בימיה הראשונים של בית־השיטה,
היה חדר־האוכל בצריף עלוב שעמד מול בניין א',
בו במקום שבנוייה בו כיום המכבסה המפוארת.
בצריף הזה אכלנו בוקר, צהריים וערב,
ואפילו גם ארוחת־ארבע, כי קומקום לא היה בחדר,
בוודאי לא עלי־תה או סוכר, לחם או ריבה, שום־כלום!
בחדר־האוכל הזה היו תלויות אז שתי תמונות
תמונותיהם של אנשים שאהבנו וכיבדנו מאוד מאוד:
האחת של ברל והשנייה של ברנר.
(כשתגדלו, תדעו מי היו ברל וברנר,
ובינתיים רק הקשיבו לסיפור, כדי שתזכרו אותו.)
יום אחד, חזרתי מגן־הירק בו עבדתי, עייפה ורעבה,
לקחתי את רן, בני הקטן – שהיה אז בן שנה וחצי והתחיל לא מזמן ללכת ולדבר,
והלכתי איתו לצריף חדר־האוכל, למצוא שם משהו לשים בפי.
מזגתי לי כוס תה, מרחתי לי פרוסת לחם בריבה,
וישבתי לי על ספסל ליד שולחן שעמד ליד הקיר, לאכול ולשתות.
על אותו קיר היתה תלויה תמונה של ברנר, בעל הזקן השחור.
בימים ההם, לא הסתובבו בקבוצה בחורים צעירים בעלי זקן
ולכן קראו הילדים לכל בעל זקן, “סבא”,
אפילו אם היה זקנם שחור כעורב, או אדום כאש…
פתאום טיפס ועלה רן על הספסל, לקח לו פרוסת לחם ביד,
טיפס ועלה גם על השולחן,
הושיט את הפרוסה אל תמונת ברנר בעל הזקן, ישר אל פיו ואמר:
– הַם בֶּ(ר)נֶר!
(ללא חוק זמן ומקום על־פי ההיזכרות)
*
עדיין צעירה־צעירה. בכורי, רן, עדיין בן־יחיד, אולי בן שלוש.
אני שוכבת מותשת על המיטה. הוא משחק בשקט.
אני מנמנמת. מרגישה את אצבעות ידיו הקטנטנות
החמימות (בחוץ סערת ברקים, גשם) פוקחות לי עין
ועוד עין.
– אמא – הוא לוחש לי, – אני לא מפריע לך,
אני רק רוצה לראות, איך את “יושנת”…
*
ערב אחר. כנ"ל, אבל בחוץ קיץ. רן רואה על השולחן
כוס ובתוכה ענף קטן של בוגונבלייה סגולה,
הענף מיושן, עלי כותרת אחדים נשורים ליד הכוס.
– אמא – אומר לי רן – הפרחים מתים.
אמא אני לא רוצה למות. למה מתים, אמא?
*
יוסף קיבל את מעילו הפרווה שקנתה אמי לרות
כשהייתה בת ארבע, בעיר העתיקה בירושלים,
ועכשיו, כשהיא בת שבע, עבר המעיל אליו, כנהוג.
יוסף חיכה מאוד לרגע הזה של יום־הולדתו הרביעי.
הוא אומר: – אני רציתי מאוד פרווה. עכשיו
אני כבר לא רוצה פרווה, כי יש לי כבר פרווה!
*
נחום במרחקים, בפלמ"ח. רות, אולי בת שש, מכריזה:
– לא דווקא אבא צריך ללכת לשמור! גם חברים אחרים
יכולים לנסוע רחוק ולא להתעצל להם תמיד רק
בבית־השיטה. מה הם חושבים להם, שהוא לא רוצה
בכלל לראות את הילדים שלו?
*
מלחמת־השחרור. אנחנו גרים מספר חודשים בתל־אביב, לרגל
לימודַי בסמינר־הקיבוצים ונחום – בנגב.
יוסף בן ארבע. עם השכבה, בערב:
– אמא, מי אמר לך “להוליד” דווקא את רן ראשון?
אני רציתי להיות ראשון!
לאחר מחשבה שלאחר התשובה:
– איפה אני ורות היינו כש“הולדת” את רן?
בבטן שלך כל הזמן?
רות מתערבת ואומרת (בת שבע):
– אוף, איזה טפשון! תינוקות חיים בבטן של אמא
רק איזה זמן. לפני זה התינוק חי
בזרע.
יוסף, מלא השתוממות:
– אמא, אז איפה גדל זרע־אדם?
*
אנחנו מסתובבים ברחוב בתל־אביב.
נתקלים באיש זקן בעל זקן לבוש קפוטה.
רות: – בירושלים ראיתי המוני כאלה, סימן
שירושלים עיר זקנה,
בתל אביב אני רואה רק אחד כזה,
סימן שתל־אביב עיר צעירה, נכון, אמא?
*
רות מעלעלת בתנ"כ עם ציורים, ונתקלת בציור
יעקב הגולל את האבן מפי הבאר עבור רחל,
העומדת עם חברותיה מסביב.
היא אומרת:
– אמא, נכון שרחל הייתה הכי צעירה והכי יפה
מכל הנשים של יעקב?!
הוא אהב אותה יותר מכל הנשים שלו.
רות: אני לא מבינה, איך הוא לא הרגיש בחתונה
שלבן, הטיפש הזה, החליף לו אותה בלאה!
איזה מנוול לבן!
*
באותה שנה.
יוסף: – אמא, אנחנו חדשים בתל־אביב, אז תקני לי
בגדים חדשים!
– אמא, אני רוצה שתקני לי סרטן!
אמרתי לו שאני לא זוכרת שיש סרטן־צעצוע!
יוסף: – אז תגידי “אה” ותזכרי, כמו תמיד.
*
באותה שנה. רן חוזר מבית־הספר (כיתה ו' בית־חינוך, צפון) ואומר:
– אמא, את יודעת, בבית־חינוך לומדים בצורה מכונאית.
בכלל לא מתעניינים בלימודים. הכול סתם לפי סדר.
אצלנו (בבית־השיטה) הכול אחרת. לומדים על כל
מה שקורה, על כל דבר, משוחחים המון בשיעורים
וזה נורא מעניין וגם מטיילים המון.
*
איל במיטה מכורבל היטב. בחוץ גשם נורא. הוא בן שמונה.
רק שנינו בחדר. פתאום:
– אמא’לה טוב לי לראות אותך
טוב לי להרגיש אותך
טוב לי להריח את הריח שלך…
פתאום הוא מתבייש הגברבר על ההשתפכות.
– לא נכון, לא נכון, סתם, סתם…
*
אני מעשבת את הגינה. צחקי עומד על ברכיו לידי.
הימים ימי חנוכה, מלחמת קדש. (חנוכה תשי"ז)
צחקי: – אמא, נכון שכולם, היוונים והערבים והמכשפים
והמשוגעים והגנבים התחילו איתנו
ואנחנו ניצחנו את כ־ו־ל־ם?!
*
ביום מן הימים, ישבנו לפנות ערב על כוס קפה.
מילק ביקלס, שכננו מעבר לקיר, דיבר כדרכו, בסערה, ללא הפסקה.
שתקנו והחלפנו חיוכים.
צחקי (בן שבע): – למילק יש דבֶּרת!
* כשצחקי היה בן שבע, נסענו פעם ליומיים
והשארנו כדרכנו, פתק־הוראות שימושיות
לאיל ולצחקי, הקטנים:
א) לבקר יום יום את סבתא יוכבד,
לזרוק עבורה אשפה, לסדר את הטפטפת.
ב) לקחת ב“חלוקה” קפה, סוכר ותה.
כשחזרנו הביתה, מצאנו על גבי הפתק עצמו,
בכתב ידו של צחקי (בן שבע)
“עוד לא אבדה אמא שלי”!
(מנגינה – “התקווה”)
*
איל בן שמונה (תשרי תשי"ז)
– אמא, אפילו אם החיים היו נמאסים לי,
לא הייתי רוצה למות, כי יש לי אמא כמוך,
חמודה, חמה.
*
יום אחד בא צחקי מהגן (ד', “עדה”) ואומר:
– עדה לא עובדת מחר ומוחרותיים!
אני: – ומי תעבוד במקומה?
צחקי: – לא איכפת לי. לי לא איכפת מי עובדת,
רק איכפת לי, שמישהי תעבוד ולא נישאר לבד!
אבל בצהריים, אני דווקא רוצה שנישאר לבד ונשתולל.
בהמשך אמר: – לי יש רק עוד שני גילים.
עד שאכנס לכיתה ב': גיל שש וגיל שבע!
*
תשרי תשי"ח
באחד מראשוני הימים המעוננים והקרירים של סוף־קיץ
היגיע יוסף מהעבודה לחדר, כבד ורוגע. תמיד היה חוזר בהול
להספיק, להתקלח, לנגן. הוא בן י"ד, השלווה שנשבה ממנו
הייתה מופלאה בעיני.
אני: – פילפיל, מה זה שאתה כל כך רגוע ונינוח היום?
אני ממש מקנאה בך, שיש לך זמן ואתה רגוע ושלוו?
על זה השיב יוסף, מחייך בטוחות בגבריות,
שיש בגבריות מתעוררת:
– זה ייתכן רק בעבודה חקלאית! רק מהשדה
אפשר לחזור לאט לאט ובשלווה…
*
צחקי (בין גיל חמש ושש) עוסק בהעתקת שמות בני המשפחה
ותאריהם. הוא כבר התאמן ב"אבא – נחום,
אמא – תקוה, אח – רן, אחות – רות, אח – יוסף,
אח – איל. (כל השמות מנוקדים)
פתאום הוא קופץ: – מה פתאום עשו לאיל
כל כך הרבה נקודות (אֶ)?! די, אני לא
רוצה לכתוב אותו, פורץ בבכי ובורח מהחדר!
*
אני קוראת לאיל ולצחקי סיפור על נחל הירקון,
שיש בו הסברים על המים בטבע. איל:
– אבל אמא, מי סידר את כל הדברים האלה?
אדוני?!
על זה אני אומרת:
"אספר לך סיפור. פעם היה איש שקראו לו
“הבעל שם־טוב”, כי היה יהודי חסיד וצדיק. פעם טייל עם
נכדו. הנכד שאל את סבא שלו:
– סבא, מה זה אלוהים? איך עשה את כל העולם?
אמר לו הסבא: – אני לא יודע…
הנכד שאל עוד פעם: – סבא, מה זה אלוהים?!
אמר לו הסבא: – אני לא יודע, נכדי!
הנכד התרגז וצעק: – סבא, מה זה אלוהים?!
סבא ענה לו:
– זה שאתה שואל, מה זה ומי זה ומה עשה אלוהים,
הוא אלוהים…
יום אחד חלתה בת־ציון, המטפלת בגן ב'.
אמרו עדה ושלומית לילדים:
–לכו לכם להסתובב בסביבה הקרובה,
אנחנו ננקה את הבית אחת ושתיים, ונקרא לכם לטייל.
בסדר?
– בסדר! – קראו הילדים, שאהבו מאוד לשוטט לבדם.
ילדים אחדים הלכו הנה, ילדים אחרים הלכו שמה,
ושלושה מהם, שני בנים ובת, כולם בני ארבע, הלכו למקום רחוק, לשפת הוואדי.
שם היה הבית הבנוי מבוץ, שבנה ברוך, זוכרים?
בבית הזה לא היו עדיין, אפילו לא פעם אחת.
ניסו הילדים לפתוח את הדלת ולא הצליחו. ניסו שנית ושוב לא הצליחו.
מה עשו?
הסתובבו סביב הבית וראו שיש שם אשנבים גבוהים, פתוחים, וחלון אחד – נמוך וסגור.
שברו באגרוף את השמשה בחלון הנמוך ונכנסו דרכו לתוך החדר.
הילדה הקטנה, שנכנסה אחרונה, פצעה את היד, משברי הזכוכית.
מפצעה זב דם רב והיא נבהלה מאוד מן הדם
והיא צרחה ושפכה דמעות רבות כים.
בחדר שררה חשיכה ולא היה בו שום דבר מעניין, בעצם.
רצו לצאת ופחדו שמא ייפצעו גם הם מן השמשה השבורה.
העמידו כיסא על השולחן ורצו לצאת מאשנב גבוה, אבל לא הצליחו לטפס והכיסא התהפך.
נפל הילד המטפס, נפלה גם המנורה שעמדה על השולחן ו– נשברה.
נשברה המנורה, נשפך הנפט מתוכה על כל הרצפה
וגם אגרטל נשבר והמים התערבו בנפט השפוך על כל הרצפה.
נבהלה הילדה הבוכה כל כך, עד שמרוב פחד יצא לה פיס במכנסיים,
ומן המכנסיים, זרם לו על הרצפה…
– אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!
מרגישים את עצמם עזובים, לבדם בכל העולם.
עכשיו נשאיר את הילדים הבוכים בבית־הבוץ החשוך,
יושבים רטובים ובוכים בתוך הנפט, המים, הדם, והפיס ונחזור אל גן ב'.
עדה ושלומית, שגמרו אחת־ושתיים לנקות את הבית,
יצאו החוצה ומצאו את כל הילדים בסביבה.
באמת? כולם?
לא! שלושה ילדים חסרו, שני בנים ובת, שלושתם כבני ארבע.
קראו להם בשמותיהם, לבנים ולבת, אבל הם לא שמעו את קולן,
כי בית־הבוץ של ברוך היה רחוק, על־יד הוואדי.
רצו עדה ושלומית וכל ילדי הגן אחריהן למזכירות ואמרו להם:
– אתם יודעים מה קרה?!
שלושה ילדים, שני בנים ובת, הלכו לאיבוד!
יצאו שני בחורים, חברי מזכירות, מבוהלים לאורווה,
עלו על סוסים ויצאו לשדות, לחפש את הילדים שהלכו לאיבוד.
ועדה ושלומית, ושאר הילדים איתן, הלכו מבית לצריף,
מצריף לאוהל וכמובן, לחדר־האוכל,
אבל לא מצאו את הילדים שהלכו לאיבוד.
פתאום, הבריק ברק בראשה של עדה:
– אולי הם בכלל בבית־הבוץ של ברוך?
הלא תמיד היו סקרנים לראות מה יש בתוכו!
שלא ככל החדרים בחצר שהיו פתוחים, לא נעולים,
היה ברוך נועל את דלת בית־הבוץ
כיוון שהיה כל כך רחוק, על־יד הוואדי…
(כיום זה ממש בלב החצר, והוא ביתה של רינה,
סבתא של ורד ואביב, זוכרים?)
ובאמת, כשהתקרבו עדה, שלומית והילדים לאותו הבית,
שמעו אוזניהם את צווחות הילדים האבודים, המסכנים,
שצרחו במקהלה: – אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!
– הילדים נמצאו! הילדים כאן! – קראו כולם בשמחה.
ואז בדיוק, היגיעו חברי המזכירות,
שהיו במקרה גם אבות הילדים האבודים, רכובים על סוסים,
ופניהם עצובות, משום שלא מצאו את הילדים…
מי שחושב שברוך כעס על מה שעשו הילדים בבית שלו, טועה!
הוא דווקא בא לגן, לכל הילדים סוכריות נתן,
ואמר להם שזה בכלל לא נורא, הבלגן, כי בסך־הכול הם ילדי גן!
הוא יתקן את השמשה, ישיג מנורה וגם אגרטל חדש וסיפר,
שאת כל מה שנשפך על הרצפה,
הנפט והדיו, המים, הדם והפיס והעיקר – הדמעות,
כבר ניגב מזמן ולא נשאר מהם אפילו סימן.
איזה בחור טוב היה ברוך, אוהב הילדים
ואז עוד לא היו לא אפילו אשה ובנים…
זהו סיפור שרן הוא אחד מגיבוריו.
לפני שנים רבות כשהיגיע הזמן לפתוח כיתה א' לילדים הבכורים,
ובית לכיתה לא היה, ובית לגור בו גם כן לא היה, מה עשו?
החליטו, שבית אחד שגרים בו חברים יהיה מעכשיו לביתם של אותם ילדים.
על־יד הבית הזה הקימו מקלחת מפח.
את המקלחת הזו, מפח, צבעו בצבעים יפים מכל צבעי הקשת.
בוקר אחד, שוטטו שם, בסביבת המקלחת הזו, ילדים קטנים מגן ב'.
שובבים, סקרנים ואמיצים היו אותם ילדים.
פתחו את דלת־הפח של המקלחת וראו שם שורת קופסאות־צבע, בכל צבעי הקשת
וערימת מכחולים גדולים חדשים, תאווה לעיניים!
טבל לו כל ילד מכחול בקופסת־צבע וצבע לו בשמחה רבה את הקיר, את הרצפה,
ויותר מכול – את עצמו ואת חבריו…
כך בילו שם הילדים שעה ארוכה בנימים, עד שרעבו וצמאו,
כי מים עוד לא זרמו שם, במקלחת, אפילו ברזים עוד לא היו.
יצאו החוצה וראו זה את זה לאור השמש,
והינה הם דומים לקופסת צבעים, בכל צבעי הקשת…
נפל עליהם פחד גדול,
– מה תגיד להם עדה הגננת, כשיבואו לגן והם צבועים בצבעים?!
עמדו חשבו, וממש שברו את הראש, איך אפשר להתנקות מכל הצבעים?
עבר שם יוס, ראה אותם צבועים בכל צבעי הקשת,
עמד להתבונן בהם, צחק צחוק גדול, עד שזלגו דמעות מעיניו מרוב צחוק.
הילדים שאהבו מאוד את יוס, שהיה חבר שלהם, שאלו אותו:
– יוס, איך אפשר לנקות את הצבעים המטונפים האלה מהגוף שלנו?
אמר להם יוס:
– פשוט מאוד, התגלגלו על העפר והעפר כבר יוריד מכם את הצבע…
שכבו להם הילדים על העפר, התגלגלו מצד לצד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,
קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,
אלא שהעפר נדבק לצבע, והם דמו יותר לשדים מאשר לילדים…
עבר שם יצחק חצרוני, סבא של הלית, ופרץ גם הוא בצחוק גדול ומתגלגל
והציע להם הצעה חדשה:
– אתם יודעים מה? לכו לנגרייה, שם יש ערימות של נסורת.
אם תתגלגלו כהוגן בתוך הנסורת, תתנקו מכל הצבעים!
הילדים, שכל גופם בער וגרד מן הצבע ומן העפר,
רצו כחץ מקשת לנגרייה, לנסות את מזלם בנסורת…
התגלגלו מצד אל צד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,
קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,
אלא שתלתלי נסורת זהובים, נדבקו אל כל הצבעים,
והפעם דמו בהחלט לשדים, וכבר לא הכירו כלל שהם באמת ילדים…
ומה עשה יצחק אוטו־חצרוני?
הביא פרידה מן האורווה והוביל אותם, רכובים כולם יחד על גבה,
דרך כל החצר, עד גן ב', כשהוא מחזיק ברסן הפרידה,
כמו שהוביל בזמנו המן הרשע את מרדכי היהודי…
כל החברים שראו אותם התגלגלו מצחוק
והילדים הצבועים, שכל גופם בער עליהם
והיו נרגזים רעבים וצמאים, בכו בכי מר.
אף לא אחד מהילדים האלה נעשה צבעי, או צייר,
ומאז ועד היום, הדבר השנוא עליהם מכול, הם צבע ומכחול.
איתן הוא רן, וסיפר לי את הסיפור לראשונה בשנות החמישים.
כשישב איתן, בן החמש מגן ב', על ארון־הנעליים הנמוך שבמקלחת,
נעל את נעליו ונלחם בשרוכיו, הרגיש פתאום שהארון מתחתיו מזדעזע,
ודלת הארון נגררת לאט לאט ונפתחת, ומישהו מתחיל לזחול מתוכו החוצה…
קצהו של ראש גדול, בהיר ומתולתל…
איתן השמיע צריחה חדה, קפץ וברח מחדר־האמבטיה,
כשכל עצמותיו, וגם שיניו, משקשקות, נעול נעל אחת ששרוך נגרר מאחוריה,
ורק תחתוניו לגופו.
הוא פרץ לחדר־המשחקים, בו חשב למצוא את עדה הגננת.
לא! עדה לא הייתה שם… לחזור לפרוזדור – פחד;
בשביל להיכנס לחדר־השינה, בו ישנו הילדים, חבריו הקטנים, את שנת הצהריים,
היה צריך לצאת תחילה לאותו פרוזדור. מה עשה?
נדחק לפינה שבין הארון והקיר, שם עמד בוכה בשקט ורועד באימה.
פתאום שמע צעדים מתקרבים, הדלת נפתחת, ומבעד לסדק את מי הוא רואה?
את עזריליק החשמלאי, עזריליק בעל הראש המתולתל הבהיר, בעל העיניים הצוחקות תמיד,
עזריליק, החבר הכי טוב של הילדים!
איתן בלם את בכיו, כשיבבות עוד פורצות מגרונו מדי פעם.
– נבהלת ממני, אִתִי? אל תבכה! מייד אסביר לך הכול,
ותראה, שאין כלל וכלל מה לפחד, טוב?
רוצה לשמוע? כן, אתי?
איתן לא דיבר. עוד היה כל גופו מקפץ מהבכי שבכה,
אבל עיניו אמרו לו, לעזריליק: – כן, ני’רוצה.
– אספר לך, איתן, משהו שאסור לך לספר אותו לאף אחד, זהו סוד…
אמר עזריליק, מושך את הילד ברכות מן הפינה, מושיב אותו על כיסא אחד,
יושב על־ידו, על כיסא שני, ומלטף את ראשו.
– סוד כזה – המשיך דבריו – שאפילו רוב החברים,
וגם אבא ואמא שלך אינם יודעים אותו, אבל – – –
איתן, שבלע את דבריו של עזריליק יחד עם הדמעות האחרונות,
הרים כנגדו עיניים גדולות, עיניים שואלות, סקרניות.
– אבל – חזר עזריליק פעם שנייה – אתה צריך להבטיח לי,
שלא תספר אף מלה אחת ממה שקרה היום וממה שאספר לך עוד מעט,
לאף לא אחד, ממש לאף לא אחד… לא להורים ולא לילדים.
אתה חושב, אתי, שאתה יכול לשמור סוד כזה בתוך הלב, עמוק עמוק, ולשתוק?
קולו של עזריליק היה נמוך, רך ולוחש, כמעט ולא נשמע בבית השקט,
הישן לו במנוחה את שנת הצהריים.
– כן – לחש גם איתן – כן, אני יכול. אני רוצה…
– אם כך – קרב עזריליק את פיו אל אוזנו של איתן,
– דע לך, שבמקלחת הגן שלך, אתי, מתחת לארון הנעליים, יש קרש…
ואם מרימים את הקרש…
ועזריליק החזיק בסנטרו של איתן וכיוון פיו אל עיניו של הילד,
כשקולו אינו נשמע ורק שפתיו נעות:
– מתחת לקרש יש פתח, ודרך הפתח הזה זוחלים ונכנסים לחדר קטנצ’יק
הנמצא בין המקלחת לבין חדר־השינה, ובחדר הזה, יש לנו המון רובים וכדורים…
ואם פעם יבואו ערבים לא־טובים וירצו להתנפל עלינו, או לגנוב את הצאן שלנו,
או את הפרות, או את הסוסים – החברים יירו ברובים האלה ויגרשו אותם…
ואני – אמר עזריליק לאיתן, – שומר על הרובים שיהיו תמיד מוכנים:
משומנים, מצוחצחים, ואני עושה זאת בלילה, או בצהריים, כשאתם הילדים, ישנים…
גם היום נכנסתי בשקט בשקט מתחת לארון הנעליים ואף אחד לא ראה אותי,
והינה כשיצאתי, ישבת לך אתה על הארון ונעלת נעליך,
כנראה לא רצית יותר לישון, מה, אתי? – והוסיף:
– מוכרחים לשמור על המשק, על החברים, על הילדים, ועל בעלי־החיים! נכון, אתי?
– נכון – לחש איתן בשפתיו בלא קול, עיניו מבריקות
ופניו צוחקות בגאווה ובשמחה.
– זהו, ילד, ידעתי שתבין – אמר עזריליק – ועכשיו נראה – הוסיף עזריליק ואמר –
אם תהיה נבון ותשמור היטב על הסוד, איתן – וטפח לו על כתפו כמו חבר לחברו.
– עכשיו, בוא נשוב למקלחת אנעיל לך את נעליך,
ואשרוך ואקשור לך את שרוכיך, נלחץ יפה ידיים כמו שני חברים טובים שיש להם סוד כמוס.
– בסדר – אמר איתן – קם מכסאו זקף קומתו,
הרים וסידר יפה את תחתוניו, שם את ידו הקטנה בתוך ידו הטובה והרחבה של עזריליק,
ופסע לצידו למקלחת.
נס שכל הילדים עדיין ישנו, לא ראו, לא שמעו ואפילו
לא חלמו על כל מה שקרה אצלם בבית, מעבר לקיר, לחברם איתן…
– עוד דבר עליך להבטיח לי, אתי – אמר
עזריליק, כשהוא מניף את איתן ומושיב אותו על ארון הנעליים –
אף פעם, אבל ממש אף פעם, אל תחטט, אל תפשפש, ואפילו אל תביט,
לתוך ארון הנעליים הזה… פשוט שכח את כל מה שקרה לנו היום,
כאילו היה זה חלום!
1972
חורף 1944. המלחמה בעולם ובישוב היהודי בארץ־ צמרמורת.
נחום אי־שם, בפלמ"ח.
אני הרה את יוסף, רן בן שבע, רות מתקרבת לגיל שלוש.
השנה מקוללת בכול, פרט לגשמים, ולתינוקות!
באירופה, היהודים נשחטים נשרפים גוועים, ובארץ – במעין אף־על פי־כן נחוש,
נולדים תינוקות, עוד ועוד.
וכך גם אצלנו, בבית־השיטה. יוסף בניהם.
רן וחברו הטוב עובד חלו בדפטריה, מכה משמים.
הרופא מזהיר אותי בחומרה, שאסור עלי להיפגש עם רן,
פן אדבק בדפטריה ואסכן את הילד שבתוכי
רן ועובד מוכנסים להסגר, ל“עמדה” בקצה־מערב של החצר, ביתן בודד,
כמאה מטר משם המגורים־אוהלים נוטפי מים,
צריפים מתמוססים ברטיבות. רות אם־עובד, מבלה עם שני הילדים מרבית שעותיה.
אחרי העבודה, אני ניגשת ומדברת איתם במרחק מה מן הפתח –
הבוץ עמוד בהרבה מנעלי־ העבודה אשר לרגלי,
בחדר הילדים מרטיט תנור נפט.
הילדים כואבים, הגרון נפוח החום גבוה.
הם לא מתאוננים. אינם מדברים – מדוכדכים, רועדים מקור ומפחד.
את ילדתי רות, אני מפקידה בערב אצל שרקה ואריה, עומדת לפני הפתח, רועדת מקור,
רטובה מגשם. התינוק, יוסף, דופק בבטני, בוטש בי בחוסר סבלנות.
בלילות הילדים לבדם, רק שומרת הלילה המסכנה ופנה הנפט בידה,
מגיעה פעמיים שלוש לביתן הנטוש, הילדים, כאמור, אינם מתאוננים.
רק עיניהם מתאוננות.
עד אותו ליל־הפחדים, ליל ילל־התנים. בבוקר שלאחריו, שוב אינם שותקים.
הם יושבים ומספרים על פחדי הלילה.
אחד נכנס לדברי חברו על התנים שייללו ממש על־יד החלון והפתח:
על זה שנכנסו למיטה אחת והתחבקו בכל כוח זה עם זה, על השמיכה שמשכו מעל ראשם,
מעל הצמרמורת.
לא עוד.
לקחנו, רות אם־עובד ואני, את הילדים לחדרינו ויהי מה.
ובלבד שלא ימותו מפחד.
יילל התנים לרן – זיכרון אימה, שאינו מחוויר.
לי – מקור רגשות־אשם לכל חיי, ולשנינו יחד –
אולי מקור כוח לעמוד בסבל האמיתי,
שיפקוד אותנו – בבאות.
ימים רבים היו רן ועובד חברים טובים.
בני גיל אחד היו, ויחדיו עברו משלב לשלב,
עד שהיגיעו לבית־הספר.
הם לנו בחדר־שינה אחד בבית־הילדים,
ישבו יחדיו לשולחן האכילה ושולחן־הכיתה
ולבסוף, כשהיו כבר בני עשר, אף בנו במשותף “משק” משלהם.
באותם הזמנים, עדיין הייתה הברווזיה שלנו קיימת.
אמא חרוצה הייתה להם לחמשת בני משפחת אלף,
שקראנו לה כולנו “אמא”, כמי שאומר:
אמא של כולנו היא, של הקיבוץ כולו.
אמא זו, שאשת־חיל הייתה, סירבה להטליא טלאים ולתקן גרביים
והתעקשה לעבוד דווקא בענף משקי, הוא הענף שהקימה במו ידיה,
עוד בימים שישבנו על־יד מעיין־חרוד, לרגלי הגלבוע.
שם שטו להם הברווזים של “אמא” במי המעיין הצלולים,
בצל עצי־התאנים והאקליפטוסים העבותים ונוצותיהם היו צחות כשלג.
אבל בימים שבהם קרו הדברים המסופרים כאן,
כבר היינו פה, בבית־השיטה, והברווזים שלה
שטו במי־אפסיים שמנוניים, שהידיפו סרחונם למרחוק.
אבל ענף הוא ענף. עובדה: ביצים הוטלו והודגרו,
אפרוחים זהבהבים בקעו וגדלו, כמה עשרות מדי עונה.
הם פוטמו ונמכרו בערבי־חגים בכסף מלא
לעירוניים הלהוטים אחרי בשרם ושומנם של ברווזים.
אמא זו, כבר לא יכלה לעשות בעצמה את כל המלאכות
שהיו כרוכות בגידול הברווזים, כגון, לחלק את התלתן הירוק בקלשון,
או להרחיק את ערימות הזבל מן הלולים,
ולפעמים היה גם צורך להעמיק ולנקות את התעלה,
שהוליכה את “מי־הבשמים” מן השקתות, שבהם בוססו הברווזים המסכנים.
כל הילדים שנאו את העבודה בברווזיה שנאת־מוות
וחשבוה לעונש מן השמים.
לא כן שני החברים הטובים. משנקבעו הם לעבודה זו,
שוב לא הסכימו לעבודה אחרת. הם חיבבו גם את הברווזים עצמם,
אך למעלה מהם – חיבבו את העצמאות ללא־גבול, שהעניקה להם אמא אלף.
הם גם לא סירבו לטעום מן המאכלים והמשקאות שהכינה להם לעיתים:
מין תרבוכת ביצים ממותקת, או משקה־שיכר הקרוי “קוואס”,
וכיוצא בהם מיני מעדנים, שלמדה להכינם עוד ברוסיה.
תוך כדי עבודה וטעימה, הייתה מספרת להם סיפורים, אוזן לא שמעה:
מימי מלחמות יפן־רוסיה, שבעלה, “אבא אלף”, לחם בהן,
או מימי גדוד־העבודה, שהיא ומשפחתה חברו לו בפלוגת ירושלים, בימים עברו.
מדי יום ביומו, משסיימו השניים לימודיהם ושאר חובותיהם,
קילוח, אכילה־חטופה, והכנת שיעורים,
הפליגו להם לקרן דרום־מזרח של המשק, מאחורי הדיר הישן,
ובילו שם עולם מלא של עניינים ועיסוקים, עד רדת הערב.
שם הייתה הברווזיה של “אמא אלף” משוכנת בצריף־עץ ישן ורעוע
וסמוכים אליו נבנו עוד כמה וכמה מחסנים ומחסנצ’יקים.
עצי תאנה, ערבות־בכוּת ועצי אקליפטוס צמחו שם, בתוך המדמנה,
והפינה כולה הייתה ירוקת־עד, מוצלת ועטופת סוד.
באותו זמן החליט נחמיה השומר, לבנות בקרבת מקום לברווזיה,
כלבייה ראויה לשמה, לכלבת־השמירה הגזעית שלו “הָארֶס”,
שאליה צורף כלב בולדוג בריא־גוף ואמיץ,
ש“סינר” מוטלא לו מתחת לסנטרו, לבן מנומר כוכבים,
הוא הכלב “רקס”, שהילך אימים על כל הגנבים.
היה זה עוד לפני מלחמת־השחרור, בימי המאבק עם הבריטים
והקטטות עם הערבים בשדות.
המלים “שמירה”, “שומר” וביחוד “שמירת־שדות”..
היו מלים קסומות שהכול היטו להן אוזניים להוטות.
והינה פתאום, לא פחות ולא יותר,
נתבקשו רן ועובד לעזור לנחמיה בהקמת הכלבייה!
מאז הגישו לו, במסירות־נפש, מסמרים, קרשים, סמיצ’יקים ומאחוטת’לאך
ועד מהרה התרוממה על תילה כלבייה לתפארת:
הכלבים, שכל ילדי המשק רעדו מאימתם, הכירו והתרועעו עם רן ועובד
ואלה לא פחדו כלל ללטף את עורם המרצד והמבריק בחיבה
ולקבל בחזרה ליקלולקים של אהבה.
אבל, הכלבים היו למרות הכול של נחמיה. לא שלהם….
ואז, ביום בהיר אחד, צץ רעיון:
להקים “משק”. משק שכולו שלהם!
“סבתא אלף” ונחמיה היו אנשי־סודם הראשונים,
ולאחר מכן, גם האבות שעזרו, קודם־כול, בעצה:
למשל, איזה בעלי־חיים כדאי לגדל במשק שלהם,
ואחר־כך עזרו גם בתבונה: –
למשל, איזה מין מיבנים ומתקנים יש להכין.
לבסוף, עזרו גם במעשה:
הם הקימו, כולם ביחד, דיר קטן ונאה במרכזה של חצר מרובעת
ומסביב לה גדר עשויה רשת־ברזל קוצנית.
גם איבוס הכינו בפנים ושוקת בחוץ, ווים תקועים בכותל
לתליית כלי־העבודה ושאר אביזרים, הכול הדת וכדין.
הדיירת הראשונה בארמון הייתה “זעירה”, שעל שמה אף נקרא המשק,
כל עוד עמד על תילו, כלומר: “משק־זעירה”.
הייתה זו חמורה־תינוקת, צחורה וחטובת־גוו.
פרנסתה הייתה פשוטה ובטוחה:
תלתן (של הברווזים), תערובת (כנ"ל) ומרעה?
הלא בכל מקום צומח עשב!
בשעות הפנאי היו מוליכים אותה בחוצות בית־השיטה
ושיירת זאטוטים גדילה והולכת משתרכת אחריה בכל אשר תלך.
הדיירת השנייה הייתה הגדייה “עופרה”, שלבנה הייתה ורכה,
וניתנה להם במתנה גמורה מידי דויד הרועה,
דויד אלף הצייר, הוא בנה הבכור של “סבתא אלף”.
ימים רבים, כימי שנה ומעלה, פרח “משק זעירה” ושיגשג, מאין כמוהו.
עד מהרה הייתה הגדייה לעז, שהיגיעה לפירקה והובא אליה תיש – חתן.
משהיו השניים לאבא ואמר, נולדו להם במזל־טוב תאומים,
גדי וגדייה, והמשפחה גדלה פלאים,
ובינתיים, בגרה גם “זעירה” ונעשתה אתון, בעלת אוזניים רכות וקטיפתיות,
אלא שלא כל־כך צייתנית הייתה ולפעמים עשתה צרות צרורות.
דבר ראשון, הייתה עקשנית, כמו חמור!
איפה, אתם חושבים, הייתה אוהבת לרבוץ כחום היום?
דווקא על־יד טאנק הדלק של הטרקטורים!
שם בצל, על הבוץ השמנוני שדבק בבטנה כמו ספחת,
דווקא שם הרגישה את עצמה הכי טוב…
רן ועובד, מזורזים מדי פעם על־ידי דוד שושני, מלך הפלחים,
היו מדברים אליה בטוב וברע, מושכים אותה בחגורה אשר לצווארה,
תוקעים לה בעיטות באחוריה ו– שום דבר!
היא רבצה לה בנחת והפריחה זבובים בזנבה, כאילו לא אליה מתכוונים.
יום אחד, נעלמה “זעירה” ואיננה.
הבנים השניים, ובני כיתתם וכיתות האחרות,
רצו דחופים ומבוהלים לגן־הירק, לבית־השיי’ח,
לכרם הזיתים, לחורשת־להבה, לוואדי־הרחוק ולוודאי־הקרוב,
ואפילו לאמפתיאטרון. לאן לא רצו?
איפה! לא “זעירה” ולא בטיח! איננה.
בעצם רב, ודמעות חונקות את גרונם, באו אל יוס,
הוא ה“מוכתר” שלנו באותם הימים, והעלו באוזניו סברה:
אולי ברחה “זעירה” למראסס?
הוא הכפר הערבי השכן לנו, על הגבעות בצפון־מזרח,
– זה רעיון, זה רעיון – השיב להם יוס – אולי ברחה לשם,
ואלי ערביי מראסס פשוט גנבו אותה?
אחרי ימים אחדים בחר לו יוס סוס באורווה.
אתם שואלים איזה סוס? מה איתכם? הסוס! “ציקלופ”!
הוא הסוס הצעיר, הערמוני, בעל המצח הלבן
והגרביות הלבנות המתוחות לו על כל ארבעותיו.
ציקלופ הגבוה, הדק והנחוש,
זה שהיה שייך פעם לקצין בריטי בחיל־הספָר.
אבל, למען האמת, היה לו, לציקלופ, גם מום כלשהו…
הוא היה, נו, איך להגיד, “מקרה־עין”.
בשרתו את אדוניו הבריטי, אבדה עינו במקרה רע ונפסל לשירות.
שלוש פעמים הזמין לו הקצין עין־תותבת מלונדון, ומעשה־שטן,
כל השלוש לא התאימו במידה, בצבע ובאופי.
הקצין ההוא מכר אותו ליוס ב־12 לא"י.
שימו לב, לא“י ולא ל”י ובוודאי לא שקל־ישן… יש הבדל!
ובכן, יום אחד, חבש יוס לגבו של ציקלופ את האוכף ההדור ביותר שבאורווה,
זה ששלם הנהג הביא פעם הביתה מיום־שוק בשכם.
נו, יוס עלה וישב על גבי האוכף,
נתן רגליו בארכובות המבריקות,
נגע קלות בצלעות ציקלופ והופ – למראסס.
שם הסב עם זקני־הכפר, כשהשבאב צובאים סביב להם,
ורק לאחר ששתה כמה וכמה ספלוני קפה שחור וריחני עם הֶל,
ורק לאחר שלחץ ידיהם ושאל לשלומם, שלום בניהם, צאנם ובקרם
והם שאלו לשלומו, שלום ביתו ושלום בניו וחבריו,
רק אחרי כל הדברים האלה, שאל אותם יוס בחצי־פה
האם ראו או שמעו, או הריחו, באתון שלנו,
שפתאום נשאה רגליים ונעלמה?
יוס סקר במבט חודר את כל מעגל העיניים השחורות והמבריקות של השבאב,
שניצבו עליו מסביב, ובבת־עין תפש מייד נצנוץ בוהק וחיוך מוצנע,
בזווית פיהם של אחדים מהם.
משחש שהאתון כבר “מונחת בקופסתו”, שמע מהם בסבלנות,
כיצד הם, הזקנים, תוהים ובוהים, מרימים כתפיהם ומנערים חצנם מכול וכול:
– לא, הם לא ראו ולא שמעו ולא הריחו דבר –
והניעו ראשיהם מצד לצד.
– בחיית־אללה וזקנו של מוחמד, בחיי אביהם ואבות אבותיו,
עד דור ראשון – אמת אנחנו מדברים!
– טוב, אמר יוס – בקומו מלוא קומתו, מדבר אליהם מלמעלה,
בעוד כולם יושבים רכונים: – מעאלש האתון….
נמסור למשטרה, שיחפשו השוטרים את הגנבים…
שוב לחץ ידיהם של זקן הכפר ובנו הבכור,
הפטיר ברכות קצרות וקרירות לעברם של יתר היושבים,
והתעלם כליל מן השבּאבּ.
יוס קפץ על גבי ציקלופ, שהמתין לו בקרבת מקום,
ייבב בשוטו באוויר, כשהוא יורה הפעם מבטים רבי משמעות
בשבּאבּ, שמיהרו והחמיקו עיניהם מפניו.
יוס חזר הביתה רק עם שקיעת החמה.
הילדים היו רבוצים על הדשא שלפני חדרו וציפו למוצא שפתיו.
– יהיה בסדר! –
ניחם יוס את רן ועובד בעלי ה“משק”, ואת חבריהם.
– “זעירה” תהיה פה, אם לא מחר, אז מחרתיים….
קטני אמונה ומנוחמים אך במעט,
הלכו הילדים למיטותיהם אותו לילה, הם וכל חבריהם.
עובד קם למחרת השכם בבוקר, ולפני הלימודים,
ואף לפני ארוחת־הבוקר, רץ למשק־הילדים
להחליף את המים בשוקת שבחצר הדיר הקטן ולראות: אולי?
כן! עוד בהיותו בדרך, שמע את נעירתה של זעירה,
זו המוכרת, והטובה והחמה כל־כך ללב…
היא עמדה לה, כאילו לא קרה כלום בינתיים –
ולעסה לה בניחותא את שרידי ערימת התלתן של יום אתמול,
חיככה את גבה ברשת הגדר ושלחה בעובד מבט ידידותי, חם ולח.
אגב, לתקופת השנה, המליטה זעירה את בנה הבכור, עייר לתפארת…
יום אחד, משך מיכאל את ידו של מורו, אלינקה, וסיפר לו בלחש:
– אתה יודע שהפרידה “דלילה” מתה?
ואתה יודע מי עובד עכשיו עם “אבירה”? “נסיך”!
והם בכלל לא רגילים לעבוד ביחד, כי היא חזקה וזריזה
ו“נסיך” – עדין ומפונק ובכלל לא רוצה לעבוד!
ואז, שאל אלינקה את מיכאל בלחש:
– איך אתה יודע, מיכאל, שפרידה עצובה?
ומיכאל השיב לאלינקה בלחש:
– רואים! פשוט רואים! כשפרידה עצובה, הראש שלה מורכן,
האוזניים שלה נופלות והיא לא אוכלת, לא שוחה…
– ואיך אתה יודע, מיכאל, שפרידה שמחה?
– אני יודע! ואיך! הראש שלה זקוף, האוזניים שלה עומדות,
הפה שלה צוחק והעיניים שלה מבריקות!
– הערב נלך ביחד אל העגלונים, מיכאל, ואולי הם ימצאו ל“אבירה”
בן־זוג אחר, שתעבוד איתו בשמחה. טוב?
– בסדר – אמר מיכאל – ופניו היו קצת־פחות עצובות.
המעשה הזה קרה באותם ימים, כשהיו עדיין במשק טרקטורים מעטים
ואת כל עבודות־ההובלה בחצר עשו בכוח בהמות רתומות לעגלה…
למעשיות, כמו במעשיות, יש גירסות רבות ושונות וזו אחת מהן.
מי גילה אותה באמת?
לפני שנים רבות ולפני קום המדינה, כשהייתה כיתת “להבה” כיתה א',
ושַבּו היה מחנכה, הירבו מאוד לטייל בסביבה, בגבעות ובגאיות,
לקטוף פרחים, שעטפו כמרבדים צבעוניים, את כל הסביבה כולה במלא־עין;
לגלות מערות נסתרות, חורים, ואולי עתיקות.
יום אחד, תוך שיטוטים של ילדי “להבה” ומורם שַבּו,
מצאו ראובן, או אהוד, או אולי דווקא עפרה,
משפחת שועלים שלימה בין סלעי ה“אמפיתיאטרון”,
שבמורד הדרומי של גבעת “היער”, שהיה אז מסכֵּן, לא פחות מכפי שהוא היום,
חרובים עלובים שאינם מתים, אבל לעומת זאת גם לא חיים.
משפחת השועלים כללה שועל ושועלה ומספר שעלולים,
כולם אדמדמים, מעוּבּי זנב, יפים־יפים.
מייד כשהרגישו בילד הצופה לעברם,
נשאו רגליים, נעלמו ואינם.
שַבּו הצמיד במילה אחת את כל הילדים,
דבוקים בגחונם לאדמה, עיניהם לטושות ואוזניהם זקופות.
דבר לא קרה. אין שועלים. כאילו היו חלום־נמוג.
הילדים שוטטו בין הסלעים שבצלע הגבעה – לשווא.
אחרי שהסתובבו שעה ארוכה, מצאו נקיק עמוק,
מתחת לסלע אפור, מתפורר, שחלקו היה גלוי וחלקו חסוי.
עוד באותו יום לפנות ערב, חזרו למקום והביאו מכּוש וטורייה
וחפרו מחילה, בהמשך לאותו נקיק, עד שנעשה למעין מערה זעירה.
דבר הימצא השועלים ודבר חפירת המערה,
פשט בחצר והיגיע כמובן גם לאוזני רן ועובד.
הם החליטו לצייד את “מערת־השועלים” בכל־טוב.
למשל שקיק חיטה קלוּיה, דוֹמים בשלים,
פנס־רוח מלא נפט וגפרורים וגם מעדר.
הם בילו שם בהיחבא שעות אחרי־צהריים רבים של קיץ.
כשהייתה השמש יוקדת בחוץ, שררה במערה צינה נעימה.
הילדים שכבו שם על בטנם, רק כך יכלו לשהות בה,
זללו מן החיטה ומן הדוֹמים המתוקים
וגם חפרו בשכיבה הַעַמֵק בתוכה.
הֵם גם הציבו שלט בפתח המערה ועליו כתוב לאמור:
"ילד, שלום! אל תהרוס ואל תקלקל. אכול מהחיטה ומהדוֹמים כרצונך,
אבל העיקר: חפור במערה ואת האדמה הוצא החוצה, תודה. רן ועובד.".
ילדים אחדים אכן עשו כדבר הכתוב על גבי השלט.
לאחר שנה־שנתיים, מצאו רן ועובד פגר של שועל זקן,
שבא כנראה למות במערה, שבה חי כנראה עם בת־זוגו השועלה ושעלוליהם,
עד שהובהלו על־ידי ילדי כיתת “להבה”.
וכאמור, יש עוד כמה וכמה גירסאות למעשייה זו.
את דווידקה ירשנו ממשק עין־חרוד, שעלה להתיישבות,
לגבעת קומי, בעמק יזרעאל.
ירשנו אותו יחד עם כל הרכוש: עם צריף חדר־האכילה הענק,
והדקל המתנשא ברחבה שלפניו;
עם צריפי המגורים האפורים, שבורי השמשות ופעורי הפתחים;
עם הגלבוע, עם החורשה ועם מעיין־חרוד והנחל;
ועם כל אלה, את דווידקה!
הוא הופיע לקראתנו מבין עצים, פרוע רעמה,
צחור שיניים, רחב־לב, מחייך ומצייר!
דווידקה פשוט סירב לעזוב את המעיין ונשאר שם לבדו,
עד שבאנו, אנו ה“חוגיסטים”,
והיינו ל“קבוצת־החוגים” שעל־יד מעיין־חרוד.
דווידקה נתגלה עד מהרה כאופה אשף.
טעמו של לחם, שהיה דווידקה אופה לנו בלילות,
בתנור הענק שעל־יד המטבח המוסק ענפי־עץ מן החורשה,
עלה בטעמו על כל מיני הלחם שאכלנו בימי חיינו.
בשעות היום, היה דווידקה משוטט בחורשות, מטפס בהר,
צוֹוֵחַ כעוף מבין הסלעים והאילנות,
שואג כחיה רעה ושר כזמיר. תוך כדי כך, היה מצייר.
מעולם לא הראה לנו את ציוריו.
הוא לא הרשה לנו אפילו לגשת לצריף המגורים שלו,
אף לא לאיש מאיתנו.
לבסוף, אמנם נתן לנערה אחת, רק לאחת מכולנו,
ללאה’לה זהובת הצמות, להיכנס אל צריפו ואף לליבו פנימה…
אבל זה קרה מאוחר יותר.
מדי פעם היה דווידקה נעלם ונוסע לו.
כשחזר – סיפר סיפורים מרעישי לב על הרי שכם,
הרי נצרת, סימטאות ירושלים וצפת.
בקיצור, דווידקה התמהוני שבה את דמיוננו כליל.
לימים, כשעלינו להתיישבות לבית־השיטה, עבר דווידקה האחרון.
וגם כאן היה דווידקה, כמובן – אופה.
והילדים, שבינתיים נולדו, כבר גדלו והיגיעו לתורה,
היו רובצים במאפייה שעות ארוכות
ומתבוננים מוקסמים בלהבת הלהביור שזרחה פנימה,
לתוך דלת הברזל של התנור.
הם היו מסתכלים בדווידקה הלש את הבצק בעריבה
וּמעגֵל לאחר־מכן את ככרות־הלחם,
שהיה מְשַׁלְחן טורים טורים צחים כשמנת,
ומוציאן שחומות ופריכות כצפיחיות־בדבש.
דווידקה היה מקבל את פני הזאטוטים במאור פנים,
בשירים, שרק הוא ידע לשיר כמותם,
והעיקר, במאכלי גן־עדן: בפיתות עם שמן ובצל מטוגן,
מְחוּתך בפתיתים זהבהבים, בזרעוני חמניות ודלועים ממולחים,
בקלחי תירס, בשיחי חומצה על תרמיליהם,
שריח מדורות ספוג בהם – הכול לפי העונה.
בכל ערב שבת, היה דווידקה אופה חלות לילדים,
לחברים היה מכין "לחם־של “שבת”, שצימוקים חבויים בתוכם.
כן, פעם היו אופים מאפה שכזה לכל החברים, לארוחת־בוקר של שבת!
גם כאן צייר דווידקה.
הוא בנה לו מין חדר־ציור, שקרא לו “אַטַלְיֶיה”,
בדיוק מול משתלת הוורדים של לאה’לה.
היה זה צירוף של כמה צריפונים מטולאים,
דבוקים ולחוצים זה לצלע חברו,
ובהם קבועים חלונות, אשנבּים וחוָוחים משונים.
מבנה מוזר זה לא היה דומה לשום מבנה אחר, שראו הילדים בחייהם.
ובכל פעם שהזדמנו לסביבתו, צבט בהם בחזקה החשק להציץ פנימה
ולראות מה יש בתוכו.
מוזר. דווידקה הטוב והמיטיב, המאיר פניו וקולו לכל ילד,
אסר עליהם באיסור חמור להתקרב למקום זה.
אפילו לדרוך בשביל־הוורדים נאסר עליהם.
אם ניסה זאת מישהו, היה דווידקה מרעים בקולו,
כאילו היה איש אחר, רע וזעום.
דווידקה היה מחלק זמנו ביום ובלילה בין האפייה והציור.
מעולם לא הצליחו הילדים להתחקות על מועדיו.
ביום אחד מימי החופש־הגדול,
החליטו שלושה פרחחים בני שמונה – יוחנן, עמוס ורן –
להציץ לחדר הציור של דווידקה.
באותו יום אפה דווידקה לפנות בוקר דווקא.
הילדים, ששמרו צעדיו, ראו אותו מתקרב לצריפו,
כשהוא מזמרר לו בנחת, פניו שלוות וחייכניות.
הילדים כבר היו רבוצים שעה ארוכה, בתוך השיחים שבקצה המשתלה,
כשמתחת לגחונם עשב יבש וממעל, שמים רחבים אין קץ,
ציפורים ופרפרים.
איש בעולם כולו לא ידע היכן הם חבויים ומה הדברים שבדעתם לעשות.
הוריהם – בעבודה. והמטפלת?
מה טוב מזה, שהילדים עושים כל חובותיהם ומסתלקים להם למקום שמסתלקים.
דווידקה נכנס לו לצריפו והסתובב בתוכו,
בלא שידע כלל על שלושת האורבים ופעימות ליבותיהם הסקרניים:
הינה הוא שורק, הינה הוא דופק, הינה הוא מנסר, הינה הוא גורר.
לבסוף הכל נדם, והילדים חשבו שדווידקה פשוט נרדם.
היה זה עמוס שהתנדב להציץ בחלון.
מעולם לא קרבו כדי־כך למקום הזה.
מעולם לא נגעו בו אף בציפורנם הקטנה.
והוא, עמוס, זחל בין השיחים, שקט כנחש,
כששני חבריו מציצים בו ועוצרים נשימתם.
כשקרב לצריף, נאחז בקרש, הצמיד ברכיו לקורה שתמכה בגגון
(אוי אם יחרוק, אוי אם ישרוק)
והופ – הינה הוא למעלה ומצחו כבר נוגע בזגוגית האשנב.
רן ויוחנן דימו בנפשם שעמוס תלוי במרומים כבר שעה שלמה.
(שירד, שירד כבר ונחזור הביתה.
לא צריך את כל העסק המחורבן הזה. איזה פחד!
יה, איזה גיבור הוא עמוס).
ועוד פעם הופ! – והינה עמוס על ידם,
רבוץ על גחונו ופניו סמוקים וּמַפנינים פניני זיעה.
עוד בטרם רגעו עיניו הממצמצות משפע האור שהממן,
התבונן סביב סביב, נעץ עיניו היישר לעיניו של רן…
לא. הוא לא ראה מאומה.
הוא נכנס בחזרה לצריפו. איזה מזל!
עמוס גילה לחבריו בלחישה מה שראו עיניו:
– החדר, מלא דברים עצומים! נפלאים! תמונות על כל הקירות,
פסלים, אגרטלים, כדים, קערות עם פירות. יין וכל מיני…
הילדים, שעוד היו גחונים בשיחים, התלהטו מסיפוריו;
בלמו פיהם ועצרו נשימתם לקלוט קולות מעשי דווידקה בארמונו.
לבסוף – מקץ יובלות – חרקה הדלת
ודווידקה יצא וצעד לו בשביל הוורדים,
סובב את שער העץ התלוי על צירו הגידם.
די. הוא התרחק.
הראשון שזחל הפעם היה יוחנן ובעקבותיו השניים.
הם שלפו מכיסיהם כלי פריצה: אולרים, פלייר, וצבת.
רן חלץ במהירות את המסמרים שבהם חוזק במנעול בשגמיו.
יוחנן פתח את הדלת. הם בפנים.
ראשון היכה בהם הבושם. בושמם של ורדים ופירות.
רק כשהתרגלו עיניהם להבחין באפילה, החלו גם לראות:
אל אלוהי האלוהים! הרי זה ארמון־קסמים:
כדי נחושת, זכוכית וחרס; אגרטלים כבדים בפרחים;
פסלים גדולים וקטנים, שחורים חומים ואדומים;
בקבוקים אדירים, ירוקים; קערות־ענק ובהן
רימונים, תפוחים, אגוזי קוקוס ושקדים.
הקירות מכוסים בדים, מהם מצוירים ומהם נקיים.
מן החרכים ומן האשנבים הסתננו קרני אור שלמות ושבריריות,
שהתנפצו והדליקו בזכוכית קשתות־צבעים ושלהבות.
הילדים גיששו, מיששו, ריחרחו עד ש…
מכנסיו של עמוס נתפסו בזיזה של כוננית.
ו–לפני שהספיק לשחררם,
נשמטה הכוננית והכד שעל גבה התנפץ ברעם לרסיסים,
כשמימיו נכפשים לכל עבר וורדיו נטושים בתווך, כעופות שחוטים.
לימים, יהיו השלושה חיילים עשויים לבלי חת;
לימים, יפול יוחנן הטוב בקרב־גיבורים בסיני, במיתלה.
אבל אותה שעה, החווירו השלושה כסיד.
בבת־אחת קרעו על ברכיהם, ואספו את שברי הכד לתוך כיסיהם.
הם חיפשו ומצאו מטלית וספגו את המים הניגרים;
החזירו את הכוננית למקומה, אספו את הוורדים ותחבום לכיסיהם
ויצאו אל החמה הזוהרת בחוץ.
הם קבעו את המנעול במסמריו.
(חסל סדר סקרנות.
לעולם, וכאילו מעולם, לא רצינו ולא נרצה דבר במקום הזה.
מה לנו ומי לנו כאן? העיקר להסתלק ודי. לשכוח).
ימים רבים לא דרכו כפות רגליהם במאפייה של דווידקה.
דווידקה לא סיפר לאיש דבר מכל אשר אירע.
האם לא הרגיש?
לילדים נדמה היה שדווידקה כמו מרוחק מהם וקצת עצוב,
וכמו שוב אינו אוהב אותם כבראשונה.
פעם, בחג המשק, בכ"ה תשרי, ערך דווידקה תערוכה מתמונותיו.
הוא תלה בחדר־התרבות תמונות רבות ויפות.
ביניהן ראו הילדים תמונה אחת,
שבה היה מצוייר כד גדול וצרור ורדים בתוכו…
היה זה יוחנן, שהיציע לחבריו להדביק לתמונה הזו,
מצידה האחורי, פתק קטן ולכתוב בו כך:
"דווידקה, אנחנו שברנו לך את הכד הזה. לא בכוונה.
רק רצינו מאוד מאוד לראות את החדר שלך,
וזה קרה, כמו אסון. סליחה."
וחתמו ילד, ילד את שמו.
זמן רב לא אמר להם דווידקה דבר וחצי דבר.
רק לאחר שנים, בחגיגת הבר־מצווה המשותפת שלהם,
קרא לשלושתם יחד ואמר להם כזאת:
– הביטו, ילדים, ראוי שיהיה לכל אדם מחבוא.
אם מחבוא ממש, ואם מחבוא שבלב.
האחד אינו רשאי להיכנס למחבואו של השני.
בעיניים מושפלות הקשיבו השלושה לדבריו.
רק לאחר שנים, כשהיו כבר חיילים וחברים בקיבוץ,
היטיבו להבין כוונתו.
“מספרת” רות
אנחנו מחליטים החלטה המשנה את חיינו לזמן מה
כשפרצה מלחמת־השחרור, נקרא אבא שלנו לשוב מחופשתו לנגב, אל גדודו (הגדוד הראשון בפלמ"ח). לאחר זמן, הקים שם את “חטיבת־הנגב”, שעתידה הייתה להילחם במצרים, שפלשו לארץ מן הדרום. את חופשתו מן הפלמ“ח קיבל, כשנה לפני כן, לרגל צאתה של אמא שלי ללימודים, ב”סמינר הקיבוצים", בתל־אביב.
אבא שב אז הביתה, כדי שלא נישאר לבדנו בבית.
הייתה זו שבת קרה וגשומה. באותו חורף ירד גשם רב. בליל־שבת לנו כולנו בחדר־ההורים. “כולנו” היינו אז – אחי הגדול, רן, אני, רות, ואחינו הקטן, יוסף.
איל וצחקי, האחים הקטנים שלי עוד לא נולדו.
אבא היה רחוק, בנגב, והיינו מתגעגעים ועצובים.
בבוקר, מזגה לנו אמא קקאו חם ומתוק ואחר־כך, אספה אותנו למיטתה, ועטפה אותנו היטב בכסת־הנוצות הרכה והחמה שלה.
החדר היה אפלולי וקר.
הפתילייה והקומקום הרותח שעל גבה השתדלו מאוד לחמם את החדר, אך לשווא.
תנור – עוד לא היה לנו אז.
פניה של אמא היו חתומות־סוד.
אמא לא סיפרה לנו הפעם סיפורים, לא שיחקה איתנו, כבכל בוקר־שבת אחר.
היא לא אמרה דבר, רק היביטה בפנינו, בזה אחר זה, מהורהרת.
כך ישבנו לנו ארבעתנו, שותקים רגעים אחדים, מרגישים כולנו, שעומדים אנחנו לשמוע מפי אמא, דבר מפתיע, ואולי אפילו1 דבר מבהיל.
אני זוכרת היטב שרעדתי מקור, שיני נקשו. התבוננתי בפני אמא, מפוחדת. ראיתי שגם אחי הגדול, רן, מתוח. הוא כבר היה אז בן אחת־עשרה ואני – רק בת שש. אחי הקטן, יוסף, בן השלוש היה עסוק כל הזמן ב“להידחק” אל אמא, אבל גם הוא שתק.
סוף סוף פתחה אמא את פיה ואמרה:
– ילדים, אנחנו צריכים להחליט עכשיו על משהו, כולנו יחד, החלטה חשובה שתשנה לגמרי את חיינו.
ליבי דפק. אולי קרה משהו לאבא?
בכל יום מאותם ימים, נהרגו יהודים בכל פינות הארץ. החדר חשך פתאום מאוד. החלון בכה בדמעות גדולות.
– אבא נלחם בנגב – אמרה אמא בקול שקט.
– מה קרה לו? – נזעק רן. גם אני התכוננתי לשאול, אבל הוא הקדים, כמו תמיד. אמא הרגישה בזה.
– לא קרה לו כלום, בת – ליטפה את ראשי
(כמה אהבתי כשכינתה אותי אמא “בת”! זה היה סימן שאני “ילדה טובה ונבונה” וגם “גדולה”)
– לא, באמת לא קרה לו כל דבר רע,
אבל הוא ואנשיו נלחמים בערבים המתקיפים את היישובים ואת צינור־המים בנגב.
ואני – המשיכה אמא ואמרה – מוכרחה להמשיך ללמוד, על־מנת להיות המורה והמחנכת של כיתת “אורן”, של רן, ואינני רוצה להשאיר אתכם לבדכם… האם אתם רוצים לגור יחד איתי בתל־אביב, עד שאגמור ללמוד שם?
– נהדר! יופי! אמא, זה פנטאס־טאסטי! (כך היינו מתפעלים באותו זמן) קמתי ממקומי וקפצתי על המיטה, עד שלא נשאר זכר לשתי צמותי ה“ירושלמיות”, שקלעה לי אמא קודם לכן.
אחי, רן, שתק.
הוא היביט עלי, המשתוללת משמחה, בעיניו היפות ואמר:
– שתקי, תינוקת! את יודעת בכלל מה זה להחליף כיתה וחברה ולהיות “ילדים עירוניים”?
יוסף, אחי הקטן, פשוט נדבק אל אמא והתחיל לבכות. יותר מכל שנא לנסוע למקומות זרים.
– אז מה? – אמרתי לרן, נעלבת עד לעמקי נפשי, הלא שמעת מה שאמא אמרה! אתה מוכן שנישאר כאן בלי הורים בכלל? תישאר לך אתה לבד! אני לא! אמא שתקה וחיבקה את הקטן, עד שנשתתק.
אני נדחקתי בחזרה אל כולם, מתחת לכסת. השתדלתי שרן לא ירגיש בדמעות בעיני. כל כך נעלבתי מזה שאמר לי “תינוקת”.
הוא חשב את עצמו לגדול, מי יודע מה… ואז אמר רן במין שקטן כזה, בקול חנוק, ואני חושבת שגם הוא בכה קצת, בתוכו:
– אם מוכרחים אז מוכרחים, אמא.
– אני חושבת שבאמת מוכרחים – אמרה אמא.
והצלחת הדבר תלויה הרבה ובעיקר בך, בן… (וכשאמרה לו “בן”, קינאתי בו מאוד).
– אמא, את יודעת שאני לא רוצה להיות “עירוני” אמר רן –ואני לא יודע מה יהיה עם המשק שלנו,
(רן וחברו הטוב עובד, הקימו להם “משק־ילדים”, שהיו בו גדייה ואתון ועוד כל־מיני)
– אבל אם אין ברירה – המשיך כן – ניסע. ואני אעזור, כי אני כבר גדול.
– ואת תעזרי לי, בת? – שאלה אותי אמא.
– בטח שאני אעזור לך, אמא!
אני יודעת לעשות הכול בעצמי! ואני גם אשמור לך על יוסף! כששמע אחי הקטן את שמו, פרץ הפעם בבכי נורא:
– לא רוצה לנסוע. לא רוצה תל־אביב, רוצה רק בית־השיטה!
– אני אעשה כל מה שצריך – חזר רן ואמר
ועיניו היפות נראו לי פתאום, בדיוק כעיני אבא. סלחתי לו בליבי על העלבון והתגעגעתי כל כך אל אבא…
– אל תבכה, ספסילי, ליטפתי את ראש אחי הקטן המבוהל.
(לא מבינה איך קראתי לו פתאום בשם שקראה לו אך ורק אמא,ואני בכלל לא אהבתי שקראה לו כך…)
– יהיה לנו נורא טוב – המשכתי ללטף אותו –
נגור לנו בתל־אביב בבית קטן, כולנו יחד! אבל למשמע דברי, רק התגבר בכיו של יוסף.
רק כשרן התחיל לדגדג אותו, מתחת לכסת, התחיל יוסף לצחוק בתוך הבכי, והיה אחוז ממש בולמוס של בכי, וצחוק, בערבוביה, עד שנרגע וצחק בלבד.
עכשיו אמרה, אמא:
– ובכן, ילדים, החלטנו! אנחנו עוברים לתל־אביב, עד הקיץ, עד “החופש הגדול”. נקווה שאבא ישוב בשלום הביתה, עוד הרבה לפני זה! והחלטנו – המשיכה ואמרה – לעזור זה לזה ולהיות נבונים!
ופתאום חיבקה את שלושתנו ביחד. כל כך חם וטוב היה הרגע ההוא.
היינו חזקים ובטוחים שם, בתוך זרועותיה.
רן אמר: – נורא חבל שאבא איננו כאן איתנו!
ואמא השיבה לו: – הוא כן, איתנו, אבא.
הוא תמיד חושב עלינו ואוהב אותנו. ותמונה שלנו שומרת עליו בכיס חולצתו…
וכשנהיה בתל־אביב, אולי גם נראה אותו לעיתים יותר קרובות!
אנחנו נוסעים לתל־אביב
כעבור זמן מה, בבוקר קר וגשום אחד, בחודש שבט, קמנו יום אחד, עם עלות השחר.
רעדנו כולנו מפני הקור העז ומפני הגשמים ומפני ההתרגשות והפחד, הזר והחדש.
נסענו במרומי משאית, שעליה נקשרו רהיטינו וכוסו בברזנט לבן.
איתנו למעלה ישבה בלהה, שעזרה לנו בכל הסידורים, ואמא ישבה בתא הנהג עם יוסף.
נסענו שעות רבות, דרך חיפה, על כביש גרוע, מלא מהמורות ואגמי מים.
היינו ממש לנציבי קרח ולא הרגשנו באברינו פרט לרעב, לצמא ול – פחד.
שום מקום בארץ לא היה בטוח אז, מפני מוקשים ויריות מן המארב…
בתל־אביב חיכתה לנו דירה קטנה וחמודה, ברחוב גדול והומה מכוניות, רחוב דיזנגוף.
אמא, בלהה ורן ויותר מכולם פלח הנהג, ידיד משפחתנו, סידרו, תוך שעות מספר, את הרהיטים בדירה.
רן הכין משהו לאכול, ואני הייתי אחראית כל היום על יוסף הקטן.
הוא לא בכה, אבל עמד עצוב והסתכל מבעד לחלון על הרחוב המוצף מים ועל המכוניות הרבות שנסעו בו לרוב.
עמדתי שם יחד איתו. גם אני לא הייתי עליזה.
כלל וכלל לא. כבר התגעגעתי הביתה לחדר שלנו שם, לילדי הכיתה שלי…
אנחנו “מתאזרחים” בתל־אביב
בתום השבוע הראשון לשהותנו בתל־אביב, כבר למד רן בכיתה ו' של “בית־חינוך צפון”, אני – בכיתה א' באותו בית־ספר, ויוסף – ב“מעון לילדי אמהות עובדות”, שהיה על יד בית־הספר.
אני הייתי אחראית להביא את יוסף מן המעון הביתה, בכל יום אחרי־הצהריים; רן היה אחראי לקניות בצרכנייה והשגיח על הכול, כשאמא לא הייתה בבית; הוא היה בעל מפתח הדירה ובכיסו היה תמיד קצת כסף, על כל צרה שלא תבוא.
למדנו מהר מאוד מהו כסף ומה היו המחירים של כל מצרך, ובכלל – התרגלנו שנינו – רן ואני.
מי שלא התרגל כלל וכלל, היה יוסף. הוא לא אכל ב“מעון”, לא שיחק וכמעט לא דיבר.
תמיד הסתכל בחלון ופניו היפות תמיד עצובות. ימים טובים ומאירים היו לרן ולי אותם ימים, אבל ליוסף הקטן – ימים קשים ומרים.
פעם אפילו ברח מהמעון הביתה, לבדו.
איזה נס היה, שהייתי קצת חולה, ונשארתי לבדי בבית.
וישבתי על אדן החלון והתבוננתי ברחוב.
פתאום ראיתי את יוסף על המדרכה שמול הבית, מעבר לרחוב, ממרר בבכי!
קפצתי החוצה בפיז’מה וממש היצלתי אותו!
כמה שבחים ותהילות קיבלתי מאמא באותו יום! אפילו רן אמר לי, שאני ממש חברמנית…
אבא היה מופיע מדי פעם לשעה קלה, כשבא לרגל ענייני הלחימה בנגב.
ביקוריו היו כל כך קצרים, כל כך עליזים. כל כך עצובים…
קשים מאוד היו הימים לאנשי הפלמח בנגב הנצור.
תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרך, היו ממטירים אש צולבת על שיירות המזון, הנשק והתחמושת…
המחסור היה גדול ועדיין היו החיילים שלנו כל כך מעטים… צה"ל עוד לא היה, המדינה עוד לא קמה.
אני זוכרת שעות נהדרות, כשהיו מופיעים אצלנו פתאום, חברים מהבית! הגזבר, נהגי המשאיות,
ו“סתם” חברים, שהיו נאלצים להגיע לענייניהם בתל־אביב.
ביתנו היה ממש מרכז לכולם.
פעם שלחה לנו רות, מחסנאית־הילדים, בגדים חדשים.
איך ידעה להתאים לכל אחד מאיתנו בגדים, לפי מידותינו?
אפילו פרחי־שדה קיבלנו מהילדים: כלניות, רקפות, שן־ארי מ“האמפיתיאטרון” שלנו, בבית־השיטה, והנהגים הביאו לנו כדון מלא חלב, ביצים טריות, ירקות ופירות.
פעם שלחו אפילו תרנגולת! רק מי שזוכר איזה מחסור היה אז בארץ, יכול להבין, כמה עזרו לנו כל אלה לחיות!
ויוס’קה, אפסנאי החטיבה, הביא לנו מכתבים מאבא וקמח, ואורז, וקופסאות־בשר משומר ואת המשכורת של אבא.
אמא סיפרה לנו הכול, ושיתפה אותנו בכל הבעיות, בכל הקשיים.
היא ממש התייעצה איתנו. בעיקר עם רן, כמובן, אבל גם איתי.
כשאמרה לנו אמא “אין” – או “לא”, הבנו וידענו, שזה בדיוק כך ולא התווכחנו.
לאט לאט, רכשנו לנו עמדה וחברים טובים בכיתות שלנו וגם אחדים מילדי החברים התל־אביבייים של אבא ושל אמא, נעשו לחברינו.
בלילות ישנו לנו בחדר־הילדים שלנו ואמא הייתה יושבת על הספרים שלה כל הלילה… פעם לקח אותנו רן לסרט בקולנוע “שדרות”, שהיה בקצה השני של העיר.
אמא חשבה שכבר הלכנו לאיבוד. היה כבר חושך ועדיין לא חזרנו! זה היה אחרי שיוסף חלה בשעלת ונהג האוטובוס סירב להעלות אותו, כששמע איך השתעל, אף כי באמת כבר לא היה מדביק כלל. וכך, הלכנו ברגל, וכשיוסף התעייף, לקח אותו רן על הכתפיים…
אמא רצה מבוהלת לקופת הקולנוע.
הקופאי אמר, שהוא באמת זוכר ילד אחד שקנה כרטיסים והיו על ידו ילדה בינונית וילד קטן, אבל זה היה כבר לפני שעות…
אמא קיבלה את פנינו, כששבנו סוף־סוף הביתה, בוכה ונבוכה, צוחקת ומחבקת.
מעשה “מיכל ודוד”; גם אני הולכת ל“צריף”
כעבור כמה שבועות, נכנס רן לתנועה, ל“מחנות־העולים”.
אותי לא רצו לקבל. הייתי קטנה מדי בשבילם! חצופים!
קינאתי בו מאוד. רציתי להיסחב אחריו ל“פעולות”.
הוא היה הולך וחוזר לו, מאוחר בלילה.
אמא לא כעסה עליו אף פעם, הוא היה בעיניה ממש בוגר.
אני זוכרת ליל־שבת אחד ומיוחד, מצחיק.
אחרי שסיימנו לאכול ארוחת־שבת לאור נרות, על מפה צחה, מרק עוף זך עם “שקדים” ו“קוגל” נהדר שהכינה לנו אמא (“כמו של סבתא”, אמא שלה).
אבא, נעדר, כרגיל ואנחנו, עצובים כרגיל.
והינה, לפתע פתאום, רומזת לי אמא שאכנס איתה לחדר־הילדים, מבלי שאחי הקטן ירגיש.
אמא חזרה למטבח, ואני הסתתרתי במרפסת הקטנה, יחד עם רן.
אז לקחה את ספסילי למקלחת, לרחוץ אותו, ולפי התרועות והצהלות שנשמעו מהמקלחת, הבנתי שמייד תצא אמא, עם הקטן על ידיה, ותשכיב אותו במיטתו, לישון.
מה שראיתי שם, הדהים אותי: במיטה שלי, למראשותיה, הציצה הפרווה של אמא, הפרווה החומה, מתחת לשמיכה, וזה דמה מאוד לראש שלי עצמי…
– מה זה, אמא?
– ש.ש.ש. – השיטה אותי אמא.
– את רוצה ללכת הערב עם רן לצריף?
קפצת קפיצה גדולה2 לגובה, סותמת את פי באגרוף:
– כ־ן, אמא!
– את זוכרת את סיפור מיכל ודוד, איך ששמה כבר־עיזים במיטה, כדי שאביה, שאול המלך, יחשוב שזה הוא דויד ובאמת, שילשלה אותו בחבל מבעד לחלון, שיברח?
(את הסיפור הזה על מיכל ודויד הכרתי היטב ואהבתי אותו!)
אז זהו – אמרה לי אמא בלחש.
– הקטן יחשוב שזו את – ואת – תלכי עם רן לצריף!
קפצתי אל אמא שלי ונתתי לה נשיקה חמה. איזו אמא נהדרת!
ובאמת, בדיוק כעבור דקה, יצאה אמא עם יוסף
וכשרצתה להשכיב אותו במיטתו, אמר מייד:
– אֶה! מה פתאום?!
אנ’לא רוצה ללכת לישון בלי רות!
– ש.ש.ש., מה אתה שח? הסתכל במיטה שלה,
הלא רות כבר ישנה מזמ־ן! ואל תעיר אותה – אמרה לו אמא.
לחצתי את ידו של רן מרוב התרגשות ולחשתי לו:
– הוא לא הרגיש!
– ש.ש.ש. – השתיק אותי רן – וניער את ידי מידו
(רן תמיד שנא סימני התרגשות גלויים. גבר!)
שמענו, שאמא סיפרה את כל הסיפורים שהוא היה רגיל לשמוע, על הנמלה, ועל האפרוח, ועל הגדיה של רן, זעירה, ושרה את כל השירים על הגמדים ועל “יונתן הקטן”, עד שהיגיעה3 סוף סוף לשיר “נומה־נומה”… עכשו לא נשאר לו כבר שום סיפור ושום שיר ושום־כלום לבקש, והוא שכב שקט ואמא – יצאה אלינו למרפסת והיידה – טסנו לצריף.
עייזר מטיס אותנו מעל לתל־אביב
על ה“סידור” הבא ש“סידרנו” את אחינו הקטן, יוסף, הצטערנו כולנו שנים רבות… לאחר מעשה, התברר שזו הייתה טעות.
זה כאב לנו ואנחנו התחרטנו.
בוקר אחד, בהיר וצח של סוף חורף, בא אלינו עייזר, טייס הפייפר, שהיה מטיס את אבא, מהנגב לתל־אביב וחזרה, כשהיה בא למטכ"ל, ניצל בהזדמנות זו וקופץ גם הביתה.
הפעם הייתה לו ישיבת לילה והוא אפילו לן בבית! ובכן, עייזר בא בבוקר, והשעה הייתה מוקדמת במקצת.
הוא ישב לו בנחת, במטבח שלנו, אמא היגישה לו קפה ואנחנו, (כלומר בעצם רק אני, כי רן היה כבר “עצור” ו“סגור”.
ואמא אמרה שהוא כבר “בגיל ההתבגרות”) פיזזתי מסביב לעייזר שאהבנו אותו מאוד והוא, גם הוא אהב אותנו מאוד.
אבא התעסק לו במקלחת ופיזם לו מנגינה ופתאום עייזר אומר, לא פחות ולא יותר מאשר:
– ילדים, רוצים לטוס איתי בפייפר מעל כל תל־אביב?!
מה שהתחולל באותו רגע עובר כל דימיון! התחלנו לקפוץ (רן בכלל שכח הוא “בגיל ההתבגרות”.
הוא קפץ בדיוק כמוני ואפילו יותר!) על עייזר.
אני על ברכיו, ורן על כתפיו, עד שכמעט חנקנו אותו, אלמלא אמא שנחלצה לעזרתו…
אבא שכנראה רקם את “המזימה” עם עייזר עוד אתמול – הופיע, בקצף על פניו, והשתיק אותנו:
– ש.ש.ש.! אל תעירו את הקטן.
– מה, לא ניקח אותו? – שאלנו, שנינו כאחד.
– לא – אמרה אמא, הוא גם מצונן וגם אולי יעשה “עניינים”
– פעם אחרת – אולי יחד איתי – וכך הדחיקה אמא רמז קל,
שהרי גם היא עוד לא טסה, עד אז, אף לא פעם אחת בחייה) בקיצור, אמא הבטיחה, שכאשר תביא את יוסף הקטן למעון, תיגש למחנכי הכיתות שלנו ותסביר להם את סיבת איחורנו.
אנחנו עזבנו את הבית, עייזר הושיט לי ידיים אמיצות להקפיץ אותי על הג’יפ, על ידי, מאחור, ישב אבא, לשמור עלי, ורן ישב לו, כמו בן־מלך, מלפנים, על־יד עייזר.
כשהיגענו לשדה־התעופה הקטן, הקפיץ אותנו עייזר לתוך ה“פייפר” שלו, איזה חמוד היה. לא הספקנו להגיד “ג’ק רובינסון”, עד שהיינו ממריאים, מתנדנדים, מלאי אימה ופחד, והוא, וכל יתר האנשים בשדה4־התעופה הולכים וקטנים, הולכים ונהפכים למין לוח־שחמט, או דף מספר ציורים, ואנחנו במרומים, דואים כציפורים…
הים היה כל כך גדול וכחול והעולם היה כל מקסים ועגול! ועייזר, זורק לנו מדי־פעם מלות עידוד.
כעבור דקות אחדות, אולי עשר, כבר שבנו ונחתנו ונפלנו אל זרועות אבא, הצוחק אלינו בצחוקו החם והרחב, מאירים ומאושרים – – –
לא. שמחתנו לא הייתה שלמה… דווקא כן היה מקום ליוסף בפייפר! ואולי לא היה “עושה עניינים” בכלל?
היה לנו מצפון לא נקי, ביחוד כשבאנו הביתה וראינו אותו, הוא היה דווקא עליז ושמח, ולא ידע כלל ש“סידרנו” אותו, אבל אנחנו הרגשנו את עצמנו כשקרנים, כגנבים…
הסדר האדום
והינה היגיע סוף סוף ערב פסח.
אפילו לא העלינו על דעתנו, שלא נחוג אותו בבית, בבית־השיטה.
כבר ידענו, שאבא יסב ל“סדר” עם אנשיו בקיבוץ “ניר־עם”.
איש לא יצא לחופשות באותם ימים.
הפלישה המצרית עמדה על הסף.
היו על כך ידיעות מודיעיניות ברורות.
בחמישה־עשר במאי עמד הצבא הבריטי לעזוב את הארץ ועמדו להכריז על הקמת המדינה.
שיערו, כמעט בוודאות, שתפרוץ מלחמה ממש.
לא עוד “פורעים” ו“כנופיות”, הפעם יהיו אלה צבאות ארצות ערב…
אבא השאיר את ההחלטה הביטחונית על נסיעתנו בידי חברו יגאל, ממטה הפלמ"ח, בתל־אביב.
באותם ימים הומטרה אש מן הגלבוע, על הכביש שהוביל הביתה, למשק.
בקרב על ההר, נפלו ממארב שבעה חברים, מתוכם שלושה מחברינו: עקיבא, אברהם ואריק..
למה להסתכן בגלל “סדר” בבית? הלא אין זה חיוני, עד כדי לסכן את החיים!
את כל הדברים שמענו בבית, בכל הימים והלילות.
אני לא הבנתי בדיוק כל מה שאמרו, אבל הבנתי היטב, שמתכוונים להגיד בזה, שלא ניסע ל“סדר” הביתה.
ואנחנו כל כך התגעגענו! בכל פעם שבא מישהו אלינו ודפק על הדלת, רצנו לקראתו כמטורפים.
אולי בא המבשר את נסיעתנו לעמק?
פעם בא אלינו לתומו, יוסוף.
אני רצתי לקראתו כל כך מהר, עד שנפלתי ושברתי את שתי החותכות שלי, העליונות, שכבר היו “שיני־בשר”, ולא שיני־חלב… בקיצור, נסוע לא נסענו.
מאוכזבים וממורמרים ישבנו לבדנו ל“סדר”.
אמא כל כך השתדלה לקשט את הבית ולערוך את השולחן בכל מה שהיה בהישג ידה.
אבל אנחנו דחינו הכול, אפילו את הלפתן!
יוסף הכריז שלבשר (אותה תרנגולת מן הבית…) יש “טעם של אדמה”. אמא הייתה חיוורת ועצובה.
ונדמה לי, שאפילו ניגבה את דמעתה על לחייה…
פתאום; ואני זוכרת זאת כל כך ברור,
התבוננה בנו היטב, קודם ביוסף, אחר־כך בי, ולבסוף ברן, ואמרה:
– בואו בבקשה אלי, אני רוצה לבדוק משהו.
ניגשנו אליה על פי הסדר, מקטן ועד גדול,
היא עיינה בפנינו, גילתה את בטנינו, מיששה את מצחינו והכריזה:
– ילדים יקרים, יש לכם כולכם חום גבוה ואם אינני טועה, חצבת, או אדמת… הלא אתם אדומים ממש כסלקים!
איך לא הבחנתי בכך! איזה מזל שלא נסענו – הוסיפה תארו לכם, גם לנסוע הביתה וגם לא להיות ב“סדר”…
מאז קראנו לסדר ההוא “הסדר האדום”.
בארץ חגגו באותו לילה את שחרור חיפה, ואת שחרור בית־שאן, ואת שחרורם של מקומות רבים אחרים.
מבתי השכנים נשמעה שירה עליזה, נשמע גם קול המקלט, המבשר על מקצת ישועות ומקצת נחמות ואנחנו שכבנו לוהטים על מיטותינו, כואבים, מתגרדים, נשרפים בצמא, ואמא נעה ונדה בין שלושתנו, מחליפה מטליות רטובות, משקה, מנחמת.
“הסדר האדום” ההוא, איזה זיכרון עצוב הוא כיום, עצוב ומבדח, מדמיע דמעות מלוחות, מתוקות.
אסף הוא יוסף שסיפר לי את סיפורו
אצל ילדי בית־הספר שלנו, כמו אצל כל ילדי בית־הספר שבעולם, יש עונות במשחקים.
הפעם התחילה עונת הרכיבה על אֵילים, ממש בולמוס! פתאום הפסיקו כל הבנים לשחק בג’ולים במַטקה, בסקטים וקורקינטים וב־“לבנות בתים” והתחילו להיעלם, כאילו טבעו בים.
הם היו דוהרים לשדות השלף, שם רעו עדרי הכבשים, והיו עושים “תורות” ברכיבה על האייל. (באמת צריך להגיד “תורים”, אבל כל הילדים דווקא מתעקשים להגיד “תורות”).
אסף מכיתה ה' היה ילד צנום, גבוה ושקט. תמיד הרכיב לו לראשו מין כובעון טמבל זעיר וצבעוני, שסחב אותו מן הגן של אחותו.
הוא היה מצליח תמיד לתפוס את האייל השחור הכי גדול שקראו לו “מובי־דיק”, עלה על גבו, נאחז בצמרו ו־דהר.
פעם ביום שישי, היה שיעור חופשי ואחריו, איזה מזל, ההפסקה הגדולה! כל הבנים נעלמו, כמנהגם ושטפו לשדה.
אותו יום, רעה העדר בבקעה שבמורד היער, המיוערת בחרובים ואורנים ומדורגת במדריגות שקוראים טרסות, ונקראת “אמפיתאטרון”.
יש שם צוקים מתנשאים וביום בהיר רואים מרם הרים רחוקים שקוראים להם הרי־גלעד, בעבר־הירדן המזרחי.
אסף היגיע כרגיל הראשון, ותפס את האייל “שלו”, את “מובי־דיק”.
כל הילדים עמדו והסתכלו בו, וחיכו בחוסר סבלנות לתורם.
ברגע הראשון היה הכול כרגיל: “מובי־דיק” כבר היה מאומן לשמש סוס לילדים!
דילוגים אחדים דילג כתמיד, בעוד רוכבו נאחז בצווארו,
אבל פתאום – הרים רגליו למרומים וגלש שטף על־גבי צוקים ושיחים במורד המדרון, אל הוואדי שמתחת.
כל הבנים קפאו על מקומם באימה. רק אחד צרח. אסף התעופף באוויר, התהפך ונתלה בחולצתו, בקוציו של שיח הדום.
הוא יצא מן העסק חבוט ומרוט. איזה מזל שלא נשברו כל עצמותיו וגם ראשו!
הילדים הורידו אותו בזהירות מן השיח והובילו אותו פצוע וחבול, בכבוד גדול ובזהירות רבה הביתה.
בדרך נזכר אחד – אבל לא בצחוק, שגם אבשלום מהתנ"ך נתלה – בעץ… בערך כך.
מאותו יום נפסקה בבת־אחת עונת האילים ונפתחה מחדש עונת ה“חמש אבנים”.
1963
פעם הייתה החצר שלנו הומה יונים. על כל הגגות, על כל הדשאים, על הברזים והממטרות, גרגרו יונים: שחורות, צחורות, מנומרות, ולאור השמש – לפעמים גם ירוקות, כתמתמות, כחלחלות, בקצות הנוצות. וכולם היו בונים שובכים: סבים לנכדיהם, אבות לילדיהם, אחים גדולים – לאחיהם הקטנים.
אפילו חבר אחד, זקן למדי, שאין לו בכלל אשה וילדים, גם הוא בנה שובך באותו זמן.
כל מיני דוגמאות היו לשובכים: בני קומות אחדות, שפתחיהם פונים רק לצד מזרח, לשמרם מפני הגשם;
כאלה שתאיהם פתוחים סביב־סביב, לכל רוח;
מהם שטוחים ורחבים, מהם – צרים וגבוהים;
מהם היו נמוכים כהישג יד, מהם גבוהים וסולם ניצב אליהם;
כולם צבועים בצבעים עליזים ותקועים בתוך ערוגות פרחים.
גם לשאול ונחום, פרחחים שובבים מכיתה ד', שעלילותיהם יכולים לספר יומם וליל, התחשק לבנות שובך גם להם וכשהם חושקים במשהו, אין דבר העומד בדרכם.
חומרים? מה הבעיה? על־יד הנגרייה יש אולי מיליון קרשים. מסמרים? לא בעיה: כיסיהם מלאים אותם! ואם אתם אומרים סולם? יקחו אצל אריה החשמלאי בבוקר השכם, כשילך לעבודה, ואחרי הצהריים, לפני שובו, יחזירוהו למקום ודי!
אלא מה, אתם אומרים בוודאי: עמוּד? והלא בדיוק לפני שבוע, כרתו עצי אקליפטוס בחורשה, שבצידי הכביש, ויש שם עמודים, ככל אוות נפשם.
נשאר עוד לחשוב על מישהו שינסר להם את הקרשים? זו אולי קצת בעיה, אבל הם יתגברו גם עליה, סמכו עליהם…
למשל כך: אבא של נחמן, גדליה, עובד בנגרייה, והם יכולים להבטיח לנחמן שגם הוא “ישתתף” בשובך שלהם והוא יבקש זאת מאבא שלו. למה לא?
וכך, תוך ימים עשרה, התנוסס שובך גבוה לתפארת, בגינת הוריו של נחום, ובשובך שישה־עשר תאים, והייתה לו גם מרפסת שסבבה אותו מכל עבריו, והיו לו גג אדום וקירות ירוקים, והעמוד שעליו התנשא השובך, היה כתום, כחלמון ביצה טרייה.
ומה עכשיו? – יונים – אתם אומרים? נכון! חוכמה להגיד.
אך מניין יקחו אותן?
והלא כל חבר שיגשו אליו לבקש ממנו יונים יגיד: אה ויגיד: בה, ולתת לא ירצה…
ומי הם, אתם חושבים, שיתחננו ויבקשו נדבות? אל תדאגו.
הם כבר יסתדרו בסדר גמור.
היונים היפות ביותר בחצר היו של יחיאל הסנדלר.
גוונים שלהן – לא היו להם מתחרים בין גוני יונים אחרות.
אבל לא רק זה: הן היו גם הכי גדולות ומפוטמות מכל היונים האחרות. נוצות החזה שלהן דמו לכדור נוצץ ולראשן עטרה כרבולת מגונדרת.
בקיצור יפהפיות!
נפשם של גיבורינו, שאול ונחום, שבני תשע היו אותה שנה, יצאה כמובן דווקא אל יוניו של יחיאל הסנדלר.
אותו יחיאל ידע טיבן של יוניו ושמר עליהן מכל משמר.
מה עשה? עמד ומתח חוט חשמל ממנורה שמעל פתח דלתו,
עד לראש השובך, ושם, התקין פנס רוח ובתוכו נורה עזה.
משאך ירד הליל, מייד הלך האור מראש השובך והאיר על כל סביבותיו.
ושאול ונחום מה יעשו? לאור היום, לא יעזו לגשת אל שום שובך, מה גם אל זה של יחיאל.
ובלילה, הרי אור כאור היום! כל הלילה!
אותה שנה האריך מאוד הסתיו את ימיו על־פני הארץ.
לא היה עדיין אף סימן קל שבקלים ליורה.
אפילו בת־ענן ככף יד לא נראתה בשמים.
וכך התקרבו ובאו ימי החנוכה.
בקיבוץ שלנו יש טקס הדלקת נרות כללי, בערב נר ראשון של חנוכה.
עם חשיכה, גורמים בכוונה להפסקת חשמל מרכזית וכולם, בוגרים וילדים, צועדים מפתחי חדריהם, אל עבר גבעת היער, כשלמפיונים דלוקים בידיהם.
במעלה “שביל החלב” (כך קוראים לשביל המוליך לבתי־הילדים) מתלכדת תהלוכת לפידים עצומה, המטפסת ועולה, כשירת אש, עד ליער. שם נדלקת כתובת־ענקית, המספרת על גבורת המכבים וגבורות ישראל.
ילדים מציגים הצגות וריקודי אש וכל הציבור שר שירי חנוכה.
ליבם של שאול ונחום שלנו לא היה נתון כלל וכלל באותם הימים, לכל נפלאות החנוכה. אבל – בהפסקת החשמל1 שבערב נר ראשון של חנוכה, הו!
בה דווקא התעניינו מאוד מאוד.
וכזאת הייתה תכניתם: הם יסתתרו בוואדי שעל־יד השובך של יחיאל הסנדלר, וברגע שיכבה החשמל, ויחיאל וילדיו יתחילו לצעוד עם הלפידים, לעבר הכיכר, שבה נערכת המסיבה,
יתקרב שאול ויעמוד על־יד השובך, נחום יעלה על כתפיו, ויכניס חת־שתיים יונים מספר אל פי השק שבידו, וזהו זה.
אתם מכירים את שאול שהוא לוקש? נכון, שאז לא היה עדיין לוקש כזה כמו היום, אבל אז הספיק הגובה של שניהם יחד, זה על כתפי זה, להגיע בדיוק לפתח השובך של יחיאל, שלא היה גבוה במיוחד,לא הוא ולא השובך שלו.
נס חנוכה לא קרה לגיבורינו. החשמל אמנם כבה, יחיאל וילדיו צעדו ולמפיונים בידיהם, שאול באמת עמד על־יד השובך ונחום באמת טיפס על כתפיו.
אבל ליתר נוחיות, נשען לרגע במרפקיו על מרפסת השובך ולפני שהספיק לאחוז אף בזנבה של יונה אחת, חרק השובך ו–ענן של יונים התעופף למרומים… האור נדלק.
שאול לחש לנחום: – שמע, קפוץ מהר ונסתלק לוואדי! נחום לחש לו בחזרה: – לך לכל הרוחות!
– טוב – אמר שאול, חלץ כתפיו מתחת ישבנו של נחום וקפץ לוואדי.
נחום נשאר תלוי בשתי ידיו בדופן השובך ומלמטה, עמד והביט בו בעניין רב, יחיאל הסנדלר, ושתי ידיו תומכות את מותניו…
-
“אבל – בהפסקת החשמל” במקור מופיע פעמים ברציפות – הערת פב"י. ↩
בשנותינו הצעירות והיפות חיבבנו כלבים,
ואומנם היו לנו כלב וכלבה, כסדרם.
כשהרעילו לנו את האחד, או כשהשנייה נהרגה בניר־עם לשם הלכה עם נחום, בהפצצה מן האוויר ממטוס מצרי, או כשנדרס הכלב השלישי במקרה רע מתחת לגלגלי משאית, מיד בא במקומה כלב חדש.
לכל כלב סיפור־חיים ומוות משלו, וסיפוריהם משולבים בסיפורינו.
למעשה, עסקו בפרנסת הכלבים רק רות ואני,
כי זה היה אז סדר הדברים:
א. אבא היה חשוב־מדי, עסוק מדי, או לא־בבית־מדי;
ב. רן שהוא הבכור, כבר אז תלמיד תיכון, וכבר עובד;
ג. יוסף ניגן בפסנתר בכל רגע פנאי שהיה לו;
ד. איל וצחקי עדיין צעירים מדי, ועדיין לא־אחראים־די;
ה. לעומתם, הייתה רות עדיין תלמידה בכיתות יסוד, אבל כבר נערונת נמרצת, אחראית ונושאת בעול־מאין כמוה.
ו. ואמא היא אמא, ודי לחכימא ברמיזא…
לבסוף, נמאס לנו שתינו סדר הדברים הזה,
שכל הגבריליקים ישתעשעו לה עם הכלבים,
ואנחנו שתינו ניסחב עם שיירים כל הימים.
אמרנו די, ודי.
מה שאמרנו היה בפסק זמן שלא היה לנו כלב,
והבנים ואביהם החלו לעורר את הבעיה.
־ כדאי שנשיג איזה כלב גזעי, ערבי, או זאב בעל ציפורן, או איזה בוקסר בעל פרצוף־אימים. (כלבי שעשועים קטנטנים ומסולסלים לא היו לפי טעמנו).
ואז אמרנו שתינו: – לא ולא –
הבנים התחננו והתחנחנו, הבטיחו הבטחות,
אבל אנחנו: – לא, לא, לא. לא יקום ולא יהיה.
ואז מישהו היציע “חוזה לגידול כלבים” כפתרון לכל צרה:
אחרי שאיל קיבל הסבר מקיף מהו “חוזה”,
התנדב לכתוב אותו, שחור על גבי לבן.
וכך התאספנו ערב אחד, במרפסת שלנו, בצל הצפצפה,
מול הגויאבה, האגס, השיזף, התות והתאנה, שהיקיפו את הדשא שלנו,
וקיבלנו לעיון את החוזה שכתב איל:
מסעיפי החוזה התברר כשמן על פני מים שיוסף,
שאומנם ניגן בפסנתר אבל לא היה גדול דיו,
בשביל להיות פטור לגמרי, מעונשו של גידול כלב,
ולא קטן דיו, כדי שלא יסמכו עליו.
הוא הבין מייד, שאם אמא ורות
באמת תתנהגנה כפי שהן אומרות,
כל העול ייפול רק עליו ועל צווארו…
ואז, כולנו חתמנו על החוזה, מלבד יוסף.
במקום לחתום הוא כתב: “משוגע מי שרוצה כלב”…
“מובידיק” היה הרפר שהובא לבית־השיטה ישר מאמריקה. הרפר, מובידיק, היה הפר הראשון שלנו בעדר הבקר. הוא היה לבן, ענק, שקט, טוב לב, צוחק, כבר לא צעיר.
ומי קרא לו בשם מובידיק ולמה?
יוסף.
כשהיה יוסף בן שתיים־עשרה, היה רועה את עדר־הבקר בגבעות, בשדות השלף. וביחוד ובעיקר בוואדי־יששכר.
כך עשה כל יום אחרי הלימודים, מהצהרים ועד שקיעת החמה.
כך יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנתיים תמימות.
יוסף אהב מאד את הספר מובידיק, הספר על הלוויתן הלבן ועל רב־החובל בעל רגל העץ,
וקרא בספר הזה פעם אחר פעם, חזור וקרוא, קרוא וחזור.
יום אחד, יום קיץ יום חום, רבץ לו יוסף בצל מובידיק, שרבץ גם הוא ונמנם בטוב־לב.
ואז נצנץ בראשו של יוסף לקרוא להרפר מובידיק,
השם שאהב, לפר שאהב. הרועים הבוגרים הסכימו בחפץ־לב.
יוסף היה רוכב על מובידיק, כשם שהיה רוכב על סוסים וסוסות, והיה מחבר לו בראש שירים ופזמונות.
מעולם לא ראו הרועים, אפילו לא יוסף,
שמובידיק מרביע פרה.
הם כבר חשבו, שהוא “לא שווה כלום”,
לא יודע בכלל, מה שהוא צריך לעשות.
אבל כשהתחילו הפרות להמליט ולדות בוואדי, ראו,
שרוב העגלות והעגלים דומים דווקא למובידיק, דומים לו להפליא.
אז הבינו, שמובידיק הוא הרפר צנוע,
שאוהב את פרותיו רק בלילה, באין רואה…
העדר גדל, נוספו בו עגלות שגדלו והיו לפרות,
ופרות שקנו מארצות רחוקות,
ויום אחד – היגיעו לוואדי שני פרים חדשים,
פרים יפים, צעירים, ענקים.
כשהיגיעו אותם פרים לוואדי וראו את הרפר מובידיק,
שמרו מרחק ממנו, מרחק רב, פוחדים מפניו.
הרפר מובידיק, גם הוא התרחק מהאורחים הזרים,
אבל הם היו צעירים וחזקים והוא כבר זקן ועייף,
ולאט לאט תפסו ממובידיק את הפרות, אחת אחת.
יום אחד עמד מובידיק על צוק בראש ההר,
והביט בוואדי־יששכר שהשתרע לרגליו.
יוסף שראה במחזה מרחוק, נשבע שהפר היה עצוב, מיואש.
פתאום, התדרדר מובידיק ונפל ממרום ההר, נפל והתגלגל למטה,
אל הוואדי, וואדי־יששכר.
הוא נחבל. הוא נפצע, הוא געה בכאב ועצם עיניו. מת.
כך ירד הרפר מובידיק ממלכותו,
ואחרים ירשו את מקומו בממלכתו.
אבל אף לא פר אחד ירש את מקומו בלב יוסף.
וכשהיה מספר את סיפורי מובידיק לבנו, אסף,
היו דמעות מציפות את עיניו היפות.
כיום, אחרות הפרות, אחרים הפרים, אחרים הרועים.
ואדי־יששכר משתרע לו היום, כאז, בחורף – ירוק, בקיץ – זהוב,
תחת אותם שמים, שפעמים הם כחולים, פעמים כתומים, פעמים אפורים:
משיחי ההרדוף ופרחי הבר נישא ריח דבש כבד,
ציפורים מעופפות, פרפרים מרפרפים, דבורים מזמזמות,
הצבאים יורדים היום כאז, לשתות מים בנחל, מתחת לתמר,
הפרות רועות בנחת, לועסות את העשב הטוב,
רק הרועה הקטן, יוסף איננו.
הוא גדל, בגר, ניגן ושר, הוליד בנים, נלחם, נפל.
ואולי אי־שם, בין השיזף לתמר, בין קוצים לטרשים
נשמרים עקבות רגליו וזכרונות ארץ אהבותיו.
“מספר” יוסף
– או אני, או המכשפה הלבנה הזו! ברור? –
– בלשון זו הפתיע הדוד יוס’קה את דודתי ציפי,
כשחזר סופית מצבא־קבע הביתה.
– מי זו המכשפה הלבנה? – נדהמה ציפי –
איזו מכשפה לבנה על ראשך, השתגעת לגמרי?!
כשנכנסה ציפי לחדר, שמתוכו דיבר אליה יוס’קה,
ראתה אותו מלקק בלשונו ומוצץ בשפתיו שריטה קטנה
כשריטת מחט בגב כף־ידו.
– מה, שלגית שרטה אותך? – התפלאה.
– מה זה שרטה אותי! תראי כמה דם נוזל ממני! –
והראה לציפי על כף ידו טיפת דם כגודל ראש סיכה.
– אוהו! כמה דם! ממש שטף־דם איום ונורא! –
התבדחה דודתי ציפי.
– לא מספיק לך, אה! ציפי, אני אומר לך, באמת,
או אני או היא בבית!
ציפי היכירה היטב את החתולה שלגית,
שֶרַכָּה ונוחה היתה לכל אדם שאהב אותה,
והחליק מידי־פעם על פרוותה הלבנה כשלג,
אך גם שנאה שנאת־נפש את מי שהתנכר אליה, והתעללה בו
ואפילו אם עשה זאת פעם אחת בלבד.
בוודאי התנהג אליה יוס’קה בגסות – הרהרה ציפי בליבה,
לכן שרטה אותו הבוקר!
ציפי אהבה את שלגית כאהוב בת. ציפי לא ילדה ילדים משלה.
לכן אהבה מאד ילדי־אחרים וגם בעלי חיים…
ויוס’קה בעלה, מאותה סיבה בדיוק, לא אהב אנשים,
לא אהב ילדים ושנא בעלי־חיים, וחתולים – מעל לכול.
כן, שונים הם אנשים זה מזה, אפילו אם הם איש ואשה האוהבים זה את זה…
אותו יום, כתבה ציפי מכתבים לשני אחיה ואחותה האחת,
בהם ביקשה מאוד, מכל אחד מהם לחוד, לקבל את שלגית,
אם לזמן־מה ואם לתמיד,
והסבירה להם, שסכסוך נפל בין שלגית לבין בעלה יוס’קה,
שחזר זה עתה הביתה מצבא־קבע,
והיא מוכרחה להוציא את שלגית מהבית.
אין לה כל ברירה.
אמא שלי, היא אחותה של דודתי ציפי, קיבלה את המכתב.
היא קראה בו את הדברים הכתובים וגם השתוקים,
שנשמעו היטב, כאילו נאמרו בקול רם, בין השורות:
– אתם יודעים בוודאי מה היא לי שלגית,
במי אטפל, את מי אלטף, למי אדאג?
עשו עימי חסד ושימרו לי על שלגית!
אולי יישכך פעם רוגזו של יוס’קה ויסכים להשיבה הביתה,
ביום מן הימים…
כשקראה אמא שלי דברים אלה, החליטה בליבה לקבל את שלגית לביתה.
בערב קיבלה את פני אבא ואת פנינו, הילדים, במאור פנים מיוחד במינו, ובעוגת צימוקים, שאהבנו יותר מכל העוגות מאפה־ידיה.
– אמא, איזה חג היום?! – בלשון זו,
היבענו כולנו את הפתעתנו על ה“חג” בסתם־יום־של־חול.
– מה פתאום חגיגה? – חייכה אמא חיוך מסתורי
ועוד הגדילה בנו את המתח.
אמא מזגה לנו את הקפה בספלי הקרמיקה
השמורים עימה לארון למעלה, לאורחים, ואינם ניתנים לעולם לידינו,
ועוד סתם ככה, ב“ארוחת־ארבע רגילה”, כדבריה.
כשישבנו כולנו מסביב לשולחן,
לקחה אמא מידי אבא את העיתון שפרש מול פניו,
והסתיר אותם מפנינו, דרך קבע, כשהיינו יושבים לשולחן.
הוא הזעים פניו לרגע, אך מיד נתפס גם הוא למתח הכללי,
גם הוא זקף גבות עיניו כנגד אמי.
עכשיו הוציאה אמא מכיסה מכתב וקראה באוזנינו את דבריה של ציפי.
כולנו, הילדים, אהבנו מאד את דודה ציפי, אחות אמא,
וריחמנו עליה על שאין לה ילדים,
ועל שבעלה, הדוד יוס’קה, איש קשה הוא וקפדן,
הרגשנו גם זאת, ששלגית היא לדודה ציפי,
יותר מאשר סתם כלב, או חתול,
שמגדלים להם אנשים בביתם…
– מה הבעיה – אמר רן, הבכור – ניקח אותה אלינו!
– כן, אמא, נקבל את שלגית! – התרגשה, אחותי, רותי.
– כן, אמא, ניקח אותה, היא יפהפייה ונורא חכמה! –
אמר השני, אחי הקטן, צחקי.
רק אחי איל לא היה, אבל הוא אהב בעלי־חיים.
– ומה יהיה אם פאן יתנגד? – נזכרתי אני.
– מה פתאום פאן יתנגד?
– היא תהיה הכלה שלו ויהיו להם גורים פנטאס־טאסטיים! –
התלהבה אחותי רותי.
– מי שואל אותו בכלל?
– צרח אחי איל, שנכנס הביתה ותפס במה מדובר.
– יש משהו בדבריו של יוסף – אמר אבא –
לפעמים בעל־חיים ותיק בבית, מסרב לקבל בעל־חיים נוסף לבית ואז – – – וקטע דבריו.
– ואז? – שאלה אמא.
– ואז, אחד משניהם, הוותיק או החדש, מפנה את הבית…
– מזת’ומרת מפנה? הוא מת? הוא בורח? – נבהלה אמא.
– כן, או כך, או כך… – אמר אבא ופניו חתומים.
אבל מיהו פאן?
ובכן, פאן היה החתול הסיאמי שלנו.
בעל פרווה עמוקה וחלקה שצבעיה ענוגים, מכל גווני החוּם.
מלבד זנבו וגרביותיו השחורים־כמעט על רגליו,
ועד לפרצופו החום־כהה־עד־שחור.
שתי עיניו היפות היו האחת – כחולה כדגנייה
והשנייה – ירקרקת כשמים בשעת ערב, איזמרגד.
באפלת־לילה זהרו שתי עיניו בזוהר הזרחן.
וכן היה פאן טוב לבריות, ובכל מקום שרבץ,
שם היו השלווה והפנאי מקיפים אותו כהילה של אור וחום.
אני הוא, שכיניתי בשם “פאן” את הסיאמי
שקיבלנו במתנה בשנה שעברה, מידידי ההורים שלנו בחוץ־לארץ.
למדתי אז בכיתה ו', על יוון ואליליה.
פאן היה ליוונים סמל היופי וכמוהו היה הסיאמי הזה לנו.
רגעים מספר שתקנו כולנו והתבוננו בפאן
שרבץ על הכורסה, שהייתה מושב הקבע שלו,
וליקלק את פרוותו בחריצות מיוחדת,
אינו יודע כלל את המפנה הצפוי בגורלו.
פתאום הרגיש בכל זוגות העיניים הנעוצות בו,
הפטיר יללה דקיקה של עצבנות,
דילג ממקומו וקפץ לחיקה של אמא,
הוא המקום האהוב עליו ביותר,
כמי שמוצא לו מפלט מפני רודף מסתורי.
– מוכרחים לקבל את שלגית – סיכמה אמא – יהיה מה שיהיה –
וליטפה את פאן, אך למרבית הפלא ראינו כולנו,
איך סמרו שערותיו, כאות לאי־שביעות־רצון.
שוב הפטיר יללה דקיקה, קפץ גם מחיקה ויצא החוצה,
כאילו שב אותו רודף מסתורי ורץ בעקבותיו.
בשבת בצהריים, היגיעו הדוד יוס’קה והדודה ציפי במכוניתם.
ציפי נשאה עימה סל פלאסטיק אדום,
סלכלא, שפיתחו חסום בחבל, ובתוכו הבריקה החתולה שלגית
בזוהר השמש, כתלולית של שלג.
פאן שנא אורחים, שנא מהומות,
זנח את האוכל ואת המשקה, את הכורסה הנוחה
ואת לטיפות בני המשפחה ונעלם.
וכך, עוד בטרם נכנסו הדודים הביתה עם הסלכלא הגורלי,
כבר לא היה זכר לפאן.
כולנו נאספנו פנימה, סגרנו את כל הפתחים בדירתנו
ובאנו לראות בטקס שחרורה של שלגית מן הסלכלא האדום.
ציפי היתירה בחגיגיות את קישורי החבל, מוקפת בנו, הילדים,
ואילו הדוד יוס’קה ואבא יצאו להם לחדר השני,
לדון בענייני ביטחון ופוליטיקה, כפי שעשו תמיד כשנפגשו.
צלחתו של פאן וספלו הובאו לפינת החדר
ומולאו בפירורי ביצה קשה, פתותי פילה־דג.
לקערית שלו נמזג חלב פושר.
ושלגית, כל שערה בפרוותה סומרת, זנבה העבה מקופל אחורנית בין רגליה, אוזניה זקופות כיתדות, ישבה מכווצת, מתחת לכסאה של הדודה ציפי, כאילו סומרה שם במסמרות.
אני הגשתי לה את הצלחת ואת הקערית,
אך היא אפילו לא זיכתה אותם במבט מזווית עיניה,
שהיו מכווצות, בסדקים.
־ צאו החוצה, כולכם, היציעה ציפי.
אולי כשתהיה רק איתי, תתפייס –
פניה היו מלאות צער ועיניה לחות.
יצאנו כולנו.
כעבור שעות מספר, נסעו להם הדוד יוס’קה והדודה ציפי לדרכם, ושלגית נשארה בביתנו.
עד הערב לא נראה פאן לא בבית ולא בגינה,
אף לא על המדשאה הגדולה שלנו.
חיפשתי אותו בין ענפי התות הענף שלנו,
שלפעמים היה נוהג לטפס בענפיו, לצוד אפרוחי ציפורים.
הוא לא היה גם שם.
חיפשתי אותו על־יד בריכת הנוי של השכנים,
שלפעמים היה מסתתר בקרבתה, לארוב לדגי הזהב.
גם שם לא היה.
בלילה הכנתי לו את צלחתו וספלו,
רחוצים וטהורים מריחה של האורחת הלבנה,
בחוץ, על המרפסת, והלכתי לישון.
אחי ואחותי, הקטנים ממני, כבר ישנו. אחי הגדול לא היה.
הורי הלכו לבקר את ידידיהם ושלגית,
שאליה הצצתי דרך החלון, לא נראתה בשום מקום.
ציפי הורתה לנו להשאיר אותה לבדה בחדר,
עם מזון ומשקה, עד שתתביית.
לא יצאו שלושה ימים ושלגית הייתה מלכת הבית וגבירתו.
יום אחד בילתה ברחרוחים חשאיים בתוך הדירה, באין רואה;
ביום השני הואילה לטעום ביצה מוקצפת
ומעט פתיתי פילה־דג שרויים בתוכה;
ביום השלישי טיפסה על הארון, על הכוננית, רחרחה ו“מדדה” את המיטות, הספות, הכסאות והכורסות.
מעניין, את כורסתו הקבועה של פאן החרימה,
אולי היה קבוע בה ריחו יותר מבכל מקום אחר?
(צריך להגיד שהכורסה הגדולה הנוחה ביותר, הייתה שייכת כמובן לפאן?).
בפינת המרפסת הסגורה עמד ארגז חול, כמצוות דודתי ציפי עלינו, ובה הייתה שלגית עושה את צרכיה ומצניעה אותם היטב בציפורניה.
ביום הרביעי לבואה, לפנות ערב, אחזה בשלגית רוח תזזית, והיא החלה לקפץ וכמו לברוח ממשהו בלתי נראה,
גלגלה כדור ושיחקה ב“חתול ועכבר” עם בובתה של רותי אחותי.
כשראתה אמא כך, פתחה את הדלת,
נשמה לרווחה והכריזה:
־ זהו זה. שלגית “אזרחית” בבית!
ופאן?
איפה היה הוא בכל אותם ימים?
על היום הראשון, יום בואה של שלגית כבר סיפרתי.
בשלושת הימים הבאים היה בא, מגיח לפעמים, מרחרח,
טועם מעט מן המזון שהוכן לו במרפסת ומסתלק.
ה’פס־פס־פס’ים הלוחשים והרמים שלנו, יצאו לריק.
פאן לא נענה לנו.
בערב היום החמישי להיעלמו, יצאנו לסריקת הסביבה.
לא היה שיח, מצבור־פסולת, עץ ומבנה, שלא פישפשנו בו.
הכל לשווא.
כעבור שבוע בערך, כשהיו הורי בעבודה, היה לי שיעור חופשי
וישבתי לי להנאתי על כורסתו של פאן,
מעלעל בשבועון ומקשיב לגל־הקל.
מן המרפסת עלתה איוושה קלה.
חשבתי שזו שלגית וקראתי לה בעליזות, פותח את הדלת מבלי משים.
זו לא הייתה שלגית, זה היה פאן:
פרוותו דהויה וקירחת, תלויה ברפיון על גוף צנום ככף־יד.
עיניים כבויות. פאן זחל על ארבע ברכיו.
ניגש אלי והניח את ראשו על כף רגלי היחפה.
ליטפתי אותו ביד מהססת. היגשתי לו קערית חלב.
פאן אף לא רחרח בתקרובת.
כשם שזחל ובא, כך זחל והלך.
ממש כך. על ארבע ברכיו.
אותה שעה ישבה
שלגית על הארון שבמרפסת,
ואף לא העיפה עפעף בפאן.
כן, פאן פינה את ביתו־ביתנו ליריבתו, שלגית הגאוותנית
ולא שבנו לראותו לעולם.
פעם אמרה לי אמא:
־ לפעמים, קורה דבר כזה בדיוק,
גם בין בניאדם…
רק כשגדלתי ושוב לא הייתי ילד, הבנתי דבריה.
כשהיה איל בן שלוש, נולד לנו בן הזקונים שלנו, צחקי.
היה כבר אלול, כמעט סתיו, כחודש לפני חג הסוכות.
בדיוק בשעת האכלתו של הקטן, היה צריך לקחת
את איל מן הגן שלו.
לכן, עשתה זאת אמי, סבתא לאה.
היה זה כבר בשנותיה האחרונות, שנתיים לפני פטירתה.
והיא כבר חולה ולא יכולה לדבר בבהירות.
מדי ערב הייתה סבתא באה לגן, אוחזת בכפו הקטנה של הנכד
והם היו מטיילים להם לאט, בשלום ובשלווה לחדרנו,
שם הייתי מאכילה באותה שעה את צחקי, התינוק.
וכך מדי ערב, עד ליל חג הסוכות.
כשיצאו החוצה מסוכת־הגן המקושטת, לאחר המסיבה,
זרח להם הירח מולם, עגול, זהוב, ונמוך,
ממש באופק יער־החרובים שבמזרח.
איל, המוקסם מהירח שאהב מאוד וכינה אותו “דוד־ירח”,
על־פי שירו הידוע של ביאליק, אמר פתאום לסבתו:
– סבתא, בואי ונלך לנגוע בירח!
הינה הוא קרוב־קרוב!
נבהלה לשמע דבריו וגמגמה ככל שיכלה:
– לא, אי־אפשר! הירח גבוה בשמים!
אבל איל, חזק ונמרץ ממנה הרבה, משך אותה,
קדימה קדימה, מזרחה, במעלה הגבעה.
היה זה יוס שפגש את סבתא עם נכדה הנוהג בה,
והבין שמשהו לא כשורה.
הוא שיכנע את איל לחזור קודם־כל אל אמא,
ורק אחר־כך לבקש מאבא, שכאשר ישוב מהעבודה בבקר,
יקח אותו לתפוש את הירח…
כשהיגיעו סוף־סוף לחדר,
כבר עמד הירח בשמים, הרחק מראש הגבעה
ואמא המבוהלת אמרה להם, שאבא כבר יצא על סוסו בכיוון ליער,
כי מישהו אמר לו, שראה את סבתא ונכדה
מטפסים על הגבעה…
כמו היום, כך גם פעם, היו ילדי הגנים
יוצאים לטיולים גדולים וקטנים,
והכלבה לאסי בראש, כי היא הייתה הסיירת.
היא רצה תמיד בראש, נובחת ומרחרחת
בכל חור, תל או תלולית, שיח או תפרחת,
והילדים עם הגננת פוסעיםבעקבותיה בנחת.
על־פי־רוב נמצא משהו במקום שרחרחה:
קיפוד, חור של חפרפרת, או סתם עצם לבנה.
לאסי הייתה גם נובחת בשמחה לעומת ציפורים בשמים;
נובחת בפחד מול מטוס שטס מעל;
נובחת, קצת עצבנית, מסביב לפרות במרעה הזרוע;
מתחרה בזוג פרידות שמשכו עגלה מלאת חציר ירוק;
כועסת על טנדר שהקדים אותה בריצה,
בדרך מהבית אל כרמי הזית והענבים;
נובחת נובחת על כל מה שהתנועע פה ושם.
כשהיו הילדים יוצאים לטיול רחוק בג’יפ,
או בעגלת טרקטור, מי הייתה קופצת ועולה ראשונה?
לאסי כמובן, הזריזה מכולם, לאסי הגברת.
וכשהיו מתרחצים־משתכשכים בבריכה, או בסאחנה,
הייתה לאסי משחקת איתם במים,
תופסת הכדור בשיניים, צוללת־נעלמת לרגע כאבן
ושבה ומופיעה, צוחקת, מתנערת, מתלקקת.
בוקר נאה אחד, בהיר וצונן מעט של סוף קיץ,
יצאו ילדי כיתת “כפירים” לטיול.
בכיתה זו היו ילדים אחידים, חברים ישנים של לאסי,
מזמן שהיו בגן.
לאסי קפצה על המשאית שבה נסעו.
לאסי לא שבה מעולם מטיול זה.
– איך זה קרה?
– אולי נחש הכיש אותה?
– אולי התייבשה בצמא?
ילדי “כפירים” חיפשו, חיפשו, ולא מצאו.
הם שבו הביתה שותקים, אפורים, קודרים.
הם קיוו בליבם, שכאשר יגשו קרוב לגן־הילדים,
תקפוץ לאסי מולם ותנבח בשמחה כדרכה.
אבל ילדי הגן יצאו לקראתם ושאלו:
– איפה לאסי? – הבינו שבאמת אבדה.
כל ילדי הגן עם רבקה הגננת
יצאו לבית השיח' לחפש אחריה. לשווא.
לבסוף, נמצאה. מי מצא אותה? איל.
– היא גמורה. היא מתה.
העיניים שלה פתוחות, אבל היא לא זזה בכלל. –
כך סיפר איל בן החמש, ושפשף את עיניו.
– היא שוכבת שםבין העשבים, מאחורי בית השיח'…
בו בערב, ביקשה גילה, ילדת הגן,
מאבא שלה, צבי, לנסוע עם הילדים לבית־השיח'.
מי קרא ואסף את כל הילדים אל חצר הגן?
לא גילה, לא צבי, לא רבקה. אף לא אחד,
הם הרגישו בעצמם ובאו.
על־יד בית־השיח' עמדו כולם במעגל
והיביטו בלאסי שהייתה שרועה באמצע.
כדאי לספר שצבי חפר במקום בור,
עטף את לאסי בשק גדול
וכל הילדים ביחד נשאו את לאסי והכניסו אותה לחור?
לא כדאי. זה עצוב.
אחרי שכיסו את הבר בעפר הטרי, החום והרענן,
הביאו הילדים, כל אחד, אבנים
וסידרו אותן בשורה מסביב לעפר התחוח
ואחר־כך חיפשו ומצאו ענפי שיחים ירוקים
וסידרו אותם יפה על הקבר.
נדב אפילו מצא חצב, כי כבר היה חודש אלול.
ככה עשו כולם יחד תל קטן חדש על־יד בית־השיח'.
אפרת הגדולה, מכיתת “כפירים” כתבה כך:
לאסי החמודה אייך?
האם באמת את מתה לגמרי?
האם את ישנה שנת עולמים?
אנחנו אומרים לך בליבנו:
שלום לך, לאסי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.