רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
על ה"דין וחשׁבון"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

מה שלא יעשה השכל הבעל־הביתי, הקר והקפוא, יעשה הנוער בהתלהבותו האידיאלית. הרעיון הזה נתעורר בי לרגלי הופעת הספר רב הכמות, ויותר מזה האיכות – “דין וחשבון לועידה השלישית של ההסתדרות מפעולות ההסתדרות ומוסדותיה, אדר תרפ”ג – תמוז תרפ“ז”.

מתוך הספר הגדול הזה נשקפת עבודה עצומה, יגיעת בשר ורוח, שלמרות כל המעצורים והמכשולים הרבים הצליחה להקים מוסדות כבירים ולהחזיק מעמד גם בזמן של מצוקה שאין כמוה.

וגם בהדפסת הספר הראו החברים חריצות יוצאת מהכלל: נצטוו המדפיסים בבתי הדפוס של הפועלים “הפועל־הצעיר” ו“אחדות” ואמרו להם: מצווים אתם להוציא את הספר מיד, והספר הגדול הזה יצא במשך שני שבועות. גם מזה אפשר להוכח מה כחם של פועלים מאוגנים בעבודת היצירה.

שמעתי “בעל־בית” אומר: “החלוצים עולים ביוקר. אילו היתה ההנהלה הציונית מאספת פשוט עניי ישראל הזקוקים לפרנסה ונכונים לעבוד לא שמונה שעות ביום, אלא כמה שיצוה בעל הבית בעד איזו פרוטות, כי אז היתה יכולת כבר להושיב את כל ארץ ישראל מדן ועד באר־שבע, וכל השאלות היו נפתרות מאליהן”…

כך אומר “בעל־הבית”, אבל היושבים בארץ־ישראל והיודעים את טיב הישוב מראשית היותו ועד היום, הסתכלו, בחנו וגם הכירו בהכרה ברורה כי מהאלמנט הזול, הנקרא בשם “עניי ישראל סתם”, אי־אפשר לבנות שום בנין. אמנם העניים אינם צריכים לבית־פועלים, לבנק, לספריה מרכזית, ואף לא לקופת חולים – די בשבילם “הקדש”, אבל אז היה כל הישוב כולו “הקדש” אחד… בשביל "גבאי היה הדבר אולי מספיק, אבל לא בשביל רעיון התחיה, שאליה שאפו טובי עמנו מראשית “חבת ציון” ועד עכשיו.

לתחיה דרושה עבודה של מסירות, של אחדות, של שאיפה כבירה, של העזה, של גבורה. כל חלוץ כשהוא לעצמו – נמלה חלשה, רעבה, בזויה, אבל רבבות חלוצים כשהם מאוחדים בקשר אמיץ של רעיון גדול מאחד, הם ישיגו את מטרתם, והם יבנו ויקימו מוסדות ויחזיקו בהם ולא יתנו להם לנפול.

ולא רק עניי ישראל סתם אינם יכולים לבנות כלום, אלא גם הבעלי־בתים שלנו – אם נשוה אותם כלפי החלוצים הצעירים – גם הם במה שנוגע לענינים צבוריים, לאומיים הם הראשונים המפגרים והנחשלים. עד הנה אין בתל אביב בית לספריה העירונית, והספריה נודדת מבית לבית והעיריה משלמת שכר דירה. עד הנה אין בית חולים של העיריה, אין גם בנק של העיריה.

ואל יחשבו נא ה“בעלי־בתים” שלנו שכונתי לבזות אותם. רוצה אני לדגדג אותם קצת, לעוררם שיפסיקו את מלחמתם בחלוצים, כי יעזבו את דרכם הנפתלה, שיחדלו משאת את שם הציוניות לשוא, כי ילמדו מדרך החלוצים העובדים, שאינם פוסקים מלעבוד. ירכוש נא כל “בעל הבית” את הספר “דין וחשבון של הסתדרות העובדים”, יעיינו בו היטב, ילמדו אותו כדבעי ויראו מעשי בני “בעלי בתים”, החלוצים הצעירים, (סוף סוף מי המה אם לא בני בעלי בתים?) ויתאחדו עמהם בלב אחד לשם בנין ארצנו ויקוים בהם "כי לא עתה יבוש יעקב… כי אם בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי… וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח (ישעי' כ“ט, כ”ג־כ"ד).


המלצות קוראים
תגיות