רקע
ס. יזהר
מתפתלת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד; ספטמבר 1982

מתפתלת לה הממשלה וחורקת תחת לחץ הציבור. לחץ שהלך וגבר הלך ונתהדק, עד שבבהילות, ביום ששי בין השמשות, נתכנסה הממשלה להחליט. נורא לא היה להם חשק להיחקר. וכמי שיד בעורפו נלחצו לומר הן. אבל לא לחקירה אלא רק ל“בדיקה”.

למה הם מתפתלים כל־כך? מפני־מה הם חוששים? מה כל ההתיעצויות המוקדמות וכל ההתגודדויות רצוא ושוב? כל אחד מהם מצהיר כי אין לו מה להסתיר, וכל אחד מהם רק מתלבט איך להימנע מן החקירה האחת הנחוצה – נחוצה לפי כובד העניין, נחוצה לפי כובד תביעת העם, הנחוצה לפי כובד התוצאות האפשריות: ועדת חקירה ממלכתית.

האם אינם בטוחים בעצמם או בעובדות? האם צריך להם עוד זמן כדי לחשל את האליבי? להתכונן יותר לפני שיוכלו לעמוד לפני הבודק ולומר בפניו את האמת? אלא שלפני בודק אומרים את האמת, אבל לא מחוייבים לומר רק את האמת, אומרים את האמת אבל לא מחויבים לומר את כל האמת, כפי שמחויבים לומר כחוק לפני ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל וגּיבוריה הגדולים (הם פחדנים גדולים.) אינם מעיזים לבוא ולהיחקר לפני וﬠדת חקירה ממלכתית.

אלא שאנחנו כאן, ורבים כמותנו, לא ניתן ולא נניח להם עד שהאמת תיחשף כולה: אם ועד כמה היתה ממשלת ישראל מעורבת, במעשה או במחדל, ישירות או עקיפות, בטבח שטבחו הפלנגות, בסברה ובשתילה.

האמת צריכה להתגלות קודם־כל לשם האמת.

להבדיל בין מדינת ישראל ובין ממשלת ישראל, בין עם ישראל ובין ראש הממשלה, בין שר הבטחון ובין צה“ל – הממשלה הזאת, ראש הממשלה ושר הבטחון הם מקרים חולפים שבקרוב ילכו להם – והמדינה והעם וצה”ל יתקיימו להם נקיים ממעשיהם וממחדליהם.

מה שניראה היה בסוף השבוע הראשון למלחמה כהצלחה מהירה ומרשימה – ניראה בסוף השבוע השישה־עשר למלחמה – כהסתבבות בעסק־ביש וכצרה צרורה. ומה שהאיר בתחילה כ“שלום הגליל”, נתגלה כעת כאפלה בסימטאות ביירות.

מה פלא אפוא אם לרבים בארץ מסמלים ראש הממשלה ושר הבטחון את הדוחה ואת האטום, את הנפוח המתנשא, ואת השחצן המתרברב, את צרות־הלב הלאומנית, ואת קטנות־המוח המדינית, את המוגבלות המוסרית, ואת העורמה לנסות ולהתפתל ולהתחמק אחר־כך מעמוד באחריות מעשיהם או מחדליהם.

כל מלחמה שאינה לשם מניעת כלייה בהכרח מסתבכת, ובהכרח מסבכת. שיקומה של לבנון הדרומית – הוא שאלה ישראלית.

*

מכל ארצות ערב שאליהן זעקו המחבלים המוכים והנילחצים – לא נענתה אף ארץ אחת במעשים. רק נהמו מרחוק והטיחו דיבורים מזרי איומים באוויר. וי לחלש. העולם כולו נגדו. המנוצח לבדו יישא את מפלתו. הכל נופל על ראשו לבדו. איש לא יבוא לקריאתו. לבדו יישא מתיו. לבדו יישא עיניים ריקות מניין יבוא עזרו. לבדו יימק.

שמחזק את ההכרה הברזלית שאין לנו קיום בלי צבא חזק, בלי הצבא החזק ביותר.

אלא שצבא אינו יכול לבוא במקום מדיניות. בלי אגרוף פלדה אין לנו קיום, אבל אגרוף פלדה אינו אלא כלי בידי התבונה המנהיגה אותו: תבונת המבט הגדול, לטווח רחוק.

מה קורה כשמתגלה שהכלי הוא משוכלל ויעיל וקולע ומצליח – יותר מכל מה שיודעת התבונה לפתור, לקדם או למנוע? מה קורה כשבמקום לפתור שאלות קשות – כותשים אותן?

*

כשנאלצת האומה לצאת למלחמה היא מטילה את עצמה על בני התשע־עשרה. פתאום כל כבדה של ההיסטוריה היהודית וכל תולדות ישראל בארצו – מוכתפות על שכם בני התשע־עשרה הללו. רגע לפני שעברו את סף בגרותם ובטרם ניכנסו לחיים, בין צאתם מרשות ילדותם ובין הכנסם לרשות גברותם – הם ניקראים להעביר את הכבד מכל כבד מצד לצד, במשובת תלתליהם, בעינים מבוהלות קצת, בתושיית ידיהם הצעירות ובקפיצת ההעזה אל יהיה־אשר־יהיה – יוצא לב האומה אליהם: לוּ ידעו להישמר, לוּ ידענו לשמור עליהם.


יזהר סמילנסקי, טיוטה סוף ספטמבר 1982

המלצות קוראים
תגיות