כמו היום, כך גם פעם, היו ילדי הגנים

יוצאים לטיולים גדולים וקטנים,

והכלבה לאסי בראש, כי היא הייתה הסיירת.

היא רצה תמיד בראש, נובחת ומרחרחת

בכל חור, תל או תלולית, שיח או תפרחת,

והילדים עם הגננת פוסעיםבעקבותיה בנחת.

על־פי־רוב נמצא משהו במקום שרחרחה:

קיפוד, חור של חפרפרת, או סתם עצם לבנה.

לאסי הייתה גם נובחת בשמחה לעומת ציפורים בשמים;

נובחת בפחד מול מטוס שטס מעל;

נובחת, קצת עצבנית, מסביב לפרות במרעה הזרוע;

מתחרה בזוג פרידות שמשכו עגלה מלאת חציר ירוק;

כועסת על טנדר שהקדים אותה בריצה,

בדרך מהבית אל כרמי הזית והענבים;

נובחת נובחת על כל מה שהתנועע פה ושם.

כשהיו הילדים יוצאים לטיול רחוק בג’יפ,

או בעגלת טרקטור, מי הייתה קופצת ועולה ראשונה?

לאסי כמובן, הזריזה מכולם, לאסי הגברת.

וכשהיו מתרחצים־משתכשכים בבריכה, או בסאחנה,

הייתה לאסי משחקת איתם במים,

תופסת הכדור בשיניים, צוללת־נעלמת לרגע כאבן

ושבה ומופיעה, צוחקת, מתנערת, מתלקקת.

בוקר נאה אחד, בהיר וצונן מעט של סוף קיץ,

יצאו ילדי כיתת “כפירים” לטיול.

בכיתה זו היו ילדים אחידים, חברים ישנים של לאסי,

מזמן שהיו בגן.

לאסי קפצה על המשאית שבה נסעו.

לאסי לא שבה מעולם מטיול זה.

– איך זה קרה?

– אולי נחש הכיש אותה?

– אולי התייבשה בצמא?

ילדי “כפירים” חיפשו, חיפשו, ולא מצאו.

הם שבו הביתה שותקים, אפורים, קודרים.

הם קיוו בליבם, שכאשר יגשו קרוב לגן־הילדים,

תקפוץ לאסי מולם ותנבח בשמחה כדרכה.

אבל ילדי הגן יצאו לקראתם ושאלו:

– איפה לאסי? – הבינו שבאמת אבדה.

כל ילדי הגן עם רבקה הגננת

יצאו לבית השיח' לחפש אחריה. לשווא.

לבסוף, נמצאה. מי מצא אותה? איל.

– היא גמורה. היא מתה.

העיניים שלה פתוחות, אבל היא לא זזה בכלל. –

כך סיפר איל בן החמש, ושפשף את עיניו.

– היא שוכבת שםבין העשבים, מאחורי בית השיח'…

בו בערב, ביקשה גילה, ילדת הגן,

מאבא שלה, צבי, לנסוע עם הילדים לבית־השיח'.

מי קרא ואסף את כל הילדים אל חצר הגן?

לא גילה, לא צבי, לא רבקה. אף לא אחד,

הם הרגישו בעצמם ובאו.

על־יד בית־השיח' עמדו כולם במעגל

והיביטו בלאסי שהייתה שרועה באמצע.

כדאי לספר שצבי חפר במקום בור,

עטף את לאסי בשק גדול

וכל הילדים ביחד נשאו את לאסי והכניסו אותה לחור?

לא כדאי. זה עצוב.

אחרי שכיסו את הבר בעפר הטרי, החום והרענן,

הביאו הילדים, כל אחד, אבנים

וסידרו אותן בשורה מסביב לעפר התחוח

ואחר־כך חיפשו ומצאו ענפי שיחים ירוקים

וסידרו אותם יפה על הקבר.

נדב אפילו מצא חצב, כי כבר היה חודש אלול.

ככה עשו כולם יחד תל קטן חדש על־יד בית־השיח'.

אפרת הגדולה, מכיתת “כפירים” כתבה כך:

לאסי החמודה אייך?

האם באמת את מתה לגמרי?

האם את ישנה שנת עולמים?

אנחנו אומרים לך בליבנו:

שלום לך, לאסי.