בתוך שאר ניסים ונפלאות שפקדו אותנו

במלחמת ששת-הימים ובעקבותיה

באה גם הפליאה הזו:

פסוקים שהיינו שוגרים בלשוננו בלא משים אוזן ולב –

יצאו מבית-אחיזתם וקיבלו חיות.

כך היה ל“עיר שחברה לה יחדיו”,

ול“שש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה”

ול“אבן מקיר תזעק”, כפי שיצא מסיפור זה.

אמי, לאה, חייתה בשנותיה האחרונות

באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי,

בבית-השיטה, הרחק מירושלים עירה.

כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה,

אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר-הזיתים.

הקבר שלה אמור היה להיכָּרות בסמוך לקברו של אבי,

הרה“ג יוסף זצ”ל,

שהלך לעולמו לפני חמישים שנה

בשכונת “כרם” הקטנה, בירושלים עירו.

היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל

וגם לקברות אבותיה של אמי, עליהם-השלום.

בחודש אדר תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי,

ביום הזיכרון למותו,

כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים.

היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה

מבהיקה בלבנה,

שאותיותיה השחורות מספרות על אמי לאה,

שתשכון כאן מתחתיה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה

ובני נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי.

באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו, בכיתי בכי רב.

לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו כמעט,

כי מת בעודני פעוטה.

לא על אבות אבותַי בכיתי, שמתו בשיבה טובה

והלב משלים עם ההולכים לעולמם בשלום.

על אמי בכיתי.

ששבורה וסחופה הייתה באלמון ובדידות,

שיחידה הייתי לב והרחקתי קיני מביתה.

על מצבתה בכיתי.

על המלים שנעשו לי, בלא-מלים,

לצו ולחובה לקיים דברן,

ויעבור עלי מה.

כל שעת בכיי

הייתה אמא מביטה בי בעיניה הכהות,

שיקדו בהן חפץ עז והחלטה נחושה.

הנחנו אבנים קטנות על כל הקברים,

כמנהג המבקרים בבית-העלמין,

והושטתי זרועי לתמוך באמי החלושה.

ירדנו לאיטנו, בצעדים קטנים ומדודים בשביל התלול,

נזהרות במאוד, שלא נדרוך על אחת המצבות.

מנגד התנוססה ירושלים, הר-הבית וחומת האבן,

שער- האריות הפתוח ושער-הרחמים הסתום.

לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על ליבנו,

ששוב לא נפקוד את הקברים היקרים בשתיים,

כדרך שעשינו כל השנים.

לא ניחשו ליבותינו שיהיה ההר שבוי

וקבריו מחוללים בידי קלגסים.

לאחר תום קרבות מלחמת-השחרור,

עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי.

ביתה כאן היה פתוח לחברים שרצו ללמוד תנ"ך,

משנה ואגדה, תולדות-ישראל,

ולעולים חדשים שבאו ללמוד עברית מפיה.

נרות שבת שהעלתה בערב-שבת,

להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.

בשנת תשי"ד עמדה אמא בתענית יום-הכיפורים

ותפילה זכה על שפתיה.

בתענית זו ניתק פתיל חייה.

בי"ב תשרי השיבה נפשה, כשאישי ואני,

וכל בנינו עמנו, סובבים למיטתה,

ושפתי ממלמלות באוזניה:

“שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד”.

ידעתי, שאם עוד מהבהב זיק חֵפֶץ בלב הזה

שכל מיתריו פוקעים,

עדיין משמיעה הנימה הנותרת צו אחד ויחיד:

-זיכרו ושימרו, רצוני לנוח

מנוחת עולמים בירושלים עירי!

אמא נקברה בבית-הקברות של קיבוצי

קבורת -עראי, בארון.

בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן בירושלים,

מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה.

ביום קבורתה השבּעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו,

אם לא יהיה בידי לקיימו, ושישבּיע

את בניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה,

עליתי מייד להר-הזיתים, בעקבות מר מינץ,

איש החברה-קדישא בירושלים מ“כולל חסידים”.

באו אל תלולית עפר ריקה מכל,

רק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים.

על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס:

- הינה, כאן, גבירתי, קברות אבותייך,

והינה אחוזת הקבר שהקימה לה אימך עליה-השלום בחייה.

אותה שעה, עלה בזכרוני יום אדר של שנת תש"ו.

נשאתי עיני ובאישוני עלו הר-הבית,

חומות ירושלים ושעריה.

בו ביום הזמנתי מצבות לארבעת הקברות.

לא מצבות, מצבה אחת

ועליה ארבעה טורים, ארבע כתובות.

ביום הזיכרון של אבא, בכ"ח אדר,

התנהלה לה מכונית בדרך עפולה-ג’נין-שכם-ירושלים.

במכונית נסעו שישה גברים ועימם ארגז עץ

ובתוכו צרורות עצמותיה של אמא.

היו אלה אישי, בני וחתני.

אני כבר ציפיתי להם בירושלים.

בני הצעיר, הנער, סיפר לי לאחר זמן,

כיצד חפרו בצוותא, בבית-הקברות, עם שקיעת החמה.

כשהיגיעו לעומק שבו היו העצמות אמורות להיגלות

– כך סיפר –

שלח האב, אישי, את הצעירים מן המקום.

הם הבינו לו והלכו.

לבדו ליקט האיש את העצמות עד תומן,

בבית הקברות שבבית-השיטה

ושב וכיסה אותן בעפרה של ירושלים, בהר-הזיתים.

נואלתי בשאלתי

– האם יותר לבָנַי לומר “קדיש” אחר סבתם,

שכן בת יחידה אני ואין “קדיש” לקדיש.

– לא – השיבו לי –

רק יתום רשאי לומר קדיש.

אישי הוא איפוא זה שאמר קדיש,

ואנחנו ענינו אחריו “אמן”.

באישונינו עלו הר-הבית, חומת ירושלים ושעריה.

המצבה הושלמה, כל ארבעת הטורים נחקקו בשיש.

עצמותיה של אמי שבו למנוחתן וליבי – לשלום.

אך לא תם הסיפור ולא נשלם.

לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי.

אישי הקדימני בנטילת השפופרת.

ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו.

–לוח המצבה של אמא – אמר לי –

נמצא בתוך קיר, באחד ממחנות הליגיון הערבי,

הנקרא “מחנה-המצבות”, בהמשך הר-הזיתים, דרומה.

גיסי שבתאי הוא המדבר והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו,

משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה, בין מצבות רבות אחרות!

רעדה קשה אחזה בי.

שוב זכרתי אותו יום אדר,

כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו.

תוך כדי כך, עלו לפתע בזכרוני מלים של הנביא חבקוק,

מלים שלא ירדתי מעודי לפִשְרָן עד אותה שעה:

“אבן מקיר תזעק”.

1968