לנשמותיהם של

סבי, אבי, ובני

שכולם יוסף

באר מים חיים. לא פשוטו כמשמעו, ובכל זאת.

ביום קיץ לוהט, בנורא שבקייצים שהיו לנו מעודנו,

עלינו, אישי, בתי ואני, לצפת, לחפש את באר-מים-חיים.

אין זו שגיאת תחביר. גם לא סתם באר, שאיש מן הישוב קם יום אחד ויוצא לחפשה.

אנחנו חיפשנו את “באר מיים חיים”.

ספר זה, שחיבר אבי-סבו של סבי, ומאז היה שם הספר לשמו —

היה אחד מחפצי הקדושה שהיו בבית סבא,

כגון הפמוטים של שבת, החנוכייה, הטלית ותפילין בנרתיקיהם העשויים קטיפה סגולה, רקומה בוורדים אדומים, גביעו של אליהו הנביא וקערת הפסח,

וה“כוס” — ציפור עשויית כסף, שראשה מתברג והיא בית-בְּשָמִים להבדלה.

כל אלה, כרכי הש"ס וטורי ספרי הקודש הגדולים והכבדים, שריחם מתוק ועתיק,

היו לי נוף ילדות. לא נוף-טבע, לא נוף-אנוש. נוף חפצי-קדושה.

אליהם נתלוותה נעימת לימוד הגמרא, נעימת תהילים, נעימת הברכה להדלקת נרות

וזמירות של שבת ושל הבדלה. וזקנו הלבן של סבא.

סבי זה, שמעולם לא שכח להוסיף מתחת לחתימתו המסולסלת:

"נין ונכד לרה"ג 'באר מים חיים' ", למה לא סיפר לי מעולם, כי סבו עלה בסוף ימיו לארץ והוא קבור בצפת?

חידה היא לי.

לא אוכל להעיד על עצמי, שקראתי שלושת ספריו:

“באר מים חיים”, “סידורו של שבת”, ו“שערי תפילה”.

שניים מהם מצויים בביתי ואני מעיינת בהם.

שלישי נעלם מעיני. הוא אבד כשפורק בית סבי, לאחר שנפטרו סבתי וסבי.

אוהבת אני לחזור ולקרוא פתיחתו הצנועה של “באר מים חיים”:

“יהיה רצון שתשרה שכינה במעשה ידי. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”.

זאת בשתי שורות. ובשורה השלישית מתחיל ביאור פסוקי תורה כסידרם,

משולב במדרשים ואמרות חז“ל, בשני טורים צפופים, בכתב רש”י —

פותח בפרשת “בראשית” ומסיים ב“האזינו”.

הספר מלא הערות כתובות בעיפרון, קווי הדגשה וסימני קריאה.

מי כתבם? סבי? אביו? סבו?

ומדוע זה מסתיים פירוש ספר “ויקרא” בשני טורים

ומתחיל ספר “במדבר” בטור רחב אחד?

מי שהיה יכול להאיר עיני — עצם עיניו לפני למעלה משלוש עשרות שנים.

השעון, שקיבל לבר-המצווה שלו, לפני מאה שנה, עדיין מתקתק למראשותי, אבל הוא…

בקיץ אשתקד סיפרה לי בת-דודי, ה“חמישית-בחמישית” שלי, שלומית,

שסבנו הקדמון הזה קבור בצפת, וכי היא ובעלה עלו לקברו,

והציעה גם לנו לעשות זאת. — חוויה — אמרה. נדלקתי מייד לעלות לקבר-אבות.

לא עברה שעה מבואנו לצפת, וכבר נכנסנו בשערי בית-הקברות העתיק שלה,

המוקף חומה. הזה הוא בית-קברות יהודי: עירום ועריה. רק ערימות אבנים לבנות.

כל אבן, אם אינה מציבה שנתפוררה, היא אבן-סימן-ביקור,

שהניחוה כל מי שעלו לקברות קדושים וצדיקים שבצפת, השוכבים כאן איש בערוגתו.

אין כאן נוי ואין כאן רוך שיסיחו דעתך מן המקום שאתה שרוי בו.

רק ישימון מסנוור. אין גוונים ואין ריחות. אין פרחים ואין פרפרים.

רק רוח נושבת וצרצרים מצרצרים.

הדממה עמוקה והולמת אזניים. שמיים אביכים. הרים סביב.

וסילונות חלב מוּתָךְ הולכים מן המציבות, כבוד, רוממות ויראה מסביב.

—תראו שם את הקבר של ר' יוסף קארו וממנו יורד כמו נחל חֵלֶב.

ככה שמאלה וישר אל מערה! זוהי מערת ה“באר מים חיים” —

נאום אדם שידע וגם הסכים להנחותנו בדבריו למטרתנו.

—היכנסו, תביטו שמאלה. שם כבר כתוב. זהו.

מציבות שחרבו הן סיפורים גנוזים. מציבה וסיפורה שתוק בתוכה.

גנזי צרות ופורענויות. מציבות עומדות ומחודשות,

אילו היה פנאי לעיין בהן — והרי הן דברי ימים של יהודים שעלו ובאו הנה,

מי לחיות ומי למות ולהיקבר.

תאריכים. “ת.נ.צ.ב.ה.” חקוק על כל אחת.

האמנם צרורות כל הנשמות האלו בצרור החיים?

אחת מהן הייתה והייתה באותו יום.

עד מהרה ניצבנו על-יד קברו של ר' יוסף קארו ולא נתעכבנו,

וכבר החלקנו כמעט על נחל החֵלֶב המוּתָךְ בלהט היום.

זוהר היה החלב בניצנוצי צבעי הקשת.

כמה דורות של נרות דלקו כאן לכבודו של ר' יוסף קארו.

ריח של טחב, שחור-סמיך של פיח, מלוא המערה,

כשהורגלו עינינו לאפילה ראינו בה שני קברים:

האחד ניצב מול הפתח, לוח מצבתו נסתר תחת תל אבנים המתנשא עליו,

השני, מימין, סמוך לכותל המערה, גם הוא — תל אבנים על גבו,

אלא שנמצא מי שטרח ונתן כתובת על הקיר, בָּרוֹם, שלוש מלים בלבד:

“באר מים חיים”. אותיות חצובות בקיר ומשוחות בצבע אדמדם.

כאן הוא קבור, איפוא, אחד מאבותי הקדומים.

חשתי בי פתאום חוש שביעי, חוש-שורש. חושורש.

בין האבנים תחובים פתקים, מכתבים, אגרות.

מהם מתפוררים מריקבון, מהם שלמים, אבל מחוקים, מהם שלמים וקריאים.

הוצאתי אחדים מהם ועיינתי בהם. מצאתי כאלה, הכתובים באותיות רש"י,

אחרים — עברית ויידיש, ספניולית, אנגלית;

בקשות אישיות ובקשות של “נוסח”,

לבריאות הגוף והנפש, לחיים ארוכים, להצלחה, לעילוי נשמה —

יהודים מכל קצוות עולם עולים הנה בדחילו ורחימו ותוחבים פתקים.

לא היה בידי נר להדליקו.

ואפילו היה, אפשר שלא הייתי מדליקה אותו ל“באר מים חיים”, סבא-רבא שלי.

כמה דורות של ירֵאים ושלמים, סבים וסבתות, אבות ואמהות

חיו ומתו בשלשלת שלמה ותמימה של ירֵאים, עד שבאתי אנו וקיצצתי בשלשלת.

נטשתי את ביתי ואת עירי ירושלים.

נטעתי שריגַי באדמה אחרת.

איננו ירֵאים, איננו שלמים,

מכל מקום, לא בעיניהם, אילו היו עיניהם פקוחות.

אולי חטאתי, פשעתי? אולי כיביתי הנר?

אילו יכולתי להעמיד שאלה זו באזני אבי הקדמון “באר מים חיים”,

מה היה משיב לי? מה דין ומשפט היה קוצב לי?

יצאנו לאור הצהריים, לסינווּרם וללהט היום.

התנהלנו בקושי במעלה הגבעה, בין ערימות האבנים והקוצים.

פתאום חשתי רווחה קלה. חשבתי על כך, שהינה נכדי העשירי למניין,

זה שטרם נולד, עלה יחד איתי ועם אישי לקברו של אב מאבותיו הקדמונים,

בעודו בבטן אמו, היא בתי.

ה“חושורש” נתן בי משמעות לדבר הזה.

אולי לא כיביתי נר מדור-דור,

אלא רק שיניתי בת-אחיזתו ומקומו?

נכדי יונתן, נרו יאיר.

נגעה אש באש. נפש בנפש.

תמוז, תשל"ד

לנפש חמותי יוכבד עה"ש

נכדת ה“ארז”, ר' נחום משאדוק ז"ל

ר' אברהם הסגינהור, אבי "הארזים"

תחילתו של סיפור המעשה שיסופר בזה ושורשו, ר' אברהם הסגינהור,

רב גאון וגדול בתורה, בעיר פוזן אשר בגלות פולין.

לפני כמאה וחמישים שנה, חי רבי אברהם סגינהור

והוליד חמישה בנים “ארזים” ובת אחת.

ולמה כונו בניו “ארזים”?

משום שהיו כולם חריפים בתלמוד, כולם רבנים נודעים.

הבכור — ר' שלמה-זלמן,

השני — ר' אשר-למל,

השלישי — ר' נחום,

הרביעי — ר' יעקב-לייב,

החמישי — ר' ישראל,

והבת — גיטל, אשת ר' יוסף, גם הוא גדול בתורה.

ור' אברהם, אבי ה“ארזים”, מה גדולתו?

שהיה עניו וצנוע, עני ואביון, שהיה מלמד את תלמידיו תלמוד

ומורה באצבעו בדף הנלמד ובנושא הנידון,

והוא עיוור גמור, עיניו חשוכות כלילה.

אדם זקן מופיע בחלום לילה

כשחלה ר' אברהם סגינהור את חולי-מותו,

התאספו ובאו סביב מיטתו אשתו הרבנית, חמשת בניו, בתו ובעלה.

אמר להם ר' אברהם את רצונו האחרון, את צוואתו —

שלא יספידו אותו אחרי מותו…

הוא קרא “שמע ישראל”, רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

ובמלה “אחד”, יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

אחרי ימי “השבעה”, שישבו האחים עם אמם יחדיו, בבית אביהם,

יצאו כל אחד לביתו ולעירו.

לא יצא זמן רב, ופרצה, מגיפה בפולין.

מתו במגיפה האלמנה האם, גיטל וכל משפחתה,

ר' שלמה-זלמן הבכור ור' ישראל צעיר האחים, שניים מתוך השישה.

כשישבו שלושת האחים הנותרים “שבעה”, כל אחד בביתו,

אבלים וקודרים על מות אמם, אחיהם וכל בני ביתם,

חלמו שלושתם, שלושת ה“ארזים” הנותרים בחיים, חלום אחד:

איש זקן, עוטה אור כשַׂלְמָה ועיניו נוצצות באהבה,

מושיט את ידו ואומר:

—עד מתי אתה יושב נדהם

ואינך יודע את המעשה אשר תעשה?

קום, עלה ירושלימה, אתה, אשתך ובניך

ואלוהים יהיה עמך בכל אשר תלך…

כאשר קם ר' אשר-למל, שהיה עכשיו הגדול בבנים, מאבלו,

אמר לאשתו ולבניו:

—אנחנו עוזבים את עירנו, יוצאים מפולין, יוצאים מן הגלות

ועולים לירושלים, עיר הקודש!

אחרי דבריו אלה לאשתו, קם והלך לבית-הכנסת,

אסף את כל בני קהילתו, צאן-מרעיתו,

סיפר להם על החלטתו ונפרד מהם לשלום,

בטרם צאתו לעלות ירושלימה.

עודו מדבר אליהם,

והינה נפתחת הדלת ונכנס יהודי גבוה, יפה-תואר,

ופניו — תאומי-פניו של ר' אשר-למל הם.

מי היה האורח התמהוני הזה?

זה היה האח השלישי, ר' נחום, שהיה רב בשאדוק, אחי ר' אשר-למל,

וילד קטן אחוז בידו.

שני האחים נופלים זה על צווארו של זה,

ור' נחום אומר לאחיו, ר' אשר:

—אחי יקירי, חלום חלמתי באחד מימות “השבעה”

ובו נצטוויתי על-ידי יהודי זקן, שאפשר והוא אליהו הנביא,

לצאת מן הגלות ולעלות ירושלימה, אני ובני-ביתי עימי.

אז אמרתי בליבי — הוסיף ואמר ר' נחום —

הלא אפרד משני אחי ואקבל את ברכתם לפני צאתנו לדרך!

עוד שני האחים מדברים ביניהם,

וכל הקהל עומדים על רגליהם נבהלים ומשתוממים,

לגודל הפלא שבחלום שחלם כל אחד מהם,

והוא אותו חלום עצמו, והינה שוב נפתחת הדלת,

ונכנס עוד יהודי, שפניו דומים בתכלית הדמיון

לפניהם של שני האחים העומדים ומתרפקים זה על זה.

ומי האיש, אם לא ר' יעקב-לייב, האח השלישי הנותר בחיים?

גם הוא פתח את פיו וסיפר, בדממה הגדולה שהושלכה מסביב,

מלה במלה את חלום שני אחיו,

ועל החלטתו לצאת ולעלות עם כל בני-משפחתו — ירושלימה.

שבועת הילד זלמן

כל אותו הלילה ישבו שלושת האחים ה“ארזים”

בבית ר' אשר, ודיברו בשבחה של ארץ-ישראל.

והילד, בנו של ר' נחום ואשתו מינה, בן-השמונה, זלמן שמו,

יושב ביניהם ועיניו כחולמות.

באותו מעמד, פתח לפתע הילד את פיו,

חיוור כסיד ואמר בקול צלול ורם:

—גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים…

כיום ניתן להקיף את כדור-הארץ בטיסה, בפחות מיממה אחת.

אבל באותן שנים עשו את דרכם שלושת האחים,

נשותיהם וילדיהם במשך שנה ומעלה.

בניסן תר"ד יצאו לדרך,

ובתמוז תר"ה נכנסו משער יפו אל שטחה המערבי של העיר-העתיקה.

את דרכם ביבשה עשו בעגלות רתומות לסוסים,

ובספינות-מפרש רעועות — בים.

הם חלו בדרך וכוחותיהם תששו וגם מיתות-משונות ידעו…

אבל העולם לארץ-ישראל — רוחם לא נפלה.

אהבתם לארץ-ישראל ודבקותם במטרה — לעלות אליה —

בערה בעצמותיהם כל-כך —

שיַם המים וים הצרות הצרורות לא יכלו לכבותה.

זלמן הקטן בן ר' נחום נעשה גדול

זלמן בן-נחום, בן תשע היה כשנכנס בשער-יפו,

אפשר חלם ואפשר לא עלה בדעתו,

איזה גדולות ונפלאות מזומנות לו בימי חייו…

שעריה של ירושלים כולם, היו גבול השממה והצלמוות

ליהודים שישבו בתוכה, או שעלו אליה ממרחקים.

חיות-טרף ושודדים הילכו בה,

ובין חומותיה, בתוכה פנימה, ערב-רב צפוף

של ערבים-מוסלמים, תורכים-מוסלמים, אירופאים-נוצרים,

מכל הארצות, מכל הכיתות והעדות, למיניהן.

ובתוך כל אלה — אלפים אחדים של יהודים,

מפרפרים כציפורים בלוע חיית-טרף.

אותם יהודים, מיעוטם התפרנסו זה מזה

ורובם — על כספי “חלוקה” שאספו עבורם שליחים, “משולחים” שמם,

בכל קהילות ישראל שבגולה.

“שליחי-דרבנן” היו ולכן כונו בראשי תיבות: “שד”רים".

כשנכנסו שלושת האחים ה“ארזים”, נשותיהם וילדיהם, לבין החומות,

הלכו, ראשית חכמה, כולם כאחד, להתפלל לפני הכותל-המערבי.

במטבעות האחרונות שבכיסיהם שכרו להם דירות.

דירה קטנה לכל משפחה, והכניסו לתוכן את צרורותיהם.

גם בפולין לא נמנו ה“ארזים” על העשירים,

אבל כאן גדלה מצוקתם עד מאוד.

הגגות והקירות דלפו מי גשמים,

לקנות מיטות לא השיגה ידם והם ישנו על רצפות האבן הקרות,

על שקי-קש, וכל הכסתות והכרים שהביאו עימם לא הועילו לחממם.

בהיות שלושת האחים ה“ארזים” כולם, רבנים מפורסמים,

נכנסו כולם לעול הרבצת תורה, ב“ישיבות”,

שירושלים היתה מלאה מהן, וגם בעול ענייני הציבור.

ואנחנו, נכוון את ליבנו בסיפור זה, לשמוע על הילד,

ר' זלמן, שעדיין הוא בן תשע בלבד.

כן, בן תשע בלבד, אבל חריף ובקיר בתלמודו

ופיקח מאוד בשיחת-חולין שלו.

עדיין הוא ילד וכבר סועד ותומך בכל אדם כושל וסובל.

הוא נעשה מין “מלאך קטן”, מושיע, קרן-אור באפילה.

וככל שלמדנותו גדלה והולכת, כך צניעותו גוברת.

הוא לומד תורה בישיבה מפי ר' נחום, אביו,

ופותר בעיות שאביו מתקשה לפתרן!

התלמידים מביטים זה בזה בתימהון ובהערצה

ואביו, ר' נחום, מטביל בנו באור של אהבה.

וכך מקבל ר' זלמן סמיכות לרבנות בעודו בחור,

ודרכו סלולה לעמוד בראש הישיבה של אביו

כשהוא ר' נחום, נפטר והולך לעולמו.

ר' זלמן נעשה סוחר-אתרוגים

ר' זלמן שכבר הוא רב, מחליט שלא להתפרנס מן הרבנות.

הוא מקדיש שלוש שעות בכל ערב, ללמד תורה לתלמידים,

ובימים הוא עוסק במסחר באתרוגים.

ערבים היו אלה שגידלו בפרדסיהם את האתרוגים

בשביל היהודים, לצרכי חג הסוכות.

הפרדסים השתרעו ביריחו ובנאות-מדבר של עבר-הירדן-מזרחה

ועל אדמותיהם בשרון ובשפלה.

הסוחרים היהודים היו קונים את האתרוגים מידי הערבים

ומובילים אותם, על גבי גמלים, ליפו ולירושלים.

ליפו — לייצאם לתפוצות-ישראל, בגלויות אירופה ואמריקה,

ולירושלים — לצרכי יושביה היהודים

ולצרכי יהודי צפת, טבריה וחברון, שעלו ובאו ירושלימה לקנותם.

אגב מסחרו באתרוגים, התוודע ר' זלמן לציבור רחב,

יהודי, ערבי, נוצרי ואפילו לתורכי, שהיה אז שליט הארץ.

עם אנשים פשוטים ואנשי שררה — עם כולם ידע לשאת-ולתת.

לא עברו ימים רבים, ואנשים מכל הסוגים, ובכללם שאינם-יהודים,

עשו אותו דיין ובורר ביניהם, בוויכוחים ומריבות,

ודברו של ר' זלמן היה להם לחוק.

עם זאת, כמו בימי ילדותו, נתן יד-עזר בסתר, לכל נצרך.

בוקר אחד, ראה ר' זלמן אשה אחת נושאת שני פחי-מים,

והיא בהריונה.

נתן עליה קולו ואמר לה: — העמידי מייד את הפחים, אשה!

נדהמה האשה ועשתה כדבריו, מבוהלת.

הרים ר' זלמן את הפחים והביאם לביתה…

הימים ימי שלטון-רשע, שלטון התורכים,

ויהודים רבים נזרקים לבית-הסוהר, ל“קישלה”,

ומתענים שם, באין דין ובאין דיין.

ר' זלמן מביא להם במו ידיו מזון,

משתדל עבורם אצל אנשי השלטון, תאבי ה“בקשיש”,

ומשחרר רבים מן הכלא.

ר' זלמן מבקר חולים וסועד אותם במזון ובתרופות.

אשתו של ר' זלמן מורגלת במעשיו ואינה דואגת הרבה,

גם כשהוא מאחר לשוב לביתו.

אילו רצתה, היתה יוצאת מביתה ושואלת יהודים:

—אולי ראיתם את ר' זלמן? — היו משיבים לה:

—ראיתי אותו שם, ראיתי אותו כאן —

אבל היא מורגלת שלא לשאול.

ר' זלמן מושלך לבית-הסוהר

פעם אחת, הביאו לפני הפחה התורכי של ירושלים

את “ספרי-האחוזה” (ה“טאבו”) של הקרקעות שנקראו “קושאנים”.

הציץ בהם הפחה וראה, שיש אחד בין נתיניו, יהודי,

ר' זלמן בהר"ן (בן-הרב-נחום) שמו,

עשיר מופלג, שאין לו אח ודומה בין כל שאר היהודים,

כל-כך רבות היו הקרקעות הרשומות על שמו!

אמר לשוטריו:

—לכו והביאו לפני את ה“חכם” (רב) הזה, האפנדי סוליימן!

להביא יהודי לפני פחה זועם, ראש תענוגותיו היה, של כל שוטר תורכי…

רץ השוטר היישר לבית ר' זלמן ולא מצָאו.

חיפש אותו בבית-הכנסת ומצאו שם עטוף בטליתו

ועטור בתפילין שלו, שקוע בתלמודו.

לקָחו והביאו לבית-הסוהר ודחפו פנימה.

עברו שעות רבות, ור' סוליימן — האפנדי ה“חכם” —

עדיין לא הובא לפני הפחה.

נתן הפחה קולו על שוטריו וקרא:

—חכם-סוליימן-אפנדי (ר' זלמן) היכן?

אמרו לו:

— כבר השלכנו אותו לבית-הסוהר מזמן!

גער בהם ואמר:

— והלא ציוויתי עליכם להביאו לפני!

יצאו דחופים מלפניו, להביא אליו את ר' זלמן.

הוציאוהו מן ה“קישלה” והביאוהו לפרוזדור ארמון הפחה.

שוב עברה שעה ארוכה והפחה יוצא מטרקלינו ושואג:

— למה אין מביאים אלי את חכם-סוליימן-אפנדי?!

ולא הבחין כלל ביהודי הצנום שישב לו שם בפינת הפרוזדור.

באו אלי השוטרים ואמרו:

— הינה, אדוננו הפחה, הריהו יושב כאן, לנגד עיניך!

הביט הפחה ביהודי הצנום, הלבוש בגדי עוני ואמר לו:

— האתה הוא החכם-סוליימן-אפנדי,

שקרקעותיו פזורות על-פני כל העיר?

והלא אתה נראה כאחרון העניים-האביונים!

השיב לו ר' זלמן:

— עכשיו, אמנם עני אני, כי חילקתי את כל קרקעותי לאחי.

(ורישום קרקעות קנויות, דבר מסובך היה באותם ימים ועלה ממון רב.

וכך רשם ר' זלמן “על שמו” את כל המגרשים שקנה לבניית בתים

בתוך העיר-העתיקה, וגם קרקעות רבות מחוצה לה,

כי כבר תכנן בניית שכונות מחוץ לחומות… )

ראה הפחה שיהודי חכם ופיקח הוא ר' זלמן

ונכנס עימו לשיחה ארוכה.

מאותו יום, נעשה ר' זלמן (חכם-סוליימן-אפנדי) “מקורב למלכות”,

ובערבית השוטפת שבפיו, בה דיבר עם הפחה,

ידע לנצל את מעמדו לטובת אחיו היהודים…

רחבת הכותל-המערבי

יום אחד יצאה שמועה בירושלים,

שהשלטונות התורכיים עומדים לחפור תעלה לרגלי הכותל.

היה המקום מקום של רפש ואבנים מומטרות מן הגגות

על היהודים דרך קבע, בעמדם בתפילה ליד הכותל הקדוש.

באותה תעלה שביקשו לחפור, אמרו להעביר

את כל מימי-הביבים מזרחה, לבקעת השילוח.

אלך ר' זלמן לפני הפחה, סלים-אפנדי,

ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

אבל ליבו של סלים עדיין קשה…

קם ר' זלמן לצאת מלפניו ואמר לו:

—צלול הוא אותו ים של דמעות,

שניגר לפני הכותל יומם ולילה,

בעיניהם של בני-ישראל בכל הדורות,

אותו הכותל, שריד בית-מקדשנו!

אל נא תקבור אותו, סלים-אפנדי, במי שופכין,

וברכה תבוא על ראשך!

התרכך לב התורכי בקרבו וביטל את רוע הגזירה.

כעבור ימים שלושה שב ר' זלמן אל סלים-אפנדי ואמר לו:

—רוצה אתה שם-עולם?

השיב לו סלים בשאלה:

—וכי מי אינו רוצה בשם-עולם?

אמר לו ר' זלמן:

—צווה וירצפו את הרחבה שלפני הכותל-המערבי במרצפת-אבן

ויהיה לך שם-עולם!

וכך רוצפה הרחבה, במצוות סלים-אפנדי.

ואמנם נרשם שמו של הפחה הזה בדברי-הימים, בספרי קורות-העיתים…

“מאה-שערים” שדה תיחרש

אחרי שנים רבות, שהיה ר' זלמן מהלך עם שיירות האתרוגים,

ומביא לירושלים חורשות של לולבים, הדסים, ערבות ואתרוגים ברבבות,

הפצירו בו הכול, לעמוד בראש ישיבה, שנקרא שמו עליה “ישיבת ר' זלמן”,

עשה כרצונם והעמיד מתוכה עשרות תלמידים, כולם רבנים גדולים בתורה,

נוסף על כל התלמידים שהעמיד בלמדו אותם בלילות.

וכך, כשהיה ראש-ישיבה, רב ודיין, טורח בכל ענייני הציבור ורוכש קרקעות, עוזר ומסייע בידי כל הבונים שכונות מחוץ לחומות,

נצנצו בראשו לילה אחד שני ניצוצות שנתלכדו ללהבה.

נצנוץ אחד — המעשה שהיה באבינו יצחק, השני לאבות

שזרע שדה וקצר “מאה-שערים” (פי “מאה” מן הכמות שזרע)…

נצנוץ שני — אותה שבועה שנשבע בגולה,

לפני עלייתו עם אביו ושני דודיו, והוא בן שמונה שנים:

“גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים”…

עכשיו החליט ר' זלמן:

—לבנות חורבות — כבר בניתי חורבות הרבה,

אבל בכך אין די. אני, זלמן בהר"ן, אבנה שכונה!

עמד וקנה מגרש גדול ורחב ידיים, שומם וזרוע אבן,

מצפון-מערב לעיר-העתיקה, זאת בכסף שאסף ממאה ועשרים יהודים

שנתנו לו מקדמה, על-מנת שיוכלו, בבוא העת,

לבנות להם בית על אותה קרקע.

אותו ממון, שנתנו לו מאה ועשרים יהודים, הספיק לקניית הקרקע,

אבל ממון לבנייה — לא היה.

הגה רעיון לחרוש את הקרקע ולזרוע אותה חיטה ל“מצה שמורה”,

שעליה מוכן היה כל יהודי לתת אף את פרוטתו האחרונה.

שיתף ר' זלמן ברעיונו את ר' זלמן דודנו, והוא ר' זלמן בהר"ל.

נדלק ר' זלמן הדודן באותה שלהבת שנדלקה בר' זלמן בהר"ן.

כעבור ימים אחדים, ראו אנשי ירושלים העתיקה

את שני הזלמנים, שני הדודנים, שניהם מיקירי העיר, מרבניה הנודעים,

יוצאים משער-יפו צפונה-מערבה ומעדרים על שכמם…

עבדו ימים רצופים, ימים רבים, משחר עד נטות השמש,

בסיקול הקרקע, על-מנת שיזרעו אותה חיטה.

כשהיתה החלקה מסוקלת ואבניה נערמו ערימות,

בנו מהן גדר המקיפה את כל השטח:

שכרו פלח ערבי שנדהם למשמע משאלתם,

שיחרוש עבורם את השטח המסוקל במחרשתו הרתומה לשתי פרות.

חרש אותו פלח היטב את השדה, חרוש ושוב, שוב וחרוש,

פעם ופעמיים, שלוש וארבע, עד שהיה כשר לזריעה,

וקיבל שכרו שנתנו הזלמנים ביד נדיבה.

עכשיו ציפו שני הזלמנים הדודנים ליורה, שהתפללו עליו בשמחת-תורה,

והוסיפו והתפללו עליו יום יום, מז' חשוון, בו אומרים:

“משיב הרוח ומוריד הגשם”, עד שהוא בא ומרווה את האדמה.

השדה שהיה מסוקל, גדור וחרוש היטב,

רבץ רחב וחלק, כמו גם הוא מתפלל ומצפה ליורה.

ואמנם, מיהר ובא, בראש-חודש כסליו, יורה מרווה, גשם ברכה והצלחה.

חיכו עוד שבעה ימים, שייבש השדה ובז' כסליו,

יצאו שני הזלמנים, הרבנים הדודנים,

כששקי זרעים, זרעי-חיטה מבוררים, יפים וכשרים למהדרין,

תלויים להם בחגורותיהם.

הם זרעו תוך ימים אחדים את כל השדה חיטה ל“מצה-שמורה”.

ו“מצה-שמורה” מהי?

זו מצה שאפו מקמח, שטחנו מן החיטה,

ועירבו אותו ב“מים שלנו”,

כלומר, במים שהיו שמורים בבית,

במקום שמור ובטוח מפני חמץ,

“מצה-שמורה” שקצרו מחיטה,

שני הרבנים הזלמנים

בשדה שסיקלו, חרשו וזרעו.

וכל-כך הצליח אותו שדה, עד שהכניס למעלה מ“מאה שערים”.

ובממון ששילמו יהודי העיר-העתיקה, עבור “מצה-שמורה” לחג הפסח,

נבנו עשרת הבתים הראשונים של שכונת “מאה-שערים”,

שנבנתה בפיקוחו של ר' זלמן בהר"ן מייסדה,

שכונה מוקפת חומה שהיו בה, לימים,

שערים רבים, מאה שערים, עד היום הזה.

1976

(על-פי “הפותח שער” מאת אליהו כי-טוב, מפי זקני ירושלים וספרים ישנים)

.

תוך קריאה בספר כתביו העבה של אבי זצ"ל, מצאתי פנינה.

במכתבו הענייני לחברו בגליציה, שבו הוא מסביר לו

מדוע זה לא השיב לו על מכתבו במהירות הראויה, כתוב:

“יפו, רביעי בשבת, ז' ניסן התרס”ח (1908)

• — —

• — —

• — — והינה פתאום התעלפה אמי הזקנה

(אשר העליתיה ב"ה הנה, עם אבי הישר והנחמד, לפני חנוכה)

ותיפול במחלה אנושה מאוד. ואנוכי אוהב את אמי

הטובה מאוד מאוד, כי בין אלפי נשים קשה למצוא

אשה מחוכמת ובעלת טעם כמוה.

ואם ישנם אנשים במדינות רחוקות הנהנים באופיי

ומזדעזעים לעומק רגשותי, אשר גם אתה חביבי,

מתנוסס ביניהם לתפארת, דעו לכם, חברי,

כי רוב מידותי הנחילתני אמי הישרה

ורק את העיקשות לעמוד נגד הזרם,

והביטחון והאמונה בניצחון האמת על השקר,

ירשתי מאבי (שמואל) יחי'.

בכל ימי מכאוביה שנחתי כמובן את כל העבודות הצריכות

למוח צלול ולב שמח, ככתיבת המכתב הזה, ואיתך הסליחה.

עתה קמה כבר (אמי שתחי') מעשר דווי,

ומצב בריאותה הולך וטוב, ברוך בורא רפואות.

• — —"

סבתי זו, שפרינצה, שם שהוא גלגול יידישאי רחוק

מן השם הלטיני אספירנצה, שפירושו תקווה, שעל שמה אני נקראת,

אולי היא רמז למוצאה ממשפחת גולים מספרד שגלו לאשכנז,

ומשם למזרח פולין, לגליציה.

שורות המכתב הללו הן עדות יחידה בידי על סבתי הזו.

בתוך שאר ניסים ונפלאות שפקדו אותנו

במלחמת ששת-הימים ובעקבותיה

באה גם הפליאה הזו:

פסוקים שהיינו שוגרים בלשוננו בלא משים אוזן ולב –

יצאו מבית-אחיזתם וקיבלו חיות.

כך היה ל“עיר שחברה לה יחדיו”,

ול“שש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה”

ול“אבן מקיר תזעק”, כפי שיצא מסיפור זה.

אמי, לאה, חייתה בשנותיה האחרונות

באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי,

בבית-השיטה, הרחק מירושלים עירה.

כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה,

אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר-הזיתים.

הקבר שלה אמור היה להיכָּרות בסמוך לקברו של אבי,

הרה“ג יוסף זצ”ל,

שהלך לעולמו לפני חמישים שנה

בשכונת “כרם” הקטנה, בירושלים עירו.

היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל

וגם לקברות אבותיה של אמי, עליהם-השלום.

בחודש אדר תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי,

ביום הזיכרון למותו,

כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים.

היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה

מבהיקה בלבנה,

שאותיותיה השחורות מספרות על אמי לאה,

שתשכון כאן מתחתיה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה

ובני נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי.

באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו, בכיתי בכי רב.

לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו כמעט,

כי מת בעודני פעוטה.

לא על אבות אבותַי בכיתי, שמתו בשיבה טובה

והלב משלים עם ההולכים לעולמם בשלום.

על אמי בכיתי.

ששבורה וסחופה הייתה באלמון ובדידות,

שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה.

על מצבתה בכיתי.

על המלים שנעשו לי, בלא-מלים,

לצו ולחובה לקיים דברן,

ויעבור עלי מה.

כל שעת בכיי

הייתה אמא מביטה בי בעיניה הכהות,

שיקדו בהן חפץ עז והחלטה נחושה.

הנחנו אבנים קטנות על כל הקברים,

כמנהג המבקרים בבית-העלמין,

והושטתי זרועי לתמוך באמי החלושה.

ירדנו לאיטנו, בצעדים קטנים ומדודים בשביל התלול,

נזהרות במאוד, שלא נדרוך על אחת המצבות.

מנגד התנוססה ירושלים, הר-הבית וחומת האבן,

שער- האריות הפתוח ושער-הרחמים הסתום.

לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על ליבנו,

ששוב לא נפקוד את הקברים היקרים בשתיים,

כדרך שעשינו כל השנים.

לא ניחשו ליבותינו שיהיה ההר שבוי

וקבריו מחוללים בידי קלגסים.

לאחר תום קרבות מלחמת-השחרור,

עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי.

ביתה כאן היה פתוח לחברים שרצו ללמוד תנ"ך,

משנה ואגדה, תולדות-ישראל,

ולעולים חדשים שבאו ללמוד עברית מפיה.

נרות שבת שהעלתה בערב-שבת,

להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.

בשנת תשי"ד עמדה אמא בתענית יום-הכיפורים

ותפילה זכה על שפתיה.

בתענית זו ניתק פתיל חייה.

בי"ב תשרי השיבה נפשה, כשאישי ואני,

וכל בנינו עמנו, סובבים למיטתה,

ושפתי ממלמלות באוזניה:

“שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד”.

ידעתי, שאם עוד מהבהב זיק חֵפֶץ בלב הזה

שכל מיתריו פוקעים,

עדיין משמיעה הנימה הנותרת צו אחד ויחיד:

-זיכרו ושימרו, רצוני לנוח

מנוחת עולמים בירושלים עירי!

אמא נקברה בבית-הקברות של קיבוצי

קבורת -עראי, בארון.

בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן בירושלים,

מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה.

ביום קבורתה השבּעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו,

אם לא יהיה בידי לקיימו, ושישבּיע

את בניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה,

עליתי מייד להר-הזיתים, בעקבות מר מינץ,

איש החברה-קדישא בירושלים מ“כולל חסידים”.

באו אל תלולית עפר ריקה מכל,

רק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים.

על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס:

- הינה, כאן, גבירתי, קברות אבותייך,

והינה אחוזת הקבר שהקימה לה אימך עליה-השלום בחייה.

אותה שעה, עלה בזכרוני יום אדר של שנת תש"ו.

נשאתי עיני ובאישוני עלו הר-הבית,

חומות ירושלים ושעריה.

בו ביום הזמנתי מצבות לארבעת הקברות.

לא מצבות, מצבה אחת

ועליה ארבעה טורים, ארבע כתובות.

ביום הזיכרון של אבא, בכ"ח אדר,

התנהלה לה מכונית בדרך עפולה-ג’נין-שכם-ירושלים.

במכונית נסעו שישה גברים ועימם ארגז עץ

ובתוכו צרורות עצמותיה של אמא.

היו אלה אישי, בני וחתני.

אני כבר ציפיתי להם בירושלים.

בני הצעיר, הנער, סיפר לי לאחר זמן,

כיצד חפרו בצוותא, בבית-הקברות, עם שקיעת החמה.

כשהיגיעו לעומק שבו היו העצמות אמורות להיגלות

– כך סיפר –

שלח האב, אישי, את הצעירים מן המקום.

הם הבינו לו והלכו.

לבדו ליקט האיש את העצמות עד תומן,

בבית הקברות שבבית-השיטה

ושב וכיסה אותן בעפרה של ירושלים, בהר-הזיתים.

נואלתי בשאלתי

– האם יותר לבָנַי לומר “קדיש” אחר סבתם,

שכן בת יחידה אני ואין “קדיש” לקדיש.

– לא – השיבו לי –

רק יתום רשאי לומר קדיש.

אישי הוא איפוא זה שאמר קדיש,

ואנחנו ענינו אחריו “אמן”.

באישונינו עלו הר-הבית, חומת ירושלים ושעריה.

המצבה הושלמה, כל ארבעת הטורים נחקקו בשיש.

עצמותיה של אמי שבו למנוחתן וליבי – לשלום.

אך לא תם הסיפור ולא נשלם.

לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי.

אישי הקדימני בנטילת השפופרת.

ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו.

–לוח המצבה של אמא – אמר לי –

נמצא בתוך קיר, באחד ממחנות הליגיון הערבי,

הנקרא “מחנה-המצבות”, בהמשך הר-הזיתים, דרומה.

גיסי שבתאי הוא המדבר והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו,

משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה, בין מצבות רבות אחרות!

רעדה קשה אחזה בי.

שוב זכרתי אותו יום אדר,

כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו.

תוך כדי כך, עלו לפתע בזכרוני מלים של הנביא חבקוק,

מלים שלא ירדתי מעודי לפִשְרָן עד אותה שעה:

“אבן מקיר תזעק”.

1968

“המספרת” – סמדר

לבת-המצווה שלה

על הקיר בביתה של סבתא שלי, בחדר הגדול, הייתה תלויה לה אצטבה יפה, עשויה עץ אדום. על האצטבה הייתה פרושה מפית צבעונית, עתיקה. כל החפצים על אותה אצטבה היו יפים ועתיקים, עשויים כולם כסף טהור. מעוטרים כולם עלים, פרחים ופירות ומנצנצים כולם באור חיוור ורך, כאור ירח וכוכבים.

נשען אל הקיר, מקצה האצטבה ועד קציה, עמד לו מגש-כסף גדול, חרות כולו ציצים ופרחים. שתי ידיות היו לו כשני ענפי-גפן, מצמיחים ענפי-כסף. על המגש הזה היגישו כיבוד לאורחים, בהתאספו ב“ברית” של סבא-רבא-רבא-שלי, לפני כמאה ושלושים שנה….

ושעון-כיס מעורר היה שם, בעל שרשרת כסף. רק סבא וסבתא שלי ידעו לסובב ברגים ומחוגים, כדי שישמיע השעון את צלצולו, צלצול פעמון-כסף, צלול ורך. את השעון הזה קיבל סבא-רבא-רבא שלי לבר-מצווה שלו, לפני למעלה ממאה שנה….

וגם קופסת-טבק הייתה שם עגלגלה וחלקלקה, שפרצופי הקטן נשקף ממנה כתמונת ילדה עתיקה. הקופסה הזו נפתחת ונסגרה במין קפיצון קטנטון כעדשה. סבא שלי הראה לי, איך היו נוטלים מתוכה פעם-פעם, קמצוץ של טבק ריחני, עוטפים אותו בפיסת נייר קטנה ודקיקה, וכך היו עושים סיגרה קטנה ועלובה. בימים ההם, עוד לא היו בעיירה, בחו"ל, סיגרות למכירה. את קופסת הטבק הזו קיבל סבא-רבא-רבא שלי לחתונתו, לפני מאה וחמש-עשרה שנים.

לפני מגש-הכסף, על האצטבה, התרוממו להם בגאווה שני פמוטות כסף גבוהים, יפהפיים, להדלקת נרות-שבת. סבתא שלי הראתה לי פעם, איך הייתה סבתא שלה מדליקה נרות בפמוטים האלה, סמוך לשקיעת השמש בערב-שבת. ועומדת אחר-כך על מקומה דוממת, שתי כפות ידיה על שתי עיניה, ומברכת בשקט, את כל בני ביתה במנגינה עצובה ומתוקה. את הפמוטות האלה קיבלה סבתא¹-רבתא-רבתא שלי לחתונתה עם סבא-רבא-רבא שלי, לפני כמאה ועשר שנים…

וגם קופסת-אתרוג הייתה שם בצורת מלבן, עשויה כסף טהור, ולה ארבע רגליים, בצורת ענפים שאתרוגים משובצים בהם. וידית הייתה לקופסא, כפתור קטן שהוא אתרוג מושלם, באמת! בתוך הקופסא היה תמיד פשתן-זהב רך וריחני עוטף באהבה אתרוג-זהב. בכל חג סוכות היה האתרוג החדש רענן, גדול וריחו נפלא. עד פסח קטן ורזה, הצטמק כלימון, התקשה כעץ, ולבסוף נזרק לתנור ונשרף באש. את קופסת-הפלאים הזאת קיבלה סבתא-רבתא-רבתא מאביה, כשילדה את סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…

והיה שם גם גביע-אליהו הנביא, עומד על רגל גבוהה. על כף רגלו העדינה ראיתי ברכה חקוקה בכסף, שברכו חבריו מבית-הכנסת את סבא רבא-רבא, כשנולדה לו בתו, היא היא אותה סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…

ואחרונה אחרונה חביבה, עמדה לה בפינת האצטבה סלסילת-כסף קטנה. אותה אהבתי מכל הדברים שהיו על האצטבה. לרצפת הסלסילה הזו היו סלסילת חוטי-כסף דקיקים, ושפתה, סביב סביב, זר של עיגולים קטנטנים, נוצצים כפנינים. הסלסילה הזאת הייתה תמיד מלאה פשתן. פשתן רב שריחו ערב, כריח אתרוג ישן.

כשהייתי קטנה, אהבתי להזיז כיסא אל מתחת לאצטבה, טיפסתי עליו והתבוננתי בכל הכלים הנפלאים ההם. גם ליטפתי אותה ברכות. לא הזזתי אף לא כלי אחד מכלי-הכסף: אם ארים את השעון – אולי ייפול חלילה מיידי; את קופסת האתרוג לא ידעתי לפתוח בידית האתרוג; הגביע והפמוטות יתלכלכו, אם אגע בהם באצבעותיי; קופסת הטבק החלקלקה אולי תתחלק מיידי, תיפול ותישבר: אבל בסלסילה, בסלסילת-הכסף – לא הייתה כל סכנה! כל כך קלה הייתה! היא בוודאי לא תיפול מיידי! וגם לא היה בה מה שיתלכלך! רק פשתן רך שריחו מתוק כל כך, עד שבאו לי דמעות לזוויות עיני. היה לפשתן הזה ריח מתוק כריח תלתליו של אחי התינוק.

ערב אחד, יום-יומיים לפני חג הסוכות, טיפסתי לי ועליתי על הכיסא שהזזתי אל מתחת לאצטבה. ידעתי שלסבתא שלי כבר יש אתרוג חדש ואולי תכניס אותו עכשיו לקופת הכסף! והינה נגשה באמת לאצטבה ואתרוג חדש בידיה! הוא הפיץ ריח נפלא בכל החדר. היא הניחה אותו בזהירות רבה לתוך הקופסא, עטוף כולו פשתן-זהב, יפה יפה, שלא יישבר לו הפיטם היקר, העיקר. היא הגישה את הקופסא לפני אפי ואמרה: - התבשמתי, חמדתי, בריחו הטוב של האתרוג. מחר ניקח אותו לסוכה! – כך בדיוק אמרה. סלסילת-הכסף עדיין הייתה בידי. הרחתי את האתרוג החדש עוד ועוד ופתאום אמרתי: – סבתא, למה לא קנית אתרוג גם לסלסילה הזאת? זה לא יפה מצידך, סבתא, גם לה מגיע, ולא רק לקופסא המגונדרת הזאת! – ומי אמר לך, טפשונת, שזו סלסילת אתרוג? – שאלה אותי סבתא. – לא אמרו לי, אבל הלא יש בה פשתן-של-אתרוגים! – עניתי לסבתא. – לא, חמדתי, הסלסילה הזו היא כלל וכלל לא סלסילת אתרוג ו“הפשתן” כלל וכלל אינו פשתן, אלא שיער של תינוקות! כך אמרה לי סבתא. – מה? כמעט צעקתי – שיער של תינוקות? מה פתאום? של איזה תינוקות? הלא הוא, הוא בדיוק כמו פשתן! אותו הצבע, אותו הרוך, וגם אותו ריח מתוק כזה, של אתרוג?! –נכון, את צודקת, ילדתי, – צחקה סבתא – אותו צבע, אותו רוך, אותו ניחוח של אתרוג, ובכל זאת הוא לא פחות ולא יותר משיער של תינוקות… – סבתא’לה, ספרי לי, מי ומדוע שמו בסלסילה הזאת שיער של תינוקות?! – טוב, נכדונת, באמת הייתי צריכה לספר לך כבר מזמן, על סלסילת-הכסף היפה הזאת. ראיתי שאת אוהבת אותה מאוד, את חושבת שלא ראיתי? סבתא רואה הכול… היא לקחה מיידי את הסלסילה בידה האחת ובידה השנייה לקחה אותי מעל הכיסא, קטנטונת ורזונת מאוד הייתי אז… היא ישבה לה בכורסא והושיבה אותי על ברכיה. התבוננתי בעיניה. היה בהן מבט מנצנץ. מבט שטוף דמעות, גם רחוק וגם קרוב-קרוב.

– הסלסילה הזאת, ילדתי, הייתה בבית אמי. כשהייתי קטנה, כמוך, לפני כשבעים שנה. תמיד תמיד היה בתוכה תלתל קטן, סלסל-זהב כזה, רך וריחני. אמא שלי, סבתא-רבתא שלך, אמרה לי פעם, שכאשר מלאה לי שנה אחת, וראשי היה כולו סלסילי-זהב, רכים וריחניים, נטלה מספרים קטנות וגזזה משערי סלסל אחד קטן. את הסלסל הזה שמה בסלסילה הזאת שקיבלה מאמא שלה, כשילדה אותי. היא פשוט רצתה מזכרת משער-התינוקות שלי. רוב התינוקות הם בהירי-ראש כשהם תינוקות, אבל כשהם גדלים, הם משחימים, משחירים… והינה – המשיכה סבתא לספר לי, היושבת על ברכיה, כשילדתי את בני הבכור, הוא אבא שלך, וראש התינוק שלו היה כולו סלסילי-זהב, כראשי שלי בילדותי, נתנה לי אמי, את סלסילת-הכסף והציעה לי לגזוז תלתל מראשו ולשים גם אותו בסלסילה הזאת, יחד עם הסלסל שלי. זה היה לפני יותר מחמישים שנה… עשיתי כדבריה אז, וגם בכל פעם שמלאה שנה ראשונה לכל אחד מילדי, ואחר-כך לכל אחד מנכדי… לאט לאט התערבו הסלסלים זה בזה ושוב אין לדעת סלסל זה של מי הוא זה, או זה, מתוך פקעת-הזהב…

סבתא עדיין ישבה על הכורסא והסלסילה בידיה. גם אני עדיין ישבתי על ברכיה. עיניה היביטו בסלסלי-הזהב שבסלסילת-הכסף. הן היו מלאות דמעות. הדמעות טפטפו לתוך הסלסילה. אני הרגשתי שהיא רואה בעיני דמיונה את כל בניה ונכדיה כשהיו תינוקות, גם את אלה שאינם עוד.