כשהיה איל בן שלוש, נולד לנו בן הזקונים שלנו, צחקי.

היה כבר אלול, כמעט סתיו, כחודש לפני חג הסוכות.

בדיוק בשעת האכלתו של הקטן, היה צריך לקחת

את איל מן הגן שלו.

לכן, עשתה זאת אמי, סבתא לאה.

היה זה כבר בשנותיה האחרונות, שנתיים לפני פטירתה.

והיא כבר חולה ולא יכולה לדבר בבהירות.

מדי ערב הייתה סבתא באה לגן, אוחזת בכפו הקטנה של הנכד

והם היו מטיילים להם לאט, בשלום ובשלווה לחדרנו,

שם הייתי מאכילה באותה שעה את צחקי, התינוק.

וכך מדי ערב, עד ליל חג הסוכות.

כשיצאו החוצה מסוכת־הגן המקושטת, לאחר המסיבה,

זרח להם הירח מולם, עגול, זהוב, ונמוך,

ממש באופק יער־החרובים שבמזרח.

איל, המוקסם מהירח שאהב מאוד וכינה אותו “דוד־ירח”,

על־פי שירו הידוע של ביאליק, אמר פתאום לסבתו:

– סבתא, בואי ונלך לנגוע בירח!

הינה הוא קרוב־קרוב!

נבהלה לשמע דבריו וגמגמה ככל שיכלה:

– לא, אי־אפשר! הירח גבוה בשמים!

אבל איל, חזק ונמרץ ממנה הרבה, משך אותה,

קדימה קדימה, מזרחה, במעלה הגבעה.

היה זה יוס שפגש את סבתא עם נכדה הנוהג בה,

והבין שמשהו לא כשורה.

הוא שיכנע את איל לחזור קודם־כל אל אמא,

ורק אחר־כך לבקש מאבא, שכאשר ישוב מהעבודה בבקר,

יקח אותו לתפוש את הירח…

כשהיגיעו סוף־סוף לחדר,

כבר עמד הירח בשמים, הרחק מראש הגבעה

ואמא המבוהלת אמרה להם, שאבא כבר יצא על סוסו בכיוון ליער,

כי מישהו אמר לו, שראה את סבתא ונכדה

מטפסים על הגבעה…