יום א', 1 בנובמבר 1931    🔗

נסעתי עם בן־צבי, שרתוק וגורדון לישיבת ועדי גושי־העמק בעפולה. מטרת הישיבה – לארגן ארגון חדש את המרכז ולהבטיח את התקציב הפעוט הדרוש לפעולתו. מפתיע הדבר לראות אנשים כצבי יהודה, כאטקין ¹, כצבי וולף ואחרים, שזה עשרים שנה ויותר כמעט לא נזדמן להם לבוא במגע עם החוץ, ולהיוכח בחושם הבריא ובגישתם החיובית, ברדתם לעמקו של המצב במינהל הבריטי וביחסים עם השכנים הערביים. הלואי ויגלו רבים מן העתונאים הארצישראליים והציוניים ומחברי הועד הפועל הציוני אותה מידה של תבונה מדינית אמיתית. אולם הללו אנשי עבודה הם, וגם לא קל לממן את הפעולות הללו. אף על פי כן הצלחנו להרכיב את המרכז ולמצוא דרך להשגת האמצעים הכספיים.

היתה לי שיחה פרטית עם ידידי הותיק ש. דיין מנהלל. יודע אני מה רבה התענינותו בעבר־הירדן, וסיפרתי לו קצת על התפתחות־הענינים האחרונה שם. הוא סיפר לי, כי אנשי נהלל מתכוונים לקרוא לפגישה של אנשים שונים בעמק. מטרת הפגישה כפולה: ראשית – לברר כמה ואיזה מישובי העמק, שעדיין לא קיבלו את כל תקציבם, יהיו נכונים אף על פי כן לוותר על היתרה המגעת להם לשם ביסוסם; שנית – לגלות דרכים ואמצעים לצמצום הוצאות ההתישבות עד למינימום נמוך בהרבה מן המקובל עד עתה בהתישבות העמק. דבר זה, מאמינים הם, יושג על ידי נקיטת השיטה הערבית של בנין בתים מלבני טיט. רוח העמק חיה וקיימת!

משבאנו הביתה, היתה השעה אחרי שמונה בערב, הלכתי מיד לישיבת ההנהלה בבית סנטור, שנמשכה עד חצות. הישיבות נעשות קשות יותר ויותר. שאלות רבות מדי נשארות בלא פתרון, ואיננו מגיעים כלל לסידורם של ענינים דחופים.

יום ב', 2 בנובמבר 1931    🔗

יום הצהרת בלפור. בחיי הישוב אין סימן כלשהו ליום הגדול הזה, חוץ ממאמרים בעתונות, שאף הם קולם כבוש. גם הערבים אינם מתלבטים הפעם. בישיבת הועד הפועל שלהם התגבר הרוב של מוסא כזים פחה, יעקוב פרג' ²ומוגנם ³על ג’מאל חוסייני ועוני עבדול־האדי, כך שהשנה אין אפילו שביתה.

בשעה אחת־עשרה בא קמפבל לביקור־גומלין. פתחנו בדברים קצרים על שביתת נהגי המכוניות שתתחיל בחצות – אם לא יארע משהו בלתי צפוי העשוי למנעה. אמרתי לו בגלוי, כי אינני מבין לשם מה טרחה הממשלה ומינתה ועדת־חקירה בראשותו של אברמסון, לשם מה טרחה ועדה זו להכין דין־וחשבון – שאושר אפילו פה אחד – וכל זה כדי לנהוג אחר כך כאילו לא היתה קיימת ועדה כלל וכלל!

עברנו אחר כך לשיחה כללית יותר על בעית עירית ירושלים. אמרתי לו, כי אינני רואה שעה זו כשרה לבחינת כל הענין מחדש, בשעה שמפלגת הנשאשיבים נתונה במלחמה לחיים ולמות במופתי, אף כי בדרך כלל אני בעד תכנית כלשהי, לפי קוים של אזורים ( Boroughs ). הוא הסכים לדעתי, אבל הוסיף שיש לנצל את זמן הבינים במידת האפשר להכנת תכניות לעתידה של עירית ירושלים. בבוא הזמן אפשר יהיה להגשים תכניות אלו. הצעתו היא בערך זו: לחלק את העיר לשני חלקים, ירושלים הישנה והחדשה, כל חלק עם מועצת־אזור משלה ועם זכויות מסוימות להטלת מסים – אף על פי ששתי המועצות תהיינה כפופות לעירית־ירושלים האחת. הוא הוסיף, כי בכל אחד משני החלקים יהיה מיעוט דתי וגזעי, יהודי, ערבי או יוני. על ידי כך תינטל יציבותה של עיריה מאוחדת במאה אחוזיה מבני אותו עם, שתיראה בעיניו כבלתי רצויה וכבלתי מוכשרת לטפח את התכונות האמיתיות של שלטון עצמי, שיסודו בכושר לטפל במיעוטים.

השיבותי לו, כי גם בעיר כתל־אביב, האחידה במאה אחוזיה, יש מיעוטים, ואף על פי כן נראית לנו מלאכת שלטונה העצמי קשה למדי, ואיננו מבקשים לנו צרות נוספות. דרך אגב נתן לי הסבר מענין ביותר על גלגוליה של הצעת־החוק לשלטון המקומי. לדבריו היו שלוש תקופות שונות ביחסה של ממשלת ארץ־ישראל לשאלת השלטון המקומי העצמי. הדעה המקובלת בימי שלטונו של סיר הרברט סמואל היתה, שיש להתחיל את הממשל העצמי מגוף מרכזי ולהעבירו בהדרגה לתאי־היסוד המקומיים. בתקופת הלורד פלומר ⁴הפכו את ה“יוצרות”. סולקה המחשבה על מוסד מרכזי לשלטון עצמי ותנקבלה תכנית לפיתוח השלטון העצמי מתוך המוסדות המקומיים. אותם הימים נתכנה הצעת־החוק לשלטון המקומי. אולם משבא צ’נסלור הוחזרו הענינים לקדמותם. מדיניותו של פלומר שונתה שוב, וקמה לתחיה המחשבה, כי נקודת־המוצא לחינוך האזרחי של בני ארץ־ישראל יוכל בית־נבחרים מרכזי למלא את התפקיד של חינוך לקראת שלטון עצמי. מוסד זה ישמש אך במה פוליטית להכרזות סנסציוניות, וחבריו לא יוכלו לטפל בענינים מעשיים של יום־יום בשטח האדמיניסטרטיבי והתחוקתי. המסורת הקולוניאלית הבריטית ראתה תמיד את המועצה המקומית כבית־אולפנה יסודי לאזרחים בני־חורין. על כך השיב, כי אין הוא רואה במועצה המחוקקת אלא מעין אגודה לויכוחים בלבד.

נערכה פגישה עם הפקידים, כדי למצוא דרך לתשלום המשכורות והפיצויים למפוטרים.

הזמנתי את גרבובסקי ⁵מפתח־תקוה לארוחת־צהרים, ושמעתי מפיו דין וחשבון על המצב הפנימי של פועלי פתח־תקוה.

אחר הצהרים הלכנו לתה לביתם של האדון והגברת קיצ’ינג, המתגוררים בביתו הישן של אדוין סמואל, במושבה האמריקאית. אך נסתיימה פרשת ההקדמות ולמדנו לדעת שהגב' קיצ’ינג בא מיורקשיר וכי נוטה היא למחלת ים בשעת טיסה באוירון – והנה באו מנהל מחלקת העבודות הציבוריות והגברת שלו; וכך לא יכולנו במשך חצי שעה לחרוג מן המקובל בשיחת־תה. לאחר שהללו הלכו להם היו לנו רגעים שקטים של שיחה רצינית. את קיצ’ינג ענינה ביותר השאלה, אם אפשר באמת לראות בי ציוני מתון. אין ספק כי שאלה זו הטרידה אותו, כיון שאם אני במתונים, הרי שקשה לתאר מה דמות יש לקיצוניים שבנו. השתדלתי להניח את דעתו ואמרתי, כי למעשה מסכימים ביניהם כל הציונים ברבים מעיקרי־הדברים. בלי אחדות־דעה יסודית זו מן הנמנע היה בכלל להגיע למאמץ העצום שהנוער והמתישבים שלנו נתונים בו.

בערב הלכנו לבית רופין. באו גם סנטור והפרופסור רות ⁶, ובילינו זמננו בנעימים בגזירה שוה בין המהפכה הצרפתית והרוסית ובשיחה על מעלותיו וחסרונותיו המוסריים של הטרור.

בחצות־הלילה החלה שביתת נהגי־מכוניות.

יום ג', 3 בנובמבר 1931    🔗

פסקה כל תנועת המכוניות. נהגים מוסלמיים אחדים ניסו להמשיך בעבודתם, והללו פועלים, כפי שמוסרים, לפי הוראותיו של המופתי, המתנגד לשיתוף פעולה עברי־ערבי. ספק אם יצליחו הללו להחזיק מעמד. כן נראות מכוניות פרטיות, השייכות, כנראה, לפקידים ממשלתיים. השובתים פיזרו מסמרים קטנים על פני הכבישים, כדי לגרום למספר נקבים רב ככל האפשר. נקאי־הרחובות של עירית ירושלים טורחים הרבה באיסוף־המסמרים.

החלטתי לא לעשות מאומה בענין השביתה, כל עוד לא תהיה אלא סכסוך כלכלי בין הממשלה לבין הנהגים. כרגע אין היא נוגעת כל עיקר לסוכנות היהודית כשהיא לעצמה, ואילו ההכרח להתערב בה היה מכניס את הסוכנות למצב ביש. אני מוכן להתערב בדבר רק אם יתגלו סימנים רציניים להתחסלות השביתה לפי קוים לאומיים, עם כל הסכסוכים והדיזאורגניזציה הכרוכים בכך.

ושוב אסיפה עם הפקידים שלנו בשאלת המשכורות, שהמשכה נדחה אתמול.

הייתי היוזם לכינוס פגישה של כל מוסדות ההתישבות היהודיים, שבידיהם קרקעות בלתי מעובדות. המצב בענין זה מדאיג במקצת. יש בידינו שטחי־קרקע שאין מעבדים אותם, ואנו עלולים להסתבך עם הממשלה ועם רשויות הפיתוח. רק לפני כמה ימים הוגש למנהל הפיתוח תזכיר של מר סאלים פראח, המומחה החקלאי של הועד הפועל הערבי. הצעתו היא – למסור לידי ערבים חסרי קרקע את הקרקעות הבלתי־מעובדות של היהודים בעפולה ובג’דה. מצד שני חוזרות ונישנות הידיעות על ערבים העולים על הקרקעות הבלתי־מעובדות הללו. באופן כזה עלולים הם להשיג זכויות חזקה ולהגיש תביעות בר־מיצר, בהתאם לחוק הגנת האריסים. הבוקר קיבלנו ידיעה, כי ערבים אחדים החלו לעבד את קרקעות “אל־חראם” ⁷, סמוך להרצליה, מקום שמתכוונים ליסד ישוב־מטעים חדש. בפגישה השתתפו מוסדות אלה: הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב, קהילית ציון, קרן העזרה, פיק“א ומחלקת־ההתישבות שלנו. התמונה שהועלתה בפגישה מעודדת יותר מכפי ששיערתי תחילה. הקרן הקיימת לישראל ומחלקת־ההתישבות שלנו אינן מזניחות את קרקעותינו, וכולן מעובדות. פיק”א מחזיקה במנהגה הישן, והוא – להשאיר את הקרקעות הללו בידי אריסים ערביים זמניים. זוהי שיטה מפוקפקת מאד, אבל הם מאמינים כי חזקתם מובטחת וכי האריסים יחזירו להם את הקרקעות בהתאם לחוזים, לכשידרשו לכך, – אף כי יתכן שתהיינה צרות. סכנה רצינית צפויה רק לקרקעות “קהילית ציון” בעפולה ובג’ידה ולשטח המוזנח מאד של רוחמה בדרום – רכושו של בנק אפ"ק. קרקעות אלו מצריכות טיפול מיוחד.

אחר־הצהרים ביקרנו בבית אוסישקין. אוסישקין עצמו לא היה בבית, רוב הזמן עבר עלי בהתבוננות בתמונות המענינות מאד של אגודות וועידות ציוניות, התלויות לאורך הקירות ומספרות הרבה על ההיסטוריה הציונית מימים עברו.

בערב – ישיבת ההנהלה, שנמשכה כמעט עד לפנות בוקר.

יום ד', 4 בנובמבר 1931    🔗

פתחתי את הבוקר בקבלת משלחת של מתישבי שיך־אבריק. אנשים מסכנים הללו אינם יודעים כלל מה רציני הוא מצבם. הם דואגים לתכניות בדבר עתידם. תחת לחשוש לעצם קיומה של נקודת התישבותם. אמרתי להם, שאין כל תקוה להגשים תכניות כלשהן להרחבה בעתיד. עלינו לאמץ את כל כוחותינו כדי לקיים את ישובם כמות שהוא. אמנם, הקרן הקיימת עומדת להתחיל בנטיעת יער ליד שיך־אבריק, אבל אם לא תחליט ההנהלה על גורלו של הישוב הזה – יש חשש שיפסיד הכנסה נוספת זו לקיומו.

כל הבוקר הייתי נתון בדאגה בשל בעיה מדינית חדשה: רשות הכניסה לגברת ריבוצקי ⁸. איני יכול להבין מדוע תהיה גם הגב' ריבוצקי נושא לחשדות השלטונות כלפי בעלה, המוחזק בעיניהם – בגלל עברו הפוליטי – אדם מסוכן (דרך אגב – ללא יסוד!). על כל פנים לא הרשה לה פקיד מחלקת־העליה לרדת מן האניה ביפו, והיא נאלצה להפליג לחיפה ומשם לבירות. הפקיד הראשי במחלקת־העליה הודיע לנו, כי אין זה מסמכותו לבטל את האיסור; המזכירות ומפקד־המשטרה השיבו אף הם בסירוב; לא נשארה איפוא ברירה בידי אלא לבקר אצל מ"מ הנציב. לבסוף סודר הדבר, על ידי שערבתי לכך כי הגברת ריבוצקי תעזוב את הארץ תוך שלושת החדשים הנקובים בחוק. בדרך כלל איני סבור כי צורת שתדלנות מעין זו היא מתפקידיה של הסוכנות. התערבתי במקרה זה מטעמים פרטיים, למען ריבוצקי.

טילפון אלי בוטקובסקי, מחדרה, והודיע כי היו התנגשויות בין פועלים לבין המשטרה. לאחר סיפור מדכא שסיפר על ערבים שהובאו לקטיף, לפרדסים, ועל פועלים שהעמידו משמרות ליד הפרדסים וכו'. תיאר ענין זה כחמור ודרש התערבות מידית מצד ההנהלה. סבור הייתי, כי אין זה מתפקידי להתערב בסכסוכי־עבודה מעין אלה, ועל כן ביקשתי מד"ר סנטור, כראש מחלקת־העבודה, לרדת לחדרה. הוא נסע לשם יחד עם יוסף רבינוביץ, מזכיר המחלקה; ועדת־השביתה המרכזית של הנהגים נתנה להם רשיון מיוחד לנסיעה זו.

הא' והגב' חיימסון באו אלינו לתה. סיפור לי כי יהודים רבים מתפארים כי הם נוהגים בהם חרם חברתי. ספק גדול הוא בעיני אם מן הראוי להעביר טינה רשמית גם לשטח היחסים האנושיים. יש משהו חיובי מאד בצירוף האנגלי: “ידיד היריב”! נוסף על כך עשוי נוהג זה למרר את חיימסון יותר ויותר. נזדעזעתי עד עומק לבי, כשנודע לי כי ילדיו (כילדיו של נורוק ואחרים) לומדים בבתי־ספר לועזיים! בתו לומדת בבית־ספר גרמני שבמושבה הגרמנית בירושלים.

הערב סעד אתנו נורוק, וסיפר לנו את סיפור־חייו. החל מימי מזכירותו בהנהלה הציונית ועד היום הזה. אחר הארוחה הלכנו לקונצרט־לפסנתר של פרופיסור בורובסקי באולם “ציון”. משפצים את האולם, ומראהו עתה כמראה “חורבות אתונה” שבנגינת הפסנתרן. היה קר מאד בתיאטרון, וכרגיל אצלי איני מתרשם ביותר מנגינת פסנתר. אחרי הקונצרט בא בורובסקי לביתנו בלוית כמה חובבי מוסיקה מאנשי שלומנו, וכן סיר ספנסר דייביס ⁹, קפטן סטפורד והשופט קופלנד.

 

יום ה', 5 בנובמבר, 1931    🔗

ההנהלה הטילה עלי ועל הכסטר להיפגש עם משלחת ממתישבי כפר־חיטין כדי לבוא אתם לידי הסכם. עשר המשפחות האחרונות שבכפר מוכנות לעזוב את הנקודה, אולם על ידי כך מתעוררות שאלות חדשות, כי הן תובעות מקום אחר להתישבותן. הקרן הקיימת לישראל נכונה לתת להן קרקע, בתנאי שהסוכנות תקבל על עצמה את האחריות לקרקעות כפר־חיטין. קבלת האחריות לקרקעות כפר־חיטין על ידי הסוכנות פירושה – לישב עליהן קבוצת־מתישבים חדשה – ולכן אין הכסטר מסכים. בסופו של דבר יהא עלינו לשכנע את אנשי כפר־חיטין שישארו במקומם.

מ. ברטרנד, סגן הקונסול הצרפתי, בא לביקור־גומלין.

בא אברהם קצנלסון, ושוחחנו על ביטול השירות לחקר המלריה שנתקיים בידי היהודים עשר שנים ועבר לפני שנה למחלקת־הבריאות הממשלתית. עתה יחסלוהו מטעמי חסכון. כל הענין הוא ממש שערוריה, וקצנלסון מבקש שאשוחח על כך עם המזכיר הראשי בפגישתי הבאה.

כל אחר־הצהרים ישבנו עם שרתוק וסידרנו ענינים שוטפים. שרתוק הגדיר נכונה את הקשיים במחלקה, באמרו: “זוהי המלחמה הנצחית בין הדחוף והחשוב”.

בשעה מאוחרת יותר נכנס סנטור, ובפיו המנגינה הישנה, שחוששני כי תהפוך לנו לטבע שני: “איך נפרע את השטרות בימים הקרובים? איננו יכולים להמשיך כך!” ואנו בכל זאת פורעים את השטרות ואנו ממשיכים כך, אף כי יש בזה כדי לערער את העצבים ערעור רב.

בערב עבדתי על תיקים, ביחוד של המשרד הערבי המשותף ¹⁰.

יום ו', 6 בנובמבר, 1931    🔗

בבוקר שוב פגישה עם אנשי כפר־חיטין; משא־ומתן על פרטי החוזה עם הקבוצה הנשארת.

אחר כך בא שפרינצק לרגעים אחדים. שוחחנו על הישיבה האחרונה של מרכז המפלגה, שלא יכולתי להשתתף בה. שפרינצק עוסק במרץ בהגשמת תכניתו לסמינר־המפלגה העומד להיערך בחדשי־החורף. הסמינר, שיימשך שלושה חדשים, ימנה כחמישים איש, ובסיימם יצאו לעבודה בנוער, בתנועת־החלוץ, בשליחות הקרן הקיימת וכד'. נהלל, עין־חרוד ודגניה הסכימו לארח את הסמינר חודש ימים, זו אחר זו. מובן שדרושים גם סידורים כספיים ואישיים שאינם קלים, לא למרצים ולא לתלמידים. התכנית. התכנית עצמה, נדמה לי, מצוינת ובעלת חשיבות.

רובו של הבוקר עבר בניסוח תשובה למכתבו הזועף של פרנץ'. רצוני לעמוד בתשובתי על עמדתנו בלי להביא לקלקול היחסים בינינו לבין אנשי הפיקוח.

ובתוך כל אלה – ישיבה קצרה של ההנהלה.

בא זלמן רובשוב, שותפי לשעבר לעריכת הירחון “אחדות־העבודה”. הוא יוצא עתה לארצות־הברית לשם פעולה במפלגה הציונית־הסוציאליסטית המאוחדת שם. שוחחתי עמו על חלומי זה שנים להוציא ירחון מפלגתי בלשון האנגלית בארצות־הברית, על קשר קבוע בין המפלגה לבין קבוצות הסטודנטים “אבוקה” ועוד. ברור לי: או שזרם־העבודה הציוני ימצא דרך אל הנוער היהודי באמריקה, או שנגזר עליו להידחק לקרן־זוית.

אחר־הצהרים הלכנו לתה אל בית ון־וריזלנד ¹¹ובילינו שם שעה נעימה. בערב סעדנו עם משפחת הכסטר, ומשם הלכנו למסיבה אל אחד מידידי אשתי.

 

שבת, 7 בנובמבר, 1931    🔗

אחר־הצהרים באו אלינו לתה הגב' פרל פרנקלין והורטנז לוי, מ“הדסה” שבארצות־הברית. תלמה בנטויץ־ילין ובעלה באו אף הם. הייתי אנוס לעזוב אותם כדי להרצות במועדון המפלגה. הרציתי על הבחירות הכלליות באנגליה – מנקודת־ראות כללית ובלי לנגוע בשאלות הציונות או ארץ־ישראל.

בערב הוספתי לעבוד על תעודות המשרד הערבי המשותף.

יום א', 8 בנובמבר, 1931    🔗

חיימסון היה חולה ולא יכולנו להיפגש עמו ביום ו', ולכן הלכנו, סנטור ואני, להתראות עמו הבוקר, כדי לדון עמו על פרטי השדיול. נזדעזעתי למראה הרישול והטמטום שנתגלו לי בכל הענין. ההנחה היא שמכסת רשיונות־העליה לעובדים מבוססת המכסה על החלטה קבועה מראש. לאחר שיחה של שעה גילינו טעויות בסיכום המספרים, השמטת סעיפים שראש מחלקת־העליה עצמו רוצה לכלול אותם, השמטת סעיפים גדולים יותר, שאין סיבה לדחותם, כפילות בסעיפים אחרים, הכנסת סעיפים לצד החובה שלא ניתן להסבירם ושבירורם – לדבריו של חיימסון – צריך להימשך שלושה שבועות – כגון ניכוי מאתים פועלים שיפוטרו מעבודת־הממשלה בתחומי העיר יפו (משהעירונו כי מעולם לא הועסק כלל מספר כזה, הציע לנו פשרה של מאה!) בסוף הויכוח שכנענו את מנהל מחלקת־העליה שבחישוב־המכסה הקודם לא הוכללו לפחות 800 מקומות־עבודה חדשים. כנגד זה טען חיימסון כי השדיול אושר על אף העודף של אלף מחוסרי־עבודה בערך, באופן שבסופו של דבר שימשו הסעיפים הנוספים שלנו לסילוק הגרעון. עם זה ייתכן שיציע תוספת למכסה בניגוד להנחתו זו – אם יהא הוגן!

אשר למספר היהודים שיש להעסיקם בעבודות־הממשלה, אמר שעלינו לפנות אל הממשלה המרכזית, כי אין זה בגדר סמכותו לעשות משהו בענין זה.

בגלל הפגישה עם חיימסון לא יכולתי להשתתף בישיבה שנתכנסה במשרדי הועד הלאומי לשם עיון במצב שנתהווה בשביתת נהגי־המכוניות, השביתה מתקרבת עתה לנקודת־משבר. מצד אחד ניכרת נטיה לגרור לתוך השביתה מקצועות שמחוץ לנהגות. כך נודע לנו היום, שסוחרי יפו עומדים לסגור את חנויותיהם לשם הבעת אהדה לשובתים. מצד שני יש סימנים לנטיות שכנגד. סופר, כי הופיין אומר לפרסם גילוי־דעת נגד השביתה, וברור שתהיה לו השפעה מרובה. אז יתגלה חשש רציני לשבירת השביתה. יוחלט אשר יוחלט – אנשינו דואגים לשמירת האחדות, שהנסיון הנועז הזה לא יצמיח מרירות בין שתי העדות, שרתוק השתתף בישיבה מטעם המחלקה.

אחר־הצהרים – ישיבת ההנהלה עם באי־כוח ההסתדרות, בן־גוריון וקפלן חזרו שוב על תביעותיהם בדבר סעיפים אחדים הנוגעים לקופת־חולים ולועדת־התרבות בתקציב השנה שחלפה ובזה של השנה הבאה. אשר לסכומים מהשנה שעברה שהוצאו למעשה, אין לי ספק כי פירושו של דבר הוא התחייבות מצדנו. בנוגע לשנה הבאה חפשים אנו להחליט ולהביא בחשבון את הקיצוצים שחלו בתקציב החינוך הכללי ובתקציב התכניון, אבל איני רואה אפשרות לשנות מהחלטתנו ביחס לועדת התרבות. לאחר שיצאה משלחת ההסתדרות נמשכה ישיבת ההנהלה.

בערב נתכנסו בביתנו בן־גוריון, קפלן, בן־צבי, ד"ר קצנלסון ושרתוק, וביררנו כמה מעניני־השעה, בעיקר – שאלות מדיניות־הפיתוח.

יום ב', 9 בנובמבר, 1931    🔗

בא ד"ר בירם ושוחחנו על תכנית ההעברה של רשת־החינוך.

אחריו בא יבזרוב, למסור דין וחשבון על חקירת הואקף ועל חקירת הפיננסים של העיריות ¹²; שתיהן נערכו בסיוען של קרנות מיוחדות.

הלכתי לראות את מ“מ המזכיר הראשי. בסדר־יומי רשמתי את הצעתו הדמיוניות כמעט של חיימסון, שהתושבים ה”בלתי־חוקיים" הנרשמים עתה ישלמו את מס־העליה בזהב – מחמת ירידת ערך הלירה, חיסולו הצפוי של השירות לחקר הקדחת, התעמולה האנטישמית בעתונות הערבית, ואחרון אחרון – השפעתה של תכנית העבודות הציבוריות על מכסת הרשיונות לעליית עובדים. חיימסון דרש הוראות מן הממשלה, ועלינו ללחוץ בנקודה זו, משום שהמזכירות טרם מצאה אפשרות לענות על מכתבנו מיום 8 בספטמבר בדבר תכנית העבודות הציבוריות לחורף הבא.

הואיל והטיפול בתכנית נמסר לנורוק, קבעתי אתו פגישה למחרת בבוקר. בשעת השיחה עם נורוק נגענו בקצת ענינים אחרים. ראשית כל הסברתי לו, כי גורל השדיול תלוי בכך אם הממשלה תאשר את המספרים שאנו מגישים עכשיו כתוספת לשדיול. אם תאשרם – יש לנו סיכוי ודאי לקבל לא פחות משמונה מאות – אלף רשיונות נוספים.

מנורוק שמעתי בין השאר כי הממשלה החליטה סוף־סוף להיענות לדרישתנו ולצרף חברים לא־רשמיים לועדה לתחוקת־העבודה העתידה להתמנות בקרוב, הוא ביקש ממני להציע מועמדים בשם הסוכנות היהודית ובשם הצדדים המעונינים.

בא למשרדנו מהנדס ערבי, ב… ערב מהומות 1929 הבטיח לו רוטנברג משרה, ומחמת המאורעות לא יכול היה להיכנס לעבודה, עתה הוא מבקש את עזרתנו.

אחר־הצהרים הזמין אותנו אבינועם ילין ¹³לביתו לתה, כדי להפגיש את חברי ההנהלה עם ראשי מחלקת־החינוך הממשלתית. נכחו באומן, פארל וסטיוארט. רוב זמני דיברתי עם באומן, ובעיקר על תנועת הצופים. מובן, שאין לי ספק כי במשך זמן רב אין לחשוב על ארגון מאוחד שיכלול צופים עברים וערבים. אף על פי כן נדמה לי שיש משום נזק בפירוד המוחלט שבין צופים יהודים וערבים ובחוסר כל מגע ביניהם. איני תופס מדוע אין אנשינו מבינים שבמצב ענינים זה נסבול אנו יותר מן הערבים מהקמת תנועת־צופים ערבית, שוביניסטית בתכלית. הדרכת הצופים הערבים מסורה בידי אנגלים. הצעירים שלנו לא יקבלו עליהם מדריכים אנגליים. נוסף על כך משתייכים הצופים הערבים לתנועת־הצופים של הקיסרות הבריטית ומשתתפים בג’אמבורים ¹⁴העולמיים, בעוד שהנוער שלנו אינו מופיע בקהל־האומות. באומן סיפר לי, כי זה כמה פעמים ניהלו משא־ומתן על כך – וללא תוצאות. בין שאר התקלות – גם זו של ההבטחה הצופית. הנערים והנערות העבריים אינם מוכנים לנקוב בהבטחתם בשם אלוהים. תקלה רצינית היא העובדה שבתנועת הצופים קיים כלל בל יעבר בדבר הפרדה בין נערים ונערות, בעוד שאצלנו הם מתחנכים יחד. פחות נעים מכל מנקודת השקפתי היה סיפורו שהצופים העברים פנו אל הנציב הבין־לאומי שביקר לפני זמן מה בארץ והציעו לו, כי במקרה של הצטרפות ישתייכו ישר למחלקה הבינלאומית ולא יעמדו לפיקוחו של הנציב הבריטי למחנות שמעבר־לים. ביקשתי ממנו חומר בדפוס וכל הסברה אפשרית, אבל לאחר כל מה ששמעתי איני מאמין שאפשר יהיה להסיר את המכשולים מדרך הפתרון לבעיה.

יום ג', 10 בנובמבר, 1931    🔗

הלכתי עם שרתוק להיפגש עם נורוק בדבר תכנית העבודות הציבוריות, בהתאם למוסכם. עברנו על כל סעיפי מכתבנו מלפני חדשיים והגענו לכלל מסקנה, כי ברוב הענינים הנידונים לא נעשתה כל פעולה; פשוט לא נעשה דבר וחצי דבר, אם בגלל חופשתו של נורוק ואם בגלל חוסר היעילות של עובדי המזכירות בכלל. אמנם, יש שם רק עשרה או אחד־עשר מזכירים, כל אחד במשכורת של למעלה מאלף לירות. אין עיני צרה במשרותיהם או במשכורותיהם, אבל אין משום עידוד בעובדה שמשך שמונה שבועות יקרים אף לא התחילו לברר את הצעותינו בענין שהוא חיוני מאד בשבילנו. נורוק הבטיח ליטול את הענין לידיו ולטפל בו במרץ.

שביתת־הנהגים עדיין נמשכת. הממשלה פירסמה גילוי־דעת חדש, שיש בו רמז לפשרה מצדה. אפשר שהנהגים היו צריכים הפעם להיאחז ברמז זה, שלא לסכן נסיון זה לשיתוף־פעולה יהודי־ערבי בהיקף ארצי.

בערב סעדנו בבית סנטור, עם משפחת רופין ועם אלכסנדר גולדשטין ¹⁵השוהה עתה בארץ. הנושא העיקרי של שיחתנו – שאלת האמצעים היעילים ביותר לקידום היזמה הפרטית בארץ־ישראל. גולדשטין סבור שהסוכנות היהודית לא נתנה דעתה במידה מספקת לאפשרויות הגנוזות בכך. לדעתנו אין ההנהלה צריכה לפסוח על שתי הסעיפים ועליה להכריז על תכנית מעשית לעידוד השקעות פרטיות במפעלים כלכליים. מובן שהצעותיו בענין זה, כבמקרים דומים רבים, מעורפלות הן במקצת. קשה לרדת לסוף דעתו ולהבין מה, בעצם, דרוש עוד, נוסף על משרד לידיעות כלכליות? אבל אין להטיל ספק כי יש הלך־רוח כזה, ואיני רואה מדוע לא ננסה.

יום ד', 11 בנובמבר 1931    🔗

הנהגים נאחזו ברמז ההנחה מצד הממשלה ומפסיקים ברוב תבונה את שביתתם היום בצהרים. עדיין לא בורר אם הדבר יניח את דעתם של הנהגים. אם כן – הרי שהשביתה תהיה צעד מרחיק לכת בדרך לשיתוף הפעולה. על כל פנים יצאו בשלום מכל הסכנות המדיניות.

יום שביתת הנשק; תקיעת “המשמר האחרון” ושתי דקות שקט.

בבוקר עליתי עם יהושע גורדון לבית־הקברות, לטקס הרשמי. קודם לכן סרנו לקברות החיילים העברים. על ידי המצבה המרכזית הונח זר בשם הסוכנות היהודית.

אחר ממתישבי באר־טוביה בא לשם שיחה בעניני בטחון.

ציזלינג מעין־חרוד בא לבקש עזרתי לסידור פרעונם של שטרות דחופים של משקו.

זמורה בא להודיע כי הוזמן למשרד המיג’ור קמפבל. זמורה עצמו הוא ברשימת המועמדים שהגשנו לנורוק לועדת תחוקת־העבודה. יש לשער שקמפבל יהיה יושב־ראש הועדה. כפי שסיפר לי נורוק יהיו חבריה הרשמיים הרון, באומן והגברת ניכסון. צירוף נאה לשיתוף פעולה!

אחר־הצהרים ישבנו יחד, אני ושרתוק, כדי לברר שוב את ענין “המכביה”.

נוצרי מרוניטי מן הלבנון, נ. ס., ממכריו הותיקים של שרתוק ואדם מענין כנראה, פנה אליו וביקש פגישה דחופה. ניפגש בשבת.

הערב עבדתי על המכתבים שנצטברו.

יום ה', 12 בנובמבר, 1931    🔗

מודי הזמינני לבוא אליו ולברר שוב את ענין השדיול. שמחתי, כי סבור הייתי שיש תוצאות לויכוח עם חיימסון, או ששיחותינו על העבודות הציבוריות נשאו פרי. כשבאתי אליו ראיתי מיד כי השדיול לא שונה. מודי אך ביקש להודיעני, כי הממשלה עיינה בקובלנתנו על שלא נקראנו תחילה לברר את המספרים למתן השדיול. ניתנו הוראות למנהל מחלקת־העליה להביא לפנינו מכאן ולהבא את פרטי חישוביו. אמרתי לו שאנו ודאי נשמח להוראה המבטיחה, כי להבא נישאל לדעתנו לפני שתתקבל החלטה סופית. אלא שעדיין לא נתחוור לי גורל השדיול הזה. מנהל מחלקת־העליה לא הודיע לנו איזהו הצעה מהצעותינו נתקבלה ואיזו נדחתה. מודי השיב כי אין הוא רואה כל הבדל בין מספרינו לבין מספריו של חיימסון – חוץ מאלף מחוסרי־עבודה שאנו רואים אותם כעין רזרבה, בעוד שחיימסון אינו סבור כן. זה היה חידוש בעיני, כיון שהממשלה הצדיקה תמיד רזרבה של אלף מחוסרי־עבודה. בויכוח קצר שהשתתף בו נורוק נתברר כי מודי נאחז בטענה סתמית זו בבקשו לו אמתלה. מודי אמר כי אין הוא מבין מדוע לא נמסרו לנו כל הפרטים וכי היה רוצה שנבוא שוב בדברים עם מנהל מחלקת־העליה ונקבל פרטים אלה ונשוב אליו בבוקר. דבר זה שוב התמיהני, כי ידעתי שישיבת הועד הפועל הממשלתי נקבעה לבוקר יום המחרת, וממילא נאחר את המועד. אבל לא היתה לנו ברירה, אלא לשוב ולהתראות עם חיימסון. נורוק הבטיח לטלפן אלי בבוקר.

בגמר שיחתנו היה חילוף־דברים מענין: מודי אמר שהוא מבין יפה כי חובת הסוכנות היהודית היא לקדם את הבית הלאומי העברי ולתבוע לשם כך למספר גדול ככל האפשר של עולים לארץ־ישראל. השיבותי, שקידום הבית הלאומי העברי הוא לדעתי גם חובתה של ממשלת ארץ־ישראל. הוא הופתע באמת לתשובתי.

בשעה מאוחרת יותר הלכנו שוב, אני וסנטור, אל חיימסון, שרגז מעט על שהודעתי במזכירות כי פרטי השדיול אינם ידועים לנו. הוא הראה לנו את מספריו. הסכים לרוב סעיפי התביעות שלנו, חוץ מאלה הנוגעים לעסוקים בעבודות הציבוריות, שעליהם לא קיבל כל הוראות חדשות ולכמה תכניות־בנין פרטיות, שאינו מביאן בחשבון מטעמים עקרוניים. הוא חישב את כל הסעיפים הנוספים באופן שאפשר יהיה להעמידם כנגד המספרים של מחוסרי־העבודה, וכך יצא שעל אף התוספת של שמונה־מאות מקומות־עבודה לא נקבל כל מיכסה נוספת! מתוך הצצה קלה במספרים מצאנו שאפילו בסיכום בלבד ישנה טעות של 90. חייך בתקנו את הטעות ואמר: “ובכן יש מקום למכסה נוספת של 90”. חישוב כזה הופך את השדיול ללעג ולקלס! הוא שמע את טענותינו ורשם פרוטוקול. בטוחני כי אותו רגע ממש החליטו על הדבר בועד הפועל הממשלתי.

דה־שליט, מ“קהילית ציון” ¹⁶, בא לברר שאלות כספיות אחדות הנוגעות לחרישת הקרקעות הבלתי־מעובדות של עפולה.

אחר־הצהרים בא אלי מר סמבורסקי, אחיו של ד"ר סמבורסקי, שעלה זה מקרוב לארץ. היה ידידו של אבי מאז והכירני בהיותי ילד. הוא חובב־ציון ותיק, עדיין זכורים לו הויכוחים שהתנהלו בביתנו ושבהם טען אבי בתוקף לקו אנטי־ציוני וקוסמופוליטי.

בערב נערכה בביתו של ד“ר סנטור פגישה מטעם הועד המקומי לקרן היסוד. הלכתי לשם ולא הקשבתי לנאומים. משכתי את טורנובסקי הצדה – אחר הצטרף אלינו מ. מן הבנק – ושוחחנו על ה”מכביה“. טורנובסקי מן ה”לויד הארצישראלי" יעסוק, כמובן, בארגון סיוריהם של התיירים והספורטאים שיבואו לארץ. עד היום כבר נרשמו כאלף וחמש מאות איש. נדהמתי לשמע תכנית לארח את אנשי המכבי בצריפי־הצבא שבסרפנד. אם זוהי התכנית – מוטב לבטל את כל הענין! איזו אמצאה להביא מאות צעירים עברים לארץ ולהכניסם ישר למחנה צבאי! הדבר יראה באמת כמעשה־כיבוש.

מ. הזהירני מפני כל הענין. הוא רואה בו סכנה גדולה מבחינה פוליטית, וכיד חשדנותו הוא סבור שזוהי מלכודת מצד האדמיניסטרציה הבריטית. דעה זו נראית לי כגוזמה, אבל ה“מכביה” מעוררת שאלות חמורות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ארגונית, ויש טפל בהן בכובד ראש.

יום ו', 13 בנובמבר, 1931    🔗

כאשר יגורתי לא טילפן אלינו נורוק לשם סידור הפגישה הסופית על שדיול העובדים; טילפנו איפוא אליו. השיב שיטלפן אלינו אחר כך, במשך היום, ולא עשה כן, אכן, דרך נאה מצד ממשלה לפטור את עצמה מהבטחה.

טורנובסקי בא והמשכנו את שיחתנו על הסידורים לקראת ה“מכביה”. מסר פרטים על תכניות למניעת הפרעת סדרים, דוחק וכו'.

הלכתי להתראות עם פרנץ' במשרדיו החדשים במחלקת־הפיתוח שנפתחו במושבה האמריקאית, מקום שחיים בו רוב האנשים ה“מהוגנים”. מטרת ביקורי היתה להגיע לידי שיחה חפשית – לאחר חליפת־המכתבים המרה. אני מצדי סיימתי את הפרשה במכתב האחרון, ובשלב זה איני רוצה שיתגלע משבר בהתפתחות היחסים בינינו.

פרנץ' פתח בכך שקיבל את מכתבינו בדבר הסטטיסטיקה של היבולים, והיה מודה לנו אילו קיבלנו על עצמנו להמציא לו את החומר הנידון. פיק"א הבטיחה אף היא להמציא לו את מספריה. שאלתיו בדבר תכניתו לסייר ישובים טיפוסיים משלנו, לשם השואת התנובה היחסית של השדות. השיב, כי בשבועות הקרובים לא יכול לצאת מירושלים, בגלל ישיבות הועד הפועל הממשלתי. עקב שביתת הנהגים ועניני המסים לא עשו בזמן האחרון אלא מעט, ועתה עליהם להשלים ענינים רבים לפני שיבוא הנציב העליון החדש. אמרתי, שאני למד מכאן כי נוח לו שנדחה את הסיור וכי מן הראוי לנצל את זמן־שהותו בירושלים כדי להפגישו עם המומחים שלנו. עוד קודם לכן דיברנו על כך שרצוי להם לשמוע את דעותיו על הקוים הכלליים של מדיניותו ועל כמה שאלות מיוחדות, כגון עמק בית־שאן, החולה וכו‘. פרנץ’ ביקש ממני להכין תזכיר קצר עם סדר־יום. הוא יענה בהחלט להזמנה, והוסיף שאם ימצא כי אין לברר את כל סעיפי סדר־היום בישיבה אחת, אפשר יהיה לערוך כמה ישיבות. קיבלתי, כמובן, את הצעתו.

עברתי אז לפרשת־מכתבינו האחרונה ואמרתי, שאני מצטער על הסגנון החריף שנתגנב לתוך המכתבים, אף כי נעלם ממני אימתי גרמתי לכך. פרנץ' השיב שאינו סבור כי היחסים בינינו מושפעים מן המכתבים. הוא מרגיש, אמנם, שחשדתי בו כי הוא מתכוון להשתמט מאחריות, ואין הדבר כן. הוא הוסיף ואמר: “כשקיבלתי את מכתבך, על כרחי חייכתי לעצמי, משום שנזכרתי בדבריו של הלורד פספילד ערב צאתי לארץ־ישראל: וזאת תזכור, מר פרנץ', אמר, ההנהלה היהודית בארץ־ישראל אינה מבקשת. היא תמיד תובעת”…

סוף סוף אין הוא רואה יסוד לחששותינו. הוגד לו, כי עצם בדיקת תביעותיהם (של הטוענים לנישול מהקרקע) תארך שש שנים וחצי. אפשר מאד כי רק לנכדינו יודעו תוצאות הבדיקות… האנשים שהגישו תביעות בלא סמך יראו בכך מעין השתתפות במשחק שהפסידוהו. האנשים שתביעותיהם תוכרנה ושיבואו לתבוע קרקע, יקבלו תשובה: “אין לנו קרקע”. אין הוא רואה מאין יקח מזכיר־המושבות קרקע. ממילא אין סיבה לדאגה.

אמרתי כי הסוכנות היהודית עומדת על דעתה שהיהודים יהיו נשכרים מן החקירה, אם אך יקוימו התנאים שבאגרת ראש־הממשלה ככתבם וכלשונם. החקירה תוכיח כי מספר הערבים מנושלי־הקרקע כמוה כאפס. אבל עלינו להביא בחשבון כמה גורמים נוספים. אויבינו ינצלו נגדנו את עצם העובדה שהחקירה תימשך שש שנים וחצי. הם יטענו שמספר הערבים המנושלים גדול כל כך, עד שבדיקת טענותיהם בלבד מצריכה שנים. בארץ זו נתונה הממשלה במצב הנוח שבו היא יכולה להטיל על היהודים את האשמה בכל אשר יקרה. סיפרתי לו כי דה־ג’ובנל ¹⁷אמר לד"ר וייצמן, שהוא רוצה לישב יהודים בסוריה, למען השיג אותה נוחיות בשביל האדמיניסטרציה הצרפתית שבסוריה. ולגופו של ענין – ברור, שאם ידחו בסיטונות כל התביעות נטולות־היסוד יתלו הערבים הנכזבים את הקולר ביהודים. אשר לדברי לורד פספילד – אמרתי כי יהודי כל העולם – באנגליה של אדוארד הראשון, בגרמניה של היטלר, ברוסיה של ימי הצאר – הוכרחו לנהוג מנהג של כניעה, ואפילו של השפלה עצמית במשאם ומתנם עם הרשות, אולם ארץ־ישראל היא הארץ היחידה שבה אנו מסרבים לנהוג כן. כאן אנו רואים את עצמנו בעלי זכויות מסוימות, ואנו עומדים עליהן. דרך אגב – העמידה על הזכויות היא מסורת בריטית. אין אנו מבקשים חסד. השיב בצחוק: “כאן אתם מכריחים את הממשלה לבקש חסד”. הוא הביע תקותו, כי בסופו של דבר תוכחנה העובדות כי אין יסוד לחששותינו. יתר על כן, יודע הוא כי בשעה שאני בא להידיין על כך עם שלטונות הפיתוח אני מביא בחשבון לא רק את דעותי אני, אלא גם את דעותיהם של זרמים אחרים בתנועה הציונית ואת רגישותם. השיבותי, שהייתי רוצה להיות שותף לתקוותיו לגבי העתיד, אולם אני מדגיש כי לעולם איני מביא בחשבון שיקולים שאינם נוגעים לגופו של הענין הנידון.

שאלתי אחר כך את פרנץ' בדבר השמאי המשפטי, ואמרתי שקראתי בעתונים על מינויו של מר וב. השיב שגם הוא קרא על כך בעתון, וקיבל מכתב ממר וב על מינויו, אבל עדיין לא קיבל הודעה רשמית על כך. אמרתי בהזדמנות זו, כי השופט וב מוחזק אחד השופטים המנוסים והמהימנים ביותר והוספתי, כי חי רוב הזמן בין ערבים וקשריו עם יהודים מעטים מאד. פרנץ' אמר כי לפי המסופר יודע וב באופן יחסי אך מעט על הערבים. סבורים כי יתחיל בעבודתו בסוף החודש, והוא מקווה להזדמנות קרובה של פגישה ושיחה עמו על דרכי הפעולה.

אחר־הצהרים הלכתי עם שרתוק לבית אגרונסקי לשם פגישה על כוס תה עם אנטוניוס, שמזמן רציתי להכירו. הוא מוחזק אחד מיועציו המחונכים והמשכילים ביותר של המופתי. גמר את קמברידג' לפני המלחמה. חי עתה ברוחה על כספים מה–" Crane Foundation of Currentn World Affairs”. שהוענקו לו ככתבם למזרח התיכון. מתגורר בבית המופתי, מאחורי שער הורדוס. אינו מבליט את עצמו, מתכונן להיות מדינאי, אבל מקיים קשר מתמיד עם האגף הקיצוני של מפלגת המופתי. השיחה היתה מענינת מאד, אף כי לא יכולתי להתגבר על ההרגשה שסוף סוף ועל אף הברק החיצוני שבו אינו אלא לבנטיני פיקח, בלא זיקה עמוקה כלשהי לערכים אנושיים. זה עתה חזר ממצרים. ודאי הלך לשם בעניני הועידה הפאן־מוסלמית – אף כי הוא מעמיד פנים של משקיף שאינו נוגע בדבר. נראה שאין הם שקטים ביחס לועידה. אנטוניוס אמר כי הזהיר תמיד את המופתי שאין לארגן קונגרס כזה בזמן כה קצר. לדעתו אין זו אלא ועידה מוקדמת לשם הכנת המפעל עצמו. דיברנו על ההסתה הדתית מצד המופתי, והוא אמר כי עלינו לזכור תמיד עובדה אחת, והיא – שהמופתי מאמין באמונה שלמה בסכנה האורבת מצדנו למקומות הקדושים.

שאלתיו בדבר סוריה, כי חפצתי לבדוק את הידיעות על האשים אל־איתסי ¹⁸. השיב שאיתסי ישתתף. עלי לחכות ולראות. דיברנו גם על הבחירות הכלליות באנגליה, על תכנית פיסל לאיחוד עיראק וסוריה, על המוסד ל“בעיות העולם האקטואליות” ועוד.

חזרתי הביתה עייף למדי מעבודת היום.

 

שבת, 14 בנובמבר, 1931    🔗

לפנות ערב בא שרתוק והביא עמו את נ. ס., האדון מן הלבנון, שקבענו אתו פגישה להיום. מסתבר שדברי־הימים של המיעוט הנוצרי בסוריה משמשים בסיס לפילוסופיה שלו. הד שחיטות הנוצרים מלפני ששים או שבעים שנה עדיין מצלצל באזניו. משוכנע הוא לחלוטין שאין לו כל אפשרות למיעוט לא־מוסלמי לחיות ולנשום תחת שלטון מוסלמי. הוא בעד התקרבות בין עדות הנוצרים והיהודים.

לפני כעשר שנים נפגש עם וייצמן ואידר¹⁹. נמצאתי למד שבימים ההם הוציא הרבה כסף. בתחילת השיחה שפך חמתו על האירופים בכלל ועל הצרפתים בפרט, ולסוף נמצאתי למד שהוא מבקש כי נטיל עליו במיוחד לארגן את הנוצרים המרוניטים שבסוריה ובארץ נגד תכנית הועידה המוסלמית ובעד התקרבות בינם ובין היהודים. אמרתי לו שאני מתיחס באהדה לתכניתו, אך אין לנו כסף. לא האמין בכך וביקש רק שלושת אלפים לא"י! חזרתי ואמרתי שאין בידנו שום קרנות, ושוב סירב להאמין לנו. משהבין סוף סוף, כי אמנם, כזה הוא מצבנו – אמר שאם כך מוטב לנו לחדול מדיבורים על פעולה פוליטית ועלינו להתפשר עם הערבים כדי להבטיח במידה כלשהי את חיינו ורכושנו כמיעוט. אדם נבון באמת.

יום א', 15 בנובמבר, 1931    🔗

הגיעה תשובת הממשלה על השדיול לעולים עובדים. אין כל שינוי במספר הרשיונות! ובכן – היתה זו רק העמדת פנים. כאשר יגורתי נקבע הענין סופית באותה ישיבה של הועד הפועל הממשלתי ביום ה'. לשון המכתב מתוקה, ובו הבטחות לכל מיני דברים יפים לעתיד לבוא. גלולה מרה מצופה שוקולדה… בדרך כלל אפשר לומר שאנשי ממשלתנו הם האדונים הנעימים ביותר – כל זמן שאינם מבקש מהם לעשות משהו למענך.

הכתבתי טיוטה למכתב־תשובה אל הממשלה, ואיעץ להנהלה להודיע לממשלה כי אין הסוכנות רואה אפשרות לקבל על עצמה את חלוקת מאה וחמשים הרשיונות שנשארו בידה. שקלתי את כל הנימוקים בעד וכנגד וחזרתי ושקלתי וסקרתי את השתלשלות הענינים של השדיול הזה, ובאמת איני רואה כיצד יתכן שיתוף־פעולה בלא שמץ הדדיות מצדם הם. מוטב להבהיר להם מתחיילת עבודתי כי פשוט איני מוכן להשלים עם נוהג כזה.

אחר־הצהרים היתה לנו ישיבת ההנהלה. מסרתי בה בקצרה על השדיול וקראתי באזניהם את הצעת־המכתב. הכסטר חלה ולא יכול לבוא, ועל כן לא קיבלנו כל החלטה סופית, אבל טילגרפנו ללונדון; מסרנו להם גופי־עובדות ושאלנו לדעתם.

אחר כך נסעתי לתל־אביב.

 

יום ב', 16 בנובמבר, 1931    🔗

חזרתי מתל־אביב בבוקר. בשל קלקול לא רגיל במכונית איחרנו להגיע למשרד. גלובמן בא בענין הפיטורים בתחנת־הנסיונות. דה־שליט בא להביא לידי גמר את הסידור בדבר קרקעות עפולה. שקולניק ²⁰נכנס לספר, כי סוף סוף סודרו השטרות של התקציב החקלאי: הוא קיבל שטרות שזמן פרעונם באביב 1933, ושמח לסידור כזה… דרך זו של מימון תכנית ההתישבות שלנו משקפת בבת אחת את מעמדנו אנו, את הקשיים שבהם נתונים הסוחרים, ואת המצב המתוח בישובינו.

אחר כך באו ד"ר קצנלסון ופרלסון ושאלו להחלטת ההנהלה בדבר התקציב לקופת־חולים ולבית־החולים המרכזי בעמק.

אחר־הצהרים נכנס ע., לשיחה על פיטורי העובדים בממשלה. הפקידים היהודים מרגישים כי הקרקע נשמטת מתחת רגליהם, אף כי לא שוכנעתי מן העובדות שהובאו לפני עד היום, כי אמנם יש מקום להאשמה בכוונה אנטי־יהודית. הוגד לי שאתמול נשלחו כארבעים וחמישה מכתבי־פיטורין, בהם גם לבריטים אחדים. אמרתי לע. שאגע בשאלה זו בדברי במסיבת העתונאים ביום ד', אבל לא אתנגד למדיניות של חסכון כשהוא לעצמו, וגם לא אגע בשאלות אישיות. הקו שאנקוט יהיה – להגן על שירותים חיוניים העלולים להיפגע על ידי כך ושמשלם־המסים הארצישראלי רשאי לדרוש שיעדיפום על מחלקות פחות חיוניות.

בערב בדקתי עם שרתוק חלקים מגילוי־הדעת לעתונות.

יום ג', 17 בנובמבר, 1931    🔗

הבוקר עבר בהכתבת גילוי־הדעת לעתונות.

בערב ארחנו את פרנץ‘, את הא’ והגב' קיטצ’ינג, את ד"ר רופין ואשתו, את סנטור ואת שרתוק. חפצתי מאד שהכסטר יבוא, אבל עדיין הוא חולה. בשעה שהסבנו אל השולחן צילצל הטלפון ונמסר לנו שנתמנה זקן־השופטים החדש, וכשרמזתי על כך לפרנץ' הבינותי מתשובתו כי הידיעה נכונה היא. שמו של זקן־השופטים החדש – טרסטד.

השיחה אחר הארוחה היתה סתמית ביותר. רופין סיפר מעשיות מימי התורכים וקיטצ’ינג תיאר קוים אפיניים של הערבים – לאו דוקא בנוסח של הלל ושבח. ספק אם בהזדמנויות אחרות הוא מתאר אותנו באותה מידה של ידידות.

יום ד', 18 בנובמבר, 1931    🔗

ההודעה לעתונות נדפסה וחולקה בין העתונים לפני שהתחילה המסיבה. הייתי פטור איפוא מלקראה באזניהם והיה עלי אך לענות על כמה שאלות, שנגעו לא רק בשדיול־העבודה אלא בשאלות אקטואליות רבות, כגון פעולות מנהל־הפיתוח, ההכנות להגשמת תכנית הועידה המוסלמית. נתתי הסברים ממצים במידת המותר בעיני. הבהרתי הבהר היטב, כי בענין הועידה המוסלמית עלינו למעט ככל האפשר ברעש, בלי להסיח את הדעת מהתפתחות הענינים. נדמה לי שלבסוף היו הכל שבעים רצון למדי, ותהיה אשר תהיה החלטתנו הסופית בדבר שדיול־העבודה – חילוף־הדעות המוקדם בשאלה זו מועיל היה.

טילגרפנו שוב ללונדון ושאלנו לדעתם בדבר שדיול־העבודה. עד כה לא קיבלנו כל תשובה.

ליל המפקד: ההוראה היא שכל אחד ימצא בדירתו ויעלה בה אור. קיימתי את ההוראה לדיוקה בעסקי כל הערב בתיקי המשרד הערבי המשותף.

יום ה', 19 בנובמבר, 1931    🔗

הגיע מברק־תשובה מלונדון בדבר שדיול־העבודה. מתנגדים לדחית החלטת־הממשלה. מטעימים את ההכרח למנוע כל צעד שיכול להתפרש כסירוב מצדנו לשיתוף־פעולה בשעה שהנציב העליון החדש עומד להיכנס לתפקידו ובשעת חילופי־משמרות במשרד המושבות. דעתם מצערת אותי, אף כי יש טעם בטענתם זו, ואני אנסה להשתמש בה במידה הרחבה ביותר אם תתקבל על רוב חברי ההנהלה. לדעתי מן המועיל היה להבהיר תחילה הבהר היטב שהמושג של שיתוף־פעולה מחייב עזרה הדדית, וכי אין אנו מוכנים להשלים עם נוהג שרירותי ורשלני בענין כה חיוני כעלית־עובדים.

הנציב העליון לא היה סבור בשום פנים, שהחלטה כזאת מצדנו מכוונת דוקא נגדו. מצד שני אין המצב בשוק־העבודה מזהיר ביותר. סכסוכי־העבודה בחדרה, בבנימינה ובמקומות אחרים אף הם אינם מוסיפים לנו תוקף לעמידה על המיקח בדבר רשיונות־העליה. הוא הדין במאמרו של משה סמילנסקי ב“בוסתנאי”, המדגיש את עודף־העובדים המצוי, כביכול, בכמה מושבות.

יצאתי בבוקר אל השרון, כדי להשתתף בישיבת הועד המאוחד של ישובי האיזור. מר ז’כוביצקי ²¹ממגדיאל, יו"ר הועד, הזמינני במיוחד לסקור את המצב המדיני. היה זה גילוי נאה מצדו, לאחר היחס התוקפני שגילו בזמן האחרון שאר מנהיגי התאחדות־האכרים. השתדלתי להיענות להזמנה, כי אני מעונין לחזק את קשרי עם האכרים על ידי ביקור זה.

כשבאנו לרמת־השרון פגשנו כאן את מר אלמליח ואת הרב אוסטרובסקי ²², שהוזמנו להרצות מטעם הועד הלאומי על בעיות כנסת־ישראל. ז’וכוביצקי הדגיש בדברי פתיחתו את המשמעת הלאומית הקיימת במושבות־השרון. לעולם לא יסרבו מאיזו סיבה שהיא לשתף פעולה בלב שלם עם המוסדות הנבחרים של התנועה הציונית ושל הישוב. בצורה ברורה למדי גינה בדבריו את הרוח המעמדית התוקפנית השוררת בחוגים מסוימים של התאחדות־האכרים. הלך־הרוח הכללי בישיבה היה נעים ביותר. השמעתי באזניהם דין־וחשבון ארוך. היו שאלות ותשובות, ולבסוף נערכה סעודה משותפת. הוגד לי שהם עורכים ישיבות כאלה מדי חודש, באחת המושבות, לפי התור. אכן, מנהג נאה.

באתי הביתה ברגע האחרון ממש, להחליף בגדים לקראת סעודת־הערב שנערכה בביתנו לקונסולים מארצות־הברית, הולנד, צ’כיה, ולנשיהם ולמר גורדון. שוחחתי ארוכות עם מר קנבנשו על סיורו האחרון בארץ, בכמה ממפעלינו התעשייתיים והחקלאיים. נדמה לי כי נתרשם מאד ואני רוצה להוסיף ולהגביר את רשמיו.

הקונסול הכללי של ארצות־הברית הוא אחד האנשים המעטים מבני סוגו בירושלים, הרואים בתפקידם שליחות דיפלומטית. עתה יצורף אליו קונסול חדש, שיטפל בעניני יום־יום, כדי שיהא פנוי יותר לפעולה מדינית מיוחדת. הסדר בקבלת־הפנים לסיר ארתור ווקופ שימש נושא שהעסיק ביותר את הקונסולים. לדבריהם נפגעו במקצת על ידי ממשלת־הארץ. סבורים הם שמקומם היה צריך להיות אחרי זקן השופטים, בתורת הקורפוס הדיפלומטי, כביכול. לאור הדברים האלה – מה תאמר הסוכנות היהודית, שהוכרה בסעיף 4 של המנדט, על מקומה ברשימה הרשמית?

בשעת הארוחה צילצל הטלפון. זה היה מילס, שמסר לי את הסיכום המשוער הראשון של המפקד שנערך בלילה הקודם. חושבני שהיה זה מעשה אדיב מאד מצדו למסור לי את התוצאות הראשונות רגעים אחדים לאחר שסוכמו. בתוצאות עצמן לא היה משום הפתעה. לפי הערכת מחלקת־הבריאות מנתה ארץ־ישראל בשנת 1927 כ־880 אלף נפש, ועתה הגיע מספרן למיליון בערך.

יום ו', 20 בנובמבר, 1931    🔗

הנציב העליון הגיע הבוקר. ליד תחנת־הרכבת לא נערכה קבלת־פנים רשמית. נכחו רק חברי הועד הפועל הממשלתי ומשמר־כבוד.

בעשר וחצי הושבע הנציב העליון בבית־הממשלה, במעמד פקידים גבוהים, אנשי דת, הקורפוס הקונסולרי, ראשי העיריות, נציגי העדות ונכבדים אחרים. שוב היתה זו התמונה הססגונית של החברה הירושלמית הרשמית: רבנים, כמרים, כלי־קודש מוסלמים וקציני חיל התעופה; שופטים בגלימותיהם האדומות ובפאותיהם הנכריות; חברי הועד הלאומי; מדי־צבא ומשטרה ותרבושי חברי הועד הפועל הערבי; פניהם האדמדמים והמגולחים למשעי של הפקידים הבריטיים וזקניהם הארוכים של בני הכמורה היונית־האורתודוכסית והארמנית. בטקס הרשמי היו גילויים אחדים שהיה בהם משום חידוש. כשלעצמי איני מיחס חשיבות יתירה לדברים פורמליים אלה, אבל אחרים, וביחוד פקידי השירות הקולוניאלי הבריטי, נוהגים בהם כובד ראש. ציינתי נקודות אחדות במכתבי אל ברודצקי ²³, והן – כי האלמנט הבריטי נתבלט בין המוזמנים, ועל חשבונם של ה“ילידים” דוקא; כי המלה “מנדט” לא הוכרזה אף פעם במהלך כל הטקס, לא בנאומו של זקן־השופטים ולא בתשובת הנציב העליון; כי בניגוד לנוהג המקובל לא תורגם אף אחד משני הנאומים, לא לעברית ולא לערבית, וכי מעמדה של הסוכנות היהודית לא תפס מקום נכבד כלל בסדר הרשמי. כל הטקס כולו דומה היה להשבעת איזה מושל באיזו מושבת־כתר – בתוספת אפשרית זו של מסתכל מן הצד כי זוהי מושבה מטרידה ומרגיזה במאבק המתמיד הנטוש בין גזעי הילידים הפראים (שאין מתיחסים אליהם בכבוד־יתר). נדמה לי כי קו זה מבטא בדרך כלל את נקודת־מבטו הקיסרית־בריטית התקיפה של מר יונג.

הנציב העליון נראה היה כמי שנופלת עליו אימת הציבור בשעה שהוא עומד לנאום לפני קהל. לא ידע מה לעשות בידיו וברגליו. נאומו לא היה מוכן מראש, ובכמה מחלקיו עורר אהדה בפשטותו הברורה. אמר, למשל, כי הוא דן לפי רשמיו הראשונים והושפע מן הרושם הראשון שעשתה עליו הארץ בבוקר זה: טיסת האוירונים שנתגלו לעיניו בעד חלון קרון־השינה כשנתעורר; שטח־הפרדסים שעבר בו אחר כך, והבנין המפואר שאליו בא והמעיד על כשרונו של האדריכל. ווקופ נראה כאיש חלוש בגופו ומראהו אולי זקן מכפי גילו, אולם עיניו צבעם כחול־עמוק והן מאירות מאד.

אחר־הצהרים היתה לנו ישיבה ארוכה של ההנהלה, ובה התנגשות חדשה עם הכסטר, שיש להצטער עליה, – בשאלה האומללה של נקודת שיך־אבריק. איני סבור כי חברינו הלא־ציונים היו צריכים להשתמש בעודף קולותיהם כדי לכפות עלינו את דעתם. מצד שני, הם מתמרמרים על שהציונים – אחרי התיעצות פנימית של ההנהלה הציונית – הביאו את ניומן להמנעות מהצבעה על קיצוצים בתקציב. המצב הולך ומחמיר!

יום שבת, 21 בנובמבר, 1931    🔗

בבוקר השכם בא אוסישקין לשוחח על כמה ענינים דחופים.

מספר א‘: מחאה בפני הממשלה על העדר התרגום העברי לנאומו הראשון של הנציב העליון. מספר ב’: פניה למפקד־המשטרה בדבר פיטוריו של סילבר, המנצח על תזמורת־המשטרה.

בערב הלכתי לקונצרט השלישי של החברה הירושלמית למוסיקה. נכח הנציב העליון – למחרת בואו לארץ. מן הקונצרט הלכנו לקפה “וינה”, ושם ישבתי ושוחחתי עם הורוביץ, ג’ייקובס ומינדל ²⁴. מינדל סיפר לי סיפור טרגי־קומי, להדגמת הקשיים החוקיים הכרוכים בהצעה להפחית סכום מסוים מאלף וחמש מאות הלירות הנתבעות מבעלי־הון לשם קבלת ויזה. בשעה שניסחו את התיקון לחוק־העליה נתגלה, כי כל התיקונים שתוקנו בארבע השנים האחרונות לא נערכו כחוק. עתה מנסחים חוק מיוחד, שיאשר את כל מעשיהם הבלתי־חוקיים בעבר!

החלפתי דברים עם ג’ייקובס על ההכנות לועידה המוסלמית ועל חששותי לאור יחסה של הממשלה. אמרתי לו כי יש בדעתי לדבר עם קמפבל על כך, אם אפשר – באופן פרטי, כדי שהמופתי לא יוכל להשתמש לרעה בעצם פנייתי.

יום א' 22 בנובמבר, 1931    🔗

ישיבת ההנהלה עם יוליוס סימון. הוא שוהה בארץ זה ששה שבועות, וזוהי פגישה רשמית ראשונה עמו. אני מכיר אנשים רבים שאין להטיל עליהם את האחריות לעובדה שהסוכנות הצליחה לעבור בשלום את השנים הללו, הקשות ביותר. השיחה עם סימון לא היתה אלא מעין ויכוח על עקרונות. שום נתגלה הניגוד הישן: ענינים ותנאים.

יום ב', 23 בנובמבר, 1931    🔗

ב־2.30 הלכתי אל הישיבה במשרדי הפיתוח. מצדם השתתפו: פרנץ', קיצ’ינג ושפרד; מצדנו – הכסטר, ברקסון, ויקטור כהן, וילקנסקי, בבלי ושרתוק. לצערנו נעדר רופין על כרחו, בשל הרצאותיו באוניברסיטה.

וילקנסקי נתן הסבר על יחידת־המחיה באזורי הארץ השונים. בעקבות הרצאתו נתגלע ויכוח ממושך, סתמי ולא ברור. תוך כדי ויכוח הוזכר החוק להעברת קרקע והובא שוב לידי ביטוי יחסנו לפיקוח מרכזי על העברת קרקעות.

בישיבה ראשונה זו לא הייתי בלתי מרוצה מאפיו המעורפל במקצת של הויכוח, בעיקר משום שחפצתי לדחות את הסעיפים העיקריים של סדר־היום – בית־שאן ותכנית החולה – לישיבת מחר, שבה ישתתף גם רופין.

יום ג', 24 בנובמבר, 1931    🔗

בבוקר בא אלי ד"ר ה. א. חמדני, מוסלמי צעיר מהודו, המבקר בארץ. הוא חזר עתה מקונגרס מזרחני באירופה. יש בדעתו לשבת זמן מה בארץ־ישראל, כדי ללמוד ערבית, ואולי מעט עברית. משכיל גדול, מתמצא בענינים, אבל כבר מורעל ומלא חשדות.

הלכתי להתראות עם קמפבל, כדי לשוחח עמו על ועידת המופתי הקרובה לאור מצב הבטחון, המסור בידי מושל ירושלים. סיפרתי לו על כל מה שאירע בארבעת החדשים האחרונים ועל שיחותי התכופות עם הממשלה בענין זה. הקשיב בענין רב. לבסוף אמר, שכל התכנית היתה מוכנה ומזומנה בשעה שנכנס לתפקידו בירושלים. יתר על כן – קשה לומר שמושל־מחוז יוכל להתערב בשאלה כגון זו. הוא יגיב בתקיפות אם יופר השקט, אבל לא יכול לפעול כל זמן שיסתפקו בדברנות הרגילה. שאל מה, לדעתנו, על הממשלה לעשות עתה.

בתשובתי סיכמתי שלוש דרישות: ראשית – הודעה מצד הממשלה על תעמולת־הכזבים בענין המקומות הקדושים. שנית – תגובה תקיפה על ההסתה הדתית בעתונות. שלישית – פעולה לביטול הסעיף בסדר־היום המכוון כנגד ועדת חבר־הלאומים והמנדט.

בשעה שישבתי אצל קמפבל נפגש משה שרתוק עם שני ערבים משכם, בני משפחת ע. הידועה. הוא מסר דין־וחשבון מענין על שיחה זו. הערבים סיפרו לו על מידה רבה של אי־רצון השורר באזורים הכפריים בין הפלחים ביחס להחרמת מדיניות־הפיתוח שהכריז עליה הועד הפועל הערבי. מצד שני עשתה הצלחתה של שביתת־הנהגים המשותפת רושם רב בכל הארץ. אם יכינו היהודים תכנית לשיתוף במדיניות הפיתוח יש אפשרות לרכז סביב הסיסמה לארגון משותף חלק ניכר מן הפלחים.

סעדתי את סעודת־הצהרים עם ויקטור כהן ועם רופין במלון “פאסט”, לשם שיחה עם ענינים אחדים לפני הישיבה השניה עם נשי מחלקת־הפיתוח.

ישיבה שניה זו טיפלה בראשיתה בשאלת מסי־הקרקע – עם רופין, כמרצה העיקרי. אחר כך נצטמצם הויכוח בשאלת תכניות החולה ובית־שאן. הובהרה נקודה חדשה ביחס לבית שאן, והיא העובדה שבעלי־הון ערבים – ביניהם ג’מאל חוסייני – מרחיבים בלי הרף את מטעי־הבננות, ועל ידי כך הם קונים להם זכויות־מים שניתן להן דין קדימה לגבי תביעה חדשה למים. פירוש הדבר, שכל חודש של דחיה בפעולות ההתישבות באיזור בית־שאן ממעיט את סיכויינו להשגת כמות המים הדרושה ומצמצם את האפשרויות להתישבות צפופה באיזור ההוא, מצד שני ניכר שלא פחות מחששותינו גדולה חרדתם, שמא ימסר ליהודים חלק גדול מדי ממקורות המים. פרנץ' רמז רמיזה ברורה בדבר זכיון רוטנברג על הירקון, וקיצ’ינג סבור שהממשלה לא תוכל להשלים עם כך שאנשים יוסיפו לקדוח בארות לפרדסים וליטול על ידי כך את אפשרות ההשקאה מן השטחים הסמוכים. שלשתם, ושפרד בכללם, לחצו וחזרו ולחצו עלינו בשאלת הפיקוח הממשלתי על כל מקומות המים. אשר לקרקע ברור, לדעתם, כי נשאר אך מעט. הם רואים את תכניותינו לחלוקה חדשה של קרקעות כדמיוניות. הם שאלו אם אנו בעד החרמת קרקעות – והכוונה היתה ברורה. אחד משלנו ניסה לבטא את מחשבותיהם במשפט אחד: אין רוצים שתהיה לנו כל קרקע, ורוצים לגזול מאתנו את כל המים!

בערב בא אלינו ששון ²⁵. הוא קיבל הזמנה מאת חג' אמין לבקר אצלו ביום החמישי, ולא רצה להקדים את ביקורו אצל המופתי לפגישה עם חבר הנהלת הסוכנות. קשריו של יהודי דמשקאי צעיר זה עם הערבים הלאומיים נמשכים מתקופת פעולתו בתנועה למען עצמאות סוריה. הוא מכיר את העסקנים הלאומיים שבסוריה וכותב בעתוניהם.

יום ד', 25 בנובמבר, 1981    🔗

בבוקר ביקר במשרדנו הרוזן ד’אומל, הקונסול הצרפתי הכללי, שחזר לפני זמן קצר מחופשתו. השיחה היתה סתמית פחות או יותר: על התערוכה הקולוניאלית בפריס ועל המשבר הכלכלי בגרמניה; על המשבר הפוליטי באנגליה ועל המשבר החברתי בארצות־הברית. בימים אלה אין להימנע משיחות על הועידה המוסלמית. שאלתיו לסיבת האדישות מצד המעצמות הנוצריות לתכניות להפוך את ירושלים למרכז מוסלמי גדול. בתשובתו ציין כסיבה לכך את רפיפות ההרגשה הדתית בכל העולם האירופי. סיפר לי על החלטותיו החדשות של פונסו ²⁶בסוריה, והסיק את המסקנה שהאשים אל איתסי, שנתמנה עתה יועץ המדינה, ודאי ימנע מלהשתתף בועידה. מצד שני תגבר נטייתו של חג' אל דין, ראש־הממשלה המפוטר, לבוא אליה – אבל מובטח לו כי הלה פחדן גדול מדי מלעשות מעשה כזה.

מ. ע. ושרתוק סעדו על שולחננו. ע. הוא אדם מענין מאד, מספר מצוין ואיש־שיחה מזהיר. מלאכת־מחשבת ממש היה סיפורו על מעשי־להטיהם של הצרפתים בנסיונם להחזיר לעצמם את חלקם בזכיון ים המלח, על קשריהם עם עבאס חילמי, הכדיב לשעבר, ועם כמה הרפתקנים הודיים צעירים. ע. אומר להשתתף בועידה כמשקיף. לנו נדמה שקשריו חזקים יותר מכפי שהוא מעמיד פנים. אין כמעט ספק שהוא עושה כאן בשליחות מיוחדת מטעם הכדיב לשעבר.

אחרי הסעודה שאלתיו גלויות, אם לא חל שינוי ביחסו לבעיה הציונית, נדמה היה לי כי נעשה אדיש יותר, ואולי קצת עוין. שלוש נקודות עוררו ביחוד חשדות בלבו. האחת – שגם מנהיגים מתונים כוייצמן וכסוקולוב הודיעו בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים, כי הם מוכנים לפעול להבטחת האינטרס הבריטי בתעלת סואץ, בעוד שבעיניו אין זה אלא ענין מצרי לחלוטין, שנית – הציונים כאילו רואים את תעלת סואץ כגבול הטבעי בין ארץ־ישראל ומצרים ואת חצי האי סיני כחלק מן הבית הלאומי העברי, בעוד שלמד מפי עדלי פחה, החכם שבמדינאי מצרים, כי חצי־האי סיני הוא בעל חשיבות מכרעת למצרים כשטח־מגן. שלישית – אין הוא מקבל בשום פנים את רעיון הדומיניון השביעי, המשפיע במידה זו או אחרת על ציונים רבים, כי דבר זה מוכיח שאין אנו מוכנים לראות את עצמנו כבני המזרח, אלא נגררים אחרי מעצמה מערבית כדי להשיג את תמיכתה עד בוא מועד.

אנשי “המכבי” באו שוב לשוחח על ה“מכביה”. ביררנו שוב את כל הענין הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ארגונית. לבסוף החלטתי לדחות את המסקנות הסופיות עד לאחר הועידה המוסלמית. רחוקה מלבי המחשבה לבטל תכנית, המבטיחה למאות מבני־נעורינו חיי אביב בארץ, השתתפות במשחקים ובתחרויות ומאמץ משותף. אולם עלינו לחכות ולראות את האוירה במשך הועידה ואחריה.

בערב שוחחתי ארוכות עם ויקטור כהן בשאלות שונות, ביחוד על המצב במושבות ועל המתיחות הגוברת בין האיכרים והפועלים: סכסוכים בחדרה, צרות בבנימינה, סכסוכים בנס־ציונה וצרות נוספות בעתיד, מאחר שהקטיף בפתח־תקוה כמעט שלא התחיל עדיין.

יום ה', 26 בנובמבר, 1931    🔗

ישיבה קצרה של ההנהלה בצהרים.

טורנובסקי מן ה“ללויד ארץ־ישראלי ומצרי” הביא לי תכניות מוגמרות לסיוריהם של משתתפי ה“מכביה” בארץ, ביררנו את כל הפרטים, והוא כאילו בוטח בעצמו. לדבריו אין זה מעשה בלתי־רגיל להביא לארץ־ישראל קבוצות בנות אלף ומאתים איש ויותר ולהסיעם על פני הארץ. כל שנה ישנן קבוצות אחדות כאלו, ומשרדי־התיירות בקיאים בכל הסדרים. יש, כמובן, הבדל בין אנשי־עסק נכבדים מאמריקה או גבירות זקנות מאנגליה לבין הנוער של “מכבי”.

בערב הלכתי אל בית סנטור. נכחו ד“ר רופין, ד”ר ברגמן ועוד אחדים. דיברנו בעיקר על הבעיות המקיפות של המדיניות הציונית. העליתי את הנושא של “מדינה זוטא”, כהצעת ד"ר יעקבסון ²⁷, שמשום מה אינה נותנת לי מנוח. ברעיונו זה גלום יסוד בריא מאד וכוח־משיכה גדול. אין אנו יכולים לנהל את עבודתנו המדינית על יסוד תכנית לששים שנה. אנו זקוקים לניסוח ריאליסטי של מטרות־בינים, שתהיה להן משמעות פוליטית גדולה. מטרות־בינים אלו הן בבחינת ציוני־דרך בהתקדמותנו אל מטרתנו הגדולה. בינתים צריכות מטרות־בינים אלו לרכז את כל מחשבתנו הפוליטית ואת כל מרצנו. ביסמרק ²⁸, קאוור ²⁹, הריאליסטים הצ’כיים – הכל מלמדים אותנו לקח זה – אילו רק היתה ארץ־ישראל גדולה יותר בשטחה; מצד שני – היינו נשארים מיעוט אף באיזור־החוף, בעמק־יזרעאל ובגליל, שעליהם חושב, כנראה, יעקבסון. היחס המספרי בין שני העמים היה שונה כמובן, בחלק זה. היינו יכולים להגיע באזורים ההם עד 40 אחוז בהשואה ל־17 אחוז שבארץ כולה, אולם המצב היסודי לא ישתנה.

יום ו', 27 בונבמבר, 1931    🔗

החזרתי ביקור לקונסול הגרמני הכללי. דיברנו על הועידה המוסלמית ופיתחנו את הדעות המקובלות, המהלכות בספרות הפוליטית הלא־בריטית בדבר תכניות בריטניה לחידוש הכליפות ונטייתם היתירה לטובת עבדול מג’יד, הכליף התורכי האחרון.

בשובי – ישיבה עם נציגי המורים. עדיין אין סידור לתשלום שכרם זה החודש השביעי, המתקרב לסופו. אנו שולחים מברקינו לכל עבר – עד כה ללא תוצאות.

את הערב ביליתי בבית.

שבת, 28 בנובמבר, 1931    🔗

בצהרים בא אליהו ששון וסיפר על שיחתו עם חג' אמין. המופתי הזמין את ששון עקב מכתב שהלה פירסם ב“אליף בא” הדמשקאי ובו גילה את הכזב שבטענת המופתי, כי התעמולה הציונית המציאה את בעיית הכליפות כדי להכשיל את הועידה. המופתי שאל את ששון, אם זוהי הדרך לבקר ידיד. המופתי ניסה אחר כך ללמוד ממנו על יחס הציונים אל הועידה. ששון, שאין לו כל קשר עם חוגים יהודיים רשמיים, לא יכול לומר לו הרבה בענין זה.

יום א', 29 בנובמבר, 1931    🔗

שפרינצק בא אלי ושאלני אם אני מוכן לנאום בליל־שבת הבא באסיפה פומבית גדולה מטעם המפלגה. רצונו שינאמו בה מלבדי ומלבדו גם בן־גוריון וברל כצנלסון. תפקידי יהיה בעיקר לגלות שוב רצון טוב כלפי העולם המוסלמי ערב הועידה המוסלמית. לא נתתי לו תשובה סופית. מבחינה עקרונית אין אני מתנגד לנאום מעל במת־המפלגה. דבר זה נוהג בכל מקום בנסיבות דומות. אולם ספק הוא אם מן החכמה להגביר ברגע זה את המתיחות המורגשת בחוגים שונים, ובפרט אם אדבר על נושא שכולו לאומי ומחוץ לתחום המפלגות.

טילפנתי לרוטנברג והודעתי לו כי באתי במגע עם כצנלסון וכי אנו מוכנים לבוא אליו לחיפה במשך השבוע. הוא הטעים את דחיפות פגישתנו; דרש שנקיים את השיחה בינינו עוד לפני שנתראה עם הנציב העליון החדש, שעמו נפגש במפעל, בדרכו של הלה לתחרויות בצמח. לא יכולתי לעזוב את ירושלים, כיון שלאחר־הצהרים נקבעה ישיבה דחופה של ההנהלה; לפיכך הוטל על שרתוק לנסוע לחיפה ולהביא לנו משם את החדשות.

קיבלתי משלחת מטעם הציונים הכלליים – מוסנזון, ברלין וסופרסקי. הם ביקשו אינפורמציה על כמה עניני שעה, כגון מדיניות־הפיתוח והועידה המוסלמית, והעירו הערותיהם לתכניות של התישבות המעמד הבינוני העומדות לדיון.

אחר הצהרים נתקיימה ישיבת ההנהלה. ביררנו תחילה את תכניותינו לקראת הראיון עם הנציב העליון, שנקבע למחר. כל חברי ההנהלה ישתתפו בראיון, ואמרתי לעמוד על הקו הכללי שעלינו לנקוט בהופעתנו. השאלה אם עלינו לנגוע בענין הועידה המוסלמית העתידה עוררה ויכוח בלתי־צפוי בהנהלה. נראה כי הכסטר קיבל רושם – אלוהים יודע מנין לו רשום זה – כי המחלקה המדינית של הסוכנות התערבה, כביכול, בהכנות לועידה. הוא נאם נאום – כמו לו לפחות הרעלתי את המופתי, והתנגד בתוקף שנגע בשאלת הועידה המוסלמית בשיחתנו עם הנציב העליון. התקפה זו היתה אפתעה גמורה בשבילי. סבור הייתי כי בענין זה תהיה כל ההנהלה תמימת־דעים. הקו שלי היה ברור בהחלט: שום התערבות פומבית: בהצהרה שהצהרתי על המקומות הקדושים סתרתי את דברי המופתי במצרים על מגמות היהודים, כביכול, לגבי המקומות הקדושים וכן בהודעות דומות אחרות שנמסרו זה מקרוב לא נזכר ענין הועידה אפילו במילה אחת. אולם קו תכסיסי זה ודאי אין פירושו שעלינו להימנע מכל פעולה, אף מפעולה שלא בפומבי. להיפך, עלינו לנצל את מלוא השפעתנו בכל החוגים הבאים בחשבון כדי לקדם את האינטרסים המדיניים שלנו. גישה זו מוצדקת היא בהחלט.

נוסף על הויכוח המרגיז הזה הרגשתי את עצמי ברע, בשל הצטננות קשה. דבר זה הוא טיפשי במיוחד לקראת הראיון של יום מחר. כמעט שלא יכולתי לדבר היום. נאלצתי להקדים ולעזוב את הישיבה ולבלוע אספירין.

יום ב', 30 בנובמבר, 1931    🔗

בבוקר השכם בא אלי ד"ר שפירא, מי שהיה אנטומולוג בשירות הרפואי הממשלתי, כדי לברר עמי מה ניתן לעשות לשם הקמת יחידה לחקר המלריה. כיון שהיה לי מעט חום, לא הלכתי למשרד עד לזמן הראיון עם הוד מעלתו.

אמש בשעה מאוחרת חזר שרתוק מחיפה; סר מיד לביתי, כדי לספר לי על שיחתו עם רוטנברג. רוטנברג שוחח עם ווקופ בנהרים כשעה וחצי, לדבריו – בידידות רבה. התרשמותו מן הנציב החדש גדולה מאד, כאילו הבקיעו פתאום קרני השמש את האפלה האופפת אותנו; הנה הסיכום בלשונו שלו: “אם סיכויינו להצלת המצב היו לפני שלושה חדשים שני אחוזים, הרי עתה עלו כדי חמישים אחוז!” רוטנברג נתרשם כי ווקף יודע יפה את החתחתים של המשטר הקיים באדמיניסטרציה הארצישראלית, וכי הכת המושלת לא תוכל להוליכו שולל. הנציב העליון שאל את רוטנברג לדעתו על פרנץ'; הבטיח לרוטנברג – בענין זכויות־ההשקאה שהוענקו לו לפי הזכיון – כי כל זמן שיוכל להוכיח כי ביכלתו לקיים אותן, תהא עמדתו שלו (של ווקופ) שאין הממשלה צריכה להתערב בדבר. בדרך כלל נראה מדבריו שאין הוא נוטה לריכוז־יתר של האחריות בידי הממשלה – כעמדה שנוקטים השמרנים מבית־המדרש הישן, ושעליה עומד וייצמן באחד ממכתביו האחרונים אלי – לפחות במה שנוגע לשדה הפעולה הכלכלית. אין אני יכול להביע קורת־רוח יתירה לגישה כזו, כי הלא בימינו לא תוכל ההתישבות להצליח בלא יזמה מצד המדינה. אבל בשים לב למציאות האדמיניסטרציה הארצישראלית כמו שהיא – אפשר שעמדה זו אינה רעה כל כך.

הנה אחדות מאמרותיו של ווקופ בשיחתו עם רוטנברג: “אלה הן הוראותי: סדר ועבודה מעשית”; “רצוני לשרת את הארץ הזאת; רצוני לראותה מיושבת על ידי היהודים”. שאל את רוטנברג אם ישנה אדמה פנויה. בתשובה לכך נתבקש על ידי רוטנברג להעיף עין על שדותיו, שהם חרושים – וסביבם מדבר שומם. כן הציע לו בשעת נסיעתו לצמח לשים עין בכתמים הירוקים שבשממה מסביב, שהם הישובים העבריים המועטים בעמק הירדן. בדרך כלל עשה הנציב העליון רושם של אדם בעל תפיסה ערה וגמישה, חדור רצון עז ללמוד, אדם הממטיר על איש־שיחו שאלות בלי הרף ומעלה כל פעם בעיות חדשות.

מסרתי אינפורמציה זו לחברי ההנהלה עוד לפני שהלכנו להתראות עם הנציב.

הראיון שלנו ארך כשלושת רבעי שעה. נערך פרוטוקול גם על ידינו וגם על ידי הממשלה. אשר לפרוטוקול של הממשלה, הייתי קצת מופתע לעובדה, שקוסט ³⁰נשאר בחדר משך כל זמן הראיון. נודע לי אחר כך, כי הועד הפועל הערבי, שהקדימנו – בהתאמה גמורה לסעיף 4 של המנדט… – דרש בפירוש עריכת פרוטוקול. אפיו של הראיון שלנו היה בדרך כלל פורמלי פחות או יותר – נקשרו בו קשרים אישיים; אולם נדמה לי כי הראיון שימש גם פתיחה להסברה ציונית למציאות ארץ־ישראלית. ווקופ עשה שוב אותו רושם: חלש בגופו, אולם חי וער ברוחו, אדם חביב עד מאד, אך אולי לא די חזק לגבי המצב המסובך והמורכב, שהוא עתיד להיקרא כל רגע לטפל בו.

חזרתי למשרד, אף כי לא הרגשתי את עצמי בטוח כלל וכלל.

אחר־הצהרים ובערב ביקרו אצלי כמה אנשים.