על דבר קריאת ספרים אצל ילדים כדאי היה למומחים פסיכולוגיים להתעסק בזה בתשומת לב מיוחדת. אנכי, לצערי, אינני מומחה, ואעפי"כ הנני בא לדון בשאלה זו בתור מי שהיה מורה, שנפש הילד לא זרה לו.

על פי ההרגל הישן, שה“מתמיד” היה משובח ומפואר בפי כל, יש הורים ששמחים לראות שהפעוטות שלהם יושבים כפופים תמיד על ספר ובולעים את הספרות לתיאבון. זהו סימן טוב בעיניהם, שעתידים ילדים שכאלה להיות חכמים גדולים, סופרים גדולים, בקיאים בספרים.

וכשאני רואה חזיון שכזה אין לבי שמח כלל. ראשית כל: אין הדבר ברור לי כלל, שרבוי הקריאה מחזק את הכח החושב של המוח. כשמיגעים את המוח של הילד הצעיר יותר מדי, צריך לחשוב, שהכח החושב מתרופף על ידי כך. גם להתעמלות המוח יש גבול וקצב, ואולי דוקא בזה דרושה זהירות יתרה. וכמה ילדים מתמידים לוקים בריאתם ובעקימת חוט השדרה ועוד יותר –מה שגרוע מהכל – בעקמומיות השכל ובאפטיה לחיים.

וביחוד ראוי לתשומת לב של המחנכים החומר של הקריאה, מה טיבו ומה השפעתו על הקורא הצעיר. נניח שהספורים הנתנים לקריאה לילד הם מובחר מן המובחר בין מצד האמנותי ובין מצד המוסרי, אבל הרבוי של הקריאה, כשהוא לעצמו, מקהה את הרגש ומטמטם את החוש המוסרי. רבוי הקריאה מביא ריאקציה, לידי חולשת הרצון המעשי.

במה דברים אמורים? כשהספורים נכתבו באמנות וביושר לבב, ומה נאמר ומה נדבר על אודות הספורים שמוסריותם לקויה בודאי ואמנותם תלויה בספק גדול? הנה, למשל, הספר “זכרונות לבית דוד”, שעליו המליץ חברי ר' מרדכי אזרחי (קרישבסקי) שהם פרקי הסטוריה, כביכול, ובין פרק לפרק בחור מנשק בתולה. הפיקנטיות בודאי מוצאת חן בעיני הקורא הפעוט, אבל ההשפעה, שמשפיעות “מעשיות” כאלה על התינוק, היא בלי ספק שלילית.

והספר “זכרונות לבית דוד” הוא עוד לא הגרוע ב“תעשיה” זו של חבור ספורים. סוף סוף הוא מוצא שם שבחור יהודי מנשק בתולה יהודית, אבל יש הרבה ספורים יותר גרועים מזה וביחוד אלה שהם מתורגמים מעולמות אחרים, ולקוחים מהשקפות עולם הזרות לנו לגמרי, ושבזרמם הכביר מטשטשים את כל הצורה הרוחנית שלנו, שאנו קוראים בשם יהדות. ולאט לאט הם מטים את הכוון של מחשבת התינוק למה שלא רצוי כלל.

נקרא נא זה בשם ברור: זוהי גזרת שמד. התינוק שכח הבקורת שלו כמעט שאיננו, שמוכן לקבל הכל בתור מטבע עובר לסוחר, הנוטה להאמין בתום לב לכל אגדה, היכול לשפוך דמעות על כל אסון בדוי, הוא טובע בים הספרות הזרה, והוא נדח מעמדתו היהדותית כלפי העולם הגדול הנכרי, ובו הוא רואה חזות הכל ונדמה לו, כי שם… שם, בעולם הגדול, הנכרי, הכל יפה ונהדר, שם הגדולה והתפארת. והיהדות? מה הוא יודע מהיהדות שתהיה יקרה בעיניו? הלא גם “ספורי המקרא” שלמדוהו כבר נתבטל באלף יצירות ספרותיות אחרות…

ולפיכך הצעירים הבוגרים שלנו יכולים לקרוא על דבר הנצרות ואינם מרגישים את הזרות שבה, כי מרבוי הקריאה בספרות הרוויה נצרות כבר התנצרו בכח, כלומר שכל מהלך המחשבה שלהם הוא כבר נוצרי. היהדות לא נקלטה בקרבם, והרעיונות הזרים נעשו לקנין נפשם. לא רק זה הוא נוצרי מי שנושא צלם על לבו, אלא גם זה שנושא צלם בלבו ¹.

ואולם באמת אני לא רק נגד הקריאה בספרות שמכשירה את הלבבות לנצרות, או בזו שמגרה את תאות המין, או בזו שהיא בכלל מקלקלת בגירוייה את העצבים, אלא אני מתנגד לכל התמדה של קריאה ואפילו בספרים היותר טובים. הספר היותר טוב והיותר מחכים בשביל הילד – ולא רק בשביל הילד – הוא הטבע בעצמו, ההתקשרות עמו באופן בלתי אמצעי, בלתי מלאכותי.

האידיאל של החנוך בשביל הילד העירוני הוא, לדעתי, להמציא לו מקלט חנוכי מחוץ לכרך, המלא רקב וצחנה גשמיים ומוסריים, – בעיר־גנים רחוק מהכרך; שם ילמדו הילדים מקצת היום בתוך כתלי בית הספר ורוב היום יבלו באויר חפשי בעבודה מועילה, עבודת שדה וגן ושאר עבודות נחוצות. ומזה יחכם הילד חכמה ישרה, רחוקה מכל עקמומיות ועקלקלות הלב והמוח. הטבע, כידוע, אין בו “התחכמות”, והוא חכם מחוכם.

והחנוך של הילדים בכפר ישפיע גם על ההורים שידעו ויכירו שהם חיים חיי אסורים בתוך חומות הכרך. ואשרי מי שיוצא ממנו לחפשי.

ההתעמלות המלאכותית, הספורט, שנעשה לעבודת אלילים, שלה מקריבים בני הנעורים את כחם וחושבים שיש בזה ממש, מלמדים אותם להוציא את האנרגיה שבהם להבל ולריק.

מי שעבודתו בשדה אינו צריך להתעמלות מלאכותית. בעבודת השדה הגוף עושה כל מיני התעמלות והכל לא לתהו אלא לתועלת גלויה.

תורה ועבודה נחוצים לנו. תורה – תורה ממש, תורת היהדות, תורת החיים שלנו המיוחדת, ועבודה גם כן – עבודה ממש, עבודה של יצירה.

ההתמדה בקריאת ספרים לא תחכים את הילד בחכמת החיים ומכל־שכן שלא תקשרנו אל היהדות. היא רק תגרה את עצביו, תגזול מנוחת נפשו, וכשיפקח עיניו יראה כי תהו ושממון מסביב לו ותהו ושממון בקרבו.