הקדמה    🔗

מטרתי במונוגרפיה הזאת – להציע לפני הקוראים סקירה כללית על התהוותה ופעולתה של “קרן מזכרת משה” ויחד עם זה להביא חמר ולבנים לקורות בנין ירושלים החדשה.

לא הסתפקתי בחומר, שנתפרסם בחבורי הקודמים לי (לונץ, גראייבסקי ואחרים) אלא חקרתי, ככל האפשר, אחרי כתבים, שהיו גנוזים עד עתה בועדי השכונות או בידי אחרים, ועל ידי כך עלה בידי לברר כמה פרטים נוספים, שלא יכלו להתברר אלא ע“י הדוקומנטים הנ”ל.

החבור הזה, שנכתב בהתעוררותו של מר א. אוליצור, מזכיר של קה"י בירושלים, ובעזרת תמיכה, שקבלתי מצד אחר, היה כמוס עמדי וחתום באוצרותי זה כשלש שנים.

למר אוליצור ולכל אלה, שהואילו לנהלני בעצות ובחומר רב כמות ורב איכות, ביחוד לה"ה דוד ילין, יוסף בר"נ מיוחס, ישעיה פרס, א. א. פרנקלין (צ’סהם, אנגליה) הריני מביע בזה את תודתי.

ירושלים ל“ג בעומר תרצ”ט.

י. מ.

 

פרק ראשון: התכניות והנסיונות הראשונים של משה מונטיפיורי להטבת מצב יהודי א"י.    🔗

לא קם בישראל, בתקופה שלפני תנועת חבת ציון, עסקן ושתדלן, בעל צדקה ונדיב, שהשקיע מרץ כל כך רב להטבת מצב יהודי א“י, כמשה מונטיפיורי. אבל עם כל תכניותיו המקיפות ליסוד מושבות יהודים, לשפור החנוך היהודי, ולתמיכה במלאכת יד, כדי שבני ישראל בא”י יחיו נפשם מיגיע כפם וימאסו בלחם עצלות וכלכלה שע“י אחרים, לא היה מסוגל לפי טבעו למעשים טובים וגדולים. ראשית משום שלא ידע את יהודי הארץ על מעלותיהם ומגרעותיהם. במדה גדושה של הסברת פנים ועין טובה של מתיקות והמתקה לימד זכות על האנשים האלה, שהיו בעיניו מעין קדושים. שנית, משום שחשב את עבודת האדמה לדבר קל ולא העריך כראוי את הקשיים העלולים לעמוד לה לשטן ומה גם בימים ההם. שלישית, משום שעצם את עיניו מראות את המציאות והאמין, כי השולטן יסכים להתישבות המוני היהודים בא”י ¹.

בשנת תקפ“ח (1827) ביקרו מונטיפיורי ואשתו בפעם הראשונה את א”י. אז נמצאו בירושלים 50 משפחות (כמאתים נפש) ספרדים, 40 משפחות (כמאה וששים נפש) אשכנזים וכ־200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל. ראשי העדה “התאוננו לפניהם על העניות הנוראה השוררת בירושלים ועל הלחץ, אשר הפחת והפקידים המושלמים לוחצים אותם במסים ובארנוניות חדשים לבקרים” ². מחמת המקומות, שפרצו בימים ההם במזרח הקרוב ומניעות אחרות אולצו מונטיפיורי ואשתו לעזוב את הארץ כעבור זמן קצר. אבל המעט שזכו לראות הספיק לעודד רוחם להתעמק בשאלת א“י. מאורע, שלא נשכח לעולם, היה מסעם הראשון בחיי משה מונטיפיורי. בית כנסת, שהוקם על ידיהם בשנת תקצ”ג בראמסגאֶט, הוקדש לזכר ביקורם בעיר הקודש (נחלת אבות אבותיהם") ³.

שנתים, בערך, אחרי הרעש בצפת ⁴, בשנת תקצ“ט, עשה מונטיפיורי בלוית אשתו ומזכירו הד”ר אליעזר הלוי ⁵ את נסיעתו השניה לא“י ⁶. על סמך החומר הסטאטיסטי, שנאסף ע”י מזכירו ⁷, דרש וחקר את מצב היהודים בערים ובכפרים ובא לידי מסקנה, כי דוקא יהודי צפת הם המסוגלים לעבודה פיזית בכלל, ולעבודת האדמה בפרט ונפשם חשקה בה. “למרות עניותם ומחסורם, הגברים הם רמי הקומה ורחבי הכתפים ותאר פניהם יפה; הנשים נחמדות למראה; עיניהן גדולות ושחורות, הליכותיהן מלאות חן ונימוס, ושיחותיהן מפיקות שכל טוב. וכל האנשים תאבים לעסוק בעבודת האדמה” ⁸. לפי דעתו של מונטיפיורי תספיק תמיכה פעוטה להטיב מצבם. גם אחרים תכו ברעיונו להשיב חלק מן היהודים לחקלאות, ואחד מיהודי ירושלים הציע לפניו תכנית בדבר יסוד מושבה בקרבת חולדה ⁹. כמה מיהודי צפת חכרו אחוזות קטנות בקרבת העיר והשתתפו עם המושלמים לעבודן, ובין ראשי העדה הספרדית נמצאו שני בעלי אחוזות בכפר סמוך לצפת ¹⁰. על סמך חוות דעתם רשם מונטיפיורי לפניו בספר זכרונותיו את הדברים האלה ¹¹: “מובטחני, אם התכנית, אשר עליה מתישב אני בדעתי, תצליח, הרי היא תהיה לאמצעי להבין אושר ושפע לאה”ק. בראש וראשונה אפנה אל מחמד עלי ¹² ואקבל מאתו שיתיר לחכור אחוזות אדמה לזמן של חמשים שנה למאה או מאתים כפרים בערך, וזה יתן לו הכנסה הולכת מן 10 ל־20 אחוז, שתפרע בשלמות מדי שנה בשנה במזומנים באלכסנדריה, בתנאי שיהיו הקרקע והכספים פטורים במשך כל הזמן מכל מסים וארנוניות שהם, הן לגבי הפחת והן לגבי מושלי המחוזות השונים, ותנתן רשות מתאימה למכירת התוצרת בכל כנפי הארץ. רשיון החכירה אשיג אי“ה בשובי לאנגליה ע”י אגודה לעבודת האדמה ולעזרת אחינו באירופה לשוב לא“י. הרבה יהודים נודדים לע”ע לנוי־סאות־ואֶלס, לקנדה וכו', אולם באה“ק ימצאו להם יותר בטחון והצלחה. פה ימצאו מעיני מים שמכבר נכרו, זיתים וגפנים שמכבר נטעו ואדמה דשנה הזקוקה רק למעט זיבול. אני תקותי להמריץ שיבת אלפי אחינו לא”י. מובטחני שהם יהיו מאושרים, כי יזכו ע“כ מצוות דתנו, במדה שאי אפשר בארצות אירופה”. בטבריה ובירושלים הרבה מונטיפיורי לשוחח עם מורשי העדות על תכניתו, וכמו כן בא בדברים עם הקונסול האנגלי בירושלים, שהודה מצד אחד בתועלת עבודת האדמה ליהודים, אולם הדגיש מצד השני,כי ממילא “הראשית תהיה מצערה, אולם חלילה להם לעורר חשד בלב מחמד עלי” ¹³, בדרכו לאנגליה נתקבל מונטיפיורי ע“י מחמד עלי, הסביר לו את רעיונו זה לישוב יהודים בא”י ונוסף לזה ערך לפניו תכנית ליסד בנק מניות בהון של 1,000.000 ל“ש, שיהיו לו סניפים באלכסנדריה, בירות, דמשק, יפו, ירושלים וקאהיר ¹⁴. מובן מאליו, כי יסוד בנק כזה נחשב בעיני המדינאי המחוכם כדבר המתקבל על הדעת. אולם אשר להתישבות היהודים ענה מחמד עלי, כי אם אמנם טוב ליהודים לעסוק בעבודת אדמה, אבל הוא עצמו אין לו קרקע בא”י. בכ“ז מוכן הוא להסכים, כי המושלמים יחכרו את אדמתם ליהודים. בנוכחותו של מונטיפיורי פקד על מיניסטר המסחר בורגאדסי ביי לרשום לפניו תוכן השיחה בתוך פנקס. אולם למעשה “נוכחתי מדבריו, כי ההצעה ליסוד מושבות באה”ק ובסוריה עוררה דאגה בלבו, פן יש בלב היהודים להקים ממלכה חדשה בארץ אבותיהם” ¹⁵. כעבור זמן מועט, כאשר מונטיפיורי שב לסוריה בקשר עם עלילת דמשק, חל שינוי מוחלט במצב המדיני לרע, ומחמד עלי, שעסק באינטרסים אחרים, לא עמד בדבורו. נמצא, כי מעולם לא היה ממש בדבר.

אך מונטיפיורי לא התיאש. מאז נחשב בעיני היהודים והנוצרים כעין נציג מוסמך של עם ישראל, שהוטל עליו התפקיד לבוא במו“מ עם המושלים בכפה בדבר התישבות היהודים בא”י. כמה וכמה פעמים היו לו שיחות עם מיניסטר החיצון באנגליה, לורד פלמרשטון, וקולונל צ’רציל מסר לידי מונטיפיורי, בהיותו בדמשק, תזכיר, שבו חוה את דעתו על תחית עם ישראל בארצו, אולם על אף הפרסום, שניתן לדבר בעתונות, כאילו זה עומד להתגשם בקרוב, נתקלה התכנית באדישות היהודים עצמם ובפרט אותם שבאנגליה ¹⁶. מונטיפיורי לא יעף ולא יגע, עורר בעלי יכולת להשתתף בהגשמת תכניותיו, ובא בדברים עם מחמד סעידה פחה, יורש העצר המצרי, שעשה בשנת 2852 בלונדון ¹⁷. כשהגיעו בשנת 1854 ידיעות מרגיזות מא“י על רעב כבד השורר בארץ, ויהודים פנו אל מונטיפיורי בקול שועה והפצירו בו להחיש את העזרה, שדר הרב הראשי ד”ר נ. מ. אדלר, בהצעתו של מונטיפיורי “אגרת רועים” אל מנהיגי וחברי הקהלות המאוחדות בבריטניה האדירה, ובדברים הנוגעים עד הלב ביקש מהם, צאן מרעיתו, חמלה על עניי אה“ק הגוועים ברעב. נאסף סכום של 29887 ל”ש. והוקמה קרן הנקראת “Appeal Fund Holy Land”. אדלר ומונטיפיורי נתמנו לאפטרופסי הקרן, ובראשה עמד ועד שחבריו היו האנרי לויס כהן, ס. ל. די סימונס הצעיר, פיליפ לוקאס הצעיר, אברהם י. מונטיפיורי והראֶוֶרֶנד א. גרין, האחרון מזכיר הכבוד. גם נוצרים תרמו לטובת הקרן הזאת. כעבור זמן קצר, נשלח מאת הקרן סכום של 1200 ל“ש לא”י, וראשי הכוללים קבלו הוראות ליסד קופות מלוה בירושלים, טבריה, צפת וחברון ¹⁸

בינתיים אירע מקרה, שלא היה אפשר לצפות לו מראש. ב־13 לינואר 1854 מת בעיר ניו־אורליאנס הנדיב יהודה בר יצחק טורא. האיש הזה נולד בעיר ניו־פורט במדינת רוד־איילנד ב־16 ליוני 1775. אביו היה חזן לעדת הספרדית בימאיקא ואחרי כן בקינגסון. אחרי מות אביו (1783) נתחנך הבן בבית דודו משה מיכאל האיס שהיה סוחר ידוע בבוסטון. בשנת 180 השתקע יהודה בניו־אורליאנס, עלה לגדולה, השתתף במלחמת 1812 ונפצע קשה בקרב על יד עיר מולדתו. הוא נדב 10.000 דולר להשלמת מצבת זכרון למלחמת השחרור “בונקר היל” בבוסטון, כמו כן תמך בידי עניים ללא הבדל הדת, ונתן הרבה מהונו לטובת בתי כנסיות ובתי קברות בניו־פורט ¹⁹. נכבד מזה היה העזבון שהניח אחריו, לפי צואתו, לעניני הצדקה, סכום שעלה על 200.000 דולר ומלבד זה 20.000 דולר לבית חולים בניו־יורק, 40.000 דול. למוסדות החנוך ונוסף לחסד שעשה עם בני דתו בחייו (10.000 דול. לפקודת הרב בניו־פורט, 50.000 דול. לבנין בית הכנסת ובית חולים בניו־אורליאנס) הניח בצואתו 80.000 דול. לבתי כנסיות שונים, 10.000 דול. לחברת העזרה באמריקה הצפונית (North American Releif Society) ו50.000 דול. לטובת יהודים עניים בא"י ²⁰. חברת העזרה הזאת, שנוסדה ע“י שמשון סימסון ושמואל מאיר איזקס ²¹, ששמש בכהונת ראֶורנד באחת מן הקהלות שבניו־יורק, החליטה להקדיש את קרן קיימת שלה לתמיכת עניי א”י ²² והודיעה על כך למונטיפיורי, שהביע את נכונותו לתרום במשך כל ימי חייו לטובת החברה 145 ל“ש לשנה. אותו איזקס ביקש מאת מונטיפיורי שיקבל עליו, יחד עם יתר אפוטרופסי עזבונו של טורא, את ה”השגחה המעולה" על שמוש הסכום של 50.000 דול., שנועדו לעניי ישראל בא“י ²³. נעצר אםטארטםסע העזבון ­– קיצאֶנאף, מזכיר בבית מסחר המנוח וממלא מקומו, וגרשון קורשיד אחד מנכבדי ניו־אורליאנס, בא האחרון לונדונה לשם טכוס עצה עם מונטיפיורי בדבר שמוש הסכום של 50.000 דול. מונטיפיורי הציע לפניו לבנות בית־חולים בירושלים וקורשיד הסכים להצעה זו. יתר על כן, נשלחה אגרת אל הברונית בתיה די רוטשילד בפאריס ואל הברון אמשל רוטשילד בפפד”מ להודיע להם על ענין העזבון ועל מה שהוחלט לעשות בו. אבל לא ארכו הימים וקורשיד שינה את דעתו וחזר מהסכמתו לבנות בית־חולים, ומאן להופיע בלויתו של מונטיפיורי בפני הקונסול האמריקאי בלונדון ולחתום על תזכיר הכולל את הסכמתו ²⁴. על חשבון העזבון נשלחו למונטיפיורי ב־24 לפברואר 1855 – 5028 ל“ש ובחדש אפריל – 3000 ל”ש נוספות ²⁵. לבסוף התפשרו בענין העזבון, וקורשיד אישר את הסכמתו לתכניתו של מונטיפיורי.

לשם שמוש בכספי העזבון לתכליתם ולחלוקת הסכומים הנאספים ע“י “Appeal Fund Holy Land' הנ”ל החליט מונטיפיורי לנסוע לא”י. בטרם יצא לדרכו, שוחח עם מזכיר מיניסטר החיצון לורד קלאֶרנדון ²⁶ והודיע לו על עזבונו של טורא וכמו כן, כי יש בדעתו להשיג פירמן מאת השולטן לרכישת קרקעות לישוב היהודים בא“י, לבנות בנינים וכו' ולהקים בירושלים בית־חולים עם בית תפלה על ידו. המזכיר ענה לו, כי לפי ידיעותיו, שקבל מאת הקונסול האנגלי בקושטא לורד סטראטפורד די ראֶדקליף ²⁷, לא קל לרכוש אדמה בא”י, ואשר לבית־חולים, נודע לו, כי זה עתה נפתח בירושלים מוסד דומה, אשר שם רוטשילד נקרא עליו ²⁸. בחודש מארץ נתקבל מונטיפיורי לראיון ע"י המיניסטר פלמרסטון וגם לו הודיע על תכניותיו והוסיף, כי לפי הכרתו יהיה מן הצורך ומן התועלת, לשם יתר הבטחון, להגביר את כוחות הצבא הטורקי ולהעמידם תחת מפקדים אנגלים. בתשובתו אמר פלמרסטון, כי גם לפי דעתו יהיה בנין בית־חולים בירושלים למפעל רצוי ונחוץ. אשר למקנה אדמה הנהו חושש שמא הטורקים, שהם חשדנים לגבי זרים, ישימו מעצורים בפני אנגלים הרוצים לרכוש קרקע בסוריה. מוטב היה לחכור אדמה לזמן ארוך. פלמרסטון מסר למונטיפיורי מכתב המלצה לצירי אנגליה בקושטא ובפאריס, ולורד קלארנדון נתן לו מכתבים לקונסולים ²⁹.

ב־13 למאי 1855 יצאו מונטיפיורי ורעיתו עם בני לויתם הד“ר הלוי, חיים גדליה ³⁰ ורעיתו וגרשון קורשיד לדרכם לא”י. בקושטא נודע להם, כי השולטן עבדול מאג’יד (1861־1839) מוכן לקבל את מונטיפיורי לראיון פרטי, ובמועצת המיניסטרים הוחלט לכבדו באות הכבוד “מג’ידיה”. הראיון התקים ביום כ“ח ליוני. על בקשותיו של מונטיפיורי ענה השולטן, כי “הוא חושב לנפשו לאורשר ולחובה לעשות כל מה שביכלתו לטובת נתיניו” וימלא את כל משאלותיו. מונטיפיורי יקבל גם פירמן לרכוש קרקע בא”י ולבנות בית־חולים. בי"ח לחודש יולי בא מונטיפיורי לירושלים ³¹. בימים ההם ישבו בירושלים 5700 יהודים (4000 ספרדים ו־1700 אשכנזים), בצפת 2100 (800 ספרדים, 1300 אשכנזים), בטבריה 1514 (633 ספרדים, 881 אשכנזים), ביפו 400, בחיפה 100 וישובים קטנים היו בחברון, בעכו, בפקיעין ובשפרעם ³².

מונטיפיורי בא בדברים עם ראשי העדות, שהסבירו לו את צרכיהם ומשאלותיהם, ובפרט דנו על עבודת האדמה, אחרי התיעצות עם מורשי עדת צפת הורכבה ועדת חקלאים מומחים, שבחרו בל“ה משפחה מתושבי המקום ונתנו להן את האמצעים הדרושים לקנית האדמה ולהחל את העבודה תחת חסות השלטונות, שהובטחה להם. בעזרת הועדה התישבו ט”ו משפחות בכפר הותיק פקיעין. כמו כן נתנו לשלשים משפחה מטבריה האמצעים הדרושים לעבודת האדמה ³³.

מונטיפיורי ניסה להכניס שפורים גם בחנוך, אולם לרגלי התנגדות החרדים לכל חנוך חילוני לא עלה בידו לבצע תכניותיו מרחקות לכת והיה נאלץ להסתפק בתקונים צנועים מאד. אך בכל זאת הצליח, במדת מה, להשפיע על הרבנים, שהסכימו לו לבסוף ליסד בית ספר לבנות, שהוקם באחד מחלקי העיר הגבוהים ביותר. שם שכר מונטיפיורי בית בשכר של 18.000 פיאסטר לזמן של שלש שנים. במוסד הזה, שנתחנך בחדש אלול תרט“ו, למדו 84 תלמידות תפירה, תפלות וקצת כתיבה וחשבון. מספר המורות עלה ל־5. אולם התקוות הגדולות שתלה מונטיפיורי בבית ספר זה, נתאכזבו ³⁴. מקום נכבד בתכניותיו של מונטיפיורי תפשה הפצת מלאכת יד בין יהודי א”י. בימים ההם נמצאו בירושלים בעלי מלאכה יהודים מסוגים שונים ³⁵. בשנת תר“ה באו יהודים אחדים מירושלים: ר' מרדכי צורף הנ”ל, שלמד אז בקטרן (אנגליה) מלאכת אריגה, הרב יעקב דוב³⁶ ור' ניסן ב“ר ישראל ב”ק מדפיס ³⁷ – במו“מ עם מונטיפיורי בדבר הקמת בית חרשת לאריגה ולטויה. “טוב הדבר – ענה להם – אבל חכמי ירושלים יכתבו אחרי כן דברי קטיגוריא וחרופים וגדופים על שאשתדל במצוה רבה הלז כאשר עשו על שרציתי להשתדל שישבו אחב”י איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. בכל זאת עמדו שלשת האנשים האלה על דעתם “כי לא היתה כוונתם במכתבים שהדפיסו רק על אותם אנשים אשר רצו לעזות “שְׁקָלֶא” בעה”ק ירושלים ללמד את בני ישראל כתב ולשון אומות העולם ולשלח להם אנשים ממדינת אירופא ובודאי יש לחוש שלא ידיחו את ה“י מדרך על עץ החיים, אבל אדוננו השר הי”ו כלם יעידון ויגידון שכל מעשיו לשם שמים" ³⁸. מונטיפיורי הושיט את עזרתו לישראל ב“ק, שבא בשנת תקצ”א מברדיטשב לא“י לכונן בית הדפוס הראשון בצפת. בית הדפוס נהרס בשנת תקצ”ז, אך נפתח מחדש כעבור שלש שני, בערך, בירושלים. מונטיפיורי עזר לו ע“י מתן מכבש עץ מכונת יד באותיות לעז ובתמיכת כסף, שאפשרה לו להעסיק בבית הדפוס כמה משפחות. בית הדפוס הזה נתקיים עד שנת תרל”ז, בערך ³⁹. “למען המציא עבודה ומלאכה לנשי חיל אלמנות ויתומים, אשר יאבו להתפרנס מיגיע כפיהן”, שלח מונטיפיורי “שמלות בלתי תפורות לתפרן ולכבסן” (בסוף שנת תרי"ד) ⁴⁰. בקשר עם תעמולת המסיון האנגלית בירושלים, שהשתדלה תמיד להמציא עבודה למבוטלי פרנסה בכדי לעשות על ידי כך נפשות, נוסד בית החרשת לאריגת צמר גפן בהנהלתו של דוד ילין, סבא של הפרופסור דוד ילין, שלימינו עמד בתור סופר ומנהל חשבונות ומשגיח העבודה ר' יעקב ספיר בעל “אבן ספיר” ⁴¹. מונטיפיורי הספיק את בית־העבודה הזה בעשרת נולים, כלים ומכשירים ושלח אומן אנגלי לאריגה להורות את פרטי העבודה. כעבור זמן מה, בא במקומו אומן יהודי ר' שלמה עלבא מהמבורג המכונה ר' שלמה פבריקנט ⁴². אולם העובדים לא הצטיינו בזריזות, ומחיר תוצרתם עלה פי שלש ממחיר תוצרת אנגליה וצרפת בא"י. לכן נוכחו המנהלים “כי לעולם לא יוכלו לעמוד לעומת ההתחרות של סחורות בתי חרושת שבאירופה, המצוינה בטיבה ויפיה והזולה בערך במחירה”. בית חרשת זה נסגר ב־ 1858 לאחר שבלע דמים עצומים ⁴³.

משום התקדמות היתה רכישת הפרדס ועל ידו שדה למזרע חטה ושעורה ב“ביארא” בקרבת המושבה הגרמנית שרונה (תרט"ו). יתכן, כי מונטיפיורי החליט לקנות את הקרקע הזאת ע“י התעוררותם של אותם בני הארץ, שהמריצוהו לצעדים אחרים להטבת המצב בא”י כנ“ל. שטח האדמה היה 52120 מ”מ שעלו 50.000 פיאסטר או 326 ל“ש בערך. הפרדס נעבד ע”י משפחת הגר דוד (פטר) קלאסן מדאנציג ומשפחת ליטמאן, ועבדו בו כעשרים איש. באחד מן הבנינים הכין קלאסן מקום לתפלה עם ספר תורה, שהכניסה בתורת נדוניה אשתו שהיתה מבנות ירשולים. ההשגחה המעולה על עבודת הפרדס נמסרה בזמן הראשון לידי בעליו הקודמים. את התקציב הדרוש לנטיעות השליש מונטיפיורי בידי חיים אמזלג ⁴⁴, סגן הקונסול האנגלי ביפו, ופקד, כי הכנסות הפרדס יחלקו לשלשה חלקים: שליש ליהודי יפו, שליש להוצאות ושליש לאיש המטפל בו. באספת נכבדי קהלת יפו נבחר הגביר ר' ישראל שמחון ⁴⁵ למפקח על הפרדס. בעת מקנה הפרדס היו נטועים בו 1407 עץ: 721 עצי תפוחי זהב, 129 למונים מתוקים, 60 למונים חמוצים, 24 אתרוגים, 279 רמונים, 42 תפוחים, 29 שזיפים, 41 שקדים, 11 תמרים, 6 אפרסקים, 9 תותים, 13 אגסים, 6 תאנים, 2 בננות, 12 עצי סרק, 22 גפנים ⁴⁶. בשנת 1859 עלו ההוצאות ל־28,700 פיאסטר מצריים וההכנסות ל 27.544. לשם כסוי הגרעון הוציא מונטיפיורי בשנים הראשונות 40 לי"ש לשנה. תקותו, שעם בנית מסילת הברזל יפו־ירושלים יתפתח הפרדס ויעלה ערך האדמה, נתאכזבה ⁴⁷.

 

פרק שני: מקנה קרקע בסביבת ירושלים – הקמת טחנת הרוח – “משׁכנות שׁאננים”    🔗

במסעו הרביעי בשנת 1855 רכש לו מונטיפיורי, על סמך פירמן השולטן, מגרש הוא “כרם משה ויהודית” בירושלים מול הר ציון, דרומית־מערבית לעיר בדרך לחברון. פרטי המקנה מתוארים בספרי זכרונות למונטיפיורי כדלקמן ⁴⁸:

“אחרי שהרים את המכשולים והקשיים שעמדו לפניו, הצליח סיר משה סוף־כל־סוף, לבנות חלקת קדמה במערב לעה”ק סמוכה לרחוב הרמה מירושלים לחברון, במקום יפה ובריא, במרחק של דקות אחדות משער יפו ושער ציון. כאן יעסקו מספר עצום מבני דתנו, בהשתתפות אחרים בעבודת האדמה ובבנין החומר המגבילה. הואיל וסיר משה היה האנגלי הראשון שנתנה לו הממשלה העותומנית את הרשיון לקנית האדמה, הריני להביא כמה פרטים הכרוכים בענין הזה.

אחמד אגא ד’יזאר, מי שהיה לפנים פחת ירושלים בימי שלטונו של מחמד עלי והיה עוד בשנת 1839 עומד בקשרים ידידותיים עם סיר משה, היה בעל חלקת האדמה שעליה מדובר כאן. כשהציע סיר משה לפניו את ענין מכירת האדמה היתה תשובתו: הנך ידידי, אחי, בבת עיני, קח לך אותה בבת אחת. באדמה זו אני מחזיק בתורת ירושת אבותי, לא הייתי מוכרה לשום איש אפילו לא באלפי לי"ש, אבל לך אתננה חנם בלי מחיר. הרי היא שלך, ‘שלח ידך וקחנה’. ‘אני בעצמי, אשתי, ילדי ובני כולם לך הם’. וזו היתה תשובתו לסיר משה מדי יום ביומו כששאל באיזה מחיר היה מוכר את נחלתו.

לבסוף אחרי ויכוח ידידותי במשך יום תמים עד שכמעט קצר לי אוצר מלים בשפה ערבית (הייתי משמש כתורגמן בינו לבין סיר משה) אמר לי: ידידי אתה, אחי, בזקני, בראשי הנני מצהיר, כי כן הדבר. נא לאמר לסיר משה שיתן לי אלף לי"ש למתנה ובן רגע נלך אל הקאדי.

כשהודעתי לו על מחירו של אגא, לא התמהמה סיר משה אף רגע, מנה אלף לי"ש ושם אותן בתוך מגלה והלך עם אגא ורעיו אל הקונסול האנגלי, ושם נגמר הקנין, וכשבאנו אל המחכמה ⁴⁹ כדי לקיים את המקנה, מצאנו נוכחים כל חברי המג’לס, שהתאספו עם השופט או קאדי ומזכירו.

השופט שאל כמה שאלות מאת המוכר והקונה. המחיר שולם במזומנים, וחוזה הקנין נקרא בקול רם, ולעדות באו כל הנוכחים על החתום. זה נוסח התעודה: ‘ברשות השער העליון וכסא המלוכה, ישמרם אדון עולם, ובהתאם למכתבים בענין הזה מאת הוזיר הגדול אל סיר משה מונטיפיורי (ברונט), גאון עם משה וכו’ וכו' בן יוסף אליהו (המתואר גם הוא בהמון תוארי כבוד), קנה לו סיר משה חלקת אדמה להקים עליה בית־חולים לעניי ישראל היושבים בירושלים ולעשות בה כאות נפשו.

הסיר משה מונטיפיורי ברונט – מוסיפים להסביר בחוזה – התיצב בתור קונה לפי המועצה המחוקקת בנוכחתם של חברי מועצת ירושלים לקנות את החלקה המתוארה למטה, בכספו שלו ולא בכסף אחרים ⁵⁰, מאת המוכר הא' אחמד אגא אלד’יזדר (מושיע הגבורים הגדולים) בן סיר פואד אגא.

החוזה קובע אחרי כן את הגבולות המדויקים של הנחלה, והקאדי מאשר, כי חוזה הקנין בסדר גמור. סיר משה שב למחנה וצוה לתקע את אהליו לחלקת האדמה, שנתהותה לקנינו עצמו, בעוד שאני הלכתי למדודה, וחרתתי את ראשי התיבות לשם הסיר משה באותיות עבריות גדולות על חלקת הסלע המהוה זוית הקו המגביל ברחוב מימינו, כשבאים משער יפו, המוביל לבית סַפַפה" ⁵¹.

מן הספור הזה יוצא: ראשית, כי הטורקי מכר את אדמתו לא מרצון טוב אלא מפני שלא ראה שום אפשרות לעמוד נגד בקשת בן אדם בעל השפעה גדולה, שהיו בידו תעודות רשמיות ובפרט רשיון למקנה אדמה, שנית, כי בזמן ההוא עוד לא וויתר מונטיפיורי על תכניתו לבנות בית־חולים, שלישית, כי נקבע בחוזה שהקונה רשאי “לעשות באדמה כאות נפשו”. עוד בבחינה אחרת נודעה לקנין הזה חשיבות יתרה. בימים ההם לא היה עוד כל זכר לישוב מחוץ לעיר. רק כומרי המנזרים, הקונסול האנגלי ואחדים מהסוחרים הנוצרים רכשו להם מגרשים מחוץ לעיר ⁵². הישוב היה מרוכז בעיר העתיקה. כל שערי העיר נסגרו בערב מטעם הממשלה והיו נעולים במשך כל הלילה. רכישת אדמה מצד יהודי אנגלי היתה בה כעין סנסציה, שעוררה תמהון בין הנוצרים ובין היהודים. רוב היהודים התנגדו לקנין האדמה מחוץ לתחום העיר מפאת קרבת בית הקברות הטורקי למקום הזה ומחמת העדר־בטחון ששרר אז באותה הסביבה. גם בדבר המחיר היו הדעות מחולקות, ונשמעו קולות, כי המחיר מופרז הוא ומונטיפיורי נפל בפח ⁵³.

המפעל הראשון, שנוסד על שטח אדמה זה, היו רחים, שנבנו מאבני גזית מרובעות בגבה של חמשים רגל (ראה התמונה). הבנין וסדורו לפי החוזה שנחתם עם שני טוחנים מקאנטרבורי (י. י. וש. ר. הולמן), עלו ל־1450 ל“ש ⁵⁴. בזמן יותר מאוחר, כשעמדו כבר בתי “משכנות שאננים”, נמסרו הרחים לר' יוסף רוזנטל, בנו של יצחק פ”ח, בחכירה ⁵⁵. “כונתו של השר היתה להקל על אלה אשר ישבו ב’משכנות שאננים' לבלי יאלצו לשלוח חטיהם העירה לטחון, וביחוד להוזיל מחיר הטחינה לעניים, ותמיד יהיה להם דין קדימה על העשירים. המכונה והכלים לזה שלח השר מלונדון בלוית איש אנגלי היודע טוב את המלאכה. ביגיעה ועמל רב הובאו מיפו ירושלימה, חלק חלק לבדו נשאו ארבעה וחמשה סבלים. ארבעה ירחים עברו עד שהובאו על מקומם, וסוף סוף צלחה בידיהם להקים הרחים ולהכנס לעבודה” ⁵⁶. המפעל לא היה בר קיימא. לא האריכו ימים רבים והוקמו כמה טחנות של קיטור. גם הבעלים של שתי טחנות רוח אחרות שנתקיימו אז, נוכחו, כי טחנת רוח אינה יכולה להתקיים אלא במקום שהרוח מצוי בקביעות, כגון בשפת הים ולא בהרים. מטעם זה שנתה גם כנסית היונים שהיתה בעלת רחים את שטתה ועברה לעבוד בכח סוסים. גם בני “עדת ההיכל של הגרמנים” בנו להם רחים חדשות, טחנה של קיטור. אשר לרחים של מונטיפיורי נתקלקלו כעבור שנים אחדות כמה מכליהם. לא החוכר ולא מונטיפיורי בעצמו היו נכונים להשקיע כסף בתיקונים. העבודה נפסקה, הרחים נשארו שוממים, והיום נמצא מסביב לבנין, בו נדבק לוח זכרון, גן צבורי. לאחר שבוצעו כמה שפורים במקום, נחכרו המגרש והרחים לעירית ירושלים לזמן של עשר שנים בזכות הבחירה לעשר שנים נוספות אחרי תום חוזה החכירה ⁵⁷.

שטח האדמה שנקנה על ידי מונטיפיורי הקיף 66225 א“מ או 38250 מ”מ ⁵⁸. אחרי הקמת הרחים הניחו חלקת־אדמה, שלא השתמשו בה לצרכי הרחים בבחינת שדה־בור. אך במסעו החמישי, בשנת 1857 בא מונטיפיורי לידי החלטה אחרונה בדבר שמוש הקרקע. אז חוו ראשי עדות האשכנזים את דעתם, כי קודם כל יש צורך בבנין בתי מעון ומחסה לעניים, היות ובית־חולים כבר נבנה בירושלים ע"י הברונית בתיה רוטשילד לזכרון מאיר די רוטשילד, ויש מקום לתקוה, כי הברונית תגדילו ותרחיבו במשך הזמן, וכמו כן מוטב הוא, למען השלום בין כל העדות בירושלים, להסתפק, לפי שעה, בבית חולים אחד ⁵⁹. לכן הם מעדיפים הקמת בתי מעון על בנין בית־חולים שני.

אחרי שובו לונדונה פקד מונטיפיורי על האדריכל ו. א. סמית בראמסגאט לתכן תכנית לבנין מספר בתים, בתנאי שההוצאות לא יעלו על סכום של 6000 ל“ש. סמית הלך תומ”י ירושלימה כדי להודע את מחירי העבודה והחמרים ⁶⁰, אולם טרם נחתם החוזה אתו, הודיעו בחודש יוני 1859 למונטיפיורי מירושלים, כי, על אף מתן הרשיון לבנין הבתים מטעם הממשלה הטורקית בהסכמתם של הפחה קיאמיל פחה וחברי מועצת העיר, צוה פחת העיר סורעיה פחה להפסיק את הבנין, באמתלא, כי הבנין יהיה קרוב מדי לחומת העיר. בינתים סיתתו את כל האבנים והתחילו בחפירת היסודות, בורות המים כמעט נגמרו וכל הדלתות, חמרי ברזל והחלונות נשלחו מאנגליה לירושלים. הודות להתערבותו של מונטיפיורי בטל האיסור בחודש דצמבר, אולם העכוב גרם להוצאות עצומות, יען כי האדריכל עשה בירושלים, ללא תועלת, ששה חדשים יותר משהיה אפשר לצפות מראש, ובמשך כל הזמן הזה קיבלו הפועלים את משכורתם מבלי שידעו, אם ישתמשו בשרותם אם לא. ברם מורשי מונטיפיורי בירושלים לא היו חפי פשע בפיגור הזה, יען כי הזניחו, בעוד מועד, לפני התחלת הבנין, להשיג הסכמת כל הפקידים המוסמכים, וביחוד הסכמת הפחה החדש ⁶¹.

בשנת 1863, בהיותו בקושטא, קיבל מונטיפיורי מאת השולטן הרשאה לקנין קרקעות ובנין בתים ⁶². אז החליט לקבוע כעיקרון, כי יתקבלו לבתים בעיקר אנשים בעלי מדות טובות, תלמידי חכמים המקריבים את רוב זמנם ללמוד התורה ו“שהם מוקירים את הטובה לגור במקום נהדר בבית יפה מבלי לשלם שכר הדירה”. אחרי התיעצות עם הרב הראשי בלונדון, הד“ר הלוי וקורשיד, שנשלח אחרי כן לא”י עם הוראות לבצע את התכנית כולה, הוחלט לקרוא את הבתים הללו בשם “משכנות שאננים” ⁶³ ולמנוע מכל רמז שהם למעשה אינם אלא בתי מעון לעניים. שם יהודה טורא נשכח כולו, ואלו לא היה נדבק לוח זכרון מעל השער של בתי “משכנות שאננים”, (ראה התמונה) לא היה שום זכר לנדיב ולמפעל חסדו. צדק מתחו אנשים, “שידעו פרק בענינים האלה” בקורת על רבוי ההוצאות. “בהסך הזה יכול היה השר לבנות למצער מאה בתים בהחלקה הזאת, לוא מסר את דבר הבניה בידי אחד מתושבי הארץ. אך… שלח השר ארדיכל מלאנדן ושם התוה את הבנין מבלי אשר ידע את תכונת שטח החלקה לדעת באיזה מקום יוכשר יותר לחצוב באר ובאיזה מקום יבנה הבתים, והארדיכל היה איש עומד על דעתו אשר לא יסור מהחלטתו הראשונה גם אם יראה בעיניו, כי שגה במשפטו, ועל פי תו הבניה אשר הביא עמו, חצב את הבאר בגובה החלקה בסלע ההר בעוד אשר יכול היה לחצבהו, בשביל הטורח וההוצאה, בהעומק הסמוך. את האבנים אשר הסיע מאדמה נתץ לחלקים קטנים בטרם שם אותם בשורת הבנין… לכן עלו הוצאות בנינים פי חמש” ⁶⁴.

בסך הכל נבנו אז שמנה בתים ובית הכנסת לספרדים. ושמונה בתים ובית הכנסת לאשכנזים. בית אחד נתן לאורג, ששרת בתוך מורה מלאכת האריגה בבית ספר הנוסד ע“י קרן עזרה לא”י ⁶⁵, בית אחד להר“ר שמואל סלאנט ⁶⁶, אבל לעולם לא השתמש במתנה זו, ובית אחד היה מיועד לבית מרקחת לעניים. מונטיפיורי דאג גם לכונן תנור לאפיה, מקוה לטבילה, ומול כל הבית נועד מקום מוקף גדר ברזל לגינה. בשנים הראשונות היה מונטיפיורי מספק לשכנים זרעים וצמחים. רהוט הדירות היה צריך, לפי דרישתו של גרשון קורשיד, להיות מתאים למנהגי ארצות המזרח. בחירת האנשים הראויים לשבת בבתים נמסרה לידי ראשי הי”ט כוללים שהיו קימים אז בירושלים ⁶⁷. תוקן, כי תרומות המתפללים בשני בתי כנסיות יהיו מקדשות לכסוי הוצאות הנקיון, הארת בה"כ, ומשכורת שומר שער ושומר באר מים ⁶⁸. עם גמר בנין הבתים נחלקו אותו ההכרה לקציני הגוארדיה, לבעל הקרקע לשעבר ולבנו, וכמו כן מתנות בין עניי ירושלים, כנסית היונים, הארמנים והרומים ומשמרת על יד שער יפו ⁶⁹.

לכל אחד מיושבי הבתים נתן ספר התקנות וזה נוסחן:

"א) לא יפתח השוער את דלתי הבית לאנשים, כי אם ברשות הגבאים או בכתב רשיון אשר יתנו בידי השוער.

ב) לעת ערב כבא השמש יסגור השוער את דלתות שערי משכנות שאננים ולא תפתחנה עד הבוקר בצאת השמש כ"א לעת ההכרח.

ג) כל האורחים הבאי לראות את משכנות שאננים יכתבו שם בספר.

ד) לא ילין איש זר בתוך הבתים האלה וגם הקרובים ליושבי משכנות שאננים לא ילינו כי אם לעת ההכרח.

ה) כל איש ואיש מיושבי משכנות שאננים יצוה על עושי רצונו לטהר את ביתו בכל יום ויום מכל אשפה ומכל דבר אשר איננו טהור. גם להזות מים טהורים על פני רצפת חדרי ביתו, לכל הפחות פעם אחת ביום.

ו) כל איש ואיש מיושבי משכנות שאננים יצוה על אנשי ביתו, לבלתי השלך כל אשפה לפני הבית חוצה ויטהרו את המקומות סביב למשכנותם וישליכו האשפה למקום המוכן לו ויכסו אותו תכף ומיד.

ז) כל הבורות והבריכות שיש בהן מים, סגורות תהינה לא תפתחנה כ"א בעת אשר יבואו אנשי הבית לשאוב מים והמפתחות תהינה תחת ידי הגבאים ולא יבא איש זר מחוץ לבית לשאוב מים מתוך הבורות והבריכות.

ח) בכל יום ויום אחר לימוד פרק משניות יאמר אחד קדיש דרבנן עבור נשמת הגביר המנוח ר' יהודה טורא ע"ה ולעת תקופת יום מיתתו ללמוד משניות לזכות נשמתו ולהזכיר לו בתפלת “אדון העולמים” ויאמרו קדיש.

ט) צריך לטהר פעמים בכל יום את בית הכנסת ובית המדרש ויזרקו מים על פני הרצפה לכל הפחות פעם אחת ביום וטרם יתאספו שם הבאים להתפלל.

י) כל הנדבות אשר יתנדבו תחת יד הגבאים לצרכי בית הכנסת וביהמ"ד ולכל צרכי תיקון הבתים.

יא) ארון אחד עם חור צר ישימו מימין לפתח ביהכ"נ לתת שמה את כל כסף הצדקות אשר יעלה על לב איש להביא למשכנות שאננים והיה בראותם כי רב הכסף יוציאם הגבאים לצרכי הנז'.

יב) בית הטבילה ומקוה המים צריך להיות נקי מכל לכלוך ולא יראה שם שום דבר לכלוך וטיט.

יג) אין ליושבי משכנות שאננים שום טענת חזקה על בתי המשכנות הנז'. השמרו לכם לבלתי הפר ברית אחים לבל יצאו ריב ומדון ביניהם. דרשו שלום אחיהם בכל מדרך כף רגליהם ובכל מעשי ידיכם וישבתם לבטח במשכנותיכם" ⁷⁰.

הנכבדה מכל התקנות היא התקנה הי“ג. מונטיפיורי התכוון בראשונה, כי כל עניי ירושלים יהנו ממפעלו, ולכן היושבים לא ידורו בדירותיהם אלא במשך זמן מוגבל. אבל למעשה לא עשה כן, ולא נתן להוציא את הדיירים הראשונים מבתיהם, והם נשארו שם בקביעות ועזבו את בתיהם לירושה לבניהם אחריהם. לא היה בימים ההם מן הדברים הקלים למצוא דיירים בבתים הללו, שהיו הראשונים שנבנו מחוץ לעיר. רוב יושבי העיר פחדו ללכת, אפילו ביום, הרחק מחומות העיר וחוצה לה ועל אחת כמה וכמה לגור שם יום ולילה, כי פחד הגנבים והשודדים נפל עליהם. למרות כל זאת נמצאו עוד בשנה הראשונה אמיצי לב, עשרה ספרדים ועשה אשכנזים, שזכו עפ”י הגורל, שהעיזו לעשות את הצעד הנועז. הם נהנו, הן מן הדירות והן מן התמיכה, ששלח להם מונטיפיורי ביד רחבה. כל משפחה ומשפחה קבלה פעמים בשנה שלש ל“ש, שנשלחו להן במכתב, ובזמן יותר מאוחר נחלקו הנדבות הללו ע”י הרבנים הראשים לעדות הספרדים והאשכנזים, ועל כל נפש חלו עשרים פרנק בערך ⁷¹. נמצא, כי המפעל, שהיה מיועד להיות למוסד סוציאלי במלא־מובן המלה, נהפך לענין צדקה גרידא.

במסעו הששי לא“י, בשנת תכ”ו ביקר מונטיפיורי את הבתים, וכל מה שראה הפיק רצון במאד מאת פניו. “בשני ימים הראשונים של חג הפסח ביקרתי את בתי המחסה אשר בניתי לטובת עניי אחינו ב”י בעה“ק מכסף העזבון של ר' יהודה טורא ז”ל מעיר ניו־ארלעארנס, אשר מסר לידי לעשות בו כטוב בעיני לטובת העניים. ונהניתי לראות כי כל יושבי הבתים ההם ראוים הם לקבלת הטובה הזו. בתי מחסה ההם נבנו על המקום היותר טוב בסביבות ירושלים; שם שוררת טהרה ונקיות ויושביהם שמחים בחלקם ומאושרים במצבם ומקדישים חלק גדול מזמנם לתורה ועבודה, וגם ממלאכה ועבודה בל יניחו ידיהם. דברתי עם רוב מהיושבים בבתים. מהם העוסקים בחרשת המעשה (מעחאניקה) ומצאתי כי בחשק לבבם עושים כל עבודה, אף כי קשה היא, רק למען השתכר סכום לבלי לאכול לחם עצלות. בבית המסומן בסימן 21 יושב צורף זהב, בסימן 12 חייט, בסימן 15 אופה, בסימן 11 אורג וכו‘. ואחרים המה קוראים בסה“ת בביהכ”נ הגדול או מורים בבתי הספר הרבנים – נטיית האנשים האלה לעבודה ולמלאכה הסבה לי נחת רוח מאד, וכן שמחתי לראות כלם הם ובני ביתם, בריאים ושלמים, אף אם כמעט רובם ככולם אין ידם משגת לאכול בשר רק בימי שבתות ויו“ט. בתי המחסה האלה נודעים בעה”ק לשם ולתהלה עד כי רבים מיושבי העיר שצריכים לחזק את בריאותם, מבקשים לגור במשך זמן קצר בבתים ההם לשוב לאיתנם, וכן מצאתי גם בחדרים המיועדים לאפות בהם לחם, אנשים יושבים בהם ובני משפחתם מבלי אשר נשאל פי ראשונה על אדות זה. והנה יש לי לדבר הרבה מהנוגע לבתי מחסה האלה, מסדרם וההנהגה אשר שם וכו’. אך יראתי כי אצא חוץ מגבול הודעתי אשר שמתי לי במכתבי זה וע“כ דברי מעטים אדות זה. מכל אשר הודעתי רואים אנחנו בעליל מה טוב ויפה היה הדבר אם היו נבנים עוד בתי מחסה הרבה לטובת עניי אחב”י בעה“ק מחוץ לשערי העיר” ⁷².

תאור אחר לגמרי ופחות נלהב נתנו, כעבור עשר שנים בערך, נוצרים נכבדים המעידים “כי בעת אשר רבים מהיהודים הנכבדים ירבצו תחת סבל העוני והמחסור עד לא יוכלו לשכור למו בית למושב, ישכנו בבתי האדון טורא אנשים אשר יבלו שנותיהם בבטלה ועצלות או בלמוד אשר לא יביא תועלת לאיש בלעדם, ואשר רחוקים המה מאד מהיות במצב כזה, אשר יהיו נאלצים להתפרנס מכסף הצדקה, כי אדוני בתים המה ובתיהם ישכירו במחיר לאחרים ובכל זאת המה בלחם הקלוקל יחיו נפשם ואל כסף הצדקה עינים נשואות, על הדברים האלה יעידו אנשים אשר אין דבר יאליצם להגיד דברים לא כנים המה, ונודעו הדברים לאנשים רבים ונכבדים בהעיר הזאת ובתוכם להרב מ. נ. נאטהאן אוהב נאמן להאדון טורא ז”ל, בתקוה כי יעצרו הסדרים הנשחתים אשר ישררו בחלוקת כסף הצדקה בירושלים. כאשר מודיעים עוד פרוע למאד מצב הבתים האלה עד אשר אם לא ימהרו לחזק בדקיהם יקרבו הימים בם לא יכונו עוד למשען" ⁷³. על אף תאורים יותר אופטימיים אין להתעלם מן העובדה, כי מחוסר השגחה על בחירת הדיירים נתקבלו במפעל כמה אנשים, שלא היו ראויים לטובה, שממנה נהנו, וכותבי הטורים הנזכרים באו למסקנה, כי טוב יהיה לגרש “את שוכניהם אשר בלא צדק ישכנו בם מקרבם, ואנשים אשר להם הצדקה לשבוע מטוב החסד הזה יובאו במקומם, ובעשותם הדבר הזה, וההשגחה הראשית על הבתים האלה ימסרו בידי איש מתושבי ירושלים אשר יעשה בו סדרם וישמר את החוקים המנבילים את חפץ המנוח ז”ל, יתקנו מְעֻוָת גדול ונשגב וצדק ומשפט יחדיו יתהלכו" ⁷⁴.

את הברכה והתועלת של הבתים האלה הרגישו הזוכים לגור בהם, באופן מיוחד, בשנת תרכ“ה, כשהתחוללה מגפת החלי־רע בירושלים ו15 אחוז מעניי העיר נפלו חללים לרגלי “דוחק הדירות של העניים וחסרון הנקיות והמים ומאכליהם הרעים והבלתי בריאים מפני ענים מרודם ובפרט בימי המגפה” ⁷⁵. מאז לא נעלמה שאלת הדירות מן הפרק. בהתיעצות של ראשי העדות, בשנת תרכ”ו, הביעו כולם הרב הראש“ל חיים דוד חזן, ⁷⁶ הר' מאיר אוירבאך, ⁷⁷ הר' שמואל סלאנט הרב דוד בר שמעון ⁷⁸ מכולל המערבים ונציגי הכוללים פה אחד את דעתם על הצורך לבנות בתי מחסה. אלופי כולל רייסין הציעו ליסד חברות בונים, אשר יבנו בתי מעון בירושלים לא בשביל העניים בלבד אלא גם בעד בני המעמד הבינוני, להשכיר להם דירות טובות “ראויות למען בני אדם”. אחרים העירו על צורך התיקונים במכירת בשר כשר, הקמת בית מרקחת ומתן סמי רפואה לחולים עניים, ואחרים עוררו יסוד חברת “מלוי כסף” וכו' ⁷⁹. אבל במרכז הויכוח עמדה בעית הדירות. מצד העיקר הסכים מונטיפיורי להצעות בדבר בנין בתים לעניים ולמעמד הבינוני והבטיח להתישב בדבר, ובפרט בקנין בתים המוצע לו ⁸⁰. מאין האמצעים הדרושים בידו, לרגלי אדישות העסקנים הלונדונים וראשי חברות הצדקה, שלא האמינו באפשרותה ובהצלחתה של התכנית הזאת, צמצם את פעולתו ודרש שיתמכו בידיו, לכל הפחות, לבנין בתים ע”י חברות שתוסדנה לתכלית זו ⁸¹.

בטרם שב לביתו החליט מונטיפיורי לבנות ארבעה בתים נוספים בחלקה של בתי טורא. ביום כ“ה ניסן תרכ”ו, הונחה אבן הפנה לבתים האלה. רבני העיר ונכבדיה, יהודים ולא־יהודים הוזמנו לחגיגה, שנערכה בפאר והדר נעלה. אבל אחרי שובו לאנגליה נתעכבה הגשמת כונתו, ורק כעבור שלש שנים יפה מונטיפיורי את סוכנו בירושלים יצחק פ"ח להחל בבנינים. הפעם נמסרה העבודה לאחד הבונים המקומיים, וע“י כך הוזל מחיר הבנין במדה ניכרת. בשנת תרל”א, בערך, נגמר הבנין, שעמד עזוב במשך חמש שנים רצופות. אין אנו יודעים מה היא הסבה שגרמה לכך. בימים ההם כבר לא פחדו לגור מחוץ לחומות העיר, ואחדים מיושבי ירושלים פנו אל מונטיפיורי והביעו את רצונם לגור בבתים. גם רבנים ספרים ואשכנזים שאלו אותו למה הוא נותן שהבתים יעמדו ריקים. אבל הוא עבר על כל הענין בשתיקה, ואך בשנת תרל"ה בהיותו בפעם השביעית בירושלים השיב בבתים שלש משפחות מעדת הספרדים ואחת מעדת האשכנזים ⁸².

את מצב הבתים בעת ההיא יש לראות מתוך הרצאתו של מונטיפיורי על מסעו השביעי והאחרון. אמנם לרגלי חולשתו לא הספיק לראותם בעיניו אלא שלח את ד“ר הלוי ואת הרופא ד”ר הודקין שבקרו בבתים. הם שוחחו עם היושבים “ומצאו כל הבתים נקיים עד למאוד ואת כל היושבים שמה (מלבד אחד מהם הרב מו"ה משה כהן) ראו שהמה בקו הבריאות. גם נכנסו בהארבעה הבתים הנבנו שם מחדש, אשר כבר יעדתים לארבע משפחות נכבדות, והבטיחו לי שגם הם נבנו בטוב ודומים בכל דבר להבתים הישנים… גם הגן והחומר סביב אמרו שמצאו נכון על צד היותר טוב…” בסה“כ גרו 65 נפש ⁸³ ב־26 בתים, כלומר ב־20 בית הקודמים ולהם נספחו בזמן יותר מאוחר ששה (שלשה לאשכנזים ושלשה לספרדים) ⁸⁴. הבתים הראשונים נבנו בשורה אחת זה על יד זה ומהוים בנין משותף. והוא הדין בנוגע לבתים הנוספים העומדים ממעל לראשונים. שני בתי כנסיות, אחד לאשכנזים והשני לספרדים, הוכנו בשני חדרים שבפנת השורה הראשונה. הפקוח על השכונה היה מקודם בידי הרב הראשון לציון רפאל פאניזל ⁸⁵ והרב שמואל סלאנט ועמהם שנים מנכבדי האשכנזים ושנים מנכבדי הספרדים. אבל זה כבר שנים רבות ואין השגחה והנהלה לשכונה, וכל בעל בית עומד ברשות עצמו. כל עוד שעמדה ההשגחה בתקפה תקנו בדקיהם של הבתים כהוגן, אבל בזמן יותר מאוחר הוזנחו, בפרט בשנים אשר מרוב גשם או שלג שירד בחורף נפגעו הבתים, הגדר נחרב וכו', ולא דאגו לתקונים. אמנם ברבות הימים הוטב המצב גם בבחינה הזאת. בשנת 1925 נתעוררה השאלה, אם כדאי הוא לבנות בתים נוספים בקרקע מאחורי בתי טורא. לפי הסברתו של ראש הועד ל”מזכרת משה" נדחתה ההצעה הזאת, משום שהשטח הזה עומד “תחת השגחת קהלת ירושלים”, ומוטב שישאר קרקע בתולה ⁸⁶.

אם נסכם שמוש הכספים מעזבונו של טורא נמצא, כי מונטיפיורי קיבל, כאמור לעיל, 8028 ל“ש והוציא 1000 למקנה האדמה, 1450 – לדמי טחנת הרוח ו־6000 – לדמי הבתים הראשונים, בסה,כ 8450 ל”ש. הבתים, שנבנו בזמן יותר מאוחר, עלו, כל אחד, למחצית הסכום של הבתים הראשונים. לפי גירסה אחת הוקמו בסכום של 6000 ל“ש 16 ולפי גירסה אחרת 20 בתים, כלומר כל בית ובית מן 6 הבתים הנוספים עלה 187.5 או 150 ל”ש. לכן הוצאו סה“כ 8450 + 1125 = 9575 או 8450 + 900 = 9350 ל”ש. כאמור למעלה, עוד לא נתבררה השאלה, אם מונטיפיורי קיבל את העזבון במלואו, כלומר נוסף ל־8450 ל“ש עוד 2000, בערך, כמו כן קשר לבאר באר היטב את דברי מונטיפיורי ביומנו “זכרונו של ה' טורא לברכה, אם כי עזבונו עלה לי 5000 לירות” ⁸⁷ למה הדברים מתכונים? להוצאות הפרדס, לתמיכת עניים או לתמיכת בעלי מלאכה כנ”ל? מן הנמנע הוא לפתור את החידה הזאת, ומכל שכן, כי סכומים עצומים, שנאספו באנגליה ע“י קרן העזרה, היו ברשותו. נדמה לי, כי יוסף סעבאג מונטיפיורי, מוטעה מדברי מורישו אלה, בא למסקנה, כי כל חלקת האדמה וטחנת הרוח היו קנינו הפרטי של דודו, שנקנו בכספו ועומדות ברשות היורש. אך דבר אחד נתברר ונתלבן, ממו”מ בדבר השאלה הזאת, כי משה מונטיפיורי קנה את האדמה בשם קרן העזרה (Appeal Fund – Holy Land), שהעבירה את קנינה בצורה בלתי חוקית לקרן “מזכרת משה” ⁸⁸.

 

פרק שלישי: יסוד קרן “מזכרת משה” – מסע של מונטאגו ואשר לא"י ותוצאתיו.    🔗

מונטיפיורי הוסיף לכת בדרכו. כל פעם שהגיע קול שועת עניי א“י ללונדון, נערכה, ביחוד בהתעוררותו, מגבית כגון אותה שבשנת 1856, שהכניסה סך של 5225 ל”ש ⁸⁹, או זו שבשנת 1874, אשר בה נאספו 2584 ל“ש לטובת העניים הסובלים מרעב כבד ששרר אז בארץ ⁹⁰. בא בשנה בא מונטיפיורי בחליפת מכתבים עם החכם באשי ⁹¹ ועם ראשי העדות בא”י, וכולם הביעו את דעתם, כי אין תרופה אלא בעבודת האדמה ובמלאכה. ⁹² הוא היה בטוח, כי אם ימציא את הסכומים הדרושים למטרה זו, הרי תכף “נושעו העם והארץ תשועה גדולה וגם נותני הכסף היו רואים שכר בעמלם זה”. ע“כ הציע לפני “ועד שליחי הקהלות” לאסוף לתכלית זו במשך שנה אחת בין כלל היהודים בארבע כנפות הארץ מליון ל”ש ע“י מליון מניות כ”א בעלת לירא אחת ⁹³. לא כן היתה דעת “ועד שליחי הקהלות”, יען כי חשבו שיהודי א“י אינם ישרים ומסוגלים לעבודה במדה כזו כדעתו של מונטיפיורי, אלא רובם ככולם הם אנשים העוסקים בלמוד תורה בלבד ואוכלים לחם העצלות. ולכן דחו את הצעותיו. ⁹⁴ כשנוכח מונטיפיורי, כי אין פשרה לחלוקי הדעות, החליט שוב לנסוע לא”י ולראות בעיניו את מצב הדברים.

והנה הגיע לשנות התשעים לימי חייו, וקשה היה לו לעמוד בראש “ועד שליחי הקהלות” ובקש מאת סגנו יוסף מאיר מונטיפיורי ⁹⁵ שימסור את הכהונה הזאת בידי אחר (13 לאבגוסט 1874). בדאבון רוח נתקבלה התפטרותו לאחר ששמש כיו“ר הועד משנת 1841. יחד עם זה הוחלט להרכיב ועדה שחבריה היו יוסף מאיר מונטיפיורי, לויס כהן, ה. האריס, מ. קאסטילו, ז. שלוס, מ. ז. אופנהיים, ז. מוזיס, מ. ר. בנימן וב. בירנבוים, והוטל עליהם התפקיד להציע איזה מפעל למעשה הצדקה, שנקרא שם מונטיפיורי עליו, להיות לו למזכרת עולמים על כל עמלו במשך ימי חייו לטובת בני עמו ולזכרון עמידתו בראש הועד יותר משלשים שנה (אוקטובר 1874) ⁹⁶. על שאלת הועד איזה מפעל הוא מציע מצדו ענה בעל היובל, כי מעשה צדקה הרצוי ביותר יהיה, אם יעוררו את ב”י להטיב מצב היהודים היושבים בא“י ע”י עבודת אדמה, מלאכה, מסחר ובנין דירות למופת, בתנאי שלא יוציאו פרוטה אחת מן הקרן לנדבות ⁹⁷. הועד הסכים להצעה זו פה אחד ופרסם קול קורא בעתונות המקומית ובחו“ל, שבו נקראו יהודי כל העולם לתרום לקרן “מזכרת משה” Sir Moses Monteriori Testimonial fund” ⁹⁸.

ברור היה למיסדים, כי הצלחת המגבית תלויה בראש וראשונה בהתמסרות יהודי אנגליה. כנים דברי הד“ר הלוי, שכתבם ב”המגיד" אחרי הופעת קול קורא: “… נראה מה יענו אחינו היהודים העשירים בארצנו… ענין אה”ק לא הלהיב לבם מעולם כראוי: זה שנים אחדות שנוסדה פה חבורה לתכלית דרישת ספוני טמוני קדם באדמת אה“ק. רבות פעלה החברה בענין זה. רבות הוציאה ממחשכים לגלות עי”ז אותיות ספורי תוה“ק. ומי יאמין אם אומר, כי אין אחד מאחב”י בין בעלי החבורה הנכבדה ההיא, לעמוד לימינם ע“י ידיעתו בעניני קורות ישראל? בכלל עומדים אחינו ב”י מנגד להחבורה ההיא, אשר חבריה רובם וכולם נוצרים הם. בקרוב נראה מה יענו אחינו אלה לקול הקריאה הגדולה להטיב מצב אחב“י באה”ק בדרך ישר מתמיד וקים! יכול להיות כי בעבור זה עמדו עד היום מנגד לצרות ועני בני עמנו באה“ק. יען כי עד היום לא נעשה עוד דבר להטיב מצבם באופן מתמיד, רק נדיבי עמנו פתחו צרורות כספם להשביע רעבונם לפי שעה, והיהודים בענגלאנד הם מעולם המעשה practical ולא נחשב להם לצדקה לתמוך את אלה האוכלים ואינם עושים וואוהבי עצלות ובטלה. יוכל להיות כי בראותם כי עתה יעשה דבר נכון וקים לטובתם, יתעוררו גם הם להעניק מטובם יש בכחם לעשות הרבה” ⁹⁹.

אי אפשר להגיד, כי הקול־קורא נתקבל בהתלהבות, אם כי שמו של מונטיפיורי משך אחריו את הלבבות. שמות מזהירים נכנסו לועד הכללי של הקרן ¹⁰⁰. לחברי הועד הפועל נבחרו מ. מונטיפיורי, ארטור כהן, האנרי האריס, מ. אדלר, מ. ר. בנימן, מ. קאסטילו, לויס כהן, א. א. פראנקלין, מ. ז. אופנהיי, ש. מונטאגו, י. פיק, מ. פול, ז. שלוס, י. סעבאג, בסה“כ 14 מחברי “ועד שליחי הקהלות”, לייוניל ל. כהן, פ. ה. גולדשמיד, אלברט ששון, סרג’נט סיימון, ח. גדליה, פ. ד. מוקאטא, ס. ו. ואלי, בסה”כ 7 מחוגים אחרים. באספה פומבית בנשיאותו של הרב ארטום נשמעו נאומי ה“ה חיים משה פיציוטו, ד"ר הרמן אדלר ופרופסור ד. ו. מארקס ¹⁰¹. נערכו מיטינגים ושוק לטובת הקרן (בחדש יולי) ¹⁰². בבתי כנסיות הוסיפו תפלות מיוחדות להצלחת הקרן, בעתונות הופיעו מאמרים ע”ד המגבית ונתפרסמו מכתבי הקוראים ודברי מונטיפיורי, שהיו עלולים לעודד את הקהל. ממכתבי הקוראים האלה יש להבליט מכתב אחד, בו הוצע יסוד אוניברסיטה אנגלית־יהודית, ששם מונטיפיורי נקרא עליה. אז דרש אותו אברהם באָניש, שהיה ידוע כבר משנת 1840 ואילך כחובב ציון נלהב ופעיל, כי האוניברסיטה תיוסד בירושלים דוקא ¹⁰³.

עד חדש פברואר 1875 נספחו לועד הכללי 102 (עד חדש מאי 120) חבר. מספר ההתחייבויות עלה אז ל־412 וסכום התרומות לפי ההתחייבויות ל־4012.4.6 ל“ש ¹⁰⁴, בחדש מרץ – ל־5281.2.0, במאי – ל־7062.2.3, באבגוסט – ל־7884.14.9, בדצמבר – ל־9452.7.7 ובמרץ 1876 ל־10380.3.0 ל”ש. אם כי קרן “מזכרת משה” לא היתה קשורה “בועד שליחי הקהלות” באורח רשמי, פעלו בשני מוסדות כמעט אותם העסקנים, ובכל שאלה ושאלה, שהועלתה על הפרק, באו להתאמה גמורה.

חשיבות יתרה להשתלשלות הענינים יש ליחס לתוצאות המסע של שמואל מונטאגו והד"ר אשר¹⁰⁵ ומסעו האחרון של מונטיפיורי בעצמו. מונטאגו ואשר נשלחו לא“י מטעם ועד “מזכרת משה”, שביקש לו תשובה ברורה על כמה פרטים הנוגעים למצב היהודים בא”י והצעותיהם להטבת המצב. אולם מאחר שהשאלון, שהיה כולל מאה ותשעים ושתים שאלות מפורטות הנערכות מאת מזכיר “ועד שליחי הקהלות”, לויס עמנואל ¹⁰⁶, לא הגיע לידיהם במועד, לכן שלחו לועד “מזכרת משה” את הרצאתם עצמם על מה שראו ושמעו בא“י ¹⁰⁷, אשר בה עשו לא יותר מט”ו ימים, בעיקר בירושלים וסביבותיה. הם ביקרו גם ים המלח, יריחו, עמק הירדן ויפו, שאלו בעצת פחת ירושלים, הקונסולים, וגבו עדויות מרופאים, מתיירים, מבני דתות שונות, מרבני העדות, מבנקאיים, ממו“ל מכ”ע, מסוחרים, מאמידים ועניים, ואפילו מערבים, וזה תוכן הרצאתם:

מספר יהודים תושבי ירושלים עולה ל 12000־11000, אולי ל־13000, מהם 7000 אשכנזים ו 6000 ספרדים (המערבים כל' היהודים האפריקנים ועד בכלל) ¹⁰⁸. מספר המשפחות עולה ל 5000, מהן כאלף אלמנות ואנשים בודדים ועזובים. בין האשכנזים, שבאו לארץ לפני 70־60 שנה, נמצאים רבים שנמלטו מעבודת צבא בארצם, ורבים הבוחרים בלחם עצלות וחבוק ידים. כעשרה למאה עוסקים במסחר ומלאכת יד, במכירת צרכי אוכל ובגדים, אחדים במלאכת חייט, סנדלר, נגרים, אורגים, צורפי כסף וזהב וכו'. בין הספרדים נמצאים גם בנאים וסבלים המתפרנסים בקשי גדול. ישנם גם העוסקים בהלואות ברבית לערבים. אין נקיון בירושלים מחמת מחסור המים. חדר אחד עולה לשלשים עד חמשים פיאסטר (5s־8s 6d) לחודש ודירה בת שלשה חדרים לחמשה עשר עד עשרים נאפוליון (16־12 ל"ש) לשנה. המינימום המסיק לפרנסת אדם אחד הוא 45 פרנק (36s) לחודש ולפי חשבון אחר 30 פרנק (24s) לחודש לכל נפש, מלבד המים אשר מחירם בקיץ 25 ובחורף 50 פרוטות (פאר = 3 – 1^1/2d) כל נאד. היוצא מזה, כי בסך 570 פרנק (22 ל"ש 16 שילינג) יכול איש לפרנס את נפשו ונפש אשתו בקשי, אבל בשר לא יעלה על שולחנו ¹⁰⁹.

אשר למצב הרוחני מצב הספרדים עם כל רעתו טוב בהרבה ממצב האשכנזים. נשיהם כנשי האשכנזים אינן יודעות קרוא וכתוב. בני הספרדים לומדים כתב ושפת עבר, ספרדית (לאדינו) וערבית, לא כן האשכנזים, כי אך שפת עבר ילמדו לבניהם, ומי שמעיז ללמד את בניו גם שפת הארץ, מאיימים עליו בענשים מוסריים וחומריים. לכן ישנם בבתי הספר רק מתי מספר מילדי האשכנזים. לפי דעת הקונסולים הוטב המצב בשנים האחרונות הן המצב החמרי והן המצב הרוחני. בתי ספר אשר לספרדים בדרך כלל טובים הם, אך מהשקפה אירופית רחוקים הם להפיק רצון המשכילים. בדברי הימים בגאוגרפיה, בתורת החשבון וכו' כמעט שלא ידעו כלום. הילדים נקיים הם ומהירים בלמוד. האשכנזים אינם מאלפים את בניהם דבר זולת תנ"ך ופירושי תלמוד. הרבה נערים צעירים לימים ונערות צעירות באו כבר לברית הנשואים ¹¹⁰.

בין בתי־חולים הטוב הוא בית־חולים ע“י רוטשילד. מקבלים יהודים גם בבית־חולים של המסיון, ואף על פי שהוא מוחרם מאת הרבנים באים הרבה מחולי היהודים. הטיפול הרפואי טוב, הרופא יבקר את היהודים גם בבתיהם חנם, וגם לחברון נוסע אם קוראים אותו. על השלחן העומד לפני כל חולה מונחה “ברית חדשה”, אבל מלבד זאת, “אין דבר בבית־חולים הזה אשר יהיה נגד חוקי דתנו”. ב”בקור חולים" ישנו שמנה מטות ומשלמים חמשה עשר פיאסטרים לשבוע, וזה ישלם מאת ממוני הכוללים המנכים את הסכום מחלוקת החולה. בסה“כ עלה מספר מקרי הטיפול בבית־חולים ע”ש רוטשילד ל 21000, בבית־חולים של המסיון ל 20000, ב“בקור חולים” ל 15000, אצל רופאים פרטים ל 10000 בשנה ¹¹¹.

לאחר תאור קצר על מצב יהודי חברון ¹¹² עוברים כותבי ההרצאה לעיקרו של הדבר והוא לפי הכרתם מקור כל האסון, דהיינו ל“הצדקה בשגגה” או לחלוקה. ב“חלוקה גדולה”, זה הכסף הבא מרוסיה, אין לספרדים חלק. על כסף כל עיר או מחוז יופקד רב אחד בירושלים, אשר גם הוא לוקח חלקו הראוי לו מהכסף הזה והוא מחלקו לאנשים ילידי המחוז והערים, אשר בהם נקבץ הכסף הזה. הפקידים אשר בירושלים אינם יכולים למחות שם איש מפנקס החלוקה בלי פקודת ראשי הכוללים שברוסיה, אם כי הם עושים כרצון הפקידים שבירושלים. בנים הנולדים למקבלי החלוקה ירשמו בפנקס הכולל, ואבותיהם מקבלים תיכף חלקם ¹¹³. ב“חלוקה הקטנה”, הוא הכסף הנאסף באשכנז, באנגליה, בהולנדיה ובאמריקה, משתתפים כל יושבי עיר הקדש. היא תחלק לעשרים ושמנה חלק. לספרדים יושבי עיר הקדש יגיעו 11^1/6 חלקים, לאשכנזים פרושים־6^3/6, לחסידים־8^5/6, לחב"ד־1^3/6. החלקים הללו מתחלקים עוד הפעם לפי מספר הנפשות, והתינוקות והזקנים באים בימים יש להם חלק בו ¹¹⁴.

בעוד שהכנסות הממשלה בא"י יש להעריך ל 97000 לירות לשנה, עולה החלוקה ל 4000־3000 לירות בערך. על כל נפש מהאשכנזים חל סום של 150־100 פרנקים לשנה משתי החלוקות, ז.א., מחצית צרכיו של אדם יחידי. “הכסף הזה לא נחשב בעיני המקבלים לנדבה אלא למס, אשר מחובת אחיהם ליתן להם בעד הגותם בתורת ה' תמיד” ¹¹⁵. במשך תשע השנים האחרונות הוכפל מספר מקבלי חלוקה בירושלים. חלוקת הכסף נמצאת בידי אנשים המעונינים בדבר הזה. משום כך השפעתם גדולה, ויש ביכלתם להטיל חרם על כל פורץ גדר המעיז “להרים קרן חנוך” בניו. המוחרם נבדל מקהל ישראל, בשר ומאכלים לא ימכרו לו, חלקו בכסף החלוקה נפסק, ושמו ימחה מפנקס הכולל. כשנוסד לפני זמן קצר בית הספרים לכבוד סיר משה מונטיפיורי הוחרמו לא הספרים “המזיקים לבד אשר אם נמצאו בו היו יכולים להרחק ממנו” אלא אף המוסד כולו וכל הנכנס בו. לכן הוא עתה סגור ¹¹⁶.

המצב הסאניטארי בעיר ומצב הדרכים – בכל רע. שם דרך ומסילה לא יאות להם, ואם כי התושבים חושבים הדבר הזה למיותר, “אך רבה רעתו ועומד הנהו לשטן לכל דבר טוב אשר נוסד בארץ ואף כי לעבודת האדמה” ¹¹⁷. בירושלים ישנן רק מעבדות מעטות. כלים נעשו מעצי זית בעד תיירי הארץ. יהודי אחד עשו לו נול ובו אורג הוא מין בגדים גסים ובקושי מפרנס את נפשו ונפש ב“ב בעבודה זו. ולוּ היה לו כסף, היה מרחיב את עסקו ומעסיק פועלים. מסגרים וחייטים עוסקים בעיקר בתקונים. מעשי אורג מביאים ירושלימה מדמשק. מעטים יש גם היוצרים בורית ממין אדמה וגם שמן זית ויין. בשכם ובסביבתיה מגדלים צמר גפן ועצי פרי. בבי”ס החקלאי אשר לחברת כי“ח נסו לגדל תולעי משי, אך עוד לא עשו פרי. מלבד המפעל הזה אין אף אשכנזי אחד בירושלים וסביבותיה, אשר יעבוד את האדמה אלא הערבים הם העושים עבודת שדהו, או הוא קונה לו בכספו בהמות, מחרשה וכלי העבודה ונותן אותם לאכרים שהם אדוני־הארץ, ובעבור זר מקבל חלק ביבול. או גם הוא מלוה לאכרים כסף ובמקום רבית לוקח מהם חלק מתבואה ובכל זאת קורא את עצמו בשם אכר, אם כי לא יעבד את אדמתו בגופו לעולם. אבל בין הספרדים נמצאים אנשים, שיסדו מושבה מעבר לירדן. אחדים רוצים ליסד מושבה סמוך ליריחו, ובפרט גרים רבים מילדי רוסיה, שהיו עובדי אדמה מימי נעוריהם בארץ מולדתם, חפצים להיות אכרים בא”י. בבי“ס חקלאי לחברת כי”ח נמצאים לע“ע 27 בחור ורובם ספרדים הלומדים זולת עבודת האדמה גם הידיעות האלמנטריות ולשון צרפת. בבי”ס זה יש מקום ל־60 תלמיד. לפי דברי המנהל יכולים מאתים בחורים, אחרי גמר חוק למודים, למצוא עבודה בבית הזה ולהרויח שני פרנקים ליום ועל ידי כך לפרנס את משפחותיהם. שכר עבודה של הערבים העובדים עבודת השדה באדמת ביה"ס עולה לפרנק אחד ליום, וליהודים גומרי בית הספר נותנים כפלים, יען כי הם עובדים במשך כל השנה, בעוד שהערבים עובדים רק חמשה חדשים בשנה והם זריזים מהערבים. אין אנשי ירושלים, לפי דעת המנהל, מסוגלים לעבודת האדמה ואפילו אלה, שהיו עובדי אדמה בארצם, לא יצליחו בנקל לרגל תכונת העבודה והאקלים בארץ. הירושלמים יותר משהם רוצים לעבוד את האדמה רצונם לעסוק במלאכה. מושבת האשכנזים מווירטמברג על יד יפו (כל' שרונה) לא הצליחה בגלל החולות. הכרם של השר מונטיפיורי איננו עושה פרי עד כדי כסוי הוצאותיו. סוחרים יהודים בירושלים משלמים 10 – 15 אחוז רבית ¹¹⁸.

אלה הם האמצעים שהם מציעים לנקוט בהם להטבת המצב:
¹¹⁹ א) לשנות שיטת החלוקה הנוכחית. ב) ליסד סוכנות אירופית ע“י הועד הלונדוני. שני אנשים מילידי אירופא השולטים בעברית ובאשכנזית ישבו במשך שנים אחדות בירושלים ויפעלו בפקוח הועד הלונדוני. הרבנים יהיו מוסמכים למשפטים בענינים מוסריים ורוחניים, אך לא ישתתפו בתמיכות לעניים ובעזרה החומרית. ג) חברי הועד המקומי, שעליו למלאות את תפקיד הועד המנהל (Jewish Board of Guardian) בלונדון, יכולים להיות רק אלה, שאין להם חלק בכסף החלוקה ושאינם תלויים במחלקי החלוקה הנוכחית. קשה היה לכותבי ההרצאה למצוא אפילו תריסר אנשים כאלה. ד) לסדר השגחה על חלוקת הכסף. ה) בנוגע לעבודת האדמה, מציעים אחדים ממנהיגי הספרדים למוסרה לערבים. במדת מה מתנגדים גם הרבנים לעבודת האדמה מתוך חשש שמא לא יקיימו העובדים את המצוות התלויות בארץ. אפשר להרחיב את עבודת האדמה ובפרט גידול זיתים, ענבים ותותים. למושבות בעבר הירדן ובמחוז יריחו ¹²⁰ יהיה משפט הבכורה לתמיכה. כמו כן, יש לתמוך בבי”ס חקלאי לחברת כי“ח. ו) לפי דעת יושבי המקום אין לצרף למוד השפות ללמוד המלאכה. מן הראוי הוא לחנך בלונדון כמה נערים באחת מן המלאכות כגון סנדלרות, תפירת בגדים, צרוף כסף, בנין וכו' בתנאי שיתחייבו, אחר גמר חוק למודם, ללמד בירושלים מלאכתם לאחרים. בזמן לימודים יכלכלו אותם, ואחרי כן יתנו להם כלי העבודה וכסף הדרוש להתחלת העבודה. ז) תיוסד קופת מלוה, שתתן הלואות בערבון טוב. לא יתנו הלואה אלא לתמיכת מלאכה ומסחר ולא למלוה ברבית. ח) בנין בתים למושב יביא תועלת רבה. שכר הדירות הולך וגדל משנה לשנה ולפעמים גם מרבע שנה לרבע שנה, וישולים למפרע לשנים עשר חדש. זמן מה לפני בואו של מונטאגו נוסדה חברת בנין בירושלים שהצליחה מאוד ¹²¹. בפרט הספרדים רוצים לרכוש ארבעה חצרות בדרך מירושלים ליפו העומדים למכירה, ובהם יגורו חמשים בעלי בתים, בערך. יש שם גם מקום לבתי מלאכה. מסביב לבתיהם נמצאו גן ובור גדול, גם מקום לבית תפלה. כל המגרשים הללו יעלו לשלשת אלפים וחמש מאות לירה. בני עדת הספרדים יכולים להשקיע בעסק זה סכום של אלפים עד אלפים וחמש מאות לירה. גם בני עדת האשכנזים רוצים לקנות בתים, מאתים חצרות במחיר לא גדול, אם יתמכו בידיהם. מונטאגו ואשר מציעים, כי הדיירים ישלמו שכר דירה שנתי למרע עד שיפרע הסכום שהוצא לבנין הבתים, שיהיו לקנינם אחרי פרעון החובות. לעניים הראויים לטובה זו ישכירו דירות בתנאי שישמרו את סדר הבית, אבל לא יהיו לבעלי הבתים. גם ימנעו מצפיפות בבתים, כי כמה בתי חסד שנבנו ע”י נדיבים, מחוסרי נקיון הם בגלל המספר הרב של יושביהם. ט) כדאי הוא להרחיב עבודת אריגת צמר גפן ומשי. צמר גפן יביאו משכם, משי מהלבנון ומדמשק. י) ארבעים עד חמשים משפחה יכולות להתפרנס בנולים, במכונת תפירה וכדומה. יא) בתי ספר למלאכה ובפרט אלה שבהם יתחנכו יתומים יהיו לתועלת לארץ ולתושביה.

על יתר משאלות יושבי הארץ כגון בית מושב לזקנים ולזקנות, בית מדרש, הרחבת בתי חולים ורופאים נוספים, שיבקרו את החולים בבתיהם, עברו כותבי ההרצאה בשתיקה.

הבקרת החריפה, שמתחו מונטאגו ואשר על הישוב, עוררה תסיסה בכל שכבותיו ובחו“ל, ומה גם כי ע”י התאוננותם נגלו כל הלקויים במעשי מונטיפיורי שלא הצליח לברוא יצירה של קיימא מלבד בתי טורא ¹²². אמנם אמרו בצדק על המבקרים, כי זמן של שבועיים שעשו בארץ איננו מספיק בשום פנים, כדי לחקור ולהכיר את אמתת הדברים. אבל עם כל טעויותיהם אי אפשר להכחיש, כי מגמת בקורתם היתה מוצדקת, על כל פנים להלכה. אבל “למעשה לא מצאו שני המבקרים האלה את הדרך להגשמת תכניותיהם וסכוייהם, כי נעדרו אז בירושלים אנשים בעלי איניציאטיבה שאינם תלויים בדעות מקובלות” ¹²³.

הרצאתם של מונטאגו ואשר, שהיתה מיועדה לפרסום אך ורק בין חברי ועד “מזכרת משה”, נשתמרה זמן מה בסודיות, מכן שכן שהועד סרב לטפל בענין, בטרם ישוב מונטיפיורי ממסעו השביעי והאחרון לא“י, שנסע באמצע חדש סיון תרל”ה. ברור היה, כי הוא יבא למסקנות אחרות לגמרי ולא יסכים לדעת שני המבקרים, כי כל הרעה נובעת מן החלוקה גרידא. בינתים נתפרסמו קטעים מן ההרצאה ב“ג’ויש כרוניקל”, וקמעא קמעא נודע כל תוכנה ברבים. ר' י. ד. פרומקין עורך “החבצלת” הדפיס תרגום דברי מונטאגו עם הערות שבהן התנגד לכמה פרטים ¹²⁴. מובן מאליו, כי דברי ההרצאה עשו רושם מדכא על הקהל, ורבים חרצו משפט על מסקנותיה. גם פרומקין לא התאפק, על אף התנגדותו לחלוקה, מלהעיר, כי לפי הכרתו כותבי ההרצאה לא הסתמכו על מקורות בלי דופי, וגם משפטם איננו משפט צדק. “בכל שמחתנו בהראפפארט ורגשות תודה, אהבה וכבוד אשר יביע לבבנו לכותביו היקרים והנכבדים בגלל חפצם היקר להיטיב מצב ירושלים בדבריהם אשר באמת ובלב תמים הגו שפותיהם, לא סרנו מדרך האמת ולא חדלנו מהעיר על אלה מדבריהם אשר לא ממקור נאמן נשאבו ועל משפטים אשר חרצו בשגגה על דלת העם בלמדם מן הפרט על הכלל. וכאחדים מראשיהם יחשבו גם אותם לעצלים וחובקי ידים שונאי עבודה ובוחלים בחכמה במלאכה ובכל משלח יד ועיניהם אך לחסדי אחיהם נושאות, לבבם כדונג נמס בראותם שכר בני העם הזה אשר לא ידאגו לאחריתם ולא יקדימו פני הרעה אשר תחתיה ירבצו חלילה אם יעברו עוד ימים לא כבירים ללא סדרם במצב וכלהבת אש אהבתם ורחמיהם אשר לא יכלו התאפק על שכרם הגדול, דבר אש דברו ויגולו האשמה על ראשם. אך עם נביא ה' נצעקה גם אנחתנו ‘אהה’ ה' אלהים! [אלה הצאן מה חטאו?]. הנה הנביאים אומרים, להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם, כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה! במות יבנו למו הנביאים האלה, יעפילו עלות אל ‘מגדל’ הנבנה למו, ‘לבנין’, לשקר עצמם בשם ‘צופי ירושלים’ ¹²⁵. חזון שקר יחזו ותרמית לכם יתנבאו, וירפאו על נקלה שבר בת ירושלים, לאמור שלום, שלום! אם כי אהה! אין שלום!… ואחינו הנדיבים באירופה הולכי בדרך המובל להרמת קרן ירושלים במצאם אתו מלא אבני נגף ומכשול, ידעו נא כי לא על המון העם תחול האשמה ‘אשמים בראשיהם’ ¹²⁶ כתיב! אם ירחם ה' על עמו רוח מלפניו יעטוף ובעין חמלתו ישקיף על עם דל היושב בירושלים לבל יהיה למרמס לרגלי מאשריו מתעיו, אז ישונה המצב ונדיבי עמו יגיעו על נקלה למטרת חפצם הנשגב” ¹²⁷.

אבל עם כל זה היתה בקרתו של פרומקין על בעלי החלוקה חריפה מהתקפתם של מונטאגו ואשר. פקוא“מ דאה”ק שבאמשטרדם יצאו במאמר נגדו במכ“ע “הלבנון”, וכמובן לא עבר על השגתם בשתיקה, והוכוחים נמשכו זמן רב. בעלי החלוקה ראו בהרצאתם של מונטאגו ואשר כעין קריאה לקרב, והשקפתם מצאה בטויה ב”מכתב גלוי" הנמסר לידי מונטיפיורי בירושלים ונחתם ע“י הרבנים מאיר אוירבאך ושמואל סלאנט ¹²⁸, בדברים קשים, ולפרקים בגידופים משתדלים הם לסתור את פרטי ההרצאה: לא הספיקו שני המבקרים בזמן קצר של שהותם “לראות שרידי תרבותיה (של ירושלים) ומקומות העתיקות אשר סביבותיה; ולא לדרוש גם על פרטי מצב אנשיה” ¹²⁹. לא שאבו ממקורות מסמכים “כי כל הודעותיהם רק מה ששמעו מפי אחרים והשמיעו לאזני השומע שמות נכבדי ארץ ג”כ למען יאמין, ועיני כל הרואות, כי מכל א’מאלה לקטו רק דברים שיש בכחם להבאיש ריח עדות ה' יושבי ציון, כי היאומן אשר הבאשי וכל הקונסולים לא ימצא אחד אשר ידבר טוב רק רע חלילה! בפרט כי הבאשי זה מקרוב בא, ואפי' אם שנים רבות יהי' לא ידע בכל אלה מהנעשה בין היהודים בפנימיות עניניהם וכן הקונסולים… ומה שהזכירו (בגנאי גדול) רבני הקהלות אנחנו יודעים כי רק ההיפוך שמעו גם מאתנו גם משאר רבנים וחכמים יראי ה'… למה פזרו כסף הוצאות נסיעתם, כי גם ע”י הדואר שלח להם ככל דברי ההודעה, ועינינו רואות כי במקום שיכלו לקמץ קמצו, כמו הסך 100 ל“ש בעד המתורגמן” ¹³⁰. האשמות שהטילו כותבי ההרצאה על האשכנזים אינן אלא דבה ועלילה. אין שום ממש ביעידעה, כי רבים מהיהודים רק עניים הדופקים על הדלתות המה. אמנם ישנם אנשים ביחוד זקנים וחלשים שאינם יכולים לעבוד. אבל רוב תושבי ירושלים סוחרים וחנונים ובעלי אומנויות הם, וביניהם נמצאו גם כמה סבלים. אין המקום מקום רוב עבודה, בכל זאת כמעט אין איש שנמנע “מלעמול על טרפו” ¹³¹. גם ההבדלה בין האשכנזים והספרדים אין לה יסוד ממשי הן בנוגע למצבם החומרי והן למצב הרוחני.

“חנוך הילדים ודרכי הלימוד, בין בספרדים בין באשכנזים אופן אחד להנה, יחד במסלה אחת ילכון היא מסלה העולה בית אל, ולא יעבטון אורחותם, היא המסילה הסלולה לישראל מן היום אשר עמדו רגליו על הר סיני ושמעו קול קלהים מדבר, ושננתם לבניך, והדעתם לבניך כו' יום אשר עמדת כו‘, והוא רק בלימוד המקרא משנה וגמרא, וראשית חכמה יראת ה’, ורק ע”י הלימוד הזה יספה פליטת בית יהודה ועשה פרי והלך סערות גלי הגליות אשר סערו להפיצם“… ¹³². אמנם ישנו הבדל בין בתי ספר של האשכנזים והספרדים בבחינה אחת. הספרדים “מתלוצצים על לימוד הגמרא [שהוא הספר הנדפס על נייר ארוך יותר משאר ספרים] ודמו לבזותינו בו, לנו לכבוד יחשבו והיא כבודנו ותפארתנו. ומינה לא נזוע, ובהכרתם את הילדים עם רעבונם, ימי חיי הוריהם, רצו לפי הנראה רק להראות רוחם ידיעתם בחכמת הפרצוף” ¹³³. בקצור נמרץ עוברים הרבנים הנ”ל על הנקודה המרכזית והמכריעה. לעומת זאת מרבים לדבר על ענינים טפלים כשאלת הספריה ע“ש מונטיפיורי וכו‘. במקום להביא נמוקים מכריעים נגד טענות רציניות משתמטים הם מכל תשובה ברורה ומסתפקים בדברים בעלמא. "צר לנו לאמר – כן מסיימים הרבנים את תשובתם – כי מדברי הודעתכם עיני כל תחזינה מישרים, כי עבר עליהם רוח משטמה נוראה לשומרי תורה ויראי ה’ והיא אשר קלקלה השורה להוליך אתכם עקלקלות אל מקום קוצים וברקנים הסובבים את השושנה הפורחת ת”ל בימינו אלה, ונרדה צרור המור יזלו בשמיו מסביב לגן אלקים התהלכתם. ולא היה לכם עינים לראות מבעד לגדרה ע"י משוכת הדק את הגפן אדרת השולחת דליותיה וענפיה ארזי אל לשמח אלקים ואנשים:

והנה בהודעתכם חשבתם להשפיל כבוד בת ציון ולא עלתה בידכם כי ה' אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי:

כלימה תכסה פנינו, כי חכמי הגוים ילעגו לנו יפטירו בשפה ויאמרו, איך השליכו אלה המודיעים את רגשם הלאומי מקרבם? ולא לקחו מוסר מחכמיהם התרים את הארץ הקדושה, אשר מאהבתם את האה"ק ישישו כי ימצאו דבר טוב ויעלוהו על הנס ואת עם הק' ימשכו חסד ויהללום שבע ואתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם!

הודעתכם זאת תחקק בעט ברזל בצפורן שמיר למזכרת נצח. אכן לא לצור מכשול ליושבי ירושלים אשר דמיתם, לא! כי לכם לבדכם תהי' ח“ו למזכרת עין, בזכות שמשו של משה זה השר הצדיק שי', אשר למען ציון לא יחשה ולא ישקוט עד יצא כנוגה צדקה, כי לא ייעף ולא ייגע לבא אל חקר כל דבר ודבר. ואז, גם אתם תאחזכם רעד, ונקוטותם בפניכם על דבר הרעפארט, ובלי ספק תענו ותאמרי חטאנו וישר העוינו, ולפעלנו תתנו צדק, גם על מה שפגענו בכבודכם, ותאמרו: 'דין אמת דנתם, וכתורה עשיתם, כי עליכם להציל כבוד ירושלים והתוה”ק ואין משוא פנים בדבר' ושב ורפא וה' יסלח לכם" ¹³⁴.

 

פרק רביעי: הרצאתו של מונטיפיורי על מסעו האחרון לא"י. ראשית פעולתה של קרן “מזכרת משה”    🔗

במסעו האחרון לא היה ביכלתו של מונטיפיורי לראות את הדברים בעיניו עצמו. במשך שהותו בירושלים היה רק ארבעה ימים בקו הבריאות במדה שיוכל לעזוב את דירתו, ובעקרי הדברים היה נאלץ לסמוך על אנשי לויתו, בפרט על ד“ר הלוי. באופן מיוחד היה מודאג לגורלם של שני המפעלים שנוצרו על ידיו: “משכנות שאננים” והפרדס. על מצב השכונה דברנו למעלה. בפרדסו ראה מונטיפיורי כמין דבר שבקדושה, שאין מסתכלים עליה מתוך השקפה כלכלית גרידא. לפיכך היה לו יותר נוח לשלוח שנה שנה כסף מכיסו להספקת הוצאות הפרדס ומלקבל הצעות אנשים אמידים, שהציעו לפניו דמי חכירה גבוהים בתנאי שיחכיר להם את הפרדס, לכל הפחות לזמן של עשר שנים¹³⁵. עוד בשנת תרל”ט רצה אחד מיהודי יפו, בעל גנות ופרדסים לשלם 200 פרנק דמי חכירה לשנה, ואם מונטיפיורי יסכים להקדיש את הכנסת הפרדס לת"ת ביפו, יתן שכרו כפלים, ואחרי כלות עשר שנים ישלם, אם יניחו את הפרדס בידו, סך אלפים פרנק לשנה. אבל גם הצעה זו לא נתקבלה¹³⁶. כפי ששמע באנגליה לא חשב למצוא “אף עץ אחד בגן, הבתים נהרסים, הבאר והתנור נחרבים, אבל עתה רואה בבירור שאין נכון בפי השמועה…”. בהמשך דבריו על הפרדס הוא מספר: “אחר כך הלכנו לביארא וכמו כעבור חצי שעה הגענו לשם. ה' יעקב סימול הפקיד עם ה' שאחמון העובד השדה והגן יחד עם אשתו וילדיו המתינו את בואנו לשם, כל האנשים אשר הלכו עמי היו יותר משנים עשר אנשים. נתפזרנו בכל המקום, ונכנסנו לכל אחד מהחדרים להארוות וכו', מנו את מספר העצים, היו לא פחות מן 900 עצים, רכבו וסרבו בכל גבולו מסביב, ועתה נוכחתי לדעת שכל הדבה הרעה ששמעתי מאיזה אנשים נוסעים, לא נכון הוא, בכל חלק ממנו לא היה נראה שום אות עזובה ושממה, הגג מאחד מבתי העליות היה שבור ע”י הגשם, והחרש עצים מרדכי כהן ביקש 7_1/2 נאפוליאנס בעד תקונו. לזכרון הביארא צויתי לכרות חתיכות ענפים מהעצים השונים מהארץ הזאת ונתתים לכל האנשים הנלוים עמדי לקחת אותם עמנו ללונדון. כל הנדרש עוד להיטיב מצב הגן הזה, הוא להוציא עליו עוד סך כסף יותר מאשר הוציאו עליו עתה, לקחת לו גנן מאנגליה או מצרפת ולבנות בתוכו עוד בתי דירה, ולטעת בתוכו מיני ירקות ועצי פרי מאירופא, למען שיוכלו להוביל מהם למכור על השוק לפורט סאיד, ולהיות בתוכו איזה פרטים לגלגל האופן למלאות את הברכה הגדולה מים.

אמרתי לה' יעקב אבן סימול וה' שאמחון שישרו בעיני פעולת עבודתם, והבטחתי להם להודיע לכולם את כשרון עבודתם הנמסר להם להיות תחת השגחתם. גם אוכל להודיע פה שה' יעקב אבן סימול נחשב לנדיב לב בין קהל יפו, ומעולם לא התאוה תאותו לקחת איזה נדבה או להינות מן הצדקה…

ביום הששי (י"ג תמוז) בבוקר דברתי עם¹³⁷ שאחמון אודות לתקן את הגג מאחד מבתי הביארא ולתקן שם עוד איזה דברים, והוא הציע לפני שנחוץ מאוד לעשות שם מכונת קיטור שידלה המים להשקות את הגן ואת השדה הסמוך לו והוצאות המכונה ימעט הרבה מהוצאות להחזיק ארבעה פרדים לזה, הדבר הזה היה נראה לי לאי אפשר, א‘, שכבד להמציא איש חרש חכם ביפו שידע לעשות מכונה כזו, אשר לא נסו שם בכמו אלה, ב’, הוצאות הגחלים, להחזיק האש בהמכונה. גם ביקש ממני שאחלה את פני הנציב בירושלים שיכריח לגנב אחד לשלם בעד שני גמלים אשר גנב מן המקום ההוא, יצא לחפשי מבית הסוהר, יען כי איש אחר מגאזא ערב בעדו לשלם בעד הגנבה. ולא היה נראה בעיני ראוי לעשות זאת, כי בטוח אני בישרת משפטי הממשלה אשר להטורקיה שלא יניחו לעשות עוון¹³⁸ ולהטות משפטי המדינה, לכן יעצתיו שיחכה קצת עוד בטרם שילך משפט במקום גבוה“¹³⁹. הדברים האלה אינם עלולים לסתור את הבקרת שרבים מתחו על הפרדס. העובדה שבמקום 1407 עצים שהיו בשעת המקנה נמצאו עתה רק 900, הרי היא הראיה לכך, שדברי המבקרים לא היו קלוטים מן האויר¹⁴⁰. גם יחיאל בריל, שראה את הפרדס, בשנת תרמ”א או תרמ"ב, לא היה נלהב מכל מה שראו עיניו ושמעו אזניו¹⁴¹.

אבל מונטיפיורי לא היה מושפע מבקרת מתנגדיו והחזיק בתקף באופטימיות שלו לא במה שנגע לפרדס בלבד אלא אף בדבר מצב היהודים בארץ בכללו וסיכויהם לעתיד לבוא. לכן בא לסכום כדלקמן:

“בהשלמות ספורי מסעי זה ראיתי חובה לעצמי להודיע לכל אוהבי ציון, כי עוד הפעם היה לי שעת הכושר לראות בעצמי שאמת וכנים היו כל הדברים אשר הגידו לי בתשובתם אשר העריכו לפני ביום חמשה עשר לחדש אוקטובר 5634 על כל השאלות אשר שאלתי אותם. היקר והאהבה הגדולה אשר היה לי תמיד אל אחינו בארץ הקדושה נתגדלה ונתרבה עתה (אם אפשר שתוכל להתגדל עוד ממה שכבר היתה) אצלי כפלים. לכן אם תשאלו לי ‘אם ראויים הם לעזור אותם?’ אשיבכם ‘כן’ הדבר מוכרח מכל צד שראוים הם שנבוא אליהם לעזרה.' ‘אם הם רוצים ומוכשרים לעבודה?’ ‘בלי שום ספק.’ ‘אם כחות נפשם וטבעם מוכשרים לזה’ ‘נכון ובטוח הדבר’ ‘אם אנחנו כחובת ישראלים בפרט מחויבים לתמוך אותם?’ אני אומר לכם: ‘אם לא די לכם לדעת מכתבי הקודש, צאו ולמדו משאר העמים שאינם יהודים, איזה הרגשת כבוד ויקר, ואיזה עזר וסעד ייחלקו להאנשים כאלה אשר יקדישו ימי חייהם לעבודת ה’, לכו וראו את הנדבות הרבות והגדולות אשר יתנדבו המה לזה, ועל הבתי חסד הגדולים אשר להם, כמה יתנדבו לזה בכל שנה ושנה ולא בירושלים לבד, כי אם בכל חלקי העולם; ולא מיחידים לבד, כי אם גם כן ממושלים וממלכי ארץ. זכרו את המלחמה אשר היתה על דבר נתינת הרשות לתקן בנין בית תפלה¹⁴², וכל זה היה רק לתמוך את האמונה; ואיך נוכל אנחנו בני ישראל לעמוד מנגד לאמר לאחינו באה”ק ‘כולנו בעלי עבודה ומלאכה אנחנו, ילכו גם אנשי ירושלים ויעבדו ויעשו מלאכה, אין אנו צריכים לקבוצת אנשים נרפים כאלה, החושבים שע"י ישיבתם ללמוד מתוך הספר, וללמד תורת ה’ המה יוצאים ידי חובתם כל ימי חייהם, ומחכים לעזרתנו?' מבטיח אני לכם, שהיהודים בירושלם ובכל מקום בארץ הקדושה עושים עבודה ומלאכה, ומייגעים את נפשם יותר מרבים מבעלי העבודה אשר באירופא. ולולא זאת, כבר ספו תמו. אבל מה יעשו אם שכר עבודתם ומלאכתם לא יספיק להם לחייתם, ואין יכולים למכור את תבואת הארץ, ובעת הרעב או חולי רע ח“ו או איזה מקרה ופגע רע ח”ו יפגע אותם, אז אנחנו ישראלים אשר הש"י נגלה עלינו בכבודו על הר סיני, מחוייבים אנחנו יותר מאשר העמים לעזור להם ולהושיע אותם מצרתם ולהשתדל להיטיב מצבם.

אם תשאלו לי לאמר ‘הנה אנחנו רוצים ליתן נדבתנו ולקבץ איזה סך להיות לקרן קיימת לעזור להם ולסמוך אותם כפי הנצרך להם ואנחנו נכונים להתנדב לזה ולהקריב להם קרבן כספנו אם הדבר נחוץ להם, איזה דבר נראה בעצתו נכונה שיהיה לטוב להם?’ אז אשיבכם, עשו להם מה שישאלו בעצמם לטוב להם, ותתחילו בראשונה לבנות בתים בירושלים, בחרו מקום מחוץ לעיר וקנו שם מדת קרקע גדולה, ובנו שם מספר בתים טובים, כתכונת בתי אירופא, ויהי שם מקום פנוי ורחב לגן, לנטוע בו עצי זיתים, ועצי גפן והירקות הנצרכים להרגיל את היושבים בהבתים בעבודת האדמה. כל בית ישלם שכר דירה מעט, להיות מזה לשלם שכר לסופר ומשגיח, ולתקוני בדקי הבתים. גם יעשו שמה חברת הלואת כסף, להלוות להם כסף על ענינים בטוחים, לתועלת הסוחרים, ובעלי מלאכות, ובעלי עובדי האדמה העניים, או לאיזה עני הגון, ויקבלו מהם רק שני אחוזים מכל הלואה, להיות להוצאות המוכרחות, לשלם מזה שכר לסופר, ושכר דירה הנצרך לזה.

ואם הסך של כסף יספיק בנו בתים גם בצפת, ובטבריא, וחברון גם כן באופן הנ“ל. גם משכר הדירות תיסדו הלואות על ענינים בטוחים ע”פ האפנים הנ"ל.

ואם תצליחו יותר להיות לכם סך 30000 או 50000 לירא לפזר על זה, תוכלו לקנות בלי שום מניעה שדות רבות כמה שתרצו, בסביבת צפת, פקיעין, טבריא, חברון, ירושלים, יפו וחיפה. ובכל אלה המקומות תמצאו מספר רב אנשים אשר בכל רצונם ואונם ירצו לקבל על עצמם לעבוד את האדמה. לפי דברי המכתבים אשר נדפסו ממני בשנה שעברה, יש בצפת וטבריא לבד יותר מן 170 אנשים אשר בקשו עבודת אדמה, בפקיעין וחיפה יש ג"כ מספר אנשים המבקשים כמו כן עבודה זו, גם בירושלים יש בלי ספק אנשים אשר ירצו בעבודת אדמה.

ואם תשאלו אותי ‘מתי הוא היותר טוב והמוכשר לזה להתחיל את העבודה זאת? אם נכונים אנחנו ללכת אחרי עצתו?’ תשובתי תהיה ‘תתחילו המלאכה היום, אם יש לאל ידכם לעשות כן’.

אחינו באירופא, פרס וטורקיא התעוררו להבטחתכם, אשר נודע להם, בתקוה גדולה מאד נעלה, ע“י מכתבי העתים בלשון עברי, אשכנז, צרפת, איטיליה ואנגליה. אתם הבאתם אותם לשמוח בתקוה טובה, שתמהרו ולא תאחרו להיטיב המצב מבני ציון; ועתה המה צועקים, הננו מוכנים! תנו לנו שדות! תנו לנו עבודה! כי כן הבטחתם לנו לעשות כן, למען אהבת ירושלים הננו מרוצים לקבל עלינו כל עבודה שתהיה. אבל אין תשובה לראשי העדה להשיב להם; רק בפנים זועפים אומרים להם דברי המלך שלמה ע”ה ‘נשיאים ורוח וגשם אין’¹⁴³.

ואני אשנה את דברי עוד הפעם, כי חוב קדוש עליכם שלא תאחרו יותר תתחילו במלאכת הקודש הזאת מיד. והשוכן בציון והבוחר בירושלים יכונן עליכם את מעשה ידיכם. ויהי נועם עליכם ומעשה ידינו כוננה"¹⁴⁴.

אי אפשר היה לו למונטאגו לעבור על דברי הרצאתו של מונטיפיורי בשתיקה. תשובתו על “מכתב גלוי” הנ“ל נכלל בחוברת הכתובה באנגלית שיצאה לאור ביום 7 לחדש פברואר 1876, ובה נדפס מכתבו של מונטאגו לאלה, אשר שלח להם את הרצאתו אחרי שובו מירושלים, וגם העתקת מכתב מפורט ששודר אליו מאת אברהם חיים פיניסו¹⁴⁵, סופר ומזכיר לעדת הספרדים בירושלים, בשם כל ראשי וחכמי העדה. כותב המכתב מודיע למונטאגו על כל הנעשה בירושלים בעת היות שם משה מונטיפיורי במסעו האחרון, וביחוד, כי לשוא התאמץ הד”ר הלוי להשפיע על החכם באשי לקהלת הספרדים, שיחתם גם הוא על “מכתב גלוי” של הרבנים האשכנזים, כי לפי הכרתו פגעו שני הרבנים, ללא צדק, בכבודו של מונטאגו. אין חלוקי דעות גדולים כל־כך, כפי שהם נראים במבט ראשון, בין מונטיפיורי ומונטאגו. גם הראשון מסכים ליסוד בתי ספר לילידי האשכנזים, ומודה בחשיבות למוד שפת הארץ, על אף התנגדות הרבנים. וגם הוא איננו רוצה למסור את הנהגתם של המוסדות העתידים להוסד ע“י הועד הלונדוני, לידי הרבנים לבד וכו'¹⁴⁶. בעיקר היו דעותיהם מחולקות בדבר המסקנות. מונטיפיורי התנגד לבטול החלוקה, ולא זו בלבד אלא היה מושפע אף ממנהיגי קהלות ירושלים, והיה מוכן להכנע למשאלותיהם ולמסור, במקצת, את הנהלת “מזכרת משה” לידיהם. לשם דיון על ההצעות השונות ולשם פשרת הניגודים בין שני הצדדים נבחרה מאת “ועד מזכרת משה” ועדה מיוחדת, וגם בתוכה היו חלוקי דעות בדבר תכנית העבודה. אחדים המליצו על הרחבת היקף העבודה, כלומר להכניס אל התכנית את הטבת המצב הרוחני ע”י שפור החנוך. זאת היתה דעת המיעוט. אך ברוב הדעות הוחלט ע“י הועדה להמליץ בפני “ועד מזכרת משה” על קנין קרקעות בא”י, בנין בתים, הקמת קופת מלוה ותמיכה לאלה המוכשרים והמסוגלים לעבודת האדמה¹⁴⁷. הצעות הללו נתקבלו ע“י הועד. נוסף לכך הוחלט לשם הגשמת כל ההצעות או אחדות מהן לקבל באירופה סוכן או סוכנים שיעבדו בא”י לפי הוראת הועד¹⁴⁸.

באספה הכללית של ועד “מזכרת משה” מ־23 למרץ 1876 נקרא דו“ח מפורט על פעולתו במשך זמן קיומו. נחלקו מאת הועד העתקות ממכתבי ראשי העדות למשה מונטיפיורי, אשר בהם מתארים תנאי החיים בארץ ומצב יושביה, בין קהלות ישראל באנגליה, נשלחו כרוזים לעדות, לפקידים ולאנשים אחרים שבמושבות המדינה, נתפרסמו מודעות בעתונות היהודית באנגליה ובחו”ל, נדפסו קול קורא ורשימת התרומות בעתונות היומית שבלונדון, שודרו כרוזים בשש לשונות (אנגלית, צרפתית, הולנדית, גרמנית, איטלקית ועברית) לקהלות בחו“ל, אשר בתוכן שמו של מונטיפיורי נחשב “מגדל עז”, והופצו ידיעות על ה”תנועה לקרובים ולרחוקים כדי לעורר ענין בה“. פיציוטי בא בחליפת מכתבים עם קהלות איטליה, עם הרב ד”ר אדלר, עם עורך “המגיד” זילברמן, והרבה מתנדבים עמדו לימינו של הועד. בסה"כ עלה סכום ההתחיביות ל – L 10684 3 ^s 5 ^d וחלק מהן נפרע אך במשך השנים הבאות. נאספו

1. בתוך קהלות המלכות (תרומות יחידים ועד¹⁴⁹ בכלל) L 1268 17 ^s 11 ^d

2. בקהלות שבחו"ל ובמושבות (תרומות יחידים ועד בכלל) " 2209 13 " 2 ^d

3. יתר תרומות יחידים במלכות " 6919 2 ^" 6 ^d

4. " " " בחו“ל ובמושבות ” 286 9 ^" 10 ^d

סה"כ L 10684 3 ^s 5 ^d

בסכום הזה נכלל הריוח הנקי של השוק הנ“ל שעלה ל 618 17 ^s 6 ^d ל”ש. הנדבות הגדולות עלו ל 500 ל“ש והקטנות ל 10 ל”ש. ההוצאות עלו סה“כ ל 952 ל”ש 5^d 11^s ומהן למודעות באנגליה ובחו“ל 430 ל”ש בערך (באנגליה בלבד 286 7 ^s 11 ^d ל"ש) – לכרוזים בארצות הנ“ל 162 18 ^s 9 ^d ל”ש. יתר ההוצאות חלו על דמי משלוח, משכרת עוזר המזכיר ונער עוזר, שכר דירה למשרד וכו'. עד ראשית חדש מרץ, בערך, נפרעו במזומנים 8855 5 ^s 5 ^d ל“ש שמהן יש לנכות סכום של 570 ל”ש שנשארו בידי הועד להוצאות והעודף כלומר 8285 5 ^s 5 ^d ל“ש, הושקע בבנק רוטשילד (הלורד נתנאל רוטשילד שמש בתור גזבר הועד) ברבית של שלשה אחוזים. אם ננכה מזה 250 לירות נוספות להוצאת יום יום, נשאר סכום של 8035 5 ^s 5 ^d ל”ש מזומנים ברשותו של הועד, פרט לרוחים. באסיפה נקבעו מטרות הקרן לפי החלטות הועד הנ“ל והוחלט לתמוך בידי סוחרים יהודים ולמנות סוכן או סוכנים כנ”ל ¹⁵⁰.

בימים ההם, ימי מלחמת טורקיה עם עמי הבלקאן ועם רוסיה, התעוררה שאלת המזרח הקרוב בעתונות ובספרות. עוד לפני המלחמה ואחריה, קמו באנגליה נוצרים ויהודים, מבשרי הישועה והגאולה, פחות או יותר ראויים לאצטלא הזאת, אבל תקותם, כי שיבת עם ישראל לארצו קרובה לבוא, נתאכזבה. הצעה מעשית, שהגשמתה הופרה לרגלי התפרצות מלחמת טורקיה עם הבלקאן,¹⁵¹ יצאה מאחד מקרובי מונטיפיורי, מבן אחותו, הוא חיים גדליה הנ“ל, ששרת בכהונת נשיא אגודת פיקוח על חובותיה של טורקיה והציע כבר בשנת תרל”ה לפני השולטן, שימכור לנושיו קרקעות במדינותיו בכלל ובא“י בפרט, בתנאי שחלק המחיר ישולם במזומנים וחלק בשטרי חובות של טורקיה, ועל ידי כך יאפשר לה להסתלק מחובותיה העצומים. מצד העיקר לא התנגד השולטן לכך, וגדליה בא במו”מ עם כמה מאילי הכסף בדבר הענין הזה. אבל מסיבה הנ"ל ומחמת אי־הבנה ואדישות היהודים האמידים עלה הדבר בתֹהו.

בינתים התקדמה עבודת ועד, “מזכרת משה” באטיות יתרה. אמנם הועד לא חדל מלאסוף כספים מאת מתנדבים בכל תפוצות ישראל, בפרט ברוסיה, בפולניה ובאשכנז היתה ההתענינות גדולה ¹⁵². מנהיגי חברות היהודים באנגליה, באה“ב בצרפת, באוסטריה, וגרמניה היו בדעה אחת בזה, כי אין הצלה ליושבי א”י להטיב מצבם אלא ע“י הגבלת השפעת בעלי חלוקה והפצת החקלאות והמלאכה בין היהודים¹⁵³. רבים תמהו על איחור צאת המפעל הלונדוני לפעולה. אמנם סכום הכסף הנאסף לא עלה עוד לסך הדרוש למעשים גדולים, ע”כ “חבוש הדבר בטמון ולא ראה אור”. זאת ועוד אחרת. כל עוד שלא הודיעו ראשי ועד “מזכרת משה” את מטרתם בדברים יותר ברורים, איך ובמה יש את נפשם לצאת לעזרה ליהודים בא"י, לא מהרו בעלי צדקה להביא את תרומותיהם מתוך החשש, פן המפעל לא יתאים לדעותיהם ומחשבותיהם.

במשך שנת 1876־1875 הגיעו לידי הועד הרבה מכתבים המכילים דעות והצעות על ארגון הועד ועל האמצעים שיש לנקוט בהם לתכליתו. המכתבים האלה נכתבו מאת קהלות ומוסדות, יחידים שהיו מוכנים לתרום תרומות לטובת המפעל או מאלה שהיו זקוקים לעזרתו, יהודים היושבים בכל תפוצות ישראל: באנגליה, ברוסיה, בפולניה, בליטה, באשכנז, בא“י, באלג’יר וכו', אשכנזים וספרדים. היו מהם שהמליצו על תכניות צנועות, בעוד שהצעות אחרות היו מרחיקות לכת כגון יסוד חברת מניות שקרנה תעלה ל 200.000 לירות (40.000 מניות כ"א בעלת 5 לירות). רוב כותבי המכתבים תלו תקוות גדולות בתוצאות המגבית, ואחד העריך את הסכום העומד להאסף ל 100.000 לירות. רובם ככולם היו בדעה אחת, כי קרנות המפעל יש להשתמש בהן אך ורק לתכניות פרודוקטיביות, לחקלאות, למלאכה, לבנין, ורק במדת מה למסחר. במכתבים מא”י נכללות הצעות לקנין קרקעות בעיר ובכפר, ובפרט יש להזכיר את בקשת חברת “פתח תקוה” בירושלים¹⁵⁴, שהיתה בידיה קרן של 2000 לירות ושדרשה 7500 לירות נוספות בתורת הלואה לקנין קרקעות בקרבת יריחו. כמו כן פנו כמה חברות אחרות, שנוסדו בירושלים לשם רכישת אחוזות אדמה, אל החברה בבקשה לתמוך בידיהן ¹⁵⁵. אבל הועד הלונדוני התמהמה בהכרעתו, ראשית מחמת פירוד הדעות בין מצדדי מונטיפיורי לבין מצדדי מונטאגו שלא פסק, ושנית, מחמת התעמולה המסולפת מצד בעלי חלוקה בא“י. אלה אמנם לא העיזו לעשות צעד נועז ומכריע נגד המפעל, שנקרא עליו שם מונטיפיורי. הם הסתפקו ע”כ בנכלים, בהוצאת דבות שוא, בהפצת כתבי־פלסתר על הסכנה הנשקפת ליהודי א"י, ומה גם כי רבתה אמונתם בעזרתו של מונטיפיורי כשראו, כי הוא ילמד על כל פנים במדת מה, זכות עליהם בפני הועד הלונדוני.

רושם כביר עשתה על חברי הועד וגם על מונטיפיורי, שאמנם עמד למרות הכל על עמדתו העיקרונית, דעתו של הגביר בנימין הירש ממשפחה הרמה בית הירש בהלברשטאט, שהצטיינה בתורתה ובצדקתה, ובפרט בעניני א“י בבנין בתי מחסה וכו'. בהיותו באביב שנת 1875 בלונדון לרגלי עסקיו הפרטים הוזמן בנימין הירש להשתתף באספת ועד “מזכרת משה”, אבל לא היה ביכלתו להענות להזמנה ולכן החליט להביע את דעתו, שהיא היתה גם דעת גדולים ועשירים באשכנז, במכתב מפורט מיום י”ח לחדש אפריל 1875 לה' לואיס עמנואל. המכתב הזה נשאר טמון בין יתר התעודות ולא נודע ממנו במשך זמן של שנתים, לא דבר ולא חצי דבר. כי כל עוד שראשי הועד לא באו לעמק השוה בדבר תכנית העבודה בא“י, לא ראו שום צורך להודיע על תוכן המכתב ברבים. אך כשעמדו ראשי הועד בפני הכרעת השאלה העיקרונית חשבו שהגיעה שעת הכושר לפרסמו, מתוך תקוה, כי גם בעלי השפעה אחרים יחוו את דעתם על הענין העומד להכרע. הירש חושב “כי הפעולה הראשית והעיקרית היא להגביל ולצמצם את חלוקת הנדבות הנהוגה עד כה בירושלים במדה הראויה לה ולעשות סדורים נכונים והגונים בהחלוקה באופן שגם משאלות הזמן לא יצאו מן הכלל כמו בית יתומים, בית חולים וכדומה. אבל בפרט יש לשים עין ליסוד בתי חנוך ובתי למוד לבני הנעורים למען אשר בעת יגדלו והיו לאנשים, תהיה לאל ידם לפרנס את עצמם ביגיע כפים ולא תהיינה עיניהם תלויות עוד על החלוקה הנהוגה…” עיקר הדבר הוא להורות להצעירים ראשית הלימודים והידיעות הנחוצות לחיים ועם כל זה לנטוע בקרבם ידיעת התורה ככל האפשר, להפיץ ביניהם ידיעת ולמוד המסחר והמלאכה, לתמוך בידי סוחרים ובעלי מלאכה ע”י קופה לפי שיטת קופות מלוה שולצה־דֶליטש, להחזיק בידי אלה השואפים¹⁵⁶ לנסות את כוחם בעבודת האדמה, ובכל שאלות חיוניות יעמודו סוכני הועד לימין המבקשים עצות. יש לדאוג לבתי חולים ובתי יתומים ולתמיכתם, להמציא דירות טובות אשר הדרים בהם ישלמו שכר פעוט, להרביץ לימוד התורה בין אלה המקדישים ימיהם לתורה ולתעודה ובין אלה העוסקים במסחר ובמלאכה, ובכל זאת עוסקים בתורה בכל עת מצוא. לשם השגת המטרות הללו יש לאסוף סכומים עצומים ע“י חברות תורמים, אבל להוציא מן הכלל הזה את המשולחים מא”י הנוסעים לאסוף כספים מרצון עצמם. בכסף הנאסף תיסד קרן קימת, יכינו “ועד מנהלים ראשים” שמתפקידו יהיה לקבץ ולארגן את הרוחות באירופה לטובת התעודה בא“י. כל היהודים בכל המקומות צריכים להיות לאגודה אחת בעניני א”י. יש “לבער ולגרש” את שמות הנפרדים של הכוללים וכמו כן לא יתקיימו ועדים מיוחדים לתכליות שונות כגון לבתי מחסה, בתי חולים וכו', “כמו לא יבדילו בינינו גבולות ארצות ביחס רצוננו הטוב לעזור לבני אה”ק, כן לא נבדיל גם אנחנו ביניהם ע“פ מקומות מולדתם, מוטב כי נבדיל בתמיכה… בין אלה הראויים לכך ע”פ רצונם הטוב, ע“פ דרכי חייהם המוסרים, וכן ע”י ידיעותיהם אשר רכשו להם… כיס אחד וכולל אחד יהיה לכולם“. יש לחוקק ספר תקנות ש”יכילו בדברים ברורים את היסודות אשר מן הוא והלאה יהיה לחוק ולמשפט בדבר הטבת מצב אחינו בא“י…” אחרי כן “יתכונן ועד ראשי מאת אנשים נכבדים בערים שונות והמה יהיו כל אחד בעירו לראשים לועדים מקומיים אשר יכוננו בעריהם לתכלית זו. היושבים הראשונים בהועד הראש באשכנז יהיו מצדם בתור משולחים לועד מרכזי אשר יתכונן מראשי בני עמנו מכל הארצות, ובהועד הזה יוכל כל אדם מהמשולחים לחות דעתו בענינים אשר יתיעצו עליהם… ביחוד נחוץ הדבר אשר מעת לעת יסעו שני אנשים מהועד הכולל, הם או משולחים לא”י לראות¹⁵⁷ ולהוכח בעיניהם מכל הדברים הנעשים שמה. כל אשר ירבה סכום הכסף הנאסף באנגליה למזכרת השר משה, וכל אשר יגדל המפעל הזה להיות עמוד התוך ליסד עליו דבר טוב ומועיל בא“י, כן תקל ותמהר ההתחברות בין יהודי אשכנז ובין יהודי שאר ארצות…” ¹⁵⁸.

עיקר הדבר: לאחד את כל הכוחות למטרה אחת, להשלים בין השקפות האדוקים הקיצונים, ששנאו תכלית שנאה כל חידוש בחינוך בניהם וחשבו, כי מחובת אחיהם שבגולה להספיק צרכיהם, כדי לאפשר להם לשבת על התורה ועל העבודה, ובין אלה שהביטו על א“י כעל שריד דורות הקודמים – הדבר הזה היה בעיני הועד, בצדק, למעלה מכחו. וכיון שלא היה ביכלת הועד לעשות כעצתו של בנימין הירש, היו תוצאות ראשית פעולתו מעציבות. רוב האדוקים סרבו להשתתף במפעל, ומאנשים החדישים פנו רבים עורף לועד. ועד כמה שהיו תורמים, עשו את זאת רק מפני כבוד שמו של משה מונטייורי. למרות הפירוד בקרב הועד, הרגישו ראשיו, כי הגיעה השעה לעשות. יתכן, כי במדת מה השפיעה עליהם דעתו של הקונסול הגרמני בירושלים, אשר הודיע להד”ר עזריאל הילדסהיימר מראשי האדוקים בברלין ולעורך “האיזראעליט” במגנצה, כי קצרה נפשו בעמל היהודים, אשר תמיד היה להם למגן ולמחסה בכל יכלתו, ולפי דעתו כבר הגיעה העת להכניס שנוי גמור ומוחלט “באופן חייהם, למען לא יהיו עוד בשפל המדרגה כאשר עד כה. אם יעשה כדבר הזה, נכון הוא להשתדל עבורם גם להלאה כדרכו מאז. אולם אם ראשי בני ישראל לא ישיתו עצות בנפשם לשנות פני הדברים ולהטיב מצבם, אזי מוכרח הוא, לדאבונו, להסיר צלו מעליהם, כי כבר נלאה נשוא ענים, מרודם, דרכי חייהם ומנהגיהם”¹⁵⁹. קשה היה להם לחברי ועד “מזכרת משה” לבוא לדעה אחת בכמה שאלות עיקרוניות, ביחוד בשאלת החינוך. על הבעיה הזאת עמד פרופסור ד. מ. מארקס שאמר, כי כל העמל יהיה לשוא, אם לא ידאגו להשכלה. נגדו ונגד חבריו בדעה קמו רוב חברי הועד, שהגדישו באספה הכללית מ־23 למרץ 1876, כי החנוך לא נכלל בתכנית “קרן מזכרת משה”. לאמתו של דבר פחדו לנגוע בשאלה העדינה והמסובכת הזאת ¹⁶⁰.

 

פרק חמישי: יחיאל מיכל פינד בתור בא כח של קרן “מזכרת משה”.    🔗

באחד ממכתביו לועד “קרן מזכרת משה” משנת 1876 מביע י. ד. פרומקין את דעתו, כי יש לבחור בועדה העומדת בראש העבודה בירושלים, והוא מציע למנות לחבריה את הד"ר שוארץ, מרדכי יפה, יעקב ואלירו, משה בנוינישטי, ויוסף קריגר ¹⁶¹. כמו כן יהיה מן התועלת לצרף לעבודת הועדה את הקונסולים של אנגליה, צרפת ואוסטריה ועוד אישים בעלי שם מתוך החברה. הועדה תהיה ממונה על סוכן הקרן בא“י, והיא רשאית לפטרו, אם לא יתנהג כהוגן ¹⁶². הוא סבור אם הסוכן יהיה משכיל מאירופא, יהיה זה רצוי לישוב, אבל אם יבחרו ביהודי מפולניה, רוסיה או גליציה, יש לחשוש, שמא יתיחסו אליו במשפט קדום, וקשה יהיה לו להשפיע על דעת הקהל ¹⁶³. שאלת מנוי פקיד כזה הועלה על הפרק באביב שנת 1877, והועד החליט למנות בא כח ומפקח על הענינים. כתנאי הראשון נקבע, כי סוכן הועד יהיה בן אדם היודע היטב הלך רוחם של תושבי הארץ ולשונם. ראשי “קרן מזכרת משה” היו בטוחים ומשוכנעים, כי בירושלים לא ימצא איש מוכשר וראוי לתפקיד מסובך ועדין כזה. וכבר בשנת 1875 נתפרסם בעתונות, כי מבקשים איש מסוגל למשרה זו במשכורת של 200 ל”ש לשנה, אך לא נמצא להם איש מתאים לכך אלא כעבור זמן מה. מנוי ועדה מיוחדת, לפי הצעתו של פרומקין, לא נזכר בהחלטת הועד, שדן על השאלה מצד העיקר ובא למסקנה, כי בראש ובראשונה יהיה אחד מיהודי רוסיה ראוי לאיצטלה זו. לבסוף נבחר יחאל מיכל פינס, שיצאו לו מוניטין בעולם היהודי כסופר מהיר ומלומד, אשר עם כל התמסרותו ליהדות המסורתית ידע להשלים בין הזרמים השונים, ודוקא הקיצונים. אמנם לרגלי חלוקי הדעות בקרב הועד לא נתמנה פינס בעצה אחת ובפה אחד.

פינס, שנולד בשנת תר“ד ברוזנוי (פלך גרודנה) ונפטר בשנת תרע”ב בירושלים, פרסם בהיותו צעיר לימים הרבה מאמרים ב“הלבנון” ובהם הביע את דעתו על הקיצונים. בפולמוס עם לילינבלום, שדרש בתקופת השכלתו הראשונה תיקונים בדת (“אורחות התלמוד” המליץ 1868), ניסה פינס במאמרו “דרך ומשפט” שהופיע ב“הלבנון” להוכיח, כי לא תקון הדת העיקר הוא אלא תקון חיי היהודים¹⁶⁴. רושם כביר בעולם היהודי עשה ספרו “ילדי רוחי”¹⁶⁵ המכיל השקפתו על היהדות הן מנקודת המבט של העיקרון והן מנקודת המבט של פרטים. כמו כן עוררו מאמריו ב“הלבנון” על ישוב א"י¹⁶⁶ תשומת לב הקהל. גם בספרו “ילדי רוחי” נכללים כמה פרקים לשאלת עבודת האדמה ולהחנוך¹⁶⁷.

ביום י“ג לאב תרל”ח בא פינס בהזמנתו של הועד לונדונה וקבל הוראה מפורטת. הוא ביקר אצל כמה עסקנים בעלי־יכלת, לקבל מהם עצות ועזרה ממשית, אולם חוץ מן הד“ר אשר ומונטאגו שעמדו לימינו בכל דבר, קבלוהו רובם ככולם בקרירות. ליאנל רוטשילד העיר, כי יהודי א”י “אוהבי מצה ומריבה המה” ובנו נתנאל חזר על הדבר, כי יהודי רוסיה נרפים הם, וכאשר פינס הציע לו לעשות “דבר קיים” בא“י ענה לו: “אמנם לבנו ילך תמיד לטובת אחינו שמה, וגם כספנו”¹⁶⁸. גם בקוריו אצל אחרים, כגון הרב נתן אדלר היו ללא תוצאות ממשיות. הוא יעץ לפינס “לבלי אקבל עלי חלוקת נדבות מיחידים אשר אולי אבו להבטיח על ידי”¹⁶⁹. נכבד מזה היה מה שקרה לו בבקורו אצל הד”ר הלוי ומשה מונטיפיורי. כמובן שלא יכל לדמות בנפשו, שיקבלוהו בסבר פנים יפות, אבל בשום פנים, אפילו בזעיר אנפין, לא היה מוכן לקבלת פנים כזו. בעצתם של הד“ר אדלר והד”ר אשר הלך פינס לראמסגאט וביקר בראשונה אצל הד“ר הלוי. “ביחס אלי עמד כנגדי המלאך של זעם ולא רצה להאיר פניו אלי אף רגע. ולא זו בלבד אלא אף שמר פתחי פי פן אכשל בלשוני ותהי לו זאת לרצון כי חפצו היה לגלות את המגרעות אשר בי¹⁷⁰… ראיתי כי אין דעתו נוחה מבחירתי בכלל באשר דעתו היתה כי אמסר דבר משלחתי להרבנים שמה בירושלים¹⁷¹. אם לבו נכון עמו בדבר הזה או סבה אחרת הביאתהו לידי כך, טרם ידעתי גם אני, כי אין חקר לרוח האדם. יש אומרים, כי הכרת טובתו לר' שמואל סאלאנט אשר על פיו הובא ביתה משה, גרמה לו להאמין לכל דברי הרב ההוא, ואפשר כי כן היא הוכחת לבו באמת, ואולי גם צדק במשפטו. בכ”ז אדמה, כי לא לחכמה תחשב לו קבלת פני שלא ברצון, כי אחרי אשר כבר נעשה מעשה, הלא נוח היה לו להשתדל, כי אלך ממנו בנחת רוח ולא ברגש של כעס…”¹⁷² וכשאמר לו פינס כי הוא נוסע לא“י “לעשות דבר בשם השר ולכבודו” השיב לו הד”ר הלוי: “שקר אתה דובר, לא השר שלחך הנה ואין דעתו נוחה ממך כלל, ע”כ אמרתי יהי מה, ארוצה אראה את האיש, אולי אשא חסד לפניו להכירני גם הוא. ויען ויאמר: ואיך מלאך לבבך לעשות דבר נגד רצון הועד? הן הם אמרו עם הספר להשר בשנה שעברה, כי אין חפצם לשלחך הנה לבלי יבולע לך… אחרי אשר הרבה להטיל דופי במעשה הועד, בעשותם אך נגד רצון השר, אעפ“י שכל מגמתם היא להקים מזכרת לכבודו, נתפטרתי ממנו על מנת ללכת אל השר”¹⁷³.

בבואו אל מונטיפיורי אמר לו: “אחרי כי הולך אנכי ירושלימה לעשות דבר בשמו ע”כ חשבתי לעצמי לראות תחלה את פניו וגם לשאול עצתו. ויענני בכעס, כי אין לך רשות להגיד לי שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהועד. אמרתי לו: אחרי כי הועד פקד עלי להתחקות היטב ע“ד מעמד ומצב אחב”י שמה, אדמה כי אין לי מקור טוב יותר לשאב ממנו ידיעות נחוצות מזה אשר אשמע מסיר משה, רב שניו ונסיונותיו למדוהו למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני: אבל אין הועד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה, ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאמר לו. מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ כלם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצם אלא לעבוד את ד' ביראה. אין צורך להם בעשירות… אם היו חברי הועד שומעים לקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה שהיו קרקעות בזול מאד ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, לא היה להם כלל לשלח איש לקנות קרקעות, כי ע“י מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד. מיום שנוסד הועד לא גרמו לי אלא צער, וכפלים הייתי נותן מכיסי אילו הייתי יודע כי כך עלתה להם. אילו לא היו מיסדים המזכרת לגמרי כי עתה לא היתה לי עגמ”נ מחלול ד' שנתרבה על ידם. דמי נקפא בקרבי בדבר הענין ההוא. אנכי יודע אנשי ירושלים היטב, מה שראו עיני שבעתים, ואין לי צורך לשאול את פי גוים ומשומדים. אנכי יודע כי כלם אהובים כלם ברורים וכלם חפצים במלאכה באמת, והנה בני הועד אומרים עם הוראותיהם שתשאל את פי הקונסולים. מה לך אצל הגויים הללו אשר אין חפצם אלא להסיע את אחב“י מעל אביהם שבשמים? עניתי לו, כי אין כונת הועד לשאול מפי הקונסולים עצה כי אם לפנות לעזרתם בדבר המכירה וקנין. ויען ויאמר לי: א”כ אין לך לפנות אלא אל קונסול בריטניה ואל הממשלה הטורקית ולא יותר. וכאשר אמרתי לו, כי אקוה שאמצא הכל בירושלים, כפי מה שהוא אומר, ענה לי ג“כ בכעס: לא אך חפצים המה בעבודה כי אם גם עובדים ועושים כבר, הלא שמעת בהבנינים אשר צויתי זה כחצי שנה לבנות בירושלים בתים ובורות, ונתעסקו במלאכה זו חמש מאות איש¹⁷⁴. ואח”כ שאלני למלאכתי. אמרתי לו כי הייתי פאבריקאנט. הידעת מעבודת האדמה מאומה? אמרתי לו: לא! ומה תעשה שמה? האם לבנות פאבריקען בירושלים אתה אומר? והיא לא תצלח, אנכי זה כשלשים שנה נסיתי והכינותי שמה כסאות לאריגה ולא צלחה המלאכה. שלחתי מלונדון כל המטה ראשונה ושנית, וכן הוכרחתי לשלוח תמיד עד אשר נלאיתי ותשבת המלאכה"¹⁷⁵.

אפילו בהתחשב עם העובדה, כי פינס היה מטבעו נוטה לסוביקטיביות, אין ספק, כי הדבר הנ"ל אינם קלוטים מן האויר. פעולת הועד, או יותר נכון המגמה שהיתה בולטת בקרבו, היא שגרמה למונטיפיורי דאגות מרובות, ודן הוא דין קשה על האמצעים, שהיו לפי הכרתו מבוססים על דעה השאובה ממקור לא נאמן, על עדי ראיה ועדי שמיעה, על בני סמכא כביכול, שאי אפשר לסמוך עליהם. מספרים על הראיון של פינס אצל מונטיפיורי עוד פרט נוסף. השר הושיט לו נדבה הגונה, ופינס בלקחו את הכסף אמר, כי בבואו ירושלימה יחלק את הכסף בין העניים. על זה התרגז מונטיפיורי ואמר לו: את הדבר הזה הלא אוכל גם אנכי לעשות¹⁷⁶. סבורני, כי הספור הזה איננו אלא בדוי מן הלב.

בדרך כלל היה לפינס הרושם, כאילו דעת הכלל נוטה להמליץ בראש וראשונה על תמיכת המסחר והמלאכה, בעוד שרבים מביטים על עבודת האדמה כעל דבר המוטל בספק. מרקוס אדלר אמר לו “כי אין רוחו נוחה מעבודת האדמה, כי מתירא הוא שלא יהיה אפשר לקיים את ההלכות התלויות בארץ כהויתן ולבוא עליהן בעקיפין עפ”י המצאת המתירים לא יהיה זה לרצון לפני הועד, אשר הוא בעיניהם כמו גנבת דעת עליון כביכול, ואני אמרתי לו, כי אין צורך כלל להודיע לועד מדברים קלים כמו אלה. אבל הוא לא כן דעתו, באמרו כי כל דבר קטן כגדול חלילה לי להעלים מן הועד. לעבודה ומלאכה בחרושת המעשה הוא מסכים בכל לבו, ואמר כי זהו היותר ראוי והגון להוציא אל הפועל אם אפשר. כן הגיד לי כי בהיותי ביפו אחקור בבית הספר לעבודת האדמה אשר לחברת כי“ח, אם ימצאו שמה שנים מן התלמידים היודעים בעצמם כי ידם כבר רב להם לעבד ולשמר גנו של השר משה. כי לפי השערתו ימסר השר את הגן ההוא לאנשים כמו אלה¹⁷⁷”. הד"ר ארטום יעץ לו “להפיל כל חיץ מבדיל” בין אשכנזים וספרדים¹⁷⁸.

לאסיפת הועד שהיתה ב 12 ליוני 1878 הכין פינס את החוברת הנ“ל, הכוללת מכתבים וידיעות שקבל מאת אנשים שונים, והוא הוסיף מצדו כמה הערות¹⁷⁹. פינס דן עם הועד גם על שאלת מנוי הועדה הנ”ל. מצד העיקר, לא התנגד לדבר, אבל לא הסכים לבחירת האנשים המוצעים מאת פרומקין, חוץ ממרדכי יפה, ידידו נאמן ביתו, אבל כאמור לא נתקבלה הצעה זו. בישיבת ועד “מזכרת משה” מ־4 ליולי 1878 הוחלט, כי פינס יעלה בקרוב לא“י, אבל בטרם יסע, עליו לבוא בדברים עם הועד כדי לקבל הוראות בדבר השמוש בכספי הקרן. 3000 לירות הוקצבו לקנין חלקות האדמה המתאימות לחקלאות. וכמובן שמו אל הלב להוציא את הסכום לבנין בתים, שימכרו לדיירים תמורת תשלומים נוחים במשך מספר שנים דוגמת תכנית של חברות בנין באנגליה¹⁸⁰. ב 24 לאבגוסט 1878 עזב פינס את לונדון בדרכו לא”י.

בינתים התחילו בתוך הכוללים לטכס עצות בדבר יחסם לפינס, העומד בקרוב לבוא. שמועות שונות על תפקידו של פינס נפוצו בחוצות. ספרו, כי כוונתו “לעשות שקאלעס בירושלים. פרץ רב נפרץ בהעיר, נשים אחדות לא יגלחו שער ראשן, ואם כי יכסו ראשם ושערם לא יראה, אך כותלי בתיהם יראום… שני בתי דינים (יהיו) לאשכנזים וחרפה היא לקהלה אחת יהיה לה שני בתי דינים…”¹⁸¹ לא הראו החוגים הללו אפילו שמץ של הבנה לתכניות של פינס שהיו עלולות להביא הרבה תועלת לבני ישראל ביושבים בא"י ובמדת מה אף מהפכה בחייהם הכלכלים והמוסרים. כי ברור היה להם, שאם תבוצע תכניתו, קץ החלוקה והשנורירות בוא יבא. לכן ניסו הרבנים והמנהיגים, להתערב בעבודתו של פינס מתוך התקוה למושכו על ידי כך לצדם ולהפר הגשמת כוונותיו. כשנוכחו לדעת, כי פינס איננו מוכן לותר על שום דבר ולא על חצי דבר, קשרו עליו מלחמה ¹⁸².

ביום ב' ט“ז לאלול בא פינס ליפו. ביפו שחח עם אמזליג שהפליג לשבח ולקלס את הפרדסנות, אבל יחד עם זה למד פינס מדבריו שאין היא מתאימה למגמותיה של קרן “מזכרת משה”, הואיל “ואין כאן עבודה לבעלים מאומה, שמבלי אריס גוי לא יעלה בידם כלום. ע”ד הגינה של מונטיפיורי הגיד לי שהיא הולכת וחרבה בשביל שאינה מסורה לידים חרוצות, ע”ד מקוה ישראל גלה דעתו ג“כ בדרך תלונה. הדירקטור החדש לא כלבו הנהו”¹⁸³. בהיותו פינס ב“מקוה ישראל” אמר לו הרצברג, כי “אין כדאי ההוצאות אשר תעלינה עליו לעומת התועלת היוצאה ממנו. הסבה הראשית לאי־הצלחתו היא מפני שהנערים הלומדים שמה עבודת האדמה לא תדאג החברה לאחריתם להכין להם קרקע ובית אשר יעבדוה ככלות שנות למודם”¹⁸⁴. היה לו לפינס הרושם כאילו שיטת הלמודים טובה בהלכה, אבל לא למעשה. אמזליג אמר לו והרצברג קיים דבריו “כי הגנן הצרפתי שיש להם עכשיו אינו רוצה ללמד את הנערים את המלאכה על בוריה. ובאמת אין צורך כלל לגנן צרפתי. אילו חפצה כ”יח להקים הבית על תלו יש לה לגרש את הגנן הזה ולקחת תחתיו גנן ערבי טוב, ועל הנערים תקבע לחובה להתעסק בעבודה הזו בדרך קבע. הלשון הצרפתית תרחיק מבית ספרה לגמרי ולא תלמד להנערים כ“א שפת עבר וערבית”¹⁸⁵.

את פעולותיו ונסיוניו של פינס אפשר לראות מתוך הרצאותיו ששדר לשולחיו בלונדון. מבקורו ב“מקוה ישראל” בא לכלל המסקנה, כי בנטיעת פרדסים כרוכים קשיים גדולים, משום שעל בעל הפרדס לחכות תשע שנים “עד שזה יזכה לראות שההכנסה שקולה כנגד ההוצאה, ועבודת הגננות אינה מלאכה, והיא אינה נוהגת אלא שני חדשים בשנה לעידור האילנות, ומלאכה זו, אי אפשר שתֵעשה על ידי הבעלים עצמם… כמעט כל בני ירושלים, ולא יפָקד אחד, יאמרו להחזיק בגנות, כי אמנם פרנסה טובה וקלה היא להיות בעל־גנה מבלי שיעלו עליה הוצאות מקח ונטיעה”¹⁸⁶ גם פרדס של מונטיפיורי, אם כי בכלל הולך ומתקדם, איננו עושה פרי כשאר הפרדסים הסמוכים לו. כ־30 צעירים בירושלים המוכנים לעבודת האדמה רצו לשלם לועד כל הוצאותיו לקנות האדמה וכו‘. כדמי קדימה ישלמו סך עשרים לירות במזומנים ומי שאין לו מעות, יתן ערבות טובה על הסך הזה¹⁸⁷. במכתב אחר הוא מודיע על 26 איש מבני ירושלים “אשר נשאם לבם להאחז בעבודת אדמת הקודש בגופם ובממונם” תמורת שכר חכירה פעוט¹⁸⁸. יש לתת הלואות לבנין הבתים ולקנית הבהמות וכלי המחרשה, שיעלו למאה לירות, בערך. אם הועד רוצה לצמצם את מדת עזרתו על חכירת הקרקע לבד “מוטב לי לסגת אחור מענין עבודת האדמה לגמרי, כי לא ימצאו פה אף¹⁸⁹ אחד אשר ירצה להאחז באדמה בידים ריקנות”¹⁹⁰. ובכ"ז האמין פינס באמונה שלמה, כי “אם כי לא רבים מהם”, מסוגלים היהודים לעבודת האדמה. כשנשלחו לו מכתביו של קלוד קונדר¹⁹¹, שהטיל ספק בהכשרת היהודים בנידון דנן, ענה "כי אין לכחד כי נגלו לפניו (ק.) נתיבות הארץ. אולם ככל אדם לא נמלט משגיאות גם הוא, וביחוד במה שאמר ביחס ליהודים לשלל מהם הכשרון לעבודת השדה. הראיה שהוא מביא מבני שפר־עמר¹⁹², איננה מיוסדה על אדני האמת. היהודים אשר בשפר־עמר לא נתישבו לפני 30 ש’ כאשר הוא אומר כי אם אדרבה המה ישבו על האדמה מימי קדומים, מיום גלות ישראל מעל אדמתו, והמה ילידי הארץ ההיא והסבה אשר נדדו מעל נחלתם היא מפני שכבדה עליהם יד הממשלה במעשרותיה וסבה זו מעשים בכל יום היא אשר גם הפלחים הערביים מניחים שדותיהם כשהם זרועים ויברחו להם. וכמה וכמה כפרים חרבו באופן זה, ועוד יתרה היתה לבני שפר־עמר, כי השכנים הרעים מן הנוצרים אשר שמה נגעו בנחלתם והציקו להם עד כי הוכרחו למכר להם את נחלותיהם. לא כן אמנם אם יצליח ה' חפצנו בידינו לקחת את האנשים הללו תחת צל מחסה הקונסול הבריטי ולהושיבם אל הנחלה אשר אנחנו נקנה בעצמנו, אז אין ספק בידי כי יצליחו אי“ה ויעלו מעלה”¹⁹³.

בבוא פינס לא“י הציעו לו סרסורים קרקעות בהרים ובשפלה. לפי דעתו יבואו בחשבון, בפרט למושבות, קרקעות על שפת הים מיפו ועד עכו, בעמק השרון וסביבתו, בעמק הירדן וביריחו ובסביבת עיר שכם. הוא התנגד לקנין האדמה בהרים, משום שהעבודה שם זקוקה לעמל רב, בקיאות, הרגל וסבלנות, וקשה יהיה לדרוש את הסגולות האלה מאנשים המתחילים בעבודת האדמה בלי הכשרה מתאימה. על כל פנים לא היה בדעתו להחש הענין מתוך חשש, פן יפקעו הסרסורים מחירי האדמה¹⁹⁴. הוא נתן לבו לתור אחרי קרקעות, שעמדו למכירה מאת הממשלה, ולפי דעתו יש לבכר דרך זו על קניה מאת יחידים, משום שמחיר האדמה יוזל על ידי כך. אמנם גם העסק הזה ימשך זמן רב וזקוק להוצאות, ל”בקשיש“. ביחוד מצאה חן בעיניו האדמה ב”דזינזיאס“¹⁹⁵. ופחת ירושלים שלח מברק לקושטא, כדי לקבל רשיון למכור את האדמה הזאת, אבל הענין נתעכב בלונדון. עוד הצעה אחרת היתה בידו שנגעה למושבה פתח תקוה שנוסדה זה עתה¹⁹⁶. חוץ מן כברת אדמה שנקנתה כבר על ידי מיסדיה, הוצע לרכוש אדמה נוספת “סמוך לגבולה דשנה וטובה מאד ואוירה צח ובריא והיא ע”י נהר העוג’ה סמוכה למפלי־המים במחיר 300 לירות אנגליות ומדתה ערך 800 דונם = 73 הקטרים. האדמה היא טובה לכל מיני זרעים ונטעים שבעולם ובנקל אפשר לקנותה”. אין זה ידוע בהשפעתו של מי נכשלה ההצעה הזאת. על כל פנים עלו השתדלותיו של זרח בארניט, אחד מראשי חו"צ באנגליה, שהמליץ על הקניה הזאת בפני הועד הלונדוני, בתהו¹⁹⁷.

בשנת תרל“ט, כאשר מכת הארבה, שבה הוכתה ירושלים, גרמה להרעת המצב הכלכלי¹⁹⁸, טפל פינס באופן מיוחד, בשאלת בנין הבתים וחוה את דעתו, כי מחמת ההוצאות העצומות הכרוכות בה וסכנת ההפסד הגדול לעומת הטובה העלולה להביא לכמה אנשים מוטב היה לדחות את התכנית הזאת, אבל אם הועד יעמוד בדרישתו לעשות דבר מה בנידון דנן, מציע הוא לתמוך בחברות הקיימות כבר כגון חברת “מאה שערים” ו”משכנות ישראל" “אשר שתיהן על מאדן תעמדנה ומתנהגות ביושר ואמונה”¹⁹⁹. מיתר ההצעות שהציע פינס במכתביו יש להבליט סיוע לבעלי מלאכה, הקמת נולים לאריגה, בית חרשת לבגדי צמר, תוצרת רעפים לגגות, גידול עצי זית, אריגת תרבושים, בנק מלוה וכו‘. את הסכום הדרוש בזמן הקרוב לעזרה החמרית העריך פינס ל 2280 ל"ש, והלואות יתנו ברבית הנהוגה, כל’ ב 5 אחוזים²⁰⁰. כמו כן הוא נוגע במכתביו בשאלות המסיון, בתי יתומים וכו'²⁰¹. מן ההכרח הוא לבסס את העבודה על איחוד הכחות ושתוף פעולה של האשכנזים והספרדים. ואף גם זאת “היהודים באה”ק לא די להם להיות נאמנים עם אל ועם דת־קדשו הם צריכים להיות כלם קדש, תוכם כברם, קדושים מבית ומחוץ בלבם ובשפתם…“²⁰². עקב ההתנגדות של ראשי יהודי א”י לא יכלו פינס והועד הלונדוני לבוא לידי החלטה סופית בדבר תכנית העבודה. וזה היה מעורר את הרושם כאילו כל המאמצים באו לידי שיתוק גמור. העתונות מתחה בקרת על פיגור העבודה, וחיים גדליה שאל ב“ג’ואיש כרוניקל”: מה נעשה בכסף הנאסף העולה לפי דעתו ל־13000 ל"ש שהשלישו ברבית של 3 אחוז לשנה בבנק, ולמה הוזנחו הזדמנויות למקנה אדמה? התשובה, כי קנין האדמה, בפרט בימי המלחמה, היה דבר מן הנמנע, לא היתה עלולה להשביע רצונו של השואל²⁰³. בדברים נמרצים התאונן אחד מנכבדי העם יוסף אפנדי קריגר מי שהיה אז מזכיר ומליץ הפחה והממשלה במחוז ירושלים, על שהכסף אשר נקבץ לטובת הרעיון היפה להטיב מצב יהודי הארץ “לא עשה פרי לירושלים ולמזכרת משה”²⁰⁴.

גרועים מדברי בקרת אלה היו ההתפרצות הנרגנת וחרחורי הריב של מתנגדי פינס. הוא שהיה מחזיק במסורת מצד אחד, אבל ממליץ מהצד השני על תקוני היהדות, הוא שהגן, עם כל הבקרת על התופעות השליליות שבדבר, על הכוללים לגבי האומרים “כי הרועים יפושו מחלב הצאן”²⁰⁵, נעשה חשוד בעיני האדוקים כמתקן מסוכן וחותר תחת יסוד הישוב, דהיינו החלוקה. ודוקא עם כל חפצו להיות מכובד בעיני הקנאים גדל ורבה מספר מתנגדיו, והקנאים שראו בשאיפותיו להתקרב להם “מורך ורפיון רוח”, פגעו בכבודו באופן גס מאד. אמרו עליו כי הוא מתכון לתקוני ההשכלה, הואיל ולפי דעתו ייטב מצב העם היושב בציון “רק אז אם ימצאון בתי ספר בירושלים אשר יתנהלו לרוח העת החדשה. למשרה הזאת יוציאו מכסף האוצר כאלפים פונט שטרלינג ויקנו חצר גדול ורחב ידים העומד מחוץ לשערי ציון על הדרך המוביל ליפו…”²⁰⁶ כמו כן האשימו את פינס, כי הוא היה מעורר את חברת “כי”ח להוציא כרוז בדבר יסוד בתי ספר ובתי חנוך למלאכה ועבודת אדמה בירושלים, בצפת, בחברון, ביפו ובחיפה“²⁰⁷. מרכז הנרגנות והמזימות נגד פינס היה ביתו של הרב יהושע ליב דיסקין, שבו שלטה אשתו שרה, בת הרב צבי ראטנר, אשה עשירה ובעלת צדקה, עסקנית פעילה ולמדנית, אבל עם כל זה קנאית שאין כמוה²⁰⁸. היא שהשפיעה על בעלה ואנשי שלומו ומהם הרב חיים זוננפלד, לרעתו של פינס. לבסוף הטילו עליו חרם. רק מעטים, כגון גיסו ר' דוד בן שמואל פרידמן מקארלין²⁰⁹, בע”מ כמה ספרים ומהם “עמק הברכה” (תרמ"א) המכיל כל חוקי החרם עם מבוא של פינס, העיזו ללמד זכות עליו. ר' דוד בא לכלל מסקנה, כי לפי דין התורה לא היה לב“ד בירושלים שום יסוד ושום רשות להחרים את פינס, ואין החרם עומד בתקפו. השני שקם להגן על פינס היה הצעיר מרדכי בן הלל הכהן שהתקיף את הקנאים ובפרט את הרבנית²¹⁰. פינס יצא במכתב גלוי “שמעו הרים ריבי” בו מסר את דינו לידי רבני גולה²¹¹. אין אנו יודעים, אם פינס קבל תשובה על כרוזו, רק זאת ידוע כי הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שאמנם לא חשב “כי יש בו שמץ מינות ח”ו” האשים את פינס “שקפץ ליורה של רותחין ולא התברר על עסקיו יפה… יש מקום לקנא את הרב החכם פינס נ”י, כי זכה למצוא בקעה רחבה להתגדר בה בחכמתו וזריזותו, אבל עוד לא זכה להשתמש בה לטובתו ולכבודו וזה טבע כל ענין שיכלל בו צורה גבוהה, אם אותה צורה נעדרת מביא חומר הענין לידי שפלות גרוע מאשר הי' בלי אותו מעלה…"²¹².

נוכח חלוקי הדעות המתמידים בקרב הועד ופירוד בתוך יושבי הארץ בא הועד הלונדוני לידי החלטה לצמצם את פעולתו בשטח נטראלי, כלומר בהקמת בתים שתפיק רצון מכולם. אבל גם הכונה הזאת לא נתקבלה באהדה בקרב הישוב כולו. אותו יוסף קריגר שהרים את קולו נגד אדישות הועד הנ“ל, שוב מצא לנחוץ להזהיר את העסקנים בלונדון ולהראות את הצד השלילי שישנו, לפי הכרתו, בתכניתם החדשה. ביחוד הוא טוען, כי “חברה פרטית (כל' חברת הבניה העומדת להוסד) הנה מעדה ומקהלה אחת מקהלות האשכנזים (לא מכל מקהלות האשכנזים כי כמעט כולם אך מקהלת הפרושים הם) מי זה יוכל לכחד כי כל באי ברית החברה הזאת הם בעלי רכוש רב או מעט, אשר הגדולים בעשרם כבר בנו למו בתיהם והקטנים משלמים מעט מעט ובונים והולכים וסוף כל סוף יהיו אדוני בתים, ומדוע איפוא יהיו המה, הראשונים והמיוחדים להנות מכסף מזכרת משה בעת אשר אלפי עניים מכל הקהלות השונות בירושלים יאבדו בעניים ועינים תמקנה מראות כי אלה אשר כסף רב או מעט למו יושעו בכסף אחר, ומהם תרחק ישע? פחד לבבות ודעות החריב את ירושלם ויפריע גם עתה את הקמת הריסותה ומדוע במקום לאחד נרדפים תעשה פעולה להוסיף קנאה ושנאה בין המקהלות ולהרבות נסיבות מפריעים שלום ואושר העם? ואם זה בזה תושע ציון וגם סיר משה מונטיפיורי לא ינחל כבוד, האם לא טוב היה, כי לא יעשה הדבר והכסף הנאסף לא ילך לאבדון”²¹³. קולו של קריגר לא נשמע, הועד הלונדוני עמד בהחלטתו בתוקף. אבל דבר אחד נתגלה תוך הפקפוקים וחוסר עמדה ברורה ומפנה מסוים של הועד הלונדוני. חוגים רחבים, שהביטו בעת הראשונה על “קרן מזכרת משה” כעל מפעל רב ענין, התיחסו אליו באדישות יתרה. כנים דברי הד”ר הלוי כתב בשנת תרמ“ד לשמואל יוסף פין: “נפלאות היא בעיני מדוע לא שאל אותי על דבר מזכרת משה, שנאספו זה קרוב לי”א שנה – נפלא היא בעיני מדוע לא שאל איש מכל אלה אשר התנדבו כסף תרומתם מה נעשה עם הכסף ומה עושים והתשובה תי' אם שאל השאלה הזאת כמו שאמרתי: אין דעתם נוחה בכל דבר הנוגע לא”י²¹⁴. אמנם כן, לעולם לא היתה צדקה סתם סיסמה ומי שרוצה לעשות דברים גדולים, אי אפשר לו בלא כח המושך לבות בני אדם. ואף גם זאת, אילו היה הועד הלונדוני מסכים לצרף את קרנו לקרן “מזכרת משה”, שנוסדה בשנת תרמ“ד ברוסיה ביזמתם של חובבי ציון, היתה צומחת תועלת רבה משתוף פעולה. אבל בלונדון התנגדו להצעה זו באמתלא, כי גם נוצרים תרמו לקרן ולכן היא צריכה להשאר נבדלת מכל קרן אחרת²¹⁵. פינס הקדיש רק חלק מזמנו לעבודת “מזכרת משה”. אבל למעשה היה כמין בר סמכא לכל עניני הישוב, עמד לימינם של הבלויים, יסד הרבה מוסדות בעלי־ערך, טפל בעניני החנוך וכו'. אם כי ועד קרן “מזכרת משה” בטח בטחון גמור בפעולתו של פינס, לא הסתפק בזה אלא שלח מעת לעת מורשה מיוחד לא”י כגון אלחנן אדלר בשנות 1888, 1895, 1901. בשנת תרס“א נתמנה לבא כח הקרן בא”י דוד ילין במקום פינס.

כבר לפני בואו של פינס לא“י, ניסו בעלי תעשיה של עצי זית להפיץ תוצרתם באירופה ע”י סוכן שנשלח על ידם לאנגליה ולאמריקה. בהצעתו נוסדה אגודה בפראג ונתמנה סוכן בוינה. “חברי האגודה בפראג נכנסו פעמים אחדות לבית הועד וימנו מתוכם ראש וסוכן וסופר וישאו מדברותם בשפה צחה וברורה, חוצבת להבת אש פלדות ורשפי זיקי אהבתם הלהוטה לארצנו הקדושה, וגם כרוז קראו בחיל בעתונים לבנ”י וכן חתמו – ולהאיש בוינא שלחו סחורה בערך עשרים נאפ' ותהי תחת ידו כערך שנתים עד שנמכרה, ובין כה וכה נתפרדה האגודה ותהי לאפס“²¹⁶, נסיון חדש להפצת תוצרת חרשת עץ נעשה ע”י פינס מתוך תקוה, כי בפרט מלאכת עצי זית וברזל תוכל להתחרות בשוק האירופאי לגבי מלאכת האשכנזים מוירטמברג שהצטיינו והצליחו בה. לתכלית זו יסד פינס חברת “החרש והמסגר”, שהשתדלה למכור את מלאכת עצי זית הנעשית ע“י תושבי א”י באירופה ובאמריקה. כן עשו סופרי תפלין ומזוזות. בהיותם כלם כאחד עניים המציא להם פינס מפרעות לקנין חמרים גלמים “והיה כי ירב מספר העושים בחרושת עץ וברזל יותר מכפי הצורך בירושלים וישתדל הרמ”פ להושיבם בערי אה“ק אשר לא התישבו בהן בנ”י למען יהיו ליסוד ישוב חדש“²¹⁷. רוב החמרים הגלמיים כגון עצמות, בלויי הסחבות וצמר שנמצאו בארץ במדה גדושה נשלחו מקודם לחו”ל²¹⁸. עובדה זו המריצה את תושבי הארץ לנסיונות להשתמש בחמרים האלה וליסד בתי חרשת קטנים כגון “בית עבוד לעורות” שהוקם בנחלת חכי“ח אשר ב”מקוה ישראל“, בית חרשת “עשית הרעפים למכסה הגגות” בהנהלתו של וולף גרינברג מילידי ירושלים אשר למד מלאכתו בוינה ובפאריז. קרן “מזכרת משה” קצבה סכום של מאה וחמשים ל”ש לתכלית זו, נקנתה מכונה בפאריז שעלתה שמונים לירות, ואת מותר הכסף הוציא פינס על יתר הדברים הדרושים לעבודה, אבל הרעפים אשר נחרת עליהם שם “משה מונטיפיורי” לא היו חזקים די צרכים ונשברו בנקל. “רק אחוז אחד ממאה ישאר שלם בצאתו מהתנור”. אחרי נסיונות שונים נוכח גרינברג “כי העפר הסב לי ברעתו” משום שלא ידעו לרמסו כראוי ואין מוצא אלא לכוֹנן לו בבית החרשת מכונת לטוש החמר כראוי²¹⁹. הרבה עזר לו בזה ד"ר קרל שיק²²⁰ “ראש חכמי בניה ומהנדס אשר לממשלה פה”. והוא שהמליץ שימציאו לו את שלשים לירות צרפת הדרושות לרכישת המכונה. אבל הכסף לא ניתן, וכל הצעותיו נדחו²²¹. הנסיון הבלתי־מוצלח הזה היתה בו הוכחה נוספת לכך, כי אין ל“קרן מזכרת משה” כר פעולה אלא בהקמת שכונות חדשות, שיושביהן יקבלו הלואות ויפרעו אותן בשעורים קטנים בזמן ממושך.

 

פרק ששי: "מזכרת משה – “אהל משה”.    🔗

השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר, “משכנות שאננים”, היתה למופת לשכונות אחרות שהוקמו בשנים הבאות. בשנת תרכ“ח נוסדה שכונת “מחנה ישראל” כעבור שנה – “נחלת שבעה”, בשנת תרל”ה – “מאה שערים” ו“אבן ישראל”, בשנת תרל“ו – “משכנות ישראל”, בשנת תרל”ז – “בית דוד”, בשנת תרל“ח – “בית יעקב”, ובשנת תרל”ט – “קריה נאמנה”²²². בכמה משכונות הללו נתהוו קשיים, יען כי רבים מתושביהן, קצרה ידם לשלם את חלקם למקנה האדמה והקצבה השנתית. כדי להמלט מן התסבוכת הזאת, חשבו חברי אגודת “משכנות ישראל”, כי החברים ישלמו סכום קטן בתור דמי קדימה למקח המגרש תו“מ ואת העודף בחלקים שבועיים²²³. אבל כשהתחילו לבנות ומספר הבתים עלה כבר לארבעים וארבעה, נאלצו להפסיק את העבודה, כי רבים פיגרו בתשלומיהם, וכסף לא נמצא. אז התקשרו עם פינס כבא כח קרן “מזכרת משה”. שני הצדדים באו לידי הסכם, שלפיו נצטרפה לחלקת האדמה, שהיתה ברשות החברה הנ”ל, אחוזה שקנה פינס סמוך לאדמת החברה ושנמכרה לחברה במחיר המקנה (3 גרוש לאמה). נקבעו התקנות מיום ט“ו כסלו תרמ”ב²²⁴, ונכרת ברית לפי התנאים דלקמן:

מורשי ועד “מזכרת משה” ארתור כהן, שמואל מונטאגו והאנרי האריס מצהירים, כי להם “נחלה במדת 19601 אמות טורקיות מרובעות מחוץ לשערי ירושלים סמוך לדרך יפו, המוגבלת מן הצפון בהמסילה המובלת אל הכפר דֶאר יאססין, המפרדת בינה ובין אחוזת האדון וואלירו שולחני בירושלם, ואחוזות אחרות, האחת מהן לה' אבדר אחמאן איל־קאלדי ואחרים, ולרוחות האחרות היא מוגבלת בהמסלה, מפרדת בינה ובין אחוזת ה' בינש סלאנט דוד גוטמאן, נטע הירש האמבורגר, יוסף משה קרויז, ארבעתם חוסים בצל ממשלת אוסטריה, יואל משה סאלאמאן, אברהם אלקנה זאקס, שניהם עומדים תחת מחסת ממשלת גרמניה, ויוסף רבלין, העומדת תחת מחסה ממלכת בריטניה²²⁵ כולם מתושבי ירושלים, חברים ושותפים ועומדים בראש החברה “משכנות ישראל” בירושלים”. שני הצדדים התנו לבנות על האחוזה הנ“ל שמונים בתים יחידים או ארבעים כפולים, בתי אבן כאלה שנבנו כבר בנחלת “משכנות ישראל”, כמו כן בנינים צבוריים: בית תפלה, בורות מים, מקוה וכו', שיחזיקו, לכל הפחות, שמינית מכל שטח הנחלה. ועד “קרן מזכרת משה” מקבל עליו להלוות להשותפים הנ”ל סך 2600 לירות ועל האחרונים להשקיע 1820 לירות. ההלואה תנתן בחלקים לפי התקדמות הבנין. הועד ישלם בשנה הראשונה 1000, בשנה השניה 1000, בשנה השלישית 600 לירות והשותפים ישלמו 300, 500, 500 לירות ומן העודף של 520 לירות את המחצית בשנה הרביעית ואת המחצית בשנה החמישית. מורשי הועד “יתנו הרשיון²²⁶ להשותפים הנזכרים ולהבאים בכחם לדור בהבתים העומדים להבנות, ויד כולם שוה בהנאות תשמיש הבנינים הנועדים לתועלת על השכנים כאחד או להעביר זכות דירתם שמה לאנשים אחרים עברים, עד כלות שתים עשרה שנה מיום כלות הבנינים כולם או למשך חמש עשרה שנים מהיום”.

השותפים מקבלים על ידם לגמור את בנין הבתים ובור המים תוך שלש שנים ואת הבנינים הצבוריים במשך²²⁷ השנה הרביעית והחמישית, לכונן את הבנינים לפי התכנית המעובדת מאת האדריכל, להזכיר את שם מונטיפיורי בשם השכונה, לא לתת לדור בתוך הבתים אלא ליהודים המקבלים עליהם למלאות תנאי התקנות לשלם את כל המסים והקצבות כנ“ל. לעומת זאת יעבירו מורשי ועד “קרן מזכרת משה” לשותפים את כל זכות הקנין של הבתים, לבד מהבנינים הציבוריים והקרקע, שישארו לעולם ברשותה של “קרן מזכרת משה”. נוסף לסכום של 1820 לירות הנ”ל חייבים השותפים לשלם תמורת ההלואה ל“קרן מזכרת משה” 3100 לירות (2600 הנ"ל ו־500 למיקח האדמה) בעשרה חלקים תוך חמש עשרה שנים, כלומר החל מהשנה הששית – 310 לירות בכל שנה. אם לא ימלאו אחרי התקנות אלה, אז יחשבו הסכומים ששלמו ל“מזכרת משה” לדמי דירה בעד הבנינים, וכל הבנינים ישארו “לאחוזה” למורשי “קרן מזכרת משה”. נוסף לחובות הנ"ל מתחייבים השכנים “לעשות סדרים נכונים להחזיק את הבנינים וכל המקום כולו בנקיון ובאופן המועיל למצב הבריאות”.

תקנו תקנות מיוחדות בדבר הסדר הפנימי של השכונה²²⁸. על כל חבר וחבר לשלם סכום של 22,10 לירה, וחלקו בהלואת “קרן מזכרת משה” יעלה ל־32,10 לירה, כלומר מקופת החברה יש להוציא 55,20 לירות לבנין בית, ויתר הוצאות הבנין ישלם כל הזוכה בבית בזמן כניסתו לדור בו לפי הגורל. אם לא ישלם, ינתן הבית לאחר, אשר ישלם את הסכומים מבלי טענות ומענות. שכר הדירות של חמשה השכנים הראשונים מיועד לבנין הבורות ושאר הבנינים הצבוריים. ואם מעט, יוסיפו בני החברה איש חלקו, ואם יותירו, יותירו להם. השכנים צריכים להכניס את חלקם בפרעון החוב שהם חייבים ל“קרן מזכרת משה” חדש ימים לפני זמן הפרעון הוא ראשון לחדש דצמבר.

הבתים הנבנים בכל שנה יוגרלו. ההגרלה הראשונה על ששה עשר הבתים הראשונים התקיימה ביום כ“ח חשון תרמ”ב. אחרי גמר כל בתי החברה צריך לשאול את חבריה, אם הם רוצים להחזיק בזכויותיהם הראשונות, או תתקיים הגרלה חדשה. החלטה זו טעונה הסכמת שליש מבני החברה. כל הדברים האלה יש לסדר לפי שומת בקיאים, שיקבעו תשלומים לכל אחד ואחד. אסור להוסיף כל בנין בלי הסכמתו של ועד השכונה עד ההחלטה הסופית. יש למלאת בקשתם של שני חברים, המבקשים להיות סמוכים זה אצל זה או זה למעלה מזה כשיהיו הבתים ראוים לכך.

אסור לאיש למכור חלקו, למשכנו, להשכירו ולהרחיב גבולותיו ע"י בנין נוסף אלא ברשות הועד, וכל חוזה הנעשה בלי אשור סוכן הועד וחתימתו הריהו בטל ומבוטל. השכונה נקראת בשם “מזכרת משה” לכבוד משה מונטיפיורי.

שכונת “מזכרת משה” היתה מיועדת לישוב אשכנזים ועל ידה נוסדה שכונה שניה היא שכונת “אהל משה”. ב־9 ליוני 1882 נכרת החוזה בין מורשי “קרן מזכרת משה” הנזכרים לעיל ובין נציגי השכונה יעקב שאול אלישר, יוסף קריגיר, יוסף עוזיאל, חיים ואלירו ושמואל ברוך²²⁹. נוסח החוזה דומה בדרך כלל לזה של שכונת “מזכרת משה” ורק בדברים טפלים חלו שנויים²³⁰. נקבע, כי הארדיכל יבחר בהסכמתם של הקונסול האנגלי בירושלים וי. מ. פינס. כל אחד מבני החברה חייב לשלם לה ביום כניסתו ארבע ל“ש ועל חשבון בנין עשרים בית הראשונים ובור גדול מים בשנה הראשונה, שיעלו ב־1840 לירות, יתן נוסף על הלואת הועד הלונדוני של 1000 לירות, כל אחד 10.10 לירות, כלומר יוסיף ל־4 לירות הנ”ל עוד 6.10 לירות בשלשה שעורים שליש בטבת, שליש בניסן ושליש בתמוז. בשאר שנות הבנין יעריך הועד את מכסת התשלומין.

ב־13 ליולי 1882 הושמה אבן פנה לבתים בנוכחותם של הקונסול האנגלי בירושלים מור, החכם באשי רפאל פניזל, הרב שמואל סלאנט, בכור אלישר, יוסף אפנדי קריגר ומורשי קהלות הספרדים והאשכנזים²³¹. במשך זמן של שנתים, בערך, נגמר בנין הבתים²³². לעומת הדירות החשוכות והמסוכנות לבריאות, שהיו ליהודים בעיר העתיקה, זכו הדיירים החדשים לדירות מרווחות ובריאות. ואף גם זאת, בעוד שבתי העיר העתיקה היו רובם ככולם בידי זרים, היו היושבים בשכונות החדשות לבעלי אחוזות קטנות ונהנו מזה הם ובניהם אחריהם. אחרי מותו של מונטיפיורי, ביום שלשים ימי אבל (י“ד אלול תרמ”ה) נקבעו בנוכחתם של החכם באשי פניזל, הרב סלאנט, הרב יעקב שאול אלישר והרב משה נחמיה כהנוב ועוד רבים מנכבדי העדות, מעל לשערי השכונות שני לוחות אבני שיש, כתוב עליהם מימין בשפת עבר ועל הלוח משמאל בשפה ערבית ואנגלית, כי הבתים האלה נבנו לזכרון למשה מונטיפיורי (ראה התמונות). אחרי כן באו כולם לבית התפלה ונשמעו נאומים לכבוד המנוח מאת הרבנים אלישר, סלאנט ומשה נחמיה כהנוב²³³.

ב“מזכרת משה” נבנה מיד, אחרי הוסד השכונה בשנת תרמ“ב, בית הכנסת “ישמח משה” ובזמן יותר מאוחר ביה”כ שני יותר קטן. הת“ת שעל יד בה”כ הגדול נוסד בשנת תרמ"ו.

שכני “אהל משה” התפללו עד גמר בית הכנסת, שהוקם זמן קצר אחרי בנין הבתים, בביתו של מאיר לוי מי שהיה “קאנטוניסט” ברוסיה וברח לא“י. כעבור שנים מספר נבנה בית תפלה שני מנדבת הגביר סיר טיראנטי. היה עוד ביה”כ קטן מנדבת אשתו של אברהם הכהן מיון, ובו היו מתפללים רק בשבתות ובחגים. הת“ת נוסד בשנת תרנ”ז, אבל נסגר לפני שנים אחדות. בבית הכנסת “אהל משה” נהגו להתפלל יהודי אנגליה, שגרו בארץ, ושם נערך טכס התפלה לכבוד חגיגת ההכתרה של המלך אדוארד השביעי. 13 בתים מבתי השכונות נפנו בשנת תרמ“ה לתימנים שעליתם לארץ התחילה בשנת תרמ”ב, בערך, ופינס יחד עם פרומקין ונסים בכר, מנהל ביה“ס לחכי”ח, הקימו בתים להם, בפרט ב“משכנות ישראל” ובכפר “השלח”²³⁴.

מתחילה חשבו, כי לכל בית תהיה רק דירה אחת בת חדר אחד, מטבח ובית כסא, אבל ברבות הימים נצלו היושבים את שטח האדמה שהיה בידיהם, 250 פיק ומדרכה ועד בכלל, עד אפס מקום ואפילו במרתפים הוכנו דירות. כמה תושבים בנו להם חדרים נוספים או קומה נוספת, ואחד מבעלי הבתים הכין לא פחות מחמשה חדרים נוספים. ולבסוף כמעט לא נמצא בית, אשר בו גרה רק משפחה אחת. בשנת תרס"א, בערך, עלה מספר המשפחות ל־220 (128 ב“מזכרת משה” ו־92 ב“אהל משה”), וכל הבתים היו בידי 103 איש (52 ב“מזכרת משה” ו־51 ב“אהל משה”), ולכמה מהתושבים היו בתים אחדים. לא היתה שום תכנית ושיטה, כל אחד ואחד יכל לעשות בטוב בעיניו והצפיפות הלכה ורבתה משנה לשנה. אי־שיטתיות נתגלתה גם בזה, כי מצד אחד הוכנו דירות, אפילו במקומות המיועדים לגינה לפני הבתים, ומצד השני חוברו חלקי הקרקע המשותף לכל היושבים ולא נצלום כהוגן עד ימינו אנו. בדרך כלל היו בתי הספרדים בנויים באופן יותר מעשי ומועיל מבתי האשכנזים²³⁵. למרות כל הלקויים האלה נוכחו יושבי ירושלים, כי הסדורים, שנכנסו לשתי השכונות בבחינה הסאנטרית הם בעלי ערך גדול וכשהתחולל חלירע בעיר נהיתה “מזכרת משה” למרכז אמצעי החסון, שנעשו לטובת הישוב העברי בסביבתה²³⁶.

נוסף להלואות הנזכרות בתוך החוזה, קבלו שתי השכונות מזמן לזמן הלואות קטנות לתכליות מסוימות כגון תקון דרכים, בנין בורות, נטיעת הגינות הציבוריות, תקוני השערים והחומר המקפת וכדומה, בשנת 1908־1901 235 לירות ל“מזכרת משה” ו־260 לירות ל“אהל משה”. קשיים במגבית הכספי נתהוו, כשגובה הכספים “הסוכן” מ. ה. המבורגר פשט את רגלו, אם כי ההפסד לא עלה על לירות מועטות. אז נמסרו עניני הגביה לידי ר' חיים ואלירו²³⁷. בדרך כלל נגמרו עסקי הגביה בלי חכוכים יתרים, ורק לעתים רחוקות התפרצו סכסוכים במסיבה הזאת עם תושבי “אהל משה”²³⁸. במקרים יוצאים מן הלל נתנו הלואות גם ליחידים, אבל כשנתרבו בקשות כאלה, החליט ועד “קרן מזכרת משה” לחזור מדרך זו ²³⁹.

השכונות היו חייבות לדאוג לבטחון, להארת הרחובות, לנקיון ולתעול. בשנת 1905 קבלה עירית ירושלים עליה את הדאגה לנקיון ולהארת הרחובות בכל השכונות מחוץ לחומה. בהשואה למצב הכלכלי של השכנים היו ההוצאות שהוטלו על הצבור, עצומות. בשנת 1901, למשל, שלמו שכני “אהל משה” בעד נקיון הרחובות 100 פרנק, בעד נקיון הבורות – 20, בעד הארה – 120, בעד הגינה הצבורית – 300, בעד תקונים ויתר ההוצאות 260 בסה“כ 800 פרנק לשנה²⁴⁰. לכסוי המסים שמשו דמי החכירה של התנור שהוחכר לאפה (ב“אהל משה” תמורת 120־100 פרנק לשנה). בכל שכונה נתקיימו כמה בורות ובית מרחץ. בפקודתו של מונטיפיורי נשלח בכל שנה גנן לטפל בנטיעה והשקאה. ב”מזכרת משה" נטעו במקום פנוי המיועד לגן צבורי 30 עצי לילך פרסי או סיני ו־10 עצי איקליפטוס. בשנת 1901, בערך, הוצאו לנטיעת הגן לא פחות מן 180 לירות. ב“אהל משה” נטעו שלש גינות. ברבות הימים הוזנחו הגנים לגמרי, והיום רק 32 עצים בודדים מזכירים לנו את הגן שהיה קיים פעם במקום הזה²⁴¹.

הנהלת השכונות נמסרה לידי האנשים הנ"ל שחתמו על החוזה עם הועד הלונדוני ועל התקנות. לא תקנו תקנות בדבר הרכב ובחירת הועד המנהל, הכל נעשה לפי הרגל ומסורת.

קשיים רצינים היו כרוכים בהעברת הקרקעות לבעליהם. לא זו בלבד, שהפרצדורה היתה מסובכת בפני עצמה לפי חקי טורקיה, אלא גם טעות, שנפלה בגבית מס הקרקע “ואֶרקוֹ”; גרמה לקשיים האלה. התנאי הראשון להעברת נכסי דניידי לבעליהם היה פרעון מס הקרקע, שעלה מקרקעות, שערכם פחות מן 2000 פיאסטר או 4000 פרנק, 5 מאלף מהערך ומבתים המושכרים – 8 מאלף, אבל אם הערך עולה על 2000 פיאסטר – 8 מאלף או 10 מאלף. בשנת 1898 נתגלה, כי בטעות נגבו החל משנת 1888 בשתי השכונות 8 מאלף במקום 10 מאלף, ובשנת 1901 עלה החוב ל־13000 פיאסטר. ההערכה הזו הסתמכה על העובדה, כי בפנקס לנכסי דניידי היו רשומים כבעלי הקרקע ארתור כהן, שמואל מונטאגו, הארולד האנרי הארריס ופראנציס אברהם מונטיפיורי, וחלק של כל אחד מהם שוה יותר מ־2000 פיאסטר והם אינם גרים בבתים. לעומת זאת טען בא כח הועד הלונדוני, דוד ילין, כי ארבעת האנשים האלה אינם בעלי הבתים האמיתיים אלא הדיירים בבתים הם בעליהם, וכל בית ובית ערכו פחות מ־2000 פיאסטר. כל ההשתדלויות לא הועילו, ואחרי מו“מ ממושך נאלצו בעלי בתים לסלק את החוב, שעלה במקרים בודדים ל 500 פרנק²⁴². השאלה הסתבכה עוד יותר, יען כי לפי החק לא היו ארבעת האנשים הנ”ל רשאים לקנות להם קרקעות. לבסוף מצאו מוצא בהרשמת הקרקע והבנינים בתורת “ואקף” (הקדש לעולם)²⁴³, כמו שנרשמו מקודם לכך המוסדות הצבוריים של השכונות²⁴⁴. על ידי כך נמנע, שישתמשו בקרקע ובבתים כאות נפשם ויעבירו בניגוד לתקנות החוזה את רכושם אפילו לידי לא־יהודים.

שתי השכונות לא הרחיבו גבולותיהן עד ימינו אנו. הרבה תכניות תכנו בנידון דנן, בפרט בשנת תרמ"ט כאשר התישבות התימנים עלתה על הפרק, אבל אף אחת מהן לא בוצעה²⁴⁵. אך בבחינה אחת שנתה “מזכרת משה” את פרצופה. בשכונה, שהיתה מיועדת לישוב אשכנזים גרידא, אין מספרם עולה על שליש של כל אוכלוסיה. רובם יצאו מן השכונה, נתפזרו בכל חלקי העיר ובתיהם השכירו לספרדים, למערבים ולתימנים.

 

פרק שביעי: “ימין משה רחוב נתן” – ימין משה רחוב יהודית".    🔗

מן האחוזה שנקנתה ע“י משה מונטיפיורי (עיין פרק ב'), אשר בה נבנו בתי טורא וטחנת הרוח, נשאר שטח של 47429 אמות מרובעות²⁴⁶, שעמד כעשרים וחמש שנה, בערך, חרב ושמם. לכאורה, כוון יורשו של מונטיפיורי, יוסף סאֶבאג, בראשונה להחכיר את הקרקע במחיר פעוט לחברת כי”ח, אשר חדרי בית הספר שלה היו צרים מהכיל את שתי המחלקות (אחת לתלמוד והשנייה למלאכה). גם טחנת הרוח רצה למסור לחברה. שמועות נפוצו בירושלים, כי יוסף סאבאג חפץ אך לנחול את הקרקע ולעשות בה כטוב בעיניו. קבוצת עניים החליטה ע“כ להעמיד את בעלי הקרקע בפני עובדה קיימת והחזיקה, מבלי שאל פי ראשי העיר ורבניה, בקרקע וישבה שם ימים מספר, אם כי היה קשה להם מחמת חום השמש הלוהטת. בענין הזה התערב בעל הזכיון לבנין מסלת ברזל יפו־ירושלים יוסף נבון, ותבע בשם האנשים המעונינים בדבר בירח מרץ שנת 1887 את יוסף סאבאג לדין, ע”י הציר הטורקי בלונדון. כאמור לעיל, חשב יוסף סאבאג בטעות, כי כל הנחלה היתה קנין פרטי של מורישו, אבל כשנודעה לו אמתת הדברים, הביע את נכונותו להעביר את הקרקע לידי “קרן מזכרת משה” ולשלם ההוצאות הכרוכות בהעברה, בתנאי שלא תעלנה על 200 ל"ש. הנהלת הקרן הסכימה להעברה, בתנאי שיבנו על הקרקע בתי מעון ושלא יעמיסו עליה את המסים, שלא נפרעו עד לזמן ההעברה.

בתשובה לקובלנה הנ“ל, כתב סאֶבאג מכתב לראשי עדת האשכנזים “ובתוך יתר דבריו יאמר, כי אמנם כן הוא, בחפשו בין כתבי דודו השר משה מונטיפיורי, מצא כתבים המעידים, כי הקרקע לעניי ירושלים הנה, ואין לו חלק בה ולא בהגן אשר ביפו, כי הקדש עולם הם הנחוץ להתנהג ע”י שלשה מראשי עדת הספרדים ושלשה מראשי האשכנזים, ומוכן הוא לתת ההוצאות הדרושות לההקדש בלונדון, אך ההוצאות בירושלים תתן עדת ירושלים”. הודות להשתדלותם של נתן אדלר, שבא בשנת 1888 בפקודת “הקרן לא”י" לירושלים, וחיים אהרן ואלירו השקט הריב, והעניים עזבו תמורת פצויים קטנים את החלקה, ומכל שכן כי הממשלה לא הרשתה להם לבנות בתים במקום הזה. בקשתם ליוסף סאֶבאג להמציא להם כסף לבנין בתי מעון לא נתמלאה, וכל המו“מ הזה גרם ל”קרן מזכרת משה" הוצאות מיותרות ועכוב ליסוד השכונה החדשה²⁴⁷.

שבע שנים אחרי מותו של מונטיפיורי החליט הועד הלונדוני להמשיך את מפעל המנוח ע“י הקמת בתים לעניי ירושלים “על דעת הרבנים הגאונים מו”ה רפאל מאיר פאניז’ל הי”ו ראשון לציון ומו“מ שמואל סלאנט ר”מ לעדת האשכנזים ועמהם שנים מנכבדי הספרדים ושנים מנכבדי האשכנזים הי“ו”. המקום שר בו הריחים והבתים והבורות, ניתן לשתי חברות בירושלים, אחת מעדת הספרדים ואחת מעדת האשכנזים “אשר הוקמו על הנחלה הזאת על פי שני הרבנים הגאונים הנז‘, אשר הם הקימו ועדים מיוחדים, מכל אחת משתי העדות הנז’ ובעלי הועדים יסדרו החברות, במודעות גלויות וגורלות מפורסמים ובבית ועד הכוללים, במעמד אנשי העיר יצא הגורל לשמנים איש מהספרדים ולשמנים איש מהאשכנזים, ובכל הנתון בידם… תתחלק הנחלה הנשארת מההקדש לשני חלקים שוים, החלק האחד לבני החברה האשכנזית והחלק השני לבני החברה שלנו והי' שם החברות בכללת ימין משה, להוליך לימין השר משה מונטיפיורי ע”ה זרוע תפארה וידו שם טוב מבנים ומבנות, ושם החלק של החברה האשכנזית רחוב נתן על שם הגאון ר' נתן אדלר ז“ל ושם חלק החברה הספרדית רחוב יהודית ע”ש הגבירה יהודית מונטיפיורי יע“ה…”²⁴⁸.

ב־27 למאי 1892 נכרתו החוזים בין שלשת הצדים²⁴⁹ המעונינים בדבר, כלומר “יורשי “קרן מזכרת משה” ארתור כהן, שמואל מונטאגו והאֶרני הארדיס; יורשו של מונטיפיורי יוסף סאֶבאג, ונציגי “ימין משה רחוב יהודית או בית יהודית (ספרדים): יחיאל בראדון, יצחק אשכנזי, יעקב מאיר, שמואל מיוחס ואליה משה פניזל²⁵⁰ ונציגי “ימין משה – רחוב נתן או בית נתן” (אשכנזים): יוסף ריבלין, נתן המבורגר ודוד פיינשטיין²⁵¹. שני החוזים נכתבו כמעט באותו הנוסח והשנויים הם קלי ערך. כל אחת משתי העדות מקבלת עליה לבנות על מחצית “כברת ארץ אשר מדתה 47429 אמות טורקי מרובעות עומד מחוץ לשערי ירושלים בדרך העולה חברונה ומוגבלת בפאת צפון באחוזת יצחק לעדערבערג, מפאת מזרח בדרך העולה לחברון, בפאת דרום לשדה השר משה מונטיפיורי אשר בתי טורה בנויים עליה ובפאת מערב בה אחוזה הנקראת בשם קעפעריע”, 65 בתי אבן לפי תכניתו של האדריכל, גם בית תפלה, בורות למים, מרחץ ויתר בנינים הדרושים לטובת הכלל. השותפים של כל השכונה מקבלים מאת ועד “קרן מזכרת משה” סך 2600 לירות בתורת הלואה, שתנתן בחלקים לפי התקדמות הבנין. הם מחויבים להשקיע אותו הסכום בבנין. בתנאי שיגמרו הבתים ובור מים, תוך או ככלות שלש שנים מיום התחלת מלאכת הבנין, הועד ישלם בשנה הראשונה 1000, בשנה השניה 800 ובשנה השלישית 800 לירות והשותפים ישלמו בכל שנה 700, במשך השנה הרביעית והחמישית 500 לירות. מרשי “קרן מזכרת משה” נותנים לשכנים “או להבאים בכחם לדור בהבתים העומדים להבנות או שהמה נבנים עתה ולהנות ביחד בהנאת תשמיש הבנינים הנועדים לתשמישים הכללים של כל השכנים או להעביר זכות דירתם שמה לאנשים אחרים מבני ישראל דוקא הכל למשך שתים עשרה שנה מיום כלות המלאכה או חמש עשרה שנה מיום התחלת המלאכה”. בדרך כלל דומים החוזים לחוזה, שנכרת בדבר שתי השכונות הראשונות “מזכרת משה” ו”אהל משה”, וביחוד נקבעו אותם התנאים לפרעון ההלואה. אולם נתוספו שתי תקנות. ראשית על השכנים לשלם לועד הלונדוני סך שילינג אחד לשנה בעד כל בית ובית החל משנה הראשונה מיום החוזה, והתשלומים הבאים ישלמו בראשון ליוני בכל שנה. שנית נקבע, כי בתנאים מסוימים, הרשות בידי מורשי “קרן מזכרת משה” לקנות בחזרה את הבתים תמורת 160 ל"ש לכל בית²⁵².

בדבר הסדר הפנימי ויחס החברים איש לרעהו תקנו התקנות הבאות:

א) הבית בתוכו לא יהיה פחות משש על שבע אמות… ומהם עם אולם על פני רוחב הבית, ומכסה רעפים על גבי הכפה וצנורות סביב להורדת המים, ודלתיים וחלונות ושריגי ברזל, וגם דלתיים לארגזי הכותלים… והבנינים בעצמם יהיו משוכללים בנוי בכח וכל חיזוק… ועל כן נוסף על ההלואה מהועד שבלונדון שהיא חמשים נאפ' על כל בית ישלם כל יחיד… על החמשה נאפ' אשר נתן ביום הכנסו אל החברה עוד חמשה נאפ' והזוכים בבית ואולם יתנו עוד במשך שנה ט“ו נאפ' אחרים והזוכים בבית בלתי אולם יתנו עוד עשרה נאפ' אחרים (ב“ימין משה – רחוב נתן” – 12) ובאחרית השנה נודיע להחברים כמה עליהם לשלם בשנה השניה ובשנה השלישית…” ב) “בחדש אייר בכל שנה משנות הבנין יוטל גורל מי ידור ראשונה בהבתים הבנויים והזוכים ישלמו בארבע שנים הראשונות, שכר דירה כאשר יושת עליהם…” ג) בראש השכונה יעמד ועד מקומי שיבחר ע“י בחירה חשאית לזמן של שלש שנים והממונה עליו הוא הועד הראשי. ד) “הועד הראשי והועד המקומי יחליטו בתום בנין כל הבתים ברוב של 2/3 מבני החברה, אם כל אחד ישאר בבית, אשר זכה בהגרלה הראשונה, או אם רצונם שיוטל גורל חדש על כל הבתים”. ה) “שנים מהחברים המבקשים שיהיו בתיהם סמוכים זה לזה תמלא בקשתם, אם יהיה בגורל ההחלטה.” ו) “אם יראו אנשי הועד, כי טוב ונחוץ לתועלת הכנסה לחברה, למכור אויר השערים ממעל לגובהם, כולם או מקצתם, הרשות נתונה להם, ויוכל הקונה לסמוך בנינו על עובי שני הכתלים אשר מזה ומזה לצדי השער…” ז) “כל שנויים בבנינים טעונים על הסכמת הועד המקומי שלא תתן למי שחייב כל שהוא להחברה”. ח) כמו כן אסור למכור או למשכן את הבית אלא בהסכמת שני הועדים הנ”ל. ט) הועדים רשאים למכור את רכושו של חבר שאיננו משלם לחברה, ואם לא נמצא קונה, הרשות בידי הועד המקומי ללוות על חשבון בעל הבית את הסכום הדרוש לפרעון החוב²⁵³.

נראים הדברים, כי ביסוד השכונה “ימין משה” לא נעשה הכל לשביעת רצונם של המעונינים. אותו יוסף נבון, שקם כבר קודם לכן נגד יוסף סאֶבאג כנ“ל, שוב קבל עליו “כי הקדיש אך חצי הקרקע וחציה האחר העביר על שמו כנחלת אבות ועל חלק ממנה הרשה לבנות בתים לעשירים העושים מסחר בזה…”. נבון דורש מאת יוסף סאֶבאג למסור את כל השטח כולו לידי העדה לבנות שם בתים לעניים גרידא, ואם לא יעשה כן, הוא מוכן להמציא תעודה הכתובה על ידי מונטיפיורי המונחת מתחת ליסוד אחד הבתים, שנבנו בתוך השכונה, המוכחת מפורש “כי לעניים קנה הקרקע”²⁵⁴. עקב הסכסוך הזה נתעכב ע”י הממשלה המשך בנין הבתים, וזה גרם לבעלי הקרקעות נזק, שעלה לפי אומדנתם ל־800 ל"ש, מלבד הנזקים בבנינים עצמם וכו'. הודות להשתדלות הועד הלונדוני בֻטל האיסור²⁵⁵. בעלי הבתים דרשו פיצויים, אבל אין אנו יודעים, אם הצליחו בזה.

דוגמת שתי השכונות הראשונות הושמו ממעל לשערי “רחוב נתן” ו“רחוב יהודית” לוחות זכרון. ב“רחוב נתן” נבנה בית כנסת גדול “בית ישראל” (תרל"ט) ושני קטן ממנו לרגלי רבוי היושבים. לחסידים יש בית כנסת מיוחד. “ברחוב יהודית” הוקמו שני בתי כנסיות בשנת תרנ“ח בעזרת הלואת “קרן מזכרת משה”, ועל יד הגדול מהם נמצא אולם מיועד לת”ת²⁵⁶. בקפדנות יתרה, שקדו ב“ימין משה” על הפרדה בין אשכנזים ובין ספרדים. בסה“כ נבנו 130 בתים²⁵⁷. ב”רחוב נתן" נתקיימו חמשה בורות, תנור צבורי, גן צבורי ובית מרקחת צבורי, ב“רחוב יהודית” שבעה בורות, שני גנים צבוריים ובית טבילה. ועד “קרן מזכרת משה” הלוה לשכנים סכומים בתורת מפרעות לבנינים צבוריים, כגון לבור 120, לגן צבורי 50, לבית מרקחת 60 לירות וכו'²⁵⁸.

עם הקמת השכונות נבחרו ועדיהן להנהלה, אבל מתום זמן בחירתם עד שנת 1901 לא נתקיימו בחירות חדשות. מחברי ועד “ימין משה – רחוב נתן” מת ריבלין, המבורגר פשט את רגלו ונשאר רק פיינשטיין. במקומם נמנו יעקב לוריא, יצחק חג’יז ואליה הוניג. מצד ב“כ של הועד הלונדוני נדרש, כי גם פיינשטיין, שידע את עסקי השכונה, ישאר בכהונת גובה, ו”סוכן" השכונה היה חג’יז. “ברחוב יהודית” שרת באותה הכהונה הרב שמואל מיוחס²⁵⁹. הגובים לא היו מסוגלים לתפקידם, אם כי היו אנשים ישרים. הכספים לא הוגבו במועמדם, ואחד הגובים היה נהוג להלוות לחברים המפגרים בתשלומים את הסכומים הדרושים להם ונכה סכום המלוה מן הקצבה הראשונה, שקבל למחצית השנה הבאה. כיון שלא היה ביכלת השכנים לפרוע, בבוא המועד האחרון, את חובותיהם שנצטברו במשך שנים אחדות, נתהוה מצב מסובך. בהסכמת הועד הלונדוני החליט בא כחו בירושלים להתנהג במדת דין לגבי המפגרים. אבל כדי לבצע את הכונה הזאת, לא היתה לפי החק הטורקי דרך אחרת אלא שיחתמו כל השכנים על הצהרה אשר בה נתפרש, כי שכרו הדירות בתנאי שישלמו בכל שנה את התשלומים הבלתי־נפרעים במלואם ונוסף לזה עוד שילינג אחד מכל בית והמסים, ואם לא, החוזה בטל ומובטל. כשכמה מחברים מאנו לחתום על החוזים, אפשר היה ללחוץ עליהם ע“י כך שלא נתנו להם את הקושנים אחרי פרעון החובות²⁶⁰. הגובים היו נוהגים לנכות 5 אחוזים מכל החשבונות ואיימו בהתפטרותם, אם לא יסכימו לנכיון כזה. הועד הלונדונו התנגד למנהג זה, אבל הסכים להנחה של 50 אחוז מכל קצבה וקצבה ששולמה במועדה. אחרי מו”מ נקבע, כי הגובים אחראים לתשלומים במועדם ועליהם לשלוח, בכל חצי שנה, ללא דחוי את מחצית החוב השנתי. הם רשאים להשליש את הכספים הנגבים בבנק, ולא ישאר הכסף בידם. על הקבלות יחתום בא כח “קרן מזכרת משה” בירושלים וימסור מעת לעת לידי הגובים מספר מוגבל של קבלות. על הגובים להראות לו קבלות הבנק על הסכומים המושקעים בו. כי מי שהוא מפגר בתשלום, הגובים מחויבים להודיע על זה ובמקרים כאלה אסור לנכות את ה־5 אחוזים הנ"ל²⁶¹.

קשיים רצינים היו כרוכים בהעברת הבתים לרשות החברים. בתחילה היה צורך לסדר את ירושתו של יוסף סאֶבאג מונטיפיורי ע“י העברת קנינו ליורשים. אחרי כן התחילו לדאוג למסירת הקושנים לידי השכנים ולהרשמת המוסדות הצבוריים בתוך פנקסי הקרקעות בתורת ואקף. לשם סדור תשלום השנתי של שילינג אחד מכל בית ובית כתנאי להכרת קנין בעלי הבתים הוצאו ע”י הועד הלונדוני שני דרכים: או להקדיש לתכלית זו חלק ההכנסות של התנור הצבורי שהן 300 פרנק לשנה, או לחייב את כל השכנים להשליש בבנק אחד סכום המספיק לערב הכנסה שנתית של שילינג אחד מכל בית. קשיים נוספים נתהוו מאי־סדור בתעודות. הקושן היחידי על שם יוסף סאֶבאג מונטיפיורי שנמצא אצל חיים אהרן ואלירו, נגע רק לאותו חלק האחוזה אשר בו נבנו בתי טורא וטחנת הרוח. הענין עבר ממשרד אחד לשני באטיות יתרה. כנראה הצליחו הצעדים, שנעשו בעזרת הקונסול הבריטי, והשלטונות נוכחו לדעת, כי כל הפגורים באו אך ורק באשמתם²⁶².

 

פרק שמיני: “זכרון משה”    🔗

אחרי פרעון חובות השכונות “מזכרת משה” ו“אהל משה” וסדור התשלומים מצד שכונת “ימין משה” עורר דוד ילין שאלת הרחבת המפעל ע“י יסוד שכונה חדשה. בהרצאותיו לועד הלונדוני הביע ילין את דעתו על העיקרונים, הראויים לתשומת לב בעבודה לעתיד לבוא ²⁶³. קודם כל יש להמנע מכל ספקולציה ויש לאסור בהחלט על כניסת אנשים שהם כבר בעלי בתים, וכמו כן על מכירת חלקים לחברי החברה שהם כבר בעלי בתים. מי שאין לו בית לא יתן לו לרכוש אלא בית אחד, אבל יש להתחשב עם מספר הנפשות של כל משפחה ומשפחה. עד כמה זה אפשר, יש לשים לב על טעמם וצרכיהם הפרטים של בעלי הבתים. לא יקרה, כמו בשכונות הקיימות עד עתה, כי גורל לבית כפול יפול על עני וגורל לבית פשוט על אמיד. בהמשך הרצאתו עומד ילין על שלש בקשות שהוגשו לו מחוגים שונים. בראשונה מהן מעירים על שנוי תנאי החיים בירולים מאז הוסדה “קרן מזכרת משה”. אין המעמד הבינוני מוכן להסתפק בחדר אחד. בכל הבנינים, שהוקמו בשנים האחרונות, נכנסו שכלולים, נוחיות וצורה חדישה. שטח הקרקע, שנתן לשכנים בשכונות הראשונות, לא יספיק לצרכי החברים החדשים. כאו”א דורש שני חדרים, אחד על יד השני, ולא אחד ממעל השני דוגמת הבתים הכפולים שנבנו עד עתה, וזה גרם, כי אפילו מתחת האדמה, במרתפים הוכנו דירות. לכל בית ובית, או לכל הפחות, לשני בתים, יהיה בור אחד. בין תומכי הבקשה, שנבחרו מאת ועד זמני של בני עדות שונות, היו שלשה סוחרים, עורך דין, פרופיסור, פקיד ממשלתי, רב ובעל מעבדה. הבקשה השניה יצאה מאת פקידי מוסדות שונים ומסחר, בעל משכרת קבועה, שבקשו להם, לפי רמת חייהם, דירה עם נוחיות, שקשה למצוא בירושלים אלא במחיר מופרז למדי. בנין בית אחד, והקרקע ועד בכלל, לפי משאלת האנשים האלה, יעלה ל־250 לירות. הם מציעים לשלם במשך זמן של שנתים 50 לירות, בתנאי שתנתן להם מפרעה של 200 לירות. הבתים יבנו במשך זמן של שנתים ואחרי כן יפרעו מדי שנה בשנה 20 לירות ב־2 אחוזים רבית שנתית. היה כדאי להתחיל בבנין של 10 – 15 בתים. הסוג השלישי, שממנו הוגשה בקשה, היה כולל וארשה. גם בעלי חלוקה התחילו להקדיש חלק מהכנסותיהם לבנין בתי מחסה לעניים. כוללי וילנא, גורדנא, מינסק, וארשה והונגריה הקימו בתים, שבהם ישבו כמה מאות משפחות. דירותיהן היו בריאות ונוחות בהשואה לדירות בעיר העתיקה. כולל וארשה בקש לו הלואה של 1600 לירות ל־10 שנים תמורת משכנתא על בתיו הקיימים כבר, ואם זה לא יספיק, להמציא שטרות בחתימתו של חיים אהרן ואלירו. ילין המליץ על הבקשה הזאת, בתנאי שהבתים העומדים להבנות בעזרת “קרן מזכרת משה”, יהיו נפרדים מיתר בתי הכולל, ושמו של מונטיפיורי יקרא עליהם. אבל ההצעה נדחתה.

ברבות הימים חלו שנויים בקנין קרקעות ע“י יהודים היושבים בחוץ לארץ. נאסרה להם רכישת קרקעות לגמרי. כיון שהועד הלונדוני מאן להעביר את הקרקעות והבתים לרשות בעליהם, בטרם נפרעו חובותיהם, לא היה מוצא אחר אלא הרשמה זמנית על שם נאמן אחד או שני נאמנים דוגמת המנהג הנהוג מצד חברת כי”ח או יק“א. אחרי מו”מ ממושך החליט הועד הלונדוני לתמוך, לפי הצעתו של ילין, בידי חברות חדשות העומדות להוסד בתנאים דלקמן: “קרן מזכרת משה תלוה לחברים מראש 2000 לירות, חוץ מזה בשנה הראשונה, ובהשניה והשלישית 1333_1/3 לירות בסה”כ 4000 לירות, בעוד שהחברים יתנו מכספם במשך שלש שנים 1000 לירות לשנה, ועל ידי כך ישקיעו בשכונה סך של 9000 לירות" ²⁶⁴.

השכונה החדשה “זכרון משה” היתה אחידה ומאוחדת, בה לא נפרדו האשכנזים מן הספרדים בהתאם לדעתו של מונטיפיורי, שלא פסק להמליץ על נשואין בין ספרדים ואשכנזים. רק 25 אחוז מחברי השכונה היו ספרדים. בכלל נפלה יזמתם של הספרדים ביסוד חברות לבנין בתים מזו של האשכנזים, משום שהעדיפו לגשת אל הענין רק לאחר עמדו בפני עובדה קיימת והרגישו בה משום התקדמות. זולת “אהל משה” ו“בית יהודית” לא נוסדה עד שנת 1905 אף חברת בנין אחת על ידי ספרדים. וב“זכרון משה” תבעו הספרדים בשבילם עצמם לא פחות משליש הבתים. מספר החברים היה בראשונה 81, מהם 27 בעלי מלאכה ותגרים, 3 מדפיסים, 3 סוחרים, 3 חלפנים, 1 בנאי, 3 רוקחים, 1 רופא, 16 פקידים, 11 מורים, 8 תלמידי הישיבות ו־2 עו“ד. ל־19 מהם היו מגרשים כפולים. שלש שנים רצופות נשאו ונתנו בדבר קנין האדמה. הקרקעות היו בידי בעלים שונים, גם השלטונות עכבו את הקנין. רק בעזרת הקונסול האנגלי דיקסון ועוזרו טרדוס באו הצדדים לידי הסכם. ערך המגרשים לא היה שוה, לפעמים שלמו מחירים שונים לחלקי מגרש אחד. לכן היה צריך לשום את ערך כל מגרש ומגרש ע”י מומחים. החלקת נחלקו לחברים. שלשה מומחים, שנפקד עליהם השומא, חלקו את האחוזה לארבעה סוגים. בקרקע, שבמזרח לבית ספר למל ושנקנה מאת אחמד בדאוי אפנדי, נערך כל מגרש ל־1060 פרנק בחשבון ממוצע, בקרקע של סחבאר – ל־860 פרנק. בקרקע של בשארא פאשא ושאֶמאֶק – ל־680 פרנק. המגרש הזול ביותר עלה לפי שומא ל־520 פרנק. לכל המגרשים הללו נתוספה אחוזת האדמה שנקנתה מקודם מאת יאסים אפנדי. בגלל ההבדלים הניכרים במחירים הוחלט לתת לחברים זכות הבררה בכדי לאפשר לכאו“א לבחור במגרש לפי יכלתו וטעמו. בעלי חלקים כפולים בחרו בכלל במגרשים היקרים ביותר. השכונה נמצאה במרכז העיר החדשה של הימים ההם. בצפונה התקיימה כבר שכונת “מאה שערים” ובהיקפה נמצאו בית ספר למל, גן הילדים, בית הספר לבנות לחברת “עזרה”, ת”ת וישיבה לשכונת “מאה שערים”, בתי חולים והקונסוליה הבריטית, הגרמנית והאיטלקית²⁶⁵.

בתכנית הבנינים נקבע שיש להמנע מן הצפיפות, שהיתה שוררת בשכונות הישנות. כל בית יהיה פנוי משלשה צדדים. רחוב בחזית הבתים – ארכו יהיה 6 מ‘. שטח של 250 מ. מכל צד של השכונה ישאר פנוי לנטיעת עצים. בעוד שבשכונות הישנות במקום המיועד לכל צד הרחוב לא עלה על 150 אמות, יהיה הקפו בשכונה החדשה 267 אמות. 25 אחוז מכל אדמת השכונה היו מיועדים לדרכים²⁶⁶. החוזה בין באי כח “קרן מזכרת משה” ארתור כהן והאנרי האריס ונציגי השכונה: יחיאל מיכל פינס, יוסף אלישר, נחום נתנזון, מלכיאל מאני, ישעיה פרס, יצחק נחום לוי, ויוסף זיו נכרת ביום 1 לנובמבר 1906²⁶⁷ ובו נקבעו התנאים דלקמן: מסכום ערך המקנה שהוא 3978.18.0 לירות נתנו השכנים 1326.6.0 ו“קרן מזכרת משה” שלמה 2652.12.0 לירות. הקרן התחייבה להלוות לשכונה עוד סך 5000 לירות בשלשה שעורים שוים של 1666.13.4 לירות כ“א, השעור הראשון תו”מ והשני והשלישי לפי תעודת המהנדס, כי “כבר נעשתה עבודה במחיר מסך 1666.13.4 ל”ש ומעלה, ומסך 3333.6.8 ל“ש ומעלה, בהסכם למערך הבנינים, אשר יזכר להלן בתנאי החוזה הזה, בהשאר בכל זאת רשות בידי אפוטרופסי מונטיפיורי לעכב מהתשלום השלישי סך 300 ל”ש ע“פ הרשות סעיף 4”. לעומת זאת על החברה להוציא לבנינים לא פחות מהסך 5021.2.0 לירות, 1600 לירות ביום 1 ליאנואר 1907 או לפניו, 1600 עד לינואר 1908, 900 עד 1 לינואר 1909, 921.2.0 עד 1 לאוקטובר 1909. החל מ־16 לדצמבר 1910 יפרע חוב החברה, היינו סך 7652.12.0 כנ"ל בשעורים של 382.12.7 בכל חצי שנה נוסף 5 אחוזים להוצאות הגביה, אבל מוותרים על זה, אם ישולם התשלום לא יאֻחר מ־21 יום מזמן הפרעון של כל שעור ושעור. על הקרקע העומד ברשות החברה יבנו לא פחות מ־70 בית ומהם לפחות 29 כפולים, מרחץ, תנור ויתר בתים צבוריים וכו’ לפי התכנית הנקבעה ע"י הארדיכל בהסכמת הקרן. עבודת הבנין צריכה להגמר במשך שלש שנים מהעת שתמסר לחברה הקרקע. החברה תשלום מ־1 למרץ 1905 כל המסים והארנוניות לממשלה ולעיריה, ובראשון ליוני בכל שנה מכס שנתי לירה אחת לחמש השנים הראשונות מעת גמר הבנין בעד כל חלק שעליו יבנה בית וצרכיו ואחרי כן שילינג אחד לשנה במקום הלירה.

הבנינים הצבוריים יקומו על חשבון החברה, וכל חבר יתרום לתכלית זו בהשואה לערך חלקו. כל חבר יכול לרכוש לו בית בודד או כפול, חלק קרקע אחד או שנים המספיקים כ“א לבנין בית אחד, אך לא יותר. רק יהודים יכולים לגור בבתים, ועליהם לשמור על התקנות והחקים שתקנו בהסכמת “קרן מזכרת משה” ע”י החברה. בכל שתי שנים יבחר ועד מקומי מצד החברים. כל חבר צריך לפני שימסרו לו הבית או הבתים, לחתום על שטר השכירה “כנמוס”, שלפיו שכר את הבית לזמן של 14 שנים ומתחייב לסלק את כל התשלומים המוטלים עליו לפי החוזה. שום חבר ראשי, לפני היותו לבעל אחוזה אמיתי של הבית, למכור להעביר או לחלק אחוזת בית “שהוא לו או יפוי כח שיש לו בו”, ואם יעבר על התקנה הזאת, אז ישוב הבית ל“קרן מזכרת משה”, וכל התשלומים ששלם החבר הזה יחשבו כשכר דירה ואין לחבר זה שום טענה ומענה, לא לגבי הקרן ולא לגבי יתר החברים. אולם מי שהוא נאלץ, מאיזה סבה שהיא, למכור, להעביר או לחלק חלקו, עליו להודיע על כוונתו לב“כ החברה שנמנה לתכלית זו ולב”כ הקרן בירושלים, והם רשאים להסכים להצעתו או לדחותה. כמו כן טעונים כל הבנינים שאינם נכללים בתכנית הארדיכל להסכמה מיוחדת, ואם לא יעשו כן, יעברו הבנינים לקרן, והתשלומים יחשבו כשכר דירה. אחרי גמר כל התשלומים כל חבר, ששמר על תנאי החוזה ושחתם על כתב לשמור את הבנינים במצב “טוב מתוקן וטוב לבריאות” ולא למכור לעולם או למסור חלקו למי שאינו יהודי, רשאי בכל עת לדרוש, כי ימסרו לו על חשבונו הבית או הבתים והקרקע ו“אפוטרופסטי מונטיפיורי והחברה ישתדלו על הוצאותיו לרשום את הבית בערכאות על שמו בתור בעל אחוזה, שעליו בכל זאת לשלם בכל שנה מכס שילינג אחד לצמיתות”. כל הבנינים הצבורים והקרקע שעליה נבנו ישארו לעולם אחוזת “קרן מזכרת משה” “אך יכולים הם (אפוטרופסי מונטיפיורי) בכל עת לעשותם הקדש ליושבים בבנינים הנזכרים על הוצאות החברים”

הנהלת השכונה נמסרה לידי ה“ועד הפועל” בן ששה חברים, שנבחרו פעם בשנתים בבחירה חשאית מאת כל החברים ולהם נצטרף מֻרשה הועד “מזכרת משה” היושב בירושלים²⁶⁸. הועד בוחר מתוכו יו“ר ומזכיר והרשות בידו לקבוע שכר להמזכיר ולשכור שמש קבוע בשכר. הועד יכנס לישיבות בשעת הצורך, לפחות פעם אחת בחודש, ויכול לקבל החלטות, אם באו לישיבה לא פחות מארבעה משבעה חבריו. על הועד לנהל ספר הפרוטוקולים והפנקסים הדרושים לחשבונות. החלטות הועד מחייבות את החברים. אין הועד מכיר בשום עקול ואין למכירה, הלואה או משכנתא על נחלת החברים ערך, אלא שנתקיימו ע”י הועד בכתב ונרשמו בפנקסי החברה. דברי ריבות מחמת נזקי שכנים והשגת גבול יכריעו ע“י הועד “וכאשר יחליט כן יקום, בין שהם בין שכן לשכן ובין שהם בין חבר להחברה”. הועד כחו יפה ככח ב”ד בכל עניני החברה ועל החבר להענות להחלטותיו. חברי הועד נאמנים בכל דבריהם, ופטורים משבועה וג“ש וקב”ח.

כל המרבה בקטטה וגורם למחלוקת החברה רשאית להוציאו מכללה עפ“י רוב דעות בצרוף עשרים דעה מהחברים. אם חבר הוא, כופים אותו למכור את ביתו, אם שכן הוא אין מוסיפים להשכיר לו בית. החברים חייבים למנוע כל תקלה בדרך הרבים, בפרט לא לגרום שום קלקלה ברשות הרבים שלפני ביתם, לתקן על חשבונם מה שקלקלו, להשתתף בהוצאת תקון הביוב, הארת הפנסים והחזקת העצים שתטע החברה בדרכים, לשמור על הנקיון, הן ברשות היחיד והן ברשות הרבים, להשתתף בכל צרכי הצבור ובהוצאות לשמירת הנקיון והבריאות, כ”א לפי מספר הדיירים אשר לו בביתו, אבל בהוצאות בנינים לצרכי הצבור ישתתף כל חבר לפי חלקו אשר לו. מי שלא סלק את תשלומיו לועד הלונדוני, לממשלה ולחברה במועדם ולא נענה לדרישה זו במשך שלשה חדשים, תמכר נחלתו לאחר מבלי שאל פיו בכלל²⁶⁹.

לכל חבר וחבר ינתן חלק בקרקע, שבו תבנה דירה בת שני חדרים, ויש חברים שיקבלו שני חלקים כאלה. הבתים יבנו זוגות זוגות, ובין שני זוגות ישאר שביל ברוחב 4 אמות ובאורך 12 אמה לחזית הבתים. כתל פני הבתים ככל כתל הפונה אל הכביש צריך להבנות מאבנים מסֻתתות יפה מנדבך מפתן הבית ולמעלה “לפתחים ולחלונות אשר בכתל זה מלבנות אבני גזית בולטות מהקיר, וטורי אבנים כאלה לשתי זויות הכתל הזה ובין כל אחד משני הבתים לחברו”. בתי כל זוג צריכים להיות דומים אחד לחברו בכל דבר, בגבה וברחב, במספר פתחיהם וחלונותיהם ובגודלם ובמקומם²⁷⁰. מרתפים וחנויות לא יהיו פתוחים לחזית הבתים²⁷¹. בחצר מאחורי הבית יבנו בור, מטבח ובית כסא ו“לא יֵרָאה מחוץ לחצר שום בנין פחי ברזל או עץ”²⁷². לפני כל בית לצד הכביש נשאר רֶוח ברֹחב שלש אמות לגנה²⁷³. בשעת בנין הבית על כל חבר “לגדר נחלתו בקיר של בנין הגון, גבוה לפחות מטר אחד לצד הדרכים, וקיר אבן בזה בגובה קומת איש בינו ובין חברו”. הקיר שבין שני שכנים יוקם על חשבונם של הצד המשותף. בנינים נוספים טעונים רשיון מיוחד²⁷⁴. הדרכים בשכונה יהיו סלולות היטב “ועשויות במדרון למען לא יעמדו בהן המים בימי הגשמים, ומשני עברי הדרכים הרחבות צריך לעשות מדרכים מרֻצפות באבני קודרים (כל' גזית) ברחב לא פחות ממטר אחד מכל צד”. על החברה לדאוג, עד כמה שאפשר, לעשות תעול ולצרף הצנורות וכמו כן צנורות מכל בתי כסאות – לביוב העיר, ואם זה לא יהיה אפשר, לכונן בורות לאסף את מי־השופכים בהם ולתקנם בכל שעת הצורך על חשבונה. על יד הדרכים משני עבריהן יטעו שדרת עצים²⁷⁵. חפירת התעול, הצנורות וסלילת הדרכים והמדרכות, נטיעת עצים וגדולים יעשו על חשבון החברה. בטרם יתחיל בנין, יגרלו חלקי השכנים, וכמו כן ניעשה שומא. מדת הקרקע הנרשמה בפנקס יש לבדק שנית אחרי הקמת הגדר כנ“ל, ושנוי במדה יחשב הן לזכותם של השכנים והן לחובתם לפי מחיר כל אמה בנחלתם. השכנים יכולים למסור את בנין הבתים לאיזה קבלן מא”י שירצו בתנאי שיבנה לפי תכנית הארדיכל של החברה²⁷⁶.

אשר לבנינים הצבוריים תבנה החברה, חוץ מן הבנינים הנזכרים כבר למעלה על החלקה אשר תשאיר לה לעצמה, חנויות אשר הכנסותיהן יהיו לחברה “להחזקת צרכי הצבור, ותקוני הדרכים והתעלות, וקיום העצים וכיו”ב". כמו כן תבנה החברה בור אחד או שנים להספקת צרכי הבנינים האלה ולהשקאת העצים. אך ורק החברה רשאית להקים תנור הן לחמץ והן למצות. השבילים של ד' אמות בין חלק וחלק הם ברשות החברה גרידא. אסור להוציא שום בנין מרשות הרבים, ואין לבנין כזה שום טענת חזקה לבנות ברשות הרבים מדרגות לרשות היחיד ²⁷⁷. אחרי כלות הקמת הבנינים העקריים על בעל הבית לתת לקפת החברה 1 אחוז מהוצאות הבנין, בטרם יתחילו בבנינים הנוספים, ומי שרוצה למכור את ביתו ישלם חצי אחוז מסכום הקנין, והוא הדין בנוגע למי שרוצה למשכן חלקו. אם חבר, בבוא זמן פרעון המשכנתא נמני מלשלם חובו, ישתדל הועד למכור נחלתו כטוב בעיניו ולשלם לנושה את חובו, קרן ורבית²⁷⁸.

בשנת 1908 נגמרו 53 בתים מהם 31 בודדים ו־11 כפולים, בחרף 1909 העבירו 29 בתים (7 כפולים ו־15 בודדים) לבעליהם ובקיץ 1909 עוד שמנה בתים (3 כפולים ו־2 בודדים). ב־53 הבתים הנ“ל גרו 59 משפחות ובכל דירה ודירה היו כמה חדרים²⁷⁹. הוצאות לסלילת הדרכים ולחפירת וסידור הביוב עלו ל־700 ל”ש, כלומר חלו על כל מגרש ומגרש 8 ל“ש. אולם העבודות לא נגמרו בעת ההיא, יען כי עירית ירושלים היתה מטפלת בתעלת־מים חדשה ובתעול חדש. למודי נסיון החליטו חברי הועד הלונדוני לדאוג להרשמה מידית של כל חלקת אדמה באופן זמני ע”ש “קרן מזכרת משה”²⁸⁰. קשיים היו כרוכים בהעברת הקרקע הנמכר מאת אחמד באֶדאֵוי אפנדי. המוכר פתח בהסכמת קרוביו דרך מצד המזרח. בין הקרובים האלה היתה גם אשה חולת רוח ובשמה חתם אפוטרופסה על שטר ההסכמה. האשה הזאת מחאה בזמן יותר מאחר נגד פתיחת הדרך, לאחר שהשתמשו בה זה ארבע שנים בתורת רשות הרבים בלי שום עיכוב. אחרי מו"מ ותשלום סכום מה בעבור שמוש הדרך נקבע, כי הרשיון עומד בתקפו²⁸¹.

ביחד עם בנינה של שכונת “זכרון משה” נבנה בה בית הכנסת “אהל יעקב”. ולבנין זה הלוה הועד הלונדוני סך 600 ל“ש. ברבות הימים שוכלל בית הכנסת בעזרת נדיבים והועד הלונדוני²⁸². ישנו עוד בי”כ קטן לחסידים (בית פרידמן) ואחד לכולל ורשה ואחד לגורז’ים.

 

פרק תשיעי: “קרית משה מונטיפיורי”.    🔗

השכונה האחרונה, שנבנתה בעזרת “קרן מזכרת משה”, נמצאת על גבעה בין עיר ירושלים ושכונת “בית הכרם” על אחוזת אדמה של 120 דונמים בערך, שנקנו בסכום של 11250 לא“י. מתחילה היה בדעתו של דוד ילין לבנות 100 בתים, שכ”א יעלה ב־600 לא“י, ז.א. כי הוצאות לבנינים וקרקע, סלילת הדרכים וכו' ועד בכלל, יעלו ל־70000 לא”י בערך, ומהסכום הזה תלוה הקרן לחברים 46000 לא“י, והחברה תשקיע בעסק את העודף של 24000 לא”י. אולם האמצעים, שהיו בעת ההיא ברשות הקרן, סה“כ 26000 לא”י בערך, לא אפשרו לבצע את התכנית זו²⁸³. לכן התנה לבסס את הקמת השכונה על תנאים חדשים. הקרן מקבלת עליה להשתתף ברכישת הקרקע בסכום של 6898 לא“י, והחברים יתנו 4352 לא”י²⁸⁴. נוסף לזה תלוה הקרן לחברה 15000 לא"י לבנין 42 בית בתנאים שנקבעו בחוזה הנכרת ב־30 לדצמבר 1925 בין מורשי הקרן ארתור אליס פרנקלין, מאיר ג’ופרי סאֶבאג מונטיפיורי, נורמן בנטויטש ואייזק פוליאקוף (פאריס) ובין החברה²⁸⁵.

סך של 15000 לא“י, שתלוה הקרן לחברה, ינתן בשלשה שיעורים, הראשון תיכף וכ”א מהתשלום השני והשלישי “כאשר תובא בפני אפוטרופסי מונטיפיורי תעודה מצד המהנדס – המפקח שלהם, כי עבודה בערך התשלום שנתקבל כבר, ונוסף לזה חמשים למאה מערך זה, הוצאו לפעל בהסכם למערך הבנינים אשר יזכה להלן בתנאי החוזה זה”²⁸⁶, על החברה להמציא מכיסה לפחות עוד סכום שוה לחצי הסכום אשר נתקבל מ“קרן מזכרת משה”, כלומר שליש מכל ההוצאות, לאמר סך 2500 לא“י ביום או לפני היום הראשון באבגוסט 1925, ואותו הסכום עד 1 לינואר 1926 ו־1927, בסה”כ 7500 לא“י. מורשי הקרן מבטיחים, אם זה יהיה באפשרותם, להגדיל את הלואתם, ואז צריכים הסכומים הנ”ל לגדל באופן יחסי. נוסף לזה נתנה הקרן 900 לא“י לבנין בית הכנסת ובהשתדלות החברה ל־14 יחידים כ”א 450 לא“י בתורת הלואות, ולכן השקיעה הקרן עד ראשית שנית 1937 29098 לא”י. מן הסכום של 21898 (6898+15000 כנ"ל) לא“י תשלם החברה החל מ־1 לינואר 1931 בכל סוף חצי שנה 1095 לא”י בחזרה, ועד אשר ישולם כל סכום ההלואה, כלומר במשך 15 שנים, צריכים כל הקרקע והבנינים להשאר רשומים בשם מורשי הקרן. עם כל שיעור ישולם סכום שוה ל 5 אחוזים ממנו “בתור מס מגבה לשלום שכר הגביה אך זה יושב בכל עת אשר ישולם תשלום בזמן לא יאוחר מאחד ועשרים יום מיום הגיע זמנו הקבוע”, חוץ מזה תשלם החברה החל מ־1 לינואר 1925 בכל שנה עד תום תשלום הסכומים של ההלואה לקרן סכום של 400 לא"י בעד הוצאות עבודה מצד הקרן.

על החברה לבנות תחת הנהלת המהנדס המפקח הנמנה מאת מורשי הקרן לא פחות מ־40 בית, מרחץ ובנינים אחרים “ותפתח את חלקי הקרקע האלה בתור שכונה ברחובות ועצים וגן כללי ותעול על פי שיטה טובה בהסכם לתכניות ולמערכים הזקופים, ופרוטי העבודה והתרשימים החתומים על ידי ועדת בנין הערים בירושלים”. העבודות צריכות להתחיל תכף בהמסר חלקי הקרקע להחברה ולהגמר במשך שלש שנים מהעת ההיא. החברה תשלם כל המסים והארנוניות הן הממשלתיים והן העירוניים, וכל חבר חייב לשלם, במשך זמן בנית הבית, בשני תשלומים שוים סך 5 לא"י להוצאות המהנדס המפקח ואחרי כן, מיום גמר בנין הבתים והלאה, סך שילינג אחד בשנה ביום א' ליוני, לעולם. הבנינים הצבוריים יבנו על חשבון החברה, ומה שיעלה בעד החזקתם והתקונים ישלם כל חבר בהשואה לערך חלקו בקרקע ובבנינים. כל חבר יכול לרכוש לו בית אחד מבתי השכונה או חלק קרקע אחד המספיק להקמת בית אחד ולא יותר. בבתים יכולים לשבת רק יהודים ועליהם לקבל כל התקנות והחקים שתקבע החברה מעת לעת²⁸⁷. בראש השכונה יעמד ועד מקומי, שיבחר מצד החברים בכל שנה²⁸⁸.

כל חבר, שימסר לו הבית או המגרש, עליו לחתום על שטר שכירות או חוזה של שכירות, אשר על פיו שכר אותם למשך של חמש עשרה שנה מ־1 לינואר 1931, ויתחייב לשלם כל התשלומים המוטלים עליו לפי התקנות. אסור לחבר לפני היותו לבעל אחוזה אמתי של הבית או המגרש, למכור, להעביר, לחלק קנינו “בזכות שמוש בו באופן אחר מאשר ע”י צואה או ע“י העברת הבית או המגרש לאחר פטירתו בלי צואה לבעלי זכות חקית”²⁸⁹, – לבנות בתים או בנינים אחרים בלי הסכמת המהנדס המפקח להתכניות ותרשימי החזיות שלהם²⁹⁰, – להשתמש בבנינים שהוקמו מחוץ לבנינים צבוריים “לשום צרך אחר מבית דירה משכן פרטי מבלי ההסכמה המשותפת בכתב מהועד המקומי ומורשה אפוטרופסי מונטיפיורי”, – להקים את הבנינים אך בשטח שאינו עולה על 25 אחוז משטח מגרשו. קיר החזית של כל בית “צריך שיעמוד בשורה אחת עם קו־הבנין הנרשם על התכנית ושום בנין מאיזה מין שיהיה, מלבד גזוזטראות, אצטבאות, חלונות בולטים, מדרגות וכיוצא בבנינים כאלה שיסכים עליהם המפקח, ומלבד קירות הגבול– לא יבנה על שום חלק מן הקרקע שבין קו הבנין ובין הדרך כרשום בתכנית הכללית הנזכרת”. אחרי גמר כל התשלומים הן מצד החברה והן מצד החברים יוכל כל חבר ששמר תנאי החוזה, שחתם בראשונה על כתב התחייבות “לשמור את הבנינים במצב טוב ומתוקן ובתנאים סניטרים מתאימים, ולבלי למכור לעולם או למסור חלק למי שאינו יהודי²⁹¹, לדרש בכל זמן שלאחר כך, כי ימסרו לו באופן חקי ועל חשבונו, ביתו והקרקע שהוא עומד עליה; ואפוטרופסי מונטיפיורי והחברה צריכים לרשם, על הוצאותיו, את הנחלה בערכאות על שמו בתור בעליה, בתנאי כי עליו לשלם בכל שנה מס של שילינג אחד לצמיתות”. הבנינים הצבוריים והקרקע שעליה נבנו או שעליהם הם עומדים “ישארו לעולם קנין אפוטרופסי מונטיפיורי בכל עת לעשותם הקדש ליושבי הבתים”.

בתקנות האגודה החדשות²⁹² נקבע כמטרתה ליסד שכונה עברית בקרב ירושלים “שתתנהל לפי תורת ישראל הכתובה והמסורה, לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים של חבריה, על יסוד עקרונות קואופרטיביים, להחזיק ולכלכל בשכונה מוסדות צבורים וחנוכיים ושרותים כלליים”. בתור חברים יתקבלו בני 20 בעלי אופי טוב ומתאימים ברוחם ובהתנהגותם למטרות האגודה שהם בעלי נכסי דלא נידי בשכונה, אבל גם אנשים וגופים אחרים שיתקבלו בהתאם לתקנות, “בתנאי שבמקרה הפסקת חבורתו של חבר, או אם חבר מעביר את נחלתו לאחר, יתקבל הבעל החדש של הנחלה, כחבר לאגודה, אם הוא מוכשר לכך בהתאם לתקנות הללו”²⁹³. על קבלת חברים יחליט ועד ההנהלה ברוב דעות החברים הנוכחים “מבלי לתת כל סבה לכך”. על ההחלטה הזאת אפשר לערער בפני האספה הכללית והחלטתה תהיה החלטית. החברים רשאים למנות ממונים בהתאם לפקודת האגודה השתופית משנת 1933 ולתקנות האגודות כאלה משנת 1934. החברות תפסק במות החבר, בחדלו להיות בעל נכסי דלא נידי בתוך השכונה, במקרה של גרושו מהאגודה, במקרה שיחלה במחלת־רוח תמידית, במקרה של פשיטת רגל או, אם החבר הוא גוף משפטי, אם נמסרו עניניו לחסול, “בתנאי שהוראות הסעיפים 33־32 מפקודות האגודה השתופית 1933 תחולנה לגבי אלה”²⁹⁴.

נוסף לחובותיו, שקבל כל חבר על עצמו לפי תקנות החוזה, עליו לשלם מס העברת מגרש ריק 2 אחוזים, מס העברת מגרש והבנין שעליו 1 אחוז מסכום הממכר כלו. במקרה של פירוק האגודה יהיה כל חבר אחראי בעד חובת האגודה בסכום של 5 לא"י. אם עסקי האגודה המשותפים יביאו עודף של הכנסה על הוצאה, מעבירים את סכום העודף אל התקציב של השנה הבאה. האספה הכללית רשאית להקדישו למוסדות צבוריים או לקרנות המיוחדות אשר האגודה רשאית ליצור, או להשקיעו בהשקעות שונות, או להשתמש בו לשם פתוח עסקי האגודה. החברים אינם רשאים להעביר, להחכיר או להשכיר את נחלתם לאחר וכן לא חלק ממנה או איזה זכויות בה אלא בהסכמת ועד ההנהלה. החבר המעביר את רכושו ישאר בכל זאת אחראי בעד חלקו בחובות האגודה במצב שבו היו בזמן שעזב את האגודה. על החבר שלא ימלא אחרי התחיבויותיו אפשר להטיל קנסות. בלתי חברים רשאים בתנאים מסוימים להשתמש בשרותים הצבוריים של האגודה ובמפעלים המשותפים במושב.

האגודה תתנהל ע“י האספה הכללית, המועצה וועד ההנהלה. בכל שנה, אחרי גמר הבקרת השנתית של החשבונות ובשעת הצורך על פי בקשת ועד ההנהלה או המועצה או רוב חברי האגודה, תתכנס האספה הכללית. לקבלת החלטות נחוצה נוכחותם של לא פחות משני שלישים ממספר חברי האגודה²⁹⁵. במקרה שהדעות מחולקות במדה שוה בעד וכנגד יש ליושב ראש האספה זכות דעה מכרעת. המועצה היא מורכבת מ־11 – 15 חברים הנבחרים ע”י האספה הכללית עפ“י דעות חשאיות למשך שנה אחת²⁹⁶. מספר חברי ועד ההנהלה הוא שבעה חברים שהגיעו לגיל 25 שנה ושיבחרו באספה הכללית השנתית לזמן של שנה אחת. ועד ההנהלה יתאסף לעת הצורך ולא פחות מפעם לשלשה שבועות, וכדי שישיבתו תוכל להחליט, יהיה צורך שיהיו נוכחים בה רוב החברים. אם הדעות שקולות הן, יכריע היו”ר. חברי הועד יבחרו מתוכם יו“ר, סגנו, גזבר ואלה שכחם יהיה יפה לחתום בשמם²⁹⁷. קיימות עוד שלש ועדות: ועדה טכנית שבראשה יעמוד מומחה לדבר, ועדה סניטרית לשמירת הבריאות בשכונה וועדת בקורת בת שלשה חברים, הנבחרים בכל שנה ע”י האספה הכללית לשם פקוח על עניני האגודה ופעולות ועד ההנהלה, בדיקת פנקסי החשבונות וכו‘. כל הסכסוכים הנובעים מעסקי חברים ביחס למכירות, מתנות, העברות רכוש, קרקע וכו’ בין חבר לחבר או בין חברים מצד אחד ובין האגודה או פקידיה מצד שני ימסרו לבוררות.

כיום גרות בשכונה 76 משפחה בערך ב־54 בית. הקרקע (“מירי”) נרשם בפנקסי הקרקעות ע“ש ה”ה אדמונד סאֶבאג מונטיפיורי, ארתור אליס פרנקלין, הארולד האנרי האריס ודוד ילין²⁹⁸.

 

פרק עשירי: "בית מדרש אברבנל ­– גורלו של פרדס מונטיפיורי – הנהלת הקרן – סִכּום.    🔗

פעמים הרבה ניסו מוסדות, חברות ויחידים להמריץ ועד “קרן מזכרת משה” להרחיב את פעולתו והציעו לפניו הצעות לתמיכת מפעלים שונים. בשנת 1888 פנו הספרדים לקרן בהצעה להקציב סכום בתורת הלוה לבנין בית חולים “משגב לדך”²⁹⁹. כוללים שונים תלו תקוות בעזרת הקרן³⁰⁰, ודוד ילין הדגיש בהרצאותיו לועד הלונדוני, כי לא מן הראוי הוא להסתפק בבנינים בירושלים אלא יש צורך לכלול בתכניות הקרן גם מקומות אחרים, ובפרט חברון³⁰¹. אולם מחוסר האמצעים ויזמה נדחו כל ההצעות הללו.

רק פעם אחת פרץ הועד את הגדר. “בית־ספרים מדרש אברבנאל” שנוסד בשנת תרנ“ב מטעם לשכת “בני ברית” שבירושלים לזכר מלאת ארבע מאות שנה לגלות ישראל מספרד ונקרא עליו שם דון יצחק אברבנאל " “שהלך בראש גולים בשנת רנ”ב”, קנה לו קרקע אשר עליה נבנה בנין הספריה, אבל הקרקע נשארה קנין הבעלים הראשונים, יען כי קשה היה לו לפרוע את החובות. בשנת תרס“ב בא אפרים כהן, יו”ר ועד הספריה בירושלים, במו“מ עם הועד הלונדוני והודות להשתדלויותיו קבלה הספריה הלואה בסך 500 לש”ט ע“מ לשלמה במשך זמן של שלש עשרה שנה, וע”י כך הצליחו לפדות את הקרקע מידי בעליה. לשם בטחון נרשמו הבית והקרקע בתורת משכנתא על שם “קרן מזכרת משה”³⁰².

עם צמצום פעולתה של הקרן, שנתרכזה בהקמת שכונות בירושלים, נגזר ונחתם גורלו של פרדס מונטיפיורי, שנרשם בפנקסי הטאבו יחד עם הרחים על שמו של יוסף סאֶבאג מונטיפיורי, והוא העביר ב־28 לינואר 1892 את הרחים את הפרדס לרשות הקרן, אולם לא בארח חוקי אלא לפי החלטה, שנרשמה בתוך פנקס הפרוטוקולים של הועד. כמו בזמן הקודם נחלקו גם עתה הדעות בדבר תועלת הפרדס. רוב התיירים שראו אותו דנו דין קשה את החוכרים שאינם חרוצים למדי, וע“י כך היתה החלקה הנחמדה מכוסה ערמות חול. אפילו מבקר רך ונוח כאלחנן נ. אדלר ששהה בשנת 1888 בא”י, מודה, כי “הפרדס הוזנח על ידי גנניו, השמחונים – האנשים המסכנים סבלו הרבה מקדחת – “, אבל בכל זאת,נראה המקום בצמחיו הדשנים כגן־עדן אמיתי ואויר מלא ריח בננות, תמרים, תפוחי זהב, למונים ושזיפים³⁰³. כאמור לעיל, דחה מונטיפיורי כל ההצעות שהציעו לפניו כמה אנשים בדבר חכירת הפרדס, יען כי לא רצה לגרש את האנשים היושבים על הקרקע ולהסיג גבולם, אפילו אם תצמח מזה תועלת להכנסות הפרדס. מאז לא ירדה שאלת החכירה מן הפרק. בשנת 1885, אחרי אספת קאטוביץ התנהל מו”מ בין יוסף סאֶבאג מונטיפיורי ובין מורשי “מזכרת משה” הנוסדה ע”י חובבי ציון, ד“ר פינסקר וד”ר עזריאל הילדסהיימר. הראשון הציע לחובבי ציון, שרצו מקדם שיעבירו להם את הפרדס בתורת קנין, לחכרו להם תמורת דמי חכירה קטנים, שישתמשו בהם לטובת יהודים עניים בעיר יפו או לאיזה תכלית צדקה אחרת. אולם, לכאורה, שמעו חובבי ציון לעצתו של ארלנגר, שיעץ להם להתנהג בזהירות, “יען כי הפרדס כיתר מוסדות של המנוח מונטיפיורי ע”ה עלו תמיד יותר ויותר בדמים ומעולם לא עשה פרי"³⁰⁴.

הרבה דן הועד על השאלה, באיזה אופן יאפשר לעבד את הגן על הצד היותר טוב, ולבסוף הוחלט לשים קץ לרשלנות החוכרים ולמסור את הפרדס לידי חברה, שיהיה ביכלתה לקבל עליה את האחריות לפתח³⁰⁵ את הפרדס. בשנת תרנ“ד נחכר הפרדס לחברת כי”ח. בקושי עלה בידי מנהל ביה“ס “מקוה ישראל” להוציא את הפרדס ממחזיקו הנתון בידי המיסיונרים, שחשב את הפרדס לקנין עצמו. חברת כי”ח היתה צריכה לקבל את הפרדס החל מ־25 לדצמבר 1893, אבל אך בחדש אבגוסט 1895 התחילה בעבודה. דמי החכירה נקבעו ל־10 ל“ש לשנה. עשר שנים אחרי כן התחיל מו”מ חדש בדבר תנאי החכירה. לפי החוזה, שנכרת בחדש יולי1907 בין ארתור כהן, לויס מונטאגו, ואלי כהן, ואדמונד סאבאג מונטיפיורי כמורשי הקרן ונארסיס לאֶוין, שלמה ריינאך וז’אק מאשיאלס כמורשי חברת כי“ח, הוחכר הפרדס לחברה זו לזמן של שלשים שנה תמורת שכר החכירה של 50 ל”ש לשנה בעשר השנים הראשונות, 100 ל“ש לשנה בשנים הבאות. לעומת זאת על החברה להשקיע בשנה הראשונה 50000 פרנק בנטיעת עצי תפוחי זהב. במקרה בטול החוזה אחרי חמש שנים מחויב הועד לשלם לחכי”ח 60000 פרנק בתור פצויים, אחרי עשר שנים – 50000, אחרי חמש עשרה שנים – 55000, אחרי עשרים שנה – 32000 ואחרי עשרים וחמש שנה – 20000 פרנק. בטרם נכרת החוזה היה מן הצורך להסיר את הקשיים המשפטיים שנבעו מחוסר הרשמה ליגאלית. אך במרץ 1910 נרשם הפרדס בתורת הקדש (ואקוף) ע"ש אדמונד סאֶבאג מונטיפיורי³⁰⁶

נוכח האפשרות לבטל את החוזה קודם זמן תומו, במקרה הפרתו מצד אחד היו הפקידים מעונינים לזרז לעבודה יותר אינטנסיבית, ובאמת השקיעו, בפרט מנהלי ביה“ס “מקוה ישראל) (לופו ואחרי כן קראויזה), מאמצים מרובים להטבת מצב הפרדס, אבל לא עלה בידם למנוע בעד הפסדים ניכרים. בעונת 1908־1907 עלו הכנסות הפרדס ל־4531,95 פרנק, והוצאות עבודה – ל 4500 פרנק ומשלוח של 1215 תיבות תפוחי זהב – ל־2106,18 פרנק, ועל ידי כך הפסידה החברה בשנה אחת 2000 פרנק, בערך. מספר התיבות שנשלחו לחו”ל עלה בעונת 1906־1905 ל־1500, 1907־1906 – ל־1247, וכן ירד משנה לשנה³⁰⁷. אבל עם כל זאת קנתה לה חכי”ח זכות גדולה ע“י השכלולים שהכניסה בפרדס. משוכת הצבר, שהיתה מיותרת לגמרי ותפשה מקום רחב, הוסרה, סללו נתיבות חדשים, נטעו נטיעות חדשות. אך עוד בשנת 1908 לא עלה שטח המטע על 14000 מ”מ, בערך, בין 52120 מ“מ שעמדו ברשות החברה. כן הוטבה שיטת ההשקעה. במו”מ עם חכי“ח התעוררה מצד בא כח ועד הלונדוני בירושלים שאלת העבודה העברית, יען כי זולת 5־4 מחניכי “מקוה ישראל” עבדו בפרדס רק פועלים ערבים. פקידי חכי”ח ניסו להצדיק את עמדתם והעירו על כך, שפועלים זרים זולים וזריזים מפועלים יהודים המבכרים את העבודה במושבות, הואיל ושם מוצאים כל הנוחיות שאינן עדיין בפרדס. כנגד כך טען בא כח הועד הלונדוני בירושלים, כי מגורמים עקרוניים יש לדרוש, כי החברה לא תעסיק פועלים אחרים אלא מבני ישראל, ותנאי זה נכלל בחוזה החכירה. מנהל “מקוה ישראל” לופו התאמץ לבצע את העיקרון הזה³⁰⁸. לבסוף באו כל הצדדים לידי ההכרה, כי לא כדאי להחזיק בפרדס, וב־22 לדצמבר 1922 נמכרה החלקה הנחמדה לראשי ה“סוכנות אמריקנית אי”ת לעסקי קרקעות" ישראל טננבוים וישראל בלומנפלד במחיר של 5665 ל“מ, והם העבירו את זכויותיהם לפי חוזה מן 10 לדצמבר 1923 לשותפים דוב בער שפק, לבובסקי וחיקל שיף, שחלקו את הנחלה ל־200 מגרשים בערך, אשר נמכרו ליחידים במחיר של 8־ג”מ לאמה. כמה מגרשים נמכרו הודות השתדלות ה“מזרחי הצעיר”, ונוסף לזה נגאלה כברת אדמה מחוץ לפרדס מידי הגרמנים, ועל כל השטח הזה נוסדה שכונה חדשה. הקונים רצו מקודם לקרוא את השכונה בשם “גנניה”, אבל דוד ילין עמד בשם הועד הלונדוני על הדרישה, שיש למלאת את סעיף 14 לחוזה, שלפיו שטח האדמה המכור ישא עליו את שם מונטיפיורי לעולם ועד³⁰⁹. ולכן נקראה השכונה, שנספחה בשנת 1937 לתחום העיר תל־אביב, בשם “שכונת מונטיפיורי”.

משנת 1919 ואילך נעשה נסיון לבסס את מפעלי “קרן מזכרת משה” על בסיס חדש. הקרן וההסתדרות הציונית באו לידי הסכם, שלפיו על כל אחד משני הצדדים להשקיע 10000 לא“י לשם יסוד קרן לקנין קרקע בא”י ולבנין בתים עליה לפי שיטה הנהוגה בשכונות שהוקמו ע“י “קרן מזכרת משה”. אולם בשנת 1921 הודיעה ה”הסתדרות הציונית", כי אין לאל ידה להמציא את הכספים הדרושים לכך, והתכנית לא הוצאה לפועל³¹⁰.

“קרן מזכרת משה” לא היתה חברה מאורגנת ומסודרת כהוגן. לא קיימו שום תקנות שקבעו סמכותו של הועד המנהל. פקידי וחברי הועד נמנו ע"י הועד הפועל של “ועד שליחי הקהלות”, שבחר בדרך כלל באנשי שלומו שפעלו גם בקרבו ובבני משפחות מסוימות דוקא. לא היו חברי ועד הקרן אחראים למי שהוא אלא למצפונם, הכל נעשה כפי הרגל ומנהג. בתור נשיא הועד שרת אחרי מותו של יוסף סאֶבאג מונטיפיורי ארתור כהן, שנפתר בשנת 1914, ואחריו באו אליס א. פרנקלין, ארתור א. פרנקלין ורוברט ואלי כהן³¹¹.

נוסף לסכומים, שהגיעו לידי הועד כתוצאות המגבית ושעלו ל־1000 ל“ש כנ”ל נחלה הקרן בשנת 1924 מעזבונה של גברת פוליאקוף בפאריס סכום של 10000 ל“ש, כנ”ל נחלה הקרן בשנת 1924 מעזבונה של גברת פוליאקופ בפאריס סכום של 10000 ל“ש בערך, ובו נכלל שהרון שנערך ל־7000 ל”ש, הכניס למעשה רק 3000 ל“ש, כלומר העזבון עלה רק ל־6000 ל”ש, בערך. כל כספי הקרן זולת סכום מסוים להוצאות יום יום שעמדו ברשות ההנהלה – בשנת 1876 750 ל“ש, 1888 130 ל”ש – השלישו ברבית של 3 אחוז בבנק. ההכנסות מן הפרדס עלו בשנות 1907־1896 10 ל“ש לשנה, 1917־1908 50 ל”ש לשנה, 1922־1918 100 ל“ש לשנה, סה”כ 1120 ל“ש ומהן הוחזרו בתור פצויים אחרי הפרת החוזה בשנת 1922 – 1800 ל”ש, כלומר הקרן הפסידה 680 לא“י, בערך. הוצאות הקרן, בפרט הוצאות ההנהלה, היו פעוטות³¹². מחזור הכסף, שהקרן נתנה בתורת הלואה לשכונות, עלה ל־39950.12.0 לא”י ועל השכנים היה להחזיר את הסכום הזה נוסף הסכומים הנ“ל. השכנים השקיעו בשכונות 21361.20 לא”י סה"כ נבנו חוץ מן הבנינים הצבוריים 446 בתים פרטים.

כל הקרקעות שנקנו מאת הועד היו רשומים בתוך פנקסי הערכאות על שם כל האפוטרופסים, ואחרי הקמת המשטר הבריטי בא“י הועבר הקנין לאחד מחברי הועד, ובמקרה אחד נרשם כבעל הקרקע דוד ילין כבא כח הועד הלונדוני בירושלים. אחרי מותו של אדמונד סאבאג מונטיפיורי, שנפטר ב־28 לנובמבר 1929 והניח אחריו את כל נכסיו דניידי ודלא ניידי מלבד קנינו, שעליו צוה באופן מיוחד לבנו ג’ופרי, נתהוה מצב מסובך משום שחלק מן הקרקעות היה ברשות המנוח בתורת “מולק” וחלק בתורת “מירי”. היות ולפי דיני הירושה העותומנים אדמת “מירי” עוברת לכל ילדי המוריש שוה בשוה, הוכרחו יורשי המנוח לותר על חלקם לטובת הקרן אבל אך בשנת 1936 נמסר כל רכוש הקרן, דהיינו נכסי דניידי, משכנתאות, כסף מזומנים ושטרי ערך ע”ס 259.11.11 ל“א ילידי אפוטרופסי הקרן ג’ופרי סאבאג מונטיפיורי, ברנהרד ואלי כהן ואברהם גולדואטר. ב־20 לנובמבר 1936 הגישו האפוטרופסים האלה תזכיר לממשלת א”י, אשר בו מסבירים את כל הקשיים הנובעים בעיקר מן העובדה שרכוש הקרן נמצא בא“י, והועד המנהל שלה באנגליה. אי אפשר יהיה לבטל את הערבוביה השוררת במצב המשפטי של הקרן אלא ע”י צו מיוחד הקובע, כי כל הקרקע של הקרן, הנרשמה עד עתה על מי שהוא, תרשם על שם האפוטרופסים הנוכחים, שכחם יהיה יפה להעביר את הקרקעות לחברים שהם בעלי בתים בשכונות, אחרי פרעון חובותיהם בתנאים הנקבעים, נוסף לכך יש לאפוטרופסים, הרשות להטיל, אם יהיה צורך בכך, את הדמים הדרושים לתקון הרשמות בפנקס הקרקעות על בעלי הבתים³¹³. פתרון לקשיים הללו נמצא, לפי הודעת הממשלה הארצי־ישראלית מ־2 למרץ 1937 בסעיף 37 ל“פקודה הבאה לקבוע הוראות להסדרת הקדשות לצרכי צדקה שנוסדו שלא לפי החוק הדתי” ובו נאמר: “אם סבור בית המשפט, על יסוד מסמכים שהגישו לפניו או על יסוד מנהג ותיק שאיזו נכסים בפלשתינא (א"י) מוחזקים בידי בעליהם על יסוד התחיבות שהשמוש בנכסים הללו והכנסותיהם ופירותיהם יהיו מוקדשים לצרכי צדקה, יוכל בית המשפט להכריז על נכסים אלה כעל נכסים המוחזקים בהקדש. לצורך פקודה זו והוראת הפקודה הזאת תחולנה עליהם כאילו נוצר ההקדש בהתאם לפקודה הזאת. – בתנאי שאם נוצר ההקדש על פי חוק חוץ, הרי בית המשפט בהשתמשו בזכות השיפוט שלו לגבי אותו ההקדש זקוק לחוק שעל פיו נוצר ההקדש עד כמה שאותו חוק לא יהא בו משום נגוד לסדרי המדינה הכללים של פלשתינא (א"י) או לשטתה של פקודה זו”. ב־28 לפברואר 1938 יצא פסק־דין מתאים לפקודה זו מאת בית־המשפט המחוזי בירושלים.

 

נספחות.    🔗

א. בתי “משכנות שאננים” ושכניהם (“משה וירושלים” ע' 60 ואילך), לעמוד 26:    🔗

“… שאלתים אודות שמות האנשים הגרים במשכנות שאננים, וכמה נפשות ימצאו בכל בית ובית, הד”ר הלוי הודיע לי שמותם ומספרם.

מכולל הספרדים ראיתי שם האשה שולטאנו אלמנת החכם באשי הרב דוד חזן זצ"ל ובתה ומשרתת – 3

החכם יצחק כהן ואשתו – 2

החכם יוסף טאראגאן ואשתו ובנו ובתו וילדה קטנה – 5

החכם יוסף נסים בורלא ואשתו ושני בנים ושתי בנות – 6

החכם אברהם כהן ואשתו ושני בניו – 4

החכם דוד טראבלוס ואשתו ובנו ושתי בנותיו – 5

האשה רבקה אלמנת החכם פענסא ובנה ושתי נכדות יתומות – 4

האשה סול אלמנת החכם אברהם חרוש ושני בניה ושתי בנותיה – 5

האשה שמחה אשת יעקב האזיזא האופה ובנה ושתי בנותיה – 4

ס"ה 38

מכולל האשכנזים

האלמנה חיה ראשע ריבלין ושני בתיה ובתה – 4

געשע האלמנה של ר' בנימין לילענטהאל ושלשת בניה – 4

ר' שלמה עלבא האורג ואשתו בנו ובתו – 4

ר' מאיר פלונגיאן ואשתו בנו ובתו – 4

ר' אהרן פעללהענדלער ואשתו – 2

ר' משה מאיר וואסל ואשתו – 2

ר' משה כהן ואשתו – 2

האלמנה רחל ושני בניה

(בעלה נהרג בשנה העברה מאיש צבא אשר עמד על המשמר אצל שער יפו) – 3

האלמנה זעלדה ובתה – 2

ס"ה 27

האלמנה רחל לאה היושבת בחדר קטן בבית ר' משה כהן אשר גדלוה, יש עמה בת אחת אשר נשאת לאיש ושמו אלי‘, וילך לקאיירה לבקש לו שם איזה עסק, והנה זה זמן רב אשר לא שמעה ממנו. חתנו ר’ אהרן פעללהענדלער הוא בן הרב שמואל העליר מצפת…

הגגות של שני הבתים היושבים האלמנה לילענטהאל והאשה שמחה חאזיזא צריכים לתקנם. שני בתי כנסיות של הספרדים והאשכנזים אשר אצל משכנות שאננים, אמר הד"ר הלוי שהמה תחת משמרת אנשים המשגיחים עליהם להיות תמיד במצב היותר טוב. והנה יושבי משכנות הבתים האלה הגישו בקשתם לפני לעשות איזה תקנות בהבתים לתועלתם:

א) המפתח של בית המקוה יהיה תחת השגחת אחד מהדרים שם ב) האיש אשר יהיה בידו רחים יטחון דגנם שלא יצטרכו לשאת דגנם אל העיר לטחון שם ג)אם הבאר שלהם יהיה ריק, אז יהיה להם רשות לקחת מים מן הגן אשר אצל הרחים ד) לעשות דלתות להחלונות שיסגרו אותם בלילה למנוע מליכנס גנבים בהבתים ה) לעשות רצפת אבנים מרובעים חלקים לפני הבתים כהוגן למען שמי הגשמים העוברים עליהם אל הבאר לא יתערבו עם האשפה אשר יכסו שם בזמן החורף את הרצפה הנוכחי אשר שם עתה ו) להיות שם מכסה חזק לפני הבתים ממזרח וממערב, שיסך עליהם מניצוצי השמש הבוערת".

ב. קול קורא מאת ועד שלוחי קהלות ישראל בבריטניא, לעמוד 29:    🔗

“הועד לשלוחי קהלות ישראל בבריטאניא, אשר השר משה מונטיפיורי הי' אחד מחבריו לערך חמשים שנים, ומשנת 1841 עמד בראשו עד י”ח אבגוסט שנה שעברה, החליט פה אחד ליסד ולכון דבר טוב אשר יוכל להיות לזכרון עולם להגיד לדור נולד כל מעשי הטוב והחסד שעשה השר משה כל ימיו, בארץ מולדתו ובארצות רחוקות, כן לבני עמו ישראל וכן גם לכל סובלי צרות ותלאות מבעלי האמונות השונות.

כאשר נשאל זה השר משה מעוז צור אמונתנו מאת הועד לחוות לו דעתו איזה דבר טוב יפיק רצונו ביתר שאת וגם יהי' דבר השוה לכל נפש מישראל לקחת חלק מתמיכתו ענה ואמר, כי לפי דעתו יפיק הועד חפצו אם יכונן קרן קימת לתכלית הטבת מצב אחב“י יושבי ארץ הקדושה ע”י עבודת אדמה, לימוד מלאכה וחרשת המעשה, ושליחת יד במסחר וקנין וע“י בנין בתי מעון לאחב”י באה“ק החפצים להחיות נפשם מיגיע כפיהם ומואסים בלחם עצלות וכלכלה ע”י אחרים.

הועד שם עיניו על דברי השר ההם והחליט פה אחד כי עצתו נכונה מאד וכל בעלי הועד נעשו לאגודה מיוחדת לענין זה להפיק רצונו (ויש לאל ידם להוסיף גם אחרים על מספרם).

והנה מה שיעשה הועד ותכונת פרטי מעשהו בענין הגדול והנכבד הזה לא יוכל עוד הועד להודיע כרגע ברבים, יען תוצאות הדבר תלויות בסכום הכסף אשר יאסף למטרה ההיא: לזאת איפה יודיע פרטי הדברים בזמן מאוחר.

תקות הועד גדולה, כי חובבי אדם בכל מקומות מושבותיהם תחת השמש, וכל אלה אשר אהבת ציון תפעם בקרב לבם, יתעוררו בכל חשק לבבם לתמוך בידי הועד בנין הגדול הזה. כולם יושיטו לו יד עזרתם למען יוכל להוציא לפעולות אדם את הענין הזה כראוי, להיותו יקר ונכבד גם להם כן מפאת עצמותו ומטרתו הקדושה, וכן מפאת רגש הכבוד המפעם את לבם ולב כל ישרי לב ליקרת שם האיש הגדול מרבבה אשר לכבודו יוסד הדבר הזה לעשות מזכרת נצח לשמו המהולל בפי כל.

השר הנכבד נ. מ. רוטשילד Messes. N. M Rothschild et Sons… London England נתרצה בטובו לקבל הנדבות ששלחו נדיבי לב לידו לתכלית הנ"ל, נדבה לפעם אחת או נדבות קצובות מדי שנה בשנה.

לונדון 7 יאנואר 1875

נאום ראשי הועד לשלוחי הקהלות בבריטאניא

J. M. Montefiore President (ראש הועד)

Arthur Cohen Q. C. Vice President (ממלא מקומו)

Henry Harris Treasurer (גזבר הועד)

Lewis Emanuel solicitor and Secretary (סופר ועורך דין)

ג. התושבים הראשונים בשנות “מזכרת משה”:    🔗

מצאתי שתי רשימות של בעלי בתים הראשונים ב“מזכרת משה” אחת בתוך פנקס שנשמר מאת הרב אלטר סטרלצר ז"ל והשניה בפנקס השני שהוא בידי ה' דוד ילין יבדל לחיים. השמות בסוגרים נלקטו מפנקס השני.

1. ר' גיצל סופר (דוד גוטמאן)

2. " טוביה סאלאמון

3. "יעקב מאיר (צבי שפירא)

4. " חיים אהרן וואלירו

5. " בנימין בייאלהוס מסלאנים

6. ח' בכור פאדרו

7. ח' יוסף ששון (אברהם ססון גבאי אהל משה)

8. ר' יוסף ריבלין (אריה ליב נוסנבוים, בית כולל הורדנא)

9. שלום חעשין

10. הרב ר' יו"ט ישראל ציריזל

11. הרי"מ פינס (שדה ר"ט סאלאמון)

12. מגרשים (אל' ר' יודיל הורוויץ בית ההקדש)

13. (ר' נחום חתן ר' זלמן חיים ואשתו – נחום ראגיאזנישקי)

14. מרדכי חעשין (ר' שמואל וועזיגאלער)

15. נחום ח' ר' זלמן חיים, נחום ראגיזנצקי (יעקב בה"ר אלימלך, טוביה סלומון)

16. ר' שמואל וועזיגאלע (זעלדא בת מרדכי שניצר)

17. ר' יעקב ב"ר אלימלך (פייטל קויפמן)

18. זעלדא ברמ"ש (מרדכי שניצר)

19. האשה בתיה א"ר יקותיאל סנדלר (בית־המדרש – בית ת"ת החנות)

20. חיים מן ואשתו רחל (ר' מאיר יעקב הכהן)

21. (ר' יוסף שמחון) ביה"מ (תרמ"ט)

22. (ר' יעקב ליב סאלאנט)

23. ר' מאיר יעקב הכהן (ר' פסח ראטענבערג וגיסו ר' אברהם אבלי ליפשיץ)

24. ח' יוסף שמחון (ר' ליב בר יעקב בלעכער)

25. ח' מירקאדו קמחי (ר' משה טאראנטי)

26. ר' ליפא מאיר (הא' לאה ברוידא)

27. ר' ליב בר יעקב בלעכער (ר' בנציון זילברשטין)

28. ר' שמואל ברוך (ר' משה חנוך הלוי)

29. צבי ב"ר ראובן בונה (ר' דובער פאט)

30. ר' בנציון זילברנשטין (ר' מענדיל ברמ"י)

31. ר' יהושע ילין (ר' יעקיל הלוי)

32. ר' יהושע ילין (ר' זאב נגר)

33. ר' אהרן יוסף טריספאלי (ח' נסים בכר אפרים מכר לר' יצחק ליב ממאהליב ואשתו זלאטע רבקה)

34. ר' מענדל בר משה יוסף (אברהם מפרען)

35. ר' יעקב הלוי

36. ר' זאב נגר

37. ר' נסים בה"ר אפרים (ח' יהושע בן שושן)

38. יורשי ר' אברהם קוברין ז"ל (הר' זלמן מדענאבורג)

39. ר' דוד גוטמאן (ר' סונדיל סאלאנט)

40. מאיר יוסף נגר (הר' משה מבריסק)

41. ח' יהושע בן שושן (ר' דוד ילין ואשתו איטיל)

42. ר' דוד ב"ר משה ממעזריטש

43. ר' זונדל מסלאנט (ר' שמואל גארדאן)

44. ר' משה מבריסק (ר' יצחק הלוי)

45. ר' דוד ילין ואשתו אטיל

46. ר' ליפא מאיר (מיכל מאוננרין)

47. ר' יעקב בהר“ש, ור' ליב בהרא”ד (ר' ישראל חיים הכהן)

48. ר' יוסף שמואל גארדאן (יתמי ר' דוד ממאהילב)

49. ר' יצחק בר משה מרדכי הלוי חייט (ר' יצחק יעקב ברש"פ)

50. ר' פסח ראטענבערג (הרב אליה)

51. ר' מיכל מאוננרן (יוסף נגר)

52. ר' ישראל חיים הכהן (משה מאונגרן)

53. יתמי ר' דוד ממאהילב ע"י האשה שרה מינה (הר' יצחק מסאלנט)

54. ר' יצחק יעקב בר שמואל פסח (הר' לייזער גראייבסקי)

55. הר' אלי' מאייששאק (ר' יעקב הכהן)

56. ר' יוסף נגר (ר' שלום נפחא)

57. ר' מנשה מאונגרן [רוט] (ח' בכור שוחט)

58. ר' יצחק מסאלנט (אריה ליב בנו)

59. הר' אליעזר גראייעווסקי (ר' אליה חיד)

60. בני ביתו ר' שלום נפחא

61. ר' זרח פליגלטויב וחתנו ר' מרדכי

62. הר' יואל משה ובמ"ר דוד

קרוב לודאי, כי ברשימה השניה (ילין) נכללים אי אלו האנשים שקבלו קושנים. מובן מאליו, כי הרבה בתים עברו לידי בעלים חדשים. לרגלי הערבוביה השוררת ברשימות השונות קשה לפעמים להודע את אמתת הדברים. תעודות מרובות נאבדו בימי המלחמה העולמית מחמת חשש התושבים, שמא יהיו חשודים בעיני הטורקים בגלל התקשרותם עם מוסד אנגלי. הרבה בתים, שהיו מקדם בידי ספרדים, עברו אחרי גמר בנין הבתים של “אהל משה” לידי אשכנזים.

ד. שמות בעלי בתים הראשונים ב“ימין משה – רחוב נתן”    🔗

(לפי פנקס הנמצא בידי ה' יאדלער בשערי חסד), לעמוד 74:

1. ר' מאיר עפשטיין

2. " יצחק אייזיק כהן קליין

3. " גבריאל גברילאוויץ

4. " מאיר העלער

5. " אורי צוובנר

6. " חיים ספקטור

7. " אהרן לייב ניימאן

8. " שלום פעסטער

9. הא' הדס שערשווער

10. ר' יעקב אשר קאף

11. " יהושע העשיל שוויפט

12. " אחרן בצלאל טארינהיים

13. הא' חנה סאוולער

14. ר' מאיר פארהייטער

15. " דוד לאדיער

16. " שלום לייב פרידגוט

17. הא' פייגע סטרנע ראפופרט

18. ר' יהושע לייב לעווינפוס

19. " יעקב לוריא

20. " פיוויל רייכילזאן

21. " משה ליברשטיין

22. " אברהם ויסברג

23. " מרדכי סלומאן

24. " נתנאל לוריא

25. יעקב סלאוועס

26. יצחק חגיז

27. " אלטר הורוויץ

28. " שמואל יששכר וורוביל

29. " יעקב העכט

30. " יוסף ישראל המבורגער

31. ר' יששכר בעריש טארינהיים

32. " ישראל יעקב שטיין

33. הא' נעכע רחל באקל

34. " שרה לאה זילברשטין

35. ר' שיימע מוולקויסק

36. " שלמה ליכטשיין

37. " משה שוורץ

38. " שמעון לייב אלברט

39. " זאב שחור

40. " אברהם רוואנוורער

41. " לייב גוטליב

42. " בנימין רבינאוויץ

43. " אביגדור שטיינברג

44. " ראובן טרונהיים

45. " מרדכי ליב גוטליב

46. " אליעזר דוד כהן

47. " אברהם בלומנפעלד

48. " יודיל מאניש

49. " יעקב פעלמאנן

50. ר' בנימין ב"ר גבריאל

51. " שמעון אשר כהן

52. " אלי' האני

53. " זאנוויל שפיצער

54. " אברהם משה טעפרפרג

55. " יוסף לוי חגיז

56. " נסים בנימן פראג

57. " יוסף חיים פראג

58. " משה ישראל טובנהויז

59. " אלי' מזסלע חצי; "יצחק מזסלע חצי

60. " ישראל משה ראזינטאל

61. " פנחס יהודה הערשלער

62. הא' חי' הערשלער

63. ר' בנציון יאדלער

64. " יעקב ליפשיץ

65. " חיים אברהם וייס

ה. רשימת בעלי בתים הראשונים ב“זכרון משה”:    🔗

3־1 איטה ודוד ילין

6־4 ר' אליעזר רוקח

8־7 " יוסף מיוחס

10־9 " אברהם צבי גאלדשמידט

12־11 ר' מרדכי נגר

14־13 ר"י דוב פרידמן

16־15 ר' ישעיה פרס

18־17 " משה כהן

20־19 ד"ר יוסף יערמאנש

21 ר' אלכסנדר לוינזאהן

22 " שמואל זנוויל רובין

23 ר' שמואל שור

25־24 ר' יוסף אלישר

26 ר' פישל לוי

28־27 ר' יעקב בר שמו' אסיאשוילי

30־29 ר' יהודא שמענוביץ

32־31 " חיים מיכל מיכלין

33 ר"מ חשין

35־34 ר"ח עזריאל

36 וינזיאנא קפולי

38־37 ר' נחמה ורוזה הלבן

39 מרת חנה רוהלד

40 ר' אשר גולדברג

41 " יהושע מאיר רייכמן

42 האחים פנחס ויעקב דדאשוילי

43 מרת מזל טוב לוי

44 ר' זלמן נתנזון

45 ר' בצלאל פרידמן

46 ר' יוסף אג’י

47 רבינו בנבנשתי

48 ר' יצחק יעקב הלבן

49 גיטל ברדקי

50 ר' אברהם יצחק ווירגין

51 " דוד סלומון

52 " מרדכי לוי רוקח

53 " שמעון אלעזר יודלוביץ

54 " חיים נפתלי פרידמן

56־55 ר' שלמה פרלמן

57 ר' אהרן כהן

58 " מוניש אייזנמן

59 " ליב שרהזון

60 ליבה ויעקב דוד באנעט

61 ר' אליה וואלפא

62 " מנדל אלטשילר ורעיתו שרה

63 " אברהם יצחק גודוביץ

65־64 ר' יוסף רלבג

67־66 " יוסף זיו

68 ר' מנחם מרדכי פרנקל תאומים

69 ר' אברהם יהושע שפירא

70 " יוסף קוואטינסקי

71 " דוד מיכאל שוילי

72 " אברהם יעקב הכהן

73 " יצחק יעקב רייכמן

75־74 ר' מאיר בר אב' לואיסמאן

76 בית הכנסת של האשכנזים

77 ר' שמעון בר אברהם ביבראשוילי

78 ר' ראובן חסידא שוילי

79 " יצחק קוטלר

80 " רחמים שרים

81 " ישראל פוטרמן

82 " חיים כהן

83 " שמואל ברקוביץ

84 " קלמן ורשבסקי

85 ר' זעליג צוועבנער

86 " שמאי עפשטיין

87 " אלכסנדר רבינוביץ

88 " אליה כהן

89 " אליעזר עטטינגר

90 " אפרים אברהמזון

91 "אלחנן טננבויום

92 "מרדכי ראובן רוקה

93 " זלמן אלבערט

94 " ר' יהודא שמענוביץ

95 " דוד צעבנר

96 " מרדכי עטטינגר

97 " מני כ"ץ

98 " דוד באיעווער

100־99 ר' אליעזר ליפא ברנבלום

101 גרשון גולדשמידט

102 בית הכנסת של הספרדים

103 תנור ושלש חנויות

ו. נוסח ההסכם בין “קרן מזכרת משה” וההסתדרות הציונית    🔗

(מכתבי ה' א. א. פרנקלין), לעמוד 91: