בשעה שיהודי יושב בסתר אהלו והוגה בהיסטוריה של עמו ביחוד בתולדות התרבות שלו (לצערנו היא כמעט עדיין טרם נכתבה) הוא רואה לפניו איזה דבר גדול, נפלא ומצוין במינו. היתה לנו סגולה מיוחדת שאנו קוראים לה בשם הכולל – יהדות. ואעפ"י שקשה מאד להגדיר מהי יהדות, מפני רבוי הָאֶלֶמֶנְטִים שנכנסו אל תוכה ונתעבדו עד שנעשו לחלקים אורגניים של היהדות – אבל בכל זאת אנו מרגישים, שהיתה לנו סגולה זו, שהיתה מאחדת את כל מרחקי הזמן והמקום. אחת היתה היהדות מימי אברהם עד זמננו ובכל רוחות העולם, בכל מקום שגלו ישראל, ויניקתה היתה מארץ־ישראל, שהיא ערש ילדותה ויסוד קיומה.
עכשיו היהדות הולכת ומתפוררת. אינני אומר שהיא מתבטלת, אבל אין בה אחדות. מתפרד העם לקבוצים קטנים, ל“קלייזליך”, לשברים ולרסיסים, וכמובן שערכם פוחת ויורד.
וכי צריך להביא לזה ראיות? וכי אין כל אחד שעינים לו רואה את הדבר בכל מקום?
ובמה נרפא את השברים? במה נקים את היהדות שתשוב להיות סגולה אחדותית?
הדרך היחידה היא לנטוע בארץ־ישראל קבוץ של יהודים עובדים בחקלאות ומתפרנסים דוקא מיגיע כפם. היהדות הגלותית, כלומר שתכונתה גלותית, ואפילו אם היא נמצאת בארץ־ישראל, אינה סגולה והיא הולכת ומפרידה בין אחים ומרבה את השבר, אחרי שכל אחד צריך להבנות מחרבן חברו. העבודה החקלאית הכשרה בארץ־ישראל יכולה ליצור גם ערכים יהודיים תרבותיים, שיהיו המשך היהדות הגדולה, שעמנו יצר אותה בכחות אבירים במשך אלפי שנה.
ולעבודת הבסיס הזה דרושה התאמצות יוצאת מן הכלל מצד כל אישי האומה, וביחוד מצד צעירי ישראל, שמרגישים בדכדוך העם ובהתפוררותו ורוצים לקבל על עצמם לשנות את כל חייהם ולהכות שורש באדמת ישראל. וזוהי הפרובלימה העיקרית של הציוניות, התיאורטית והמעשית.
צרכי עמנו מרובים. רבים מאד הזקוקים לעזרה. אבל יש שעל ידי העצים הרבים אינם רואים את היער. ההתפרטות משכיחה את הצורך הראשי הלאומי – להשיב את העם לתחיה, לתחיה חמרית ע"י התקשרותו עם אדמתו בעבודה חקלאית ממשית, ומכאן לתחיה רוחנית – שגשוג והמשך היצירה התרבותית שאנו קוראים לה יהדות.
קופה של צדקה לרעבים, לכושלים – ענין לחוד, והציוניות ענין לחוד.
אל נא תשכח הציוניות לשם מה היא נוצרה.
הדבר הזה אמנם נאמר ונשנה כמה פעמים, ובכל זאת כדאי לחזור על זה שוב.
רגילים הם חובבי ציון להבדיל בין שתי השאלות הללו: בנין ארץ־ישראל היא שאלה לחוד, שבה מעונינים כל המפלגות העם, החל מרוטשילד וסיים בעני שאין לו אלא מקלו ותרמילו בלבד. מה שנוגע לשאלת העובדים – זוהי שאלה מפלגתית – הנוגעת לסוג ידוע של אנשים המבקשים לעבוד פחות ולקבל שכר יותר גדול, וכמובן שאין בו שאלה לאומית.
השקפה זו יסודה בטעות. הלאומי האמתי, שחבת ציון היא לו לעיקר העיקרים שואל לנפשו: איך תבנה ציון ומי יבננה? המצב של התהו ובהו שמשל בחבת ציון בתקופתה הראשונה הולך ועובר מן העולם. מלפנים לא חשבו, לא ידעו לחשוב, אלא אמרו נקומה ונעלה ונבנה. והנה נעשו איזה מעשים. באו אנשים והעבירו לארץ־ישראל את הרגליהם ואת שאיפותיהם ואת הגלות של חוץ־לארץ הכניסו לארץ ישראל. וכמובן שהכל רואים שמעשיהם במובן הלאומי לא הביאו לידי הצלחה. המושבות שלנו מפרנסות אלפי ערבים, הצעירים והצעירות להוטים אחרי הלוקסוס העירוני ויוצאים לחוץ לארץ. הקנאה, השנאה וההתחרות הנוהגות בין הסוחרים מושלות גם פה, וכל אחד רוצה להתחזק ולהתגבר על חשבון חברו החלש. סוף דבר: העולם בארץ־ישראל כמנהגו בגולה היה נוהג והבנין הלאומי בארץ־ישראל לא נבנה, מפני שלא היה יסוד לבנין.
והנה בא החלוץ העברי ואמר: אנחנו נבנה את הבנין הלאומי, נבנה פשוט, בעצמנו, בשרירינו, בזיעתנו, בדמנו. ואחרי שאין כוונתנו לעשוק את אחרים ולהתעשר בעמל אחרים, אנו רוצים לעזור איש לרעהו, להרבות את מספר העובדים ולהגן עליהם מניצול ומבזבוז נפשות, כי הצלחת הבנין הלאומי בארץ־ישראל תלויה ברבוי אוכלוסי העובדים האמיצים בגופם וברוחם.
ומי שעיניו פקוחות רואה, שבנין ארץ־ישראל תלוי לגמרי בשאלת העובדים העברים. אם ארץ־ישראל תבנה על ידי עובדים עברים – הבנין יהיה איתן ומוצק, יהיה לו הוה ועתיד, וכל מה שארץ־ישראל תרבה לקלוט את החלוצים הבאים הנה לעבוד, כן תתחזק התקוה להצלחת הרעיון – רעיון חבת ציון. חבת ציון ואיניציאטיבה פרטית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, עבודת ה' ועבודת הבעל אינן יכולות להצטרף יחד. האוהב את עצמו אינו יכול לאהוב את ציון, הדורשת הקרבת אהבת עצמו.
ולפיכך כל אלה שיש זיק חבת ציון בלבם מוכרחים ראשית כל לדאוג לעובדים העברים הבונים את הארץ. זהו לא ענין של מרכז, של ימין, של שמאל, אלא זהו – ורק זה – ענין לאומי ממדרגה ראשונה. קרן הקיימת צריכה לרכוש קרקע בשביל העובדים, קרן היסוד צריכה לאפשר את התישבות העובדים על הקרקע. ועל הכל צריכים להגדיל את כח העובדים על ידי קרנות מיוחדות בשבילם. כי לא נעשה שקר בנפשנו לומר, שהכל מודים בדברים שאמרנו, אעפ“י שהם פשוטים מאד. ישנם היודעים את האמת ומורדים בה בכונה, ויש כאלה שלא הגיעו לידי הבנה, יש גם טמטום המוח, שעוצר בעד התפתחות ההכרה. ולפיכך הדרך היותר נכונה היא שכל חובבי ציון שבם בעלי הכרה יחזקו את ידי העובדים בהגדלת ובהגברת המוסדות הכספיים שלהם, שהם המנוף לבצור הבנין הלאומי ההולך ונבנה ע”י חלוצי העם. ואל יאמרו עוד כי העובדים הם אגף שמאלי או ימני, אלא במרכז התנועה הם עומדים.
“כי אתה ה' באש הִצַתָּה ובאש אתה עתיד לבנותה” – באש העלומים של חלוצים שמתנדבים לבנות את ארץ־ישראל.
הפטריוטיות הטפשית, השפלה, הגלותית שלנו, שנתה אצל אחדים מהפועלים את שמה ותהי לסוציאליות בין־לאומית, לקומוניזם בין־לאומי.
לא די להם להתאחד עם פועלי כל הארצות לשם השבחת מצבם הכלכלי והמדיני, אלא הם משתדלים לטשטש את צורתם העצמית, לכחש בלאומיותם ולהיות מה שאינם – סוציאליסטים מפשטים, פורחים באויר, מזדווגים למי שהוא. והכל היה טוב – אבל הצרה שיש גם צד שני. צד חזק ובריא, שיש לו בסיס, והוא אינו רוצה בזרים הללו הנשרכים אחריו בין שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים.
כל הנסיונות שנתנסינו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהדרך הזאת לא נכונה ולא מוליכה אל המטרה של התאחדות האנושיות, ורק מביאה לידי השפלת ערכנו ולידי בעיטות חזקות מצד אלה החזקים, שאנו מבקשים להזדווג אליהם – לא הועילו לפקוח את העינים העורות של צעירינו שאינם מכירים את הממשיות, את עצם החיים, הולכים על פי דוקטרינות מפשטות, שהן אולי יפות בשביל ריקלמות, אבל החיים הריאליים אינם מתחשבים עמהם כלל.
רוצים הם התלושים הנלהבים למחוק את המלה “העברים” מתוך השם של “הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל” ולעשות את החברה הזאת לחברה בין־לאומית. חושבים הם כי אם רק ימחקו את המלה “העברים”, אז יזדווגו אל העובדים הערבים, ושלום עולם יבוא לארץ ולא יהיו עוד חכוכים וחלוקי דעות. אולם הערבים, שלהם יש חיים ממשיים, בסיס חזק כלכלי ותרבותי (הם גם חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו ידעים ממנה כלום) ומדיני (שאינו מסתיים רק במה שיש בארץ־ישראל, אלא גם בארצות השכנות), – למה להם להזדווג עמכם? ואנחנו הן אין לנו לא הא ולא הא. כלום יש ערך לאיזה מושבות ואפילו לאיזה עשרים אלף עובדים יהודים נגד הים הגדול של העם הערבי? לנו אין ארץ, אין כלכלה לאומית וגם אין תרבות. התרבות שלנו הגדולה, העשירה, העתיקה אינה ידועה כלל לצעירינו ה“בין־לאומיים”. וזולתה מה יש לנו? הסטוריה של קלמן שולמן? מדיצינה של “מרפא לעם”? אסטרונומיה של חז"ס? אם תתנו להם פירורים ממארכס ולנין – אפשר שיקבלו עד כמה שהחיים הממשיים שלהם ירשו להם לקבל, ואחר כך בודאי שיאמרו: “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”, ואם לא ילך, יתנו לו בעיטה הגונה, כמו שעשו אחרים גדולים ובעלי תרבות יותר גבוהה. ואז נבין שהזווג לא עלה יפה.
אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים. אבל לא נטשטש את עצמנו, לא נמחק את שם “העברים” מעלינו, כי אם אנחנו נמחק, אז האחרים יכתבוהו בדם ובאש…
באחדות של עמים חיים אנו רוצים, כלומר שנהיה עם חי, ההולך ומתפתח על פי דרכו יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום. אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו. יש לנו חיים מיוחדים וצרכים מיוחדים, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.
כשהגיעה השעה לנשמות אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתואמי סיאם.
שמע הקב"ה לקולן. הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים ותנאי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.
והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהן, ואדם וחוה קמו על רגליהן, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.
אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש לפעמים שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.
אז צעקו לה': אנא הַפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא הפרד!
חִייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה. אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות גם יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאד.
– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד – קראו הגופים והנשמות יחד.
אז באה ה“נסירה” – מלאכי רחמים לא יכלו לעשות את הנתוח הקשה הזה, והוא נמסר למלאכי חבלה, שנסרו בלי רחמים ביניהם.
זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.
התנפלה בירושלים המשטרה ביום הכפורים תרפ"ו בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה: השרפרפים הלכו בשבי…
הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים… חוק קדוש!
בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינקונטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. מי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.
לימים נתבטל החוק הזה. נשתחרר היהודי מהעלבון הזה. אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי, והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.
יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים, שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות, יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזו נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. “ובוזי יקלו” – אומר הנביא.
וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ר' זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר' יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וברצונו הכביר השיב את הגזלה לבעליה. אבל לכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.
אבל סוף סוף צריכים אנחנו לתקן את המעוות. והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית האנגלית להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה, ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהיא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האמנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, הלילה?
והחרפה הזאת היא חרפה לא רק לעם ישראל, אלא לכל האנושיות הנאורה, היודעת להוקיר זכרון עתיק ומקום של קדושה.
ירשם נא הדבר לזכרון לדור יבוא.
בשנת תרפ"ז בחודש תמוז בעצם חום הקיץ התאספו צירי העובדים העברים לועידת הסתדרותם. ובמשך שני שבועות הגו יום ולילה בכובד ראש לא על ענינים הנוגעים רק להם, בתור מפלגה פרוליטארית, אלא בעיקר על השאלה הכללית איך להחיש את בנין עם ישראל בארץ ישראל.
למרות המצב הקשה – המשבר שהעיק על כולם, נתגלתה בכל הדרה האחדות האידיאלית הפנימית, המחיה את כל החברים.
הנאספים כמעט כולם צעירים למחצה או לגמרי צעירים, שדמם רותח בקרבם וקשה להם לכובש את יצרם הפרטי, ואף על פי כן ידעו להתגבר על עצמם ולשמור על שלמות הסתדרותם ושלמות הרעיון שבשבילו באו לארץ־ישראל.
ועוד צריך להוסיף כי כל הנאספים אינם דומים כלל על פי מוצאם, חייהם, השכלתם, למה שנקרא בעולם הגדול – פרוליטריון. כי הם כולם בני “בעלי בתים”, שלא הם ולא אבותיהם ידעו מהקושי שיש בעבודה פיזית, וגם כולם בעלי השכלה (מהם רבים גם בעלי השכלה גבוהה), אבל ההכרה, כי רק בעבודה כשרה ויוצרת יבנו העם והארץ, מאמצת אותם ללכת בדרך החלוציות שאינה רפודה כלל בשושנים. וכידוע כבר נפלו מתוך הצעירים הנלבבים האלה הרבה, הרבה קרבנות…
ההופעה הכבירה הזאת, שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה שלנו, צריכה להלהיב את לבות כל אחינו מכל הזרמים והמפלגות באמונה ובגאון, כי לא יטוש ה' את עמו, וארצנו נמצאת בידים אמונות, בידי צעירים יהודים, שנפשם טהורה, כי הם יחזיקו בה ולא ירפוה עד כי תהיה לתפארת עולם.
ואל יאמרו נרגנים פראים, שיש בתנועה זו משום השלטת פרוליטריון על בורגנים. השאלה שלנו יוצאת לגמרי מנקודת השקפה אחרת – תחית עם ישראל שגורלו משונה מגורל כל העמים והוא צריך ומוכרח לתקוע יתד בארץ אבותיו.
אנכי, הזקן, רואה בזה השגחה אלהית, כי צעירינו קבלו עליהם ברצון את עובי הקורה להקריב ממש את חייהם בעד האידיאל הזה. ואיך אפשר להעליל עליהם כי לשלוט הם חפצים?
ולתקומת האומה הישראלית דרושה התעוררות כבירה בלב כל אלה שנר אלהים מאיר בלבם בלי כל הבדל בין יהודי ליהודי. הכח המוסרי הגדול והנשגב שנתגלה בתוך החלוצים שלנו אי אפשר שלא יעורר חדוה לאומית בלב כל אחינו בני ישראל בכל קצוי עולם.
זווג החלוציות והנדבנות שהן שתיהן תפארת ישראל, יביא פרי הלולים לרפאות לא רק את שבר עמנו, אלא גם את שבר האנושיות כולה שאין לה תקנה, כל זמן שלא יתוקן העם העברי.
זכרו זאת והתאוששו! אל תתנו לקטנות המוחין להפריד בין אחים!
מה שלא יעשה השכל הבעל־הביתי, הקר והקפוא, יעשה הנוער בהתלהבותו האידיאלית. הרעיון הזה נתעורר בי לרגלי הופעת הספר רב הכמות, ויותר מזה האיכות – “דין וחשבון לועידה השלישית של ההסתדרות מפעולות ההסתדרות ומוסדותיה, אדר תרפ”ג – תמוז תרפ“ז”.
מתוך הספר הגדול הזה נשקפת עבודה עצומה, יגיעת בשר ורוח, שלמרות כל המעצורים והמכשולים הרבים הצליחה להקים מוסדות כבירים ולהחזיק מעמד גם בזמן של מצוקה שאין כמוה.
וגם בהדפסת הספר הראו החברים חריצות יוצאת מהכלל: נצטוו המדפיסים בבתי הדפוס של הפועלים “הפועל־הצעיר” ו“אחדות” ואמרו להם: מצווים אתם להוציא את הספר מיד, והספר הגדול הזה יצא במשך שני שבועות. גם מזה אפשר להוכח מה כחם של פועלים מאוגנים בעבודת היצירה.
שמעתי “בעל־בית” אומר: “החלוצים עולים ביוקר. אילו היתה ההנהלה הציונית מאספת פשוט עניי ישראל הזקוקים לפרנסה ונכונים לעבוד לא שמונה שעות ביום, אלא כמה שיצוה בעל הבית בעד איזו פרוטות, כי אז היתה יכולת כבר להושיב את כל ארץ ישראל מדן ועד באר־שבע, וכל השאלות היו נפתרות מאליהן”…
כך אומר “בעל־הבית”, אבל היושבים בארץ־ישראל והיודעים את טיב הישוב מראשית היותו ועד היום, הסתכלו, בחנו וגם הכירו בהכרה ברורה כי מהאלמנט הזול, הנקרא בשם “עניי ישראל סתם”, אי־אפשר לבנות שום בנין. אמנם העניים אינם צריכים לבית־פועלים, לבנק, לספריה מרכזית, ואף לא לקופת חולים – די בשבילם “הקדש”, אבל אז היה כל הישוב כולו “הקדש” אחד… בשביל "גבאי היה הדבר אולי מספיק, אבל לא בשביל רעיון התחיה, שאליה שאפו טובי עמנו מראשית “חבת ציון” ועד עכשיו.
לתחיה דרושה עבודה של מסירות, של אחדות, של שאיפה כבירה, של העזה, של גבורה. כל חלוץ כשהוא לעצמו – נמלה חלשה, רעבה, בזויה, אבל רבבות חלוצים כשהם מאוחדים בקשר אמיץ של רעיון גדול מאחד, הם ישיגו את מטרתם, והם יבנו ויקימו מוסדות ויחזיקו בהם ולא יתנו להם לנפול.
ולא רק עניי ישראל סתם אינם יכולים לבנות כלום, אלא גם הבעלי־בתים שלנו – אם נשוה אותם כלפי החלוצים הצעירים – גם הם במה שנוגע לענינים צבוריים, לאומיים הם הראשונים המפגרים והנחשלים. עד הנה אין בתל אביב בית לספריה העירונית, והספריה נודדת מבית לבית והעיריה משלמת שכר דירה. עד הנה אין בית חולים של העיריה, אין גם בנק של העיריה.
ואל יחשבו נא ה“בעלי־בתים” שלנו שכונתי לבזות אותם. רוצה אני לדגדג אותם קצת, לעוררם שיפסיקו את מלחמתם בחלוצים, כי יעזבו את דרכם הנפתלה, שיחדלו משאת את שם הציוניות לשוא, כי ילמדו מדרך החלוצים העובדים, שאינם פוסקים מלעבוד. ירכוש נא כל “בעל הבית” את הספר “דין וחשבון של הסתדרות העובדים”, יעיינו בו היטב, ילמדו אותו כדבעי ויראו מעשי בני “בעלי בתים”, החלוצים הצעירים, (סוף סוף מי המה אם לא בני בעלי בתים?) ויתאחדו עמהם בלב אחד לשם בנין ארצנו ויקוים בהם "כי לא עתה יבוש יעקב… כי אם בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי… וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח (ישעי' כ“ט, כ”ג־כ"ד).
(הרהורי וידוי של שריה הסופר).
אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן!
בטרם בואי לעולם עמי היית, ובצאתי ממנו ידך תנחני.
*
אמנם היו רגעי שבהם בקשתי להחלץ מידידותך.
לחרות שאפתי ואפן לאלהים אחרים, כי ישחררוני:
חמדת נשים, אהבת שררה, רדיפת בצע, הוללות וָאָוֶן.
ובמתנה היקרה, שהנחלתני אלהי־ידידי, – כשרון סופר –
השתמשתי למשוך עון בחבלי שוא, להפיץ זמה ותבל.
ובחפזי אמרתי: יכֹלתי! נביא החרות אני, משֻׁחרר ומשַׁחרר.
מכנורי השתפכו מנגינות עגבים וָאֶהִי – מאֻשר?
לא! מאֻשר לא הייתי, אבל צוהל ומתבדח, כגבר עֲבָרוֹ יין.
ופתאם תקף אותי שעמום ודבק בי כצרעת ממארת.
הכל נדמה לי ריק ושומם, בחלה נפשי בעולם, היה לי לזרא.
נסיתי למלא ריקנותי בשביבי אידיאלים –
אלה שברי לוחות שהם ככסף סיגים מצֻפה על חרש.
אולם מהרה געלה נפשי גם בהם. שעמום, שעמום!
ומרה מהכל היא הבדידות. אין רֵע להתרועע.
נפסלו בעיני כל בני האדם, חֶבֶר קניבלים הם כֻּלָּהַם,
אין אהבה ואין ידידות, הכל כזב ושקר.
לפני מי אשפוך שיחי? ומי יבין, מי ירצה להבין הגיגי?
בודד אני בעולם, הכל זר לי ואני זר לכל.
עוברים ושבים אלפי בני אדם, סוסים, גמלים חמורים –
מה לי ולהם?
ואל השמים אשא עין: לבנה חִוֶּרֶת, כוכבים קרים –
מה לי ולהם?
אין שום קשר ביני ובין העולם שמסביב לי. בודד אני בעולם…
ובאפלולית הלילה ראיתי את השטן עומד משמאלי, חורק שן, משרבב לשון וקורא:
הנה המשֻׁחרר!…
ויחר לי עד מות. בושה וגועל ושעמום.
אין דרך אחרת אלא אבוד עצמי לדעת. יבוא מהרה הקץ לתעתועי חיי!
ובעמדי על סף הכליון הגיע לאזני חרש קול רך ומלטף, מלא רחמים וחנינה:
שובה חביבי, שובה אלי, אנכי אלהיך, ידידך הנאמן.
– איך אשוב וכל כך התרחקתי? גדורה בעדי דרך התשובה. אין עוד התמימות הילדותית…
– טעות היא בידך, שריה חביבי. – חושב אתה שהתרחקת ממני ואני התרחקתי ממך. שנינו לא התרחקנו זה מזה ולא נפרדנו. קשורים אנחנו בעבותות אהבה נצחית, אהבה אלהית, שאין לה שנוי ותמורה. רחם ארחמך, שריה האמלל!
אז פקחתי את עיני וארא עולם חדש לפני, עולם מלא זוהר ויופי ושמשות חדשות האירו לי, שמש אהבה וחמלה, שמש אמונה ובטחון, שמש גבורה ותפארת, קדושה ומלכות.
אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן.
בטרם בואי לכולם עמי היית ובצאתי ממנו ידך תנחני.
(מלוקט מדברי חסידי עולם)
א
הפרח ממלא תפקיד מֶכַני בצמח כשאר אבריו: הגרעין, הגזע, הענף, העלה והפרי. וכשימלא הפרח תפקידו, יבול ועליו ישרו והיו לדֹמן.
ואף על פי כן מראה הפרח הנהדר אומר ללבך לגמרי אחרת. הוא כולו אומר: הביטה בן אדם! דע שיש בעולם, מלבד מכַנִיות, גם יופי ונשגב ושלל צבעַי הם עֵדָי.
אגדה יֶשְנה על אדות בת מלכה שנשבתה בין האויבים ונסגרה בארמון ברזל. והנה בא מלאך וקרא לה מבעד החלון ובשר לה, כי אביה קרוב לבוא לחלצה מן המיצר.
– ומי יעיד, כי אמת בפיך? – שואלת האומללה הכבולה.
– הנה טבעת המלך, – עונה השליח.
והיא, הבת־מלכה, מביטה ובעיניה נוצצות דמעות־שמחה ותקוה.
הפרח היפה הוא המלאך השלוח אלינו ממרום. היופי שבו הוא טבעת המלך. והאדם הכבול בעניניו הארציים מביט אל הפרח, ולבו מתמלא תקוה. כי קרוב אליו אבי היופי והנשגב שיחלצהו מן המיצר ויעלנו מעלה־מעלה.
ב
אם תסתכל בשירה וראית בה אותיות, נקודות, מלות, קצב ומדה, וידעת כל אלה לבושי השירה המה ולא עצם השירה.
אמנם, אין שירה בלי אלה הלבושים החיצוניים, אבל רוח השירה היא למעלה מכל אלה הלבושים, והיא מגעת באין סוף.
זוהי אחת מן הסתירות שאנו נפגשים בעולם על כל צעד. ואתה סוף־סוף מכיר שיש בעולם חיצוניות ופנימיות, גופים ונשמות, גבול ואין סוף.
ג
קשה לתינוק ללמוד שמות האותיות והנקודות, קריאת המלים הבודדות, מפני שאינו יודע שהן כולן מתאחדות ומביעות איזה משפט, איזה רעיון.
קשה היא לאדם עבודת ההשתלמות, כי הדרך ארוכה ומיגעת. אבל היא ארוכה ומיגעת למי שחושב כל צעד כדבר נפרד בעצמו; כל צעד, כל זמן שהוא נפרד לבדו, אין בו אלא עמל והתלבטות.
לא כן למי שרואה בכל צעד חלק מהדרך המוליכה אל המטרה הנשגבה; הוא טועם למפרע מעין עולם הבא, מתענוג האושר של השגת המטרה.
איש שכזה לא יתאונן על עמלו, כי עמלו יחיה וישמח.
ד
הביטה, בן אדם, אל הילד. איך שהוא משתדל לקום על רגליו ולהתהלך, כמה פעמים הוא נופל וקם, נופל וקם. לפעמים גם נפצע, אעפי"כ לא יחדל מנסיונותיו. הוא אינו יודע יאוש, הטבע מלחש לו באזנו: חזק והתחזק, סוף הנצחון לבוא.
כך גם אנו הגדולים, מכירים אנו בכל היסורים שאנו פוגשים על דרך החיים. מכירים אנו גם את ריחוק המעשה והמטרה. אפשר לפי זה לנפול במרה שחורה. אך החיים מתגברים על זה. לפנינו מאיר אידיאל של שלמות ומושכנו, ואנו מתחזקים והולכים בצעדי אוֹן קדימה.
ה
יש אומרים שהאדם צריך להכניע את הטבע. חושבים הם שהטבע שונא לאדם.
חלילה! אין הדבר כך. הטבע הוא בכלל רֵעַ האדם, ידידו הנאמן. הוא משמחו בקוי אורו, מטהרו בפלגי מימיו, מעדנו בעדנת בשמיו, משעשעו ביפי פרחיו, שולח גלי רוח זכים לריאתו.
כל המתנות הטובות הללו מידי הטבע באות לנו.
ואם יש בטבע דברים מזיקים, גם המה מביאים תועלת לנו – להבחין בין הטוב ובין הרע. אילולא המות, לא היה ערך לחיים.
ו
אנו צמאים לידידות, לאהבה.
אבל איך אפשר למצוא ידידות בזמן שהאדם נחשב למכונה המביאה רוחים? איך אפשר למצוא אהבה בזמן שהאדם הוא זאב טורף? הורג בעלי חיים שקטים ושלוים, אוהבי חיים כמוהו, הורג גם אנשים, וְלַכֹל הוא מוצא היתר.
אפשר שאיש יאהב אשה אהבת בשרים, אפשר שאדם יתרועע לחברו בתקוה לקבל ממנו תמיכת כסף, כבוד ונשיאות, אבל ידידות, אהבה אמתית איך תִשְׁכֹּנָה בין קַנִיּבַּלִים?
ז
ואם ישאלך אדם: במה קונים אהבה אמתית, ידידות אמתית, יופי וטהרה? וענית ואמרת: ביסורים.
היסורים הם המטבע הקשה, שאנו משלמים בה בעד כל הטוב היפה והנשגב.
ואנו איננו רוצים להיות קבצנים, פושטי יד, מקבלי נדבה, אנו רוצים לשלם בעד הכל – ביסורים שאנו מקבלים עלינו באהבה.
חביבים עלינו יסורים, כי בלעדיהם אין התפתחות ואין שמחה ואין קנין רוחני וגשמי.
ח
השאיפה להשתלמות עצמית פרטית היא בודאי מדה יפה. אם אין פרט אין כלל. במה דברים אמורים? אם הפרט אינו נבדל מהכלל. המתרחק מהעולם בשביל הצלת נפשו הפרטית יאבד את התוכן האנושי שבו, והוא נעשה עבד לקליפה. חושב הוא בלבו: “אני את נפשי הצלתי” – והוא כולו מלא שנאת הבריות, גאוה וחלאה נצחת.
ט
כל זמן שהמנורה אינה דולקת, היא חוסכת את השמן בתוכה שלא יגרע ממנו כלום. וכך היא עומדת בחשכת קמצנותה לבדה, נפרדת מכל מה שמסביב לה. אבל כשהיא דולקת, אז היא ממלאה את תפקידה, מפיצה אור ויש יחס וקשר בין מה שמסביב לה, והיא עולה בשמחה בלהבה.
כמנורה זו הוא האדם.
כל זמן שהאדם שומר על הפרט שלו שלא יגרע ממנו משהו, אז הוא עומד בנגוד לתפקיד האדם, ובקרבו ומסביב לו תשור חשכת אפלה. ורק כשהוא אוחז במדת האהבה והנדיבות, אז נשמתו מפיצה אורה, והוא ממלא את תפקידו האנושי, ורָוַח לו ולאחרים.
והשמן מה יהא עליו?
אל נא ידאג הרבה לשמן, בלבד שיהיה אור. ואם אחרי הפיץ המנורה את אורה תכבה מאין שמן – אין בכך כלום. היא עשתה את תפקידה ודי. אבל אוי לה, אם היא שומרת על השמן ומסביב אפלה!
גם הקמצן סוף סוף מוכרח לתת דבר מה גם בחייו, אבל אוי לו, לנתינתו ולמקבלה! משל למה הדבר דומה? – לפרי בוסר הנתלש מן העץ, לעץ יכאב, הפרי לא יצלח, והתולש אינו נהנה, לא כן מתנת נדיב. היא כפרי מבושל הנופל מאליו מן העץ. הוא לא רק שאינו מצטער על נתינתו אלא שמח בה והנוטלה מתברך.
הכל תלוי במעשים טובים אבל הם טובים רק אם נעשים מלב טוב.
י
אלה החושבים את אשרם הפרטי למטרת חייהם – מעמידים בסכנה את קיום החברה האנושית. כי על ידי צרות־עין יחדל שווי המשקל של החברה האנושית, והעולם בא לידי הרס וחורבן. נלחם פרט בפרט, קבוץ בקבוץ, ממלכה בממלכה. כל ההתחכמות של חכמי המדינה לא תועיל. הם ממציאים חוקים על גבי חוקים, חוזים על גבי חוזים, וההרס הולך וגובר. יחד עם השאיפה לאושר הפרטי מתפתחת תאות השררה, האכזריות, האנרכיה, והאנושיות נעשית כולה לעדר של קַנִיבָּלִים, האוכלים איש בשר רעהו.
יא
ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא תמיד יוצר. גם האדם על פי עצם תכונתו יש בו ממדת קונו: גם הוא מבקש ליצור. העבודה של האדם היוצר היא ע"פ טבעה עבודה של שמחה.
ראו נא את הילד איך הוא מבקש תמיד תנועה ועבודה. ילדי האכרים עוסקים בשמחה בשדה, בגן, בנטיעה ובבנין. הם מרגישים חברוּת ורעוּת גם לחיות ולבהמות, שותפים בעבודה.
אוי להם לבני אדם שקלקלו דרכם ועשו את ברכת העבודה לקללה! עובדים העניים יותר מכפי כחם תחת שוט הרעב, והעשירים משתעממים מרוב בטלה, והם ממציאים להם עבודות מלאכותיות, תענוגים לא טבעיים להפיג את השעמום. והעולם המלא חיים ואורה נהפך לחושך ומות.
יב. תפלה
ה' אלהי, הבורא והיוצר! הבה לנו מכחך הגדול ומרצונך הכביר להשתתף עמך במעשה בראשית.
כנהר הזורם תמיד בשמחה, כפרח הזולף את בשמיו באהבה ובנדיבות כך נהיה גם אנו ששים ושמחים תמיד בעבודת היצירה.
תן בנו כח לאהב את החיים בשמחתם ודאגתם, בעליתם ובירידתם! תן לנו עוז, עינים לראות ואזנים לשמוע ולב להרגיש את גדולת היצירה שלך, שגם אני זכיתי להיות חלק ממנה. נְטע נא בקרבנו את החפץ לחיות חיים מלאים, חיי עבודה ישרה, חיי אהבה ורעוּת עם בני עמנו, עם כל בני האדם, עם כל מה שיצרת בעולמך. טַהר נא אותנו מכל אליליות ונעבד אותך בלב שלם. בשמחה נקבל את מתנותיך הגדולות ובשמחה נחלקן בינינו ובין רעינו.
הנה במקום שהאכר פולח את האדמה הקשה שם תִּגָלה אהבתך ונדבת ידך בירק דשא ושבלי הקמה, ובמקום שהוא חוצב אבנים וסולל דרכים שם תשרה שכינתך, שכינת הסדר וההרמוניה.
הַשְׁכֵּן בתוכנו, אבינו ומורנו, את מדת החסד והנדיבות, שבה יצרת עולמך, את אהבת הסדר וההרמוניה שאותם השלטת בכל חוקי היצירה. האירה פניך אלינו ונִוָשע! האירה פניך ונִגָאֵל!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.