רקע
תקוה שריג
הצ'וצי והדובי של בן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

לבן, שהיה תינוק ופעוט, היה דובון־קואלה קטן מפרווה אמיתית.

עיני גחלים לוהטות ופה קטנטן חמוד.

בן אהב את הדובי אהבת נפש ולא זז בלעדיו.

עם השנים, התקרח הדובי והתכער, לא תואר לו ולא הדר.

אפילו הדובי החדש שקנה לו סבא נחום בציר הדרומי,

נדחה בשאט נפש.

גם המוצץ היה מרופט כהוגן.

כשמלאו לו ארבע שנים, בו ביום שחגגו לו את יום ההולדת,

הלך בן בעצמו לחדר־האוכל וזרק את הדובי ואת הצוצי

לאשפה של חדר־האוכל, ובא זורח לחדר הוריו:

  • די, זרקתי את הדובי ואת הצוצי! את שמחה, אמא?

היה זה רגע של גבורה עילאית וכדאית

בן חוּבק, נוּשק ולוּטף וקיבל מתנות כיד המלך.


המלצות קוראים
תגיות