בערב קיץ אחד, עם התקרב תום השבת,

מצאנו את עצמנו שנינו לבדנו,

יושבים זה ליד זו על הדשא, נחום ואני.

כרגיל המו הבית והדשא שלנו תמיד, ילדים ונכדים ראשונים.

שהרי בשנות השישים הראשונות, כבר היו לנו עמית, מיכל וסמדר.

פטפטנו לנו בנחת, נהנים משעה גנובה ונדירה של יחד בשניים.

פתאום, אני רואה בעיני נחום השתוממות,

ההופכת במהירות לחיוך רחב של אושר,

חיוך שרק הוא יודע כמותו, חיוך שאני אוהבת מאוד,

– אמא – קרא – יש לך שתי שערות שיבה!

מאז ילדותו של רן, המרנו את שמות החיבה שלנו מימי נעורינו, ב“אבא” ו“אמא”, כשקראנו זה לזו.

כשאנחנו יוצאים לטייל לוואדי הקרוב או הרחוק,

לכרם הזיתים, או אפילו לשטח התירס שעל־יד הבית,

אנחנו משוחחים זה עם זו.

“זו” היא אני, “זה” הוא עמית, נכדי הבכור.

כך זה נמשך מספר שנים, שנותיו הרכות.

ערב אחד, והוא כבן חמש, ראינו בפעם הראשונה ביחד תל־נמלים.

היה זה תל עפר אדמדם, תחוח, בנוי כולו כעיגול, ככוורת,

פתחים עגולים מכל עבר ונמלים עסקניות באות ויוצאות,

מהן ריקות מהן עומסות גרגרים.

עמית התבונן בתל שעה ארוכה ולבסוף שאל:

– סבתא, הנמלים יודעות על אנחנו?

– לא, ילד, הן אינן יודעות עלינו.

־ אז למה אנחנו יודעים עליהן והן לא יודעות עלינו?

– כי אנחנו יותר מדי גדולים בשביל העיניים שלהן,

הלא הן כל־כך קטנות!

• סבתא, זה כמו שאנחנו לא יכולים לראות את כל העולם?

• כן, עמית, בדיוק כך!

העולם גדול מדי בשביל עינינו הקטנות

ואנחנו גדולים מדי בשביל עיני הנמלים הקטנטנות.

• ולכן אנחנו לא יכולים לראות גם את אלוהים, סבתא?

• אולי, עמית, אינני יודעת…

טיול אחר טיילנו לשרידי בית השייח'.

היה זה בערב סתיו.

שמי סתיו מעוננים להבו לקראתנו,

בתוכם שקעה השמש במהירות.

– סבתא! הביטי, לעננים יש פנים של אש.

נזכרתי באביו של עמית, בבני רן, כשהיה קטן,

והיינו מהלכים באותה הדרך ועננים לוהבים כאלה

הקבילו פנינו והוא אמר כמעט אותן מלים.

סיפרתי לעמית בפעם המי־יודע־כמה, על הימים הראשונים,

שבהם גרנו בבית־השייח',

בצריף שהקמנו על גגו השטוח

כשבתוכו, מתחתנו, היה מקום הפרות הגועות.

מסביב לבית השייח', השתרע אז גן־הירק,

כרמי הגפן והזית הצעירים ושדות הפלחה.

• אבל מי גר פה בבית־השייח' לפני אתם? – שאל עמית.

• השייח' ואשתו ובניו גרו פה לפנינו…

• השייח' הזה היה ערבי?

• כן, עמית, ערבי.

• אז איפה הוא גר היום, סבתא?

למה הוא נתן לכם פתאום את הבית שלו?

אנחנו רצינו מאוד אדמה, בכדי לבנות לנו את בית־השיטה

והוא היה זקוק לכסף וכך הוא מכר לקרן־הקיימת

את האדמה בשבילנו – כך השבתי לעמית.

• והוא לקח איתו את כל הילדים שלו למקום אחר?

והם לא בכו?

• לא ראיתי, עמית, לא ראיתי אותם, כשהם הלכו מכאן…

• סבתא, בואי נחטט בבית!

אולי נשאר משהו, משהו קטן, מהערבים שגרו פה פעם!

• טוב. חטט לך כמה שאתה רוצה, עמית.

חיפש לו עמית וחיפש בתוך בית השייח' האפלולי, ההרוס למחצה, שהיו בו שקים עם זבל כימי ומצבורי אשפה.

לבסוף הביא לי עמית פייה של כד־חרס, של ג’רה, וקרא:

– סבתא, מצאתי “עתיקה”!

(מאז הייתה שמורה “העתיקה” של עמית במשך שנים, במקום כבוד על האצטבה).

ועמית עדיין חופר ומחטט בכל מקום הרומז על עתיקות…

ובינתיים, כבר נמצאו עתיקות לרוב במקומותינו, עתיקות אמת.

שרידיה של כנסייה, של גת עתיקה ועוד חדר בנוי באדמה

שתפקידו עדיין לא נודע,

וגם כד חרס נמצא בתל בית־השייח', מימים שטרם הוגדרו

ובו אוצר מופלג ויפהפה:

מטבעות, שרשרות, חרוזים, טבעות ואצעדות.

בטיול הבר־מצווה שלו, בעמק דותן, מצא עמית חותמת

שזוהתה על־ידי מחלקת העתיקות הישראלית – כחותמת עברית,

וימיה מן האלף השני שלפני הספירה.

– עמית – אמרתי לו למראה החותמת:

אולי זו חותמת של דבורה הנביאה?

– ואולי היא של אבימלך בן־גדעון השכמי.

גם הוא “התעסק” שם בסביבה ההיא?

– ואתה עוד זוכר את “העתיקה” שמצאת בבית השייח'?

– אז, את סידרת אותי, סבתא, זה היה סתם שבר של ג’רה!

רק באותו יום, זרקתי את החרס, שאומנם היה כזה…

כשסיים עמית את לימודיו בי"ב, כתב את עבודת־הגמר שלו.

על מה כתב?

על “בתי־כנסת עתיקים בעמק שלנו ובעמק בית־שאן”.

הוא שנאמר,

– אם גרעין זרעת, בטח.

מה הכי טוב לבנאדם?

כשהייתי הולכת ודוחפת לפני את עגלתו של אמיר

ומיכל הולכת לצדי, אמרה לי פעם:

• סבתא, את יודעת מה הכי טוב לבנאדם?

• מה, מיכל?

• שיש לו אוכל לאכול, בית לגור, בגד ללבוש

ותינוק לאהוב…

*

תן לי רשות לטבול בבריכות שלך!

כשהיה יפתח בן שלוש היו עיניו כחולות כים

גדולות, נוצצות ומתבוננות בזולתו בתמהון ובפליאה,

עינים קסומות.

הייתי נוהגת להגיד לו: – יפתח, כל עין משתי עיניך,

כמו בריכה כחולה נהדרת! אתה מרשה לי לטבול בהן?

ויפתח, שהכיר היטב את השאלה הזאת היה נבוך, משפיל עיניו היפות,

מחייך ומרגיש היטב את האהבה שזרמה בינינו,

חיבק אותי בשתי זרועותיו חבק היטב

ועל השאלה להשיב סרב.

*

שלישיית המוסקיטרים

כשהיו שלישיית נכדי, יפתח, אסף ואמיר כבני שבע־שמונה,

היו מאושרים ללון אצלי, שלושתם ביחד,

על שתי ספות שצורפו לאחת…

הייתי מקדימה לכך, מתן רשות לשוטט חפשי בחצר,

ואחר־כך, ארוחת ערב טעימה, מקלחת משותפת בשלושה,

ולבסוף כששכבו להם רגועים – סיפורים כבקשתם.

סיפור היה רודף סיפור.

כל אחד תבע סיפור על הוריו ועל עצמו “כשהיה קטן”.

השם שניתן למפגש השבועי הזה, שמתק גם להם, גם לי,

היה “מועדון שלושת המוסקיטרים”, לפי הצעת אסף.

מפגשי השיא היו אלה, שבהם נתן להם נחום

שיעור בנהיגה, בדרך העפר שממערב לביתנו.

אז בעצם, למדו שלושתם את ראשית תורת הנהיגה.

*

ה“ישל” עבר בירושה

יש"ל הן ראשי־תיבות למטבע הלשון היקרה מפז:

“יפה שתיקה לחכמים”.

המצאה זו שייכת לשנות הארבעים, לילדותם של ילדינו.

היא נאמרה תחילה מפינו, ההורים, ולאחר־מכן בפי הבנים

לכל מקרה שנרמז דבר ולא נאמר בפה מלא. למשל: במקום;

• הערב יש תוכנית… יש"ל

• במסתור יש דברים טובים… יש"ל

• יש (לי, לנו) ידיעה (חשובה, משמחת)!… יש"ל

• הערב תלון (תלונו) ב“חדר” (להבדיל מה“בית” – בית הילדים)… יש"ל

כל מי ששמע יש"ל נמתח בלב מתרונן מצפייה.

דברים אלה בתוספת שינויים שהזמן גרמם,

עברו בירושה לדור הנכדים. עד שבגרו

וכיום אינני בטוחה שיעברו בירושה גם לדור הנינים.

הרגע בו צנח כוכב בחודש אב

כשהיה פלג כבן שלושה חודשים, גמלה אותו אמו, נורית.

היה זה באמצע חודש אב, ויוסף היה אמור לצאת למילואים,

נורית ויוסף החליטו לנסוע לירושלים ליומיים, לנוח מעט, ליהנות.

פלג היה תינוק, חזק, יפה ומלא, ראשו עטור שיער בהיר מאוד

ומזדקר כלפי מעלה, מלא חיים, מחייך בעיניים כחולות,

החלטתי להחזיק בו אצלי, עד שישובו הוריו.

באחר־הצהריים ביום נסיעתם, קיבל פלג חום גבוה,

צרח בלא הרף וטבל בזיעה,

נבוכה ואף מבוהלת, החזקתי אותו בזרועותי

וטיילתי איתו על המדריכות שבסביבת ביתנו.

רק הטיול הרגיע אותו מעט, וכן התה הצונן בבקבוק,

שהיה יונק בעוצמה

כשהיגיעה שעת חצות ופלג שוב צרח בכל כוחו,

לקחתי אותו על הידיים ויצאתי מחדש למצעד־מדריכות.

היה זה בדיוק באמצע החודש.

הירח הבהיק, ירח של ט’ו באב.

פלג היה רגוע ברגע ההוא.

היבטתי לי בשמים המכוכבים ובירח המלא, המסנוור כמעט.

כאב נורא חתך פתאום בנשמתי, אימה.

כוכב, מכוכבי ירח אוגוסט צנח לפתע והשאיר שובל אור זוהר.

באותו רגע פרץ פלג מחדש בצריחה חדה, מהממת.

האם חשנו – הכוכב, פלג ואני שבעוד חודשיים בדיוק,

יהיה הוא יתום ואני שכולה ויוסף שלנו

יצנח וייעלם באש, כאותו כוכב?

*

אבן הראש

בכל שנה בסוכות, יוצאים השריגים לרמת־הגולן,

כך מאז י“ד תשרי תשל”ד.

ראשית כל, אנחנו מגיעים למסעף האנדרטה של חטיבתו של רן,

“ראם”, שהיא החטיבה שאליה נספח גדודו של יוסף, בתוהו ובוהו שבתחילת המלחמה,

ושבמסגרתה נלחם בראש פלוגתו בהדיפת הסורים אל מעבר הגבול הסורי

ושנפל בצריח מידי מארב סורי.

על גבי אנדרטה זו חקוק שירו של יוסף “מותי בא לי פתע”.

זו הייתה הפעם הראשונה, שהסברתי לפלג, שמה שחקוק

על גבי האנדרטה, הוא שיר של אבא שלו.

פלג התבונן בהתרגשות ואמר:

– “פה באמת כתוב אבא שלי”?!

הוא היה אז בן שש.

בהמשך הדרך, אנחנו מגיעים מדי שנה, לחושנייה,

כפר סורי נטוש, קרוב מאוד לגבול

כאן נפל יוסף, נמצא עד־ראייה שהראה לנו את המקום הנורא.

כל השטח למלוא העין, זרוע אבני בזלת שחורות, עגולות,

שדמיונן לגולגלות מדהים.

כל מי שמתבונן בהן, מעלה בזכרונו את ערימת הגולגלות

הטמונות במרתף המנזר בסנטה־קתרינה שבסיני.

פלג הסתובב בין האבנים והתבונן בהן בעיון.

פתאום אמר לנחום:

• סבא, אני רוצה שתיקח לי את האבן הזאת הביתה, טוב?

• לשם מה? – שאל נחום.

• ככה! השיב פלג.

כשחזרנו הביתה ופירקנו את המכונית שבה נסענו,

אמר פלג לנחום:

– נשים את האבן על הקבר של אבא, טוב סבא?

אבן־הראש השחורה, אכן נמצאת מאז על מצבתו של יוסף.

*

“בראש אחד”

פעם, בערב ורוד ורך, בשעה של שקיעה, טיילנו בשביל.

היה זה בלב הקיץ והינה לעינינו בצד השביל, שלוש פטריות מלבינות!

שלושתנו, סבא נחום, פלג ואני יחד קראנו בהשתוממות פה אחד: – פטריות!

פלג התכופף לקטוף את הפטריות,

והינה אינן אלא גלליו של כלב שנקלו בחום היום…

פרצנו שלשתנו בצחוק.

בערב אחר, ישבנו עם פלג במרפסת המערבית שלנו,

בשכנות לביתנו מתרוממים עצי אקליפטוס גבוהים, רחבי נוף,

בכל קיץ מקננת שם משפחת ניצים ובחורף הם נעלמים.

בכל קיץ אנחנו מתחרים בינינו, מי יראה ראשון

את הנץ הראשון.

באותו ערב שמענו, אך עדיין לא ראינו –

צריחתו החדה של נץ.

– נץ! – קראנו בשלושה, כאיש אחד.

שלושתנו זכינו בהתחרות…

*

שתילת הגמא

ביום שנולד גמא שתלתי שורת צמחי גמא העוטרת לביתנו –

הגמא גומא מים לרוב, עולה כפורח

והלוואי יגדל נכדנו גמא רענן, רווה ופורח

כצמח שבשמו נקרא!

־מֵרַב, אַתְּ יוֹדַעַת בִּכְלָל מָהֵם גַּמָּדִים וְאֵיפֹה בֵּית־הַגַּמָּדִים? כָּךְ שָׁאַל נֹעַם, הַגָּדוֹל בַּגַּן, אֶת מֵרַב הַקְּטַנָּה, שֶׁרַק אֶתְמוֹל בָּאָה לַגַּן מֵהַפָּעוֹטוֹן, יַחַד עִם עוֹד כַּמָּה קְטַנִּים.

־אוֹפֹה זֶה? – שָׁאֲלָה מֵרַב, שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה אֲפִלּוּ שֶׁאוֹמְרִים “אֵיֹפה” וְלֹא “אוֹפֹה”. ־שָׁם עַל הַגְּבָעוֹת, רָחוֹק נוֹרָא! – אָמַר נֹעַם וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ אֶת הַכִּוּוּן.

־לֹא נָכוֹן, לֹא נָכוֹן! לֹא עַל הַגְּבָעוֹת! בֵּית הַגַּמָּדִים

הוּא דַּוְקָא בַּוָּדִי שֶׁבֵּין הַגְּבָעוֹת אָמְרָה נֹגַּהּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁכָּל דָּבָר יוֹדַעַת וְאַף פַּעַם לֹא שׁוֹכַחַת לְהַגִּיד כָּל מַה שֶּׁהִיא יוֹדַעַת.

־מָה, יֵשׁ שָׁם בַּיִת מַמָּשִׁי וְגַמָּדִים מַמָּשִׁיִּים? שָׁאֲלָה נֵרִי מִן הַקְּטַנִּים שֶׁרַק בָּאוּ לַגַּן וּפָתְחָה עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וּמִתְפַּלְּאוֹת – וְהַגַּמָּדִים גָּרִים מַמָּשׁ בַּבַּיִת?

־בֶּטַח! כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הָיָה בַּגַּן, הוּא וְהַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּנוּ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה. בֶּאֱמֶת! בְּחַיַּי! – אָמַר עִדּוֹ.

–נָכוֹן, וְאַבָּא שֶׁלִי גַּם לָקַח שְׂמִיכָה מֵהַחֶדֶר וְסַבְתָּא שֶׁלִּי שֶׁהָיְתָה אִמָּא שֶׁלּוֹ, נָתְנָה לוֹ עֹנֶשׁ – אָמְרָה אוֹרְלִי, מֵהַגְּדוֹלוֹת. ־נָכוֹן, וְהַדּוֹדָה שֶׁלִּי תָּלְתָה שָׁם פַּנָּס עַל מַסְמֵר וְהוּא נִשְׁבָּר, וּלְכַמָּה יְלָדִים הָיָה גַּם דָּם – כָּךְ סִפְּרוּ הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים הַחֲדָשִׁים עַל בֵּית־ הַגַּמָּדִים. מֵרַב מָצְצָה כָּל הַזְּמַן אֶצְבַּע, שָׁמְעָה, שָׁמְעָה, וְלֹא אָמְרָה דָבָר. הִיא הָיְתָה עוֹד חֲדָשָׁה וְהִתְבַּיְּשָׁה.

אֲבָל כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, אָמְרָה מֵרַב לְרִבְקָה, הַגַּנֶּנֶת בְּלַחַשׁ: –רִבְקָה, מָתַי כְּבָר נֵלֵךְ פַּעַם לְבֵית־הַגַּמָּדִים? –אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, מֵרַבִי, עַכְשָׁו עוֹד יֵשׁ בַּדֶּרֶךְ קוֹצִים וְאוּלַי גַּם נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים. בֵּית־הַגַּמָּדִים רָחוֹק מְאֹד וְקָשֶׁה לַקְּטַנִּים לְהַגִּיע לְשָׁם.

–אֲבָל אֲנַחְנוּ גְּדוֹלִים, רִבְקָה! אֲנַחְנוּ כְּבָר בַּגַּן! – הִתְעַקְּשָׁה מֵרַב.

–נָכוֹן, אַתֶּם כְּבָר גְּדוֹלִים, אֲבָל עוֹד לֹא הַכֹּל יְכוֹלִים. אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, הַגְּבָעוֹת יִהְיוּ יְרֻקּוֹת וְיָפוֹת וְיִגְדְּלוּ בָּהֶן עֲשָׂבִים וּפְרָחִים, אָז נֵלֵך לְבֵּית־הַגַּמָּדִים. טוֹב, מֵרַבִי?

עָבַר־הָלַךְ לוֹ רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְגַם חַג הַסֻּכּוֹת, הַפַלָּחִים גָּמְרוּ לִזְרֹע אֶת הַשָּׂדוֹת, כְּבָר יָרַד הַיּוֹרֶה, זֶה הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן, וְהָעֵשֶׂב בַּגְּבָעוֹת הִתְחִיל לִצְמֹחַ. וּמֵרַב וְנֵרִי? לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַגַּמָּדִים!

בַּגַּן הִתְחִילוּ כְּבָר לְהָכִין אֶת הַבַּיִת לִקְרַאת חַג הַחֲנֻכָּה. הַיְלָדִים עָשׂוּ סַלְסִלּוֹת וְשַׁרְשְׁרוֹת מִנְּיָר, צִיְרוּ וְגָזְרוּ חֲנֻכִּיּוֹת, סְבִיבוֹנִים וְכַדֵּי־שֶׁמֶן וְהִדְבִּיקוּ אוֹתָם עַל הַחַלּוֹנוֹת, דָפְקוּ כָּל הַיָּמִים בַּפַּטִּישִׁים, הֵכִינוּ חֲנֻכִּיּוֹת מִקְּרָשִׁים.

–רִבְקָה! שָׁכַחְתְּ בִּכְלָל שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְמִין אֶת הַגַּמָּדִים לְחַג הַחֲנֻכָּה? מַה זֶּה אִתָּךְ? – אָמַר אֶרֶז הַגָּדוֹל. –מָה? הַגַּמָּדִים יָבוֹאוּ לַגַּן שֶׁלָּנוּ, בֶּאֱמֶת? – שָׁאַל עָמִית מֵהַקְּטַנִּים.

־זֶה לֹא כָּל כָּךְ בָּטוּחַ שֶׁיָּבוֹאוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ מַזְמִינִים אוֹתָם לְכָל חַג. וְרַק בְּפוּרִים הֵם בֶּאֱמֶת בָּאִים. –אָז מָתַי פּוּרִים? שָׁאֲלָה אוֹרִית הַקְּטַנָּה.

–תֵּלְכִי לִשְׁאֹל אֶת הַהֹדִּים וְהֵם יַגִּידוּ לָךְ: אָדָר־ אָדָר – אָדָר – אָמְרָה נֹגַהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁהַכֹּל יוֹדַעַת וּכְלוּם לֹא שׁוֹכַחַת.

–טוֹב יְלָדִים, אַתֶּם צוֹדְקִים בְּעֶצֶם. אִם יִהְיֶה מָחָר יוֹם יָפֶה, אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים. בָּעֶרֶב תַּאַסְפוּ קְרָשִׁים וּפַחִים, כִּי אוּלַי בֵּית־הַגַּמָּדִים נֶהֱרַס קְצָת מֵאָז שֶׁהָיִינוּ בּוֹ וְצָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתוֹ? כָּךְ אָמְרָה רִבְקָה, סוֹף־סוֹף.

בָּעֶרֶב, הִסְתַּכְּלוּ הַיְלָדִים כָּל הַזְּמַן לְעֵבֶר גִּבְעַת־ הַמּוֹרֶה, שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ בָּאִים אֵלֵינוּ הָעֲנָנִים, וְהִתְפַּלְּלוּ בְּלִבָּם שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ לָהֶם הַפַּעַם, וְשֶׁלֹּא יֵרֵד הַגֶּשֶׁם בְּדִיּוּק מָחָר.

הַגְּדוֹלִים אָסְפוּ עֲרֵמָה עֲנָקִית שֶׁל קְרָשִׁים, דִּיקְטִים, מַסְמְרִים, פַּחִים, וְעוֹד כָּל מִינֵי חֳמָרִים. וּבַבֹּקֶר – יָצְאוּ לַדֶּרֶך. הָרִאשׁוֹנִים הָלְכוּ הַגְּדוֹלִים שֶׁסָּחֲבוּ אֶת הַקְּרָשִׁים, כִּי הֵם הִכִּירוּ יָפֶה אֶת הַדֶּרֶךְ וְגַם הָיָה לָהֶם הֲמוֹן כֹּחַ. יַחַד עִם רִבְקָה הָלְכוּ הַקְּטַנִּים, כִּי הֵם לֹא הִכִּירוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, קְצָת הִתְעַיְּפוּ מִן הַהֲלִיכָה, וְגַם טִיפּ־טִיפָּה פָּחֲדוּ מֵהַגַּמָּדִים.

–רִבְקָה – שָׁאַל עָמִית – הַגַּמָּדִים הֵם אֲנָשִׁים קְטַנִּים, כָּמוֹנוּ? –חַכֵּה, עָמִית, אוּלַי תִּרְאֶה אוֹתָם בְּעַצְמְךָ… – אָמְרָה לוֹ רִבְקָה. וְהִנֵּה הִגִּיעוּ!

פֹּה הוּא בֵּית־הַגַּמָּדִים! חָבוּי לוֹ בַּוָּדִי, קְטַנְטָן, אִי־ אֶפְשָׁר כְּלָל לְהַרְגִּישׁ בּוֹ, מִמֶּרְחָק, עַד שֶׁלֹא נִגָּשִׁים אֵלָיו מִקָּרוֹב. גַּגּוֹ – מִפַּח־גַּלִּים צָבוּעַ אָדֹם, קִירוֹתָיו – קִירוֹת סַלְעֵי הַוָּדִי, גַּם קְּרָשִׁים וְקוֹרוֹת; שֻׁלְחָן בּוֹ וְסַפְסָלִים, וְכָל כָּךְ שָׁקֵט הָיָה בְּתוֹכוֹ, דְּמָמָה. הַיְלָדִים שָׁמְעוּ רַק אֶת קוֹל הָעֲשָׂבִים בָּרוּחַ וְאֶת צִרְצוּר הַצִּרְצָרִים. קֹדֶם עָמְדוּ. אַחַר־כָּךְ, נִגְּשׁוּ אֶחָד אֶחָד, הֵצִיצוּ הֵיטֵב בְּכָל הַפִּנּוֹת, הִתְכּוֹפְפוּ, הִתְרוֹמְמוּ: – לֹא. אֵין כָּאן אַף גַּמָּד!

–אֲבָל זֶה בָּטוּח שֶׁהָיוּ כָּאן רַק עַכְשָׁו! – אָמַר אַלּוֹן. –הִנֵּה אֲפִלּוּ כַּרְכֻּמִּים טְרִיִּים וְמַיִם נְקִיִּים בַּצִּנְצֶנֶת עַל הַשֻּׁלְחָן – אָמְרָה אַיָּלָה. הַקְּטַנִּים הִתְאַסְּפוּ עַל יַד רִבְקָה. רַק מִיכַל וּמֵרַב הִתְרַחֲקוּ קְצָת וְיָשְׁבוּ עַל סֶלַע, שְׁקֵטוֹת. מֵרַב אָמְרָה: – אוּלַי נִשְׁמַע אֶת הַגַּמָּדִים מְדַבְּרִים מֵרָחוֹק? וּמִיכַל שָׁאֲלָה: – אֲבָל אֵיפֹה הֵם, אֵיפֹה הֵם הַגַּמָּדִים?

הַגְּדוֹלִים הִתְפַּזְּרוּ בַּסְּבִיבָה, חִפְּשׂוּ מֵאֲחוֹרֵי כָּל סֶלַע, בְּתוֹךְ כָּל סְבַךְ שִׂיחַ.. דוֹרוֹן שָׁאַל אוֹתָם: יְלָדִים, אַתֶּם מְחַפְּשִׂים אֶת הַגַּמָּדִים?

–מַה פִּתְאֹם? – הֵשִׁיב לוֹ נֹעַם. – אֲנַחְנוּ רַק מְחַפְּשִׂים כָּל מִינֵי דְּבָרִים בִּשְׁבִיל לָשִׂים לַגַּמָּדִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם. אֶת הַגַּמָּדִים בִּכְלָל לֹא מְחַפְּשִׂים.

– רִבְקָה, אָמַר אֶרֶז – אוּלַי נַעֲשֶׂה כְּמוֹ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְנַשְׁאִיר לַגַּמָּדִים הַזְמָנָה לַמְּסִבָּה? מִכְתָּב עַל הַשֻּׁלְחָן? –כֵּן, כֵּן, רִבְקָה, זוֹ יֹפִי שֶׁל הַצָּעָה – גַּם בַּחֶדֶר שֶׁלִּי עוֹשִׂים, כָּךְ, כְּשֶׁלֹא מוֹצְאִים אֶת הַהוֹרִים בַּחֶדֶר – –קָפְצָה זֹהַר וְאָמְרָה.

הַיְלָדִים אָכְלוּ קְלֶמַנְטִינוֹת וְעוּגִיּוֹת, וְנִזְהֲרוּ מְאֹד לְהַטְמִין אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת מִתַּחַת לָאֲבָנִים. עַל הַשֻּׁלְחָן נִשְׁאֲרָה צַלַּחַת מְלֵאָה פֵּרוֹת וְעוּגִיּוֹת וְעַל יָדָהּ מִכְתָּב לָבָן. מִכְתָּב הַזְמָנָה לַגַּמָּדִים לִמְּסִבַּת הַחֲנֻכָּה.

–מָה, אֶרֶז – שָׁאֲלָה אֲהוּבָה – הַגַּמָּדִים יוֹדְעִים כְּבָר לִקְרֹא? מְסִבַּת הַחֲנֻכָּה הָיְתָה מֻצְלַחַת מְאֹד. הַבַּיִת הָיָה מָלֵא אוֹרוֹת, כִּי הִדְלִיקוּ בּוֹ הַרְבֵּה נֵרוֹת, שָׁרוּ, רָקְדוּ, זָלְלוּ לְבִיבוֹת מְלוּחוֹת, גַּם מְתוּקוֹת, אֲבָל בֵּין כָּל הַסַּבְתּוֹת וְהַסַּבִּים, הַדּוֹדוֹת וְהַדּוֹדִים, לֹא נִרְאוּ שׁוּם גַּמָּדִים!

עָבַר הַחֹרֶף, וְהָאָבִיב כִּמְעַט בָּא, וְשׁוּב יָצְאוּ הַיְלָדִים אֶל הַוָּדִי שֶׁבֵּין הַגְּבָעוֹת אֲבָל הַפַּעַם הָלְכוּ לְהַזְמִין אֶת הַגַּמָּדִים לְחַג הַמַּסֵּכוֹת, הוּא חַג הַפּוּרִים! גַּם עַכְשָׁו מָצְאוּ אֶת בֵּית הַגַּמָּדִים שָׁקֵט, מְקֻשָּׁט וּמְסֻדָּר.

גַּם יְלָדִים מִגַּנִּים אֲחֵרִים בִּקְרוּ כָּאן וְהֵבִיאוּ לַגַּמָּדִים צַעֲצוּעִים וּבְגָדִים, אֲבָל הֵם בְּעַצְמָם, הַגַּמָּדִים, שׁוּב לֹא הָיוּ בַּבַּיִת… גַּם הַפַּעַם נִשְׁאַר עַל הַשֻּׁלְחָן מִכְתָּב לָבָן, הַזְמָנָה לֶחָג. וְאָז בָּא חַג הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁכָּל הַיְלָדִים שָׁרוּ וְצָהֲלוּ, וְהֵם וְהוֹרֵיהֶם הָיוּ חַיָּלִים, מַלָּחִים וְטַיָּסִים מְלָכוֹת, נְסִיכוֹת, וְצוֹעֲנִיּוֹת, נִפְתְּחָה לְפֶתַע פִּתְאֹם הַדֶּלֶת וְלַגַּן נִכְנְסוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת:

–מִי? מָה?

–מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?

– הַגַּמָּדִים! הַגַּמָּדִים!

אֲדֻמִּים וּמְחֻדָּדִים הַכּוֹבָעִים וְצ’ּוּפְּצִ’יק כַּבִּיר מְקַפֵּץ בְּרֹאשָׁם. הֲדוּרִים הַבְּגָדִים, אֲרֻכִּים וְצַחִים הַזְּקָנִים, מַבְרִיקִים הַמַּגָּפַיִם, נוֹצְצוֹת הָעֵינַיִם. וּפִתְאֹם, כָּבוּ הָאוֹרוֹת, וּלְאוֹר הַפַּנָּסִים שֶׁבִּידֵיהֶם נִרְאוּ הַגַּמָּדִים צוֹעֲדִים בְּתַהֲלוּכָה וְשָׁרִים לָהֶם שִׁירִים…

בַּיִת טוֹב יֵשׁ לָנוּ, כִּי שִׁמְכֶם יָדוּעַ

שָׁם עַל הַגְּבָעוֹת מֻמְחִים וְחָרוּצִים

בָּנוּי לְתִפְאָרָה הוּא, וְלִבְנוֹת בְּמֶלֶט

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת! תָּמִיד אַתֶּם רוֹצִים

הוֹי זָקָן זָקָן, הוֹי זָקָן זָקָן…

כֹּחוֹ גָּדוֹל וָרָב, עַל כֵּן בְּכָל לִבֵּנוּ

אֶפְשָׁר בּוֹ לְצַחְצֵחַ אָנוּ לָכֶם מוֹדִים

גַּם אֶת הַמַּגָּף, לְהִתְרָאוֹת אֶצְלֵנוּ

אֶפְשָׁר בּוֹ לְקַנֵּחַ, בְּבֵית־הַגַּמָּדִים

לַיֶּלֶד אֶת הָאָף. הוֹי זָקָן זָקָן…

אוֹתוֹ בְּנִיתֶם לָנוּ

אָנוּ שָׁם גָּרִים

וּבָאִים אֲלֵיכֶם

רַק לִכְבוֹד פּוּרִים.

הוֹי זָקָן זָקָן…

בִּקּוּר הַגַּמָּדִים הָיָה קָצֵר וְחָלַף מַהֵר. הַגַּמָּדִים הַטּוֹבִים רָקְדוּ, שָׁרוּ, חִיְּכוּ, נִפְנְפוּ בְּצִיצִיּוֹת כּוֹבְעֵיהֶם, הֶחֱלִיקוּ עַל זִקְנֵיהֶם, נִצְנְצוּ בְּעֵינֵיהֶם וּפִתְאֹם, כֻּלָּם בְּבַת אַחַת, זָרְקוּ סְבִיבָם, לְכָל הַצְּדָדִים יָם שֶׁל אֱגוֹזִים, וּכְשֶׁהַיְלָדִים הִתְאַמְּצוּ לִתְפֹּס אוֹתָם בָּאֲוִיר אוֹ עַל הָרִצְפָּה, נִדְלְקוּ הָאוֹרוֹת, כָּל הַגַּמָּדִים נֶעְלְמוּ וְאֵינָם:

הָיוּ יְלָדִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַגַּמָּדִים הָיוּ כָּל כָּךְ חֲמוּדִים וְהָיוּ שֶׁאָמְרוּ אֲפִלּוּ שֶׁהָיוּ לָהֶם פָּנִים קְצָת דּוֹמוֹת לַמְטַפְּלוֹת וְלַגַּנָּנוֹת… אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בָּאוּ יְלָדִים חֲדָשִׁים לַגַּן. מֵרַב, שֶׁכְּבָר גָּדְלָה, שָׁאֲלָה אֶת נוֹעָה הַקְּטַנָּה: –נוֹעָה, אַתְּ יוֹדַעַת בִּכְלָל מָהֵם גַּמָּדִים וְאֵיפֹה בֵּית־הַגַּמָּדִים?

־אֹפוֹה זֶה בֵּית־הַגַּמָּדִים?

־אוֹפוֹה הֵם הַגַּמָּדִים?

וְכָל הַסִּפּוּר הִתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

כָּךְ קוֹרֶה בְּכָל שָׁנָה, כָּךְ יִקְרֶה בְּכָל הַשָּׁנִים.

כָּל יֶלֶד מִכֶּם יוֹדֵעַ, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ בַּגַּן

מִלְחָמוֹת. פַּעַם עוֹשִׂים מִלְחָמָה נֶגֶד יַלְדֵי גַּן אַחֵר; פַּעַם

נֶגֶד חָבֵר, וְלִפְעָמִים עוֹשִׂים הַיְלָדִים מִלְחָמוֹת בֵּינֵיהֶם,

בְּתוֹךְ הַגַּן. נָכוֹן?

בֹּקֶר אֶחָד, בֹּקֶר קַיִץ בָּהִיר וָחַם, הִרְגִּישׁ

פִּתְאֹם אַמְנוֹן, שֶׁאֵין אַף מְטַפֶּלֶת בַּבַּיִת וְגַם יְלָדִים, יֵשׁ

רַק אֲחָדִים.

– זֶה הַזְּמַן הֶחְלִיט אַמְנוֹן – לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן רַב הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת: שִׁטָּפוֹן!

– כָּל הַבַּיִת יִתְמַלֵּא מַיִם – חָשַׁב אַמְנוֹן – וְאַף אֶחָד לֹא יֵדַע מִי עָשָׂה אֶת זֶה!

אֵיזֶה כֵּיף!

מִין שֵׁדוֹן דָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן.

חָשַׁב, חָשַׁב וְעָשָׂה: נִגַּשׁ וּפָתַח שְׁלֹשָׁה

בְּרָזִים, עַד הַסּוֹף: הָרִאשׁוֹן – בַּמִּקְלַחַת, הַשֵּׁנִי

בַּכִּיּוֹר שֶׁבְּפִנַּת־הַבִּשּׁוּל וְהַשְׁלִישִׁי – בְּבֵית

הַשִּׁמּוּשׁ…

כְּשֶׁגָּמַר, וְהַמַּיִם כְּבָר זָרְמוּ וְנִתְּזוּ עַל

כָּל הָרִצְפָּה, יָצָא הַחוּצָה, כְּאִלּוּ כְּלוּם, וְנִסָּה עִם

הַיְלָדִים לְשַׂחֵק, אֲבָל בִּמְהֵרָה הִסְתַּלֵּק, מִבְּלִי

שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵהֶם הִרְגִּישׁ בּו. הֵם הִשְׁתַּכְשְׁכוּ לָהֶם

בִּבְרֵכַת הַשִׁכְשׁוּךְ, טָסוּ עַל הָאֲוִירוֹן וְהִתְנַדְנְדוּ

בְּנַדְנֵדַת הַסִּירָה הַחֲדָשָׁה.

פִּתְאֹם, נִשְמְעוּ צַעֲקוֹת אֵימִים מֵהַבַּיִת:

– יְלָדִים מִי זֶה פָּתַח פֹּה אֶת כָּל הַבְּרָזִים? יֵשׁ כָּאן שִׁטָּפוֹן!

כָּךְ קָרְאוּ הַמְטַפְּלוֹת לַיְלָדִים.

כֻּלָּם רָצוּ וְנִכְנְסוּ הַבַּיְתָה וְרָאוּ אֶת

הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְאֶת הַמְטַפְּלוֹת הַמּוֹשְׁכוֹת בְּכָל

כֹּחָן אֶת הַמַּיִם בַּמַּגָּבִים, לְכִוּוּן הַדֶּלֶת,

לַמִּשְׁטָח.

הַיְלָדִים רָצוּ מְאֹד לַעֲזֹר, אַךְ מִכֵּוָן שֶׁהָיָה

יוֹם קַיִץ חַם, הִתְחַשֵּׁק לָהֶם מְאֹד לְהִתְחַלֵּק וּקְצָת בְּכַוָּנָה

הִשְׁתַּטְּחוּ וְשָׂחוּ בְּכַוָּנָתַיִם, עַל הָרִצְפָּה שֶׁהָיְתָה

כַּאֲגַם מַיִם, וְכֻלָּם שָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה:

– מִי פָּתַח אֶת הַבְּרָזִים? מִי?!

לְבַסּוֹף, הִצְלִיחוּ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַמַּיִם הַחוּצָה, נִגְּבוּ

אֶת הָרִצְפָּה, וְהַיְלָדִים שִׂחֲקוּ לָהֶם בְּנַחַת בַּבַּיִת הָרָחוּץ

וְהַנָּעִים, יוֹתֵר מִבְּכָל הַיָּמִים.

רַק יֶלֶד אֶחָד מִכָּל הַגַּן לֹא רָאָה אֶת הַשִּׁטָפוֹן – זֶה אַמְנוֹן… סָמוּךְ לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, חָזַר הַבַּיְתָה. כֻּלָּם

סָבְבוּ אוֹתוֹ וְשָׁאֲלוּ: – אַמְנוֹן, אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַזְּמַן?

אַתָּה יוֹדֵעַ בִּכְלָל, שֶׁהָיָה לָנוּ שִׁטָּפוֹן בַּבַּיִת? הִפְסַדְתָּ!

וְעִדּוֹ הַשּׁוֹבָב אֲפִלּוּ אָמַר:

– הָיָה יֹפִי! כֵּיף!

וְאַמְנוֹן, כֻּלּוֹ נָפוּחַ כְּתַפּוּחַ מִמַּצָּבְרוּחַ,

מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו, הִסְתַּכֵּל בְּעַקְשָׁנוּת רַק עַל הָרִצְפָּה וְלֹא

דִּבֵּר אַף מִלָּה.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ, מִי אָמַר הָרִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי אַמְנוֹן עָשָׂה אֶת הַשִּׁטָּפוֹן. מֵאָה אָחוּז!

וּפִתְאֹם הִתְחִילוּ כָּל הַיְלָדִים לַעֲשׂוֹת עָלָיו

מִלְחָמָה. הֵם הִצְטוֹפְפוּ, כֻּלָּם בְּיַחַד, מִסְּבִיבוֹ, וְצָעֲקוּ

עָלָיו בְּמַקְהֵלָה, פַּעַם אַחַר פַּעַם:

– אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן,

               בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן,

                                 אֵיךְ קוֹרְאִים לַבֵּן?

–                                                אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן!

וּכְשֶׁנִמְאַס לָהֶם הַדִּקְלוּם הַזֶּה הִתְחִילוּ בְּאַחֵר:

לְאַמְנוֹן יֵשׁ קָרַחַת

                    קָרַחַת מְשֻׁבַּחַת

                                    אֵיפֹה הַקָּרַחַת?

                                                   לְאַמְנוֹן שָׁם בַּתַּחַת

וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ לָהֶם כָּל הַחֲרוּזִים הָאֵלֶּה,

צָעֲקוּ לְאַמְנוֹן דְּבָרִים כָּל כָּךְ לֹא יָפִים, שֶׁאֲנַחְנוּ

מִתְבַּיְּשִׁים לְסַפֵּר לָכֶם.

וְאַמְנוֹן? לֹא בָּרַח.

הוּא עָמַד לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, שׁוֹתֵק. עֵינָיו

תְּקוּעוֹת בָּרִצְפָּה כְּמַסְמְרִים וּלְחָיָיו נְפוּחוֹת כְּבַלּוֹן.

וּמַעְגַּל הַיְלָדִים הָלַךְ וְסָגַר עַל אַמְנוֹן יוֹתֵר וְיוֹתֵר

וּצְרִיחוֹתֵיהֶם הֶחֱרִישוּ אָזְנַיִם. הַמְטַפְּלוֹת לֹא הִצְלִיחוּ

בְּשׁוּם אֹפֶן לְקָרֵר אֶת הַמִּלְחָמָה. אֲבָל כְּׁשֶׁהַיְלָדִים

כִּמְעַט כִּמְעַט כְּבָר נָגְעוּ בְּאַמְנוֹן, נָתְנָה זִיוָה שְׁאָגָה

אַחַת, אֲיֻמָּה:

– דַּי!

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים קָרוּ מַמָּשׁ בּאוֹתוֹ רֶגַע:

– אַמְנוֹן פָּרַץ בִּבְכִי, בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, הִפִּיל אֶת עַצְמוֹ עַל הָרִצְפָּה וְרָקַע בָּרַגְלַיִם.

– בַּחוּץ נִשְׁמְעָה קְרִיאָה מְבֹהֶלֶת שֶׁל יֶלֶד – יְלָדִים! אִישׁ לָבָן בָּא!

– כֻּלָּם, מִלְּבַד אַמְנוֹן, רָצוּ הַחוּצָה.

בֶּחָצֵר עָמַד סוּס לָבָן. עַל גַּבּוֹ הָיָה רָכוּב

אִישׁ זָר, לָבוּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים, נָעוּל נַעֲלַיִם לְבָנוֹת. עַל

רֹאשׁוֹ הָיָה כּוֹבַע רָחָב וְלָבָן. פָּנָיו לְבָנִים וְעֵינָיו כְּמוֹ

חֹרִים רֵיקִים. לָאִישׁ הָיְתָה מַצְלֵמָה שְׁחוֹרָה בְּיָדָיו.

כְּשֶׁכָּל הַיְלָדִים הִתְפָּרְצוּ מֵהַדֶּלֶת לַמִּשְׁטָח, וְהִבִּיטוּ

בָּאִישׁ הַזָּר נִדְהָמִים, הִשְמִיעַ הָאִישׁ “קְלִיק” בַּמַּצְלֵמָה,

פָּרַץ בִּצְחוֹק חוֹרֵק, סוֹבֵב בִּמְהִירוּת אֶת סוּסוֹ

וְהִסְתַּלֵק.

הַמִּלְחָמוֹת בַּגַּן נִפְסְקוּ לִזְמַן רָב. בְּכָל

פַּעַם, שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט פָּרְצָה מִלְחָמָה, הָיָה מִישֶׁהוּ

מַזְכִּיר וְאוֹמֵר:

– יְלָדִים, אִם נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה, יָבוֹא הָאִישׁ

הַלָּבָן! וְאָז הָיָה כָּל הַחֵשֶׁק לְמִלְחָמָה מִתְנַדֵּף

וְחוֹלֵף.

וְהַשֵּׁדוֹן, זֶה שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן, מַה קָּרָה לוֹ?

אוּלַי הָלַךְ לְחַפֵּשׂ לוֹ יֶלֶד אַחֵר?

וּמִי הָיָה הָאִישׁ הַלָּבָן אוּלַי הָיָה הוּא הַשֵּׁדוֹן שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוןֹ?

סיפור שכתבתי למיכל ל“בת־מצווה” שלה

מנגינה צובטת

היום אספר לך, בתי, איך נכנעו מלכים ונטשו את

ממלכתם, ממלכת השממה,

מפני זרים וחזקים, שזה מקרוב באו והפכו בה סדרי

בראשית.

ושמעי בעוד מועד:

אם אוהבת סיפורים עליזים את,

אולי מוטב שלא תקראי כלל: הוא די עצוב, הסיפור

הזה שלי.

יודעת את? כזאת אני: כל הפרת סדר קבוע ועומד

בסביבה,

מעוררת בי מין עצב כזה, דק, גם מתוק.

למשל, פרחים שקוטפים לקישוט הבית וזורקים אותם.

למחרת, לאשפה.

ואילן שאת רגילה לראות אותו צומח במקומו ופתאום

בא מישהו וכורת אותו.

כל כך יפים היו במקומם, והינה אינם.

מה גם כשמדובר בכניעה, כניעתם של מלכים הנוטשים

את ממלכתם.

אבל רגע, איזה מלכים, איזו כניעה?

מייד נגיע.

כיצד את מכנה את מה שקורה לך, כשאת שומעת

מנגינה, שיר, או סיפור עצובים,

כאשר שתי עינייך, ואין

כלל הבדל, אם שחורות, חומות,

כחולות, או ירקרקות הן,

מתכסות במין לחלוחית מלוחה, הנאספת בזווית כל עין

לדמעה קטנטנה,

שאינה רוצה לגלוש בשום אופן, ורק מכסה את העין

במין ערפל?

לסיפור, למראה ולמנגינה הגורמים לי כל זאת,

אני קוראת “סיפור צובט”, "מנגינה, או תמונה

צובטת".

ויש מין מתיקות בעצב המלוח הזה, נכון?

ועכשיו נחזור אל ה“מלכים”. אל “כניעת המלכים”,

למשל, –

הבדווי אבו ־ נימר

הוא עמד לו על גבעה במורד הגלבוע, צנום וצפוד מחום

השמש הלוהטת, עיזיו השחורות היו רועות סביבו

בשלווה ובשלום. הוא חילל לו שם בחלילו והתבונן

בחלוצי העמק, בחורים צעירים ונמרצים, שחפרו

בהתלהבות תעלות ניקוז לייבוש הביצה.

ענני יתושים עטו עליהם ולא הרימו ראש. הם התקדמו

כפופים וחפרו בקצב. וחפרו. וחפרו.

והבדווי, אבו־נימר, חילל וחילל מנגינה כזו, צובטת.

פתאום, זקף אחד הבחורים החופרים את גבו, ניגש אל

הבדואי המחלל, אל אבו־נימר, כבדו במחצית הסיגרה

שלו ושאל אותו:

– יה אבו־נימר, למה החליל שלך בוכה ובוכה?

– הוא בוכה, החליל שלי, יה־יהוד, כי אני בוכה וליבי

בוכה בי.

– ואתה, למה אתה בוכה, אבו־נימר, ולמה בוכה בך ליבך?

– אני בוכה, מפני שאתם היהודים מייבשים את הביצה;

לא תהיה ביצה, לא יהיה מרעה לעיזי;

לא יהיה מרעה לעיזי – ימותו;

ימותו העיזים שלי, אמות אני, נמות כולנו.

כך דיבר הבדואי אל הבחור ושב לחלל את ה"מנגינה

הצובטת".

סיפור זה שמעתי מפי ידידי הוותיק ידידיה, שהיה אחד

מאותם בחורים, שחפרו תעלות בביצה לנקות

ולייבשה, לפני חמישים וחמש שנים…

וכששמעתי מפיו את סיפור אבו־נימר, נפרש אותו

ערפל מלוח על עיני, כפי שהוא נפרש בהן תמיד, בשמעי

“מנגינה צובטת”, “סיפור צובט”.

הנשר בגלבוע

זהו סיפור ששמעתי מפי שניים מגיבוריו, גם מפי שמריה,

גם מפי שבו. גיבורת־המעשה השלישית כבר היא נחה

מנוחת עולמים מזה שנים רבות, מרימצ’יק שמה.

וזהו מעשה הנשר: פעם אחת, שבו רועי הצאן שלנו

הביתה, לקבוצה, שעל יד מעין־חרוד, וסיפרו, שנשר

ענק יושב בנקיק הצוק הגדול שבמרומי הגלבוע.

יושב ואינו זז ממקומו, כאילו היה לאבן.

והכוורנים, שגם הם שוטטו בגלבוע, לתור אחרי מקום

לכוורות, אישרו את סיפור הרועים: – אמת ויציב!

נשר. מאה אחוז נשר. ולא סתם נשר. נשר ענק!

אותו שמריה, כיום סבא זריז וטוב־כפיים של נכדים

רבים, אז בחור במיטב כוחו, נמרץ, חובב־טבע מאין

כמותו, ניגש מייד למלאכה ועשה סולם חבלים, חמישה־

עשר מטר אורכו. כשסיים את מלאכת הסולם, קרא

לשבו, שהיה אז נער בשנות־עשרה שלו, חדור גם הוא

באהבת בעלי־חיים באשר הם שם. הם שניהם קראו

למרימצ’יק פרח לעזרתם. מרימצ’יק, היתה נערה –

שלחייה תפוחים וכל השאר, דבר לא נעדר.

הם שלושתם רתמו פרדה לעגלה וקדימה, להר.

כשהיגיעו לפרדס־רחל, החנו את העגלה ואת הפרדה בצל,

וטיפסו בהר. עד מרגלותיו של אותו מצוק שבו אמורים

היו למצוא את קן־הנשר. כאן עמדו ובלשו היטב

בעיניהם את הצוק, למלוא גובהו.

כמעט בבת־אחת צווחו שלושתם:

– הינה הנשר!

– שם בצד ימין, למטה מראש הצוק!

– רואים את הראש בבירור!

ובאמת, מתוך נקיק צר וגבוה מאוד, בחלקו הימני של

מצח הצוק הקרח, בצבץ ראשו של נשר, כמו נעוץ

בקצהו של גבעול־צוואר בהיר וקרח. היה זה ראש עוף

שטוח, חסר נוצות, האמת להגיד, מכוער למדי…

השלושה נתמלאו סקרנות: האם זה נשר, או נשרה,

ואולי הוא בכלל אפרוח מגודל, שהוריו עדיין מפרנסים

אותו, בו במקום שבקע מביצתו?

– קדימה – אמרו – עולים!

קל להגיד וקשה לבצע. שבו טיפס בהר ועקף את הצוק

משמאלו, ובקרבת ראש הצוק מצא גדע אלון, שקשר

אליו את קצהו העליון של סולם החבלים שהיה אתו.

הסולם שולשל בזהירות כלפי מטה, עד שהיה תלוי ישר,

וחלקו נוגע־לא־נוגע בסיבכי הצמחיה שעלתה מנקיקי הצוק,

וחלקו תלוי ומתנדנד באוויר. פחד! נקיק הנשר, שמתוכו

צמח ראש הנשר על גבעולו, היה כשני מטר מתחת

ראש הסולם.

ןמרימצ’יק? עכשיו היגיעה שעתה לטפס בסולם!

עזת נפש וקלת משקל, למה לא? שתטפס! וכך עלתה

הנערה יחפת ויפת רגליים בשלבי הסולם, נשמרת

לנפשה מן הזיזים הנשכניים של הסלע, אינה מביטה

למטה מחשש סחרחורת, תלויה לה בודדת לנפשה, בין

שמים וארץ, ועיניה בראש הנשר הנישא מעליה, אי־שם

במרום.

כשהיגיעה מרימצ’יק לטווח ראייה ברורה, קראה נרגשת:

– זהו נשר ענק! הוא תקוע כולו בנקיק! כנף אחת

שלו – חציה בחוץ, כנראה שבורה, הנשר הזה פשוט

לא יכול לעוף!

עכשיו מיהר שמריה לטפס בסולם גם הוא, שק גדול

ופקעת חוט משיחה בידו. זהיר זהיר טיפס ועלה, צעד

אחר צעד, עד שהקדים את מרימצ’ק בכמה שלבים,

כיסה בבת־אחת את ראש הנשר הנדהם בשק והתחיל

לחלץ אותו לאט לאט מן הכוך.

אוהו, זה היה מבצע מפרך! גודלו של הנשר היה רב

משל שמריה עצמו. קר רוח וזהיר, כרך מסביב לנשר

את השק, קשרו היטב, כריכה אחר כריכה, בחוט

המשיחה, וכשהיה ארוז כמו שצריך, משך אותו כלפי

מטה, לרגלי הצוק. צריחה חדה, נואשת, בקעה מתוך

השק. הנשר ניסה לפרוש שם את כנפו הבריאה, לשווא.

השלושה מיהרו אל הנשר. כל הפחדים והחששות

שהקדימו את הסרת השק מן הנשר היו מיותרים.

הנשר הפצוע, מוטות כנפיו כשני מטר, היה כתינוק כנוע.

בעיני עוף עגולות הביט בעיניהם כאמור: – בידכם

אני לטוב ולרע, כנפי, כנף־נשרים, פצועה ושמוטה,

ומכל כוחי וגבורתי נשארה רק הבדותה…

הנשר הזה הובל לאחר כבוד לפינת החי של הדוד

יהושע (מרגולין) ב“סמינר הקיבוצים”, וחי שם חיים,

אם לא טובים, הרי ארוכים, ובמשך עשרים שנה

צפו בו קטנים וגדולים.

מאז כתבו במילונים וב“מגדירים” ש"יש נשרים מקננים

בגלבוע". אולי.

אנשי הקבוצה שלרגלי ההר לא ראו בכל אופן בנקיקי

הצוקים נשרים נוספים,

הסיפור על התן האחרון

גדעון, שעכשיו הוא אבא לבנים ובנות היה תלמידי

כשהיה ילד. לפני ימים לא רבים סיפר לי סיפורים

אחדים, בתוכם הסיפור הזה, על התן האחרון.

כל בני משפחתו של גדעון היו רועי צאן. הרועים

הראשונים בקבוצה שלנו. זכרונותיו של גדעון מתחילים

בדיר. כילד צעיר למדי כבר היה יוצא למרעה,

עד שעת תחילת הלימודים, ובוודאי ב“חופשים”

הקטנים והגדולים.

כשהיה שומר הלילה מעיר אותו, היו שמורות עיניו

נדבקות בחזקה זה אל זו, מתחננות לפניו לעוד טיפת

שינה, לפחות לתנומה. אבל גדעון, שזכר את מראה

הגדיות והטליות ואת ריח הזבל, הצמר והחלב החם, את

סבתו, את אביו ואת כל דודיו בדיר, כולם, –

היה מתנער, מתלבש באפלולית חדר השינה שלו ושל

חבריו וצועד לו כגבר בחצר הריקה עדיין מאדם,

באור השחר הוורדרד־כתמתם של הגלעד שמאחוריו

כמעט כמעט ובצבצה כבר השמש, צועד לבדו וליבו

קצת רועד, וכבר הוא בדיר, בתוך הפעייה וההמולה

החמה מסביב, נושם נשימת רווחה.

אספר מכאן את הסיפור בלשונו של גדעון:

יום חורף בהיר וקר. אני עומד ורועד מקור ועדר

הכבשים סביבי. הן רועות להן בנחת בעשב הגבוה והדשן

ופתאום איזה גל, מין רעד עבר בהן. כל הראשים נזקפו,

וכל המבטים תקועים לנקודה אחת, והן מתחילות

לפתע להתקרב זו לזו. איך נגיד? “ככבשה אחת!”

היבטתי למקום בו היביטו הכבשים.

שם עמד תן, במרחק עשרה מטר ממני עמד באופק

הגבעה. צהבהב, כמעט זהוב, בקרני השמש הזורחת,

ועיניו תקועות בעדר.

והכבשים! –

הן הוסיפו לנוע כלפיו, בסך, כחומה, כגל של צמר לבן,

היישר עליו!

לתדהמתי הגוברת נבהל התן מן הכבשים!

הוא פנה עורף וזנב. הוא ברח ונעלם.

אולי לא היה התן הזה בדיוק התן האחרון

אבל תנים שוב לא היו בשדותינו. כך ניצח המזרע

את סמל הישימון…

במילים אלו סיים גדעון את סיפורו “הצובט”.

מות השועל הזקן

– יום אחד – כך סיפר לי שבו, המורה וחוקר הטבע –

יצאה כיתת “דפנה”, כיתה ב', עם מורתה זיוה,

ל“מערת השועלים”, שבמורד האמפיתיאטרון הטבעי

שלנו, הצופה על העמק המזרחי

והינה הם מגיעים, הילדים, לקרבת המערה ומה רואות

עיניהם? – שועל זקן, חולה, תשוש, רבוץ על צידו.

ראשו המחודד, חום, עיניו עצומות כמעט כליל, פרוותו

החומה־אפרפרה לחה מזיעה, רגליו הקצרות מוטלות

ארבעתן על האדמה, רזות ככפיסי עץ, זנבו מדולדל.

כמה עלוב היה! איפה פרוותו האדמדמת, היכן זנבו

המפואר, והיכן ערמתו?! נושם היה נשימות־כלב

קצרצרות, כל עוד נשמה באפו.

זיוה המורה ואבישי, “בריון” הכיתה, הגדול והחזק,

תפסו בו בשועל המסכן והובילו אותו אלי, לחדר־הטבע,

שמא אוכל לרפא אותו. השתדלתי מאוד, טפטפתי לו

חלב לתוך לועו, ניגבתי את זיעתו, את עיניו. לא

הצלחתי. הוא בא, כנראה, השועל הזה למות

במאורתו, באמפיתיאטרון, אבל מת אצלי בחדר־הטבע

ונקבר “קבורת־שועלים”, שם על יד המזבלה.

מאז ועד היום ובוודאי עד עולם, לא נודעו עוד, גם לא

יוועדו – שועלים בסביבתנו.

– דפנה, בתי הקטנה – סיים שבו את סיפורו –

היתה עצובה מאוד. ולא רק היא. כל הילדים

היו עצובים. גם זיוה ואני.

וגם אני המספרת לך היום סיפור זה.

הרי כבר אמרתי לך, שחולשת החזקים מעציבה

תמיד את ליבי. צובטת.

*

את מתפלאת עלי, בתי?

את שואלת אותי כך:

– האם לא רצית שייבשו את הביצות, שיטעו את היער,

שיזרעו את השדות ויחפרו בריכות־דגה?

האם רצית שיוסיפו ה“מלכים” האלה למלוך בשממה

והשממה תמלוך בארץ?!

ודאי לא! מה זה עולה בדעתך, ילדה! והרי באנו הנה

בשביל לגרש את השממה

ולהפוך את אדמתנו לאדמה שכולה־משקה,

זה היה חלומנו ואותו הגשמנו ועוד איך!

אבל,

המלכים הללו ואחרים היו “מלכים” והינה אינם.

כנועים ופגועים נטשו את ממלכתם, או מתו.

חזיון עצוב הוא.

ואם סיפור “כניעת המלכים” אינו “סיפור צובט” בשבילך

ואינך קולטת מתוכו את “המנגינה הצובטת” שלי, צר

לי עלייך. באמת.

אולי זה עניין של גיל?

אף כי מיום שאני זוכרת את עצמי, ילדה רכה מאוד,

כבר אז צבטו גם צבטו אותי סיפורים ומנגינות מעין

אלו, של “כניעת המלכים”.

1973

בכל פעם שאני באה לבקר את ענבר ויערה,

הגרות בתל-אביב, בקומה הרביעית, אני נתקלת בחתולה.

היא רובצת לה תמיד באותו מקום,

על שטיחון קטן ודהוי וצבעה – כצבעו.

באפלולית חדר המדריגות קשה להגדיר מהו צבעה.

איננו חום בהיר, איננו אפור, איננו לבן, וודאי לא שחור,

אלא כל אלה יחדיו, פשוט – צבע סמרטוט.

כך באמת קראתי לה שֵם, למן היום הראשון שראיתי אותה:

“החתולה סמרטוטה”.

אילו ידעתי ביום ההוא מה חתולה זו, בת-בלי-צבע עשוייה לעשות,

האם הייתי קוראת שמה “סמרטוטה”, שם בזוי כזה?

(רגע אחד, מי אמר בכלל שזה שם בזוי?

הינה הבובה האהובה עלי ביותר. כשהייתי קטנה,

היתה דווקא “בובה-סמרטוטה שלי”, שתפרה לי סבתא.

“בובה סמרטוטה” הייתה גרב חומה, מכתונת גסה:

סבתא ציירה לה בעט טבולה בדיו שחורה,

אף, עיניים ואוזניים

ובדיו אדומה ציירה לה פה עגול ושיניים:

גם עיגול אדום חלש, חלשלש, ציירה לה על כל לחי,

שתהייה יפהיפיה:

על הראש הדביקה לה שערות ממש, קלועות בשתי צמות וקשורות בסרטים

כמעט שכחתי, שבעצם אני מספרת עכשיו על החתולה…)

ובכן, כך רבצה לה “סמרטוטה” על השטיחון הקטון,

סדקי עיניה אינם רחבים ממחטים,

אך אוזניה זקופות, זנבה זע קלי-קלות,

ולעולם אינה שוכחת לילל “מיאו” חלשלוש ודק,

כשאני צועדת את הצעד המכריע, הקרוב ביותר אליה

והיא כמו מזמינה לנגוע בה ברגלי.

בכל פעם, אני שואלת את ענבר ויערה שאלות בדבר “סמרטוטה”:

– מיהם בעליה?

– מי מכין לה חלב, דרך קבע, במבוא הבית, בצלוחית נקיה,

ועל גבי נייר עיתון מקופל יפה, שיירי סעודה?

והשאלה החשובה מכל: – בת כמה היא?!

כי לי נראית “סמרטוטה” לא רק זקנה מופלגת, אלא עתיקה ממש.

– מי יודע? מי זוכר? – הן משיבות לי.

– היא נולדה לפני! – אומרת יערה בת השש.

– היא נולדה אפילו גם לפני! –

אומרת יערה בת האחת-עשרה.

– לא ייתכן! – אני משיבה בפליאה:

– הלא חתולה חיה תשע, אולי שתיים-עשרה שנים,

שהן כמו תשעים, או מאה שנה של חיי בן-אדם?

– עובדה! – הן אומרות –

כשאבא ואמא באו לגור כאן, היא כבר הייתה! –

אומרת יערה הקטנה יותר.

– היא בת יותר שנים, אפילו ממלחמת-ששת-הימים!

– אומרת ענבר,

ופניה מסתוריים – כאילו אמרה “מששת-ימי-בראשית”.

– זה נכון, היא בת שבע-עשרה שנה!

מתערבת אמא מן המטבח,

המקשיבה לשיחתנו על “סמרטוטה”.

בקיצור, על בעליה לא ידעו שלושתן לספר מאומה.

בערים הגדולות, אין הבריות מכירות שכנים ושכנות…

בוקר גשום וסעור אחד, בחורף אשתקד,

כשנכנסתי לחדר המדריגות,

לעלות כהרגלי, לביקור הבנות,

עוד לפני שלחצתי על מתג החשמל,

חשתי כבר ברחש-לחש על גבי השטיחון.

כשנדלק האור, לא האמנתי למראה עיני:

סמרטוטה הישישה רבצה לה במנוחה, עינה פקוחות לרווחה,

פניה צעירות ורוגשות ולבטנה צמודה, לא תאמינו,

חתלתולה קטנטנה ורכה.

ומה צבעה? בדיוק-בדיוק כצבע אמה: פשוט, כצבע הסמרטוט.

היא רבצה, יונקת לה בשקיקה מעטיניה התפוחים של אמא שלה “סמרטוטה”.

ושוב עברו מספר שבועות, ובעלותי הפעם במדריגות, מה עיני רואות?

“סמרטוטה” הישישה על מקומה שרועה,

ובעטיניה ממשמש, מתלבט, מוצץ ומילל ביאוש,

סמרטוטון הקטן, צנום ומדולדל,

וסבתו הישישה מלקקת אותו בעצב.

דילגתי הפעם כלפי מעלה במהירות קצת מופרזת

ופתחתי את הדלת מתנשמת ומתנשפת:

– מה קרה ל“סמרטוט’קה”, איפה היא?

למה “סמרטוטון” נראה כל-כך נורא?

– מה, לא שמעת? – אומרת ענבר –

“סמרטוט’קה” נדרסה ברחוב תחת גלגלי מכונית

וסבתא “סמרטוטה” מאמצת לה את “סמרטוטון” היתום – לבן!

– הוא אפילו יונק מהבוקיות שלה –

הוסיפה יערה ידיעה משלה, לסיפור העצוב…

בביקור האחרון שלי אצל יערה וענבר, לפני ימים מספר,

שוב רבצה לה החתולה, “סבתא סמרטוטה”, לבדה,

שוב היו סדקי עיניה צרות כמחטים, כבתחילה,

אבל אוזניה שוב לא נזקפו, זנבה שוב לא זע ולא נע

ויללה שוב לא נשמעה מפיה.

ישישה היתה, אדישה, שבעת ימים, כמו נטולת חיים.

ו“סמרטוטון”? אולי מת מרזון ורעבון

ואולי גדל וגבר, וכמו (לא רק) כל החתולים,

את סבתא שלו, הנאמנה, זנח, שכח?

ליבי אומר לי, שבביקור הבא,

שוב לא אראה את “סבתא סמרטוטה”…

היה היתה לה סבתא

סבתא! – אמרה לי, יום אחד, נכדתי סיון, בת התשע

– את יודעת מה שענתי מהכיתה שלי אמרה לי?

– לא, סיון, מה ענתי אמרה לך?!

– שלאמא שלה, חוה’לה, בכלל לא היתה סבתא!

• איך זה יכול להיות? אז מי ילדה את האמא של חוה’לה,

את סבתא-מרים שלה?!

– בוודאי שהיו לסבתא-מרים של ענתי, אבא וגם אמא, אבל –

–אבל מה, סבתא, מה קרה להם?

– סיון, ילדתי, זהו סיפור עצוב מאוד

ואת לא כל-כך אוהבת סיפורים עצובים ולפעמים את אפילו בוכה…

– ספרי, סבתא, אני אתגבר יפה, ולא אבכה.

– טוב, סיון, אם את מבקשת, אספר לך. אבל זכרי, את ביקשת!

זה היה בערב חשוך וקריר.

ישבנו רק שתינו, לאור הכוכבים, במרפסת, ואני סיפרתי לנכדתי, לסיון שלי, על סבא וסבתא של חוה’לה, אמא של ענתי,

חברתה הטובה של סיון.

יותר רע מכל הרעים

• לפני שנים, לא כל-כך רבות, סיון, כשאמא שלך ואבא שלך

כבר נולדו, אבל היו עדיין תינוקות קטנטנים,

היו גם הוריהם של חוה’לה, מרים ואפרים, וגם אנחנו,

סבא וסבתא שלך צעירים-צעירים.

רק מעט יותר מבני עשרים!

אבל אנחנו, נולדנו כאן בארץ-ישראל, בירושלים,

וההורים של חוה’לה, מרים ואפרים, נולדו בארץ רחוקה, בפולין,

וכשהיו גדולים, עלו לארץ-ישראל כחלוצים, והוריהם, נשארו שם, בחוץ-לארץ…

– ואז מה קרה להם? – שאלה סיון,

– ואז, בדיוק אז, כשאמא ואבא שלך וההורים של ענתי נולדו,

קם שליט רע בגרמניה, היטלר שמו, ימח-שמו,

ושלח את הצבא הגרמני, שקראו לו הצבא ה“נאצי”,

לכבוש ולנצח, לשדוד ולהרוג עמים ומדינות.

ובכל אותן ארצות, בין כל אותם עמים, היו המוני יהודים, מיליונים!

ואותם רצה היטלר להשמיד, ביחוד אותם.

– מה זה “להשמיד”, סבתא? – שאלה אותי סיון,

– “להשמיד”, זאת אומרת לחסל, להרוג, למחוק, לשרוף,

שבכלל לא יישארו יהודים בשום מקום!

– כמו פרעה, שרצה לזרוק למים את כל התינוקות של בני-ישראל? – כן, סיון, כמו פרעה, כמו המן הרשע, כמו אנטיוכוס,

כמו כל הרעים שאת מכירה, יותר רע מכל הרעים!

היטלר היה הרע שבכל הרעים שבעולם.

– והוא ניצח את הסבא והסבתא של חוה’לה? – שאלה סיון,

– כן, סיון… הוא ניצח אותם לא רק אותם…

החיילים שלו, נאצים, כבשו את כל פולין,

ניצחו את הצבא הפולני וכבשו אפילו את וארשה,

העיר הכי גדולה בפולין, שבה חיו סביה של חוה’לה,

– ומה הגרמנים עשו להם, סבתא?… שאלה סיון.

הגרמנים הנאצים שדדו מכל היהודים את כל מה שהיה להם,

כסף, רהיטים, בגדים, הכול, וכך גם מההורים של חוה’לה,

שדדו הכל וגירשו אותם מהבתים שלהם.

– לאן? – שאלה סיון.

הם הכניסו אותם לתוך שכונה הגדולה, שקראו לה גיטו.

תארי לך, סיון, אלפי-אלפים אנשים, נשים וגברים

והמוני זקנים וילדים, בתוך שכונה שסגרו עליה בחומה

ועל החומה שמרו גרמנים אכזריים:

הם ירו על היהודים ברובים וזרקו רימונים על כל יהודי

שניסה לברוח אל מחוץ לחומות הגיטו.

הם הרגו אותם בלי רחמים.

היהודים היו רעבים, צמאים, חולים וחלשים וגרו בדוחק נורא.

הגברים והנשים הבריאים עבדו בבתי-חרושת, שהגרמנים הקימו

כדי להכין לצבא הגרמני, נשק, בגדים, נעליים,

ועוד כל מיני דברים נחוצים למלחמה.

– והחולים, והילדים? – שאלה סיון והקול שלה כבר רעד

והעיניים שלה מלאו דמעות.

– הם התנפחו מרעב, הם מתו ברחובות, בבתים, במרתפים,

בכל יום היו אוספים את המתים בעגלות,

ואת יודעת, סיון, מי עזר יותר מכולם?

– מי? – שאלה סיון.

– הילדים! הילדים היהודים,

אלה שלא מתו ממחנק, מרעב, מקור, הם התגברו על הכול,

הם מצאו כל מיני חורים, חורבות, חצרות עזובות ותעלות ביוב,

שדרכן יצאו מחוץ לחומת הגיטו ומביאים לפולנים,

שחיו להם שם בבתיהם כמעט בשלום, כל מיני חפצים,

ארנקים מלאי כסף, שעונים, בגדים, כפות ומזלגות מכסף,

שהצליחו להסתיר מעיני הגרמנים,

ומחליפים אותם בלחם ובתפוחי-אדמה ובכל מיני דברים נחוצים ומביאים להוריהם, במרתפים שבגיטו.

את אחיה של מרים, אמא של חוה’לה,

הרגו הגרמנים כשתפסו אותו ובידיו כיכר לחם.

הוא היה ילד קטן בן שש…

– ומה היה הסוף סבתא? – שאלה סיון –

–הסוף עוד רחוק, סיון, הסיפור נהייה יותר ויותר עצוב,

את רוצה לשמוע עוד?

– כן, סבתא, הכול!

– הגרמנים כבשו ארצות רבות, הם התכוונו גם לכבוש את ארץ-ישראל,

ואז הגרמנים התחילו לשלוח את היהודים ברכבות,

בכל מספר שבועות ואחר-כך, בכל מספר ימים,

היו שולחים את היהודים ברכבות, מפולין, מהונגריה, מצ’כיה, מיוון ומכל מקום שכבשו

צפופים ודחוקים כמו דגים,

– לאן? – שאלה סיון –

למחנות ריכוז ברחבי פולין,

– מה זה, הדבר שאמרת? “מחנות”?

“מחנה-ריכוז” היה מחנה ענק של אלפי צריפים

ובצריפים אצטבות של עץ צרות, קשות וצפופות,

שעליהן ישנו היהודים בלילות,

במחנות הריכוז, עבדו היהודים עבודת פרך.

– כמו במצרים? – שאלה סיון

– כן, כמו במצרים, ואפילו רע יותר,

ונתנו להם מעט מאוד אוכל ומים ומעט מאוד שמיכות,

היהודים לבשו בגדי אסירים, בגדים עם פסים…

ועל זרועותיהם חקקו מספרים, הן בבשר,

אבל לא כולם היגיעו למחנות-הריכוז לאותם צריפים, לאותם בגדים…

– ולאן לקחו אותם, סבתא?

– לכבשנים, לכבשנים, סיון.

– מה זה “כבשנים” – סבתא,

– כבשנים – הם תנורים ענקיים…

– תנורים? של לחם? – צרחה סיון,

– לא, לא של לחם, תנורים של גאז, של אוויר כזה,

מרעיל, ממית.

הגרמנים היו מפשיטים את כל היהודים ערומים,

משקרים להם, שהם חייבים להתקלח,

ואחרי שהיהודים התפשטו ערומים, כדי להתקלח,

היו הנאצים דוחפים אותם לתוך תאים קטנים וסגורים,

פותחים לתוכם צינור של גאז וכולם היו מתים בן-רגע,

הם נשארו עומדים ומתים.

כל-כך צפופים היו שאפילו ליפול לא נפלו– –

– וסבא וסבתא של ענתי, של חוה’לה,

גם אותם דחפו לשם?

שתקתי.

אפילו לאור הכוכבים, הבחנתי בפניה החיוורים כסיד של סיון.

– כן, ילדתי, סבא שלה מת ממחלה קשה במחנה-הריכוז

אבל אמא שלה ואחות קטנה נחנקו בגאזים… בכבשן.

אבל לבסוף ניצחו את הגרמנים

• ואף אחד לא ניצח את הגרמנים ואת היטלר? –

שאלה סיון לאחר ששתקתי, נחנקת בעצמי מסיפורי שלי.

– אבל, סיון, בסוף ניצחו את הגרמנים וגם את היטלר.

היהודים נלחמו בגיטאות, בווארשה

ובגיטאות אחרים בפולין,

למרות שהיו כל-כך רעבים וחלשים,

למרות שהיו כל-כך מעטים,

למרות שהיה להם מעט מאוד נשק

הם הרגו גרמנים

והיו יהודים שגם ברחו ליערות ומשם היו מתנפלים

על שיירות גרמניות ופוגעים בהם.

אלה היו גיבורים גדולים, שקוראים להם פרטיזאנים.

גם ילדים היו ביניהם, פרטיזאנים קטנים…

אבל אלה שניצחו את הצבא הגדול והחזק של הגרמנים

היו בעיקר צבאות גדולים.

האמריקאים נלחמו בגרמנים וגם הרוסים

וגם האנגלים וגם אנחנו, יהודים מארץ-ישראל.

חיילים יהודים רבים מן הארץ יצאו להילחם בגרמניה

והם היו חטיבה מיוחדת שקראו לה “הבריגדה”.

לבסוף – כל אלה ביחד ניצחו את הגרמנים!

איומה ונוראה היתה השואה, האסון הגדול ביותר שבא עלינו, הקשיבי לי היטב, סיון:

שישה מיליון יהודים,

עכשיו רק השתדלי לזכור:

“שישה מיליון יהודים”.

ורק כשתגדלי תביני כמה זה הרבה וכמה זה איום:

שישה מיליון יהודים נשמדו, בתוכם יותר ילדים משיש

בכל מדינת-ישראל כיום!

את יודעת, סיון, העם היהודי היה יכול להיות כיום,

הרבה הרבה יותר חזק, יותר גדול.

ומדינת-ישראל יותר חזקה, יותר מיושבת, יותר פורחת ומפותחת, אילו היו כולם חיים ומולידים בנים ובני בנים…

עכשיו נאנחה סיון אנחת רווחה ואמרה:

– סבתא, כל מה שסיפרת היה ממש-ממש באמת?

– כן סיון, ולא רק שזה היה באמת, אלא שסיפרתי לך

רק טיפ-טיפה מים-האמת…

עכשיו את מבינה, למה אמרה לך ענתי שלאמא שלה, לחוה’לה,

לא היתה סבתא?

אמא שלה עוד לא סיפרה לה, לענתי,

את כל מה שאני סיפרתי לך

היא בוודאי פחדה שענתי תבכה כמוך, סיון,

אבל יום יבוא וענתי תדע, שהיה היתה לה סבתא וגם סבא,

וגם דודים ודודות שם בפולין, משפחה גדולה, יפה וטובה, סיון.

היתה ונשמדה… איננה עוד.

כתב יונתן לבר-מצווה שלו,

שיכתבתי אני.

אני מ“אלה” שבאורווה…

כשהייתי בן שמונה, התחלתי להתעניין בסוסים.

יחד עם חברי נווה, התחלתי ללכת לאורווה, לאחר הלימודים.

תחילה, הסוסים לא היו בעצם באורווה וכדי לראות אותם,

היינו חייבים לעלות בבוץ, לגבעות, אל מקום המרעה.

פעם אחת, העזנו לרכב, שנינו ביחד, על הסוסה “כלנית”

לרכיבת-בוקר-של-שבת.

כשהחזירו את הסוסים בחזרה לאורווה, טעמנו את הטעם

שטעמו לפנינו “הילדים מאלה שבאורווה”…

הילדים הוותיקים עשו לנו, בדיוק מה שעשו להם, כשהיו חדשים.

קשרו אותנו לגדירות, תלויים, כשרגלינו למעלה וראשינו למטה,

עד שכל הדם מאפינו זרם לראש:

אחרי זה היינו חייבים לרקוד, תוך שזרקו עלינו אבנים;

אחרי זה, ערכו לנו עוד “מבחן-כניסה” לאורווה – לקפוץ למרחק על ערימת קש,

אבל הגרוע מכול היה ניקוי תאי הסוסים, שקוראים להם באורווה “כלובים”…

את זאת הוכרחתי לעשות תחת איום של מכות, לנקות ולקרצף היטב,

וכשגמרנו לבסוף, עובד עוד היה מעיר הערות…

לרכב על סוס? מה פתאום? מי חשב על זה… אפילו לא חלם!

אנחנו, נווה ואני, אולי קצת חשבנו, אבל הגדולים?

שום כלום!

רק אחרי שבועיים של עבודת-פרך, וללא ידיעת ההורים,

רכבתי בפעם הראשונה על סוס!! בלי אוכף, כמובן…

זה היה באמת כיף! הרצתי את הסוס מהר, מהר.

בערב היה לי כיווץ שרירים, שלא יכולתי ללכת.

אבל סוף סוף רכבתי!

אז אם אתה חושב שאתה רוצה להיות מאלה שבאורווה

ושתיכף ומייד תרכב על סוסים, תשכח מזה!

ואם כבר תיכנס לחבורה של האורווה, אל תיכנס לדיכאון.

כי זה בכלל לא מה שאתה חושב!

רק כשאתה כבר מאלה שבאורווה, תרכב שלוש-ארבע פעמים בשבוע.

ויחד עם זה, מנקים ומנקים…

ולאט לאט גם מתרגלים. בסך הכול זה לא נורא.

אבל מה שהכי-הכי גרוע, שצריכים להתרחץ אחרי האורווה,

כדי שלא תסריח את החדר, שאתה נמצא בו,

ושאמא לא תעווה את פניה ותגיד “אוף איזה סירחון”!!.

וגם החבר’ה אומרים “איזה סירחון”, אבל זה לא באמת,

זה רק מתוך קנאה, אתה מאלה שבאורווה, ואתה רוכב והם לא!

לאט לאט, רכבנו יותר מאשר ניקינו. כבר דהרתי על סוסים,

ועם אוכף, ואפילו רכבתי כבר על “סאן-שיין”, (באנגלית)

כלומר, על הסוסה היפה כזריחת השמש…

זאת היא סוסה שחורה, אבל רגועה, הסתפקתי בה.

עכשיו אני רוכב על סוסים חמי-מזג, קצת פראים,

עכשיו אין כבר שום סבל, רק כיף!

* * * * *

הרכיבה הראשונה בלי הגדולים

בחופש פסח של השנה שעברה, ביקשנו מתוֹם, הילד הגדול שמנהל את האורווה, סוסים

לרכיבה בשבת בבוקר. תום הדהים אותנו, את נווה ואותי, כשהסכים לבקשתנו.

ארגנו לנו את הטיול כמו שצריך. הצטיידנו

בלחם וביצים קשות, בקופסאות תירס ובמימיות מיץ.

בשבת בבוקר יצאנו עם תרמילינו לאורווה,

רתמנו לנו את סוסינו, והתחלנו להתקדם לעבר “מצפה-יוס”.

גלשנו בדהירה לוואדי-עישה (נחל יששכר). עצרנו לארוחת-בוקר בחורשת האיקליפטוסים.

ואחר-כך, רכבנו לכוכב-הירדן. משם פנינו מערבה, לרמת-צבי.

משם, יצאנו בדהירה לבריכת תל-יוסף.

שבנו הביתה בשעת אחר-צהריים, ניקינו יפה את הסוסים, התרחצנו כמו שצריך.

התמזגתי עם המזגן, נרדמתי וקמתי רק למחרת, ביום ראשון…

הצלת הסייחה מאיה

בחופש הגדול, שבין ד' וה', השכמתי יום אחד כרגיל, להאכיל את הסוסים ארוחת-בוקר,

באורווה פגשתי את תום. הוא סיפר לי, סוער כולו, שלסייחה מאיה יש קולי!

ידעתי שקוֹלי פירושו סתימת קיבה על-ידי גוש שהסוס בולעה, הסותם את קיבתו.

זאת אומרת שמאיה בסכנת מוות.

זכרתי שהסייחה “שבט” מתה מקולי.

הבנתי שהמצב חמור ביותר.

כיוון שתוֹם היה אצל מאיה, צלצלתי אני לווטרינר שגר ביבנאל. הוא ענה לי שמייד יגיע…

שלמה אמר לי, שכל הזמן צריך להוליך את מאיה, כדי שקיבתה לא תתפוצץ.

הוא אמר לי שזה דחוף מאוד. לא הספקתי אפילו לקחת ראשייה מהמחסן. לקחתי רק צינור

פלסטיק פשוט, תפשתי ברעמה של מאיה והתחלתי להוליך אותה בחצר. כך צעדנו, אני ומאיה,

שעה, שעתיים, שלוש ויותר.

כשהיגיעה שעת צהריים, והייתי חייב להגיע לכיתה שלי לארוחה, מישהו החליף אותי.

אכלתי ארוחת צהריים במהירות שיא וחזרתי אל מאיה ונשארתי שם עד הערב.

גם בלילה סידרנו תורנות, לערוך לה סיבוב בכל עשר דקות.

רגב ואני נשארנו עם מאיה כל הלילה, במסירות נפש. רק בבוקר החליפו אותנו, ישנתי

עד שעה 2 אחה"צ, ושבתי לאורווה.

הווטרינר שהזמנתי אתמול, היה עכשיו באורווה וגם תום. הוא הכניס לה צינור גומי דרך

האף שלה ודרכו הכניס לה שישה בקבוקי שמן, אבל שום דבר לא קרה, הגוש עדיין ישב

בתוך מאיה! כל הלילה עשיתי סיבובים עם מאיה, כי תום נרדם מרוב עייפות ולא רציתי

להעיר אותו. הגוש יצא רק ב-4 לפנות בוקר.

צליל ושיוויון היללו אותנו מאוד ואמרו שאין כמונו, הילדים. ושאנחנו היצלנו את

מאיה ממוות. טלפנתי לווטרינר ביבניאל (שאמר "שאין שום סיכוי שמאיה תחיה, ושהוא יבוא

מחר לנתח את הגוויה").

כאשר בא, הראינו לו את מאיה המשוחררת שעמדה זקופה ואכלה לה בנחת, ושאלנו אותו בתמימות,

אם הוא עדיין רוצה לנתח את הגוויה…

הוא אמר לנו: – ילדים, אין כמותכם!

הייתה לנו הרגשה נהדרת! מאיה הייתה יקרה לנו כל-כך!

והעיקר שכחתי: צבי מלר נתן לנו מישחה, שלפי דעתי עזרה מאוד לסייחה, בכך שחיממה אותה.

באורווה הייתה שמחה כזאת שלא הייתה כמוה מעולם!

סיפור לבן, כשמלאו לו חמש

אני בן של אמא ושל אבא שלי

וקוראים לי בן.

אבא שלי גבוה, יפה וחכם

וקוראים לו אדם.

אמא שלי גדולה, יפה וטובה

וקוראים לה חוה.

לאבא שלי יש עיניים חומות ומבריקות.

כשאני מטפס לו על הברכיים

ומציץ לו מקרוב, ישר¹ לעיניים –

את מי אני רואה שם?

אותי, את עצמי, את בן!

קטנטן כזה, מבריק וחמוד

בכל עין, בן ועוד בן!

באמת, כן!

שאלתי את אבא, איך זה יכול להיות

שאני גם על ברכיו וגם בתוך עיניו?

והוא אמר לי –

שבכל עין של כל איש ואיש

יש כאילו ראי קטנטון, פיציפון,

שקוראים לו אישון

וכאשר שניים, בן ואבא,

או בת ואמא,

או אבא ואמא,

מביטים זה לזה, פנים אל פנים

מקרוב קרוב, ישר לתוך האישונים –

אבא רואה אבא קטנטן בעיני בן

ובן רואה בן-גמדון בעיני אבא

וכך גם בת ואמא ואמא ובת

ואפילו אבא ואמא ואמא ואבא

וכולם כולם בתוך האישונים

קטנטנים, פיצפונים,

גמדים מצחיקונים.

אז פעם שאלתי את אבא שלי:

• אבא, מה קורה לי בתוך האישון,

כשאתה הולך לישון?

ואבא ענה לי:

• אתה, בן, לא נשאר לי בתוך העיניים, לא,

אבל תמונתך, נשארת בתוך-תוכי

ואני שומר עליך בכל כוחי –

ואמא שמעה אותנו מדברים לנו כך

ופתאום חטפה אותי וחיבקה אותי חזק-חזק

ואני שמעתי משהו בתוכה דפק:

תיק-תק, תיק-תק…

נבהלתי נורא ושאלתי אותה:

אמא, מה זה דופק לך בתוך הגוף:

תיק-תק, הך-הך, פוף-פוף?

• זה הלב שלי, הלב כך מתקתק ודופק,

איננו פוסק –

ענתה לי אמא.

–אמא – שאלתי אותה עוד:

–נכון שהעיניים רואות והאוזניים שומעות,

האף מריח, הפה אוכל, צוחק ומדבר,

נכון?

• נכון ונכון – ענתה לי אמא –

אז מה?

• אז מה עושה הלב? אמא,

• סתם דופק, סתם מתקתק?!

• לא, ילדי, לא סתם דופק,

ולא סתם מתקתק,

הלב, הוא מרגיש מה קורה לכל איש:

האם הוא שמח וצוחק, או עצוב וכואב,

אבל תמיד הוא מתקתק ואוהב.

ואתה יודע, בן, מה עוד? –

שאלה אותי אמא –

–מה? – שאלתי את אמא

–רק כשמציצים מקרוב-קרוב לתוך האישונים

מרגישים ושומעים את תקתוק הלב

שתמיד-תמיד דופק ואוהב

ולאט לאט צומח להם, בין לב ללב,

חוט-של-אהבה בלתי נראה, אך חזק

מכל החוטים שבעולם הוא חוט-הלב –

כך אמרה לי אמא.

הרחק, הרחק, באפריקה,

מעבר למדבר, מעבר לים, מעבר להרים,

מעבר לעמקים, מעבר לנהרות, מעבר לנחלים,

ארץ יש שכל אנשיה כושים, אתיופיה שמה,

שערותיהם שחורות ומתולתלות,

שיניהם לבנות וצחורות.

ועיניהם גדולות ועצובות.

ולמה עצובות עיניהם?

כי ארץ קשה היא ארץ אתיופיה שלהם:

פעם יורדים שם גשמים רבים, ממש מבול

ופעם לא יורדים שם גשמים בכלל.

פעם הם טובעים בשטפונות ופעם לא צומח

שם כלום ואפילו לא עשבים.

הכושים מגדלים להם פרות, כבשים ועיזים

שאותם רועים הילדים והילדות.

האבות נודדים למרחקים למצוא שם עבודה והאמהות

מגדלות ירקות מסביב לאוהלים, אבטיחים, פלפלים,

עגבניות והרבה דלועים.

הם שותים חלב-עיזים, אוכלים ירקות וגבינה וגם

מוכרים אותם בערים, לאנשים שאין להם חלב וירקות,

אבל יש להם חנויות.

פעם-פעם כשסבא שלך, נחום, עוד היה צעיר,

נסע לטייל לאתיופיה באמת!

שם טייל לו בהרים, ירד לעמקים,

שחה בנהרות ושתה מים מהנחלים.

על שפת הנחלים ראה ערימות עצומות של

שבלולים יפים.

כמעט כל הכושים באתיופיה מתקשטים

בשבלולים קטנים לבנים, דומים לפה של כושי:

לבנים, חלקלקים ומבריקים

ומבין שתי השפתיים מציצות שיניים

לבנות, נוצצות וחדות-חדות.

יום אחד טייל לו סבא-נחום

על שפת נחל אחד והגיע לכפר של כושים.

הכושים בכפרים גרים בבתים קטנים עגולים,

שהם בונים להם מקנים הצומחים על שפת-הנחלים,

ומורחים עליהם בוץ חום, שמדביק את הקנים.

אלה בתים יפים מאוד,

חמים בחורף וקרירים בקיץ.

סבא ניגש לבית הראשון, שעל ידו עמדו

אנשים ועל ידם חבילת עורות של עיזים,

מקושטים בשבלולים.

הוא שאל אותם מה עושים בעורות של

העיזים המקושטים ואשה אחת הסבירה לו:

שאת עור העיזים תולה האם על הראש

בחגורה, ובתוכו, על גבה, יושב התינוק שלה!

סבא הוציא מכיסו כסף ונתן לאשה

והיא נתנה לו עור-עז כזה, מקושט,

“תרמיל” של תינוק מקושט במחרוזות יפות

של “פי הכושי”, וחרוזים כחולים.

סבא נחום הביא את העור הביתה

ואנחנו שמחנו מאוד ותלינו אותו

על הקיר לקישוט.

זמן רב עבר מאז,

העור התייבש ונקרע,

אבל מחרוזת אחת של שבלולי פי-הכושי

והחרוזים הכחולים נשמרה, והִנֵה היא!

והיום, כשאת בת ארבע,

מתנת יום-הולדת את מקבלת,

את זאת המחרוזת

ואת זה הסיפור, נכדתנו איילת

מסבא נחום וסבתא תקוה.

בכל בוקר, כשאיילת יוצאת החוצה,

היא רואה ושומעת ציפורים מצפצפות ועפות,

כלבלב כאן, חתלתול שם.

ובגינות, בין השיחים הפורחים מזמזמות דבורים,

פרפרים מרפרפים, חרגולים מנתרים,

צרצרים מצרצרים, חיפושיות זוחלות וגם נמלים,

כולם מתנועעים ושרים.

אבל איילת אוהבת הכי־הכי, דווקא את

השבלולים, כי הם רק שותקים, לבנבנים, כדוריים,

חלקלקים, ולא קופצים, ויפים, יפים.

כשהייתה איילת קטנה, בת שנתיים־שלוש,

אספה שבלולים לכיסים ולקופסאות והביאה אותם

הביתה. שם היתה שופכת אותם על הרצפה,

מסדרת אותם בשורה, במעגל, או סתם בערימה

ואחר־כך החזירה אותם לקופסא.

ולפעמים קרה, שיום־יומיים וגם שלושה,

שכחה איילת את השבלולים בקופסא.

כשנזכרה איילת בשבלולים, כבר היו מתים.

עבר הקיץ ובא החורף וירד הגשם הראשון.

איילת קמה בבוקר ויצאה החוצה

והנה הריחה ריח טוב של גשם שהרטיב את האדמה.

היא הלכה לה בשביל ופתאום ראה דבר משונה!

שבלול דומה לכדור קטן, בלי צבע, שיש לו שתי

קרניים קטנטנות, זוחל, ודבוקה אליו קונכיה לבנבנה.

איילת התכופפה לנגוע בהם והנה הכדור הקטן

בעל הקרניים נכנס מהר לתוך הבית שלו ­– הקונכיה,

ונעלם בתוכה.

איילת הרגישה שהשבלול נבהל ממנה.

התרחקה ועמדה לה בצד, לראות מה יקרה.

והנה התחיל השבלול לצאת וסובב את הקרניים

ימינה, שמאלה ולאט־לאט, התחיל לצאת בחזרה.

איילת ראתה שבראש הקרניים הקטנטנות יש

נקודות והבינה, שאלו שתי העיניים שלו.

כך זחל לו השבלול והבית שלו קדימה, קדימה,

עד שעמד על־יד עשב ירוק חדש שצמח אחר הגשם.

איילת עמדה וראתה שהשבלול אוכל את העשב,

עד שגמר אותו!

איילת הסתכלה סביב, סביב וראתה שיש המון

שבלולים, וכולם יצאו מהקונכיות ואוכלים עשבים.

פתאום הבינה איילת, שגם השבלולים הם

בעלי חיים, שרוצים לאכול בשביל לחיות,

כמו ילדים, כמו כלבלבים וחתלתולים,

כמו ציפורים, דבורים, חרגולים וצרצרים,

חיפושיות ונמלים.

כן, גם שבלולים רוצים לחיות!

עכשיו גם הבינה איילת, שלא צריך לאסוף

שבלולים בקופסאות.

השבלולים, כמו כל בעלי־החיים, צריכים להשאר במקומם

עכשיו איילת בת ארבע,

ואוהבת הכי־הכי עדיין שבלולים

אבל גם חתלתולים.

כשנולד מיתר, אחרי איילת, אמר בן ליהודית,

תוך השלמה של אין ברירה:

– טוב, אם איילת והתינוק יהיו חברים שלי אלך לבקר אותם…

אבל הוא לא היה מסופק מאמירתו זו והוסיף:

– אני השמש והם הנרות..

לבן, שהיה תינוק ופעוט, היה דובון־קואלה קטן מפרווה אמיתית.

עיני גחלים לוהטות ופה קטנטן חמוד.

בן אהב את הדובי אהבת נפש ולא זז בלעדיו.

עם השנים, התקרח הדובי והתכער, לא תואר לו ולא הדר.

אפילו הדובי החדש שקנה לו סבא נחום בציר הדרומי,

נדחה בשאט נפש.

גם המוצץ היה מרופט כהוגן.

כשמלאו לו ארבע שנים, בו ביום שחגגו לו את יום ההולדת,

הלך בן בעצמו לחדר־האוכל וזרק את הדובי ואת הצוצי

לאשפה של חדר־האוכל, ובא זורח לחדר הוריו:

• די, זרקתי את הדובי ואת הצוצי! את שמחה, אמא?

היה זה רגע של גבורה עילאית וכדאית

בן חוּבק, נוּשק ולוּטף וקיבל מתנות כיד המלך.

ערב אחד השתפך בן באוזני יהודית:

– אמא, אני רוצה שתאהבי את איילת ואת מיתר ואותי,

בדיוק אותו דבר.

ובאותו יום אמר:

– אמא, כשלאשה שלי ולי יהיה ילד, אני אוהב אותו

אפילו יותר מאת עצמי.

מיתר, מאז היותו כבן שנתיים, התהלך תמיד

כשבידו “מיקרופון”, שהחּזיק לפי התקן

ושר תמיד לתוכו.

המיקרופון היה ממברשת שיניים, מסרק, “לורד” לציור,

ויותר מכולם צינורית גומי המתחברת לברז.

מיתר – תמיד שָמֵחַ, תמיד נמשך למוסיקה, רוקד לפי הקצב,

פעם אחת הנחיל אותנו בהפתעה.

כששרה לו יהודית את השיר “נומה־נומה מיתרון קטן – – –”

פרץ בבכי קולני וממושך.

הוא לא המציא זאת. גם מיכל, בגילו בדיוק

לא חסכה בכי מר לשמע מנגינה זו

המנגנת כנראה על מיתר של עצב.

לנכדי הצעיר, מיתר

ערב אחד ישבתי לי לבדי

על שפת בריכת־הדגים.

על פני המים התעופפו וצפו להם

המון עופות־מים, שבכל פעם טבלו ראשיהם

בבריכה וצדו במקור דגון מסכן, מפרפר.

פתאום ראיתי, לא הרחק ממני,

בריכייה עומדת לה לבדה, כמוני.

מטפטפת מים כולה, נרגזת,

פעם מביטה לבריכה,

ופעם לתוך השיחים, הקנה והסוף,

שעל שפת הבריכה.

הרגשתי שהיא עצובה ועצבנית

ומחפשת מאוד משהו, או מישהו.

בבריכה שטו להן בנחת

עופות־אמהות שאימנו את אפרוחיהן בשחייה.

פתאום צייץ אפרוח

שצץ מתוך השיח.

קטנטן, קרח, מקורו פעור,

מתקדם לאט, צועד רועד מקור,

כך התקרב לו עד לבריכייה הנרגזת…

והיא? הבריכייה?

סימרה בכעס את כל נוצותיה

וצרחה על האפרוח:

• לך לך, אתה לא האפרוח שלי

אני לא אמא שלך,

האפרוח שלי הלך לאיבוד!

אבל האפרוח לא הבין מה היא צורחת.

ניגש אליה עוד ועוד, קרוב קרוב, בנחת.

אז ניקרה הבריכייה בראשו בכעס,

הפנתה לו גב וזנב,

קפצה קפיצה,

ניתרה ניתור,

ופתאום –

הפנתה ראשה אחורה והיביטה באפרוח

הרועד מקור ומצייץ־בוכה, בלא כוח.

ראיתי, שהיא חושבת לה, הבריכייה,

שדווקא אולי ינעם לה מאוד,

אם ידבק הקטן הזה אל בטנה, בין הנוצות…

והאפרוח –

כאילו הבין בדיוק מה היא חושבת,

שוב קיפץ, דילג, דילג, קיפץ

וכבר נדחק לו בין נוצותיה, דבוק אליה

כאילו מתחנן:

• בריכייה רחמנייה,

לי אין אמא

ולך אפרוח אין,

היי לי את אמא ואני לך בן!

אז חיטטה הבריכייה במקורה בחיבה

בראשו של האפרוח,

צדה לו זבוב, מחתה לו מקור

וציפצפה לו באהבה:

• טוב, אפרוחון מסכן,

לי אבד הבן

ולך אמא אין

היה לי אתה בן

ואני אהיה לך לאם.

אמן.

אז פרשה הבריכייה כנפיה על האפרוח,

ישבה תחתיה בנוח,

האפרוח לא נראה, לא נשמע,

כי חם לו שם ורך

וטוב לו כל־כך, כל־כך…

הנין הבכור

כשהיה ליאור למטה מגיל שנתיים, כבר ידע מזמן רב “איך עושות” החיות והציפורים:

ציף־ציף, מה, מו, אי־אה, נהימת הדוב ושאגת האריה.

יום אחד שמע שלדוד שלו קוראים אריה, ניגש אליו ושאג לו כאריה, כדי לשמוע את שאגת האריה…

שם דודנו של ליאור הוא “בן” (בן איל ויהודית)

כששואלים את ליאור האם הוא בן או בת הוא משיב _– אני בן, אבל לא בן שריג, אני ליאור שריג!

*

ערב אחד טייל ליאור עם עמית בשעה שנצץ בשמים כוכב ראשון. ליאור אמר: – הינה כוכב ראשון! שאל עמית את ליאור: – מי אמר לך “כוכב ראשון”? השיב ליאור בבית משירו של ע. הילל:

”אחרי שהשמש נירדמת,

יוצא כוכב ראשון.

אני לאמא אומרת:

" לילה, צריך לישון".

*

בגל שנתיים וחצי, אהב ליאור מאוד את חרוזי “הדוד שמחה” של ע. הילל, וביחוד את הזיקית שיכולה להתחפש לשבלולית. כשמגיעים לסוף השיר, שואלים, אם הדוד שמחה הוא הדוד של ע. הילל. אז ליאור מתערב ואומר:

– של ע. הילל, שמגדל מלפפונים בבריכת־האפס!

(הילל מנור הוא האיש במשק־הילדים הנמצאת על־יד “בריכת־האפס”. ליאור מטייל למקום ההוא וזיהה את הילל הזה עם ע. הילל).

*

למראה ממטרה מטפטפת אמר ליאור:

– הינה ממטרה עושה פיס…

ולשאלתו מה עושים מחוגי השעון, שמע את התשובה

– הולכים – והגיב – והם אומרים “בַּיי”?

*

בכל ליל־שבת מחכה ליאור בשקט, בסבלנות, לסבא רן, שיסיים את ארוחתו ויצא איתו לנדנדות.

בחורף, בסגריר, השיב לו רן: – גשם! ובשבת אחרת: – רוח!

בערבי שבת בהירים אמר ליאור: סבא רן, היום אין גשם, אין רוח, אז בוא איתי לַ“נַדנֵד”…

*

ב“אחוזה” שבחיפה, מכיר ליאור את “מרכז חורב” (צעצועים):

בבית־השיטה הוא מכיר את המרח"ב (מרכז־חברתי).

בלבל לו ליאור את חורב ומרחב ומרכז וקורא לשניהם “מרחב־חורב”.

*

יום אחד שאל ליאור את גלית: – איפה מיכל?

אמרה לו גלית – בתּל־אביב.

שאל: ואיפה טל? אמרה לו שוב: – בתּל־אביב!

– ואיפה גל? גם הוא בתּל־אביב!

תמה ליאור: – מה יש שם בתּל־אביב?…

יום אחד שמע בן את הסיפור על משה והגחלת שלקח לפיו.

לאחר ששמע הסיפור פעמים רבות, שמעה מיכל, נערה שעבדה בגן

שבן מספר את הסיפור לילדים ופתאום ניגש אליה ושאל:

– מיכל, את גחל? מיכל ענתה לו בצחוק: – כן!

אמר לה: – אם את גחל, אז משה טעם אותך!