תוך קריאה בספר כתביו העבה של אבי זצ"ל, מצאתי פנינה.

במכתבו הענייני לחברו בגליציה, שבו הוא מסביר לו

מדוע זה לא השיב לו על מכתבו במהירות הראויה, כתוב:

“יפו, רביעי בשבת, ז' ניסן התרס”ח (1908)

• — —

• — —

• — — והינה פתאום התעלפה אמי הזקנה

(אשר העליתיה ב"ה הנה, עם אבי הישר והנחמד, לפני חנוכה)

ותיפול במחלה אנושה מאוד. ואנוכי אוהב את אמי

הטובה מאוד מאוד, כי בין אלפי נשים קשה למצוא

אשה מחוכמת ובעלת טעם כמוה.

ואם ישנם אנשים במדינות רחוקות הנהנים באופיי

ומזדעזעים לעומק רגשותי, אשר גם אתה חביבי,

מתנוסס ביניהם לתפארת, דעו לכם, חברי,

כי רוב מידותי הנחילתני אמי הישרה

ורק את העיקשות לעמוד נגד הזרם,

והביטחון והאמונה בניצחון האמת על השקר,

ירשתי מאבי (שמואל) יחי'.

בכל ימי מכאוביה שנחתי כמובן את כל העבודות הצריכות

למוח צלול ולב שמח, ככתיבת המכתב הזה, ואיתך הסליחה.

עתה קמה כבר (אמי שתחי') מעשר דווי,

ומצב בריאותה הולך וטוב, ברוך בורא רפואות.

• — —"

סבתי זו, שפרינצה, שם שהוא גלגול יידישאי רחוק

מן השם הלטיני אספירנצה, שפירושו תקווה, שעל שמה אני נקראת,

אולי היא רמז למוצאה ממשפחת גולים מספרד שגלו לאשכנז,

ומשם למזרח פולין, לגליציה.

שורות המכתב הללו הן עדות יחידה בידי על סבתי הזו.