רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

אחד־העם שחונן בכשרונות ספרותיים נעלים, היה מסובל יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו מלפנים שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היה זה אולי אונאה עצמית ואפשר מאד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר…

כי הוא היה סופר, וסופר בחסד עליון, זהו למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול. הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי שהיו “הסופרים”, נזהרים בכל דבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר הסופר־אורח הזה. ביחוד נגלתה מסירותו לספרות בעת היותו עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם אחד־העם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש ונחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא, תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, שנשקעה בה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.

והוא נגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים) – היה עובד עבודת פרך בתקון עבודת אחרים1, עבודת “בעלי המליצה” שלנו, וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד העמ’יק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין, אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציוניות אז היתה מכוסה בערפל לגמרי, והיא שנתנה בו כח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצינזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא), הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפנים.

והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של השלח. כמה כחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף”. הכל קבל על עצמו אחה"ע, אם לא ברצון, אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו בהשלח בלך ושוב עד שיקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. ואם רק הדפיס איזה דבר בהשלח היה ממהר לשלם שכר סופרים, ואפילו אם היה קשה הדבר עליו כקריעת ים־סוף.

ונהה פתאום מצאו בעלי “אחיאסף”, כי הצד המסחרי שבשלוח אינו מתאים עם שכר העורך, באו ואמרו לו: דע שאנו מפסידים שש מאות רו"כ. ואחד העם, זה האיסטניס מהמדרגה הראשונה, ענה: אם כך, אני מתפטר ממשרת עורך. (פחות מזה אי אפשר היה לו לקבל מפני מצב משפחתו והרגלו לחיים מרֻוָחים). אז נעשה הנתוח… חדל אחד העם להיות עורך השלח.

אחד העם חרק שן ונשתתק, והוא נעשה למשרת בחנות התה של ויסוצקי (אמנם לא משרת פשוט אלא דירקטור. שמחה וששון!) עשרים וחמש שנה עסק במכירת תה. חתן ה' ויסוצקי, מר צייטלין, אמר לאחה“ע: אני רוצה שמר אחה”ע יהיה מסור כולו למסחר התה, כי גם בלילה בחלומו יראה רק תה. זוהי דרישה נאמנה של סוחר אמתי. ואחה“ע, איננו יודעים אם חלם ע”ד תה, אבל בהקיץ היה התה גוזל את כל כחות נפשו ולא השאיר לו כמעט כלום לעניני רוח. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… והסבה לו תמיד מכאובים נוראים. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא הקדיש כל כחו למכירת תה, והספרות נשארה שדה עזוב.

בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום, היום עבר כאילו לא היה.

והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?”. ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד־העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את השש מאות רו“כ לשנה בשביל שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית. תנובתו הספרותית של אחה"ע נשארה כמו אותו הספר שניצול מדליקה ונשארו ממנו ההקדמה ואיזה דפים מהסיום…2


* *

כי בין בני ישראל רבים הנדבנים – בזה לית מאן דפליג. הצרה היא שהם נכונים לפעמים לפזר נדבתם לא למה שדרוש באמת, אלא למה שנראה בדמיונם, בהבנה שטחית, שזהו דבר יפה ולהיפך הם מעלימים עין מדבר שהוא מועיל בודאי ונותן כבוד להם ולעמם, ודוקא בזה מתחילים הפקפוקים והולכים ונמשכים לאין קץ.

לפני איזו עשרות שנים חגגו הפולנים בורשה חג היובל של סנקביטש. היהודי הבנקאי ואוילברג כתב לועד החגיגה, כי הוא מנדב שלשים אלף רובל להוצאת ספרי סינקביטש. והועד ענה: אצל היהודים יש הרבה זקוקים לעזרה, טוב יותר שתעזור להם. להוצאת כתבי הסופר הפולני ידאגו הפולנים בעצמם. כמובן שזוהי רשעות מצד חברי הועד הפולני, אבל מדוע נחפזים כל כך המה־יפית’ניקים שלנו להתראות בנדבנותם בפני הנכרים ולא בפני עמם וצרכי עמם?

אִמְרו נדיבי עם ישראל “על חטא”! אִמְרו ובקול רם, למען תשמעו גם אתם בעצמכם, החרשים ואזנים למו!



  1. הוא ספר לי, כי אחרי שקבל את המאמר של ר“ד קופמן ז”ל “האור הגנוז” (השלח כרך א'), ראה שאמנם יש ברכה בו, אבל גבוב המליצות נורא. צריך אחת משתי אלה, או להשיב למחבר את המאמר ולהראות לו את חסרונותיו (דבר שאינו מן הנמוס) או לעשות בו כמו שהשכל של אחה“ע מחייב, והוא בחר בדרך השניה. המחבר בודאי לא הכיר את מאמרו, והוא משך ידו מ”השלח"…

    דלגתי על התכנית היפה שהציע אחה“ע בשביל האנציקלופדיה העברית, שלא נתקיימה, שג”כ הסבה לו צער גדול, שהיא נתבטלה ע“י קפדנותו של איזראילסון. דלגתי ע”ז, מפני שזו היתה אפיזודה קצרה.  ↩

  2. כשמלאו לאחה"ע שבעים שנה חשבו אחדים להוציא לאור קובץ לכבודו, חשבו להוציא ולא הוציאו. לא עשו בשבילו גם קורת רוח כזו. מי אשם? למאי נפקא מינה? די בשבילו שקברנוהו בכבוד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות