הַסִּפּוּר הָרִאשׁוֹן שֶׁל מי"ב

תמוּנה בחמישה פרקים (מעין מעשה שהיה)

א. זֶה לְעֻמַּת זֶה    🔗

הלילה ליל חורף. הירח יקר והולך, זורח על שׂמיכת השלג אשר כיסתה פני אדמת העיר לבנה. רחובות העיר האירו כבעצם היום מנוֹגה הפּנסין הדולקים בצדי הדרכים. הקור חזק מאד, חודר בגדים חמים ואדרות־שׂער, ובכל זאת רחוב היהוּדים מלאה כצאן אדם עוברים ושבים, מהם מטיילים להתענג על הדר הליל ומהם מטים אזנם לשמוע אל הרינה והזמרה הנשמע מבית־התיאטרון העברי. על יד פרוזדור בית־הישיבה עומד בחור קטן לבוש בגדי ערומים, שמלתו לעורו, כל עצמותיו ירחפוּ וארכובתיה דא לדא נקשן, והוא עומד כתומר מַקשה ואזניו עשוּיות כאפרכסת נטוּיות אל התיאטרון לשמוע גם הוּא את רינת המשחקים כאיש היודע ומבין בחכמת הזמרה. תלמידי בתי־הספר ההולכים אל התיאטרון יביטו יראו בו בשאט־נפש והוא לא ישים אליהם לבו. תלמיד אחד, משכמו ומעלה גבוה מבני גילו, יפה־תואר ואמיץ־לב, עטוף אדרת־שׂער יקרה משוּבצת כפתורי נחושת מצהב, דחפהוּ, מדי עברו, ברגלו, ויאמר: “כסיל וּבער, למה תעמוד בחוץ? הגם לך לב לשמוע שיר וזמרה?” ויענהו הבחור עזוֹת גם הוא: “שׂטה מעלי ועבוֹר! גם לי לבב כמוך ולא נופל אני ממך בחכמה ובהרגשה”. – הסטודנט מילא פיו שׂחוק ויעבור על פניו ויבז לו בלבו.

בן ישיבה דל וחלש אשר כל ימיו לא מש מבית־המדרש, הוא יערוב את לבו לאמור לתלמיד בית־הספר נושא כפתורים נוצצים, כי לא נופל הוּא ממנו בחכמה ובהרגשה! הנשמע כדבר הזה או העלה על לב איש מעולם? ואולם אם נסתכל לא בקנקן כי אם במה שיש בו ואם נערוך את זה לעוּמת זה, אז לא יפּלא דבר זה בעינינו, ונמצא כי לא במתת שקר התהלל בן הישיבה, כי באמת לא נופל הוא בדעת ובטוב טעם מתלמיד בית־הספר, ואולי עוד יגדל ממנו.

תלמיד בית־הספר, אשר לפי גודל קומתו נוכל לחשבו כי קרוב הוּא להשלים חוקו, יש לו ידיעות מצומצמות בדברי־הימים, במחקרי ארץ, בחשבון ובלשונות, כפי אשר קראם ולמדם מתוך ספרי־הלימוּד אשר שׂמוּ לפניו; אבל הידעתם מי ומה הוּא הבחור כשׂחיף עץ הניצב לקראתכם פה? הבחור הזה הוא צנא דמלא ספרי, בקי בכל הספרוּת הרבנית, העמיק לקרוא בפילוסופיה הדתית היוָנית, הערבית והעברית, ונקב וירד בם עד התהום; קנה לו ידיעה רבה בספרוּתנוּ החדשה, בקי בקורות האוּמה הישראלית, ונהירין ליה גם שבילי חכמת הטבע וידיעות העולם; בשכלו החד העפיל עלות גם על הררי חכמת השיעורים והחשבון הנשגב, יודע הוּא גם דברי ימי העולם וקורות הדורות ותורת חיי החברה וכלכלת המדינה. בשכלו הרב יקיף את כל הידיעות האלה ובכשרונו החד ינתח כל ענין וענין שהוּא עוסק בו בדעה צלוּלה ומיוּשבת, ויגלה בו פנים כהלכה לכאן ולכאן כמבקר מומחה. תלמיד בית־הספר ההוּא באָסרו אותו מורהו לעונותיו בבית־ספרו והתוָה לפניו את שיטתו ואת שיעורו, את הדבר אשר ילמד ואת הספר אשר יקרא בו, הוּא במסילה אשר התווּ לפניו בדרך ילך, לא יסוּר ימין ושמאל, במופלא ממנו לא יחקור ובמכוסה ממנו לא ידרוש, ובן הישיבה הזה ילמד ויקרא הכל. היום הוּא לומד במסכת חוּלין ודיני שחיטה ובדיקה ומחר הוא קורא את ספֶּנסר ואת בְּקל. היום הוּא עוסק בחוֹשן משפּט ומחר בשיטת שפּינוֹזה וקַנט. תלמיד בית־הספר מפנה לבו גם לדברי עולם הזה ולתענוגי בשׂרים, אשר לא תמיד הם מסכימים עם דרכי הצניעוּת והמוּסר, ובן הישיבה הולך בדרכי מישרים סחור סחור לכרמא, אין עגבים בפיו ואין הרהורים רעים בלבו; לא ישב בסוד משחקים ובקוּביא לא ישחק, ומוֹתרוֹת החיים ותענוגות בני־האדם לא יבקש, על כן כוחו במוחו ואונו במשא־נפשו; כספוֹג הוא סופג את הכל וכבוֹר סיד אינו מאבּד טיפּה, וכצאתו שער עלי קרת הרי הוּא עולם קטן מלא־דבר בפני עצמו. וכי תאמרו בן מי זה העלם ומה אחריותו וגורל חייו בישראל? דרשוּ מעל הפּרקים הבאים ותדעוּ.

ב. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ    🔗

רוב הרבנים אשר בפולין נודעים לקנאים ולאדוקים גדולים והדיין אשר בעיר הקטנה לוּפּוֶה קשה מכולם. הוּא היה עוין את מספר המשׂכּילים אשר בעירו וירד עמהם עד לחייהם. חשׂוּך בנים היה הדיין הזה רוב ימיו, וככל חשׂוּכי בנים אכזרי הוא ולא ירחם. הוא היה אומר: אילו היה לי בן והיה נעשה משׂכּיל הייתי קורע אותו כדג. מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הביא אותו לידי נסיון ולעת זקנתו נתן לו בן, ילד זקוּנים קטן. בוצין בוצין בקטפיה ידיעא. וגם הנער הזה התנכּר מילדוּתו כי בעל שכל חד וכשרונות גדולים הוא. אביו חנכוֹ על פי דרכו ויהי ספי ליה כתורא תלמוד וספרי יראים, גם על שרשי רגליו התחקה להוליכו הדרך אחרי מחשבותיו ורעיונות לבו הוּא, וימלאהוּ גם הזיות רבות ומשׂאות שוא ומדוּחים, ככל המון נערי בני ישראל אשר יתמו מבחר ימיהם תחת יד מורים ומדריכים כאלה; וקל מהרה יצא לו שם עילוּי וחריף וגם ירא־שמים גדול. וגם בדרכי אביו הלך ויהי עוין את המשׂכּילים ורודף אותם עד חרמה. ובראותו תנ"ך עם ביאור היה שורף אותו עם אַזכּרוֹתיו. שם הנער היה משה ושם אביו ירוחם. ולפי שהבן היה כרעא דאבוּה, דומה לו בקלסתר פניו ודומה לו בתכונות נפשו, קראו להם משׂכּילי העיר בלשון קצרה בשם – "אותו ואת בנו".

ויהי הנער משה הולך וגדול ומספר משׂכּילי העיר הולך וגדול גם הוּא. ויירא הדיין פן יבוּלע לבנו ויהיה נפגע על ידי חבר רע או שכן רע ונחה גם עליו רוח ההשׂכּלה הממארת, וימלך בפמליא שלו וישלחהוּ וולוז’ינה ללמוד שם בישיבתה הרמתה להינצל מפח יוקשים שבהם יוקשים בני הנעורים תמיד.

אולם אוי ואבוי ואללי! “רגלוהי דבר נש אינון ערבאין ביה לאתרא דמתבעי תמן מובילין יתיה!” לוּ נחה ההשׂכּלה על הנער בעיר מולדתו, כי אז היה אביו שליט בו לכלוא את הרוח; לא כן בעיר אשר בא בה ללמוד תורה; שם לא היה מעצור לרוחו ואין גודר גדר ועומד בפרץ לפניו. בראשית בוא הנער אל הישיבה היה שקוּד ללמוד תורה לחוד, ומאד מאד היה זהיר מלהתקרב אל התלמידים שבישיבה אשר שמע עליהם כי “משׂכּילים” הם, כי היה ירא שמא יכּוה בגחלתם. אבל אין לך דבר עומד בפני הרוח! במשך הימים החל הנער מאליו להתקרב אל חבריו המשכילים ולהסתכל בספרי השׂכּלה. ההסתכלוּת הזאת לא ביטלה אותו מלימוּדיו, כאז כן עתה היתה תורתו קבע והגה בה יומם ולילה, ורק ברגעים אשר בין הפרקים בשעות שאינן לא יום ולא לילה, לא מנע עצמו מן ההגיון בספרים כספרי מורה נבוכים, הכוזרי, מאור עינים, והדומה להם מן הקדמונים, וכספרי רנ“ק, פראנקל, ווייס, ריב”ל, פיגיליש וכו' מן האחרונים. לוּ קרה לו כל זאת בעיר מולדתו ושמה החל להגות בספרי השכלה, כי אז בלי ספק היה משליך תיכף את התלמוד אחרי גווֹ, כי כך דרכם של המשכילים בפולין, שכל היוצא להשכלה מיד פורש מן התלמוּד ואין האחת נוגעת בחברתה אפילוּ כמלוא נימא. לא כן בליטא, אשר שם אין המשׂכּילים נרדפים כל כך, שם התורה וההשׂכּלה אינן צרות זו לזו. ההשכלה נעשית לבני הנעורים תופשׂי התורה לסם חיים, כי היא תפקח את עיניהם לראות את המאור שבתורתנו. במשך שלוש השנים אשר עשה משה בן ירוחם בוולוז’ין, השתלם הרבה בלימוּדים ובדברי מחקר ושיר מתוך ספרים הכתוּבים בלשון הקודש מאת חכמי הדור, ואף כי היה נכנע וציית למשגיח, אשר היה צופה ומביט על התלמידים בשבע עינים, בכל זאת לא משך עליו קו של חשד בעיניו, אף על פי שראה לפעמים ספרים חיצונים נושרים מחיקו. ככלות לו שלוש שנים בישיבת וולוז’ין בא אל העיר לבנה להסתופף באחד מבתי־מדרשיה להגות ולדרוש מאליו; ויצא שמו הטוב לפניו, ואחד מיקירי העיר ועשיריה מן המחזיקים בנושנות בכל תוקף, הגביר ר' נחמיה שמו, קירבהוּ כמו נגיד ויהי באוכלי שוּלחנו בימי השבתות וייקר בעיניו מאד.

ג. הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר    🔗

בדרכי חינוך הילדים אצל שלומי אמוני ישראל בני פולין נראו שני הפכים בנושא אחד; את בניהם הזכרים יגדלוּ על ברכי התלמוּד לבד, וכהיוָדע להם כי מסתכלים הבנים בספרים חיצונים הם נכונים לנקר את עיניהם; וכן לא יתנו להם לשנות את בגדיהם וללבוש בגדי אירופה, אף כופים עליהם את ההר כגיגית לבלי יפנו לבם לבטלה ולא יפסקו רגע אחד מדברי תורה, וההתמדה והשקידה התדירית הזאת בלי חיים של חילוּץ עצמות תמצה את לשד חייהם ותעשה אותם לאנשי מכאובות וידוּעי־חולי, רעי־המראה ודקי־הבשר אשר קומטו ולא עת. לא כן הבנות! אותן יפנקו ויעדנוּ מנוֹער, יתנו להן ותלבשנה מחלצות לפי חוקי פריס, ילמדון שׂפת המדינה ולא ימנעו אותן מן ההגיון בספרים חיצונים. על כן הבנות מתעדנות וגדלות לצבי ולתפארת והיו לבריאות־בשר יפות־תואר וטובות־מראה, בעוד אשר הבנים הולכים ודלים, יבערו ויכסלו, לא יביטו אדם עם יושבי חלד והיו לחובשי בית־המדרש – וּתהוֹם רבה רובצת בין הבן והבת! כי במה יתרצה הבחוּר הדל, אשר טפש כחלב לבו ואינו יודע פרק בהלכות דרך ארץ ודעתו איננה מעורבת עם הבריות, אל העלמה היפהפיה והמחוכמה אשר משאת־נפשה היא האנשים מבני הנעורים אשר לשמע אוזן שמעתם בספרים אשר קראה ועינה לא ראתם? הפּה שאסר השׂכּלה וההתיפּוּת לבנים הוא הפּה שהתיר אותן לבנות, ומזה יצאו “תרתי דסתרי” – ואיכה יתקרבו שני ההפכים האלה ודבק איש באשתו והיוּ לבשר אחד?

הגביר ר' נחמיה אשר היה ירא אלהים מרבים ורחים ומוקיר רבנן, אהב מאוד את הבחור משה בן הדיין, כי ראה כי ברכה בו, ואמר בלבו לקחתו לחתן לבתו היחידה מרים היפהפיה, והבחור משה עניו מאד, שפיל ואזיל ועינוי מטייפין, ויתבונן אל תהלוּכות ר' נחמיה ויבן כי נשא חן בעיניו וידע את אשר לפניו ומה האיש הזה דורש מעמו ויטמון את השכלתו בלבו עמוק עמוק ויתמם עמו ויהי בעיניו כבחור פּשוט, אשר לא ראה מעולם צורת אות אחת מן הספרים המטמאים את הידים. אבל לא כמחשבות האב היו מחשבות בתו. היא אכלה מפרי עץ הדעת ברשות אביה, כי אביה שׂכר לה מורים ולמדה ספר ולשון; ויותר שהיתה משׂכּלת וטובת־טעם היתה גם נערה יפה עד מאד; ואיכה יישר בעיניה בחור כזה אשר נחשב לה כבטלן וכתם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, וגם מראהוּ משחת מאיש ותארו מבני־אדם המתוֹארים. ומשה ידע את יקרת נפש מרים וחין ערכה, אף חמד יפיה בלבבו, ויאמר משה בלבו: לוּ יכולתי לגלות לה את צפוּנוֹתי למען אשר תדע כי לא כאשר תראה ותשפּוט עלי לעינים כן אני ללבב, כי גם לי לב יודע ומבין כמוה ולא נופל אנכי ממנה בכל מדע וחזון. אפס כי לא מצא לו שעת הכושר לבוא עמה בדברים ולהתוַדע אליה ולגלות לה את כל לבו, כי בכל עת בואו אל ביתם היה אביה עמה בבית ולא זזה ידו מידה.

ככה נשתרשה בלב מרים בת הגביר דעה קדוּמה כנגד משה בן הדיין, וכראותה את אביה מקרב אותו אליו ואומר לאמצהו כמו בן, חזקה הדעה הקדומה ההיא ותיהפך לשנאה כבושה, שנאת־חינם; וכל אשר הוסיף האב להתקרב אליו כן הוסיפה היא להתרחק ממנו. ומה רע ומה מר היה למרים בהוֹדיע לה אביה יום אחד את רוע הגזירה אשר יצאה מלפניו, כי ראה לה חתן איש כלבבו את משה בן הדיין, הבחור העילוי העתיד להיות גדול בישראל. ואף כי נפש מרים נקעה מן הבחור הנבזה וחדל־אישים הזה, בכל זאת לא מצאה את לבבה להמרות את פי אביה, והיא גם ידעה את נפש אביה כי אחת דיבר ולא ישוב וכי תתחנן אליו לא ישמע אליה; ותהי כמחרשת ותשב שוממה ומרת נפש בחדרה, בוֹכה במסתרים ומתנה על בתוליה.

ד. תְּחִלָּתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן    🔗

את התנאים חגגוּ ברוב עם ובהוד והדר. כל טוֹבי העיר באו בנשף חשק ההוּא, גם אבי החתן הדיין מלוּפּוה בא ליום התנאים. את החתונה דחו לשלושה חדשים, ונדברו כי במשך הזמן ההוא ילך החתן וישוב לבית אביו, כי לא יעָשה כן בישראל לדוּר החתן עם כלתו בעיר אחת, משום דרכי צניעות. – בימים הרבים ההם עוף השמים הוליך את הקול לאבי מרים כי זה משה האיש אשר הרימהו בחור מעם, איננו תוכו כברו. אמת כי אדם גדול הוא. צנא מלא ספרי, אבל – כבר הציץ ונפגע. שאל ר' נחמיה וחקר ודרש היטב והנה אמת, נעשתה התועבה הזאת מאת משה בן דיין; לא מנע את עצמו מן ההגיון, הגה בספרים חיצונים ובמה שלא הוּרשה התבונן. ויוסף עוד על חטאתו פשע, כי התחפּש לפניו כאחד קדוש, כנזיר אלהים מן הבטן, ויגנוב את לבבו על בלי הגיד לו כי שלח ידו לקחת מפרי עץ הדעת. ויחר לר' נחמיה מאד וחמתו בערה בו. אפס כי ירא לנתק את מוסרות התנאים פן יראה ברעה אשר ימצא את בתו, – כי אמונה קבועה היא בלב העם המשמרים הבלי שוא, כי קריעת תנאים מביאה סכנה לכלה – וימלך עליו לבו להסתיר הדבר ולעשות את החתונה כהלכתה בזמנה. מי יודע – אמר הוא אל לבו – אולי מה שעשה הבחור קודם לזה היה מעשה נערוּת, כי יצרו תקפוֹ, אבל מכיון שבא בצל קורתי נעשה בעל־תשובה ואז הלא מדרגתו גדולה גם ממדרגת צדיק גמור. ואם אראה אחרי הנישואים כי שב הוא לכסלה ואיננו תוהה על מעשיו הראשונים, הלא בידי הוא כחומר ביד היוצר; אז אוציאהו מביתי ואכריחהו לתת ספר כריתות לבתי ואז אין עוד סכנה מוּצאת.

במשך כל הימים אשר בין התנאים לחתונה לא ראה החתן את פני הכלה, אף לא כתב אליה דבר במכתב, כי נבלה היא בישראל וכן לא יעָשה. וביום שהוקבע לחתונה באו המחותנים והשושבינין מזה ומזה למקום המיוּעד מחוץ לעיר, כי בכונה הוציא ר' נחמיה את החתונה מחוץ לעיר למען לא ירבו האורחים. מי שלא ראה את החתונה הזאת לא ראה שמחה מהולה בצער מימיו. האב פורש ובוכה בזוית זו והבת פורשת ובוכה בזוית זו; היא בוכה על כי נישאת היא לאיש אשר לא יצא חוץ מד' אמות של הלכה ולא נכנס לפרדס, והוא בוכה על כי משׂיא הוא את בתו לאיש אשר הציץ ונפגע…

הקוראים את הדברים האלה עתה ישוֹמוּ ויניעו עלי במו ראשם. ולא יאמינו כי היו אבות שוטים ואבירי לב כאלה בישראל, וכי ישנם עוד עד היום אתנו באחד המקומות ובאחד המחבואים.

למרים התגלה מעשה אישה תיכף אחר הנישואין, כי בשיחה הראשונה אשר היתה בינו ובינה ראתה כי הוא איש אשר רוח יתירה בו, חכם לבב ויודע דעת; ותשמח עליו כאשר ישמח איש על מציאה יקרה הבאה בהיסח הדעת; ויכּבד בעיניה, ותוסיף אהבתו תחת אשר הקילתהו ותבז לו בלבה עד כה. ותדבק נפש מרים במשה וגם הוא אהב אותה אהבה ניצחת ויהיו מאוּשרים ויחוּשו עתידות טוֹבוֹת למו, והמה לא ידעו כי האורב יושב להם בחדר ומתחקה על שרשי רגליהם. ומשה מיום בואו לדור בבית חותנו אחז בדרכו הראשונה בדרך תמימים, ויפנה רוב יומו לתורה, ולא הגה ולא קרא בספרי מדע בהיות חותנו בבית, לא מחפצוֹ לגנוב את לבבו ולרמותו כי אם לבלתי עשות הרע בעיניו ולבלי הכעיסוֹ על פניו.

ורק בעת אשר לא היה חותנו בביתו פתח משה לפניו ספרים שונים מן החיצונים ויהגה בם, ויש גם אשר הקריא אותם לאשתו למען הסיר את לבה מאחרי ספרי הסיפוּרים והאגדות המושכים את הלב וממלאים אותו חלומות והבלים, ולהביאה לקרוא ספרים גדולים מאלה, ספרי מדע והשכל העוסקים בדברים שהם מישובו של עולם. ויהי הלילה, ומרים כבר עלתה על ערש יצועה לישון ומשה עודנו יושב בחדרו ואיש אין אתו בבית, כי ר' נחמיה יצא ביום ההוא את העיר לרגלי עסקיו ויאמר לשוּב ביום המחרת, ויגבב משה ספרים שונים על השוּלחן וגם על ברכיו לפניו ויעיין בם וירשום ויכתוב מהם על הגליון לפניו; ובהעמיקו לחקור בספריו לא ידע כי שב חותנו מדרכו, ופתאום שמע קול צעדיו על פתח חדרו. וימהר משה ויקם ממושבו ויחפוץ לגנוז את ספריו בארגז הספרים אשר למרים, כאשר עשה כפעם בפעם – כי בארגזה של מרים היו כל הספרים טהורים בעיני ר' נחמיה ושם היוּ מוּנחים תמיד והיתה מנוּחתם כבוד, – ולא הספּיק משה לגנזם וחותנו נכנס פּתאום לחדרו וירא והנה – ספרי מינים נושרין מחיקו… ויחרד חרדה גדולה עד מאד ויצעק צעקה גדולה ומרה: “אכן, אמת נכון הדבר! אמת השמוּעה אשר שמעתי מעבירים עליך עם ה'! לא טפלוּ עליך שקר זד! הבאת תועבה אל ביתי! עוכר ישראל, הכרע הכרעתני! צא, צא, איש הדמים ואיש הבליעל!” ובקנאתו באש עברתו אחז בערפּו ויוציאהוּ וישליכהו החוצה כנצר נתעב ואת הדלת סגר אחריו, ויקרא אחריו מלא: “לך לך, טמא־נפש, אל אשר ישאך רוח הטומאה, אך על ספּי אַל תוסיף לדרוך ואַל תטמא את ביתי!” ומרים קמה לקול הקורא ותרא את אביה עושה באף ובחימה נקם את אישה אהוב לבה ותגש אליו לפייסו ולהשיב את חמתו מהשחית, ויגער בה אביה אף הוא ויהדפה בזרועו ותפּול על המיטה ותתעלף ממגינת לבה ומכאב אָנוּש. ומשה יצא מלפני חותנו כאיש נדהם וּכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא פתח פיו, כי מכשול עוונו היה נוכח פניו ונתפש באשמתו…

ה. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'    🔗

הימים היו ימי ניסן, ימי הפשרת שלגים ורוחות מצוּיות. הלילה אשר בו גירש נחמיה את משה חתנוֹ, “איש הדמים ועוכר ישראל”, מביתו, היה ליל סגריר לילה אשר בו – כמאמר ההמון אצלנו – אדם כשר איננו מגרש כלב רע מתוך ביתו. הגשם והשלג ירדו כרוכין מן השמים; רוּח צפונית היתה מנשבת, חודרת עור ובשר ומקפּאת דם האדם באדם. ומשה יצא מלפני חותנו בלבוש אשר לבש אותו בחדרו, בשׂלמתו לעורו; ועתה הנה הוא הולך בצנים פּחים אלה ברחובות העיר אשר כבר כלתה רגל מהן, עצמותיו ירחפוּ מקור ומרסיסי לילה וארכובותיה ושיניו דא לדא נקשן. הנה הוא עובר בשוּק אצל פינה, ודרך בית אשר בו נראה אור בוקע ויוצא מחלוניו יצעד. מדוע עמד משה אצל הבית וממקומו לא ימוש? האם נשמע קול שרים ושרות בביתה הזה או כנור המנגן מאליו תלוי שם על הקיר והרוח הצפונית מנשבת בו והוא מנגן, ומשה, שהוא בעל טעם ובעל הרגשה, עושה אזנו כאפרכסת לשמוע אל הרינה ואל הזמרה, כאשר ראינוּהוּ עומד בליל קרה וקרח ומקשיב ומאזין לקול השרים מבית־התיאטרון העברי בעודנו בחור חובש בית־המדרש? משה הוּא אמנם בעל טעם ובעל הרגשה, אבל הוא בעל הרגשה דקה ולא בעל הרגשה גסה. אילו היה משה בעל הרגשה גסה היה עומד לעת רעה ועצבון כזאת שנפלה עליו פתאום על פתח בית אחר – על פתח בית שׂר העיר, ושוטרים מזוינים היו מביאים אותו בחוזק יד אל בית אשתו ואל חדר תורתו; עכשיו שהוּא בעל הרגשה דקה, היתה אתו רוח אחרת. ויאמר משה בלבו: “אכן, בקנאתו, באש עברתו עשה חותני מה שעשה ואין אדם נתפס על צערו; וחייב אביו לכבד את חותנו, שהרי דויד קרא לשאוּל ‘אבי’; על כן אין טוב לי בלתי אם איסתר מפניו עד יעבור זעם. אלך ואשובה לימי הפּסח הממשמשים ובאים אל בית אבי ושם נרדפה לדעת את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה”. – וילן משה בלילה ההוא בבית־המלון, הוא הבית אשר ראינוּהוּ עומד ודופק על פתחו בלילה אחר שילוּחיו; ולמחרת היום ההוא בבוקר השכם שלח את אחד ממשרתי הבית ובידו פתקא כתובה אל אשתו בדברים האלה לאמור:

“רעיתי היקרה! אַל תתמהי על אשר קרה אותי בלילה הזה. הלא כזה וכזה תאכל הקנאה, קנאת הדת עיורת העינים, האומרת לאביה ולאמה לא ראיתיו ואת אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. מאליך תביני כי לפי שעה אי אפשר לי לשוּב אל בית אביך, כי לא אוכל לבוא ולראותו בשעת קלקלתו ולרצותו בשעת כעסו. על כן אין טוב לי בלתי אם אשוּבה לימים אחדים אל בית אבי ואל עיר מולדתי, עד שוב חמת אביך ממני, אז נראה איך יפּול דבר ואת אשר תקראנה אותנו באחרית הימים; על כן הואילי שלוח לי מעט כסף לדרכי וחליפות בגדים עם תיק הטלית והתפילין אשר לי, והיי שלום. אַל תרגזי ואל תערצי, חדות ה' תהי מעוזך בימי החג הבאים ותקותך לימים טובים מאלה היא תעודדך ותשׂגבך. אַל נא תראי פנים נזעמים לאביך, גם אַל תגידי לאיש דבר מכל אשר נעשה. אביך הוא, לא תגלי ערוָתוֹ! ואני תמיד עמך, אישך אשר נפשו קשוּרה בנפשך… משה”.

אלה המה, קוראי היקר, דברי משה האחרונים אשר שמעונוּהו מדבר לפני ה' בארצות החיים, ומן אז והלאה – שפתותיו דובבות בקבר! עוד ביום ההוּא ראהוּ אחד העגלונים השב ללבנה הולך רגלי על הדרך העולה ללוּפּוה וצרורו על שכמו, כאשר ניסה בהיותו בחור עני בשוּבו לימי החג לעיר מולדתו. אף העד העיד העגלון בו כי הדרך בחזקת סכנה מפני הנחל ומפני השלוּלית, ויזהירהוּ לעשות דרכו יומם ולא לילה. ומן אז והלאה לא נשמע בלבנה דבר על אודות זה האיש משה ולא ידעו מה היה לו ואת אשר נגזר עליו. כשלג בקציר באה אליהם לפתע פתאום השמוּעה באחד מכתבי־העתים, אשר נמצא כתוּב בו כדברים האלה לאמור:

לוּפּוה, א"ח של פסח.

“מקרה נורא ומרגיז לב קרה בעירנו. בלילה הראשון של פסח כשהרב המ”ץ דקהילתנו היה יושב אל הסדר, לבוּש לבנים כמלאך השרת ויושב על מושבו כמלך במסיבו, אשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בניו כשתילי זיתים סביב לשוּלחנו, והוא כילה לאכול ולברך ברכת המזון, ויהי כאשר מזגוּ לו כוס שלישי ופתחוּ את הדלת והרב קם ממושבו וקרא: ברוך הבא! והנה שני אנשים מבני נכר העיר, דייגים ופורשי מכמורת על פני מים, באו ויביאו ברשת אשר בידם גוּף אדם מת, וישטחו לפניו שטוֹח, ויאמרו: רבי ירוחם, הכּר נא הגוית בנך היא אם לא, כי מן המים משינוּהוּ! ויכירהו הרב ויאמר: “גוית בני היא! המים הזידונים עברו על נפשו; טבוֹע טבע משה!” – הקוֹרא יוכל לשער את הרושם המר והנמהר אשר עשה המקרה הנורא הזה בבית הרב ובכל העיר; נשף חשקם שׂם להם לחרדה וערבה להם שמחת החג".

עד כאן לשון הכותב במכתב־העתים; והנה הכותב, כפי הנראה, הוּא אחד מפרחי הסופרים שנתרבו כעת בינינו, החפצים בהתגלוּת שמם בדפוס וכל מעשה אשר יעָשה וכל קול הברה אשר תפול בעיר ימהרו לבוא ולהכריז עליה בגלוּי, ומשום שמא יקדימם אחר הם עושים מעשיהם בחפּזון ואינם משתדלים לעמוד על פרטי הענין ועל בירוּרוֹ. והנה בגוף הדבר אין ספק כי משה בן הדיין מלוֹפּוה, חתנוֹ של נחמיה הגביר מלבנה, טבע בדרך בלכתו לבית אביו לחג הפּסח; אבל בפרטי המעשה, איכה היה הדבר: אם שודדים נפלו עליו או קרהו אסון או כי איבד עצמו לדעת – בזה נחלקו הדעות. כהישמע הדבר בלבנה אז נדברו חובשי בית־המדרש, חבריו של משה לפנים, איש אל רעהו בדבר הזה ושקלו וטרו בהדדי; זה אומר לסטים מזוין באו עליו והטביעוהו, שהרי לא נמצא אצלו צרור כספו וחבילת בגדיו.

- אי משום הא לא איריא, – ענה השני, – שמא שטפוּם המים או שמא לקחוּם הדייגים…

- ואני אומר כי איבד עצמו לדעת, – אמר השלישי, – שהרי בעל מרה שחורה היה מעודו ונוטה לעצבוּת.

- הס מלהזכיר, – גער בו הרביעי, – האם לא ידע הוא כי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא?

- אי משוּם הא לא איריא, שהרי שמעת כי הציץ ונפגע ובלי ספק כּפר ולא האמין בתחית המתים ובעולם הבא.

ככה נדברו יראי ה' איש אל רעהוּ ונשארו מחוּלקים ולא באוּ לדעה אחת, ואולם בזה הסכימו כולם לדעה אחת כי אף על פי שהציץ משה ונפגע ובחייו ראו ספרי מינים נושרים מחיקו, אבל מיתתו היא כפּרתו, כי מיתה ממרקת עוון, ולא לחינם – אמר הגדול שבהם – נגזרה עליו שימוּת בימי ניסן ושיטבע במי שלוּלית שיש בה יותר משיעור מקוה, למען אשר במים יבוא וטהר.

אם כן איפוא, קוראי היקר, על אודות משה האובד ירגע לבך ותנוח נפשך, כי לא היתה כפרה על עוונותיו בטבעוֹ במים שיש בהם יותר משיעור מקוה; ואם אולי עוד תדאג לנחמיה הגביר ולבך נוקפך אם יש לו כפרה על עוון שפיכות דמים זה אשר גירש את חתנו האומלל באישון לילה ואפלה וגרם בזה את מיתתו. דע לך כי לב ר' נחמיה בעצמו איננו נוקפו על זה, והוא כולו שלאנן ושליו. יודע הוא כי מה שעשה לא עשה אלא לכבוד בוראו ובקנאתו לאלהיו, וכי – “מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, כשם שהמקוה מטהרת את הטמאים כך הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל”. על מה היה ר' נחמיה דואג? על מי שלולית שלא יהיה להם דין מים שאין להם סוף, ושלא תישאר בתו עגונה; אבל גם מעצבו ומרגזו זה הונח לו עתה, אחרי אשר נמצא המת והובא לפני אביו ומרים קיבלה היתר נישואין משלושה רבנים וכתוב בו מפורש שהיא מותרת לכל אדם, ועל החתום גם – הקטן ירוחם חופק"ק לוּפּוה.

ׁ(“המליץ”, תרמ"ח)