דברי על תל אל זעתר (“הארץ” 6.8.1976) נתפרשו לצערי פה ושם שלא כפי שקיוויתי שיובנו.
המאמר ההוא לא בא לשם הצגת היסטוריוסופיוֹת, ולא להציע הבנת ההיסטוריה, ואפילו אינו מאמר פוליטי. הוא נתכוונן להיות קריאה לראות דבר נורא ואזהרה שלא להתעלם מן הנורא הזה.
המאמר לא בא גם לשאול מי צודק ממי בלבנון, ומי ירוויח מה. אלא רק חזר וסיפר מה שדווח הרבה לאחרונה על מקום ושמו תל אל זעתר. לא לשאול על התנהגות של צד רע אחד כלפי צד טוב אחר – אלא לשאול על הממיתים והמומתים שהחליפו תפקידים בתהפוכות המלחמה, בלי לשנות כלום בזוועת אכזריותם ולא במידות הטמטום הטוטאלי המקבל את הזוועות כמידות אפשריות בין בני־אדם.
לכאורה נלחמים שם מוסלמים ונוצרים. ובאמת, לפי כל הנראה, לא שתי דתות ניצות שם אלא שתי קבוצות חסרות אלהים. טאטרים (במובן המיתולוגי, לא האתנולוגי) שכל תרבותם נתגלתה כקצת איפור קל על מעל יצרים ראשוניים – האיפור ניסע ברוח ונישארים הטאטרים הממיתים אלה את אלה. לפני כל ההנמקות וההסברים הפוליטיים, ההיסטוריים, הדתיים או המעמדיים – יוצאים השכנים השלווים מתמול־שלשום לטבוח אלה את אלה בשינאה מטורפת, ומה שנורא שם אינו סיבות הטבח, שכבר היו מעולם, אלא היתכנות של סחף כל־יכול של טבח חסר שום מעצורים.
הבוז הגמור, בלא־שום התנצלות, לחיי אדם. ההתעללות הגלויה של אדם באדם ולא עוד אלא בשימחה לאיד. לקיחת גסיסת הפצועים כבת־ערובה פוליטית. לקיחת גוויעת תינוקות בצמא – כלחץ לכניעה. לקיחת מניעת הטיפול בניפגעים – כעוד נשק מלחמתי. המיקוח הציני כמה תשלמו קודם שימות לכם הגוסס שלכם. עשיית רווח הזמן שבין גסיסתו למותו ליתרון־כוח מפיק רווחים, מלבד ההתפארות בזה. ההתעמרות חסרת־הלב – ולא איכפת כעת איך ומניין התהוותה במרוצת השנים והנסיבות – ביטול שום ערך לחיי שום אדם, כלום שבכלום ופחות מכלום, ועוד בצהלה: ימות המת ואני עוד אדרוס אותו, ימות ואני עוד אגרור אותו מאחורי רכב השלל, ימות ויצחין ואני אבזוז אותו – עד שלא כאילו עברו עשרים מאות שנים; אלא כעת עשרים מאות, או ארבעים או שמונים או מאה מאות שנים לפני הספירה האנושית.
לבנון איננה מדינה גדולה, וכולם שם מכירים את כולם. הרוצח מכיר את הנירצח והנירצח את רוצחו, ומדורי דורות. ובעוד שרצח הנאצים היה מכונה שטנית, השמדה אנונימית חד־סיטרית, יעילה ושיטתית ומאופלת – הרצח בלבנון הוא חם, ואישי, ודו־צדדי, וייצרי וראוותני. ארבעים וחמישה אלף בני אדם נירצחו כך בלבנון בתוך תקופה קצרה. בהעמדת אינטרסים מעל החיים ובחגיגת חיסול מתעלל. לא במחתרת, לא חסר מוח אחד, אלא כולם, לעיני כל, באמצע האמצע ובטלוויויה של כל הערבים ושל כל אומות העולם. חשופים עד לפני ולפנים בלי שום כיסוי.
רשימה זו כקודמתה מניעיה אינם פוליטיים. אף כי יש בה דאגה: מבטו של ישראלי אל לבנון שכנתו הנהרסת באכזריות והמתגלה כפי שמתגלה. מניעיה של קריאה זו פשוטים יותר ומעבר לשום גבולות. האם ייתכן שתשמש כמין קריאה שאולי תגיע איך שהוא למקום שתגיע ותפציר בבני־אדם שהתפרקו את אנושיותם – שייחדלו כעת? כי מתחת לזוועות שהם יוצרים כעת כלום לא יוכל לצמוח עוד. וכי מעבר לכל הסיבות שבעולם וקודם לכל המטרות שבעולם: צריך שיתעשתו כעת, שיחדלו, שיפסיקו. כשעוד לא הכל דומן.
יזהר סמילנסקי, אוגוסט 1976 (טיוטה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.