רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ה

(ציור)

שיינה נתארמלה בהיותה כבת ארבעים וחמש. מהיום ההוא עברו כחמש עשרה שנה ועדיין היא עומדת באבלה. לא נגלד הפצע.

אוריה בעלה היה בעיניה איש האלהים, אף־על־פי שלא היה רבי, אלא יהודי סוחר. אבל היא האמינה, שהוא היה מורם מעם, שלא היה דוגמתו בעולם. וכל מַעְיָנֶיהָ היו בו גם אז וגם היום. היא לא רק אהבה אותו, היא האמינה בו. ומאמונתה לא זזה גם אחרי מותו. הוא רחף תמיד בדמיונה ימים ולילות.

היה מלפנים לשיינה גם בן יחיד ואהוב שמת בילדותו באסכרה. גם אותו היא זוכרת, אך זכרונו אינו מכאיב כל כך, נטשטש קצת הכאב, והוא הולך ורפה. לא כן זכרון בעלה. בכל יום כאילו הוא מוסיף להחרת בלבה יותר ויותר עמוק. האמונה בו הלכה ונתחזקה, זה לא היה בעל אלא מלאך שלוח ממרומים.

המות אמנם הפריד בינו ובינה, אבל בלבה פנימה הוא שוכן חי וגם נשאר בחיים: יש לה ממנו בת קטנה, דינה, ילדה בת שבע, שקלסתר פניה דומה הרבה לאביה. אותו המצח הגבוה, אותן העינים השחורות המבריקות ואותן גם השפתים…

ומאהבתה שאהבה את בעלה נתקשרה שיינה אל דינה בתה לא רק באהבת אם. היא הסתכלה בה וראתה בה אותם רשמי הפנים החביבים, הקדושים שהיו לאוריה בעלה.

היא גדלה את הילדה בבית, לא נתנה אותה לבית־הספר, אלא הזמינה לה צעירה מורה שלמדה מה שצריכה ילדה לדעת. שיינה לא יכלה להפרד מבתה לאיזו שעות. וגם טינא היתה בלבה על בתי הספר בכלל. נדמה לה, שבתי הספר מטשטשים ומקלקלים את המעלות והמדות שהאשה מצטיינת בהן. ובשביל הילדות יותר טוב כשהן לומדות בבית.

אבל זוהי דעתה בכלל. מה שנוגע לדינה בתה — ענין אחר לגמרי. איך אפשר שהיא תלך מהבית לכל היום, לכל היום… היא בעצמה כמעט שלא יצאה כל הימים מביתה, ולא היה לה כל ענין בחיים, מלבד זכרונות בעלה והילדה, שהיא גם כן מצבה חיה לבעלה.

כשיצאה דינה לצחק קצת ברחוב, הזהירתה אמה שלא תתרחק חלילה מהבית, למען תוכל אמא להשגיח עליה, כלומר להביט אליה דרך החלון.

לפעמים היה עולה על לבה של שיינה מחשבה מחרידה: ומה יהיה אז, כשתגדל דינה ותבוא עִתה להנשא לאיש?

בודאי יהיה קשה לשיינה מאד. טוב יהיה, כשהיא שיינה תקדים למות לפני חתונה של בתה. אבל אם נגזר עליה שתאריך ימים, תשתדל שהצעיר ישב עם בתה עמה יחד בבית אחד, ולא תתרחק בתה ממנה. באופן אחר בודאי שיתפקע לבה מצער. וגם כשהיא תשב עם בעלה עמה בבית אחד, תהייה שיינה שבעת צער. הלא אז, איך שיהיה, דינה לא תהיה עוד שלה, אלא של אותו הצעיר…

ודינה היתה בת מקשבת, שקטה מאד ונכנעת לאמה. היא גדלה בתוך אויר של אלמנות. היגון החרישי לפף אותה תמי ולִוָּה אותה בכל דרכיה. וגם בהיותה ברחוב בחברת ילדים לא נשתנתה כמעט במאומה. גם שם לא הרימה קול, לא הראתה תנועות ילדותיות פזיזות. מתונה, מתונה היתה בכל צעדיה ובכל דבוריה. אשה זקנה… אמא נהנתה ממנה הרבה.

בלמודיה עשתה הילדה חיל, אך אמה לא נתנה לפטם אותה הרבה בלמודים. היא היתה בטוחה שהידיעות המרובות אינן מביאות ברכה לאשה, וטוב יותר בשבילה אם היא פחות מלומדה. צריכה לדעת קרוא, כתוב, שלא תהיה “עם הארץ” ודי. גם היא, שיינה בעצמה לא היתה מלומדת, ואעפי"כ אוריה בעלה אהב אותה, הוי כמה אהב אותה! חרד היה לכל פסיעותיה. הלואי שתהיה דינה כל כך אהובה לבעלה כשתנשא! אבל הכי יש בעולם עוד איד דומה לאוריה? יחיד היה ואין דומה לו!

ושיינה שוקעת בזיכרונותיה, זכרונות הימים המאושרים שחלפו עליה בהיות עוד שמשה מאיר לה… כן, היה זמן שהיא שתתה מכוס האושר מלוא לוגמה, ועכשיו…. עכשיו נשארו זכרונות… ואולם היא מודה לבעלה המנוח, שהשאיר לה את הזכרונות היקרים הללו… נשארו זכרונות ועוד מצבה חיה — היא בתה דינה.

וכך עוברים הימים זה אחר זה בלי שנוי ותמורה, עצובים, קודרים. מועטות היו הנשים הבאות לבקרה לפעמים, וחברתן היתה עליה למשא. שיינה היתה אשה גאה. לא רצתה להשפיל את כבודה ולספר לפניהן את מצוקת לבה. ולפעמים כשאי אפשר היה לה להתאפק, והיא הסיחה את צרתה לפני אחת הנשים, שהיתה גם כן אלמנה, שמעה דברי תנחומים: הנה גם אני נתנסיתי כמוך, גם ממני לוקחה עטרת ראשי, ואף־על־פי־כן הנני חיה. מה לעשות? כך גזר הקדוש ברוך הוא. אבל שיינה אינה יכולה לקבל תנחומים כאלה. רבים הם האנשים המתים, רבים הנשארים בחיים, אבל אוריה שמת מי יבוא תמורתו?

והיא יושבת ומשקיפה בחלון, בני אדם עוברים ושבים, מתנועעים נחפזים, ונדמה לה, שהכל בעולם שארית חלום קשה שעוד מעט יִגָּמֵר, שצריך להגמר, מפני שאין לו כל טעם. למה כל התנועה הזאת? הלא הכל שוא ושקר. הכל הבל נדף… מהו העולם בלי אוריה?….

לפעמים מוציאה שיינה חבילה של סמרטוטים מהארגז הגדול המצופה פח והסגור תמיד על מסגר. היא מציעה שטיח על הרצפה, יושבת עליו ומבררת כל סמרטוט וסמרטוט לבדו. היא בוחנת אותם מכל צדדיהם. ספרים גנוזים המה לה, שבהם רשומות קורות ימי חייה. סמרטוט פלוני נשאר משמלת החתונה שלה, סמרטוט אלמוני מבגד השבת של בעלה, ועוד סמרטוט מסנורה של אמה. היא היתה מאספת בסינורה את הביצים שהטילו התרנגלות; ועוד סמרטוטים — חתולי בנה שמת מאסכרה. וכך היא הולכת וממשמשת כל סמרטוט וסמרטוט, מחליקה אותם ונזכרת באיזה מקרה מימי חייה, ואחר כך מניחה אותם בזהירות כסדר, כורכת אותם בחבילה ומצפינה שוב בתוך הארגז.

וכשדינה גדלה קצת היתה אמה מוסרת לה את זיכרונותיה מאוריה אביה. מתארת אותו לפניה כמו שנתרשם בלבה. כמעט בכל יום ולפעמים גם פעמים אחדות ביום היתה מספרת וחוזרת ומספרת לפניה במלים שונות ובסגנונים שונים, וגם מצאה אוזן קשבת. דינה שומעת ברצון את דברי אמה הנוגים, הנכנסים אל תוך לבה הרך. שיינה מגרדת בתאוה את פצעיה הנושנים, היא אינה יודעת ואינה רוצה לדעת, איזה רושם עושים דבריה על בתה הרכה, שאינה יודעת להתקומם. והנה גם היא הילדה חיה באותם הזכרונות שמעסיקים את אמה, ולאט לאט נעשתה גם היא שותפה לאמה בצער. דינה אוהבת את אמה, היא מרגישה כי אמה אמללה מאד, והיא נזהרת שלא להרגיז אותה במשהו. מה שאמא פוקדת — דינה עושה בהכנעה גמורה, וככה ישבו שתיהן, האם והבת, תחת חפת היגון המשומם והדוה.

ושיינה התחילה פתאם להרגיש חולשה גדולה ברגליה. אמנם היא אינה צריכה ללכת הרבה. פעם בבקר היא הולכת אל החנות הקרובה, זמן קצר עומדת במטבח, בימי השבתות היא הולכת אל בית הכנסת הקרוב מאד אל ביתה, ושאר הימים והשעות היא יכולה לשבת על כסאה הרך מבלי לזוז. אבל גם המעט שהיא צריכה ללכת כבד עליה. היא הולכת ומתנועעת כשכורה. מה זאת?

היא נבהלה. הלכה לדרוש ברופאים. נתנו לה איזה סמים ושמנים למשיחה, אבל הרפואות לא הועילו. הרגלים הולכות ורפות, עד שסוף סוף נחלשו לגמרי. ושיינה נרתקה למטתה. זה יותר משתי שנים שאינה זזה ממנה.

דינה כבר גדלה. היתה לנערה צעירה, והיא משמשת את אמה בסבלנות רבה. מה שאמא פוקדת, דינה עושה, כמו שהיתה נוהגת בילדותה.

אמנם קשה לה לטפל בחולה כל הימים, ולפעמים גם אנחה מתפרצת מלבה, אבל היא מתחזקת ושבה לעבודתה, ואינה רוטנת. אמא חולה — מי ידאג לה מבלעדיה? דינה מרגישה, כי חוב הקדוש מוטל עליה, והיא עושה את חובתה.

לפעמים היו באים לבקרה השכן עם אשתו, הוא סופר סת"ם, ואשתו מוכרת ביצים וירקות בשוק. בשעת הדחק היו משיגים איזה גמילות חסד משיינה ולפיכך היו מקורבים אליה. לפעמים היה נכנס אלחנן בנם, בחור נאה, מסדר אותיות בדפוס. פעם היה בא בפקודת אביו ואמו ופעם סתם לשוחח איזו מלים עם דינה.

מזמן לזמן נעשו הבקורים של אלחנן תכופים יותר, וכנראה נעמו לדינה. הצעיר ישב לפעמים עם הצעירה איזו חצי שעה בחדר השני, הסמוך לחדר שיינה החולה. ומשם הגיע לאזניה פטפוט וקול שחוק קל. החיים הצעירים נסו לפכות גם בתוך השממון הזה. ואולם שיינה לא יכלה לסבול את הפרעת הסדר והמנוחה, מנוחת בית הקברות, וכשהיה אלחנן נכנס, היתה שיינה שולחת אליו מבט של רוגז וכעס. וכשישבו הצעירים ונכנסו בשיחה, מיד נשמע קול שיינה החנוק: דינה, בואי הנה!

— מה לך אמא? קראה הצעירה מתוך אי רצון.

— ומה? אינך יכולה להפסיק? קראה החולה בתרעומת.

ושיינה מוצאה איזו אמתלא וממציאה איזו שרות נחוצה לה כרגע. להגביה את הכר, לפרש את הסדין וכדומה. הצעירה ממהרת למלא את חפץ אמא ויוצאת שוב אל החדר השני אל אלחנן, המחכה לה. ובעוד רגעים אחדים והנה נשמע שוב קול האם החנוק: דינה! היא שוב צריכה לה. אין הדבר סובל דחוי.

ופעם לא יכלה להתאפק ואמרה לבתה: איך לא תבושי להצהיל קולך שם עם הצעיר ההוא בשעה שאני מתאבקת כאן עם המות המר?… מה? אין לך פנאי? הן ימַי ספורים, תמתיני קצת, תפָּטרי ממני ואז תעשי מה שלבך חפץ.

— מה את מדברת כך, אמא? אם אלחנן רע בעיניך, אֹמַר שלא יבוא הנה, אמרה דינה במרירות, ודמעות נזלו בעיניה. החיים הכבושים, הנעלבים, הרמוסים תבעו את תפקידם, והיא אסורה בשלשלאות.

היא אמנם אוהבת את אלחנן, אבל אי אפשר לצער את אמא החולה.

דינה אמנם לא יכלה להגיד לאלחנן בדברים ברורים, שאמא אינה רוצה, שיבוא לבקרה, אבל תמיד היה אלחנן מוצא את דינה עסוקה באיזה דבר, והבין מתוך מבטי עיני הזקנה הזועמים ומתוך פני דינה הכבושים בקרקע שאינו רצוי, וחדל מבקר את הבית הזה.

והדממה והשממון שבו וישכנו בתוך הבית כבתחלה. ורק לפרקים היתה האם מדברת אל בתה על דבר המות העתיד לבוא אליה בקרוב. שיינה קראה בספרי עברי־טייטש הרבה ממה שנוגע לענין המות, למלאך המות, למלאך דומה, לחבוט הקבר, לתולעים היוצאים מתוך הגוף וזוחלים על הפנים, ליסורי הגיהנם ולכף הקלע ולכל המוראים הנעשים מעבר לחיים, ובחלקת לשון ידעה לתאר כל אלה באזני בתה הצעירה. שיינה התענתה בכל ספורי הבלהות האלה ואיזה טעם של מתיקות מיוחדת טעמה בהרצאותיה הרחבות והמפורטות. ואולי לא ידעה ולא הכירה, איזה רשם היא עושה בזה על בתה. נעים היה לה לגרד את הפצע, שגרם לה עונג ומכאוב כאחד.

וצלמי הבלהות האלה הפחידו את לב דינה, ובלילה נדדה שנתה מעיניה וחלומות נוראים בעתוה. ותמיד נדמה לב, כי הנה אמא נפחה נפשה, והיא דינה, שוכבת בבית יחד עם אמה המתה, וכל עצמותיה רחפו ממגור.

ושיינה, שידעה את סופה הקרוב לבוא, הכינה לעצמה תכריכים בעוד מועד. הם היו טמונים בארגז תחת המטה. דינה ידעה זאת, ותמיד היתה מבטת בעין פחד על הארגז ההוא, ויראה מפתוח אותו, פן פתאם יקפץ משם נחש…

ופעם אחרי שספרה שיינה לבתה איזה פרטים מבהילים מהיסורים שאחרי המות שנזכרה בהם עכשיו, או שהמציאה בדמיונה, בקשה מבתה לעשות לה “נחת רוח” ולהלבישה את התכריכים.

— מה לך, אמא, לעשות כדבר הזה?

— כך, רוצה אני מאד, בתי. רוצה אני לראות, איך התכריכים מתאימים, לי. הלא היא החליפה הנצחית שלי. זה שנתים שנתפרו ואני עוד טרם בחנתי מדתם.

— אבל אני מפחדת אמא.

— מה יש לפחד, טפשה? הלא זה בד לבן, כמו בד של הכתנת שלך. רק תפור קצת אחרת. אל תפחדי. אני רוצה מאד למוד אותם, לראות, איך הם מתאימים. תעשי לי נחת רוח זו. הן בבגדים האלה אפגש שם בעולם האמת עם אוריה אביך…

ודינה בידים רועדות פתחה את הארגז, הוציאה את החליפה, הלבישה את אמא, כמו שנצטותה וקשרה את אזורה.

שיינה פשטה בכונה את רגליה ואת ידיה, כפשיטת המתים. ואולם ברגע זה ראתה דינה כי עיני אמה קמו. ופלצות אחזה אותה, והיא נפלה מלא קומתה ארצה.

בעוד שעות אחדות כשבאה שמה השכנה מצאה את שתיהן כבר קרות וקפואות.

— השיגה היא את מאוויה, — אמרה השכנה — היא לא נפרדה מבתה בחייה ובמותה. אך זו היתה אשה כשרה!. התלבשה בעוד מועד, ככלה זו שצריכה להכנס לחופתה…

המלצות קוראים
תגיות