תמונה ראשונה 🔗
המקום: דירת משפחת שטרן.
בחדר: שולחן, ארון, ספה, כיסאות, שולחן קטן לטלפון על הקיר, כמה תמונות. הריהוט בטעם, מעיד על אמידות. על השולחן מזוודה פתוחה, על הספה ועל הכיסאות מפוזרים חפצים שונים, הארון פתוח.
על הבמה – יהודית ואמהּ, גברת שטרן. שתיהן אורזות. גב' שטרן (אשה בת ארבעים; גבוהה, שקטה, אצילה בהופעתה) עומדת לפני המזוודה.
יהודית (בת 19, עליזה ורצינית כאחד, ערַה ומלאת מרץ). היא מוציאה מתוך הארון חפצים ומגישה לאמהּ.
גב' שטרן: למה את לוקחת את החולצה המשומשת הזאת?
יהודית: למה לא? (היא פורשת אותה) רק דהתה במקצת. לעבודה תהיה מצוינת. את רוצה לתת לי רק שמלות לנשף. (צוחקת, מוציאה שימלת־נשף מהארון) ואולי חושבת את לארוז גם אותה?…
גב' שטרן (תוהה עליה): ובאמת, יהודית, אני מציעה לך לקחת אותה; אולי תזדמני פעם בכל־זאת לאיזה נשף… ואולי באיזה קונצרט תשתמשי בה?
יהודית (מחבקת ומנשקת את אמא): אמא יקרה. עד היום אינך רוצה להבין שאינני נוסעת לנשפים או לתת קונצרטים. ואם אנגן כבר פעם לחברים – גם אז בוודאי במכנסיים קצרות. כך. (היא ניגשת לכינור, מוציאה אותו מנרתיקו, מקפלת את שימלתה כמו מכנסיים קצרים ורוצה להתחיל לנגן. הטלפון מצלצל. היא מניחה את הכינור ורצה אל הטלפון) – הלו! פה יהודית. ושם? (חוסמת את פי השפופרת ולוחשת בהעוויית־פנים כלפי אמא) הדודה אַלה – כן. כן. נכון בהחלט. – גם לי נודע הדבר רק אתמול, ועוד איני יודעת מתי אסע, מחר או מחרתיים. זה תלוי בסידורים. לא, לא. אין מה לפחד. אנו נוסעים בקבוצה. (שיחה ממושכת; על פני יהודית עולה מפעם לפעם הבעת לעג ושחוק) כן, בוודאי. אל דאגה. הכול יהיה בסדר. (מניחה לבסוף את השפופרת ונושמת לרווחה בלוויית אנחה עמוקה) הדודה נעלבה מאוד. לא הודעתי לה מיד על נסיעתי. היא שמעה זאת במקרה, בדרך־עקיפין. אבל למרות זאת הואילה לתת לי כמה עצות חשובות ומועילות.
גב' שטרן (מתוך חיוך): למשל? –
יהודית (בהמשיכה להגיש מתוך הארון): למשל: בדרך עלייך להיזהר מלעשות היכרות עם אנשים זרים; אם תתחולל סערה – עלייך להימצא תמיד בקירבת המעקה. ועוד היא מוסיפה, (מחקה אותה) את יודעת יהודית יקירתי; שמעתי מהאדון רוזנפלד, שהיה בפלשתינה, ששם בקיץ חם מאוד, לכן אל תהיי במשך היום הרבה בשמש. ו… ו… כן, שלא אשכח, מתחת לפּוּדֶר שימי לך תמיד קרם, כי העור עלול להתייבש מאוד. היא הייתה ממשיכה וממשיכה אילו לא היית גומרת. – אה, כמה איני סובלת אותה…
גב' שטרן: בעוד ימים מיספר לא תראי אותה יותר. גלי איפוא מעט אורך־רוח.
יהודית (עם מיתלה ביד): הסבירי לי דבר אחד, אמא! למה כולם אינם מסוגלים לתפוס שאני הולכת לקראת חיים אחרים, חדשים, שבשבילי קיימים ערכים אחרים ואינני רוצה בחיים שלהם. הנה גם את מהסביבה שלהם. ובכל־זאת את מבינה אותי, את בכל־זאת יכולה לתאר לעצמך את הדבר. ולמה הם כל־כך מוגבלים?
גב' שטרן: גם אני איני מבינה אותך לגמרי, יהודית, את יודעת זאת. ואינני בטוחה עוד אם לטובתך את עושה. לעכב אותך – אין לי זכות. אני מבינה במקצת שאת רוצה לצאת מכאן. אמנם איני רואה מה חסר לך פה כל כך…
יהודית: אבל, אמא, איך תגידי?…
גב' שטרן: לא אתווכח עמך יותר. אם אינך מרגישה את עצמך טוב פה בבית ומקווה למצוא מולדת שם – הלוואי ותצליחי. אבל למה את מוכרחה להיות בקיבוץ, למה את צריכה להיות אך ורק פועלת? את זה לא תוכלי להסביר גם לי. לפי טבעך, לפי כל הנטיות שלך את לא מתאימה לזה… ולפי החינוך שקיבלת.
יהודית: לפי נטיות החינוך – מי מאתנו מתאים לזה? את כולנו חינכתם להיות מורים, רופאים, מהנדסים, פקידים או סוחרים. אבל במקצועות כאלה קשה לבנות ארץ. הביני אמא… לא, באמת לא תביני, לא נתחיל שוב את הוויכוח הישן. רק דבר אחד דעי: אינני מקריבה קורבן. אני שמחה, אני מאושרת, אני מוכנה לכול.
גב' שטרן: יהודית, שאלה אחת. מה יהיה עם הנגינה?
יהודית (מחרישה רגע): נכון, זה קצת קשה. לעת עתה אוותר.
גב' שטרן: איך תוכלי לוותר? הן זה היה הביטוי שלך. אילמת תהיי בלעדיה.
יהודית: אנגן אחר העבודה. 8 שעות נעבוד. אחר־כך אנגן כל כמה שרק ארצה, לעצמי, לחברה. לא אגמור את האקדמיה, אבל אמשיך ואנגן.
העוזרת (נכנסת בסינר לבן ומטפחת לבנה לראשה): גברת אדית מבקשת את גברת יהודית.
יהודית: הכניסי אותה הנה, בבקשה.
גב' שטרן: לאי־סדר זה? מוטב שתצאי לטרקלין לקבל אותה.
יהודית: בגלל אדית אפסיק לארוז? בדיוק. לא יקרה לה כלום אם תיכנס הנה.
העוזרת (יוצאת)
אדית (בחורה בגילה של יהודית. צבועה, בתלבושת רועשת. ניגשת אל יהודית וגב' שטרן ומושיטה יד בלבביות מופרזת): שלום גברת שטרן. שלום יהודית. הנה אמת הדבר. ואני בשום־אופן לא יכולתי להאמין כשגיאורג אמר לי שאת נוסעת. אמנם ידעתי שיש לך עניינים באלה, אבל שהדברים יגיעו עד כדי כך… לאן בעצם את נוסעת? למצרים או לפלשתינה?
יהודית (באדישות): לפלשתינה.
אדית: אם כן, נכון הדבר. גם גיאורג אמר כך. אבל אני חשבתי: אם כבר נוסעים לטייל למזרח, הן מצרים מעניינת ומושכת עוד יותר מאשר פלשתינה. אמנם בירושלים בוודאי גם כן אקזוטי מאוד. את תשלחי בוודאי כמה גלויות מהנסיעה, לא כן? חשוב שתהיה לך חברה נעימה לנסיעה.
יהודית (מפסיקה אותה): כנראה לא הבנת מה שגיאורג מסר לך. אני נוסעת אמנם לפלשתינה, אבל לא לשם טיול, אלא [אני] נשארת שם באופן קבוע. אעבוד ואחיה שם.
אדית: מה? את אינך חושבת בכלל לחזור? אף פעם? את אומרת את זה בכל הרצינות? – לא, יהודית, זה מוזר מדי…
יהודית: האינך יודעת שהייתי ציונית?
אדית: טוב טוב, אני זוכרת שכבר בגימנסיה היו לך עניינים עם ציוניזם, קומוניזם, ואני יודעת מה? – אז הצטערתי מאוד שהפסקת בגלל זה לבוא לחברה שלנו, אבל מה זה שייך? – פתאום להחליט לנסוע. אה, אבל אני בטוחה שאת תחזרי. הלא שמעתי שאין שם שום דבר. ארץ שוממה, אפילו תופרת טובה קשה למצוא שם. את יודעת, אָלי סיפרה…
גב' שטרן: יהודית, אולי תכבדי בדבר־מה את האורחת שלך.
אדית: לא, לא, חס וחלילה, בשום אופן לא אוכל לאכול כעת, אני גם ממהרת מאוד. אני רק רוצה שתראי לי, יהודית, את החפצים שקיבלת לפני הנסיעה.
יהודית (מחייכת, מוציאה מהארון זוג גרביים עבים מצמר): הנה למשל.
אדית: אך, אל תעשי צחוק. בוודאי תפרת לך שמלות חדשות, כובעים…
יהודית: סלחי לי, אני נוסעת מחר ועסוקה מאוד ובאמת אין לי שום דבר מיוחד להראות.
אדית (נעלבת): או־ו, בבקשה, סלחי לי שהפרעתי. טוב, אקום ואלך. בין כך וכך אני נחפזת. (בקול אחר) וכתבי לי מדי פעם בפעם, על הכול. גם על הבחורים. את יודעת, אָלי סיפרה שיש שם הרבה. בחורות יש שם פחות מאשר בחורים – או, זה היה במצרים? לא חשוב. כל טוב לך. הצלחה רבה. (מנשקת אותם, נותנת יד לגב' שטרן, מציצה בראי ויוצאת) שלום לכולכם, שלום.
גב' שטרן (רומזת ליהודית שתלווה אותה): שלום אדית.
יהודית (יוצאת אתה בלי רצון, חוזרת אחרי רגע): אני מתביישת שזאת הייתה פעם חברתי. הגידי לי אמא, מה יכולתי למצוא בה. אנשים כאלה, לכל הפחות, לא אמצא שם.
גב' שטרן: אני כל־כך חוששת יהודית, את מקווה למצוא שם מלאכים, אנשים אשר את רואה בדמיונך, ותתאכזבי בהיפגשך במציאות.
יהודית: אינני מקווה למצוא שם מלאכים. אנחנו דורשים מעצמנו להיות אחרים ואם אתאכזב – הן רק מעצמי אתאכזב.
דוֹד ארטור (מופיע. איש בן 50־45; מסורבל, בורגני טיפוסי, סיגרה בפה, על הראש מעט שערות): שוב ויכוח כמובן, ויכוח אידיאולוגי. גיסתי היקרה, עזבי את האידיאליסטית הקטנה שלנו. זאת מחלה שצריך לעבור אותה כמו אדמת ושעלת. זאת מחלת ה“איזמוס”, המופיעה בצורות שונות: סוציאליזמוס, פשיזמוס, קומוניזמוס, ציוניזמוס, וכך עד בלי סוף.
יהודית: בבקשה, דוד ארטור.
דוד ארטור: תני לי לסיים כהלכה, אחר־כך תוכלי לעבור להתקפה נגדית. גם אותי תקפה המחלה בצורת “אנרכיזמוס”, בהיותי עוד סטודנט. עד שאבי החליט לבלי לתת לי אף פרוטה יותר, אז נרפאתי. והנה עובדה, אני חי גם כך די טוב. גם את עוד תשני את דעתך.
גב' שטרן: ההבדל הוא רק בזה, שאתה נשארת עם ה“האיזמוס” שלך בבית, אבל יהודית מפליגה לעבר־הים ומשם יותר קשה לחזור.
דוד ארטור: מה יש? היא תראה קצת עולם, את ירושלים, הכותל המערבי, ואם יספיק לה, תחזור הביתה. עוד נמצא גם בשבילה פרוסת לחם בבית.
יהודית: אתה כל־כך בטוח שתמצא את הפרוסה גם בשבילי?
דוד ארטור: אַי, אַי קטנה, אל נפריז. נכון שיש קשיים בעסק והנאצים הכלבים האלה נובחים בחוזקה, אבל לשלטון לא יגיעו, את זה מבטיח אני, אל פחד.
גב' שטרן: הלוואי והצדק יהיה אתך.
דוד ארטור: הנה עוד איזמוס: פסימיזמוס. את כבר נדבקת, גיסתי? נו, וכעת נשמע את התשובה, יהודית, מה אתך? החוֹלה את באמת שאינך עונה עדיין?
יהודית: גם לא אענה. אתה לועג לכול. ואם עדיין לא הספקתי עד היום, יום לפני הנסיעה, בוודאי כבר לא אספיק להסביר לך שה“איזמוס” שלנו הוא יותר מהזיית־נעורים גרידא, שהוא שאלת חיים ומוות, לא רק לנו, כי אם גם לך, מבלי שתדע שהיא… (היא מפסיקה פתאום) הנה, כמעט שהפלגתי לדבֵּר. אינני רוצה לדבר על זה, הלא שוב אתה צוחק.
דוד ארטור: לטובת כולנו. זה כבר קצת מופרז, ילדתי. אם את רוצה לדעת, הציוניזם שלכם מסוכן לנו מאוד. אתם רוצים בדיוק אותו הדבר כמו האנטישמים: עַם יהודי – לעזוב את הארץ. לכו לכרות ברית עם הנאצים.
יהודית: באמת אינני יכולה לשמוע אותך. (רוצה לצאת).
גב' שטרן: ביום האחרון – אל תריבו לכל הפחות. ראוי היה לך ארטור, להיות כבר יותר חכם, הן יודע אתה שאת יהודית לא תשכנע.
דוד ארטור: טוב, טוב. נפסיק. (קם מכיסאו, ניגש אל ארון־הספרים, מוציא כמה ספרים) וספרים את לוקחת אתך?
יהודית: רק אחדים. מובחרים. יודעת את, אמא, אני מרגישה שכאילו נגמרת, נסגרת תקופה בחיי, ועליי להחליט, לברר, מה כדאי להעביר ממנה. כמה ספרים, כמה תמונות, מכתבים, זיכרונות.
גב' שטרן: אני חושבת שזה תלוי בך? את הספרים את יכולה לבחור. אבל הזיכרונות – הן הם יבואו מאליהם.
דודה אֶלה (נכנסת. אשה כבת 45, מגושמת. לבושה בלבוש צעקני בולט. מאוהבת בעצמה, אינה סובלת התנגדות לדעותיה): שלום לכם!
גב' שטרן: שלום לך, אלה! יפה, שבאת לראות אותנו.
יהודית: שלום, דודה אלה! (ממשיכה באריזת המזוודות.)
דודה אלה: מיד ידעתי שאמצא גם את ארטור כאן. אין דבר. אגב, ארטור, בבית חיפשו אותך בינתיים שני אנשים, שמעולם לא ראיתי אותם לפני כן. מיני שנוֹרֶרים. רצו משהו ממך. וטוב שלא היית בבית. אך לא זאת נתכוונתי להגיד. אסתר, גיסתי, לא יכולתי בשום פנים, בשעה גורלית שכזו, שלא לבוא אליכם עוד פעם כדי להגיד לכם, להזהיר אתכם…
יהודית: דודה אלה, אני מבקשת ממך לא להתחיל שוב בדבר הזה. אני כבר יודעת יפה, שאני אחסר לכם, שאני חושבת רק על עצמי וכו' וכו'. אני יודעת כל מה שאת רוצה להגיד ולהסביר. אנא, אל תקשי עלינו עוד יותר את הפרידה. (בלי לחכות לתשובה, יוצאת מהחדר.)
דודה אלה (אחרי שהות קלה, בהתמרמרות): השמעתם? כך מרשה לעצמה נערה בת 19 לדבר אליי? בטון שכזה היא עשויה להצליח אולי אצלך, גיסתי, משום שאת רכה מדי, אבל לא אצלי. איך מעיזה נערה כזו לחשוב שהיא כבר יודעת מה טוב ומה רע?! אתם, כהורים, הייתם צריכים להיות פיקחים יותר, ולא לתת לה להוציא לפועל את כל השיגעונות שלה.
דוד ארטור: אין זה עסקך. למה את מתערבת בזה?
דודה אלה: אתה – אין זה עסקך, אם אני מתערבת או לא. ואת, אסתר, צריכה להבין, ולהכריח אותה, בתוקף הזכויות של אמא…
גב' שטרן: תסלחי לי, אלה, אבל אין לי עצבים כעת לשיחות כאלו. את חושבת שלנו היה קל להחליט? קל להסכים? הרבה יותר פשוט היה לאסור עליה את הנסיעה. להגיד לה: אל תלכי, הישארי כאן, אתנו, חיי כמו שחיינו אנחנו ועוד אלפים ורבבות בני־נוער במשך דורות. אך האם יש לנו זכות לזה? מהי זכותנו? זכות האם? זכות ההורים? האם בזכות זו נגזול ממנה את אמונתה, את עתידה, את מטרות חייה, את תנופת־הנעורים שעִמה? ייתכן שהיא תתאכזב, שהיא תעבור ניסיון־חיים קשה. אבל לו עיכבנו אותה כעת – לעולם היו נשארים בקִרבּהּ געגועים לדבר־מה רחוק, פלאי, שהיה מצטייר בעיניה כאושר שמנעו ממנה להשיגו. ומי יודע? אולי היא באמת תמצא את אשר היא מבקשת. (לאחר שהות־מה) מי ייתן, ותמצא!
דודה אלה: אוי ואבוי לתיאוריות חדשות כאלה על הנוער! בזמנו ריפאו “געגועים עולמיים” בסטירת־לחי הגונה, ובאופן כזה היו מחזירים את הרגשות למקומם היאה להם. אבל איש־איש בדרכו. אני את שלי עשיתי, ניסיתי הכול. מצפוני נקי.
יהודית (נכנסת. בידיה – צרור חפצים.)
דודה אלה: את כל זה את לוקחת אתך? אין דבר, בעוד חצי שנה את בין כה וכה תחזרי.
(הכול שותקים. ניכר שאינם רוצים להיכנס לוויכוח.)
דודה אלה: נו, החשוב הוא – שמצפוני נקי. השאר אינו מענייני. ארטור, בוא, נלך הביתה. כאן אנחנו רק מפריעים. ארטור, אתה בא או לא? (מטלטלת את בעלה, העומד במשך כל השיחה ליד ארון־הספרים ומדפדף בספרים). אתה יכול להישאר, אם רצונך בכך. אני צריכה עוד לגשת אל הסַפּר שלי, תבוא לקחת אותי מהמספרה בעוד רבע־שעה. שלום לכם! יהודית, תסעי, תצליחי ותחזרי בשלום. אני את שלי עשיתי. (יוצאת.)
צבי (נכנס. בחור גבוה, שחור, בן 22, בלי עניבה ובלי מעיל. מכנסיים אפורים, חולצה לבנה): שלום!
כולם (פונים אליו): שלום!
יהודית (מתקרבת אליו): צבי, הגד מהר, מה נשמע בעניין הנסיעה?
צבי: לכן באתי. הפספורטים בסדר, גם כרטיסי האנייה. מחר בצהריים נפליג.
גב' שטרן: מחר בצהריים?
יהודית: אמא, את שומעת? הכול בסדר. אנחנו נוסעים. האם זה בטוח, צבי? האם לא עלול לקרות כלום? איפה הכרטיס והדרכייה שלי – ההבאת אותם אתך?
צבי: הכול בסניף. אל תפחדי, לא יאבדו. אל אלוהים! איזו ערבוביה אצלך. אני עוד לא התחלתי אפילו לארוז. מה יש כל־כך הרבה לעשות?
יהודית: מה? אתה אפילו לא התחלת? לך, מהר לך הביתה וארוז חת־שתיים (צוחקת). עוד נאחר בגללך (דוחפת אותו), ואל תשכח לקחת מברשת שיניים. ואת התמונות שצילמנו בטיולים. הראִיתם שלוות־רוח כזו? מחר נוסעים והוא מטייל פה להנאתו, כאילו אין זה נוגע לו כלל.
צבי: לאט לך, יהודית. הנני הולך כבר, אל לך לזרוק אותי. שלום לגברת שטרן. שלום יהודית. הערב ניפגש עוד בסניף – נשף פרידה יהיה שם הערב לכבודנו.
יהודית: איני יודעת, אבל אם לא אמהר…
גב' שטרן (עומדת במשך השיחה על־יד החלון בגבּהּ אל הקהל): שלום, צבי. ארטור, הגם אתה הולך כבר?
דוד ארטור: כן, כן, גם אני צריך ללכת. לא אקבל מאשתי ארוחת־צהריים. עוד נתראה לפני הנסיעה. (יוצא אחרי צבי.)
יהודית (נצמדת אל אמא ליד החלון): האמת הדבר, אמא? שלוש שנים רצופות חלמתי על זה. סרטיפיקט, עלייה, ארץ־ישראל, קיבוץ. רבים מהחברים כבר שם. הקראת את המכתב של אליעזר? חיים קשים, אבל יפים. לו היו אומרים לי עכשיו: “הישארי עוד שבוע”, הייתי חושבת: אי־אפשר! איחנק. (מסתכלת באמהּ. מצטערת על האמוּר וקרֵבה אליה) סלחי, אמא. הִכאַבתי לך בזה. הביני. השנים הללו בבית היו יפות, הרגשתי טוב, הייתה לי ילדות יפה. ואתם, את ואבא, תחסרו לי מאוד. קשה מאוד יהיה לי בלעדיכם, ובכל־זאת לחיות פה לא אוכל… מחר בצהריים. זה ממש חלום. אמא, הגידי שגם את שמחה, הגידי שגם את…
גב' שטרן (מלטפת את ראשה): אני שמחה לראות אותך עליזה, אמיצה, מאושרת. ולא אצטער אף פעם שעזבת אותי, אם תמצאי סיפוק בחייך. אבל אני כל־כך מפחדת…
יהודית: לא, לא, אסור לך לפחד, הלא את רואה, אני כל־כך… כל־כך מאושרת. (חובקת את האם ומניחה את ראשה על כתפיה. האם חובקת אותה ביד אחת, ובשנייה מנגבת את עיניה. נושקת לה על מצחה.)1
המסך
תמונה שנייה 🔗
המקום: צריף חדר־האוכל בקיבוץ. על הבמה: שני שולחנות ארוכים פשוטים וספסלים ארוכים גסים. חלונות בלי וילונות. על הקיר – לוח של סידור־העבודה. לידו – גיזרי עיתונים. ארגז למכתבים. דלת למטבח ודלת החוּצה. שולחן אחד נתרוקן מאוכליו; על־יד השולחן השני אוכלים עדיין שלושה חברים וחברה אחת. כלי האוכל פשוטים.
חוה (בחורה כבת 20, קטנה, שחרחורת, במכנסיים קצרים. סינר לבן. מורידה את הכלים מהשולחן ומגישה מנות לאוכלים.)
יהודה: חוה, הביאי לי “בִּמקום”!
חוה: במקום מה?
יהודה: מובן, במקום החצילים. איש נורמלי לא יסתגל לעולם למאכלים כאלה.
מרים: אנשים נורמליים… כולם התרגלו כבר מזמן לאכול את הכול וגם אתה הייתה אוכל, אילו לא היו מפנקים אותך עם ה“בִּמקום” הזה. חוה, באמת, אל תביאי לו.
יהודה: חוה, דעי לך, אם אינך מביאה לי “במקום”, הקץ לידידות בינינו. כשבאת לכרם, שמחת שיש לך שם ידיד בעל־השפעה.
אריה: אך, כך מתרגלים סודות. יהודה שומר הכרמים הנאמן!
מרים: אה, אריה הקדוש, בפעם הראשונה נודע לו כעת שבכרם יש ענבים.
יהודה: בקיצור, מה עם ה“במקום”?
חוה: הן אמרתי מיד, שהיום אין בכלל “במקום”.
יהודה: לעזאזל עם המטבח שלכן. הבו לי סכין.
אליעזר: מה עוד? אולי כוכבים מן השמים?
מרים: מה יש? צריכים להיות שני סכינים. (ניגשת לשולחן השני, מביאה סכין) הנה. הגידו, הבאמת קיבלנו עבודה בכביש?
אריה: שמעתי שהבטיחו לנו בלישכה חמישה מקומות בכביש החדש.
יהודה: לא רע. אבל כשאראה את חמשת האנשים יוצאים לעבודה, אז אאמין.
מרים: נו, לא זמן רב נהיה עוד תלויים בהם. עד שנצא להתיישבות!
אליעזר: להתיישבות! חלום נאה, סיפור יפה לילדים טובים. מספרים לנו כבר שנה רביעית את הסיפור הזה ולנו הוא לא משעמם אף פעם. וגם אנו עוד נספר אותו לנכדים שלנו ונשב כל הזמן במושבה מנוונת זו.
יהודה: ואולי תשתוק. האינך יודע שכעת יש סיכויים רציניים בגליל?
אליעזר: אלה, שלפני שנה? אני מכיר יפה סיכויים אציניים אלה.
מרים: לא, זה דבר לגמרי אחר. כנראה לא היית באסיפה כשאהרן מסר על הדבר. אם כן, אל תדבר סתם.
יהודית (נכנסת עליזה וחיה, שזופה, במכנסיים קצרים, חולצת עבודה וכובע־בד): חבריה, אני מתה מרעב. מזמן אמרתי כבר שצריך להנהיג “ארוחת עשר”. איך אפשר מ־7 ד 12 לא לאכול כלום? (מנגבת את הזיעה מהפנים, זורקת את הכובע על אחד הספסלים.)
אריה: למה אינך באה לאכול בזמן, אם את כל־כך רעבה?
יהודית: פועל שכמותך. אתה הן תניח את המעדר באמצע התנופה, אם רק תשמע את צלצול הפעמון. היש לך מושג כמה עבודה יש לנו? היינו צריכים לגמור את המשלוח. עגבניות ועגבניות ושוב עגבניות, אינני יכולה כבר לראות אותן. אין דבר. יבול נפלא השנה. רואים שאני עובדת בגן. (מתחילה לאכול.)
יהודה (פולט הברות־שיעול חזקות, עשויות בכוונה לדברי יהודית).
יהודית: או, יהודה מסכן, ראו כמה שהוא מקורר. את שומעת, חוה? צריך לבשל לו תה חם.
יהודה: נזכרתי בעבודה שלך וזה השפיע קצת לרעה על כלי הנשימה שלי.
יהודית: אריה, הגד אתה, אבל בתום לב, איך אני עובדת, אבל בגלוי.
אריה: נו, לא רע, ככה… (רואים שהוא מתכוון להרגיז אותה.)
יהודית: איזו חוצפה! כך. שְׁאל את מלכה. הן זה היה רק בהתחלה. עכשיו היא אומרת שאני עובדת כאילו לא עשיתי מימיי דבר אחר.
יהודה: ואינך עוקרת יותר את השתילים במקום העשבים?
יהודית: לעולם לא תשכחו לי את זה? – הן זה היה רק פעם אחת. (היא רואה שכולם צוחקים) אה, אתם רוצים למתוח אותי? טוב, כרצונכם. או, כמה אני רעבה!…
מרים: יהודית, שכחתי להגיד לך…
יהודית: מה יש?
מרים: יש לך מכתב.
יהודית (מפסיקה לאכול): מחוץ־לארץ?
מרים: כן.
יהודית: ורק עכשיו אתם אומרים? (קופצת מהשולחן ורצה לתיבת־המכתבים התלויה על הקיר. מוציאה משם מכתב.) זה מהבית! (מהססת לפתוח) אני מפחדת לפתוח. מרים, אינני יכולה לפתוח, אני כל־כך מפחדת.
מרים (מתקרבת אליה, מחבקת אותה): טיפשונת, מה יש לפחד? הלא כל־כך חיכית למכתב.
יהודית: ובכל זאת לפני כל מכתב אני כל־כך חרדה, שמא קרה דבר־מה בבית. אבל זאת שטות. (פותחת את המכתב. עומדת בצד, נשענת לשולחן וקוראת, תחילה במתיחות ואחר־כך היא כבר מחייכת, מתיישבת לאט ליד השולחן.) אה, אמא יקרה!
(הבחורים גומרים לאכול. אחד אחד הם עוזבים את חדר־האוכל.)
מרים: (ניגשת אל חוה): אל תשכחי לגשת אחר העבודה למחסן למדוד את החולצה. (היא מסתכלת ביהודית.)
יהודית: (מנגבת את העיניים. הדמעות זולגות מתוך קריאה.)
מרים: מה יש יהודית, את בוכה?! יהודית – (ניגשת אליה ומחבקת אותה) הקרה דבר בבית?
יהודית: לא, לא כלום, להיפך. אמא כל־כך נחמדה, כל־כך יקרה. היא כותבת שהיא שמחה שאני מרוצה ועליזה. לפי המכתב היא מתגאה בי. היא קוראת את המכתבים שלי בפני כל מי שבא אלינו הביתה. והיא מרגיעה אותי שלא אדאג להם, ושהם עוד יבואו לבקר אותי. אני יודעת שכל זה לא בדיוק כך – שזה מאוד קשה להם. אבל היא לא תכתוב על כך מעולם. אילו ידעה שדודה אלה כותבת לי: אמך נראית רע מאוד, אינה ישנה לילות רבים, אם מכתב מאחר לבוא וכדומה. היא רוצה, הדודה, שאחזור (מנגבת את העיניים, סוגרת את המכתב, ממשיכה לאכול) – די, את זאת ידעתי מראש. אין ברירה אחרת ואולי באמת יבואו פעם… (הפסקה)
מרים: הגידי, יהודית, בגלוי, האינך מתגעגעת הביתה?
יהודית: לשם מה את שואלת?
מרים: למה? כי לכאורה את נכנסת בלי כל קושי לחיים החדשים שלנו, כאילו היית פושטת מעיל ישן ולובשת חדש. המבינה את לְמה שאני מתכוונת? אף פעם לא הרגשת שבנפשך את עדיין שם? איך יכולת להינתק כל־כך מעולם שהיית בו 19 שנה? אינני יכולה להאמין שזה אמיתי, שאין מצבים שאת מתגעגעת לאותם הזמנים, לאותה הסביבה, לאנשים.
יהודית: רק לאנשים, וגם זה לא הרבה. אבא ואמא, מיספר קטן של קרובים, חברים טובים. הם לפעמים חסרים מאוד. אליהם אתגעגע לפעמים, אבל חוץ מזה לשום דבר.
מרים: לשום דבר? נדמה לי שאינך רוצה להיות גלויה אפילו לעצמך.
יהודית: את טועה. ואולי… (מהססת) דבר אחד בכל־זאת לפעמים… אבל זה דבר אחר לגמרי (אינה רוצה לדבר על כך) זה אינו שייך הנה.
מרים: ובכל זאת, הגידי.
יהודית: לא, לא כלום. – עליי ללכת, עוד מעט נגמרת ההפסקה, רוצה אני לסדר עוד את האוהל. (קמה, רוצה לצאת, נתקלת בצבי שנכנס).
צבי (מעכב את יהודית מלצאת): רגע, יהודית. אני צריך לדבר אתך. חיפשתיך בכל פינה, אבל לא תיארתי לי שאת עדיין בחדר־האוכל.
יהודית: מה אתה רוצה צבי? אין לי זמן.
צבי: היום הגיע מכתב ממרכז התנועה. רוצים לסדר במושבה חגיגה בתכנית אמנותית ומבקשים את השתתפותנו. אי־אפשר לסרב, כמובן. עליזה תדקלם, כבר דיברתי אתה. המקהלה גם היא יכולה להתכונן, אבל זה לא די. את צריכה לנגן.
יהודית (בתקיפות ומיד): לא, בשום אופן לא. זה לא בא בחשבון.
צבי: מה לך, יהודית. אני באמת סקרן לשמוע למה לא.
יהודית: למה לך סיבות? הן כבר קרוב לשנה שלא ניגנתי והאצבעות פשוט לא מצייתות כבר.
צבי: זה לא נכון. את מנגנת לפעמים, אם גם לא הרבה, ויפה מאוד.
יהודית (בלעג): יפה מאוד… והן לדבר כזה דרוש זמן, ולי אין אף רגע פנאי.
צבי: תירוץ חלש. יש עוד חודש ימים וסידור־העבודה ישחרר אותך במידה הדרושה. אין לך כל סיבה רצינית לסרב.
יהודית: אז בלי סיבה – לא.
צבי: יהודית, רוצה אני באמת לדעת, לא כחבר ועד התרבות, אלא כחבר טוב עוד מהבית: מה קרה לך? מה ההתנגדות הזאת? מה השינוי הזה אצלך?
יהודית (הקול התקיף משתנה למתחנן): הנח, צבי.
צבי: בשום אופן לא. רוצה אני לדעת כיצד זה את, האוהבת כל־כך לנגן, שהרגשת עצמך רע אם חלף יום בלי נגינה, שהיית כה מוכנה לנגן כל פעם שביקשו אותך, איך יכולת כך להשתנות.
יהודית: (שותקת זמן־מה, משחקת בכף שנשארה על השולחן. פתאום היא זוקפת את ראשה ומסתכלת בעיני צבי. בקול בטוח): אתה מחכה לתשובה?
צבי: בוודאי.
יהודית: הבה ואענה לך. בבואי הנה, חשבתי: אנגן אחרי העבודה. לאחר העבודה אהיה שוב אותה יהודית שטרן, שיש לה ראש ולב וידיים זריזות לנגינה. אחרי הניסיונות הראשונים הרגשתי: טעיתי. לא רציתי להודות בזה. לאחר יום עבודה בשמש, בגן, או במכבסה, לא יכולתי להתרכז בנגינה. והידיים… (מסתכלת בידיים) האפשר לנגן בידיים אשר כאלה?
(תוך כדי דיבור קמה, ניגשת לפינה אל הפסנתר שעליו מוטל כינורהּ. היא נשענת על הפסנתר ומלטפת את הכינור) בהתחלה לא הרביתי לחשוב על זאת. כל־כך הייתי נתונה לרשמים החדשים. רק כעבור כמה חודשים התחלתי להרגיש, שדבר־מה חסר לי, חסר מאוד. מרים שאלה אותי קודם, מה יחסר לי. לא רציתי לומר לה. לא תבין. אולי גם אתה לא תבין לי.
צבי: אני מבין יפה, יהודית, המשיכי!
יהודית: גם זמן לא היה לי. אבל יותר מזה: לא הייתה לי סבלנות להקדיש את השעות החופשיות לתרגילים לנגינה. חזרתי על דברים שלמדתי עוד בבית. נדהמתי כשהרגשתי כמה ירדתי, כמה שכחתי במשך זמן כה קצר. (הפסקה קצרה)
צבי: אני מבין יהודית, שזה כואב לך. אבל הנה יש לך הזדמנות; תוכלי שוב להתמסר קצת לנגינה, למה את דוחה אותה?
יהודית: וכי יש דבר כזה, צבי? “קצת” להתמסר? האינך מרגיש בעצמך את הסתירה בין שתי המלים? לא, זה לא כך. הן זה כמו לגבי העישון. מ־40 סיגריה לא יכולים לרדת ל־20. צריך להפסיק בבת אחת.
צבי: וכי רוצה את לומר בזה, שהחלטת להפסיק בכלל לנגן?
יהודית: כן. זה חודשיים, אולי, שלא ניגנתי. אני מנסה לטפל בדברים אחרים. אולי אצליח.
צבי: זאת בעינייך הצלחה? הלא אבסורד הוא מה שאת עושה. להשליך נכס יקר אשר רכשת במשך שנים רבות, לגזול ממך ומהחברה תענוג גדול. במקום להילחם בתנאים ובעצמך – לוותר כך עם הקושי הראשון? לא, יהודית. מן הנמנע הוא שתעמדי בזה.
יהודית: הרואה אתה, אולי, פתרון אחר? לשחק במלים רמות ידעתי גם אני – לפני זה. הגד לי אתה, איפוא, מה פתרון רואה אתה, במסגרת הקיבוץ. (היא מדגישה את המלים האחרונות.)
צבי: חשבתי, יהודית, שכבר הכרת אותי היטב ויודעת את שאין מינהגי לשחק במלים ריקות. אבל דעתי היא עלייך להילחם בעייפות, באדישות ובתנאים הקשים, כשם שכולנו נלחמים. האם נפסיק לקרוא וללמוד, כי לא פעם נרדמנו על־יד הספר? אמרנו להפוך את איש הספר לאיש העבודה. אבל לא חשבנו להשליך את הספר ולהיהפך לבהמות־עבודה. ואם רצונך יהיה עז, תמצא גם הקבוצה אפשרות לשחרר אותך לפעמים. והנה, הפעם, הזדמנות טובה לניסיון: התוכלי שוב להתרכז בנגינה? – כעת אינך כבר חדשה בעבודה. היא אינה מעייפת אותך כל־כך. אני מציכ לך לקבל את ההזמנה, להתכונן לנשף. והיה אם תצליחי, יוּכח כי אפשר להיות פועל ואמן כאחד. אם לא – הרי שצדקת את. התסכימי?
יהודית (שותקת.)
צבי: מה יש לך להפסיד? את מוכרחה לנסות!
יהודית: ואם לא אצליח בנשף?
צבי: אם תרגישי שאינך מוכנה, לא תנגני כמובן בנשף. לא גלל התכנית אני מפציר בך כל־כך. אני רוצה להוכיח לך, אני רוצה שתיווכחי את עצמך. את מסכימה?
יהודית (בשקט): טוב, אני יכולה לנסות. אבל אני יודעת מראש…
צבי: לא, יהודית…. את צריכה להתחיל בביטחון עצמי ולא בדעות קדומות. בואי, נבחר מתוך התווים מה שתנגני.
יהודית: לא עכשיו (הפעמון מצלצל) הנה, מצלצלים לעבודה. איפה הכובע שלי? (לוקחת את הכובע מהספסל) בגללך לא סידרתי עכשיו את החדר. נו, מילא, שיסדר פעם אריה או גבי. לא יזיק להם. (יוצאת בחיפזון)
צבי (נשאר על עומדו, מביט אחריה, מקפל לאט את המכתב אשר בידו, תוחבו לכיסו ויוצא לאט מחדר־האוכל.)
המסך
תמונה שלישית 🔗
המקום: חדר קטן בעומק הבמה. הריהוט: שולחן בפינה אחת, עליו זר פרחים. כמה כיסאות בלי סדר: שולחן קטן וראי. על אחד הכיסאות מונח כינור ותווים. שתי דלתות: אחת המשמשת לכניסה ואחת מפולשת לבמה. חלון לרחוב. על הבמה עליזה – בחורה כבת 20. לבושה חצאית כחולה וחולצה לבנה.
עליזה: (מתהלכת בחדר. בידיה ספר פתוח, אבל אינה מסתכלת בו. מדקלמת בחשאי קטעים משיר של ביאליק, בליווי תנועות פאתטיות. מתעכבת בפני הראי וממשיכה לדקלם. בוחנת את תנועותיה. חוזרת כמה פעמים על קטע אחד, עד שהיא מוצאת את הביטוי המספק. היא אינה מרגישה בצבי שנכנס.)
צבי (מסתכל בה ומחייך): מה זאת עליזה, חזרה ראשונה?
עליזה (נפנית אליו מהר, במבוכה): לא, לא, זאת אומרת, כן. אני חוזרת עוד פעם על השיר ורציתי לראות איך מתקבלות התנועות. הלא בקבוצה אין לנו אף ראי הגון.
צבי: אין דבר, ובלבד שתמשיכי. בעוד רבע שעה ייגמר הנאום. נדמה לי שלעולם לא. יש נואמים שעליהם חל חוק האינרציה. כשמתחיל זרם הדברים לא יפסיקוהו באופן טבעי בשום אופן. אבל אין דבר, לכל צרה בא הקץ. אחריו מנגנת יהודית, ואחריה יבוא תורך. המקהלה תופיע בסוף ההתעמלות של השיכבה הצעירה. היכן יהודית – האם לא ראית אותה?
עליזה: היא הייתה כאן. הנה הכינור שלה והתווים. אבל שוב יצאה. חשקה נפשה כנראה לשמוע את הנאומים. בחיי, לא הייתה לי כל סבלנות לשבת ולשמוע נאום רבע־שעה לפני ההופעה.
אריה (נכנס): נו, עליזה נרגשת? אין דבר, אם תשכחי, אלחש לך.
עליזה: תודה רבה. אני מוותרת על העזרה. אבל הניחו לי. תנו לי לחזור בשקט. אה, כאן אי־אפשר. מפריעים לי. (יוצאת מן החדר בכיוון לבמה. סוגרת את הדלת ברעש).
אריה (צוחק): הפרימדונה!
צבי: אולי ראית את יהודית?
אריה: היא עומדת מאחורי הבמה. שקטה וקרה כדג. אני מתפלא, זו הפעם הראשונה שהיא מנגנת בציבור לאחר הפסקה כה ארוכה.
צבי: נדמה לי שהשקט הזה לא אמיתי הוא. בעצם היא נרגשת מאוד.
אריה: ייתכן. אבל אין לה מה לפחד.
צבי: היא כישרונית מאוד.
יהודית (נכנסת. לבושה חצאית כחולה וחולצה לבנה. משפשפת ידיה זו בזו): עוד מעט הוא גומר. על כל פנים יש סיכויים. (ניגשת אל הכינור ומוציאה אותו)
אריה: הקשבת יפה לנואם?
יהודית (מחייכת): בדיוק נמרץ לא הייתי מקבלת עליי לחזור על מה שדיבר. סוף־סוף אחרי שנה להופיע מחדש באולם… אני בטוחה שאנחל תבוסה. אבל מה לעשות? זו לא רק בושה שלי, אלא גם של כל הקיבוץ ובמיוחד שלך, צבי. הוא לא נתן לי כל הזמן מנוח, אבל עוד אתמול התריתי שלא כדאי לנסות…
צבי: די לך, יהודית, אולי יספיק. אני מתחיל לחשוד בך שאת חוזרת על הפזמון הזה בכדי שיתנגדו לך. את עצמך יודעת, שהנך מוכנה כראוי. לשם מה המישחק הזה?
קול מבחוץ: יהודית, יהודית שטרן.
יהודית: הנה קוראים לי. אוי חבר’ה, תראו… ובינתיים (לוקחת את הכינור, מסדרת את שערותיה לפני הראי, מחייכת לצבי אשר עושה לב סימן של עידוד. יוצאת).
צבי: (מביט אחריה בלי מלים.)
אריה: די צבי, די. לאן אתה מביט. היא יצאה כבר.
צבי: מה יש? מה אתה רוצה ממני?
אריה: אני? לא כלום. עליי רק למסור לוועדת־הדירות שיפנו עבורכם חדר משפחה, בקרוב.
צבי: מנין לך שטויות אלו?
אריה: וכי מה שטות בזה? יהודית בחורה נחמדה ולגור עמה בחדר משפחה כדאי בהחלט. אפילו עם פרימוס.2 אוי, צבי, צבי, הרי אתה נמתח כמו הגומי הטוב ביותר!
צבי: די. הפסק. אני רוצה להקשיב לנגינה. בוא. (שני נערים, בני 15־14 נכנסים, לבושים בתלבושת התעמלות)
נער א': עוד תראה, הוא ישאלני מחר.
נער ב': מדוע אתה חושב כך?
נער א': בכלל המקרה היום הוא ציווה עליי לצאת מהכיתה.
נער ב': למה?
נער א': מה חשוב למה? – כי הוא טיפש. אני כמובן לא יצאתי. אז אמר אליי: צא מיד מן הכיתה. ולא – אצא אני.
נער ב': יצאת?
נער א': אמרתי לו: אדוני המורה יכול לצאת (שניהם צוחקים). אני בטוח שהוא יסדר אתי מחר חשבון. מה איכפת לי, אבל היכן היתר? כנראה שלא כאן מתאספים.
עליזה: (נכנסת, הספר בידה).
נער ב': אינך יודעת, במקרה, איפה מתאספים המשתתפים בהתעמלות?
עליזה: ראיתי אחדים מהם מאחורי הבמה.
נער ב': בוא, יוסקה, בוא ונחפש אותם. עוד מעט יתחיל הדבר.
עליזה: עוד יש לכם זמן. עכשיו מנגנת יהודית. אחר־כך אדקלם אני. וגם המקהלה תורהּ לפניכם.
נער א': איזו יהודית? מה היא מנגנת?
עליזה: יהודית שטרן. מהקבוצה שלנו. היא מנגנת את… לכו לאולם לשמוע אותה.
נער ב': כדאי לשמוע אותה? היא יודעת משהו?
עליזה: לכו לשמוע, זה לא יזיק לכם וכאן אתם מפריעים לי. עוד מעט עליי לדקלם ויש לי שיר קשה מאוד. צאו!
נער ב': בוא, יוסקה, נעזוב אותה, פן תנחל עוד מפלה הערב. (יוצאים).
עליזה: (נשארת רגע לבדה וממשיכה לדקלם את השיר. מסתכלת בעצבנות על השולחן.)
יהודה (נכנס בחיפזון): שלום עליזה. הראית את צבי?
עליזה: כרגע לא. לפני זמן־מה היו כאן בחדר. מה יש?
יהודה: אפשר להשתגע. אני איני יכול להופיע כך עם המקהלה. בת־שבע חולה פתאום, אליעזר מוכרח לנסוע בעניין דחוף, חנה צרודה, אני לא מוכן לעמוד על הבמה עם חמישה אנשים ולנצח לקירות.
עליזה: אל תגזים. לא נורא. לא חמישה, כי אם חמישה־עשר.
יהודה: חמישה־עשר היו בהתחלת החזרות. בינתיים פחת מספר החברים. בקיצור, אני מוכרח לדבר עם צבי.
עליזה: הנח לצבי. הוא רוצה לשמוע את יהודית ובין כך וכך קצרה ידו מהושיע.
יהודה: הוא יכול לבטל את ההופעה שלנו.
עליזה: אני בטוחה שלא יסכים.
יהודה: ומה עם יהודית? היא תוכל להשתתף?
עליזה: למה לא? היא מסיימת את הנגינה. אין כל עיכוב. אבל הרפה ממני, יהודה. אני מוכרחה לחזור על השיר שלי. יהודית גומרת מיד ואני באה אחריה.
יהודה: צבי שם? (מצביע על הדלת המובילה אל אחורי הבמה).
עליזה: תן לו לשמוע אותה בשקט. עוד מעט ותגמור. חכה למטה.
יהודה: אבל אמרי לו שאני מחכה.
עליזה: טוב טוב. לֵך, לך כבר. (מתחילה לחזור בקדחתנות ועצבנות. כעבור זמן־מה נשמע קול צחוקה של יהודית מאחורי הדלת.)
יהודית (נכנסת יחד עם צבי, הכינור ביד, שמחה ועליזה): אתה חושב ברצינות?
צבי: אני בטוח בהחלט. האם לא הרגשת איזה שקט היה בזמן שניגנת? ולבסוף, מחיאת־הכפיים הייתה הרבה יותר מאדיבות סתם.
יהודית: אבל באַלֶגרו, באמצע, כמו שאמרתי?…
צבי: ברצינות הכי גמורה, לא הרגשתי שום דבר. והקהל בוודאי שלא הרגיש.
עליזה: לפי שאני שומעת – הצלחה גמורה.
יהודית: זה מופרז במקצת.
צבי: אין מה להתבייש, יהודית. (צוחק.)
עליזה: טוב לך, שהתפטרת. יהודה מחכה לך למטה, צבי.
קול מאחורי הבמה: עליזה. איפה עליזה?
עליזה: אני באה, אני באה. אוי, חברה. הלב שלי דופק בגרון ולא אוכל להוציא הגה מהפה (רצה כלפי הדלת, כמעט שנופלת).
יהודית (מחייכת): היא קצת נרגשת. אבל אני מבינה אותה. הרגשה כל־כך מוזרה היא לעמוד בפני קהל ולדעת שכולם מחכים ממך לדבָר, כאילו שואלים אותך כולם ואתה חייב לענות. תחילה נדמה היה לי שלא אוכל להרים את היד ולהתחיל לנגן. אחר־כך עצמתי את העיניים ולא הרגשתי בקהל. ניגנתי לעצמי (בדברה היא מכניסה את הכינור לנרתיקו) אבל עכשיו די. די לי במוזיקה. חוזרים לחיי יום־יום; בגן אין כעת עבודה, אעבוד איפוא במכבסה כחודש ימים.
צבי: יהודית, השכחת מה שהוסכם בינינו? כמובן שאת תמשיכי בעבודתך, אבל אמרנו שאם תצליחי בקונצרט, הוכחה היא שאפשר לצרף שניהם יחד: עבודה ונגינה.
יהודית: אולי אמרנו כך. אבל כעת אני מרגישה עוד יותר שקיימת רק ברירה אחת. או עבודה מלאה בלי הפסקות למען הנגינה, או התמכרות שלמה לנגינה. את הזמן אני יכולה לחלק – את המחשבות לא. אבל נניח לזה עכשיו. יהודה מחכה לך. גם אני אבוא מיד.
צבי: טוב, אלך. אבל בזה לא סיימנו את הפרשה.
יהודית: מאין לך סבלנות זו אליי, צבי?
צבי: (יוצא מבלי לענות.)
יהודית (נשארה לבדה, מתחילה להסתרק לפני הראי. דפיקה קלה בדלת. היא עונה כשהמסרק ביד): יבוא!
אדון כרמי (איש כבן ארבעים, בלבוש עירוני): שלום!
יהודית (בתימהון): שלום.
כרמי: ראשית כול, עליי לברכך על הצלחתך היום.
יהודית: תודה, אבל סלח לי, איני זוכרת מאין אנו מכירים.
כרמי: אין זה פלא, היות שאנחנו לא מכירים זה את זו. אני יוסף כרמי. מורה לנגינה בתל־אביב. במקרה הזדמנתי היום לנשף ושמעתי אותך מנגנת. רוצה אני לשוחח עמך.
יהודית: בבקשה.
כרמי: (מתיישב על־יד השולחן הקטן. מניח את כובעו על השולחן.)
יהודית: (נשענת על דופן כיסא, מולו.)
כרמי: הגידי לי, כמה זמן את מנגנת?
יהודית: התחלתי ללמוד עוד לפני שמונה שנים.
כרמי: אצל מי?
יהודית: עוד בחוץ־לארץ.
כרמי (חוזר): עוד בחוץ־לארץ. כמה זמן את בארץ?
יהודית: שנתיים.
כרמי: אצל מי את לומדת כאן? היש מורה לנגינה במושבה?
יהודית: כעת אינני לומדת בכלל.
כרמי: מה זאת אומרת? ההפסקת ללמוד?
יהודית: כן.
כרמי: מה, הייתכן? אמנם את מנגנת יפה, אבל הטכניקה שלך עוד די לקויה ובכלל עדיין לא הגיעה לדרגה שאת רשאית להפסיק את הלימודים.
יהודית (מחייכת): אין אתה צריך להסביר לי זאת. אני יודעת יפה מה חסר לי. אבל אין לי אפשרות להמשיך.
כרמי: מה פירוש אין אפשרות? האין לך זמן? האין לך כסף? מורה? או רצון אין לך? מה חסר?
יהודית: הכול כאחד. הלא בוודאי יודע אתה. אני חברת קיבוץ, ולפי…
כרמי: (מפסיק אותה): מה, את בקיבוץ? חשבתי שאת כאן במושבה.
יהודית: לא. בפלוגה צעירה, סמוכה למושבה. נדמה לי שהסברה זו מספיקה היא. אם אתה מכיר במקצת תנאי־חיים בקיבוץ צעיר, תבין שאין כל אפשרות להתמכר לכל אמנות שהיא, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת האמצעים.
כרמי (שותק זמן־מה, אחר־כך אומר לאט, כממשיך מחשבתו): זה לא טוב. מקומך לא בקיבוץ. זה לא טוב.
יהודית: סלח. זה קצת מוזר. אתה מכיר אותי חמישה רגעים. שמעת אותי מנגנת ואתה פוסק: מקומך אל בקיבוץ. מבחינת לימוד הנגינה אולי צדקת. אבל הן יש אלף בחינות אחרות בעד היותי בקיבוץ.
כרמי: כמובן, אני מדבר רק מבחינת הנגינה. אבל לאחר ששמעתי אותך מנגנת אינני מתאר לי שקל לך לוותר על כך. אינני מכיר היטב את הקיבוץ. ייתכן שהוא טוב לאדם החלש, אשר לא יכול בעצמו לעמוד בקשיי החיים. אבל לאדם עצמאי, ובמיוחד לאמן?!
יהודית (בהתרגשות): אמרת שאינך מכיר את הקיבוץ. בבקשה איפוא אל תחרוץ משפטך עליו.
כרמי: את צודקת. נניח לשאלת הקיבוץ. אבל מה שאכיר ואדע: זהו האמן וזאת הנגינה. ואני יודע, שאיש שחונן בכישרון חייב לפתח אותו לטובתו ולטובת החברה כולה. ואם לא יעשה כזאת יסבול מזה כל ימי חייו. זאת יכולה את להאמין לאדם בעל־נסיון.
יהודית (לאחר שתיקה): את הנימוקים האלה מכירה גם אני. אבל אינני חושבת שאני בעלת־כישרון במידה כזו.
כרמי: אין ערך לענוותנות. את יודעת שאת בעלת־כישרון.
יהודית: והעיקר, אני לא מוכנה לעזוב את הקיבוץ. כל שאיפותיי לארץ, לעלייה, היו קשורות בקיבוץ. ואם אעזוב את חיי הקיבוץ ואת העבודה לא אמצא גם ערך להיותי בארץ.
כרמי: את מפריזה. עודך צעירה למדי ואין את רואה את המציאות. אבל אינני רוצה לשכנע אותך. חשבי בעצמך על הדבר. יש לי הצעה, הניתנת להגשמה, אפילו בתנאים שלך. בקשי שנת־חופש ללימודים. בואי לבית־הספר שלי בתל־אביב. אני אשיג עבורך סטיפנדיום.3 תוכלי גם לתת שיעורים או נמצא לך איזו עבודה. זאת נראה כבר שם. על כל פנים נחפש בסיס לקיום. מובן, שעליי עוד לברר את כל זה בתל־אביב. אבל אני מקווה שאפשרי הדבר.
יהודית: הסבור הנך ששנת־לימוד אחת פותרת את השאלה?
כרמי (מחייך): לעת־עתה שנה. אחר־כך אפשר לברר מחדש. אם תרצי לחזור לקיבוץ, הרי שגם שנה זו תהיה לך למועיל. למדת עוד שנה. ואם תרצי להמשיך – תימצא האפשרות. מה דעתך?
יהודית: באמת איני יכולה לענות. עליי לחשוב על כך בצורה רצינית, לשאול את דעת החברה.
כרמי: היודעת את מה? בית־הספר שלי מתחיל באוקטובר. לפנייך עוד חודש וחצי. בררי במשך החודש והודיעי לי על החלטתך. הנה כתובתי: (מוציא מהתיק כרטיס) אני רוצה שתחשבי יפה על הדבר, לטובתך. אני חוזר ומדגיש: כדאי לך ללמוד בהחלט.
יהודית (מסתכלת בכרטיס): תודה. אחשוב.
כרמי (קם ממקומו): ובכן, להתראות בתל־אביב? ואל תשלי את עצמך באומרך: לא עכשיו. פעם אחרת. אין פעם אחרת. ספק אם זו תזדמן לך. ויותר מזה: כעבור שנים לא תוכלי להמשיך כבר. הידיים לא יצייתו לך. זאת עליי לומר לך.
יהודית: אינני יודעת, אבל על כל פנים תודה רבה לך.
כרמי: אני בעצמי מעוניין בכך. אפילו יותר ממך. שלום. (יוצא.)
יהודית: שלום. (יושבת אל השולחן, מסתכלת בפתקה. אינה מרגישה בצבי שנכנס.)
צבי (עומד בפתח מסתכל בה): יהודית!
יהודית (אינה שומעת. ממשיכה להסתכל בפתקה, מפוזרת.)
צבי (ניגש אליה): מה את קוראת, יהודית?
יהודית (מבחינה בו פתאום): מה אתה עושה כאן, צבי?
צבי: לחינם חיכיתי שתרדי. באתי לקחת אותך. מי יצא מכאן כרגע?
יהודית (במבוכה): כלום. אחד מהקהל.
צבי: מה רצה ממך?
יהודית: הוא מורה לנגינה. בא לברך אותי. נגינתי מצאה חן בעיניו.
צבי: בוודאי חשקה נפשו בתלמיד חדש. האם ידע שאת חברת קיבוץ?
יהודית: אמרתי לו.
צבי: זה הכזיב אותו, מה?
יהודית: הוא מציע לי ללמוד אצלו שנה, בתל־אביב. הוא מוכן לדאוג לי לסטיפנדיום.
צבי: מה, הוא מכיר שלך?
יהודית (ברוגז): למה מכיר? אמרתי לך שהוא מורה, הוא רוצה ללמד אותי, כי לדעתו יש לי כישרון.
צבי: ומה ענית אַת?
יהודית (לאחר הפסקה): לא עניתי לו דבר.
צבי: לא אמרת לו ברורות – לא?
יהודית: למה?
צבי (בהשתאות): האם היית מוכנה לעזוב את הקבוצה?
יהודית: הלא המדובר הוא רק בחופש לשנה.
צבי (בקרירות): מה את מתכוונת לעשות?
יהודית (מחרישה. משחקת בכרטיס, בתיק הכינור. אינה מביטה לעברו של צבי. מרימה את הראש בתנועה פתאומית. מסתכלת בעיניו ובביטחון): אני אביא את השאלה לפני האסיפה הכללית.
צבי (כמו לפני זה): עשי כרצונך. בואי. (יוצא בפסיעות מהירות. היא לאט אחריו.)
המסך
תמונה רביעית 🔗
המקום: חדר־האוכל בקבוצה, כמו בתמונה ב'. לאחר ארוחת־הערב. בחדר־האוכל יושבים כעשרה חברים. במשך הזמן מתווספים עוד, מפעם בפעם, עד שמספרם מגיע ל־25־20. ליד שולחן אחד יושבים אסתר וראובן עם לוח סידור־העבודה. בין החברים – עליזה, אריה, אליעזר.
עליזה (ניגשת אל סידור העבודה): אסתר, איפה אני עובדת מחר?
אסתר: במטבח. משמרת ראשונה.
עליזה: שוב סידרת אותי. הלא אמרתי לך שאינני רוצה יותר במטבח. באמת, זה לא נכון ממך.
אסתר: הפסיקי, עליזה, אין לי ברירה אחרת. עדינה חולה. (ממשיכה להסתכל בלוח העבודה.)
עליזה: תמיד אני, דווקא אני. (ניגשת לקבוצת חברים שעומדת בצד).
אורי: הורידי כבר את הכלים, חוה, עליי לסדר את חדר־האוכל לאסיפה.
אליעזר: מה פתאום הערב אסיפה?
אורי: לא קראתם בלוח המודעות?
אריה: מה הם הסעיפים?
אורי (מקרב שולחן לשולחן, ומתקבל שולחן ארוך. מקים מהספסל אנשים): קומו, חבר’ה, לרגע.
אריה: הגד, מה תוכן האסיפה. אני רוצה לדעת אם כדאי ללכת לישון.
אורי: יש כמה סעיפים. חופש ליהודית, הצאן, שאלות עבודה.
אליעזר: איזה חופש של יהודית?
אורי: תשמע באסיפה. אלך ואצלצל. כבר יותר משמונה וחצי (יוצא).
בחור א' (ניגש אל הסידור): ראובן, אתה יודע שיש לי “אצבע”.
ראובן: אשריך שיש לך אצבע. רע היה לולא הייתה. (מבחוץ עולים צלילי הפעמון.)
בחור א': כשאינך רוצה להבין, מיתמם אתה. אצבע חולה יש לי. הלקחת את זה בחשבון?
ראובן (מסתכל בסידור): התוכל לעבוד בגן עם הבהמות?
בחור א': אני חושב שכן.
ראובן (מחליף טבלאות בלוח הסידור): טוב, בסדר.
(במשך הזמן נכנסים חברים, אחד־אחד וקבוצות. ביניהם גם אורי. האנשים מתיישבים ליד השולחנות, מהם נשענים ליד הקיר. ניגשים לראות את “הסידור”, מסתובבים. בין האחרונים נכנסים גם צבי, ולחוד יהודית ומרים.
יהודית ומרים יושבות מיד ליד השולחן. יהודית מתוחה מאוד. מרים מתאמצת להרגיע את רוחה. יהודית מגיבה בקצרה. את תוכן השיחה ביניהן אין שומעים ברעש הכללי).
אורי (עומד בראש השולחן): אני מבקש שקט, חברים. נתחיל באסיפה. (הרעש נחלש, אבל לא נפסק) אני מבקש שקט. (דופק על השולחן) לא נוכל להתחיל בדיון עד שלא יהיה שקט. (החברה משתתקת לאט, האנשים מתיישבים, אורי מוסר את ספר הפרוטוקולים ליהודה) יהודה, כתוב פרוטוקול. (יהודה לוקח את הספר באנחה עמוקה).
יהודה: שוב אני!
אורי (מוציא פנקס): הערב נדון בשלושה עניינים: א. חופש ליהודית. ב. רכישת צאן. ג. ענייני עבודה. נתחיל בסעיף הראשון. יהודית. אולי תציגי אַת בעצמך את עניינך.
יהודית: אין לי בעצם הרבה מה להגיד. לרוב החברה ידוע כי ניגנתי בכינור לפני בואי לארץ. התמסרתי לזה שם במיוחד. לאחר שהתחלתי להיכנס לחיי עבודה, נוכחתי שאין תנאים להמשיך בנגינה ואמרתי לוותר עליה. בכל־זאת הסכמתי להשתתף בנשף התנועה. הסיבות אינן חשובות. שם שמע אותי מורה אחד מתל־אביב, כרמי שמו, ניגש אליי והתעניין בלימודיי, וכששמע שהפסקתי בכלל את לימודי הנגינה, הציע לי לבוא לשנה לתל־אביב להמשיך בלימודים, כי לדעתו אני מוכשרה לכך. אין לדחות את היציאה, כי כעבור זמן זה יהיה כבר מאוחר. השיקול גם בשבילי היה קשה. קשה לי לעזוב את הקבוצה לשנה, אבל החלטתי בכל־זאת לבקש את החופש, כי אני מרגישה עד כמה שנה זו יכולה להוסיף לי. ואולי לא לי בלבד, כי אם לכולנו. הוצאות לא תהיינה לקבוצה, כי המורה הבטיח להשיג עזרה ועבודה. אני יודעת שיש הרבה נימוקים נגד יציאתי אבל… בעצם אין לי מה לומר יותר. דונו אתם (מפסיקה ומסתכלת בשולחן, אינה מרימה את עיניה פרט, בחטיפה, לצבי).
אורי (לאחר שתיקה): מי רוצה לדבר בעניין זה?
אליעזר (מרים את היד.)
אורי: אליעזר, דבֵּר.
אליעזר: יש לגשת לשאלה בזהירות רבה. יהודית מבקשת חופש לשנה. הדבר מחייב שיקול רב. להינתק מהחברה דווקא בתקופה חשובה שאנו עומדים בה, לפני ההתיישבות, ולחיות בתל־אביב, בהווי אחר… אבל לא זה בלבד. נניח שעל כל אלה תוכל יהודית להתגבר. אבל מה יהיה כעבור שנה? היא תרצה להמשיך בנגינה, ולא תרצה לחזור לקבוצה. במידה שאנחנו שולחים אנשים להכשרה, הרי זו צריכה להיות הכשרה מקצועית, כי אנחנו זקוקים כעת לפועלים ולא לאמנים. בכישרונותיה של יהודית אינני מטיל ספק, אבל את יציאתה לחופש יש לראות כיציאה מהקיבוץ, ולכך אני מתנגד בכל תוקף.
אורי: עליזה, בבקשה.
עליזה: אני רוצה להגיד, יותר נכון לשאול, למה דווקא יהודית? אם יהודית צריכה לנסוע להשתלמות בנגינה, הרי יש בקבוצה עוד אנשים מוכשרים, לאו־דווקא בנגינה, אבל בשטחים אמנותיים אחרים. (חיוך על פני כול). כן, אין מה לצחוק. אותם האנשים יכולים לקום מחר ולבקש חופש לשנה ויותר, והקבוצה לא תוכל לסרב, כי הן יהודית קיבלה חופש. ויהודית נמצאת רק שנה אחת בקבוצה, ומי יערוב איך ישפיע עליה חופש כה ממושך. אני מבינה יפה מאוד לנפשה של יהודית (שוב צחוק) אבל היא יכולה להמשיך לנגן בקיבוץ, ואינה צריכה בגלל זה לנסוע. אני מתנגדת לנסיעתה.
מרים ויהודה (מרימים יחד את היד.)
אורי: מרים!
מרים: נדמה לי, שהגישה של עליזה בכלל אינה נכונה. נכון שיש מיספר חברים בעלי נטייה לאמנות זו או אחרת, אבל יש להבדיל בינם ובין כישרון ממש, וכל מקרה יש לדון לכשעצמו. אני מכירה טוב את יהודית, בכדי שאדע, שאם החליטה לבוא בבקשה זאת לאסיפה, התלבטה כבר הרבה. אני גם יודעת מה קשה היה לה הוויתור של השנה האחרונה, אם כי לא דיברה על זה. נכון הדבר שאנחנו שואפים להיות פועלים, אבל אין זאת אומרת שאסור לתת לכישרון המתגלה בתוכנו להתפתח. יש להתחשב עם כל פרט. ואפילו אם יהודית אינה בעלת כישרון כפי שמעריכים אותה – עצם ההרגשה שזוהי ההזדמנות היחידה והאחרונה ללימודים מחייבת אותנו לעזור לה להגשים את רצונה. מוזר לי מאוד לשמוע חברים שמרשים לעצמם לומר באסיפה, שיהודית לא תחזור כעבור שנה. מי שמכיר את יהודית ואת יחסה לקיבוץ לא יפקפק בדבר זה, והעובדה שהיא העמידה את השאלה לדיון באסיפה מעידה שרצונה להמשיך אתנו. אני חושבת שזאת תהיה תעודת עוני וצרות־עין לקבוצה אם היא לא תאשר את חופשתה. (רעש בין החברים.)
אורי: שקט. אל תתרגשי מרים. האסיפה רשאית להחליט כך או אחרת, ואת אינך צריכה לגנות מראש החלטה, אשר היא למורת־רוחך. יהודה, ביקשת רשות הדיבור.
יהודה: כן. לדעתי הגישה לשאלה אינה נכונה. יש כאן שאלה יסודית, פרינציפיונית. באנו לארץ להיות פועלים. ידענו שקשה הדבר, שהוא כרוך בוויתורים, שאינו מזדהה תמיד עם הנטיות והחינוך שלנו, אבל צריך להתגבר על הקשיים. אני חושב למיותר לחזור על הסיסמאות של: עם בריא, עבודה גואלת. אנחנו יודעים כבר מה זאת עבודה וזוכרים עוד מהי גולה, ויודעים את הקשה וגם את היפה בדרכנו. ומטרתנו בעתיד היא כמובן חברה מגוונת, בעלת יכולת בעבודה ובתרבות כאחד. אבל הדרך לכך היא קודם־כול: עבודה, התיישבות, משק. החבר אשר סר מהדרך הזאת, ויהא בלל הסיבות הכי נעלות, אינו הולך בדרכנו ואנו לא יכולים לברך על עזיבתו. יש כאן התנגשות קשה בין החברה והפרט. החברה שלנו עוד לא הגיעה לכך, שתוכל לאפשר לחבר להתמסר לערכים אחרים, מחוץ לערך העבודה ובניין המשק. אולי נגיע גם לזה בעוד 10, ואולי בעוד 20 שנה. אבל האיש בתוכנו אינו יכול לחכות עשרים שנה. הוא חי את היום. בשבילי ברור הדבר, דרכנו היא כיום אחת: עבודה בכל מחיר, ולוּ גם מתוך ויתורים אישיים קשים. ומי שאינו מסוגל ללכת אתנו בדרך הזאת – אינו חבר הקיבוץ. ואיני רואה כל הבדל בזה שבמקרה של יהודית מדובר על שנה. אגב, אני חושב שזה יכול באמת להימשך רק שנה. אבל אין זה חשוב. אם יהודית אינה מרגישה אפשרות לוותר על ההשתלמות בנגינה, היא יכולה להיות חברה טובה לכולנו במובן אישי – אבל לא חברת הקבוצה בדרכה היום.
אורי: גמרת?
יהודה: כן. (שקט ממושך.)
אריה: לא צריך להעמיד דברים בצורה יותר מדי דוֹגמטית. נכון, כולנו רוצים להיות פועלים. אבל אין לנו אמת־מידה אחת לכולם. ויהודית4 תהיה כנרית יותר טובה מאשר פועלת. אין כוונתי להעליב, חס וחלילה. ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו שתהיה בתוכנו גם כזאת. מתל־אביב אינני ירא. היא תחזור אלינו, ועוד איך – היא תרוץ הביתה. במיוחד אם נעלה לגליל. ואחר־כך נראה, מה הלאה: כינור או מעדר. לדעתי אפשר להרשות לה את שנת החופש. למה לא? באמת, למה לא?
יהודה: לא שמעת עדיין למה לא?
אריה: אינני חושב שזאת היא סיבה.
יהודה: אתה חושב? זה עוד לא די לך?
אריה: לי על כל פנים.
אורי: אין זמן עכשיו לדוח־שיח. מי רוצה להוסיף?
אסתר: אני רוצה רק לציין משהו כחברה בסידור־העבודה. מצבנו קשה מאוד. המחסור בבחורות גדול ומבחינת ה“סידור” אין אפשרות לתת חופש ממושך לחברים. כמובן שזה לא יכול להיות גורם מכריע כאן. אבל רוצה אני שהחברים ידעו על כך.
אורי: צבי, אולי רוצה אתה להגיד משהו?
צבי: לא.
אורי: אני עוד אחווה בקיצור את דעתי וניגש להצבעה. אני מבין את הנימוקים של יהודה, והם נימוקים רציניים. כחברה סוציאליסטית רוצים אנו לטפח בתוכנו אמנות. כמגשימים־חלוצים עוד אין ביכולתנו לעשות זאת. קצרה לפי שעה ידנו. ואף־על־פי־כן דעתי היא שעלינו להסכים לכך, לטובת החבר עצמו ולטובת החברה כולה. ואשר לפיקפוקים: מה יהיה כעבור שנה? – נראה כעבור שנה. למה להיכנס להשערות ללא יסוד? כעבור שנה תחזור יהודית ונוכל לדבר על מקומה בתוכנו. וגם היא תדע למצוא יותר סיפוק בינינו. אני מציע לאפשר לה את החופש. היש עוד מי שרוצה להוסיף? (שקט. קולות: לא. נצביע) אם כן, ניגש להצבעה. מי בעד מתן חופש ליהודית לשנה, לשם השתלמות בנגינה, ירים יד.
(מרים אריה, דוב ועוד חמישה חברים מרימים ידיהם.)
דב (סופר): אחת, שתיים, שלוש… שמונה. להוריד.
אורי: מי נגד חופש ליהודית – ירים את היד.
(יהודה, אליעזר, עליזה ועוד שמונה חברים מרימים ידיהם.)
אורי (סופר): אחת, שתיים שלוש… 11. להוריד. (צבי, אסתר ועוד מיספר חברים נמנעים מהצביע) התוצאה – 11 קולות נגד לעומת 8 בעד החופש ליהודית (רעש מסביב ליהודית, לחיצות־יד, שאלות. חבר אחד ניגש למכונת הלחם, פורס פרוסה, שני ניגש אל ראובן מסדר־העבודה).
אורי: שקט. חברים, שקט, אנחנו ממשיכים בדיונים. הסעיף השני: שאלת הצאן. אליעזר, אולי תציג את השאלה.
אליעזר (קם ממקומו): חברים, כידוע לכם אנו עומדים בזמן הקרוב לרכוש צאן.
בדבְּרו יורד המסך
תמונה חמישית 🔗
המקום: חדר־שינה בקיבוץ צעיר. ארבע מיטות בכיסויי־שק. שולחן פשוט וצנצנת פרחים עליו. על החלון וילון עשוי שק, איצטבה לספרים וארון קרשים מכוסה וילון שק. על הקיר כמה רפרודוקציות של ואן־גוך. בחדר: יהודית, מרים. השעה שש לפנות ערב. במשך הזמן עוטפת את החדר אפלולית שהולכת וגוברת.
יהודית (אורזת מזוודה על המיטה.)
מרים (יושבת על המיטה השניה): מתי נפתח בית־הספר שלך?
יהודית: באחד באוקטובר. אבל כרמי מייעץ לבוא שבוע לפני זה, בכדי שנוכל לעשות את כל הסידורים.
מרים: מחר את כבר נוסעת?
יהודית: כנראה. (שקט.)
מרים: אחרי הכול, חבל, חבל מאוד…
יהודית (שותקת)
מרים: יודעת אני שגם לך קשה.
יהודית: מה זאת אומרת “גם לי”. רק לי קשה.
מרים: חבל שלא נתנו לך את החופש כמו שביקשת.
יהודית: הם צודקים.
מרים: את אומרת שהם צודקים?
יהודית: אני נוטה להאמין כך. כי באמת, מה יהיה כעבור שנה. שוב הייתי עומדת לפני אותה בעיה. כך זה פתרון סופי. (בקולה ניכרת עייפות וגם אדישות. היא מכניסה למזוודה חולצה מגוהצת, למעלה מזה מעיל.)
מרים: איך את אורזת? – הן תקמטי את הכול.
יהודית: הניחי. זה לא חשוב.
מרים: הכבר כתבת הביתה?
יהודית: עוד לא. אינני יכולה. (מתיישבת על המיטה) לא, באמת אינני יכולה. (שקט)
מרים (מתיישבת על־ידה): יהודית, את הורסת את עצמך בהתלבטויות האלה. אם החלטת כעת לצאת ללמוד, עשי זאת בלב שלם ואחר־כך – שובי אלינו.
יהודית: מי יודע? אם אעזוב עכשיו בניגוד להחלטת הקבוצה, ברור לי, שלא אוכל לחזור.
אריה (נכנס בבגדי עבודה, ניגש ישר לקחת את כלי הרחצה): שלום! (רואה פתאום את יהודית אורזת. נדהם): מה זה, יהודית, את אורזת?
יהודית: מה אתה שואל. האינך רואה?
אריה: את נוסעת לשנה? הלא האסיפה…
יהודית: אני נוסעת נגד החלטת האסיפה.
אריה: אם כך למה שאלת את דעת האסיפה?
מרים: הנח לה, אריה, די קשה לה גם בלי זה.
אריה: אסור לך לעזוב, יהודית, את איש הקיבוץ. את מוכרחה לחזור – או להישאר בכלל. לא תוכלי לחיות בתל־אביב, גם אם תרצי. (לוקח את כלי הרחצה ויוצא מהחדר, מיד חוזר) את יכולה לנסוע, אולי את גם צריכה לנסוע, אבל תחזרי. זה ברור לי. (יוצא)
יהודית: כולם כה בטוחים שאחזור. אני מפחדת שלא אוכל. הרי זה כאילו את נוסעת בעגלה, ורואה פרחים בצדי הדרך. את קופצת מהעגלה לקטוף פרחים והעגלה נוסעת הלאה, הלאה. אחר־כך קשה להשיג את העגלה.
מרים: משיגים אותה באחת התחנות.
יהודית: העגלה שלנו תתקדם בינתיים מהר. אולי תעלו להתיישבות. תעברו את הקשיים הראשונים. קשה יהיה להשיג אתכם. (קמה מהמיטה, ניגשת לארון) אני מוכרחה לגמור כבר עם האריזה הזאת.
עליזה (נכנסת): יהודית, את מוכרחה לתת לי משהו לקרוא (מרגישה פתאום במזוודה) יהודית, מה זה, אורזת?
יהודית: כן.
עליזה: אבל איך אפשר – הן האסיפה לא אישרה את החופש שלך? מה, המזכירות בכל־זאת הסכימה?
יהודית: המזכירות אינה יכולה לשנות את החלטות האסיפה.
עליזה: אז מה, את נוסעת סתם, על דעת עצמך?
יהודית: כן!
עליזה: מה, את… את… עוזבת?
מרים: מה את שואלת כל־כך הרבה. הלא רואה אַת בעצמך.
עליזה: וכי אסור לשאול? אסור כבר לדבר מלה? זאת לא תיארתי לי, שיהודית שטרן תעזוב את הקבוצה. דווקא יהודית. אמנם אני מבינה קצת, אבל בשום־אופן אני לא מצדיקה את הצעד הזה. אני אמנם קשורה מאוד לאמנות וחשבתי לא פעם להצטרף לחוג “הבימה”, אבל בלי הסכמת הקבוצה לא אעשה זאת לעולם. וגם ממך זה לא יפה, יהודית.
יהודית: מה אעשה ואת, עליזה, יותר חזקה ממני.
מרים: ופחות כישרונית.
עליזה: על כישרון לא אתווכח. לא אתך. אבל דעי לך, כבר לא פעם אמרו לי שאני בעלת־כישרון, ואנשים בעלי הבנה גדולה משלך. וחוץ מזה כל אדם מסוגל להרגיש בעצמו, ואני מרגישה – אבל לא אתווכח אתכן. אני רק מצטערת מאוד ומתפלאה. אבל מה לעשות? קורה לפעמים שדווקא האידיאליסטים הכי גדולים…
מרים: הביטי, ספר הן לא נוכל לתת לך. אני מבקשת אותך, עזבי את יהודית.
עליזה: האם קיבלת עלייך תפקיד של מישמר־ראש ליהודית? טוב. לא אפריע לכן. (יוצאת)
מרים: תודה לאל שגמרה.
יהודית: אני מבינה אותה. ולו היה מי שיצווה עליי, יטיל מרות, שיגיד את ה“לא” במקומי, אולי יכולתי בכל־זאת לוותר. אפסיק בזה, מרים. די. אגמור לארוז. (מתחילה שוב בקדחנות לארוז, הופכת מה שגמרה עד כה. מסדרת שוב.)
מרים (בשקט לעצמה): מסכנה.
(בחדר מתגברת האפלולית. קשה להבחין בנעשה.)
צבי (נכנס): יהודית, אני מביא בשורה טובה. נחשי (מרגיש במרים) אה, גם את כאן. אדרבה, התבשרי גם אַת. נחֵשנה יחד. חדשות משמחות לכולנו. מה אתן שותקות? (רק עכשיו מבחין במזוודה) מי אורז כאן? מי נוסע? – יהודית? את אולי נוסעת – בכל זאת? הגידי, אמרי מלה…
יהודית: כן, אני נוסעת.
צבי (אחרי שתיקה): ככה… לתל־אביב, כן?
יהודית: כן.
צבי: אפילו מלה לא אמרת לי. מתי זה החלטת?
יהודית: הלילה.
(שתיקת־מבוכה. מורגש שהם רוצים לדבר ביניהם. מרים קמה מהמיטה.)
מרים: מה השעה, צבי?
צבי: שבע בערך.
מרים: אני מוכרחה לגשת כעת למחסן. אחזור אחר כך.
יהודית: תודה, מרים.
(מרים יוצאת. בחדר – יהודית וצבי. שקט ממושך. יהודית אורזת בחושך, אחר־כך ניגשת למנורת הנפט.)
יהודית: יש לך גפרורים?
צבי (מחפש בכיס): קחי, הנה. (יהודית מדליקה את המנורה. צבי מסתכל במזוודה.) ככה, יהודית. זה הסוף. או אולי להיפך, זאת ההתחלה.
יהודית: אינני מבינה. התחלה של מה?
צבי: לא כלום. התחלה של חיים חדשים, אחרים. זה הוויתור הראשון, הנסיגה הראשונה. השאָר יבוא.
יהודית: חשבתי שאתה תבין לי יותר. הן היינו פעם חברים טובים בתנועה, בבית, גם כאן בתחילה…
צבי: לא ידעתי שהידידות שלנו נפסקה. רק עכשיו שמעתי זאת מפיך.
יהודית: מוזר שתדבר כך.
צבי: אולי תסבירי קצת…
יהודית: לו היינו חברים, היית עוזר לי בשעות כה קשות, היית מושיט לי יד. מייעץ, מורה דרך ולא שותק שתיקה עמוקה כספינקס. אפילו באסיפה לא פצית פה, לא הרימות יד, כאילו העניין לא לך הוא. ומאז האסיפה, לא מצאת לנחוץ להגיד לי אף מלה אחת. לעזור, ולוּ במבט. – הנה לזאת ייקרא ידידות…
צבי: צדקת, יהודית. אין לקרוא לזה ידידות. (שקט) אבל מה יש להגיד. דווקא לי, שמכיר אותך, היודע את שאיפותייך, היודע מה בשבילך הנגינה ומה החיים בקיבוץ. ואולי יש לי עוד סיבות שאסרו עליי לייעץ לך, לעזור לך, להשפיע עלייך. אני חייב הייתי לתת לך ללכת בדרך שלך, אחרי המצפון שלך, ואסור היה לי להגיד לך אפילו את הדברים האלה.
יהודית: זהו, צבי, כל אחד כה אחראי, כה ישר, כה זהיר, מפחד ליטול עליו גורל של אדם. ולכן אַת נשארת ברגעים הקשים כל־כך בודדת, כל־כך בודדת, ובין מאַת האנשים גדולה הבדידות פי מאה. (ממשיכה לארוז) אם קשה לך – אל תגיד כלום. הלא כבר החלטתי ממילא. מה הבשורה שרצית לבשר?
צבי (לאט, מחשבותיו מרוכזות בנקודה אחת): במוסדות אישרו את הליכתנו להתיישבות. נקבל 2000 דונם בגליל.
יהודית (בשקט): להתיישבות בגליל? (נשארת לעמוד בלי נוע, בלי מלה, פתאום זורקת את עצמה על המיטה, כובשת את ראשה בחיק הכר ופורצת בבכי.)
צבי (ניגש אליה, שם את ידו על כתפיה): יהודית, מה קרה לך? יהודית, הלא ידעת, הלא אין זה חדש ואת הלא היית צריכה להתחשב בזה. (יושב על ידה) יהודית, אל תבכי, יהודית. (נבוך, אינו יודע מה להגיד, מלף את שערותיה.)
יהודית (בדמעות): למה כל־כך קשה לי, דווקא לי, למה כל ההתלבטויות האלו? למה אני מוכרחה לוותר על חלק מהחיים שלי, למה דווקא אני? (ממשיכה לבכות.)
צבי: רק את יהודית, דווקא את? האינך יודעת שזהו גורל של דור יהודי שלם, זהו ויתור של אלפי צעירים שעזבו את ספסל הלימודים, זרקו שפה שהייתה שגורה בפיהם, “שפת־אם” מילדות, והתחילו לגמגם בשפה חדשה. זה ויתור של עשרות גם בתוכנו. אבל אין זה משנה כלום. אם כי אלפים עוברים אותו המשבר, כל פרט צריך להילחם את מלחמתו־הוא. גם אַת יהודית. עד שמגיעים לביטחון שכדאי, שאין זה קורבן, כי אם דרך חדשה ועולם חדש שנותן תמורה בעד הוויתורים ההם. כי אסור לחיות, יהודית, בהרגשת קורבן. אסור לחיות מתוך הכנעה בקיבוץ. צריך לחיות בתור מנצח בקרב, מתוך חיוב, מתוך רצון. כל זה את יודע בוודאי. אולי גם אמרת לחבר בחוץ־לארץ את אותם הדברים. אבל יש רגעים והדברים נשכחים. לא כן, יהודית?
יהודית (במשך הדברים מפסיקה לבכות, יושבת): חשבתי שיהיה לי יותר קל. אחליט ואלך. אלמד לנגן ולא יעניין אותי דבר. אבל אני מרגישה, שלא אוכל. הנה רק הצעד הראשון. אתם תלכו להתיישבות. אינני יכולה לשאת את המחשבה שתלכו בלעדיי. אין לי מי שיעזור לי – אמא או חבר שיגיד מלה.
צבי (לוקח את ידה): את מחכה שאחֵר יגיד את המלה? הלא את בעצמך אמרת כבר: לא תלכי, לא תוכלי ללכת. כי מכל נגינה יקרה לך שירת החיים שלך והיא כאן, בינינו, אתנו. את מוכרחה להישאר, כי אנחנו צריכים אותך, יהודית, כי אני… (משתתק)
יהודית (בהשתוממות): אתה?
צבי: הרי את יודעת… (שקט)
יהודית (קמה ממקומה. ניגשת אל הכינור המונח אל אחת המיטות): והכינור – מה יהיה על הכינור?
צבי: תנגני מדי פעם בפעם. בחג העלייה, בחג המים, בקציר הראשון. לחמש שנות הקיבוץ.
יהודית: לא, אינני חושבת, אשמור על הכינור…
צבי: למי?
יהודית: לדור השני. לילדים שלנו.
צבי (ניגש קרוב אליה): שלנו, יהודית?
(הם מסתכלים איש בעיני רעהו בחיוך ואהבה, ביניהם – הכינור)
המסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.