"בגדים פשוטים נלבש, בגדי בד,

חיים פשוטים נחיה – על עבודתנו נחיה"

(מדברי בוסל).

בתקופות שונות הופיעו אנשי סגולה, שבעיניהם הפקוחות ראו את סמל החיים והנהו דל ומאוס…

הנה לפניהם שדה רחב ידים ועליו המון אדם רב. באמצע השדה עומד עמוד גבוה, גבוה, ועל ראשו מתנוסס איזה שטר, מעין רובָּל רוסי, שטר שהוא לכאורה שוה כסף. והאנשים כלם מזדרזים, דוחקים את עצמם בכל כחם, הודפים בצד ובכתף את חבריהם; כלם מתאמצים לגשת אל העמוד, לטפס ולעלות עליו ולזכות בשטר המתנפנף מלמעלה ברוח…

והנה אחד בכחו פורץ לו דרך, הוא מגיע אל העמוד, תופסהו בידו ובשעה טובה מטפס ועולה, ופניו מבהיקים מאור התקוה המשחקת לו: הוא יזכה בשטר, בודאי הוא ולא אחר…

אך לאסונו אחר ממהר אחריו, גם הוא תופס בעמוד, מטפס אחריו ומבקש להפיל את הראשון. אבל הראשון בועט ברגליו בראש השני, והלז מתגלגל ויורד.

נפטר הוא ממתחרה אחד, אבל הנה אחר יותר זריז עולה ומטפס אחריו, והוא גם מבורך בשנים חדים וחזקות; הוא מגיע עד עקביו של הראשון, ובטרם שהראשון הספיק לבעט בו וזה נשך ברגלו נשיכה חזקה. קול צעקה מתפרץ מלב בנשוך, והוא עופל, ואבריו מתרסקים.

ואחרי השלישי ממהרים אחרים שמוסיפים להלחם בידים, בשנים, ובלבם אש קנאה בוערת: הזה יזכה בשטר היה לא תהיה!

והנה אחד מאֻשר! הוא הזריז, האמיץ, שלא עצרוהו נשיכות והדיפות, עולה ועולה. הנה עוד מעט ויגיע עד מרומי העמוד. הנהו כבר מושיט ידו לחטוף את השטר, אבל באותו רגע כחו עזבהו, והוא נמשך ונופל ארצה, ופושט ידיו הריקות: מאום לא נשא בעמלו.

היקחו אחרים מוסר? לא ולא! עוד רבים מוסיפים לטפס, עוד הם נלחמים, מוסרים את נפשם, עוד מעט יגיעו…

והשטר מתנפנף מלמעלה, רומז וקורא: התאמצו, בני אדם! סוף הכבוד לבוא…

רואים זאת יחידי סגולה בעיניהם הפקוחות ואומרים: אין רצוננו בכך. מאוסה עלינו השאיפה הזאת והעבודה הזאת; דרכנו בחיים צריכה להיות אחרת לגמרי…

אין אנו רוצים בהתחרות, אין אנו רוצים להלחם איש באחיו, אנו רוצים לעזור איש לאחיו. והם הלכו ויסדו את הקומונה – חבורה של אחים עובדים.

אחד מיחידי הסגולה היה יוסף בוסל.

הוא ראה שגם בארצנו השוממה, השואפת לתחיה, באים “חובבים” ומשתדלים להקים את העמוד הגבוה עם השטר המנפנף מלמעלה בתור אידיאל שאליו צריך האדם לשאוף בכל כחו ומרצו. אז קרא יוסף בוסל לחבריו ואמר:

– הבה, אחים, נפרוש לקרן זוית שם בעמק הירדן נטה אהלנו ונחיה חיי אחוה; נעבוד יחד עבודה כשרה ונעזור איש לרעהו. והיינו למופת לעולים החדשים וידעו איך צריכים לחיות בארץ ישראל.

יוסף בוסל ידע אמנם שהמלחמה הארוכה, שהאנושיות נלחמה – הכל כנגד הכל – במשך אלפי, אלפי דורות, פִתחה בלב בני האדם התחרות וקנאה, צרות עין ושנאת הבריות, הוא ידע כי homo hominis lupus est, אבל אם צריך להלחם – נאה יותר להלחם נגד היצר הרע שבאדם, נגד ה“זאב” שבו, ולנטוע בקרבו אהבה, חסד ורחמים.

יוסף בוסל ידע שהמלחמה הזאת קשה היא מאד, אולי הרבה יותר קשה ממלחמת המטפסים אחר השטר האומלל המנפנף באויר, אבל הוא לא נסוג אחור. הוא החליט שבשביל מטרה כזו כדאי יותר העמל ואפילו למסור את הנפש.

והיו לבוסל רגעי קשים מאד. לא כל החברים הגיעו להכרתו. אבל הוא, בוסל, היה אדיר אמונה, ובאמונתו האדירה בצד הטוב שבאדם, בתמימות נפשו הזכה והברה, ידע להשפיע על חבריו שיתגברו גם הם על עצמם וימשיכו את עבודתם הכשרה באהבה ובאחוה.

וגדולה היתה עבודתו לטובת אחיו הגולים בזמן המלחמה העולמית, שאז לא ידע מנוח ושקד תמיד בכל כחו ובפקחיותו המעשית להקל את גורל האומללים.

תהי נא רוחך, חלוץ יקר, שרויה בתוכנו לעולם ועד.

(נטבע בירקון, כ“א סיון תרפ”ב).

כַּכּוֹכָב עָלִיתָ,

וּפִתְאֹם כָּבִיתָ;

וְרַק קַו אוֹרָה

מִנִשְׁמָתְךָ הַטְהוֹרָה

מְנַצְנֵץ בָּאֲפֵלָה

לַעֲדָתְךָ הָאֲבֵלָה.

עברה שנה מעת אשר זאב ברזילי (איזנברג) באביב ימיו נטבע בירקון ומת. ליודעיו ומכיריו עוד לא חדל צער אבדתו.

כשנאבד צעיר סתם מלא כח עלומים, קשה להתנחם, ובפרט צעיר כז. ברזילי.

בן אנשים אמידים בורשה, אינטליגנט מהמדרגה הראשונה (לא עפ"י כמות ידיעותיו אלא על פי איכות תכונתו), דברן מצוין, ועל כל אלה בעל לב עברי גדול.

בעת שהרבה צעירים אינטלגנטים משלנו לא רצו בעבודה, אלא הסתפקו בדבר עיון בתיאוריות שונות: סוציאליות מחוסרת בסיס (בשביל עם אוירי כעמנו) או ציוניות חִוֶרֶת, מחֻסרת דמים, וחשבו שבזה יצאו ידי חובתם חובת יהודי אידיאלי, ויכולים כבר לטפח על כרסם ולומר: שישו, בני מעי, שישו!…

ברזילי לא הלך עמהם. הוא ראה שבמעשי האינטליגנטים הללו צפונה שוב צרעת הפרזיטיות הנושנה, המכלה את כל תאי הויָתנו. לא בספרים ולא במאמרים ולא בשירים ולא בנשפים ולא בחגיגות ולא בדרשות מסוג זה או מסוג אחר יקום עם, אלא בעבודה גופנית ויוצרת. ההשתמטות מעבודה גופנית ויוצרת, עבודת כפים, וההתמכרות לעבודות קלות ולשיחות בטלות (ואפילו יפות), הן הן בעוכרנו. כל אחד שואף להיות “פריץ” במובן זה או במובן אחר ומתחכם בכל מיני התחכמויות שלא לעבוד עבודת כפים.

וזאב ברזילי אמר: האינטליגנט צריך לעזוב את פרנסותיו הקלות, יחדל מהיות פרזיט, אלא יכנס לחברת העובדים ויעבוד עמהם ביחד עבודה גופנית יוצרת, מבלי להתפנק. אמנם בחוץ־לארץ לעולם לא יגיע היהודי למשאת נפשו זו, מפני שאין בסיס תחת רגליו, ובשביל זה ביחוד דרושה לנו ההתישבות בארץ ישראל. הטעמים האחרים טובים הם רק כשיש העיקר.

ולפיכך עלה ברזילי לארץ ישראל. ולמרות שהיה צעיר מפונק, “אמון עלי תולע”, בחר כאן בעבודה קשה ויהי מה!

וכשגופו הענוג והעדין לא היה יכול לנצח את הקושי שבעבודה, חלה וישכב איזה שבועות ב“הדסה”. ובקומו מחליו ואי אפשר היה לו לשוב לעבודתו הקשה, קבל עליו עבודה משרדית, שעבד בה כדרכו בהבנה ובמסירות. אבל מיד כשהרגיש כי הבריא, עזב את המשרד, כי לא בזה ראה את תכלית חייו, ונתחבר לקבוצת הבנאים בשכונת בורוכוב, ששם עבד עד יום מותו.

שמעתיו פעמים אחדות מדבר באספות: עיניו לוהטות, מפיצות רשפים, דבורו שוטף ועז, ומתוכו נראה גם פקחיות מעשית. הפקחיות שלו היתה תמיד לכלי שרת בידו להוציא לפעולה את האידיאל שאליו נשא נפשו. זו היתה פקחיות אידיאלית שאינה מצויה בשוּקנו…

ואולם אם קצרים היו ימיו, הוא הספיק להתוות את הדרך, וחבריו בה ילכו ולא יכשלו.

* *

ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.

רק בזה נבדלו שני המעמדים זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…

אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”

אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליות, שהיא אידיאל אנושי, ומעמידים אותה בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים את הטבת מצבו הכלכלי.

למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק רצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.

תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כלו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.

ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.

וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.

הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרוליטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בַּפַּיוֹק (מנה – naek) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יֵחָת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקש הטבה חמרית.

אמנם הטבת הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאד. אינה דומה הטבת המצב הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצב הכלכלי של העובד היא שאיפה לא חיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט מהמספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.

כן, הטבת המצב הכלכלי חשובה מאד אבל לא זהו העיקר.

למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזילי ז"ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, לעבוד בחמר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתרה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל. את קרן תרבות ישראל. ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.

וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים – הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.

אחד־העם שחונן בכשרונות ספרותיים נעלים, היה מסובל יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו מלפנים שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היה זה אולי אונאה עצמית ואפשר מאד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר…

כי הוא היה סופר, וסופר בחסד עליון, זהו למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול. הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי שהיו “הסופרים”, נזהרים בכל דבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר הסופר־אורח הזה. ביחוד נגלתה מסירותו לספרות בעת היותו עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם אחד־העם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש ונחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא, תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, שנשקעה בה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.

והוא נגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים) – היה עובד עבודת פרך בתקון עבודת אחרים¹, עבודת “בעלי המליצה” שלנו, וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד העמ’יק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין, אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציוניות אז היתה מכוסה בערפל לגמרי, והיא שנתנה בו כח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצינזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא), הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפנים.

והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של השלח. כמה כחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף”. הכל קבל על עצמו אחה"ע, אם לא ברצון, אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו בהשלח בלך ושוב עד שיקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. ואם רק הדפיס איזה דבר בהשלח היה ממהר לשלם שכר סופרים, ואפילו אם היה קשה הדבר עליו כקריעת ים־סוף.

ונהה פתאום מצאו בעלי “אחיאסף”, כי הצד המסחרי שבשלוח אינו מתאים עם שכר העורך, באו ואמרו לו: דע שאנו מפסידים שש מאות רו"כ. ואחד העם, זה האיסטניס מהמדרגה הראשונה, ענה: אם כך, אני מתפטר ממשרת עורך. (פחות מזה אי אפשר היה לו לקבל מפני מצב משפחתו והרגלו לחיים מרֻוָחים). אז נעשה הנתוח… חדל אחד העם להיות עורך השלח.

אחד העם חרק שן ונשתתק, והוא נעשה למשרת בחנות התה של ויסוצקי (אמנם לא משרת פשוט אלא דירקטור. שמחה וששון!) עשרים וחמש שנה עסק במכירת תה. חתן ה' ויסוצקי, מר צייטלין, אמר לאחה“ע: אני רוצה שמר אחה”ע יהיה מסור כולו למסחר התה, כי גם בלילה בחלומו יראה רק תה. זוהי דרישה נאמנה של סוחר אמתי. ואחה“ע, איננו יודעים אם חלם ע”ד תה, אבל בהקיץ היה התה גוזל את כל כחות נפשו ולא השאיר לו כמעט כלום לעניני רוח. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… והסבה לו תמיד מכאובים נוראים. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא הקדיש כל כחו למכירת תה, והספרות נשארה שדה עזוב.

בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום, היום עבר כאילו לא היה.

והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?”. ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד־העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את השש מאות רו“כ לשנה בשביל שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית. תנובתו הספרותית של אחה"ע נשארה כמו אותו הספר שניצול מדליקה ונשארו ממנו ההקדמה ואיזה דפים מהסיום…²

* *

כי בין בני ישראל רבים הנדבנים – בזה לית מאן דפליג. הצרה היא שהם נכונים לפעמים לפזר נדבתם לא למה שדרוש באמת, אלא למה שנראה בדמיונם, בהבנה שטחית, שזהו דבר יפה ולהיפך הם מעלימים עין מדבר שהוא מועיל בודאי ונותן כבוד להם ולעמם, ודוקא בזה מתחילים הפקפוקים והולכים ונמשכים לאין קץ.

לפני איזו עשרות שנים חגגו הפולנים בורשה חג היובל של סנקביטש. היהודי הבנקאי ואוילברג כתב לועד החגיגה, כי הוא מנדב שלשים אלף רובל להוצאת ספרי סינקביטש. והועד ענה: אצל היהודים יש הרבה זקוקים לעזרה, טוב יותר שתעזור להם. להוצאת כתבי הסופר הפולני ידאגו הפולנים בעצמם. כמובן שזוהי רשעות מצד חברי הועד הפולני, אבל מדוע נחפזים כל כך המה־יפית’ניקים שלנו להתראות בנדבנותם בפני הנכרים ולא בפני עמם וצרכי עמם?

אִמְרו נדיבי עם ישראל “על חטא”! אִמְרו ובקול רם, למען תשמעו גם אתם בעצמכם, החרשים ואזנים למו!

אותו הכרתי בשבתי בשנת תרע"ז בסג’רה בימי גירוש יפו. הוא היה מהראשונים שהתישבו בסג’רה. המקום היה מוכן לפורעניות. מסביב כל כך הרבה שודדים. אבל מי ישים לב “לקטנות” שכאלה. צריכים לכבוש את המקום ויהי מה.

ועם ישראל שלם בעד סג’רה לא רק במיטב כספו אלא גם בדם בחוריו הפועלים השומרים – שמעון מלמד, דוב שווייגר, ישראל קורנגולד, אברהם יוסף בר“ל, צבי ברטנובסקי שנזכרו בקובץ “יזכור” שיצא לאור בשנת תרע”ב.

ובכל זאת החזיקו האכרים והפועלים מעמד והמושבה סג’רה הוקמה.

ובין האכרים החרוצים היה היהודי הכשר, העובד התמים אייזיק צינדלר. הוא היה גבור גם בגופו ולא ידע פחד. הפרדה היותר עקשנית היתה נכנעת מפניו כשהוא תפס בראשה. לא היה כמוהו אכר יודע להרים אבן הנפגשה במחרשה. ובעל רחמים היה: בימי המלחמה כשהיה אנוס להוביל חנם עצים בשביל הצבא, ובדרך מצא איזו אשה עניה או סתם זקן ההולך ברגל לטבריה, היה מבקש כי יעלו על העגלה ולא רצה לקבל בעד זה שכר. ואף על פי שהיה חי חיי עוני לא נשמע ממנו קול תלונה. די היה בשבילו שיש לו אפשרות להשתתף בבנין הארץ.

וכעין סיום יפה לחייו הכשרים היה מותו, מות גבור העומד על המשמר. ב“מחנה ישראל” קבל על עצמו תפקיד שומר. הסג’ראי הזה ידע כי גם סביב “מחנה ישראל” יש שודדים למדי ולדמי ישראל יארובו. אבל אייזיק צינדלר לא ידע פחד. שום דבר לא יבעתהו. וכשם שאחרי הריגת השומרים בסג’רה לא נמנעו חבריהם שנשארו בחיים לבוא תיכף ומיד ולהתיצב במקומם, כך היה אייזיק צינדלר בטוח, כי אם יפלח כדור מות את לבו בעמדו על המשמר, “מחנה ישראל” לא תשאר בלי שמירה. אין דבר! אנחנו בחזית, ממקומנו לא נזוז.

והוא מת מות גבורים קדושים. ביום הרביעי, ב' אייר תרפ"ז.

ומותך, אייזיק, על קדושת ארצנו יתן אומץ לבחורים הרעננים להמשיך את המלחמה בעד כבוד ישראל והרמת קרן העבודה הכשרה בארץ האבות.