפיד גם על קצת יצרים רעים שקיננו עמוק, שדי־תופת קטנים שעשו להם פעמים שׂחוק משברו של חבר, ונתפשו למיני עינויים קטנים, עינויים של מה בכך, על מנת להגדיל שמחה ולהאדיר.
… ופתאום היה מזנק אל המים, ומרחיק בשחייה ארוכה לשעה רבה. שום תענוג לא יכול לבוא במקום תענוגה של השחיה; ומשהיה מרחיק בכך ומפקיד עצמו לעידון תכלכל ושטוף־שמש זה – נתקלף מתוכו שוב אותו פוחח מימים עברו, אותו זאטוט שעוד לא מלאו לו עשר, וכמו שום דבר לא קרה מאז, ושום דבר לא זז ולא נשתנה – הנה קו־הבניינים שלאורך החוף, הנה משרצת הרוחצים בתחומי המציל העירוני, הנה יפו! – לא היתה נחת גדולה מזו.
גם את “עזה” הוריד עמו הימה מפעם לפעם – ואז עלתה ההשתוללות עד לב השמים. זה את זו היו מרדפים, זה את זו היו מעפרים בחול, וזה עם זו, בסופו של דבר, היו מתפלשים ומשתכשכים ברצי־הגלים שבחוף.
בערב אפשר היה לפגוש אותם מבלי־העולם ואת אותן הבנות הדבקות בהם – כשהם ישובים סביב שולחנותיו הקטנים והעמוסים לעייפה של קפה “פינתי”. אפילו ניסה אליק לעקוף אותו, את המקום הארור והמשעמם והמאוס הזה, סופו שנכנע והציץ. וכיון שהציץ – נפגע וישב. כולם היו שם. ובמרוצת ערב אחד אפשר היה לסדר את כל העניינים שבעולם, החל מטיול־שבת לכנרת וכלה במפגש של מדריכי קפ"פ, תוך כדי גמיעת “תסס” או קפה־הפוך בעוגה. תמיד היה בית־הקפה גדוש ומלא – ותמיד ניתן לדחוס לתוכו תריסרים נוספים של פתוחי־צוארון ופרועות־שיער בלא פרץ ובלא צווחה. היה זה קפה החבריא, והם שפכו ערב־ערב את שלטונם המלא עליו ועל סביבותיו. היו גם בתי־קפה אחרים ששימשו את החבריא בשעות אחרות של היום, או בימים מקדם; היה אחד שנטל אפילו את העטרה לכמה זמן – אך פירסומו גדל יתר־על־המידה, ואל אפם של הבריטים הגיע ריחו. נתקבלה הוראה לנטוש נקודת ריכוז זו, שהושמה תחת פיקוח – ומאד עברה כל הכבודה כולה לקפה “פינתי”.
אף־על־פי שכולם או מכל מקום רובם של הנערים והנערות היושבים שם, היו אנשי־פעולה מטבע עניינם – הרי באותה ישיבת קפה שלהם ערב־ערב לא עסקו אלא בדברנות, ודברנות זו נתפתחה והשׂגיאה, ויש אומרים: אף החלה מנוונת.
יושבים ומדברים, אל רוח הערב מדברים, אל אזניים ספק־קשובות ספק־רדומות מדברים. אם אין על מה לדבר, הרי אף זה הוא נושא ויש בו כדי לעורר כמה תמיהות וכמה הערות של חריפות. ואלו לאחר ישיבת עת מסוימה אי־אפשר שלא יצמח כמאליו צמח שמן ויפה למדוּשה, שרב בו הקש ורב בו התבן.
אם מישהו התחתן – הרי זה מן הנושאים הנפלאים ביותר. אפשר להתלוצץ – ואפשר לדבר ברצינות, אפשר לרמוז רמזים ואפשר להקשות פתע במסיבה: “נו, ואתם – בטלנים – ואתן?” נושא, אשר מים רבים לא יכבוהו.
ואחר־כך מדברים על הרווקים, אלה שהגיעו או שלא הגיעו לכאן, או שעומדים לראות סרט, ויש לצפות לכאן ולכאן. מסכת נרחבת היא מסכתם של שחקני־קולנוע ושחקניותיו, וכאן מתעוררות גם הבנות לאמר את מלתן.
אחר־כך רב מישהו בעבודה עם ה“בוֹס” שלו ואמר לו כל מה שבדרך כלל אין אומרים אלא בסיפורים היפים. הריהו חוזר וסח בעניינו, והמאמין יאמין; מכל מקום – הרי זה עניין.
ואחר־כך בא מישהו ובלא סיבה חומדים עמו לצון, עושים ממנו צחוק ורוכבים עליו קשות. מכאן לכאן מתלבה שוב העניין, העת חולפת. והערב מתעשר ב“מספר” נוסף. ושוב יש על מה לדבר.
ואחר־כך מגיע סוף־סוף אשר הוזמן בתוך המהומה עוד בתחילת הדברים, ומנסים לגמוע – ומגדפים את טיבם של המשקאות, שמפסיד והולך, ואת ביזבוז הממון שבישיבת בתי־הקפה, ובכן –
אחר כך מכים על־חטא זה שבישיבת בתי־קפה. ומבצבץ אפס קצהו של חשבון־הנפש הנלאה, אלא ש…
אחר־כך מופיע פתע מישהו על אופנוע שקנה במשיכה, מַרעים ומרעיש לשם תינוי תוקף – ואז יש שוב על מה לספר, ואפשר לקום בבהלה ולבדוק אביזריו של כלי זה, ולבקש אף לקבל “סיבוב” אחד (ואליק רכבא־רבא גם במיני אופנוע) ולחזור נלהב בכשיעור, על מנת לשקוע בבת־אחת עד לידי עגמת־נפש כוססת. ובכן, מה?
אחר־כך מתחילים להתווכח אם אין השעה מאחרת מדי. שבינתיים הצריחו כבר כל התקליטים הידועים או מחזורם הרביעי, והאוכלוסין העוברים זרמים־זרמים על המדרכה מידלדלים והולכים, וקצת אורות כבים בקומות העליונות, ומישהו מפהק בסתר כפו.
אחר־כך עובר בכביש משוריין בריטי על צריחו, ואנטנטוֹ, וגולגלתוֹ המקוסדת של אחד מרוכביו. אז משתתקים הכל, אף אם אין משתתקים בפועל. דומה כי בנשמה משהו משתתק. פתע חש אתה את עצמך בטל ומבוטל. אמנם אפשר לפרוץ בעתר גידופים קולניים, אך התחושה שבלב אינה מתנדפת. בטל ומבוטל – בישיבת־דברנים זו. מה יהיה? מתי נעשה משהו?
פעמים מגיעה אז שעתו של ויכוח חטוף אך אכזרי ברצינותו, אם צלחה על מישהו הרוח והוא אומר מלה הקולעת ישר אל הנבכים. אליק, אם אינו נקוט מפני עצמו אותה שעה, הריהו מחריפי־הביטוי המהירים והנמהרים, אך אף־פעם אינו מחזיק מעמד בויכוח המתחיל להתארך ולהתמשך. לדיבורים חריפים יש ערך אם אחריהם בא משהו, ולא שוב דיבורים חריפים. ברגע מסוים הופכים גם הם לתפלוּת.
אחר זאת אין מאריכים לשבת. אם נזדמנה מכונית לחברותא – קמים ונוסעים לאחד מבתי־הקפה של רמת־גן, להרוג את הערב עד סופו ולראות ברוקדים, אם לאו – פורשים איש אל צלו, והערב תם.
בשעות אלה של ישיבת־קפה היתה צפה ועולה בו באליק מחדש, ובתוקף, הרגשת בדידותו בתוך המהומה. אף־על־פי שנראה היה כנוטל את חלקו במהומה עצמה – חש תמיד במין קהות שבנפש, כמי שעושה מעשיו מן השפה־ולחוץ. ההרגשה כי החיים מתבזבזים בפועל, היתה פעמים כמונחת בכף. “מה אתה עצוב היום אלי?” – יש שהיה נשאל פתע ומעולם לא ידע מה ישיב.
אפשר שלא היה הערב אלא מתיחת קווֹ של היום כולו. הרי גם במשך היום לא הציל את העולם. עבד, נסע, טען, אכל. כלום סע־ואל־תעשה זה קרוי חיים? בערב, תוך כדי ישיבה בטלה שאין לה לגמרי כל צד של זכות, ניתן היה לראות בחוש, כיצד הימים היקרים והלילות שלא ישובו מסתננים מבין האצבעות, ניגרים אל תעלות הכביש, אובדים…
הערב והלילה מדור לגעגועים היו, געגועים אל משהו אחר. גם בנות אחרות, גם אהבה אחרת, גם פגישה אחרת בין אדם לאדם. כבר נתחלפו לו געגועיו כמה וכמה פעמים, ואפשר היו משמשים בערבוביה, ואפשר לא ערבוביה היתה זאת – אלא קצב רעבוניו וצמאיו של האדם. היטב ידע את אשר נקעה ממנו הנפש, אבל רק משער היה את אשר ביקשה. משהו אחר, מכל מקום. אולי אי־אפשר להגדירו, אבל אפשר לקבל בשלמות, בעצימת־עיניים. לא פרי פשרה ואין־ברירה־אחרת, לא ממה שמצוי – אלא דוקא משהו שונה מכל המצוי, משהו שיהיה פרי התרגשות גדולה, פרי כוונה רבה.
בימות הקיץ האחרונים, בימות הסתיו היפה, בעת שהלכה ונתקרבה אל קצה תקופת השקט שלפני הסער – החלו חייו של אליק מתמלאים בנערה אחת; וכעבור עת קצרה כבר לא היתה בו זוית פנויה ממנה. פגישה זו לא שינתה את חייו, לא התנכלה לאורחם ולסדריהם, אלא להפך – העניקה טעם וממשות לכל שעה משעותיהם. כנוטל בחוזק־יד גרף אותה אל תוך מעגלותיו שלו – בבלוי, בעניין, בחברה.
אליק, מקור של אי־שקט היה גם באהבתו. את כל־כולו שיקע בעולם החדש שנבנה בין שניים ריעים. כל מה שהיה כלול בו, כל מטלטליו שנגררו עמו – אל תוך היציקה החדשה. קבלי אותי כמותך שהנני, ורוצה אני את חיבתך, את ריעותך, את הבנתך – לגבי כל מה שיש בי. אסור לוותר, ואין גם צורך בכך – כי שלמים נבוא, עצמנו ובשרנו נבוא.
לא היתה בכך עצלנותה של אנוכיות, אלא להיפך: רעננות רעבתנית, מתגרה, של נפש חובקת־כל. ואם היא סטודנטית באוניברסיטה והוא מדריך ספורט שימושי או מפקד קרבי, או חבלן ממדרגה ראשונה, או נהג לצרכי־פרנסה – כלום פירושו של דבר שהם צריכים להסתפק בנגיסתם של קצת עניינים משותפים־כביכול – בשעה שאפשר לעשות הכל למשותף?
פרא־אדם הוא אליק? ובכן, שומה עליה שתאהב פרא־אדם, ואם היא חפצה לעסוק בריסון חיות ובאילופן – בבקשה. ניתנת האמת להיאמר כי נסה־ניסתה לעסוק בכך, וגם הצליחה במידה מסוימת; אבל אף־פעם לא הגיעה למידת ההשפעה שגילו למשל, כעבור זמן לא רב, כמה מאורעות פשוטים בגבולות העיר ובדרך לירושלים.
אליק שיקע, איפוא, את כל עליצותו, את כל שובבותו, את כל המצאותיו, דמיונו, אהבתו ליפה – ביחסים אשר החל רוקם עם נערתו. הכל הועמד לרשותם. בילוי של ערב בחברתו לא היה בו רגע אחד של תהייה או של שיעמום, אף־על־פי שפעמים ידע לטוות משיין של שעות רבות צלולות־שקט. גם את געגועיו, את עדינותו, גם את היסוסיו, גם את כלימותיו הביא עמו אל הפגישה.
הוא תבע הרבה. קנאי היה במידה שרק חוש ההומור הטוב שלו התגבר עליה. הוא היה כולו כוונה, כולו קשב.
הרבו לטייל.
גם בתל־אביב אפשר היה לטייל עד אור־הבוקר – ולהיות בארץ־האוהבים כל אותה עת. מיני שיחים של גדירות יש לה לתל־אביב בכמה מרחובותיה, שנותנים פרחים לבנים, והפרחים הלבנים נותנים בושם דק שמתפשט בחלל וממלא את צינורות־הלב בתחושה של עדנים, כאילו כל העולם מאוהב אותה שעה. שנהם שנאו את החורשות העשויות לדבר, אבל מצאו להם פינות־חמד משלהם, ולא ביקשו יותר מאשר אותה הרגשה שבהתפרקות, כי אין איש עמם.
כאשר נפלה מכונית לידיו של אליק – אהבו להפליג בכבישים ולמצוא להם את אחד הנידחים, מאלה שהחרולים גדלים להם־משני־עבריהם, שם הציבו את חרטום המכונית לנוכח האופק השקט – ושבעו אהבה כשהם מוצפים בריגשת־הלילה המאופקת מעברים – באורו של הירח, במקהלות הצפרדע והצרצר, בניחוחים.
לכנרת נסעו עם חבורה שואנת של זוגות צעירים, ליישובים החדשים שבגליל. אליק, שהיה יותר מבן־בית במחוזות אלה, לא חסך בסגולותיו על מנת לעשות את הטיולים מופלגים בעניין ובמרחק. כל מקום מן המקומות היה כתוב בו פרק אימונים, מאמץ וברית־עבודה במהדורתו הראשונה. מהדורתו השנייה היתה טיול של תיירים, וגם הוא מן הדברים שאפשר לטעום אותם עלי־אדמות – מוזר ואף נעים היה לשבת על חופה של טבריה ולצפות לדגים שייטגנו – בלא עולו של איזה קורס, בלא חרדת השעה החולפת, טוב היה לשוטט פעם באורח קצת בטלני – בנעלי־כרך, במכנסיים מגוהצים – ולהשמר מרטיבות יתר מליכלוך, מהיזק־קריעה. מצחיק, בעצם. טוב מכל היה, כמובן, לדעת כי דאגתך הפעם לא למחלקה של טירונים או לכיתה במסע – אלא לנערה דקה אחת, שמטפחת משי סוככת על ערפה, ועל שפעת שערה, ואשר בבואנו אל הצל הקרוב תגניב לך נשיקה חטופה מאחורי אוזניך, לאות ידידות ותודה.
אבל היה בחייהם גם הרבה יותר מכך, היו החולין. סדרי יומה ושבועה שלה, סדרי יומו שלו. לימודיה, והרצון להבקיע אל תוך עולם זה, שאילמלא כמה דברים, כגון פלמח, כדאי היה שגם אתה תתמסר לו, הא? בית־הוריו ובית הוריה. התפרצות זו לתוך בית שעד עתה היה רק אחד מרבים – ועכשיו הוא כתובת. אליק נתחבב מהר גם כאן. לא רק שהיה ביתה מן הפתוחים, מרחבי־הקיבול – אלא שהיה אליק מהיר להתחבב, כידוע, ומהיר למצוא את הלשון המשותפת עם כל אדם. מאז ומתמיד היתה נודעת אליו חיבה יתירה מאת אנשים בגיל העמידה, וכן גם בביתה שלה.
ובימות־החורף, שהיה החורף השקט האחרון, הרבו בישיבת־בית – וערבים מלאים עברו עליהם ביחידות על גבי מכתבים לחברים בנכר, ספר שעורר עניין, שיחות קטועות קצרות, שטופות־אור – והם עצמם.
פעמים היה אליק מעכב את עצמו ותוהה מן הצד: כיצד אנו? אז היה רואה מחדש את הנערה אשר עמו: את יפי שערה, הלוטף אותה בצנחה אחת, זהובה וחמה, אל כתפיה, את דממת עיניה כאומרות באוֹב, את חיתוך פניה במצודד, זה הקו הנמרץ והרך כאחת… כלום כל זה, שלי? – אפשר שזהו טעמו של אושר.
דומה היה, איפוא, כי הכל מתנהל במסלולו: העבודה, סדרי־היום, עסקי־הלב. והחלומות? – עוד בעיצומו של קיץ מלאו לו לאליק עשרים ואחת שנים – ואז זימנה נערתו את כל חוג החברים והחברות, ובלא שידע להיכן מוליכים אותו, הטבילתוֹ בתוך חגיגה רעשנית, שכולה לשמו. עם זאת נפתח שוב הפתח לחשבון־הנפש והימים. האם זהו זה, איפוא – לאחר־ככלות־הכל?
חלף הקיץ, עבר הסתיו, גבר ופחת החורף – האם זהו זה, איפוא?
והתשובה כבר טמונה היתה ומצפה לשואליה. ה“רזרבה” הציגה אותה בפני הבחורים בלא גינונים של נימוס. דברי־הימים אשר הדקו אט־אט את טביעתם סביב החיים, לפתו אותם לבסוף עד תום – ונטלו אותם לעצמם.
לאליק חיכתה בבית פתקה שניסוחה רגיל. למעלה, באותיות פטיט, דגושות קו: סודי־בהחלט, אישי… ובתווך: מפגש דחוף של הרזרבה. השתתפותך – חובה." ולמטה – החתימה בת האות האחת, שאולי היא אות ראשונה לשמו של חבר, ואולי לשמו של פיקוד, אבל הכוח האצור בה גדול מכוחו של חבר ומכוחו של פיקוד גם יחד.
הניסוח היה רגיל – אבל הפעם ידע אליק כי הדברים אמורים בעניין של ממש.
ליל שרונה 🔗
היתה זו תקופה קצרה, קשת־יד. היא כללה סופו של סתיו, קצת ימים לפני ראש־השנה, כל־כולו של חורף אחד, אביב מהיר שלו ותחילתו של קיץ. כמעט שנה, לא יותר. אליק היה נתון ראשו ורובו בתוך אותה ערבוביה, אך אילו נתבקש אפשר שלא היה יכול לספר היכן התחלה והיכן סוף.
מכל מקום, דומה היה שבגליל העליון התחיל הדבר, בכפר־גלעדי. יחידות של חיל־הספר עם מפקדיהן הבריטים הטילו מצור על המשק על־מנת להפקיע מרשותו כמה מנינים של מעפילים שהבריחו את הגבול הסורי לילה קודם לכן – וכיתה של פלמח מאילת־השחר ניסתה לפרוץ את טבעת־המצור על מנת להצטרף אל מגיני־הנקודה. קצין של חיל־הספר התיצב על דרכו של מפקד הכיתה, אשר פסע ראשונה, וחסם בפניו את הדרך. משלא נרתע זה מפניו – הניף שוט שבידו והצליף. מפקד הכיתה תפש את השוט וכהרף־עין הוצלף המצליף, הצלף ושנה ושלש. להגנתו של זה פתח אחד מאנשיו באש והכריע את הבחור לארץ בדמו. בתוך המהומה הבקיעו הבאים אל המשק, שהגביר מעתה את סירובו להסגיר את המעפילים בני חסותו. הבחור נלקח לבית־החולים שבטבריה והמצור הוסר. היה זה האות להתחלה.
הכוח נמדד תוך כדי הפעלתו. הלכו לעתלית וראו כי הלילה והיזמה הם שלנו. הבריטים שלטו על הכבישים, אך כל מה שהשתרע – רטוב ואפל – מעבר לקמשוני התעלות, שלנו היה. חוליות קטנות, זריזות, חמקניות, פקדו את צמתי רגישותו של השלטון כמזיקי־לילה, כשדים. הלכו אל המסילות. הלכו אל הראדאר. הלכו אל סירות משמר החופים. הלכו אל בניני־הגרם של המשטרה.
בבסיסי־היציאה שתו תה ושאלו באפקים. חגרו ושבו וחגרו, עשנו סיגריות שבטרם איסור. יצאו והחלו מתפצלים. לכתות, לחוליות. האדמה רשרשה מתחת למצעד המהיר, ידוע־כיוונו. נותרו בשלושה־שלושה, בשעת הצורך: בשניים־שניים. רק לאחרונה נותר הבודד לבדו – עם קורט גורל שפועם בחופן ידו, חומר הנפץ. שיר השירים אשר למחתרת – חומר הנפץ! מאחוריו מתנשמת חרדת חברים ולפניו גוף קר: המטרה. הבודד לבדו ואשר בחופן ידו.
ואחר־כך הנסיגה המהירה. האדמה שאינה חדלה מרשרש. בסיס האיסוף. התה בעמידה. הסיגריות שלאחר איסור. וכותרות העיתונים למחרת היום.
בחורף הגיע תורה של בירת מצודות המשטרה הבריטית – שרונה, והמשימה הוטלה כולה כל יחידת הרזרבה של תל־אביב. תחילה אספו את האנשים באחת מכיתותיו הדוממות של בית־הספר העממי, מקום המפגש של יחידות הכוח במחתרת מאז ומתמיד. בין שולחנות כפויי־כסא ובחסותו של לוח כתוב־גיר ישבו הבחורים המגודלים והקשיבו למה שניתן להאמר באורח כללי ביותר על דבר המשימה הניצבת לפניהם. אחר־כך נעשתה ברירה קפדנית והמעטים שנבחרו היו חבורה מעולה. הכוח חולק לחוליותיו ולתפקידיו, ואליק נמנה עם הפורצים. בחדרו שלו נפגשו האנשים בימים האחרונים שלפני הפעולה. בזה אחר זה היו באים, בהפסקות גדולות, שלא תוכר התלקטותם – ובזה אחר זה היו מסתלקים לאחר מעשה. דחסו את החדר הקטן בעשן ובהמולת דברים כבושה. מבעד לחרכי־התריס, ידעו, עשויים הם לראות, אם ירצו בכך, את שדרת תחומה הדרומי של שרונה. מרחק מאות אחדות של פסיעות בלבד ניצב מגדל־השמירה הקיצוני של מצודת־המשטרה, ואלו כאן קבלו את ההוראות האחרונות בטרם יבקיעו אליה.
לאחר ימים מעטים היו מוכנים לכל, ולילה אחד – ליל־בוץ, ליל־רוחות, ליל־חרדות – יצאו חמושים.
הקרב 🔗
דומה שבעצים היה הישועה, ומשחדרו לתוך החורש הקטן – התיר אליק לעצמו פטר־לשון אחד, לראשונה, והלה הביא את עמירם לידי גיחוך, לראשונה. בבת־אחת רפתה המתיחות וההצלחה היתה כמונחת בכף: סך הכל שרונה שלנו – דפוק־נדפוק אותם עד עצם־עצמיהם; אך הנה רואה אתה, תמיד זה כך: בשעת מעשה הכל חמור יותר, והאדם מתגלה.
החדירה לחורש־הקטן לא היתה אלא שלב ראשון, מעשה של מה־בכך. אפשר להכיר אותו, עדיין, את החורש, על אף כמה שנים של פרידה. הרי זה אותו ציבור אאנים מעורבב שפאתו האחת בכביש והשנחה בדרך־העפר של ג’אמוסין. נטוע הוא בגבעת־כורכר שאיננה, בעצם, גבעה כל־כך, וזכור הוא כחורש הסביונים, חורש הפטריות, חורש המשחקים הצופיים, חורש הנשיקה הלחה, הרכה, הנוטפת.
חורש של שרונה.
מחבבים היינו את ימות־החורף שעשתה להם חמה חסד והציצה. עד שבגדר פעוטות היינו, ניתן היה לבטא את שמחתנו על כל יום בהיר של חורף באותה טרחנות נרגשת ורבת־טענות שהיינו מערים על אבא עד שנתרכך; ואלו משהוציא מפיו “הן” ראשון – מיד שבנו אנו והיינו למלאכי־מרום. הכל נעשה: אכילה כתיקונה, ולבישה מזורזת, וציוּת בעניין הסוודר השנוא, ואף לא “לאו” עקשני אחד, אלא לכל היותר תחינת־שלילה הססנית – “אולי אין צורך, אמא”, וזה בעיקר כלפי צרור־פירות שהיא דוחקתו לידינו. כיון שהחילונו יוצאים לרשות עצמנו, נכנסה שרונה ברשימת ההרפתקאות הראשונות במעלה, כגון שיט־סירות בירקון. עדיין היינו מבקשים בה אותם חזיונות שחיבבנו: נקבות החזיר וגוריהן, צלצולי פעמון־הכנסיה, קדרות הבתים השקטים, בית־הספר הנוצרי המהודר, יפה־החצרות, ובעיקר אותם משעולים כפריים רוויי־הצללים, עתירי־הצמחייה, וחמציציהם זקופי התפרחת הצהובה. ערבים היו עובדים בחצרות, גם בשבת, וזאת הרבינו לראות. בגרמנים היינו מבחינים רק לפרקים רחוקים מאוד, כביכול יצורים שלא לגמרי מן העולם הזה, אולם הם היו האדונים, ידוע־ידענו. מלבדם היו אנגלים, רק לא ניתן לחוש בהם, אותה עת מאושרת ורחוקה של ילדות, ועדיין לא ידענו כי הם־הם הסובבים את כל הריחיים האלה של עבדים ואדוניהם.
אחר־כך באה תנועת־הנוער ואנו גילינו לה את שרונה, ואף זאת עוֹנוֹת עונות. תחילה – למשחקים הצופיים. כאן נתרחשה פגישתנו הראשונה עם שרונה של לילה. פנס בקצה זה של החורש, ופנס בקצהו השני – משחק צופי. לגשש, לחדור, להעביר פתקים קטנים, לרעוד רעוד היטב באפלת העצים, לשמוח לקולו של המדריך, לטעון אחר־כך באלף קולות נלהבים, כי הצדק והנצחון גם יחד הם של כל אלף השוללים אותה זה מזה גם יחד.
עונה מחלפת עונה. שרונה של הקבוצה האינטימית, היא שרונה של שעת הדמדומים. שיחת קבוצה לאחר שירה שקטה בחברותא, דיון לא לוּמד על השאלה המינית, ספרים בבית השחי – לראוה. משחקי מגע. מגע – הו, מגע ראשון!
ושוב חילוף עונה. הטיול בשניים. לאחר שנקעה הנפש מן העיר (השדרות הן גועליות, כידוע, כל הזוגות הללו בהצטופף, על שפת־הים זהו ממש מרבץ חזירים, ואלו כאן – קיץ, כוכבים גדולים, ריחות. הא, אלוהים – ריחות וחולצתה הלבנה!), גבה לעץ ואתה על רפידת העלים. (הזהרי – כאן השרף, תלכלכי את החולצה. אפשר לפשוט אותה, בחום הזה, בליל־הקיץ הזה).
כן, ואחרי־כך היה אחר־כך. במרוצת הזמן נתרחבו, נתרחבו, נתרחבו האפקים. גינוסר, עין־גב, מרג’־עיון, מכתשי הנגב, “פינתי”; מלון ברחובות – ועל פני חורשתה של שרונה עוברים כבר במכונית, מעשה בכל יום.
עד שאתה בא אליה עכשיו ברגל. שוב ברגל, לאחר אותן שנות פילמוח מפרך; עם שלוש חוליות, עם סטנים, עם שעון של פוספור – מה השעה, לעזאזל?
הלילה זה לא יהיה משחק, הלילה זה לא יהיה טיול. בינתיים גודרה לה שרונה גדר כפולה של תיל דוקרני סביב ובינתיים רובצים ומחכים.
ובכן, יושבים בו בחורש. דני הוציא הבטחה היקפית. אין בה צורך, למעשה, משום שהללו אינם שולחים את חוטמם מחוץ לגדר, אבל מלחמה היא מלחמה. הזמן עובר בכמויות, אבל איש אינו זז. איש אינו בא אפילו ללחוש לך שתגלוש ותחליף מישהו בהבטחה. לשבת – יושבים. לחכות – מחכים.
הזמן עובר ואתה לבדך בחשיכה. אין לאדם שלטון על הרהוריו. היכן הם בקירוב, האנגלים – ברגע זה? האם הם מחכים לנו? איך רוצים להיות כבר אחרי־ככלות־הכל!
וכאן מתחיל מישהו לרעוד. תחילה מדמה אתה שהוא מגחך חרש. מיהו זה, אגב? – אינו יכול להסתדר עם עצמו, הבחור. כשמתחילים בכך – קשה אחר־כך להפסיק, זה נמשך ונמשך. אין זה עמירם – משום שדני הוציא אותו להבטחה. יש לו סטן, לך אין סטן. מחסור נורא בכלי נשק. אתה עם מטען הנפץ – חבלן, ועמירם – החיפוי שלך. סטן אחד ויחיד. מול המשוריינים.
אבל הלה אינו מגחך. הוא רועד. הוא מתקרב אליך. קר לו. לא יהיה גשם הלילה. מבין הענפים – כוכבי־חורף. ולפי הקור בלבד יודע אתה זאת, משום שאינך מביט לרום, משום שאינך מרתיע את ראשך. שמת לב כמה זמן אתה כבר קרוש כך ללא נוע? הצואר, למשל – כלום זהוּ אבר שפעם אפשר היה להניעו? ואותה שעה מתקרב אליך הלה על גבי עכוזו, גורר עמו פרוטות־אבנים ומרעיד. מרעיד בשקט, מרעיד עד לשגע.
מחכים. זמן מתבזבז בכמויות. היכן דני? אפשר שיש כאן איזו טעות נוראה ומגוחכה, הרי מלחמה היא מלחמה. היו צריכים לפתוח קודם כל באש־הסחה מצד הפרדס שמעבר לכביש, מצד הואדי. הראו לנו את שני המקלעים שעתידים לעשות את המלאכה. הגדה המזרחית של הואדי, מבין העצים – הרי זה כשלוש מאות מטרים מן הגדר. מדוע אינם פותחים? טעות?
זמן נוזל בכמויות. תאר לך אחד שוכב פצוע ואיש אינו ניגש אליו, והדם מתבזבז וניגר בכמויות. זה מוות בטוח.
חושב אליק: רק שלא יתחילו להתעצבן; ובו ברגע הוא חש בעצמו את העצבנות, וכן כלשהו שנאה אל הרועד האלמוני הזה. מתי אני מתחיל כמוהו? ועוד אנו לפני הכל, מה זה פה, לעזאזל? סך־הכל הארנים הכחושים של שרונה, והרי שם, ליד הדרך הנדמית לך כגיהנום ולא־תעברנה – הרי שם סך־הכל של גרוטאות, וקופסות־שימורים שהחלידו. צריך לעשות משהו.
עבר וחמק דני. את אליק ביקש, ונתקרב. לא אמר מלה. שמירת השתיקה הרי היא שמירת השתיקה. אצל צורך־שעה זה נעשה עכשיו למין אגרוף התקוע בגרון, למין ממשות של אימים. נרכן דני אל אליק ולא אמר מלה, אבל אליק קם. דני הוא מאלה שכוונה ברורה להם בכל מעשה ממעשיהם, ואם הוא קרב ובא, משמע שיש משהו. הלך דני והלך אליק אחריו. אולי לא ידע עדיין להיכן הוא הולך, אבל ידע שצריך לעשות משהו. במקום שחולית־הפיקוד היתה שרועה נשתופף פתע ההולך בראש, ואליק מיד אחריו. כל העת טילטל עמו את תרמיל החומר. מסתבר כי משהו אינו כשורה. נתקרב אל מפקדו ונוכח כי הלה רותח מעוצר זעם אין־אונים. כבר שלח מקשר להיודע מה קרה, וזה לא חזר עדיין. האש הראשונה שלנו, אש החיפוי וההסחה, לא נפתחה. בלעדיה אין לזוז, אבל בינתיים מקפחים האנשים את רוחם הקרבית, בינתיים מקפחים את הכל! מישהו מתברך אולי בלבו: נחזור בלא כלום, אבל אם רוצים לעשות משהו – הלב מתפלץ.
כאן נתפצחה בריטית אחת בודדת בחלל. כמבקש לתפשה בכף טיפס אחריה נתיב של אור אדמוני ברקיע, נזדוֹרר, ושוּפך על פני צלליות של עצים ובתים. שוב נצטרצר צרור מקוטע, יבש, בריטי. אבל שלנו עדיין שותקים, ואין לדעת עדיין מה יהיה.
“יש להם ודאי מעצורים,” נתלחנו באליק מלים; מעֵבר לחיך היבש התלחנו, במקום בו נולדות מלים בטרם תיאמרנה. הפסוק חזר על עצמו בלא הרף. “יש להם מעצורים.” ניגון של פעוטות תפשוֹ לפסוק, והיו מתנועעים יחד מעבר לחיך היבש. יש להם מעצורים, יש להם מעצורים. ומה אתה פתאום שר? או שמא לא שירה היא אלא כסיסה של עינוי? – יש להם מעצורים, יש להם מעצורים.
ובצרור־היריות הבא כבר אפשר יהיה לשמוע את צפצוף הכדורים בין העצים. שוב כלי־הנגן הבריטיים. משמע שדוקא הם הפותחים, ומנין עצבנות זו שתקפה עליהם פתע? אולי רק דני הבין: בינתיים הגיעו אל הבריטים שבכאן הידיעות על הפשיטות של שפרעם ושל כפר־ויתקין, ואלו אנחנו עדיין לא התחלנו.
כמעביר מיד ליד, ציין בלא להפנות את ראשו: “הלכה ההפתעה!”
ועכשיו, איפוא, או שעושים משהו – עם או בלי חיפוי – או שצוררים את העצמות והולכים הביתה. הרזרבה חזרה בלי להוציא כדור אחד! חה־חה־חה…
קם דני, קם אליק, קם עמירם שחזר ממשמרתו, קמה חוליית־הפיקוד ועלו למשעול. את דרך העפר, שחלקות־קוצים קטנות לה מכל צד עד שמגיעות מכאן ומכאן אל הארנים, עברו בקפיצות יחידים. משהגיעו אליק ועמירם אל הברושים שבהם הגדר – רבצו בעפר, ומיד נחבט אצלם גם דני, לאחר שמסביב נפלו שאר הצללים. עדיין לא קרה דבר.
בשילוח אצבעות נסתייעו עד לתיל עצמו, ושוב שכבו. סוף־סוף נצמדו אליו, אל האויב. מכאן ולהבא הכל קרב. מתיחות החושים הפכה קצב.
אֶלי?
דני קרב בהזדחל.
שמע, אלי. קח את החוליה שלך – ופעל. ברורה לך הדרך?
משמע שאין מחכים לחיפוי שלנו. רע ומר – אבל השמע שריטנת “ברורה”?
אמר דני: חזור עליה.
אמר אליק: כאן, מעבר לתיל, הדרך. אני פונה שמאלה, אחרי שלושים צעד בערך – חצר. בחצר בניין ריק שאין משתמשים בו. מעבר לבניין – דרך פנימית בכפר. פונה ימינה, ומיד שמאלה – בכוון אל מרכז הכפר. עולה עד מגרש־החניה של המשוריינים. פועל – ונסוג בחיפוי לתוך הפרדס. לוקח כוון ישר אל בין העצים – עד הגדר. שם מחכה הבטחה, והתיל גזור.
כאן הגדר פתוחה?
אליק משתדל לקדד בעיניו את גוש האופל. הושיט יד. הנה כך: תיל. השאלה אחת היא: האם כאן פתוח כבר? “פותחים,” אומר דני. בו ברגע מסתבר לך פירושו של הציקצק הסמוך. ושוב ציקצק, ושוב.
ובכן!
אליק גולש בשפיפה. שומע אחריו את עמירם והשניים הנותרים. הנה שוכב מישהו, ומלקחיים גדולים נגררים אחורה. אליק תופש קצוות־חוטים ומעקמם לצדדים. תוך תחושה מרה של כאב צורב – מי יודע במה תפש כאן בחושך – הוא כופפם להרחיב הפרצה. מרכין ראש ועובר. שדים ורוחות – תיל שני. הברירה: לחזור ולדרוש חיתוך בתיל הנוסף, או – לעבור את התיל כמות שהוא, והזמן יקר כיקר הדם.
חלל האויר מתמלא צרורות־ירי ממושכים, לא־בלומים, ושוב עולה רקיטה למרום. אליק גוחן, דבק לעפר – ועובר מתחת לתיל. מתפרקד ותומכו לעיל בכל כוח. האחרים עוברים אחריו. מה העניינים? – קול נעים ומוכר בחשכה – זה עמירם הטוב.
פתאום צרורות חדשים, קצרים, זעופים. אלה שלנו סוף־סוף. באיחור גדול היא נפתחת, האש שלנו, ובריחוק גדול. “יש להם מעצורים.” שני הברנים מכים מקוטעות ויבשות – ומיד גיהנום של תשובה בריטים. פסט, פסט, פסט – בין האילנות ענפונים מתרסקים.
אחרי!
מר לה, לכף היד הפצועה. והנה קול קריעתו של בד, במשיכה מהירה. רצון לגחך: וכי יש לך דבר עלוב מחייל וטלאי במכנסיו?
פתאום צץ דני, והלב הודה לו על כך. “טוב עשית,” הוא אומר, “שלנו פתחו סוף־סוף. כולם זזים, ואתה קדימה. תן יד.”
נתהדקה כף בכף, והעיניים לא ראו את שנתלוה לכך בתוי־הפנים עוטי־החשיכה. אך אז פלט מישהו כדור, סמוך מאוד לאוזן הנרעשת – והגמול לא איחר לבוא. השטח הוצלף אש מרוכזת וזהו זה, איפוא; זהו מה שקוראים מכת־אש.
מאזין, מאזין במתיחות איומה. באש כזאת מוכרח מישהו לקבל כדור. רק שא יצעקו, לעזאזל. אם צועקים כאן – שומעים אותנו – הקץ.
מאזין, איש אינו גונח. יתכן שבסדר, לעת עתה. ושוב רוהט נהר הצליפות. הראש מטמין עצמו כאילו כוח לו משלו. בא לו כדור למטען – אני גמור וחברי גמורים. יצטרכו לחפש אחרינו במיקרוסקופים. ובכן, ראה נא ידידי, פתאום נעשית עליז? אש כזאת בין כך ובין כך אין זזים. אז אולי מישהו שותת דמו, רק יודע שאין לצעוק וחייו מפכים והולכים להם, ואין איש יודע? שא ראשך לרגע. רגע אחד, יא אליק חבוב! כאן מישהו מקרטע. זה בסדר. והשאר?
כלעומת שבאה כן הוסחה האש לגיזרה אחרת הוקל, הוקל על הלב, על הכתפיים. והמרץ – כקפיץ שנכבש יתר על המידה – מזנק בלא מנוח. כל השנאה, כל ההתלהבות, כל מרוץ היצרים – הכל נדחף לצאת ולפרוץ במהומה. עכשיו ידע ששוב לא ייעצר, וידע שכמותו חבריו. להרוג בהם, אם יעמדו על דרכנו, ולרסק את משורייניהם הארורים, ולהדוף את שרונה זאת לאויר־שמיה עם נפץ ותמרות־עשן. ולמעך אותם, למעך אותם את בני הכלבים, את שונאי־חיינו, את צהובי־החיוך, את רב־הטבחים, למעך…
אחרי!
קם וגלש, הנה הדרך. נצמד לקיר אבן, ואחריו נצמדים שניים, וגם שלישי. על עמירם אפשר לסמוך. קדימה – שלושים צעד. כבר ארבעים – ואין חצר. אלה המודיעין שלנו! לא, הנה גדר, ואל תשאל שאלות. רצת שמאלה והנה גדר, אולי כבר טעית וכל צעד מקפיץ אותך ישר אל תוך האסון – אבל אל תשאל שאלות
* * *
מעבר לגדר היתה רפידה דוקרנית, שאולי היא סרפד, ואחריה ערימת דשן רכה; פחים מקימי שאון, ובור שיש להזהיר מפניו. כל הפרטים הקטנים הללו עליך לגלות בעצמך בעצם שעת־האש, לעזאזל. או הנה למשל דלת רחוקה זו שנפתחת פתאום ומפילה פס ארוך של אור אל תוך הלילה. אין אצלם זהירות מספקת, חמורי־גרם. נדפוק אותם.
קם והיו דואבות ארכובות־הרגליים ואותן כפות פצועות־תיל. הנה הבניין, ולאורך כתליו צמחיה סבוכת־גידול, והנה עברו האחר של הבניין; ובהיעדר גדר – הדרך. שוב לחנוֹת ולצותת. קרב־האש היה במלוא שטפוֹ. ואנחנו בין אש לאש, בתוך לועו של האויב, מסתערים כצללים אלמים. עצור! מכונות כבדות נגררו ונסעו, וכיוונן איזהו? פתאום הופיעו זרקורים. זהירות כפולה ומכופלת, וראש צונן. אם אין כאן גדר – שמא טעית? שמא הכל טעות? אבל עכשיו ימינה, ונראה. בגלישה, סמוך למשוכת־אקַציות עשה דרכו ימינה, ודבקיו אחריו.
פרשה. עכשיו זה בסדר, כמדומה. הדרך אל מרכז הכפר. שמאלה – וקדימה. ריצה מהירה, כמעט סמויה, ושוב אורם של הזרקורים, והגוף מושלך אל מעבה השיחים. העין בולשת, ואין לעצור את גור־הכלבים שמנתר בתוך החזה. שקט, שקט. רגע אחד, נימה אחת, מחשבה אחת לפחות. אמנם, לא טעית, לפניך מגרש החניה שלהם. גושי־מתכת דוממים פה ושם. משוריין אחד מנהם – ודאי הוא־הוא שממנו משתלח שפך־אור מסנוור זה. הנה משוטט האור בקפיצות. פיסת קיר מוקעת לשוא, שיחים וגגו של אסם. מדוע אינם בולשים את הקרקע?
קריאה אנגלית נשמעת, והנהג מפחית שם את לחץ־הדלק. המוטור מטיח ויורה כנחנק – ומשמע שהמכונה לאחר תנועה ממושכת; אפשר סיור שזה עתה נסתיים.
עכשיו לפרוץ ולמלוק אותם אחד אחד, רק תן לחשוב רגע. אליק משאיר את עמירם ואת השניים האחרים ובקפיצה הוא חוצה את הדרך. כאן פרדס, ובתוכו אפשר להתקדם. רק לא עוד גדר, ריבונו של עולם, אין כבר ידיים בשביל גדרות. עציו של פרדס זה ניגשים כמעט עד המשוריין. והולם זה שבלב, שתוכף לו גל חם, ואחריו גלים ובני־גלים עד רגשת העור שבקרקפת – הרי זו חדוה. משמע, כמונח בכף. קרא אליו את עמירם. השניים האחוריים יחפו על השניים הקדמיים. עם פתיחתה של אש ימטירו בכל עצמתם, ואחר־כך ישובו ויחפו על הנסיגה. בין עציו הקיצוניים של הפרדס מתקדמים אליק ועמירם. והנה שׂפתוֹ. מרחק עשרים פסיעות – גוש המתכת הראשון.
עמירם התחפר ואליק הכין את החומר. נשתופף ונשרט בענפיו של הלוואי־ואיננו־לימון־שאלה־פגיעתם־רעה. מוכן היה. ברגע שיגע בכתפו – יפתח עמירם באש.
גע, יה חבוב! אלא שאחר זאת מזנקים החוצה, אל הככר החשופה, ככר־המוּמתים, מניחים את החומר, מציתים – ומסתלקים, אם מסתלקים.
“רק אל תהיה פרא אדם,” אמר עמירם. אפשר שעברו מאז שלוש דקות. בינתיים נתרגש והמה עיסוק גדול על כל מסיביה של שרונה. הזרקור שכאן כובה פתאום, ומעבר לגבול האפלה נתחדשו היריות. בעיר מאזינים ודאי אזרחים ששנתם הופרעה, אל הקרב הגדול ביותר שהוטל אי־פעם בתחומיה. כלום יראו מן העיר גם את הלהבות? בינתיים נשתמעו כבר, ממרחק מסוים, כמה נפצים של חומר. לאט־לאט מתפתחת התוכנית כולה. ודאי חסמו את הכביש ליפו, וכן את הכביש למשטרת רמת־גן. כל התכונה הזאת למען תרמיל החומר הדומם שבידיך. כל התכונה כולה – והזמן חולף. דקה ועוד דקה. גע, יה חבוב. גע!
קצרים צרורותיו של עמירם. יבשים וקצרים מצטרפים גם צרורותיהם של השניים. מיד מוטחת כנגדם אש בריטית עצומה. אילולא ידע שהיא מכוונת אליהם, אל יורי הצרורות – בטוח היה שהוא טבול בתוך־תוכה. ועם זאת כבוש הגוף כולו, אולי בשביל הזינוק המפעפע כבר בקצות־הרגליים. ועדיין אינך יודע אם הרגע הנכון – הרגע הברור, היחיד, הנועד מאז – אינך יודע אם רגע הזינוק כבר הגיע. אבל הנה נזרקה בהוֹרית לרום. עמה נעים ומתקצרים כל צלילי־העצמים שעל הקרקע. אך הנה הגיעה אל שיא־כוחה. היא צונחת. צל המשוריינים מתארך. הנה הוא נוסע אליך עם גלישתה של הרקיטה ממרומיה. הנה הוא קרב, הנה הגיע. הדרך אליה רצופה צל, המשוריין בצל, הקטע שלך בצל. רק קטע. רק־קיטה… רקיטה… חה־חה…
פעל!
התחושה הראשונה לאחר שניות־המתח שבהן היה רק פועל ופועל ופועל, היתה צלצולן האדיר של האזניים, כשהוא כבר קם מחבטתו בקרקע ואץ במטורף, מקרטע וזוחל בחזרה. עתה היו אזניו מנהמות ניהום גבוה ומתוח. שני משוריינים הטפיחו אגרופי־להבות על חזיהם, ויפים היו. מלאכתו שלו. המלאכה בוצעה. החניק צעקה במו־גרון: המשימה בוצעה.
בכן, פרא־אדם, הרי אתה שוב כאן, בפרדס, ומאז רעמו של החומר עוד לא קוֹרע האויר ביריות. גם שלנו שותקים האם תם המשחק? אלא שעמירם היה שכוב פתע בין הידיים המגששות, ובו ברגע היה גם מת. הרגו אותו. המשימה בוצעה. לא כן? ואת עמירם הרגו.
השטח הוצף שוב באש. אש עצבנית, נקמנית, קוצרת לאורך ולרוחב כמבקשת טרף. רבץ אצל עמירם. הם הרגו אותו, הנה הוא, בין זרועותיך. להרף עין תפש אליק איזו משמעות נוראה, חמה מגעת, להרף עין חדל לחוש בחלקי גופו השונים, להבדיל ביניהם. כולו להט, כנטול ממש; ואולי רק לדבר אחד היה הדבר דומה: לבּוּשה גדולה ונוראה עד מאוד.
כששמע שוב את הצרורות הבריטיים המבקשים אחרי מי שעוד לא הורג, כאשר הבחין שוב בשפעת הרקיטות שהוטלו לחלל – כבר היה הכל בכיבושו. נותרה רק הידיעה, מצומקת וצוננת, הידיעה שתחזור באלפי צמדי מלים סובבות: עמירם מת. נותרה רק העובדה. ועמה איזה קור, איזו התעוררות שלאחר המעשה. אתה נותרת.
נטל אליק את הכלי הקטן, החם, שהיה מעופר לצדו של עמירם, ואולי גם מלופף בדמיו. היו גם מחסניות. גם בכיסו באחורי היתה אחת. שלפה, על אף סירובו הקל של כפתור הכיס.
עכשיו להסתלק. ההוראה היתה ברורה ביותר. והוא הרוג – יש פעמים שאתה יודע דבר ללא צל של ספק. ויתכן כי נשארת לבדך, שהרי השניים האחוריים שותקים כל העת, וודאי כבר נסוגו. דממה שנשתררה שוב הקפיצה את חרדתו של אליק. הם יוצאים עכשיו לסרוק את השטח, ודאי חסמו כבר את הגדרות – וכאן שני המשוריינים בוערים כמעט ללא שאון – והם מבקשים אחריך – פרח!
כן. עכשיו היה זה פחד, ואולי לראשונה במרוצת הלילה הקצר. אבל זוז, זוז. האומץ עכשיו הוא להסתלק, לזוז. להשאר כאן – פחדנות ואף שטות. זוז, הסתלק, הצל את הכלי, הצל את עצמך. בשביל הפעם הבאה, שרונה ארורה־רצחנית, בשביל הפעמים הבאות!
קשה היה להניע אותן, את הרגליים, משכיבתן. הכל היה כמפורק ומוטל בקרקע. אחת אחת הניען, אחת אחת הרתיע את ידיו. לאחרונה ניזוז הגוף כולו. עדיין לא חידשו את יריותיהם – אבל אולי יאיצו בך קצת קולות מתקרבים אלה, והתנעתו של אותו מוטור בחשיכה?
תשוקה עזה מלהטת אלפי סיכות מלובנות בברכיים, בכפות־הרגליים. בזרועות – תשוקה עזה לחיים. עכשיו אין זו אלא התשוקה לרוץ ולהגיע. אל בית, אל מעבר משם לכביש, אל אור חשמל בחדר שתריסיו מוגפים, אל פנים של אדם, אל קול, אל מלה עברית.
אליק חתך ישר אל הכביש. מזרח מדויק וסמוי־חושים כמעט. חתירתו זו שלו – דבר יחידי בחלל־העולם היתה, שקול לא נשמע, ואף לא יריה אחת. יתכן שהאנשים כבר בבסיס, יתכן שהשאירו אותי מאחור. יתכן שמודיעים עלי נעדר, ומישהו אומר: הלך הבחור. גם עמירם הלך. תאר לך שזה נכון, תאר לך את אמא, את העיתונים… והנה עמירם. הוא כבר עשה את הצעד. וכל זה תוך מרוצה כמעט עיוורת על פני מי יודע מה. והכל מכאיב, פוצע, מקים שאון… מנוסה שטותית ופרועה: גדרות, בוץ, בוץ דביק, רטיבות, משהו לח וצונן, האם החל גשם יורד? עמירם אינו מכוסה.. הנה שוב תיל. טיפס ועבר מעליו. ירד אל תוך תעלה שמים עמדו בה. עברה מכונית ביבבה – נצמד אל דופן התעלה. הגשם גבר וריצתו על פני הכביש שיכשכה בשלוליות וברפש. אבל מעברו השני כבר היתה גדר־אבנים ערבית, ואחריה פרדס. בחשכתו של זה, בכיוון מעוקש אחד מזרחה, מן הכביש והלאה – בוץ איום, בוץ חדיר וטובעני.
הואדי, ואדי מוסררה, גילגל מים רבים, אבל צריכה להיות מַעברה באחד המקומות הלאה, כי אל הגשר לא כדאי לגשת – והן אפשר גם לחצות את המים.
כי אתה כבר בסדר. לכאן לא יגיעו. בשכונת בורוכוב – נקודת־האיסוף. שם מחכים לך עם קפה ועם שמיכות חמות, ועם הבגדים היבשים שהנחת שם בטרם יציאה.
שמחה עזה, שמחה עזה מלהטת אלפי סיכות מלובנות בברכיים, בכפות הרגליים, בזרועות – שמחה עזה חיים.
הלויה 🔗
הוא ירד מעל המכונית בשדרות רוטשילד ופסע ברגל את שארית הדרך עד הבית. ראה אותם, את אביו ואת אמו, כשהם עומדים על המרפסת וצופים אל הרחוב עוד בטרם ראו הם אותו. נדמה היה לו שהוא מבקש לשרוק אליהם מלמטה, להודיע על עצמו, אך לא עשה זאת. מכל מקום – לפני ששרק, ועוד מבטו תלוי בהם, הבחינה בו אמו, ומיד נפנה לעברו גם ראשו של אביו, ומיד גם נעלם.
הוא פגש אותו בכניסה לחדר־המדרגות, כולו שטוף עוד בחלחלתה של הירידה הבהולה. נדמה היה לו לאליק שהוא מבקש לחבק גולגולת עדינה ועייפה זו, שהיתה מכוונת אליו עתה בכל מאודה עם כמה וכמה שאלות אילמות התלויות לה בעיניה, אך לא עשה זאת. מכל־מקום העלה חיוך של אהבה, ומיד החליף את מקומן של השאלות אושר גדול ונהיר. אליק ידע שלהוריו הושב עתה בן. ודאי היו עומדים כל הלילה ומקשיבים בחשיכה אל קולות הקרב. אי־אפשר יהיה להסתיר מהם דבר.
עד שעלו מדרגותיהן של שלוש הקומות לא היה סיפק בידי אבא אלא לאמור כמה פסוקים שעיקרם חידוד, ואף זאת לשם התחמקות מן השאלה אשר אין להתחמק ממנה. אבל משעמד לפני דלת־הכניסה הרצין פתע ושאל: הכל בסדר, אליק? בו ברגע הניח יד חמה על ערפו, והיד החמה היתה מרעידה רעד מהיר ולא־רוחם. יד זו מנעתו לאליק מענות תשובה של ממש, ולא עשה אלא לטיהור גרונו בהמהום חטוף.
אבא נכנס לפניו והשאיר את הדלת פתוחה. אליק פסע לתוך דירה שהיתה כבר מוצפת בחמה של בוקר, וראה את אמו כשהיא באה אליו פתע מעם המרפסת, מנסה נואשות לחייך וחומקת מהרה אל החדר האחר, להסתיר את שיש עמה להסתיר. אחר־כך ישב על הספה – וחיכה בשקט להתאוששותם, אך דבר לא השתנה עד שלא חזרה אמו ונכנסה אל החדר בעיניה המאודמות. אז עמדה להתקין לו ארוחה, ואלו אביו נתעורר להסיק אש בתנור, לחמם לו מימי־אמבטי. תכונה רבה זו נראתה לאליק כמוגזמת – אך לא הקפיד. נתחוור לו שלא עצמו עין כל הלילה. הצצה בחדר־המיטות הראתה שלא סידרו אפילו את משכביהם. חשב: גם זה שייך למלחמה, זהו צדה האחר. חציה השני של כל יחידת קרב – שרוי בצל, כפול במספרו, דומם: אבות ואמהות.
ישב לאכול ואמו ישבה לנגדו. בא וישב גם אביו. בחוץ היה יום וכאן ישבו אנשים שלילם עוד לא הגיע לקצו. אמו לא איסטניסית היתה, כאביו – אלא ישרת־כוונה. שאלה: אליק, היית בקרב הזה, בשרונה? ואליק הכחיש. הוא היה עסוק. כן. בעניינים. אבל בקרב לא השתתף, ואיננו יודע שום דבר. נטלה את נעליו שהוסרו זה עתה, הפכתן, סוליותיהן למעלה, והצביעה על בוץ שדבק בהן. אמרה: ומנין לך הבוץ הזה, אליק?
גיחך בינו לבינו: תמימה טובה שלי. את חושבת שזהו הבוץ, בוץ של שרונה, בוץ של קרב. הן מידיך ניכר שכך את חושבת, שכך את מתרגשת. ואלו לאמיתו של דבר – בוץ כשר הוא, בוץ פשוט שנטפל לנעלי בשעה שהייתי מנתר מן הצריף אל המכונית, בשעה שש בבוקר, כלומר לפני לא יותר משלושת רבעי השעה.
ואמר: חסר בוץ עכשיו בארץ?
בינתיים החל מקצץ במה שהוגש לו מן האפוי ומן הרקוח – ושניים אלה שישבו אצלו לא הפיגו עדיין רגשת רוחם. נראה שאין בכוחם להתמיד בשאלותיהם, ויותר מכל חוששים הם שמא יתחיל מאשר להם את פחדיהם. לכל השלושה נוח היה בשתיקתם, רק אליק ראה פתע את פסיפס צלליו של התריס על הקיר, והיום החדש בעולם היה כה מפורש, כה מובן מאליו, כה נטול־עבר – עד כי מיד נגמר12 כל טעמה של ארוחה מוזרה זו שלא בעתה עם שניים עדים אלה שלא במקומם. נסתתם תאבונו ודחה מעליו הכל, פרט לשתייה. אמא לא מחתה על בזיון ארוחתה והחלה מסלקת את הכלים, ואלו אבא קם, לבש את מעילו והלך לעבודה בלא מגבעת, כדרכו. בצהריים ניפגש, אמר בצאתו, עשה לך אמבטיה ושכב לישון.
שעה קלה ישב אליק לבדו ועייף היה מהתיק מבטו לכאן או לכאן. לא ידע אם תנומה היא שאוחזת בו או הרהור, אבל ידע שאביו ואמו עמדו בנסיון, וידע שאין זה נסיון אחרון, וידע כי כן יעמדו בכל הנסיונות הרבים המעותדים להם מכאן ולהבא.
כל הלילה עמדו וצפו באש המהלכת אימים מעם שרונה הסמוכה; ומעתה נפתח בחייהם פרק חדש, פרק של סיוטים אטיים וממושכים, פרק של לילות־חרדה, הוא לעולם לא יאמר להם, לכשילך – והם לעולם לא ישאלוהו. הם והוא גם יחד ישתקו על הדבר, ובשתיקה יהיו עוקבים אחרי כל סימן שאפשר לפרש חידתו. ברית של שתיקה כרותה ביניהם מעתה ועד עולם, ויהיו מרמים אלה את אלה, ויודעים שמרמים, ומעמידים פני רגילוּת, ומדכאים את החרדה בתוככי הלב.
אף פעם לא יאמרו לו אל תלך, ואף פעם לא ישאלוהו לאן – אבל מרגע שתהא הדלת נסגרת אחריו, ועד שישוב הביתה – מעתה ועד קץ – לא יהיו להם חיים ולא תהיה להם מנוחה. מעתה ועד קץ – כל אימת שאתה יוצא את הבית – אף לא ליל תנומה אחד. רק אותה הקשבה פתוחה ונוראה ומרעלת דמים, שהגוף מקשיב בכל תאיו אל הלילה הרחוק.
קם, ובטרם נכנס אל חדר הרחצה החליף עוד, בלא שיהיה מוכן לכך, חיוך של מבוכה עם אמו שנתפשה בקלקלתה: עומדת היתה בחדרה וגורדת בכל כוח גזיזי־בוץ מעל סוליות נעליו. אחר־כך הרביץ עצמו במיטתו וחשב להתנמנם, אך עם עצימת־עיניים שב אליו הכל, ובית החזה נתפרע והחל הולם. קפץ ממיטתו. בבוקר עוד לא ידעו דבר, רק החישו את האנשים לבתיהם בדרך עקיפין, מיד לאחר שהוסרו מחסומי־הבריטים מן הכבישים – אבל בינתיים אפשר שיודעים, והחששות היו מן הרעים שברעים. כמה וכמה מן האנשים לא חזרו לבסיס. האם נמלטו בדרכים אחרות? האם נהרגו? וכמה? ומי?
במפגש כבר ידעו את הכל, גם את שעת הלויה. מלבד עמירם נהרגו עוד שלושה.
אחרי־הצהריים ירד גשם דק ואטי, אך לא היה בו כדי להפחית את ההמונים העצומים, אשר יצאו לרחובות בשביל ללוות את ארבעת חללי שרונה. זולג היה בהתמדה ובלא־שינוי, והעומד בו לא נתן עליו את דעתו, לאחר שנתלחלחו פניו לחלוח ראשון ולאחר שנצטעפו עיניו במה שהיה יותר ערפל מאשר גשם. בחלל אויר זה נראה הכל כמיועד למטרה אחת, כנוהר לדרך אחת; כל הפרטים ניטשטשו ונתמזגו בכתמים האפורים, הכהים של הרחוב המגודש.
אליק שהיה שקט ושפוי, וקל כמו־ריק, לא דחק עצמו אל ראשה של הלויה, מקום שהיתה כנסת צפופה של אנשים ממתינה לארונות שיוצאו אליה להוֹלָכה – אלא נשען אל גדר מן הצד, הוא לבדו, והתבונן חרש. כבר היה לאחר כל רגעי ההתרגשות. כבר ראה את נערתו, ולחצה אליו, וסיפר עמה במקוטעין; כבר ישב שוב עם אביו ואמו, ושתק ושיקר שוב; כבר קיבל את ההודעה כי עוד היום, לאחר הלויה, יוסעו הוא וחבריו ויחולקו בין כמה ממשקי־העמק, עד יעבור זעם פעולות־התגמול הבריטיות, שהן בחזקת ודאי. אמרו: אפשר שבבתי־ההרוגים ייערכו חיפושים, ואפשר שעל אף כל זהירותנו ימצאו עקבות, ואז יבקשו להניח ידם. הכלל: מוטב להסתלק.
לא הניחו לו שעה רבה בבדידותו. אשר־על־הבטחון, נער יפה־עיניים, שקט וזריז, קרב אליו והזהירו לבל ישוטט בקרבת־יתר למקומות שיש בהם עין פקוחה. “סמוך עליהם, אמר, שכלביהם מסתובבים כאן ומריחים מאז הצהריים. לפי ההוראות אסור לך להמצא כאן בכלל”. אבל הוא לא הקפיד יתר על המידה על מילוין של ההוראות. לאמיתו של דבר נתברר עד מהרה, כי כולם באו לכאן, כולם עד אחד, וכי איש אינו מוכן לפנות ולשוב לביתו. מכל מקום – פרשו זה מעל זה והתרחקו אל קצות־המחנה.
בכנסת הצפופה של האנשים, בראש הלויה, נסתמנה מגמה ומעט־מעט החלו נעים לעבר הרחוב הראשי. משני עברי התנועה ניצב ועמד קהל האלפים הדומם, עיניו בארונות הנוסעים וגופו מכה גלים. אליק כיוון הליכתו שלא לפגר אחרי הארונות הנוסעים בראש, ובירכתי המדרכות הצפופות עשה דרכו, פעמים נעכב ופעמים אץ. הנה עמד וצפה ממקומו שעה רבה על המחזה, ברוממות הכוח השותק צפה, בחומת ההמונים זה ומזה.
דומה כי כל העיר נקבצה ובאה. לא היה מקום פנוי מעם. עוללים נישאו בזרועות, ישישים נתמכו לבוא. תנועות הנוער, הגדנע, בתי־הספר, היו בצועדים – אך בעומדים משני עברי הלויה היה ערב רב, לא ייאמן, אלמוני, שהפך את האבל למרי, את הלויה להפגנה, את עצמו – למחנה. חש אליק כיצד גם בו, בתוכו, שב ומצטבר המרי, והנה טעם הגאוּת בו ולא טעם התוגה. היום היה ליום גדול, הקרב נחלץ מן החשיכה והוצא אל הרחוב, ובה בעת נתערבלו הודיה, נכונות לכל, אחוה, שבועה שבלב. נסחף עם הכל והמשיך דרכו במקביל לארונות שבראש. עוד אחת רצה למוש את עמירם מקרוב.
ארכה לו השעה עד שיצאה הלויה את הרחוב הגדול, שקודם לכן אי אפשר היה ליקרב אל ההולכים בראש. משסבה אל רחוב אחר, לעלות במכוניות הממתינות ולנסוע – מצא עצמו אליק בפתע־פתאום מוּקע אל מול הארונות, וכזאת לא ידע מעודו. התייפחות של המשפחות שככה במקצת, כנראה. ההתאבנות החלה כובשת את חלל הוייתם קמעה־קמעה. הגוף לא יכול לעמוד ביסורי הנפש. אליק ראה אותם ברפיונם, בנפילתם אל השיגרה הנצחית של מקוננים. כך היה וכך יהיה לעולמים. וגם אצלך, כנראה.
היה כמתייחד עם מתו, ועכשיו, רק עכשיו, הכיר כמעֵין הכרה עליונה מהו הדבר שהתרחש בינו לבין עמירם, מהו שנכנס ביניהם להפרידם. היה זה הד עמוק לאותה תחושת־רגע חריפה אשר הציפתוֹ עוד שם, אשר הותירה אחריה את צמד המלים: הוא מת. עכשיו ידע כי בארון נמצא עמירם, וידע זאת עד כדי לחוש את כובד גופו, את עצם גופו – כשם שחש עוד שם, בעת שנגע אל פניו הכבויים בעבי־חשכתו של הפרדס. עכשיו ידע כי ישנה שייכות אחת אשר לפיה רק לו, רק לו שייך עמירם השותק. עכשיו הרגיש את אחדותו עם עמירם כמוֹת שמרגישים תאוה שמציפה את דרכי הדם. לא עם עמירם בלבד – עם כל הנופלים והמובלים.
מה כל אלה יודעים? מה כל אלה רואים? הם יודעים ורואים עלם אחד שאין לו כל אחיזה בעמירם הממשי, יורה־הצרורות, ההרוג. הם רואים את זכרונותיהם. הם אינם תופשים מדוע אחד שהיה מחייך, אחד שעבד בעבודתו, אחד שישן במיטתו – מדוע הוא עכשיו בארונו; אבל אני, רק אני, האחד והיחיד היודע מה לו בארונו – משום שאני יודע כי זה היה אחד שזחל, אחד שירה צרורות ממוֹתן, אחד שגבר על החשיכה, אחד שחיפה עלי באש, אחד שהספיק עוד לראות את המשימה מתבצעת, ואף לברכני בלבו: פרא אדם שכמותך – עשית.
החלו מטעינים את הארונות לתוך הקרון השחור המיועד לכך, ובכי־המלוים נתייבב ועלה. אליק לא חש עצמו כאחד מהם, להפך: מפורשת וברורה היתה לו הסתייגותו. אין הוא אחד מהם ולא בזה הדרך הוא נפרד מעל החברים. הוא עם החברים מצד אחד – והבוכים מצד שני. הבדל בין מי שנפל ובין מי שעוד לא נפל – אינו אלא הבדל שבזמן. לבו אמר לו: אנחנו שייכים לגזע אחר, לדור אחר – דור הנופלים. איש ואיש דבק בחייו במלוא אהבת־הקיום הלוהטת שבקרבו – ובה בשעה מרגיש את סימנו של הדור על בשרו. שמחים בחלקנו, ומאוד־מאוד־מאוד רוצים לחיות – אבל מחפים זה על זה בצרורות מהמותן. היום אתה מחפה עלי, מחר אני מחפה על חברנו, מחרתיים נהיה שנינו מתבוננים אל חברנו המחפה על חברנו…
מפתיעה היתה הרגשת הלחות בעיניים, ועד ארגיעה אף נעימה היתה. מכל מקום – אי־אפשר היה לו לעמוד עוד כנגד אותו גל שהציפו מלמטה והכה את ראשו בערפל, הדבר היה לבכי, ולרגע קל נכבש לו כליל. מיד נתאושש וצבט עצמו במקום שהיו דמעותיו נובעות ואינן עומדות. המכוניות החלו זזות. משהו נשטף והודח מתוך הגרון המחונק, ואליק החל פוסע מתונות ומפגר יותר ויותר אחר טור־המכוניות הנוסע.
הגשם לא הפסיק רחישתו האטית והבלתי־נשמעת.
תמרון בנגב 🔗
רק בשעה מאוחרת מאוד נותר אליק עם עצמו, והיה ממתין אז ועומד על ספו של חדר־הנוטרים עד שיתרגלו עיניו אל החשיכה. זה־עתה כיבה את המנורה בחדר שמאחוריו, ואחר־כך קרע לרווחה את שני חלונותיו המאופלים – לנער קצת את האויר הדחוס אשר איכלס אנשים כה רבים וכה פעלתניים במשך שעות כה ממושכות. זה היה בניין־האבן היחידי בנקודה – וכל השאר לא נסתמן עתה לנגד העיניים אלא בכמה כתמי־צל, שאינך יודע אם הם הרווחים שבין הצריפים או הצריפים עצמם. כן לא ניתן לדעת איזה מן הצריפים הוא זה, אשר כמה שעות קודם לכן נראה שלא היה כל קושי למצאו – צריפה הבלתי־מוגמר של הנקודה שהופקד בידי יחידת־התגבורת הקטנה למשך ימי שהותה במקום. כאשר קיבלוהו לא הספיק לתת בו אלא הצצה חטופה ועכשיו, ידע, שרוּעים בו האנשים על פני החול אשר מעליו תותקן פעם הרצפה, לכשתתותקן, ובאחת פינותיו מוטל תרמילו של המפקד, בצד שמיכה אחד ותיק כלי־רחצה. אליק החליט שלא לבקש את אחד מבני־המקום העומדים עתה בשמירה, אלא לבדוק בכל הצריפים, מאחרון לאחרון, וכן להתנחם בעובדה כי יום ראשון הוא לו בנגב.
בשש בבוקר נפתח יום זה עם תקיעותיו המחוצפות של הטנדר הממתין ברחוב. בשבע קיבל את אנשיו. בשמונה נפרד מהם, כשהוא משלחם בדרכים שונות אל המשק אשר נועד להם. מאותה שעה עד שלוש אחר־הצהריים חיפש את מכונית־המשא של המשק, מצא אותה, העמיס עליה את כל הדברים האסורים, שב והעמיס עליהם את כל הדברים הכשרים – מלט, עצים, לחם, פחי־דלק וכיוצא בזה, ניטלטל בקרונה, קלט ורקק אבק דרכי־הקיץ, הגיע ולא האמין כי הגיע. מרגע שסיים ארוחה חטופה ורחצה חטופה ממנה ועד עתה – עשה או ציוה לעשות או שהסכים שייעשו כל אותם אלפי הדברים החשובים זה מזה, ההכרחיים והנחוצים זה מזה, המשכיחים זה את זה, המחייבים זה את זה, כל אותם אלפי הדברים המהוים את יומה הראשון של יחידת־תגבורת קטנה בנקודת־נגב קטנה, עם סידורי־השמירה, ההבטחה, חלוקת־הנשק, קביעת סליקיו, ועל כולם – החשוב מכולם: התיאום עם אנשי־המקום.
עכשיו לא נותר לו, לכאורה, אלא לגהור אל משכבו, לפשוט את הרגליים, לפייס מתיחות זו שנצטברה בברכיים ובמרפקים, ולשקוע בשינה – אך הנה: מהלך היה מצריף לצריף, מבקש את שלו, ותמיה לחוש בכל עצמותיו איזו עירות צוננת, קשובה, בלתי־צפויה. אמר. איפוא, אכנס לצריף, אסדר את השמיכה, ארחץ, אסייר פעם אחרונה אצל האנשים בעמדותיהם; בינתיים ישבעו הריאות אויר צח ורענן, ובמקום פרפור זה שבחזה תבוא התנומה. אילמלא הקימוץ במים הייתי עושה מקלחת נוספת. והנה סוף־סוף הצריף.
בעמדו בפתח־הצריף נטול־הדלת הצית גפרור, ובעזרתם של שניים אחרים פסע ועבר בין ישיניו עד שהגיע למקומו. הם שיירו לו תחום רחב למעלה מצרכו של אדם אחד, ומן השקים שפרשו תחתיהם הותירו אחד בתחומו. ידע כי בזה סימן לקורטוב מחשבה, וכן לזריזות־מעשיהו של אחד הבחורים אשר היה מחלק את השקים, ואת מפקדו לא שכח. את רוב האנשים לא הכיר, שנתלקטו בחפזון מעם הרזרבה ומעם יחידות החי"ש התל־אביבי, אבל היה בו כל הרצון לעשותם חטיבה אחת – אף־על־פי שמחר יכולה לבוא הפקודה לחזור הביתה, והתמרון תם. מכל מקום – יש לנהוג כאילו נתחברו כאן לחיים ולמוות, וכן יש לנהוג באנשי הנקודה; ואשר לאלה – עוד הם צריכים עיון.
לאחר שנטל כלי־רחצתו כוון דרכו לפי הפתח שנסתמן כמַלבן של כסף על פני רקעה השחור של חשכת־הצריף. מישהו מן הישנים נתרומם וישב, ובלא להמתין החל חוכך עצמו ומתגרד ופוהק במין תאוה פראית ונהנתנית. אליק חייך ועוד היה מחייך בעת שיצא אל הלילה שבחוץ. תחי שלוות נפשו של הפוהק ומתגרד בלבו של ליל הנגב! אבל תן דעתך, שלא היה לבם של האנשים כה שקט אילמלא בטחו במישהו. יש ביניהם כאלה שזוהי להם יציאה ראשונה, ואסור לאכזבם.
זה מעלה מחצי־שנה שהחל אליק נפגש עם סוג חדש לגמרי של חניכים וחברים – עם אנשי שורות ה“הגנה” בתל־אביב. משנודע לראשונה כי אנשי הרזרבה יועסקו בהדרכת יחידות החי“ש והגדנע בתל־אביב – היה אליק מן המתקוממים נגד הדבר. היה מוכן לכל – רק לא להתחיל מחדש שינונם של אל”ף־בי“ת, בהלכות רובים ושדה, לחבורות של בטלני־קריה. אך איש לא שאל את פי המתקוממים, ובאחת השבתות נמצא עצמו אליק בקרחתו של פרדס, מן הזנוחים בקרבת העיר, לנוכח קבוצת אנשים שלא ידע מה יעשה בה. אחד מביניהם, או אחד שהיה ממונה עליהם לצורך השעה, הקפיצם לעמידת־דום, רץ לעומתו, התייצב והודיע מספר הנוכחים. הלאה מזה לא ידעו ובאמת צריך היה להתחיל עמם מאל”ף ומבי"ת. הם לא היו צעירים – אך היה בהם הרבה רצון טוב והרבה התאמצו להפיק מעצמם. מסתבר שהזהירום: מפקדים מן הפלמח אתם מקבלים – והם התקדשו לקראת המאורע. לאחר כמה פגישות כבר חש אליק בעצמו את חדוות־העשייה הידועה לו מאז: להתעקש ולהעמיד מהם יחידה למופת. שוב היה צורך בכל הסגולות הנושנות, ונוספות להם חדשות – בשביל האנשים החדשים, התנאים החדשים, חניכים דוגמתם לא היו לו מעודו. היו כאן מורים, היו פקידים שכריסם מַתחילה מסתמנת, פועלי חרושת ודפוס, פועלי־בניין. כל יציאה לאימון – בגדר טיול היתה לדידם, ואם הרחיקו קצת לכת – התנשמו והזיעו; כל פרק חדש בהלכות־קרב – הרפתקה פורתא, וכחום היום – פגרים מתים. כשהיו באים במכנסי־החאקי הקצרים אשר נתגהצו על־ידי נשותיהם מבעוד יום (וצרור־האוכל בשקיקו) היו מתגלות רגליים לבנות, כחושות, וברכיים מפוקפקות היססו במלאכתן. צוחקים היו למשמע כל מהתלה של מה־בכך, ובהביא להם אליק משל כלשהו מהויות הפלמח, לשם סיבור־האוזן או הבהרת־העניין, היו מאזינים במין חרדת־קודש ובולעים כל הברה וכל הגה. לעומת זאת היה לכל אחד מהם בית, ובזה כוחם. אליק אהב לשמוע על חייהם, על פרוטרוט קיומם עם מצוקותיו ושמחותיו. פעמים לא היה בעל־הבית מניח לפועליו את ימי החופשה הנדרשים, פעמים מסרב היה לשלם את חלקו בתמורת ימי־האימון. אחד האנשים הביא פעם את בנו הקטן. אמו של הילד חלתה ותסע אל הוריה במושבה. אליק השגיח על הילד והבחורים התאמנו.
אחרים היו נערי הגדנ"ע. מן היום הראשון ניצל אליק את הערצתם ללא־גבול והפך את אימוניהם לחג רצוף של משחק ושמחת־תנועה, מאמץ ותחרות. אליק, שנערות ובגרוּת עוד היו משמשות בו בערבוביה, ייחד לאלה את זו ולאלה את זו. שקע ראשו ורובו במלאכת ההדרכה.
כך הופקע במהירות גדלה והולכת מעבודתו בחברת־החשמל. ימי השקט הקצרים תמו. תחילה ניסה עוד להתפתות לאביב הארוך, הארוך במיוחד, אשר שהה באוירה של ארץ אותה שנה. ניסה להשלות עצמו כי אפשר עוד לתת את הדעת על בניינם השקול של החיים. נתעמקו והלכו יחסיו עם הנערה אשר אהב. חלם על חדר משלו, החל חוסך כסף משכר עבודתו. ביקש להאחז בקבועות… אך מה שהיה הלב מנחש כל הזמן – הפך לממשות שאין ממנה מנוס. המלחמה חמרה במעי הארץ והימים, הטילה אוכפה גם על חיים שבצנעה, גם על הפרטי שבפרטי. פשוטו כמשמעו – פעמים אי־אפשר היה לקיים פגישה שנקבעה בין אוהב לאהובתו. עוצר והסגר היו מעשה בכל יום. איומו של מצב־צבאי היה מרחף תדיר באויר. לפחות אחת בשבוע הוזעקו הכוחות למצב הכן. הכל דוכא – והכל ביקש להתפרץ מן הדכאון. כל הגנוז והמכונס בתוך הנפש נתרכז והמה לצאת – וההתעסקות המרובה, המייגעת, המיאשת, במציאת הפתרון לגורלה של הארץ הגדילה והגדילה את המתיחות מיום ליום. היה אליק אומר: “הכל – רק לא המצב הנוכחי. אי אפשר לנשום.”
לאחרונה באה הפקודה לרדת לכאן, לנגב, תוך תמרון של ריכוז־כוחות על גבולות המולדת – לנוכח איומיהן של מדינות־ערב וריכוז כוחותיהן־הן על הגבולות. והפעם היו הדברים מאורגנים כך שלא ניתנה אפילו השהות המספקת כדי להודיע על היעדרו הצפוי מן העבודה. הבטיחוהו כי המַטה ידאג לכך. היתה הרגשה כי מתחילים לעשות משהו. במַתמיה היה הכל מאורגן על הצד הטוב ביותר; ניתן נשק, ניתנה תחבורה.
והנה הוא כאן. בנקודה זו, אשר מקומה על המפה כמו מהבהב כבר מאחורי מפתן־המצח, עם רשת־הדרכים מסביב, עם שמות שבטי־הבדוים באותיות דהויות, משורבבות ונפוצות, עם מעגלי העפרון האדום סביב אחיותיה המרוחקות, המעטות והבודדות. הנקודה עצמה – צריפים אחדים שהאפלה מטשטשת בהם, כאמור. טור מרעיד של נטיעות רכות, מיכל־המים על כלונסותיו, ריבוע־בניינם של הנוטרים ושאר החפצים הפזורים בשטח כבלא מטרה: עגלה שמוטת־יצול, סככת־הפרידות, הטרקטור, הטנדר. כל אלה אף ביום אין להכיר בהם אלא משנקלעים פתע לביניהם, וזאת לאחר נסיעה אטית ועקלקלת לאורך רכס־הגבעות השומם, אשר על אחת שלוחותיו הדרומיות היא מוצנעת – מוכת־הרוחות, מעוטת־הבנים, קשת־היום.
למטה, לפאת דרום, צנחה שלוחת־הגבעות אל כביש עזה באר־שבע, דרך עתיקת־ימים, ועל זאת אמרו לו לאליק: “נקודה חשובה! על עורק תחבורה היא יושבת.” גם דמיונו למוד הנסיון של אליק תיאר את הדברים אחרת ממה שנתבררו אחר־כך למראה עיניים. זאת היתה לפחות גוזמה: שלושה צריפונים אינם שולטים על כביש. אבל במרוצת השעות הראשונות במקום, תוך כדי הפיכתם של מושגים מופשטים רבים לעניינים של ממש, נוכח כי גם בזה – לא הממדים קובעים את המציאות אלא ההכרח. כלומר: “נקודה חשובה – חייבת היא לשלוט על עורק־התחבורה – דרך עזה באר־שבע, דרך עתיקת־ימים.” אז הוחלט להוציא למשך הלילה שתי כיתות. אחת שתתפוש משלט אל הכביש, והאחרת – צפונית־מזרחית לנקודה – משלט הצופה אל ארץ הגבעות, אל דרכי הרועים והמבריחים.
עכשיו היה הכל על מכונו: הכוחות הקטנים – במשלטיהם האבודים בחשיכה, אנשי־המשמרות בעמדותיהם, והחצר עצמה בשינה של מקדימי־נום. אליק נרכן אל הברז שבשיפולי מיכל־המים וקלט בחפניו את קילוח־הטיפות הקלוש. לאחר שריענן את חלל הפה חמוץ־העשן בשפשופה הנמרץ והריחני של מברשת־השניים, הטפיח חופן ושניים מן הנוזל היקר כנגד פרצופו וחש את טעם־החלודה אשר במים. לאחר שקינח בזרועותיו השעירות, מאין מגבתו עמו, חש גם את טעם האבק אשר דבק בהן, ואסור לבזבז מים.
חלקת פניו, חלקת זרועותיו אשר התלחלחו, לוטפו במגע רוח שלא מפה. האם נשתנה משהו באפקים? כמה לילות שיכללו ושיכללו עצמם עד שהוציאו מקרבם לילה מובהק זה, על כוכביו, על שקטו ללא־פגם, על צחות שעותיו? אליק חש אתה באותה מרגעה שאליה היה מפלל. מתיחותו פגה.
עייפות, כסדין ארוך, החלה כונסת חום גופו אל רגליו, אל קצות אצבעותיו. נעתר לה חזר אל הצריף. יש מי שמופקד של השמירה לפי תורו, ואפשר להם כרגע גם בלעדי. יפה תנומה.
הלך ובא אל הצריף, חלץ נעליו והשכיב את גופו בלאט, שלא לעורר את שכניו. הסמיך ראשו על כפותיו השלובות לו מאחור, ומיד היה משוקע כל־כולו בתוככי עצמו. בה בעת נתפשטו הגבולות שבינו לבין העצמים. האפלה היתה עזה מן השחור, היעדר־כל היתה. בעיניים פקוחות אל תוכה שכב וידע כי הצריף אינו, והקירות נסתלקו, והמחיצות כולם פגו. והוא שכב לבדו בלב מרחב עצום ונורא, שאין לו גבול ואין לו סוף; ואז קם עליו המדבר, ויבן. ברגע זה, רגע שאין לו שיעור, חש לראשונה את מגעו עם הנגב. עולם של גבעות, של דרכי עפר, של אור־צהריים… אליק הבין היכן הוא נמצא, לראשונה הבין.
וכאן מצויים אנשים שזהו מקום חיוּתם. אליק חשב עליהם באפלה וזכר אותם. מפקד־המקום שאין הכרת פניו מעידה בו, צנוע בצנועים. נערות אחדות שהגישו את האוכל. נהג מכונית־המשא אשר היה מספר כל הדרך במעללי ערבים. לגביהם אנחנו תגבורת, ואף לא זאת אולי. הכל יודעים כי לפי שעה אין אנו עוסקים אלא בתמרון. המשחק הגדול עוד לא התחיל. שתי נסיעות נוספות של מכונית־המים כל יום ותו לא. האם הכירו שאני משלהם, משלנו, או שמא ניטשטש בי כבר צלם החקלאי, איש־הגרעין? – וכאן מצויים אנשים שזהו מקום־חיותם. כאן הרחובות שלהם, כאן פינות האהבה, כאן השדרות. כאן מקום העבודה, והדרך אליו, והדרך ממנו חזרה אל הבית, אל מיטת המנוחה בבית. כאן חבריהם, וכאן הדרך אל חבריהם. כאן הם צומחים, כאן הם מרגישים את רגשותיהם, כאן מתבודדים. להיות במרחב הגדול לאין קץ, ובה בשעה כמו סגור בתוך קופסה.
לחיות כאן? לקום ולנטוש הכל בעיר, ולהצטרף אליהם? – והרי היה יום שחשבנו על כך. הגרעין לחלם על הגליל, ואז עוד לא דיברו על הנגב. חמש שנים מאותה עת. עצב, ובו כליון־הנפש וחרטה סתומה על הנעשה ועל הלא־נעשה מציף כגל – ושוקע כגל – בהתבהר פתע תמונה זו של חמש שנים ברורות וגדולות אשר חלפו ואינן. ועכשיו, אם לא להחליט עכשיו על הצעד, הצעד הגדול – אימתי?
עוד אמר אליק אל לבו בתוך האפלה: דומה שאתה מבקש תמיד להיות במקום שבו מתחוללים החיים, ולמשמע זאת רואה אתה בדמיונך אבק מיתמר ועולה על איזה מחזה לא ברור אשר בו נעים אנשים, וקורנסים הולמים, וקולות נשמעים בהמיה. מבקש אתה להיות במקום שבו מתחוללים החיים ולא במקום שאליו מגיעים, כבני־הד, רק עיגולי־גליהם הרחוקים, הלוֹקקים. אינך אוהב לשמוע סיפורים מעניינים; אתה אוהב לספר אותם. ידוע: ארץ־ישראל זו התרחשות. היא אינה מקום, היא אינה ציבור של מקומות. היא צמח, היא גידול שאינו פוסק, היא קצב. ואם אמנם ארץ־ישראל התרחשות היא – הרי שיבולתה של ההתרחשות היא פה. פה ולא בתל־אביב. ואם יהיה לה פעם שם, לשנה הזאת בתולדות־הארץ – יהיה השם: שנת הנגב.
והנגב הוא עניין לחיים שלמים, לדורות. אם מבקש אתה להתחיל בעבודה שאין אדם חי רואה את קצה – התחל כאן. קודם כל – ללמוד אותו. כדרך הסיירים – שעל־שעל. לא: כדרך החורשים – עקב בצד אגודל. ללמוד את פני אדמתו המצולקים, קלויי החמה. ללמוד מה שבתוכה. בארות הנפט השחורות – ולקול צפירות קצרות־רוח יגיחו שיירות עובדיהן מדוהני־המלבוש מתוך בנייני־הברזל הגמלוניים וימתינו לבוא הרכבות המוליכות ביתה. ללמה מה שמעליה: צמחים, צפרים, יעלי־הסלע. ושבטי הבדוים ישנם. מה בינם לבין עצמם? היכן יחנו? היכן ירביצו בצהריים? היכן ישקו העדרים? לבאר־שבע צריך לחדור, להעשות בה בן־בית, ואם תובא לכאן המלחמה – להשתלט על כל המרחבים העצומים האלה, המתמשכים והולכים אל ארצות החושך, הרחק־הרחק אל ארצות החושך, אל המדבר הנורא, אל ההרים, אל סיני, אל חורב, אל גבול מצרים, גבול הים האדום ואלמוגיו… לנוד, לנוד בעמקי המדבר, לרדות בחייתו, בגמליו, בחולותיו, בשמשו, בלילותיו האדירים… לנוד ולא לעמוד, לנוד ולא לעמוד…
דומה כי מיד התעורר. עודו באופל־אופלו של הצריף, והזמן לא זע – אך הנה שמע שוב את קולות־השיחה וזכר כי הקול אשר העירהו אחר היה, אכן, טרטורו של מנוע. משנשתתק זה נותרה השיחה לבדה בחלל חוץ שקשה לאמוד מרחקו בלילה, ואליק השוכב כבר ידע־ידוֹע כי שניים הם המתקרבים והולכים על מנת לנערו ממקומו. גופו עוד היה כבוש כולו לשיכר העייפות והתנומה, אך חושיו המחודדים קלטו כבר מזמן את התקרבותם האטית, התכליתית, של השניים שמשוחחים. הדבר היה לו למשחק – להקשיב אל התקרבותם, לשער מרחקם הקטן והולך, לנחש רגע שאחד מהם יתייצב במלבן־הכסף אשר לפתח נטול־הדלת ויבטא חרש: אלי, אלי…
שוב תפשתהו תנומה – כי עתה כבר היה ישוב על מקומו ואיזו יד נרתעה בזה הרגע מעל כתפו. לא ראה דבר. שאל מה השעה, קיבל מענהו, ובו במקום שכח את אשר שאל ואשר נענה גם יחד. קם ולא זכר כי נתבקש לכך. הלך ועמד בפתח, והיה עייף במידה שאין לה שיעור. פינה מוצא לעומד אחריו, ועם זאת נטל ונשרך בעקבותיו ובדי־עמל פלט גידוף ראשון. הלך וביזבז על עצמו עוד שני חפנים־מים חלודי־טעם ונתייצב לראות למה רגשו.
באמצע החצר עמדה המכונית הכסויה אשר בעטיה נגזלה שנתו. השניים עמדו אצל ירכתיה והיו מפשפשים בצרור שזה עתה הורד מעליה. משקרב אליהם הניחו את הצרור על הקרקע ואחד נשא ראשו והתבונן בו כמבקש מה. אליק ידע מיד כי זהו נהגה של המכונית. מבוגר היה, מאותם נהגי־חצץ ותיקים שראו כבר הרבה דרכים. ומה לו פה?
שאל הנהג: אתה הוא אלי? – והשני, שומר־החצר מבני המקום, מיהר להשיב: זה הוא, אני אומר לך.
כבאין ברירה צלל הנהג אל כיס חולצתו והושיט לאליק אשר דלה משם: יש לי פתק בשבילך. הבאתי לך ציוד.
בטרם יפנה לקריאת הפתק שאלוֹ אליק מנין בא, ותשובתו: איך הם קוראים לזה? ניר־עם, כאילו אמר עזאזל. לאורו של גפרור קרא אליק דברי הפתק, ובהם אישור לדברי הנהג: היה זה המשלוח האחרון – ציוד אישי. גפרור שני בידו – תחב אליק עצמו, ראשו ורובו, על קרון המכונית והניפו לראות שיעור המטען. “מתחיל להיות אצלנו סדר,” רטן בעת שעמד שוב אצל השניים, ואלו הללו התעמרו שוב בצרור שעל הקרקע. הדבר לא נראה לו, לאליק.
מה זה פה, בחבילה?
חשבנו שיש פה אוכל, התיאש הנהג מקורבנו ועוד היה בקולו אותו מיזוג של חשדנות ואדישות, מהבוקר לא אכלתי. בחמש בבוקר באו ולקחו אותי.
אליק נתמלא הבנה. ובכן, החרימו קצת מכוניות לצרכי התמרון. מתחיל אצלנו סדר. אבל לנפשו של זה אפשר להבין.
שמע, פנה אל שומר־החצר, קח אותו ותן לו לאכול משהו.
אין צורך, נתגנבה לראשונה מרירות אל קולו של הנהג, מוטב שנפרוק וגמרנו.
אליק החליט שלא להניחו מידו בטרם תתפייס עליו רוחו כליל, גחן אליו – הנה גבוה ממנו כדי שני ראשים – והחל עומד בסבלנות על דעתו, תוך ויכוח קצר ומהיר וכבוש־קול.
אנחנו נפרוק בלעדיך. אתה לך לאכול.
אני צריך לחזור מיד.
תספיק לחזור. בא אתך מישהו?
אחד, להבטחה, עם אקדח. איפה הוא?
ישן בקבּינא.
קח גם אותו ולכו לאכול.
תן לו לישון.
לך אתה לאכול ותן לי לפרוק בשקט.
אני רוצה תיכף לצאת,
מבטיח לך שלא תחכה לנו.
ההבטחות שלכם.
לבסוף נטל את תיקו מעם תאו והלך בעקבות חבר המשק. נבלעו בחשיכה – ואליק פנה אל הצריף. נפרוק על הקרקע וניתן לו לנסוע, למסכן. משיאיר היום נכניס את המטען לסליקים. עורר ארבעה שהיו שכובים בסמוך לפתח, זירזם לצאת, ובעוד שעה קלה כבר החלו סודרים את הצרורות חמרים־חמרים לרגלי המכונית.
אליק בדק את המטען. ראשונה הופיעו כמה חבילות של מנת־ברזל קרבית. הבחין כתובת הלועזית שעל גבי האריזה; מעודפי הצבא, אם לא מה שאנו קוראים “רכישוֹת.” הארבעה עבדו בזריזות. נעימה היתה צינת־האויר שבטרם שחר, והצרורות הקלים, הארוזים יפה, מסכו איזה קצב תנועותיהם, גם בהרגשתם. עצם העניין היה סיבה לשמחה. חזר ואמר אליק אל ליבו: מתחיל להיות סדר, ומשמע – מתכוננים, מתכוננים ברצינות. הידיעה כי אינך אלא חלק מכוח גדול, וניתן להאמר: מאורגן, הולידה חויה לא־נודעת לגבי המנגנון, הארגון, הצינורות – שנמצא הציוד, ונמצאה התחבורה ונמצאה הדרך, והובא הכל אל יחידתך הקטנה, הכל – עד אחרון פרטי הציוד האישי. עם כל חבילה נתעלה מצב הרוח.
הורידו אספקה אישית – בגדים, גרביים, נעליים. בחבילה קלה אחת ארוזות היו עשרות חפיסות של נייר דק, לשימוש של חשיבות. אליק היה מגחך בחשיכה. הורידו חבילה גדולה של תחבושות אישיות. נטל אחת ושקלה בידו – קלה. בשעת חלוקתן צריך יהיה לפתוח אחת ולהראות שימושה.
הורידו חגור, הורידו תרמילי־צד ותרמילי־גב. ממשש היה אליק כל אחד ואחד מהם. טובים, תפורים באמונה. מדיפי ריחותיהם החזקים. משהו זז, משהו התפתח – הן פעם אפילו לא חלמנו על כך.
ופתע החלו חובטים באדמה ומתגלגלים גופים קשים, ריקניים, מצלצלים. נרכן וחטף אחד מהם. לבו הלם. נתרגש כנער, כתינוק. כובע־פלדה היה נתון בידו. טפשות – כן, כובע־פלדה, לראשונה בימי חייו, לראשונה בתולדותיהם של הפלמח, של ה“הגנה”. הצעצוע הזה – הרי ההוכחה האדישה, העצובה־מאד, לכשתחשוב בדבר, הצוננת, האילמת – ההוכחה לכך שהנערים הפכו צבא, וארצם – שדה־קרב ומשחקיהם – מלחמה. ועם העצב באה הגאוה.
הארבעה היו אצלו, שוקלים כמותו את כובעי־הפלדה בידיהם ומבקשים בחשיכה איש את עיני רעהו. אי־אפשר היה להמנע מראות את המגוחך בעמידתם, בהתרגשותם, בשתיקתם שעדיין לא נמצא לה מפסיק; אך טפשות משותפת היתה זו, איש לא ניקה. היו שם כמה וכמה סוגים של כובעי־פלדה. בריטיים שטוחים, אמריקניים נפולי־צדעים, צרפתיים מעוגלים. אליק נטל אחד מהם, פישפש בקרביו – הרצועות, תושבת העור, נתנו על ראשו ובבת־אחת חש את גולגלתו בסד. חבריו ראו וכמותו כן עשו. לשעה קלה היו מאושרים.
אילמלא הנהג שגח פתע מתוך החשיכה כשעודו מלעס, אפשר שהיו מחבקים איש את כתפי רעהו, ושאר שטויות כגון זו. הלה היה שבע. שניים־שלושת משפטיו הראשונים אי אפשר היה לקלטם מפני הלעיסה. לאחר שהספיקו להטיל את כובעי־הפלדה אל אחיהם שעל הקרקע הבינו שהוא מבקש להזדרז ולגמור.
בלילה זה של מחשבות שבה ונתעוררה מחשבה: הנה אחד שלגביו גם אנו, גם הנקודה – צללים שדינם שיכחה מידית. אילו דמויות, שאינו רואה אפילו את קלסתר־פניהן מפאת החשיכה, נעות סביבו ויש להן אולי רצון משלהן13, אבל אין להן שם ואין להן פרצוף. אילו כתמים מהוים ודאי צריפים, אם הכל כאן העתק מה שראה בנקודות אחרות באותו נגב – והכל נמאס משום שצריך למהר ולנסוע. שורת ההגיון חייבה שיהיה חוזר לבסיסו, לניר־עם. ואם כן הוא הדבר – צריך לשלוח עמו לא רק אישור על קבלת המטען אלא גם אילו מלים מעודדות למטה הפועל שם, גם איזו לחיצת־יד שתעביר להם משהו מרגשתה של שעת־כוכבים זו.
שאל: אתה נוסע בחזרה ישר לניר־עם?
ושמע שהוא אומר: לא, לתל־אביב – ונצרך לכמה זמן עד שתפס כי אפשר עוד בעצם גם לנסוע פשוט, ישר לתל־אביב, ולהיות שם באחד הרחובות עוד לפני הצהריים, ולראות נשים נושאות סליהן מן השוק. אפשר, בעצם, לשלוח עם צייקן זה איגרת קטנה, צפופת להט, אל הנערה שלא הספיק אפילו לאמר לה, הולכני. ולה, לה יספר הכל. לא יתבושש. לה הכל – על הנגב, על שעת הייחוד אשר עברה עליו בלב האופל, נרדם־והולך, שוקע־והולך. צריך יהיה לדבר ברמזים, אבל גם כובעי הפלדה יהיו שם. לא הטפשות הילדותית, הרחימאית – אלא הרגע הזה תחת הכוכבים וצמיחתה של הרגשת הכוח. ועל עצמו ועליה.
אמר, והיה יבש כחרדל, תקח בשבילי מכתב לתל־אביב, הא? – אינני יכול לחכות. – לא תחכה. אתם גמרו פה. אני מיד חוזר.
אץ ונתכנס בחדר־הנוטרים. הגיף את החלונות המאופלים והעלה אור במנורה. היה שם עפרון, גליונות ניר אחדים, ישב ונטל את עפרונו בידו. מה יאמר? רק שמה הקצר, בן שתי ההברות, מוטל היה בראש הגליון וכתבו לא־יציב. מה יאמר? כל הסיפורים נדחקו לצדדים. אלה אסורים ואלה טפלים, אלה לא יובנו, אלה אינם נתפשים במלה. אבל סיפור אחד עלה ונתממש, וככל שהירבה להתבונן אל השם הקצר, בן שתי ההברות, כן עלה כן נתממש. מעודו לא חרג כל־כך מגבולות עצמו, מעודו לא היה שונה כל־כך ממה שנחשב עליו באופיו שלו, מעודו לא היה כל־כך אחר, כל־כך מבויש וחסר־מעצורים כאחת, מעודו לא כתב מכתב אהבה פשוט וגלוי ובוטח כל־כך. מכתב שכולו אהבה כתב, כולו געגועים, כולו אני ואת, אבל כשקיפלו, כשדחקו לתוך המעטפה המשומשת, כשיצא ועמד שוב בדלת אל נוכח ליל מוכה־שחרית – שנית לא קראהו – ידע כי דם התמצית של הלילה שוקע בו – לא רק המיית המדבר אלא גם תשוקת־הכוח, לא רק הבדידות אלא גם עיני החברים – דם התמצית של הליל, והוא עצמו.
הנהג לא הביט אילו במה שנמסר לידיו, אלא תחבו לאותו כיס שממנה הוציא, כשעה קודם לכן, את הפתק אשר הביאהו לכאן, אליק המשיך להתבונן בו כהרף עין, ואחר כך עקר והלך אל ירכתי המכונית. קרונה של זו היה ריק וריקן, ועל האדמה נחו חפצים דוממים בשורות קצרות וסדורות. אליק שילח את הארבעה שיחטפו עוד קורטוב תנומה שיותן עד בוקר, והוא עצמו שהה לראות בצאת המכונית.
כבר לא יישן. כנגד המכונית היוצאת נכנסה בהורית עם צפריר של בוקר. הצרורות אשר המתינו על הקרקע הבליטו קויהם כאבנים שאין להן הופכין.
הלילה החל מסתלק חרש מאחיזתו באליק. הבחור אשר עמד באמצע החצר, שעה קלה לאחר שיצאה המכונית, שב לזכור כמה עניינים הכרחיים, ואל מקום הלילה בא היום השני. יש להוציא את האנשים לסיור בשטח, לאנשי המקום יש לתת אימון במקלע. אחר־הצהריים עלינו לחכות לביקור מגבוה, ועד אז לא נוכל לשמוע חדשות. היתכן שבמקום תמרון תתחיל הפעם המלחמה עצמה?
כ"ט בנובמבר 🔗
בשעות־הערב המוקדמות נדמה היה שאין זו אלא התסיסה הרגילה של מוצאי־היום. אליק חזר הביתה ברגל משום שהאוטובוסים היו גדושים. וההליכה היתה נעימה והדרך לא אץ לו. התכונן לבלות ערב שקט. לא היה זה, כמובן, אלא מעין חיפוי על המתיחות הגדולה, האוכלת עד עצם הבשר, מתיחות הימים האחרונים – אך נדמה היה לו שיצליח להשמר מן הלהיטות הקלה־להתלקח אשר הקיפה את כל לבלרי־החנויות שבעיר. אם יהיה פה חג, ידע או ניחש בעמקי־נפשו, יהיה הוא כל־כך שלוֹ (בתוך המהומה), כל־כך בלתי ניתן להתחלק, עד כי מוטב שימצאהו בלא עדים. לנערתו אמר לילה טוב.
איזה מיחוש שיניים, כנבואה רעה, חזר והודיע על עצמו בשעה שרבץ על המיטה, בלבושו, לקרוא קצת ערבית. שוב חשב כי צריך לשאול ברופא, ובכלל ראוי שיתן קצת דעתו על עצמו.
שכב ולא קרא. לערב זה הבטיחו, לאחר כמה וכמה דחיות. את ההכרעה הסופית, ועכשיו נוכח כי התסיסה מקציפה בועותיה בתוך דמו. לא בחנויות ולא ברחובות־התנועה אלא בתוך דמו. אם לא תהא הכרעה לטובתנו, אם הכל ימשיך לסוב באותה מדושה של פוליטיקה ובריטים ויום־קטנות והשתדלות על גבי השתדלות – אפשר יהיה להשתגע, אך אם אמנם תהא ההכרעה (התסיסה בתוך דמו היא ולא בחנויות או ברחוב) אם תהא – הן אפשר יהיה, פשוט, להשתגע. ובזה אתה רואה כי היום משהו יחרוג מגדרו.
להכעיס את מרי־מתיחותו הצן עצמו במקלחת ופשט בגדיו לשכב. העתיק את מכשיר הרדיו לחדרו, כוננו, ושמע התנצלותו של הקול הערב על שאין עדיין בידו להודיע דבר על גורל ההצבעה. לסוף הצהיר זה כי תקוה גדולה עמדו שבמשך השעות הקרובות תגיע הידיעה המיוחלת, וכי שירות השידור עתיד לשמש את הציבור בלא הפסק, עד יפול דבר.
סתם לועו של זה ונשאר עם הדי האופל המתקהלים. בו ברגע ניטלה שארית מנוחתו. רבונו של עולם, הן אפשר שהלילה, הלילה יגידו כי יש. מדינה – כלום צריך הרבה לאמור? מדינה! שני השלישים־הארורים שלהם.
נשתטה וקפץ ממיטתו, נטל בגדיו ובחל בהם. הלך ובחר בקפידה מן הטוב שבטוב השמור לו בארון, מטעם אמא שלעולם עינה פקוחה לגהץ ולתקן. הכל נטל בטרי: גרביים. נעליים. נסתרק אל מול הראי ושיער תגלחת־לחיו בחיכוך מהורהר. העמיק בעיני עצמו הנשקפות אליו ממצולות־הזגוגית המברקת. נתאהב בעצמו לשעה. נתחייך.
פתאום תקפהו שמץ שמצה של השמחה המעותדת לו. אם… לכש… שמע, בחור – אם אנחנו מקבלים הלילה את שני השלישים הארורים האלה אנחנו הופכים את העולם!
והלך.
העיר היתה הרת־נצורות. אך הוא לא נתן עליה לבו עד שמצא את נערתו וראה שאינה תמיהה לראותו שוב בצדה. זה יהיה לילה ללא תמיהות. בבית זרים היו, כאורחים לשעה, ומיד קפצה עליו על אליק מין רוגזה סרבנית ומשונה. לא לזה היה מפלל, אף־על־פי שהכל היה מוכן שם לחינגה, לא רק בלב – אלא פשוט על גבי השולחנות. אותה להיטות קטנה, להיטות של לבלרי־חנויות, היתה לו לזרא גם כאן. וביקש לעקור. כל מיני דברים מיותרים נצטרפו להמיה מעורבבת, שהאטימה עליו את חושיו. ריסוקי הבטנים, שברי הויכוח הקנטרני בין בעל־הבית הנעלב ובין אורחיו, שכולם חכמים להעמיד את מכשיר הרדיו על תיקונו, חישוביהם של בעלי עפרונות, שישבו אצל כל שולחן וערכו פנקסנות של יום־טוב – הללו כבר טוב להם, כבר ניחא להם, ואלו הוא – כן, לשמוח בבוא השעה. אבל הלב, הלב על חודה של חרב!
נלחם בה, בנערתו, מלחמה חשאית ועיקשת עד ששבר את התנגדותה (ראתה עצמה אחראית על הנימוס הטוב), תפשה בקיבורת זרועה הרכה וציוה:.בואי, נראה מה העיר אומרת." השעה היתה סמוכה לחצות, וברדתם את המדרגות, תהה פתע לדעת אם לא בעל כרחה היא נמשכת אחריו, בשל14 לבה הטוב. כלום הכל מתוחים עד שטות, כדרך שהוא מתוח? אחז בה לראותה היטב ולמצות אמיתה מעיניה, אך פתע כבה האור קצר־הקיום; ותהי תשובתה מחשכים כולה, מלוא מחשכי־הלב תשובה. מעֵבר לסף, שלובי כפות ומחודשים, נפלו ישר אל תוך המהומה.
בקרן־הרחוב נצטופפה סיעה גדולה של מקשיבים ומכל חלונותיה של קומה ראשונה אחת שפעו לעומתם אור וקולות. מבטי כולם היו שלוחים כלפי לוח שחור, לוח בית־ספר, שנער־המרפסת היה חוקק על גביו בגירו טור כנגד טור – קוים לבנים וקצרים. מתחת לשני הטורים נשתנה הסיכום מרגע לרגע, ועמו תגובתו של הקהל.
עמדו שם, צמודים, וראו שההצבעה עוד לא תמה. “יהיו שני שלישים או לא יהיו” נשמע קולו של רם־דיבור אחד בהצטרפו אל סיעת־המתבוננים. שאלה זו לא נשאלה על מנת שתיענה, אלא היתה כמין גניחה מוסכמת, שהכל גונחים בימי ההכרעה – אך אליק, שהחל חורג מגדרו כפי שיעד לעצמו עוד בראשית הערב, הפטיר ברמה “יותר משני שלישים!” – ונשמע כצועק.
לא עשוי היה לשער מה אסון יומט עליו עם חופש־דיבור זה. הכל נפנו אליו. הקיפוהו: מנין אתה יודע! כאן יש חדשות, איציק, שמעת? יש שני שלישים. לחיים! יותר משני שלישים. אתה מתלוצץ או שמעת? איפה הוא שמע – ההצבעה עוד לא נגמרה. הוא צודק. יהיו יותר!
ברחו והיו צוחקים. עד שבאו אל אחד העורקים הראשיים ושם כבר המה לבו של הכרך מלוא־כוחו.
– שמת לב שהלילה ליל ירח מלא?
– אני מרגיש עפעס שאת קצת רומנטית.
– אבל העיר יותר מלאה מהירח.
תמיד היו לה חכמות כאלה, שהיתה מעתיקה אחת המלים מפשוטה, או משתמשת בבת־אחת בשני מובניה. הוא נשקה על שפתותיה החכמות.
– והלב עוד יותר מלא.
קריין שירות השידור נשמע פתע מעל למהומה. מתברר שמחכים בכל רגע לסיכום הסופי. אליק הרגיש בחוש כיצד נמס העור שעל אצבעותיו וזרועו. הכל היה צבוּר ומאומץ, הכל חיכה לאות.
– כל כך הרבה שמחה מחכה לאות־הזינוק. זה יהיה מרוץ שגעוני.
– מוכניים.
– היכוווון.
– ררר…ו…
– חה־חה־חה…
היו מבקיעים ופולסים בתוך חשרת־אדם שהלכה ונתעבתה. זוהי האלמוניות אשר רצה בה. להיות אתה, עם יפת־השיער, עם טובת־המגע – בתוך הבדידות הנפלאה, המוחלטת, של ליל־המונים גועש. כל־כך לבדנו – וכל־כך ללא גבולות. והנה מתחככים. מצטופפים; בקרוב קשה יהיה לזוז, בקרוב לא תוכל להשמע לרצונך, אם יעלה על דעתו כיוון אחר; אבל דוקא כאן – החירות הגדולה ביותר. מה לי כיוון אחר ומי לי כיוון אחר – כאשר שנינו כאן נותנים ללב שירעד כילד בהתרגשותו, בצפייתו; עומדים, נעים, נסחפים, מקשיבים, נוגעים זה בזו, מעורבלים יחד ללא־הפרד בתוך המערבולת הגדולה; חיים יחד חויה אחת, ממש נושמים יחד, ממש ללא הבחן היכן זה נגמר, היכן זו מתחלת.
פתאום היתה דממה ואי־שם אמר רמקול רחוק כמה פסוקים מוכי־צרדת, ופתאום נתרוממה ברחוב שאגה אדירה ונדמה – בתים מתמוטטים. מיד הפכה הבהלה לשמחת־פרע. “יש, לעזאזל.” הימהם אליק כי כשל כוחו מזעוק ברגע רב – “יש לעזאזל. קיבלנו!” חייך, ואילמלא זרועותיה שלה, שקדמוהו כדי עשירית־השנייה, לא היה יודע במה יכבוש את ראשו. אחר־כך נתרוקן הגוף לרגע־קל מדמיו ואיזו עין מעוצמת ראתה הרחק־הרחק אל מעבר לדברים (על גוף ריקן, על גוף ריקן), ואז אמרה הנערה:
– רררוּוּוּץ!
והלילה הזה נפתח כביבר.
אליק ונערתו נדחפו עם ההמונים אשר שפעו מן הבתים אל המדרכות, מן המדרכות אל הרחובות הראשיים, ומשם – בלא הרף – אל ככרי העיר המרכזיות. אי־אפשר היה שלא לציית לנהירה זו. כמוה כאותה לבה גועשת שאין לה מעצור ואין לה עמידה משום שאי־שם, במקורה. גועש הגעש ואינו פוסק.
נתערבבו הזמנים. “אם לא נדמה לך שעכשיו רק שמונה בערב?” הנערה היתה מגביהה עצמה מפעם לפעם על קצות־אצבעותיה, תוך שהיא בשענת על זרוע־מוליכה ומפטירה כבינה לבין עצמה: “משוגעים, משוגעים, משוגעים…”
בככרה של העיר אי־אפשר היה לעבור מצד אל צד. כאשר נדחפו נדחפו. העיר פלטה כל אשר בה ותביאהו אל הככר. לובשי־פיג’אמות עם גבירות בסלסולן. משפחות על טפן עם להקות של צעירי תנועות־הנוער. המהומה טובה היתה, חביבה על הבריות, ומתוך חסידות נלהבת היו מוסיפים עליה ומוסיפים, כיוצקים שמן על המדורה. כמה וכמה רמקולים התדפקו על עור־התוף במין נהמה מצלצלת וגבוהה שאין להבחין בה דבר, ואיש לא הקשיב, כמובן, לנאומים. גם את הזמר אשר לפיו, כביכול, נעו מעגלי־ההורה
בלב הככר אי־אפשר היה לשמוע. למעשה, איש לא שמעו. הרוקדים רקדו ושרו, רקדו וצווחו, רקדו ורקעו בעקביהם – ואת הזמר לא שמע איש. משום שאיש לא ירד אל הככר כדי לשמוע זמר; מעטים ירדו כדי לראות אחרים בשמחתם, ואלו כל אחד הרגיש וידע היטב כי את חגו האישי הוא חוגג, וכל כל השמחה כולה שלו היא, ואצל רעהו אין זו אלא שוב כל השמחה כולה, ואחר־כך, אצל רעהו של רעהו – שוב כל השמחה כולה. לאיש ואיש – כל השמחה כולה. כך חש אליק.
לכאורה היה נתון כל הציבור כולו בתנועה שאין לה סוף, אך באמת היה מרותק למקומו. מפעם לפעם נתעתה מכונית מאושכלת אל עבי־הככר, וכאן הקיץ עליה הקץ, כי שוב לא זזה, לא לפנים ולא לאחור, כספינה זו בים הקרוש. מידת סלחנות וּוַתרנות שגילו נהגים אותו לילה, במצבים קשים כשאול, אין יפה ממנה להוכיח כי במשך שעות ספורות ולוהטות אלה נשתנו סדרי בראשית. לאיש לא היה איכפת דבר, והחוקים כולם איבדו את אימתם. הכל מותר. אלה אשר הגיעו למקום על גבי המכוניות התקועות נטשו אותן לבקש מזלם במקום אחר, ואחרים טיפסו עליהן. זיזה לפנים, זיזה לאחור – אין ברכה, והשמחה גדולה.
כל העיר טבלה בנגוהותיה; דירות ריקות שרויות היו באורן המלא, כשהוא רועף אל תוך חלל הרחוב בעד חלונות פתוחים ודלתות קרועות לרווחה. הכל יצאו הרחובה. לא מתוך עצלות, אלא מתוך הפגנה לשמה (הנה אנחנו במערומי הלב) התהלכו בראש חוצות כל הלבושים לשליש ולרביע, כל עוטי חלוקי־הלילה, כל נעולי הסנדלים. לילדים היתה אורה. פעוט אחד רכוב היה על כתפי אביו וידיו מנפנפות בעוז דגלון לבן שפסיו כחולים. לעצמו, בבטחון ובקצב שאינו מתייגע, היה מדקלם ואומר: מה־די־נת היה־הו־דים מה־די־נת היה־הו־דים…
מעגלי־ריקוד היו מאבדים את צורתם, נתלשים, מתפוררים ושבים ומתאחים. כל הרוצה בא ועושה לו מחול. בלא קצב רקדו, בלא שיטה. אלה מתרתחים ומזדעזעים כל עוד נפשם בם, ואלה מנתרים ומפזזים בחסכון־הרגש, אלה עושים מעגל של בני־נוער ומכרכרים במיני קפיצה ודילוג, עין לא ראתה, ואלה מחברים בערבוביה זקן עם עלמה, תינוק וכרסתן יחדיו ומשרכים מעגלותם אנה ואנה. יש מעגלים ארוכים ומקיפים, עד שאתה משלים מחזור שלהם חולפת שעה תמימה, ויש ביצעי־מעגלים שנשרו מן השמשות הגדולות והם עושים להם מחול לעצמם, ימין ושמאל – וסוף למחול.
פתאום קופץ אחד ועושה לו ריקוד בתוך ריקוד, עם שהוא סומך ידיו על רעהו, ומיד נעקרים ממעגל־האב ראוותנים נוספים, אצים אל המתבדל, וזה מרחיב והולך עד שהוא מתנגש באביהו מולידו. ועד ששוב פורש מישהו, ועושה לו מחול, ועד שנעקרים שוב ראוותנים אחרים וממהרים אצלו…
אמרה הנערה:
– הייתי יושבת רגע ושותה משהו.
אמר אליק:
– דומני שהקיוסקים בצד השני פתוחים. אולי גם נמצא כיסא פנוי במזנון.
אמרה לו:
– ואיך תביא לכאן את הצד השני?
אמר לה:
– שמא נביא את עצמנו – אליו?
אמרה לו:
– גם זו דרך, אבל איך?
א"ל:
– יש לי רעיון.
– והוא?
– נצטרף למעגל הגדול, הנה כאן. במשך חצי שעה, אם יהיה מזל – נהיה בצד השני.
תחילה צריך היה לבחור את המעגל הנכון. משבחרוהו – זינקו אל תוך המהומה, כשמרפקי אליק מפלסים לפניהם את הדרך. הבקיעו ונצטרפו – זרוע לכאן וזרוע לכאן, וכבר היו מרקדים. כמאליו נענה החזה למקהלת השירה. “אל יבנה הגליל”. שום זמר לא גבר על ותיק נוקשה זה. “אל יבנה הגליל.”
רקיעה לכאן. הגוף נרתע ואוסף כוחו. מתקדם צעדים שניים, מושך אחריו זרוע וכתף, כמושך בחבל, כמושך בעול – ושוב רקיעה לכאן. הגוף ברתע, אוסף כוחו. “אל יבנה הגליל”. על כל רקיעה – אדיר קולו של מפוח החזה. קימור כתפה של הנערה נכנע בתוך כפך הקודחת. משי־חולצתה מפרפר בין האצבעות, שערה סתור על צמד חיות טרף, על פה שהבשיל מותקו. רקיעה לכאן. הגוף נרתע ואוסף כוחו. מתקדם – מושך אחריו את המעגל כולו, את העול כולו, את ההורה כולה, את הככר, העיר, הלילה, העולם. למשוך בעול, לסחוב. תן כוח. רקיעה לכאן. “אל…” צעדים שניים. “יבנה…” הגוף אוסף כוחו. “הגליל”…" לא רבים יודעים לרקוד כך. לא רבים יודעים למשוך כך. “אל…” עוד יצטרכו לנו ולשכמותנו, “יבנה…” עוד נודיע את כוחנו. “הגליל…”
הריקוד נתחיה, נתעורר. בכוחו של המנוע אשר נקלע לתוכו היה סוחב, גורף. מאיץ. סיבוב אחד תם. ושוב – סיבוב שני. היא עיפה. רוצה לשבת, לשתות. עוד סיבוב. רקיעה לכאן. מפוח החזה מריע, מלבה את האש. זוהי השמחה אשר רצינו בה. היא עייפה, רוצה לשבת. אין דבר – זוהי השמחה אשר רצינו בה.
פתאום מצאו עצמם מרקדים לבדם. מסביב היו כבר קרעי־המעגל האחרים שבים ומתאחים: ובעוד השניים מקנחים מבוכתם בצחוק – נדחפו והלכו, איבדו מעמד רגליהם, ועד מהרה נזרקו אל המדרכה ושם עמדו לנשום. עמדו ולא עמדו – משום ששוב אי־אפשר היה לעמוד במקום אחד. כוחות עצומים. סמויים, דחפו והסיעו את המדרכות, את הכבישים, את כל אשר עליהם – להסחף או להרמס. היו מיטלטלים וצוחקים, ניגפים וצוחקים. תחבה ידה בחגורתו, שלא להנתק מעליו, ועשתה דרכה בעקבותיו מאוי לאוי. סנדלה הלבן והצח היה כולו פצע וחבורה ומכה טריה. האנשים לא על רגליהם היו מהלכים אלא על רגלי זולתם.
אל תוכי־תוכו של קפה קטן, שאינו אלא דוכן לממכר גזוז וסיגריות, משך אליק את נערתו אחריו, להצילה מתגרת הרחוב. זה היה קרב לחיים ולמות, כי הכל היו יוצאים מן הקפה והכל היו נכנסים אליו בעת ובעונה אחת. משהיו בפנים חשף באחת מעיניו כיסא שנתפנה. עט עליו לכבשו, ישב – והושיב את נערתו על ברכיו.
– הי, חבר, שלח זעקה על תוך החלל (את הגזוזאי אי־אפשר היה לראות מפאת ההתקהלות) – גזוז בבקשה, פעמיים! ולא יסף. עייפים היו שניהם ואת עייפותם חגגו בשתיקה ממושכה. העייפות הגדולה, עייפות־מאז, שתמיד היא נופלת על הלב באמצע השמחות הגדולות, עייפות שלושת הימים האחרונים, ועייפות הלילה, ועייפות ההורה שעודה שואגת בחוץ. אבל משאמרה סוף־סוף משהו. כך אמרה:
– מתכונן לחכות עד שיביאו לך פעמיים גזוז?
ובאותו רגע הבקיע אליהם דרכו, זהיר ונושא כוסותיים. מין בחור שאין לו גיל ואין לו שם לפי מראיתו. ויתן את האדומה לנערה ואת הירקרקת לנער. שתי כוסות הביא – וחיוך אחד של התנצלות:
– זה פטל, וזה חמוץ־מתוק.
הם נטלו את הכוסות והחלו גומעים לאטם, והלה היה עומד נכחם וחיוכו אינו סר מעל פניו. פנים אלה לא היתה לעין אחיזה בהם. צנומים ומטושטשים, מאלה שאף־פעם אינם גלוחים למשעי אבל אף־פעם אינם זקוקים, בעצם, לגילוח. ואדם זה יכול גם להיות זקן, אין לדעת. יכול להיות ללא דירה, מאלה שהם ללא דירה, ואפשר שבאיזה מקום הוא שאר־בשר רחוק למישהו. פתאם נדמה היה לאליק שהוא חב לו משהו, ואין עמידה רפויה זו אלא צפייה לתשלום. ובכן, אחד שמשמש את הלקוחות ועושה כסף ביום גנוסיא.
– כמה אני חייב לך?
אור חיוכו של העומד ומבע ההתנצלות שבעיניו נתרחב:
– היום מחלקים גזוז בחינם.
וכאן החל מספר, מתקרב ומספר. את הכוסות הריקות נטל. החזיקן ביד אחת, תמך קרקעיתן בשנייה – והיה מספר ומספר. ועוד היה מספר. כל הקיוסקים בעיר מחלקים היום גזוז בחינם, וגם מחר, וגם כל בתי־הקפה. ואת בתי־הקולנוע, אחרי ההצגה השנייה, פתחו אותם שוב – ונכנסו בחינם. ובעיר מחלקים פלאפל בחינם, וסנדביצ’ים בחינם, ובירה. ומחר כל בתי־הקולנוע יהיו פתוחים כל היום חינם. ומי ילך לעבוד מחר? אף אחד לא ילך לעבוד מחר. יאכלו בחינם, אומרים שבעיר המשטרה נוסעת עם דגלים כחול לבן…
אף־על־פי שדיבר בחצי קול, והמהומה מסביב לא פחתה, ניתן היה לשמוע כל מלה מדבריו. כמגלה סוד היה מסיח, שצפנו בלבו עד עצם הרגע הזה. עכשיו, שמצא את בני־סודו – שוב לא ייצאו מלפניו עד שלא יערה לפניהם את לבו עד תום. נראה היה כמי ששמח שמחה אישית על הידיעות המופלאות הללו שהוא מודיעם, כגון שיש לו חלק בעשייתן, או שהוא־הוא מחוללן. ועוד: כאילו הם שותפים לו, וסוף־סוף הגיעה השעה למסור להם מהלך הדברים, והם רק הם יבינו אותו ואת שמחתו, ולהם רק להם יש חלק בה.
בכל העיר מחלקים גזח חינם. ויש מקומות שנותנים שתייה “לחיים”, ופלאפל כמובן, וגם סנדביצ’ים. פה, במקום הזה, משעה עשר כבר מחלקים גזוז חינם.
תנועה שהוטלה בבית־הקפה הדחוס. ופניה לחוץ, שמה קץ לסיפורו של בעל־הידיעות הצנום והחרישי. באו והפסיקו בינו לבין שומעיו, והם עצמם נדחפו לצאת. שוב לא ראוהו ולא שמעוהו אלא נתונים היו, ככולם, בנעשה מעבר לפתח. אליק, שנתייצב בתילוי עקב, הצליח לראות מה שלא ראתה נערתו ולא ראו רבים אחרים מסביב.
תוף לפנים, תוף מאחור וזוג מצלתיים בתווך – צעד טור של בעלי זקנים מעדת בני־תימן, מפזזים ומרקדים, דוברים זמר ומטפחים בכפותיהם לקצב התופים והמצלתיים. מפני כבודם ולא מפני כובדם נתפנה לפניהם משעול בתוך הציבור, והצופים במחזה ניצבו כנד משני עבריו. נטולים מכל המתרחש על סביבם, כחוגגים לעצמם, פסעו והתקדמו בני־תימן אלה בעקבי התופים הקטנים, כשהם מזמרים את ניגוניהם הנרדפים וכל עצמותיהם אומרות שירה. אליק משך את היד השוּמה בכפו, ובטרם סגר הציבור על קצה־הטור המתקדם, נספח אליו עם נערתו – ובעקבותיו החלו מהלכים. לחש: “כשאלה שמחים יש מה לראות – בואי!”
בסמוך פנה הטור אל אחת מסמטות השוק והראש עוד היה מלא את המיית הכרך, אך עד מהרה שבו ופנו אל סמטה מפנים לסמטה, וקץ לכרך, וקץ למהומה. בין הקירות האפלים נצנצו אמות־הרפש. והטור היה לאגודה מעורבת – רק שירו לא פסק.
הנערה עצרה. הלאה מזה לא ילכו. עמדו והיו מתבוננים אל אגודת החוגגים שהרחיקה בסמטה. אמות־הרפש לא הפסיקו מהלכן. ובזה אחר זה החלו באים ומודיעים על עצמם הריחות, האפלה, הדחקות, הכיעור.
– יש מה לראות, הא?
והללו היו מתרחקים ונעלמים בדרך לאחת החצרות הסגורות, מדובבים תופיהם ומנעימים ניגונם. עתה אי־אפשר היה לשמוע מאצלם אלא נהמה ממושכה אחת, שאינך יודע אם שבח היא או קינים. הנה, על אשר סגרנו אותם סגורים הם מפנינו, על אשר התרחקנו מהם – רחוקים הם מאתנו. אל סמטת־הרפש הלכו, לחוג בחצרם הסגורה את יומה של מדינת־היהודים.
לשעה נתרוקנה הסמטה מקול. נשארו בודדים והחלו שבים דומם על עקבותיהם.
– מה יש?
– כלום. סתם שותק.
– מתחרט שסחבת אותי הנה?
– להיפך. עושה סיכום.
– דחה את הסיכומים לפעם אחרת – ובוא נמצא את החברה.
עכשיו היתח היא המושכת והוא הנמשך. במקום לחזור ולהתקע בימה הקרוש של הככר הראשית הובילתהו ברחובות צדדיים שהריקו כל דמיהם אל האגן אשר בלב העיר, והיו פוסעים מהר – עד שהגיעו אל הככר האחרת, הככר המעוטרה בנטיעות.
הככר לא היתה חסרה שני חוגגים דוקא, אבל עשויה היתה לקבל גם עוד רבאותיים. שוב נדמה היה שהשעה היא שמונה בערב, ולא רק משום שהרחוב היה מואר ומאוכלס במלוא־אוניו אלא גם משום שפתע היו שוב כל הכוחות מאורגנים בגוף ומצפים לשעת זינוקם. כאן היה יותר משטר בהורה ובהילולותיה. כאן היה השלטון לתנועות הנוער ומסביב נצטטופפו ועמדו המונים רבים שלא באו אלא לצפות במחזה. מכל מקום, גם אליק וגם נערתו (וההנהגה חזרה אליו) לא לצפות במחזה היו מבקשים אלא למצוא את החברה ולהיות בתוך־תוכם של העניינים.
כמובן לא יצאה שעה קלה והם מצאו את החברה. אי אפשר היה שלא למצוא את החברה, כל העולם היה מלא אותם. בתוכם היה הכל: חברים מבית הספר, מכרים מן העבודה, סטודנטים, סתם לצים מתהוללים שפגשת פה ושם – אך אלו15 שבשדרה היו פלמחאים. הם הכירו זה את זה בלא סימן, בלא חוש. פשוט הכירו זה את זה ונצטרפו יחדיו, ונתלקטו והגבירו שאון. ככל שגדלה החבורה גדלה גם החוצפה, השמחה, השררה ברחבי הליל. היו צועדים ואוספים אל מחניהם כל אשר ידבנו לבו, ובמהרה נשתלטו על הרחוב,
מלאוהו משפה לשפה והיו מפגינים עצמם לנוכח המדרכות התמהות, העומדות להתבונן.
בלא מטרה צעדו, ופעמים היו עומדים שעה רבה סביב שחוק שעצרם או סיבה קלה אחרת. נתפרדו, שבו ונתאחו, חבורה מחלפת חבורה, אלה דוברים ואלה שרים, אלה רצים ואלה על עמדם ניצבים. במקום אחד נשתהו לראות שלושה מן החבורה שטיפסו ועלו אל מרפסתה של קומה ב' מקומות– להוריד ממנה דגל. לאחר שהורד הוליכוהו בראש החבורה, שהיתה כבר לעדר גדול, מגעה ומהמה, ושרו לו את שיר הפלמח.
פתאום עלה על דעתו של מישהו כי איש אינו יודע להיכן הולכים.
– לאן הולכים. חברה – לאן הולכים?
והקול יצא – ל“פינתי”. הקפה אשר ידע את כל ערבי הבטלה וימי אפס־המעשה, אשר בו נרטנו הריטונים וסיפורים הושמעו; הקפה אשר הכל קצו בו ואיש לא יכול להפטר ממנו – אליו הולכים לחתום ליל־שימורים. כמאליו נתארגן חיל־חלוץ קטן, לכבוש מקומות, ולו בזרוע, אך אליק לא היה ביניהם. אותה שעה מתנהל היה בעקבי המחנה, חבוק־ומחובק עם נערתו־יחידתו, מתנה עמה אהבים ומצביע לעבר הירח המלא אשר נטה ימה.
בהתקרבם אל מחוז חפצם, והוא בקרן שני רחובות, נעצרו מפני חבורה מתונה ומוזרה אשר עברה על פניהם בכיוון אחר. רתויים, כלשהו רציניים אפילו, צעדו משוחחים אלה בעקבי אלה, ושם כמה צעירות הנראות כגבירות וצעירים שהכרת פניהם מעידה בהם, רק אין לדעת אל נכון מהו שהיא מעידה. חבורה של אמנים – תמיד היא מעוררת יצר הגיחוך, ואף גם יצר הקינטור, ואלו עכשיו…
– חכי, חבובה, בחיי שאחי צריך להיות כאן.
אמן אחד – הרי זה בחזקת עוד־איך־שהוא, אבל חבורה! עמדו אליק ונערתו והניחו לכבודה שתעבור אט־אט על פניהם. ספק חוגגים היו, ספק אוספים רשמים. גבירות צעירות היו שם, כאמור, שחקניות התיאטרון ומשוררים בעלי בלורית, ואל יישמע הדבר כמליצה, ונוסף להם, באמת, אחיו הבוגר – מתון־מכובד ככולם. ומעורר יצרי הקינטור ככולם.
– חכי, תראי משהו!
וכברק פעל. בשתי קפיצות היה עליו ועל צוארו. מאחור בא עליו, הניפו תנופה – ובעוד הנדהם מפרפר רגליו באויר נשאו כשאת גדי מעדר. מהלך עשרות צעדים נשאו – רץ עמו בלב הרחוב, צעדיו רמים, נשימתו שואנת, והוא צועק נצחון: “אתה תבוא אתנו, אתה אתנו תבוא. אתנו…”
שניהם היו מתנשמים בכבדות בסופו של אותו מירוץ. לכדי מחצית הדקה ניטל דיבר. האח הבוגר היה נרעש יותר ואולי גם שתוי יותר (והרי סיבה, לכשתרצו, למתינות הילוכו, כנ"ל) ואפשר שבזאת ניתן להסביר גם מדוע נסמך עתה מלוא זרועותיו על כתפי חוטפו הצעיר ממנו. הביט אל עיניו מול אורות הקפה. בהן מצא אהבתו של פרחח שאת הכל חיבק הלילה – אפילו את עמודי החשמל – ואת אחיו עצמו ובשרו התבייש לחבק, ויבקש לו מפלט במעשה־החטיפה הפרוע, לשחרר את הלב מעוצר־רגשתו. מכאן ומכאן משכו החבורות אשה לעברה, ואולי לא הוסיפו השניים מלה בטרם נפרדו בהצטרפם איש אל חבורתו. ומי אמר אחים?
מכל מקום, היה אליק מאחרוני הבאים אל תוך התופת אשר יקדה בין קירותיו המחשבים להתבקע של הקפה. שם כבר השתלטו החברה על המצב. כל שולחנות שיכלו להניח עליהם יד כינסו וסידרו במערכה, כמין מזבח שדשנו ואפרו ופרשו עליו (בקבוקים ריקים לחצאין ולשליש, מאפרות, גביעים, צלחות מגובבות, וכיוצא בזה וכיוצא בזה) – ועל גבי המהפכה ישבו לחוג מחדש.
כבר היה משהו פראי, משהו מפחיד, בזו השמחה. הבנות ניסו למנוע את הבחורים משתייה, אך היו נכלמות במלאכתן והבחורים לא נעתרו להן. בעל האכסניה, שראה בכך אות להתחלת חיים חדשים בתחומו, העמיד שוב את תקליטיו הנושנים על מכונם ומשפרצו הנגינות קמו הקמים וסובבו בנות־זוג צייתניות, סניף נוסף להילולה. האחרים עשו ישיבתם קבע – ופתחו בזמר עממי, זמר ציבור. עד כלות־הנפש שרו, עד כלות הגרון. היו מטפחים על פני השולחנות בכל הבא אל היד, שקועים בשיכחה עצמית, נלהבים ושיכורים באמת, ועל הכל חוט של אכזריות, חוט פרא.
אליק נעזב לנפשו ועמד מן הצד, להתבונן עמד. נערתו הסתלקה עם אחת חברותיה ולמשך כמה וכמה דקות טובות שרוי היה בבדידות גמורה, בהרהור, בשקט.
ראה אותם, את הבחורים. אחד אחד ראה אותם – ואת הנחשול הקוצף שהיה כולם יחד ראה. מצא מנוחה בכך. מצא מנוחת־תוגה, מצא עניין מרתק. לעבור מגולגולת לגולגולת, מגב לגב, מזרוע לזרוע, ולחשוב: הנה טכנאי משובח, הנה חבלן, הנה ספורטאי, הנה בעל מחשבות, הנה מפקד מלידה, הנה בעל משמעת, הנה פועל טוב, הנה עוד פועל טוב, כולם פועלים טובים. התבונן אל החבורה שהיתה מסובה אל מערכת־השולחנות וחשב: אין מראה נאה יותר ללילה זה ממראה הבחורים בחברותא. לא ראה אלא את מקשת־גביהם הרחבים. ומאצלם נתרוממה שירה נלהבת, שיר רודף שיר, קול רודף קול. בדחקות היו האחרים רוקדים עם נערותיהם. ראה מלוא אורך גוום, מנעל ועד קודקוד. רכים וגמישים היו נוחים לסלוח על כל פגיעה ואוהבים את הנערות אשר בין זרועותיהם. וחשב: רקדו, רקדו. מחר תתבקשנה רגליכם, היפות, המהירות, למלאכה אחרת. אחרים ישבו זוגות. מספרים היו עם נערות ליד הכותל, בישיבה מצומצמת, ליד החלונות. בחוץ עזרה כנופיה שואנת לנהג־ליל מסכן אחד לדחוף את מכוניתו שפקע תוקפה. אחד היה מתבונן, רק אחד, והוא הוא.
וחשב: הנה אחד מהם, ועומד בצד. אחד מרבים אנוכי, אבל כן כן – עם זאת כלום אינני אחד כשהוא לעצמו? לכל בני האדם ישנו אותו הלב – אבל לכל אחד יש פצע שלו. השאלה, הגדולה והנוראה והאפלה היא: האם יניחו לי לחיות אותו, את לבי שלי? האם יתנו לנו לחזור מכאן אל מנורת השולחן? דייק ואמור: האם יתנו לנו סוף־סוף לשבת לאור מנורת השולחן? ואתה יודע את התשובה, יקירי. לא יתנו. מכאן יוצאים לרחוב. לכבישים. לשדות. מחר נתחיל לשלם.
ופתע שמע את המלה כאילו לא עמד בו כוחו והגה אותה בקול. בחוש היתה זו מלה כעורה, מסלדת. מתוך ההמולה קפצה. כמזיק. שאלה של תם: מי ישלם? ואליק, שהפנה מיד מבטו. ראה כמה מן הבחורים מתעסקים אצל בעל הבית ומלצריו ומפשפשים בארנקיהם. אבל השאלה, דוקא היא, עוד היתה תלויה באויר. מי ישלם? ואז החל מלחש חרש, בינו לבין עצמו; נכאים החל מלחש: אנחנו נשלם, אנחנו, אנחנו… וכך מצאה אותו, עומד ומלחש נכאים, הנערה אשר חזרה ובאה אליו, חזרה והקיפה צוארו בזרועה הרכה, חזרה ואמרה: אלי, אלי, שוב אתה עצוב…
היא חשבה שהוא שיכור.
הדרך לירושלים 🔗
כשאסף את חפציו מעל השולחן (מנועץ היה במפת־דרך־ירושלים, באופן שהאקדח היה מונח על גבי הים, הכדורים לאורך השפלה, העט הנובע מלטרון צפונה והדפדפת על כל מה שדרומה להר־טוב ועד קצה המחוז); כשאספם שותק והתבונן ברפרוף אל בעלי־התפקידים שכבר נפנו איש לעיסוקיו בחדר מקופח־הרהיטים; כשעמד ולא נותר דבר לסדרו, או להזכירו דרך התראה, או להדגישו; כשהיה כבר בגדר מי שסיים־ויצא לגבי יומו המתחיל של חדר הפיקוד; כשידע שאין טעם לומר שלום, כי איש לא יענהו, כי איש לא ישמע, כי איש לא יסוב לשמוע או לענות; כשקלט אגב רפרוף מראה החנויות מעבר לרחוב, מראה החנויות בעד החלון, מראה השלום והעבודה; כשפנה לצאת – ירד עליו באחת, כבכל בוקר, מלוא כבדו של היום המחכה לו מעבר לדלת. כך היו יורדים עליו הימים בוקר־בוקר – עם כל כאב הדברים שיש לעשותם ויהי מה (כמה דברים שיש לעשותם ויהי מה, ריבונו של עולם!), עם כל ידיעת הדברים שלא ייעשו עד ערב, כי אין (אין כוח, אין אנשים. אין ציוד, אין זמן, אין תקציב, אין על מי לסמוך), עם כל מרי ההכרח שאין ממנו מנוס.
בטרם פתח את הדלת קרא שוב, כבכל בוקר, את הכתובת המהופכת על אשנב־זכוכיתה, הקבוע בה בגובה עינו של אדם: “א־ג־ד”. העיק על הידית ובכתפו דחה, שזכר סרבנותה של אותה דלת. היה בחוץ, במסדרון הקומה השנייה, שאינו אלא יציע המשקיף על ככר־התחנה־המרכזית מקצה לקצה. היה בחוץ, וראה שוב את ארגזי־העץ לאורך הכתלים, הבנות היושבות וסורגות, הבחורים בפירקודם או בלעיסתם. פתע תפש את השיגרה שבדברים, וכמה שיראה הדבר אוילי, מרגיז, מעליב – שוב ושוב: השיגרה שבדברים. כלומר, אפילו זה, המשחק המותח ביותר ששיחקת מעודך עם הגורל, עם מותך וחייך – אפילו זה כבר בגלגל השיגרה. מישהו אחר ייהרג אולי כל בוקר – אבל תמיד ייהרג מישהו. ומשרדי התחנה המרכזית שהפכו פיקוד ההבטחה על דרך־ירושלים. וארגזי־התחמושת, ארגזי־העץ החדשים לאורך כתלי־היציע, והבנות עטויות־המעילים, הבנות שכל חן־גופן נבלע בסירבול, עם סריגתן הנצחית, והבחורים בשפמיהם החדשים, שכבר הם שיגרה כאמור, וזוהמת הרצפות, וכיפות־הגרב על הראש – הכל בהיקף השיגרה.
כמה ימים עברו מן ההתחלה, מן הירייה הראשונה עצמה? – קומץ. האם משהו מפתיע בכך? האם יש כאן משהו שאינו מובן עדיין? ההתפתחות היתה מהירה, מהירה מאוד, אבל לא פתאומית, ותמיד בא עליך אשר חכית לו. פעמים לא ניתנה אפילו ארכה של שלוש שעות להסתגל למצב חדש, לתנוחת־דברים חדשה, עד שבאו חדשים מהם – אבל הארכה היתה. עם כל קצרותה, היה־היתה. ובהיותה – בתוכה פעלת, נשמת, כאילו אלה הם פני־הדברים מאז ומעולם. וכאילו בזה צריך לחיות, וכאילו הכל מובן וטבעי וגזור מראש. שלב אל שלב צמחו הדברים. אף פעם (קומץ ימים בלבד מאז הירייה הראשונה), אף פעם לא שהית לזעוק: לעזאזל, כמה הרחקנו לכת! אפשר לצחוק: תחילה אמרו – לתפקידי־שמירה, כמה ימים בחודש, ומשא־ומתן ניהלו על שיעור הפיצויים־בשכר, אחר־כך פשוט לא חזרת לעבודה, ואיש לא דיבר על פיצויים או על כסף. אחר־כך הוגדרת לפיקוד תל־אביב, ואחר־כך בא נחום אריאלי והרזרבה של הפלמח נתארגנה, ואחר־כך נולד הליווי הצמוד, ואחר־כך ההבטחה הניידת, ואחר־כך השיירות, ואחר־כך הקו, ואחר־כך התיאום עם משטרת היישובים. ובין כך לאחר־כך – ימים, ימים ספורים ומעטים, ימים מהירים ואָצים־להשכח. פעמים היית יוצא בבוקר: פיקוד, חברים, מַתכוֹנת – ושב לערב: הכל מהופך ומשונה. ובכל אלה לא היתה הפתעה, ואת הדייסות הנוראות ביותר – בלעת כמו ילד טוב, כמו כל הילדים הטובים שבלעו את כל הדייסות הנוראות, ואנחנו עדיין רק בהתחלה. זאת יש לזכור: רק בהתחלה.
אליק התבונן אל הככר אשר על פניה פזורים היו כלי־רכבה של השיירה. מן הסתם נתבלטה תרעומתו במבע פניו, כי השניים אשר ישבו על מעקה היציע, משעינים גביהם אל עמודיו מזה ומזה, צחקו פתע צחוק של הסכמה, והאחד שאל:
– הודיעו שבע, הא?
אליק התבונן בהם. רזרביסטים מי־יודע־מוצאם. בחורי הליווי הצמוד. בהם, לעזאזל, איננו מקנא. באחווה, בהענוּת, סינן בין שפתותיו:
– האזרחים האלה, עם השיירות שלהם!
מישהו דילג על המדרגות וצעק כי בירושלים יהיה קר. יתכן כי יתמזל היום מזלם וכולם יגיעו לירושלים להיוכח אם אמנם קר יהיה בה. אליק נגע חרש, נגיעת־ברכה, בשכמי השניים היושבים זה מול זה והלך אל
נוכח המדלג במדרגות. היה זה הג’ינג’י גבה־הקומה, המדובלל, מאותם שקונים לעצמם פרסום וחיבת־הרבים לא רק בגלל להט־שערם אלא גם בגלל להט־רוחם. הלה כבר עמד אצל חבורת בנות סורגות ונתן גבו למדידה. ביקש להוכיח כי אין הן צריכות לסרוג אלא בשביל בחורי הליווי. “אם לנו יהיה חם – גם לכן יהיה.”
בלא לשמוע תשובתן של אלה, שודאי ראויה היתה להשמע, השחיל עצמו אליק במרוצה אל תוך מדור־המדרגות, ותוך־כדי ירידה התבונן אל נעליו הטובות שהחלו מתבקעות. לוקחים נעליים והורסים אותן. הבטיחו מה שקוראים נעלי־עבודה. והיכן הן? מוכנים היינו יפה לתמרון מאורגן, עם שבוע־שבועיים הודעה מראש, אבל כשבא הדבר עצמו – איך אחזה בהלה! הרי שיירות אלה, ארגונן, סדריהן, סרבולן – כלום יש לך דוגמה מרגזת מזו? ואליק יצא אל ככר־התחנה וראה את הדוגמה לנגד עיניו.
תמיד נשאר אצלם עוד משהו שיש לסדרו עד לרגע האחרון, עד לאחר הרגע האחרון; וכשתצא עמם לבסוף, אז־רק־אז יתחילו להתלבט מאחור, להפריע ולהכשיל כל הדברים שעוד לא סידרום, שעוד לא הספיקו, שעוד לא חשבו בכלל שיש לסדרם. הנה זה לא הצטייד במנה מספקת של דלק, האחר אין לו צמיג־חילוף, והשלישי – נהג־משנה שלו לא הופיע.
בשעה זו כבר צריכים היו לצאת, אך סביב האוטובוסים עוד היו מקוהלים אזרחים רבים, שמחציתם, אם לא למעלה מזה, מלוים וטרדנים וסתם־סקרנים. סביב האוטובוס המשורין היחידי, והוא מן החידושים אשר בארץ, עמדה ממש כנסייה שלימה, והיו מברכים ומקלסים, מודדים וממשמשים מכל צד. יותר מדי אדונים לעסק, ואף לא מפקד אחד – הרי הצרה, אם חפץ אתה לדעת. נציג “אגד” – הרי אדון אחד, מפקד־השיירה – הרי שני, מפקד הליווי – שלישי, בא־כוח ירושלים – רביעי, אשר על התחנה – חמישי, וכל נהג־אוטובוס הוא מפקד לעצמו, ומיוחסים מהם נהגי־הטקסי, ובעלי המכוניות הפרטיות, כובשים מקום ונוטשים מקום – ועושים רושם בעת שצריך לעשות סדר. כל זאת, ואין לדעת עדיין מה גודל המהומה השוררת בין קרונות־המשא, כי אלה רחוב אחר נתייחד להם, והם מצטרפים אל השיירה בתורת מאסף, שלא לבלום את הדרך בפני מכוניות הנוסעים קלות התנועה ויקרות־המטען.
מכל מקום, ברור היה לו לאליק, כי אין כל טעם לכך שינסה להתערב כאן במהלך הדברים. אם יטול את הטנדר הממתין לו ויסתלק עמו, יתרום תרומה צנועה וחשובה להפחתת עומסה של הככר; ואם יקדים את השיירה כדי מחצית השעה ויספיק לחנוֹת במקוה, לקבל דו"חי־הלילה על מצב הדרך, להשתעות בעצה עם נחום ולבדוק את נשקם של הנוטרים היוצאים עמו, יעשה טובה גדולה לישוב, כמאמר הבריות. ולנפשו לא יזיק. אחר־כך, בדרך, בדרך עצמה, עשוי הוא להלחם בשיניו ובצפרניו על שלומה של כל מכונית קטנה, אבל כאן, בעודן בתל־אביב, ביריד זה של קרונות וגלגלים ודיבורי־יתר – מבכר הוא שלא להתחבר אליהם ולא להתערב בקהלם. איש לא שמעו עושה שימוש במלה מלחמה, אבל שנואים היו עליו אלה שלא
הבינו כי כבר אנו בתוך תוכה.
בויכוחים (והנערים, נושאי־הסטנים, מנסים להדביק את מהלך־המאורעות ולכפות עליו איזה הסבר שבהגיון) נקט אליק עמדה שלא סבלה פשרות. אמר שיש להנהיג משטר של מלחמה בכל חומרתו. אמר כי את ההשליות יש להניח לפוליטיקאים, כגון שאפשר לאתר את המהומות, או שהחיים בעיקרם ממשיכים להתנהל במסלולם. הדבר, אמר, הדבר בה"א הידיעה, כבר קרה; והוא קורה והולך יום־יום. צריך להכריז משטר של חירום ביישוב, לקרוא לילד בשמו. אך מה שחשוב מזה, במה שקוראים ענייני בטחון, באלה ודאי שאסור לשחק. באימונים, אמר, בהכנת הכוחות, בגישה הטקטית, בהתנהגות, במד־לחץ התקיפות – בכל אלה יש לנהוג לפי חומרתה של השעה הנוכחית־שבנוכחית; או, כפי שאמר, לפי המלה האחרונה של המצב. ויותר מכל, חזר ואמר, יותר מכל הריהו נגד הסיסמה האוילית של יושבי־ישיבות, עתונאים וחובשי ספסל־השדרות – הסיסמה שהכל, למעשה, נמשך כדרכו. בפירוש לא!
קרא תגר על שפע הנסיעות המיותרות, על בזבוז מאמצים כה רבים להבטחת שיירות שאפשר להעמידן על מחציתן בלא להזיק אף לעניין חיוני אחד. רק שלושה דברים מותר להעביר לירושלים לדידו: אספקה, נשק, לוחמים. כל השאר (פקידים, מנהיגים, עסקנים, נשים וכיוצא בזה) יכבדו וישבו במקומם. העמדת פנים אינה גבורה ומלחמה בדרכים היא מלחמה שבה רק מפסידים כוח ואין מרויחים דבר.
במקום אחד בלבד עדיין היה מסרב להודות במציאותה של המלחמה – בבית הוריו.
עכשיו הניע את הטנדר מחנייתו בינות למשתתפי השיירה, ויצא לדרכו. בעוד דקות ספורות כבר נד לאטו, במהלך שני מתון ונטול־מאמץ, בין צריפיה של שכונת “התקוה”, בדרך הבוץ. החמה חבויה היתה בסתר ענן, מן הרקיע הנמוך צנח ארצה ניטוף לא־נראה, ואלו הזגוגיות נדמו כמפיקות זיעתן נטפים־נטפים. היתה צריכה המלחמה הזאת לפרוץ, גיחך אליק בינו לבינו, כדי שיכירו בני תל־אביב המפונקים את שכונת “התקוה” – מחותכה לרחבה בדרך בוצית זו ומפרהסת את כל טפחיה, המכוסים והמגולים כאחת. כיון שעמדה במצור לגבי סלמה הסמוכה, במצור של צליפות ושל אימת־פשיטות – נתנוול מראה השכונה משנה ניוול. נראתה עלובה וזנוחה ושוממה בבת־אחת, ורק מי שידע את בניה הנלחמים לה בחוץ ואת זקניה העומדים לה בבית, עשוי היה לראותה אחרת. הוא כך – אבל בני תל־אביב המפונקים?
בתיה של השכונה דללו והלכו. אף־על־פי שעדיין היתה שעת־בוקר מוקדמת למדי – כבר אפשר היה לספוג כאן כדורי צלפים. מפעם לפעם החיש את תאוצתו בשעה שעבר שטח חשוף, ולבסוף בא אל הואדי הסרוח, אל גשר העץ הנטוי מעליו – והואדי, והגשר, עם הדרך העוברת על פניו, עם משמר־המחסום והמחסום כאחד – הכל גראה כמעשי־ילדות. מכורבל במעילו, סקרו אחד אנשי המשמר במין מבט של אומללים, העיק על אבן המשקל אשר מאידך והניף את מוט־המחסום, לפנות לו את הדרך. הם הכירוהו היטב, ידעו כי הוא יוצא יום־יום אל מעבר לחוט הדק המבדיל ביניהם ובין המשכה של הדרך, זו ההולכת אל מחוז הפחדים והסכנה. התרגלו לברכו במין מועל־יד שהיה פשוט הצדעה, אילמלא בושו בו, הם והוא גם יחד. וכל זאת – כמעשי ילדות. מחסום – מה הוא שווה המחסום הזה? רובים – מה כוחם? והשיירות עצמן, והליווי, כביכול מי יודע מה. עדיין היה העוני, עוני ללא תקנה כמעט, תכונתו היסודית, המכרעת של כוחנו הצבאי. לכשתחשוב בדבר (ואליק כבר דוהר בדרך הסלולה למחצה, האצה משכונת “התקוה” אל כביש ירושלים) הרי זה הוא העד האלמוני, הנוכח תמיד, המכריע תמיד, בכל שיקולינו ודיונינו – שאין רובים, ואין תחמושת, ואין חלקי חילוף, ואין מקלעים, ואין תחבורה, ואין אספקה ואין פלדה לשריון. ובמקום כל הדברים האלה, הדברים הזולים לכשעצמם, ממלאים אנו את החסר בחומר היקר ביותר, שגם הוא מועט אבל לפי שעה מצוי במידה כלשהי – בכוח אדם. מי אמר שאין לנו ריכוך ארטילרי? יש, אך את הפצצות שולחים אנו לא במסלול־התעופה שלהן אלא על גבי נערים, עד עצם מקום־הפגיעה על גבי נערים, ושם. במו אצבעותיהם, מביאים הם את החומר לידי התפוצצות. אחר כך, כדרך ריכוך ארטילרי, באה התקפתו של חיל הרגלים. “חיל רגלים” – אליק נזכר במסדר הלילה האחרון, בבסיס, בעת שלא נמצאו שני כלים מטיפוס אחד ביחידה של עשרים איש. עד אז לא נתנו על כך את הדעת, אלא שפתאום באה פקודה לעשות רישום הנשק – ויעשוהו, כדי בזיון.
מחותל עב־ענן נח לפאת מערב קו האופק היפה והסומר של יפו. אין עוד עיר שתהא צומחת מבינות לדקליה ולגגותיה האדומים כיפו זו. כל הקרב לתל־אביב – כמי שקרב לגל של חצץ או לערמה של לבנים, לא חן ולא שירה. הקרב ליפו – כמי שקרב לנוה במדבר, לבוסתן. פרדסי אבו־כביר גלשו מעל רכסה המאורך של השכונה, פה ושם צץ מעליהם ריבועו של בית. צלפו, צולפים – ויצלפו. תחילה נעשה אפילו נסיון להתעקש ולהמשיך את התנועה בכביש העובר בתוך השכונה, והבריטים היו מחדשים את הבטחותיהם לבקרים, על מנת שלא לקיימן. אז (לפני שבוע אולי, ריבון־העולמים – זמן כה רב!) אז עוד היינו תמימים. ועניים משהננו היום, וחדלי־מעש משהננו. אז – לא רק אמא ואבא לא ידעו מהו שבנם עושה – אלא גם הוא עצמו לא ידע. איש לא ידע.
בבית לא סיפר אליק אף־פעם דברים כהוייתם, ומעת שהחל יוצא בקביעות החל גם בודה מעשיות על מנת להסתיר את האמת ולהרגיע לב הורים. דבר אחר הוא שלא הצליח בכך, ולב הורים לא ידע מרגוע.
אפשר לומר שהיה משקר, בעיקר לאמא, אך תחילתו של דבר לא בשקר אלא בתשובה שאינה מדויקת כל צרכה, בתשובת־סתם – לא רק משום שלא רצה לדייק. אלא פשוט משום שעוד לא היו דברים מדויקים בעין. כאמור – איש לא ידע. בהמשך הזמן התרגל להעלים את האמת, או לפחות לטשטשה, והיו בזה גורמים הרבה: שתקנות שבאופי, וסייג לבטחון שתיקה, והרצון להשלות את בני־הבית כי רחוק הוא מכלל סכנה. כן ידע בי גם אם יספר – לא יבינו. רק את האימה החדה יתפשו ואלו את קצב הדברים, את מהלכם – לא יוכלו לתפוש. כך נוצרו והלכו שני עולמות זה בצד זה, ואין ביניהם דבר. עולם של ממש – יומו של אליק, פעולתו, ריצתו באש ובכבישים – ועולם של העמדת־פנים הדדית: זה גיבור לשקר ואלה גיבורים להאמין, סיפוריו שסיפר בבית. מה בדה ומה לא בדה. טפל על עצמו שהוא רק בהדרכת טירונים הוא עוסק, שאינו שומע ירייה, שהוא בתחומי־העיר, שהוא בטוח ומבוטח, בהחלט מעבר לכל דאגה וסכנה.
אלא שאמא, ובעיקר אמא, מתוך איזו אמונה תמימה וקדושה כי ידיעתה את האמת יש בה כדי לגונן – היתה חותרת וחותרת להגיע מן העולם האחד אל העולם האחר, מעולם בטחונו גדוש־בדיחות־הדעת של הבן לעתות בואו הביתה – אל עולם הממש שלו, אי שם באשר לא תדע. מעודה לא אמרה אינני מאמינה, אך מיני שאלות היו לה.
הטנדר, אשר עמו היה בא הביתה מפעם לפעם, עורר את פליאתה במיוחד. של מי זה הטנדר, של ה“הגנה”? מה צורך בטנדר בשביל הדרכת טירונים? כלום אין סכנה לנסוע בטנדר פתוח שכזה, בכבישים? ואם לא בשביל הכבישים, הרי שוב שאלה – המכונית למה? נקבים אלה – אינם נקבי כדורים? ואם בא פעם בלעדיו – היכן הוא, התקלקל? והכרח היה לטפוֹל בדותה על בדותה.
ירייה הצליפה כאן בין אופק לאופק. ואחריה, בהפסקות מדודות, שתים ושלוש ורבות. לא היה סבור כי הן מיועדות בשבילו (יש לו לאדם חוש האומר לו מתי נוהרים הכדורים אליו) אך החיש את מרוץ־המכונית בקצת הדרך שנותרה לפניו, ועד מהרה הגיע לכביש ירושלים, אל מול שערה הנעול של “מקוה ישראל.” את הכביש לא עבר. נתברר כי גוויית־הברזל הכהה אשר נראתה לו מרחוק כפגר־מכונית חדש – ובאלה לא היה מחסור – לא היתה אלא “ברן קרייר” בריטי, לועי־קניו למקוה ולדרך העולה מן העיר; נתברר כי מצוּוה הוא לעצור ולעמוד, עד שיתפנה הכביש.
כמרוצת־גנבים, ברווחים גדולים, אצו־טסו מכוניות שיירת־הבוקר הערבית ההולכת מרמלה ליפו, ובינתיים עלו ענני האופק ויתנו גשם. הפעיל את מגבי־הזגוגית והיה מתבונן בשלוה, בחסותם האדיבה של הבריטים, אל הכבודה שחלפה על פניו. מכוניות־המשא היו עמוסות ירק, חלב, שקים. שלוש עברו בזו אחר זו כשהן טעונות תיבות תפוזים למשלוח. אוטובוסים מלאי צעירים הניפו דגלונים ירוקים ומשהו היה שוצף ומשתפך מתוכם, אולי שירה. מכוניות פרטיות, מהודרות ומצוחצחות, אכסנו פרצופים סקרניים,
חובשי תרבושים ומשקפיים כהים. בינתיים חלפו גם מכוניות־משטרה בריטיות, ובמאסף – מאיט והולך – התגלגל אחיו תאומו של הניצב בזה. במרחק לא רב עצר הבא וירד מעל הכביש. לתפוס עמדה משלו. אז נתרעש ועלה על הכביש חוסם־הדרך והלך אצל רעהו. נתפנתה דרכו של אליק – וינוע ויבוא בשער המוסד. שומרי־המחסום קבלוהו גם כאן באותו מועל־יד, שהיה הצדעה אלמלא בושו בו, ואך הוסיפו:
– ראית אותם, הא?
– הכניסו כנופיות ליפו, אמר מבעד לאשנבו והפליג אל חצר המוסד, בעוד הגשם גובר והולך. שם מצא את הבחורים כשהם ממתינים לנוכח המטר בפתח מרתפם, לאחר שזה עתה סיימו פת־של־בוקר.
– היכן נחום?
אליק הסב פני מכוניתו לחוץ, הציבה וקפץ אל הפתח. למטה, באפלולית, ליד השולחן היחידי, ישב נחום והתעסק לבדו בפרוסה רבתי. כרגיל – היה אחרון לאוכלים, והתה כבר קר. נשא ראשו ומיד שב אל פרוסתו; אך משישב אליק מולו ונטל קומקום לשקול תוכו – כבר מוכן היה למענו אתו סבר חייכני, רחב־מבט, שאין נחום זז בלעדיו.
– באת לבדך?
– זה יקח להם עוד שעה עד שייצאו.
– הורגים לנו ימים שלמים עם הסידורים שלהם. מה נשמע?
אליק הדיח אחד הספלים במה שנשתייר על קרקעיתו, שפך לרצפה, ויצק לו מעט פושרים לנסותם. הנה סוף־סוף אחד שאין לגביו מחיצות, אף לא שום מחיצה אחת, ואין בעולם שותפות נעלה מן השותפות ברצון. זה האיש להשיח בפניו דאגה, להביע בפניו כל שטות, לשנוא בשנאתו, להתלהב בלהבו, לשמוח בשמחתו.
– שני ברן־קריירים על הכביש.
נחום נשא מבטו בחטיפה, פרוסתו בין שיניו:
– העבירו אותם?
– כנופיות עם דגלים ירוקים, אפנדים אחדים, ירקות ותפוחי זהב.
– עכשיו יחכו עד שלנו, מה?
– כן, להחרים קצת נשק ולאסור קצת בחורים.
– בוא!
קמו, ובגלל הגשם שרפה כבר היה הפתח פנוי ממבקשי מחסה. ישבו במכונית ונסעו־הלכו בין בנייני החצר, אל חורש האקליפטים הישישים, ומשם הלאה – אל הגן הבוטני, אל בסיסה של היחידה. במרוצת דרך קצרה זו הספיק אליק למסור בחצאי מלים לשאלתו של נחום, מה שידע מן החדשות שבארץ. האש הקיפה והלכה, ושמותיהם של חברים החלו להופיע בריבוע השחור, בלב עתוני־הבוקר. מאידך ישנם כאלה שעודם מסתובבים בתל־אביב, אמש פגש אחדים מהם בקולנוע, ואגב: סרט מחורבן שלא כדאי לבזבז עליו ערב, ככל הסרטים של העת האחרונה.
הבית אשר שימש בסיס ליחידה הקטנה, כשליש־הפלוגה פלמחאים אנשי־רזרבה מתוך מה שצריך להיות הגדוד החמישי, מעוטר היה בפיקוסים, בקצהו של הגן הבוטני. אליק זכר את הבית מימים עברו, ימי תלמיד, אף־על־פי שבדרך כלל לא ניתנה לו כמעט שהות־שבלב להתעדן בזכרונות. רק נוח וטוב היה הדבר לבוא למקום שאינו חדש, להמצא שוב בין אנשים מוכרים ובתים מוכרים, ולהיות במידה כה רבה לעזר ביחסים שבין צבא בן־יומו, לבית־ספר־חקלאי המעגל כבר את מאת שניו הראשונה. לא כברו הנאה, המהוגן, היה עכשיו תוכו של הבית. מן האוסף הבוטני העשיר שהיה ערוך בשכבר־הימים אצל הכתלים, מתחת לזגוגיותיו ועל גבי דלפקיו, לא נותר עכשיו אלא גבב של תיבות מאובקות, שהודחקו לקרן זוית והותחמו ברשת, לשמרן מנזק נוסף. החדר עצמו מגודש היה במיטות ששמיכות־שדה מוצעות עליהן, ורק אצל כתלו האחד, לנוכח הפתח, מוצב היה השולחן שעליו שפופרת־הטלפון וסביבו ותחתיו ומכל עבריו תיבות של רימונים ותחמושת, כמה רובים, ומחסניות ריקות מתגוללות.
אליק ניגש למיטתו־הוא, חלץ את מזודתו הקטנה מתחתיה והכניס לתוכה קצת נקיים שהביא עמו מן הבית. ישב והחל מחליף בשתיקה את בגדיו. אותה שעה עורר נחום שני בטלנים16 שחבשו מיטתם בשיחה חרישית, והללו מיהרו להכניס סדרים, לטאטא ולכבד את הרצפה.
בעודו מרכס לבושו עליו (בגדי חאקי מדוהנים17, מגבעת־נוטרים רחבת־שוליים, מחגורת־כדורים) קרב אליק אל השולחן שאצלו כבר תופף נחום בעפרונו. גחן והתבונן.
– שמע, פתח נחום ופניו במפת 1:25.000 של הכפר יאזור וסביבתו – אין לנו הרבה זמן. הנהגים מ“דורות” נהרגו כאן!
עפרונו נלחץ למפה במקום שהיה מסומן בשני צלבים קטנים, על אם הדרך. ניכר שיד מהורהרת חזרה ועברה על אותם צלבים כמה וכמה פעמים. אליק לא היה אמש בשעת מעשה – ברחובות היה, עם השיירה החוזרת. שני נהגים, עם מכונית־המשא של קיבוץ “דורות” הטעונה חביות דלק, יצאו לבדם, בלא הבטחה – ובמקום המסומן, מקום שבתי־הכפר קרבים עד גדות־הכביש, נרצחו ומכוניתם היתה לבער. אחר־כך הופיעו הבריטים והסתפקו, כדרכם, בכך, שהעבירו את הגויות וגררו את המכונית.
– אני מניח שכל זה ידוע לך?
– בערך, השיב אליק והמשיך להתבונן אל המפה, – ואין זה משנה הרבה. הדבר היה יכול לקרות בכל מקום אחר לאורך הכביש. על כל עשרה מטר יש להם אשנבי־ירייה ועמדות־שקים. משני הצדדים. יש להם עמדות תצפית אחדות, זאת אתה יודע. מכונית שלנו נכנסת לכפר – מיד נכנסים הם לעמדות. וכשיש הזדמנות…
– הרגשה לא כל־כך נעימה, הא? הפתיע נחום בשאלה שלא מן העניין, שלא מן הנוסח; ועם זאת היה בתפנית חדה זו אל האישי, אל הסתם־רגשי, כה הרבה מן האופייני לו. בחיוכו הטוב ניכר עכשיו אפס־קצה של התנצלות. סוף־סוף ידוע שכעבור שעה קלה יהיה הנער יוצא והולך אל בין שני טורים אלה של אשנבי־ירייה.
– משיירות הם לעת עתה מפחדים, השיבו אליק, ומפורש היה רצונו לשוב אל הדיון המעשי. עם זאת חזר והוצף בחיבתו העזה אל ריע־מפקד זה, שמעל לכל הנו שותף.
– כן, הפטיר נחום, נחזור לעניין. ובכן, שמע. קיבלנו רשות. בדרך חזרה – שומע? במקרה שלא יהיו בריטים בשטח, ולאחר שהשיירה תעבור בשלום…
– כלומר, לפנות ערב.
– אתה כבר יודע?
– אינני יודע שום דבר.
– אז שתוק ושמע. לאחר שהשיירה תעבור בשלום, ואני חוזר: אם לא יהיו בריטים בסביבה, כלומר, אם לא תהיה סכנה של התנגשות אתם – קיבלנו רשות לדפוק קצת תגמול מהמשוריין שלך, אבל בתנאי שזה ייעשה קל כבזק. מבין? קל כבזק – אסור לסכן את המשוריין – ובנקודה שבה נהרגו השניים אתמול.
– כאילו בלי רשות לא הייתי עושה זאת.
לא להתפאר ביקש אליק אלא לקבוע עובדה, ואולי להסביר לעצמו ואף לנחום מדוע לא הגיב על הודעתו כעל דבר של חידוש.
– וכיון שידעתי זאת השגתי לך אישור.
– אתה מאה אחוז אתה – אבל קודם כל נראה ששתי השיירות יעברו בשלום.
– רק אל תהיה פרא אדם.
אליק חייך. זה כמה ימים (למעשה – מאז פעולת־הפיצוץ הקטנה בבית דגון) החל נחום מצרף התראה זו לכל ברכת־פרידה שלו, משל לאומר: דרך צלחה. “רק אל תהיה פרא אדם”. כבר היו לפניו שמנו בו באליק את פראותו, אולי עוד מימי ילדות ראשונים, אבל דומה היה עליו כי מעולם מעולם לא היה פרא כה מרוסן, כה ממושמע, ועם זאת כה נכון לכל, בבימים אלה.
– אל תדאג, אמר. וראה בדמיונו את הטור הארוך של מכוניות שעל שלומה של כל אחת מהן מוכן הוא להלחם בשיניו ובצפרניו.
כאן נתערבה לתוך שיחתם, שהיה בה קורטוב־שכחה כבכל שיחת־שניים לעת כזאת, תקיעתה של מכונית שקרבה בחוץ קרוב ונהום. אליק – זריזות קפצה עליו בבת־אחת. חטף את רובהו ויצא לפתח. מן הטנדר המשוריין, האפור, נפנפו אליו ידיהם של הבחורים, וכולם היו עדויים במגבעות רחבות־השוליים של משטרת־היישובים. נחום יצא ועמד אצלו. “קח כמה רימונים נוספים, וגם מחסנית נוספת ל”לואיס" – דיבר נחום באזנו כמסכם את הדיון, ומיד גם צעד לצדו כלפי המשוריין, “כשתחזור יש לנו כמה עניינים לסדר עוד הערב, אבל אם תרצה תוכל עוד לגשת העירה,” וכאן קימץ גבת־עינו הימנית, במה שצריך היה להוות קריצת־עין. הכל ידעו כי לאליק יש בחורה בתל־אביב, ממש אחת מרבבה.
אליק נטל שניים מן הבחורים וציוה לפנות בינתיים מקום בארגז־הכלים אשר תחת מושב הנהג. שמה הכניס את הרימונים השחורים, טריי הצבע, אשר הובאו מן הבית, ולמקלען, מפקדם של הנוטרים, מסר את המחסנית הנוספת. טיפס אל בין הבחורים, נענה ללחיצת ידו של נחום וראהו עומד ללוותם עד שהסתירתהו שדרת־הברושים.
כבר היה ראשו ורובו בעולמם של אנשי המשוריין. הללו. כחלק מכוחותיה של המשטרה, היוו את ההבטחה החוקית, כביכול, ההולכת עם השיירה ללוותה. רק אליק ביניהם לא היה נוטר – אך הוא היה הממונה עליהם, בתוקף אחריותו על הליווי הנייד בכל הגיזרה שלמן מקוה־ישראל ועד מושבות־הדרום. והנה נדחה, איפוא, למקומו כל שהוחלף בינו לבין נחום, ותחתיו בא העיסוק הממשי, המפורט, המתפתח מרגע־לרגע, העיסוק בענייניה של השיירה.
זו התרכזה כבר רובה ככולה בדרך העולה אל הכביש הראשי, ולא היתה מַמתנת אלא להודעה שהיא רשאית או מתבקשת לזוז. המשוריין. עם דמותו זקופת־הקומה של מפקדו בתוכו, נתקבל ברגשת סקרנות לכל אורכה של השיירה העומדת. נסתבר ששני בני־השחץ הבריטיים עקרו זה לא כבר בדרך אל הכפר הערבי וציוו שלא לנוע עד אם יחזרו ויודיעו דבר. כביכול יצאו לבדוק את הדרך ולהבטיחה. אליק הסיע את המשוריין מתונות לאורך השיירה, ממכונית למכונית. התעכב אצל הנהגים ושאל לשלום מכוניותיהם,
נתעכב אצל אוטובוסי־הנוסעים ונענה לציבור העצבני במילי עידוד. הכל ידעו מה קרה אמש באותה כברת־דרך שהם עתידים לעבור בה במהרה ומראהו של המשוריין פעל פעולה מרגעת. לרבים (נוסעי־קבע, נהגים או אנשי הליווי הצמוד) היה ידוע כבר מראהו של משוריין אפור זה, שהיה ודאי, פעם, טנדר יפה־גיזרה ועתה אינו אלא גלם־ברזל מכוער, אשר רק מגבעות־הבחורים מעל לשוליו עושות אותו טוב למראה כל־כך. עם הבחורים עצמם לא היה צורך בהכנות מיוחדות. הם ידעו כבר את מלאכתם, את מקומם בשעת הצורך, ואיש־איש את המוטל עליו.
השעה היתה כבר קרובה לתשע (הגשם חדל, ענני בוקר נתפזרו) כאשר חזרו שתי המכוניות הבריטיות הכבדות מכיוון יאזור. אליק נשתעה אז עם המשוריין אצל קרונות־המשא, ורק הספיק לראות כיצד חולפים שני בני־שחץ אלה, עוברים ביעף על פני השיירה, ובלא להתעכב, בלא לתת סימן – נוסעים ליפו.
– עכשיו לא לבזבז זמן! זעק אל חללו של תא־הנהג וברעום הטנדר אל ראש־השיירה נתמלא כולו חמת־מעשה, כי באה שעתו. “להניע, להניע,” זעק אל הנהגים בחלפו על פניהם. עם שיצא אל הכביש והחל טס – הוטלה תנועה בגוף הכבד והמפורד לכל אורכו, ועד מהרה החל זז ונוסע בעקבות טנדר־החץ שכבר נתעלם כנקודה רחוקה, קדימה.
הטנדר טס במלוא מהירותו ובאליק רנה הפעולה. הוא לא נשאר קר רוח אך שמח היה בהתרגשותו, שכולה מקשה. היה בה, אמנם, גם משהו מחומצת־הפחד, אך בעיקרה עשויה היתה קנאת־נקם, רגשת־גאוה, אחריות, תאוה. ואלו קצבה של ההתרגשות היה כקצב המנוע מתחת לסוליות, מנוע המכונית. נהג ותיק שכמותו, ועדיין מביאתהו נסיעה מהירה לכלל התרגשות.
הם הרחיקו הרבה לפני השיירה ובעוד דקות ספורות חלפו על פני בקתות־הכפר הראשונות. אליק הכיר כאן כל אבן וכל משוכה. פלחים שישבו אי־פעם לפתחי בתיהם וחנוונים שישבו לפתחי חנויותיהם משועממים היו מלתת דעתם על הנערים המיוזעים, חדי־המבט, אשר עברו דומם במשעולי־החול, אך הנערים עצמם לא היו משועממים מעולם. בצמא לא־יִרוה שתו את מראות הכפר, הגבעות, הפרדסים, משוכות הצבר. במשך שלוש שנותיו בבית־הספר החקלאי הסמוך הספיק אליק להכיר את הסביבה בעל־רגל, הכרה שיטתית ובדוקה. ידע מה מסתתר מאחורי כל כותל־קורקר, מאחורי כל שיטה ריחנית. ידע את השקמים בחצרות ועל הכביש, ידע את הפרדסים, את בתי הקפה, את סמטאות הכפר. לא היו לו בזה חידות, לא היו מסתורין.
הנה הם לפניו, סגורים ומסוגרים, אטומי־איבה. במהירות חלפה המכונית האפורה והמכוערת בין בתי הכפר. לא היה זה אלא מסע־בדיקה מזורז, על מנת לחזור ולהבטיח אחר־כך את השיירה עצמה בעברה בתוך הכפר. לא הספיק לרשום הרבה בזכרונו. במבוי המוליך לדרומו של הכפר, בצנעה, עמד משוריין בריטי והצריך עיון. אחר־כך עמדות השקים הידועות, חמורים בשדה־סביונים, אשה וכדה. ילד אץ־רץ – וכבר סוף לכפר. במקום שהכביש מוציא שלוחה קצרה שלא נסללה עד תומה, ושם שב הכפר אל עפרו ואל שדהו. הפך הטנדר פניו, כהרגלו, נסב – וחזר אל בינות לבתים. לפגוש את השיירה ולהמצא עמה בשעת מסה. עכשיו היתה נסיעתו אטית, עכשיו שחררו הנוטרים את נצרותיהם, עכשיו נטל אליק את רובהו והסמיך קנה שלו אל שפת־השריון. אם יהיה היום משהו – זו שעתו.
כבר החלו חולפים על פניהם האוטובוסים הראשונים, והכפר עודו שקט, שקט על דמיו. אל נוכח השיירה נסע הטנדר, הוא מתון והיא חפוזה. הבחורים דממו והקשיבו, ורק אליק והמקלען שירבבו ראשיהם אל שני עברי הסכנה. עכשיו ראה היטב, אף על פי שהמכוניות העוברות תחת חסותו חסמו מפעם לפעם את שדה הראייה. המשוריין הבריטי עוד עמד, ופניו לתוך הכפר. נראה היה כעזוב מאנשיו. בקפה הסמוך, שרק תריסו האחד פתוח לחוץ, נמצא הפתרון. לנוכח קהל־ערביאים על שרפרפיו ישבו כמה עטויי מדים ונראו כבריטים, כבעלי המשוריין שבסמוך. לא היתה אפשרית כאן אלא מסקנה אחת, מסקנה שנתאשרה כבר בעבר על ידי הרבה פורענות והרבה דם: האנגלים רוקחים תועבה חדשה.
אליק רשם שוב בזכרונו כל עמדה, כל חפירה, כל חלון חשוד. לעת ערב יטעמו כאן את טעמנו. הנה עברו על פני המקום אשר בו מוגרה אמש מכונית הדלק. קודם לכן לא ניתן להבחין בכך מפאת החיפזון. ועכשיו – כתם גדול. שחור, חפף את הכביש ואת פיסת הקרקע שבשוליו. דומה היה שהאדמה עצמה עלתה פה באש, ואלו את המכונית השכילו כבר לסלק. כאן יהיה האות.
הבתים צפופים־צפופים משני עברי הכביש: פחד נאלח, פחד מגואל בדם, נפל עליהם, על אטומי־התריסים. ראה הכל: השקים על הגגות הנמוכים, תעלות חפורות מקרוב, מחסומי אבן, שקים על אדן־חלון, אשנבי־ירייה בקירו של בית החרושת.
כל אותה עת נוהרת השיירה ואין קול. הטנדר יצא שוב אל מעבר לתחום הכפר. במקום שהכביש הופך לנימה דקה. באופק הלא־רחוק, שפל הקומה, נסתמנו צמרותיה של “מקוה ישראל” – אך הטנדר הפך פניו להדביק את המאסף שזה עתה חלף אצלו. פעם שלישית בין חומות זוממות מזה ומזה – היניחונו הבוקר בלא כלום?
עוד הם אצים בעקבי השיירה – וזו הוצפה ביריות. בבת־אחת, כבמכת־קרדום, ניתכה האש החזקה מגגות שטוחים, מחלונות אטומים, מפרדס. אל אחרוני השיירה כוונה בעיקרה, אל הקרונות הגדולים, כבדי־התנועה, ואלו הטנדר עם לוחמיו עוד היו דוהרים אל תוכה. עצרו, עצרו בחריקת־בלמים. ששה רובים ומקלע הלמו על קירות־הבתים, על שקי־הגגות, על כל חלון ופתח – ואש המתקיפים שותקה כנדהמה. הטנדר כבר היה שוב בתנועה, שומר גבם של הקרונות שלא אונה להם מעצור, שמי־יתן ולא אונה להם מעצור. השיירה המשיכה בכוחה, הטנדר חסך תחמושתו. הרי הקפה, הרי המשוריין הבריטי: חסום־אשנבים, אסוף־קנים, שותק.
נתמכים אל רוביהם נצטנפו שוב האנשים בין כתלי הברזל. רק אליק והמקלען שלחו ראשם, התחודש האש? את בלעם כבר שמטו מפיהם. והנה זה ראה: תכונה בכפר, כאילו זעקה עברתהו. מוסיפים שקים לגגות, שוטר ערבי מתרומם עם נשקו וצופה עקבות השיירה, קול חבטה וסגירה, קול רציצה, תכונה קדחתנית, תכונה אל השיירה הבאה, אל הקרב הבא. בלבם מכינים הם הפעם טבח. ראה נראה.
אך בינתיים – תם, שיירת הבוקר עברה בשלום. וכלאחר מעשה, כתמיד לאחר מעשה נדמה פתאום שבעצם לא נורא הדבר, והיוכל להיות אחרת? עוברים ונוסעים ויורים קצת וגמרנו בזה. אדם מתחיל חש את גופו: עמידה שאינה נוחה, צמא למים, או לבירה קטנה לשם הדיוק, מועקתה של רצועת הרובה על גבי הכתף המאומצת, הכל מתרפה וניחוח. נוצרים את הכלים. פולטים חצאי־הברות, מנקשים על אשנבו האחורי של תא הנהג, להחליף עמו קריצות של משמעות, נוטלים תרמיל ריקני. נודף שריפה, מריחים, ממששים – ומטילים אותו אל מעבר לשולי־השריון, שיהא רודף ברקידה אחרי נוטשיו, על גבי האספלט המתחמק, שטוף־המטר.
אליק, שמראה התכונה בכפר נסתכם ונסדר במוחו ופתוח נשאר לכל שעה של צורך – התיר גם לעצמו נפישה קלה לקצב המסע המהיר. בעוד דקה ומחצית הדקה ייעצרו להרף־עין אצל בית הקרן־הקיימת, בואכה בית־דגון, וישליכו להם, למגיני הבית, שק של לחם. ארגז ירקות וחבילת עתונים. בין שיירה הולכת לשיירה באה, אם יהיה פנאי, צריך לגשת לכאן ולשבת עמם שעה קלה. במספר חובותיו של אליק יקרה היתה לו הדאגה לאנשי־הבית, שמנת־סבלם מן הגדולות היתה. חיים של הסגר ומצור, חיים על חוד הסכין. אל מול לוע הרובה בלא מנוחה של רגע, יומם ולילה. שיעור מתיחות הנפש ושיעור גבורת הנפש הדרושים בשביל כך. כטריז ננעצו בתוך בשרה של נחלת־האויב, כקוץ ממאיר. הם היוו נקודת־משען על כביש ירושלים, בלם־מגן למושבות הדרום, עמדת מצפה וחלוץ לפרברי תל־אביב, תא ריגול בלב המזימות.
היתה זו יחידה קטנה ומעולה של פלמחאים, ועמם בנות שתיים. לכאורה עמדת קרב, ולמעשה, תוך כדי כך, בית – עם בישולו וערביו, בדיחותיו וסגנונו, קפה־חצות שלו וזמירות־ליל שלו… גם את חלקם בקרב ובקרבן נתנו כבר. עמדו בחילופי יריות קשים לא אחת, וסבלו נזקה של פצצת־חבית שהוטלה אליהם ממכונית עוברת. שניים מן הבחורים, מטובי החבלנים, נשתבשו במוקש־משלנו, נתייסרו כמה ימים בגבורת־עינויים נוראה, והשיבו נפשם לבורא נערים ומלחמות. ואיך היו החבריא אומרים? – “התור התקצר…”
אסון זה העיב על בית הוריו של אליק, ובביקוריו שנתמעטו ראה כי חייהם נעשו קשים מנשוא. אחד הנופלים היה מיודע לאמא, הוא ומשפחתו, אף־על־פי שהנערים לא ידעו על כך מעולם. האסון חושף קשרים, מקרב רחוקים; האסון החל מהלך בבית כמין ממשות.
ביום לוייתם של השניים. יום־חורף בהיר, הוציא עצמו אליק לשעה מכלל עיסוקיו ובא לתת בהם מבט אחרון. הלב כבר היה קשוח אותה עת. לא קשוח, אולי, אלא ידוע־קפיצות: מאבל לעוז־מעשה, מיגון ליום־יום, משכחה עצמית – לריכוז בעיקר, בעיקר שעל אף הכל. עמד בקרן הרחוב, בעיר שכל רחובותיה שוקקים, וראה מה שעמדו לראות רבים כמותו, מה שהורגלו לראות: שני הארונות הנישאים באויר. קומץ האבלים ביגון יחידיהם, ואחריהם השורות הארוכות של המלוים, בני הנוער, כיתות הגדנ"ע, המשטרה – במחאה יותר מבאבל, במפגן־זעם יותר מבשברון־לב.
הובחנה לו דמות בודדה, שבורה בהבלג־יגונה, ועם זאת מוכרת מאוד – באלה כתפיה הכבושות, בזה ראשה. מיד ידע: אמא, ומיד פילס לו דרך ונטלה נשמעת אל המדרכה. היא נפתעה, נתרגשה – ונגד רצונה נתמלאו עיניה דמע. מבין רגשותיו המתרוצצים קפצה ראשונה הטרוניה, ובכעס אמר:
– מה יש לך לעשות פה?
קולו בגד בו, לא היתה בו חומרתן של המלים, אך היא לא ענתה ואליק הוסיף, העתיר:
– ביקשתי ממך שלא תלכי ללויות. ביקשתי ממך או לא ביקשתי ממך?
בכל דכאונה לא יכלה להסתיר את השמחה התמה, הרוטטת, אשר ניעורה וחזרה וניעורה בה למראה הבן השלם, הבהיר, היפה, החי. נתמכה בו והלכה עמו עד מקום שעצר אצל המכונית התבענית, השנואה.
– אינך בא הביתה היום? – אלה היו מלותיה הראשונות. על כעסו לא הגיבה כלל. אינך בא הביתה היום?
– אינני יודע, ענה והיה משתמט כדרכו ממבטה, מתחנון־מבטה ברגע אשר כזה, – אל תחכו לי.
– אנחנו מחכים, אליק, אנחנו מחכים.
פגישת־חטף זו, והשיחה שבשוליה, שיחת הכוונות המסותרות, לא היתה אלא כמין דוגמה למתיחות שעמד בה אליק ביחסיו עם אמא ואבא. זו לא היתה מתיחות של פגיעה זה בזה, אלא של התחמקות זה מזה. אליק היה מסתיר את חייו, והוריו – את כל שידעו עליהם. והם ידעו. משנתגלה להם הקשר שבין אליק לבין הנער שנפל בבית־דגון – כבר לא היו צריכים הרבה, משום שסיפורו של הנער גלוי היה, ככל סיפורי הנופלים בנפלם. משבא הביתה לאחר אותה פגישת־חטף ראה דבר חדש – שאין הם שואלים עוד. הם ידעו, ומתייראים היו מפני תשובתו, אם ישאלוהו – מתייראים היו מפני אחת מאלה הבדותות האומללות, הנשכחות, בדותות־הסרק שאינן נותנות גם מנוחת־רגע. מאותו יום ואילך לא שאלוהו עוד, והיו שותקים את כל המלים המפורשות. על מקומה של שיחת־הדברים באה שפת רמזים מוזרה, שפת כיסויים, שפת־התחמקות – ובזה יסוד לאותה מתיחות בלתי פוסקת שאפילו אבא, בכל כשרון ההומור הנלבב אשר לו, נבצר ממנו לרככה.
שאלה אחת היתה מהלכת באויר, אף על פי שמעולם לא הוצגה במפורש, ואולי גם לא נתבהרה מעולם בלבו של מישהו. היא העיקה, היא היתה קיימת, היא פעלה את פעולתה. השאלה היתה – אליק. האם אפשר להבטיח, למנוע, לנסות, להשתדל, שככל האפשר, פחות… יובן, יובן־נא: מעולם לא הוצגה השאלה, אולי גם לא נתבהרה כמו בלבו של איש, אבל תלויה, תלויה היתה באויר – כמו מבט מתמונה על כותל, כמו מזג אויר. המחשבה עליו, עליו כמות שהוא, בשר ודם, על חייו. האם, האב, ידעו כי הוא אינו מרחיק במחשבה זו – אבל אותם היא סחטה כסחוט המכבש. הם לא אמרו זאת, לא לאחרים ולא לעצמם, אבל הלב שידע כי אסור, הלב התקומם ושאל: בכל זאת, בעולם זה, תחת שמש זו, עם אוירו הכחול. עם ימי הבחרות שלא תמו – האם הכרחי הדבר שזה יקרה עוד, ועוד, ועוד? האם אין די, האם יש טעם, האם כדאי, האם יש איזה שהוא שיווי משקל, שיווי ערך, בין המלים, בין המושגים המופשטים שאינם נתפשים, שאין בהם ממש – לבין גלגלתו הבהירה, הנושמת, המתבוננת, של נערנו?
והשאלה קיימת היתה. וגם פעלה את פעולתה (אכזרית – לא־בוטאה, לא־הוגדה) ונתבקשה הכרעה חותכת, נוספת, נוספת על ההכרעה משכבר, זאת שתוקפה מובן־מאליו אף שגור. נתבקשה עקידה גלוית־עין.
איש פיקוד תל־אביב, פיקוד המחוז, הציע לו לאליק שיעבור אליו לתפקיד של הדרכה, והימים ימי־ראשית, כל החוטף זוכה. הדבר היה בסדר, בסדר גמור. במסדרון הועד הפועל נפל עליו ותיק זה, שידעו מאחד הקורסים, כנופל על מציאה. הכל מחפשים את הכל, ומדריכים לא יסולאו בפז. הוא אמר דברים שרצינותם ניכרת. יש להכשיר כוח. אתה, אלי, יש לך נסיון עם אנשי תל־אביב. הצלחת. חסרים מדריכים, תבין. מדריכים חסרים יותר מנשק, יותר מכסף. אליק אמר, לא. מיד אמר זאת, בלא להאזין הרבה, אך בעל־המציאה לא התיאש ממנו:
– אל תאמר, לא! חשוֹב בדבר, אני מוכן לדבר עס יגאל, אף על פי שאין בזה צורך. אתה מקבל צו העברה ודי. יש לנו זכות־בכורה, אתה שומע, לגייס מדריכים אפילו מתחת לאדמה. תל־אביב צריכה לתת שני גדודים עוד החודש. יש לנו הרבה פלמחאים בעבודה.
הכל נסתדר אז באופן זה: במסדרון, בין ישיבה לישיבה, בין טלפון לטלפון. ישבו על הספסל והותיק היה מעתיר על אזנו:
– מציע שניגש מיד למטה שלנו.
ושוב פסק אליק, לא. בקצרה פסק, בלא להמתין.
העומד על נפשו סירב להכיר בתשובה מעין זו. ביקש שידחה את תשובתו, שלא יחפז.
– חכה, תדבר עם האנשים שלך. אל תהיה עקשן. שמע מה שיאמרו לך אנשים אחראיים. אני מוכן לחכות כמה ימים.
נפתח בכך פתח לסיים ולקום, ואליק נאות לדחייה זו. קונהו היה מאושר. הרצין, לבש ארשת־מעשיות, ופתאום היה גם נחפז גם תקיף. עפרונו בידו, שאל:
– מתי ואיפה?
– מה?
– מתי נפגשים ואיפה?
כאן החל אליק מהסס. לא ראה פגישה זו בחוש. כיצד יאמר מתי? הרי יום־יום שיירות. ואיפה? אלא שבעל התפקיד נטל שוב את היזמה לידיו:
– נגיד ב“שטוֹרך”? או, אם זה לא נוח לך, אפשר גם פה, או ב“תמר”, או ב“עטרה”־אלנבי?
אליק היה כמי שנשטף בצוננין. עם שמות בתי־הקפה עלתה באפו פתאום כל צחנת הבטלה, העסקנות, השממון, שכה שנואה היתה עליו וכה מאוסה. נסתמל לו באחת להיכן הוא עלול להמשך. שעת ערבית, והוא יושב מרוחץ ליד ספל קפה, ומדיין ומדיין ומדיין, ובאותה שעה ממש, לנוכח אותן עבים מסגילות, בבית אשר מול סיבוב־המושבות – מכרסמים המגינים לחם־שלשום ונשענים לנוח על קתות רוביהם. נתבקשה ההכרעה, והיא נראתה לו במחזה כמין חריץ שיש לעברו בקפיצה. כמין תהום חוצצת. מעבר מזה – הקפה וכל אשר בו, ומעבר משם – אנחנו, האנשים, הכביש, הממש. לעומתו עמד אחד בעל רצון טוב ועפרונו בידו, אבל בלבו כבר נפלה ההחלטה. – לא, צעק ופסח בהיעלם על כמה כללי הגיון ונימוס, לא, לא ניפגש!
ותיכף לכך עלה במדרגות שעט צעדיו הנמלטים.
ליד גדרו החבולה של בית־הקרן־הקיימת כבר חיכו כמה מיושביו, וברוב להיטותם ושמחתם שמחה־לשמה לא נמנעו מלרוץ עם הטנדר המאיט מהלכו, ואחד אף קפץ ונאחז בו תוך שהוא נבלם ונעצר, והאחרים צעקו משהו. אך משהוטלה אליהם מנתם היומית, בארגז, בשק ובחבילה, נתפרדו – איש על טרפו – ולא קמו אפילו לאמר תודה. השיירה היתה חולפת, מכונית מכונית, על פני הטנדר והלה טרח שוב, אסף מהירות וחזר אל תפקידו, בין לפנים ובין לאחור. סכנה של ממש לא היתה צפויה עוד – אך מתלוליתו של בית־דגון נורו לפעמים יריות בודדות, וכדאי היה לפקוח עין, שלעולם לא תדע מנין תפתח הרעה. בסיבוב, לנגד עיניה של מצודת־המשטרה הבריטית, ניצב הטנדר והניח לשיירה כולה שתעבור על פניו. גם כלב לא חרץ לשונו. שוב אסף הטנדר כוחו – וירץ אורח. מעתה הכל חלק. פרט אולי שלגבי המהדרים יש פגם מסוים בנוף – שהבית האדום, השולט על מרחבי־הפרדסים מערבה לכביש, וממילא גם על דרך החולות ל“מולדת”־ראשון־לציון, הבית האדום עודנו בידי בעליו הערביים, ובאמת צריך לצאת לילה אחד ולחסל את הבעיה.
והנה “נחלת־יהודה” מזה ואזור התעשייה מזה. חנויות פתוחות על הכביש, ילדי בתי־הספר עומדים לראות בשיירה, אנשי הטנדר נשענים כולם, ואם גם בדוחק, אל דפנות השריון ומתבוננים אל המתבוננים בהם. עיקול קל וגלישה קלה ממנו – והרי ראשון־לציון, על ככרה ומסעדותיה. הטנדר מאיט והשיירה אצה לדרכה. עד חולדה יסעו כבימי שלום, כביכול, ומשם והלאה ייכנסו אל בין ההרים, אל הרע והממאיר בקטעי הדרך. עוברים היו עכשיו על פני הטנדר ומאותתים לו ברכתם, במידה שהניחו להם זאת סייגי המגן, הרשתות, השריון.
נסעו הלכו, ואליק תפוש היה כבר במה שמעותד לו ולאנשיו ולשיירתו השנייה, החוזרת – בדרך חזרה. קרב־היריות הקצר שב ונתחולל לנגד עיניו בכל פרטיו: זכר סימניה של התכונה המואצת, מהיכן בקירוב עלולה האש להפתח עתה? כיצד נקדם את פני האש, נכה ונגן, נכה ולא נוכה?
לא הניח לבחורים שישתמטו מבין ידיו לשוטט במושבה או לעסוק בעניינים של מה־בכך; הושיבם אצלו ליד שולחנות־השיש של הקפה־מסעדה, זימן לו את מפקדם, הוא המקלען – בחור מן הטובים, בעל נסיון, בעל שיקול־דעת, ויחד הסבו אצל מפתו המתקפלת אשר נגולה לפניהם על השולחן, וכוסות־התה בשוליה.
כמה וכמה בעיות יש לך הכרוכות בפעולת־תגמול. הרי אצלנו אפילו המלחמה אינה מלחמה כהלכתה; מין עם אנחנו שהכל אצלו יוצא מן הכלל. המשוריין הבריטי עלול להמצא בכפר גם בדרך חזרה, והם מכינים שוב התקפה, בזאת אין ספק – והרי לך עצם־עצמו של הסיבוך הארור, אילו אפשר היה לצפצף ולחתוך! אך בעניין זה היה אליק מן המדקדקים. הוא דרש יזמה, הוא השתוקק למנוף זה שיימצא בידינו, אך בשום פנים ואופן לא יזמת מטורפים, לא יזמה שאין עמה שיקול. הוא ידע יפה כי הנשק שבידיו עלול לירות גם נגדו. שרויים אנו במלחמה נגד שני אויבים כאחת, הערבים והבריטים, שאינם היינו־הך – וחכמת־המלחמה שלנו היא בכך שלעולם לא נניחם שיתקיפונו כאחד! והיום כך הדבר: להכנס אל הכפר, לדעת שאתה עלול להתקף קשות כל רגע, כל צעד, להיות מוכן עם מכת־נגד מוחצנית ככל שתוכל, להיות גם עשוי ליזמה, אם־אפשר, לשמור על הגבול הדק בין הגנה להתקפה ועם זאת להיות דרוך על מנת לזנק מעליו כהרף עין, בבוא־השעה – או לשוב ולהתקפד, לקפוץ מעורו של זאב לעורו של כבש, להיות לא רק חייל אלא גם מדינאי. גם מדינאי, יקירי.
יותר מכל שנואה היתה עליו גבורת הראוה, שחס מלבזבז עליה את המלה גבורה, ומוטב להותירה בכל קלונה: ראוות־ריקים, עשיית רכוש, גניבת דעת הציבור. לפני כמה ימים היה מעשה בכיתה של אצ"ל שהטריחה עצמה אל מחוץ לחומות העיר, לביים התקפה על התחבורה הערבית, בקטע הנתון לאחריותו – ואז לא פיקפק גם עשירית הדקה כיצד יהיה נוהג בהם. היתה שעת סידורים אחרונים בנטות היום, לאחר מחזור־שיירות קשה ומייגע. אליק ליוה את נוטריו שפרשו לבסיסם בחולון וירד עמם עד השער. משהתמהמה בשיחה קלה, מחלצת־עצמות, עם רע ותיק – שומר־השער – ראה מכונית כסויה כשהיא באה מן העיר, מרחיקה כלשהו לכיוון יפו, עד סביבות בית החרושת לספירט, מורידה כמה דמויות שנעלמו מיד בפרדס שלצדי הכביש – ושבה על עקבותיה. הדבר היה תמוה וחשוד, ומאחר שבין־כך ובין־כך צריכה היתה לצאת חוליה לסיור־העמדות לאורך הכביש, בטרם ליל, נטל אף הוא תת־מקלעו ועשה דרכו עם החוליה – אל אותו מקום ראשונה.
דרך אדמותיו של בית־הספר־החקלאי פסעו, בדמדומי יום־חורף, ואל הפרדס נכנסו מאגפו. במפתיע עלו על כיתה של בחורים שנתעסקה אצל גדר־הפרדס, פניה לכביש ופעולתה בחפזון. מיד ידע מהו שמתרחש לנגד עיניו: מקלע ברן היה מוצב כלפי כל העלול לבוא מכיוון יפו, זקיפים הובחנו מעברים עם תת מקלעיהם, מחסניות היו מוטלות על האדמה, ורימונים כחצי התריסר.
באפלוליתו של הפרדס נתנהלה תחילה מלחמת־שתיקות בין שתי היחידות שנסתמרו למקומן זו לנוכח זו. לאחרונה דיבר מי שהיה, כנראה, מפקדם של אלה – ובצעקה דיבר אל אנשיו.
– מה יש? מה קרה? עשו מה שאמרתי לכם!
– רגע אחד, פרט אליק הברותיו בשלוה מודגשת, והקרבים למלאכתם עצרו שוב, הקשיבו, התאבנו.
משסקר פני הקרקע, המקלע המוצב, גדר־הפרדס החשופה – שב ופרט דבריו, ושלוותו מודגשת כבתחילה:
– מי שלח אותך הנה?
המפקד שלעומתו – גבה־קומה, ממושקף, דק־שפתיים – העלה גל של שנאה בשחצנותו:
– אין זה עסקו של אף אחד מי שלח אותי הנה.
היתה לו, לשחצן זה, עדיפות של שניים או שלושה תת־מקלעים. קשה היה לדעת באפלולית, אולי היו נוספים בסמוך. אך אליק ידע את דרכו, ידע גם את דרכיהם. זה היה תחומו, זו היתה כברת־הדרך אשר על כל שטות שתיעשה בתחומיה ישלם הוא, ישלמו נעריו, בדם יקר. ולעזאזל – אצלו, באזור הפיקוד שלו, במרחק חמש־מאות־מטר או שמונה־מאות־מטר מבסיס של פלמח – לא יעשו אלה את תועבותיהם. הבסיס במרחק חמש־מאות או שמונה־מאות מטר נסך בו חום של בטחון. שמר על שלוותו:
– באמת, למי זה איכפת מי שלח אותך הנה. הסתלקו מפה וגמרנו. סלק את המקלע!
היתה דממה. אפשר היה לשמוע את האויר כשהוא נמתח, נמתח. פתאום עלה בו דמו של אליק לראשו – ויתן קולו בצעקה:
– סלק את המקלע – אמרתי לך!
איש לא זז.
– כולם הנה! נשמעה פתע פקודתו של האחר, וצללים נאספו ובאו. היתה זאת קריאת מלחמה שאינה משתמעת לשתי פנים.
– שמע, בחור, שב אליק ונטל לשון שקטה. אני אחראי כאן לבטחון. אינני רוצה לבזבז דיבורים וזמן, אבל אצלנו לא תעשו את החכמות שלכם.
בתשובה לדבריו החל עולה מרחוק קול נהמה של מכונית, קטע הכביש מוצף היה באורו האחרון של יום שוקע – והמכונית התקרבה והלכה.
– תפוש מקלע! סינן הממושקף ואחד הטיל עצמו לקרקע ולפת קתו של הכלי המוצב. “אל המכונית… צרו…”
– מספיק! קפץ אליק ממקומו, דרך את הכלי שבידו, וזריז־כשד בעט בקנהו של המקלע המוצב והטילו על צדו, יתרון ההפתעה עמד לו שגם הצעד הבא יהיה צעדו. דיבר:
– אינני מתלוצץ. הסתלקו וגמרנו.
בו ברגע חלפה המכונית על פני הכביש ותשטוף בשאונה על פני המחזה, כגל עובר. מפקדם של אלה, נפגע וזועם, חייב היה לחזור על דבריו כדי שישמעוהו, והפסיד בזה כל כוחם:
– אני מקבל פקודות רק מהמפקדים שלי.
היתה בזאת נסיגה גדולה. גם אנשיו חשו בחולשתו. אליק הבין: על אף יתרונו באנשים לא היה בו באיש אצ"ל זה גם קורטוב מהרגשת־הבטחון שניחן בה הוא עצמו, בהיותו בן־הסביבה, בהיותו מעורח בה כעובד בעבר, כלוחם בהווה. הלה היה מפוחד ועצבני, נטול־תוקף, רק על כבודו ניסה לשמור. ואלו אליק חש את עליונותו והוצף טוב־לב, בדיחות־הדעת:
– אמור למפקדים שלך שה“הגנה” הפריעה. הם רגילים לזה.
לא זז ממקומו בעת שאמר פסוקו. יציב עמד, תת מקלעו הדרוך בידו. אנשיו במרחק כלשהו, איש עם כליו, מחרישים לדעת איך יפול דבר.
עכשיו הגיע תורו של הממושקף. על אף החשיכה הגוברת לא יכול להשתמט מלומר את דברו, והכל היו ממתינים. משקפיו החזירו ברקה הצונן, האחרון, של קרן אור אפורה.
– חבל, אמר, חבל על דם יהודי.
עוד נתן בקולו קורטוב של איום, בצד חכניעה שאין מפניה מנוס ולא הפחיד איש כמובן.
אליק, שרצה להקל עליו את ההסתלקות, שנה וסייע:
– נכון. חבל על דם יהודי.
הללו כבר הבינו כי תם תפקידם. אספו כליהם. פרקו את המקלע, נטלו את התחמושת ואת הרימונים מעל לקרקע, איש מהם לא דיבר, ומפקדם לבדו מופקד היה על עוז־הרוח הנמלט:
– זה לא יעבור לכם ככה!
אליק שתק, שלא להתגרוֹת לשוא. מרומים ונזופים נסתלקו הללו בטור והפסיעו אל מחוץ לפרדס. אליק וחוליתו נשארו לשעה במקום ואחר־כך המשיכו בסיורם, משנפרדו למשכביהם אותו לילה ביקש שלא יפיצו את סיפור המעשה. “יש לנו,” אמר, “די צרות גם בלא החזית השלישית הארורה הזאת, החזית הפנימית.”
השיירה הבאה מירושלים הגיעה רק לעת הצהריים. לא נתכוונו לשהות במקום, אלא משעמדו עד ארגיעה, להיוָעד עם נוטרי־ההבטחה ולהתחבר אל מה שנתאסף ברכב ממושבות־הדרום, פשטו הנוסעים המיוגעים, המתענים בנסיעה המפרכת מאז השכמת־הבוקר, ועטו על החנויות שבסביבה. באותה שעה עמד אליק עם אנשי הליווי הצמוד ושמע חדשות ירושלים והריה. רע ומר היה למעלה. תקפתוֹ הרגשה שהשפלה אינה מקום לשכמותו, את הפלמח כולו צריך לשלוח למעלה. המשיכה אל הצומת, תמיד אל הצומת, פעלה בו גם עתה. ואחר כך סיפרו דברים מרתיחי דם, הלא הוא מעשה הטבח שערך משוריין בריטי באנשי המגן, בקסטל. עשרה, עשרה בקרב אכזרי של שעות אחדות. תחילה נגד כנופיה מוגברת – ארבעה; ארבעה כנגד שלושים שנפלו מן האויב, ואחר־כך, באש בריטית מן העורף, באש קטלנית של משוריין בריטי – עוד חמישה, ועוד אחד אחריהם. אמש. בשעות אחר־הצהריים היה הדבר, ואליק ראהו בעליל נגד עיניו. שורת הבחורים היורדים מן ההר, חפים וגלויים. המשוריין על הכביש, מכת האש, הנופלים אל הסלע, אל המשעול, וצחוק הטורפים מן המארב.
סיער את הממונים על השיירה מרפיונם ובהפסד של מחצית השעה, אולי יותר, יצאו שוב לדרך. מר נפש היה, מרים ודמומים היו נושאי הרובים אשר עמו. טנדר־נוטרים פתוח ממושבות־הדרום הוסיף רובים לשיירה ולעצתו של אליק תפש את מקומו באחריתה של זו ונטל על עצמו הבטחתה מעורף. אליק, לא היה לו ספק במה שעומד לפניו; נסע, שמע את הכבודה נמשכת אחריו וסילק מעליה את דעתו. כל־כולו דרוך היה במה שלפנים, ברגעים שאין מהם מנוס.
על פני בית־דגון עברו בלא לחוש, לא בכפר ולא בבית־הקרן־הקיימת. דהרו ועטו, כפות־הידיים נתלחלחו בזיעה חמה, והכלי דומה שאין לו ניתוק. הנהו הכפר – בית־הקברות, המקום הקדוש בעל הכיפה המעוגלת, הבקתות הראשונות, ובבת־אחת נתגלו המכוניות הערביות שהועמדו לרוחב הכביש, כמחסום, ובבת־אחת נצטנן הדם, ומיד נתלהט – והקרב ניטש.
עד שנתחזקה האש כבר פגע המשוריין במחסום המכוניות, דחה אחת ממקומה וגילה את הדרך להתעקל ולעבור. אליק בחר את קרבנו – עמדת־שקים מאחורי גדר. הטיל רימון, ומיד ריכז שמה את אִשו. המשוריין עבד בכל לועיו, ואלו האש שניתכה עליו קשתה והלכה.
המקלע, המקלע עבד כשד. אליק בירכו בצעקה לא רוסנה. שב והטיל רימונים אל כל תלולית, אל כל עמדת־שקים. נפציהם החרידו חלל ומלואו. השיירה עוברת, עוברת – סופגת כדוריה ומשלחת כדוריה – מאשנבי האוטובוסים, מתאי מכוניות־המשא.
הרי! שריון הוא שריון – אם עומד הוא במטר שכזה. הרובים גחו משולי הפלדה כקוציו של קיפוד. נרתעו והיכו, נרתעו והיכו. הטנדר יצא מנתיב השיירה, והיה מאיט וקולע, מאיט ומטיל את אימתו. עמדות אחדות שותקו. האש כמו רפתה. גופה ורובה של השיירה כבר נחלץ מגבולות־הכפר, כבר שעט קדימה.
בסמטאות הכפר, ראה, היו רודפים אחריהם, היו רצים עקלקלות להדביק את השיירה ולירות בה. פה ושם נחשפו דמויות גולשות, שפתע רבצו ופתע הריקו אש מרבצן. עכשיו, שעל עיקר עמדות הירייה המוכנות־מראש הצליחה השיירה לפסוח, היו אלה מקור האש העיקרי של התוקף, ואל המשוריין כיוונו את אשם. קלעו. הברזל צילצל בספגו צליפותיו, האויר נפרם בשריקות – ורובאיו של אליק השיבו מכה על מכה. לסירוגין היו מתרוממים, מאתרים להם טרפם, קולעים – ודורכים בחסות השריון.
בהתרוממו נתגלתה לו קבוצת הדמויות המיטלטלות בשפיפה, לתפוש עמדה חדשה. קלע ודרך וקלע ודרך וקלע ודרך. עד מתי יעמוד בו לבו גלוי באש הנוראה מסביב? קלע ודרך וקלע ודרך. ראה אחד ערבי – כמתחרט פתע על ריצתו: נסמר אל מקומו, סכ כמחצית הזוית, לופת עצמו, מתמוטט, נפגר. גועל מוחשי תקף את אליק ולא הרפה – כמין חמיצות בשיפולי־החזה, כמין מדקרת־גועל. דומה כי עד עכשיו היה לוחם ואינו רואה, הורג ואינו רואה – והנה ראה. ועוד אחד, שסביב גולגולתו משחירה פתאום האדמה. ושוב אש, ומקלע שלנו, ה“לואיס” הטוב אומר את דברו בתקיפות. עוד נפלו בין הבתים שם – מי מרצון ומי מכדור. האש נחלשה והלכה בהתמדה. השיירה חמקה ויצאה.
לאחרונה חלף על פניהם טנדר המאסף הפתוח, וממנו צעקו אליהם כי פצועים עמם. משהו נצטפד בחזה, אך נמחה מיד – כי ברגע זה נתלש האויר בנפץ חדש, בצרורות, צרורות מקלע. כבשו ראשיהם בחסות השריון. מה קרה? מקלע בכפר?
העזו מבט לחוץ, ואל מולם התגלגל משוריין בריטי, אורח לא־קרוא, ותיכף לכך הסברו: השיירה החוזרת מיפו לרמלה. עוד ירו. מקלעו של המשוריין, משורבב לעיל, שלח את כל צרורותיו היפים לרוּם. הללו שומרים את ראשם, נוכח אליק, עמוק־עמוק הם שומרים את ראשם, והצרורות – לתוהו.
בינתיים נתגלגלו הדברים – והיו הולכים ומתקרבים זה לזה. הכפר בלם אשו, מפאת השיירה הערבית המתקרבת – וטנדר־הנוטרים המשוריין נותר לבדו במוצאי־הכפר, מאחוריו עמדות התוקפים, לפניו השיירה הערבית הארוכה. ונכחו – פטרונה בחסד, המשוריין סגור־האשנבים.
נתקרבו עוד, וכבר פילל אליק שיניחוהו לעבור, אך אותה שעה לבשו שם פתע עוז, פתחו כּוַת התצפית, אותתו לו שיעצור, ועם שעיכבו את השיירה שמאחוריהם – עצרו גם הם ושירבבו ראשים סקרניים.
אחד־קצין קפץ מן המשוריין כשהוא משלח קנה־כליו לפניו, והחל פוסע לעבר טנדר הנוטרים שבמסגרתו ניצב אחד־פלמחאי. הקצין היה מורתח כדוּד. היטב חרה לו על חוצפתם של לוחמים אלה שהעזו להעביר שיירה ולהבטיח שלומה באש ובקולות ובמופתים – מתחת לאפו. לרגע קצר של אימה לא־מודעת חשב אליק שהלה עושה עוד צעד ופותח עליו באש, להורידו, אך האימה חלפה והאחד־קצין רק עמד למטה וצעק באנגלית שאינה נשמעת אלא לצועקיה. אליק פרש כפותיו, הצביע לעבר הכפר, השים עצמו שוטה ומתנצל – אף זו בעיה עדינה ומסובכת, לעזאזל, האנגלים! – והתבונן ישר אל עיניו הכחולות של האנגלי – בעיניו הכחולות שלו.
הלה לא ידע מה יעשה, לאחר שהריק כעסו, ולבסוף נטל פנקס ורשם מספרו של הטנדר, סוגו ושאר פרטיו הנראים לעין. “דוקא זה לא טוב, דוקא זה אינו מוצא חן בעיני,” לאט אליק לחבריו שנחלצו בינתיים להתבונן עמו אל הנעשה.
דממה היתה, כאילו לא מלחמה ולא שום דבר. אחד־קצין חזר למקומו, והבריטי כבד־הצמיגים יצא שוב לדרכו, כשהוא מושך אחריו שיירה יפואית ארוכה ועוינת.
נסע הלך גם הטנדר הבודד, ובתוכו שנה אליק והסביר:
– הם לא יסבלו את המשוריין שלנו. תראו. הוא יותר מדי טוב לדידם. עוד יהיו צרות!
ורק ב“מקוה,” למראה הציבור הגדול המחכה להם, למראה השמחה המקבלת את פניהם – זכרו כי, בעצם, קרב קשה הוא שעבר עליהם, ומן הדין שיהיו רצוצים.
על ספלים גדולים של תה סיכמו קצרות וקטועות את מהלך הקרב, ונחום במקשיבים. נסתבר שהפצועים בטנדר הפתוח פצעיהם קלים. הערכות שונות היו ביחס לשיעור האבידות של האויב, אחד המרבה ואחד הממעיט, אך כמה הרוגים היו עליהם שניים עדים ויותר, והוחזקו ודאים. באחת: מכה קשה היתה זו, מכה לרוחם, לתוקפנותם, לנשקם של פורעי־יאזור.
אחר־כך, בהחשיך היום, היו אליק ונחום פוסעים יחדיו, בסיימם יום־עבודה מפרך, שהשכיח את כל השעות הגדולות במו טרדנותם של אלפי ענינים יגעים שאין מהם מפלט. הכל כמו טושטש, כמו נשכח – והלילה כבר עמד ותבע: הב עוד, הב עוד!
רק נחום פלט חרש משהו מתוך דומיה שנתמשכה יותר מן הרגיל,
– הם לא ישתקו לך.
כנתלש מהרהוריו ננער אליק ושאל: מי לא ישתוק? – אך הבין מיד מעצמו, וחייך:
– כמעט שכחתי…
חלל־הערב נוקב בקולות־הירי אשר לו, כמורגל; בין קול לקול גברה הדממה – ומאצל שתי הדמויות הפוסעות עלה לאחרונה דברו של נחום:
– הם לא ישכחו ולא ישתקו.
הטנדר הירוק 🔗
לילה קודם בקפה “צליל”, במאורה שיורדים אליה כאל מרתף, בגבעת־רמב"ם שאתה יוצא רגע לחוץ – ועירך פרושה לרגליך והים משמיע ריטונו הרחוק, ריטון־חורף, וריח אדמה עולה באפך, אדמה מטופלת שרוותה מי־גשמים.
לילה קודם הוא לילו של יום ד' בשבוע, בשעת חצות. אתה שב ונכנס, יורד במדרגות והנה הוקל על הלב, אך מיד מתברר שוב כי השמחה כאן אינה אלא סתם מהומה של עשן, ובתוכה כלהכעיס, שירת נערה צרודה ומעורטלת, ושקשוק הכלים כאילו מישהו עשה לו זאת לשעשוע, וכל אחד מהאנשים הוא עצוב ביסודו של דבר, או משתמט – אבל גם למשתמטים יש עצבות משלהם.
יושבים, רוצים משהו אחר, רוקדים אם יודעים לרקוד ורוצים משהו אחר. רק לחשוב על יום מחר בהשכמת־הבוקר אין איש רוצה. אדם אינו חושב על דברים אשר יבואו ללא ספק, מאליהם, כשמש – אדם חושב רק על דברים שיש להביאם בכוח, במעט כוח או בהרבה כוח, ומחר בבוקר, בהשכמה – הרי זה כזריחת־השמש, כמאליו, ומוטב שלא להמשך אל התוגה, כפי שהיא אומרת, ענוגת־הלחי.
מלטפים את ידה של הנאהבת, את לחיה, את קווצות שערה. רוקדים אתה ואין יודעים לעשות זאת באותו קורטוב אדישות והרגל שבלעדיו אין הריקוד הופך הנאה. חוזרים אל השולחן ותחילה אין מבקשים עוד דבר, על אף כפיפת־קומתו של המלצר מנגד, ואחר־כך מתחרטים אך אין מי שיתן את אשר יבוקש. וחושבים: מדוע רוצים להיות יחד ולבד, יחד ולבד – ותחת זאת הולכים תמיד למאורות גדושות־טפשות שיש בהן רק רעש ועלבונות?
מנסים להיות לבד – רק אתה, רק עם מבטיה, עם שני אגרופיה הקמוצים בכף היד האחת, ללחוש לה מיני דברים, לקבוע את הפגישה הבאה ליום ו' – בבית, בשקט, בבדידות גמורה. מנסים לא לשמוע כאן את הרעש, לא לראות את האור, לא לנשום את העשן, לא לחוש את הצפיפות, לא לזכור ולא להגות. ושוב מתגנבים הרהורים עצובים. כל ממלכות השקט מלאות מהם באלה הימים, ורק הרעש יחריש אותם. בארץ רע מאוד, רע עד מאוד, חברים. הרבה אי־סדר והרבה אזלת־יד, ואין יודעים מה לעשות, ואיש אינו תופש מה מתחולל ומה צפוי בבא, ונלחמים בעינים כמעט עצומות, בידים כמעט ריקות.
והברירה היחידה היא להצטרף אל שולחן החברותא, המרוקן מעט־מעט את השולחנות שמסביב ושואב את אנשיהם. הערב הצליח מכבי לסחוב את הזקן ולהביאו לכאן, וזה – דרך יש לו לברך את האנשים במבט עיניו בלבד, כאילו היתה זו לחיצת־יד ממושכת מבעד לצפיפות. מן־החכמה הוא להיות עם האנשים, מפעם לפעם, גם במאורות מעין אלה – ואפשר שלא חכמה כאן אלא אותה דחיפה עצמה לקום ולהתפלש במהומת־חוגגים. נסמכים אל שולחנו, נסמכים אל החמימות העולה ממסיבתו. מספרים דברים ושומעים דברים. יש כאן אנשים העושים מלאכתם בגליל, ויש כאן שירדו מהרי ירושלים, אחד מספר על הנגב, אחר על האניות. עוד מגיעות אניות. פעמים שתיים ושלוש בשבוע. אחת פרצה בתל־אביב, אחת בנהריה. הספנים יושבים בעיניים בוהות, כאילו ניטלה מהם פתע נקודת־הכובד. אבל אהובים הם, כתמיד. לכבודם עולה כוס. אין זקן בלא כוס.
מתחילים לזמר, המאורה הופכת חורש, הפנסים – איצטרובלי־האורן. השולחן מהבהב כאש. מושכים והולכים משיר לשיר. החורש הופך לפנימו הפעמוני של אוהל אפור. הכסאות – מיטות בשמיכותיהן הצמריות, השולחן מרחש כפרימוס, כמחבת. על היריעות מגמגם המטר. דולים שיר אחר שיר מבאר הימים היפים שאולי ישובו, והחושים המרומים, המיוגעים, מריחים פתע את ריחן של האבנים הלוהטות במסע. האוהל מתרומם ופורח, הופך לבנת רקיע מתוחה, הכסאות סלעים בצל הצוק הגבוה, ממגע השולחן נכוה הגוף כמגע־אדמת־הטרשים בבשר הרגל הבצקה. לא זמר אלא זמזום מענה המתלבט בכלוב המוח, ואין ממנו מפלט – כשם שאין מפלט מן הצמא, מן החום, מן היאוש. שיר גווע ותחתיו מתפרץ אחר. האבנים הלוהטות מצטננות: מרצפותיו הרבועות, המצוירות, של חדר נעול. לבנת הרקיע מצטנפת: כתלי החדר דהי הגוון, מאור החשמל – ועל הרצפה כלי הנשק היקרים, השמורים מעין, בבדיקה אחרונה בטרם יוצאו לאור. חיורת־מחתרת בכל, דממת חשאין. שיר מחליף שיר.
יוצאים אתה. לופתים מעיל שבתוכו, מוצק וענוג, מתנועע גוף שכולו אהבה. ליל חורף מטהר את הלב מקיטורו, מגבשו לאלפי טיפין צוננות וצלולות. ירח זך מעל לעיר וכוכביו בשולי הרקיע. מרובה מכיל את המועט, והמועט – שניים שהם מועט – צופה בשתיקה אל גבולי האופק.
פותחים דלתותיו של הטנדר הירוק וסוגרים אותן בנקישה. טוב וחמים ריח הבנזין, ובטרם יחויה המנוע – טזב וחמים ריח צוארה, ריח שערה הבשום.
אורותיו של הטנדר תוחמים שיח בעדי־טיפותיו, שמץ־מדרכה וחתול העושה דרכו אל החשיכה על פני האספלט. נוסעים ונכבשים מהרה לעולם אחר – עולם המנוע, התאוצה, עולם הגברים הצעירים. חשים את המחיצות שבות ותופשות מקומן בחיק הטנדר, שהוא כמין רשות אחרת. כאן נפרדות הדרכים, והידיים העושות במכונה – כנתונות לסודו של עולם זר. ומה ייעשה לשעות־הקטנות שחלפו ושקעו זה עתה?
את הפרידה בצל הבית, והעיר מסביב כובשת נשימתה, חשים כגזירה, ואז בא פחדו של יום המחרת, והיא מבקשת דבר לאמרו – שיהיה מגונן, שיהיה מוליך את חוטה בעקבותיו, בכל אשר ירחק; פוסלת טפל אחר טפל, ונעתרת לבסוף אל השחוף והפשוט והעני בפסוקים (חבוקה־חבוקה בזרועות הנהג־הקלע־הרמן־השייט־השחקן־הלץ־הארי) ואומרת אותו אל כוך אזנו הקרירה:
– תשמור על עצמך היטב, אלי?
אין לדעת אם מחייך הוא או קמטים עולים במצחו, ואין הוא ממתין הרבה עד שישיב לה פרוטתם של כל הנערים, כמין מוניטין שהוציאו לעצמם, שהיא כבר שחוקה וממועכת, רק אין בלתה – ואומר:
– לכל כדור יש כתובת, ילדתי.
ושניהם רואים אז בדמיונם המטופש, דמיון־ילדים, מין כדור מאורך ועגלגל שט לו, אטי ולא נמהר, באויר ריק ושקוף, אויר־צהריים בלא שמש – ועל ציפת הפליז אשר לו, מעשה־חקיקה, שלוש אותיות קטנות בכתב־יד נקי למופת: אלי.
שני לילות קודם בפאת־פרדס, באשמורת־ליל שנייה, עם חוליית־הפורצים, עם הנשק. שני לילות קודם – יום ג' בשבוע, ובמשעולי־הכפר בוץ.
בזו אחר זו נעזבו מאחור החוליות הקטנות. חוליית המקלע על גגו של בית־המשאבה הנטוש, חוליית־החסימה בפרשת דרכי־העפר ופניה בית־דגון, וזה עתה – חוליית־הריתוק עם שלושת הרובים; והנה מתקדמים בזחילה – האחד עם חומר־הנפץ, האחד עם הפצצים, האחד עם הסטן.
מכים בהם לילה לילה – ובלילות כוחנו. מחסלים את בסיסיהם, מעמיקים את שטח שלטונו של נשק־המגן אל תוך תחומי־אדמתם; והעבודה משתכללת והולכת. טוב לחוש זריזותן הבוטחת של הרגליים, לנוע בלא קול, להאמין בברזל. האנשים שלושה הם. יודעים את מלאכתם, מתואמים זה לזה כאברי החי. טוב לחוש זריזותם, לנוע עמם, להאמין בהם.
בשעות אשר כאלה בוערת הפעולה ככוהל נקי – בלא נפץ, בלא טשטוש, בלא ריח. אדם שלם עם עצמו, ולא עת לספקות. העמק טמונה הכרת ההכרח והמטרה: שנאת המרצחים, הדביקות במשימה. לנצח! פשוטו
כמשמעו: לשבור ולנצח!
בשעות אשר כאלה אין רחמים, אין חשבונות הרבה. הכל בסימן המעשה והחיים גדולים בגדולת המטרה שהם משמשים אותה. אף פעם לא היה בהם יותר טעם מבשעה זו, שהם מושלכים מנגד – ואף פעם לא היו כה ריחניים בכף, כה ממשיים, כה מבטיחים־המשך וראויים להמשך וצופנים המשך.
נערכים אל מול המבנה המגושם והאפל של מטרת הלילה: בית קומתיים שעל גגו עמדת צלפים המטרדת את הכביש, את בית הקרן הקיימת. שחור ודמום־כמו־ריקן הריהו חותך ריבוע גדול מתוך מפת־השמים הבהירה והמנצנצת. ירח כובש ראשו בעבים וגל של חשיכה שט ומציף את האדמה.
עד שלא יידרשו – דמומים קני־הסטנים. רק אצבעות הידיים מתעקשות כנגד מחסומי־התיל. נפתחת הדרך. עכשיו חי אדם משנייה לשנייה, ומיד יהיו אף אלה מתחלקות לעשיריות שלהן. נשימה אחת חופפת צעדים שבעה. ונשיפה בחזה כנוס – שבעה אחרים.
דלת העץ ואין קול. התיפתח?
ניסוטים אחורה, אוספים כוח – ובמלוא־כתף מטיחים את הגוף כנגדה, והיא נרצצת ושבה לאחור.
ירייה מתוך הבית. השלושה בתוכו, בחדר־הכניסה, בחושך. הסטנים קולעים אל כל עבר, אף למעלה, לקומה השנייה. האצבעות מצרפות פצץ לכל שקית של חומר (לשו־לשו והעיסה טובה).
הופעל!
בזה אחר זה מזנקים לחוץ. יורים אל פתחי הבית ובורחים. נצמדים לאדמה – ויורים אל פתחי הבית לבל ימלט איש.
והדבר עצמו, כמצופה – ותיכף לכך מטר יריות־החיפוי, ועמוד העשן והאבק שוקע אט־אט, מרחף ושוקע, היה בית ואיננו עוד.
לאחר שמתרומם הראש, צופה לצדדים – מתחלת הנסיגה המהירה, בלוויית פיק ברכיים שאיחר בואו, בלוויית כל אותה אש פטפטנית, לא מטרדת. נבחנית־לריק, שתמיד היא פורצת כנזכרת חובתה לאחר מעשה. אין לך בית ערבי בסביבה שאינו יורק עכשיו אש במין מרץ כעסני ונקמני לכל כיוון אפשרי שבעולם. אכן, אילו היה העסק מתנהל עמם, עמם בלבד – היה השלום שורר בארץ זה כבר. ולפי שעה: עוד נקודה אחת לטובתנו.
יודעים כי הלילה, ליל־ירח ללא גשם, יצאו יחידות אל השטח – בכל מקום שבו מוליך משעול בין משוכות, בכל מקום שבו ניתן לאגף ולהגיע, בכל מקום שבו אפשר להחבא אל אפלם של עצמים דוממים.
יודעים כי יש ופוגעים פתע בנקודה רעה, והכל מסתבך משם ואילך, מסתבך ונשמט מבין הידיים, ומתפורר, והאנשים במקום לפעול – נהרגים. יש ופוגעים פתע בנקודה רעה.
ואלו כאן – רק מחר, ואולי מחרתיים, אפשר יהיה לדעת מספר הנקברים תחת המפולת, לפי ידיעותיה של לשכת המודיעין הממשלתית, אם יעלה בידך לזהות את המקום ואת השעה בתוך גבב הסילופים־מדעת והטעויות שלא־מדעת. אך העיקר הוא שבחורינו שלמים כולם, ותחמושת חסכנו למופת; החוליות שבות ומצטרפות זו לזו ובעוד שעה קלה נשב באור וננקה את הכלים.
שני לילות קודם בפאת פרדס, בצאת אשמורת־ליל שנייה – עם הנשק ביד. שני לילות קודם – יום ג' בשבוע, ובמשעולי־הכפר בוץ.
ובבוקר עצמו, בהשכמת הבוקר, יום ה' בשבוע.
מתעורר אל חדר חשוך ורק כף ידו של אבא לוטפת במגעה החם את מצחו. עייפות, עייפות גדולה מנשוא ומשהו מהתקוממותו של הנער אשר סירב לקום אל הלימודים בבקרי־החורף הצוננים. להרף עין: מדוע, לעזאזל, מין עולם כזה הוא עולמנו שאינו מניח לאדם שיהיה מתהפך עכשיו בתוך שמיכתו החמה וישן כמה שהגוף הדוה חפץ? מבקשים לכעוס מאוד על מישהו, לשנוא מאוד.
ומיד, בקול שעוד התנומה אוחזתו: מה השעה?
ולמשמע התשובה קופץ הלב: מאוחר. וכבר נתון הגוף בתוך עוּלו כנידון בלבושו.
הקור מסלק את התנומה. צעדיו החרישיים של אבא נשמעים מעם המטבח המואר בחשמל. העיניים מסרהבות לאור, בגישוש נערכים הבגדים על הגוף ובזעם מהפכות הידיים בטעות זו או אחרת. דלת רפויה נפתחת ונסגרת – גם אמא קמה. כאשר שב אמש, לאחר חצות, עוד ערים היו, מצפים לשובו. ועכשיו, עמו, בחמש וחצי בבוקר – חיים ארורים על חודו של פחד. צריך… מה צריך? לחנך אותם? שלא ידאגו? ולמה לא ידאגו? שלא יתרגשו, שלא יאהבו?
חרכי התריס, שלעולם אינם נאטמים כליל, נסתמנו כפסים אפרוריים, אך עוד לא היה בהם כדי להאיר את החדר. שמע קולם של סיר וכוס שבמטבח, רשרושה של אש הגאז.
טורחים בשבילו בעיניים מצומצמות מחמת עייפות, מבקשים לדעת במה יוכלו לעזור, במה יוכלו להיות למועיל, במה רצויים יהיו, ואילו אפשר היה – במה יוכלו לבוא תחתיו.
גישש על פני השולחן העגול, שכולו כמין תל של חפצים פזורים, קלט צרור מפתחותיו ונתנו בכיסו. הכלי במעיל, כפת־הצמר על הקולב בפרוזדור. ופתאום חש שלא יוכל לצאת שמה, לא יוכל לקבל את טיפולם באור החשמל הדולק, לקבל את טיפולם ולהתאפק מצעוק צעקה גדולה: אין נסים, יקירי, אין נסים – והאהבה בימינו אינה מגוננת. כמה שתהא גדולה ונוראה ונכונה לכל – אהבה אינה מגוננת!
תלש והעלה את התריס. בוקר אפרורי נשתטח ברחוב, ואם אינו מנטף עדיין, סופו שינטף. ליד המדרכה הוריק כהוֹת גגו של הטנדר, ואלו רצפת־ארגזו שחורה היתה. מקום לששה בחורים, ששה רובים.
השיב ראשו לאחור – ובחדר כבר נמרח הבוקר על הכתלים. יצא והישיר אל חדר־הרחצה, ורק בצאתו נתקל בהם ובא אליהם למטבח. על השולחן היו פרוסת הלחם, כוס החלב, הביצה. נטל את החלב וגמעו במתינות, יותר מכך לא יכול. שניהם התבוננו בו בשתיקה, כאילו ביקשו, לקבוע בלבם מה שעיניהם רואות. ידע שיצער אותם צער רב על שאינו נוטל מן המוכן, ידע גם שיבליגו על צערם ולא יאמרו מלה. היום חיים בבית הזה כאילו שרוי בו איזה חולה מסוכן הזקוק לכל תשומת הלב, לכל השקט, לכל ההתאפקות שבעולם. אך אם יחזור הערב יעשו שמחה שבכוונה, נחת־רוח שבכוונה – עד הבוקר הבא.
מאוחר, הציץ בשעונו. הם רצו לומר משהו ולא העזו. אילו עמד עוד רגע, עוד רגעיים, אפשר שהיתה אותה פלדה מתבקעת פתע, והדבר היה נאמר – אבל הוא חבש לראשו את כיפת הצמר הרכה, נטל את הכלי, העטה על עצמו את מעיל הצבא, אמר שלום ואולי הוסיף להתראות, ואולי לא הוסיף להתראות.
לאחרונה, ברגע שכבר היתה הדלת הפתוחה בידו, השיגתוֹ אמו ונתנה לו תפוח לדרך.
כעבור רבע שעה, ב“מקוה־ישראל” – עם הבחורים.
הכל קריר וטוב. הרקיע גבוה, אפור ומוצק. הראות טובה, מרחיקה עדותה. המכונה מנהמת כתיקונה.
אומרים כי הנהג, הבחור הצריך לתפוש מקומו ליד ההגה, עודו ישן. אמש חש עצמו שלא בטוב. ובינתיים יש למהר, לבדוק את הדרך לפני השיירה. כבר חוק הוא: כל המקדים – בטוח.
בתנועת־חן של ויתור מחליט אליק שלא להמתין לו, לישן. הבחורים מטפסים לקרון הפתוח – מפקדם ינהג להם.
הנה הם אחד־אחד – המקלען, הקורפורל דק־הגזרה ויפה־הקלסתר, המבוגר בחבורה, ואחר־כך חמשת הנערים, רכים ועזיזים. מחזור אחרון של הגימנסיות העירוניות – זה בחיוכו וזה בבדיחותיו המנוסחות, זה במזמוריו וזה בלשונו המטופחת, המגונדרת כלשהו. כולם כמטושטשי־צלם במדיהם האחידים, הגדולים במקצת על גיזרת־עלומיהם, אך עם זאת ברורים הם אחד לאחד, ברורים ומובחרים. חביבה צניעותם, נאמנה ידם.
נחום אץ ובא, כולו מדובלל בטרם רחצה של בוקר, תוחב ראשו באשנב המכונית: “שמע, חבוב. יש איזה שמועות שמשהו מחכה היום. פקח עין ואל תהיה פרא אדם.”
מתניע את המכונית. סב ושט. כל יום מחכה משהו, וכל יום אומרים אל תהיה פרא אדם. בינתיים מכינים דרך־משנה. הישר בשטחי החולות עד ראשון־לציון, ואולי לא יהיה אז צורך בנו. אולי יהיה כאן שלום: דבר לא יחכה, איש לא יהיה פרא, איש לא יאזין לשמועות.
פעם ראשונה היא לך שמניח אתה לעמידת־התצפית שלך במרומי־הטנדר ומתכנס לתוך תא הנהג, אבל הבחורים אחד־אחד, אפשר לסמוך עליהם.
מחר כבר ערב שבת.
כעבור שלוש דקות, בכביש האספלט בואכה יאזור.
מבעד לחומת הברושים מרמז זהבו של הפרדס, זהב עליז ואדמוני. לרגלי הברושים, לכל אורך תעלת־הכביש, פרצו שפעי־שפעים של חמציצים וצוהב הלימון הטזב לפרחיהם הזקופים. לבלוב־חורף!
ריח אדמה חקלאית דשנה ורוָה שוטף אל תוך החלון הפתוח, אשר ידו השמאלית של האוחז בהגה נשענת עליו, בבידור שרוולה.
החודש הוא שבט, הן זאת ראוי שתדע סוף־סוף, וזכר הירח המתעגל אל מילואו, ירח ליל־אמש, מעיד על קרבתו של טוּ בשבט. אולי עוד שלושה־ארבעה ימים – חג הנטיעות. ארץ, ארץ אהובה.
ועכשיו השגח, מתקרבים. הבחורים למעלה מתקינים את כליהם. זה כמה ימים שנשללה מאתם חסותו של הטנדר המשוריין על ידי פקודה בריטית שאין לה שני פירושים. המשוריין הוכיח להם, כנראה, כי יש בו תועלת במידה יתירה, ואלו הטנדר הפתוח יחזיר את שיווי־המשקל לתיקונו: אלה פוגעים ואלה נפגעים. מאז יוצאים בזה הטנדר הירוק, הקל, הפתוח. מאז יוצאים וחולצת החאקי – היא לבדה בין הלב לכדורים. אל נשכח להם לבריטים את שעוללו לנו, אל נשכח להם לעולם!
אך שורה צנועה של שקדיות שניצתן הלבנה פרחה בן־לילה מדיחה כל שבועה מכבשון־הלב – ופותחת אותו לרווחה אל נוכח השמחה הברה השפוכה בחוץ בירוק ובצהוב, בלבן ובאדום, בזהוב, בתרוג, בחום, בשחור,
בכביש האספלט, בואכה יאזור.
כעבור דקה אחת – בכפר, במלוא החושים.
מיד נתגלה המחסום הכבד, שכמותו לא היה. מיד נתברר שאין מנוס מן הקרב.
אי אפשר היה לעצור במכונית. הדרך – לפרוֹץ.
ומיד היריות. מבול. תופת. שלא לעמוד בהן. ערום ועריה מולן.
אש הטנדר מכה בכל אגרופיה.
מוקש או רימון – הבנזין מתלקח. המכונית צורחת בכל גלגליה – ועומדת.
לקפוץ! אל התעלה!
כדור.
האם זהו זה?
איבוד־חושים בין נשימה לנשימה – מעוצם הכאב, או כאב הוא זה? היכן הם?
האם זהו זה, איפוא?
להלחם, להלחם, לנצח! כל עוד יורה הקנה המלוהט. לא גמרתם אותי, לא גמרתם אותי. נחזיק בתוך האש. ריבון – נערי נהרגים. ישמעו שלנו ויבואו. לא גמרתם אותי – בכל השנאה, בכל הרחמים, בכל העלבון, בכל התשוקה, בכל הכאב, בכל התמהון, הפליאה. ריבון – נערי נהרגים. האם זהו זה? בכל הפליאה.
לא עוד.
-
“עתה” במקור המודפס, צ“ל אתה – הערת פב”י ↩
-
“אליך” במקור המודפס, צ“ל אליק – הערת פב”י ↩
-
“יגיד” במקור המודפס, צ“ל יניד – הערת פב”י ↩
-
הכפילות במקור – הערת פב"י. ↩
-
“כיודע” במקור המודפס, צ“ל כידוע – הערת פב”י ↩
-
“בכל” במקור המודפס, צ“ל ככל – הערת פב”י ↩
-
“אותו” במקור המודפס, צ“ל אותה – הערת פב”י ↩
-
“בשבחם” במקור המודפס, צ“ל בשבחה – הערת פב”י ↩
-
“השלוחנות” במקור המודפס, צ“ל השולחנות – הערת פב”י . ↩
-
כך במקור, ע"פ מילון אבן־שושן, המילה קרקע היא גם זכר גם נקבה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“גזוזרות” במקור, צ“ל גזוזטרות – הערת פב”י. ↩
-
“נמר” במקור צ“ל נגמר – הערת פב”י. ↩
-
“משלה” במקור, צ“ל משלהן – הערת פב”י. ↩
-
“בעל” במקור, צ“ל בשל – הערת פב”י. ↩
-
“לוז” במקור, צ“ל אלו – הערת פב”י. ↩
-
“בטלים” במקור, צ“ל בטלנים – הערת פב”י. ↩
-
מדֹהן: מרוח בשמן או בחמרים אחרים, מתוך המלון החדש אבן שושן – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.