בשעה שיהודי יושב בסתר אהלו והוגה בהיסטוריה של עמו ביחוד בתולדות התרבות שלו (לצערנו היא כמעט עדיין טרם נכתבה) הוא רואה לפניו איזה דבר גדול, נפלא ומצוין במינו. היתה לנו סגולה מיוחדת שאנו קוראים לה בשם הכולל – יהדות. ואעפ"י שקשה מאד להגדיר מהי יהדות, מפני רבוי הָאֶלֶמֶנְטִים שנכנסו אל תוכה ונתעבדו עד שנעשו לחלקים אורגניים של היהדות – אבל בכל זאת אנו מרגישים, שהיתה לנו סגולה זו, שהיתה מאחדת את כל מרחקי הזמן והמקום. אחת היתה היהדות מימי אברהם עד זמננו ובכל רוחות העולם, בכל מקום שגלו ישראל, ויניקתה היתה מארץ־ישראל, שהיא ערש ילדותה ויסוד קיומה.

עכשיו היהדות הולכת ומתפוררת. אינני אומר שהיא מתבטלת, אבל אין בה אחדות. מתפרד העם לקבוצים קטנים, ל“קלייזליך”, לשברים ולרסיסים, וכמובן שערכם פוחת ויורד.

וכי צריך להביא לזה ראיות? וכי אין כל אחד שעינים לו רואה את הדבר בכל מקום?

ובמה נרפא את השברים? במה נקים את היהדות שתשוב להיות סגולה אחדותית?

הדרך היחידה היא לנטוע בארץ־ישראל קבוץ של יהודים עובדים בחקלאות ומתפרנסים דוקא מיגיע כפם. היהדות הגלותית, כלומר שתכונתה גלותית, ואפילו אם היא נמצאת בארץ־ישראל, אינה סגולה והיא הולכת ומפרידה בין אחים ומרבה את השבר, אחרי שכל אחד צריך להבנות מחרבן חברו. העבודה החקלאית הכשרה בארץ־ישראל יכולה ליצור גם ערכים יהודיים תרבותיים, שיהיו המשך היהדות הגדולה, שעמנו יצר אותה בכחות אבירים במשך אלפי שנה.

ולעבודת הבסיס הזה דרושה התאמצות יוצאת מן הכלל מצד כל אישי האומה, וביחוד מצד צעירי ישראל, שמרגישים בדכדוך העם ובהתפוררותו ורוצים לקבל על עצמם לשנות את כל חייהם ולהכות שורש באדמת ישראל. וזוהי הפרובלימה העיקרית של הציוניות, התיאורטית והמעשית.

צרכי עמנו מרובים. רבים מאד הזקוקים לעזרה. אבל יש שעל ידי העצים הרבים אינם רואים את היער. ההתפרטות משכיחה את הצורך הראשי הלאומי – להשיב את העם לתחיה, לתחיה חמרית ע"י התקשרותו עם אדמתו בעבודה חקלאית ממשית, ומכאן לתחיה רוחנית – שגשוג והמשך היצירה התרבותית שאנו קוראים לה יהדות.

קופה של צדקה לרעבים, לכושלים – ענין לחוד, והציוניות ענין לחוד.

אל נא תשכח הציוניות לשם מה היא נוצרה.

הדבר הזה אמנם נאמר ונשנה כמה פעמים, ובכל זאת כדאי לחזור על זה שוב.