רקע
ס. יזהר
הרהורי תוגה על קריאת כאב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד, תיק 60_03 בארכיון ס. יזהר בבית הספרים הלאומי, אוגוסט 1976; אוגוסט 1976

זה מקרוב פרסמתי רשימה על תל־אל־זעתר אשר בלבנון.

מאז לא חדלים אנשים מהתקשר ומהביע לפני כל מיני הרהורים וגם תמיהות ונזיפות, ישרות והפוכות.

תמיהה על איך אדם כמוך לא ידע זאת תמיד, ואיפה היית כל הימים בלי לדעת מי הם הערבים האלה, ואיך באמת הם עוד גרועים ממה שתמימים ומיתממים חושבים: הם אכזריים, והם רצחניים, והם שקרניים, וככל הפחדניים הם קנאים ונוטרים איבת־פתנים, הן בהינצחם והן בנצחם – ורק תן להם, ישמור האל, הזדמנות.

תמיהה על איך אדם כמוך קם פתאום וקורא קריאת כאב, ואילו על דברים קשים ואיומים מאלה שלא קרו בארץ רחוקה אלא ממש בביתך, קודם חברון תרפ"ט ומאז ועד היום – על אלה הוא מחריש, ויוצא שרגישותו לערביים גדולה מרגישותו לבני עמו.

תמיהה על איך יכול אדם כמוך לקחת ולהכליל הכללות נחפזות ולדבר על כל הערבים השונים והמרובים כאילו לא היו אלא קבוצה מוגבלת אחת, שאפשר לאפיינה באותם סימני היכר דוחים, בעוד שיש כל מיני ערבים, בהם טובים ובהם רעים, כמצוי בכל מקום תמיד, ויש נסיבות מעודדות טוב ונסיבות המעודדות רע.

תמיהה על איך אדם כמוך אינו מבחין בין הצדדים הניצים – בצד האחד הנראה צודק בריבו ונלחם כל עוד רוחו בו על עקרון צודק, מכאן – ובצד האחר הרשע, המדכא בכוחו את הצדק, מכאן; ולמה לא תבוא להתייצב לימין הצד הצודק יותר.

תמיהה על איך אדם כמוך מתגלה בעיוורון פוליטי ובנבערות ביחסים מדיניים, עד שעמד לדבר על “כאב אנושי” ועל זוועות שנתגלו במחנה פליטים נידח אחד, במקום לדבר על מי ירויח ומי יפסיד בכל המהומה הזאת, ומי יציל לו לבסוף יותר ערמונים צלויים כשתכבה האש.

בוטים מכולם דברי אותם מבקרים שניראים כאילו אין להם ברשותם אלא רק כלי פריטה בן מיתר אחד בלבד. כל מה שהללו שומעים בעולם פורט אצלם רק מיתר אחד, וכל מה שהם מבקשים לומר לעולם ניפרט על אותו מיתר אחד הזה.

שום דבר לא יוכל להזיז אותם מפרוט רק על המיתר האחד, פשוט מפני שאין להם יותר ממנו, אלא רק זה המיתר האחד, אחד בשביל כל הענינים שבעולם.

וכך, מי שפעם היה שמאל יהיה שמאל גמור תמיד, אחד ולעולם עם אקורד אחד לכל זמירותיו. ומי שהיה פעם ימין תמיד יהיה ימין גמור, עם אקורד אחד לכל צוויחותיו. כלום לא יוכלו ללמוד וכלום לא יוכלו לשנות, כשם שהיו מלכתחילה כך יהיו תמיד, יתהפך לו העולם כחפצו והם בשלהם בדרכם: צודקים תמיד על מיתר אחד.

היש טעם לרדת לוויכוח עם אלה, או להשתומם על איכות צפידות דעתם הקשוחה, כשרואים שאין להם ברשותם אלא רק יכולת שמיעה אחת ורק יכולת תגובה אחת. או האם יפלא שהם עויינים גמורים לכל מי שיכול לנגן ביותר ממיתר אחד? ואילו מי שניראה בעיניהם כאילו נטל פתאום ושינה דעתו המוצהרת, ויום אחד התחיל מתייחס לדברים יחס חדש לאחר שנשתנו דברים מסביב וחייבו הערכה מחדש – זה ניראה בעיניהם פשוט שפל, בין בוגד לעריק.

אנשים בני מיתר אחד כאלה, או שאתה מקבל דעתם בת המיתר האחד, או שאתה טרף לזעמם הקנאי (אולי מעודף אנרגיה שבא מחסכון במיתרים), ועליהם כנראה המשיל החכם מה שאמר במשלי (כ"ז 22) אם תכתוש את האוויל וגו'. בני־אדם שלא שינו דעתם האחת כבר עשר שנים, כבר עשרים שנה, וכבר שלושים שנה וארבעים – חשודים שאין להם עוד דעה אלא אבן.

*

על מה יצא הקצף?

על תגובה שהגיב אדם כשראה דברים בלבנון השכנה וליבו התפלץ. שני חלקי עם אחד, שכנים קרובים מימים רבים, שנחשבו בעיני כל כנבונים, כמתונים וכתרבותיים מאחרים – נכנס בהם השד וקמו בוקר קודר אחד לשפוך זה את דמו של זה, באכזריות איומה מהיות רק זוועה, בהשתחררות פרועה מכל סייג אנושי, בשימחה־לאיד מופקרת שמחוץ לספירה האנושית, ובמין קור־רוח שניראה קשה מטירוף, ולא עוד אלא שכשמתהפך גלגל המלחמה וצד זה התחיל גובר על צד זה, האכזריות לא משתנית אז כלום, ולא הזילזול בחיים, ולא המיסחר במוות, ולא גסיסת הפצועים שהופכת בת־ערובה פוליטית. וכל זה לא כרגע נימהר של התלקחות טירוף, אלא כתקופה המתמשכת למעלה משנה, ושכולה חישובי יתרונות עם התרוצצות שליחי־שלום מצד אל צד; וגם לא בהתפרצות בודדת של נקם אכזרי אי כאן אי שם, אלא כקטל מאסיבי של כארבעים וחמישה אלף נפש בהתכוונות ובמזיד; וגם לא כחבויים במחשך ועושים במסתור אלא רוצחים גלוי לתאבון בראש כל חוצות ומבהיקים מעל כל מסכי הטלויזיה; וגם לא כהסתבכות רעה בצרה צרורה אלא דווקא כפורקן של התעלות ושל מעשי גאווה להתפאר.

ושעל כן, מלבד לקח הזהירות היתרה שחייב ללמוד כל מי שחי באזור הזה, זהירות כפולה ומכופלת נוסף על הזהירות רגילה – יש עוד דבר כאן שאינו לקח ואינו לימוד אלא הוא כאב, כאב ערום על ביזוי האדם. על ההיתכנות הקלה של הזוועה הזאת. מעבר לשום פוליטיקה. לשום יחסי שכנים או הבנות בחברה ובתרבות, מעבר לשום הסברים סיבות או מסובבים – אלא רק אדם, וחיי אדם, ותקוות אדם – היו לדומן. ואין מלה קלה מזו. זה קודם לכל, פשוט מכל, ונורא מכל: אדם, חיי אדם ותקוות אדם היו לדומן.

תגובה על מראה זװעה כזה אינה לא פרי חוכמה, ולא פרי חשבון אלא היא תגובה ספונטנית, ובושה להודות: רגשנית. יש דברים בעולם שאם אין מגיבים עליהם מייד, ישירות, ובו במקום – אלא עומדים ומחשבים חשבונות אם כדאי מה כדאי ואיך כדאי להגיב – משהו מסתרס אז במצב הדברים: ואפילו אם בסופו של דבר יוצא שהממתין מרוויח משהו, הוא גם מפסיד משהו, ויוצא במשהו פחות אדם. אולי כאילו הרוויח תועלת והפסיד איכות.

הדבר הנורא שהוראינו מעבר לגבול, בתל־אל־זעתר, ובאתרים אחרים שכמותו, ושתמציתו היא כי אין חיי אדם אלא רק דומן, גם הראה ללא רחם כי בתל־אל־זעתר לא היו נוצרים ולא היו מוסלמים וסימן הדת רק מטעה: אלה ואלה בני בלי דת, חסרי אלוהים כשם שחסרי אנושות, ואין בני־אדם חיים לפניהם אלא רק כמכשירים להשגת יתרונות שערכם בשוק פחות מזבל, ואין הנוצרים ניבדלים מן המוסלמים בכלום אלא רק שכעת אלה רוצחים את אלה וכעת אלה רוצחים את אלה, ושעל־כן אלה מתים ואלה חיים, המתים מושלכים מצחינים ברחובות לאור השמש, והחיים במטפחות על אפם מחמת סרחון המוות, רצים ובוזזים להם שלל, רומסים את הגוויות ועושים להם חיים.

מה אפוא עושה אדם כשבעל־כורחו נעשה שותף בראיה ובשמיעה לכל זה? מעווה פניו בזוועה ואומר גועל־נפש? מעווה פניו ואומר ישמרנו אלהים? או לא יעווה כלום ורק יפטיר שהוא מעולם כבר ידע שככה זה ואינו מתפלא עוד על כלום? או, מוטב יהפוך כתף להודיע כי אסור לאיש להיתפש לשום רגשנות ויש ורק להסיק מכאן מסקנות מעשיות, כאלה או אחרות?

מה עושים כששומעים צעקת כאב? הולכים לברר אם לנו היא או לצרינו? משתהים עד שתעבור הצעקה דרך מסנן כלשהו, מסנן חברתי, תרבותי, פוליטי וחישובי איזה הרג יהיה טוב יותר לנו: של אלה בידי אלה או של אלה בידי אלה?

או איזה שהוא, עם כל מיני שיקולים כדאי לא־כדאי, האם ניתן להיענות לכאבו של אדם, ויהיה מי שיהיה ובגלל כל מה שיכול להיות, בלי להיות קודם־כל “יצור פוליטי” אלא “רק” יצור אנושי? האם צריך אדם להצטדק כשהוא כואב בכאב זולתו אף־על־פי שלאומית, פוליטית או אידאולוגית – לא צריך שייכאב לו? או שזו מידה “נוצרית” מדי, כשם שעדות על חוסר בגרות? או שמא אין כל היענות ספונטנית לכאבם של בני־אדם – מלבד כשזה מקרה פרטי – אלא היא רק אות לחולשת הדעת ועדות ל“הפקרת האינטרסים”?

מסתבר, כי יש איזו חומה (שאין מדברים עליה), חומה של “חכמת־חיים” מנוסה ושלא תוכל לדלג מעליה מבלי להיראות עבריין, או פתי, או מגוחך, אם לא כולם כאחד – חכמה שקיצורה הוא: בנפול אויבך – חשוב מה כדאי לעשות, לומר או לשתוק. החכמה היא שלא להשתומם על כלום. שאין אי־אפשר שהוא אי־אפשר. ובעיקר: שלא משתלם להתפש לשום רגש או יחס בלתי מבוקר. “הערבים הם כאלה” – “לא ידעת שהם כאלה?” – “מה, חדש לך שכאלה הם?” – “צנן אפוא עצמך ושב בשקט”. השאלה המותרת האחת היתה ונשארה רק זו: מה טוב ליהודים. ואידך סיפורי מעשיות, וילכו אלה ויכלו את אלה, וכן יאבדו. או כלום נוכל אנחנו “במצבנו” להרשות לעצמנו להיות “יפי נפש”? וכך גם ההתפלצות ממראה זוועה אנושית: אין שום זוועה – אומרים החכמים – אלא רק זו שכדאי לראותה כך, או להראותה כך, כדי להשיג משהו אצל מישהו – אהדה אליך, סיוע כלשהו, או קצת אשראי.

אמיתות ניצחות מעופפות אז מכל צד. “גם אלה ערבים וגם אלה ערבים – ומה לך באמצע להתערב שם ולשאת קולך ולצעוק?” או “אז לא ידעת כי גם הנוצרים בלבנון וגם המוסלמים, גם הפלשתינאים וגם הסורים – כולם הם ערבים?” או: “בגבור ידם של אלה על אלה – האם לא ייטב לנו ולמצבנו כאן?” ומאחר שאין בעולם סתם “בני־אדם”, שנסתבכו מכל מיני נימוקים שלהם וקמו לרצוח אלה את אלה, נישאר שיש שם רק ערבים שהורגים ערבים. ומאחר שאין בעולם יצור שהוא “סתם־בן־אדם”, אלא אדם הוא אדם רק כשהוא בא עם התוו שלו, ולפי התווית שמו, ערכו ויחסי אליו – גם התואר “אדם” כך הוא: מתמעט והולך ככל שמתרחק מן התואר “יהודי”.

*

הכאב שחש אדם למראה מה שקורה בלבנון – הוא כאב על מה שיכול אדם לעולל לאדם, על הקלות הזו שבה אפשר לעשות הכל, על מיעוט משקלו של שום מעצור לעשות לאי־אפשר מה שרואים שם כאפשר קל וזול, ושאין לך קל מאדם ואין לך זול מחייו, ושהופך בקלות אנשים לדומן ואת החיים לצחנה.

איש לא יוכל להבטיח שככה ועד כדי כך רק ערבים מסוגלים להגיע, או רק גרמנים, או רק אוקראינים, או רק אירים, או רק קמבודיים, או מי לא. עובדה היא שבני־אדם מגיעים לכך; עובדה היא שמתחת לכל טרקלין של תרבות יש גם אורוות קודם־שום־תרבות; ועובדה היא שבני אדם בהמוניהם סביב־סביב יושבים ערב־ערב ורואים בפועל איך הדברים נעשים, רואים ומסבים מבט, והכל סובב לו הלאה בשלום.

ועם כל זה, אני מכיר מישהו שלבנון כואבת לו. מאד. לא משיקולים פוליטיים, לאומיים או דתיים, ומבלי לדעת מה יהיה הסוף שם, או לטובת מי תוכרע הכף (וכנראה לא לטובת איש אם לא לטובת המוות, התוהו והאבדן). כואב לו האדם הנרצח בלבנון. והאדם העומד להיות נירצח. שנראה כאילו אין הוא כואב לאיש (חוץ מקרוביו, אולי) לא בלבנון ולא מחוצה לה. כואב שפע הרצח הפתוח הזה. כואב אפשרות הרצח הזה. כואב הנרצח שאינו כואב לאיש. וכואב ההתעללות שלאחר הרצח. כואב שהמוות סיטוני והאכזריות בכמויות. כואב שכה מרובים הם אלה שעשויים לקפוץ ולרצוח – יפגע מי שיפגע – ושממש כמותם מרובים גם מן הצד שכנגד אלה שמוכנים לקפוץ ולרצוח ויפגע מי שיפגע. ושיש להם לבני־אדם תמיד משהו שהוא יותר חשוב מחיי אדם, שבא קודם לחיי אדם, משהו כזה שהרצח הנעשה לכבודו אינו רק ייתכנות קלה אלא גם כבוד וגאווה. עד שמכל הרציחות נרצח האדם שבהם, והאדם שלפניהם, וגם האדם שבי, ומביט בהם. בסוף כל הרציחות יישארו שם אנשים אבל לא יישאר בהם אדם.

ואם אין בלבנון מישהו (האמנם אין?) שיקום וישא שם קולו ויצעק לכל עבר, לצד שלו ולצד שכנגדו, די, מספיק, לחדול כעת, מיד, באמצע, נימצא דרך אחרת, כי אדם אינו דומן וחייו אינם זבל. כי מוכרחים לחדול גם אם נראה שלא כל המטרות של צד שהוא ושל צד זה הושגו כמבוקש, וכי חיי בני־אדם קודם כל, ורק אחר כך צדק ואידאולוגיה, פוליטיקה וכל השאר. אי אפשר להאמין כי אין בלבנון אנשים שאינם מוכנים להוסיף ולהחריש והם נושאים קולם וקוראים לכל עבר לצד שלהם, ולצד שכנגד, לחדול כעת, להתעשת ולהפסיק. למצוא דרך אחרת, לחדול ולהחלץ מן הסכסוך שלא דרך טבח והתעללות, מפני שאדם אינו דומן וחייו אינם זבל…

לו יהיה עוד קול, צדדי אחד, בא נוסף עליהם, בלתי משלה עצמו בכלום, כשם שלא מבקש לו עצמו כלום, ורק מפציר בהם, בכל דרך שאולי תגיע אליהם ושאולי תוסיף עוד רבע־גרם המרצה – כי מעבר לכל המטרות שבעולם, ומעל לכל הסיבות שבעולם – חובה עליהם להתעשת כעת, להתגבר ולחדול מאימי הטבח הזה, כשעוד לא הכל דומן ולמען לא יהיה הכל לדומן.


יזהר סמילנסקי, טיוטת תשובה למבקריו, תיק 60_03 בארכיון ס. יזהר בבית הספרים הלאומי, אוגוסט 1976

המלצות קוראים
תגיות