באנו להגיד לכם שלא רק לאגרוף יש כוח, ולא רק לגידופים יש כוח, ולא רק לצריחות עם מחיאות כפיים יש כוח, וגם לא רק לרימון מתפוצץ יש כוח – אלא, גם לאמת יש כוח, ושכוח האגרוף וכוח הצריחות וכוח הרימון נגמרים הרבה לפני כוחה של האמת, וכשניגמר כל הרעש האמת נישארת.
שהאמת – אפילו לא נעימה – אי־אפשר לרמות ולא להשתיק, כשהיא רמוסה קמה האמת וחוזרת חזקה יותר וקשה יותר.
מהי האמת הזו שאין רוצים לשמוע, שרוצים להשתיק בכוח, ברמיסה ובאלימות, בהמון צורח ובניפנופי אגרוף? – האמת היא שהמדינה הולכת בכיוון מסוכן ומונהגת בקוצר־ראייה אל מעבר לתמרור “עצור” – שראינו בשבוע שעבר.
האמת היא, שמכל מיני האלימות שאנחנו יודעים, מלכת כל האלימות, הנוראה והאכזרית מכולן – היא המלחמה. האמת היא, שמלחמה שאינה לשם הצלה מכלייה – מוכרחה להסתבך. ואלימות המלחמה הזאת כבר מכה בנו חודשים ארוכים, וכבר הרגה לנו חמש מאות חיילים ופצעה אלפים ועוד לא ניגמרה, ועדיין אוכלת חיילים צעירים, ואינה מבחינה בין המחנות, בין ימין ובין שמאל, בין ספרדים ואשכנזים, בין שכונות ובין מרכז העיר – ואם לא נעשה משהו והיא תיסחב לה מאיתנו עוד ועוד, ואם לא נעצור – ניסחב כולנו יותר ויותר אל תוך ביצת לבנון האומללה.
מה עוד צריך לקרות בארץ לפני שיתעורר העם ויבין לאן מוליכים אותו. היום, כמעט כל ידידי ישראל – נגדה; היום – צידקתה של ישראל – בספק, היום – העם בישראל ניקרע לשניים. מה עוד צריך שייקרה כדי שהעם יבין?
אותו שר־ביטחון שכה רבים הריעו לו – ועדת החקירה הממלכתית שמינתה הממשלה – סילקה אותו מעל כנה כבלתי־ראוי, וגזרה על הרחקתו מתפקידו – מה עוד צריך שייקרה כדי שהעם יבין?
אפילו שבוע המפולת בבורסה והפסד עצום של רוחים מלא־עבודה, לא גרמו להתבונן באמת – מה עוד צריך שיקרה כדי שהעם יבין?
מכה על הראש, מכה על הלב, ומכה על הכיס – ועדיין לא זע העם הזה ועדיין לא נע, יותר מדי אנשים בתוכנו אינם רוצים שייפרו להם את “השקרים המתוקים” שלהם, אינם רוצים שיקלקלו להם את “אגדות התינוקות” שלהם – ומבקשים להאמין שאנחנו הכי גדולים והכי חזקים והכי מנצחים, ושהכל מותר לנו, ורק לנו, ושאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, ושכלום לא יעצור אותנו, ושעוד נראה לכולם ולכל העולם, ושיותר כוח – זה גם יותר צדק, אלימות זה לשלול בכוח את זכותו של מי שאינו כמוני. זה לעשות שמי שלא כמוני – לא יוכל להתקיים, זה למחוק את הדיעה יחד אם בעל הדיעה, זה להפחיד במקום לשכנע. להיסגר מפני התביעה לחשוב.
מדוע מרגיזה התביעה לשלום עכשיו חלק גדול מן העם? מדוע התביעה לשלום־עכשיו מעוררת יצרי אלימות?
על מה מגינים כשרודפים את אנשי השלום? ממה מפחדים כשנסגרים מפני השלום?
מדוע לא רואים שהארץ לא תשקוט ארבעים שנה, ולא ארבע שנים ולא שנה אחת, כל עוד סיבות האיבה בין יהודים וערבים לא מצאו תקנה – ושבכוח הנשק לעולם לא נמצא תקנה לאיבה הזו, אלא רק במשא ומתן ובהסכמה הדדית? מדוע לא רואים שכוח עמידתה של ישראל אינו יכול להתבסס אלא רק על שניים: רק על צידקתה שלה ורק על עבודתה שלה? ושגם אחדות העם בתוכו, על כל שבטיו ועל כל עדותיו, לא תוכל להתקײם אלא רק על דיאלוג, ולא על שני מונולוגים של כוח.
שינאה אינה פותרת כלום, אלא מרבה שינאה. אלימות אינה משנה דבר, אלא גוררת עוד אלימות. ומעולם לא כיבו אש על־ידי אש.
מה שצריך כעת הוא תפנית. של שכל ולא של כוח. תפנית אל הכרת האמת. והאמת אינה יכולה להיות אחרת אלא היא זו היהודית מכולן: לא בעוול ולא בכוח. בצדק ולא בעוול, בשלום ולא בכוח.
יזהר סמילנסקי, אחרי רצח אמיל גרינצוויג, פברואר 1983
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.