(ציור משנת תר"ל…)

ציון לנשמת הצעירה, ד"ר גיטל, בת הרב ר' אברהם קלאצקין, אשר בלתה את ימיה הקצרים בתורה, ובחכמה ובמעשים טובים.

 

א    🔗

מֵיטֶ’לֶה הקטנה היא אהובת החצר. מהסבא — הוא ר' 'שלמה 'דוד 'יהודה, אדמו"ר מקרוטשין, — ועד הגוי הרכב, להבדיל, כלם מתענינים בה.

יפה היא וחכמנית. אין כמוה בבנות: ראש זהב, עינים גחלי־אש, וצמה — נחש שחור.

בהיותה בת ארבע עמדה מן הצד, בשעה שאחיה ברוכ’ל למד אלפא ביתא ואחר כך התחילה לקרוא מעצמה בסדור, וכשראה המלמד שהילדה פקחית וחושקת בלמודים, היה מסביר לה קצת, ומיט’לה עשתה חיל להפליא.

והדבר הזה מצא חן אצל ר' שאואל־שמואל אביה. מיט’לה הקטנה, העליזה והמצפצפת כצפור, עוסקת בתורה!… ומדוע לא? סוף, סוף הלא כל אשה צריכה לדעת לקרוא בסדור. וכשהתחילה ללמוד חומש — גם כן לא היה קשה בעיניו. הוא, כמובן, לא היה מכריחה, אך אחרי שהיא בעצמה מבקשת ללמוד, מילא. צחוק הוא איך היא הקטנטנה מבינה את החומש יותר מגדולה. כשברוכ’ל שוכח איזו מלה, היא מסַיעה לו. אין שכחה לפניה. גם הסבא בוחן אותה לפעמים בפרשת השבוע, וגם הוא מחייך ללמדנית זו, מחליק את ראשה ונותן לה מגדנות.

בעת הלמודים היא רצינית, וכשהיא גומרת, היא נהפכת תיכף “לרוח”: מזמרת ורוקדת ומתבדחת עם החסידים, ואין לה מורא ולא דרך ארץ.

— ר' שאול־שמואל! — אמר “החוזר”¹ הזקן בתלונה קלה — אמור למיט’קה שלך, כי תחדל לשורר.

— משום מה? משום “קול באשה”? עונה ר' שאול־שמואל בשחוק — מיט’לה עדיין אינה יודעת שהיא אשה.

— אבל היא לא תדע מתי לחדול, ענה החוזר, בקמטו את מצחו.

אך את מיט’לה אי אפשר היה להשתיק. והאב שומע את קולה, קול צפורו החביבה, ונהנה.

וכשהתחיל ברוכ’ל ללמוד גמרא, והנה מיטלה גם מהגמרא אינה זזה: רוצה היא ללמוד גם גמרא. הדבר הזה היה כבר קשה בעיני ר' שאול־שמואל. מאמר מפורש הוא בתלמוד “המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, ואם בדוחק הורה התר לעצמו במה שנוגע לתורה שבכתב, אבל תורה שבע"פ הלא אסור בכל אופן. הסבא התנגד לזה גם כן. אך מיט’לה התעקשה. היא רוצה ללמוד, והוא ר' שאול־שמואל חלש. אינו יכול להעמיד על דעתו, אינו יכול להתנגד לחפצה העז של מיט’לה ועל כרחו מעלים עין.

וכך חיה לה מיט’לה בשני עולמות. בשעת הלמודים היא שקועה כלה בתורתה כתלמיד חכם ממש. היא לומדת כבר שלשה דפי גמרא בשבוע עם תוספות. היא שומעת גם דבר חסידות, מעיינת ב“תניא” וב“לקוטי תורה”, ובשעה שאינה לומדת הרי היא כסף חי, כל מעשה שובב לא יבצר ממנה. פעם עלתה גם על גב הסוס ורכבה עליו בחצר. הסבא ראה אותה מן החלון וכמעט שפרחה נשמתו.

— נותן לה אתה חופש יותר מדי, — אמר הסבא בטרוניה אל ר' שאול־שמואל בנו. — היכן נשמע כדבר הזה? ילדה עברית רוכבת על סוס!

ור' שאול־שמואל שומע את חרפתו, נאנח ושותק. גם בעיניו לא טוב הדבר, אבל מה יעשה? הוא נסה להוכיחה, להזהירה, כי יש סכנה בדבר, כי הסוס יכול לבעוט. אך היא אמרה, כי זוהי רק דבה רעה שמוציאים על הסוס הישר, שאינו בועט כלל. הוא סוס טוב מאד — הוסיפה מיט’לה — אני לטפתי אותו והוא נשק את ידי.

לך והתוכח עם ילדה שכזו!…

ועל פי בקשתה שכרו גם את אברהמ’ל ה“שְׁרַיְבֶּר” ללמדה כתב ולשון עברי ורוסי. ואברהמ’ל הוא יהודי ישר וכשר ואפשר לבטוח בו, שלא יטה חלילה את חניכיו מהדרך הטובה.

כנראה, היה הכל מובטח שלא תארע כל תקלה. גדורה היא חצר האדמו"ר בגדר גבוהה למדי, ואין שם חשש פרצה ופחד מפני הרוחות המנשבות בעולם.

 

ב    🔗

ובעירה זו קרה איזה דבר, שכמוהו לא היה ושלא היה יכול לעלות על הדעת, כי אפשר לו שיהיה. בבית המדרש אין הקהל פוסק מדבר. הש“ץ קורא הודו ומכה בפס ידו בחזקה על העמוד, אבל שומע אין לו. גם בחזרת הש”ץ אי אפשר להשתיק את המשוחחים. הגבאי מתפקע מכעס, ואין איש שם על לב.

מאורע גדול נפל בעיר.

יחיאל יעקב בן משה יצחק ברוק נעשה לשוליא אצל דב הנפח!…

זו היא לא דבה רעה, לא אגדה, אלא עובדה. הרבה אנשים ראו תמול ושלשום את יחיאל יעקב, זה הבחור העלוי, מגזע היחס, בן יחיד של בעל בית נכבד, עומד על יד הסדן ברחוב שלפני בית הפחם, במקום שעוברים ושבים אנשים למאות, חגור סנור עשוי משק, זרועותיו גלויות עד הקבורת ובידיו פטיש גדול וכבד, והוא מכה בו בכח על הסדן כנפח גמור, בלי בושה וכלמה.

אמנם זה כבר רננו אחריו, שספרי “טרפה־פסול” נושרים מחיקו, אבל מי היה יכול לחשוב, שהספרים הפסולים יביאו אותו לידי שפלות כזו?

וחבל! הוא הלא היה נער מצוין: שלוש בבות ידע על פה. הרב היה מתפלפל עמו ונבא לו כסא של רבנות.

בכל יום ויום היו כתות, כתות של בני אדם עומדים על יד בית הנפח ומסתכלים ביחיאל יעקב חשוף הזרועות ורואים איך הוא מעלה ומוריד את הפטיש שבידו ומפזר ניצוצות אל כל עבר, ואינו מתביש. יורק הוא בפני העם כלו.

תקיפותו של יחיאל יעקב כבר היתה לשיחה. אברהמ’ל השריבר ספר, כי בהיותו בבית שר השוטרים ראה את יחיאל יעקב נכנס והרכין קצת ראשו נגד השר. כשראה השר אותו, קדם את פניו בכבוד ובקשו לשבת. יודע השר כי יחיאל יעקב מדבר היטב רוסית ובקי בספרות הגוים. אך יחיאל יעקב מודה לו ואינו יושב.

— מדוע לא ישב, אדוני? שאלהו השר.

— אם אנכי אראה שכל היהודים מתבקשים אצלך לשבת, אשב גם אני — ענה יחיאל יעקב.

— אם כל היהודים יהיו משכילים כמוך, וכבדתי גם אותם, — ענה השר בגחוך.

— אנכי אינני יותר מבן אדם, והם אינם פחותים מבני אדם, — ענה הוא בקול של תקיף, העומד על דעתו.

— כך אמר? — שאל אחד מהשומעים. — ולא ירא כלל?

— בעיני אנשים כאלה — ענה אברהמ’ל — אין ראשם שוה פרוטה. הוא מוציא את רוחו בלי חשבון ודעת, ועל כן קוראים להם נהילסטים. הם נוראים ממש.

משה יצחק חדל מלכת אל בית המדרש, כל כך גדלה בשתו. אשתו אינה פוסקת מבכי. אומרים, שהיא כבר גונחת דם. כשהם נסו ליסרו בדברים, אמר שהוא נכון לעזבם. והוא הלא בן יחיד: נוח להם להפרד מנשמתם ולא מ“הקדיש” שלהם.

— הרבה קדישים יאמר אחריהם… — אמר אברהמ’ל — אלא שאבות טפשים הם. מתנחמים שיחזור בתשובה. יחכו להם.

כשספרו את המאורע בחצר, נאנח הרבי הסבא אנחה עמוקה ולא אמר כלום. צר היה לו, שדבר כזה קרה בעירתו שהוא שוכן כבוד בתוכה, אבל ר' שאול שמואל היה כמעט שמח על זה. הוא היה בטוח שאצל החסידים לא קרה ולא יקרה כדבר הזה, ורק משום שמשה יצחק הוא מתנגד, נכשל בנו באפיקורסות, והוא רואה בו נקמה על שאינו בא אליו לשמוע “חסידות”.

— ואיזו אפיקורסות היא זו! אמר ר' שאול־שמואל בקהל חסידיו. — מילא, רוצה איזה צעיר אפיקורס ללמוד להיות רופא, מילא, יעשה לו אפיקטוזין — מלאכה קלה ושכרה בצדה, מילא. אבל להיות נפח — שגעון ממש…

 

ג    🔗

ומיט’לה שמעה את כל הספורים והאגדות שספרו והגידו בעיר על אודות הנפח הפלאי הזה, על אודות יחיאל יעקב.

ובעברה על יד בית הנפח, עמדה רגע והסתכלה בפניו העדינות והמפוחמות, בעיניו הגדולות והלוהטות, וכאלו רצתה לחדור אל תוך נשמתו. והוא, כאילו באקראי בעלמא, נזרק מבטו אל עבר פני הנערה היפה, נכדת הרבי, ונסתכל בה רגע; אך פתאום נזכר כי שעת עבודה לו עכשיו ואין לו פנאי להסיח דעתו מעבודתו ולהתעסק בדברי שטות, הזדרז והתחיל להכות בקורנס בחפזון, כאילו בקש להסיר את המחשבות הזרות שעלו על לבו.

ותשוקה עזה התלקחה בלב הנערה להכיר את הצעיר הפלאי הזה, התקיף בדעתו ופורץ כל הגדרים.

ומיט’לה גם היא אינה מן הותרניות: מה שהיא רוצה היא צריכה להשיג, ויהי מה.

יודעת היא כי סכנה צפויה לה אם חלילה יודע בחצר, שהיא סרה אל יחיאל יעקב, אבל היא אינה נרתעת גם מפני הסכנה.

והיא הלכה אליו. מצאה מיט’לה תחבולות איך להסתיר את הליכותיה. איש לא ראה, רק הכוכבים ממסלותם קרצו זה לזה עין: האמנם גם נכדת הרבי?….

וכמה הוא מענין. הוא אינו מדבר מחמאות. עזים הם דבריו תמיד וקשים. לפי דבריו, בני האדם נחלקים לשתי מפלגות: עובדים ופרזיטים. אחת היא בעיניו טירנים זאבים, עשירים עלוקות, חסידים הוזים, משכילים בטלנים. את כלם כדאי היה להמית ברעב, שלא יאכלו את עמל אחרים, והיא? גם היא על קהל הפרזיטים תחשב, בין כשהיא קוראה ב“לקוטי תורה” ובין כשהיא מתענגת על שירי אד"ם הכהן. נערה פשוטה תופרת חשובה בעיניו הרבה יותר מהנערות האינטליגנטיות האוכלות ואינן עושות. כך הוא מדבר אליה בפניה, ועיניו אז נוצצות כזיקים ומפיו לפידים יהלכו. ולה נעים לשמוע את מדברותיו הקשות ולהביט אל פניו המלאות מרץ ואומץ־לב, היא אינה מסכימה לדבריו. שואפת היא להשכלה, להרחבת הדעת, והפרספקטיבה של נערה תופרת אינה הגונה בעיניה כלל, ובכל זאת היא מוצאה נחת־רוח בקרבתו.

והוא — פלא — גם כן מתענין במיט’לה, וכשהוא יודע שהיא תבוא אליו, לבו נפעם וכלו רועד. למה הוא מתענין בה כל כך? מה לו ולה? היא נערה אצילה. היא, נכדת רבי, לא עבדה עבודה פשוטה, גשמית, ולא תעבוד לעולם, והוא נפח, עמל בזעת אפו לעשות פרסה לסוס ומגל לקוצר, פרוליטרי ככל חקותיה וככל משפטיה של תורת הפרוליטרים… ואף על פי כן רוצה הוא מאוד שתבוא אליו, וכשקרה לה איזה עכוב ולא באה איזה שבועות, היה שרוי בצער ולא ידע מנוחה.

ופעם כשהיא נגשה קרוב אליו והביטה אליו בעיניה המאירות, באה בקרבו חמדה עזה ללפתה ולנשקה. אך הוא הבליג על רגשותיו וכמו בכוח רב נתר לאחור. היא הרגישה בתנועה זו, התאדמה ומהרה לצאת, אך בטרם תצא, בהושיטה לו את ידה, החזיק אותה רגע בידו הקשה והמלאה יבלות, ונדמה לה, שהוא רצה אז להגיד לה דבר מה, אך התאפק ולא הגיד…

 

ד    🔗

ובשבוע ההוא יצא יחיאל יעקב מן העיר.

יש אומרים שנפל איזה סכסוך בינו ובין אדוניו הנפח. ואולי היתה איזו סבה אחרת, ידועה לו לבדו…

ובטרם יצא שלח למיט’לה פתקא כתובה רוסית ובסגנון לַקוֹנִי על ידי אחד הצעירים, שהיה קשור אליו בברית ידידות:

"הנכבדה, מיט’לה סמוֹילוֹבנה!

אני עוזב את עירתנו, ולעת עתה איני יודע באיזה מקום אבחר לשבת. קבלי תודה בעד רגעי נחת־הרוח שנחלתי בקרבתך.

מוקירך, יחיאל יעקב ברוק".

לכאורה היה אפשר להעמיד פה נקודה לאות כי נסתים הרומן לפני שהתחיל. אבל, כמו שנהוג בעולם, אין סוף אלא תחלה לפרשה חדשה.

וגם הפתקא הזאת, שבה נסתים הרומן הקצר, גרמה לתוצאות נכבדות, שהביאו שנויים גדולים בחיי מיט’לה.

הרגישו אבותיה במיט’לה החביבה שלהם, כי איננה כתמול שלשום, איזו עצבות מקדירה את הוד פניה, כי נעשתה רגזנית. ופעם כשהתחילו לדבר בפניה על אדות יחיאל יעקב ודרכיו המוזרים, לא התאפקה ואמרה:

— אילו הייתם יודעים את האיש ואחר כך הייתם דנים על אדותיו, אבל אתם לא ידעתם אותו, לא הבינותם את שיחו… ובאמת איך תוכלו להבין נפש איש שכזה? הן הוא חי על יגיע כפיו, ואנחנו — על הנדבות…

שמעו זאת ההורים ויחרדו. רעיונות כאלה מנין לה?

אז נעשה חפוש בארגזה ומצאו איזה דברים שבכתב ושבדפוס שאינם נאים כלל לנכדת אדמו"ר.

והחצר כלו נבהל ונרעד. איזו פיות התלחשו בסתר, ועל כל פנים נראתה טרדה ופחד טמיר.

ר' שאול־שמואל קבל נזיפה רבה מאת הסבא על שלא נזהר בחנוך בתו ועבר על מצות חכמים, ור' שאול־שמואל כבש פניו בקרקע ויִדֹּם.

ועל פי פקודת הסבא החלט:

א) לשום על מיט’לה משמר, שלא תצא עוד מפתח החצר.

ב) שלא לתת לה לקרוא כלום, ואפילו בספרים קדושים, מלבד ה“צאינה וראינה”, “מנורת המאור” וכדומה.

וג) שהוא העיקר — למצוא בשבילה חתן תומ"י ולהשיאה.

ומיט’לה ראתה פתאם שהיא מוקפת שומרים הסופרים את צעדיה, והתמרמרות עזה תקפתה.

נמאסו עליה חיי־אסירים, וכמעט שבקשה להשתחרר מן החיים, אך באותו זמן, אחזתה קדחת עצבים.

כשבוע לא יכלה למוש ממטתה.

 

ה    🔗

ובשעה ששכבה מיט’לה חולה, נכנס אליה אביה לבקרה. מלא רחמים הוא נגש אל מטתה, הסתכל בה, בפניה שחורו קצת ועם כל זאת כל כך יפות ועדינות ומשש את מצחה, והמשוש לא היה רק לשם בחינת החום, אלא יותר לשם חבה ולטוף.

— נוּ, מה שלומך, מיט’לה שלי? אמר האב ובקולו נשמע איזה רוך געגועים ורחמים רבים.

— בריאה, אבא.

— ואם בריאה למה הנך שוכבת במטה?

— ככה, מתפנקת קצת ומה אעשה אם לא אשכב? אמרה היא במרירות.

— רוצה הייתי לשאלך איזה דבר, אך ירא אני פן תתרגזי ויזיק לך חלילה. ואני הלא לא לרעתך מתכון, חלילה. “כרחם אב על בנים” כתיב.

— “על בנים” ולא על בנות, אמרה היא בעקיצה.

— הדיוק הזה אינו נכון, אמר האב בצער. עדי בשחק, כי את אהובה לי כבן.

— ובשביל שאתה אוהב אותי, הנך מענה את נפשי? אהבה יפה…

— חלילה, אני רוצה להגן עליך. להגן נגד הסטרא אחרא.

— לחנק אותי אתם רוצים ולא להגן עלי, קראה מיט’לה בכעס. — הִמצֵאתם לכם איזו סטרא אחרא ובגללה אתם ממררים את חיי, עד שאבחר במות.

— חלילה, ענה ר' שאול־שמואל. — הלא את יודעת כי הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא.

— ואתה, אבא, יודע מה זה עולם הבא?

— מה שיך? עולם הבא הוא עולם הבא. חכמינו אמרו: צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה. — נסה ר' שאול שמואל להגן על דעתו.

— האמת אגיד לך, אבא, שכמו שאיני יודעת מה זה עולם הבא, כך איני יודעת מה זה צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והדברים שאינם מובנים לי, אי אפשר לעשותם מדה לתכנית החיים. אני חפצה ללמוד, לדעת ולהבין כל מה שאפשר להבין ולא להסתפק בחוג הצר שאתם גודרים בשבילי, מפני איזה פתגם, שנאמר בשם איזה קדמון, שאז, היה זמן אחר ודעות אחרות. עכשיו נשתנו החיים ויש לנו דרישות אחרות לגמרי.

ר' שאול שמואל נאנח אנחה עמוקה. הוא אמנם בעומק לבו לא זז מאמונתו. אם חז"ל אמרו, מסתמא ידעו מה שאמרו, אבל לו חסרו כלי הזין לבטל בהם את טענות בתו המלומדה.

— מילא, אנכי לא אתוכח עמך, ענה שאול־שמואל אחרי דומיה ארוכה. — יודע אנכי, כי את יותר מלומדת ממני. אף על פי כן לא היית צריכה לעשות את הדבר הזה. לצער כל כך את אבא. האם את חושבת שאיני אוהב אותך? הוי, מיט’לה, מיט’לה! הלא כל מחשבותי רק בך. רק לעשות אותך מאושרה. ואני מקוה לה', כי עוד תהיי מאושרה ותשכחי כל אשר עבר עליך, כל אשר עבר עליך, הכל, הכל. הנה מדברים בך נכבדות ממשפחת הרבי מרוז’ין, חתן יפה ובן לעשיר גדול, מיליונר. איזו מתנות ישלח לך! באמת “עין לא ראתה”, כפשוטו וכמשמעו.

— ואת פי אינכם צריכים לשאול?

— מה שיך? כשיהיה הדבר קרוב לגמר בודאי תראי את החתן ובודאי ימצא חן בעיניך. מה שיך? חתן יפה ועשיר גדול, מיליונר ממש.

— אבל איני רוצה בשדוך כל עיקר, קראה מיט’לה כמעט בזעקה.

— נוכל לדחות את זמן החתונה. על כרחך בודאי לא נוליכך לחופה.

— מדוע אתם קוראים לרופא לרפאני ומדוע לא תתנו לי למות? מה אתם רוצים ממני? מי מבקש טובתכם? מה אתם רוצים ממני, אינקויזיטורים?

ובכיה הִסְטֶרית התפרצה מלב מיט’לה, ור' שאול־שמואל ראה כי נתעותו פני בתו וימהר לצאת להבהיל את הרופא.

 

ו    🔗

ר' שאול־שמואל חשב הרבה על אדות בתו. למרות אפיקורסותה הוא השתתף בצערה באמת, ורצה מאד לתקן את הדבר, שתהיה מיט’לה שלו מאושרה. אך לא הבין מה היא חסרה ובמה אפשר למלא את רצונה. בודאי היתה מיט’לה מאושרה, לפי דעתו, אילו בחרה בשדוך היפה שמציעים לפניה, אבל אם היא אינה רוצה, הוא אינו חפץ לצער אותה ונכון לותר; מה לעשות? אבל, לצערו, הסבא רוצה בשדוך הזה, והוא כבר מתעסק בזה, ומפני רצונו החזק של הסבא הכל חייבים להכנע. ר' שאול־שמואל מפחד ממנו עכשיו כמו שהיה מפחד ממנו, בהיותו בן־שש. כשהסבא מרים את גבות עיניו, ר' שאול־שמואל מזדעזע. וכשהסבא רוצה להוציא איזה דבר לפעולה, אז כל המכונה באה לידי תנועה כבירה. השמשים והגבאים רצים דחופים ומבוהלים, ומקורבי הרבי נחפזים ומזדרזים לעשות רצונו.

והשדוך של מיט’לה היה באמת כבר מוחלט, אלא שהסבא היה מסרב קצת. השדכנים מורשה באו כבר בעצמם והתיצבו לפני הסבא והוא הקשיב ולא דחה. נתן להם איזו תקוה פוליטית, אבל משום מה לא רצה להחליט כרגע. אולם אחרי שמיט’לה נכשלה, מצא הסבא לנחוץ לגמור את הענין תיכף.

ולחג השבועות, שאז מרבים מורי ההוראה מכל המקומות לבוא אל הסבא, נועדה ביאת המחותנים עם החתן ל“תנאים”.

והתכונה בחצר שהיתה בכלל רבה לחג השבועות, שאז מופיע הסבא בראש כמה עשרות רבנים גדולים וקטנים והמון גדול של חסידים, עכשיו, כשקוו לתנאי מיט’לה הגדילו את התכונה שבעתים. והיה בחצר קול זעקת עופות, תרנגולים, ותרנגולי הודו, אוזים וברוזים; וריח “הליקיך” וכל מיני מעשה אופה ומרקחת מלא כמעט את כל העירה.

והנה גם מיט’לה שבה רוחה אליה. גם היא נעשית עליזה. כבר היא מדברת עם אמה, עם השפחות וסועדת אצל השלחן.

— לפי הנראה, שבה אליה בינתה — אמרה אמה אל אביה. — בודאי יותר יפה לה להנשא לבן העדין והעשיר מורשה, מאשר לנפח הגס ההוא…

ברעם וברעש באו המחותנים, הגבירים האדירים למשפחת טידלובסקי, יחד עם החתן ועמהם משרתים ומשרתות, קרובים וקרובות. מהחצר שלחו לקראתם מרכבות מיוחדות אל הרכבת. והעירה הזהירה מזהב ומרגליות ואבנים יקרות ביחוד מתוך תכשיטי הנשים. נשי־העירה השתדלו בכל כוחן למצוא שעת הכושר כדי להסתכל באורחות, בבגדיהן ובתכשיטיהן. וכשזכו לראותן העריכו את התכשיטים כל אחת כפי דמיונה הטוב עליה.

והחתן אלתר, נער כבן שבע — שמונה עשרה, לבוש בגד ארוך עד העקבים, חגורה של משי על לבו ומגבעת עגולה על ראשו ומשני צדדיה יורדות שתי פאות מסֻלסלות ועל רגליו גרבים לבנות כשלג ונעלים קלות. פניו עדינות ולבנות, ומבט עיניו השחורות מלבב ומקסים. יופי יהודי־אצילי היה נסוך על הצעיר הזה.

ראהו ר' שאול שמואל ואשתו וישמחו, וגם פני הסבא נראו מסבירות.

— יהי שם ה' מבורך, אמר הסבא אל המחותן, — “ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל”, העיקר, שיהיה חסיד ויהודי ירא שמים.

— כשזכיתי לקבל את התלגרמה מאת הרבי, — אמר המחותן, איש בא בשנים אך עדיין מלא זריזות ואומץ, _ מיד עזבתי את כל עסקי ובאתי, זה היה תמיד אדיר חפצי שאלתר שלי יהיה “חתנא דבי רבי”.

— ר' שאול שמואל השתדל למצוא שעת הכושר להראות למיט’לה על החתן לאמר: זהו!

היא הסתכלה בו וחיכה.

— ומה? — נחמד?

— נחמד, ענתה היא, קצת בבדיחות ובבטול מסותר.

— הלא אמרתי לך, כי אין כמותו בעולם, ענה הוא בשמחה. ואת לא האמנת בדברינו. חשבת, כי מרמים אנו אותך.

הדבר שנזרק מפי מיט’לה עבר מהר מהאב אל האם וגם עד הסבא הגיע.

— זה היה דברי תמיד — אמר הסבא — לנערה צריך לתת חתן ואז תתישב דעתה. ובפרט אחרי שתעמיד שנים, שלשה בנים.

* * *

וכשהשאירו פעם את החתן ואת הכלה לבדם בחדר בכונה שישוחחו קצת ביניהם. נגשה אליו מיט’לה באומץ לב כדרכה ואמרה:

— למה באת הנה?

הצעיר קבל שאלה זו כמו שהיא ולא נתעלב על ידה וענה עליה בתמימות: כך, באתי, מפני שאבא לקחני עמו לנסוע אל הרבי. ומלבד זאת הוא אמר לי, שאת תהיי לי לכלה. בודאי הגידו גם לך כזאת.

— כך, גם אתה גם אני עושים מה שאבותינו מצוים עלינו, אמרה מיט’לה.

— בודאי, — ענה הצעיר בתומו. — אמנם אומרים שאת למדנית גדולה.

— ואתה?

— אנכי לא, יודע קצת גמרא. לא היה לי חשק ללמוד.

— ובמדעי העולם?

— יודע קצת פולנית. בזה אמנם חסר לי והייתי רוצה ללמוד יותר, אך אבא אמר: למה לך ליגע את מוחך על ההבלים הללו? במאה רובל לחודש אפשר להשיג את הבוכהלטר היותר מומחה.

— ולי חסר הרבה יותר ממך במדעי העולם, אמרה מיט’לה.

— זה לא אמת, ענה הצעיר.

— מי שיש לו מנה רוצים מאתים, השיבה בקצת יהירות מיט’לה.

— אם כן אנו נלמד ביחד, אמר אלתר. — אבי יוכל לשכור לנו מורים גם מהפרופסורים. אבי הוא עשיר גדול, הוא מיליונר.

טוב… הנה הולכים, אמרה מיט’לה. אל תגיד לאיש כלום ממה שדברנו.

 

ז    🔗

ולשבת נחמו נסעה הכלה עם אמה ומשרתותיהן לורשה, על פי הזמנת אבי החתן.

ההיכלות של הגביר טידלובסקי היו מקושטים בכל מיני פאר. ובשעה שפגש המחותן את הכלה, מסר על ידה ארגז יקר, שבו היו אצורים תכשיטים יקרים, שעין לא ראתה כמוהם.

מיט’לה התקשטה בהם ותיף מאד. פניה היו צוהלים, עקבות הדאגה נמחו מהם לגמרי.

התחילו הבקורים והנשפים והשעשועים. עם אלתר לא הספיקה גם לדבר מלה אחת, מלבד ברכת “שלום־עליכם” הרגילה במעמד כל אנשי המשפחה.

אך לאט, לאט חדלה המהומה והשאון. החיים התחילו כבר לזרום כסדרם הרגיל. האורחים לא היו עוד כל כך תדירים. והחתן והכלה היו לפעמים יושבים ומשוחחים איזו שעה קלה. הרבה לא נתנו להם לדבר יחד. בית טידלובסקי הוא בית עברי מהטפוס הישן, שבו זהירים מאד על הצניעות.

ופעם כשישבו החתן והכלה בחדר לבדם נגשה מיט’לה אל אלתר והניחה ידה על כתפו.

— אלתר! אמרה היא, — רואה אני בך צעיר תמים וישר ואני בטוחה, כי נהיה לידידים הכי טובים. האף אין זאת?

— למה תדברי כדברים האלה? שאל אלתר בחרדה פנימית.

— שמע נא, אלתר! מה שלא גליתי לשום איש אגלה לך. אני לא חשבתי ואיני חושבת להנשא לאיש, ואפילו לא בזמן פחות או יותר קרוב. רצוני הוא ללכת לחוץ לארץ ללמוד שם, אלא שהורי מכריחים אותי להנשא. אל נא, ידידי, תספח גם אתה אל גדוד רודפי העצומים. עזרני נא וחלצני משפלות ועבדות ותנה לי את האפשרות להשיג את חפצי.

פני אלתר חורו. כל הדברים היו חידה סתומה בעיניו.

— מה? האנכי אינני טוב בעיניך? — ענה אלתר, ודמעות נראו על עיניו.

— אילו הייתי חושבת להנשא, כי אז לא הייתי בוחרת באחר, ענתה מיט’לה. — יפה אתה בעיני ונחמד וגם מכירה אני, כי יש בך מעלות נפשיות שאינן בי. אך אני איני רוצה, איני יכולה להנשא למי שהוא, ואפילו למשה רבנו. אני רוצה ללמוד. ואם אנשא לך למרות רצוני, אז שנינו נהיה אומללים לנצח. בחיי המרים אמרר גם את חיך… הצילה נא אלתר את נפשי וגם את נפשך!

— ומה אעשה? אנכי איני מבין כלום מה את דורשת ממני.

— אתה יודע את מי שהוא ממשכילי ורשה? הלא יש פה הרבה משכילים.

— שמעתי ע"ד אפיקורוס אחד גדול פ… שמו. החסידים אומרים, שהוא מטמא במבט עיניו.

— טוב ויפה. תלך אליו ותספר לו את כל המעשה ותבקשהו כי ימציא לי תעודה לנסוע לחוץ לארץ.

— הוי, מיט’לה, אילו ידעת כמה קשה עלי להפרד ממך! בין כך ובין כך, מיט’לה, אומלל אנכי. על עיני הצעיר היפות נראו אגלי דמעות.

צר היה לה למיט’לה לראות בדמעות הצעיר הזה. היא הרגישה שהוא אוהב אותה אהבה תמימה ועמוקה, אבל היא אינה יכולה לזוז מהחלטתה.

— היה בטוח, שאני תמיד אשמור את שמך בלבי, כזכרון ידיד היותר נאמן והיותר מסור, אמרה מיט’לה.

— אבל תרשיני לכתוב לך לפרקים…

— יפה ונחמד.

— וגם את תכתבי לי.

— בודאי.

למחרת הביא לה תעודה לנסוע לחוץ־לארץ. אחד ממשכילי העיר, שבעזרתו השיג את התעודה, לוה אותה אל בית הנתיבות.

והיא נסעה לברלין.