רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אֲגָדוֹת וַאֲמָרוֹת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

לר' משה ליב מסאסוב באה אשה אחת וקראה:

— רבי! התפלל בעד בתי שתֵּרָפֵּא.

— ישלח לה ה' רפואה שלמה, ענה הרבי.

— לא אלך מעמך עד שתשָבע לי בעולם הבא שלך כי היא תרפא.

— הנני נשבע לך בחלק העולם הבא שלי כי בתך תרפא. לכי לשלם ובטחי בה'.

— איך נשבעת לה, רבי, — שאל חסיד אחד ממקורבי הרבי שישב בעת ההיא אצלו, — בעולם הבא שלך כי תרפא, ואני שמעתי כי היא נוטה למות, מסוכנה?

— מרגַעה של אם שכולה, ואפילו לשעה קלה, חשובה יותר מכל העולם הבא של איזה משה ליב מסאסוב, ענה הרבי.


*

ישב הרבי מפשיסחא ונסע בעגלה עם ערל אחד. בדרך נכנסו לבצה. טרח הערל להוציא את העגלה ופנה אל הרבי ובקש שיעזר לו.

— איני יכול, חביבי! ענה הרבי.

— לא נכון, יכול אתה, אלא שאינך רוצה…

מאז היה הרבי תמיד חוזר על הדברים האלה: יכול אתה אלא שאינך רוצה. צריך להגביר את הרצון ואז תגבר גם היכולת.


*

ר' ברוך ממזיבוז שמע קול ילדה בוכה.

— מה לך, ילדתי? שאל ר' ברוך.

— נחבאתי (היא שחקה עם חברותיה במחבואים), וחברותי אינן באות לדרוש אחרי ולחפש אותי.

הדברים האלה ירדו עמוק בלב הרבי, הוא נאנח ודמעות נגרו מעיניו.

—מה לך רבנו? — שאלו החסידים שישבו עמו, — וכי יש לשים לב לבכית ילדה טפשה?

— מתוך קול הילדה, ענה הרבי, אני שומע אנקת השכינה הקוראה: “ואנכי הסתר אסתיר פני” ואין דורש אחריה ואין מבקש אותה.


*

הוא, זכר צדיק לברכה, אמר:

אברהם היה ענו גדול ואמר: ואנכי עפר ואפר.

משה ואהרן היו ענוים גדולים ואמרו: ונחנו מה.

דוד המלך עליו השלום היה ענו גדול ואמר: ואנכי תולעת ולא איש ויש עוד מדרגה של ענוה — זה שאינו אומר כלום.


*

איש אחד ביזה את ר' אהרן מקארלין. אמר לו אחד מחסידיו: צריך להעניש את מבזהו. אמר לו ר' אהרן: איני רוצה שיֵעָנש איש בשבילי. אמר לו החסיד: הלא אמרו חז"ל: תלמיד חכם צריך להיות נוקם ונוטר כנחש? ענה ר' אהרן: איני רוצה להיות נחש — תלמיד חכם.


*

שאלוהו: מפני מה החסידים אוהבים את הריקודים?

— מפני שבריקוד האדם מתרומם ונפרד קצת מהאדמה, ואפילו איזה טפח.

(שמעתי את הדברים מפי החזן מר חומש)


*

את ה“אני” שבאדם אי אפשר לבטל בשום אופן. חושב אני כי גם זה שהוא קורא “שמע ישראל… ה' אחד” בחילו ורחימו ובדביקות גמורה, גם אז השטן מלחש באזנו: “אתה הנך מתדבק בקונך”. אין מפלט מלחישה זו. אבל יש אפשרות וצורך לעַדֵן את ה“אני” שיהיה גם בו — ב“אני” — צלם אלהים.


*

ואהבת לרעך כמוך. תבדוק את עצמך ובודאי שיש בך מומים לרוב. ואף־על־פי־כן, למרות כל המומים, אתה אוהב את עצמך, ולפיכך תאהב גם את האחר, אף־על־פי שאתה מוצא בו מומים.


*

אפיו של גדול הדור הוא כי הוא מצטיין בזה שמאַחד בקרבו הפכים רבים ושונים, שלכאורה אינם יכולים להתאחד.

עמנואל יואל.


*

האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי בא לבקר את מחותנו ר' לוי יצחק מברדיטשוב. התאונן ר' לוי יצחק לפניו ואמר: מה לעשות, מחותן סֶרְדְצֶה (сердце=לֵב), נגד הפניות הצפות ועולות בכל מעשה טוב?

ענהו ר' זלמן: ומה יש? גם להקב"ה יש פניה, שנאמר: שהכל ברא לכבודו.

אמר ר לוי יצחק: כן, מחותן סרדצה, גם להקב“ה יש פניה אבל הפניה שלו הלא גם היא לכבוד הקב”ה.


*

הסופר ש“י הורביץ פנה אל רבנו הראי”ה קוק שליט“א בבקשה לכתוב מאמר על מהות היהדות בשביל קובץ שהוא רוצה להוציא לאור, שבו יחוו הרבה סופרים את דעתם והעורך לא ישנה כלום אפילו אם דעותיהם תהיינה מתנגדות זו לזו מהקצה אל הקצה. על זה השיב הראי”ה, כי הוא מקוה ליום שבו יתקיימו דברי הנביא: “קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו” (כלומר שלא תהיינה דעות מתנגדות).

וכאשר פניתי אליו בשאלה על פה, מהי לדעתו מהות היהדות, ענני: בגמרא בבא מציעא שנינו, כי מחזירים אבדה בסימנים ולתלמיד חכם בטביעת עין. מתעוררת השאלה: הי מנייהו עדיף — סימנים או טביעת עין? לכאורה סימנים מובהקים יותר חשובים מטביעת עין, אבל באמת כשתעיין בדבר תמצא כי נתינת סימנים אינה ראיה מוחלטת, כי אפשר שגם לאיש אחר היה חפץ שכזה וגם בו היו ממש אותם הסימנים. לא כן טביעת עין, אם אחד אומר: אני מכיר אותו האיש או אותו החפץ, אז אף־על־פי שאינו נותן שום סימן, בכל זאת ודאי הוא ועדותו אינה מוטלת בספק כלל.

כן גם על־דבר מהות היהדות. אפשר אמנם למצוא בה סימנים מובהקים, אבל אנו מכירים את מהות היהדות לא רק בסימניה אלא בטביעת עין, שהיא הרבה יותר נאמנה מכל הסימנים.


*

שאלתי פעם את רבנו הראי“ה קוק: איך ליישב מה שכתוב בתורה (שמות כ“א כ”ד) עין תחת עין עם פירוש חז”ל: עין תחת עין — ממון? ענה הוא ואמר: לפי דברי המקובלים התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן בבחינת אבא ואמא. האב מרים את ידו ליסר את בנו החוטא, והאם — שכינת החסד והרחמים — עוצרת בעד ידו הנטויה ואומרת: אל באפך!


*

את הפסוק נח איש צדיק ותמים היה בדורותיו יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח ויש שדורשים לגנאי. ר' אברהם מאוורוטש תמה ואמר: אם אפשר לדרוש לשבח למה לדרוש לגנאי?


*

אחד גדול שמע שמספרים ע“ד מהר”ל מפראג שהוא יצר גולם: ענה ואמר:

אתם מתפלאים על שיצר גולם, הרבה יותר יש להתפלא על שיצר תלמיד חכם גדול והוא תלמידו ר' יום טוב הליר בעל התוספות יום טוב.


*

יהודי אחד שהיה עשיר וקמצן וחשוך בנים בעיר ס. רצה להחלץ מנגישות קרוביו העניים ועלה לארץ־ישראל. זה היה לפני מלחמת רוסיה עם תורכיה. בבואו לא"י נתן את כספו בנשך לידי יהודים וערבים. אך מהרה פרצה המלחמה ואחריה פשטה תורכיה את הרגל ושלמו לו בשטרות תורכיה שלא היה להם שום ערך. אז הוא שב עני לביתו לרוסיה, ומת שם אחר שני שבועות.

אמרו אחדים: חבל, אילו לכל הפחות היה מת ונקבר בארץ־ישראל. שמע זאת ר' אייזי’ל חריף ואמר: הוא המנוח עשה כדין. כי נאמר בכל מאודך — בכל ממונך… ולמה נאמר בכל מאודך אחרי שנאמר בכל נפשך? מפני שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, והנה המנוח היה איש שכזה, ולפיכך את ממונו שהיה יקר בעיניו מהכל קבר בארץ־ישראל ואת גופו מסר לקבורה בחוץ־לארץ.

המלצות קוראים
תגיות