"בגדים פשוטים נלבש, בגדי בד,
חיים פשוטים נחיה – על עבודתנו נחיה"
(מדברי בוסל).
בתקופות שונות הופיעו אנשי סגולה, שבעיניהם הפקוחות ראו את סמל החיים והנהו דל ומאוס…
הנה לפניהם שדה רחב ידים ועליו המון אדם רב. באמצע השדה עומד עמוד גבוה, גבוה, ועל ראשו מתנוסס איזה שטר, מעין רובָּל רוסי, שטר שהוא לכאורה שוה כסף. והאנשים כלם מזדרזים, דוחקים את עצמם בכל כחם, הודפים בצד ובכתף את חבריהם; כלם מתאמצים לגשת אל העמוד, לטפס ולעלות עליו ולזכות בשטר המתנפנף מלמעלה ברוח…
והנה אחד בכחו פורץ לו דרך, הוא מגיע אל העמוד, תופסהו בידו ובשעה טובה מטפס ועולה, ופניו מבהיקים מאור התקוה המשחקת לו: הוא יזכה בשטר, בודאי הוא ולא אחר…
אך לאסונו אחר ממהר אחריו, גם הוא תופס בעמוד, מטפס אחריו ומבקש להפיל את הראשון. אבל הראשון בועט ברגליו בראש השני, והלז מתגלגל ויורד.
נפטר הוא ממתחרה אחד, אבל הנה אחר יותר זריז עולה ומטפס אחריו, והוא גם מבורך בשנים חדים וחזקות; הוא מגיע עד עקביו של הראשון, ובטרם שהראשון הספיק לבעט בו וזה נשך ברגלו נשיכה חזקה. קול צעקה מתפרץ מלב בנשוך, והוא עופל, ואבריו מתרסקים.
ואחרי השלישי ממהרים אחרים שמוסיפים להלחם בידים, בשנים, ובלבם אש קנאה בוערת: הזה יזכה בשטר היה לא תהיה!
והנה אחד מאֻשר! הוא הזריז, האמיץ, שלא עצרוהו נשיכות והדיפות, עולה ועולה. הנה עוד מעט ויגיע עד מרומי העמוד. הנהו כבר מושיט ידו לחטוף את השטר, אבל באותו רגע כחו עזבהו, והוא נמשך ונופל ארצה, ופושט ידיו הריקות: מאום לא נשא בעמלו.
היקחו אחרים מוסר? לא ולא! עוד רבים מוסיפים לטפס, עוד הם נלחמים, מוסרים את נפשם, עוד מעט יגיעו…
והשטר מתנפנף מלמעלה, רומז וקורא: התאמצו, בני אדם! סוף הכבוד לבוא…
רואים זאת יחידי סגולה בעיניהם הפקוחות ואומרים: אין רצוננו בכך. מאוסה עלינו השאיפה הזאת והעבודה הזאת; דרכנו בחיים צריכה להיות אחרת לגמרי…
אין אנו רוצים בהתחרות, אין אנו רוצים להלחם איש באחיו, אנו רוצים לעזור איש לאחיו. והם הלכו ויסדו את הקומונה – חבורה של אחים עובדים.
אחד מיחידי הסגולה היה יוסף בוסל.
הוא ראה שגם בארצנו השוממה, השואפת לתחיה, באים “חובבים” ומשתדלים להקים את העמוד הגבוה עם השטר המנפנף מלמעלה בתור אידיאל שאליו צריך האדם לשאוף בכל כחו ומרצו. אז קרא יוסף בוסל לחבריו ואמר:
– הבה, אחים, נפרוש לקרן זוית שם בעמק הירדן נטה אהלנו ונחיה חיי אחוה; נעבוד יחד עבודה כשרה ונעזור איש לרעהו. והיינו למופת לעולים החדשים וידעו איך צריכים לחיות בארץ ישראל.
יוסף בוסל ידע אמנם שהמלחמה הארוכה, שהאנושיות נלחמה – הכל כנגד הכל – במשך אלפי, אלפי דורות, פִתחה בלב בני האדם התחרות וקנאה, צרות עין ושנאת הבריות, הוא ידע כי homo hominis lupus est, אבל אם צריך להלחם – נאה יותר להלחם נגד היצר הרע שבאדם, נגד ה“זאב” שבו, ולנטוע בקרבו אהבה, חסד ורחמים.
יוסף בוסל ידע שהמלחמה הזאת קשה היא מאד, אולי הרבה יותר קשה ממלחמת המטפסים אחר השטר האומלל המנפנף באויר, אבל הוא לא נסוג אחור. הוא החליט שבשביל מטרה כזו כדאי יותר העמל ואפילו למסור את הנפש.
והיו לבוסל רגעי קשים מאד. לא כל החברים הגיעו להכרתו. אבל הוא, בוסל, היה אדיר אמונה, ובאמונתו האדירה בצד הטוב שבאדם, בתמימות נפשו הזכה והברה, ידע להשפיע על חבריו שיתגברו גם הם על עצמם וימשיכו את עבודתם הכשרה באהבה ובאחוה.
וגדולה היתה עבודתו לטובת אחיו הגולים בזמן המלחמה העולמית, שאז לא ידע מנוח ושקד תמיד בכל כחו ובפקחיותו המעשית להקל את גורל האומללים.
תהי נא רוחך, חלוץ יקר, שרויה בתוכנו לעולם ועד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.