24 בנובמבר, 1932

הוזמנתי לסעודת-ערב לא-רשמית בבית-הממשלה. ביליתי עם הנציב העליון בשיחה פרטית שלוש שעות וחצי, מ-8.15 ועד 11.45 בלילה. קשה מאד למסור פרטי פרטים משיחה ארוכה כזאת, שנגעה בכמה וכמה ענינים, החל מרשמיו בג’ניבה וכלה בארוחה במועדון האנגלי-ארצישראלי בלונדון, הבחירות בארצות-הברית ועוד ועוד – אף על פי כן אקוה למסור להלן את הנקודות העיקריות:

לאחר שהעירותי על ההחלטיות המפתיעה במקצת שבסגנון הודעתנו בג’נבה בענין המועצה המחוקקת – אמר סיר ארתור, כי הסביר היטב בהודעתו כי שאלת מוסד מייצג מרכזי תתעורר לאחר שחוק השלטון המקומי יקבל תוקף ויופעל כדין. נדמה לי, אמרתי, כי ה. מ. טועה מאד בשיעור הזמן שיעבור עד שנגיע לשלב זה. ששה חדשים, אם לא יותר, מצריכה הכנת החוק עד שיהא ראוי לפרסום רשמי, וגם לכשיפורסם החוק, יעבור זמן רב עד שיערכו בחירות מוניציפליות, ורק אחר כך צריך יהיה לבדוק אם אמנם תפעלנה המועצות העירוניות אחרי הבחירות כדין או שלא כדין.

ה. מ. השיב כי בימי ביקורו בג’נבה שיער לעצמו שתהליך הבירור של חוק השלטון המקומי יהיה מהיר יותר. אבל עכשיו הוא מניח כי החוק לא יהא מוכן לפרסום לפני בוא הקיץ, ועל כן הוא מסכים עמי בדבר פרק הזמן שיעבור עד שיגיעו מוסדות השלטון המקומי המתוקנים לשלב של פעולה סדירה. אפשר שבשנת 1934 תגיע השעה לפתוח בבידור חדש על המועצה המחוקקת, בהתאם לקוים ששירטט לפני משרד המושבות באביב האחרון, והם – כי בשנת 1932 ינסה לצרף חברים מנציגי הציבור לועדות הממשלתיות השונות, ב-1933 יפעיל את ההסדר החדש בשלטון המקומי, וב-1934 יפנה למועצה המחוקקת. שאלתיו עם אצדק בהסיקי מדבריו כי אין בדעת הממשלה לעורר את השאלה בשנה הבאה. כן, השיב, אלא אם כן יבוא במשך השנה הבאה זעזוע קשה על הערבים שיחייב פעולה כזאת. הוגד לו שקבוצת איסתיקלאל גוברת בהתמדה והתוצאות עלולות להיות מסוכנות. עניתי, שאם אמנם יבוא זעזוע כזה שה. מ. חושב עליו – ספק רב אם מועצה מחוקקת תצליח לדכאו. ודאי שאין לעכב את גידולה של קבוצת איסיקלאל על ידי משטר קונסטיטוציוני שהיקפו והרכבו נרמזו בספר הלבן. קבוצה איסתיקלאל לא הודיעה מעולם שהיא מוכנה לקבל משהו פחות משלטון עצמי מלא, וגם אותם החוגים של הועד הפועל הערבי הנודעים כמתונים יותר קיבלו עמדה זו; טענתה היא, כי מה שנדחה והוחרם על ידי הערבים בשנת 1922 ודאי שאינו עלול להתקבל בשנת 1932. רק לפני ימים אחדים פירסם “אל-ג’אמעה אל-ערביה” מאמר ברוח זו, הקבוצה היחידה העלולה לקבל בברכה תיקון קונסטיטוציוני לפי הקוים של הספר הלבן משנת 1930 – היא, כמובן, מפלגת נשאשיבי, שתבעה גם לפני שנה צעד במגמה זו. אבל, כפי שאמר לי ה. מ. כמה פעמים, חלשים הנשאשיבים ברוחם ובארגונם, אינם בני-סמך, אין להם השפעה בארץ – ומימלא אין להניח כי הממשלה תרצה לבסס את מדיניותה על משענת זו. על כן איני מבין מה ענין יש לממשלה להעלות מחדש את שאלת המועצה המחוקקת.

ה. מ. אמר שאפשר שהאנשים היחידים המעונינים בכך הם ראש-הממשלה והוא עצמו. להם הרי זו דברת-כבוד. דאגה חמורה בלבו לסיכוי הצפוי מצד הקיצוניים הערביים, שיוכלו להצביע על הממשלה שהבטיחה הבטחה ברורה ולא קיימה אותה; בסעודה שנכחו בה ראש-הממשלה, מזכיר-המושבות ובנקאי אמריקאי, שראש-הממשלה התיעץ עמו על מצב השטרלינג, אמר לו ראש-הממשלה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: “גנרל ווקפ, בפתח הודעתך בג’ניבה עליך לנגוע בבעיית המועצה המחוקקת ולהצהיר כי הממשלה תמשיך במדיניותה”. וערב צאתו מלונדון קיבל הודעה שניה מיטעם ראש-הממשלה כי עליו להעלות את שאלת המועצה המחוקקת בפתח הודעתו.

אמרתי שאם שאלת כבוד היא, אין להתווכח עליה. שאלות כבוד אינן עומדות לויכוח. אבל, אם מותר לי (שלא נתתי כל דברת-כבוד בענין זה) לדון לגופו של דבר – יראה המצב באור אחר לגמרי. אני מבקש רשות לחלוק על מסקנותיו בדבר המצב בתנועה הערבית, שה. מ. מושפע כנראה מהן במידה כה רבה. לדעתי דומה המצב לזה ששרר ב1927/8, לפני המקרה ראשון ליד הכותל המערבי. ארגונה של המפלגה הערבית מתפורר שוב בהדרגה. הועד הפועל הערבי כמעט שאינו עוד גוף בעל כושר-פעולה. אין עוד אפשרות לכנס את הקונגרס הערבי, כפי שתבעה העתונות. העתונות הערבית ערה אמנם ופעילה, אבל הויכוח הפוליטי ניטל ממנו הרבה מחיותו. כן אינני מקבל את ההנחה שקבוצת האיסתיקלאל הארצישראלית היא שמהווה את הסכנה החמורה כפי שהוא מתאר. איני רואה כל הבדל בין קבוצת עוני עבדול האדי ובין השאר. אשר לדין-וחשבון של פרנץ' – הורכבה לא מזמן ועדה לחקירת חלקם של מנהיגים ערביים מסוימים בהעברת קרקע ליהודים. אם תתנהל חקירה זו באופן יסודי – יתברר שאנשי האיסתיקלאל מעורבים בכך לא פחות מן האחרים. אפשר שתכניותיהם הנוגעות לארצות-ערב חשובות בעיניהם יותר. אשר לארץ-ישראל עצמה. איני רואה את הסכנה החמורה.

כאן הפסיקני הנציב ושאל אם אמנם אפשר להשיג הוכחות על חלקם של מנהיגי איסתיקלאל בעברות קרקע. אמרתי שאינני מסופק בכך, אם תהיה החקירה יסודית למדי. אשר ליחסם של היהודים תכנית המועצה המחוקקת כמו שהיא, חיויתי את דעתי הברורה ביותר בשיחות קודמות. רצוני רק להוסיף, כי לפי הכרתי הגמורה לא תקום מועצה מחוקקת בארץ-ישראל בלי השתתפות היהודים. יאמר כל אשר יאמר מבחינה פורמלית – על ממשלת ה. מ. להימלך בדעתה פעמיים ולחזור ולהימלך, לפני שתקים בארץ הבית הלאומי העברי מוסד מייצג בלי השתתפות היהודים. השפעתו של מעשה כזה על דעת-הקהל הבינלאומית, הפרלמנט הבריטי, ועדת המנדטים ויהדות העולם תהיה כזו, שהממשלה לא תוכל שלא להתחשב בה. נוסף על כך אני עדיין מחזיק באמונתי כי מועצה מחוקקת שתקום בארץ-ישראל בתנאים של עכשיו תתרום תרומה דלה מאד לניהול יעיל של הארץ. בתנאים של עכשיו תיהפך המועצה המחוקקת במה לויכוחים קיצוניים בלתי פוסקים, מרכז לתעמולה פוליטית מסוג מפוקפק ביותר. הצד החיובי היחידי בכל התכנית – סיכוי שהשתעשעתי בו תמיד בדמיוני – הוא האפשרות להעמיד את מחלקות הממשלה תחת פיקוח חמור יותר וקבוע יותר, כיון שחברי המועצה יוכלו לשאול שאלות. ויש לשער כי יהיו זכאים לקבל תשובה. אבל יתרון ודאי זה אין די בו כדי לעמוד בפני שאר הנימוקים שהעליתי.

ה. מ. אמר שאינו רואה לעצמו אפשרות להסכים להנחותי על מגמת ההתפתחות בתנועה הערבית. המופתי וקבוצתו נאשמים עתה על ידי הקיצוניים במתינות ובנטיה לפשרה. כל עוד קיים מצב זה, כדאי לממשלה לנסות ולמשוך את המופתי ואנשיו לצדה ולתת שהקיצונים יכריזו עליהם כעל בוגדים. אמרתי כי לדעתי יוסיף המופתי לשחק משחק זה רק כל זמן שלא הבטיח את מעמדו כראש המועצה המוסלמית העליונה. קודם לכן היה חבר האיסתיקלאל, ומובטחני כי משיסודר הענין יפנה פנייה חדה וינסה לעלות על אנשי האיסתיקלאל בקיצוניותו.

הנציב השיב כי אפשר שכדאי לה לממשלה להחזיק את המופתי במצב תלוי ועומד, כדי לערער את בטחונו בעצמו. אשר לאפשרות שהיהודים לא ישתתפו במועצה המחוקקת כשתגיע לשלב של מעשה, – נדמה לו כי הממשלה הסבירה את עמדתה בנקודה זו הסבר היטב. ראש-הממשלה הודיע לו שוב את דעתו, כי הצד שידחה את הצעות הממשלה ויחרים את התכנית יצטרך להישאר מחוצה לה ולשאת בתוצאות. הממשלה תצטרך אז לבוא בדברים עם אלה שיגלו נכונות לשתף פעולה. הוא מניח כי אני יודע באיזו מידה קרוב ללבו ענין הציונות; אבל דעתו היא, שאם יבחרו הציונים באמירת “לאו” פשוטה, יגבש יחס זה את דעת-הקהל הערבית ויביא אולי חלקים גדולים מן התנועה הערבית, גדולים יותר מכפי שנראה עכשיו, להליכה אל הקלפיות. על ידי כך גם תכניס התנועה הציונית את עצמה למצב קשה ביותר ותרחיק מעליה אוהדים.

אמרתי שעם כל הכבוד לכוח שיפוטו של ראש-הממשלה, יש להניח כי מחשבתו נתונה לבעיות גדולות יותר ואין ביכלתו להקדיש מחשבה רבה לניתוח המצב בארץ-ישראל, וודאי שאינו רואה מראש את התוצאות של פעולה זו שהוא נוטה אליה. אשר לאפשרות של אי-שיתוף ערבי – ודאי לא תרצה הממשלה להטיל על עצמה את האשמה לניהול הארץ על ידי מועצה שהמיעוט יושב בה, בעוד שרוב האוכלוסיה מחרים אותה, אשר לאי-השתתפות היהודים – הרי שזו תהיה ההוכחה הממשית ביותר כי ממשלת-המנדט לא הצליחה אף על פי כן לבוא לידי הסכם עם היהודים. מובטחני שראש-הממשלה ירצה להימנע מיצירת רושם כזה. אני מסכים עם ה. מי. שאין ההסתדרות הציונית יכולה להסתפק בתכסיס של הודעה שלילית בלבד, אלא עליה להתבסס על הצעה חיובית שכנגד, שתהיה בעינינו בסיס מתאים לשיתוף-פעולה, אבל עם יעוצב מבנה המועצה בצורה שתספק את תביעותינו – מימלא תתקבל פחות על דעת אותם הערבים שהיו מוכנים להשלים עם תכנית הממשלה, וכך אפשר בנקל להגיע לשלב שבו ימנעו הערבים מכל זיקה למועצה המחוקקת. יוצא שהצעותיה הנדיבות של הממשלה יוכשלו שוב על ידי מנהיגיהם העיקשים של שני הצדדים והענינים ישארו תלויים ועומדים ממש במקום שאנו עומדים בו כיום הזה. יהיה אשר יהיה, אני מעדיף שיקראוני עיקש או שיכנוני בכל תואר אחר ולא אעמיד את העם היהודי בסכנה חמורה הכרוכה במעמד של מיעוט בתוך המועצה.

בכך נסתיימו דברינו על בעיות המועצה המחוקקת, והשיחה נתגלגלה על כמה ענינים אחרים.

נאחזתי בכמה הערות מוקדמות על חוק השלטון המקומי הנוגעות לבעיות הקונסטיטוציוניות וציינתי, כי בה בשעה שהממשלה מכינה תכנית להקמת בית מחוקק עליון, מבטל חוק השלטון המקומי כל אוטונומיה מוניציפלית המבוססת על אחריות דימוקרטית. אני מכין עכשיו את תזכירנו על חוק השלטון המקומי, ואני מקווה להגישו להנהלה בימים הקרובים. לדעתי מוגזמת סמכות הפיקוח המסורה בידי הממשלה המרכזית, אף על פי שאני סבור כי השיטה של בקורת הדדית ושיווי-משקל בין השלטונות המרכזיים והמקומיים מחויבת המציאות היא בארץ-ישראל. היקף פעולותיהן של העיריות הוגבל שלא לצורך ואינו מתאים כלל לקו-ההתפתחות החדישה במינהל המוניצפאלי. אשר לזכות-הבחירה, אמרתי, שאם יאושרו סוגי המסים המוצעים בחוק הרי שלמעשה תישלל זכות-ההשתתפות בשלטון המקומי מכל מעמד-הפועלים היהודי ומחלקים ניכרים של בעלי-מלאכה זעירים ופקידים, והואיל ולפי סברתי אין התכניות לבית מחוקק עליון עשויות להתגשם בקרוב, הרי פירושו של דבר – הרחקתם מכל זיקה לניהול הענינים בארץ. מלבד העובדה שדבר זה יעורר מרירות בקרב חלקים גדולים של המעמדות העובדים וידחוף אותם להלך-מחשבה קיצוני יותר, יפסיד השלטון המקומי בארץ את שיתוף-הפעולה של גורם שהוכיח, כפי שאני מרשה לעצמי לחשוב, את כשרונותיו המרובים ואת חוש-אחריותו. בכלל רואה אני כנטולת כל הגיון את הדעה כי את זכות הבחירה הפרלמנטרית יש להעניק לכל, בלי הבדל מעמד, ואילו את זכות הבחירה המוניציפאלית יש לסייג בסייגים של תשלום מסים. אפשר להסביר דעה זו רק בהשתלטות האינטרס של בעלי-הרכוש בתוך המועצות המקומיות. האדם העובד ודאי יודע כיצד תתנהל העיר, כיצד יוארו רוחובותיה, יסללו כבישיה וינטעו גניה, לא פחות משהוא יודע בשאלות מדיניות לאומיות ובינלאומיות. באנגליה לא התנו כלל את זכות הבחירה המוניציפאלית בתשלומי-מסים.

ה. מ. השיב שהוא מסכים עמי בנקודה זו ולא היה רוצה כלל לשלול ממעמד הפועלים היהודי את זכות הבחירה המוניציפאלית. שאלני אם ידועים לי הכללים שעליהם מבוססת זכות הבחירה בהודו ובמצרים. עניתי כי אין ביכלתי להרצות לפניו מניה וביה על הנוהג בהודו או מצרים, אבל אעיין בדבר. אני מעריך כראוי את הקשיים שבהם נתון המחוקק הארצישראלי כשהוא בא למצוא מכנה משותף לחלקי האוכלוסיה השונים, אבל איני סבור כי בענין זכות ההצבעה למועצות מוניציפאליות יש להבדיל הבדלה מדויקת בין פועלים יהודים וערביים. הפועל הערבי בחיפה או בירושלים הוא לדעתי ער ובר-דעת במידה מספקת כדי להבין ענינים של מינהל מקומי ולשאת באחריותו. אבל ברצוני להסב את דעת ה. מ. לנקודה אחרת, שהיא חשובה בעיני. החוק, כפי שפורסם, מבטל את רשימות הבוחרים העדתיות ונוקט במקומו את שיטת האזורים. לדעתי יש נימוקים רבים להצדקת ביטולן של הרשימות העדתיות, אבל הכללים שנקבעו בחוק לקיום האזורים מעוררים חשש חמור לאפשרות של משחק בלתי הוגן בבחירות.

קשה למצוא הצדקה לספקות שמטילים בענין הייצוג היחסי. בתל-אביב, שבה נלחמות, לפי שיטת הייצוג היחסי, חמש-עשרה או עשרים מפלגות על מקומות במועצת-העיר, מרכזות סביבן לא יותר משלוש או ארבע מפלגות תשעים אחוז מן הקולות. מלבד זה מסייע הייצוג היחסי ליצובם של המוסדות המייצגים עצמם. אם בכל זאת סבורה הממשלה שחסרונות הייצוג היחסי קשים כל כך, עד שיש הכרח לנקוט שיטה אחרת – יש לתת ערובות שמטרתן להביא את תוצאות הבחירות לפי שיטת האזורים לפחות עד כדי התאמה לייצוג יחסי בין העדות. ה. מ. אמר שהוא מבין כי יש למוצא איזו צורה של ערובה בענין זה.

הנציב עורר מעצמו את שאלת עבר-הירדן ושאל למצב הדברים שם ואם אנו מתמידים בקשרינו. עניתי שאכן, אנו מתמידים בקשרינו, ואף מוסיפים עליהם קשרים חדשים, מהם בעלי חשיבות מרובה. הלחץ הכלכלי גדל והולך, כנראה, וכמעט כל שבוע אני מקבלים הצעות חדשות לקניית קרקעות ולפתיחת מפעלים כלכליים. על זה השיב ה. מ. שאינו מופתע מכך. כבר בשנה שעברה גילה את דעתו לפני משרד-המושבות, שאי-אפשר יהיה להפסיק תנועה זו. משרד-המושבות הסתייג אז הרבה והזהירו מלהיכנס לצרות חדשות, אבל בזמן האחרון נוטה הוא מעט מעט ליחס חיובי יותר.

שאלתי את הנציב העליון לתכניות בדבר מחלקת-הפיתוח לאחר התפטרותו של מר פרנץ', ומה יהיה קו הממשלה במדיניות הפיתוח בכלל, סיר ארתור השיב שעדיין לא נתקבלה החלטה סופית על התכניות למחלקה. הוא נסע ללונדון וקיוה להשיג סכום גדול למטרות פיתוח, אבל הסיכויים אינם מזהירים. שאלת ההלואה למטרות פיתוח עדיין לא מצאה לה פתרון, ואין לקוות הרבה. אמרתי שאין בכך משום הפתעה לאור מצב הכספים של ממשלת ארץ-ישראל והעודף הגדול הנצבר בקופתה. ראיתי מכתב מאת וולטר אליוט ¹, האומר שקרוב לודאי כי ארץ-ישראל יהיה לה העודף הגדול ביותר בכל הטריטוריות שבקיסרות הבריטית. אשר לצרפת, כותב הוא, ודאי תבוא בקרוב לארץ-ישראל, כדי להשיג הלואה..

הנציב העליון שאל לדעתי על מר אונגר ², שהוא עומד להיפגש עמו מחר, ואם עתידה חברת “איק”א" לפתוח מפעלים קונסטרוקטיביים כלשהם בארץ-ישראל. הוא מעונין מאוד בתוצאות הביקור, כי לדעתו יכולה איק"א להיות תוספת חשובה למפעלה של הסוכנות בארץ-ישראל. בדרכו מלונדון לג’נבה ביקר אצל הברון ונתרשם מאד מאישיותו. אמרתי שאיני יכול לנחש מה יהיה יחסו של מר אונגר, נדמה לי שבדרך כלל היו רשמיו מן הארץ חיוביים, אבל איני יודע אם יש בדעתו להציע לממונים עליו לפתוח בפעולה בארץ-ישראל.

30 בינואר, 1933

ממשרד הנציב העליון הודיעו לי בבוקר שבגלל ענינים דחופים אחרים לא יתקיים היום הראיון הרשמי, שתבעתיו בדחיפות בקשר למצב בעבר־הירדן, אבל הנציב העלילון מבקש ממני לבוא לארוחת־ערב לא רשמית בבית־הממשלה, ושם נוכל לשוחח על הענין הדחוף. בחלק מן השיחה שליד שולחן־הסעודה נכח מר סטריקלנד, שבא הבוקר לארץ־ישראל כדי לייעץ לממשלה בעניני קואופרציה חקלאית.

פתחתי את דברי בהערה קצרה של שיחותינו במשך השנה האחרונה בעניני עבר־הירדן. הזכרתי לה. מ. את הערתו על השינוי שחל מעט מעט ביחסו של משרד־המושבות לענין זה, המבוסס על מסקנתו שאין למנוע את היהודים מלהרחיב את פעילותם הכלכלית גם לעבר־הירדן. סקרתי בקצרה את המאורעות שארעו בשעת ביקורו בסודאן, שהביאו לחתימת חוזה ולזכות חכירה של אדמות האמיר ולמשא ומתן מסוים עם ל. ז.; סיכמתי ואמרתי כי ודאי לא היינו פותחים במעשה זה אילמלא ידענו כי ה. מ. אינו חסר יחס חיובי אליה. עתה היינו רוצים מאד לדעת את יחסו של ה. מ. להתפתחות האחרונה, וביחוד לחכירת אדמות האמיר. אנו מקוים כי נוכל לסמוך על עזרתה השלמה של הממשלה להמשכת הפעולה עד לסיומה המוצלח.

הנציב העליון השיב שהוא מודה כי הגיע למסקנה שהרחבת הפעולה הכלכלית של היהודים אל עבר־הירדן הוא תהליך שאין להימנע הימנו, אולם ראהו כענין של התפתחות הדרגית שיש לנהוג בו זהירות, והבין שאנו נפעל במתינות ומלמטה למעלה. החוזה עם האמיר נראה בעיניו כדבר בטרם עתו ואין בו, לדעתו, משום ישוב־הדעת גם מנקודת־ראות ציונית. הלכי־הרוח הפוליטיים בארץ־ישראל נשתנו בן־לילה במידה ניכרת. מלבד הרעש בעתונות פנו אליו מפעמים רבות מחוגי הערבים המתונים, ההופכים עד מהרה קיצוניים בהשפעת המאורעות. אין הממשלה יכולה בשום פנים לקבל על עצמה את האחריות לבטחונם של מתישבים עבריים בעבר־הירדן. רוצה היה לדעת מה יקרה אם הממשלה תצהיר בפומבי כי אין ביכלתה לערוב לבטחונו של מפעל כזה?

עניתי שאין להתיחס בחרדה מוגזמת להתרגשות של הימים הראשונים שלאחר פרסום הגילויים הסנסציוניים בעתונות. רעש העתונות ישקוט, כפי שיש לשער, וההשפעה הפוליטית עלולה לפעול במגמה הפוכה. דוקא משום שהאמיר הוא שגילה נכונות לחתימת חוזה כזה, עלולים אף הקיצוניים שבין הערבים להבין כי רק למדיניות של שיתוף־פעולה כלכלי עם היהודים יש סיכוי של הצלחה, והם עלולים לנטות למהלך־מחשבה פוליטי מתון יותר. אשר לשאלת הבטחון – איני סבור כי מתפקיד הממשלה הוא להצהיר שאין בידה לערוב לבטחון המתישבים בכל חלק שהוא משטח המנדט, אבל ודאי אנו יודעים ומבינים כי האנשים ההולכים לעבר־הירדן מקבלים על עצמם תפקיד חלוצי. מצב הבטחון בעבר־הירדן אינו גרוע בשום פנים – אדרבא, הוא טוב יותר משהיה בשעה שפתחנו בפעולת ההתישבות בגליל בימי המשטר התורכי. אף כאן שילמנו בדמנו בעד כל צעד שצעדנו בהתישבות היהודית – והחזקנו מעמד! האנשים שילכו לעבר־הירדן ידעו שקיבלו על עצמם תפקיד־כיבוש.

הנציב העליון העיר שלאחר מקרה הטלת הפצצה לנהלל באתי אליו בטענה חמורה ותבעתי פעולה מצד הממשלה. מה תהיה תגובתנו כיודע לנו בוקר אחד מן העתונות כי בעבר־הירדן נהרגו לא יהודי אחד כי אם חמישים או מאה? אמרתי כי לדעתי זכותנו היא וטבעי הוא מצדנו שתבענו פעולה מהירה ותקיפה מצד המשטרה אחר מקרה הרצח בנהלל. דרך אגב – מימלא לא השגנו הרבה. אשר לעבר־הירדן – ידעו אנשינו, המנוסים בהתנהגות של שכנות קשה עם בדוים, לעמוד על המשמר.

הנציב העליון השיב שהוא יודע כי המתישבים היהודים ידעו לעמוד על נפשם, אבל לא יוכלו להושיע לעצמם במקרה של התקפה מרוכזת מצד הבדוים. אולם רוצה היה לדעת אם אנו רואים את פתיחת התישבותנו בעבר־הירדן כענין לשנים או לעשרות שנים. עניתי שקשה מאד לקבוע פרק־זמן מסוים, הואיל וארגון חברה או גיוס קרנות יארך במקצת, אבל איני סבור כי אנו חושבים על דחיה של עשרות בשנים. מצדי אני הייתי רוצה לדעת במה, לדעתו, יהיה המצב שונה כשיתחילו בהתישבות היהודית לאחר עשר או חמש־עשרה שנה? אין להימנע מתגובות בעתונות הערבית, ומנהיגים ערביים מסוימים ודאי ינסו ללחוץ על הנציב העליון. מתי אם כן יגיע הזמן לדעת ה. מ., שבו נוכל לפתוח בפעולה כלכלית לפי תפיסתו הוא?

הנציב העליון השיב, שאף הוא לא יוכל לקבוע תאריך מסוים, אבל לדעתו מן הראוי להתמסר יותר לפעולה בעבר הנהר מזה ואין הוא חושב בשום פנים כי השיטות שהשתמשו בהן בעריכת החוזה עם האמיר נכונות הן. אמרתי שאיני תופס את ההבדל, ועל כך השיב כי העתיד יוכיח אם צדקתי אני או שטעה הוא.

הפרק השני בשיחה – ליד שולחן־הסעודה – נפתח בהערתו ההיתולית למחצה של הנציב העליון על ביקורו בקסרקט החדש של הגדוד הבריטי, כדי לבחור שטח מתאים לגדוד שלישי שיצטרכו להביאו, כפי שאמר, בשל עסקי עבר־הירדן. אמרתי שהופתעתי לשמוע משהו על גדוד שלישי, הואיל והמצב נראה בכללו כה שקט ושליו עד שאיני רואה כל צורך בו. הנציב אמר שיש בני־אדם הסבורים כי יהא צורך בבריגדה שלמה. אמרתי שאני תמיה מי הוא אדם משונה זה. הנציב שאל אם יודע אני, דרך משל, מה דעתו של מר רטונברג על המצב. הוא מודאג מאד וחשש שעלולים להפיץ את מפעלו באחד הלילות. העירותי שה. מ. יודע כי מר רוטנברג היה מפחד תמיד – ומפעלו עדיין שריר וקיים. מובן שתחנת־הכוח על הירדן נתונה לסכנה כלשהי, ואין לבוא בטענה למר רוטנברג על שהוא חושש במקצת. הנציב אמר כי לדעתו לא קשה ביותר להגן על תחנת־הכוח, אבל כיון שיושב כאן מר סטריקלנד, היה רוצה שאשמע דעתו של משקיף נייטרלי על התגובה הצפויה מצד הקהל הבריטי לכשתגיע לאנגליה הידיעה על שחיטת כמה מאות יהודים בעבר־הירדן. מר סטריקלנד אמר כי לדעתו תהיה תגובת הקהל הבריטי שהממשלה לא היתה צריכה להרשות לאנשים אלה להיכנס לאיזור כה מסוכן. העירותי כי לקהל הבריטי לא הוסבר במידה מספקת טיבו של היהודי שיקבל על עצמו התפקיד להתישב בעבר־הירדן. קרוב לודאי שהם סבורים כי זהו טפוס של היהודי הערוני מבטן ומלידה, כפי שהם מכירים אותו. בימים שלפני המלחמה, כשהקיפו והתקיפו בדוים את מרחביה, שהיתה אז נקודתנו הבודדת והיחידה בעמק־יזרעאל, החזיקה מעמד ארבעים ושמונה שעות עד שהגיעה משטרה תורכית מחיפה. עתה, כשיש לנו בארץ אמצעי־תחבורה, אוירונים וכבישים, לא יעברו במקרה הרע ביותר אלא שעות אחדות עד שתגיע עזרה לאיזור הנתון במצוקה.

מר סטריקלנד העיר כי מה שהיה אפשרי במשטר תורכי אינו אפשרי בימים של ממשלה בריטית, הרואה את עצמה אחראית לכל אשר יארע בארץ ומוחזקת אחראית גם בעיני העם האנגלי. אמרתי שאחריות היא תכונה יקרה מאד, אבל אם זו מונעת אותנו מלהוציא לפועל תפקידים שנקראנו למלא – אין לנו צורך באחריות כזאת. אם עלי לבחור – או הטלת פצצות בנהלל או לא נהלל ולא פצצות – לא אהסס מלבחור. הנציב הפסיקני ושאל מה תהיה אז התגובה של יהדות־העולם, ומה, למשל, יאמר מר פליכס ורבורג¹ במקרה כזה? אמרתי שאינני מתעלם מן העובדה כי גם בקרב העם היהודי ישנם חוגים גדולים שאינם יורדים לעומק המשמעות של בנין הבית הלאומי העברי. על כן לא אמסור בידם את ההכרעה מה יש לעשות ומה אין לעשות. אם אמצא כי מר ורבורג חולק מעיקרו – ואני מניח שכן הוא – על מה שתנועתנו מחליטה – לא ארשה לו להיות הפוסק. מר סטריקלנד אמר שנפגש עם מר ורבורג בניו־יורק מיד אחרי המאורעות והוא ביקר בחריפות את האדמיניסטרציה הבריטית והאשים אותה בהפרת אמונים. אמרתי שהייתי רוצה כי תינתן לי בהקדם הזדמנות שניה לשוחח על כך עם הנציב העליון ביתר אריכות.

14 בפברואר, 1933

העירותי את תשומת־לבו של הנציב העליון לפירוש החדש שמפרשים במוסדות העליה את המושג “שליטה חפשית” ביחס להונם של מועמדים לעליה. עד כאן לא נתבעו בעלי הון להעביר את הונם מכל ארץ שהיא שבה השקיעוהו. היה עליהם רק להוכיח את בעלותם עליו. בזמן האחרון, משנקבעו סייגים ליצוא הון מארצות שונות באירופה, פסקו מוסדות־העליה, שמגיש־הבקשה חייב להוכיח כי יש בידו להעביר את ההון לארץ־ישראל. הוראה זו נוגעת, כפי שהוגד לי, לאחת־עשרה ארצות אירופיות, ובכללן – גרמניה, צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה, יון ועוד. ודוקא בארצות אלו גדול עתה הלחץ לעליה מצד קפיטליסטים יהודים. ההוראה החדשה עשויה אם כן לפגוע פגיעה קשה בעליית הסוג הזה.

הנציב העליון אמר כי בדרך כלל נראית לו ההוראה כנבונה למדי, משום שהעברת הון לארץ־ישראל גוררת אחריה בניית מפעלים ותעסוקה. ההון היה צריך לבוא לפני חמש או עשר שנים. אבל כיון שהוא בא עתה, ולמעשה הונהגו הסייגים באחת־עשרה ארצות – הוא מבין כי יש בכך משום הכבדה, ויעיין בדבר. מצד שני היה רוצה לשאול שאלה. לפי סיכומו של מנהל מחלקת העליה מגיע מספר התיירים שנשארו בארץ בשנת 1932 ללא רשות חוקית ל־9000. על אלה יש להוסיף מאות ומאות עולים בלתי־ליגליים שנכנסו דרך הגבול הסורי בחדשים האחרונים. אין הממשלה יכולה להשלים עם מצב המשמיט מידה של פיקוח על העליה. הסוכנות היהודית ודאי נתנה דעתה לשאלות שועדת המנדטים שאלתהו בענין זה.

עניתי קודם כל, כי מספריו של מנהל מחלקת העליה מוגזמים מאד. לדעתי, המספרים הללו נרשמו על יסוד הנחות פשוטות. תהליך זה פשוט מדי. מצד אחד אין לסמוך על הרשימות, מצד שני – אפשר שנרשמו בהן תיירים רבים שזמן־שהותם עדיין לא נסתיים והם יצאו מן הארץ בבוא המועד. הסוכנות היהודית לא עודדה עליה בלתי ליגלית דרך הגבול הסורי ולא סייעה בידה, ולמעשה הופסקה לאחר שהוחמרה הבקורת על הגבול.

הנציב העליון אמר שאף עם יהיה מספרם לא 9000 אלא 5000, נכונות המסקנות בענין זה. אשר לגבול הצפון – היה בחיפה לפני ימים אחדים והודיעו לו כי העליה הבלתי ליגלית הופחתה, אך לא הופסקה בשום פנים. אין הממשלה יכולה להתייחס בשויון־נפש למצב העלול לגרור אחריו תוצאות חמורות, כחוסר־עבודה וסבל, לאחר שתיפסק הגיאות הכלכלית. עניתי כי עד כמה שנהירים לי הענינים אין הוא רשאי להניח כי כל הנוסעים שנשארו בארץ, או רובם, משתייכים למעמד העובדים ונפלו למעמסה על שוק העבודה. נדמה לי כי מספר גדול מאד של תיירים משתייך לחוג האנשים בעלי אמצעים מועטים, שאינם קפיטליסטים ולא עולים עובדים, אלא יצרנים זעירים, בעלי־מלאכה וכו'. חוק־העליה הקיים והנוהג האדמיניסטרטיבי של מוסדות־העליה הממשלתיים אינם מניחים פתח חוקי מספיק לאנשים אלה. אני רואה אך תקנה אחת למניעת התפתחות שהנציב שולל אותה, והיא – התאמת חוק־העליה לצרכיו של סוג זה של העולים, בעלי אמצעים מועטים ובינוניים. כל עוד לא תתוקן תקנה זו, נהיה נתונים תמיד ללחץ מצד אנשים המגלים דרכים ואמצעים לעקוף את החוק, לחתור תחתיו ולעבור עליו. אין להפסיק את תנועת התיירות החוקית לארץ־ישראל, שהיקפה רחב למדי. אשר לחלק העובדים שבין עולים אלה – יש רק קנה־מידה אחד להערכת השפעתה של עליה עובדת על יכולת הקליטה של הארץ: חוסר־עבודה. אם נניח שנשארו בארץ כמה אלפים תיירים וקיבלו עבודה – הרי הנחה זו אך מוכיחה את צדקת ההערכה שלנו לגבי שוק־העבודה, כפי שבוטאה בהצעותינו מלפני חצי שנה, ואת טענתנו כי השדיול הניתן על ידי הממשלה אינו הולם את הצרכים. אין חוסר עבודה בארץ, על אף תוספת הפועלים שנקלטו. להיפך, בכמה מקצועות חסרות בפועל ידים עובדות. הקבלן העסוק בבנין 600 בתים לפי תכנית התישבות האלף הודיע לי זה עתה כי שכר־העבודה של פועלי בנין מאומנים עלתה בחדשים האחרונים כדי מאה אחוזים וכי אין בידו להשיג בכל מחיר את מספר הפועלים הדרוש.

הנציב העליון אמר שהוא שמח מאד לשמוע כי נתקיימו הערכות הסוכנות היהודית, אבל אין להתעלם מן ה“פרוספריטי” העוברת על ארץ־ישראל בשטחים מסוימים. כל שעה עלולה הפרוספריטי להיפסק, וכשתיפסק יופלט מספר פועלים שכירים מן העבודה ורבים מן התעשיינים הזעירים והחנונים הללו יפסידו את הכנסתם; על ידי כך יגדל שוב חוסר העבודה – וחוזר חלילה. הממשלה לא תוכל לבסס את השדיול שלה על תנאי פריחה זמנית, אלא עליה להביא בחשבון את האפשרות שהמצב ישתנה. אמרתי שאם אין אפשרות להתאים מלכתחילה את השדיול לעליות ולירידות במצב־העבודה, הרי מוכח מכאן שאין הוא אמצעי מתאים להסדר העליה. ארשה לעצמי לנצל הזדמנות קרובה לשיחה מיוחדת על יסודותיה של מדיניות העליה.

הנציב אמר שהוא מניח על כל פנים כי אנו מעונינים לברור את העולים, כדי להבטיח סוג עליה מעולה ביותר. לדעתו טוב שיש לנו תמיד רזרבה של אנשים צעירים המקבלים הכשרה בחוץ־לארץ, ומהם נוכל תמיד לבחור את הטובים והמוכשרים ביותר. עניתי שאנו ודאי רוצים בעליית עובדים נבחרים ומאומנים, אבל איננו יכולים להתעלם מאותם האנשים בעלי הון מועט שבשבילם אין סידור מתאים בחוק העליה הארצישראלי. מצד אחד גדל על ידי כך הלחץ על רשיונות העובדים שלנו, ואנו נאלצים להפריש חלק מהם לסוג זה של דורשי עליה, ומצד שני נגרמת על ידי כך “עליית התיירים”. חוק העליה והפעלתו תובעים תיקון ברור בענין זה.

הנציב העליון נגע בהודעתו של האמיר עבדאללה שנתפרסמה בעתוני הבוקר והוסיף שלא ידע על כך קודם ואינו מבין כיצד יכול האמיר לפרסם הודעה כזאת, אף על פי שחתם על הזכות לחוזה החכירה. אמרתי שגם אני הופתעתי מן ההודעה. אני מנסה להסבירה כתכסיס למנוע ויכוח לא רצוי במועצה המחוקקת של עבר־הירדן העומדת להיפתח בימים אלה. לא תמיד אתה מוצא הסבר מתאים להודעות שמפרסם אמיר. הנציב אמר כי אמנם, קשה לרדת לסוף דעתו.

הוספתי ואמרתי שקו־המדיניות הרצוי ביותר בעיני היה להניח את הבעיה שנתעוררה עם חתימת הזכות לחוזה־חכירה פתוחה במידת האפשר. מוטב שהממשלה או כל צד אחר לא יעשו שום דבר העלול לסגור את הדרך להתקדמות נוספת בעתיד, לאחר שישוך הרעש ואפשר יהיה לסקור את המצב מחדש, לאור העובדות האוביקטיביות. חבל שנתקבל רושם כאילו יחסה של הממשלה הוא שמשמש מעצור בדרך וכאילו היא שלחצה על האמיר להירתע.

הנציב העליון אמר שהוא מבטיחני בסוד כי מצדו לא היה כל לחץ על האמיר לבטל, כביכול, את הזכות או החוזה, וגם אין בדעתו להשתמש בלחץ כזה. רק לאחר שתעלה השאלה של פתיחת ההתישבות בעבר־הירדן יתעוררו שיקולים צבאיים ושיקולי בטחון והממשלה לא תוכל להתעלם מהם אלא אם כן תהא משוכנעת שאין כאן הסתכנות יתירה. סיפרתי לו (גם כן בסוד) שלפי הידיעות שבידינו לחץ הנציב הבריטי בעבר הירדן על האמיר שיסוג. כן הודיעו רק אתמול העתונים על שיחה בין הקולונל קוקס והאמיר, שבה הודיע הלה לעבדאללה, כי הממשלה עומדת לבטל את תמיכתה באמיר. הנציב אמר כי לא ידע על כך, גם על הפרסום לא ידע. ברור שאין לסמוך כלל על פרסומים המבוססים על שמועות. עד כמה שידוע לו לא אמר קוקס לאמיר אלא זה, שלא יעשה שום צעד נוסף בלי הסכמתה של הממשלה. אמרתי לו שלא היתה כל כוונה מצדנו לעשות איזה צעד נוסף, וודאי לא צעד מכריע, בלי ידיעת הממשלה והסכמתה, אלא שבימי המשא־ומתן על החוזה היה הנציב העליון בחוץ־לארץ, ולא חפצתי לפנות למישהו אחר מלבדו בענין זה. אילו היה כאן הייתי מביא לפניו את הענין זמן רב קודם ואולי היינו מונעים בנקל כמה אי־הבנות. הענינים התקדמו במהירות רבה במשך ימי העדרו, אמר הנציב, ולדעתו טיפלו בהם שלא כהלכה. עדיין הוא מחזיק בדעתו כי הרחבת ההתישבות היהודית לעבר־הירדן עתידה לבוא וצריכה לבוא. זוהי אך שאלה של זמן והכשרה מתאימה של הקרקע. אמרתי שאני מבין לרוחו, ובטוחני משום כך שענין עבר־הירדן שוב לא ירד מעל סדר־יומנו, ותהא התפתחות הענינים בשבועות הקרובים אשר תהיה. דעת־הקהל תתרגל עד מהרה למחשבה שעבר־הירדן שייך לחוג עניננו והשפעתנו. אבל מתי תהיה השעה כשרה, לדעת הנציב העליון, להתחיל בפעולות כלכליות? הוא מסכים עמי, אמר, בדבר השינוי הפסיכולוגי הצפוי ובדבר התמורה שתחול בדעת־הקהל, אבל אין לחשוב שאפשר להתחיל בכך עוד השנה, שהיא שנה של רגישות פוליטית יתירה. נדמה לו, למשל, כי התעמולה נגד רכישת קרקע חזקה הרבה יותר השנה מאשר בשנה שעברה. אמרתי, שאף על פי כן מוסיפים להציע לנו קרקעות בכל אזורי הארץ (נוסף על החשיבות המיוחדת הנודעת להצעות מעבר־הירדן לאור הפעולה בארץ־ישראל המערבית). משהעיר הנציב העליון כי מספר המציעים את הקרקעות למכירה אולי אינו עולה על מאה, עניתי כי מספר האנשים הגורמים להתרגשות הפוליטית אולי אינו עולה על חמישים. הנציב אמר כי בענין עבר־הירדן פנו אליו בבקשת ראיון למשלחת ערבים שמיוצגים בה כמעט כל אזורי הארץ, והוא עומד לקבל אותה בעוד ימים אחדים.

אמרתי שגם לאחר עשר או חמש־עשרה שנה, לכשיצעדו היהודים את צעדם המעשי הראשון בהתישבות בעבר־הירדן, תתיצב משלחת נכבדים ערבים לפני הנציב העליון לשם מחאה. אני מרשה לעצמי שוב לבקש, כי בשעת קבלת המשלחת הזאת לא יעשה דבר העלול לשמש מעצור בעתיד להתקדמות נוספת בפתיחה ההדרגית של ההתישבות בעבר־הירדן. הנציב העליון אמר שאינו מגזים בערכה של משלחת כזאת, והוא מסכים עמי שמן התבונה הוא להניח את כל השאלה התלויה ועומדת ולא לעשות דבר או למסור הודעה שיש בהם משום קביעת משפט קדום לגבי פתרון חיובי בעתיד.

20 בפברואר, 1933

נקראתי הבוקר לפגישה דחופה למשרדו של הנציב העליון. הנציב פתח ואמר שהוא רוצה לספר לי על שיחתו עם האמיר בענין העברת הקרקע המוצעת בעבר־הירדן. האמיר התארח בבית־הממשלה והיתה להם שיחה ארוכה בשבת. הוא (הנציב) אמר לו, שאין לממשלה כל כוונה להתערב בענין חתימת החוזה או מתן הזכיון. אין הממשלה רוצה בשום פנים להניאו מלהחכיר את אדמותיו. רק כשתתעורר השאלה של התישבות יהודית תראה הממשלה צורך לעצמה לבחון, מטעמי בטחון, אם השעה כשרה לפעולה מעין זו. אין הוא חושב כי השעה תימצא כשרה לכך עוד השנה. כן אמר לאמיר, שאילו דרש ממנו הסכמה לפתוח מיד בפעולת התישבות – לא היה מהסס מלהשיב לאו. רצונו לחזור ולומר לי כי לא שינה את דעתו. הוא מניח כי התישבות יהודית בעבר־הירדן בוא תבוא וצריכה לבוא; הוא חושב למעשה התפתחות כזאת כפתרון הטוב ביותר לבעיות רבות. אין זו אלא שאלה של הזמן המתאים.

אמרתי, שאם הממשלה מיחסת משקל כה רב להתרגשות השוררת בעתונות הערבית או בחוגים פוליטיים מסוימים – לא יבוא לעולם זמן מתאים יותר, גם לאחר עשר שנים יעוררו אולי צעדינו הראשונים לישוב עבר־הירדן התרגשות וויכוח פומבי. בדברי הימים היו מקרים רבים, אמר הנציב, שבמשך הזמן נשתנו דברים שלא יכלו לשנותם קודם, או שנראו כבלתי ניתנים לשינוי לעולם. בוטח הוא בדעת־הקהל שתתרגל למחשבה של התקדמות היהודים לעבר־הירדן.

סיפרתי לו שהיתה לנו תכנית לשלוח משלחת־מומחים לחקירת אדמות גור־אל־כבד, לבדיקת אפשרויות ההשקאה וכו'. אין אנו יכולים לשאת במעמסה של חכירה לתקופה ארוכה בלי שתינתן לנו הרשות להתחיל בהתישבות או לפחות בחקירת תנאי הקרקע. מאז החל הרעש בעתונות הערבית ביקשתי לדחות לזמן מה את שליחת המומחים הללו, אבל עתה הייתי רוצה לדעת אם ה. מ. מתנגד לשליחתם. אשר למצב בכללו – רוצה אני, כמובן, קודם כל למסור דין־וחשבון להנהלה ולהתיעץ עם חבריה לפני שאמסור כל הודעה נוספת. השיב כי עליו לדעת מראש על שליחת המשלחת וכי ירצה לעיין בדבר בכלל. נדמה לו כי המוצא הטוב ביותר יהיה להאריך את חוזה החכירה עם האמיר לתקופה ממושכת. שאלתי אם כבר קיבל את המשלחת, והשיב שעדיין לא קיבלה, אבל השאלה עלולה להתעורר, והוא יצטרך למסור הודעה על עמדת הממשלה, אולי מתוך הדגשה מיוחדת על אחריותה לקיום החוק והסדר.

אמרתי כי לדעתי לא רצוי בהחלט להזכיר את שאלת הבטחון. אם תראה המשלחת שעל ידי גרימת סכנה רבה ככל האפשר לחייהם של יהודים יוכלו ללחוץ על הממשלה שתעכב את התקדמות היהודים – הרי שינתן להם על ידי כך לקח מסוכן ביותר. בכלל עלול להתקבל רושם מהודעות האמיר כי נכנע ללחצם של חוגים ערביים קיצוניים. אם נוסף על כך תנקוט הממשלה עמדה של ויתור ופשרה בענין עבר־הירדן – תחזק את ידיהם של השואפים לסבך את הבעיות הארצישראליות ושל לוחצי הלחץ, שהוכתר לדעתם בהצלחה בענין עבר־הירדן. בטוחני כי רעיון המשלחת הוא במידת־מה פרי ההכרה שהלחץ פעל את פעולתו על האמיר. רק הבוקר קראתי בעתונים על תכנית שאם המשלחת הזאת לא תצליח אצל הנציב העליון, יכנסו כמה כפריים וישלחו משלחת אחרת אל ה. מ.; ברור שאין כל קושי למצוא תריסר מוכתרים שיהיו מוכנים להצטרף למשלחת כזאת. ברור לי כי אי אפשר שהדברים ישפיעו השפעה כלשהי על שאלות ארץ־ישראל, וגם בעניני עבר־הירדן רצוי לנהוג זהירות יתירה. הנציב השיב כי תשובת־הממשלה לגבי ארץ־ישראל תהיה, שיש להגשים את המנדט. ברור גם לו שאין כל קושי לצרף משלחת של כפריים, והוא ודאי לא יגזים בערכה של שום משלחת.

בסיום השיחה חזרנו לשאלות השונות שהתעוררו בשיחותינו הקודמות.

יום ה', 1 באוקטובר 1931

בבוקר טילפנו ממחלקת־החינוך הממשלתית והזמינו אותי ואת ברקסון לבוא אליהם כדי לדון במצב מערכת החינוך העברית. יום ג' הבא נקבע כיום פתיחת בתי־הספר, אבל לפי שעה אין לנו כל מושג כיצד יוצא הדבר לפעולות.

פגישתנו עם באומן ועם פארל הוכיחה, כי אין הממשלה מגלה נטיה של אהדה לכל תכנית של העברת מערכת החינוך. בטוחני כי הנימוק העיקרי הצפון בטענותיהם הוא אותו הנימוק שהגיע קודם את הרון להתנגד לתכנית ההעברה של מוסדות־הבריאות. אין הם רוצים שהסוכנות תהא פטורה מאחריות כספית. קצנלסון סיפר לי פעם, כי בשעה שדנו בהעברת בית החולים בתל־אביב לעיריה ניסה הרון לטעון, שיהא זה מעשה לא־ציוני מצד “הדסה” אם תסתלק מן הטיפול בבית־החולים המשרת שליש מן הישוב. על כל פנים לוחצת הממשלה שנפתח את בתי הספר שלנו בהקדם.

בחזרנו עסקנו במה שהפך שיגרה יום־יומית – ישיבה של ההנהלה, ישיבה עם המורים וישיבה עם המרכז החקלאי.

באו אלי חברי “הפועל המזרחי” כדי להתיעץ עם החבר היחידי של ההנהלה הציונית היושב בירושלים על עתיד התישבותם בשיך־אבריק. אמרתי להם שאי־אפשר להכין תקציב חקלאי מפורט, כל עוד לא הוחלט על הקיצוצים בתקציב. שאלת שיך־אבריק טרם הועלתה על הפרק.

אחר־הצהרים הביא אלי קלוריסקי את האורח הערבי השני: ח. צ.. זהו טיפוס שונה לגמרי מ. ד… ט. ד. היה שקט וצנוע. ח. צ. מתיחש על אחת המשפחות האצילות, הטוענת כי בניה, ולא החוסיינים, הם צאצאיו האמיתיים של הנביא. הוא צעיר, רוצה להצטיין, מדבר בכל הלשונות – ובכולן ידיעותיו שטחיות מאד. הוא עומד לפני בחינות־המשפט הארץ־ישראליות. אדם חלק מלא תכניות מתכניות שונות. התכנית שהוא דוגל בה בסתר ובגלוי כוללת סעיף מעורפל על סיוע לעובדים. סעיף שני בתכניתו – התנגדותו המובהקת למפלגת החוסיינים. כן הוא מאמין בעתידו הגדול של האמיר עבדאללה (שהוא סוכנו בארץ) ותומך באיזו צורת הסכם עם היהודים על יסודות ליברליים סתמיים. בהיותו צעיר ורודף כבוד, אין הוא מקמץ בהודעות שהוא משמיע בציבור, והוא מעז להסתכן בשעה שאחרים ודאי היו נמנעים מלעשות כן. בשיחתנו הראשונה לא הציע שום הצעה מעשית, אבל הזכיר את העובדה, שעוד לפני עשר או שתים־עשרה שנה פירסם מאמר שבו כתב, כי הכרזת בלפור לא הזיקה בשום פנים לארץ, ועוד מאמר שבו קבע, כי רמתה התרבותית של אוכלוסית הארץ בשעה זו מחייבת מנדט בריטי, וכי במקרה שהבריטים יסתלקו מן המנדט יצאו המחבר ומשפחתו מן הארץ עם החייל האחרון! עתה הוא עוסק בכל מיני פעולות כדי לארגן מפלגה חזקה נגד המופתי. הוא אומר בגלוי שברצונו להיכנס למועצה המחוקקת כשהוא נישא על גל של תעמולה ליברלית.

בערב הזמנו, בפעם הראשונה בירושלים, אזרחים לארוחת־הערב. באו משפחות הקסטר, ברקסון, מדזיני ¹וכן סנטור.

יום ו', 2 באוקטובר 1931

שמחת־תורה. המשרד היה סגור. הלכתי כדי להיודע אם הגיעה תשובה מלונדון למברק שלנו בדבר ההצבעה בהנהלה על הקיצוצים הגדולים בתקציב. הודענו גם לבאומן ופארל שאנו מצפים לתשובה מלונדון לא יאוחר מביום ג', אולם לפי שעה לא נתקבל דבר.

בינתים קיבלנו מכתב מבדקוק בדבר טענותינו לענין רישום העולים “הבלתי חוקיים”. מר יונג החליט, כי אנשים יש להם עבודה קבועה רשאים להירשם בהתאם לפקודת־החוק. על ידי כך עדיין נשארים כמה סוגים, כגון הפועלים הזמניים והרוכלים, מחוץ למסגרת החוק, אולם בדרך כלל מניחה התשובה את הדעת.

שבת, 3 באוקטובר 1931

היום חגונו את יום־הולדתה השנים־עשר של בתי הבכורה.

בערב חזר שרתוק מבן־שמן. שם נערכה היום הפגנת־נוער פציפיסטית גדולה. היתה לנו שיחה ארוכה ראשונה על התכניות לעתיד.

יום א', 4 באוקטובר 1931

בשעות המוקדמות בבוקר באו מבקרים שונים, ביניהם סכונלס, מזכיר האינטרנציונל של האגודות המקצועיות. אתמול זימנו אותו לפגישה עם יונג. דבר מוזר הוא לראות בסוכנות היהודית מתווך מתאים לעריכת פגישה בין מזכיר האינטרנציונל של האגודות המקצועיות לבין הפקיד המנהל את הממשלה בארץ־ישראל!

ברור כי סכונלס לא בא לארץ כידיד שלנו. עדיין אפשר להכיר בו נטיות אנטישמיות ידועות, שאינן נדירות בין אנשי האגודות המקצועיות. בין שאר הדברים אמר: כשראה את יהודי ארץ־ישראל לראשונה היה סבור שאינם יהודים! הוא שהה אצלי למעלה משעה. שוחחנו בעיקר על מסקנות מדיניותם של פספילד ²וצ’נסלור והשתדלתי להסבירן בעיקר מבחינה כלכלית וחברתית. ביקש שההסתדרות תשלח לאינטרציונל ידיעות מדיניות וכלכליות תמציתיות על ארץ־ישראל.

הופיין הועיד לאחר הצהרים ישיבה דחופה של ההנהלה עם מנהלי האוצר להתישבות היהודים. הוא מסר ידיעות שקיבל מלונדון בדבר המצב בשוק הכספים שם. הורדת ערך הלירה גרמה, כמובן, לזעזוע גדול בסיסי – ואף אנו חיים בעולם הזה!

מצב בתי־הספר שלנו הולך ומחמיר. מחרתים יום התחלת הלימודים – ועדיין אין שום סיכויים!

בערב השתתפתי בבית זמורה בויכוח על מדיניותנו הערבית. בן־צבי פתח והקדים מבוא עובדתי יפה. הוא סיכם את הנתונים ההיסטוריים, הסטטיסטיים, הכלכליים והאתניים. אולם אשר לצד המדיני הרי לא התקדמנו כלל במשך השנים האחרונות! אין לנו מדיניות ואין אנו יודעים לפי איזה קו לפעול. עדיין אנו בשלב ההכללות המטושטשות, שהן ברובן מופשטות בתכלית. בינתים מתרחשים כל הזמן דברים במחנה הערבי. יש שידוד מערכות בין המפלגות. דעת־הציבור הערבית מתגבשת. יש בעיה של ממלכה סורית בפתח־הבית שלנו; או פיסל ואיחוד עם עיראק, או אחיו עלי ושכנות שלושת האחים, או אחד מבני אבן־סעוד. מה יהיה במקרה זה גורלם של עבר הירדן ושל ארץ־ישראל? אנו מצווים לקבוע קו מדיני!

יום ב', 5 באוקטובר 1931

סגן הקונסול הפולני החזיר לי ביקור, אבל הייתי טרוד ומפוזר והוא עזבני חיש מהר, אפילו בלי לקבל ספל קפה.

אחריו בא מרכז־העבודה. בדעתם ללכת באחד הימים הקרובים אל הפקיד המנהל את הממשלה כדי להגיש את הערותיהם לתכנית העבודות הציבוריות. טבעי הדבר שהם רוצים לתאם את הפעולות. שאלו אותי אם יש בדעתי להילוות אליהם, אולם לדעתי מוטב שלא אעשה כן. הסתדרות העובדים הכללית רשאית, ואף חייבת, להביא נימוקים בעלי ערך, אף אם אין הסוכנות יכולה להזדהות עמם. כן יכולה ההסתדרות, למשל, לטעון כי הממשלה חייבת להתחשב בעובדה שהיא הארגון הגדול ביותר של עובדים מאורגנים בארץ, ארגון שאין דומה לו כאן. ההסתדרות מנהלת לשכות־עבודה וזכאית היא שיתחשבו בה באופן מיוחד, בהתאם לאחריות שהיא נושאת בה. לעומת זה צריכה הסוכנות לטעון לפני הממשלה רק בשם כל העובדים היהודים, ויהיו אלה חברי “המזרחי” או רביזיוניסטים.

אחר־הצהרים טיפלתי בעניני המשטרה. התעמקתי בפרטים הטכניים של המבנה הארגוני שלה, שהיה בשבילי עד היום כספר חתום. בשעות המוקדמות שלאחר־הצהרים יצאתי לתל־אביב, להשתתף בישיבת מרכז המפלגה. הסברתי את מצב התקציב ואת הנימוקים שהניעוני להסכים לקיצוץ בתקציב החינוך, אף על פי שהוא גדול יותר מבחינת היחס המספרי משאר סעיפי־התקציב השונים. במשבר החמור של הימים הללו שומר אני על סייג אחד: שלא יפגעו בשום ישוב מן הישובים החקלאיים הקיימים. סבור אני שכולנו חייבים לשמור על סייג זה. אין אנו יכולים לצפות למפעלים חדשים, אבל יש למנוע בכל מחיר הרס בתחום ההתישבות החקלאית. לדעתי זוהי נקודת־הקפאון, או נקודת־הרתיחה, או נקודת־המשבר בהנהלה. אילו היינו מחלקים את הקיצוץ התקציבי בין הסעיפים השונים בהתאם ליחס המספרי המדויק, כי אז היינו פוגעים באופן קשה בחלק מישובינו בעמק, כנראה – בגוש הקישון.

במרכז לא היתה הצבעה. אני מקוה שהם מבינים עכשיו את רצינות המצב.

יום ג', 6 באוקטובר 1931

ביקרתי בבוקר אצל הקונסול המצרי. זהו איש גבה־קומה, מוזר במקצת, בעל קלסתר־פנים הדומה במקצת לטיפוס הכושי. שיחתנו ארכה דקות אחדות בלבד. הוא, כמובן, הסתייג מאד בשיחה על ענינים מצריים, כי לא יכול לדעת “סוכנה” של איזו מפלגה אני. ביחס למגמתם של אחדים ממנהיגי הואפד בזמן האחרון להבליט יותר את אחדות הארצות הדוברות ערבית – בניגוד לתפיסה ה“פרעונית” הישנה של הלאומיות המצרית – אמר, כי כיום שואפים המצרים לקשרים מהודקים יותר עם הארצות הערביות.

בחזרי למשרד מצאתי אצלי את מר זכי אל־חדיף, ראש עירית טבריה. שוחחנו על עניני הערבים, שהוא בקי בהם בתכלית. אני בטוח כי יוכל לסייע הרבה. כשנגענו בשאלה מה יש לעשות – הביע, לדעתי, דעות נבונות, המעידות על שכל בריא.

דיברנו זמן־מה על הסיכויים. יש להקים דרך שיטה בכל חלקי הארץ מפלגה ערבית חדשה, אשר תתנגד למפלגת המופתי. אבל הוא צדק באמרו שרק נבזבז את זמננו אם לא ימצאו הכספים הדרושים למאמץ שיטתי של ארגון ותעמולה. באופן כזה אפשר לארגן בקלות את כל החבל הצפוני־מזרחי של הארץ: טבריה, נצרת, בית־שאן, וצפת. חיפה ועכו הן בידי מפלגתו של שיך אסעד, שודאי היתה מצטרפת. הקבוצה האופוזיציונית בירושלים, יפו ורמלה, מתחזקת והולכת מיום ליום.

בימים אלה אין כל אפשרות לעבוד במשרד. בתי־הספר סגורים. משלחת אחרי משלחת באה כדי להיפגש אתנו. הישוב מתחיל לרגוש. נוסף על כך רוגש גם המשרד, מחמת הפיטורים הקרובים של הפקידים.

היום ישבתי שעות עם סנטור ועם גלובמן ³, כדי לדון באותם מקרים שבהם לא הגיעו לידי הסכם. כשיכנסו הפיטורים הללו לתקפם ישאר בידי הנהלת הסוכנות היהודית בארץ משרד ראשי עם מנגנון של 28 עובדים. יודע אני כי הדבר היה הכרחי. כשמצמצים את עבודתנו במידה כזו אין כל טעם ואין כל הצדקה להוסיף ולהפעיל מנגנון שנתרוקן מתכנו. אולם מצער אותי הדבר בראותי כיצד מתפוררות בהדרגה התחלותיה של הנהלה לאומית מסועפת, שנוצרו אצלנו לפני עשר שנים. ואין יודע אם היום שבו נוכל לבנות הכל מחדש קרוב הוא או רחוק מאד (איני יודע מה הן הרגשותיהם של חברי הלא־ציונים בענין זה).

בערב נפתחה ישיבת ההנהלה, שנמשכה עד שתים וחצי בלילה. היה עלינו להחליט סוף סוף על שיעור הקיצוצים העיקריים בתקציב. בגמר הישיבה סיכמנו את החלטותינו לשם הודעה פומבית: קיצוץ של 20,000 לא“י בתקציב החינוך, 10,000 לא”י בסעיף ההתישבות, 3000 לא“י בסעיף התכניון וועדת התרבות ⁴, עוד 8000 לא”י שיהא עלינו לקצץ בעתיד. ברקסון התפטר ממשרת מנהל מערכת החינוך. מה יהיה גורלה של רשת בתי־הספר שלנו? רוב ההנהלה הארץ־ישראלית נאחז באיזו צורה של העברת האחריות הכספית לרשויות המקומיות, אגב קיום הפיקוח וההנהלה המרכזית בידינו. כשאני לעצמי ודאי שאני מסכים לדרך זו, אבל לאור החלטות הקונגרס אראה את עצמי רשאי להצביע בעדה רק אם אוכח שהגענו למצב חירום מוחלט, שאין ממנו מוצא. כל שאר הגורמים מתנגדים לדעתנו התנגדות מוחלטת. ברקסון סבור כי אנו מעיזים, בלי לשקול את הדברים, ונוהגים מנהג חובבים. המורים מסרבים לעיין בכל הצעה שהיא. הממשלה מתנגדת. אנשי ועד החינוך קופצים כל פעם שמזכירים את המלה “העברה”. מצד שני אין שום תכנית כיצד לנהל את רשת־החינוך על יסוד תקציב הקונגרס, אם יוצא לפועל הקיצוץ הקטלני בסך 20,000 לא"י.

יום ד', 7 באוקטובר 1931

על צרותינו הכספיות נוספה לנו צרה חדשה, הנגרמת על ידי השיטות האדמיניסטרטיביות הקטנוניות, שעל פיהן אומר מנהל מחלקת־העליה להגשים את “הוראת החנינה”. לאחר שהתגברנו על הקושי הראשון לגבי מגישי־הבקשות מבין העובדים, חשבתי שהדבר יתנהל למישרים. טעיתי טעות קשה. עתה דורש מנהל מחלקת־העליה:

א) ערבות בכתב מאת המעביד כי יעסיק או יפרנס את מגישי־הבקשה במשך שנה (שום מעביד לא יצא מדעתו ולא יחתום על התחייבות כגון זו).

ב) שנותן־העבודה עצמו יתיצב לפני מחלקת־העליה, כדי להוכיח שהוא עצמו הנהו תושב חוקי בארץ (היתואר שפועל יכריח את מעבידו לעמוד בתור במשרדי מחלקת־העליה כדי להוכיח שהוא, המעביד, תושב חוקי הוא? ומה הדין אם אין המעביד רוצה לעשות כן?)

מתוך התקפה של התלהבות מהפכנית החליט אמש ועד הקהילה התל־אביבי להפסיק כל פעולות־רישום נוספות. בקשר לזה הם כבר מעיינים בהצעת־החלטה להחרים את המפקד. בן־צבי, שהביא לי את הידיעות הללו, ביקש ממני לברר את הדבר עם הממשלה המרכזית. אבל אני מתקשה ללכת לשם שלא בידיעת מנהל־המחלקה, ביחוד בדבר הנתון לסמכותו המוחלטת.

באה אלי משלחת של אגודת מורי־הדרך היהודים, כדי לבקש הוראות לקראת האספה של האגודה המשותפת של מורי־הדרך הערבים והיהודים. מיעוט קטן הם באגודה המשותפת, ועליהם להיאבק מאבק קשה כדי לשמור על אפיה ה“דו־לאומי”.

בשעה מאוחרת יותר בא הקונסול הצ’כי, ד"ר ולדימיר פריץ'. הוא שהה רק כמה דקות.

אחרי כן היתה לי שיחה עם אגרונסקי, שביקר אותו בוקר אצל ספייסר בענין הודעה מוטעית שנתפרסמה ב“פלשתין ביולטין”, בדבר ידיעת־השפות הנדרשות מקציני־המשטרה הבריטיים. כן היתה לי שיחת־חטף עם עורך “אל־אחבאר”, ארמני שהתבולל בין הערבים.

אחר־הצהרים התחלנו בישיבה משותפת של הנהלתנו עם הנהלת הועד הלאומי. הבאנו לפניהם את החלטותינו התקציביות מאמש והסברנו את מצבנו בעניני החינוך. הנהלת הועד הלאומי, ואברהם קצנלסון בכללה, חוששת, כנראה, ברגע זה מפני דבר אחד בלבד: מפני הצורך לקבל על עצמם התחייבויות קשות יותר, דבר שלדעתם אין הם יכולים לעמוד בו.

מן הישיבה עם הנהלת הועד הלאומי עלינו ישר אל הקומה השניה, לישיבה עם ועד החינוך. שם פרצה, כמובן, סערת־סופה! ההצעה המתונה ביותר היתה, שההנהלה תתפטר מיד. אחרי נאומים במשך שעות לא ניכרו שום סימנים כי התקדמנו מבחינה מעשית.

שושנה פרסיץ ⁵הציעה מתוך התרגזות שנכנס במוצאי־שבת ישיבה של מליאת הועד הלאומי עם נציגי הקהילות המקומיות, הסכמנו מיד גם לזה. הישיבה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה.

יום ה', 8 באוקטובר 1931

בבוקר טיפלתי בקצת מכתבים, שרתוק עדיין לא בא, כי הוא מצונן מאד. זה מכביד ביחוד בגלל המבוכה שנשתלטה במשרד בקשר למצב בתי־הספר.

נוסף על כל אלה בא הקונסול היוני לביקור־הגומלין הרשמי שלו. אחר כך באה אלי משלחת של התאחדות בעלי־התעשיה. הם ביקשו לדון במצב שנתהווה עם ביטול בסיס־הזהב בבריטניה. נפתחו לפניהם אפקי־יצוא חדשים. אמרתי להם, וזוהי אמת, שאני מתענין מאוד בבעיה זו, ומניתי עוד כמה ענינים שהייתי רוצה לבררם, ביחוד – שאלת ההסכם המסחרי בין סוריה וארץ־ישראל. ביקשתי מהם שנדחה את הדיון לכמה ימים, כדי שנוכל לשוחח בשקט על כל הפרטים. הם הסכימו לכך.

לארוחת־הצהרים הוזמנתי עם סימה לארמון הממשלה. מלבדנו היו שם ד“ר מגנס ואשתו, השופט בייקר ואשתו, המיור אליוט, עו”ד המופיע מטעם הממשלה, וסגן נציב המחוז בירושלים, סולמן.

בערב נערכה, כרגיל, ישיבה נוספת של ההנהלה. זו התחילה רק בעשר ונסתיימה כמעט עם עלות־השחר. שוב ושוב גילגלנו בענין החינוך ומצב התקציב. הפעם עלתה שאלת שני הישובים של “המזרחי”: כפר־חיטים ושיך־אבריק, בענין כפר־חיטים נחלקנו שוה בשוה: ברקסון הצביע אתי בעד ישובה על ידי גוף התישבותי חדש של הפועל המזרחי; סנטור והקסטר הצביעו למעשה בעד חיסול. לגבי שיך־אבריק הסכימו שלשלתם לבטל את ההקצבה (אף כי דרושות רק שלוש מאות לא"י) ולחסל את הישוב. הבהרתי יפה כי הצבעה זו נראית בעיני מכרעת לגבי חברי־ההנהלה מאגף־העבודה. לא אוכל לתאר לעצמי כי חברים אלה יוכלו להוסיף לשבת בהנהלה אם תסכים עתה, בשעה שכל מערכת־עבודתנו בארץ עומדת על סף ההתמוטטות, לחסל ישובים בגלל מאות לירות אחדות. אנשי “המזרחי” ודאי אינם חושדים בי כי יש בדעתי להתפטר בגלל הישובים שלהם.

יום ו', 9 באוקטובר 1931

מחלקת־החינוך הממשלתית שלחה למשרדנו את אבינועם ילין ⁶, כדי למסור לנו את מסקנות הממשלה על מצבה של מערכת־החינוך העברית. הממשלה סבורה שאין צורך לשנות באופן יסודי את מבנה מערכת בתי־הספר ואת שיטת הנהלתה – רק כדי להקל על המשבר הכספי. אם תחליט הסוכנות היהודית להגשים את הנסיון הנחפז של העברת הרשת, תהא הממשלה נאלצת לעיין בביטול הקצבתה, שהיתה מוצאת עד כה באמצעות הסוכנות היהודית. מחלקת־החינוך הממשלתית סבורה על כן, שיש לחתור לקראת פתרון לפי הקוים הבאים:

א) לפתוח מיד את בתי־הספר על יסוד תקציב של 36,000 לא"י.

ב) להגיע לחיסוך הדרוש בקשר למצבה הכספי של הסוכנות על ידי קיצוץ ניכר במשכורת המורים, או על ידי פיטור חלק מהם; שתי הפעולות אינן סותרות זו את זו, ואם יש הכרח בכך – תוכלנה להשלים זו את זו. אם יעשו קימוצים חמורים במשכורות המורים – אפשר יהיה לחשוב על פעולות שתהיינה מכוונות לתיקון הדבר במשך השנה – על ידי הגדלת ההקצבות המקומיות, או על ידי השגת מקורות הכנסה נוספים.

מחלקת־החינוך הממשלתית עיינה בשאלה, אם הקיצוץ החמור בתקציב החינוך של הסוכנות מוצדק בהשואה לקיצוצים שבשאר סעיפי התקציב, אבל הגיעה לידי מסקנה שדבר זה כרוך בבעיות המדיניות הכלליות, וכי יש להביאו לפני הממשלה המרכזית. כן סבורה מחלקת־החינוך הממשלתית, כי בכל נסיבות שהן יש לקיים השנה את אחדות חבר־המורים, כדי למנוע התפוררות בשורות עובדי־ההוראה.

ד"ר ברקסון ואני דנו שנינו עם מר ילין בכמה מן הענינים שעוררה הממשלה, והבטחנו להביא את מסקנותיה לפני ישיבת־ההנהלה שתתכנס אחר־הצהרים.

שאלתי את ילין באופן בלתי רשמי אם יש לקוות, לדעתו, לנכונות מצד הממשלה במצב החמור שנתהווה להגדיל אל הקצבתה. ילין מניח שהמחלקה לא תסכים בשום פנים להמליץ על פעולה כגון זו – כל עוד לא נפתחו בתי־הספר שלנו וכל עוד לא נעשו סידורים זמניים להמשכת ההוראה בהם.

נוסף על כל אלה – היום יום־הולדתו של מלך מצרים. הייתי נאלץ לעזוב את הכלי כדי ללכת לטקס הרשמי שנערך בקונסוליה המצרית לכבוד המאורע. בטקס פגשתי מלבד ערבים גם אחדים מן הקונסולים היהודים, המתרעמים עלי על שטרם ביקרתי אצלם. התודעתי לקולונל הודסון, מנהל הדואר. לא נפגשתי עמו לפני כן, והיתה לנו שיחה רבת־ענין על המשבר הכלכלי בעולם.

בחזרי למשרד מצאתי משלחת של הציונים הכלליים, שחיכתה כדי להודיע להנהלתה כי אין הם סומכים עלינו בכלל וכי הם בטוחים שאנו חסרי כשרון. ושוב לא היה בישיבה זו משום סיוע רב – כבישיבתנו עם ועד החינוך.

קיבלתי משלחת מטעם הפועל המזרחי. נודע להם על הסכנה הנשקפת לישוביהם ובוא לברר את העובדות. אמרתי להם שעדיין לא נתקבלה החלטה, וכי הענין יובא להצבעה בהנהלה כולה.

בערב נסענו שלשתנו: סנטור, הכסטר ואני, לתלפיות, לביתו של ברקסון, לישיבה נוספת של ההנהלה על תקציב החינוך, לקראת ישיבת המליאה של הועד הלאומי שנקבעה ליום א' הבא בתל־אביב.

שבת, 10 באוקטובר 1931

אחר־הצהרים הלכתי לשעה אל סנטור, שערך מסיבת תה – כנראה לכבוד יוליוס סימון. סימון בא לפני כמה ימים, אבל הוא מקפיד מאד על המרחק. הוא נפגש רק עם הכסטר ועם מול, כדי לדון אתם על התישבות האלף. נדמה לי שהוא מגלה כלפי ההנהלה יחס של נייטרליות לא –ידידותית ביותר. זהו אדם נפלא, בעל תפיסה דקה, ג’נטלמן גמור וציוני מסור באמת. אבל כשרון הבחינה והבקורת שלו משתלט עליו כל כך, עד כי יש לחשוש באמת שלא יגשים לעולם שום דבר קונסטרוקטיבי.

ממסיבת־התה אצל סנטור הלכנו שלשתנו – קלוריסקי, בן־צבי ואני – לביתו של ח. צ.. זכינו להכנסת־אורחים ערבית אמיתית. נתכבדנו בכל מיני ממתקים, מעשי דמשק. המארח שלנו אכל מהם מנה הגונה, בשעה שאני כמעט לא העזתי לשים בהם עין. שוחחנו על שושלת־היוחסין של האבות האצילים של החוסיינים שאינו מגיע אף למחצית האבות הנכבדים של משפחתו הוא. דיברנו גם על מדיניות השעה. נוסף על תכניתו להקים מפלגה, יש לו כנראה תכנית גדולה הרבה יותר שהוא רק רומז עליה. האמיר עבדאללה מתכונן, כנראה, להרפתקה צבאית קטנה בטריטוריה של אבן סעוד. הוא שואף אולי להשתלט שוב על המקומות הקדושים שנכבשו מידי אביו על ידי הוהבים. הסכמנו לברר אתו את תכנית מפלגתו וגם את תכניתו הסודית הגדולה – בהזדמנות אחרת.

בחזרי הביתה מצאתי אצלי את א. פרלסון. הזמנתי אותו לפי הוראות ההנהלה, כדי להציע לו לשמש בתפקיד של ממונה על הריאורגניזציה של מערכת החינוך שלנו, אם יהיה הכרח לבצע פעולה זו. פרלסון היה נבון למדי ודחה את ההצעה הנדיבה הזאת בהביאו נימוקים נכוחים. ראשית – לא מן הראוי לבחור איש מאגף־העבודה; שנית – צריך שבעל התפקיד הזה יהיה אדם בעל השפעה יותר בישוב; שלישית – אין הוא יכול לעזוב את קופת חולים בשעה משבר זו; רביעית – מעולם לא נתנסה בפעולת ניהול בשדה–החינוך, אמרתי לו, כי הגענו למועמדות שלו רק לאחר שבוטלו מסיבה זו או אחרת כל שאר ההצעות.

הרושם הסופי שלי הוא, שאם ההנהלה תלחץ עליו ברצינות לא יוכל להתנגד, כי חוש־המשמעת שלו חזק ביותר.

יום א', 11 באוקטובר 1931

באה אלי משלחת מטעם “המזרחי” כדי לדון על האפשרות המאיימת שההנהלה תחליט החלטה לרעת ישוביהם בכפר־חיטים ובשיך אבריק. לפני שהגעתי לעצם הענין תקפתי אותם בענין ההחלטה המכוונת נגדי, שנתקבלה בועידת “המזרחי” בארץ־ישראל ⁷. אמרתי להם כי תפיסה זו של קואליציה שיש לה, כנראה, מהלכים בתנועה הציונית לא היתה הולמת אפילו שבט של פראים. הודעתי ברורות בישיבה הראשונה של ההנהלה חדשה בבזל, כי לעולם לא אסכים להנהלה כפולה במחלקתי, ויהא זה בשותפות עם מר פ. או עם איזה אדם אחר. על הבעיות המדיניות החשובות צריכה, כמובן, להחליט ההנהלה כולה, אבל עד כמה שהדברים אמורים בי – לא אסכים לחלוקת האחריות. הם ענו כי הם מיצגים את “המזרחי” העולמי, ולא את המזרחי בארץ־ישראל. זה היה פשוט נסיון להשתמט.

אשר לישוביהם – לא יכולתי כמובן לספר להם, מה רציני הוא יחסי שלי לענין זה. אמרתי להם כי עדיין לא נתקבלה החלטתה של ההנהלה כולה, וכי אני מקוה יעלה בידינו לא לפגוע בישובים הקיימים.

אחרי כן ערכנו ישיבה עם הרצפלגד, שחזר זה עתה מחוץ־לארץ. השתתפו גם המרכז החקלאי וסנטור. ביררנו את הסידורים הטכניים בענין התשלומים על חשבון תקציב־ההתישבות. גם כאן מצבי עדין ביותר. איני רוצה להכביד על סנטור; כן איני רוצה להפר את משמעת ההנהלה במו“מ עם גורמי־חוץ. מצד שני סבור אני, שאם אושר סוף סוף תקציב ההתישבות בסך 56,000 לא”י, ואם האנשים באים ומבקשים כסף לזרעים ולפרעון החובות הדחופים וכו' – הרי זכאים הם לקבל מן הגזברות שלנו את התשלומים הדרושים בזמנים המתאימים לצרכי החקלאות ולחוקי הטבע: גשמים, עונת־הזריעה וכו'. אם לאו – פירושו של דבר שאין תקציב־התישבות של 56,000 לא"י!

נאלצתי לעזוב את הישיבה באמצע הקרב, כי קפלנסקי, שחזר אף הוא זה עתה מאירופה, חיכה בביתי לארוחת־הצהרים. אני שומע שהועד המנהל החדש של התכניון, אשר את הרכבו אישרנו רק בימים אלה, עומד למנות את קפלנסקי מנהל למוסד הזה. לדעתי הוא בעל הכשרה נאותה מאד לתפקיד הזה. איני רואה אדם מתאים יותר ממנו. הוא אדמיניסטרטור מוכשר ודייקן ובקי בצרכיה הטכניים של הארץ, היה בעצמו מורה והוא מהנדס לפי השכלתו האוניברסיטאית, אף כי לא עבד במקצוע זה בפועל. יש לו רק חסרון אחד מסוים מאד – הוא חבר מפא“י. קפלנסקי מדוכא, כמובן, מאד בשל החלטת ההנהלה לבטל את כל הקצבתה לתכניון. הוא היה מוכן לקבל על עצמו גם תפקיד של מגייס כספים בשביל מוסדו, הזקוק, לדעתו, לסכום מסויים לשם התחלה, ואין הוא יכול להודות בכך שההנהלה רשאית למחוק כליל מתקציבה סעיף בסעיף התכניון. הוא הוסיף, שיש לראות בכך מעין עדות ליחסה הכללי של ההנהלה למוסד זה. אמרתי לו, כי לפי דעתי יחס מעין זה אינו קיים כלל. הבינותי, כי החלטת ההנהלה נתקבלה כתוצאה מכך שהגורמים המעונינים בתכניון הסכימו למעשה, בנסיבות הקיימות, לנהל את התכניון בלי הקצבה כספית מצד הסוכנות. הצעה דומה לזו הובאה לפנינו על ידי קבוצתו של ד”ר בירם.

אחר־הצהריים נסעתי לתל־אביב.

יום ב', 12 באוקטובר 1931

חזרתי בבוקר מתל־אביב עם שרתוק, שנכנס היום לתפקידו במחלקה המדינית.

נפגשתי שוב עם מילס וניסיתי להשפיע עליו שיעשה משהו בענין רישום התושבים ה“בלתי־חוקיים”. בדקוק, מנהל מחלקת העליה בפועל, נתבלבל ונסתבך לגמרי בסעיפיו שלו עצמו, ואינו יודע עוד כיצד לצאת מן הסבך. קהילת תל־אביב עומדת להתמרד ולהכריז על החרמת המפקד בשל המכשולים האדמיניסטרטיביים הללו. כאן יש מקום למילס להתערב. מילס אמר לי, כי פנה למזכיר הראשי לאחר שיחתנו הראשונה. אין הוא סבור כי הוא רשאי להתערב שוב, אבל רוצה הוא לראות מה בדעת המזכיר הראשי לעשות. למילס נודע כי אני עומד מחר להיפגש עם המזכיר הראשי.

אחר־הצהרים הזמנתי אלי את פרנץ' ואת קיצ’נג לתה, כדי להיפגש עם ד"ר רופין. בא גם שרתוק. ככל שנפגשים עם פרנץ' יותר, כן מתגבר רושם ההבדל שבינו לבין סיר הופ־סימפסון מבחינת שיעור הקומה, כושר התפיסה ודריכות הרצון. אם איני טועה, הרי הוא חושש לטפל בבעיות טיפול נמרץ ולקבל החלטות העלולות להיות לא־נוחות במקצת. הוא שוחח עם רופין משך שעה וחצי, וכל הזמן כמעט לא נגע בשום ענין מעניני ארץ־ישראל, על כל פנים לא הזכיר שום ענין הכרוך במדיניות הפיתוח. היתה זו שיחה על כוס תה בלבד: על אנגליה, על הודו, על הבחירות והשד יודע על מה עוד.

קיצ’ינג שונה ממנו. הוא פעיל הרבה יותר, פחות נחבא אל הכלים או מקפיד על המרחק. הוא שאלני שוב על בית־שאן ועל החולה: “מה הייתם עושים אילו קיבלתם את החולה מחר? לדעתי, ובהתאם לנסיונות בעיראק, היו עבודות היבוש עולות במיליון לא”י בערך". עניתי, שאם כן הוא הדבר, הרי זה מוכיח כי שום גוף חוץ מן היהודים, לא בעל־הזכיון של עכשיו ולא הממשלה, לא יהיו מסוגלים לטפל בענין זה. ביחס לבית־שאן – אמר שהקרקעות כבר חולקו, בצדק או שלא בצדק, ועתה הרי הם בגדר רכוש פרטי. על כן אינו רואה מה יוכלו מוסדות־הפיתוח לפעול בענין זה. אמרתי כי הם עצמם טוענים שאין הם מצליחים למצוא את הרזרבות הנרחבות של אדמות־הממשלה. אם מניחים הנחה מעין זו, הרי מסתבר מכאן שאין אפשרות לנהל שום מדיינות פיתוח בלי לחלק שנית את הרכוש הקרקעי איזו חלוקה שהיא. נתברר שהם מתכוונים לרכז בידי מחלקת הפיתוח את ניהול כל קרקעות הג’פתליק.

בשעה שש נתכנסה ההנהלה לישיבה, כדי לדון שוב על המצב במערכת החינוך. המורים עשו צעד מיוחד במינו. דבר זה דומה לתפיסת בתי־החרושת על ידי הפועלים האיטלקים ב־1920 ולסוציאליזם־הגילדות של ג. ד. ה. קול: הם נכנסו על דעת עצמם אל בתי־הספר והתחילו ללמד. הם מקוים כי באופן כזה יכריחו אותנו לעשות מעשה. זהו מצב קשה. מצד אחד יתהווה בהכרח מצב של תוהו ובוהו; ומצד שני – אין אנו רשאים למנוע מהם לעשות את מלאכתם מתוך התנדבות, אם בחרו בדרך זו כדי שבתי־הספר יהיו פתוחים. למחר בערב מכנסים בתל־אביב ישיבה של הועד הלאומי, חברי הועד המנהל של הסוכנות היהודית, ההנהלה ונציגי הישובים, כדי לעיין במצב.

ברקסון לוחץ שנפחית את הקיצוץ שלנו ב־4000 לא"י לפחות, ונכסה חלק מן הסכום הזה על ידי קיצוצים נוספים בכל שאר סעיפי התקציב, וחלק על ידי מפרעה על חשבון תקציב־החינוך לשנה הבאה, כלומר – על ידי הגדלת הגרעון.

יום ג', 13 באוקטובר 1931

הלכתי שוב אל המזכיר הראשי, כדי לברר את הפקודות האחרונות של מר בדקוק בענין רישומם של התושבים ה“בלתי חוקים”. מודי העיר הערה עוקצנית במקצת: הביורטוקרטים לעולם ביורוקרטים הם. הוא השתדל למלא את דרישותינו כל כמה שיכול לגבי ענינים רבים. דעתי היא, כי התוצאות הממשיות אינן רחוקות מלהניח את הדעת. הדרישה לערבות ולהצהרה מצד המעביד תוחלף למעשה במתן ערבות ע"י הסוכנות היהודית. המעביד לא יצטרך להתיצב בשום נסיבות שהן. ינקטו אמצעים כדי להבטיח שתינתן הזדמנות מתאימה לכל אלה הרוצים להגיש את בקשותיהם עד 17 בנובמבר. אני מניח בדרך כלל, שיש יסוד לקוות כי רישומו של סוג זה של עולים יתנהל מעתה פחות או יותר בסדר.

הקונסול התורכי בא אלי לביקור גומלין. נסיתי לשוחח עמו על ענין הכליפות, אולם הוא כמעט לא הגיב. נגעתי בענין השיחות שהתנהלו בזמן האחרון בשאלת איחודן של סוריה ועיראק תחת למלכות פייסל. סיימתי בכך, ששכנתה הצפונית של ממלכה עיראקית־סורית חדשה מעין זו תהיה תורכיה, בעוד שארץ־ישראל תהיה שכנתה מדרום. אולם רושדי ביי היה סבור שהקהיליה התורכית אדישה לגמרי לגבי מה שעלול לקרות בשטחים שהיו כפופים בעבר לשלטון העותומני.

בא אלי גולדשמידט, מהנדס השקאה צעיר מתל־אביב. אחד הבקיאים ביותר בשאלת אוצרות המים. הוא ביקש מכתב־המלצה אל שלטונות הפיתוח.

אחר־הצהרים נסעתי לתל־אביב, להשתתף בישיבת הועד הלאומי לקראת הכינוס המורחב שנקבע לשעות הערב בענין הועד הלאומי, טיפול בארגון הקהילות, רישום העולים ה“בלתי חוקיים” והמפקד. בן־צבי בירכני קצרות ואמר דברים לבביים. הדגיש כי אני הנני הראשון מחברי הועד־הלאומי ומאנשי־הישוב שקיבל לידיו את התיק המדיני בהנהלת הסוכנות היהודית.

עמדתו של הועד הלאומי לגבי המפקד והרישום היתה בדרך כלל נבונה למדי. יצא מכלל זה דניאל ס. הוא יהודי יפה מאד, אבל מוטב שלא היה משתעשע בפוליטיקה.

הישיבה בערב נערכה באולם הגימנסיה. נכחו כל גדולי הדור. אוסישקין נאם, כמובן, את הנאום שציפיתי לשמוע מפיו. הוא עורר את המורים להמשיך במלחמתם המהפכנית בהנהלה צרת־המוח, הנוטה להרוס את כל אשר נבנה וכו' וכו'. נדמה לי שמוטב שלא לקרוא כאן את הדברים בשמם – אף כי עשה עשיתי כן, בתשובתי לנאום זה. הישיבה נמשכה כמה שעות. ברקסון שירטט תכנית כיצד להתגבר על הקיצוץ בתקציב החינוך, על ידי מאמץ משותף וקרבנות מצד המורים, הרשויות המקומיות ומצד הציבור כולו. אבינועם ילין נכח, ולא רציתי שיסיק מדברי כי אין אנו מביאים בחשבון את הממשלה בשעה שאנו מחפשים אחרי מקורות כספים כדי לקיים את מערכת בתי־הספר שלנו. על כן אמרתי שיש בדעתנו לפנות לממשלה בתביעה שתגדיל את הקצבתה.

יום ד', 14 באוקטובר 1931

סנטור, ברקסטון ואני אחרנו לחזור מתל־אביב יותר מן הרגיל.

ביליתי את שארית הבוקר עם שרתוק ועם גורדון. שוחחנו על הסידורים הראשונים במחלקה ועל ענינים שוטפים, על הכנת התקציב שלנו וכו'.

ניסחתי מכתב לממשלה על המשבר ברשת בתי־הספר שלנו.

אחר־הצהרים נערכה הישיבה השניה של הועדה המשפטית לעניני הקרקעות והערבים המנושלים. הפעם השתתפו כל החברים, בכללם – שבתי לוי ⁸ויוסף נחמני ⁹. נחמני סיפר לנו פרטים מענינים על פעולות הרישום המתנהלות עתה במחוזות. סיכויי מלוה־הפיתוח נעשו עתה יותר ויותר מעורפלים, בגלל הקשיים הכספיים של בריטניה עצמה, ואף על פי כן רב מספרם של מגישי־התביעות הנרשמים על מנת שיעידו, והוא מוגזם מאד. הדבר בולט בעיקר במחוזות מסוימים. תביעות נתקבלו שם ללא כל הבחנה. מעוררים תקוות בלבות איכרים עניים, כי רכושם אשר מכרו לפני זמן רב יוחזר להם, או שתהיה חלוקה חפשית בכלל, של קרקע וכסף. בסופו של דבר תוכזבנה תקוות אלה בהכרח. אכזבה זו תופנה כנגד היהודים, והיא עלולה גם לערער בשעת הכושר את בטחון החיים והרכוש. יתר על כן: יש ידיעות ברורות המעידות, כי במחוזות שונים התחילו פקידים ממשלתיים מקומיים לשדל על דעת עצמם את הפלחים שיגישו תביעות, אף כי הם עצמם מעולם לא האמינו כי יש להם יסוד לכך. לדעתי, שיטת־פעולה זו אין לה על מה שתסמוך מבחינת ההוראות שניתנו בדבר החקירה המתנהלת.

יום ה', 15 באוקטובר 1931

בבוקר באו אלי חברי מרכז־העבודה. נלווה אליהם דב הוז, שנתמנה עכשיו מקשר מטעם ההסתדרות בינה לבין השלטונות והסתדרויות־הפועלים באנגליה. הם עומדים להגיש לממשלה את תזכירם על העבודות הציבוריות. ביררנו את הענינים שהם אומרים לנגוע בהם, כדי לתאם את פעולותינו.

אחר־הצהרים ערכתי עם שרתוק ועם מדזיני את תקציב המחלקה המדינית לשנה הבאה. אין בו משום עידוד. כשקיבל קיש את הנהלת המחלקה לפני תשע שנים הגיע תקציבו השנתי לפי ידיעתי ל־13,500 לא“י. על כך נוספו תמיד כספים מיוחדים, שמסר וייצמן לרשות המחלקה. בינתיים נצטמצם התקציב של המחלקה כמו בשאר הסעיפים. ההצעה שהוגשה על ידי קיש לקונגרס בבזל היתה – 4000 לא”י בשביל המחלקה המדינית והמשרד הערבי גם יחד. הקונגרס אישר 3500 לא"י. עתה יש לחשוש לקיצוצים נוספים אפילו בסך זה. אף אם אצליח לקבל את האישור לכל הסכום כולו הרי יספיק רק כדי לשמור על המנגנון הקטן של המחלקה. הוא יבטיח את קיום המגע הרגיל עם השלטונות המרכזיים והמחוזיים, עם המשטרה ועם הצבא. נוסיף לקיים שירות ידיעות לא יעיל ביותר על הנעשה בין הערבים ונספק צרכי יום־יום של המחלקה. אין כלום, אף לא מיל אחד, לעבודה עצמה, שאפשר היה לעשותה בעזרת המנגנון הזה ואשר אפקים חדשים מתגלים בשבילה כמעט יום יום. נצטרך להשיג כספים מן החוץ. אם לאו יהא כושר הפעולה שלנו מוגבל ביותר.

ישיבת ההנהלה נמשכה עד אחת וחצי אחר חצות.

יום ו', 16 באוקטובר 1931

בא אלי ויקטור כהן. הוא בא ירושלימה כדי להיפגש עם הפקיד המנהל את הממשלה ורצה לשוחח עמי על מהלך ה“פיתוח”. קיבלתי זה עתה מכתב מאת פרנץ‘, בו הוא מבקש שנמציא לו את כל החומר ההידרו־גרפי אשר עמנו. השתמשתי על כן בהזדמנות זו כדי לברר את האפשרות למסור לשלטונות־הפיתוח את החומר הזה, שהוא פנימי ביותר וכולל את תוצאות הקידוחים וכו’. אמנם, ברור שבשביל הממשלה אין זו אלא שאלת כסף וזמן, עד שתגיע לאותם ההישגים שהשגנו אנחנו מאז התחלנו לערוך את מערכת הבדיקות והתצפיות שלנו.

נכנס אלי רוטנברג. גם הוא עמד להיפגש היום עם הפקיד המנהל את הממשלה. בקרוב יצא לאנגליה, ויונג ביקש ממנו לבוא אליו להיפרד. החלטנו שאבוא באחד הימים בשבוע הבא לחיפה, ושם נסקור את כל מצבנו לפני צאתו לדרך.

יום א', 18 באוקטובר 1931

הקדשתי את רוב שעות־הבוקר לעריכת תזכיר לממשלה על המשבר במערכת בתי־הספר שלנו. אחה"צ יצאתי לתל־אביב לפגישה שנקבעה ביני לבין ההנהלה של התאחדות בעלי־התעשיה. שרתוק ותשבי השתתפו אף הם בישיבה. היתה זאת ישיבה מוצלחת, שהתנהלה ברוח של הבנה הדדית וידידות ונמשכה כמעט שלוש שעות. דנו תחילה בתקציב מחלקת המסחר והתעשיה שלנו וברכישת סחורות שונות על ידי מחלקת ההתישבות. נגענו בבעיות כלליות, כגון – ההסכם בין סוריה וארץ־ישראל, יחסי מסחר עם מצרים, יסוד סוכנויות מסחריות בבגדד ובקהיר, הקמת מועצה כלכלית על מנת שתיעץ להנהלת הסוכנות. שוחחנו כמעט על כל נושא שבעלי־התעשיה מעונינים בו. הם אנשים מצוינים, הנאבקים קשה כדי להצליח. ציונים טובים הם, אבל אין הם בקיאים בכל ההתפתחות החדישה.

יום ב', 19 באוקטובר 1931

בבוקר באו אלי נציגי “גדוד מגיני השפה”, כדי להסב את תשומת לבי לחוסר התחשבות מספקת בלשון העברית, שנתגלתה בפעולת רישום העולים ה“בלתי חוקיים”. לבסוף ביקשו תמיכה כספית לתעמולה, שיש בדעתם לנהל לקראת המפקד המתקרב, בגלל מגמותיהם והשתדלויותיהם של “אגודת ישראל” ושל פועלי ציון שמאל שיידיש תובלט יפה בשאלונים. הבטחתי לבחון את המצב בדבר רישום העולים. אותה שעה הרהרתי בלבי שעכשיו, לאחר שגמרתי עם בדקוק, עלי להתחיל עם “גדוד מגיני השפה”! נתברר לי אחר כך, למזלנו, שתלונותיהם לא התאימו לעובדות. אשר לתמיכה כספית לתעמולתם – אמרתי להם כי בעוד שרצונם לפעול ראוי לשבח, הרי יסוד פעולתם, לדעתי, הוא – ההתנדבות. תקציב מטעם מוסד רשמי יערער את יסודם זה. האידיאולוגיה שלהם נטלה מהם כל אפשרות להתנגד לי.

ביקרתי אצל פקיד המנהל את הממשלה כדי לדון עמו על המשבר במערכת בתי־ספר שלנו. מנהל מחלקת־החינוך מר באומן נכח אף הוא. השיחה נמשכה יותר משעה, ויצאתי מהם בהרגשה טובה. יונג ובאומן השתדלו שנים לגלות הבנה ואהדה ולא לחרוץ משפט. הם הבטיחו לעיין בבקשותינו לאלתר. החשש העיקרי שלהם היה, כנראה, שמא אכריז באופן מוחלט כי הסוכנות היהודית לא תשא יותר באחריות למערכת בתי־הספר העיקריים וכי נתחיל מיד בביצועה של תכנית ההעברה.

חזרתי למשרד לשם שיחה עם ד"ר טהון בשאלת החומר ההידרוגרפי ששלטונות הפיתוח מבקשים להמציא להם.

ביררתי עם קלוריסקי את המצב בענין המפלגה הערבית הלאומית החדשה וההכנות לועידה הפאן־מוסלמית ובענין החוזה המסחרי בין סוריה וארץ־ישראל.

אחרי כן היתה לנו ישיבה עם נציגי הפקידים בדבר ההצעה לקצץ במשכורתם כדי משכרת חודש אחד. המורים תובעים קיצוץ זה במפגיע – אם ידרש מהם לותר על משכורת של חודש אחד כדי לאזן את תקציב החינוך. הפקידים הודיעו לנו ברורות שהם נעלבו על שההנהלה הכריזה בפומבי על נכונותה הפרינציפיונית לעיין בקיצוץ כזה, בלי להימלך כלל בדעת הפקידים. אין הם חושבים ששכר הפקידים הוא מעין קרן, שאפשר להסתייע בה כדי לאזן תקציבים, ואין הם סבורים כי יוכלו לשאת בהפחתה נוספת של שכרם. הם הצביעו על ההבדל ביניהם לבין המורים. הללו עובדים אחרי הכל רק תשעה חדשים בשנה, ויש להם אפשרות להשתכר על ידי מתן שיעורים – בעוד שעובדי המנגנון עובדים כל השנה, ואסור להם להרויח כסף מן הצד. כל זה נכון, כמובן, ולדעתי טענותיהם צודקות, אבל בשעה שאינך צודק כלפי צד אחד על כרחך אינך צודק כלפי הכל.

המצב הכספי חמור ביותר. תחת לחץ דעת הציבור הבלתי נבונה על כרחנו אנו מתקדמים בצעדים כושלים ממעשה הצלה אחד למשנהו.

ה. צ. בא אלי לביקור נוסף. הוא הראה לי את הצעת התכנית של מפלגתו החדשה. עדיין לא החליט אם לקרוא לה מפלגת־העם הערבית או מפלגת־העבודה הערבית. הקוים המיוחדים שבתכנית הם: העדר נוסחאות תוקפניות בולטות נגד הבית הלאומי היהודי, נגד הכרזת בלפור והמנדט מזה, והוקעת המדיניות השלילית בלבד שניהלו עד כה הגופים הערביים בעלי ההשפעה מזה. התכנית מסתפקת תמיד ברמזים: כך, למשל, בסעיף המדבר על תפיסת כל המשרות הממשלתיות על ידי בריטים וזרים. מודגשת בעיקר התכנית הכלכלית והחברתית. בדרך כלל יש לראות במפלגה העומדת להתארגן לפי קוים אלה צעד קדימה, אם כי צעד אטי.

בחלק המדיני מופיעה כמובן בתכנית צ. תביעה להקים גוף מחוקק (איני יכול לתאר לעצמי שום תכנית מפלגתית ערבית בלי תביעה זו) ההצעה שהמנדט יוחלף על ידי חוזה בין בריטניה ופלשתינה.

יום ג', 20 באוקטובר 1931

אליעזר יפה בא אלי שוב, בענין האחוז האחד מתקציב ההתישבות בשביל “תנובה”.

ביקרתי אצל המיור קמפבל, שנכנס זה עתה לתפקידו החדש כמושל מחוז ירושלים (המחוז אורגן מחדש וכולל עתה את חברון ועוד כמה ישובים). לא היתה לנו הזדמנות לשיחה. הוא רק הספיק לומר לי, שהוא מצטער מאד על שאינו מתקדם במידה מספקת בלימוד הלשון העברית, לאחר שהצליח בפגרת הקיץ ללמוד את יסודותיה באוכספורד. הוא יכול לכל היותר לשמוע אם המתרגם מוסר את עיקרי הדברים בצורה נכונה.

אותו רגע הופיע הפטריארך הלטיני, מונסיניור ברלסינה. הוא לא ביקר במשרדי מושל־המחוז מאז ימי סיר רונלד סטורס ¹⁰. במשרד קמה התרגשות, במקצת בגלל העובדה האמורה ובמקצת בגלל אבני־החן שהפטריארך התקשט בהן (סולמן ¹¹נתרשם מהן במיוחד). חשבתי על כך, שמוטב כי אקל עליהם ואלך לי. נדברנו שקמפבל יחזיר לי ביקור בזמן הקרוב, כדי שנוכל לבוא בדברים.

אחר־הצהרים נערכה פגישת עתונאים, בעיקר לשם בירור שאלת התקציב ומצב מערכת החינוך שלנו. לפי שדיברו סנטור וברקסון מסרתי בהזדמנות זו כמה הודעות על הענינים המדיניים של השעה. נגעתי קצרות בחוזה המסחרי בין סוריה וארץ־ישראל ואמרתי, שהתקפות העתונות הערבית הטוענת כי אנו מתנגדים לקיום החוזה – מקורן בהשמצה. גיליתי שכמה מן הקיצוניים הערביים עצמם, כרשיד חג' איברהים, מלשכת־המסחר בחיפה, ושיף מחמוד דג’אני, מלשכת־המסחר בירושלים, תומכים בביטול ההסכם על סחר חפשי. נראה אם הדבר יקלע למטרה וישפיע כראוי על העתונות הערבית.

אחרי כן הזכרתי את פעולותיו של מר פרנץ'. אמרתי, שכתוצאה מאי־היציבות הכספית הנובעת בהכרח מן המצב באנגליה אנו עדים בעצם לפיתוח מחלקה ולא למחלקת – פיתוח. אחרי כן סיפרתי על השתלשלות הענינים בענין רישום העולים ה“בלתי חוקיים” – השתלשלות עובדות מוזרה יותר מסיפור־בדים. תקפתי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את התעמולה נגד המפקד.

כשגמרתי יצאתי עם סימה ועם גורדון לתל־אביב, לארוחת־ערב עם האדון קרוסבי, סגן המושל של מחוז־הדרום, ועם רעיתו. היה זה ערב נעים מאד.

יום ד', 21 באוקטובר 1931

בבוקר ערכתי ביקור־נימוסין אצל חיימסון, שחזר זה עתה מחוץ־לארץ. אתמול קיבלנו את מכסת־העליה של בדקוק. הוא אישר בשבילנו 145 רשיונות מתוך 1720 אשר ביקשנו. הזכרתי את המספרים דרך אגב, וחיימסון אמר כי אף על פי שחטא חטאים רבים, אין להאשימו – מטעמים מובנים – בפשע זה. לא התעכבנו על עניני־עבודה ושוחחנו בעיקר על הבחירות הכלליות העומדות להיערך באנגליה ועל המצב הכלכלי באירופה בכלל.

אחר־הצהרים בא לביתי מ. ש.. שוחננו בעיקר על ההכנות לועידה פאן־מוסלמית. הוא סיפר על התנגדות גדולה לועידה מצד אנשי־שכם ידועים, כמו נ. ט., ועל נכונותם לצאת בעתונות בגלוי נגד הועידה – אם נביע הסכמתו לעמדתם. הדגשנו ברורות כי מעתה נלך בדרכנו אנו.

יום ה', 22 באוקטובר 1931

בבוקר בא שוב המאיור לונגריג מחברת־הנפט העיראקית, כדי הציג את הממונה עליו, מר ג. ו. דנקליי, שבא לארץ כדי לנהל את המפעל. מסתבר כי לונגריג יהיה ממונה על עניני העובדים למיניהם ועל האספקה. עד כמה שאני יכול לשפוט, לא יחול איחור בהתחלת פעולתם, על אף המשבר הכספי באנגליה. בשיחה זו נודע לי (בניגוד למדובר בשיחה הראשונה), שאין הם מתכוונים כלל לסלול כביש חדש בעמק, אלא יסתפקו בסלילת החלקים החסרים כדי לחבר את הכבישים הקיימים. בכלל היה זה יותר ביקור של נימוס. ולא נגענו ברצינות בעצם הדברים. הזכרתי בלגלוג מה את הויכוחים בועדת־המנדטים של חבר־הלאומים בשאלת הזכיון שלהם ואת הודעתו של ד"ר שילס, כי הסעיף בדבר שכר־עבודה הוגן לא הושמט אלא בטעות, וכי הם מוכנים להכניסו אפילו עכשיו. המיור לנוגריג אמר שאין הוא רואה כיצד יוכלו לעשות כן.

לעת הצהרים בא צבי יהודה ¹². הוא הדגיש לפני את ההכרח לארגן מחדש את ועדי־הגושים בעמק, כדי לקיים יחסים עם השלטונות המחוזיים ועם מפקחי המשטרה, וגם לשם פעולה בין הכפרים הערביים השכנים. הבטחתי לכנס בעמק פגישה שתדון בענין זה.

חזרתי מיד אחר הצהרים למשרד, כדי לפגוש את מנהל המכס, מר סטיד, שבא לבקרני. שוחחנו משך שעתיים. אפשר לומר שסקרנו באופן שיטתי בהחלט את יחסי המסחר עם כל הארצות השכנות. אשר לסוריה – לא תתנגד מחלקתו אם נציע לממשלה להאריך את החוזה לתקופה של עשר שנים. אין הוא מקוה לגדולות ממצרים, שגילתה בזמן האחרון פעילות רבה והקימה מחיצות־מכס שונות ולרעת ארץ־ישראל דוקא. הצעתי לנסות ולהפנות לחיפה ולבירות את הזרם העצום של סחורות העובר עתה דרך מצרים, אבל אין הוא מאמין בהצלחת הדבר. אשר לקפריסין – ביררנו את שאלת הרחבתו של עקרון הבכורה אימפריאלית לארץ־ישראל. זהו שוב ענין שיש להביאו, כנראה, לפני הממשלה המרכזית בלונדון. הוא לא היה מעונין ביותר בתורכיה, פרס ועיראק, ששם נתעוררה השאלה אם יש להגיע לחוזה מסחרי מסוג חוזה סוריה־ארץ־ישראל, או שעל ארץ־ישראל להצטרף לחוזים הקיימים של האימפריה הבריטית. המחזור המסחרי בין ארץ־ישראל לבין הארצות הללו הוא כיום נטול ערך. ביררנו את האפשרויות לפיתוח קשרי המסחר על־ידי הרחבת רשת הכבישים. הוא סבור בדרך כלל, שאין לצפות לגדולות לפני שתושלם הרכבת לבגדאד.

משיחתי עם סטיד הלכתי ישר לישיבת ההנהלה.

בערב הלכנו –סנטור, סימה ואני – לארוחת־ערב עם הקונסול הצ’כי ועם הגברת פריץ'. מצאנו שם את משפחת אוסישקין, ד"ר טיכו ¹³רצ’קובסקי, ואת הקונסול הפולני הכללי. ארוחת הערב היתה כשרה, לכאורה, אולם איני מקבל עלי שום אחריות מוסרית על כך.

יום ו', 23 באוקטובר 1931

בשעה 11 יצאתי עם בן־צבי לחיפה, לפגישה עם רוטנברג, שנקבעה לאחר־הצהרים. קיימו אותה בשני המשכים. בהתחלה נכח ויקטור כהן, ושוחחנו על החומר ההידרוגרפי שתובע פרנץ‘. בהזדמנות זו מסרתי דו"ח מפורט יותר על מה שמתהווה עתה בענין הרישום המוקדם של הערבים המנושלים. כן סיפרתי על סירובו של פרנץ’ להכיר בזכותנו להשתתף עם שלטונות־הפיתוח בבדיקת התביעות. דרשתי בתוקף שנקיים עמדה יהודית ברורה ומאוחדת בשלב מכריע זה של יחסינו עם שלטונות הפיתוח. כהן אמר, שהיה מסכים לכך בחפץ לב, אבל הוא קיבל ידיעות מן המשרד הראשי של פיק“א, כי ג’יימס רוטשילד הבטיח לפרנץ' ברורות שאנשי פיק”א יסייעו לו בכל. אמרתי לו, שהייתי כותב לג’יימס על מצב הענינים, ואף הוא הסכים לעשות כן.

רוטנברג הביא נימוק נבון משלו ואמר כי הבעיה של מסירת חומר לפרנץ' היא יותר שאלה של אמון הדדי ושיתוף־פעולה מאשר שאלת המספרים עצמם. אין אנו צריכים להרשות שינצלו אותנו בלי שנקבל מצדנו את העזרה המינימלית, שלדעתנו אנו זכאים לקבל מהם. דעה זו קרובה מאד לדעתי אני בענין זה. איני מבין מדוע זה יבוא לחלוב אותנו ללא תמורה.

בהמשך השיחה השתתף ברל כצנלסון, תחילה סיפר לנו רוטנברג על שיחתו עם יונג שנפגש עמו בעיקר כדי לדון בכמה בעיות של חברת־החשמל ועל השינוי שחל לפי הרגשתו ביחסה של הממשלה כלפי החברה. הנחות אלו הגיע לאחר שיחות מסוימות על זכויות המים בנחל הירקון ועל ענינים דומים. כן נסבו דבריהם על המצב בכללו, ורוטנברג הביע לפני ממלא מקום הנציב את דעתו על המצב. מסקנתו בדרך כלל היא שוב פסימית ביותר: הוא אמר ליונג, כי לדעתנו נמצאת הארץ על סף משבר כלכלי ומדיני חמור. תכנית המועצה המחוקקת מסתמנת באופק. הסיכויים להגדלתן של השקעות ההון הפרטי הם רעים ועלולים להשפיע לא רק על חברת החשמל כי אם גם על כל מפעל חשוב אחר.

אחרי כן הרצה רוטנברג את דעתו הכללית על המצב. הוא נוסע ללונדון והיה רוצה לשמוע את חוות דעתנו על אופן פעולתו. אם לסכם – אפשר לומר, כי הוא אינו יודע בעצם מה יש לעשות. כסף אין לנו. המצב הכלכלי בעולם עגום, ואף יותר מזה. ממשלת הארץ מטפחת מדיניות אנטי־יהודית ברורה. הערבים מתחזקים מיום ליום ומזדיינים. המועצה המחוקקת ממשמשת ובאה.

משירד היום חשבתי שאין טעם להמשיך לויכוח, והבטחתי לו לסכם את השקפותי בכתב.

שבת, 24 באוקטובר 1931

הלכתי אל הכותל המערבי וטיילתי בעיר העתיקה. אחרי כן השתתפתי במועצת סניף המפלגה בירושלים. דנו על המצב בעירית ירושלים. קמפבל רוצה לפתוח תקופה חדשה בממלכת נשאשיבי, והוא פנה לועד הלאומי בהצעה שיגישו לו תכנית. הדעה השלטת היא, כמדומני, שזהו הרגע הבלתי מתאים ביותר לעורר מחדש את שאלת העיריה. בשום פנים לא נוכל פשוט לחזור, כמובן, לפי התנאים שהיו קיימים קודם. מצד שני איננו מעונינים להחליש את נשאשיבי, אף כי איננו מעריכים ביותר את כשרון־ההנהגה שלו ואת הגינותו. הרי עתה הוא נתון במלחמה לחיים או למות במפלגת המופתי. במשך שנתים לא עוררו את השאלה מפני מה אין רוב תושבי ירושלים מיוצגים בעיריה, ואני חושש שיהא צורך לחכות עוד מעט. בן־צבי סיפר לנו על שמועות ידועות, שלפיהן מתכוונת הממשלה למנות את מושלי ירושלים והצפון כראשי עיריות חיפה וירושלים לפחות לתקופת מעבר. הקו המדיני שלנו היה להתנגד למוסד מחוקק מרכזי מתוך נימוק, שלדעתנו יש לבנות את השלטון מתאי־היסוד של אבטונומיה מקומית. אני סבור על כן, שמחובתנו להתנגד לכל צעדים המגבילים עוד יותר את חופש הפעולה והסמכות של העיריות.

בערב שמענו את הקונצרט הראשון של החברה הירושלמית למוסיקה. בעיני זהו סעיף בעבודת מחלקתי.

יום א', 25 באוקטובר 1931

כתבתי מכתב ארוך לג’יימס רוטשילד. מסרתי לו דין־וחשבון תמציתי על המצב הנוכחי במחלקה המדינית וביקשתי את עזרתו הכספית. אם לא נקבל עזרה מן החוץ לא ייעשו דברים רבים שאפשר היה לעשותם. הוא גילה לגבי דידי אימון אישי רב. אפשר שזה יביא אותו לידי כך שלא יראה במכתבי סתם שימוש באמצעי המקובל במצבים כאלה.

ביקרה הג' פרנקלין, ממנהיגות “הדסה” האמריקאית, השוהה עתה בארץ. היא באה לברר את האפשרויות להשתתפותה של ארץ־ישראל בתערוכה העולמית שתערך בצ’יקגו בשנת 1933. ביקרה בתערוכת פריס ומעונינת מאד שלא נזניח אפשרות תעמולתית כזו.

הבטחתי להפגישה עם אנשי “מסחר ותעשיה”, המומחים העיקריים שלנו לעניני תערוכות, ירידים ושוקים. אני בטוח שהם יסייעו בידה כמיטב יכלתם. אמרתי לה את דעתי אני: בדרך כלל אני בעד השתתפות, אולם אני מודאג במקצת, שמא ייראה הביתן הארץ־ישראלי דל וחסר־ערך לעומת הארמונות שיוקמו בודאי לאורך שפת היאור בצ’יקגו. אם להשתתף בכלל – הרי שעלינו להקים דבר מה המתבלט בפשטותו ובצניעותו, כדי להדגיש את היותנו עניים מבחינה יחסית. היא העירה, כי אחדים מראשי היהדות בצ’יקגו היו מוכנים לתרום סכומים גדולים שביל ביתן יהודי כללי, שלא יהיה ארץ־ישראלי דוקא. נדמה לי שהפתעתיה באמרי, כי כשלעצמי הייתי מעדיף ביתן של העם היהודי עם מדור ארץ־ישראלי מובלט, מביתן ארץ־ישראלי שבו יימכרו תפוחי־זהב ותו לא.

זמן קצר אחרי ארוחת־הצהרים בא שרתוק. דנו בקצת הרחבה בשאלות המתעוררות עם שינוי ארגונה הקרוב של משטרת תל־אביב. בזמן ביקורו האחרון בתל־אביב נפגשה אתו משלחת שוטרים והביעה חששות קשים. מר רוקח וידידיו מפיצים שמועות בעיר שהסוכנות היהודית, וביחוד אני, “מוכרים” את הענין.

אמש נערכה ישיבת העיריה ובה התקיפו את הסוכנות בגלוי, והיה קושי מה בקבלת ההחלטה שעירית תל־אביב צריכה לשתף פעולה בענינים אלה עם הסוכנות. בישיבה זו לא העזו לפרוש בשמי, על כן בחרו בגורדון כמטרה לחציהם. אני מתכוון להפסיק דבר זה על ידי הזמנה דחופה לאנשי תל־אביב שיבקרו אצלי. יש לי דעות משלי בענין זה, אבל אינני מוכן לפעול בשטח זה לפי יזמתי אני בלבד ובלי שיתוף אמיץ ביותר עם העיריה.

אחר כך בא בן־צבי, ושוחחנו שוב על חלוקת התפקידים בין הסוכנות לבין הועד הלאומי, ועל ארגונה החדש של הלשכה המשותפת. אני שונא אחריות מחולקת או משותפת. איני סבור כי יש חילוקי דעות עיוניים בין הועד הלאומי לבין הסוכנות. כל מאורע ציוני משפיע על הישוב, כל דבר שנוגע בישוב משפיע על עניני הציונות. לכן הנני בעד חלוקת־תפקידים ארעית בין שני המוסדות ולא בעד ערבוביה סתם. בן־צבי תומך בשיטה המכונה שיתוף־פעולה.

אשר ללשכה המשותפת הסכמנו לבסוף, שהלשכה עצמה תעבור למשרדי הסוכנות (מטעמי חסכון ומשמעת), אך תאורגן כמוסד משותף. מנהל המחלקה המדינית יהיה יושב־ראש, הנציג המדיני של הועד הלאומי יהיה סגן יושב־ראש, מזכיר המחלקה המדינית ישמש מנהל וחבר שני של הועד הלאומי (כנראה, מר אלמליח) יהיה חברו. נוסף על כך תוקם מועצה שתורכב משבעה חברים נוספים בעלי סמכות מיעצת.

יום ב', 26 באוקטובר 1931

ד“ר נורד, הקונסול הגרמני הכללי, שחזר מחופשתו בקפריסין, בא אלי לביקור־גומלין מטעם הקונסוליה. בגלל קשריו לאוניברסיטת ברלין יש לנו מכירים משותפים רבים. בשעה שווקופ ¹⁴היה בברלין היה ד”ר נורד ממונה על המחלקה לפירוק הנשק שבמיניסטריון־החוץ הגרמני. בתפקידו זה היו לו כמעט יום יום הזדמנויות לעבוד עם מי שעתיד היה להתמנות נציב עליון בארץ־ישראל. הוא סיפר לי, שלעתים קרובות, בשעה שהענינים הסתבכו בין הצרפתים, הבריטים והשלטונות הגרמניים, היה ווקופ מזמין אותו לנופש אחר־הצהרים ביערות שבקרבת ברלין. שהם היו משוחחים על הענינים, כדי שנורד יביא לפני הממונים עליו את הפשרה שהגיעו אליה. נורד שיבח גם את הטקט ואת היחס האוהד שגילה אז ווקופ בתפקידו הקשה, שלא היה יכול להביא לו הצלחה רבה. נורד השווה משום־מה את התפקיד ההוא לתפקידי אני בסוכנות. סיפרתי לו משהו על מה שמתרחש בקרב הערבים בזמן האחרון, והדבר ענין אותו כנראה מאד – כאילו לא היתה לו שום הזדמנות להיודע על הדברים האלה.

מן המשרד נסעתי לישר לאוניברסיטה, כדי להשתתף בטקס הפתיחה של שנת־הלימודים. מגנס נאם את נאום־הפתיחה הרגיל שלו: תערובת מיוחדת במינה של הומניות נדיבת לב, של רעיונות נשגבים ושל יהדות רפורמית. אחרי כן הוצג צבי בודנהיימר כפרופיסור החדש לזואולוגיה. הוא הרצה את הרצאת־הפתיחה שלו על תורת ההתפתחות. בשעה שהרחיב את הדיבור על התפתחות צורת הרגלים של סוסים משך מאתים אלף השנים האחרונות נאלצתי ללכת, כי הזמנתי לביתי לתה את ברקר, המשמש עתה ראש המחלקה לחקירת פשעים.

ברקר הוא בעל קלסתר־פנים המושך את הענין ביפיו ובקוים הברורים שלו. הוא דיבר באופן גלוי מאד על בעיית העברית במשטרה. אמר אמר שפיצג’רלד ¹⁵היה היחידי שניגש מתוך התקפת טירוף לבחינה הגבוהה בעברית. אם אפילו יהיה רשום בתיקך שעברת בחינה גבוהה בעברית, הרי לא תועיל לך כלל לעליה בדרגה במקרה העברה. לעומת זה מביאה הערבית תועלת בכל המזרח התיכון ולאורך כל החוף המזרחי של אפריקה. הרשיתי לעצמי להעיר, כי אף על פי שאני מוכן להכיר בחשיבות נימוקו, הרי אין הוא יפה לגבי קצינים המשרתים בארץ זה שלוש־עשרה שנה בלי לגלות כל כוונה שהיא לבקש העברה לארץ אחרת. מצד שני הסכמתי, שתמיד יהיו קשיים – כל זמן שלא הוקם שירות אזרחי ארץ־ישראלי מיוחד (דבר שלא יהיה קל להגשימו, כי הארץ קטנה היא).

דיברנו אחרי כן על רציחות יגור ¹⁶ועל פרשת זוהר־שטאל ¹⁷. הוא הבטיחני כי בשני המקרים נמשכות חקירות מחלקתו, אף כי בצנעה, וכי אין בכוונתם להרפות מן הענין לפני שתבדקנה כל דרכי־החקירה האפשריות. העירותי שיהא קשה ביותר לשמור על אמון הקהל כל עוד מצויים ערבים רבים כל כך בין הקצינים החוקרים. בכל הארצות נעשו פשעים שמבצעיהם לא נתגלו, אבל הקהל בארץ יפנה בהכרח לדרך ההתנגדות הקלה ביותר ויחשוד בהשפעתם של גורמים עדתיים.

בערב נערכה בביתנו פגישה מורחבה מטעם המפלגה להמשכת הויכוח על מדיניותנו הערבית.

יום ג', 27 באוקטובר 1931

שוחחתי עם נחמני, שסיפר לי פרטים נוספים על תביעות הערבים המנושלים, כביכול, במחוז טבריה. אם אינו טועה, הרי מספר הבקשות שם כבר מגיע ליותר משמונה מאות, ועדיין הוא מוסיף ועולה. הוא ערך בשבילנו דין־וחשבון מפורט יותר, שאנו עומדים להגישו לפרנץ'.

טילפן קלוריסקי; צ. קיבל מכתבים מאנשי איסתיקלאל בסוריה, השואלים לחוות־דעתו על הועידה הפאן־מוסלמית המוצעת. כן הודיע שיש לו קשרים מספיקים במצרים, כדי לנסות לגייס חלקים ידועים של דעת־הקהל המוסלמית נגד תכניות המופתי. מוכן הוא לסייר ארצות הללו, והוא מתפלא על יחסנו האדיש בזמן שמכינים את הכינוס המסוכן הזה. אין הוא יודע, כמובן, כי חוץ מן העמדה המפוקפקת של הממשלה הרי פשוט איננו יכולים לזוז, משום שחסרות לנו הלירות המעטות הדרושות. אף על פי כן החלטנו להסכים לתכניתו בצורה מצומצמת ביותר. הצענו שיסע תחילה לסוריה, ששם עדיין לא נתגבשה דעת־הציבור והיא הססנית, בעוד שהעתונות במצרים יצאה בצורה גלויה למדי נגד הועידה הירושלמית.

באה אלי משלחת מטעם “המכבי” הארצישראלי. הזמנתים כדי לברר את מצב־הדברים בענין המכביה. מסקנתי היא שמחמת אי־ראיית הנולד, טיפול בלתי מכוון והחלטות פזיזות אנו נתונים שוב לסכנה של כשלון, בשעה שאפשר היה לזכות להצלחה גדולה. “המכבי” הארצישראלי עצמו הציע, כנראה, למרכז העולמי שלהם, כי ידחו את המכביה לעוד שנה אחת. חיכינו כל כך הרבה, עד שודאי לא נפסיד אם נחכה עוד שנה. האמצעים שבידם אינם מספיקים בהחלט. האיצטדיון בתל־אביב אינו מוכן, ויהיה הכרח לפצל את הפעולות הספורטיביות בזמן המכביה בין מגרשי־ספורט שבמקומות שונים. דבר זה ימעט כמובן את הרושם הכללי. החשש הרציני ביותר הוא, שאינני רואה מי מהם יוכל להתגבר על תפקיד כזה ולטפל בכמה אלפים חברים של המכביה ובכמה אלפים אורחים נוספים, שכולם יבוא לארץ במשך ימים אחדים. יהא צורך לשכנם ולטפל בהם בתל־אביב, ובמשך שבוע ימים יצטרכו להראות להם את הארץ. לכך דרוש ארגון יעיל, ואני פשוט איני רואה אותו. גם עירית תל־אביב תומכת בדחיה לשנה, על אף היתרונות המובנים מאליהם שהמכביה עלולה להביא לעיר דוקא עכשיו, בימי השפל הכלכלי. נודע לי מפיהם כי ה. נתמנה על ידי הממשלה לפקח על ההכנות. אני מוכן ומזומן, כמובן, לעשות כמיטב יכלתי כדי להשיג בשבילם את כל ההנחות האפשרויות, אלא שאני עדיין סבור, שמן הראוי לדון עם עירית תל־אביב ועם הממשלה על דחיה לשנה אחת, תחת לבצע את התכנית בחפזון באביב הבא.

בצהרים יצאתי לתל־אביב, כדי להשתתף בישיבת הועדה השניה, שמינינו בקשר לפעולות־הפיתוח. ועדה זו מטפלת בצד ההתישבותי והחקלאי של המדיניות. ד"ר רופין נבחר כיושב־ראש; הדגשתי כי הענינים הדחופים ביותר שעלינו לברר בועדה זו צריכים להיות – תכניותינו הממשיות בנוגע לקרקעות בית־שאן והחולה. את תוצאות הויכוח בדבר הנקודה הארכימדית בגישתנו לשתי התכניות, אפשר לסכם כך: יש להסביר לשלטונות־הפיתוח כי תחילה יש לקבוע את היחידה המשקית החקלאית למעשה (שאי־אפשר לה להיזקק להשקעת־הון גדולה יותר מזו המקובלת בדרך כלל בין הערבים הארצישראליים). אומד עודף־הקרקע שבעין יהא תלוי בגודל היחידה שיוסכם עליה. כן הוסכם בועדה שהגיע הזמן שהמומחים החקלאיים שלנו יפגשו כולם יחד עם פרנץ' ועם קיטג’ינג, כדי לברר אתם פעם ראשונה את המסקנות שהגיעו אליהן בינתים לגבי היסודות של מדיניות־הפיתוח בארץ־ישראל.

בערב נפגשתי עם חברים אחדים בבית קפלן וחזרתי אחרי כן עם שרתוק ירושלימה.

יום ד', 28 באוקטובר 1931

דיזנגוף בא לפי הזמנתי לירושלים, כדי להתיעץ בענין משטרת תל־אביב. הסברתי לו יפה, כי השמועות שמפיץ רוקח בתל־אביב דומות מאד בעיני להשמצה, שמקורה בחשבונות מפלגתיים. דיזנגוף התנגד בתוקף. סיפרתי לו על המכתב שקיבלתי זה עתה מאת ספייסר, המזמין אותי להיפגש עמו, והוספתי כי אנסה לזמן פגישה משולשת בין מפקד־המשטרה, הסוכנות ועירית תל־אביב. הדגשתי ברורות, שאינני מעונין ואינני מתכוון לפעול בלא שיתוף גמור מצד העיריה. אם לאו – יפעלו להם על דעת עצמם.

היום יום־השנה של המהפכה האוסטרית ושל הקמת הקהיליה הצ’כוסלובקית. ערכתי ביקור בקונסוליה הצ’כית. זה עתה הגיעו התוצאות הראשונות של הבחירות באנגליה, ורב החומר לשיחות ולרכילות. נדמה לי, כי בדרך כלל נהנים האנגלים הנאה רבה ממפלתה הניצחת של מפלגת־העבודה. מצד שני גורם האינסטינקט המדיני הבריא שלהם כמעט מיד להתעוררות החשש שמא יחסר הכוח שיבלום את הממשלה, כשהאופוזיציה בבית־הנבחרים היא חלשה כל כך. בשעת קבלת־הפנים פגשתי את “הוד קדושתו” המופתי הירושלמי. עברו כמה רגעים “נעימים”, כשאנו בוחנים בעינינו איש את רעהו, רוחי ביי¹⁸ הציגני, ואנו החלפנו כמה דברי־נימוס.

לעת־הצהרים באו אלי צבי וולף ¹⁹ושרתוק. וולף הוא אחד האנשים המכירים יפה את הערבים במחוז בית־שאן, ומכמה בחינות – גם את הפקידים המקומיים. מאמריו ב“דבר” על הסכם בית־שאן גרמו להתרגשות בועדת־המנדטים של חבר־הלאומים וגררו אחריהם הכחשה של הממשלה בדין־וחשבון השנתי האחרון שלה. ניצלתי את ההזדמנות, כדי לשוחח עמו על ענינים ערביים שוטפים, על שאלת בית־שאן ועל עניני־בטחון.

שעות אחר־הצהרים היו נתונות שוב למסיבת־התה של הקונסול הצ’כי נושא לשיחות שימשו כמובן הבחירות הכלליות באנגליה, שבינתים נודעו פרטי תוצאותיהן. מפלתה של מפלגת־העבודה איומה היא. נפלה כל מנהיגותה. לא נוכל להשתחרר מן ההרגשה, כי אחריות גדולה מוטלת על מקדונלד, סנאודן וחבריהם. בעד נצחונם שולם מחיר יקר.

בשעת קבלת־הפנים פגשתי את השופט קורי ואשתו, ושוחחנו זמן מה על תוצאות הבחירות. תמיה היה, כנראה, שמישהו מסוגל לפקפק בגבורתו ובתפארתו של מקדונלד. עכשיו אני רואה כבר הרבה פנים מוכרות בכינוסים רשמיים מסוג זה בירושלים.

אנוס הייתי לעזוב את המסיבה עד מהרה, כי ט. ד. חיכה לי בביתי. הוא בא להודיע לי, כי אין הוא יכול לצאת לסוריה, בגלל פסק־דין־מות שהוצא עליו, אבל יכול הוא להחליף דברים עם חבריו הסוריים בכתב, וכן יעשה. מצד שני הוא מוכן לנסוע לשבועים למצרים ולנסות את כוחו שם. אמרתי לו שאני פחות מעונין במצרים. דעת הציבור המצרית ממילא אינה נוטה, כנראה לתכניות המופתי, בלי כל השפעה מן החוץ. אף על פי כן הסכמנו, לבסוף, לעיין בהצעתו, ואני מאמין כי קבל נקבלנה על אף הכל.

אחרי כן נערכה ישיבת ההנהלה, שנמשכה עד אחרי חצות.

יום ה', 29 באוקטובר 1931

הקונסול הפולני הכללי בא אלי לביקור לאחר שחזר מחופשתו. הכרתיו בבית הקונסול הצ’כי. עשה זמן רב באמריקה ושימש קונסול פולני ראשון בארצות־הברית לאחר שהוקמה הקהיליה הפולנית. סיפר כיצד פשט את מעילו והתחיל לסדר את הקונסוליה בניו־יורק עם שמש אחד בלבד, וכמעט בלי תקציב. השיחה נסחבה על ענין הבחירות באנגליה והשפעתן האפשרית על המצב באירופה.

אחר־הצהרים הוזמנתי על ידי פרנץ' לתה במלון פסט. מלבד פרנץ' ומלבדי נכחו קיצ’ינג, מילס וויטלס. שוב הבחירות הכלליות. אחרי כן היה ויכוח על סחר חפשי או הגנת התוצרת המקומית. ויטלס נתגלה כליברלי המובהק היחידי בחבורה. מילס ואני טענו בדרך כלל לטובת אותו הקו: הגנה על התוצרת המקומית מתוך התחשבות בבעיות הגדולות יותר. יש לשמור על האינטרסים הבריטים עד שיחודש מנגנון התעשיות הבריטיות שנתישן, ועד שהללו תגענה למצב שיוכלו לעמוד בפני ההתחרות בשוק העולמי. אחר כך חזרנו לענינים ארצישראליים. פרנץ' מתענין עכשיו בשאלות מסי־הקרקע ובהחלפת הוירקו והמעשר במס קרקעי מתון, המתקבל פחות או יותר על הדעת. כדי לעזור לו בעריכת תכנית מעין זו ביקש ממני להמציא לו סיכומים על יבול הגידולים השונים לדונם, כדי שאפשר היה לחשב את חלק היבול החייב במס. כן ביקש ממני לסייר אתו באחדים מישובינו. בעלי רמות ייצור שוונת, כדי לקבוע את הבדלי־היבול בין ישובים שונים, ואפילו בין שטחי־קרקע שונים השייכים לישוב אחד. הבטחתי להשיג בשבילו את החומר.

בינתים ניצלתי את ההזדמנות לשיחה רצינת עם קיצ’ינג על הידיעות המתרבות בדבר צורת הרישום המוקדם של הערבים ה“מנושלים” במחוזות השונים בארץ. הודעתי לו, שרק הבוקר כתבתי בענין זה מכתב לא־עליז ביותר אל מנהל־הפיתוח, וכי אנו מודאגים למדי. בדרך כל היתה האוירה הפעם נוחה וידידותית מאד. אולם חוששני שאנשי הפיתוח אינם תופסים כראוי כוונותיהם של מי הם משרתים עתה.

בחזרי לביתי מצאתי שם את ח. צ… הוא מבקש תשובה להצעותיו. בינתים החלטתי כיצד לנהוג עמו. אמרתי לו שחוץ משינויים ידועים, שלא אציעם בהזדמנות זו, אני מוכן להודות שיש בתכניתו משום חידוש חשוב וחיובי, אלא שמוטב בעיני למחוק את החלק המדיני לגמרי ולבסס את התכנית כולה על רעיונות כלכליים וחברתיים. כן הייתי מציע שהארגון יבנה מתאי־יסוד, כדוגמת האגודות המקצועיות של נהגים, ספנים, ארגוני פלחים וכיו"ב. את אלה יצטרכו לאחד במסגרת כוללת מקיפה. אם מוכן הוא לקבל את ההצעות הללו מבחינה עקרונית, אהיה מוכן מצדי להמליץ לפני הסתדרות העובדים כי יתמכו בו. אני אשתף פעולה אתם בכל המובנים.

בערב היתה ישיבת ההנהלה.

יום ו', 30 באוקטובר 1931

באו אלי חברי הנהלת הועד הלאומי, יחד עם החברים היהודים שהתפטרו בשעתו מעירית־ירושלים. הם באו כדי לדון במצב שנתהוה לאחר פניית קמפל שנציע תכנית לארגון חדש של עירית ירושלים. לעיריה נודעת, כמובן, חשיבות מדינית מרובה. אף על פי שמבחינה פורמלית אחראי ועד־העיר לבעיות אלו, אין כל אפשרות להניח את הענין בידם. כל הגופים המיצגים, והסוכנות בכללם חייבים לטפל בכך. הכל מסכימים שאין כל אפשרות לבטל סתם את התפטרותם של החברים היהודים (כך הציעו צ’נסלור וראגב ביי), מצד שני מודים הכל, שאין השעה כשרה להציע שינויים מרחיקים לכת. מצב־הדברים במחנה הערבים הוא עתה כה עדין, עד שעלינו לנהוג זהירות יתירה. כן משוכנעים כולם בלי יוצא מן הכלל, שאסור לנו לסייע לאיזו תכניות שהן שכוונתן צמצום נוסף של עצמאות המוסדות המוניציפליים. אפשר שהשלטונות מעיינים עתה בתכניות ממין זה.

לאחר שסיכמנו את דעותינו בנוגע לפגישה שבין קמפבל וחברי־העיריה שהתפטרו, נגע מר סלומון ²⁰בשאלת הועידה הפאן־מוסלמית. הוא פגש אתמול את ר. ב., וזה אמר לו, כי לדעתו אין היהודים יכולים להרשות לעצמם לישון אפילו לילה אחד בשקט, כי תכניות המופתי מכוונות לפגוע בעצם היסודות של שאיפות היהודים בארץ. בדברי ר. ב. יש אמנם הרבה מן התעמולה המפלגתית, אבל אין להכחיש את התוצאות האפשריות מועידת דצמבר.

אלמליח סיפר על השערה ששמע מפי ערבים. יש התנגדות לעורר את בעית הכליף, משום כך שואף המופתי בועידה זו רק להשיג החלטה שתקבע, כי פיטורי הכליף על ידי התורכים המהפכניים הם סתירה לדת המוסלמית. החלטה פורמלית זו דיה כדי להתיר לתמיד את הטיפול בשאלה זו.

אלישר ²¹הזכיר את הקול־קורא שפורסם אותו בוקר על ידי מוסא כזים פחה ²², שבו הוא חוזר על הדרישה להחרים את סחורותיהם של היהודים והזרים. אמרתי, כי בנסיבות של עכשיו לא יהיה, לדעתי, ערך רב לקול־קורא זה, כי הן שונות לגמרי מאלו של שנת 1929, אבל אהיה מוכן להביא את הענין לפני הממשלה כשנשמע על הפעולות הראשונות של חרם, או הסתה לחרם.

שוחחתי עם הפקיד המנהל את הממשלה על מכסת הרשיונות לעולים עובדים לששת החדשים הבאים, שהוחלט עליה במועצה המוציאה אל הפועל של הממשלה. אמרתי לכרוך ענין זה בשאלה הכללית יותר של מעמד הסוכנות היהודית ולשוות באופן זה לענין המיוחד שעמד לדיון חשיבות רבה ככל האפשר. בתחילה היתה האוירה מתוחה למדי. אמרתי, כי הסוכנות היהודית הגישה הצעת־מכסה של 1720 רשיונות ולא קיבלה אלא 145, ואין היא יודעת כיצד לחלק מספר מועט כזה. על כרחנו אנו רואים בשיטת פעולה מעין זו דוגמה נוספת של אי־התחשבות מצד הממשלה במעמד הסוכנות היהודית. יונג השיב: “ובכן, רצונך לרדת אל העקרונות הראשונים?” השבתי, שודאי ידוע לו כי ענין זה שימש לפני זמן קצר נושא לדיון בועדת־המנדטים של חבר־הלאומים. מר ואן ריס ²³התאונן שם, ובהחלט על פי יזמתו הוא בלבד, כי ממשלת הארץ מפרשת פירוש מגביל את התחייבויותיה כלפי הסוכנות היהודית.

אחרי כן, כשביקש ממני להביא דוגמאות אחדות, אמרתי כי לדעתי לא ניתן לנו לעמוד על דעתה האמיתית של הממשלה בענין הועידה הפאן־מוסלמית. ראיתי את עצמי מגוחך במקצת כשיצאתי ממשרדו לפני כמה ימים, לאחר שהרציתי לפניו על הסכנות הכרוכות בועידה זו על גידלו האפשרי של כוח המופתי. הרי בענין זה הניחו את הסוכנות לגמרי בלא ידיעה. איננו יודעים אפילו אם אין הממשלה רוצה שיבואנו דוקא הדבר שאנו חוששים לו. איני יודע אם רשאים אנו לצפות מן הממשלה כי תטיל את הקלפים על השולחן ותגלה את כוונותיה במידה כזו. איני יודע אם שותפנו פעם בעצת־הממשלה עדי כדי ידיעת הנימוקים הצדדיים פחות או יותר, הצפונים בפעולותיה, אולם ברור לי שכל עוד אנו מגששים באפלה ודאי נחטיא את המטרה. הרי זה דומה ליריה בלילה, כשאינך רואה להיכן אתה קולע. מתגובתו של יונג לדברי על הועידה הפאן־מוסלמית ניכר שהוא נתרשם, ובכל זאת רצה להשתמט. הוא אמר, כי אין הסוכנות היהודית רשאית לצפות לכך שהממשלה תכניסה בסוד השקפותיה על הניגודים הפנימיים שבין הערבים לבין עצמם (על כך לא דובר בכלל!). עלינו להבין, כי יש דברים שאפילו עוזריו הקרובים ביותר אינם רשאים לדעתם. יש שאלות שהוא מבררן עם מזכיר־המושבות, ועליהן אין הוא רשאי למסור כל ידיעות שהן. הוא הוסיף ואמר, כי אף על פי כן גילה לי שאין הממשלה רואה סיבה מספקת להתערב ולהפריע לועידה. לדעתו הרי זה כל מה שאנו רשאים לצפות לו, אם נשקיף על הדברים בתבונה. הוא סיכם אחרי כן את שיחה בענין זה ואמר, שהוא מקוה כי רבים מן הדברים שאמרתי היו מבוססים, בעצם, לא על נסיוני אני, אלא על הדברים ששמעתי מפי קודמי, שהצביע, כידוע, על העדר שיתוף־פעולה מצד הממשלה כעל אחד מנימוקי התפטרותו, עניתי על כך, כי אינני מושפע מדברים שאני שומע, אבל מופתע אני לגילוי כי בתהום היחסים בין ממשלת הארץ והסוכנות מתאמתות במידה ניכרת סיסמאות ידועות מתעמולת האופוזיציה הציונית שנלחמתי בה תמיד.

נתקלנו בנקודה עדינה אחרת, מששאל יונג למינוי היועץ היהודי. אמרתי לו, כי אין אנו רואים שהשלטונות בלונדון ובירושלים מיחסים דחיפות לענין המינוי. הוא השיב בלגלוג: “האם זהו הנימוק שיובא כדי תרץ אי תשובה ברורה להזמנתנו?” עניתי: “אדוני יבין אף הוא כי דבר זה כשהוא לעצמו אינו סיבה מספקת”. איני יודע מה תהיינה תוצאות השיחה הזאת וכיצד ינהג בענין המכסה.

בחזרי למשרד מצאתי שם את אנשי הועד הפועל עם בילינסון ועם פרלסון. הם ישבו עם ההנהלה ודנו על המכסה, על חוסר־העבודה ועל שאלות קופת־חולים. אם תעמוד ההנהלה על קיצוצים נוספים בתקציב קופת־חולים, יאלצו לסגור את בית־החולים בעמק. מבחינת הענין עצמו איני יכול לתפוס מה זכות יש לנו לעשות כן. שמא כדאי לפנות ל“הדסה” ולשדל אותה שתקבל על עצמה את המעמסה הנוספת הזאת בגלל המשבר המיוחד? נדמה לי שכל שאר התקציבים דחוקים עתה הרבה יותר מתקציבה של “הדסה”.

שבת, 31 באוקטובר 1931

אחר־הצהרים באו פקידי־ממשלה גבוהים וכמה אנשים אחרים, לשתות תה בביתנו. נדמה לי כי הפגישה היתה נעימה. נורוק ²⁴שחזר זה עתה מחופשתו, בא אף הוא. שאלתיו אם יונג עשה משהו בענין מכסת העליה, שמחתי לשמוע מפיו, כי ההודעה על המכסה הוצאה מן העתון הרשמי, ידיעה אחרת בעלת חשיבות שמעתי מפי ג’ייקובס ²⁵ובלומנפלד ²⁶, שביקרו בכמה כפרים ערביים בעניני תפקידם כקציני המפקד – זה במחוז ירושלים וזה באיזור עזה – ומצאו את רישום המפקד המוקדם נכון בתכלית. בדרך כלל היתה זו הזדמנות טובה להכיר איש את רעהו באוירה ידידותית. ההרגשה הכללית בפקידות העברית הגבוהה רעה היא, בדרך כלל. רובם מדוכאים ומודאגים. הסיכוים להתקדמותם אינם מרובים בעיניהם, ונדמה להם כי הם מבודדים ואין מחבבים אותם. “מאורע בנטויץ” ²⁷עוד הוסיף הרגשת אי־בטחון, לפחות בשכבה הגבוהה של הפקידות היהודית.

יום ג', 1 בדצמבר, 1931

נורוק בא אלי לפני כמה ימים וקבע להבוקר פגישה עם מודי ועמו, לשם דיון במכתבנו מלפני שלושה חדשים בדבר תכנית העבודות הציבוריות לעונת־החורף. לולא פגישה זו לא הייתי קם ממיטתי. הלכתי לשם עם שרתוק, ובמשך שעה ביררנו סעיף־סעיף את תוכן מכתבנו. היה זה בירור חסר־אונים עד כדי טרגי־קומיות. מבחינה אדמיניסטרטיבית בלבד הרי המצב הוא כמעט נטול תקוה. על מכתבנו לא קיבלנו תשובה, לדברי מודי – מפני שעל רבים מסעיפיו אין לענות. סעיפים אחדים טעונים בירור עם מנהל העבודות הציבוריות (כאילו לא יכול להגיד לי זאת לפני שלושה חדשים!). סעיפים אחרים יש להביא לעיון לפני הועדה לעניני דרכים שליד מיניסטריון־המושבות או לפני איזה מוסד אחר, שמא תתגלה אפשרות לכללם בהצעת התקציב לשנה הבאה. סעיפים אחדים, כגון דרך באר־טוביה – אין ידיעות עליהם בכלל, על אף כל הצהרותיו של צ’נסלור וסעיפים אחרים, כגון דרך מסחה־יבנאל, הועברו למיניסטר־המושבות; עדיין לא נתקבלה תשובה, ואין גם לצפות לתשובה, כיון שאין מיניסטריון־המושבות יכול לאשר שום הצעה הכרוכה בהוצאות, ומיניסטריון־הכספים מעונין מאד להרויח זמן.

בעוד אנו משוחחים עם מודי ועם נורוק, הציץ יונג לתוך החדר ואשר שהוא רוצה לדבר אתי. כיון שהיה עסוק באותה שעה, החלטנו להיפגש באחד הימים הקרובים. מודי אמר לי כי יונג רוצה להעמידני על ההסתה המתנהלת בכמה מן העתונים העבריים; הכוונה ל“במערכה” ¹. שאלני אם אין בידי הסוכנות להשפיע על העורך. עניתי לו, כי העתון הוא חסר־חשיבות ואין לנו פיקוח עליו. התערבות מצדנו עלולה להביא אך תוצאה הפוכה. לבסוף נפרדנו מהם, אני ושרתוק, כשאנו תמהים במקצת.

בדרכי חזרה ראיתי צורך לסור למשרדו של מילס בענין מיוחד. הוא עמד אז בשיחה עם וב, ובשעה שחיכיתי לו זמן־מה נזדמן לי להיפגש עם מר עארף־אלעארף, מי שהיה בשנת 1920 אחד מחשובי המסיתים הערבים, נתקבל אחר כך לשירות הממשלתי על ידי סיר הרברט סמואל, הועלה לאחר זמן למשרה חשובה בממשלת עבר־הירדן, ועתה הוא קצין־מחוז בבאר־שבע. נודע לי מפיו, כי זה עתה השלים כתיבת ספר על מנהגי הבדוים בדרום, וכי הוא משתדל להוציא את הספר גם בתרגום אנגלי ועברי.

בשעת שיחתי עם מילס סיפרתי לו על שמועה שהגיעה אלי (היה זה בהחלט הישג של ה“אינטליג’נס” שלנו): לפי השמועה נתקבלה במשרד הממשלתי לעניני המפקד ידיעה סודית, שלפיה סיירו שלושה סוכנים משלנו בכפרים הערביים וניסו לשדל את תושביהם למסור במשרד מספרים מנופחים, כדי שהסוכנות היהודית תוכל אחר לערער על תוצאותיו, הדגשתי בתוקף שאין זה אלא שקר מוחלט, ושקר שקוף למדי, שכן הטעם הוא מופרך לאחר שהכריזה על תמיכתה במפקד, ודאי אין להניח שתשחק משחק כפול ממין זה. מילס אמר לי, שלא יחס מעולם חשיבות רבה לידיעה זו, אילמלי כן היה פונה אלינו במישרין. אגב, הסברתו נתנה בידי את המפתח להבנת כל המזימה, ועל ידי כך השגתי את מטרת ביקורי. מילס סיפר לי כי אחד הערבים המעורבים בדבר קרא לעצמו בשם מ. ט., וידוע שקודם לכן עבד בשירות הציונים. אכן, נראה שלפנינו מעשה־נקמה מצד “ידידי” המאוכזבים ט., ז. ושותפיהם. בהמשך שיחתנו שאלתי את מילס לתכניותיו האישיות לאחר גמר המפקד. אמר לי כי לאחר ארבע־עשרה שנות שירות בארץ־ישראל נדמה לו שהגיע שעתו להסתלק. נראה שהיחסים בינו לבין יונג אינם כתיקונם. שוחחנו על הקושי הנובע מן ההבדל שבתוצאות המפקד בין מספרי היהודים לפי לאומיותם לבין מספרי היהודים לפי דתם. נראה שכמה אנשים נמנעו מטעמי מצפונם מלהודיע על שייכותם לדת ישראל; הצהירו כי אמנם יהודים הם, אך הם בני בלי דת. מספרם ודאי אינו גדול, אך על כל פנים יעצתי למילס לדחות את פרסום תוצאות־המפקד לפי הדת, עד שהתוצאות לפי הלאומיות תשלמנה את התמונה.

לעת־צהרים טילפן אלי קלוריסקי והודיעני, כי ערבי אחד מן הקיצונים שבמחנה ומנאמני המופתי, חבר ב“אגודת המוסלמים הצעירים”, רוצה לבקר אצלי בביתי; קבעתי לו זמן לפגישה (במעמד שרתוק, כמובן). כשבא נתברר כי “מוסלמי צעיר זה” הוא אדם נכבד ובעל־צורה, בן חמישים בערך. פתח בדברי פיוס ואמר כי שיטות היהודים עד כאן היו לקויות בתכלית, מאחר שסמכנו בעבודתנו רק על אותם הערבים שביקשו כסף. הוא מציע גישה חדשה לגמרי. יש להתחיל בפעולה (שהוא מוכן לעמוד בראשה) בשתי מגמות אלה: ראשית – יש להוכיח לערבים כי האויב האמיתי הוא לא הציונות, אלא אנגליה; שנית – יש להילחם על אחוז גדול יותר של משרות ממשלתיות בשביל המוסלמים לגבי הנוצרים, שהרי על ידי כך היה נתקע טריז בין שני חלקי התנועה הערבית. היה עלי להיזהר מאד, כיון שלא ידעתי אם אדם זה נשלח אלינו על ידי המופתי כדי לתהות על קנקננו או שהוא ממשרתי הממשלה. סופו של הסיפור – שביקש כסף לניהול הפעולה! היה זה מאוס במקצת, והאדון נפרד ממני מתוך הרגשה בלתי־נעימה, וגם לא העלים זאת.

כל אחר־הצהרים ישבתי בביתי והכתבתי רשימות ליומן. סימה נסעה לתל־אביב, ליום הולדתה של אמי. לא נלויתי אליה, מחמת הצטננותי החזקה, והקדשתי את הערב לעיון בכל מיני תעודות ומסמכים שנערמו על שולחני.

יום ד', 2 בדצמבר, 1931

בבוקר צילצל מזכירו של יונג והזמינני לבוא בשעה אחת־עשרה. יונג עמד בתחילת דבריו על מכתבנו אליו בדבר ההסתה הדתית המתנהלת בעתונות הערבית. אמר כי שלח תשובה למכתבנו, אולם בינתים רצונו להצביע על העובדה, כי גם העתונות העברית מגלה סימנים של רוגז וריתחה. קרא לפני מאמר שנתפרסם באחד הגליונות האחרונים של “במערכה”. אמרתי לו שלא קראתי את המאמר ואני סבור כי מספר היהודים בארץ שקראו אותו מועט מאד; כן חזרתי לפניו על מה שאמרתי אתמול למודי. בתשובתו אמר, כי תפוצתו של העתון ידועה לממשלה; אולם סכנתה של ספרות מעין זו היא בכך שהיא מעוררת תגובות בעתונות הערבית, המעמידה פנים כי היא מתיחסת אליה ברצינות. את התגובות הללו חוזרת ומפרסמת מצדה העתונות העברית, וכך נפתח מסע בלתי־פוסק של הסתה הדדית. סיכמתי ואמרתי, כי על כל פנים, אם רוצה הממשלה לעשות משהו בענין זה, תעשה זאת במישרים.

הסיבותי אז את השיחה לענין הועידה המוסלמית העתידה. לפי הידיעות שפורסמו בעתונות, דרשה הממשלה ממארגני הועידה הבטחה, דיוניה לא יפגעו באינטרסים של אותן המעצמות שאתן קשורה בריטניה הגדולה בקשרי חוזים. העתונים יחסו צעד זה להתערבותם של הקונסולים הצרפתי והאיטלקי. העובדה המצערת ביותר שראיתי חובה לעצמי להזכירה היא, כי לדעת ממשלת ארץ־ישראל אין עניני חבר־הלאומים ראויים, כנראה, לאותה מידה של התחשבות בעניניה של איזו מעצמה זרה אחרת, וזה בארץ הנתונה תחת מנדט של חבר־הלאומים. וחבר הלאומים שלח ועדה לארץ, והועדה הגיעה למסקנה מסוימת בשאלת הכותל המערבי, ומסקנה זו אושרה על ידי ממשלת ה. מ. – והנה נותנים רשות לכנס ועידה באותה עיר של הסכסוך, ועידה שאחת מטרתה: לעורר את המחלוקת מחדש.

המזכיר הראשי השיב על כך, כי לפי מיטב ידיעותיו תהא זו טעות להניח כי הדו"ח של חבר־הלאומים יתפוס מקום חשוב בדיוני הועידה. חשבתי, כי אם נכונים דבריו הרי סעיף המקומות הקדושים בסדר־היום של הועדה צופן בקרבו סכנות חמורות עוד יותר. כי הרי אז הכוונה לעורר לא בלבד את שאלת הכותל המערבי, כי אם גם, ואלי בעיקר, את עלילות מסגדי הר הבית. כיון שלתעמולת־שקר זו אין אף שמץ של יסוד במציאות, אפשר היה לקוות כי ממשלת ארץ־ישראל, למודת הנסיון משנת 1929, תפרסם הודעה פומבית שבה תכחיש את ההאשמות הללו. מר יונג השיב שהיה רוצה להיות בטוח כמוני כי “אין כל יסוד, משום צד יהודי, לטענות אלה”. מה שלא יגידו במוסדות היהודיים והציוניים, הרי אין ביכלתם למנוע יהודים בורשה או בניו־יורק מלהצהיר הצהרות מסוכנות; על כל פנים, המופתי ומצדדיו בטוחים כי המקומות הקדושים שלהם נתונים למסור הודעה מעין זו שאני דורש; אפילו המוסדות היהודיים נבצר מהם לפרסם הכחשה גמורה להאשמות הללו כל פעם שנדרשו לכך בעבר, והוא רוצה לדעת אם אני מוכן לפרסם הודעה מעין זו.

בתשובתי הסתמכתי על הצהרתו של הרב קוק בפני ועדת שאו ². הרגשתי כי במידה שמתכוונים כאן לתקוות הדתיות לחידוש בית־המקדש של ימי שלמה – הרי הללו דומות לפי מהותן לתקוות לבוא המשיח ולתחית המתים, והגשמתן של אלו היא על כל פנים בהחלט מחוץ לתחום פעולתם של בני תמותה. הוספתי, כי אם תדרוש הממשלה שנמסור הודעה, נשתדל למצוא צורה נאותה לכך, אלא שאין זו פוטרת את הממשלה מחובתה לסתור אף מצדה היא את השקרים הנפוצים ברחבי העולם המוסלמי; אין כל צורך בחקירה מיוחדת, מאחר שהודעה דומה כבר נמסרה על ידי מיניסטר המושבות (מר אמרי) בשנת 1928. מר יונג סיכום ואמר שהממשלה תראה מה יש לעשות.

הוספתי ואמרתי, כי אם לדון לפי השלב הנוכחי של ההכנות לועידה, הרי המצב, כפי שניתן לו להתפתח, הוא ממש כפי שחזיתיו מראש לפני חדשים וחצי, בשיחתנו הראשונה בענין זה. כל שאר הסעיפים ה“דקים” הוסרו מסדר־היום. שאלת הכליפות ירדה; עבדול מג’יד ³נעלם ואיננו; תכנית האוניברסיטה צומצמה עד כדי תכנית חינוך נטולת־ערך; לכל “המעצמות הידידותיות” ניתנה הגנה; מה שנשאר בסדר־היום – הרי הם הסעיפים שכוונתם הסתה ביהודים, ובהם חידוש המחלוקת בענין הכותל המערבי. הציבור היהודי מבליג, כשם שהבליג אחרי שנתפרסם הדו"ח של חבר־הלאומים, כי התבונה המדינית מחייבתו לכך. אך אל נא תסיק מכאן הממשלה, כי אין בלבנו מרירות על השתלשלות הדברים.

כאן הפסיקני מר יונג והעיר, כי אם כוונת דברי לומר שהממשלה הבריטית הסירה בכוונה את כל שאר הסעיפים מסדר־היום, כיון שנוח לה לעשות את היהודים שעיר לעזאזל בועידה, – הרי הוא מתנגד בתוקף לפירוש כזה של עמדתם. הוא שאלני אם יודע אני מהו סדר־היום של הועידה. כשמניתי את הסעיפים אחד אחד והדגשתי שמחוץ משאלת המקומות הקדושים אין כמעט סעיף אחד העשוי לעורר ענין בועידה, אמר: “נימוקיך סובבים כאילו במעגל. קודם כל אתה מבטל את כל שאר סעיפי סדר־היום, ואחר כך אתה קובע כי הסעיפים היחידים שנשארו הם אלה המכוונים כנגד היהודים”. עניתי שלא אמרתי כי הממשלה עשתה זאת בכוונה; הרי מר יונג הסביר לי פעם, כי אין זה מעניני לדעת מה הן כוונותיה של הממשלה בשאלה זו. איני רואה אלא את התוצאות, והללו הן ברורות בהחלט. בעולם המדיני, ממש כבעולם הפיסיקה, קיימים חוקי־כובד, ועל פי החוקים הללו ניתן לשער כי איבת הצירים תופנה בכל כבדה כנגד היהודים, כצד החלש ביותר. זוהי דרך ההתנגדות הקלה ביותר. בארץ־ישראל, כבעולם כולו, אנו היהודים, נתונים כאילו במשחק של קוביות; תוטל הקוביה באשר תוטל – תמיד תוטל נגדנו.

על כך השיב יונג, כי אם לא נתכוונתי להאשים את הממשלה הבריטית במעשי־מזימה, הרי לא היה מקום לשימוש במלה “מרירות”, שנשמעה בה בלי ספק האשמה מסוימת. עניתי, כי יונג מעולם לא מצא את עצמו, כנראה, בשורות החלשים. יש והחלש ירגיש בלבו מרירות אף אם אין לו יסוד מספיק לטוען טענה מסוימת כלפי מישהו, אלא כלפי הגורל.

מר יונג חיוה את דעתו כי הערכת המצב בדברי קודרת יותר מיד. אין זה ענינו למסור הודעות על דרכי הועידה העתידה להתכנס, אבל הוא מניח כי זו לא תהיה מכוונת כל כך כנגד היהודים כפי שנדמה לי. מובטח לו כי חששותינו מוגזמים הם וכי עם העובדות תתבדינה נבואותינו.

כל השיחה היתה חדורת מתיחות. אני הבלטתי את מרירותי והוא גילה סימני רוגז. היו התנגשויות רבות, וגם שיא דרמטי לא חסר, אבל כשנפרדתי ממנו לא הרגשתי כל הקלה.

טילפנתי לקוסט במשרדי־הממשלה וביקשתי לקבוע לי ראיון בענין הועידה המוסלמית.

באחת היתה לנו ישיבה קצרה של ההנהלה, בה נידונו הצעות עירית תל־אביב בדבר הסבך בעניני רשת־החינוך העברית.

אחר־הצהרים נתקיימה בביתי הפגישה בין נ. י. לבין אחדים מאנשי ההסתדרות. שוחחנו שוב על תכיותיו בנוגע להקמת “מפלגה שלישית” בקרב הערבים, שתהא מבוססת על יסודות (לא ברורים ביותר) של אגודות מקצועיות. נתגלעו, כמובן, חילוקי־דעות יסודיים בין שני הצדדים שהשתתפו בפגישה; מצד אחד נ. י., שכל רצונו הוא לרכז בידיו בזמן הקרוב ביותר כוח רב ככל האפשר ולהקים מיד את מנגנון המפלגה, בלי לבססו תחילה ביסוס איתן באגודות מקצועיות בנות קיימא; מצד שני – אנשינו אנו, המנוסים בהקמת אגודות מקצועיות בתנאים הארצישראליים, המעונינים משום כך ביצירה הדרגתית של בסיס יציב לבנין העל־פוליטי. מטעם ההסתדרות השתתפו בן־צבי, דב הוז, וא. קצנלסון.

לא יכולתי לחכות לסוף הפגישה, כיון שהוזמנו לארוחת –ערב אצל משפחת רופין – והשיחה נמשכה גם לאחר שנפרדנו.

בבית רופין מצאתי את פרנץ', שפרד, הורוביץ, משפחת הכסטר ומשפחת קיצ’ינג. בשעת הסעודה שוחחתי רוב הזמן עם שפרד, כדי לעמוד מקרוב על טיבו. הוא גילה התענינות רבה בגורלם של האנשים הצעירים מיוצאי מאה שערים. אמר, כי לאדם מן החוץ קשה להאמין שבני הישוב הישן ואנשינו בישובים החקלאיים בנים הם לאומה אחת. בדרך כלל גילה בדבריו מידה גדולה יותר של הבנה ליסודות בעיתנו מכפי שניתן לקוות מאדם כמוהו, קצין השקאה שגישתו היא בעיקר מעשית וענינית.

לאחר הסעודה היתה לי ולהכסטר שיחה מענינת מאד עם קיצ’ינג על בעיותיה המדיניות של ארץ־ישראל. הוא שאל מה גרם לשיבוש היחסים בין האדמיניסטרציה הבריטית ליהודים, ומדוע לא נוכל להפקיד את גורלנו בלא הסתייגות בידי ממשלת ה. מ.? הסכמנו עמו בכמה דברים, ונדמה לי כי נתרשם ממה ששמע. בסוף השיחה לא אמר אלא זאת: “בריטניה הגדולה היא מעצמת־המוסלמים הראשית בעולם, ואם תרצה או לא תרצה – עליה להתחשב ברגשות המוסלמים”.

יום ה', 3 בדצמבר, 1931

נערכה ישיבה קצרה של ההנהלה, שבה סקרנו את מצב בתי־הספר, לאחר שדחינו את הצעות עירית תל־אביב.

קלוריסקי בא להודיע לי כי ידידנו ממצרים חזר לארץ, ולפי סברתו לא יבואו אל הועידה בירושלים לא מנהיגי הופד ולא אחמד זכי פחה ⁴. ניפגש אתו מחר במשך היום.

אחר־כך נתכנסה ישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והנהלת הועד הלאומי, לשם הסדרת היחסים בינינו בשדה הפעולה המדינית. זה כמה זמן מורגשת אי־שביעות־רצון בקרב הנהלת הועד הלאומי. גם בן־צבי מלא טרוניות. הם מאוכזבים מן העובדה שגם עתה, לאחר שחבר הועד הלאומי נתמנה מנהל המחלקה המדינית, אין מתחשבים בהם במידה הראויה. על כן ניסו שוב להציע כל מיני הגדרות וסייגים, שאיני יכול להאמין בצד המעשי שבהן. בראשית הישיבה העלה בן־צבי כמה טענות; אלמליח ואוסטרובסקי מילאו אחריו. שאלה זו נידונה באחת הישיבות האחרונות של ההנהלה, ויכולתי על כן (לאחר שהשבתי על הטענות) להביא לפני המשתתפים את המסקנות שהגענו אליהן. מסקנות אלו אפשר לסכם כדלקמן:

אין הנהלת הסוכנות יכולה לותר, ויתור גמור או חלקי, על האחריות לאותן הפעולות שעליהן היא חייבת למסור דין־וחשבון למוסדות העליונים של התנועה – הקונגרס הציוני ומועצת־הסוכנות. הועד הלאומי, אף כי הנהו קודם כל גוף נבחר של יהודי ארץ־ישראל למילוי תפקידים סוציאליים ומוניציפליים מסוימים – מעונין במישרים בכמה ענינים שאפשר להגדירם כפוליטיים. בקשר לענינים הללו יש מקום לפעולה משותפת, ולא לאחריות משותפת. הענינים האלה הם, לפי הגדרת “אד הוק” – היחסים עם הערבים, עניני בטחון ועניני התחוקה בארץ. אשר לכל שאר הפעולות המדיניות, הרי יתכן במקרה זה או אחר סידור שלפיו ימסר ריכוז פעולה מסוימת בידי הנהלת הועד הלאומי. היתה התנגדות־מה לתכנית זו, אך לבסוף הוסכם כי שרתוק ואחד מחברי הנהלת הועד הלאומי ינסחו את ההסכם שלנו בכתב.

מיד לאחר הישיבה הלכתי הביתה, מפני שחיכיתי לרוטנברג לארוחת־הצהרים. הוא סיפר לי על ביקורו הקרוב של לורד רידינג ⁵בארץ־ישראל. על כך קראתי קודם לכן בעתונות. משערים כי יבוא בסוף החודש, ורוטנברג מיחס לביקור זה חשיבות רבה. שוחחנו גם על הנציב העליון החדש ועל הועידה המוסלמית. רוטנברג יפגש עם ה. מ. מחר.

נורוק צילצל וביקש ממני לבוא מיד, יחד עם ד"ר טון, למשרדי הממשלה לשם איזה בירור. אירע משהו בודי חורית, וביילי ⁶בא במיוחד לשם כך. קבענו את הפגישה לשעה שש.

אחר־הצהרים השתתפתי בקבלת־הפנים שנערכה לנציב העליון החדש במלון המלך דויד על ידי ראש עירית ירושלים. בנאומי ראגב ביי ווקופ לא נאמרו אלא המליצות השגורות והבלתי־מחייבות על יפי העיר, אספקת המים הלקויה ובדומה לכך. מענין היה לדעת על מה ידברו בקבלות הפנים הרשמיות הללו לאחר ששאלת אספקת המים תסודר אחת ולתמיד…

פכרי ביי ⁷הציג את הבאים לפני הוד מעלתו. הנאספים היו רובם אנגלים ויהודים; אחוז הערבים היה מועט ביחס, מאחר שלא בא שום איש מקבוצת החוסיינים.

התוצאות האחרונות של המפקד מוכיחות לחלוטין, כי בירושלים יש רוב יהודי, אף אם לא יובאו בחשבון בית־הכרם, קרית־משה, גבעת־שאול ותלפיות. ואף על פי כן שיוו לטקס אופי ערבי מובהק.

בשעת קבלת־הפנים ניגש אלי פרנץ' והודיעני, שגם הוא ישתתף בפגישה בשעה שש; נהיה אם כן חמישה: פרנץ', נורוק, ביילי, טון ואני.

ביילי פתח ומסר את העובדות: לאחר הגשמים נאלצו הערבים בחלק הצפוני של ודי חורית לעזוב את מקומות חנייתם שהוצפו מים והעתיקו את אהליהם, משפחותיהם וכל אשר להם חזרה לקרקעות היהודים. בינתים התחילה הקהק"ל בחרישת כל שטח־הקרקע הסמוך, שחלקים ממנו שימשו קודם, כנראה, גם שטחי־מרעה של הערבים. הערבים נוקטים את תכסיסי־ההפרעה הרגילים: הם משתטחים על הקרקע לפני הטרקטורים, באופן שכל רגע עלול לקרות איזה מאורע; ומאורע כזה – הודה ביילי – ינופח על ידי המעונינים בכך כדי בעיה מדינית ממדרגה ראשונה. פיצ’ג’רלד, סגן מפקח־המשטרה במחוז, יצא למקום־המעשה והפסיק זמנית את העבודה למשך כמה שעות.

שאלתי אותם מה הם דורשים מאתנו.

פרנץ' הציע שנדחה את החרישה עד ליום ג' הבא, כדי לאפשר לביילי לצאת לודי חורית ולנסות לסדר את הענין. לפני שנה הסכים עבד־אללה סמארה, אחד השכנים ומצדדיו הגדולים של המופתי, לתת כברת־אדמה משלו לממשלה, כדי שתמסרנה לערבים הללו להקמת אהליהם; אין ספק שאדם זה אשם במידה מה בסכסוך של עכשיו, כשם שהוא אשם גם בסכסוכים קודמים – הוא נהג להסית את הערבים שיכריזו על תביעותיהם, כדי שברגע המתאים יוכל לקנות מהם את זכויותיהם ולהציע את הקרקע ליהודים.

הייתי באמת מלא רוגז. אמרתי להם: או שיש חוק, או שאין חוק בארץ! ענין זה נדון משך ארבע שנים בבתי־הדין לסוגיהם. הוצא פסק־דין. אם הממשלה, עם כל נסיונה בשנה האחרונה, לא הספיקה לסדר את הענין במשך שנה אחת – כיצד תתאר לעצמה שתוכל לסדרו עתה, במשך ימים ספורים? הוספתי שבעלת הקרקע היא הקהק“ל, ורק היא רשאית להחליט. אולם בשעת דיבורי ראיתי לנגד עיני את שני הגורמים המכריעים בשעה זו: הנציב העליון החדש והועידה המוסלמית, העתידה להיפתח ביום א'. לא יתואר שיעור הסתכלות טוב יותר הן בשביל ווקופ והן בשביל אורחי המופתי מן המחזה של הערבים המשתטחים על הקרקע לפני הטרקטורים היהודיים.. על כן הוספתי כי אמנם, מוזר מאד שהסכסוכים בודי חורית פורצים תמיד ברגעים המתאימים ביותר, כמו, למשל, בשעת ביקורו של ד”ר שילס ⁸, או בימי ועדת שאו, אף על פי כן אני מוכן להביא את הצעת מר פרנץ' לפני הקהק"ל – בתנאי שלאחר המועד המוסכם יתנו לנו לחדש את החרישה בתנאים נורמליים.

נורוק עמד על הצורך לספק לאנשים הללו שטחי־מרעה, עד שהממשלה תמצא פתרון מתאים יותר למצבם; על כך השיב ד"ק טון, כי פקודת־החוק להגנת האריסים, שקיבלה תוקף זה מקרוב, מכבידה על סידור כגון זה. לדעת פרנץ' עלינו להודות כי המצב קשה לא רק בשבילנו אלא גם בשביל הממשלה, שהרי מעשי הערבים הללו הם בבחינת מרי אזרחי והתקוממות נגד פסק־הדין של בית־המשפט.

בערב נערכה ישיבה מיוחדת של הועד הלאומי, שבה מסרתי דין־וחשבון מפורט על השתלשלות הענינים בקשר לועידה המוסלמית ועל פעולותינו השונות בפרשה זו. מסירת הדו"ח שלי נמשכה קרוב לשעתים, ואחריו באו כמה הערות ושאלות מצד חברים אחדים. לא היתה הצבעה, ובכלל היה הקול קול־נכאים – לפי המצב.

קפלן לן אצלי הלילה ושוחחנו עד אחרי חצות.

יום ו', 4 בדצמבר 1931

בבוקר בא קפלן אל המשרד, כדי לברר אתנו את ענין המשטרה בתל־אביב, שרתוק סיפר על ההתפתחות האחרונה. לפי ידיעות ממקור ראשון אין כל ספק, כי מיזוג הכוח המשטרתי התל־אביבבי עם משטרת הארץ יבוצע באחד באפריל. במקום לנסות להפיק מזה את מלוא התועלת האפשרית ולהתכונן לעתיד ברוח ריאליסטית – אין מגיעים כלל לדיון רציני על כך. הממשלה מחכה מתוך בטחון לשגיאה מצד עירית תל־אביב – כגון העלאת שאלות תיאורטיות של מעמד רשמי ושל פרסטיג’ה פוליטית – שאך תסייע לממשלה בביצוע תכניותיה. קו הפעולה התכליתי שהעיריה היתה צריכה לנקוט הוא – להילחם למען אוטונומיה מוניציפלית כנגד התערבות מופרזת מצד הממשלה, וכן לנצל את עובדת השתתפותה הכספית של העיריה בתקציב המשטרה, למען השיג תמורתה מידה של פיקוח עירוני ובטחונות בנוגע להרכב הכוח המקומי. ואולם העומדים בראש העיריה רוצים, כנראה, להימנע עד לגמר הבחירות העירוניות מכל פעולה בענין זה; המלחמה למען משטרת תל־אביב נראית להם כסיסמה מועילה במערכת הבחירות. נדמה כי הם שוכחים, שעד אז עלולה גורלה של משטרת תל־אביב להיחרץ בלי שתינתן לעיריה האפשרות להתערב בדבר.

בשעה עשר הלכנו, אני ושרתוק, לאוסישקין, בענין ודי חורית. חנקין וטון היו גם הם שם, ועמהם עוד כמה מאנשי הקהק"ל. לאחר ויכוח קצר הגענו בלי קושי רב לידי הסכם בינינו. נדמה לי, כי הועידה המוסלמית והנציב העליון החדש עשו רושם אפילו על אוסישקין. הוטל עלי להמשיך במשא־ומתן עם פרנץ' ולהודיע לו כי אנו מסכימים לדחות את החרישה, בתנאי שהממשלה תתחייב – ראשית, לשמור על רכושנו: הטרקטורים ושאר הכלים, שנשאירם במקומם; ושנית, לאפשר לנו לחדש את החרישה ביום ד' בבוקר, אם לא נגיע לסידור אחר בפגישתנו ביום ג'.

הלכתי מיד לפרנץ' וסיפרתי לו על החלטתנו. תשובתו היתה כי הואיל ואינו פקיד אדמיניסטרטיבי, אינו רשאי להתערב בדבר ועלינו להגיש את הצעותינו למזכירות. הוא נתבקש רק להשתתף בישיבה של אתמול, והיה מוכן לסייע בעצתו; לכך הוא מוכן גם עתה. אולם אם יבקשו עצה מפיו וישאלוהו לדעתו הפרטית, יגיד לשואלים כי הוא חסר, כנראה, בקיאות מספקת בתנאים הארצישראליים כדי להעריך כראוי את עמדת שלטונות־המחוז. או שיש ממשלה בארץ וכל אדם נתבע לכבד את זכויות זולתו, או שאינננה. סבור הוא, כי שלטונות־המחוז היו צריכים לחזות מראש משבר כזה ולמנעו; אולם מדיניות האדמיניסטרציה הארצישראלית, שהיא, לדעתו, מדיניות של היגררות אחרי המאורעות מנעה אותם מלנהוג כך. יתר על כן, אם הממשלה תסבול תקדימים כאלה, יש לחשוש כי בשעה ששלטונות הפיתוח יגשו לסדר את זכויותיהם של היושבים על קרקעות־לא־להם ושל האריסים על קרקעות הג’יפתליק, יתקלו במכשולים דומים.

תוך כדי שיחה קרא לפני פסוק מתוך הקטעים של יומן המשטרה בתול־כרם, שלפיו יוצא כי המשטרה אסרה אמנם עשרים וששה מערבי ודי חורית, אבל שיחררה אותם לאחר זמן קצר; בקשר לכך הודיע המשטרה לחנקין, כי אין היא מוכנה לתבוע את הערבים לדין ואין זה אלא ענינו הוא לפנות לבית־המשפט. רשמתי את הדבר בלבי והחלטתי לדרוש מהממשלה – נוסף על שאר שתי הדרישות – הסברה על הודעתה זו של המשטרה.

במשרדו של פרנץ' הלכתי למזכירות ומסרתי לנורוק על החלטתנו ועל שלוש דרישותינו. הסכים והבטיח להעביר את הצעותינו ללא שהות למזכיר הראשי.

קלוריסקי ושרתוק באו לביתי בלוית ר. א., כדי לשמוע מפיו את הדו“ח שלו על מצרים. סיפורו היה מענין ופקחי מאד, אם כי חסר־סדר במקצת. בדרך כלל מגלה אדם זה, לדעתי, מידה גדולה של פקחות טבעית וטביעת עין, וזה על אף חוסר כל חינוך יסודי. כמה מהערותיו תשמשנה עדות לכך: הראשון שהתקשר עמו שמו חסוניין, והוא איש חצרו של המלך פואד. המופתי שוחח עם חסוניין זמן־מה ולפני־כן על האוניברסיטה המוסלמית וקבע עובדה, כי לא־יהודים אינם מתקבלים לאוניברסיטה העברית. והנה, לאדם זה מסר ר.א. דו”ח על האוניברסיטה העברית ובו הוקיע את שקריו של המופתי וקרא בשמותיהם של שנים ממשפחת החוסיינים הלומדים, או שלמדו, באוניברסיטה העברית. אחר־כך בא במגע עם אנשי הופד ושוחח עם נחאס פחה. כאן השתמש בנימוקים אחרים לגמרי. פתח ואמר כי הצהרת בלפור אינה אלא עדות לגודל ההשפעה היהודית במדיניות העולמית, ועל הופד להבין, כי אם בריטניה הגדולה נזקקה לאהדתם ולעזרתם של היהודים, על אחת כמה וכמה נזקקת להם מדינה צעירה כמצרים. ועל־כן טוב יעשו המצרים אם ישתדלו לרכוש את ידידות היהודים ברחבי־העולם. הוא הוסיף, כי היהודים נתונים לרדיפות בכל מקום, דוקא מפני שהם בני המזרח, והרי היא היא הסיבה שבגללה בזים אנשי אירופה גם למצרים ולערבים. הוא גם הוכיח לנחאס, כי ועידת המופתי אינה אלא תמרון פוליטי של הבריטים; על כן טוב יעשה הופד אם יוקיר רגליו מן הועידה, אם אין ברצונו לחזק את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.

הוא נפגש גם עם מנהיגי הקונסטיטוציוניסטים הליברליים: מוחמד מחמוד ומוחמד עלי. אתם דיבר שוב בלשון אחרת. להם הסביר את תכניתו של שאוכת עלי בענין הכליפות; סיפר להם שהלה הסכים להסיר את הסעיף הזה מעל סדר היום של הועידה ולבטל את מועמדותו של עבדול מג’יד, לאחר שהצליח להשיא את בתו של עבדול מג’יד ליורש־העצר בהיידראבאד ⁹. באופן כזה מקווה שאוכת עלי לזכות בכליפות הודית, בהיידראבאד. כן שלח תזכירים לקונסול החג’אזי ולקונסול העיראקי במצרים. בתזכיר הראשון עמד על תכניתם של המופתי ואנגליה לכונן בארץ־ישראל מרכז מוסלמי שיתחרה במכה; בתזכיר השני הדגיש כי המפלגה הסורית, הנותנת את ידה לועידה המוסלמית, היא שתומכת בעלי ¹⁰במאמציו לרשת את כסא־המלוכה בסוריה.

בכל הנימוקים הללו – וזה כוחם! – היתה כל פעם מידה רבה של אמת, ויש להניח כי לא נשארו ללא השפעה על שומעיהם.

ביליתי את הערב בבית, מאחר שאמי ובתי הגדולה באו לירושלים לימי החנוכה.

בשעה מאוחרת צילצל אלי רוטנברג. קבענו פגישה לשעות הבוקר.

שבת, 5 בדצמבר, 1931

לפגישה עם רוטנברג באו גם חיים סלומון ובן־צבי. רוטנברג התראה עם הנציב העליון ושוחח עמו בין השאר על הועידה המוסלמית. לדעתו אין ווקופ מרוצה מכל הענין. רושם זה נתקבל אצלי גם ממכתבו של וייצמן. רוטנברג הציע על כן שהסוכנות היהודית תפנה עוד בשעה אחרונה זו להוד מעלתו – אולי בצירוף חתימותיהם של הועד הלאומי והרבנות הראשית; בפניתנו זו עלינו לחזור על האזהרות שהזהרנו את הממשלה, לעמוד על הסכנה שבליבוי ההסתה הדתית ולדרוש את סילוקו של סעיף הכותל המערבי מסדר־יומה של הועידה. בן־צבי העיר, כי במקרה שהסוכנות היהודית תסכים לשלוח אגרת כזאת, יצטרף הועד הלאומי לפעולה, כפי שהוסכם בישיבת הועד הלאומי זה מקרוב. תגובתי הראשונה להצעתו של רוטנברג היתה שלילית. הבאתי נימוקים אלה: אף אם ינקוט הנציב העליון צעד כזה ביום פתיחת הועידה, תהיה התוצאה הפוכה מזו שאנו מתכוונים לה, כי פניה כזו מצדנו בכתב לא תיעלם מעיני המופתי. הוא יבוא לפני צירי הועידה, יספר להם על התערבות היהודים ברגע אחרון זה וינצל את הדבר, כיד ההסתה הטובה עליו, לשם גירוי היצרים. יתר על כן, אף אם יבטיח לממשלה הבטחה פורמלית שלא לנגוע בשאלת הכותל המערבי תשמש לו עצם ההתערבות שלנו נימוק חזק ומשכנע, ובשעת הדיונים יוכל לנגוע בו בקוים כלליים, אף בלי להזכיר במפורש את ענין הכותל המערבי. אף על פי כן הבטחתי לרוטנברג לעיין בהצעתו ולתת לו תשובה לאחר התיעצות עם שאר חברי ההנהלה.

טילפנתי להכסטר והחלטנו להיפגש לפנות־ערב כדי לעיין בדבר. בצהריים טילפן סנטור מתל־אביב. הוא תמך בדעתי.

אחר־הצהרים בא אלי צ., לשעבר מחברי קבוצת דגניה, החי עתה מטעמי־בריאות במצרים ומשמש שם כנציג “תנובה”. הוא משקיף מפוקח למדי לדברים שבפוליטיקה וגישתו היא גישת אדם בעל שכל ישר. סיפר לי הרבה פרטים מענינים, בעיקר בעניני החיים הפנימיים של הקהילה היהודית במצרים: המלחמה בין שני הרבנים; הריב בין המשפחות; המערכה בין שני העתונים “ל’אורור” ו“לה וי ז’יב”. והשפעת כל המריבות הללו על סיכויי פעולתנו במצרים. חיים נחום אפנדי כבש לו עמדה חזקה למדי בחצר המלך. בדרך כלל נוטה המלך אמון ליהודים ומעריך את כשרונותיהם.

קלוריסקי בא אלי וסיפר לי כמה פרטים על ההכנות לועידה, שתיפתח מחר. הצטערתי מאד שלא יכולתי להתקשר עם שרתוק ולהתיעץ אתו; אך הוא גר בבית־הכרם, וכל זמן שאין לו טלפון הריהו מנותק לגמרי בשבתות.

בערב בא הכסטר ושוחחנו על הצעתו של רוטנברג. בשעה מאוחרת טילפנתי לרוטנברג והודעתיו, כי לדעתי לא רצוי לשלוח את האגרת, כפי שהציע.

יום א', 6 בדצמבר, 1931

צ. בא אלי לשיחה שנקבעה מראש, ועמד על העזרה הדרושה לו כדי שיוכל להמשיך בפעולתו כסוכן למכירה תוצרת ארץ־ישראל במצרים. הן מבחינת הענינים של “תנובה” והן מבחינת תכניותיה של התאחדות בעלי־התעשיה אנו חייבים לתמוך ככל האפשר בסוכנות כזאת בקהיר. אולם כאן אנו נתקלים במצב התקציב שלנו.

מרטון, לשעבר סופר ה“טיימס” במצרים (משרה חשובה בעולם העתונות) ועתה סופר ה“דיילי טלגרף”, העושה כאן בעניני הועידה, בא לבקר אצלי. נראה כי יש לו קשרים טובים עם הנציגות הבריטית במצרים והוא בקי במה שמתרחש בארץ ההיא. נושא שיחתנו היה, כמובן, הועידה המוסלמית, שאין הוא מיחס לה, בדרך כלל, חשיבות יתרה. יתכן שאת ההסבר לכך יש לבקש בעמדת מצרים כלפי הועידה.

בצהרים היו לי שתי ישיבות האחת עם הסתדרות־המורים, בה המשכנו בדיוננו בענין־המשכורות וארגון מערכת בתי־הספר לשנה הבאה, והשניה עם וייץ מן הקהק"ל, בשאלת תשלום המסים על ידי ישובינו החקלאיים.

שרתוק ביקר אצל ע. בבית־מלונו, מתוך מחשבה לקבוע פגישה בינינו לבין מספר גדול ככל האפשר של צירים ועתונאים מוסלמיים. יש בדעתנו לסדר סיור בכמה מישובינו, ביקור באוניברסיטה, ואולי גם הרצאה בערבית על ספרית גולדציהר. שרתוק קבע עם ע. פגישה נוספת בערב. בה ישמע מפיו על ישיבת הפתיחה של הועידה. היום גשום והרוח חזקה, ויש להניח, כי מזג־האויר יפגע במקצת בחגיגיות טקס־הפתיחה.

בערב– ישיבת ההנהלה בבית סנטור. במשך כל הזמן הגיעו ידיעות על פתיחת הועידה. ראשון בא ו., אחר־כך אחד מאותם שהיו בהר־הבית, ולבסוף – משה, לאחר שנפגש שנית עם ע.. מתברר כי אחר־הצהרים נערכה קבלת־פנים בבית ראודט אל־מערף ¹¹, שבה הציג המופתי את ראשי מצדדיו לפני צירי חוץ־לארץ. משם נסעו במרכבות (בגלל הגשם) אל המסגד, ושם נערכו תפילות־הערב הרגילות – אלא שפרשת אל־בורק ¹², שמקורה באחד מספרי הקודש שלהם ואינה נכללת בסדר־התפילות הרגיל, נקראה הפעם אף היא. לפי דו"ח אחד הציע הציר המצרי, עבדול חמיד סעיד, שבועת נאמנות למקומות הקדושים המוסלמים ולהגנתם, וכתגובה על כך קמה כל הועידה על רגליה. האיש משלנו, שהיה שם, לא ראה אמנם כל דבר מעין זה, אך הוא עמד בריחוק־מה מן הצירים. מאורע הערב היה התנגשות בין שני צירים ממצרים, האחד ופדי והאחד מאנשי צדקי, וניכר היה שהצירים תמכו בדרך כלל בדובר הופדי, עבדול רחמן עזאם ¹³וסוליימן פאוזי, האחד מאנשי צדקי – ספג גם מכות קבל עם ועדה. ו. נשבע כי כבר הודיעו על כך טלפונית לצדקי פחה וכי הלה ידרוש מן הקונסול המצרי למחות לפני ממשלת ארץ־ישראל.

בדרך מקרה נודע לשרתוק בשעת פגישתו השניה עם ע., כי זה משתדל להכשיר את הקרקע לביקורו הקרוב של הכדיב לשעבר, עבאס חילמי פחה, בסוריה, בארץ־ישראל ובעבר־הירדן. ידיעה זו מאשרת הן את הסברה כי ע. הוא מאנשי עבאס חילמי, והן את השמועה בדבר תכניותיו המסתוריות של הכדיב לשעבר להבטיח לעצמו שוב כסא־מלוכה במזרח התיכון.

נתתי הוראות לעתונות העברית להימנע ככל האפשר מלהבליט את הועידה הבלטה יתירה.

יום ב', 7 בדצמבר, 1931

שוב בא. צ. באותו ענין, לאחר ששוחח עם בבלי על תשלום הסכום המגיע ל“תנובה” לפי תקציב ההתישבות.

אחריו בא ד"ר קצנלסון, בענין היחידה לחקר המלריה.

ו. בא למסור דין־וחשבון על מהלך הועידה. הבוקר הגיע לשם מוחמד עלי פחה, לאחר שלפי השמועה נעשה עוד קודם לכן נסיון אחרון להניע את המופתי להעביר את הועידה למצרים, ואולי נמנעים השנים, גם מוחמד עלי פחה ¹⁴וגם עבדול חמיד סעיד ¹⁵, כפי שמוסרים, מכל השתתפות פעילה.

רוטנברג בא אלי לפני שובו לחיפה. ביקש ממני להתמיד במגעי עמו ולקרוא אותו לירושלים, אם נראה צורך בכך.

פגישה עם גרנובסקי ווייץ, מן הקהק“ל, יחד עם בבלי, בענין תשלום המסים. אין, כנראה, הסכמה גמורה בין ההנהלה שלנו לבין הקהק”ל בדבר קיצוב התשלומים החלים על הסוכנות (לחשבון הישובים שלנו) ועל הקהק“ל (לחשבון אדמות שטרם יושבו). מצבה של הקהק”ל קשה הוא מבחינה פורמלית, מפני שלפי החוק אחראי בעל הקרקע למסים החלים על אריסיו, אולם אין זו אלא גישה פורמלית גרידא. למעשה נהגו עד כה לכלול את הסכומים הדרושים לתשלום מסים בתקציב הביסוס של ישובינו. באופן כזה אין כל ספק שאנו אחראים לחלק מן האחריות ויש רק לקבוע סדר־תשלומים מתאים, אולם בינתים אורבת לישובינו הסכנה של עיקול האינונטר החי ומכירתו – אם לא נגיע לאיזה הסכם עם קיטרוץ', המושל החדש של מחוז־הצפון, שהכניס נעימה חריפה במשא־ומתן בדבר תשלום המסים. הבעיה אינה קלה כלל וכלל, מאחר שהפיגורים שעל הקהק“ל בלבד לשלם מגיעים כמעט לסכום של 20,000 לא”י.

טילפנו אלי מן “הארץ” והודיעו כי זה עתה קיבלו כרוז מן הועידה המוסלמית. בכרוז נדפסו שתי התמונות המפורסמות מחודש אבגוסט ההוא, המראות קבוצת פועלים יהודיים העובדים במכבש המחצבה בעתלית ומחזיקים כביכול במכונת־יריה. כעבור כמה רגעים בא פרנקו, מזכירו העברי של ראגיב ביי, ובידו העתק מאותו כרוז; סיפר לי, שראגיב ביי וכל השאר קיבלוהו במעטפה סגורה שנשלחה ממשרד דואר במצרים. שלחתי את התמונה מיד למזכיר הראשי ובמכתב־הלואי הצבעתי על הסכנות הכרוכות בחידוש התעמולה הזאת, המכוונת הן כנגד היהודים והן כנגד השלטונות הבריטיים.

שרתוק התראה בצהרים עם ע. הכוונה היתה להפגישו בהזדמנות זו עם כמה עתונאים מצריים; אולם איש מהם לא בא, מאחר שהוזמנו לסעודת־צהרים מטעם הועידה.

כל שעות אחרי־הצהרים הגיעו ידיעות מן הועידה. קלוריסקי בא וסיפר לי על השתדלותו לקבוע פגישה עם ריאד־אל־סולח, אחד הקיצוניים הסוריים, העתיד, כנראה, למלא תפקיד חשוב בהנהלת עניני הועידה. עוד נמשכים המאמצים להשלים בין שתי המפלגות היריבות של ערבי־ארץ־ישראל, אולם התקוה להצלחה מתרופפת והולכת משעה לשעה. מצד שני נראה שהושג ביניהן הסכם מסוים, שפירושו שביתת־נשק משונה: מפלגת נאששיבי תמנע, כנראה, במשך כל ימי הועידה מלהתקיף את חג' אמין והנוהים אחריו בלשונה הרגילה, הברורה והחד־משמעית למדי. תמורת זה יפורסם גילוי־דעת, חתום בידי שאוכת עלי ועבדול חמיד סעיד, שבו יוכרז כי ראשי האופוזיציה אינם אותם הנבזים, המינים, הבוגדים והמנוולים, כפי שהם מתוארים בדרך כלל בעתונות המופתי. אכן, מבחינת עניני האופוזיציה הרי זה דבר משונה ביותר. מצד אחד שולל סידור זה מהם את ההזדמנות להתקיף את יריבם ברגע שהתקפתם עשוי להכביד עליו ביותר. מצד שני לא יקחו אנשי האופוזיציה חלק בועידה כלל ויותרו באופן כזה על התועלת שהיו יכולים להפיק מהשתתפות פעילה בדיונים. ספק אם האופוזיציה תוכל להתמיד בקו זה במשך כל זמן הועידה, אלא אם כן תהא מוכנה להעמיד את עצמה בסכנה שיחדלו להתחשב בה בכלל. על כל פנים עובדה היא שהלחץ החזק שלחצו צירי חוץ־לארץ על שתי המפלגות הארצישראליות גם יחד, לא נודעה לו עד כה השפעה לרעת המופתי, שהפגין את עקשנותו הבלתי־פשרנית ואת עקיבותו העיורת.

גילוי־הדעת נתפרסם בינתים ב“מראת־אל־שרק”. אחד הקוים האפיניים שעליו הצביע ראגיב ביי היא העובדה, ששאוכת עלי מצרף לשמו בצד חתימתו את התואר “שומר המקומות הקדושים” – דבר הנחשב בדרך כלל כזכות־יחיד לכליף. זהו אות להתנגשות בעתיד בין שאוכת עלי והמופתי.

בערב הכתבתי עד 11.30 רשימות ליומן.

פתאום מצלצל הטלפון ומבשר את בואו של מבקר בשעה מאוחרת זו – הוא מר ט. ר., שבא בלוית קלוריסקי, כדי לספר לי על התחדדות הסכסוך בין חג' אמין ושאוכת עלי. נדמה לי כי אין עוד למנוע את התפוררותה של הועידה.

יום ג', 8 בדצמבר 1931

הקדשתי את מרבית היום לטיול עם מר וולטר רוג’רס, המבקר בארץ לימים מספר. הוא מנהל המוסד “קארנט וורלד אפיירס” (“עניני העולם השוטפים”), מיסודו של קריין. סיירנו בתל־אביב ובמושבות הסמוכות. מר רוג’רס היה כל הזמן נתון בידי מר אנטוניוס, שהוא איש האמונים של המוסד בארצות המזרח־התיכון. אף על פי שרוג’רס בא מצד בלתי־ידידותי וודאי היה נתון להשפעתו של אנטוניוס, החלטתי לנסות ולגלות לפניו את הצד שלנו, על ידי מפעלנו הממשי. בלוית גורדון יצאנו מירושלים לבית־ההבראה במוצא ומשום לרחובות ולתל־אביב. היה קצת קשה לטפל ברוג’רס, מפני שלא גילה כל ענין לראות משהו. אף בשבתו במכונית לא הביט אף פעם בעד החלון; היה שקוע כולו בשיחה והתנגד לכל הפרעה מן הצד. אשר לשיחה עצמה – אין ארץ־ישראל תופסת אלא מקום בלתי ניכור בעולם־המחשבה שלו. מובטח לו כי אנו הציונים (ואולי הרוסים בכלל) הננו בני־אדם מאושרים. מפני שיש לנו השקפה מגובשת ואידיאל קונסטרוקטיבי, ואילו שאר העולם שרוי במבוכה נטולת תקוה ותועה בדרכים לא־דרכים, מאין אנשים שינהיגוהו ורעיונות שידריכוהו. השעה המענינת ביותר משך היום היתה, כשמסר לי סקירה של פעולת מוסדו. ביסודה הונחו שתי השקפות עקרוניות: 1) המנהיגים הותיקים של העולם, שנהנו ממידה רבה של סמכות מוכרת – אישים מסוגו של וילסון, ללויד ג’ורג' וכו' – או שאינם עוד בחיים או שעבר זמנם ואבד עליהם כלח, ומנהיגים צעירים בעלי מעמד בינלאומי עדיין לא קמו. 2) אלה המטפלים בעניני העולם השוטפים הרי הם או עתונאים הרודפים אחרי מאורעות־היום, או פרופסורים באוניברסיטאות, המפגרים אחרי הזמן בחמש או בעשר שנים, או דיפלומטים שהדו“חות שלהם נקברים בתיקי מיניסטריוני־החוץ ושמן הנסיון שלהם אין דעת־הקהל מפיקה כל תועלת. כל הטיפוסים האלה – לא מהם יצאו המנהיגים החדשים. מנהיגים חדשים כאלה מקבלים הכשרה ותמיכה כספית לשם חקירה בלתי־תלויה ולומדים על ידי ה”מוסד לעניני העולם השוטפים"; המוסד תומך בששה או בשבעה אנשים צעירים שמנבאים להם גדולות באחת הארצות המסובכות מבחינה מדינית, כגון: במכסיקו ובמנדז’וריה, ומכשירם להיות מנהיגים בעתיד. מר ג’ורג' אנטוניוס, נראה שיש לו הסגולות הדרשות למנהיג בעתיד, במידה שהדבר נוגע למזרח התיכון. אגב, מענין היה לשמוע כי על מועמדותו המליץ ראשון עתונאי אמריקאי ששמו (אם אינני טועה) צ’רלס מוריס, לשעבר – חבר לעבודה של ולטר ליפמן במערכת “די וורלד”. תהא זו טרגי־קומדיה, אם יתברר שהוא יהודי!

לפנות ערב חזרתי לירושלים. מצאתי בבית את צבי יהודה, שהחליט בכל זאת לצאת לאמריקה, כדי לארגן שם קבוצת בעלי־הון להשקעת כספים במטעי הדרים על ידי “יכין”. ביקש ממני מכתבי־המלצה. גם משה היה והוא סיפר לי על מהלך הדיונים בועידה במשך היום. היה זה כנראה יום שקט למדי, שבו דנו במסילת־הברזל החיג’אזית וכדומה.

בשעה מאוחרת בערב הלכתי העירה, כדי לשמוע חדשות.

בשעה 11.30 נערכה בביתו של אגרונסקי קבלת־פנים לאנשי “הבימה”, המשחקים בירושלים זה היום השני. שם פגשתי שוב את ע. מ., וו. בעוד שהם מוסיפים לדבר על התפוררות ומשברים נראה שהועידה נמשכת בינתים במסלולה הקבוע.

יום ד', 9 בדצמבר, 1931

היום יום־השנה לכיבוש ירושלים על ידי הכוחות הבריטיים. אין כל סימן לכך ברחובות, אין כל דגלים, ומה שמפליא ביותר – אין כל חגיגה רשמית.

לפני־הצהרים בא אלי רפאל כהן, ראש העדה הפרסית; הביא לפני את ההצעה, שחברים חשובים של העדה הפרסית שלנו בירושלים יערכו מסיבה לכבוד הציר הפרסי בועידה המוסלמית. אדם זה, ציאה אל־דין טאבאט ביי, נחשב אחד האישים החשובים ביותר בועידה. בשעתו היה ראש־ממשלה בפרס, ואחר־כך – או שברח או שגורש מארצו. התפקיד שהוא ממלא עתה אינו מחוור כל־צרכו. הוא חי כמהגר פוליטי בג’נבה, ולפי ידיעה אחת הוא משמש משקיף, או אחד המשקיפים, בועידה מטעם מוסקבה. לפי ידיעות אחרות הוא קשור לבריטים. הוסכם בינינו לערוך כבוד הציר למקום מתאים קבלת־פנים פרטית בהחלט מטעם הפרסים.

ה“תמונה” גרמה להתרגשות־מה במשרדי הממשלה. המזכיר הכללי הטיל על המשטרה לעקוב אחרי מקורה ולחקור מי הפיץ אותה בועידה. בינתים נודע לי כי הפצת התמונה באולם־הועידה עצמו הופסקה על ידי חג' אמין. על כל פנים הצליח מרטין להשיג טופס ממנה, בתוך האולם או ליד הכניסה – אין הוא זוכר היכן.

ביקרתי ביקור־גומלין אצל הקונסול הכללי הצרפתי, הרוזן ד’אומל. לפני שהוכנסתי לחדרו נזדמן לי לשוחח עם מר קאמו, היועץ הפוליטי החדש של הקונסוליה. הקונסוליות הכלליות בירושלים הופכות לסוכניות דיפלומטיות ממשיות. קאמו שירת ברוסיה (בימי המהפכה), ואחר־כך בפרס ובמצרים. בשיחתי עם ד’אומל נגעתי שוב בענין הועידה, אך הוא השתמט מלהיכנס עמי בשיחה. בקונסוליה השגחתי גם בידידנו ע., המרגיש שם את עצמו, כנראה, יפה מאד.

לאחר שחזרתי למשרד השתתפתי בישיבת ההנהלה עם מתישבים מן השרון ועם אריאב, מזכיר התאחדות האכרים, בדבר הריאוגנזיציה של בתי־הספר במושבות. כמה שהדבר לא יראה מוזר, הרי התאחדות־האכרים היא הגוף המאורגן היחידי בישוב שהיה לו האומץ – ואולי הענין – להכריז בגלוי על תמיכה בתכניתנו לריאורגניזציה ולהעברת הסמכויות.

שוב הפרסים! מלאי התרגשות שוחחו עמי על תכנית המסיבה.

בן־צבי בא וסיפר לי שנפגש זה עתה עם המזכיר הראשי. הלה נגע בענין התמונה עם “מכונת היריה” ושאל את בן־צבי, אם מצויים, לדעתו, עוד טפסים מן התמונה, נוסף על הטופס ששלחי לו - כמו נתכוון

לרמוז בכך שהטופס שלי הוא היחידי ממין זה.

אחר הצהרים באו פתאום רחל ובן־צבי וסיפרו לי כי חצי לפני־כן ערכה פלוגת שוטרים חיפושים במשק הפועלות ליד רמת־רחל; הם מצאו מתחת לרצפות בחדר־השומר שלושה רובים ותחמושת ואסרו את השומר. זהו באמת עסק יפה – באמצע הועידה המוסלמית, ובמרחק פחות ממאה מטרים מבית הנציב העליון! הייתי רוצה לדעת מי מסר על כך למשטרה. יש סברה כי המשטרה ידעה על המחבוא מכבר וציוותה עתה לגלותו, כדי לתת בידי הבריטים משהו שיהא שקול כנגד ההשפעה המזיקה של התמונות.

בינתים טילפנתי לאגרונסקי ולעתונים העברים וביקשתי מהם לעכב ידיעה זו לפחות ימים אחדים.

יום ה', 10 בדצמבר, 1931

גנסין וצ’מרינסקי מ“הבימה” באו וסיפרו לי על המצב הכספי החמור מאד של תיאטרונם. הבטחתי להם – זו הפעם הראשונה בחיי – לעזור להם ככל שידי מגעת. הם מתכוונים לכנס ישיבה בתל־אביב. שבה יוחלט על פעולה מתואמת לשם הצלת “הבימה” ממשבר כספי. הבטחתי להשתתף בישיבה. תהיה זו באמת תעודת עניות לנו אם להקה כ“הבימה” תוכרח להתפרק עקב דלות וחובות.

רוטנברג הופיע שוב על הבמה. הוא הזמינני לשיחה דחופה לבית־מלונו. נושא עיקרי לשיחתנו שימשה ועידת האופזיציה הנאששיבית, העתידה להתכנס מחר. נראה שמפלגתו של ראגיב ביי אינה יכולה להימנע מפעולה למשך כל ימי הועידה. אילו היתה שותקת וגם נעדרת מאולם־הועידה רק יום אחד נוסף, היתה מאבדת על ידי כך את כל חינה בעיני מוסלמי ארץ־ישראל. אמנם, ועידת המופתי חסרה אופי רפרזנטטיבי, היא אכולה ניגודים פנימיים ומשתקפים בה סכסוכי המפלגות שבכל אחת מן הארצות שמהן באו ציריה, ואף על פי כן מוסיפה הועידה להסב אליה את דעת הקהל המוסלמית בארץ־ישראל, והיא שמכתיבה לאופוזיציה את קו פעולתה. רוטנברג הוא בלתי־מאוזן להפליא – על אף כוחו הרב, שנראה לעתים עיור בדומה לכוח־הטבע הבלתי־מרוסן. האפשר לדרוש ממפל ניאגרה שיהא מאוזן, או היש לצפות לתבונה מהר־געש? לפני שבוע אמר לי ברורות, כי היא זה אסון אם מפלגת הנאששיבים תשתתף בועידה. מפני שלא יעצרו כוח לעמוד כנגד הלחץ מבפנים. היום הוא אומר לי כי היה זה אסון שהאופוזיציה נשארה מבחוץ וקראה עתה לועידה מיוחדת זו, שכן בועידתם הם נאלצים יהיו להפליג בהסתה אנטי־יהודית קיצונית יותר מן המופתי.

ישיבת ההנהלה בביתו של סנטור. קיבלנו החלטה בשאלת תשלום מסי החקלאות. הוחלט שעלי להתקשר עם מושל מחוז־הצפון כדי להניעו שיעכב את ההפקעות והמכירות בישובינו ולהסכים לדחיית התשלומים עד שתעובד תכנית כללית לסידור הענין. בעיני הרי זה מאמץ שוא וחסר־טעם בהחלט לגייס את מלוא יכלתנו הפוליטית כדי להשיג – במקרה הטוב ביותר – את דחיית התשלומים שאנו מודים באחריותנו עליהם.

בערב הלכתי ל“הבימה”. הציגו את “כרצונכם” לשקספיר. הנציב העליון ישב ממש לפנינו. בזמן ההפסקה ניתנה לי הזדמנות לשוחח עמו ולספר לו על תולדות “הבימה”. דיברתי על סטניסלבסקי ¹⁶, ווכטנגוב¹⁷ ועמדתי על גורלו המוזר של תיאטרון עברי תחת שלטון הסובייטים. ווקופ לא ידע ולא כלום על כל אלה, והוא גילה התענינות רבה. נראה שההצגה מצאה מאד חן בעיניו. אירע מקרה לא־נעים: כשנכנסו הנציב העליון ובני־לויתו לאולם לא נשארו עומדים בשעה שניגנו את “התקוה”, כפי שעשו בשעה שניגנו “אל מלך נצור”. קוסט נעדר, וכמובן לא הכין את הנציב העליון. הדבר עורר התרגשות־מה בקהל. פעם או פעמיים יסלחו לו, אך בפעם השלישית לא תימנע עוד העתונות מלהגיב על כך, והתוצאה תהיה – הרגשה מרה מכל הצדדים.

לאחר ההצגה הלכתי קפה “וינה” וישבתי שם עם נורוק וגורדון ועם אחדים משחקני “הבימה”.

יום ו', 11 בדצמבר, 1931

בבוקר נודע לי שקיטרוץ' נמצא בעיר. הוסכם שיבוא אלי, למשרדי.

ערכתי את ביקורי הראשון אצל פקיד־ההערכה המשפטי החדש, השופט וב. שוחחנו משך חצי שעה על דא ועל הא ולמדתי הרבה על השיגרה של בית־דין מחוזי בארץ ועל רגשותיו של שופט בריטי בשכם. בדרך כלל יצאתי ממנו ברושם חיובי מאד. הוא נגע בשיטת־העבודה ובהשתתפות מצדנו בחקירת תביעותיהם של הערבים הקרויים “מנושלים”, וגישתו נבדלה הבדל בולט מגישתו של פרנץ‘. נדמה לי כי בדרך כלל יש סיכוי שנוכל לעבוד יפה עם וב. הייתי נאלץ להיפרד בהקדם, כדי להספיק לשיחה עם קיטרוץ’.

בשיה זו דנו קודם כל על פיגורי המסים החקלאיים. הכסטר נכח. לאחר דיון ממושך הוסכם שההנהלה תמציא לקיטרוץ' דין־וחשבון מפורט (רק לשימושו הפרטי בלבד) על מצבם הכספי של כל אחד מישובינו שבמחוז־הצפון, כדי לאפשר לו לקבוע לעצמו דעה על יכלתם או אי־יכלתם של הישובים לשלם. נוסף על כך עלינו להגיש לו הצעות בדבר אופן תשלומי הפיגורים של אותם הישובים שאנו אחראים להם. תמורת זה התחייב לדחות כל פעולה של עיקול, שנערכו במקומות מסוימים, עד אשר יקבל את הדין־וחשבון שלנו ויחזירו בצירוף הערותיו.

אחר־הצהרים באו שרתוק ובן־צבי לביתי שוחחו עמי על תכניתם של התימנים לערוך קבלת־פנים לכבוד נציגו של האימאם יחיא, אדם בעל השפעה מרובה בארצו, הואיל והוא בן־אחיו, חתנו וגיסו של האימאם! התימנים כאן מקוים כי יחס נימוסי נאה לנציג האימאם עלול להביא לידי שיפור מצבם החמור של אחיהם בתימן, או שלפחות יוכלו לקוות כי המצב לא יורע עם ביקורו הקרוב של שאוכת עלי בתימן ומשיכתו של האימאם לתוך הפאן־איסלמיות.

היום אחר־הצהרים יפתח כינוס האופוזיציה במלון המלך דוד. חבל שאחד מידידינו שהיה צריך להשתתף, חלה ולא יוכל לבוא, חסן צדקי, המועמד להיות מנהיג פועלים, פעיל מאד בועידה זו.

לפנות ערב טילפן אלי אגרונסקי ומסר לי סקירה קצרה על מהלך הועידה והחלטותיה, שהן מופת לגאוניות תכסיסית. מה, אגב, עשה המופתי? כדי למנוע את הצירים “שלו” מלהשתתף בהצגת הצד שכנגד, הזמין את כל הועידה המוסלמית לסעודת־צהרים חגיגית בפרדס שבין יפו ונס־ציונה והוליך את כל החבריא במכוניות מירושלים למקום הסעודה.

שבת, 12 בדצמבר, 1931

זמן קצר לאחר ארוחת־הצהרים באה אלי הגב' ון־וריזלנד וביקשה ממני ידיעות על הועידה המוסלמית. חומר זה היה דרוש לה, ראשית – בשביל הדין־וחשבון של בעלה לממשלת הולנד, ושנית – בשביל מאמריה היא ב“אלגמיין הנדלסבלאד”. מוזר מאד: חשבתי שהקונסול ההולנדי הכללי הוא שיביא אותנו במגע עם הצירים מיאוה, אולם הצירים הללו לא באו כלל למשרדו, והנה באה הגב' ון־וריזלנד ושואלת אותי לשמותיהם! עובדה מענינת היא כי בשעה שון־וריזלנד נתמנה קונסול הולנדי כללי, באה על כך תגובה בלתי־ידידותית מצד הודו המזרחית ההולנדית והיתה התערבות־מה מצד האג. למעשה מופיע בועידה רק ציר אחד מטעם יאוה, ואדם זה מוצאו ממצרים!

אחר־הצהרים הלכנו, סימה ואני, לאוסישקין. מסרתי לו דין־וחשבון קצר על השיחה שהיתה לי אתמול עם וב.

בחזרי הביתה מצאתי שם את שרתוק ובן־צבי. שוחחנו על המצב בועידה. ישיבת הערב תוקדש לדין־וחשבון הועדה לעניני המקומות הקדושים; המרצה יהיה מוחמד עלי פחה ממצרים. יש לשער כי הישיבה כולה לא תהיה אלא הצגת־הסתה אנטי־יהודית ואנטי־ציונית. הסתה זו היא סוף סוף הדבר היחידי המאחד את כל הסיעות והקבוצות השונות בועידה. אשר לצירים מארץ־ישראל אולי גם מעבר־הירדן, המהוים את הרוב בועידה – הרי זהו עצם יסוד קיומם; וגם רגשותיהם וענינם של הצירים מארצות־חוץ אינם שוללים הסתה זו. יש סבורים כי ישיבה זו תשמש מעין תשובה מצד המופתי לועידת הנאששיבים מאתמול; יש סבורים כי המופתי נתכוון מלכתחילה לדחות את הישיבה האנטי־יהודית עד הסוף – שמא תתערב הממשלה לפני סיום הועידה ותפסיק אותה.

יום א', 13 בדצמבר, 1931

כל ישיבת הלילה בועידה הוקדשה לויכוח על דין־וחשבון הועדה לעניני המקומות הקדושים. היה זה ויכוח שופע איומים והתפרצויות. האינטרסים הבריטיים והצרפתיים מוגנים יפה. לא כן האינטרסים היהודיים! ערב הועידה לא נזדמן לי לשוחח עם נציב העליון. עתה, לקראת סיום הועידה, אני מתכוון לשגר לו אגרת מפורטת ובה תיאור מפורט על המצב.

כל אחר־הצהרים נמשכה ישיבת ההנהלה.

בשובי הביתה מצאתי שם את ט. ר. ואת משה. נמסרו כמה פרטים על ישיבת אמש ועל התחדדות הניגודים בין המופתי ושאוכת עלי. המופתי לא הסכים למנות את שותפו ההודי לא כסגן יושב־ראש ולא כיושב־ראש לאחת הועדות החשובות, ואף לא למסור לו את הנהלת המגביות הכספיות בעתיד. יש להניח בודאות ששאוכת עלי יצא מן הועידה כולו תרעומת.

בשעה מאוחרת בערב באה מכוניתו של הנציב העליון והביאה לנו הזמנה למחר לארוחת־צהרים.

יום ב', 14 בדצמבר, 1931

מר קאמו, היועץ הפוליטי של הקונסוליה הצרפתית הכללית, ערך ביקור רשמי במשרדנו. שוחחנו חצי־שעה על דא ועל הא.

בסעודת־הצהרים בבית הממשלה היינו האורחים היחידים, ודבר זה נתן לי הזדמנות מצוינת להכיר את הנציב העליון מקרוב. בצאתנו מהצגת “הבימה” שוחחנו על תנאי החיים היהודיים ברוסיה הסוביטית, על רדיפות התנועה הציונית והלשון העברית. ווקופ שאל בדבר ההתישבות היהודית ברוסיה – נושא חביב על חוגי העתונאים האנגליים־יהודיים בימים אלה – וגילה ענין רב בשמעו כי ד"ר רופין ביקר בישובים היהודיים ברוסיה הסוביטית בשמנו והגיש לנו דין־וחשבון. דיברנו על ההבדל שבין ההומור היהודי והאנגלי, על התגלמותו של פלסטף ¹⁸מכאן ושל צ’רלי צ’פלין מכאן (אף כי צ’פלין מתימר להיות אנגלי טהור), ועל פירושו ההיסטורי של הבדל זה.

לאחר הסעודה ביררנו תכניות סיור בעמק. הנציב העליון מתכונן לטוס לטבריה או לעפולה – אם אפשר להשתמש בשדה־התעופה שם – ולבלות יום שלם בישובינו. בהזדמנות זו העליתי הצעה. אמרתי כי ודאי נוכרח לטפל בהתמדה בענינים דחופים של חיי יום־יום לא נגיע לכלל דיון מפורט על יסודות הבעיה הארצישראלית. הצעתי על כן שאשלח לנציב העליון שנים או שלושה מכתבים פרטיים, על המדיניות הארץ־ישראלית מבחינותיה הכלליות. ווקופ השיב, שעלי להביא בחשבון את לחץ העבודה העצום שבו הוא נתון בחדשים הראשונים להיותו בארץ, ועל כן אולי מן הראוי לדחות לזמן מה את השיחה או את חליפת־המכתבים בענינים אלה. אמרתי כי אסכים כמובן לותר, אולם אם לדבר בגלוי הרי עד שתזדמן לו שעה פנויה ממש תיקבע בינתים במוחו תמונה פחות או יותר מגובשת על המצב ואחר־כך קשה יהיה לשנותה או לתקנה. הוא קיבל את דעתי והציע שנשתמש בביקורנו בעמק לשם שיחה יסודית.

בשעה חמש בא אלינו ביזה ואשתו לתה. הוא היה קונסול רומני בלונדון ונשלח לארץ־ישראל לשם חקירת התנאים כאן. עשה בארץ חצי שנה ועתה הוא מכין את הדין־וחשבון שלו. נתעוררו בי ספיקות בדבר שליחותו ואיני יודע בבירור מה טיבו. מתוך השיחה בינינו הסקתי שהוא מקוה כאילו להתמנות קונסול רומני כללי בארץ; אולם גם דבר זה מוזר, ואפשר שהרושם שלי מוטעה הוא. בדרך כלל היתה גישתו ידידותית בתכלית, אף כי הביע דאגת־מה על חוסר־הענין הדתי בקרב הנוער היהודי בארץ. הוא עצמו נמנה עם הכנסיה האורתודוכסית. אין פירושו של דבר שהוא מקיים בקפדנות את כל מצוות הנצרות, אלא שהיה רואה בדת גורם חיוני בשביל ההמונים, בהבדל מן השכבות הגבוהות יותר.

יום ג', 15 בדצמבר, 1931

הבוקר סוף סוף ירדה עלינו הסערה של הפגנת המורים, שרגשה מכבר באופק ושהתפרצותה נתעכבה אך לזמן־מה, בגלל פתיחת הועידה המוסלמית. כ־150 מורים נכנסו קבוצות קבוצות קטנות למשרדינו וכבשו את החדרים אחד־אחד. הם ניסו לשדל את פקידינו להצטרף לשביתתם, שהכריזו עליה כאות מחאה על אי־תשלום שכרם. פקידינו השיבו כי לא יוכלו לעיין בהצעת המורים, כל זמן שלא יעזבו את המשרדים – עמדה נכונה ומתקבלת על הדעת. עלי לקבוע כי רוב המורים שהיו בחדרי – עשרים במספר – לא נעם להם הדבר כל עיקר. רק אחדים מהם, התוקפניים שבהם, עמדו שם ומילמלו נאומי “הסתה”. הודענו להם כי התקשרנו עם מפקח המשטרה וביקשנו לא לשלוח שוטרים – והם חפשים איפוא לפעול כאות נפשם. הוספנו, שלא נפתח במשא־ומתן ולא נעיין בשום הצעה משלהם כל זמן שלא יצאו מן המשרדים. ה“כיבוש” ארך כל שעות־הבוקר, עד שלאחר ויכוחים בינם לבין עצמם ניתנה פקודת־הנסיגה מפי אביעזר ילין, מפקד הכוחות.

היה זה בוקר מרגיז ומעציב. אמנם, כולנו נהגנו כאילו Business as usual. מכונות הכתיבה תיקתקו והניירות רישרשו, אך לאמיתו של דבר היו הענינים יגעים.

לאחר שפונה המשרד היתה לנו ישיבה עם באי־כוח המורים; סיפרנו להם על האמצעים שנקטנו כדי להבטיח את תשלום המשכורת.

הועידה המוסלמית מתקרבת לסיומה ותינעל הערב או מחר בערב. במשך היום יצא עבדול רחמן עזאם, הנציג הראשי של הופד, בנאום חריף נגד מדיניות האיטלקים בטריפולי. מוסרים שהקונסול האיטלקי הכללי טילגרף לממשלתו וביקש הוראות.

אחר־הצהרים נסעתי לתל־אביב לישיבה וחזרתי בשעה מאוחרת בלילה.

יום ד', 16 בדצמבר, 1931

הבוקר בשעה 10 נערכה סוף סוף הישיבה בין הממשלה ובין הקרן הקיימת בענין ודי חורית, שנועדה עוד ליום ג' של השבוע שעבר. הואיל וגרנובסקי עודנו חולה, בא אוסישקין מטעם הקרן הקיימת. מטעם הממשלה השתתפו פרנץ‘, שניהל את הישיבה, קיצ’ינג וביילי. הסוכנות השתתפה אף היא באופן רשמי. ראשית הדיון שפכה אור על עיקר גישתו של ביילי. שאלנוהו בדבר שטח האדמה להקמת אהליהם של הערבים, שצריך היה לחכור מאת עבדאללה סמארה, אחד משכנינו הערביים צפונית מודי חורית; ענה כי אמנם הצליח לסדר את החכירה, אולם הערבים מסרבים לעבור לשם, ואין לדרוש מהממשלה שתעביר אותם בכוח. הכחיש כי מספר הבדוים בודי חורית גדל מאז נתגלע הסכסוך, וטען טענה הפוכה: כי מספרם פחת בהרבה במרוצת השנה האחרונה. עם סיום חלקה הראשון של השיחה שאל אותנו היושב־ראש, מה הן ההצעות שלנו בנסיבות הקיימות. חשבתי כי אין לדרוש מאתנו הצעות כלשהן; לפי בקשת הממשלה הפסקנו לזמן מה את החרישה, והממשלה נתחייבה למצוא פתרון־בינים. כן הבטיחה הממשלה, ככל הידוע לי, לפנות את הקרקע מן הפולשים לאפשר לנו להמשיך בחרישה – אם לא יושג הסכם. עתה על הממשלה להציע קו פעולה. והנה כאן נתגלה פתאום מפנה מוחלט כזה בעמדתו של היושב־ראש, עד שממש נדהמתי. היה זה כאילו ניחתה על ראשי מהלומה, שממנה לא החלמתי כל היום. אותו פרנץ’ שבשעתו דיבר גבוהה־גבוהה על הצורך לחנך בני־אדם לכיבוד זכויות הזולת, פנה פתאום נגדנו. קודם כל הציע שנחכיר לממשלה שטח של 5000 דונם. לא ציין במפורש לאיזו תקופת זמן מבוקשת החכירה; תחילה דיבר על שנים אחדות, אולם אחר־כך הצטרף לדעתו של ביילי; הלה טען כי מן הרצוי להאריך את החכירה, עד שכל המקרים הכרוכים בודי חורית שהובאו לפני בתי־הדין יעברו את כל שלבי הבירור בבית־המשפט ובמועצת המלך ועד בכלל (דבר העלול להימשך 20 שנה, עד כמה שידוע לי). אוסישקין סירב תכלית סירוב והביא דוגמאות ממקרים קודמים, כגון זה של מעלול ליד נהלל, כשהממשלה ביקשה מאתנו להחכיר שטח־אדמה לפולשים הערבים וכשנסתיים משך החוזה לא עשתה כלום לפינוי הקרקע. אז אמר פרנץ' קצרות, כי במקרה זה לא תהיה לממשלה כל ברירה אלא לבקש סמכויות מיוחדות לשם חקיקת חוק “אד הוק” לזכות הפקעה, או שהממשלה תתמוך בזכות בכורה לקניה, שלפיה יוכלו הערבים לרכוש אדמה בודי חורית על ידי שיפקידו סכום כסף שערכו כערך 5000 דונם. פרנץ' שאל איזו משתי הברירות עדיפה בעינינו. השבתי, כי הדבר דומה בעיני לשאלה ששואלים אדם שנידון למיתה: מה עדיף בעיניו, שיתלוהו או שימיתוהו ביריה? אין אנו סבורים כי עלינו לבור לנו ברירה. אוסישקין ענה כי מוטב שהקרקע תופקע מידינו בכוח משניתן את הסכמתנו למעשה המנוגד לרעיונות היסודיים של חוק וסדר. ממשך כך היתה גם דעתי, אולם ראיתי שהגענו למבוי סתום וחששתי שאם ינתן למאורעות להתתפתח, יגיע הדבר לנציב העליון החדש ולמיניסטר־המושבות החדש ויעורר הדים מסוכנים ברחבי הגולה. ידעתי כי נוהג הממשלה אינו צודק ויש בו אפילו משום בגידה, אך כמו כן סבור הייתי שמוטל עלינו למנוע תקלה. לכן אמרתי כי מר אוסישקין, יושב־ראש הנהלת הקרן הקיימת, לא חיוה אלא את דעתו שלו, שהיא אמנם מוצדקת, לדעתי, לגבי העובדות, אבל ההחלטה הסופית היא בידי הנהלת הקרן הקיימת, ואותה נודיע לממשלה.

פרנץ' שאל אם אנו מוכנים להתחייב שלא להמשיך בחרישה עד שתתקבל ההחלטה. אוסישקין השיב בשלילה ואמר שהיינו מסכימים להפסיק את החרישה עד ליישוב הסכסוך, אילו נתחייבה הממשלה לפנות את הקרקע; עתה דומה שהממשלה מבקשת לעצמה הפוגה כדי לגרש את בעל־הקרקע החוקי.

כל הישיבה היתה מדכאה ואומללה כל כך, שקשה לתארה.

בדרכנו חזרה קבענו ישיבה למחר בבוקר, לבירור המצב. כן החלטנו לכנס ככל המוקדם את הנהלת הקרן הקיימת.

במשרדי השתתפתי בישיבת ההנהלה עם המורים, שבה נידונו הסידורים הסופיים לתשלום המשכורת.

אחר־הצהרים נתכנסה לישיבה הועדה המיעצת שלנו לעניני הקרקעות. סיפרתי על שיחתי עם וב בדבר בדיקת התביעות. הועדה ראתה בשיטת־העבודה שהציע פקיד־ההערכה המשפטי צעד גדול קדימה. עליאש הציע כמה הצעות נוספות; ביחוד הציע לדאוג לכך שכל אותה העדות הנוספת שתיגבה אגב חקירותיו של וב במקומות, תגיע שוב לידינו; החלטנו להעלות את השאלה בשיחתנו הבאה עם וב. הוסכם כי הורוביץ, יו"ר הועדה, ילוה אלי. על יסוד עיון ראשון באותם התיקים המועטים שכבר נמסרו לידינו, הגיע ויץ לכלל מסקנה, כי שטח האדמה שהבדוים של ודי חורית היו מעבדים בעבר לפי הודעותיהם בשאלונים עולה על כלל שטחו של ודי חורית; והלא עובדה ידועה היא כי השטח שעובד למעשה לא הגיע מעולם ליותר מן החלק החמישי של הקרקעות. הוסכם כי ועדת־משנה שתטפל בתיקים תרכז ותרשום את אי־הדיוקים והסתירות הללו. מינינו ועדת־משנה זו; היא מורכבת מהורוביץ, עליאש, חנקין, ווייץ. אחר־כך סיפרתי בקיצור על ענין ודי חורית, שניקר כל אותה שעה במוחי. עליאש והורוביץ היו סבורים שניהם כי עלינו לשאוף להסדר של שלום. ביקשתי מאת וייץ לטלפן לודי חורית ולמסור להם הוראה כי החרישה לא תחודש עד לקבלת הוראות נוספות.

בה בשעה שאני השתתפתי בישיבה זו, השתתף שרתוק בקבלת־הפנים שערכה העדה הפרסית למר טבאת ביי, הציר “שלהם” בועידה המוסלמית. בניגוד לרצונו המפורש הוצג שרתוק לפניו כאדם מטהראן… ובאופן כזה הועמד במצב טפשי מאד: היה עליו לגלות ענין והבנה בשעה שטבאת ביי נשא נאום רב־כשרון בפרסית, אולם שרתוק, כפי שהוא מספר, הבין את תמצית הנאום – בגלל ריבוי המלים הערביות ששלב הנואם בדבריו; אומרים שזהו סימן־ההיכר של פרסי משכיל. טבאת ביי הביע את הרעיונות הקוסמופוליטיים הרגילים בנוגע ליהודים, ביעצו להם לותר על הציונות ולהשתדל לראות עת עצמם בכל מקום כבביתם הם. שרתוק לבש עוז וניסה לדבר תורכית ואחר־כך אנגלית. לבסוף שוחחו צרפתית, לשון שבה שולט טבאת ביי שליטה גמורה. נתברר שעוד קודם לכן ידע משהו על עניני הציונות; לדבריו עקב אחרי הציונות בהיותו בג’נבה. דעתו היא כי המנהיגים הציונים חטאו בעבר על ידי שסיגלו לעצמם נוסחאות מדיניות מערביות בדברם על תנועתם נעוצה במערב הרי מקום התגשמותה הוא במזרח, ועל כן היו חייבים להסתגל לדרכי המחשבה והביטוי המזרחיים; הדיפולומטיה שלהם מרבה ברגש ומקפחת את השכל הקר. כששאל אותו שרתוק אם אמנם השכל הקר הוא ששלט בועידה המוסלמית, הודה טבאת כי אכן, רק הרגשות פועלות בועידה, אך אין זו אלא אשמתם של היהודים שמשפטים קדומים כאלה זכו להשפעה. שרתוק הסביר לו מהי השקפתנו שלנו על כל הבעיה, והביע את צערו על שאדם משכיל כמוהו יעזוב את ארץ־ישראל בלי שראה אותה אלא בראי העקום של התעמולה האנטי־יהודית. טבאת ביי לימד סניגוריה על הועידה וציין כי החלטותיה טובות מן הנאומים שקדמו להן. הוא עורר את מאזיניו לשים לב לעובדה כי העולם בדרך כלל צועד במהירות לקראת סוציאליזם או קומוניזם ומתרחק מקנאות לאומנית. הציונות היא העומדת כמכשול בדרך ההתקרבות היהודית־ערבית וכו' וכו'. שרתוק יצא מתוך הכרה כי אין פה מה לעשות… אולם נתרשם הרבה מאישיותו של טבאת ביי. זהו אדם גוץ וחלוש, אך הדור בהליכותיו וכולו אומר עדינות טבעית, אצילות אמיתית ונימוסי חן. היהודים הפרסים שלנו שוחחו עמו לפי מיטב יכלתם, כשהם מגלים עתים יותר ועתים פחות טקט וחכמה. אדם צעיר אחד עשה רושם רב; דיבר מתוך התרגשות ובפרסית טובה, אלא שהכינו אותו יפה לפני־כן.

ארוחת־ערב סעדנו אצל משפחת טיכו. היו שם רופין, נורד, ד“ר קלייברג ¹⁹ונשיהם ועוד כמה אנשים. בעשר טילפן אלי המזכיר הראשי, לאחר שגילה את מקום הימצאי, והודיע לי כי תוכן הדיונים של ישיבת־הבוקר עם פרנץ' הובא לפני הנציב העליון והלה החליט: א) לבקש הרשאה מיוחדת לחוקק חוק “אד הוק” להפקעת זכות החכירה; ב) לתת הוראות למשטרה למנוע את חידוש החרישה; ג) להציע לקהק”ל פיצויים מיוחדים בסך 200 אחוז מן ההפסד הממשי שתפסיד מחמת הפסקת החריש.

עניתי בנוגע להחלטה א‘, כי אני מופתע ביותר לחפזון הבלתי־רגיל שבו נהגו בהבאת הענין לפני הנציב והעברתו ללונדון, לאחר שהודענו במפורש כי ההחלטה הסופית מסורה בידי הנהלת הקהק"ל. אשר להחלטה ב’ – ציינתי שכבר נתתי הוראות שלא לחדש לפי שעה החרישה.

יום ה', 17 בדצמבר, 1931

הבוקר פירסמה הממשלה הודעה על הועידה המוסלמית, שבה התנצלה רשמית לפני ממשלת איטליה על הצהרתו המצערת של עבדול רחמן עזאם והודיעה על גירושו מארץ־ישראל. מאחר שהועדה ננעלה אמש בשעה מאוחרת אין ערך מיוחד לפקודת־הגירוש, אולם יש ויש ערך לכך שהממשלה לא ראתה כל צורך לגנות אף במלה אחת את ההכרזות האנטי־יהודיות התוקפניות שנשמעו בועידה ואת ההחלטות שנתקבלו על ידיה ברוח זו. הודעת הממשלה נוגעת רק במלים סתמיות בהצהרות שיש בהן כדי לסכן את שלום הארץ. דבר זה מוכיח ברורות לאן הגענו.

הלכתי לקהק“ל כדי להשתתף בישיבה על סכסוך ודי חורית. ישיבת ההנהלה של הקהק”ל נקבעה ליום ב'. עלינו להחליט עתה על תכסיסינו עד לישיבת ההנהלה. מלבדי ומלבד אוסישקין השתתפו סנטור, הכסטר, חנקין, שרתוק, טון ואחרים. הצעתי שאפגש ללא שהות עם הנציב העליון ועם המזכיר הראשי ואנהג כמתווך, מעין “שליח שלום”, הרוצה למנוע אמצעים קיצוניים; בשיחות אלה יהיה עלי להציע תכנית לסידור של שלום. בנמקי את עמדתי הדגשתי כי תגובת העם היהודי בגולה לשימוש באמצעי ההפקעה כנגד הקהק"ל עלולה להכביד על התקדמות מפעלנו. יתר על כן – מן ההכרח שהדבר יסבך את הנציב העליון החדש בסבך של סכסוכים, העלולים ברוב הימים להרחיקו מאתנו לגמרי. ועדו זאת: בעיני הציבור הבריטי, או במקרה שהשאלה תתעורר בבית־הנבחרים, לא תהיה עמדתנו, לדעתי, חזקה – אף על פי שמבחינת החוק אין מקום לשתי דעות על המצב. הממשלה תוכל לטעון שקיומן של ששים משפחות הוטל על כף־המאזנים וכי היהודים התנגדו לכל פשרה בנקטם עמדה סרבנית מוחלטת.

בדרך כלל סמכו כל הנוכחים את ידם על תכנית הפעולה שלי – בתוכם גם אוסישקין – דבר המעיד על עומק דכאונו ומבוכתו. ציינתי בקוים כלליים תכנית לסידור הענין, שבאה בינתים לידי ביטוי בחליפת־המכתבים שבינינו ובין הממשלה.

ערכנו סעודת־ערב לכבוד משפחות נורד, נובומיסקי ורצ’קובסקי. נורד מסר תיאור מענין מאד על דרכי עבודתו של מיניסטריון־החוץ הגרמני, שבו עבד זמן רב במחלקה לעניני פירוק הזין.

לאחר הסעודה ניגשנו לבית רופין, שם הרצה הפרופיסור ב. הרצאה על מסעו סביב העולם. היה זה יומן של נוסע מנקודת־הראות של כנים ופשפשים. " Arabla felix " הפכה בתיאורו לכברת־אדמה שוממה, שבה לא מצא אפילו פשפש אחד ממין מיוחד!..

יום ו', 18 בדצמבר, 1931

בבוקר בא וייץ והביא לי כמה תזכירים על ודי חורית ועל פרשת מעלול, בצירוף כל הפרטים והמפות הדרושים לי בשביל שיחותי עם הנציב העליון ועם יונג.

אחר־כך נפגשתי עם שניהם. משתי השיחות נערכו פרוטוקולים מדויקים.

אחר־הצהרים נסענו, שרתוק, בן־צבי, קצנלסון ואני, לתל־אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז־המפלגה, שודאי תימשך כל יום־השבת.

מיד לאחר בואי לתל־אביב נפגשתי עם ועדת “הבימה”. הועלו התכניות הרגילות: קריאה לציבור, מגבית בחוג מצומצם, הגרלה; לבסוף נמסר הדבר לועדת־משנה. כדי לסייע בקידום עניני “הבימה” הבטחתי לתת את חתימתי לכל תכנית שיוסכם עליה.

יום א', 20 בדצמבר,

1931

קפלנסקי בא לשוחח עמי על סידור מתאים לתשלום שכרם של מורי התכניון, מאחר שמינויו נתאשר עתה. הוא מתכוון לצאת בקרוב לחו"ל, לאסוף כספים.

את כל שעות־הבוקר הקדשתי לניסוח מכתבי אל הממשלה ובו הצעותי לישוב סכסוך ודי חורית.

באה אלי משלחת מטעם “המכביה”. שוחחנו על הסידורים לכינוס ישיבה של כל המוסדות והאירגונים הלאומיים, שבה יקבע מעשה־ההכנות. הם מחכים לבואו הקרוב של אחד מחברי המרכז העולמי, שתפקידו יהיה לסיים את המשא־ומתן עם השלטונות ולקבוע סופית את הרכב הועדה המכינה.

את כל שעות אחר־הצהרים הקדשתי לישיבת ההנהלה.

בערב באו אלי נציגיהם של שלושת גושי העמק – עמק־הירדן, העמק המרכזי והעמק המערבי; ביררנו את שאלות הבטחון.

בשעה מאוחרת בערב בא אלי הורוביץ ושאל למצב הענינים בפרשת ודי חורית.

יום ב', 21 בדצמבר, 1931

טילפנו מחדרה והודיעו לי כי שנים־עשר אוהלים ערביים חדשים, מהם השייכים לערב־אל־תורכמן ומהם לקבוצות אחרות של ערבים בסביבה הוקמו על קרקעותינו בודי חורית. העברתי מיד את הידיעה לממשלה; הצבעתי על הסכנה הכרוכה בכך שנותנים לענינים להתפתח ותבעתי הרחקת הפולשים.

ד"ר לוריא ²⁰ בא אלי וציין את העובדה שהשיעורים למשפט מטעם הממשלה אינם מכירים בתעודות הבגרות של בתי־הספר התיכוניים שלנו. התוצאה היא משונה: כיון שאוניברסיטאות חוץ־לארץ מכירות בתעודותינו, חייבים גומרי בתי־הספר שלנו לצאת לשנה לאיזו אוניברסיטה בחוץ־לארץ כדי להתקבל בשובם כתלמידי אוניברסיטה בשיעורים למשפט מטעם הממשלה!

בצהרים נפגשתי עם הנציב העליון ועם יונג בענין ודי חורית. מצב הדברים נתחור למדי. הנציב העליון – אין הדבר נעים לו כלל וכלל, אך מצד שני סבור הוא כי לא יכול לבטל את דעת יועציו בשאלה כה מסובכת, כל זמן שלא יעמוד מקרוב על המצב בארץ. אולם רצונו לותר לנו ככל האפשר. היועצים, או לפחות חלק מהם, מנצלים את המאורע, כדי להכניס את הנציב העליון למסתרי הנוהג האדמיניסטרטיבי בארץ. לפני שנפרדתי מן הנציב השתמשתי בשעת־הכושר ונגעתי בהודעת הממשלה על הועידה המוסלמית; אמרתי כי אני חוכך בדעתי, אם לא כדאי להמליץ לפני יהודי ארץ־ישראל, שירכשו לעצמם את הנתינות האיטלקית! אז יהנו מהגנה יעילה. הוא צחק, אך לא אמר דבר. כשחזרתי על מלים אלה בסיום שיחתי עם יונג, שאלני בן־שיחי אם אמנם מתמרמר אני על שהממשלה לא הגיבה בהודעתה אפילו במלה אחת על ההתפרצויות האנטי־יהודיות בועידה המוסלמית. עניתי שההתמרמרות היא טבעית בהחלט, מאחר שמצד אחד לא נאמרה אלא הערה צדדית אחת נגד ממשלה אדירה של ארץ רחוקה,ואולם מצד שני התנהלה הסתה בלתי פוסקת בציבור של קרוב ל־200,000 איש החיים באותה ארץ שבה נתכנסה הועידה. אל יתפלא שהיהודים אינם רואים את עצמם מוגנים. יונג השיב: “אולם אתם הרי כן מוגנים!” אמרתי: “אמנם כן, מאז אבגוסט 1929”. הוספתי כי אין כוונתי להגנה גופנית שאותה נוכל להבטיח לנו בעצמנו בשעת הצורך, כי אם להגנה על כל מעמדנו ומפעלנו בארץ זו.

אחר־הצהרים נערכה הישיבה של הנהלת הקהק“ל. מסרתי בפרוטרוט על השתלשלות הענינים בפרשת ודי חורית ועל הצעות התיווך שהגשתי בהסכמת אוסישקין. בדרך כלל נטו חברי ההנהלה, ובתכום גם חנקין, לסידור של שלום. כולם כאחד נרתעו מפני אפשרות ההפקעה ורשמה בחוץ־לארץ. לאחר שאוסישקין הסביר את הדעה הכללית, נקט עמדה משונה במקצת: בעצם – אמר – הוא מתנגד לסידור של שלום, ומוטב היה אילו הפקיעו את הקרקע בכוח, אלא שהוא נמנע מלהילחם לעמדתו בהנהלה, מאחר שהוא יודע כי המחלקה המדינית של הסוכנות ממילא היתה שמה לאל כל החלטה מעין זו מטעם הקהק”ל. עמדה “נוחה” באמת!

לאחר ישיבה זו נסעתי לתל־אביב, כדי להיפגש עם אנשי העיריה בענין המשטרה התל־אביבית. נכחו רק דיזנגוף ושושני ²¹. האדון רוקח, הממונה על עניני המשטרה בתל־אביב, לא מצא לנחוץ להשתתף. הוא מסרב לשתף פעולה עם המחלקה המדינית של הסוכנות – מאז נמסרה לידי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. בדרך כלל ניסו אנשי תל־אביב בכל יכלתם לפעול עד כה בעניני המשטרה על דעת עצמם בלבד, ואף כי הצעתי להם מדי פעם בפעם קו משותף, איני מצטער כלל על שקיבלו על עצמם את נטל המשא־ומתן הזה. אני על כל פנים החלטתי לא לעשות כלום, אלא אם כן יעשה הדבר על יסוד של מדיניות מוסכמת בין הסוכנות והעיריה. בישיבה נתברר שהם מתחילים להבין עד כמה דחוף הענין, לאחר שהתעלמו משך שבועות מאזהרתנו.

יום ג', 22 בדצמבר, 1931

שוחחתי עם וייץ ועם גרנובסקי על פרטי הסידור בודי חורית.

ב. ר. הופיע שוב על הבימה; הביא עמו ידיעות סודיות ומסתוריות במקצת, אך חמורות למדי. לגמרי בדרך מקרה נודע לו על תכניות ומזימות עם גמר הועידה המוסלמית; הם חושבים על מהומות אנטי־יהודיות שתפרוצנה באביב בעת ובעונה אחת בארצות מוסלמיות שונות, וגם בארץ. הוא סיפר לנו כי ביום ו' הבא תתכנס ברבת־אמון ישיבה שבה תעובדנה התכניות לפרטיהן. לפי סברתו משתלבות תכניות אלו בתכנית כללית יותר של שיתוף־פעולה בין עבאס חילמי, הכדיב לשעבר, המסייר עתה בסוריה ובמצרים, לבין עבדאללה מעבר־הירדן, שעדיין לא ויתר על תכניתו להכללת ארץ־ישראל באמירות שלו.

בשעה ששתוק שוחח עם ר., הייתי אני בבית סנטור, במסיבת־תה, שבה נכח גם פארל, ממחלקת החינוך הממשלתית.

כשבא אלי שרתוק בערב כדי לספר לי על שיחתנו, נקלענו לתוך ויכוח ציוני מעמיק ומקיף – לאו דוקא על המטרות הסופיות, כי אם על האמצעים הסופיים להשגת כל מטרות שהן. היתה זו הזדמנות נדירה מאד לשנינו לחרוג מעניני השיגרה היומית.

אחר־כך, כשחזרנו לעניני חול, שוחחנו על התכניות לקראת ביקורו הקרוב של לורד רידינג. ההכנות הן בידי פיוטר מויסייביץ ²²באופן כזה אין יודע איך יתפתחו הדברים.

יום ד', 23 בדצמבר, 1931

את כל שעות־הבוקר הקדשתי לניסוח תשובתי לאגרת־הממשלה על הצעותי הנוגעות לודי חורית.

אחר־הצהרים נפגשתי עם סנטור ושוחחתי עמו על תקציב המחלקה המדינית – כאילו היה על מה לשוחח!

בערב סעדנו בבית ויטלס ²³, בחברת יוליוס סימון ומשפחת של – ר. אני כולי מתוח בשאלת המטרה הסופית וכל הערב סובבה השיחה על ציר זה: לנוכח מספרי־המפקד האחרונים – כיצד יתכן להגשים את הציונות?

יום ה', 24 בדצמבר, 1931

בבוקר היה לי ראיון שנקבע מראש עם הנציב העליון. בטוח היה כי רצוני לשוחח עמו בפרשת ודי חורית. אני הכינותי עוד קודם לכן סדר־יום לשיחה, ובו כמה עניני־שעה חשובים: מדיניות הפיתוח, עבודות ציבוריות, תכנית הריאורגניזציה של ועדת או’דונל וכו'. אולם בבואי לנציב החלטתי באופן ספונטני לותר על כל סדר־היום שלי ופתחתי תחת זה בשיחה כללית ורצינית על מצבנו. סבורני כי לא שגיתי ולא ביטלתי את זמני לריק.

השיחה שלנו נמשכה כשעה. הנציב העליון פתח ואמר שקיבל את הצעותי בדבר הסכסוך בודי חורית; שאלתיו להחלטת הממשלה. השיב שהמזכיר הראשי מכין עכשיו מכתב תשובה. סבור הוא כי יש יסוד להבנה בינינו. לשאלה נוספת מצדי השיב, כי אין הממשלה יכולה לסלק מן הקרקע חמישים משפחות, בכללן נשים וטף, כי סילוקם יגרום למהומות בארץ. שאלתיו אם אמנם בטוח הוא כי הדבר יגרום למהומות. בנובמבר 1930 סולקו אנשים אה מלה מן הקרקע – הנתעוררו אז מהומות? מה היה עושה אילו היו מאה יהודים עושים כך ומסרבים לעבור עם נשיהם וטפם? על כך ענה הנציב שהוא בטוח בצדקת דברי, ואילו הפסיקו היהודים לשתף פעולה יכולים היו להעמיד את הממשלה במצב קשה מאד. הוא אמר ליועץ המשפטי כי עליו לדעת שהיהודים עלולים להעמידם במצב בלתי נעים ביותר.

אמרתי שאחכה למכתבו של יונג. אבל מה ערכם של בירורים בעניני שיגרה כבמקרה ודי חורית, מינויו או אי־מינויו של יועץ יהודי, טענות של הזנחה מצד הממשלה בדבר הועידה המוסלמית – כל עוד אין הסכם יסודי על הבעיה הארצישראלית בהיקפה הרחב? במקרה ודי חורית נוכחתי לדעת כי הנציב העליון – ברצותו להיות הוגן ולעשות את המעשה הנכון כלפינו וכלפי הערבים – כבר נתון ללחץ השיגרה האדמיניסטרטיבית. לחץ זה יביא אתו, משך חודשים אחדים, לראיה כזו של המצב בארץ, שאחר כך אי־אפשר יהיה לשנותה עוד אפיו בפרטיה הבודדים. חייב הוא לדעת כי המצב בין האדמיניסטרציה הבריטית לבין יהדות העולם בכלל והישוב הארצישראלי בפרט מחמיר והולך. לפני שתים־עשרה שנה היו היהודים בכל העולם דבקים בנאמנותם לבריטניה הגדולה. אנו עם מפוזר בין ולדיווסטוק וסן־פרנציסקו, בין שטוקהולם וקייפטון. בפיזורנו חולשתנו, כי על ידי כך חסרים אנו את המשקל הראוי לעם בן ששה־עשר מיליונים וההולם את כשרונותינו. אולם בפיזורנו גם כוחנו, ובכל מקום שבו נמצאים יהודים היה קיים תא של אמונת־אומן בצדק של בריטניה ובהגינותה. מקור עצום זה של נאמנות מתבזבז והולך. הוד מעלתו רשאי לומר: מה ערך לדבר, לגבי הקיסרות הבריטית, אם אין עוד ליהודים אותה מידת האמון בבריטניה הגדולה שהיתה להם קודם לכן? כאן הפסיקני הנציב העליון ואמר: רב, רב הוא הערך!

המשכתי: הוד מעלתו יכול לומר כי בריטניה גדולה ועצומה היא מאד, אולם אבן מאסו הבונים עדיין עלולה להיות ראש־פינה. קיבלתי זה עתה מכתב מד“ר ויצמן, המתאר את החורף הקשה העובר על בריטניה הגדולה. האנשים נאבקים כשגבם אל הקיר ומשתדלים להתגבר ולנצח במלחמה הכלכלית כמו שניצחו בשדה־הקרב. ד”ר ויצמן חושב כיצד לסייע בידם, ואפשר שיוכל לסייע. אולם ד“ר ויצמן חייב היה ללכת. חייב היה לפרוע את השטר של אמונתו הבלתי מעורערת במדיניות של זיקה ללא סייג. אמרתי להוד מעלתו בהזדמנות קודמת שאני מוסיף ללכת בעקבותיו של ד”ר ויצמן – עד כמה שבדובר בקוים הכלליים של מדיניותנו. יתר על כן, יתכן לומר שאני הנני הנסיון האחרון של הציונות בקו מדיני מסוים זה. אבל אילו נקראתי ברגע זה למסור דין־וחשבון לפני הקונגרס הציוני, על יסוד נסיוני בחמישה חדשים אלה – חייב הייתי לומר: “הפסדתי במשחק!” החל מענינים גדולים, כועידה המוסלמית, ועד לפרטי־פרטים של אדמיניסטרציה – כמעט בכל דבר נתקלתי ביחס שלילי. כמעט שאיני רואה קרן אור. רוצה אני להבטיח להוד מעלתו שאם זוהי הרגשתי אני – הרי המרירות בלבו של האדם הפשוט גדולה פי כמה!

כאן אמר הנציב העליון, כי יודע על מאמצי במגמה זו, והא כתב למשרד־המושבות שמצא בי אך סעד ואהדה.

המשכתי: הגענו לנקודת־קפאון ואיני מיחס חשיבות לבירור מקרים בודדים כל זמן שלא מצאנו דרך למוצא ולהתגברות על נקודת־קפאון הנוכחית. הוד מעלתו יכול לשאול: מה יהיה אם לא נצליח לעבד תכנית־פעולה משותפת? מודה אני שאיני יודע. איני יודע לאן תפנה היהדות הארצישראלית אם תנטוש המדיניות הציונית את האורינטציה הבריטית. איני יודע לאן יפנה הנוער העברי, שדבק ברעיון הקונסטרוקטיבי הגדול של הציונות מאז הופעתה על הבמה. איני יודע מה היתה דמות העולם לולא הופיעה הציונות על הבמה וריכזה רבים, רבים מן הנוער העברי בכל חלקי העולם סביב הרעיון הקונסטרוקטיבי של בנין הבית הלאומי העברי. כל זה נתון עתה בסכנה, ואיני רואה כל תקוה במצב הנוכחי של היחסים בין היהודים ובין האדמיניסטרציה. אל לנו לשכוח שזהו מעגל קסמים. אכזבה מצד אחד גוררת אחריה אכזבה מצד שני. ובמידה שניתן למצב זה להימשך, יהא קשה יותר להתיר את הסבך.

הנציב העליון הפסיקני ואמר כי הוא מאוכזב מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי. כמעט יש בהם כדי לדכא.

אמרתי כי רצוני להעיר כאן הערה אישית: כשכתב לי ד"ר ויצמן שלא אהיה נמהר אחרי בוא הוד מעלתו ואבין כי בחודשים הראשונים יהא קשה לו להתקדם במהירות, הייתי מוכן, באופן אישי, להושיט להוד מעלתו כל סעד ואהדה. אולם כשאני מוסר לעצמי דין־וחשבון על המצב, איני יכול להעלים עין מן העובדות. רוצה אני לבקש להקדיש כמה שעות לבירור הנקודות היסודיות של הבעיה הארצישראלית: מה רוצים היהודים בארץ־ישראל? מה הם הקשיים הפסיכולוגיים, המדיניים והאדמיניסטרטיביים שיצרו את הזרות בין האדמיניסטרציה הארצישראלית והיהודים?

הנציב השיב כי הוא רוצה מאד לעשות כן. כידוע לי אמר לאנשינו בלונדון ולמזכיר־המושבות שהוא מתיחס בכבוד רב לתקוותינו ולשאיפותינו וכי בא לארץ־ישראל כדי לסייע בהגשמתן. אולם אקח לדוגמא את ענין ודי חורית: היוכל לפעול בניגוד לדעת יועציו? היוכל לצוות על המשטרה לסלק אנשים אלה מעל הקרקע? היועץ המשפטי אמר לו כי היהודים אינם מעונינים בסכסוכים ובהתנגשויות מעין אלה. היהודים רוצים לפתור בעיה זו בדרך שלום. עניתי: כל זה נכון. אנו, יהודי ארץ־ישראל, רודפים שלום לא רק מטעמים הומניטריים, אלא מתוך מגמה מדינית, כי הענין שלנו מחייב קו של שלום, אולם הממשלה יודעת זאת ומספסרת בחשבון זה; דוקא משום שאנו שוקלים את הענינים שיקול רחב יותר, בוטחת הממשלה וסומכת על ידיעתה שלא נעמוד על שלנו.

כאן אמר הנציב העליון, שלא אחשוב כי עשה מה שעשה משום שהאמין כי יוכל להטיל עלינו פשרה ביד חזקה. להיפך, ראה היכן הצדק, אולם מן ההכרח היה למצוא פשרה.

הן זהו, אמרתי, חלק מן השיגרה המקובלת שעליה דיברתי! הממשלה מאמינה שהיהודים יצטרכו סוף־סוף לוותר! כאן הוספתי ואמרתי, שאילו עלו אנשינו על הקרקע היו נחבשים בסופו של דבר בבית־הסוהר; וזה משום שהממשלה יודעת שהיהודים מהווים את חלק האוכלוסיה השומר יותר על החוק והממושמע יותר, ולכן קל יותר להטיל מרות עליהם מאשר על האחרים.

הנציב העליון אמר: אף על פי כן, תוך עשרים ושלושה חדשים ודאי יימצא פתרון כלשהו.

כתשובה עוררתי את שאלת ישובם של ערבים אלה. יש לנו מנהל פיתוח. היינו טוענים תמיד כי ענין הערבים המנושלים אינו אלא אגדה, סיפור־בדים. לפי המספרים שבידי השופט המעריך מותר לומר שלכל היותר יגיעו הללו לשיעור שקבענו אנחנו מראש. אבל נניח כי היה היו 5000 ועד 1000 ערבים מנושלים. אם מנהל־הפיתוח אינו מסוגל לסדר ששים או שמונים משפחות במשך עשרים ושלושה חדשים – מה התרומה שיתרום לפתרון בעית הערבים המנושלים?! אין בדעתי למתוח בקורת על פעולותיו של מר פרנץ', אולם הבעיה היא בעיה!

הנציב העליון אמר: "אני יכול לומר לך בסוד כי הופתעתי לשמוע ממנהל־הפיתוח שלא יוכל לערוב ליישוב הבעיה של ודי חורית במשך עשרים ושלושה חדשים ²⁴. איני יודע הרבה על מר פרנץ', אולם אפשר שכזאת היא שיטת־עבודתו?.

סיימתי ואמרתי כי אני מקווה לבירור יסודי בהזדמנות קרובה ואני מאחל להוד מעלתו חג־מולד שמח.

הנציב העליון אמר: רבים הדברים שיש לעיין בהם. איני רוצה שתתיאש, ורצוני שתדע כי יש אדם האוהד את כוונותיך הנעלות.

הפגישה נמשכה כשעה.

ערב חג־המולד! שלחתי את שני כרכי האבטוביוגרפיה של שמריהו לוין לבית־הממשלה, מתנה להוד מעלתו.

אחר־הצהרים נערכה ישיבה של ההנהלה.

עם גמר הישיבה נסעתי לתל־אביב והרציתי שם בסעיף המפלגה על מצבנו המדיני. אולם־המועדון שבו הרציתי היה מלא וגדוש כל כך, שהיה לי קשה להיכנס. מצב הרוח היה טוב ונעים ­ – סוף סוף הרי זה הסניף שאליו השתייכתי במשך שנים רבות – והכל היה כשורה.

יום ו', 25 בדצמבר, 1931

שרתוק ואני ביקרנו אצל הכדיב לשעבר במלון המלך דויד. הביקור נקבע עם עזאם ביי ²⁵, המופיע בחגיגיות־מה כעוזרו של עבאס חילמי. עבאס חילמי – אדם מפורסם למדי, ששימש גם נושא לאחד מספרי הלורד קרומר – נראה כתעשיין יהודי־גרמני מצליח, כמעין “יועץ־מסחרי” (“קומר־ציונראט”); גוץ, שמן, קרח ומרכיב משקפים גדולים. אך הוא פיקח מאד. מן השיחה נערך פרוטוקול מיוחד, שלקה אמנם בהשמטה חשובה אחת. בדברו על השפעתו האפשרית של הסכסוך הארצישראלי על היחסים היהודיים־המוסלמיים בכלל, אמר בטון חמור למדי: לעולם לא תוכל לדעת; יש והלחץ פועל במקום אחד וההתפרצות באה במקום אחר. מיד עלתה בזכרוננו אזהרתו של ב. ר.

נסעתי לדגניה, כדי להיפגש שם עם הלורד והליידי רידינג, שבדרכם ממפעל רוטנברג למגדל עמדו לבקר בקבוצה זו. הם הגיעו אך בשעה מאוחרת, היה כבר חושך ולא הספיקו כמעט לראות ולא כלום. בחדר־האוכל של דגניה א' נערכה תערוכה נאה של פירות, ירקות ותוצרת־חלב של המקום. השולחנות היו ערוכים לארוחה קלה. מסרתי לרידינג את ברכת הסוכנות היהודית. ברץ דיבר על תולדות דגניה, על לבטיהם והישגיהם של בני המקום. רידינג השיב.

בערב, לאחר שמשפחת רידינג ורוטנברג נסעו למגדל, היה לנו כינוס של כל ישובי עמק־הירדן – שתי הדגניות, בית־זרע, כנרת והשומר הצעיר ²⁶. אני דיברתי על המצב המדיני בכללו, ומשה – על הועידה המוסלמית.

יום א', 27 בדצמבר, 1931

אליהו אפשטין בא לביקור קצר מבירות ושוחחנו על סקירותיו מסוריה ועל פעולתו בעתיד. שאלנוהו לטיב הרושם שהשאירה הועידה המוסלמית, אבל הוא אמר לנו שהסורים עסוקים עתה יותר מדי בצרותיהם הפנימיות ואינם נותנים דעתם למה שנעשה מעבר לגבול.

סיר ג’ורג' לואיס בא ובידו מכתב המלצה מאת ליידי ארליי ²⁷. זהו ברונט צעיר מאד ממשפחת עורכי־דין מפורסמת. בדרכו להודו סר לארץ לימים אחדים. הוא איחר להיפגש אתי – מחר בבוקר ימשיך בדרכו – וכך לא יכולתי אלא לצאת עמו מחר בבוקר לסיור קצר בתל־אביב, כשארד לקבל את פני רידינג. אם סיר ג’ורג' הצעיר יהודי הוא, הרי טמיעתו מושלמת היא בתכלית.

כל אחר־הצהרים – ישיבת ההנהלה.

בשעה מאוחרת בערב טילפן אלי הקונסול הצ’כי ממלון המלך דויד והודיע לי, כי באטא, מלך הנעלים המפורסם, בא לארץ והיה רוצה לראותני במשך הערב, הואיל והשכם בוקר ימשיך דרכו לעיראק באוירונו הפרטי. היתה זו פגישה משונה. כשנכנסתי לחדר קטן קמו על רגליהם מר באטא, מזכיריו ועוזריו השונים, שדמו לאחת הכנופיות האמריקאיות המתוארות כרגיל בסרטי הקולנוע. רושם הזה עוד גבר בגלל הצלקת הגדולה המשתרעת על מצחו של ראש־הקבוצה. כשחזרו כולם לעסקיהם השונים, נתברר שאחד המזכירים העוסקים בפיענוח מברקים, השני במפות גיאוגרפיות, האחד רשם את השיחות והאחר – כנראה המזכיר הכללי – השתתף בשיחה. שני המנהלים (היהודים) של החנויות הארצישראליות ישבו אחוזי פחד, אך דומה שאומץ־לבם גדול בנוכחותי. השיחה היתה מענינת ביותר. השאלה הראשונה: מה יכולים אנו למכור לאנשי באטא? אין הם מתכוונים רק להביא סחורות לארץ־ישראל, אלא גם לקבל תמורתן מתוצרתו. כל אשר אמרתי בדבר תפוחי־זהב, אשכוליות, בננות, סבון, שמן וכו' נרשם כדת וכדין. השאלה השניה: מדוע מתנגדים למכירת סחורות “באטא” בארץ? ההסברה: “תוצרת־הארץ” – בלוית הצעה שיפתח בית־חרושת בעבודה עברית בארץ־ישראל. השאלה השלישית: לשם פתיחת בית־חרושת יש להרחיב תחילה במידה ניכרת את כושר הקליטה של השוק הארצישראלי. יצור כל הנעלים הדרושות כרגע לארץ לא יעסיק בית־חרושת רגיל של “באטא” אלא שבוע או שבועים בשנה. הרחבת השוק תבוא רק אם ינתן לאנשים לקנות נעלים במחירים הזולים ביותר – ובהיקף שלא היה כמותו. כשהתחיל “באטא” ליצר ערדלי־גומי בצ’כוסלובקיה, נמכר הזוג כרגיל ב־185 כתרים, עכשיו הם מוכרים אותם במחיר זה או למטה ממנו בכמויות שלא חלמו עליהן לפני כן. על ידי מחירים זולים יכולים בני־אדם לקנות להם זוגות־נעלים אחדים. איכר צ’כי יוכל עתה, תחת הזוג האחד של נעלים כבדות. לקנות לו חמישה־ששה זוגות לעבודות החקלאיות השונות ולימי מועד וחג.

יום ב', 28 בדצמבר, 1931

יום רידינג בתל־אביב

בבוקר נסעתי לקחת את סיר ג’ורג' לואיס. בדרך נסיתי “להכניס” בו כמה שניתן להכניס באיש צעיר העוזב את הארץ ברכבת של שעה 11. התעכבנו בקרית־ענבים, עברנו דרך הגן של בית־ההבראה “ארזה”. תל־אביב היתה נפלאה. שמים כחולים ושמש זורחת וכל העיר ברטט התרגשות וציפיה לביקור הלורד רידינג. מגזוזטרת בית־העיריה יכול סיר ג’ורג' לחטוף מבט על רחוב ביאליק המקושט ולראות את הצופים ואת אנשי “מכבי” על דגליהם עוברים בסך.

המון רב סתם את כל המבואות אל העיריה ומילא את הכיכר הקטנה שבחזיתה. משהגיעו המכוניות רבתה ההתלהבות. אחר־כך – קבלת־הפנים הרשמית, שבה הוענקה ללורד רידינג אזרחות־הכבוד של העיר. זו היתה פתיחה מוצלחת ביותר. ניכר היה ברידינ שהוא נרגש ונלהב. אף ליידי רידינג המתונה אמרה לי: “לעתים רחוקות יקרני שלא אוכל לבטא את אשר בלבי. היום קרני כדבר הזה”.

אחר־הצהרים – תה במלון “פלטין” לכבוד האורחים. כאן אמר רידינג את דבריו הברורים הראשונים, שלא כבקבלת־הפנים הרשמית שבה אמר רק מלים סתמיות אחדות. בנאומו היו כמה נקודות חזקות מאד. באמרו כי אכן, אין הוא רוצה לנגוע בנושאים פוליטיים. אך אל נא יחשבו האנשים כי אין לו עינים לראות ואזנים לשמוע – היה זה ביטוי ריטורי עז ומרעיד. הנעימה שחזרה ונשנתה בדבריו היתה קריאה להישען על כוחות עצמנו, לגלות רוח בלתי־תלויה והתמדה אמיצה – תכונות שהופגנו לעיניו בתל־אביב.

בערב נערכה סעודה לחוג אנשים מצומצם בדירת הגב' פרסיץ שבבית “אמנות” החדש והנאה ביותר. ליד השולחן התנהלה השיחה המקובלת. אחר הארוחה ניתנה הזדמנות נוחה יותר לכמה מחברי ההנהלה לדבר עם רידינג על הופעות־יסוד אחדות במצב הנוכחי בארץ – אדמיניסטרציה, קרקע, עליה, הסתירה שבין הפרלמנט והפקידות וכדומה.

בשעה מאוחרת בלילה חזרנו, סימה ואני, לירושלים, והגענו אליה ב־2.30 לפנות בוקר.

יום ג', 29 בדצמבר, 1931

כל הבוקר עסקתי בניסוח מכתבי, נכון או יותר לומר – התזכיר הדיפלומטי של הסוכנות היהודית – אל הנציב העליון, שבא לסכם – מנקודת מבטנו – את התפתחות הענינים בועידה המוסלמית ואת תוצאותיה.

הלורד רידינג בא בצהרים לירושלים ומתארח בבית הנציב העליון. הערב תהיה סעודה רבתי בבית הממשלה. עבדאללה, המבקר עכשיו בירושלים, יבוא גם הוא, ושמעתי שגם עבאס חילמי יבוא. רבות השמועות המרחפות באויר על שיחות פוליטיות חשובות המתנהלות בהזדמנות זו. רוב השמועות נראות לי כנטולות יסוד. על כל פנים אין שירות־הידיעות שלנו מספיק כדי שאוכל לדעת מה מתרחש באמת.

אחר־הצהרים, לשעת התה, באו לביתי מר בישופ, יועץ הצירות האוסטרית בקושטא, ואשתו. הם מסיירים להנאתם בארצות ים־התיכון המזרחי. התענינתי במיוחד לדעת אם יש בחייה הפנימיים של הרפובליקה התורכית ביטוי כלשהו לעובדה, שתורכיה קשורה עכשיו באופן מוחלט ברוסיה, מבחינה פוליטית. מר בישופ הכחיש זאת בתוקף רב. לפי סברתו מוסיפים קצינים גרמנים אף עתה למלא תפקיד נכבד יותר בארגון הצבא התורכי מאשר הרוסים.

יום ד', 30 בדצמבר, 1931

בבוקר הלכתי להתראות עם רוטנברג, שהוא מעין קצין־קשר בביקורו של רידינג, כדי לקבוע אתו את הסדרים בשעת ביקורו בירושלים. הכל מבולבלים בתכלית. הוא אמר לי כי שתי שעות תוקדשנה פעמיים לכל המוסדות היהודים; לנציגים, לקבלות הפנים, לשיחות ולמפלגות בכלל. אחר כך נתברר כי בתוך זמן קצוב זה קבע שלושת רבעי שעה בשביל ראגב ביי וחסן חלד פחה ²⁸, שאף אותם כלל ברוחב־לבו בין הנציגים היהודים! כתוצאה מכך נתגלו תקלות בלי סוף, ולחינם. כשסיכמנו לבסוף בינינו שהיום אחר־הצהרים תיערך במשרדי הקרן־הקיימת פגישה משותפת של כל המוסדות היהודיים – היינו הסוכנות היהודית, הקהק"ל, קרן־היסוד, הועד הלאומי וועדת העיר – התקשינו למצוא את הצורה מתאימה. הפתרון שנמצא הוא שהסוכנות תופיע כמארחת, אף על פי שהאסיפה – שתימשך כארבעים דקה – תיערך בבנין הקרן הקיימת לישראל.

האסיפה היתה מוצלחת למדי. בדבריו של רידינג הורגשה שוב התרגשות של אמת. נדמה לי שדבריו היו כנים באמרו כי לא האמין שבגילו זה עוד יתרגש מאיזו סיבה שהיא. התחילו עולים בזכרונו פסוקים עבריים, שאולי לא שמעם מאז ילדותו, ביחוד – “לשנה הבאה בירושלים”.

בערב הוזמנו, סימה ואני, לסעוד בבית הנציב. לערב זה – בניגוד גמור לערב הקודם – היה אופי יהודי ברור. מלבד הנציב, הרידינגים ומלבדנו נכחו הד"ר וגב' מגנס, הא' והגב' נובומייסקי והא' נורוק. ישבתי ליד רידינג ודיברנו משך רגעים אחדים על אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל, על שיטות של בחירות וגזירה שוה בין שיטת הבחירות האזוריות שבאנגליה לבין שיטת הייצוג היחסית. אחרי זמן מה עבר לשטח אחר לגמרי ודיבר כל שאר הזמן על ציד נמרים בהודו. אחר הארוחה דיברתי רוב הזמן עם הגב' רידינג, שהפתיעה אותי שוב באפין המעמיק של השאלות ששאלה: מה יהיה יחסו של הדור השלישי בתל־אביב לעבודה גופנית? כיצד נמנע את הזרימה מן המושבות אל הערים? הכל נשאל ברוח לא אדישה, או עוינת, כל עיקר.

יום ה', 31 בדצמבר, 1931

כל הבוקר סובב המשרד כגלגל בעסקו בהכנות למסיבת תה פתאומית שתיערך עוד היום אחר הצהרים על ידי הסוכנות היהודית במלון “המלך דויד” לכבוד הלורד והליידי רידינג. היה צורך להזמין כ־80 איש על ידי הטלפון. כל העצבים נמתחו עד שהוסכם מי ומי יהיו שמונים האנשים שיוזמנו. מחר יהיה גרוע עוד יותר, לכשישמע קולם של המקופחים הרבים.

הלכתי אל השופט וב, כדי להמשיך את הבירור על אופן הטיפול בתביעות הערבים “המנושלים”. הרושם שקיבלתי ממנו בביקורי זה לא היה רע מזה שקיבלתי בביקורי הראשון.

עבאס חילמי בא למשרדנו, בלוית עזמי ביי, להחזיר ביקור. גם הכסטר וסנטור השתתפו בשיחה. “דואר היום” של הבוקר פירסם היום את ה“פצצה” בדבר המזימה בין עבאס חילמי ועבדאללה, ברמזו שעבאס חילמי הוא המועמד לכסא חג’אז במקרה שיחול שינוי במשטר המדינה הסעודית. עבאס חילמי גיחך וביטל כל אפשרות למחשבה זו. אמר בצדק, כי ישיבה על כסא־המלכות במקום הכליף הואהבי תהיה מגוחכת למדי.

מסיבת־התה אחר־הצהרים היתה מוצלחת למדי. נכחו כשמונים נכבדים יהודים, בכללם שני הרבנים הראשיים, מר אוסישקין, ד“ר רופין, ההנהלה שלנו, הועד הלאומי וכו' וכו'. רבים מהם הוצגו לפני רידינג ושוחחו עמו רגעים מעטים. נראה ששגיתי שגיאה קשה בדברי פעמים אנגלית, בלי לומר דבר בעברית. באמת היתה זו שגיאה מצדי, אף כי נעשתה מתוך שידעתי כי זמנו של רידינג מוגבל וכל האנשים משתוקקים להתיצב לפניו. על כל פנים עיוו העתונאים את פניהם, אוסישקין רתח ואיש לאומי כד”ר דוכן שלח לי פתקה, לאמור – שיתקשה להמשיך במלחמתו לעברית במחלקת־הקרקעות בשעה שדובר הסוכנות לא דיבר עברית בהזדמנות חגיגית כזאת.

ערב ראש השנה של אומות העולם

ישבתי בשקט ועסקתי בקריאת ניירותי, והנה צילצלו הפעמונים לכבוד השנה החדשה. ראיתי בכך סימן טוב.

יום א', 1 בנובמבר 1931

נסעתי עם בן־צבי, שרתוק וגורדון לישיבת ועדי גושי־העמק בעפולה. מטרת הישיבה – לארגן ארגון חדש את המרכז ולהבטיח את התקציב הפעוט הדרוש לפעולתו. מפתיע הדבר לראות אנשים כצבי יהודה, כאטקין ¹, כצבי וולף ואחרים, שזה עשרים שנה ויותר כמעט לא נזדמן להם לבוא במגע עם החוץ, ולהיוכח בחושם הבריא ובגישתם החיובית, ברדתם לעמקו של המצב במינהל הבריטי וביחסים עם השכנים הערביים. הלואי ויגלו רבים מן העתונאים הארצישראליים והציוניים ומחברי הועד הפועל הציוני אותה מידה של תבונה מדינית אמיתית. אולם הללו אנשי עבודה הם, וגם לא קל לממן את הפעולות הללו. אף על פי כן הצלחנו להרכיב את המרכז ולמצוא דרך להשגת האמצעים הכספיים.

היתה לי שיחה פרטית עם ידידי הותיק ש. דיין מנהלל. יודע אני מה רבה התענינותו בעבר־הירדן, וסיפרתי לו קצת על התפתחות־הענינים האחרונה שם. הוא סיפר לי, כי אנשי נהלל מתכוונים לקרוא לפגישה של אנשים שונים בעמק. מטרת הפגישה כפולה: ראשית – לברר כמה ואיזה מישובי העמק, שעדיין לא קיבלו את כל תקציבם, יהיו נכונים אף על פי כן לוותר על היתרה המגעת להם לשם ביסוסם; שנית – לגלות דרכים ואמצעים לצמצום הוצאות ההתישבות עד למינימום נמוך בהרבה מן המקובל עד עתה בהתישבות העמק. דבר זה, מאמינים הם, יושג על ידי נקיטת השיטה הערבית של בנין בתים מלבני טיט. רוח העמק חיה וקיימת!

משבאנו הביתה, היתה השעה אחרי שמונה בערב, הלכתי מיד לישיבת ההנהלה בבית סנטור, שנמשכה עד חצות. הישיבות נעשות קשות יותר ויותר. שאלות רבות מדי נשארות בלא פתרון, ואיננו מגיעים כלל לסידורם של ענינים דחופים.

יום ב', 2 בנובמבר 1931

יום הצהרת בלפור. בחיי הישוב אין סימן כלשהו ליום הגדול הזה, חוץ ממאמרים בעתונות, שאף הם קולם כבוש. גם הערבים אינם מתלבטים הפעם. בישיבת הועד הפועל שלהם התגבר הרוב של מוסא כזים פחה, יעקוב פרג' ²ומוגנם ³על ג’מאל חוסייני ועוני עבדול־האדי, כך שהשנה אין אפילו שביתה.

בשעה אחת־עשרה בא קמפבל לביקור־גומלין. פתחנו בדברים קצרים על שביתת נהגי המכוניות שתתחיל בחצות – אם לא יארע משהו בלתי צפוי העשוי למנעה. אמרתי לו בגלוי, כי אינני מבין לשם מה טרחה הממשלה ומינתה ועדת־חקירה בראשותו של אברמסון, לשם מה טרחה ועדה זו להכין דין־וחשבון – שאושר אפילו פה אחד – וכל זה כדי לנהוג אחר כך כאילו לא היתה קיימת ועדה כלל וכלל!

עברנו אחר כך לשיחה כללית יותר על בעית עירית ירושלים. אמרתי לו, כי אינני רואה שעה זו כשרה לבחינת כל הענין מחדש, בשעה שמפלגת הנשאשיבים נתונה במלחמה לחיים ולמות במופתי, אף כי בדרך כלל אני בעד תכנית כלשהי, לפי קוים של אזורים ( Boroughs ). הוא הסכים לדעתי, אבל הוסיף שיש לנצל את זמן הבינים במידת האפשר להכנת תכניות לעתידה של עירית ירושלים. בבוא הזמן אפשר יהיה להגשים תכניות אלו. הצעתו היא בערך זו: לחלק את העיר לשני חלקים, ירושלים הישנה והחדשה, כל חלק עם מועצת־אזור משלה ועם זכויות מסוימות להטלת מסים – אף על פי ששתי המועצות תהיינה כפופות לעירית־ירושלים האחת. הוא הוסיף, כי בכל אחד משני החלקים יהיה מיעוט דתי וגזעי, יהודי, ערבי או יוני. על ידי כך תינטל יציבותה של עיריה מאוחדת במאה אחוזיה מבני אותו עם, שתיראה בעיניו כבלתי רצויה וכבלתי מוכשרת לטפח את התכונות האמיתיות של שלטון עצמי, שיסודו בכושר לטפל במיעוטים.

השיבותי לו, כי גם בעיר כתל־אביב, האחידה במאה אחוזיה, יש מיעוטים, ואף על פי כן נראית לנו מלאכת שלטונה העצמי קשה למדי, ואיננו מבקשים לנו צרות נוספות. דרך אגב נתן לי הסבר מענין ביותר על גלגוליה של הצעת־החוק לשלטון המקומי. לדבריו היו שלוש תקופות שונות ביחסה של ממשלת ארץ־ישראל לשאלת השלטון המקומי העצמי. הדעה המקובלת בימי שלטונו של סיר הרברט סמואל היתה, שיש להתחיל את הממשל העצמי מגוף מרכזי ולהעבירו בהדרגה לתאי־היסוד המקומיים. בתקופת הלורד פלומר ⁴הפכו את ה“יוצרות”. סולקה המחשבה על מוסד מרכזי לשלטון עצמי ותנקבלה תכנית לפיתוח השלטון העצמי מתוך המוסדות המקומיים. אותם הימים נתכנה הצעת־החוק לשלטון המקומי. אולם משבא צ’נסלור הוחזרו הענינים לקדמותם. מדיניותו של פלומר שונתה שוב, וקמה לתחיה המחשבה, כי נקודת־המוצא לחינוך האזרחי של בני ארץ־ישראל יוכל בית־נבחרים מרכזי למלא את התפקיד של חינוך לקראת שלטון עצמי. מוסד זה ישמש אך במה פוליטית להכרזות סנסציוניות, וחבריו לא יוכלו לטפל בענינים מעשיים של יום־יום בשטח האדמיניסטרטיבי והתחוקתי. המסורת הקולוניאלית הבריטית ראתה תמיד את המועצה המקומית כבית־אולפנה יסודי לאזרחים בני־חורין. על כך השיב, כי אין הוא רואה במועצה המחוקקת אלא מעין אגודה לויכוחים בלבד.

נערכה פגישה עם הפקידים, כדי למצוא דרך לתשלום המשכורות והפיצויים למפוטרים.

הזמנתי את גרבובסקי ⁵מפתח־תקוה לארוחת־צהרים, ושמעתי מפיו דין וחשבון על המצב הפנימי של פועלי פתח־תקוה.

אחר הצהרים הלכנו לתה לביתם של האדון והגברת קיצ’ינג, המתגוררים בביתו הישן של אדוין סמואל, במושבה האמריקאית. אך נסתיימה פרשת ההקדמות ולמדנו לדעת שהגב' קיצ’ינג בא מיורקשיר וכי נוטה היא למחלת ים בשעת טיסה באוירון – והנה באו מנהל מחלקת העבודות הציבוריות והגברת שלו; וכך לא יכולנו במשך חצי שעה לחרוג מן המקובל בשיחת־תה. לאחר שהללו הלכו להם היו לנו רגעים שקטים של שיחה רצינית. את קיצ’ינג ענינה ביותר השאלה, אם אפשר באמת לראות בי ציוני מתון. אין ספק כי שאלה זו הטרידה אותו, כיון שאם אני במתונים, הרי שקשה לתאר מה דמות יש לקיצוניים שבנו. השתדלתי להניח את דעתו ואמרתי, כי למעשה מסכימים ביניהם כל הציונים ברבים מעיקרי־הדברים. בלי אחדות־דעה יסודית זו מן הנמנע היה בכלל להגיע למאמץ העצום שהנוער והמתישבים שלנו נתונים בו.

בערב הלכנו לבית רופין. באו גם סנטור והפרופסור רות ⁶, ובילינו זמננו בנעימים בגזירה שוה בין המהפכה הצרפתית והרוסית ובשיחה על מעלותיו וחסרונותיו המוסריים של הטרור.

בחצות־הלילה החלה שביתת נהגי־מכוניות.

יום ג', 3 בנובמבר 1931

פסקה כל תנועת המכוניות. נהגים מוסלמיים אחדים ניסו להמשיך בעבודתם, והללו פועלים, כפי שמוסרים, לפי הוראותיו של המופתי, המתנגד לשיתוף פעולה עברי־ערבי. ספק אם יצליחו הללו להחזיק מעמד. כן נראות מכוניות פרטיות, השייכות, כנראה, לפקידים ממשלתיים. השובתים פיזרו מסמרים קטנים על פני הכבישים, כדי לגרום למספר נקבים רב ככל האפשר. נקאי־הרחובות של עירית ירושלים טורחים הרבה באיסוף־המסמרים.

החלטתי לא לעשות מאומה בענין השביתה, כל עוד לא תהיה אלא סכסוך כלכלי בין הממשלה לבין הנהגים. כרגע אין היא נוגעת כל עיקר לסוכנות היהודית כשהיא לעצמה, ואילו ההכרח להתערב בה היה מכניס את הסוכנות למצב ביש. אני מוכן להתערב בדבר רק אם יתגלו סימנים רציניים להתחסלות השביתה לפי קוים לאומיים, עם כל הסכסוכים והדיזאורגניזציה הכרוכים בכך.

ושוב אסיפה עם הפקידים שלנו בשאלת המשכורות, שהמשכה נדחה אתמול.

הייתי היוזם לכינוס פגישה של כל מוסדות ההתישבות היהודיים, שבידיהם קרקעות בלתי מעובדות. המצב בענין זה מדאיג במקצת. יש בידינו שטחי־קרקע שאין מעבדים אותם, ואנו עלולים להסתבך עם הממשלה ועם רשויות הפיתוח. רק לפני כמה ימים הוגש למנהל הפיתוח תזכיר של מר סאלים פראח, המומחה החקלאי של הועד הפועל הערבי. הצעתו היא – למסור לידי ערבים חסרי קרקע את הקרקעות הבלתי־מעובדות של היהודים בעפולה ובג’דה. מצד שני חוזרות ונישנות הידיעות על ערבים העולים על הקרקעות הבלתי־מעובדות הללו. באופן כזה עלולים הם להשיג זכויות חזקה ולהגיש תביעות בר־מיצר, בהתאם לחוק הגנת האריסים. הבוקר קיבלנו ידיעה, כי ערבים אחדים החלו לעבד את קרקעות “אל־חראם” ⁷, סמוך להרצליה, מקום שמתכוונים ליסד ישוב־מטעים חדש. בפגישה השתתפו מוסדות אלה: הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב, קהילית ציון, קרן העזרה, פיק“א ומחלקת־ההתישבות שלנו. התמונה שהועלתה בפגישה מעודדת יותר מכפי ששיערתי תחילה. הקרן הקיימת לישראל ומחלקת־ההתישבות שלנו אינן מזניחות את קרקעותינו, וכולן מעובדות. פיק”א מחזיקה במנהגה הישן, והוא – להשאיר את הקרקעות הללו בידי אריסים ערביים זמניים. זוהי שיטה מפוקפקת מאד, אבל הם מאמינים כי חזקתם מובטחת וכי האריסים יחזירו להם את הקרקעות בהתאם לחוזים, לכשידרשו לכך, – אף כי יתכן שתהיינה צרות. סכנה רצינית צפויה רק לקרקעות “קהילית ציון” בעפולה ובג’ידה ולשטח המוזנח מאד של רוחמה בדרום – רכושו של בנק אפ"ק. קרקעות אלו מצריכות טיפול מיוחד.

אחר־הצהרים ביקרנו בבית אוסישקין. אוסישקין עצמו לא היה בבית, רוב הזמן עבר עלי בהתבוננות בתמונות המענינות מאד של אגודות וועידות ציוניות, התלויות לאורך הקירות ומספרות הרבה על ההיסטוריה הציונית מימים עברו.

בערב – ישיבת ההנהלה, שנמשכה כמעט עד לפנות בוקר.

יום ד', 4 בנובמבר 1931

פתחתי את הבוקר בקבלת משלחת של מתישבי שיך־אבריק. אנשים מסכנים הללו אינם יודעים כלל מה רציני הוא מצבם. הם דואגים לתכניות בדבר עתידם. תחת לחשוש לעצם קיומה של נקודת התישבותם. אמרתי להם, שאין כל תקוה להגשים תכניות כלשהן להרחבה בעתיד. עלינו לאמץ את כל כוחותינו כדי לקיים את ישובם כמות שהוא. אמנם, הקרן הקיימת עומדת להתחיל בנטיעת יער ליד שיך־אבריק, אבל אם לא תחליט ההנהלה על גורלו של הישוב הזה – יש חשש שיפסיד הכנסה נוספת זו לקיומו.

כל הבוקר הייתי נתון בדאגה בשל בעיה מדינית חדשה: רשות הכניסה לגברת ריבוצקי ⁸. איני יכול להבין מדוע תהיה גם הגב' ריבוצקי נושא לחשדות השלטונות כלפי בעלה, המוחזק בעיניהם – בגלל עברו הפוליטי – אדם מסוכן (דרך אגב – ללא יסוד!). על כל פנים לא הרשה לה פקיד מחלקת־העליה לרדת מן האניה ביפו, והיא נאלצה להפליג לחיפה ומשם לבירות. הפקיד הראשי במחלקת־העליה הודיע לנו, כי אין זה מסמכותו לבטל את האיסור; המזכירות ומפקד־המשטרה השיבו אף הם בסירוב; לא נשארה איפוא ברירה בידי אלא לבקר אצל מ"מ הנציב. לבסוף סודר הדבר, על ידי שערבתי לכך כי הגברת ריבוצקי תעזוב את הארץ תוך שלושת החדשים הנקובים בחוק. בדרך כלל איני סבור כי צורת שתדלנות מעין זו היא מתפקידיה של הסוכנות. התערבתי במקרה זה מטעמים פרטיים, למען ריבוצקי.

טילפון אלי בוטקובסקי, מחדרה, והודיע כי היו התנגשויות בין פועלים לבין המשטרה. לאחר סיפור מדכא שסיפר על ערבים שהובאו לקטיף, לפרדסים, ועל פועלים שהעמידו משמרות ליד הפרדסים וכו'. תיאר ענין זה כחמור ודרש התערבות מידית מצד ההנהלה. סבור הייתי, כי אין זה מתפקידי להתערב בסכסוכי־עבודה מעין אלה, ועל כן ביקשתי מד"ר סנטור, כראש מחלקת־העבודה, לרדת לחדרה. הוא נסע לשם יחד עם יוסף רבינוביץ, מזכיר המחלקה; ועדת־השביתה המרכזית של הנהגים נתנה להם רשיון מיוחד לנסיעה זו.

הא' והגב' חיימסון באו אלינו לתה. סיפור לי כי יהודים רבים מתפארים כי הם נוהגים בהם חרם חברתי. ספק גדול הוא בעיני אם מן הראוי להעביר טינה רשמית גם לשטח היחסים האנושיים. יש משהו חיובי מאד בצירוף האנגלי: “ידיד היריב”! נוסף על כך עשוי נוהג זה למרר את חיימסון יותר ויותר. נזדעזעתי עד עומק לבי, כשנודע לי כי ילדיו (כילדיו של נורוק ואחרים) לומדים בבתי־ספר לועזיים! בתו לומדת בבית־ספר גרמני שבמושבה הגרמנית בירושלים.

הערב סעד אתנו נורוק, וסיפר לנו את סיפור־חייו. החל מימי מזכירותו בהנהלה הציונית ועד היום הזה. אחר הארוחה הלכנו לקונצרט־לפסנתר של פרופיסור בורובסקי באולם “ציון”. משפצים את האולם, ומראהו עתה כמראה “חורבות אתונה” שבנגינת הפסנתרן. היה קר מאד בתיאטרון, וכרגיל אצלי איני מתרשם ביותר מנגינת פסנתר. אחרי הקונצרט בא בורובסקי לביתנו בלוית כמה חובבי מוסיקה מאנשי שלומנו, וכן סיר ספנסר דייביס ⁹, קפטן סטפורד והשופט קופלנד.

יום ה', 5 בנובמבר, 1931

ההנהלה הטילה עלי ועל הכסטר להיפגש עם משלחת ממתישבי כפר־חיטין כדי לבוא אתם לידי הסכם. עשר המשפחות האחרונות שבכפר מוכנות לעזוב את הנקודה, אולם על ידי כך מתעוררות שאלות חדשות, כי הן תובעות מקום אחר להתישבותן. הקרן הקיימת לישראל נכונה לתת להן קרקע, בתנאי שהסוכנות תקבל על עצמה את האחריות לקרקעות כפר־חיטין. קבלת האחריות לקרקעות כפר־חיטין על ידי הסוכנות פירושה – לישב עליהן קבוצת־מתישבים חדשה – ולכן אין הכסטר מסכים. בסופו של דבר יהא עלינו לשכנע את אנשי כפר־חיטין שישארו במקומם.

מ. ברטרנד, סגן הקונסול הצרפתי, בא לביקור־גומלין.

בא אברהם קצנלסון, ושוחחנו על ביטול השירות לחקר המלריה שנתקיים בידי היהודים עשר שנים ועבר לפני שנה למחלקת־הבריאות הממשלתית. עתה יחסלוהו מטעמי חסכון. כל הענין הוא ממש שערוריה, וקצנלסון מבקש שאשוחח על כך עם המזכיר הראשי בפגישתי הבאה.

כל אחר־הצהרים ישבנו עם שרתוק וסידרנו ענינים שוטפים. שרתוק הגדיר נכונה את הקשיים במחלקה, באמרו: “זוהי המלחמה הנצחית בין הדחוף והחשוב”.

בשעה מאוחרת יותר נכנס סנטור, ובפיו המנגינה הישנה, שחוששני כי תהפוך לנו לטבע שני: “איך נפרע את השטרות בימים הקרובים? איננו יכולים להמשיך כך!” ואנו בכל זאת פורעים את השטרות ואנו ממשיכים כך, אף כי יש בזה כדי לערער את העצבים ערעור רב.

בערב עבדתי על תיקים, ביחוד של המשרד הערבי המשותף ¹⁰.

יום ו', 6 בנובמבר, 1931

בבוקר שוב פגישה עם אנשי כפר־חיטין; משא־ומתן על פרטי החוזה עם הקבוצה הנשארת.

אחר כך בא שפרינצק לרגעים אחדים. שוחחנו על הישיבה האחרונה של מרכז המפלגה, שלא יכולתי להשתתף בה. שפרינצק עוסק במרץ בהגשמת תכניתו לסמינר־המפלגה העומד להיערך בחדשי־החורף. הסמינר, שיימשך שלושה חדשים, ימנה כחמישים איש, ובסיימם יצאו לעבודה בנוער, בתנועת־החלוץ, בשליחות הקרן הקיימת וכד'. נהלל, עין־חרוד ודגניה הסכימו לארח את הסמינר חודש ימים, זו אחר זו. מובן שדרושים גם סידורים כספיים ואישיים שאינם קלים, לא למרצים ולא לתלמידים. התכנית. התכנית עצמה, נדמה לי, מצוינת ובעלת חשיבות.

רובו של הבוקר עבר בניסוח תשובה למכתבו הזועף של פרנץ'. רצוני לעמוד בתשובתי על עמדתנו בלי להביא לקלקול היחסים בינינו לבין אנשי הפיקוח.

ובתוך כל אלה – ישיבה קצרה של ההנהלה.

בא זלמן רובשוב, שותפי לשעבר לעריכת הירחון “אחדות־העבודה”. הוא יוצא עתה לארצות־הברית לשם פעולה במפלגה הציונית־הסוציאליסטית המאוחדת שם. שוחחתי עמו על חלומי זה שנים להוציא ירחון מפלגתי בלשון האנגלית בארצות־הברית, על קשר קבוע בין המפלגה לבין קבוצות הסטודנטים “אבוקה” ועוד. ברור לי: או שזרם־העבודה הציוני ימצא דרך אל הנוער היהודי באמריקה, או שנגזר עליו להידחק לקרן־זוית.

אחר־הצהרים הלכנו לתה אל בית ון־וריזלנד ¹¹ובילינו שם שעה נעימה. בערב סעדנו עם משפחת הכסטר, ומשם הלכנו למסיבה אל אחד מידידי אשתי.

שבת, 7 בנובמבר, 1931

אחר־הצהרים באו אלינו לתה הגב' פרל פרנקלין והורטנז לוי, מ“הדסה” שבארצות־הברית. תלמה בנטויץ־ילין ובעלה באו אף הם. הייתי אנוס לעזוב אותם כדי להרצות במועדון המפלגה. הרציתי על הבחירות הכלליות באנגליה – מנקודת־ראות כללית ובלי לנגוע בשאלות הציונות או ארץ־ישראל.

בערב הוספתי לעבוד על תעודות המשרד הערבי המשותף.

יום א', 8 בנובמבר, 1931

חיימסון היה חולה ולא יכולנו להיפגש עמו ביום ו', ולכן הלכנו, סנטור ואני, להתראות עמו הבוקר, כדי לדון עמו על פרטי השדיול. נזדעזעתי למראה הרישול והטמטום שנתגלו לי בכל הענין. ההנחה היא שמכסת רשיונות־העליה לעובדים מבוססת המכסה על החלטה קבועה מראש. לאחר שיחה של שעה גילינו טעויות בסיכום המספרים, השמטת סעיפים שראש מחלקת־העליה עצמו רוצה לכלול אותם, השמטת סעיפים גדולים יותר, שאין סיבה לדחותם, כפילות בסעיפים אחרים, הכנסת סעיפים לצד החובה שלא ניתן להסבירם ושבירורם – לדבריו של חיימסון – צריך להימשך שלושה שבועות – כגון ניכוי מאתים פועלים שיפוטרו מעבודת־הממשלה בתחומי העיר יפו (משהעירונו כי מעולם לא הועסק כלל מספר כזה, הציע לנו פשרה של מאה!) בסוף הויכוח שכנענו את מנהל מחלקת־העליה שבחישוב־המכסה הקודם לא הוכללו לפחות 800 מקומות־עבודה חדשים. כנגד זה טען חיימסון כי השדיול אושר על אף העודף של אלף מחוסרי־עבודה בערך, באופן שבסופו של דבר שימשו הסעיפים הנוספים שלנו לסילוק הגרעון. עם זה ייתכן שיציע תוספת למכסה בניגוד להנחתו זו – אם יהא הוגן!

אשר למספר היהודים שיש להעסיקם בעבודות־הממשלה, אמר שעלינו לפנות אל הממשלה המרכזית, כי אין זה בגדר סמכותו לעשות משהו בענין זה.

בגלל הפגישה עם חיימסון לא יכולתי להשתתף בישיבה שנתכנסה במשרדי הועד הלאומי לשם עיון במצב שנתהווה בשביתת נהגי־המכוניות, השביתה מתקרבת עתה לנקודת־משבר. מצד אחד ניכרת נטיה לגרור לתוך השביתה מקצועות שמחוץ לנהגות. כך נודע לנו היום, שסוחרי יפו עומדים לסגור את חנויותיהם לשם הבעת אהדה לשובתים. מצד שני יש סימנים לנטיות שכנגד. סופר, כי הופיין אומר לפרסם גילוי־דעת נגד השביתה, וברור שתהיה לו השפעה מרובה. אז יתגלה חשש רציני לשבירת השביתה. יוחלט אשר יוחלט – אנשינו דואגים לשמירת האחדות, שהנסיון הנועז הזה לא יצמיח מרירות בין שתי העדות, שרתוק השתתף בישיבה מטעם המחלקה.

אחר־הצהרים – ישיבת ההנהלה עם באי־כוח ההסתדרות, בן־גוריון וקפלן חזרו שוב על תביעותיהם בדבר סעיפים אחדים הנוגעים לקופת־חולים ולועדת־התרבות בתקציב השנה שחלפה ובזה של השנה הבאה. אשר לסכומים מהשנה שעברה שהוצאו למעשה, אין לי ספק כי פירושו של דבר הוא התחייבות מצדנו. בנוגע לשנה הבאה חפשים אנו להחליט ולהביא בחשבון את הקיצוצים שחלו בתקציב החינוך הכללי ובתקציב התכניון, אבל איני רואה אפשרות לשנות מהחלטתנו ביחס לועדת התרבות. לאחר שיצאה משלחת ההסתדרות נמשכה ישיבת ההנהלה.

בערב נתכנסו בביתנו בן־גוריון, קפלן, בן־צבי, ד"ר קצנלסון ושרתוק, וביררנו כמה מעניני־השעה, בעיקר – שאלות מדיניות־הפיתוח.

יום ב', 9 בנובמבר, 1931

בא ד"ר בירם ושוחחנו על תכנית ההעברה של רשת־החינוך.

אחריו בא יבזרוב, למסור דין וחשבון על חקירת הואקף ועל חקירת הפיננסים של העיריות ¹²; שתיהן נערכו בסיוען של קרנות מיוחדות.

הלכתי לראות את מ“מ המזכיר הראשי. בסדר־יומי רשמתי את הצעתו הדמיוניות כמעט של חיימסון, שהתושבים ה”בלתי־חוקיים" הנרשמים עתה ישלמו את מס־העליה בזהב – מחמת ירידת ערך הלירה, חיסולו הצפוי של השירות לחקר הקדחת, התעמולה האנטישמית בעתונות הערבית, ואחרון אחרון – השפעתה של תכנית העבודות הציבוריות על מכסת הרשיונות לעליית עובדים. חיימסון דרש הוראות מן הממשלה, ועלינו ללחוץ בנקודה זו, משום שהמזכירות טרם מצאה אפשרות לענות על מכתבנו מיום 8 בספטמבר בדבר תכנית העבודות הציבוריות לחורף הבא.

הואיל והטיפול בתכנית נמסר לנורוק, קבעתי אתו פגישה למחרת בבוקר. בשעת השיחה עם נורוק נגענו בקצת ענינים אחרים. ראשית כל הסברתי לו, כי גורל השדיול תלוי בכך אם הממשלה תאשר את המספרים שאנו מגישים עכשיו כתוספת לשדיול. אם תאשרם – יש לנו סיכוי ודאי לקבל לא פחות משמונה מאות – אלף רשיונות נוספים.

מנורוק שמעתי בין השאר כי הממשלה החליטה סוף־סוף להיענות לדרישתנו ולצרף חברים לא־רשמיים לועדה לתחוקת־העבודה העתידה להתמנות בקרוב, הוא ביקש ממני להציע מועמדים בשם הסוכנות היהודית ובשם הצדדים המעונינים.

בא למשרדנו מהנדס ערבי, ב… ערב מהומות 1929 הבטיח לו רוטנברג משרה, ומחמת המאורעות לא יכול היה להיכנס לעבודה, עתה הוא מבקש את עזרתנו.

אחר־הצהרים הזמין אותנו אבינועם ילין ¹³לביתו לתה, כדי להפגיש את חברי ההנהלה עם ראשי מחלקת־החינוך הממשלתית. נכחו באומן, פארל וסטיוארט. רוב זמני דיברתי עם באומן, ובעיקר על תנועת הצופים. מובן, שאין לי ספק כי במשך זמן רב אין לחשוב על ארגון מאוחד שיכלול צופים עברים וערבים. אף על פי כן נדמה לי שיש משום נזק בפירוד המוחלט שבין צופים יהודים וערבים ובחוסר כל מגע ביניהם. איני תופס מדוע אין אנשינו מבינים שבמצב ענינים זה נסבול אנו יותר מן הערבים מהקמת תנועת־צופים ערבית, שוביניסטית בתכלית. הדרכת הצופים הערבים מסורה בידי אנגלים. הצעירים שלנו לא יקבלו עליהם מדריכים אנגליים. נוסף על כך משתייכים הצופים הערבים לתנועת־הצופים של הקיסרות הבריטית ומשתתפים בג’אמבורים ¹⁴העולמיים, בעוד שהנוער שלנו אינו מופיע בקהל־האומות. באומן סיפר לי, כי זה כמה פעמים ניהלו משא־ומתן על כך – וללא תוצאות. בין שאר התקלות – גם זו של ההבטחה הצופית. הנערים והנערות העבריים אינם מוכנים לנקוב בהבטחתם בשם אלוהים. תקלה רצינית היא העובדה שבתנועת הצופים קיים כלל בל יעבר בדבר הפרדה בין נערים ונערות, בעוד שאצלנו הם מתחנכים יחד. פחות נעים מכל מנקודת השקפתי היה סיפורו שהצופים העברים פנו אל הנציב הבין־לאומי שביקר לפני זמן מה בארץ והציעו לו, כי במקרה של הצטרפות ישתייכו ישר למחלקה הבינלאומית ולא יעמדו לפיקוחו של הנציב הבריטי למחנות שמעבר־לים. ביקשתי ממנו חומר בדפוס וכל הסברה אפשרית, אבל לאחר כל מה ששמעתי איני מאמין שאפשר יהיה להסיר את המכשולים מדרך הפתרון לבעיה.

יום ג', 10 בנובמבר, 1931

הלכתי עם שרתוק להיפגש עם נורוק בדבר תכנית העבודות הציבוריות, בהתאם למוסכם. עברנו על כל סעיפי מכתבנו מלפני חדשיים והגענו לכלל מסקנה, כי ברוב הענינים הנידונים לא נעשתה כל פעולה; פשוט לא נעשה דבר וחצי דבר, אם בגלל חופשתו של נורוק ואם בגלל חוסר היעילות של עובדי המזכירות בכלל. אמנם, יש שם רק עשרה או אחד־עשר מזכירים, כל אחד במשכורת של למעלה מאלף לירות. אין עיני צרה במשרותיהם או במשכורותיהם, אבל אין משום עידוד בעובדה שמשך שמונה שבועות יקרים אף לא התחילו לברר את הצעותינו בענין שהוא חיוני מאד בשבילנו. נורוק הבטיח ליטול את הענין לידיו ולטפל בו במרץ.

שביתת־הנהגים עדיין נמשכת. הממשלה פירסמה גילוי־דעת חדש, שיש בו רמז לפשרה מצדה. אפשר שהנהגים היו צריכים הפעם להיאחז ברמז זה, שלא לסכן נסיון זה לשיתוף־פעולה יהודי־ערבי בהיקף ארצי.

בערב סעדנו בבית סנטור, עם משפחת רופין ועם אלכסנדר גולדשטין ¹⁵השוהה עתה בארץ. הנושא העיקרי של שיחתנו – שאלת האמצעים היעילים ביותר לקידום היזמה הפרטית בארץ־ישראל. גולדשטין סבור שהסוכנות היהודית לא נתנה דעתה במידה מספקת לאפשרויות הגנוזות בכך. לדעתנו אין ההנהלה צריכה לפסוח על שתי הסעיפים ועליה להכריז על תכנית מעשית לעידוד השקעות פרטיות במפעלים כלכליים. מובן שהצעותיו בענין זה, כבמקרים דומים רבים, מעורפלות הן במקצת. קשה לרדת לסוף דעתו ולהבין מה, בעצם, דרוש עוד, נוסף על משרד לידיעות כלכליות? אבל אין להטיל ספק כי יש הלך־רוח כזה, ואיני רואה מדוע לא ננסה.

יום ד', 11 בנובמבר 1931

הנהגים נאחזו ברמז ההנחה מצד הממשלה ומפסיקים ברוב תבונה את שביתתם היום בצהרים. עדיין לא בורר אם הדבר יניח את דעתם של הנהגים. אם כן – הרי שהשביתה תהיה צעד מרחיק לכת בדרך לשיתוף הפעולה. על כל פנים יצאו בשלום מכל הסכנות המדיניות.

יום שביתת הנשק; תקיעת “המשמר האחרון” ושתי דקות שקט.

בבוקר עליתי עם יהושע גורדון לבית־הקברות, לטקס הרשמי. קודם לכן סרנו לקברות החיילים העברים. על ידי המצבה המרכזית הונח זר בשם הסוכנות היהודית.

אחר ממתישבי באר־טוביה בא לשם שיחה בעניני בטחון.

ציזלינג מעין־חרוד בא לבקש עזרתי לסידור פרעונם של שטרות דחופים של משקו.

זמורה בא להודיע כי הוזמן למשרד המיג’ור קמפבל. זמורה עצמו הוא ברשימת המועמדים שהגשנו לנורוק לועדת תחוקת־העבודה. יש לשער שקמפבל יהיה יושב־ראש הועדה. כפי שסיפר לי נורוק יהיו חבריה הרשמיים הרון, באומן והגברת ניכסון. צירוף נאה לשיתוף פעולה!

אחר־הצהרים ישבנו יחד, אני ושרתוק, כדי לברר שוב את ענין “המכביה”.

נוצרי מרוניטי מן הלבנון, נ. ס., ממכריו הותיקים של שרתוק ואדם מענין כנראה, פנה אליו וביקש פגישה דחופה. ניפגש בשבת.

הערב עבדתי על המכתבים שנצטברו.

יום ה', 12 בנובמבר, 1931

מודי הזמינני לבוא אליו ולברר שוב את ענין השדיול. שמחתי, כי סבור הייתי שיש תוצאות לויכוח עם חיימסון, או ששיחותינו על העבודות הציבוריות נשאו פרי. כשבאתי אליו ראיתי מיד כי השדיול לא שונה. מודי אך ביקש להודיעני, כי הממשלה עיינה בקובלנתנו על שלא נקראנו תחילה לברר את המספרים למתן השדיול. ניתנו הוראות למנהל מחלקת־העליה להביא לפנינו מכאן ולהבא את פרטי חישוביו. אמרתי לו שאנו ודאי נשמח להוראה המבטיחה, כי להבא נישאל לדעתנו לפני שתתקבל החלטה סופית. אלא שעדיין לא נתחוור לי גורל השדיול הזה. מנהל מחלקת־העליה לא הודיע לנו איזהו הצעה מהצעותינו נתקבלה ואיזו נדחתה. מודי השיב כי אין הוא רואה כל הבדל בין מספרינו לבין מספריו של חיימסון – חוץ מאלף מחוסרי־עבודה שאנו רואים אותם כעין רזרבה, בעוד שחיימסון אינו סבור כן. זה היה חידוש בעיני, כיון שהממשלה הצדיקה תמיד רזרבה של אלף מחוסרי־עבודה. בויכוח קצר שהשתתף בו נורוק נתברר כי מודי נאחז בטענה סתמית זו בבקשו לו אמתלה. מודי אמר כי אין הוא מבין מדוע לא נמסרו לנו כל הפרטים וכי היה רוצה שנבוא שוב בדברים עם מנהל מחלקת־העליה ונקבל פרטים אלה ונשוב אליו בבוקר. דבר זה שוב התמיהני, כי ידעתי שישיבת הועד הפועל הממשלתי נקבעה לבוקר יום המחרת, וממילא נאחר את המועד. אבל לא היתה לנו ברירה, אלא לשוב ולהתראות עם חיימסון. נורוק הבטיח לטלפן אלי בבוקר.

בגמר שיחתנו היה חילוף־דברים מענין: מודי אמר שהוא מבין יפה כי חובת הסוכנות היהודית היא לקדם את הבית הלאומי העברי ולתבוע לשם כך למספר גדול ככל האפשר של עולים לארץ־ישראל. השיבותי, שקידום הבית הלאומי העברי הוא לדעתי גם חובתה של ממשלת ארץ־ישראל. הוא הופתע באמת לתשובתי.

בשעה מאוחרת יותר הלכנו שוב, אני וסנטור, אל חיימסון, שרגז מעט על שהודעתי במזכירות כי פרטי השדיול אינם ידועים לנו. הוא הראה לנו את מספריו. הסכים לרוב סעיפי התביעות שלנו, חוץ מאלה הנוגעים לעסוקים בעבודות הציבוריות, שעליהם לא קיבל כל הוראות חדשות ולכמה תכניות־בנין פרטיות, שאינו מביאן בחשבון מטעמים עקרוניים. הוא חישב את כל הסעיפים הנוספים באופן שאפשר יהיה להעמידם כנגד המספרים של מחוסרי־העבודה, וכך יצא שעל אף התוספת של שמונה־מאות מקומות־עבודה לא נקבל כל מיכסה נוספת! מתוך הצצה קלה במספרים מצאנו שאפילו בסיכום בלבד ישנה טעות של 90. חייך בתקנו את הטעות ואמר: “ובכן יש מקום למכסה נוספת של 90”. חישוב כזה הופך את השדיול ללעג ולקלס! הוא שמע את טענותינו ורשם פרוטוקול. בטוחני כי אותו רגע ממש החליטו על הדבר בועד הפועל הממשלתי.

דה־שליט, מ“קהילית ציון” ¹⁶, בא לברר שאלות כספיות אחדות הנוגעות לחרישת הקרקעות הבלתי־מעובדות של עפולה.

אחר־הצהרים בא אלי מר סמבורסקי, אחיו של ד"ר סמבורסקי, שעלה זה מקרוב לארץ. היה ידידו של אבי מאז והכירני בהיותי ילד. הוא חובב־ציון ותיק, עדיין זכורים לו הויכוחים שהתנהלו בביתנו ושבהם טען אבי בתוקף לקו אנטי־ציוני וקוסמופוליטי.

בערב נערכה בביתו של ד“ר סנטור פגישה מטעם הועד המקומי לקרן היסוד. הלכתי לשם ולא הקשבתי לנאומים. משכתי את טורנובסקי הצדה – אחר הצטרף אלינו מ. מן הבנק – ושוחחנו על ה”מכביה“. טורנובסקי מן ה”לויד הארצישראלי" יעסוק, כמובן, בארגון סיוריהם של התיירים והספורטאים שיבואו לארץ. עד היום כבר נרשמו כאלף וחמש מאות איש. נדהמתי לשמע תכנית לארח את אנשי המכבי בצריפי־הצבא שבסרפנד. אם זוהי התכנית – מוטב לבטל את כל הענין! איזו אמצאה להביא מאות צעירים עברים לארץ ולהכניסם ישר למחנה צבאי! הדבר יראה באמת כמעשה־כיבוש.

מ. הזהירני מפני כל הענין. הוא רואה בו סכנה גדולה מבחינה פוליטית, וכיד חשדנותו הוא סבור שזוהי מלכודת מצד האדמיניסטרציה הבריטית. דעה זו נראית לי כגוזמה, אבל ה“מכביה” מעוררת שאלות חמורות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ארגונית, ויש טפל בהן בכובד ראש.

יום ו', 13 בנובמבר, 1931

כאשר יגורתי לא טילפן אלינו נורוק לשם סידור הפגישה הסופית על שדיול העובדים; טילפנו איפוא אליו. השיב שיטלפן אלינו אחר כך, במשך היום, ולא עשה כן, אכן, דרך נאה מצד ממשלה לפטור את עצמה מהבטחה.

טורנובסקי בא והמשכנו את שיחתנו על הסידורים לקראת ה“מכביה”. מסר פרטים על תכניות למניעת הפרעת סדרים, דוחק וכו'.

הלכתי להתראות עם פרנץ' במשרדיו החדשים במחלקת־הפיתוח שנפתחו במושבה האמריקאית, מקום שחיים בו רוב האנשים ה“מהוגנים”. מטרת ביקורי היתה להגיע לידי שיחה חפשית – לאחר חליפת־המכתבים המרה. אני מצדי סיימתי את הפרשה במכתב האחרון, ובשלב זה איני רוצה שיתגלע משבר בהתפתחות היחסים בינינו.

פרנץ' פתח בכך שקיבל את מכתבינו בדבר הסטטיסטיקה של היבולים, והיה מודה לנו אילו קיבלנו על עצמנו להמציא לו את החומר הנידון. פיק"א הבטיחה אף היא להמציא לו את מספריה. שאלתיו בדבר תכניתו לסייר ישובים טיפוסיים משלנו, לשם השואת התנובה היחסית של השדות. השיב, כי בשבועות הקרובים לא יכול לצאת מירושלים, בגלל ישיבות הועד הפועל הממשלתי. עקב שביתת הנהגים ועניני המסים לא עשו בזמן האחרון אלא מעט, ועתה עליהם להשלים ענינים רבים לפני שיבוא הנציב העליון החדש. אמרתי, שאני למד מכאן כי נוח לו שנדחה את הסיור וכי מן הראוי לנצל את זמן־שהותו בירושלים כדי להפגישו עם המומחים שלנו. עוד קודם לכן דיברנו על כך שרצוי להם לשמוע את דעותיו על הקוים הכלליים של מדיניותו ועל כמה שאלות מיוחדות, כגון עמק בית־שאן, החולה וכו‘. פרנץ’ ביקש ממני להכין תזכיר קצר עם סדר־יום. הוא יענה בהחלט להזמנה, והוסיף שאם ימצא כי אין לברר את כל סעיפי סדר־היום בישיבה אחת, אפשר יהיה לערוך כמה ישיבות. קיבלתי, כמובן, את הצעתו.

עברתי אז לפרשת־מכתבינו האחרונה ואמרתי, שאני מצטער על הסגנון החריף שנתגנב לתוך המכתבים, אף כי נעלם ממני אימתי גרמתי לכך. פרנץ' השיב שאינו סבור כי היחסים בינינו מושפעים מן המכתבים. הוא מרגיש, אמנם, שחשדתי בו כי הוא מתכוון להשתמט מאחריות, ואין הדבר כן. הוא הוסיף ואמר: “כשקיבלתי את מכתבך, על כרחי חייכתי לעצמי, משום שנזכרתי בדבריו של הלורד פספילד ערב צאתי לארץ־ישראל: וזאת תזכור, מר פרנץ', אמר, ההנהלה היהודית בארץ־ישראל אינה מבקשת. היא תמיד תובעת”…

סוף סוף אין הוא רואה יסוד לחששותינו. הוגד לו, כי עצם בדיקת תביעותיהם (של הטוענים לנישול מהקרקע) תארך שש שנים וחצי. אפשר מאד כי רק לנכדינו יודעו תוצאות הבדיקות… האנשים שהגישו תביעות בלא סמך יראו בכך מעין השתתפות במשחק שהפסידוהו. האנשים שתביעותיהם תוכרנה ושיבואו לתבוע קרקע, יקבלו תשובה: “אין לנו קרקע”. אין הוא רואה מאין יקח מזכיר־המושבות קרקע. ממילא אין סיבה לדאגה.

אמרתי כי הסוכנות היהודית עומדת על דעתה שהיהודים יהיו נשכרים מן החקירה, אם אך יקוימו התנאים שבאגרת ראש־הממשלה ככתבם וכלשונם. החקירה תוכיח כי מספר הערבים מנושלי־הקרקע כמוה כאפס. אבל עלינו להביא בחשבון כמה גורמים נוספים. אויבינו ינצלו נגדנו את עצם העובדה שהחקירה תימשך שש שנים וחצי. הם יטענו שמספר הערבים המנושלים גדול כל כך, עד שבדיקת טענותיהם בלבד מצריכה שנים. בארץ זו נתונה הממשלה במצב הנוח שבו היא יכולה להטיל על היהודים את האשמה בכל אשר יקרה. סיפרתי לו כי דה־ג’ובנל ¹⁷אמר לד"ר וייצמן, שהוא רוצה לישב יהודים בסוריה, למען השיג אותה נוחיות בשביל האדמיניסטרציה הצרפתית שבסוריה. ולגופו של ענין – ברור, שאם ידחו בסיטונות כל התביעות נטולות־היסוד יתלו הערבים הנכזבים את הקולר ביהודים. אשר לדברי לורד פספילד – אמרתי כי יהודי כל העולם – באנגליה של אדוארד הראשון, בגרמניה של היטלר, ברוסיה של ימי הצאר – הוכרחו לנהוג מנהג של כניעה, ואפילו של השפלה עצמית במשאם ומתנם עם הרשות, אולם ארץ־ישראל היא הארץ היחידה שבה אנו מסרבים לנהוג כן. כאן אנו רואים את עצמנו בעלי זכויות מסוימות, ואנו עומדים עליהן. דרך אגב – העמידה על הזכויות היא מסורת בריטית. אין אנו מבקשים חסד. השיב בצחוק: “כאן אתם מכריחים את הממשלה לבקש חסד”. הוא הביע תקותו, כי בסופו של דבר תוכחנה העובדות כי אין יסוד לחששותינו. יתר על כן, יודע הוא כי בשעה שאני בא להידיין על כך עם שלטונות הפיתוח אני מביא בחשבון לא רק את דעותי אני, אלא גם את דעותיהם של זרמים אחרים בתנועה הציונית ואת רגישותם. השיבותי, שהייתי רוצה להיות שותף לתקוותיו לגבי העתיד, אולם אני מדגיש כי לעולם איני מביא בחשבון שיקולים שאינם נוגעים לגופו של הענין הנידון.

שאלתי אחר כך את פרנץ' בדבר השמאי המשפטי, ואמרתי שקראתי בעתונים על מינויו של מר וב. השיב שגם הוא קרא על כך בעתון, וקיבל מכתב ממר וב על מינויו, אבל עדיין לא קיבל הודעה רשמית על כך. אמרתי בהזדמנות זו, כי השופט וב מוחזק אחד השופטים המנוסים והמהימנים ביותר והוספתי, כי חי רוב הזמן בין ערבים וקשריו עם יהודים מעטים מאד. פרנץ' אמר כי לפי המסופר יודע וב באופן יחסי אך מעט על הערבים. סבורים כי יתחיל בעבודתו בסוף החודש, והוא מקווה להזדמנות קרובה של פגישה ושיחה עמו על דרכי הפעולה.

אחר־הצהרים הלכתי עם שרתוק לבית אגרונסקי לשם פגישה על כוס תה עם אנטוניוס, שמזמן רציתי להכירו. הוא מוחזק אחד מיועציו המחונכים והמשכילים ביותר של המופתי. גמר את קמברידג' לפני המלחמה. חי עתה ברוחה על כספים מה–" Crane Foundation of Currentn World Affairs”. שהוענקו לו ככתבם למזרח התיכון. מתגורר בבית המופתי, מאחורי שער הורדוס. אינו מבליט את עצמו, מתכונן להיות מדינאי, אבל מקיים קשר מתמיד עם האגף הקיצוני של מפלגת המופתי. השיחה היתה מענינת מאד, אף כי לא יכולתי להתגבר על ההרגשה שסוף סוף ועל אף הברק החיצוני שבו אינו אלא לבנטיני פיקח, בלא זיקה עמוקה כלשהי לערכים אנושיים. זה עתה חזר ממצרים. ודאי הלך לשם בעניני הועידה הפאן־מוסלמית – אף כי הוא מעמיד פנים של משקיף שאינו נוגע בדבר. נראה שאין הם שקטים ביחס לועידה. אנטוניוס אמר כי הזהיר תמיד את המופתי שאין לארגן קונגרס כזה בזמן כה קצר. לדעתו אין זו אלא ועידה מוקדמת לשם הכנת המפעל עצמו. דיברנו על ההסתה הדתית מצד המופתי, והוא אמר כי עלינו לזכור תמיד עובדה אחת, והיא – שהמופתי מאמין באמונה שלמה בסכנה האורבת מצדנו למקומות הקדושים.

שאלתיו בדבר סוריה, כי חפצתי לבדוק את הידיעות על האשים אל־איתסי ¹⁸. השיב שאיתסי ישתתף. עלי לחכות ולראות. דיברנו גם על הבחירות הכלליות באנגליה, על תכנית פיסל לאיחוד עיראק וסוריה, על המוסד ל“בעיות העולם האקטואליות” ועוד.

חזרתי הביתה עייף למדי מעבודת היום.

שבת, 14 בנובמבר, 1931

לפנות ערב בא שרתוק והביא עמו את נ. ס., האדון מן הלבנון, שקבענו אתו פגישה להיום. מסתבר שדברי־הימים של המיעוט הנוצרי בסוריה משמשים בסיס לפילוסופיה שלו. הד שחיטות הנוצרים מלפני ששים או שבעים שנה עדיין מצלצל באזניו. משוכנע הוא לחלוטין שאין לו כל אפשרות למיעוט לא־מוסלמי לחיות ולנשום תחת שלטון מוסלמי. הוא בעד התקרבות בין עדות הנוצרים והיהודים.

לפני כעשר שנים נפגש עם וייצמן ואידר¹⁹. נמצאתי למד שבימים ההם הוציא הרבה כסף. בתחילת השיחה שפך חמתו על האירופים בכלל ועל הצרפתים בפרט, ולסוף נמצאתי למד שהוא מבקש כי נטיל עליו במיוחד לארגן את הנוצרים המרוניטים שבסוריה ובארץ נגד תכנית הועידה המוסלמית ובעד התקרבות בינם ובין היהודים. אמרתי לו שאני מתיחס באהדה לתכניתו, אך אין לנו כסף. לא האמין בכך וביקש רק שלושת אלפים לא"י! חזרתי ואמרתי שאין בידנו שום קרנות, ושוב סירב להאמין לנו. משהבין סוף סוף, כי אמנם, כזה הוא מצבנו – אמר שאם כך מוטב לנו לחדול מדיבורים על פעולה פוליטית ועלינו להתפשר עם הערבים כדי להבטיח במידה כלשהי את חיינו ורכושנו כמיעוט. אדם נבון באמת.

יום א', 15 בנובמבר, 1931

הגיעה תשובת הממשלה על השדיול לעולים עובדים. אין כל שינוי במספר הרשיונות! ובכן – היתה זו רק העמדת פנים. כאשר יגורתי נקבע הענין סופית באותה ישיבה של הועד הפועל הממשלתי ביום ה'. לשון המכתב מתוקה, ובו הבטחות לכל מיני דברים יפים לעתיד לבוא. גלולה מרה מצופה שוקולדה… בדרך כלל אפשר לומר שאנשי ממשלתנו הם האדונים הנעימים ביותר – כל זמן שאינם מבקש מהם לעשות משהו למענך.

הכתבתי טיוטה למכתב־תשובה אל הממשלה, ואיעץ להנהלה להודיע לממשלה כי אין הסוכנות רואה אפשרות לקבל על עצמה את חלוקת מאה וחמשים הרשיונות שנשארו בידה. שקלתי את כל הנימוקים בעד וכנגד וחזרתי ושקלתי וסקרתי את השתלשלות הענינים של השדיול הזה, ובאמת איני רואה כיצד יתכן שיתוף־פעולה בלא שמץ הדדיות מצדם הם. מוטב להבהיר להם מתחיילת עבודתי כי פשוט איני מוכן להשלים עם נוהג כזה.

אחר־הצהרים היתה לנו ישיבת ההנהלה. מסרתי בה בקצרה על השדיול וקראתי באזניהם את הצעת־המכתב. הכסטר חלה ולא יכול לבוא, ועל כן לא קיבלנו כל החלטה סופית, אבל טילגרפנו ללונדון; מסרנו להם גופי־עובדות ושאלנו לדעתם.

אחר כך נסעתי לתל־אביב.

יום ב', 16 בנובמבר, 1931

חזרתי מתל־אביב בבוקר. בשל קלקול לא רגיל במכונית איחרנו להגיע למשרד. גלובמן בא בענין הפיטורים בתחנת־הנסיונות. דה־שליט בא להביא לידי גמר את הסידור בדבר קרקעות עפולה. שקולניק ²⁰נכנס לספר, כי סוף סוף סודרו השטרות של התקציב החקלאי: הוא קיבל שטרות שזמן פרעונם באביב 1933, ושמח לסידור כזה… דרך זו של מימון תכנית ההתישבות שלנו משקפת בבת אחת את מעמדנו אנו, את הקשיים שבהם נתונים הסוחרים, ואת המצב המתוח בישובינו.

אחר כך באו ד"ר קצנלסון ופרלסון ושאלו להחלטת ההנהלה בדבר התקציב לקופת־חולים ולבית־החולים המרכזי בעמק.

אחר־הצהרים נכנס ע., לשיחה על פיטורי העובדים בממשלה. הפקידים היהודים מרגישים כי הקרקע נשמטת מתחת רגליהם, אף כי לא שוכנעתי מן העובדות שהובאו לפני עד היום, כי אמנם יש מקום להאשמה בכוונה אנטי־יהודית. הוגד לי שאתמול נשלחו כארבעים וחמישה מכתבי־פיטורין, בהם גם לבריטים אחדים. אמרתי לע. שאגע בשאלה זו בדברי במסיבת העתונאים ביום ד', אבל לא אתנגד למדיניות של חסכון כשהוא לעצמו, וגם לא אגע בשאלות אישיות. הקו שאנקוט יהיה – להגן על שירותים חיוניים העלולים להיפגע על ידי כך ושמשלם־המסים הארצישראלי רשאי לדרוש שיעדיפום על מחלקות פחות חיוניות.

בערב בדקתי עם שרתוק חלקים מגילוי־הדעת לעתונות.

יום ג', 17 בנובמבר, 1931

הבוקר עבר בהכתבת גילוי־הדעת לעתונות.

בערב ארחנו את פרנץ‘, את הא’ והגב' קיטצ’ינג, את ד"ר רופין ואשתו, את סנטור ואת שרתוק. חפצתי מאד שהכסטר יבוא, אבל עדיין הוא חולה. בשעה שהסבנו אל השולחן צילצל הטלפון ונמסר לנו שנתמנה זקן־השופטים החדש, וכשרמזתי על כך לפרנץ' הבינותי מתשובתו כי הידיעה נכונה היא. שמו של זקן־השופטים החדש – טרסטד.

השיחה אחר הארוחה היתה סתמית ביותר. רופין סיפר מעשיות מימי התורכים וקיטצ’ינג תיאר קוים אפיניים של הערבים – לאו דוקא בנוסח של הלל ושבח. ספק אם בהזדמנויות אחרות הוא מתאר אותנו באותה מידה של ידידות.

יום ד', 18 בנובמבר, 1931

ההודעה לעתונות נדפסה וחולקה בין העתונים לפני שהתחילה המסיבה. הייתי פטור איפוא מלקראה באזניהם והיה עלי אך לענות על כמה שאלות, שנגעו לא רק בשדיול־העבודה אלא בשאלות אקטואליות רבות, כגון פעולות מנהל־הפיתוח, ההכנות להגשמת תכנית הועידה המוסלמית. נתתי הסברים ממצים במידת המותר בעיני. הבהרתי הבהר היטב, כי בענין הועידה המוסלמית עלינו למעט ככל האפשר ברעש, בלי להסיח את הדעת מהתפתחות הענינים. נדמה לי שלבסוף היו הכל שבעים רצון למדי, ותהיה אשר תהיה החלטתנו הסופית בדבר שדיול־העבודה – חילוף־הדעות המוקדם בשאלה זו מועיל היה.

טילגרפנו שוב ללונדון ושאלנו לדעתם בדבר שדיול־העבודה. עד כה לא קיבלנו כל תשובה.

ליל המפקד: ההוראה היא שכל אחד ימצא בדירתו ויעלה בה אור. קיימתי את ההוראה לדיוקה בעסקי כל הערב בתיקי המשרד הערבי המשותף.

יום ה', 19 בנובמבר, 1931

הגיע מברק־תשובה מלונדון בדבר שדיול־העבודה. מתנגדים לדחית החלטת־הממשלה. מטעימים את ההכרח למנוע כל צעד שיכול להתפרש כסירוב מצדנו לשיתוף־פעולה בשעה שהנציב העליון החדש עומד להיכנס לתפקידו ובשעת חילופי־משמרות במשרד המושבות. דעתם מצערת אותי, אף כי יש טעם בטענתם זו, ואני אנסה להשתמש בה במידה הרחבה ביותר אם תתקבל על רוב חברי ההנהלה. לדעתי מן המועיל היה להבהיר תחילה הבהר היטב שהמושג של שיתוף־פעולה מחייב עזרה הדדית, וכי אין אנו מוכנים להשלים עם נוהג שרירותי ורשלני בענין כה חיוני כעלית־עובדים.

הנציב העליון לא היה סבור בשום פנים, שהחלטה כזאת מצדנו מכוונת דוקא נגדו. מצד שני אין המצב בשוק־העבודה מזהיר ביותר. סכסוכי־העבודה בחדרה, בבנימינה ובמקומות אחרים אף הם אינם מוסיפים לנו תוקף לעמידה על המיקח בדבר רשיונות־העליה. הוא הדין במאמרו של משה סמילנסקי ב“בוסתנאי”, המדגיש את עודף־העובדים המצוי, כביכול, בכמה מושבות.

יצאתי בבוקר אל השרון, כדי להשתתף בישיבת הועד המאוחד של ישובי האיזור. מר ז’כוביצקי ²¹ממגדיאל, יו"ר הועד, הזמינני במיוחד לסקור את המצב המדיני. היה זה גילוי נאה מצדו, לאחר היחס התוקפני שגילו בזמן האחרון שאר מנהיגי התאחדות־האכרים. השתדלתי להיענות להזמנה, כי אני מעונין לחזק את קשרי עם האכרים על ידי ביקור זה.

כשבאנו לרמת־השרון פגשנו כאן את מר אלמליח ואת הרב אוסטרובסקי ²², שהוזמנו להרצות מטעם הועד הלאומי על בעיות כנסת־ישראל. ז’וכוביצקי הדגיש בדברי פתיחתו את המשמעת הלאומית הקיימת במושבות־השרון. לעולם לא יסרבו מאיזו סיבה שהיא לשתף פעולה בלב שלם עם המוסדות הנבחרים של התנועה הציונית ושל הישוב. בצורה ברורה למדי גינה בדבריו את הרוח המעמדית התוקפנית השוררת בחוגים מסוימים של התאחדות־האכרים. הלך־הרוח הכללי בישיבה היה נעים ביותר. השמעתי באזניהם דין־וחשבון ארוך. היו שאלות ותשובות, ולבסוף נערכה סעודה משותפת. הוגד לי שהם עורכים ישיבות כאלה מדי חודש, באחת המושבות, לפי התור. אכן, מנהג נאה.

באתי הביתה ברגע האחרון ממש, להחליף בגדים לקראת סעודת־הערב שנערכה בביתנו לקונסולים מארצות־הברית, הולנד, צ’כיה, ולנשיהם ולמר גורדון. שוחחתי ארוכות עם מר קנבנשו על סיורו האחרון בארץ, בכמה ממפעלינו התעשייתיים והחקלאיים. נדמה לי כי נתרשם מאד ואני רוצה להוסיף ולהגביר את רשמיו.

הקונסול הכללי של ארצות־הברית הוא אחד האנשים המעטים מבני סוגו בירושלים, הרואים בתפקידם שליחות דיפלומטית. עתה יצורף אליו קונסול חדש, שיטפל בעניני יום־יום, כדי שיהא פנוי יותר לפעולה מדינית מיוחדת. הסדר בקבלת־הפנים לסיר ארתור ווקופ שימש נושא שהעסיק ביותר את הקונסולים. לדבריהם נפגעו במקצת על ידי ממשלת־הארץ. סבורים הם שמקומם היה צריך להיות אחרי זקן השופטים, בתורת הקורפוס הדיפלומטי, כביכול. לאור הדברים האלה – מה תאמר הסוכנות היהודית, שהוכרה בסעיף 4 של המנדט, על מקומה ברשימה הרשמית?

בשעת הארוחה צילצל הטלפון. זה היה מילס, שמסר לי את הסיכום המשוער הראשון של המפקד שנערך בלילה הקודם. חושבני שהיה זה מעשה אדיב מאד מצדו למסור לי את התוצאות הראשונות רגעים אחדים לאחר שסוכמו. בתוצאות עצמן לא היה משום הפתעה. לפי הערכת מחלקת־הבריאות מנתה ארץ־ישראל בשנת 1927 כ־880 אלף נפש, ועתה הגיע מספרן למיליון בערך.

יום ו', 20 בנובמבר, 1931

הנציב העליון הגיע הבוקר. ליד תחנת־הרכבת לא נערכה קבלת־פנים רשמית. נכחו רק חברי הועד הפועל הממשלתי ומשמר־כבוד.

בעשר וחצי הושבע הנציב העליון בבית־הממשלה, במעמד פקידים גבוהים, אנשי דת, הקורפוס הקונסולרי, ראשי העיריות, נציגי העדות ונכבדים אחרים. שוב היתה זו התמונה הססגונית של החברה הירושלמית הרשמית: רבנים, כמרים, כלי־קודש מוסלמים וקציני חיל התעופה; שופטים בגלימותיהם האדומות ובפאותיהם הנכריות; חברי הועד הלאומי; מדי־צבא ומשטרה ותרבושי חברי הועד הפועל הערבי; פניהם האדמדמים והמגולחים למשעי של הפקידים הבריטיים וזקניהם הארוכים של בני הכמורה היונית־האורתודוכסית והארמנית. בטקס הרשמי היו גילויים אחדים שהיה בהם משום חידוש. כשלעצמי איני מיחס חשיבות יתירה לדברים פורמליים אלה, אבל אחרים, וביחוד פקידי השירות הקולוניאלי הבריטי, נוהגים בהם כובד ראש. ציינתי נקודות אחדות במכתבי אל ברודצקי ²³, והן – כי האלמנט הבריטי נתבלט בין המוזמנים, ועל חשבונם של ה“ילידים” דוקא; כי המלה “מנדט” לא הוכרזה אף פעם במהלך כל הטקס, לא בנאומו של זקן־השופטים ולא בתשובת הנציב העליון; כי בניגוד לנוהג המקובל לא תורגם אף אחד משני הנאומים, לא לעברית ולא לערבית, וכי מעמדה של הסוכנות היהודית לא תפס מקום נכבד כלל בסדר הרשמי. כל הטקס כולו דומה היה להשבעת איזה מושל באיזו מושבת־כתר – בתוספת אפשרית זו של מסתכל מן הצד כי זוהי מושבה מטרידה ומרגיזה במאבק המתמיד הנטוש בין גזעי הילידים הפראים (שאין מתיחסים אליהם בכבוד־יתר). נדמה לי כי קו זה מבטא בדרך כלל את נקודת־מבטו הקיסרית־בריטית התקיפה של מר יונג.

הנציב העליון נראה היה כמי שנופלת עליו אימת הציבור בשעה שהוא עומד לנאום לפני קהל. לא ידע מה לעשות בידיו וברגליו. נאומו לא היה מוכן מראש, ובכמה מחלקיו עורר אהדה בפשטותו הברורה. אמר, למשל, כי הוא דן לפי רשמיו הראשונים והושפע מן הרושם הראשון שעשתה עליו הארץ בבוקר זה: טיסת האוירונים שנתגלו לעיניו בעד חלון קרון־השינה כשנתעורר; שטח־הפרדסים שעבר בו אחר כך, והבנין המפואר שאליו בא והמעיד על כשרונו של האדריכל. ווקופ נראה כאיש חלוש בגופו ומראהו אולי זקן מכפי גילו, אולם עיניו צבעם כחול־עמוק והן מאירות מאד.

אחר־הצהרים היתה לנו ישיבה ארוכה של ההנהלה, ובה התנגשות חדשה עם הכסטר, שיש להצטער עליה, – בשאלה האומללה של נקודת שיך־אבריק. איני סבור כי חברינו הלא־ציונים היו צריכים להשתמש בעודף קולותיהם כדי לכפות עלינו את דעתם. מצד שני, הם מתמרמרים על שהציונים – אחרי התיעצות פנימית של ההנהלה הציונית – הביאו את ניומן להמנעות מהצבעה על קיצוצים בתקציב. המצב הולך ומחמיר!

יום שבת, 21 בנובמבר, 1931

בבוקר השכם בא אוסישקין לשוחח על כמה ענינים דחופים.

מספר א‘: מחאה בפני הממשלה על העדר התרגום העברי לנאומו הראשון של הנציב העליון. מספר ב’: פניה למפקד־המשטרה בדבר פיטוריו של סילבר, המנצח על תזמורת־המשטרה.

בערב הלכתי לקונצרט השלישי של החברה הירושלמית למוסיקה. נכח הנציב העליון – למחרת בואו לארץ. מן הקונצרט הלכנו לקפה “וינה”, ושם ישבתי ושוחחתי עם הורוביץ, ג’ייקובס ומינדל ²⁴. מינדל סיפר לי סיפור טרגי־קומי, להדגמת הקשיים החוקיים הכרוכים בהצעה להפחית סכום מסוים מאלף וחמש מאות הלירות הנתבעות מבעלי־הון לשם קבלת ויזה. בשעה שניסחו את התיקון לחוק־העליה נתגלה, כי כל התיקונים שתוקנו בארבע השנים האחרונות לא נערכו כחוק. עתה מנסחים חוק מיוחד, שיאשר את כל מעשיהם הבלתי־חוקיים בעבר!

החלפתי דברים עם ג’ייקובס על ההכנות לועידה המוסלמית ועל חששותי לאור יחסה של הממשלה. אמרתי לו כי יש בדעתי לדבר עם קמפבל על כך, אם אפשר – באופן פרטי, כדי שהמופתי לא יוכל להשתמש לרעה בעצם פנייתי.

יום א' 22 בנובמבר, 1931

ישיבת ההנהלה עם יוליוס סימון. הוא שוהה בארץ זה ששה שבועות, וזוהי פגישה רשמית ראשונה עמו. אני מכיר אנשים רבים שאין להטיל עליהם את האחריות לעובדה שהסוכנות הצליחה לעבור בשלום את השנים הללו, הקשות ביותר. השיחה עם סימון לא היתה אלא מעין ויכוח על עקרונות. שום נתגלה הניגוד הישן: ענינים ותנאים.

יום ב', 23 בנובמבר, 1931

ב־2.30 הלכתי אל הישיבה במשרדי הפיתוח. מצדם השתתפו: פרנץ', קיצ’ינג ושפרד; מצדנו – הכסטר, ברקסון, ויקטור כהן, וילקנסקי, בבלי ושרתוק. לצערנו נעדר רופין על כרחו, בשל הרצאותיו באוניברסיטה.

וילקנסקי נתן הסבר על יחידת־המחיה באזורי הארץ השונים. בעקבות הרצאתו נתגלע ויכוח ממושך, סתמי ולא ברור. תוך כדי ויכוח הוזכר החוק להעברת קרקע והובא שוב לידי ביטוי יחסנו לפיקוח מרכזי על העברת קרקעות.

בישיבה ראשונה זו לא הייתי בלתי מרוצה מאפיו המעורפל במקצת של הויכוח, בעיקר משום שחפצתי לדחות את הסעיפים העיקריים של סדר־היום – בית־שאן ותכנית החולה – לישיבת מחר, שבה ישתתף גם רופין.

יום ג', 24 בנובמבר, 1931

בבוקר בא אלי ד"ר ה. א. חמדני, מוסלמי צעיר מהודו, המבקר בארץ. הוא חזר עתה מקונגרס מזרחני באירופה. יש בדעתו לשבת זמן מה בארץ־ישראל, כדי ללמוד ערבית, ואולי מעט עברית. משכיל גדול, מתמצא בענינים, אבל כבר מורעל ומלא חשדות.

הלכתי להתראות עם קמפבל, כדי לשוחח עמו על ועידת המופתי הקרובה לאור מצב הבטחון, המסור בידי מושל ירושלים. סיפרתי לו על כל מה שאירע בארבעת החדשים האחרונים ועל שיחותי התכופות עם הממשלה בענין זה. הקשיב בענין רב. לבסוף אמר, שכל התכנית היתה מוכנה ומזומנה בשעה שנכנס לתפקידו בירושלים. יתר על כן – קשה לומר שמושל־מחוז יוכל להתערב בשאלה כגון זו. הוא יגיב בתקיפות אם יופר השקט, אבל לא יכול לפעול כל זמן שיסתפקו בדברנות הרגילה. שאל מה, לדעתנו, על הממשלה לעשות עתה.

בתשובתי סיכמתי שלוש דרישות: ראשית – הודעה מצד הממשלה על תעמולת־הכזבים בענין המקומות הקדושים. שנית – תגובה תקיפה על ההסתה הדתית בעתונות. שלישית – פעולה לביטול הסעיף בסדר־היום המכוון כנגד ועדת חבר־הלאומים והמנדט.

בשעה שישבתי אצל קמפבל נפגש משה שרתוק עם שני ערבים משכם, בני משפחת ע. הידועה. הוא מסר דין־וחשבון מענין על שיחה זו. הערבים סיפרו לו על מידה רבה של אי־רצון השורר באזורים הכפריים בין הפלחים ביחס להחרמת מדיניות־הפיתוח שהכריז עליה הועד הפועל הערבי. מצד שני עשתה הצלחתה של שביתת־הנהגים המשותפת רושם רב בכל הארץ. אם יכינו היהודים תכנית לשיתוף במדיניות הפיתוח יש אפשרות לרכז סביב הסיסמה לארגון משותף חלק ניכר מן הפלחים.

סעדתי את סעודת־הצהרים עם ויקטור כהן ועם רופין במלון “פאסט”, לשם שיחה עם ענינים אחדים לפני הישיבה השניה עם נשי מחלקת־הפיתוח.

ישיבה שניה זו טיפלה בראשיתה בשאלת מסי־הקרקע – עם רופין, כמרצה העיקרי. אחר כך נצטמצם הויכוח בשאלת תכניות החולה ובית־שאן. הובהרה נקודה חדשה ביחס לבית שאן, והיא העובדה שבעלי־הון ערבים – ביניהם ג’מאל חוסייני – מרחיבים בלי הרף את מטעי־הבננות, ועל ידי כך הם קונים להם זכויות־מים שניתן להן דין קדימה לגבי תביעה חדשה למים. פירוש הדבר, שכל חודש של דחיה בפעולות ההתישבות באיזור בית־שאן ממעיט את סיכויינו להשגת כמות המים הדרושה ומצמצם את האפשרויות להתישבות צפופה באיזור ההוא, מצד שני ניכר שלא פחות מחששותינו גדולה חרדתם, שמא ימסר ליהודים חלק גדול מדי ממקורות המים. פרנץ' רמז רמיזה ברורה בדבר זכיון רוטנברג על הירקון, וקיצ’ינג סבור שהממשלה לא תוכל להשלים עם כך שאנשים יוסיפו לקדוח בארות לפרדסים וליטול על ידי כך את אפשרות ההשקאה מן השטחים הסמוכים. שלשתם, ושפרד בכללם, לחצו וחזרו ולחצו עלינו בשאלת הפיקוח הממשלתי על כל מקומות המים. אשר לקרקע ברור, לדעתם, כי נשאר אך מעט. הם רואים את תכניותינו לחלוקה חדשה של קרקעות כדמיוניות. הם שאלו אם אנו בעד החרמת קרקעות – והכוונה היתה ברורה. אחד משלנו ניסה לבטא את מחשבותיהם במשפט אחד: אין רוצים שתהיה לנו כל קרקע, ורוצים לגזול מאתנו את כל המים!

בערב בא אלינו ששון ²⁵. הוא קיבל הזמנה מאת חג' אמין לבקר אצלו ביום החמישי, ולא רצה להקדים את ביקורו אצל המופתי לפגישה עם חבר הנהלת הסוכנות. קשריו של יהודי דמשקאי צעיר זה עם הערבים הלאומיים נמשכים מתקופת פעולתו בתנועה למען עצמאות סוריה. הוא מכיר את העסקנים הלאומיים שבסוריה וכותב בעתוניהם.

יום ד', 25 בנובמבר, 1981

בבוקר ביקר במשרדנו הרוזן ד’אומל, הקונסול הצרפתי הכללי, שחזר לפני זמן קצר מחופשתו. השיחה היתה סתמית פחות או יותר: על התערוכה הקולוניאלית בפריס ועל המשבר הכלכלי בגרמניה; על המשבר הפוליטי באנגליה ועל המשבר החברתי בארצות־הברית. בימים אלה אין להימנע משיחות על הועידה המוסלמית. שאלתיו לסיבת האדישות מצד המעצמות הנוצריות לתכניות להפוך את ירושלים למרכז מוסלמי גדול. בתשובתו ציין כסיבה לכך את רפיפות ההרגשה הדתית בכל העולם האירופי. סיפר לי על החלטותיו החדשות של פונסו ²⁶בסוריה, והסיק את המסקנה שהאשים אל איתסי, שנתמנה עתה יועץ המדינה, ודאי ימנע מלהשתתף בועידה. מצד שני תגבר נטייתו של חג' אל דין, ראש־הממשלה המפוטר, לבוא אליה – אבל מובטח לו כי הלה פחדן גדול מדי מלעשות מעשה כזה.

מ. ע. ושרתוק סעדו על שולחננו. ע. הוא אדם מענין מאד, מספר מצוין ואיש־שיחה מזהיר. מלאכת־מחשבת ממש היה סיפורו על מעשי־להטיהם של הצרפתים בנסיונם להחזיר לעצמם את חלקם בזכיון ים המלח, על קשריהם עם עבאס חילמי, הכדיב לשעבר, ועם כמה הרפתקנים הודיים צעירים. ע. אומר להשתתף בועידה כמשקיף. לנו נדמה שקשריו חזקים יותר מכפי שהוא מעמיד פנים. אין כמעט ספק שהוא עושה כאן בשליחות מיוחדת מטעם הכדיב לשעבר.

אחרי הסעודה שאלתיו גלויות, אם לא חל שינוי ביחסו לבעיה הציונית, נדמה היה לי כי נעשה אדיש יותר, ואולי קצת עוין. שלוש נקודות עוררו ביחוד חשדות בלבו. האחת – שגם מנהיגים מתונים כוייצמן וכסוקולוב הודיעו בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים, כי הם מוכנים לפעול להבטחת האינטרס הבריטי בתעלת סואץ, בעוד שבעיניו אין זה אלא ענין מצרי לחלוטין, שנית – הציונים כאילו רואים את תעלת סואץ כגבול הטבעי בין ארץ־ישראל ומצרים ואת חצי האי סיני כחלק מן הבית הלאומי העברי, בעוד שלמד מפי עדלי פחה, החכם שבמדינאי מצרים, כי חצי־האי סיני הוא בעל חשיבות מכרעת למצרים כשטח־מגן. שלישית – אין הוא מקבל בשום פנים את רעיון הדומיניון השביעי, המשפיע במידה זו או אחרת על ציונים רבים, כי דבר זה מוכיח שאין אנו מוכנים לראות את עצמנו כבני המזרח, אלא נגררים אחרי מעצמה מערבית כדי להשיג את תמיכתה עד בוא מועד.

אנשי “המכבי” באו שוב לשוחח על ה“מכביה”. ביררנו שוב את כל הענין הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ארגונית. לבסוף החלטתי לדחות את המסקנות הסופיות עד לאחר הועידה המוסלמית. רחוקה מלבי המחשבה לבטל תכנית, המבטיחה למאות מבני־נעורינו חיי אביב בארץ, השתתפות במשחקים ובתחרויות ומאמץ משותף. אולם עלינו לחכות ולראות את האוירה במשך הועידה ואחריה.

בערב שוחחתי ארוכות עם ויקטור כהן בשאלות שונות, ביחוד על המצב במושבות ועל המתיחות הגוברת בין האיכרים והפועלים: סכסוכים בחדרה, צרות בבנימינה, סכסוכים בנס־ציונה וצרות נוספות בעתיד, מאחר שהקטיף בפתח־תקוה כמעט שלא התחיל עדיין.

יום ה', 26 בנובמבר, 1931

ישיבה קצרה של ההנהלה בצהרים.

טורנובסקי מן ה“ללויד ארץ־ישראלי ומצרי” הביא לי תכניות מוגמרות לסיוריהם של משתתפי ה“מכביה” בארץ, ביררנו את כל הפרטים, והוא כאילו בוטח בעצמו. לדבריו אין זה מעשה בלתי־רגיל להביא לארץ־ישראל קבוצות בנות אלף ומאתים איש ויותר ולהסיעם על פני הארץ. כל שנה ישנן קבוצות אחדות כאלו, ומשרדי־התיירות בקיאים בכל הסדרים. יש, כמובן, הבדל בין אנשי־עסק נכבדים מאמריקה או גבירות זקנות מאנגליה לבין הנוער של “מכבי”.

בערב הלכתי אל בית סנטור. נכחו ד“ר רופין, ד”ר ברגמן ועוד אחדים. דיברנו בעיקר על הבעיות המקיפות של המדיניות הציונית. העליתי את הנושא של “מדינה זוטא”, כהצעת ד"ר יעקבסון ²⁷, שמשום מה אינה נותנת לי מנוח. ברעיונו זה גלום יסוד בריא מאד וכוח־משיכה גדול. אין אנו יכולים לנהל את עבודתנו המדינית על יסוד תכנית לששים שנה. אנו זקוקים לניסוח ריאליסטי של מטרות־בינים, שתהיה להן משמעות פוליטית גדולה. מטרות־בינים אלו הן בבחינת ציוני־דרך בהתקדמותנו אל מטרתנו הגדולה. בינתים צריכות מטרות־בינים אלו לרכז את כל מחשבתנו הפוליטית ואת כל מרצנו. ביסמרק ²⁸, קאוור ²⁹, הריאליסטים הצ’כיים – הכל מלמדים אותנו לקח זה – אילו רק היתה ארץ־ישראל גדולה יותר בשטחה; מצד שני – היינו נשארים מיעוט אף באיזור־החוף, בעמק־יזרעאל ובגליל, שעליהם חושב, כנראה, יעקבסון. היחס המספרי בין שני העמים היה שונה כמובן, בחלק זה. היינו יכולים להגיע באזורים ההם עד 40 אחוז בהשואה ל־17 אחוז שבארץ כולה, אולם המצב היסודי לא ישתנה.

יום ו', 27 בונבמבר, 1931

החזרתי ביקור לקונסול הגרמני הכללי. דיברנו על הועידה המוסלמית ופיתחנו את הדעות המקובלות, המהלכות בספרות הפוליטית הלא־בריטית בדבר תכניות בריטניה לחידוש הכליפות ונטייתם היתירה לטובת עבדול מג’יד, הכליף התורכי האחרון.

בשובי – ישיבה עם נציגי המורים. עדיין אין סידור לתשלום שכרם זה החודש השביעי, המתקרב לסופו. אנו שולחים מברקינו לכל עבר – עד כה ללא תוצאות.

את הערב ביליתי בבית.

שבת, 28 בנובמבר, 1931

בצהרים בא אליהו ששון וסיפר על שיחתו עם חג' אמין. המופתי הזמין את ששון עקב מכתב שהלה פירסם ב“אליף בא” הדמשקאי ובו גילה את הכזב שבטענת המופתי, כי התעמולה הציונית המציאה את בעיית הכליפות כדי להכשיל את הועידה. המופתי שאל את ששון, אם זוהי הדרך לבקר ידיד. המופתי ניסה אחר כך ללמוד ממנו על יחס הציונים אל הועידה. ששון, שאין לו כל קשר עם חוגים יהודיים רשמיים, לא יכול לומר לו הרבה בענין זה.

יום א', 29 בנובמבר, 1931

שפרינצק בא אלי ושאלני אם אני מוכן לנאום בליל־שבת הבא באסיפה פומבית גדולה מטעם המפלגה. רצונו שינאמו בה מלבדי ומלבדו גם בן־גוריון וברל כצנלסון. תפקידי יהיה בעיקר לגלות שוב רצון טוב כלפי העולם המוסלמי ערב הועידה המוסלמית. לא נתתי לו תשובה סופית. מבחינה עקרונית אין אני מתנגד לנאום מעל במת־המפלגה. דבר זה נוהג בכל מקום בנסיבות דומות. אולם ספק הוא אם מן החכמה להגביר ברגע זה את המתיחות המורגשת בחוגים שונים, ובפרט אם אדבר על נושא שכולו לאומי ומחוץ לתחום המפלגות.

טילפנתי לרוטנברג והודעתי לו כי באתי במגע עם כצנלסון וכי אנו מוכנים לבוא אליו לחיפה במשך השבוע. הוא הטעים את דחיפות פגישתנו; דרש שנקיים את השיחה בינינו עוד לפני שנתראה עם הנציב העליון החדש, שעמו נפגש במפעל, בדרכו של הלה לתחרויות בצמח. לא יכולתי לעזוב את ירושלים, כיון שלאחר־הצהרים נקבעה ישיבה דחופה של ההנהלה; לפיכך הוטל על שרתוק לנסוע לחיפה ולהביא לנו משם את החדשות.

קיבלתי משלחת מטעם הציונים הכלליים – מוסנזון, ברלין וסופרסקי. הם ביקשו אינפורמציה על כמה עניני שעה, כגון מדיניות־הפיתוח והועידה המוסלמית, והעירו הערותיהם לתכניות של התישבות המעמד הבינוני העומדות לדיון.

אחר הצהרים נתקיימה ישיבת ההנהלה. ביררנו תחילה את תכניותינו לקראת הראיון עם הנציב העליון, שנקבע למחר. כל חברי ההנהלה ישתתפו בראיון, ואמרתי לעמוד על הקו הכללי שעלינו לנקוט בהופעתנו. השאלה אם עלינו לנגוע בענין הועידה המוסלמית העתידה עוררה ויכוח בלתי־צפוי בהנהלה. נראה כי הכסטר קיבל רושם – אלוהים יודע מנין לו רשום זה – כי המחלקה המדינית של הסוכנות התערבה, כביכול, בהכנות לועידה. הוא נאם נאום – כמו לו לפחות הרעלתי את המופתי, והתנגד בתוקף שנגע בשאלת הועידה המוסלמית בשיחתנו עם הנציב העליון. התקפה זו היתה אפתעה גמורה בשבילי. סבור הייתי כי בענין זה תהיה כל ההנהלה תמימת־דעים. הקו שלי היה ברור בהחלט: שום התערבות פומבית: בהצהרה שהצהרתי על המקומות הקדושים סתרתי את דברי המופתי במצרים על מגמות היהודים, כביכול, לגבי המקומות הקדושים וכן בהודעות דומות אחרות שנמסרו זה מקרוב לא נזכר ענין הועידה אפילו במילה אחת. אולם קו תכסיסי זה ודאי אין פירושו שעלינו להימנע מכל פעולה, אף מפעולה שלא בפומבי. להיפך, עלינו לנצל את מלוא השפעתנו בכל החוגים הבאים בחשבון כדי לקדם את האינטרסים המדיניים שלנו. גישה זו מוצדקת היא בהחלט.

נוסף על הויכוח המרגיז הזה הרגשתי את עצמי ברע, בשל הצטננות קשה. דבר זה הוא טיפשי במיוחד לקראת הראיון של יום מחר. כמעט שלא יכולתי לדבר היום. נאלצתי להקדים ולעזוב את הישיבה ולבלוע אספירין.

יום ב', 30 בנובמבר, 1931

בבוקר השכם בא אלי ד"ר שפירא, מי שהיה אנטומולוג בשירות הרפואי הממשלתי, כדי לברר עמי מה ניתן לעשות לשם הקמת יחידה לחקר המלריה. כיון שהיה לי מעט חום, לא הלכתי למשרד עד לזמן הראיון עם הוד מעלתו.

אמש בשעה מאוחרת חזר שרתוק מחיפה; סר מיד לביתי, כדי לספר לי על שיחתו עם רוטנברג. רוטנברג שוחח עם ווקופ בנהרים כשעה וחצי, לדבריו – בידידות רבה. התרשמותו מן הנציב החדש גדולה מאד, כאילו הבקיעו פתאום קרני השמש את האפלה האופפת אותנו; הנה הסיכום בלשונו שלו: “אם סיכויינו להצלת המצב היו לפני שלושה חדשים שני אחוזים, הרי עתה עלו כדי חמישים אחוז!” רוטנברג נתרשם כי ווקף יודע יפה את החתחתים של המשטר הקיים באדמיניסטרציה הארצישראלית, וכי הכת המושלת לא תוכל להוליכו שולל. הנציב העליון שאל את רוטנברג לדעתו על פרנץ'; הבטיח לרוטנברג – בענין זכויות־ההשקאה שהוענקו לו לפי הזכיון – כי כל זמן שיוכל להוכיח כי ביכלתו לקיים אותן, תהא עמדתו שלו (של ווקופ) שאין הממשלה צריכה להתערב בדבר. בדרך כלל נראה מדבריו שאין הוא נוטה לריכוז־יתר של האחריות בידי הממשלה – כעמדה שנוקטים השמרנים מבית־המדרש הישן, ושעליה עומד וייצמן באחד ממכתביו האחרונים אלי – לפחות במה שנוגע לשדה הפעולה הכלכלית. אין אני יכול להביע קורת־רוח יתירה לגישה כזו, כי הלא בימינו לא תוכל ההתישבות להצליח בלא יזמה מצד המדינה. אבל בשים לב למציאות האדמיניסטרציה הארצישראלית כמו שהיא – אפשר שעמדה זו אינה רעה כל כך.

הנה אחדות מאמרותיו של ווקופ בשיחתו עם רוטנברג: “אלה הן הוראותי: סדר ועבודה מעשית”; “רצוני לשרת את הארץ הזאת; רצוני לראותה מיושבת על ידי היהודים”. שאל את רוטנברג אם ישנה אדמה פנויה. בתשובה לכך נתבקש על ידי רוטנברג להעיף עין על שדותיו, שהם חרושים – וסביבם מדבר שומם. כן הציע לו בשעת נסיעתו לצמח לשים עין בכתמים הירוקים שבשממה מסביב, שהם הישובים העבריים המועטים בעמק הירדן. בדרך כלל עשה הנציב העליון רושם של אדם בעל תפיסה ערה וגמישה, חדור רצון עז ללמוד, אדם הממטיר על איש־שיחו שאלות בלי הרף ומעלה כל פעם בעיות חדשות.

מסרתי אינפורמציה זו לחברי ההנהלה עוד לפני שהלכנו להתראות עם הנציב.

הראיון שלנו ארך כשלושת רבעי שעה. נערך פרוטוקול גם על ידינו וגם על ידי הממשלה. אשר לפרוטוקול של הממשלה, הייתי קצת מופתע לעובדה, שקוסט ³⁰נשאר בחדר משך כל זמן הראיון. נודע לי אחר כך, כי הועד הפועל הערבי, שהקדימנו – בהתאמה גמורה לסעיף 4 של המנדט… – דרש בפירוש עריכת פרוטוקול. אפיו של הראיון שלנו היה בדרך כלל פורמלי פחות או יותר – נקשרו בו קשרים אישיים; אולם נדמה לי כי הראיון שימש גם פתיחה להסברה ציונית למציאות ארץ־ישראלית. ווקופ עשה שוב אותו רושם: חלש בגופו, אולם חי וער ברוחו, אדם חביב עד מאד, אך אולי לא די חזק לגבי המצב המסובך והמורכב, שהוא עתיד להיקרא כל רגע לטפל בו.

חזרתי למשרד, אף כי לא הרגשתי את עצמי בטוח כלל וכלל.

אחר־הצהרים ובערב ביקרו אצלי כמה אנשים.

23 במרס, 1933

שאלתי את הנציב העליון אם הבינונו כראוי את סדר הגשת הדין-וחשבון של פרנץ' לבית-הנבחרים. הנחתנו היתה שיחד עם הדו"ח תוגשנה גם הערותינו. הוא שאלני אם הובטח משהו מעין זה, ועניתי שאין בידי לומר כי הובטח לנו משהו, אולם שיערנו לנו כי כזה יהיה הסדר. השיב על כך כי לדעתו רוצה מזכיר-המושבות למעט ככל האפשר את ערכו של הדין-וחשבון ולא ירצה להסכים לסדר העשוי לעורר ויכוח. אמרתי לו שלא נלחץ בנקודה זו, אם אין מתכוונים להגיש את הדין-וחשבון לבית-הנבחרים, אף כי אנו מעונינים בכמה דברים, למשל – הזמנתה הפומבית של תורת נישול הערבים. אבל אם יוגש הדין-וחשבון – איני רואה סיבה מדוע לא יוגש גם החומר שלנו לבית-הנבחרים.

ה. מ. הביע את בטחונו שהדבר עלול לעורר ויכוח. חקירה משפטית של בעית הערבים המנושלים לחוד וויכוח פרלמנטרי לחוד. האנשים ודאי יאמרו כי ההגדרה באגרת ראש-הממשלה היתה מוגבלת מדי ומאות רבות של ערבים לא נרשמו. אמרתי לו, כי לדעתי הגיש כל ערבי את בקשתו, אם רק היה לו צל של תביעה. למאות מן הפונים לא היה אפילו צל של תביעה. לנו אין כל סיבה לחשוש מפני בקורת פומבית של מסקנות הדין-וחשבון. לבסוף אמר כי יפנה בענין זה למזכיר-המושבות.

הודעתי לה. מ. כי אנו מודאגים מידיעות בלתי רשמיות שהגיעו אלינו בדבר ההתפתחות בחוק השלטון המקומי. אני יודע שכל חפצו הוא להחיש את הכנת החוק, ואני מקווה כי לא יחשוד בי שאני מתכוון להשיג דחיה כלשהי. אבל אומר בלי היסוס שאם יניחו לדברים שיתפתחו במגמה זו – נגיע לנקודת-קפאון. בועדה הרשמית המעיינת עתה בחוק אין נציג יהודי, בעוד שבין חבריה נמצא מוסא אל-עלמי ¹. אילו נודע לקהל פרט זה בלבד, היה קובע מראש את יחסה של האוכלוסיה העברית. אשר לבעיה המכרעת של ירושלים (שתשמש ממילא תקדים לגבי חיפה ויפו) אין ספק שהיהודים לא ישתתפו בבחירות, מאחר שנעדרו במשך שנים ממועצת-העיר – אם תציע הממשלה איזו הצעה שהיא שיש בה כדי לשלול את זכותו של הרוב העברי. אם תוצע הצעה כזאת – לא תהיה מועצת-עיר בירושלים! שוחחתי עם המיג’ור קמפבל ואמר לי כי ה. מ. אינו יודע כיצד לעמוד בצורה נאותה על רצון תושביהם של האזורים השונים. מסוכנת היא, לדעתי, המחשבה כי משום כך יש לערוך את הבחירות הראשונות לפי החוק החדש על יסוד השיטה הישנה! מוסדות הממשל המקומי שייבחרו לפי שיטה ישנה ובלתי מתאימה – יפגרו בהתפתחותם זמן רב. אם סבור הנציב העליון, דרך משל, כי תוצאות הבחירות לועד-הקהילה בירושלים אין בהן משום ביטוי הולם לדעת-הקהל – הייתי מציע למנות ועדה מנציגי הציבור שתבדוק את החוק. הנציב השיב כי לפי ידיעתו כבר ביקשה הממשלה את חוות-דעתם של היהודים והערבים – אלה בתזכיר הסוכנות היהודית ואלה בתזכיר ראשי העיריות (הערביים). בכל צעד שיעשה כרוכה הסכנה, שדבר שיתקבל על דעת-היהודים יישלל על ידי הערבים, וחוזר חלילה. שאל אם ההצעה היא להקים ועדה אחת לכל הארץ או ועדות מקומיות, וכיצד ימונו נציגי היהודים?

אמרתי שנטייתי היתה לועדה מרכזית אחת, אבל קמפבל נוטה יותר לועדות מקומיות בירושלים ובחיפה. בראשותם של מושלי המחוזות. חשבתי שהנציגות היהודית תורכב מנציג אחד של הסוכנות היהודית, אחד של הועד הלאומי ואחד של ועד-הקהילה. השיב שהצד היהודי יבוא בדרך זו על סיפוקו. אבל מה יהיה על הצד הערבי? אם ימונה מישהו– יידחה על ידי חלק גדול מן האוכלוסיה. על כל פנים ימלך בדבר עם היועץ המשפטי.

עברתי לענין השדיול לעולים-עובדים ואמרתי כי בהגשת הצעותינו למחצית השנה הקרובה התבססנו, כמובן, על יכלתה של הארץ לקלוט עולים-עובדים חדשים; אולם אפילו עיון שטחי במצב היהודים בחלקי-העולם השונים מוכיח, כי הנהלת הסוכנות היהודית צריכה לראות את עצמה כאילו נכשלה בתפקידה העיקרי – אם לא תצליח לשכנע את ממשלת ארץ-ישראל שיש לנצל מלוא הניצול את כל ההזדמנויות המתגלות בתקופה זו בשוק-העבודה הארצישראלי. ראשית כל מחייב אותנו המצב בגרמניה לתשומת-לב רצינית ביותר. אנו עומדים על כן להפריש חלק גדול ביחס מרשיונות השדיול הבא לסיפוק צרכיה של יהדות גרמניה. חלה התפתחות מהירה באיזור תפוחי-הזהב, הבניה והתעשיה מתקדמות באופן המניח את הדעת. מספר הרשיונות שאנו עומדים לדרוש יגיע ל-13 אלף בערך. אין למעשה כל חוסר-עבודה בארץ. הוכרחנו לסגור את הכיתות העליונות בבתי-הספר התיכוניים כדי לגייס תלמידים לעבודה במושבות ולספק את הצרכים בידים עובדות.

הנציב אמר שכבר חשב על הנקודות שהבאתי לפניו, אבל בשתי נקודות היה רוצה לשמוע את חוות-דעתי: הראשונה – האפשרות של שינוי בגיאות הכלכלית, שאין להתעלם ממנו. השניה – העליה הבלתי-חוקית, העלולה להשמיט מידי הממשלה את השליטה על שוק-העבודה. אשר לנקודה הראשונה – אמרתי, כי לדעתי אין הממשלה צריכה לחבול בנו בשני קצות-המקל. כשהמצב הכלכלי הוא רע טוענת הממשלה שיש להגביל את מספר העולים משום שהמצב הכלכלי רע; כשהמצב הוא טוב – טוענת הממשלה שיש להגביל את מתן-הרשיונות, משום שהמצב עלול להשתנות לרע… על כך השיב, שהוא על כל פנים לא ינהג כך. אמרתי שאני בוטח בו שלא ינהג כך. אשר לנקודה השניה – מוכיחה העובדה של העדר חוסר-עבודה מחוץ לשיקולים החוקיים, כי במידה שהתיירים קיבלו עבודה סתמו פרצים בשוק-העבודה ונקלטו בחייה הכלכליים של הארץ. כל עוד מתעלם החוק מהסדר מתאים לכניסתם של סוגי-עולים מסוימים, וביחוד קרוביהם של תושבי הארץ, בעלי-מלאכה ובעלי-מקצוע שיש בידם הון מועט – ישמש תמיד כוח דוחף למציאת דרכי-כניסה נוספות לארץ. כאן שאלני מה יש לעשות לסידור סוגי-עולים אלה, ואם יש בידי להציע הצעות על כך? אמרתי כי למעשה לא הופעלו סעיפי חוק-העליה הנוגעים לאנשים בעלי הון של 250 לירות. יתר על כל, סכום ההון הנדרש מסוג-עולים זה גבוה הוא למדי, כפי שציינה כבר הסוכנות פעמים אחדות. בעלי-מלאכה יהודים בפולין וברומניה כמעט שאין בידם 250 פונטים. מלבד זה – אולי ראו הכרח לסכן 250 לירות בשנת 1925 (השנה שבה הופעל חוק העליה), אולם עתה מן הראוי היה להתספק ב-150 לירות, כיון שהוזלו הוצאות המחיה.

הנציב שאל: מדוע לא הופעל סעיף זה? כיון שהוא רוצה בהתקדמות אטית והדרגתית – היה רוצה תחילה להפעיל את הסעיפים הקיימים מכבר. עניתי כי לדעתי אין זה אלא ויכוח תיאורטי בלבד, כל זמן שההכרעה היא בידי פקידי מחלקת-העליה. אציע את הצעותי בכתב.

יום א', 24 באפריל 1932 ¹

היום חגיגת נבי מוסא עם תהלוכת החברונים. עד כה הכל שקט. נשמעו קצת קריאות בין שתי הסיעות הערביות המתחרות. אולם אף לזה אין ליחס חשיבות. שרתוק – בעיר העתיקה, לראות בתהלוכה. בטלפון מסר לי על כתובת שראה על גבי שני הדגלים העיקריים. דגל־חברון הירוק אומר: “וד' בחר באברהם להיות בנו האהוב” – בעוד שדגל־ירושלים האדום מכריז: “וידבר ד' אל משה”. ובגלל הבדלים כגון אלה מקימים האנשים מהומות! מסתבר שהשירים שנשמעו מפי החברונים היו פחות תמימים. הוזכרו “חרבות נוטפות דם”, וסמוך לכך אזהרה לציונים “לצאת מכאן”.

בבוקר – ישיבה דחופה של ההנהלה שנתכנסה לדון במצב הכספי. ביזבזנו שעתיים לריק. אחר כך נקרא ד"ר הנטקה ממשרדי קרן היסוד להתיעצות, וגם בו לא נושענו.

שקולניק בא לביתי לארוחת־הצהרים, והיתה לנו שיחה בדבר סיכויי התישבות־הפועלים על קרקעות ודי חורית. ברור כל כי במשך השנים לא הקרובות כמעט לא יעמדו לרשות ההתישבות כספים מן הקרנות הלאומיות. אומרים הם ללכת בדרך חדשה לגמרי. ראשית, ישתמשו בחסכונותיהם של העובדים השכירים בארץ; שנית, יפתחו בהדרגה את הנטיעות השייכות לישובים שיוסדו. שלישית, יזדקקו להלואות מ“ניר” ומבנק־הפועלים, וכן תיוסד קרן חדשה להלואות קטנות לזמנים ארוכים בשביל קבוצות כאלו, שתתחיל לפעול בהון של עשרת אלפים לירות.

כל אחר־הצהרים נמשכה הישיבה הרגילה של ההנהלה.

יום ב', 25 באפריל, 1932

בבוקר השכם טילפן אלי אוסישקין ואמר כי עליו להתראות עמי מיד. נתברר כי נודע לו באורח סודי על משא־מתן שהברון רוטשילד מנהל בדבר מכירת 60 אלף דונם מקרקעותיו שבחורן, בעבר־הירדן הסורי. הסיבה לנטישת השטח שהחזיק ביחידו ארבעים שנה היא, כנראה, כספית בלבד, בשל המצוקה שבה נתונה פיק“א. מנהלי פיק”א בארץ שוללים כנראה את ההצעה, שמקורה מן הסתם – הפקידות בפריס. מובן שקרקעות־החורן אינן באות בחשבון למטרות של התישובת קרובה, אולם הן היו נקודת־אחיזתנו הראשונה, ועד כה היחידה, בעבר־הירדן. העברתן לידי הבנק החקלאי הסורי, שעמו מנהלת פיק"א משא־ומתן, פירושה הפסד סופי. אין ספק כי להפסד זה תהיה גם מסקנה מדינית: צעד נוסף לחיסול עמדות־החלוץ שלנו. הסתלקות כביכול, מחלקים אלה של ארץ־ישראל ההיסטורית, שלא נכללו בשטח המנדט הבריטי. שמו של הברון ההולך לפניו בקרב המוני יהודים באשר הם, יהיה קשור במעשה זה, ותהיה לכך השפעה מדכאה על כל היהודים. נדברנו על צעדים אחדים שיש לעשות כדי למנוע כל כמה שאפשר את המכירה.

בהזדמנות זו סיפרתי שוב לאוסישקין על האופן הגרוע שבו מוסיפה להתנהל הבדיקה שאנו בודקים את תביעות הערבים המנושלים. מ־900 התביעה שקיבלנו מתיקי השופט וב בחדשי דצמבר, ינואר ופברואר. החזרנו עד כאן רק את תיקי ודי חורית. בכל השאר אף לא הוחל לטפל! חלק מן התיקים ודאי העלה בינתים אבק, ווב מתאונן מרה על הדחיה. הורוביץ, יושב־ראש הועדה שלנו, מאיים בהתפטרות. אם לא נושיב עובד מיוחד לעבודה זו, כדי שתיעשה במשך חדשים אחדים – יוכלו לטעון נגדנו טענת הזנחה חמורה. ביקשתי מאת אוסישקין לדבר עם חנקין ולקבל ממנו הסכמה לפטור את בן שמש משאר תפקידיו ולהעמידו לחדשים אחדים לרשותנו.

בשובי למשרד הודיעו מלשכת־המודיעין על קבוצת יהודים עשירים ובעלי־השפעה ממצרים, וביניהם נשיא קהילת אלכסנדריה (לא־ציוני מובהק), נשיא בני־ברית וכו', המבקרת היום בירושלים. כיון שהיום היה מלא וגדוש, הוחלט שיבואו בערב לבית הד"ר טיכו, שעמו נדברתי לסעוד בערב.

בא לבקרני מר יואכים נייגר, מטרונוב שבגליציה – חבר ותיק בועד הפועל הציוני, שזקנו הארוך והשב זכור לי מהשתתפותי הראשונה בישיבת הועד הפועל.

הגברת ברגר, מבסרביה, שאחיה האחד נהרג כחבר ההגנה היהודית בפרעות 1905, ואחיה האחר נפל ברמת־רחל במהומות 1929, באה להודות על טרחתי בהשגת רשיון־עליה לארץ בשבילה ובשביל ילדיה.

באו־בן גוריון, גולומב ומרמינסקי, וסקרנו בקצרה את המצב בקשר לעולי ה“מכביה” ויריד־המזרח: בשבועות האחרונים נרשמו בהסתדרות כאלף חברי “החלוץ” מבין עולים אלה. על מספר זה יש להוסיף קבוצות קטנות של “ברית טרומפלדור”, “הפועל המזרחי”, “פועלי־ציון” שמאל, וכן עולים משאר סוגים, בעלי הון מועט ובעלי־מלאכה – ביחד לפחות 1500 נפש. עד כאן לא יכלה הסוכנות להוציא אפילו גרוש אחד למען אנשים אלה, היינו – לאספקה הניתנת כרגיל לעולה־עובד: אוהלים, מיטות, שמיכות וכו'. לקראת הקיץ המתקרב, ימי השרב והמחלות הבאים בעקבותיהם, וכיון שרוב הבאים הם חברי קיבוצים מאורגנים – מתחילה הצפיפות במחנות הקיבוצים לעורר דאגה. הוסף על אלה את הרשיונות החדשים שניתנו לנו והמאפשרים לפחות 2500 עולים נוספים (זוגות נשואים בכלל), ותמצא כי הסוכנות חייבת לדאוג ל־3500 עולים בערך. ופירושו של דבר – הוצאה נוספת של 10 אלפים לירות, שאין יודע כיצד ומהיכן להשיגן. מרמינסקי סבור שיש לנצל את העובדה של שדיול חדש וגדול ולערוך מגבית מיוחדת לטובת הקרנות.

ישיבת ועדת־העליה נערכה אחר־הצהרים, לשם דיון בשדיול ובמכתבו הרשמי־למחצה של הנציב העליון, שבא להסביר את החלטת הממשלה. נכחו חברים אחרים של ההנהלה, ואלה נחלקו בדעותיהם לפי כל המגמות וחילוקי־הדעות שבועדה. פרבשטיין דיבר לטובת דחיית השדיול והעלה את כל הנימוקים המדברים אל לבי. חברי הועדה, הארצישראליים בעלי חוש להערכת העובדה של 2500 עולים חדשים, לא גילו נטיה ללכת בעקבותיו. דעת כולם, ושל נציג המזרחי בכלל זה, היתה שיש לקבל את השדיול. מסרנו להם כמובן על החלטת ההנהלה לבקש פרטים נוספים מאת הממשלה לפני שתתקבל החלטה סופית.

ארוחת־ערב בבית טיכו, בחברת משפחת רובין, גרין, הגב' סימון עניתי כי ההנהלה מאוכזבת מן הסתירה שבין המספר שקבעה היא, המבוסס על חקירה יסודית בשוק־העבודה, לבין מספר הרשיונות שנתאשר.

סעודת־הערב בבית עם משפחות קצנלסון, מדזיני ועם גלפט². פתאום נצרד קולי, וכך נעשיתי שותף נאה לשיחה שלאחר־סעודה!

יום ד', 27 באפריל, 1932

יום אחרון של פסח, והמשרד סגור. השיחה עם מ. ה., שהיתה צריכה להיות מכבר – נתקיימה סוף־סוף הבוקר בביתי, אף על פי שהתקשיתי הרבה בדיבורי, בגלל רפיון קולי; נדמה לי שהפגישה עברה בהצלחה, לפחות בהתאם לתכנית שקבעתי לי מראש. הנקודות העיקריות בדברים שהשמעתי בהמשך השיחה היו: מפעלנו בארץ הוא כיום בן יובל שנים; מ. ראה בעיניו את הישגינו; הוא גם יודע בעצמו מה צורה יש לעבר־הירדן בהשואה להישגים אלו. אף על פי כן אין אנו אצים להרחיב את פעולתנו בחלק שמעבר לנהר. אין אנו פועלים לפי חשבון של יום, או של יומים. עדיין יש לנו לעשות הרבה בעבר הירדן מזה, הן בחקלאות והן בתעשיה, ובשנים הבאות נצטרך להעסיק בכך את הוננו ואת אנשינו. אולם אם יביאו אותנו התנאים לעיין ברכישת קרקע להתישבות בעבר הירדן נתנה כמה תנאים של בני גד ובני ראובן. אנו מסתובבים עתה במעגל־קסמים, שבו מטילים הבריטים בלונדון את האחריות על הבריטים בירושלים, אלה – על הבריטים שברבת־עמון, ואלה – על האמיר, הפחות והעתונות שבעבר־הירדן. כל זמן שלא נפרץ המעגל, לא נגע בעבר־הירדן. אנו זקוקים לשטח קרקע שיספיק לישוב ציבור גדול, נאמר – חמשת אלפים מתישבים עדיין אנו זקוקים להסכמת שלטונות עבר־הירדן להגשמת תכנית התישבות בעלת היקף כזה, ועלינו לקבל תעודות רשמיות על הקרקעות המועברות. אין אנו מעונינים בהכרזות צעקניות, או בפרסומים בעתונות, אלא בבטחונות המאפשרים ביצוע תכליתי של עבודתנו. תמצית תשובתו של מר. ה. היתה, שנוסף על 120־100 אלף הדונם שברשותו והמוצעים לנו לקנייה, יוכל להשיג זכות־בעלות על שטחים נרחבים מקרקעות־המדינה תמורת חוזה־התחייבות, ויוכל למכרן לנו אחר כך. הוא יוכל לענין גם בעלי קרקעות אחרים בפעולות כאלו. כן מקבל הוא על עצמו לערוב ערבות מלאה לשלום כל המתישבים העבריים ולבטחונם. אשר לתנאים המדיניים המוקדמים, מעדיף הוא למסור את הענין בידינו, ועלינו לבוא בדברים עם הבריטים ועם האמיר. ביארתי לו שוב באר היטב, כי לפי שעה לא נקבל על עצמנו תפקיד ממין זה, הבריות נוטים לחשוב, עקב סילופיה השיטתיים של עתונות רוחשת רעה, כי ברצוננו לפלוש לעבר־הירדן ולהזיק לתושביו. לא נלך שמה עד שמעצבי דעת־הקהל בעבר־הירדן יקומו ויצהירו בגלוי שהם רוצים כי פעולת היהודים תתפשט ותגיע גם אליהם. עד אז נסתפק בקיום יחסי־ידידות ועזרה הדדית בכל שטח אפשרי, אבל לא נוציא אפילו גרוש אחד ולא נשלח איש אחד, שיהא נתון לחסדן של נסיבות שאין לנו שליטה עליהן.

אחד מבני הקבוצה המצרית, מנהל עסק גדול לעתונות ולפרסום, בא לבקרני. הוא עובד תחת ידו של אנגלי, בעל־העסק, כנראה – המקשר בין העתונים ובין הנציגות הבריטית. אדם זה שייך לסוג היהודי הלבנטיני נטול המעצורים, שאינו מתחשב עם זולתו ודואג אך לעצמו; על אף הבחילה שעורר בי אדם מסוג זה, יש בו משום גילוי ממשי של כוח והעזה. לידתו בירושלים, התחיל עבודתו בקהיר כנער שליח במשרד בשכר שלוש לירות לחודש, ועלה עד למעמדו הנוכחי. במשך שנים מעטות “קטל” את מתחריו ומתנגדיו, או שאילצם להתאחד עמו, ורכש לו עמדה מכרעת בעולם הפרסום והעתונות של מצרים. הוא מעדיף לא להיראות כיהודי (נראה שלדעתו חושבים אותי כיוגוסלבי, על אף נתינותו הצרפתית), אלא ללחום את מלחמת היהודים תחת מסוה. הוא תומך במדיניות האנטי־ערבית האימפריאליסטית הקיצונית של עתוני מצרים הצרפתיים, האיטלקיים והאנגליים, ועל ידי מודעות יש בכוחו אף להשפיע השפעת־מה על חלק מן העתונות הערבית. תיאר בערנות כיצד ניצל את עמדתו בזמן מהומות 1929, כדי להעביר את העתונים המצריים־אירופיים לצד היהודים ולהשיג את נייטרליותם של כמה מן העתונים הערביים. בסוף דבריו סיפר כי הציע לאנשי “יריד המזרח” לערוך מסע־תעמולה תמורת סכום הנראה צנוע בעיניו. תשובתם היתה שלילית, בגלל מצבם הכספי הדחוק, ולכן לא נתפרסמה בעתונים הנתונים להשפעתו אף מלה אחת על היריד. עתה הוא שמח על כך, שכן יש בידו להוכיח שלא תמך במפעל יהודי על אף הנזק שנגרם על ידי כך לעסקו. אף על פי כן הוא רואה את עצמו יהודי לאומי, הנכון תמיד לבוא לעזרתנו בשעת הצורך.

אחר־הצהרים נכנס ניומן לשיחה על ההכנות לבנק החקלאי, מצב הסוכנות היהודית בארצות הברית, ציונות אמריקאית וקרן־היסוד, המצב בהנהלה ועוד.

גב' בנטביץ' באה להיפרד וד’ר הרמן ואשתו באו לשתות תה.

בערב נערכה סעודה מפוארת בקונסוליה האמריקאית, עם סיר ספנסר דייויס, פרנץ', מנהל הדואר הכללי ואשתו, משפחות הכסטר וניומן ואנחנו. שיחות היום הביאוני לידי אפיסת הכוחות. לא יכולתי לבטא אפילו מלה אחת בקול וכל הערב עבר עלי בלחישות וברמיזות.

יום ה', 28 באפריל, 1932

בבוקר הלכתי בלוית הורוביץ אל השופט וב. הודענו לו על הסדר החדש שהנהגנו על ידי שקבענו אדם מיוחד שיעסוק אך בתיקים שלו בלבד, והוא נרגע מעט. בינתים יש בדעתו לבקר בנפת צפת ולטפל בתביעות של כמה קבוצות בדוים שבסביבת יסוד־המעלה. הבטחתיו להשיג בשבילו מפיק"א כל אינפורמציה שבגדר האפשר. קרקעות יסוד־המעלה נקנו לפני כיובל שנים, ואיני מבין מה להן ולשאלה הנידונה. נסיתי לברר נקודה סתומה אחרת בתביעות הערבים המנושלים – ובלי תוצאות של ממש. אם ננכה מכל 3700 התביעות שהוגשו כביכול למנהל הפיתוח אלף תביעות (הכלולות בתיקינו) ועוד אלף (שאינן מסתכמות על בקשות שהוגשו, אלא על דברי המוכתרים בלבד) ואם נחשוב כי 700 תביעות נטולות יסוד מלכתחילה – הרי שיש עוד אלף תביעות. לא ברור מאין באו תביעות אלו, לאחר שהתיקים שבידינו מקיפים את אזורי תול־כרם, חיפה, נצרת, בית־שאן, טבריה, צפת, ירושלים ויפו. השופט וב ניגש אל ארון־התיקים, העיף עין מלעלה למטה – ולא היה יכול להראות אלא כמה תריסרים של תיקים.

כשחזרתי אל המשרד בא הקפטן ספייסר, מי שהיה מנהל שירות־הדיג הממשלתי, שנתחסל בתוקף תכנית־החסכון של ועדת או’דונל. הוא סקר את פעולת מחלקתו והתעכב ביחוד על סיכויי ההצלחה הכלכלית בגידול דגים בבריכות, ועוררני לתבוע במפגיע דיון חדש בענין מחלקתו.

בצהרים סעד אותנו ג’ונסון, וחידשנו את שיחותינו שנפסקו עקב מחלתי. בינתים קיבלתי את אומדנו של מילס על גדלה הממוצע של משפחה ערבית – אומדן המסתמך על המספרים של המפקד האחרון. נתברר שהוא קטן יותר מכפי ששיערנו תחילה (קטן ביחוד בין הבדוים – כנראה מחמת תמותת הילדים הגבוהה). על יסוד מספריו של מילס קבע ג’ונסון את חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה כדי 37 אחוז – מלבד הרכבות, הדואר והטלגרף – לעומת 41 האחוזים שנקבעו בתזכירנו. עד שהענין יגיע לידיו של סיר דייויס ספנסר ירד, איפוא, ההפרש הנתון לויכוח ל־4 אחוזים. ג’ונסון הביא לי גם העתק מתזכירו על תחוקה לשכר־עבודה מינימלי שהוא עומד להגיש לועדת שכר־העבודה אשר אליה סופח זה מקרוב. שאלתיו ליחסים שבין הנציב העליון והפקידות, כי בזמן האחרון רוחו שמועות על מתיחות מסוימות ועל התחלות ראשונות של מרידה, אולם ג’ונסון אמר בבטחה שהנציב העליון לא יתקשה לדכא את המורדים, אם יהיו כאלה בכלל.

אחר־הצהרים נפגשתי בבית בן־צבי עם בן־גוריון, יוסף אהרנוביץ ועם עוד אחדים מן הועד המרכזי. דיברנו בין השאר על מצב הסוכנות ועל תכניות ליצירת בסיס ציבורי לחלק הלא־ציוני של הסוכנות שבארצות־הברית.

בשעה מאוחרת בערב בא דניאל אוליבר – אנגלי, קווייקר³ מסור, עומד בראש איזה מוסד־צדקה אמריקאי בלבנון, חי ועובד בין הערבים זה ארבעים שנה ואחת. קיש קשור עמו קשרי ידידות; נפגש עם וייצמן בימי צ’נסלור; יחסיו עם בית־הממשלה רעים, לדבריו, בגלל מקרה שאירע בזמן המלחמה, כשלא חלק את הכבוד הראוי לדגל הבריטי. בימי ועדת הכותל המערבי נקרא לארץ־ישראל לנסות כוחו בתיווך. בדרך כלל מטיף לשלום, לאהבה הדדית, לרעות. הוא מקיים, לדבריו, קשר הדוך עם ה“ידידים” באמריקה ובאנגליה ועם משרדם בג’נבה, המתנהל על ידי פיקרד. עם זה הוא נוהג בידידות עם המופתי, ומתלהב לא מעט מתכונותיו האנושיות של שיך מוזאפר⁴, ידידו הטוב והנאמן, ויש הכרח – לדבריו – לרכוש את לבו לענין הטוב. משהו באדם זה מעורר בי חשדות מלכתחילה. אפשר שאין זו אלא התנגדות לטיפוס המיסיונר המטיף לאהבה, ואולי מביאני לכך רגש הזרות, שמקורו במום גופני – עינו האחת פגומה ומכוסה דוק לבן ואולי יש בכך יותר מאלה, אף כי יש להודות שאין בידינו כל הוכחה לבגידה או אפילו להעדר יושר. על כל פנים רבים הניחושים על האיש. אפשטיין כותב מבירות, כי שם הוא נחשב סוכן בריטי. הפרופסור פאוסית מקליפורניה, “קוייקר” אף הוא,, שאל שאלות עמקניות, שונות ומשונות, וכיון שלא יכולתי לומר דבר, היה הוא המדבר ואני הקשבתי בדי תשומת־לב.

יום ו', 29 באפריל, 1932

בבוקר נתגלה באופק רני סמית, מזכירו הפרטי של סגן מיניסטר החוץ שבממשלת־הפועלים האחרונה, זכרונה לברכה. מתארח לפי שעה בבית־הממשלה. נפגשתי עמו בקונגרס שבבול, שהשתתף בו בתפקיד רשמי למחצה. בחור שקט מאד, שאינו עושה רושם. חבר נאמן לאיזו כיתה נוצרית וסוציאליסט בעל השקפת־עולם תרבותית ביסודה. אין להבין כיצד ולמה נקלע פעם לעניני מדיניות־החוץ! שרתוק מסייע לו בעריכת תכנית לסיוריו, בבזל נוכחתי לדתע שיחסו הכללי אלינו ידידותי הוא ורצונו לסייע למפעלנו, אם יוכל. יש בדעתו, כנראה, להרצות ולכתוב על ארץ־ישראל, מובן שהפסיד את מקומו בבית־הנבחרים ועתה הוא מתפרנס מאיזו עבודה בהתאגדות הפועלים לחינוך⁵ ומהרצאות שהוא מרצה בארצות־הברית.

רבינוביץ⁶, ממועצת פועלי ירושלים, בא שוב לשוחח על מצב העבודה בעיריה. סיפרתי לו כי יונג הודיע לברודצקי על הידיעות שבידו, שלפיהן הועסקו פועלים יהודים בעבודות העיריה כדי 46 אחוזים – כלומר: כמעט מחצית הפועלים. עוררתיו שוב לחקור את הדבר ולברר אחת לתמיד את העובדות לאשורן. נדמה לי כי העיריה מטעה את הממשלה. רבינוביץ הסביר, כי המצב בחודש הקודם נותן יסוד־מה למספר זה, אף כי הוא מוגזם ביותר. בחודש ההוא לא עבדו בסלילת כבישים, ונבנו בנינים עירוניים בהיקף בלתי רגיל; מלבד זה הגיעו עבודות־הבנין לשלבי סיום; כל שלושה הגורמים הללו העלו לזמן מה את אחוז העבודה העברית. אם נרצה לדעת את האמת על חלקם של היהודים בעבודות העיריה, עלינו לסקור שנת־כספים, וזאת לא נוכל לעשות בלי גישה לספרי העיריה ולרשימותיה הפנימיות.

קיש, רני סמית ושרתוק באו לארוחת־צהרים, שהיתה מתובלת בשיחה כללית על ציונות וארץ־ישראל, עתיד מפלגת־העבודה, פירוק הזין וחבר־העמים.

קיש נפרד מאתנו מיד אחרי הארוחה. שקענו אחר כך בעומקי הבעיה הערבית־יהודית, שענינה את סמית ענין רב. הרציתי לפניו על עמדתנו לבעיה זו וניסחתיה במתכוון נוסח חריף ותוקפני במידת־מה. איני סבור כי הנוסח מצא חן בעיניו – וזו היתה כוונתי, כי חפצתי שיתרשם מהרגשת הבטחון העצמי ומתחושת כוחה של הציונות, שמפעלה אי אפשר לו שיהא תלוי בנוסח של הסכם עם הערבים או ברצונם הטוב ובסיועם של הפקידים, אף כי טוב ורצוי היה להשיג את שניהם, והיהודים גם משתדלים להשיגם. לא ברור לי אם הוא תופס כלל את תמצית בעייתנו.

אחר בא שוב אוליבר וכבש את אורחנו ביד רמה. יש להם, כמובן, ידידים ומכרים משותפים רבים והשקפת־חיים נוצרית משותפת. אוליבר הזמין מיד את סמית לביקור בסוריה והציע תכנית של סיור לדמשק, בעל בק, ובירות. הם יצאו יחד, והייתי בטוח לחלוטין שמכאן ואילך תפנה מחשבתו של רני סמית לצד החביב מאד, אולם העקר לפעמים – של סרסור בשלום.

בערב בא בן־צבי וסיפר כי שמע על מקרה שקרה בכפר יחזקאל. שוב מאורע ממאורעות מוצאי־השבתות הרגילים. התקשרתי מיד עם הכפר ונודע לי כי בשמונה בערב נורו יריות אל החדר שבו ישבו בני המשפחה עם כמה צעירים שהשתתפו בפגישה לעניני גידול־עצים שנערכה אותו יום. נפצעו שנים מן הצעירים, האחד – מדריך של הסוכנות היהודית לגידולי־הדר, והאחר חבר מבית־זרע. בני המושב ניסו להתקשר עם אנשי־המשטרה בבית־שאן ובנצרת, אולם בשעת שיחתי עדיין לא הגיעו לשם. טילפנתי מיד לקינגסלי־הית. שלא שמע, כמובן, דבר, אבל הבטיח להתקשר עם פולי ולטלפן אלי שנית. ב־11 בערך טילפן ואמר שהעובדות שנמסרו נכונות הן וכי המשטרה כבר פתחה בפעולתה במקום.

הדבר המדאיג אותי ביותר הוא – התנהגות אנשינו. היריות נורו בקרבת הבית. ממרחק עשרות מטרים בלבד – אף על פי כן לא יצא איש לרדוף אחר המתנפלים. קודם כל דאגו לפצועים, אחר כך פנו אל הטלפון. הנימוקים שנתנו בטלפון אינם מתקבלים של הדעת. הנימוק האחד – שלא ראו את הנעשה בחוץ. השני – שלא רצו לשטשט את העקבות. נדמה לי שלפחות בחלק מישובינו נתרופפה רוח ההגנה העצמית הפעילה. איני מאמין שמשהו מעין זה יכול היה לקרות בימים שלפני המלחמה, בלי שכל הישוב יצא לרדוף אחר הערבים. עתה נדמה להם שתפקיד שמירתם מוטעל על האדמיניסטרציה הבריטית ועל המשטרה הממונה על הסדר, אולם כשהללו אינן מצליחות – כפי שקורה במוצאי כל שבת שניה – הרי אין הם יודעים לעשות את המוטל עליהם. ברבע לשמונה עדיין לא היה השומר על משמרו, משום שהוא חי אי־שם מעבר להרי־חושך…

14 באפריל, 1933

לפני שפתחתי בגופי-הענינים, הודעתי לו כי בסוף השבוע הבא אני עומד לצאת לגרמניה, לפי החלטתה של הנהלת הסוכנות היהודית. הייתי מכיר לו טובה אילו יכולתי לקבל ממנו מכתבי-המלצה אישיים לציר הבריטי ולקונסול הכללי הבריטי בברלין. הנציב התענין לדעת כמה זמן אשהה בחוץ-לארץ ואמר שישמח לסייע בידי כמיטב יכלתו.

הנציב שאלני בענין פיתוח החולה – אם נכונים המספרים שקיבל מפקידיו. הם אומרים שכל השטח הראוי להתישבות הוא – 38 אלף דונם! נדמה לו שהם טועים טעות גדולה. עניתי כי המספר ודאי שאינו נכון. לפי ידיעתי ישנם כששים אלף דונם בשטח-הזכיון ועוד כ-120 אלף בשטחים הסמוכים. שאל מהו שטח המחיה הדרוש. אמרתי כי שטח-המחיה באיזור החולה מובא בתזכיר שהגישה הסוכנות היהודית לסיר ג’ון הופ-סימפסון, ואשלח לו את המספרים בהקדם. הכוונה היא, כמובן, לפתח את כל האיזור, את קרקעות הזכיון ואת הקרקעות הפרטיים כאחת, ולחק את הקרקעות מחדש, כדי לקבל שטח נוסף להתישבות צפופה. רצוני, אמר, שאדע את המסקנה שהגיע אליה, והיא – כי יש למסור לידינו את איזור-החולה לשם פיתוח. מובן שיש לדאוג לאנשים היושבים על הקרקע. לפי ידיעתו נמצאים שם מחוץ ליושבים על הקרקע כמאה משפחות של רועים. מה, לדעתי, יש לעשות למענם? הבעתי את שביעות-רצוני שהממשלה קיבלה סוף סוף את תכניתנו לפיתוחו של איזור-החולה. אשר למאת הרועים לא יהיה קושי להעניק להם שטחי-מחיה כמו לשאר – אם אך ירצו להתישב. אבל אם ירצו להמשיך באורח-חייהם המסורתי, מרעה בביצות ועשיית מחצלות מן הגומא שבאגם-החולה – יהיה צורך להעבירם למקום אחר. לא יהיה כל קושי למצוא בשבילם שטח מתאים בעמק בית-שאן. הנציב אמר שימשיך בשיחה זו, כשמזכיר-המושבות, הוא, ד"ר וייצמן ואני נסייר את החולה ביום ג' הבא.

הנציב שאלני אם נכון הדבר כי הקרן הקיימת לישראל יש לה שטח קרקע גדול במחוז טול-כרם שאינו מעובד כלל ושהפך מקור לפגעים (עכברי שדה וכו'). עניתי כי אני מופתע לשמוע דברים אלה. אפשר שאני טועה, אבל לפי מיטב ידיעתי אין לקרן הקיימת לישראל כל שטח גדול במחוז טול-כרם, חוץ מודי חורית. המעשיה על עכברי-השדה הובאה בדין-וחשבון של הופ-סימפסון ויוחסה לשטחים אחדים שבאיזור עפולה. גם שטחים אלה מעובדים לפי ידיעתי זה שנתים ימים. אולם הידיעות מתעכבות לפעמים באדמיניסטרציה, וכך הגיעו רק עתה הידיעות הכלולות בדין-וחשבון של הופ-סימפסון למחלקות אחרות. איני מניח כי יש בידי הקרן הקיימת לישראל איזה שטח גדול שהוא, חוץ מודי חורית. שטח זה עבר רק לפני זמן קצר לידינו, ואי אפשר שכבר יהיה מיושב. הוא הופתע מאד מהודעתי כי הידיעות שבידי הן שונות תכלית שינוי. אמרתי שאתקשר מיד עם הקק“ל ואברר אם לא שגיתי במסירת העובדות. אמרתי כי נודע לי שהמועד שקבעה הממשלה לפרעון חוב המסים של הקק”ל כבר חלף וכי הממשלה מתכוונת לאחוז באמצעים נוספים. הקרן הקיימת לא תוכל לשלם השנה סכומים כה גדולים, גם אילמלא היו לה טענות אחרות לטעון. אין בידה סכום כזה! אני רואה חובה לעצמי להזהיר את הממשלה בכל לשון של אזהרה מפני פעולה שיש בה משום פגיעה בנכסיה של הקרן הקיימת לישראל. הזהרתי אזהרה דומה בשעה שעמדו להפקיע שטח מקרקעות ודי חורית. ואני מאמין שהנציב העליון אינו מצטער שקיבל את דעתי. תגובת הציבור היהודי לפעולה כזו מצד הממשלה תהיה עזה מאד. הסיבות העיקריות לכך הן:

א) העם העברי נטול הקרקע רואה בכל שעל-אדמה שרכש לעצמו נכס יקר מכל כסף. מלבד זה מעריץ העם את הקרן הקיימת לישראל כמוסד המספק שטחי קרקע למחיתם של אנשים עובדים נטולי אמצעים משלהם.

ב) הקרן הקיימת לישראל היא מוסד הקיים לתועלת הציבור. אין היא רוכשת קרקעות למטרות רווח, אלא ליישוב בעלי משקים קטנים, לפי התכניות הטובות ביותר להתישבות צפופה. אנו מניחים כי הממשלה תביא בחשבון את ערכן הציבורי של פעולות הקרן הקיימת ולא תטפל בה כבחברה מסחרית שפשטה את הרגל.

ג) ברור שמנקודת-מבט של מדיניות התישבות מעשה רע הוא לחייב את בעל-הקרקע הרשמי בתשלום המסים, אף כי הדבר נכון מבחינת לשון החוק וכוונתו. חוזה-החכירה של מתישב על קרקע של הקרן הקיימת אינו שונה בשום נקודה עיקרית מתעודת-בעלות. הטלת כל נטל מסי הממשלה על הקרן הקיימת תרגיל ציבור שלם של מתישבים לראות את עצמם פטורים מכל מס לממשלה.

ד) אחת מתוצאות המגמה הזאת היא שניכויים, הנחות ודחיית-תשלומים, שבהן זיכתה הממשלה איכרים ערביים מחמת בצורת, מכת עכברים או פגעים אחרים – לא ניתנו באותה מידה לאיכר היהודי, שמצבו אינו טוב יותר מזה של שכנו הערבי. אין מגע ישר עם המתישב היהודי, בעוד שהקרן הקיימת מוחזקת כבעלת יכולת לשלם.

ה) יתר על כן – נטל המסים של המתישב היהודי כבד יותר משל הערבי. אף אם נעלים עין מן ההנחות וכו' – משום שמסים מסוימים, וביחוד מס-הוירקו, מוערכים הערכה גבוהה יותר בישובים העבריים מאשר בכפרים הערביים, בגלל העברות-הקרקע שנעשו זה מקרוב.

הנציב אמר שרשם לניו את כל הנקודות. כפי שידוע לו רכשה הקרן הקיימת כעשרים אלף דונם קרקע בשנה האחרונה ועוד עשרים אלף בערך בשנה שעברה. אין הוא מבין מדוע אין בידי הקרן הקיימת לשלם את חוב-מסיה בעוד שיש ביכלתה לרכוש לה קרקעות נוספים. אשר לאפיה של הקרן הקיימת כחברה הפועלת לטובת הציבור, לא שמע שבאנגליה ינהגו אחרת בחברה הקיימת לתועלת הציבור – כאגודה לבנין בתוקף חוק השיכון – מאשר בכל בעל-חוב אחר. אפשר מאד שיש לתקן משהו בחוק הקיים, הווא מוכן לברר כל הצעה שתוגש בענין זה, אבל אין זה משנה את העובדה שיש חוק ויש לקיים את הוראותיו. סיגול המתישבים לחוק הוא ענין שבין הקרן הקיימת לבין עצמם. אם נכונה טענתם של המתישבים שאינם נהנים במידה שווה עם שכניהם מהנחות וניכויים, אף כי הם זכאים לכך – הרי שיש כאן קיפוח, והוא יחקור בדבר. אשר לטענה בדבר אי-השויון בהטלת מסים בין נקודות עבריות לבין כפרים ערביים – הובא הדבר לפניו בהזדמנויות אחרות והוא חקר לשם כך שני כפרים – ולא מצא לה אחיזה. יתר על כן שעליהם לשלם גם מסי-קרקע גבוהים יותר.

אמרתי שאם נרכשו בשנים האחרונות שטחי-קרקע מסוימים על ידי הקרן הקיימת, אין פירושו של דבר שמשלמים את דמי הקרקע סמוך לקנייתה. התשלומים מתחלקים על הרוב לתקופת-שנים ארוכה, והשיעור השנתי אינו מגיע אלא לחלק העשירי או השנים-עשר מן המחיר. קודם לכן היו גובי-המסים פונים ישר אל המתישבים היהודים, וצורה זו של גביה היתה מניחה את הדעת, כי מתישבינו לא רצו להשתמט מחובותיהם. אחר כך הוכנס תיקון פורמלי בחוק – וכל המעמסה הוטלה על הקרן הקיימת. אשר לקיפוח בהנחות ובהערכת המסים – קובעים מתישבינו שטענתם מבוססת, וסבורני שיש לערוך חקירה יסודית בדבר הסכום שהיה מגיע מישובינו אילו נהגו חלוקה שווה בהטלת המסים. עלי לחזור ולומר בדרך כלל כי הקרן הקיימת לישראל כמוסד חברתי מיישב רשאית לצפות לעידוד ולסיוע מצד הממשלה. אני מציע לנציב לתת הוראה לכנס פגישה – אולי על ידי מושל-המחוז – ואליה יוזמנו נציגי הקרן הקיימת והמתישבים. הפגישה תברר באופן יסודי את שאלות הניכויים, ההנחות והשויון בהטלת המסים. אשר לעודף שישאר לתשלום – יעשו סידורים לסלקו שיעורים שיעורים.

הנציב העליון השיב שהוא מסכים כי יש צורך לחקור את הדברים שהעליתי לפניו, אבל אינו סבור שיש לדחות בגלל זה את פרעון התשלומים. מושל-המחוז הודיע לו שכבר עבר זמן-פרעונם של שני תשלומים והקרן הקיימת לא פרעה אותם. גובי-המסים מתאוננים בדרך כלל שהקרן הקיימת הוא בעלי-החוב הגרועים ביותר. שיעורים אלה יש לפרוע בלי דיחוי. אשר לפיגורים ושאר הנקודות השנויות במחלוקת – יהיה מן המועיל לכנס פגישה ולבררם.

אמרתי כי איני יודע דבר על שיעורי-תשלומים שלא נפרעו, אבל אינני סבור שמן הנמנע הוא להגיע לכלל סידור שיניח את הדעת. בינתים הייתי מציע לשלוח הוראה לעכב כל פעולה נוספת בטרם יאחרו את המועד. השיב שינסה להתקשר עם מר קיטרוטש, אף על פי שכבר ניתנה לו הוראה להמשיך בפעולה. רצונו לדעת מי ימנה את נציגי-המתישבים. עניתי כי הישובים לא יתקשו בבחירת נציגים. אציע שיהיו שלושה, אחד מגושי נוריס-עמק הירדן, אחד מאיזור עפולה ואחד מאיזור נהלל. שאלתיו אם עלי להתקשר עם אנשי הקרן הקיימת ולספר להם על הצעת ה. מ. בדבר האפשרות לסידור, והשיב שעלי לחכות להודעה ממר קיטרוטש, או ממנו, לפני שאעשה צעד נוסף.

17 במאי, 1932 ¹

בפתיחת השיחה אמר הנציב, שהיה מעדיף לדחות את הבירור על הדין-וחשבון של פרנץ' עד שיקבל הודעה ממזכיר-המושבות. אמרתי כי הוטל עלי מטעם הנהלת הסוכנות היהודית להביא לפניו את דעתה לפני שהממשלה תחליט החלטותיה על הדין-וחשבון. מחובתנו להסב את דעת הממשלה לתוצאה החמורה הצפויה מן הדין-וחשבון. חייבים אנו להשמיע את אזהרתנו לפני היותה לעובדה. על ידי פרסום פרטים מסוימים של הדין-וחשבון ב“דבר” ניתנה הזדמנות לבחון את דעת הקהל. העתונות הגיבה ונערכות אסיפות פומביות. אין ספק שדעת הקהל העברית בכל מקום נתונה עתה לבעיה זו. את הטענות העיקריות הקובעות את יחסנו, ניתן לסכם כדלהלן:

ראשית – העם העברי אינו יכול שלא לראות בדין-וחשבון חוליה נוספת בשורת הפרסומים והדינים-וחשבונות הרשמיים שהותקנו בידי יחידים, ועדות או משרדים ממשלתיים, והמנסחים את הקו היסודי של מדיניות בריטניה הגדולה לגבי ארץ-ישראל (להוציא עובדות בודדות או דברים שנאמרו לטובתנו וחורגים מקו זה). קו-מדיניות זה מוליך לשני כיוונים: צמצום פעולות היהודים בארץ והשמצת התנועה הציונית כסכנה-בכוח לאוכלוסיה המקומית.

שנית – אף אילו הצהירה הממשלה כי אינה מתכוונת לקבל הדין-וחשבון של מר פרנץ' כיסוד למדיניותה המעשית, משמעו – נשק חזק נוסף בידי אויבינו, הן בלונדון ובג’ניבה והן בקרב הערבים. דעת העם העברי היא, כי אם אין הממשלה מסייעת בידו בשטח הכספי או בהעברת שטחי-קרקע של המדינה או בכל מעשה חיובי אחר, – הרי ודאי וודאי שאין זה מתפקידה לספק למתנגדינו ספרות-תעמולה אנטי-ציונית.

שלישית – היחסים בין העם העברי והעם הערבי בארץ-ישראל מתחילים עתה בהדרגה לקבל צורה תקינה – מאחר שהופרעו באופן כזה חמור במאורעות 1929 ובעקבותיהם. הדין-וחשבון של פרנץ' שוב יעורר חיכוכים ומשטמה בין העמים. אם תכריז הממשלה על ערובה לביצוע המלצותיו העיקריות של מר פרנץ' – יתלו הערבים את קולר ההפרעה להתקדמותם בהשפעה יהודית, בעוד שהנזק שייגרם למעמד היהודים לא יחדל.

רביעית – העם העברי חייב להניח, כי הדין-וחשבון, – כפי שתואר על פי השמועה – מתכוון לערער את מעמדה המוסרי של הציונות ולמעט את ערכה. בארץ ומחוצה לה לא יימצא יהודי אחר שיאמין כי המפעל היהודי בארץ גרם נזק לפלח או להמוני העובדים הערבים. אין מניחים ליהודים אפילו רגע, ושנה אחרי שנה מתפרסם דין-וחשבון המפיץ אכזבה ויאוש. אני רואה סימני תגובה אלה אף בקרב הנוער הארצישראלי, וברור לי כיצד תגיב הגולה.

הנציב מופתע – כפי שאמר – לעובדה שאין הבריות מבינים את ההבדל בין דין-וחשבון לבין פעולה הנעשית בידי הממשלה. לדעתי, אמרתי לו, אין לאנשים טעם לחקור מהו ההבדל. בעיניהם אין מר פרנץ' אדם מן החוץ, שחיבר באופן פרטי ספר, טוב או רע, על החקלאות הארצישרלאית, אלא הוא פקיד-הממשלה, שפעל לפי הוראות משרד-המושבות. יתר על כן, מר פרנץ' הוא חבר הועד הפועל של הממשלה.

הנציב שאל: במקרה שחבר אחר בועד הפועל, הגזבר למשל, יחבר דין-וחשבון הממליץ על תיקונים מסוימים במערכת המסים – האם לא יבדיל הקהל בין המלצותיו לבין מדיניות-הממשלה? עניתי שאם תמצא הממשלה לנכון לפרסם דין-וחשבון כזה כתעודה רשמית ותגישו לבית-הנבחרים – יצדק הקהל גם במקרה זה אם יראה בכך סימן לקו מדיני. יתר על כן, עד כמה שידוע אין הדין וחשבון של פרנץ' תעודה טכנית ומעשית בלבד, אלא יש בו כדי להשפיע על עצם יסודות הפעולה הציונית בארץ. יש להעריכו לפי קנה-מידה זה לא פחות מאשר לפי ההצעות המעשיות שהוא ממליץ עליהן או שולל אותן. הרושם הכללי הוא, לצערי, ששום אדם אינו מבין מה טעם ומה תועלת יש בפרסום דין-וחשבון כזה. נותנים לענינים להתפתח לפי דרכם האומללה, ואיש אינו בא לעכב – משום שניתנו הבטחות מסוימות, כפי שאומרים. הוא הפסיקני ואמר, שאמנם, ניתנו הבטחות כאלו. אמרתי שאין אני רוצה לטעון כי מעולם ובשום פנים לא נתקיימו כל ההבטחות שניתנו קודם, אולם רוצה אני לומר, שפעמים חכמה יתירה היא להתכחש לפורמליות ולא לסכן את התוצאות החמורות הנובעות מזיקה יתרה אליה.

הנציב השיב, שהוא יכול להצהיר בשם הממשלה הבריטית כי בכל פעם שמוסרים למזכיר-המדינה דין-וחשבון של שליח משליחיו וממשלת ה. מ. מסכימה עמו בדרך כלל – אין הזמן והכסף שהושקעו בהכנת הדין-וחשבון בגדר בזבוז, אבל אם מתגלה איזו סתירה בולטת בין דין-וחשבון כזה ובין דעת ממשלת ה.מ. הרי הטורח הוא לחינם. אין שום איש יכול לנחש לאיזה סוג יהיה שייך הדין-וחשבון של מר פרנץ', אולם רצונו להבהיר כי הממשלה הבריטית הונעה על ידי כוונות טובות בשעה שניגשה להכין תכנית פיתוח וודאי לא על ידי מזימות אפלות שמיחס לה חלק מדעת-הקהל.

אמרתי כי אם כך הדבר – חשוב היה לדעת מה הן כוונות הממשלה? מה באמת רוצה ממשלת הוד מלכותו? מהו הקו שלפיו ינהגו בתקופת השנים הבאות שלאחר פרסום הדין-וחשבון? אפשר היה לראות נכוחה את הבעיה, אילו היתה מתפרסמת בעת ובעונה אחת עם פרסום הדין-וחשבון הודעה על המדיניות שיש בה משום תשובה לשאלות הללו. כששאל לדעתי על צורת ההודעה הזאת – אמרתי שזו תלויה בנוהג שינהגו. אם הבינותי נכונה – לא יפורסם הדין-וחשבון בקהל לפי שתוגשנה הערותיהם של הסוכנות היהודית, של הועד הפועל הערבי, וגם של הנציב העליון. במקרה זה יש לפרסם את ההודעה על ידי משרד המושבות, או על ידי בית-הנבחרים. אם יפורסם הדין-וחשבון קודם לכן בארץ-ישראל – צריכה ההודעה להימסר על ידי הוד מעלתו. הנציב גילה בסוד, כי הציע את הדרך הראשונה, והשיבותי כי ישנה השגה רצינית על שיטה זו: לאחר שהתעודה תימסר, ביחוד לועד הפועל הערבי, תופרחנה מיד שמועות וברות ויתעוררו ויכוחים בעתונות – עוד לפני הפרסום הרשמי. הנציב קיבל טענה זו, אלא שהיה רוצה לדעת אם לא כדאי יותר, לאחר כל הנימוקים בעד ונגד, להעדיף פרסום רשמי, שיכלול את הערות הסוכנות וכו‘. הסכמתי, אולם אמרתי כי במקרה זה רצוי יותר שההודעה תפורסם בלונדון. על כך השיב, ושוב בסוד גמור, שהוא מוכן להמליץ על הודעה שבה תציין הממשלה את ההמלצות החשובות שבהן היא חולקת על המוצע בדו"ח של פרנץ’.

הבעתי לפניו את חששי, שההודעה כגון זה עלולה לקבל אופי שלילי בתכלית. דעת-הקהל עלולה להסיק מסקנה שכיון שהממשלה דוחה הצעות אלו ואלו – שוב יהיו הדברים תלויים ועומדים, והן היהודים והן הערבים לא ייהנו כלל מכל הענין. נוטה אני לחשוב, שהודעה כגון זו צריכה לכלול ראשי-פרקים למדיניות חיובית בשנים הקרובות. כאן שאל – מה הן, לדעתי, הנקודות החיוביות שיש לכללן? אמרתי כי אינני מוכן לענות מניה וביה אבל אעיין בכך ואגיש את הצעותי בכתב. כן העירותי שהנהלת הסוכנות לא תוכל להשיב על הדין-וחשבון על דעתה היא, ותצטרך להביאו לפני הועד הפועל הציוני. דבר זה יצריך שהות של חודשיים בערך מיום קבלת הדין-וחשבון ועד הגשת ההערות.

לבסוף שוחחנו קצרות על הצעת חוק-העיריות, הנתונה עתה לדיון הממשלה, ועל פתיחת בית-ספר החקלאי בהר-תבור.

2 באוגוסט, 1932

על שיחה זו הוסכם בינינו עוד אתמול, כשבאתי לביקור אל הנציב העליון לאחר שחזר מלונדון, והוא הקדיש את הזמן שבין 11.30 לבין ארוחת-הצהרים לשיחה מקיפה על בעיות השעה.

פתחתי במסירת סיכום פגישותינו בלונדון. הקו הבולט ביותר בפגישתנו היה הרקע של סבל יהודי עולמי, חמרי ורוחני, שעליו נמסר בדינים וחשבונות של כל חברי הועד הפועל הציוני והועד המנהל של הסוכנות, שנתכנסו מכל תפוצות הגולה. שוב הופיעה השאלה היהודית בבעיה עולמית חריפה, כמקור של אי-שקט, רוגז ודכאון בחיי ההמונים היהודיים. במרכז אירופה עולה היום גל של אנטישמיות איומה, מאורגנת במפלגות המוניות המושכות מיליוני קולות. במזרח-אירופה נדחקים הפועל היהודי, בעל המלאכה והחנוני מעמדותיהם הכלכליות בגלל המדיניות של מונופלים ממלכתיים וקידום תנועות הקואופרציה. בארצות הברית נגרמות אותן התוצאות מצד אחד על ידי התפתחות הטרסטים המסחריים והתעשייתיים הגדולים, חנויות כל-בה וכו' ומצד שני על ידי ראשית הדוחק במקצועות החופשיים, הגורר אחריו בהכרח אנשטישמיות רשמית ובלתי-רשמית באוניברסיטאות. בארצות המוסלמיות ארעו לא מזמן מהומות שונות שהופנו כנגד היהודים, וביחוד בעדן ובתוניס. זהו מעין חידוש ביחסים היהודיים-המוסלמיים. ה. מ. זוכר, אני מקווה, כי בימי הועידה הפאן-מוסלמית בירושלים, בחורף האחרון, כתבתי מכתב לממשלת ארץ-ישראל ובו ציינתי, כי בשל החלטות בלתי-רשמיות מסוימות המתקבלות בירושלים יש חשש להתקפות על עדות יהודיות חסרות-הגנה בארצות המזרח. כל המאורעות הללו לא ירתיעו את העם העברי, אבל קל להסביר את מידת האכזבה והמרירות השוררות בקרבו. מה פלא שוייצמן דיבר בשעה שנאם בועד המנהל של הסוכנות על משבר הנוער העברי, על מגדל בבל הנבנה עכשיו בברית המועצות ומשפיע השפעה עצומה על מוחותיהם של בני נוער עברי רבים – בהשוואה ל“ארון-הקודש” הצנוע שאנו מנסים הלקים בארץ-ישראל! רבבות יהודים צעירים חיכו והתכוננו שנים על שנים לסיכוי לבנות את חייהם בארץ-ישראל – עתה הם נתונים על סף היאוש באין כל סיכוי ברור להשגת מטרתם. האסיפות בלונדון עמדו בסימן הדינים וחשבונות הללו מכל חלקי העולם.

ה. מ. אמר שדיבר עם סיר פרנסיס המפרייס, הנציב העליון של עיראק, ושמע מפיו כי היחסים בין היהודים והערבים בעיראק מוסיפים להיות תקינים. כן שאל אם סבורה דעת-הקהל באירופה ובאמריקה שהנסיון הרוסי יצליח. אמרתי שלפי מיטב ידיעתי נמשכים אמנם היחסים התקינים בין היהודים לבין הערבים בבגדאד, אבל קיבלנו ידיעה – תגובה ראשונה לעצמאות עיראק בהרגשתם של יהודי בגדאד – שכמה מורים ארץ-ישראליים שהורו בבתי-הספר של קהילת בגדאד, פוטרו. מנהיגי הקהילה המקומית חוששים שמא יאשימום השלטונות הערביים באהדה ללאומיות יהודית או בציונות. אשר לרוסיה, אמרתי כי על אף הקשיים הנוראיים בדרכה של ברית המועצות, קשה להאמין, ממש כלגבי מאמץ היהודים בארץ-ישראל, כי בסופו של דבר לא יצליח הענין אשר למענו נלחם עם במידה כזו של רצון ושל נכונות לקרבן. כשם שהבית הלאומי העברי בארץ-ישראל נבנה במידה מסוימת על חשבונו של דור אחר, והיהודים מוכנים לשלם מחיר זה, כן מבצעת רוסיה את תכניתה הכלכלית בהיקף ענקי על חשבון ההווה למען העתיד – ונכונה היא לשלם את המחיר. יש, למשל, מחסור בולט בפועלים מאומנים להגשמת תכנית-החומש התעשייתית. הסוביטים מעודדים כניסת פועלים מאומנים מארצות אירופה אחרות ומאמריקה, ואין ספק כי בסופו של דבר יצליחו להתקדם, אם יהיו קשי-עורף במידה מספקת.

הנציב שאל אם הסובייטים מעודדים כניסת פועלים יהודים מאומנים. עניתי בחיוב. ציינתי שהעתונות של היום מספרת על קבלת פנים שנערכה לקבוצת מהגרים מארץ-ישראל לברו-בידג’אן. האיזור הסובייטי היהודי במזרח הרחוק. קבלת-הפנים עמדה כמובן בסימן האופי האנטי-ציוני והאנטי-בריטי, כמקובל. הציונים נאשמו בברית עם האימפריאליזם. אחד מיוצאי הארץ הצהיר כי בין היהודים גדלה והולכת ההכרה שהצהרת בלפור היתה אחיזת עינים וכי רומו על ידי בריטניה הגדולה.

המשכתי ואמרתי כי במרכז הויכוח בלונדון עמד כמובן הדין-וחשבון של פרנץ'. פה אחד ובתוקף נדחה הדין-וחשבון כיסוד למדיניות-הפיתוח בארץ-ישראל. קיבלתי הוראה למסור לה. מ. העתק מן ההחלטות שנתקבלו בענין זה. כפי שמוכח מנוסח ההחלטות, נזהרו המוסדות הציוניים מלהיתפס לזיהוי יתר של הדין-וחשבון עם יחסה של ממשלת הארץ או של הממשלה הבריטית. הם הביעו את נכונותם לשתף פעולה עם ממשלת ה. מ. בעיבוד תכנית פיתוח מקיפה, המבוססת על יסודות המנדט – כדי להקל על הקמת הבית הלאומי העברי ולקדם את טובתם הכללית של כל תושבי הארץ. ישיבות לונדון היו מסויגות בביקרתן המדינית, משום שהתחשבו בעובדה של חילופי-המשמרות שחלו בשנה האחרונה בבית-הממשלה בירושלים ובמשרד המושבות בלונדון, והיו סבורים כי אולי לא יהיה זה מן הנכון לשפוט על המצב לפי התוצאות של תקופה קצרה כזאת, אבל הועד הפועל הציוני לא היה שקט כלל. למצב הפנימי של התנועה הציונית יש אופי ברור של שעת מעבר, ובמגמת ההתפתחות בשנה הקרובה תלוי הקו שהקונגרס הציוני הבא יחליט לנקוט. מצטער אני על הפרסום המוגזם שניתן לעובדה זו בעתונות העברית, אולם אמת הדבר שהועד הפועל הציוני נתן אימון אישי רב בה. מ., אף כי אני עצמי סבור שלא קל יהיה לומר על איזו עובדות של ממש מבוססת הרגשה זו.

ה. מ. אמר שהאנשים יודעים אולי על אהדתו לציונות. המשכתי וסיפרתי על שתי שיחותי עם מר פרקינסון ממשרד-המושבות. מותר לי לחשוב שמצאתי במר פרקינסון מאזין אוהד ובעל מוח פתוח, הרוצה לשמוע ככל האפשר יותר על נקודת-המבט שלנו. השיחה הראשונה במשרד המושבות נמשכה למעלה משעה; השניה, שנערכה על פי הזמנתו של פרקינסון, נמשכה שלוש שעות וחצי. בראשונה היה הנושא העיקרי (מלבד שאלות אדמיניסטרטיביות תלויות ועומדות, כגון בית-החולים בעמק וההקצבה לרשת-החינוך) סקירה כללית על המצב הפוליטי במזרח התיכון. המסקנה מניתוח זה – הצורך במדיניות ציונית פעילה יותר וחיובית יותר מצד בריטניה הגדולה, אולי על יסוד של תכנית פעולה מעשית לכמה שנים, שיוסכם עליה בין ממשלת ה. מ. לבין הסוכנות היהודית. בתחילת השיחה השניה שאל מר פרקינסון למשמעותו המעשית של הסכם-פעולה, וניסיתי לשרטט לפניו, לשם נסיון בלבד ובאורח בלתי רשמי, קוים לתכנית פעולה משותפת בהתאם למה שתיארתי לעצמי, יש בדעתי להעלות על הנייר את הרשימות שרשמתי לאחר השיחות הללו ולהמציאן לה. מ., כדי שתשמשנה יסוד לבירור נוסף. משום כך לא אאריך כאן בפרטים.

כן הזכרתי שהתראיתי בלונדון עם סיר הרברט סמואל, המגלה ענין רב בכל הנעשה בארץ, אף על פי שהוא טרוד בעבודתו וביחוד בבעית פירוק הנשק. הוא חידש את ידיעותיו בשאלות אינפורמטיביות רבות.

כן נפגשתי עם קבוצת צירי הלייבור בפרלמנט הבריטי, ובראשם המיג’ור אטלי¹, והיתה לי שיחה ארוכה עם סט. ג’ון פילבי². ה. מ. שאל לדעותיו של מר פילבי על המצב בארץ-ישראל. אמרתי שהשיחה לא נצטמצמה בבירור שאלת ארץ-ישראל בלבד, אלא נגעה בכל שטחי ההתפתחות המדינית במזרח. מצאתי במר פילבי אנטי-אימפריאליסט מובהק ובעל נטיה מעטה להלכה מופשטת. הויכוח על הבעיות הכלליות של מדיניות האימפריה תפס חלק גדול מזמן שיחתנו. אשר לארץ-ישראל הביע מר פילבי את דעתו כי שאלת היחסים היהודיים-ערביים היא אחת החשובות שבשאלות הפתוחות של מדיניות המזרח בימינו. הוא מוסיף להתענין במציאת פתרון לשאלה זו. דעתו היא כשהיתה – שארץ קטנה כארץ-ישראל אינה שטח פעולה מתאים לגזע גדול ומוכשר כגזע היהודים. עליהם להרחיב את השפעתם על פני כל המזרח התיכון; יש תפקידים כלכליים, טכניים וחינוכיים חשובים, שיוכלו למלא בארצות המזרח, והסכם עם הערבים הוא דבר בעל חשיבות מכרעת לתכלית זו. לשם השגת הסכם כזה על היהודים להסכים לנוסח מוגבל של שאיפותיהם, בערך לפי קוי ההצעה שהכין פעם לנסיון יחד עם ד“ר מגנס. נוסח כזה יעקור את החששות מלבות הערבים בארץ-ישראל. עניתי למר פילבי כי אשר להצעה שלו ושל ד”ר מגנס – ידוע היטב שאין קבוצה יהודית או אישיות בעלת משקל ממשי כלשהו בתנועה הציונית שתקבל אותה כבסיס למשא ומתן. השפעה יהודית מן הסוג המתואר על ידי מר פילבי אין בה משום חידוש בהיסטוריה העברית או ביחסים הערביים-היהודיים. יהודים היו בימי הביניים מיניסטרי-כספים, רופאי-חצר וגם מרשלים צבאיים של שליטים ערביים רבים מימי-הביניים,והם טעמו מטעם הזוהר והעושר שבמעמד זה. אבל שאיפותינו בארץ צנועות יותר, אף כי לדעתנו חשובות יותר – היינו: שלטון עצמי כעם, הזכות לעצב את חיינו בהתאם ליכלתנו, אף אם יהיו אלה חיי עבודה קשים מתוך עוני יחסי. מר פילבי השיב כי בתנאים כאלה לא נוכל להגיע לידי הבנה עם ערביי ארץ-ישראל, ועל כך השיבותי כי לא נוכל – כל זמן שהערבים יסרבו להכיר בעובדות היסוד של חיי-הארץ. כל עוד נמשך הלך-רוח זה, לא נשאר ליהודים אלא להמשיך בעבודתם, עד שיגיעו למידת כוח כזה שיביא את הערבים לידי הכרה בצורך של הסכם והבנה.

הנציב הודה לי על הדין-וחשבון ועברתי לשאלות מעשיות שנשארו פתוחות במשך זמן העדרי מן הארץ. הזכרתי את תזכירי בדבר חיל-הספר. ה. מ. ענה שבירר את השאלה, אבל טרם הגיע למסקנה סופית. הוא קרא בענין רב את תזכירי ואהדתו נתונה לתביעה הכלולה בו, אבל כחייל יש לו ספקות. אמרתי לו שהצעתי לכלול את תביעת היהודים לחלקם בכוח-המגן באגרת השנתית שהנהלת הסוכנות היהודית עומדת להגיש השנה לועדת-המנדטים המתמדת. כרגיל נותנת הועדה את דעתה לנקודות העיקריות המעטות המודגשות באגרתנו השנתית. אילו אפשר היה להודיע על איזו התקדמות לפני שתתכנס הועדה המתמדת למושבה היה זה – נדמה לי – מועיל לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הייתי רוצה לדעת מה הן ההשגות הצבאיות על עיון חדש בתביעות היהודים.

הנציב השיב כי ההשגות הן: ראשית, – חיל הספר לפי ארגונו הקיים פועל בצורה המניחה את הדעת. לא רבים הדברים בארץ שאפשר לומר עליהם כל כך הרבה, והוא, כחייל, נמנע מלנגוע בחיל הפועל כראוי. שנית – אם יקימו מחלקה או חצי מחלקה יהודית, יהא צורך לשכנה לפי התור באזורי-הספר של עבר-הירדן, ולדעת המפקד לא יתקבל הדבר ברצון בעבר-הירדן ועלולות לבוא הסתבכויות. שלישית – שפת החיל כולו היא עתה ערבית. ובימי צרה קשה יהיה לקיים יחידות שלא יוכלו אפילו למסור הוראות או פקודות.

עניתי כי לפי מיטב ידיעתי אפשר להשיג השגות ממין זה גם על “קלעי המלן האפריקאיים”, על חיל-ההגנה המערב-אפריקאי ועל כמה יחידות מן הצבא ההודי, ואף על פי כן הרי פעלו בצורה המניחה את הדעת. אמר כי בענין הסדרים בצבא ההודי הפיקו מהן רצון מיד אחרי מלחמת-העולם, אבל מאז מנסים לבטל את היחידות העדתיות. אמרתי שאני רוצה להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: החיילים היהודים ודאי לא יתנגדו לשרת באזורי הספר של עבר-הירדן. הגדודים העבריים שימשו בסוף המלחמה חיל-משמר בחלקים מעבר-הירדן, כגון באל-סלט, והיחסים בין החיילים היהודים ובין התושבים היו על כל פנים טובים יותר מאשר בין ה“אנזאקי”ם³ ובין כפרים ערביים מסוימים. על כל פנים אין לפתור את הקשיים הצפויים משליחת יחידות עבריות לעבר-הירדן על ידי שליחת יחידות ערביות לאזורי ההתישבות העברית שבעמק-הירדן ובגליל. אשר לעברית כשפת הדרכה, עלי לעמוד בדרך כלל על כך שהעברית תהיה בעלת מעמד שווה בשטח המנדט. כיון שהאנגלית היא שפת הפיקוד העליון בחיל-הספר, עד כמה שידוע לי – לא יהיה קושי בשפת ההדרכה הצבאית אם תתקבל השיטה של ארגון יחידות עבריות.

הנציב שאל אם יתגייסו יהודים. המפקד אמר לו כי כמה פעמים נתפרסמו במקומות רשמיים שונים בארץ מודעות הקוראות להתגייסות, ואילו התיצבו מועמדים יהודיים מתאימים היו מקבלים אותם לחיל. וביחוד זה שהוא בעל אופי טוב, מלהתגייס כיחיד. כבר בשנת 1921, בשעה שדנו בתכניות של מיליציה, ציין סיר הרברט סמואל כי היהודים הצעירים הבאים לארץ-ישראל נמננעים בכלל מלהתגייס לשירות ממושך בצבא, וכי אפשר לעוררם לכך רק בתנאים מסוימים. אם תחליט הממשלה לגייס קבוצה גדולה יותר של יהודים – תקבל על עצמה הסוכנות היהודית, או הועד הלאומי, לספק את מספר המועמדים הנדרש. הנציב שאל אם תהיה למועמדים אלה ידיעה מספקת בערבית. עניתי שאם תנאי רשמי הוא – יסרבו היהודים לקבלו, כי אין להניח שיסכימו להצטרף ללגיון ערבי. אם הצלחנו להפוך את העברית לשפת-החיים של תרבותנו הלאומית – הרי שאין לוותר עליה עם ההצטרפות לכוח-מגן ארצישראלי. למעשה אפשר יהיה לסדר שמועמדים רבים ככל האפשר יוכלו בשעת הצורך למסור הוראות באחת השפות הרשמיות, נוסף על העברית. הנציב אמר כי יחזור ויעיין בשאלה זו לאחר שיבדוק את כל התעודות ולאחר שיזדמן לשיחה נוספת עם מפקד החיל.

נקודה שניה, אמרתי, שנשארה פתוחה, היא שאלת הגדלת חלקה של הממשלה בשירותי החינוך והבריאות של היהודים. הסוכנות היהודית אינה יכולה מבחינה עקרונית להשלים עם מצב הפוטר את הממשלה מאחריותה לשירותי היהודים. במצב של דוחק כספי גדול נאלצת הסוכנות היהודית להוסיף ולהוציא חלק גדול מדי של הכנסותיה לשירותי הציבור, כגון בריאות וחינוך, ולהניח למומחי-הממשלה לבקר אחר כך את המוסדות העבריים על שהם מזניחים את הישובים החקלאיים, את מתקני ההשקאה והשלמת הציוד. ה. מ. השיב כי מילא את ידי מ"מ הגזבר לברר אתי בצורה ברורה יותר את השאלות הכספיות הכרוכות בהגדלת חלקה של הממשלה בשירותי החינוך והבריאות. מן הראוי להכין לקראת השנה הכספית הבאה הצעות לסיפוק הצרכים הדחופים ביותר בלי להכביד מדי על תקציב הממשלה, שמן ההכרח להחזיקו בתחומי ההכנסה הצפויה. אשר לקו כללי – רצונו לומר שהגיעו למסקנה כי קיימת בהחלט רמת חיים ותרבות יהודית שיש לקחתה בחשבון במדיניות-הבריאות של הממשלה. על יסוד זה יקח דברים עם מנהל מחלקת הבריאות בשובו. אין ביכלתו לומר עכשיו משהו מסוים, אבל רצונו למצלוא דרך לסיפוק תביעותיו הצודקות של הישוב העברי במידה שמצב התקציב ירשה זאת.

לפני סיום השיחה, שנמשכה שעתיים, דיברנו עוד קצרות על מעמד הסוכנות לגבי הממשלה ועל מציאת פשרה בדבר הנציגות היהודית בועדת-התמיד למסחר ולתעשיה.

8־6 ביוני, 1932

לרגל סיורנו המשותף בעמק המזרחי (בית־אלפא, תל־יוסף, גבע, כפר־יחזקאל) עוררתי כמה שאלות. נקודות אחדות עורר הנציב העליון עצמו. השיחות התנהלו בין ביקור לביקור, ועל כן הן נמסרות כאן סעיף סעיף ולאו דוקא לפי סדרן.

הנציב נגע בסכסוך שבין חברת־החשמל לבין פועליה, שבו התערב מושל־המחוז. לדעתו אין החברה צודקת. אדונים אחדים נוהגים בה ביד רמה כלפי הפועלים. אלא שמטעמי סדר ובטחון־הציבור לא תוכל הממשלה לסבול שביתה בשירות ציבורי חיוני כזה, ויהא עליה לעמוד לימין החברה. הבעתי לפניו את בטחוני שהפועלים עצמם מבינים יפה את אפיה החמור של שביתה בשירות חיוני המספק אור לעיר־הבירה. לדעתי ראוי לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע לפשרה ולהימנע מאמצעים קיצוניים. הוא שאלני אם רצוי לדעתי להתיעץ עם מר בן־צבי. אמרתי כי הדבר רצוי בהחלט, ואם יהא צורך תוכל גם הסוכנות היהודית להציע את תיווכה למניעת סכסוך רציני.

עוררתי את שאלה העברת בית־משפט־השלום מתל־אביב ליפו, וציינתי כי זו תעורר רוגז רב, ולדעתי – בצדק. הדגשתי בהזדמנות זו את ההימנעות מצד משרדי־הממשלה לבוא במגע עם תל־אביב. לדוגמא ציינתי את המקרה המפורסם של משרדי־הדואר ביפו ובנין מחלקת־המדידות שנבנה מחוץ לשטח תל־אביב, על אדמת שרונה. הנציב השיב כי זקן־השופטים הביא נימוקים חותכים להעברה, אולם יש לפקפק אם ההשפעה על תל־אביב אינה שקולה כנגד הנימוקים האלה. אותו, על כל פנים, אין להאשים בהימנעות ממגע עם תל־אביב ועם הציבור בכלל. עניתי כי מלבד אדם אחד ויחיד ששמו סיר ארתור ווקופ יש דבר ששמו – ממשלת פלשתינה, המגלה מגמות מסוימות בצורה ברורה למדי. הוא ענה כי עליו כמובן לנהוג זהירות רבה בטפלו באנשי־המשפט, אולם יתן דעתו על כך בכל הרצינות.

תושבי בית־אלפא סיפרו לנציב בשעת ביקורו כי מחר עומדת להיערך בקרת מחלקת הבריאות ברפתיהם ובאורותיהם. הנציב שאל לדעתם על פעולת מחלקת־הבריאות, ואם נהוגה אותה מידה של בקרה קפדנית בכפרים ערביים. התשובה היתה, כי בשעה שפקידי מחלקת־הבריאות מנסים להנהיג כל מיני כללים וסדרים במחלבותיהם הם, אין הם נותנים דעתם כלל למצב הענינים בכפרי הערבים, שבהם אין כלל אפשרות למלא אחר ההוראות של היגיינה מודרנית. ציינתי שזוהי דוגמא נוספת של הענשת המתקדמים ביותר, המהווה חלק בלתי נפרד משיטת־עבודתה של ממשלת־הארץ. בעוד שמחמירים בהנהגת סדרי היגיינה וכללים להגנת הפועל במאפיות המודרניות המעטות – אין עושים כלום להשגת דרגה מינימלית בבתי־המאפה המפגרים והמוזנחים של הערבים. עובדות אלו עניינו הרבה את הנציב.

בבית־אלפא הופנתה דעתו של הנציב לסכנת סגירתו של בית־החולים המרכזי בעמק, בשל מחסור באמצעים כספיים. בית־החולים משרת עתה את כל איזור ההתישבות העברית, מצפת ועד חיפה, ואיזור זה ישאר בלי כל אשפוז רפואי. הוגד לו כי הממשלה לא קיימה את בית־החולים בטבריה על אף הבטחתה, וחובתה המוסרית היא לעזור לבית־החולים בעמק במצוקתו. הסברתי כי המצוקה הפתאומית נגרמה בשל פיגוריה של הסוכנות היהודית בתשלום תקציב השנה השוטפת. בשל כך אנו חייבים לקופת חולים סך 3000 לירות, שרובו נועד להחזקת בית־החולים. הישובים עצמם משתתפים בסך 6000 לירות בערך. הנציב העיר, כי סגירת בית־החולים הוא ענין רציני ביותר. הוא לא ידע על חומרת המצב ויקדיש לבעיה זו תשומת לב רצינית ביותר.

עוררתי את שאלת גיוס כוח ניכר לחיל־הספר של עבר־הירדן. הדגשתי כי החיל כולו הוצב תחילה בעבר־הירדן, ותכליתו היתה להגן על גבול־המדבר. בימי המאורעות של 1929 הוכנס לפעולה בשטחה של ארץ־ישראל, ומאז הוא חונה בעבר־הירדן המערבי. על ידי כך נעשה כוח צבאי ארץ ישראלי בפועל, והיהודים לא יוכלו להשלים עוד עם כך שיוציאום ממנו למעשה. אם כוח עבר־הירדני הוא, ואין לגייס אליו ארצישראליים בלי הבדל דת וגזע – יש להציבו בעבר־הירדן ולשכנו שם. הנציב שאלני אם אמנם הרעו לעשות שהכניסו את חיל־הספר בשעת המאורעות, ואם הייתי מעדיף אז להשאירו בעבר־הירדן. עניתי, בכל הכבוד, כי לדעתי אין זה הוגן לגמרי לשאול את השאלה בצורה זו. אפילו בשעת שיקולים מדיניים גבוהים לא הייתי מוכן לומר שהייתי מעדיף אבדן־נפש וחורבן ישובים. אין זה משנה את העובדה שנוצר מצב מסוכן, משפיל ובלתי מוצדק. אמר כי הדבר מוצדק לאור העובדה שעבר־הירדן נושאת בהוצאות קיומו של החיל. עניתי כי עד כמה שידוע לי מוטל חלק גדול מן ההוצאה (ואולי כמחצית הסכום) על שכמו של משלם המסים הארצישראלי, והשאר, הבא להלכה מעבר־הירדן, ניתן למעשה כמתנת־חינם מקופת הממשלה הבריטית.

הזכרתי שקיבלנו הזמנה למנות חבר זמני לועדה למסחר ותעשיה לשם חקירה מוקדמת על אפשרות הנהגתו של מס־הכנסה בארץ־ישראל. במשך שלושה ימים, כפי שנתבקשנו, לא נספיק לחקור את הבעיה ולמנות בא־כוח. הנציב הביע תקוותו כי מבחינה עקרונית נתיחס לכך בחיוב; אין ספק שמס־הכנסה הוא הצורה הנאותה ביותר להטלת מסים, גם אם יש בכך – כפי שחוששים, כנראה, בחוגים שונים – משום תוספת לעול הציביליזציה המוטל על שכמנו. אמרתי שלא היינו רוצים לשאת בעול הציביליזציה בעקיפין, אלא במישרים – על ידי הקמת ישובים, ייסוד שכונות ותעשיות. יתר על כן, אם אילו היתה הסכמה כללית לעצם המס – אין כל בטחון שאפשר באמת להנהיגו בארץ. אם את המס הזה עלולים להפעיל במגמה של הענשת הטוב ביותר. על כך אמר, שאחרי הכל הן תגדל הכנסת הממשלה, והיא תוכל להוסיף על הקצבתה לישרותי החינוך והבריאות וכו‘. חזרתי ואמרתי שאנו מעדיפים להגדיל את תרומתנו הישירה לשירותינו מאשר להגדילה דרך קופת־הממשלה, והיא תוכל להוסיף על הקצבתה לישרותי החינוך והבריאות וכו’. חזרתי ואמרתי שאנו מעדיפים להגדיל את תרומתנו הישירה לשירותינו מאשר להגדילה דרך קופת־הממשלה. הנציב אמר, כי הממשלה היתה יכולה בכלל להגדיל את חלקה לשירותים הסוציאליים, ללא ההוצאה הכבדה לצרכי בטחון הנגרמת עקב תנאי הארץ המיוחדים. נמסר לו לבדו להחליט בשאלה אם להשאיר בארץ את שני הגדודים הבריטיים, והוא לא היה משאירם כאן אילמלא צורך־ההגנה על הישובים העבריים. עניתי (במעט מרירות) כי משונה היא הטענה למנוע ממתישבים יהודים הגנה עצמית, לפרוק מעליהם כל נשק נאות הדרוש לתכלית זו, להכניס חיל־צבא בריטי לארץ – ולזקוף בסופו של דבר את ההוצאה הנגרמת על ידי חיל־הצבא לחובת היהודים! בתנאים מסוימים, אילו הותרו אמצעי־הגנה מסוימים – לא הייתי מהסס מלהמליץ על הוצאת שני הגדודים. לעומת זה איני סבור כי מצבה של ממשלת המנדט הצרפתית בסוריה, בלי יהודים ובלי מדיניות ציונית – נוח יותר מבחינת ההוצאות לצבאה. במובן ידוע הייתי נוטה לחשוב, שאנו מסייעים לממשלה בחסכון כספיה למטרה זו על ידי הפניית דעת־הקהל הערבית כנגד היהודים במקום שהתא מכוונת כנגד שלטון המנדט.

נגעתי בהזמנות שנשלחו לקולונל קיש ולמר תשבי (שניהם נתמנו על ידינו) להשתתף כנציגי־ציבור – זה במועצת־הדרכים וזה בועדת־התמיד למסחר ותעשיה. אולם להזמנות אלו צורפה הודעה כי כל נציג שלנו יהיה אחד משלושת נציגי הציבור שנתמנו. קיבלנו אמנם בברכה את החלטת ה. מ. להזמין מבני הארץ לועדות, אלם הועמדנו במצב קשה ביותר בגלל סידור זה. הרי זו הפעם הראשונה, לפחות בשנים האחרונות, שנתבקשנו למנות נציגים למוסד רשמי בעל חשיבות שלא על יסוד של שויון עם הנציגות הערבית. לא נוכל עתה להסכים ליצירת תקדים חדש, שעלולים אחר כך להשתמש בו לרעתנו. הנציב הביע את צערו לשמע המניעות להצלחת עבודתן של ועדות־הממשלה המורחבות. אין הוא סבור כי יחסנו נכון הוא ביסודו. הוא שוקד על כך שבהזדמנויות ממין זה יתרגלו בני ארץ־ישראל לנטוש את הרעיון על שויון מספרי וכדומה, וידונו לגופם של הענינים בלבד. אין כל כוונה ליצור תקדים חדש. אין הוא רוצה להיות כפות בכל דבר ודבר לעקרון של שויון מספרי. לכשתתמנה שוב ועדה למס־הכנסה או בדומה לכך, יוכל שוב לנוהג לפי הכלל של שויון בנציגות. עניתי שאיני תופס את הנימוקים התכליתיים של המינויים לועדת־התמיד לפי דתות – אחד מוסלמי, אחד נוצרי ואחד יהודי. אילו התחשבו בנימוקים של תכלית ותועלת בלבד ובעובדה שהיהודים מונים לפחות שמונים אחוז בתעשיה הארצישראלית – היו היהודים רשאים לתבוע לעצמם לפחות שלושה מארבעת הנציגים בועדת־התמיד למסחר ותעשיה, שתפקידה המיוחד – הגנת הייצור והמכס. אילו דנו כך על חלוקת המקומות, יכול הייתי להאמין שבאמת דנו בדבר מתוך שיקול־דעת תכליתי בלבד, אלא שאפילו אז לא היינו דורשים סידור כזה, משום שרוצים אנו למנוע בכל מחיר את היסוד של שליטת הרוב. בתנאי ארץ־ישראל מן הנמנע שלא תהיינה לכך תוצאות רעות. חוששני, אמרתי, כי מחשבתו של הנציב העליון פועלת במגמה כזאת, שאם אמשיך את מסקנתו ההגיונית, אגיע בסופה לסיכוי של משטר המבוסס על שלטון־הרוב עם תוצאה ודאית של מלחמת־אזרחים. בתנאים אלה עלי לשקול שקול היטב אם רשאי אני ליעץ להנהלה שתקבל את החלטת הממשלה.

הנציב השיב כי ההזמנות כבר נשלחו, ולממשלה קשה מאד לשנות דבר שהודיעו עליו לכל הצדדים. אם לא יקבלו היהודים את המינוי לא תהיה לממשלה ברירה אלא להתחיל בעבודת הועדות, אבל הוא יצטער הרבה אם לא ישתתפו היהודים בועדות. בשעת פרידתנו בשדה־התעופה בעטרות, אמר בחיוך: “כל אשר אזכור משיחת היום הוא, שהיית רוצה כי הגדודים הבריטיים יוצאו מן הארץ והיית רוצה שיהודים יגויסו לחיל־הספר העבר־ירדני. יתלוך על שני אלה גם יחד!” עניתי שאני מודאג מעט ממגמת שיחתנו היום. הוא השיב: “ואני נהניתי הנאה רבה. כל יום של ביקור בישוביכם הוא יום חג לי! לא ימצא אדם שעינים בראשו שלא יראה כי זהו עתיד הארץ”.

בערב טילפן אלי השליש להודיע לי בשם הנציב כי הוא מעיין עתה בשאלות השונות שעוררתי במשך היום וכי יוכל להבטיח לי שהוא מקדיש להן את תשומת־לבו הרצינית ביותר.

אשר לביקור עצמו, סייר הנציב בבית־אלפא בשדות, בכרמים, ברפתים, בבית־הילדים ובחדר־האוכל הגדול והחדש, שבו הוזמנו לסעודה בשעה שכל הקבוצה (120 נפש) אכלה את ארוחת־הצהרים. ראינו אחר כך את רצפת בית־הכנסת מן המאה הששית שנתגלתה ליד בית־אלפא. בתל־יוסף התענין הנציב במיוחד בסוסים (שלא עוררו אצלו התלהבות יתירה), ובמכון לעשיית גבינת־כבשים. בגבע סיירנו בגן העצים, במשתלות האשכוליות, בכרם ובחדר־האוכל, שבו הוגש לנו תה. הכפר־יחזקאל ביקרנו בביתו ובגנו של אחד המתישבים, בבית־הספר, שבו סיפרו לילדים אותה שעה על חג השבועות, ובמחלבה המרכזית, המשמשת את כל גוש נוריס.

למחרת בבוקר, ולאחר שהודענו לנורוק כי עדיין אנו מעיינים בשאלת השתתפותנו בועדות וכי תשבי לא יוכל איפוא להשתתף בישיבת ועדת־התמיד שנקבעה לאותו יום – צילצל שוב השליש והודיע כי הנציב רוצה להתראות עמי באחת בצהרים.

הנציב פתח ואמר, שעיין בנקודות השונות שנתעוררו אתמול בשיחתנו, והוא יכול עתה לקבוע את עמדתו אליהן בדעה צלולה. ראשית – רצונו לספר לי כי המשא־ומתן עם חברת־החשמל הגיע, כפי ששמע, לשלב שיש בו סיכוי לפשרה. מושל־המחוז נהג בתוקף כלפי החברה ושוב אין סכנה של שביתה.

אשר לסגירת בית־החולים המרכזי בעמק – רואה הוא בכך ענין חמור. הוא ייפגש עם מנהל מחלקת־הבריאות בימים הקרובים ביותר ויברר את כל הענין. הצרה היא, כמובן, חוסר כספים, אבל ינסה לסדר ולפחות שירות מצומצם, כדי לעבור את חדשי־הקיץ הקשים.

אשר לחיל־הספר – חקר בדבר מקור ההוצאות להחזקתו ומצא (כפי שאמרתי לו) שלפחות חלק מן ההוצאה – עכשיו כדי רבע – משתלם על ידי משלם־המסים הארצישראלי. על כן הוא סבור שמן הצדק ומן התועלת לעורר את השאלה מחדש. עדיין לא הספיק לעיין בניירות מתקופת הלורד פלומר, והוא מוכן לעשות זאת. הצעתי לחבר תזכיר על הנושא ולהגישו לה. מ., והסכים לכך.

ביחס להעברה המוצעת של בית־משפט השלום של תל־אביב ליפו – חזר ואמר כי הנימוקים שהביא זקן־השופטים הם בעלי משקל רציני. הוא, זקן־השופטים, רוצה לרכז את כל שופטי־השלום בבית־משפט אחד, לשם ניהול נכון של המערכת המשפטית. אף על פי כן נדמה לנציב כי המרירות והרוגש שהדבר יעורר בתל־אביב שקולים יותר מן היתרונות הללו. הוא כתב לזקן השופטים והציע לו לעיין בדבר שנית. עדיין לא קיבל תשובה, אבל מקוה הוא שהענין יסודר לשביעת רצונו.

העליתי שוב את שאלת משרד־הדואר בתל־אביב, בצייני שמן הראוי לערוך חקירה על היחס בין מספר העסקים המזדקקים למשרד־הדואר שהוקם זה עתה מתוך הוצאה מרובה ביפו לזה של משרד הדואר בתל־אביב, שהושכן בבנין לא מתאים ודחוק שנשכר מבעל־בית פרטי. אילו נהגו לפי כללי־חסכון היה מתברר ששכר־הדירה המשתלם לפרטים שוה במקרים רבים לרבית שעל הממשלה לשלם בעד סכומי –ההשקעות או ההיפותיקאות. איני מפקפק כלל שאילו רצתה הממשלה – יכלה להשיג הלואה לבנין מאחד הבנקים ההיפותיקאיים הפועלים בארץ. הנציב אמר (בחיוך ובגילוי לב) כי ממשלות משלמות לפעמים רבות בעד בנינים שלא נבנו כלל… הוא רשם לפניו את דברי.

הנציב אמר שצר מאד יהיה אם יוצר מצב כזה שהחברים היהודים לא ישתתפו בועדות מחמת הקושי שנגרם על ידי מינוי הנציגים הלא־יהודיים שבהן. ההזמנות נשלחו, ואין הממשלה רשאית לבטלן. הבעתי דעתי שאפשר אולי להתגבר על הקושי על ידי צירוף יהודי שני, נוסף על שלושת נציגי הציבור שנתמנו. הנציב אמר, שאולי מן האפשר שהסוכנות היהודית תבחר חבר זמני לועדת־התמיד, אשר ישתתף בבדיקה המוקדמת של שאלת מס־הכנסה וישאר אולי אחר כך חבר בועדה. עניתי שלא תהיה אפשרות להשאיר חבר זה בועדה, אלא אם כן יוסמך לכך בפירוש. לדעתו, קשה יהיה להוסיף חבר, כי הדבר יעורר תשומת־לב ויגרור אחריו ויכוח פומבי. חזרתי ואמרתי, כי מאחר שקודם לכן היתה נציגות שווה, יהיה זה צעד לא מוצלח מצדנו אם נסכים ליצירת תקדים הפוך. הנציב אמר כי לפי מיטב ידיעתו ישנן כמה ועדות, שמעולם לא היה בהן שויון בנציגות. יתר על כן, רוצה היה לדעת מדוע הסכמנו ב – 1922 להשתתף בבחירות למועצה מחוקקת, שלא היתה מבוססת על יסוד של שויון מספרי, אף כי לא היה בה כמובן משום מסירת השלטון בידי רוב של עדה אחת. מדוע לא יבינו חברי הנהלת הסוכנות שגם ועדות אלו אינן אלא ועדות מיעצות בלבד?

עניתי כי לא חשבתי על ועדות קטנות בשעה שדיברתי על תקדימים, כי אם על המינויים החשובים האחדים שנעשו בשנים האחרונות. לפי מיטב ידיעתי היתה פעולתן של הועדות בעלות נציגות שווה סדירה למדי ולא נתעוררו טענות בשום חוג. אשר ל־1922 – הסברתי קודם לכן שהמצב נשתנה מאז תכלית שינוי. באותם הימים היה סיכוי ברור לשיתוף פעולה בריטי־יהודי מתמיד בכל השאלות העיקריות, ואפילו אז נאלץ סיר הרברט סמואל להשתמש בכל כוח השפעתו כדי להביא את היהודים לידי השתתפות. אין כל סיכוי שהמצב של 1922 יחזור שנית. איני רוצה שה. מ. יטיל את האשמה על חברי, כי גם אני איני סבור שאוכל להציע להנהלה לקבל את החלטת הממשלה כמו שהיא.

הנציב אמר כי טעות היה בידי לחשוב שמינויים קודמים לא עוררו טענות בשום חוג. העדה הנוצרית הערבית, למשל, מחתה, ומר יעקוב פראג', שאינו קיצוני, השמיע לא מזמן את תלונתו. שוב חזר ואמר שיצטער הרבה אם היהודים לא ישתתפו בועדות אלו. עניתי שאיש לא יצטער על כך יותר ממני, שקיבל בברכה מקרב לב את מינויים של נציגי־ציבור לועדות. הוספתי, כי במידה שמדובר בתלונות העדה הנוצרית הערבית, רצוני לומר – בלי להכנס לפרטים – שאם אמנם קופחו במינויים לועדות, הרי הפסדם יוצא בשכר עודף־משקלם באדמיניסטרציה, שהוא מחוץ לכל יחס למספרם בארץ. חלקם בניהול הארץ יום יום חשוב הרבה יותר מהשתתפות מקרית בועדות ובמועצות.

למחרת, לאחר ארוחת־הצהרים בבית הממשלה, נשארתי עם הנציב כדי לשוחח עמו באופן פרטי על כמה ענינים. לאחר ששוחחנו על השתתפותו בחגיגת־הביכורים הבאה בחיפה ועל ועדת ודי־חורית, עברתי לענין מינוי שופט עברי לבית־הדין המחוזי בחיפה. המו"מ בענין זה נמשך שנים, ונודע לי עכשיו כי הסתדרות עורכי־הדין הגישה תזכיר חדש כדי להעבירו למזכיר־המושבות, וראיתי את תשובת ה. מ.; הצטערתי צער רב שפנו ישר ללונדון ולא פנו תחילה אל ה. מ., אולם בלי לשים לב לטעות פורמלית אפשרית, אין להתעלם עתה מן העובדות. לעיר כחיפה, בעלת אוכלוסיה עברית של 18 אלף בקירוב, ולכל איזור ההתישבות העברית שמסביבה אין שופט יהודי בבית־הדין המחוזי, ובעלי־דין יהודים ועורכי־דין יהודים, המהווים כשני שלישים מבעלי־מקצועם – חייבים לטעון לפני שופטים שאינם יודעים את לשונם. תמהני אם יוכל ה. מ. להבין ללבם של אנשים שעליהם להופיע לפני שופט שאינו יכול אפילו להבין למהלך מחשבתם.

הנציב אמר שלא אחשוב כי נעלב בשל פנייתה הישרה של הסתדרות עורכי־הדין למזכיר־המושבות, אבל הוא נוהג לשיטתו, ולא היה חושב לנכון להתערב במהלך הדברים על ידי קבלת משלחת בירושלים, הם פנו אל הקיסר – ילכו אל הקיסר! הוא העביר מיד את התזכיר יחד עם הערותיו של זקן־השופטים, ואין בידו לעשות כלום אלא לחכות. אמרתי כי כאן עיקר התקלה, מאחר שאין לצפות לפתרון חיובי של הבעיה כל זמן שזה תלוי בהמלצותיו המחייבות של זקן־השופטים. השיב שעדיין לא שוחח מעולם עם זקן־השופטים על בעיה פוליטית או יהודית, אולם סבור היה כי דעתו נתונה לעניני משפט בלבד ואין לו דעה קדומה כנגד ענין היהודים. אמרתי כי אם כך הדבר, מסתבר שכל חברי ההסתדרות עורכי־הדין אינם אלא טועים… כי אין להם, כפי שנדמה לי, שתי דעות בענין זה. הוספתי כי הפעם האחת והיחידה שביקרתי בפומבי את מערכת־המשפט היתה במאמר שכתבתי נגד זקן־השופטים, על פסקי־דין שניתן במשפט של התובע הכללי נגד “דבר” ¹. סיפרתי לו על פרטי פסק־הדין, שבו תואר “דבר” כ“עלון” המספק את צרכיו של “פרוליטריון קוסמופוליטי” ושהזכיר לי תיאורים מסינגפור ומפורט־סעיד. שאלתיו לאורך תקופת שירותו הרגיל של זקן־שופטים. השיב שהיחסים בין הועד הפועל ובין מערכת־המשפט הם ענין עדין מאד, אין תקופת־שירות מסויימת, אלא אם כן רוצה שופט עליון להתפטר. לשופטים ארצישראליים שונים הוצעו משרות במקומות אחרים, והם סירבו. הוספתי שכמה עורכי־דין יהודים בירושלים ובמקומות אחרים, המרויחים הרבה יותר ממשכורתו של שופט מחוזי, נכונים בכל זאת, כפי שהוגד לי, לקבל כהונת־שופט, כדי לתקן את המעוות. הנציב רשם לפניו נקודה זו ואמר שיזכור את טענותי בשעת הכושר. בינתים יצטרך לחכות לתשובה מלונדון.

הנציב חזר לענין מינוי נציגים יהודיים לועדות המיעצות הממשלתיות, כיון שענין זה אינו נותן לו מנוח. הוא דיבר על כך עם נורמן בנטויץ‘, שסעד אצלו אמש, וביקש ממנו להתראות עמי ולנסות למצוא מוצא. דרך אגב – בנטויץ’ אמר לו כי מעולם ובשום פנים ואופן לא הורכבו ועדות־ממשלה על יסוד של נציגות שוה. בבוקר כתב לי מכתב ארוך, שעכשיו הוא מוסרו לידי, ואול לקראו אחר כך, לכשאפנה. “הם” אומרים שהוא מגלה חולשה, אבל הוא מיחס חשיבות גדולה לתיקון היחסים בין הממשלה לבין הישוב העברי, עד שאינו שם לב לכך. במכתב זה הרחיק לכת ככל האפשר. אילו ידע קודם את רגישותי בענין זה היה יכול בנקל למנות חבר יהודי שני. עתה, לאחר שהודיעו על הסדרים לכל הצדדים אין הממשלה יכולה לחזור בה. מובן, אמרתי, שתשומת־לב רבה ביותר תוקדש למכתב ה. מ.,; יכול אני להבטיחו כי אני ודאי שלא נתעיתי לפרש את יחסו כחולשה. אדרבא, דבריו הקלו עלי בהרבה ליעץ במצפון שקט להנהלה להסכים לפשרה, אם תמצא אפשרית. במכתב למר יונג, שבו נקבתי בשמות מועמדינו, הצעתי למנות שני נציגים יהודים לכל ועדה וועדה בלי עמוד בשלב זה על העקרון של שויון מספרי, אף כי ידעתי שעל ידי כך נגיע לשיטה של ייצוג שווה. מר יונג הודיעני כי הצעתנו נדונה במלוא הרצינות, אלא שה. מ. לא אישר אותה. רוצה הייתי שה. מ. יבין כי יסוד השויון כפי שנוסח על ידינו נעלה מכל תחבולה לסיפוק מגמות שרירותיות או שאיפות כיתתיות; בעינינו הרי זה יסוד־מוסד העלול להורות דרך למוצא קונסטרוקטיבי מן המבוך הארצישראלי הנוכחי. היהודים עתה במיעוט. הם חוששים מפני האפשרות של שלטון הרוב הערבי. מצד שני טוענים הערבים שהם חוששים מפני הסכנה האפשרית של שלטון רוב יהודי; יש למצוא מוצא שימנע מכאן ולהבא את האפשרות של השתלטות חלק מן האוכלוסיה על חלקו האחר, או שיהא נשלט על ידו. אין יסוד אחר מלבד יסוד השויון. כשאני לעצמי היו לי ספקות בחשיבותו של יסוד זה לאור ההיסטוריה של הקונסטיטוציה בקנדה, אולם שם נגרם, לדעתי, הכשלון בשל העדר שלטון מתווך אחראי, בעוד שבארץ־ישראל יוכל הנציב העליון בתוקף סמכותו המסורה בידו למנוע אותה מקפאון מתמיד. בשיחה שהיתה לידידי בן־גוריון עם ראש הממשלה בימי הקונגרס הציוני האחרון הבינונו כי מר מקדונלד תמים־דעים אתנו בהערכת חשיבותו של יסוד השויון המספרי. הוא הבטיח להתראות עם הנציב העליון החדש לפני צאתו לארץ־ישראל ולהביע לפניו את דעתו על החשיבות המכרעת של יסוד קונסטיטוציוני זה כפתרון לבעיות הארצישראליות רבות.

ה. מ. אמר, שמר מקדונלד אמנם התראה עמו ערב צאתו לארץ־ישראל, אבל לא שוחח עמו כלל וכלל על העקרון הקונסטיטוציוני של שויון מספרי. הוא, הנציב העליון, העיר לראש־הממשלה שאם תושגנה קרנות לפיתוח יחשוב לנכון להשתמש בהן לטובת יהודים וערבים כאחת ולא לטובת הערבים בלבד. ראש־הממשלה הביע מלוא הסכמתו לדעה זו והזכיר – אם לא טעה טעות גדולה – את היחס המספרי בין חלקי האוכלוסיה השונים. אמרתי, שאם כך, הרי שמר מקדונלד טעה מאד בהבנת השקפתנו כשדיברנו על שויון מספרי. הנציב העיר, כי בענין הועדות המיעצות שמדובר בהן, לא היה מקום לשאלה על ייצוג עדתי, אלא על צד התועלת בלבד. הוא מקווה שנצליח למצוא דרך למנוע מצב־דברים העלול לצערו צער רב. יתעורר ויכוח פומבי על אי־שיתוף מצד החברים היהודים; זו היתה הפרעה קשה למדיניות שנתכוון אליה בשעה שנתמנו נציגי הציבור. נוסף על כך יפסידו הועדות את עצת חבריהן היהודים ואת בקיאותם המקצועית.

21 ביוני, 1932

ב־21 ביוני אחר הצהרים סייר הנציב העליון בלויתי את הבנינים החדשים של תחנת־הנסיון החקלאית שלנו ברחובות. השתתפו גם ד"ר סנטור, הגב' ארלוזורב ושלישו של הנציב. בדרך לרחובות (משך שעה ורבע) ומרחובות ליפו היתה לנו שהות לשוחח באורח פרטי על כמה שאלות. הנציב העליון סיפר לי כי הממשלה מעיינת בחוק למניעת התקלה שבנישואי ילדות. אצל הערבים יש מקרים שכמוהם כמכירת ילדות בנוסח של עבודת־ילדים. הוגד לי כי מקרים דומים שכיחים בין יהודי תימן. היה מעשה ונכנס לבית תימני בשערים ושאל נערה קטנה לאמה – והנה הראתה לו על שני תינוקותיה. רוצה היה לדעת מה יהיה יחסנו לחוק כזה. עניתי כי אינני בקי ביותר בפרשה זו. מבחינה עקרונית אין ספק כי הישוב העברי החדש לא יתנגד לחוק, המכוון למניעת התקלות. ברור כי הדברים אמורים בעיקר בעדות המזרח. לפי סברתי אני, נמצא גיל־הנישואין שבישוב הישן בקו העליה, אבל אנסה לברר את העובדות ולהודיע לה. מ. את המסקנות. אם כך ואם כך – איני סבור שהעלאת הגיל בקפיצה פתאומית עשויה להועיל. הנציב אמר שהוא מסכים עמי. לא יחזרו על המשגה ששגו בהודו, שבה העלו את גיל־הנישואין עד 21 שנה על אף התנאים השוים בתכלית, וממילא לא היה החוק קיים אלא על גבי הנייר.

ביחס להעברה המוצעת של בית משפט השלום מתל־אביב ליפו אמר ה. מ., שקיבל עתה את תשובת זקן השופטים למכתבו. טענותיו של סיר מייכל מקדונל הן:

א) לשם תוספת יעילות בניהול מערכת־המשפט הכרח הוא להושיב את שופטי תל־אביב ויפו לכפיפה אחת, ובפרט כשעומדים למנות שופט בריטי שיוכל למלא אחר כך במידה מסוימת תפקיד של מפקח.

ב) שכר־הדירה שמשלמים בתל־אביב מוגזם הוא, בעוד שאפשר לשכור את הבנין ביפו, שהוא רכוש הממשלה, בשכר נמוך ביחס.

ג) הבנין המדובר (משרד־הדואר הישן ביפו) מרוחק מרחק 350 מטרים בלבד מגבולות תל־אביב ואין ליחס חשיבות למרחק כזה.

ידוע, אמר הנציב, כי בכל מושבה בריטית מתוחים היחסים בין הועד הפועל לבין מערכת־משפט. אם יצטרך ללחוץ לחץ קשה במקרה זה, יתקשה לסודר ענינים אחרים, בשעת הצורך, דרך משל – במקרה השופט בחיפה ², אבל זוכר הוא מה שאמרתי לו בהזדמנויות קודמות, והוא רוצה למנוע פגיעה בדעת־הקהל של תל־אביב.

אמרתי שלא קל לי לשמוע בשקט טענות ממין זה. בכל פעם שאנו שומעים את הדיבור “מזיגה”, פירושו: הורדת הרמה – ואנו מסרבים לחלוטין שיורידו את רמתנו לזו של הערבים בשטחים השונים של חיי־הציבור שלנו. כפי שכבר אמרתי פעם: אם יש הכרח לרכז – מדוע לא תרכז ממשלת ארץ־ישראל את כל השופטים בתל־אביב? מבחינה טכנית אולי נכון הוא כי משרד־הדואר הישן ביפו רחוק אך 350 מטר מגבול תל־אביב, אבל פירוש הדבר – משכונות־העיר הקיצוניות. כל השכונות הללו, כנוה שלום ונוה צדק, אינן אלא מעין שכונות־עוני בין ת"א העיקרית ובין יפו, והן נמשכות כל הזמן אל מרכז־העיר. בשבת ובימי־חג אפשר לראות את זרם האנשים משכונות אלה אל מרכז־העיר ואל שפת־הים. כזאת אפשר לומר גם על המגמה בחיי־המסחר, ואין להפוך מגמה זו. במשך כל עשר שנות־מגורי בתל־אביב לא סרתי ליפו אלא שתים או שלוש פעמים. מבחינה מעשית פירושה של ההעברה – שרוב אנשי תל־אביב יצטרכו ללכת ליפו. בטוחני שלא יעשו כן. לדעתי יעדיפו לפנות אל משפט־השלום העברי ולא ילכו לבית משפט הממשלתי – כמו שנהגו בימי התורכים. בני תל־אביב סבורים שעיר בת חמישים אלף תושבים זכאית לבית־משפט משלה, אלא אם כן החליטה הממשלה להוציא מן העיר את כל משרדי־הממשלה. יתר על כן, לפי ידעתי, מגעת הכנסתו של בית־המשפט בתל־אביב כמעט ל־12,000 לירות, ואילו המשפטים הנערכים ביפו אינם מכניסים אלא כמחצית מן הסכום הזה. אין לנצל לרעת תל־אביב את העובדה שלידה קיימת עיר־תאומה, אלא יש לנהוג בה כאילו עמדה במחצית הדרך שבין יפו לעזה. אם הכוונה היא לשיפור היעילות בניהול מערכת־המשפט – הייתי שמח, אם לדבר בגלוי, אילו היתה זו הפגימה היחידה הטעונה תיקון, הפגימה מחייבת לכנס את השופטים בכפיפה אחת. על כל פנים, המרירות שתביא ההעברה שקולה כנגד כל תיקון טכני, אם יש בכלל משום תיקון טכני בצעד כזה.

הנציב אמר שהוא זוכר את המרירות שנתעוררה עקב תחרות דומים בין שתי ערים בסקוטלנד. בעיניו ראה הפגנות המונים עוברים ברחוב ומכריזים: הלא העיר השכנה! אמרתי שיש הבדל חשוב בין התנאים בסקוטלנד לאלו שבארץ־ישראל. שם אין זה אלא ריב קרתני קטנוני, ואילו כאן הרי זה מאבק בין שתי רמות תרבות. על כך השיב שהוא מסכים עמי, ומן הראוי היה לבטל קודם כל את הגורם הכלכלי. עליהם לשלם עכשיו 264 לירות לשנה שכר־דירה בשביל בית־משפט בתל־אביב. אילו יכלה העיריה שיצטרך לפנות בענין זה למזכיר המושבות. אמרתי שאינני יודע אם זהו שכר־דירה גבוה או נמוך, סוף סוף עליהם לשלם רק את השכר המקובל במקום, כשם שעליהם לעשות כן בשכם או בעזה, אבל הערב אני עומד להתראות עם ראש־העיר, ואם ירשני – אברר עמו נקודה זו. בטוחני שמר דיזנגוף ימצא פתרון לקושי הכספי. הסכים וביקש ממני לשוחח על כך עם מר דיזנגוף.

אחר שוחחנו קצרות על תגובתם האפשרית של הערבים להצעת הצירוף של חבר יהודי נוסף לועדת התמיד ועל המועמד הבא בחשבון.

עברתי לענין הבחירות הקרובות למועצה המוסלמית העליונה. המאורע התחיל לעורר התרגשות והעתונות התחילה להקדיש לו את תשומת־לבה. כדרכי ביחס לשאר הענינים הפנימיים של העדה המוסלמית, אמנע בקפדנות מלהתערב בכך באופן רשמי, ובמידת האפשר אנסה להשפיע על העתונות העברית ולכוונה באותה מגמה. אבל, הענין כשהוא לעצמו חמור ביותר. אני עומד על דעתי, אמרתי, כי נשיא המועצה המוסלמית העליונה לא זו בלבד שהוא יוזמן של הפעולות האנטי־ציוניות בארץ־ישראל, אלא שהוא גם אנטי־בריטי עד לשד עצמותיו. הנציב הביע את הסכמתו לדברי, אולם נוצרה עתה, אמר, מפלגה שלישית בהנהגתו של עוני עבדול האדי, המאשימה את המופתי במתינות יתירה כלפי הממשלה והציונות גם יחד, והוא רואה בקבוצה זו את הענן הכבד ביותר שבאופק הפוליטי, ולדעתו ראויה היא לתשומת לב רבה.

עניתי כי מפלגתו של העוני, המכונה מפלגת האיסתיקלאל, כרוכה אולי הרבה יותר בתנועה הפאן־הערבית והפדרליסטית שמעבר לגבולות־הארץ מאשר במדיניות הארצישראלית מקומית. לכן מתמיהה ביותר העובדה שהממשלה הרשתה בשנים האחרונות שארץ־ישראל תשמש מקלט לפליטי איסתיקלאל ולגוליו מארצות שונות, ריכוז זה של כוח איסתיקלאלי בארץ אף הוא ראוי לתשומת לב רבה. אשר לבחירות למועצה המוסלמית העליונה – שקלתי היטב את הדבר ועלי להביע את התנגדותי לדעה כי רצוי להחזיק את המופתי על כנו כדי להבטיח את פיקוחה של הממשלה על פעולותיו. אם לשקול מצד אחד את התועלת שבפיקוח על המופתי אגב קיום משרתו, עם כל הכוח שיתוסף לו על ידי עצם בחירתו מחדש, ומצד שני את ההפסד שהוא עלול להפסיד בסמכות ובכוח של ממש אם לא יבחר מחדש – הרי שהדרך השניה נראית ודאית יותר. נוסף על כך – אין הפיקוח הקיים על פעולות המופתי יעיל ביותר. לחג' אמין יש אדם משלו בכל כפר. בתיווכם של אנשים כסובחי חדרא ³או כשייך מוזאפר, העוברים בארץ ומסיתים את התושבים להימנע מתשלום־מסים, יוכל המופתי לפעול תמיד כרצונו.

הנציב אמר, כי נדמה לו שלא ירדתי לסוף דעתו. אין הוא מתכוון כלל להחזיק את המופתי על כנו כדי שיהא קל יותר לפקח עליו. סבור הוא כי הנחתי נכונה, אבל משרד־המושבות נוהג כמי שחושש מאוד להתערבות ממשלתית שלא כדין בענינים מוסלמיים דתיים. דומה שהם חוששים לתגובות לא רצויות בארץ־ישראל ומחוצה לה. כשבא (הנציב) לארץ־ישראל, רצה מיד לשנות את פני הדברים בהנהלת וואקף ובתי־דין השריעה, אבל הממשלה הבריטית תקיפה מאד בענינים אלה. הם עומדים על כן על דעתם שבעניני הבחירות אין לעשות קטנה או גדולה, אלא לנהוג כדין. מהו הדין? – דבר זה נבדק עכשיו על ידי השלטונות המחוקקים. יתר על כן, אין הוא מאמין שהמופתי ייכשל אם יעמוד לבחירה. לפי סברתו תהיה האופוזיציה של נשאשאיבי בעלת משקל מועט. אחר הבחירות – ותהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה – תגיע השעה לנסות ולרסן את הכוח הבלתי מוגבל הנתון בידי נשיא המועצה המוסלמית העליונה.

אמרתי כי לדעתי אין הערכת הממשלה קבועה ועומדת. לפני חדשיים היתה, כנראה, נטיה בחוגיה להגזים בהערכת כוחה של האופוזיציה. עתה הם נוטים לומר את ההיפך מזה. אין ספק כי למפלגת נשאשיבי יש עמדות חשובות בירושלים, ביפו, בשכם ובכל האיזור הצפוני. לא הייתי מעיז להתנבא לתוצאות ההצבעה, אבל איני רואה מדוע לא יובא מעמד המופתי במבחן של בחירות.

כאן נפסקה שיחתנו, כי הגענו לרחובות.

כשיצאנו מרחובות אמרתי – ביחס לתחנת הנסיונות – כי זוהי עבודת־פיתוח במובנה הטוב של המלה. בינתים קראתי את הדין וחשבון של פרנץ‘. הרגשתי הטבעית היא כי כל מי שמעונין באמת במדיניות־פיתוח תכליתית לא יוכל שלא לרגוז למקרא תעודה החסרה לחלוטין כל גישה קונסטרוקטיבית ממשית. זה שנים רבות שלא קראתי דין וחשבון עקר יותר. אפילו בדין־וחשבון של הופ־סימפסון היתה המגמה למדיניות קונסטרוקטיבית חזקה יותר מאשר בדין וחשבון של פרנץ’.

הנציב אמר כי בכל שיחה משיחותיו עם מר פרנץ' היה הרושם שלו – עקרות, אלא שאין הוא סבור כי יש בדין־וחשבון כדי לעורר התרגשות באיזה חוג שהוא. מנקודת־מבט יהודית אין טוב מלהציגה כתעודה חסרת משקל או חשיבות. אמרתי שהדבר תלוי הרבה במצב העצבים בקרב תנועתנו; אילו היו לנו עצבים חזקים מאד – אפשר היה, בתורת תכסיס, לפטור את הדין־וחשבון בביטול גמור. כראוי לו. לצערי נתערערו עצבי תנועתנו בלחץ השנים האחרונות. אמנם, סגנונו של הדין־וחשבון זהיר למדי (כאן הפסיקני הנציב ואמר: “לא ראית את הנוסחה הראשונה”), אבל העם העברי לא ידון אותו לפי סגנונו אלא לפי תכנו. אין לערבים סיבה להתלהב מן הצד הקונסטרוטיבי של הדו"ח של פרנץ‘, אבל על אף עקרותו הגמורה עשויות מסקנותיו הפוליטיות לחזק את כוחם. המנהיגות הערבית ניסתה במשך שנים להשריש תסביך של פחד בלבות הערבים ובלבות כל המתבוננים מן החוץ. הדין וחשבון של פרנץ’ הוסיף ביסוס ספרותי רשמי חדש לתסביך זה. בכל הדין וחשבון מתוארים היהודים ככוח כספי עצום ואפל, שכוונתו לעקור מן השורש את בעל הקרקע הערבי הזעיר, חסר־ההגנה ונטול־הכוח לעמוד כנגד לחץ עצום כזה. מובן שהתשובה הטובה ביותר היא העובדה כי פעולת־פיתוח זו, שפרנץ' מוכיח כי היא מן הנמנעות, נמשכת בארץ יום יום והגורם היסודי בה הוא עד היום הזה גורם ההתפתחות הגדול ביותר.

ה. מ. שאל ליחסי להצעות החוק של מר פרנץ‘. אמרתי שאיני מוכן לברר עתה את ההוראות השונות שמציע מר פרנץ’ לגופן. בדרך כלל אוכל להגדיר את יחסי על יסוד ההנחות הבאות:

א) כל חוק מסייג שאין בצדו מדיניות חיובית, פועל ממילא במגמה לעיכוב התפתחותה של הארץ. אין ממשלת המנדט יכולה לומר “שמש בגבעון דום” עד שתעבד תכנית קונסטרוקטיבית.

ב) היעילות שבחוק כזה תלויה במידה מרובה בדרכי ביצועו. אילו האמינה עוד האוכלוסיה היהודית בביצוע קונסטרוקטיבי של החוק, היתה רואה עובדות רבות באור אחר, אבל חוששני שהנסיון אינו מצדיק כל אופטימיזם מצד היהודים בענין זה.

הזכרתי לדוגמא את החקירה בענין קוסקוס־טבעון, המתנהלת בהתאם לחוק סכסוכי־הקרקע שהופעל זה מקרוב. מבחינה תיאורטית אפשר לפרש את החוק בצורה העלולה לפעמים להועיל לענין ההתישבות היהודית, אבל אין סיכוי שיקרה כזאת כל זמן שביצוע החוק מסור בידי אדם כמר ליס. לא ארבה בפרטים, אבל במקרה הראשון של הפעלת החוק הזה על ידי מר ליס שימש נשק נגדנו. זילזלו בפסקי־דין שהוצאו לטובתנו; עדותם של שוטרים נערכה בצורה שהותאמה מראש למסקנתו של החוקר, ודיוניו נערכו שלא בנוכחות הצדדים המעונינים.

ה. מ. שאל אם לדעתנו יש למר ליס דעה קדומה לגבי הענין היהודי. עניתי שסבורני כי מר ליס הוא אחד הפקידים המעטים שאינם משתדלים כלל להעלים את יחסם האנטי־יהודי הברור. ה. מ. שאל אם יש בידי הוכחות של ממש לכך. הקושי הגדול בענין כזה, הוא למצוא דבר של ממש שיכול לשמש הוכחה למסקנה כזאת.

ה. מ. שאל מה נתחדש בענין בית־החולים המרכזי בעמק שעמד להיסגר, כפי שחששו. עדיין לא נפגש עם הקולונל הרון, אבל יתראה עמו באחד הימים הקרובים. אמרתי כי ככל שידוע לי יסגר בית־החולים באחד ביולי וכל איזור ההתישבות בצפון ישאר בלא אישפוז חולים כלשהו. משלחת מטעם בית החולים וועד הבריאות העברי ביקרה אצל הקולונל הרון, אבל נענתה בשלילה בכל נקודה – בהתאם לנוהג שאנו רגילים בו בכל מקרה של פגישה עם מנהל מחלקת הבריאות. רק במקרים שסגנו מילא את מקומו היה לנו סיכוי למצוא אוזן קשבת יותר לתביעותינו. ה. מ. אמר שהיה רוצה מאד למנוע את סגירת בית־החולים, אבל, ייתכן שיתקשה להשיג את הסך הנדרש של 3000 לירות. רצונו לדעת אם אין ביכלתי לנקוב סכום קטן יותר שיועיל לנו לעבור את חדשי־הקיץ הקשים ביותר. אמרתי, בכל הכבוד הדרוש, שאנו מנוסים למדי בתקציבים כדי לדעת שלא מן הנמנע הוא למצוא סכום של 3000 לירות בתקציב העולה על 100,000 לירות. ה. מ. השיב שאמנם ייתכן, אבל רק על חשבון שירותים אחרים, שיש לשקול את הפסדם כנגד שכר השירות הנידון. אמרתי כי לא תמיד הכרחי הדבר. רק אם קובעים מלכתחילה שהמחלקה צריכה להישאר כמו שהיא, שכל המנגנון אסור בנגיעה ואין לדון באפשרות של חסכונות בחבר העובדים – רק אז הכרח הוא לנהוג צמצום בשירותים במקרה של צרה כזו. על כך השיב שודאי שאין לדון בשאלה זו במשך שבועות ימים.

אמרתי, אפשר שכך הוא, אבל עלי לומר שטענות ממין זה מוטב לנו להניחן בלא תשובה. בית־החולים בעמק יסגר בשל חסרונן של 3000 לירות. שנים על שנים אנו מנהלים משא ומתן על הגדלת ההקצבה להוצאות־החינוך שלנו, שהממשלה עצמה הודתה שהיא חייבת להגדילה, על יסוד ההסכם הקיים – ואיננו מתקדמים אפילו צעד אחד במשא ומתן זה. אשר לעבודות הציבוריות – לא זו בלבד שאין מגדילים את חלקנו, אלא שמונעים מאת הסוכנות היהודית להשיג את הידיעות הנחוצות לה לשם קביעת עובודת התעסוקה (כאן הראיתי לו שני מכתבים שהגיעו אלינו על פי מקרה מוזר בו ביום – האחד מאת המזכירות הראשית ואחד מעירית ירושלים – וכל אחת שולחת אותנו אל חברתה בדבר ידיעה מסוימת שביקשנו למסור לנו). כל הנדרש מאתנו הוא לקבל על עצמנו עול מסים כבד יותר, אם על ידי הנהגת מס הכנסה ואם בדרך אחרת. אם יניחו לענינים להתפתח במגמה זו – לא נוכל או לא נרצה עוד לשאת בהתחייבויות כלפי שירותים שעל פי דין חייבת בהם הממשלה. ה. מ. שאל לאן נגיע בכך! האם לא יהיה אז על הממשלה לומר כי כל מה שביכלתה לעשות הוא, לאפשר חינוך לאחוז הילדים העבריים השווה לזה שניתן לחלק הערבי של האוכלוסיה? עניתי שעתה יש לנו כ־22 אלף ילדים בבתי־הספר שלנו. הממשלה תרצה לומר ל־16 אלף מהם שיצאו מבתי־הספר וילכו הביתה – מילא, תעשה כן! אולם הממשלה היא שצריכה לומר זאת ולא אנחנו. ה. מ. אמר שאף על פי כן רצוי לדעתו להכין תכנית שתתן לבית־החולים בעמק להמשיך בפעולתו לפחות בחדשי־הקיץ, ולו רק בצורה מקוצצת. אמרתי שאתקשר עם הנהלת קופת־חולים ואודיע לה את דעתו.

יום ג', 1 במרס, 1932

עבדתי כל הבוקר על עיבוד אחרון של נאומי באסיפת- הנבחרים. התרגום העברי שנעשה בידי שרתוק לא היה מוכן עד אחר-הצהרים, ונאלצתי למהר ולצאת לתל-אביב כשרק מחציתו בכיסי, מתוך תקוה כי שרתוק יוכל להגיע בעוד מועד עם המחצית השניה. הכתבתי הרצאה זו באנגלית, משום שנתכוונתי בה בלבי יותר כלפי חוץ מאשר לאסיפת הנבחרים (ואמנם, בויכוח ובשיחות פרטיות ביקרו את ההרצאה בנקודה זו).

בינתים טילפנו לנו מן המשרד הראשי של הקרן הקיימת: פקיד משרד ההוצאה לפועל בא בלוית שוטרים עירוניים וסגר את המשרד בחותמתו! הם אספו את כל השטיחים והרהיטים לחדר אחד, הוציאו את מכונות-הכתיבה מידי הבחורות ושמו אותן תחת מנעול, קיטרוץ' הזהירם שאם לא יקבל ב-29 בפברואר שיק על 10 אלפים לירות לחשבון פיגורי המסים, ינהג לפי החוק. אוסישקין כבר יצא לתל-אביב להשתתף באסיפת-הנבחרים. מעשה משונה! והרי ידעה הממשלה שלא תוכל להשיג אפילו חלק מן החוב על ידי עיקול הרהיטים. יעצתי לגרנובסקי ללכת אל יונג. שרתוק טילפון בשמנו ליונג וביקש ממני להסיר את העיקול. בצהרים הוסרו החותמות ונערכה פגישה עם המזכיר הראשי, כדי לברר ולמצוא פתרון נאות.

משהגעתי לאסיפה נודע לי שענינים שונים יעסיקו את המושב רוב רובו של אחר-הצהרים. זמן-מה נמשך הויכוח שנתגלע בעקבות נאום-הפתיחה של היושב-ראש. התחלתי לדבר ב-6.30 וסיימתי את דברי קצת אחרי 8. קהל שומעים הקשיב הקשבה רבה. נדמה לי שבדרך כלל קלעה הרצאתי למטרה. אחרי הפסקה נפתח הויכוח על הרצאתי על ידי נואם רביזיוניסטי, ונמשך עד אחרי חצות.

יום ד', 2 במרס, 1932

כל הבוקר נמשך הויכוח המדיני. שום דבר מעודד! ארם, מפועלי-ציון שמאל, השווה אותי לפלוה ¹. הרב אוסטרובסקי מן “המזרחי” נשא נאום לא הגון ביותר. השיא היה, כפי ששיערתי מראש – נאומו של אוסישקין. הוא הצדיק שוב את הגדרתי מאז. נאומו הפוליטי של אוסישקין הוכיח שאפשר במיעוט זמן ובמיעוט מלים לגרום למירב הנזק. הפעם ניתנה לו הזדמנות לנצל במיוחד את חוזה-החכירה של ודי חורית. נואם רביזיוניסטי התגרה בו בהביעו את בטחונו כי אוסישקין הוכרח על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לחתום על החוזה. אוסישקין, תחת לגלות את האמת, אישר פחות או יותר את הודעתו של הרביזיוניסט. הוא השווה את חתימת חוזה-החכירה בינו לבין הנציב העליון לחתימת חוזה-השלום בסיום המלחמה הצרפתית-הגרמנית; השווה את ההחכרה לאלזס-לוטרינגיה, ורמז רמז דק לאיזו מלחמת-נקם שעתידה לבוא, בהניחו לדמיון השומעים לגלות כנגד מי תכוון המלחמה.

הנקודה העיקרית ברוב נאומו של אוסישקין – שלדעתי נתקפחה אף היא על ידי השוואה מוגזמת במקצת לוייצמן-הרצל – היתה ה“אני מאמין” שלו ביחס למצבנו המדיני בשעה זו. הוא הודה שאין בפיו תשובה לשאלה מהי הדרך שהמדיניות הציונית צריכה ללכת בה עכשיו, אולם הסביר את הישגינו הפוליטיים כתוצאה מקרית של תנאים שאיננו שליטים בהם, מעין “צירוף מקרים”. צירוף-מקרים כזה שוב אינו קיים עתה. עד שיזדמן שוב צירוף כזה אין בכוחנו, לפי סברתו, לשנות ולא כלום. בכלל – הסבר עגום מאד ונטול תקוה, אבל – כרגיל לגבי אוסישקין – רב רושם ובלי ספק אמיתי מבחינתו שלו.

בגמר הויכוח עניתי בדרך כלל בשקט, אבל בתוקף; בתוקף רב ובנקיטת עמדה גלויה נגד אוסישקין; אמרתי שאיני מוכן לתת לאוסישקין להיות הפטריוט הגדול על חשבון הסוכנות היהודית, וסיפרתי את פרטי הענין של ודי חורית. ביטלתי את ההשואה לאלזס-לוטרינגיה כהגזמה רבתי.

אחר הצהרים המשיכה אסיפת-הנבחרים בעבודתה. אני חזרתי לירושלים.

סעדתי את ארוחת הערב על שולחנה של משפחת הינץ הרמן ², עם נגינת מוסיקה אחר הארוחה, שהפעם נהניתי ממנה מאד.

יום ה', 3 במרס, 1932

בא פרלסון. בית-ההבראה במוצא נפתח שוב, לאחר שאושרה ההקצבה בסך מאתים לירות, אולם בית-החולים המרכזי עדיין בחזקת סכנה. תהיה ההקצבה לקופת חולים אשר תהיה, אין הם יכולים להמשיך בלי תשלומים במזומנים מאת הסוכנות. עד היום כמעט לא קיבלנו דבר.

זסלבסקי ³, מנהלל, מודאג מאד למצב הבריאות בישובו. אחד הגורמים העיקריים לתנאי חייהם הגרועים הוא שהם נאלצים להוסיף לגור בצריפי-עץ. תושבי נהלל שוב אינם אנשים צעירים, והחיים במשך שתים-עשרה שנה בצריפי-עץ בנהלל נתנו בהם את אותותיהם. בשנים כתיקונן מתחילים ימי הקור אחרי ירידת הגשמים בתחילת-החורף, ולוחות-העץ מתהדקים זה לזה. השנה נהפך הסדר והקור חודר באכזריות לתוך הצריפים. אנשי נהלל שואלים עכשיו מדוע לא יבנו בשבילם את בתיהם (שנתחייבו לבנותם בהתאם לתכנית הקונסולידציה), בעוד שאנשי עין-חרוד ותל-יוסף, שהם צעירים יותר – נבנו להם בתיהם מכבר. זהו כמובן שוב אחד המקרים של הענשת הטובים ביותר. בהתאם לתכנית הביסוס ניתנת זכות-קדימה לרכישת מכשירי ייצור, מיתקני השקאה, כלים ובהמות. כל זמן שלא נמצא דרך להשיג קרדיט היפותיקאי בשביל נהלל, שיפרע על ידי הסוכנות, אין לראות כלל אימתי נוכל למלא את תביעותיהם.

הלכתי לשיחה עם חיימסון, בענין המברקים שקיבלנו הבוקר מלונדון ומפולין בדבר הויזות ל“מכביה” וליריד-המזרח. חימסון הבטיח לשלוח הוראות למשרדי הקונסולים הבריטיים על ההנחות שיש לתת, אולם נראה שיש איזה עיכוב. שוב העליתי את השאלה בדבר הדרכיות הקולקטיביות, אולם אין לראות כי הצלחתי בכך.

נדרשתי להשתתף בישיבת הועדה הפוליטית של אסיפת הנבחרים, שתיערך אחר הצהרים. הרביזיוניסטים הגישו כמה הצעות להחלטה: אחת – נגד שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט; אחת – נגד הפדרציה הערבית; אחת – נגד ועידת השולחן העגול; אחת – נגד שינויים קונסטיטוציוניים, ועוד כמה הצעות. כדי לבודד את הרביזיוניסטים יש להוציא מלבם של נציגי שאר המפלגות חשדות חסרי שחר בדבר משא-ומתן סודי המתנהל כביכול על ועידת שולחן עגול, או על מועצה מחוקקת, כפי שהם טוענים וחוזרים וטוענים. הרציתי לפני הועדה בגילוי-לב גמור וקראתי קטעים משיחותי האחרונות עם הנציב העליון על המועצה המחוקקת. נדמה לי שהרצאתי לא עברה עליהם בלי רושם.

הייתי צריך למהר ולאוץ לירושלים כדי להגיע בעוד מועד לביתי, לסעודת הערב שאליה הוזמנו הא' והגב' קמפבל ומשפחות בנטויץ' והכסטר.

יום ו', 4 במרס, 1932

אוסישקין ביקש ממני לבוא אליו לשיחה בענין פיגורי-המסים. בינתים נפגש גרנובסקי עם יונג ודחה את הפעולה לימים אחדים. הם מבקשים כי אפגש עם המזכיר הראשי ואסדר אתו את הענין. אין כוונתי להסיר מעלי את האחריות, אולם נדמה לי שהיה טבעי יותר, ואולי גם מועיל יותר, אילו התנהל המשא-ומתן במישרים בין הקרן הקיימת לישראל לבין הממשלה. אבל אוסישקין עמד על כך ולא ראיתי אפשרות לסרב. הבטחתי לטפל בכך בפגישתי הקרובה.

בערב באו לסעוד עמנו ארנולד צווייג ⁴ואשתו. הם באו זה עתה לירושלים. לא ראיתיו פרק-זמן של שמונה שנים בערך. הוא נזדקן הרבה. שאלני על רצח דה-האן ⁵. דומה כי נתאהב באישיותו של דה-האן. אמר שכאן בירושלים הוא רואה בבהירות את הרקע לפעולתו של אדם משונה זה ולגורלו המוזר. דיברנו הרבה על אדמיניסטרציה בריטית ורומית.

שבת, 5 במרס, 1932

אחר ארוחת-צהרים הלכתי להתראות עם סיר פ. ד., שליידי ארליי הציגתני לפניו. זהו בנו של יהודי אמיד מבומביי, שהוריש לו רכוש רב וצואה להגיע למעמד של אציל כפרי באנגליה. הוא משתדל הרבה לקיים את מצות אביו. עדיין הוא צעיר מדי, חלוש בגופו ובעל פרצוף יהודי בולט – כולו חבילת עצבים וחסר אמון (בעצמו ובזולתו). זהו ביקורו הראשון בארץ. קיש והליידי ארליי “עיבדו” אותו. נוטה במחשבתו למגמת רובם של אלה הרואים את עצמם לא-ציונים, כלומר – לנדב קתדרה בשביל האוניברסיטה. מתכוון לקתדרה לדברי-ימי-המזרח, או למעין זה – מפעל לעידוד כשלעצמו. אבל השאלה היא – מה נעשה בכל הקדתרות, אם אין לנו מקום להכניסן? הליידי ארליי שוחחה עמו על פיתוח יחסים יהודיים-ערביים, ודומה שהרעיון נראה לו. המשכתי במגמה זו, ושתי ההצעות שלקחו כנראה בעיקר את לבו היו – תכנית-הנטיעות הקטנה בשביל ראשי השבטים בעבר-הירדן, והתכנית לפרסם חוברת ערבית מדי חודש בחודשו. הוא ביקש לתת לו שהות לעיין בדבר והדגיש שוב כי איננו ציוני. הוא מתנגד לכל לאומיות ומצדד בקוסמופוליטיות. העירותי ברוב ענוה שכל עץ הוא אלון או אשוח, או מין אחר; אין עץ סתם, ואם כל עץ יקבל את חלקת-האדמה שהוא זקוק לה – לא תהא סיבה לחשוש ליער. הסכים ושיבח את הישגי היהודים בארץ-ישראל, אבל חרד הוא להנחה היסודית, נכון יותר למסקנות הנובעות מהנחה זו לגבי כל יהודי ויהודי מבחינה אישית.

בערב ערכנו קבלת-פנים לכבוד ארנולד צווייג, נכחו חמישים עד שישים איש.

יום א', 6 במרס, 1932

השכם בבוקר הגיעו ידיעות על רצח חדש ליד כפר-חסידים, הסמוך לחיפה. שוב אירע הדבר במוצאי-שבת, ושוב כל אותה פרשת הנסיונות להתקשר עם שלטונות המשטרה המרכזיים ביום א' בבוקר. השמועה הראשונה אמרה כי השומר נרצח. אולם עד מהרה נתברר כי היה זה אחד המתישבים שישב עם משפחתו לידי השולחן מול חלון פתוח ומואר, ונורה ביריות מן החשכה. אפשר לצרף מקרה זה לרצח יגור, למקרה אלכסנדר גליקסון בכפר חסידים ולשני הניסיונות להטיל פצצות על הר הכרמל וליד טירה, והמסקנה – שקיימת כנופיה מאורגנת, הפועלת, לפי הסימנים, במגמה טרוריסטית.

בהתאם למדובר הלכתי למלון המלך דוד, לשיחה שניה עם סיר פ. ד., שוחחנו קצרות. הוא מעדיף את תכנית הנטיעות, והסכים לנדב כמה מאות לירות.

מדי אחר-הצהרים יצאתי לתל-אביב, לבירור עם מרכז-העבודה של ההסתדרות בענין השדיול לעולים עובדים. נקל להסביר את ההפרש בין מספריהם לבין מספרינו על ידי סעיפים אחדים. הם מסרבים להביא בחשבון את העונה המתה של חדשי-הקיץ במושבות; מעריכים ביתר אופטימיות את יכולת-הקליטה בעבודות הבנין; כוללים את כל רשימת הקרובים המצפים לעלייתם.

מיהרתי לשוב מתל-אביב, כדי להספיק לארוחת-הערב, הואיל והוזמנו לסעוד עם פרנץ'. מצאנו כאן את סקבינגטון ⁶וטרסטד.

במשך הערב קבעתי שני דברים לסידור: א) ישיבה לבירור פרטי תכניתנו לבנק החקלאי, וב) סיור בישובינו שבסביבי ירושלים.

יום ב', 7 במרס, 1932

בבוקר נפגשתי עם ספייסר בענין הרצח בכפר-חסידים ומצב הבטחון במחוז-הצפון. הוא קרא לקינגסלי-הית, ראש המחלקה לחקירת-פשעים, ושוחחנו ארוכות על חקירת הפשעים ועל מניעתם להבא. אשר לשאלת גילוי הפשעים – היינו תמימי דעים שקיים ארגון סודי הפועל בחיפה. כן הסכים לדעה שאין לערבב את רצח בלפוריה בפעולות הכנופיה הזאת. ברגר, שחזר אך הבוקר מחופשתו, קיבל הוראה לנסוע הישר לחיפה וליטול את החקירה בידיו. הוא יתפנה משאר תפקידיו וינתן לו לעסוק רק בגילוי הכנופיה הזאת. העירותי לו כי אף על פי כן יזדקק ברגר לקצינים הערביים של המשטרה המקומית, ולא יוכל, לדעתי, לגלות דבר בנסיבות אלו. ספייסר אמר שהוא רואה את הקושי שבדבר; לברגר ינתנו איפוא אנשים מיוחדים לפעולה זו.

אשר למניעת הפשעים להבא – הדגשתי את הצורך לארגן במידה גדולה מן המקובל עד עתה את בני המקום להגנה עצמית מפני התקפות ממין זה. ספק אם אפשר לחסל ארגון טרוריסטי על ידי משמרות-משטרה; כאן מוכרחה לבוא פעולה מתואמת מצד האוכלוסיה. יתר על כן, בעיני קרובה הסכנה של מעשי-תגובה. אפשר מאד שמטרות הפעולה הטרוריסטית היא לעורר מעשים כאלה, ומוטב איפוא למצוא דרך לסיפוק רצונם המוצדק של בני-המקום להשתתף בפעילות בדיכוי הכנופיה. ספייסר הסכים אף לכך, וקיבל את הצעותי לארגן יחידת-משמר מבין המתישבים באיזור חיפה, שבמשך זמן-מה תשתף פעולה עם המשטרה הארצישראלית והבריטית ותסייע בידה. הוא נתן את הסכמתו לספק להם כלי-נשק, בתנאי ששלטונות-המחוז יסכימו לכך. הוסכם בינינו שגורדון ירד לחיפה ויקח דברים עם פולי ⁷ועם קיטרוץ' על תכנית זו. כן באנו לידי הסכם על הודעה שתפורסם על ידי הסוכנות ותכלול את תוכן שיחתנו.

לאחר שחזרתי למשרד נכנס הד"ר לוריה, לברר שנית את ענין כפר-ילדים. עדיין אין תשובה מן ההסתדרות. חזרתי והדגשתי, כי בשאלת הכשרות לא תהיה מניעה מצד ההסתדרות, אלא שאין היא מוכנה לקבל על עצמה את ההתחייבות הכספית ואין היא סבורה כי המקום מתאים לבית-ספר מרכזי לכל העמק. לוריה תבע החלטה סופית, והוסכם בינינו כי במשך שבוע אחד יש להביא את הענין לידי גמר.

ברגר נכנס ערב צאתו לחיפה, כמדובר. הרציתי לפניו שוב את דעתי על שורת הפשעים שבוצעו בצפון וביקשתי ממנו לא להפסיד זמן בפעולות-השיגרה המקובלות, שכן הן עלולות להעסיקו הרבה ובינתים ייעלמו עקבות הכנופיה. השיב, כי אף על פי שהוא נוטה לקבל את דעתי בענין זה – אינו רשאי להזניח את פעולות-השיגרה, שהן עיקר גדול לפעולה צולחת במחלקה לחקירת-פשעים. בימים הראשונים יהא עליו לעסוק במדידת עקבות, בגילוי עברו של הנרצח וכו'. הזהרתיו מלהיזקק לעזרת המשטרה הערבית המקומית, ואמר שהוא מכיר בסכנה שבדבר. יהיה לו משרד משלו ויקח עמו את עוזריו מירושלים. אף על פי כן אין הסיכויים מרובים. אומרים על ברגר שהוא אחד הקצינים המוכשרים ביותר של המחלקה לחקירת פשעים. אין ספק שהוא פיקח ונוסף על כך אדם נעים, אולם דומה שמעולם לא גילה דבר בכל אחד מן המקרים החשובים שעסק בהם בשנים האחרונות… סוף סוף הרי זהו העיקר!

מרמינסקי ⁸בא למסור כמה פרטים נוספים להצעת השדיול, והוז ⁹– לבירור מצב הבטחון בצפון. הוא ישתף פעולה עם גורדון – אם תוצא לפועל תכנית יחידת-המשמר.

דויס, בא-כוחם של אחדים מעתוני גרמניה הגדולים (רביזיוניסט לפי נטייתו) בא לשאול אם אין זה לטובת מדיניותנו לפרסם בעתוניו על כוונת הממשלה להקים בעתיד הקרוב מועצה מחוקקת. כוונתו להכריח על ידי הפרסום את הממשלה לגלות את תכניותיה. תשובתי היתה שאינני חושב את המועצה המחוקקת ל“אקטואלית” יותר מאיזו בחינה שהיא משהיתה בשנת 1922, כשפירסם סיר הרברט סמואל את דבר המלך במועצתו, או בשנת 1929 (ולפני המאורעות), כשהלך צ’נסלור ללונדון, כדי לחדש את השיחות על התכנית עם ממשלת הוד מעלתו, או בשנת 1930, אחרי פרסום הספר הלבן. על כל פנים אין זה לטובתנו לעשותה ל“אקטואלית”, אף על פי שכמה מעתונינו מתנהגים כאילו לא היו להם ענינים חשובים יותר. אעיין בהצעתו, אולם מסקירה ראשונה אין היא נראית לי.

המשכתי את הישיבות עם ג’ונסון. ביררנו את המסים הבלתי ישירים אגב בדיקת הסעיפים השונים להכנסות המכס. לכמה פרטי פרטים עלינו לחדור בבירור זה! – ובסופו של דבר מתעורר ספק על היחס שבין פרט מסוים לבין המטרה הסופית: העסקת פועלים עברים בעבודות הממשלה. לשם הערכת חלקנו במכסי הקמח יש לבדוק את אחוז-התערבות של קמח חוץ אצל יהודים בהשואה לאחוז זה אצל האופה הערבי בבצקו! ועוד: מהו הגודל הממוצע של משפחה עברית וערבית! בקביעת מספרי התצרוכת אין חלילה להעלים עין מן העובדה שהמספרים מגלים יתרון לצד הערבי. כן יש למצוא את הנוסחה הנכונה לקביעת חלקם של הערבים בצריכת בנזין ובשימוש במכוניות.

אחרי הישיבה נשארתי זמן מה עם ג’ונסון. הוא ביקר בחיפה והתראה עם מנהל הרכבות. בהזדמנות זו בירר עמו את מספרי התעסוקה, ואמר כי אמנם, יש להודות שהמצב עתה לדעתו “ממש מחפיר”.

כל הערב ישיבת ההנהלה.

יום ג', 8 במרס, 1932

הלכתי להתראות הבוקר עם המזכיר-הראשי. שוחחנו על הרצח בכפר-חסידים, חובות הקרן הקיימת, הצעת חוק-חינוך ועוד.

אחר באו אגרונסקי ורוזנבלט, לשיחה על ההתפתחות האחרונה במצב ה“פלסטין בולטין” ¹⁰מבחינה פוליטית. אגרונסקי ראה בתביעה זו נסיון לפגוע בזכויותיו כעורך המעיד, לדעתו, על כוונתו לשל לנדוי להרחיקו לגמרי מן העתון. הוא החליט שלא להיכנע, ותכניתו היא – ליסד עתון יומי שני באנגלית. הוא מתכוון להביא את הבולטין לידי חיסול, כיון שמובטח לו כי זה עתיד להתנוון במהרה ולגרום נזק מבחינה מדינית. מסקירה ראשונה אין התכנית נראית לי. אפשר שאני מושפע מתכניתי משכבר להוציא שבועון אנגלי, שאני רואה עתה סיכוי להגשמתה – אם אפשר יהיה לשדל את אגרונסקי שיקבל על עצמו את עריכתו. מלבד זה מקנן בלבי החשש, שתוך כדי חיסול הבולטין עלולים להיפגע בשני העתונים המוצאים על ידי יהודים, ובמקומם יבוא עתון “אנגלי-נוצרי”, ואולי אפילו עתון של איזו שותפות אנגלית-ערבית. קהל-הקוראים האנגלי בארץ-ישראל אינו רחב ואינו ידידותי עד כדי עמידה בטוחה בתגרה זו, אף אם תהא כל אהדתו נתונה ללוחם מובהק כאגרונסקי.

אחר הצהרים שלחה עירית תל-אביב את מזכירה ובידו מכתב הכולל את הנקודות השונות שהוסכם עליהן בפגישתנו עם הנציב עליון. הם מבקשים ממנו הצעות לניסוח סעיפי-החוזה השונים. הנה כי כן נשתנו הזמנים והם הולכים עתה בתלם בלי טענות ומענות. שלחנו להם את הצעותינו לתיקון טיוטת ההסכם והבטחנו להמציא להם למחרת את הערותינו הנוספות בנקודות מסוימות, כוונתנו לברר בינתים עובדות מסוימות בצנורות המיוחדים.

בינתים בא אברהם שפירא ושאל להחלטתנו בדבר תכנית הנטיעות ונסיעתו הקרובה לעבר-הירדן. שוב קיבל מכתב מה. ט. והזמנה מר. פ. לבוא ולבדוק את טיב קרקעותיו. ניצלתי את שעת-הכושר לברר אתו את מקרה כפר-חסידים.

יום ד', 9 במרס, 1932

שפירא בא שנית וגמרנו בינינו על סידורים מסוימים בקשר לביקורו הקרוב בכרך. רצוני, כמובן, לנהוג מידת חסכון יתירה בכספים שנתן לנו פ. ד. ולהשתמש בהם שימוש מועיל ביותר.

אליעזר קפלן, שלא ראיתיו זמן רב מאד, שוחח עמי על ההתפתחות האחרונה בענין משטרת תל-אביב ועל ההכנות לבחירות לעיריה.

ליאו הרמן נכנס לרגעים אחדים לשיחת-הכנה ערב ישיבה שנקראה על ידי פרבשטיין, כדי למצוא איזה פתרון מעשי לבעית השבת בנקודות ההתישבות.

בישיבה השתתפו – מלבד הסוכנות וקרן היסוד – הקרן הקיימת (אוסישקין), הרב קוק, “המזרחי” ו“הפועל המזרחי”. הצטערתי על העדרם של באי כוח הועד הפועל של ההסתדרות והסתדרות הפועלים החקלאיים, שהוזמנו שניהם. איתרע המזל שדוקא הבוקר פירסמו העתונים סיפור-“זועה” חדש על טרקטור השייך כביכול ל“יכין”, שהוסע בצהרי-השבת דרך הרחוב הראשי של כפר-סבא. האכרים יצאו מכליהם למראה הדבר ומספרים שהפועלים האחראים לטרקטור איימו עליהם. איני מאמין לסיפור העתונים, אבל רע למדי אם נכון הדבר. במשך שנים הקפידו בישובינו פחות או יותר על שמירת השבת בפרהסיה, ואיני רואה סיבה לשינוי הפתאומי. אם היו מקרים לא רצויים בחדשים האחרונים – יש להפסיקם. מובן שאין להפסיקם בכוח הזרוע. הנאומים העזים שנשאו אנשי “המזרחי” לא יתקנו מאומה, אלא להיפך – ירעו את המצב. אין לך דבר קל מלהבעיר בארץ-ישראל תבערה בנוסח Kulturkampl” ". אוסישקין נהג בתבונה רבה באמרו שאין שום תועלת בישיבה כל עוד לא ישתתפו בה אחדים ממנהיגי ההסתדרות. בוטח הוא בהבנתם בבעיה ובהסכמתם להשתמש בכוח השפעתם על הישובים. נהגלתי לפי אותו הקו והוחלט לקרוא בקרוב לישיבה שניה שאליה יוזמנו אישית בן-גוריון, ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ ועוד.

ישיבה רגילה של ועדת-העליה לבירור הצעותינו לשדיול-העובדים הבא. הגשתי להם את המספרים וסקרתי את המצב הנוכחי בשוק-העבודה. אפשר לומר שהיה זה אחד המקרים הנדירים להעדר חילוקי דעות חריפים. נתבררו כמה נקודות, בעלות משקל רב או מועט, שיהא עלינו להביאן בחשבון.

בדרך כלל לא היה קושי להגיע לידי הסכמה כללית. בסוף הישיבה סיפרתי להם על המשא ומתן שלנו בדבר הרשיונות לבעלי הון מסוג בעלי-מקצוע.

באמצע הישיבה – “צרה” חדשה! הודעה טלפונית מחיפה על התנגשות באדמת קוסקוס-טבעון. העורך-דין של חברת “משק” ¹¹מסר לנו, שאחר משפטים שנמשכו זמן-מה – על קרוב למאה דונם משטח של כמה אלפים – ולאחר שבית-הדין פסק לטובתנו, אפילו ביחס למאה דונם אלה, לאחר שהערבים ניסו להפריענו בחרישת השטח כולו, שעל זכות בעלותנו עליו לא חלק שום איש, לאחר שהמשטרה פקדה על שני הצדדים לנטוש את השטח והפקידה שמירה על השטח לזמן-מה – לאחר כל אלה הודיע לו היום מר ליס, קצין המחוז, כי המשטרה שוב לא תראה את קרקעות קוסמקוס-טבעון כאסורות בנגיעה, ותודיע לשני הצדדים, שהואיל ואין ביכלתה להגן עליהם – רשאים שניהם לצאת ולחרוש. מר ליס, הפועל בשם מושל-המחוז, הוסיף שפקודה זו ניתנה בהתאם להוראת בית-המשפט. זהו סבך נאה! אם יקוים הדבר – הרי לא זו בלבד שממשלת ארץ-ישראל מופיעה כמסתלקת מתפקידיה, אלא שאי-אפשר יהיה למנוע מחר התנגשות בין שני הצדדים, שכן ודאי יעשו דין לעצמם.

נסיתי להתקשר עם המזכיר הראשי בביתו. אין תשובה. טילפנתי ליועץ המשפטי, במלונו, אולם טרסטד אף לא שמע את השם “קוסקוס-טבעון” וודאי שלא ידע שום פרט מפרטי המקרה. לבסוף השגתי את מודי, סגן המזכיר הראשי, והזהרתיו על הסכנה המאיימת. הבטיח להתקשר עם חיפה ולדאוג שלא יארע דבר בלתי רצוי בבוקר יום המחרת.

וסט, שהשתתף בישיבת ועדת-העליה, סעד אתנו בערב ושוחחנו על עניני-המפלגה.

אחר כך הכתבתי את היומן עד 10.30 בלילה, ולא יכולתי להמשיך עוד, מחמת אפיסת הכוחות.

יום ה', 10 במרס, 1932

בבוקר קיבלתי משלחת מכפר-חסידים. ביררנו את מצב-הבטחון. נתרשמתי שכולם, חוץ מבחור אחד, הם אנשים שאינם מוכשרים בהחלט לברר ענינים כאלו. מנקודת-הראות של הגנה עצמית הם נראים דלי יכולת. הצעותיהם העידו על הלך-רוח שניתן להגדירו כמבוהל. הן כללו כארבעה-עשר סעיפים שונים, רבים מהם סותרים זה את זה: גדר תיל מסביב לנקודה. זרקורים, פתיחת מחסני-נשק, תחנת-משטרה, קשר טלפוני ישיר לחיפה וכו' וכו'. אם יגשימו רק מחצית מהצעותיהם יהיה כפר-חסידים מצודה!

טילפנתי למודי ושאלתיו בקשר להוראות שמסר אתמול לליס. אמר שהתקשר עם המשטרה בחיפה והטיל עליהם לעמוד על המשמר בקוסקוס-טבעון. אמרתי לו כי אין זה מספיק בהחלט, ואם לא תשונינה ההוראות אין למנוע התנגשות.

בינתים, החל מהשכם בבוקר, צלצולי טלפון מקוסקוס-טבעון המתארים את שני המחנות האויבים (ששניהם קיבלו מן הממשלה רשות לחרישה) עומדים בשדה זה מול זה. הערבים התחילו בעבודה בשש בבוקר. היהודים חיכו מתוך אמונת-שוא לביטול הוראתו הטפשית והפרובקטיבית של ליס. אחר כך הודעה טלפונית כי החרישה התחילה וארעה התנגשות, שראשיתה השלכת אבנים מצד הערבים, השבת אבנים על ידי היהודים, וסיומה תגרה שבה נפצעו אנשים אחדים משני הצדדים, ביניהם בחור משלנו מכפר-ברוך ובצורה קשה למדי. לבסוף בא הרינגטון מחיפה וציוה על שני הצדדים לנטוש את השדות. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לטפל בכך, אולם יש להטיל ספק אם כך נוהגת ממשלה נבונה!

סנטור חזר הבוקר מאירופה, והיתה לנו ישיבה דחופה וקצרה של ההנהלה. אחר כך הלכתי עם פרבשטיין אל הנציב העליון והצגתיו לפניו כציוני ותיק, מנהיג “המזרחי”, מי שהיה ציר הפרלמנט הפולני ונשיא קהילת ורשה. בהזדמנות זו הסברתי לנציב העליון את מבנה של הנהלת הסוכנות היהודית, והודעתי כי פרבשטיין יתמסר בשורה הראשונה להתישבות המעמד הבינוני ולמסחר ולתעשיה. פרבשטיין נאם נאום קצר, בירך את סיר ארתור בשם היהדות הפולנית, איחל לו הצלחה בתקופת שירותו והביע את אמונתו שבהנהלתו תתקרבנה תקות העם היהודי להגשמתן. הנציב העליון גילה ענין רב, ואמר שהיה רוצה לשמוע יותר על סבלותיהם של מעמדות הבינים של היהודים בפולין של עכשיו וכלל האפשר על תכניותיו של מר פרבשטיין, על כך השיב פרבשטיין שרק עתה הגיע לארץ וכי תיכון תכניותיו יארך זמן מה, ואז יגישן להוד מעלתו (פרבשטיין הסביר לי אחר כך שלא רצה לומר יותר מדי על המצב בפולין, שלא להבהיל את הנציב העליון…). הוד מעלתו הביע אחר כך את תקותו שהיחסים המצוינים השוררים בינו לביני יקוימו עם ההנהלה כולה. אף כי ישנם ענינים אחדים שהוא רואה אותם באור אחר. לפני שתירגמתי דברים אלה לפרבשטיין אמרתי שאיני יודע על דברים רציניים כלשהם שנראו לנו באור אחר, ועל כך השיב לי הנציב העליון, כי אמנם, יפה מאד מצדי לומר כן, אולם הוא רואה דוגמה לכך במספר רשיונות-העליה שאנו תובעים. שאלתיו אם אינו סבור שהשדיול של עכשיו הגיע לדרגה המאפשרת החלטה של ממש. חוששני שדעת הוד מעלתו נקבעה לפני שראה את המספרים על המצב הנוכחי בשוק-העבודה. אם כן – אין כל צורך לחקור את שוק-העבודה. אני עצמי הופתעתי מגילוי קו העליה הקיים בכלכלה ומריבוי האפשרויות לתעסוקה נוספת. לא הייתי מעלה על דעתי שעניננו יחתך לרעה על ידי מסקנות קבועות מראש.

הוד מעלתו אמר שלא ימצא אדם מאושר ממנו אם חקירת שוק-העבודה תוכיח את האפשרויות הללו.

לפני לכתנו אמרתי שלא הייתי רוצה לצאת מן החדר בלי להזכיר את מאורעות קוסקוס-טבעון. נגיע למצב של תוהו ובוהו קרקעי אם ינתן לכל קבוצה של מסיגי גבול למנוע את הבעלים החוקיים מלעבד את קרקעותיהם. הוד מעלתו רשם לפניו את הדבר והבטיח לטפל בו.

בא דויד סברדלור – אחד הטובים וההוגים שבאנשינו, בלתי תלוי במחשבתו וחותר לידיעת האמת. אחר תקופת-העבודה ב“סולל-בונה” הלך לחיות ולעבוד באחת הקבוצות. בשלוש-ארבע השנים האחרונות היה חבר בקבוצת-השרון. בא לשאול לעתיד הישובים המחכים לביסוסם. לא יוכלו עוד להמשיך על תקציבי-קיום אם אין סיכוי נראה לעין שיהיו נושאים את עצמם מבחינה כלכלית. כולם מדוכאים מן המחשבה שעליהם לעבוד כל כך קשה בלי שיוכלו לקיים את עצמם, ולו גם באופן הצנוע ביותר. לא היה בידי לעוררו ולעודדו הרבה.

אחר-הצהרים סיירתי עם פרנץ', סקבינגטון וטרסטד את מוצא, את בית-ההבראה ואת קרית-ענבים. סקבינגטון נראה אדם חשוב. אולי צודקים האומרים שפקידי מיניסטריון-הכספים הבריטי הם מסוג מעולה ודנים על הענינים בלי דעה קדומה. נוסף על כך היה לו נסיון-מה בהתישבות בקנדה ובמקומות אחרים, והוא מתענין הרבה בבעיות מסוג זה. שהינו למעשה משעתיים בקרית-ענבים וביררנו את פרטי הניהול והפיתוח המשקי.

בשעה ששהיתי בחוץ נפגש משה עם לומבי, שנתמנה עכשיו נציג ה“טיימס” הלונדוני לכל המזרח התיכון; משרדו במצרים. כפי שאומרים יוסיף דנבי להיות הכתב הירושלמי ולומביי יפקח עליו בצורה זו או אחרת.

בערב סעדנו עם הגב' סולד, והיינו שקועים כל הערב בויכוח מענין על יסודות הציונות.

יום ו', 11 במרס, 1932

בבוקר – ישיבה ממושכת של ההנהלה עם סנטור, כדי לבדוק שנית את הפרטים הנוגעים לשדיול העובדים.

אחר כך הלכתי לראות את ג’ונסון, כמדובר. רצה לשוחח עמי על השיטה שיש להשתמש בה כדי להפעיל למעשה איזו נוסחה שתוכן על ידינו לשם הבטחת חלק נאות של עבודה עברית בעבודות הציבוריות. סבורני שצדק באומרו שלא יהיה מן המועיל למצוא נוסחה מופשטת על אחוז השתתפותם של היהודים בהכנסות הממשלה ולהסתפק בכך. עלינו להודיע למחלקות באופן ברור כיצד עליהן לנהוג כדי להפעיל את הנוסחה למעשה. לבסוף הציע שלוש הצעות: א) למסור עבודות מסוימות, בלי הכרזות פומביות, לפי מחירי המחלקה לעבודות ציבוריות; ב) לאשר תוספת תשלום מסוימת מעל למחירי המחלקה לעבודות ציבוריות תמורת השירותים הסוציאליים (קופת-חולים, ביטוח למקרי אסון וכו') שהיהודים מקיימים אותם על ידי מוסדותיהם, בעוד שהפועל הערבי, המועסק על ידי הממשלה, נהנה מן השירותים הממשלתיים; ג) לחלק עבודות אחרות על יסוד התחרות בין קבוצת קבלנים, שעל הרכבה יוסכם בראש כל שנת כספים בין מחלקת העבודות הציבוריות ובין הסוכנות. עצם קביעתה של רשימת הקבלנים תערוב להעסקת אחוז נאות של עבודה עברית. קבלן שלא ימלא אחרי ההוראות יוצא מן הרשימה בשנה שלאחריה, בלי להגיב על הצעותיו חזרתי מצד לתכניתנו הישנה, שבתחילת כל שנת תקציב יוקצה מראש חלק מסוים מן העבודות הציבוריות לפועלים עברים, וביחוד עבודות ציבוריות באזורים עבריים. הדגשתי שדבר זה הכרחי להצלחתה של כל שיטה שהיא, ונדמה לי שג’ונסון הסכים עמי.

הלכתי אל יונג ושוחחתי עמו על קרקעות קוסקוס-טבעון. אמרתי לו, שאחרי שהרינגטון ציוה על שני הצדדים לעזוב את השטח, נשארו היהודים מן החוץ, בעוד שהערבים חזרו אליו בלילה וחרשו חלק מסוים לפני עלות השחר. יוצא איפוא שאלה המקיימים את הוראות-המשטרה נמצאים מפסידים. יונג העז לומר כי לדעתו אינני צודק בדברי. לגופו של דבר היה רוצה תחילה לשמוע את דברי מושל-המחוז לפני שיסיק מסקנות כל שהן. דרשתי ממנו לפחות להפסיק את המשכת החרישה מצד הערבים, והוא הבטיח לעשות כן.

נסעתי עם סימה למגדל, לבלות את השבת עם ליידי ארליי. עם שקיעת השמש הגענו לאחוזתו של מלצ’ט. עד לשעת ארוחת-הערב לא הספקתי אלא לראות את הגן היפה ולרדת לחוף הים.

שבת, 12 במרס, 1932

שבת במגדל. מקום נעים. איני מבין מדוע לא יהיו ליהודים העשירים מכל העולם נאות-קיץ כאלה על שפת הכנרת. איני סבור כי היה בכך משום קרבן מצדם. אגב גיליתי שאני בריה שאינה מוכשרת כלל למנוחת-שבת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אחר זמן מה של מנוחה.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה רצינית עם ליידי ארליי על העזרה שלורד רידינג יכול לעזור לנו בענינים פוליטיים. הצבעתי על בעית השינויים הקונסטיטוציונים שעלולה להתעורר בזמן הקרוב. בענין זה יוכל לסייע לנו סיוע שאין ערוך לו. עדיין אין אנו יודעים מה היא הצורה הממשית שבה תוצג השאלה לפנינו. על כל פנים תהיה זו בעיה מדינית עקרונית, בעלת השפעה מרחיקה לכת על עתיד הארץ, ורצוני לדעת אם בשעת-משבר תיכנס לעבי הקורה ותפעיל את רידינג. חוה ארליי ערה מאד ומסורה לעניננו; מדברת ופועלת כחייל אמיץ של התנועה. הבינה את תכלית דברי והבטיחה לעזור.

עם ערב חזרנו לחיפה. בחיפה שמעתי שועדת התרבות של ההסתדרות עורכת מסיבה אותו ערב – מפעל חדש, המתקיים כל שבועים ומכנס רבים מפועלי חיפה. במקום ללכת לקולנוע מתכנסים בערב כזה לחדר האוכל הגדול של בית-החלוצות החדש ונהנים מתכנית תרבותית כללית, נגינה וקריאה בספרים שונים. הלכתי איפוא גם אני ונהניתי כל הערב הנאה רבה.

יום א', 13 במרס, 1932

ערב צאתי מחיפה לנהלל בא אלי חבר מיגור וסיפר על מקרה חדש שאירע אתמול: רועים אחדים משבט ערב אל-זביידאת העלו את עדריהם על שדה זרוע שעורה (השייך ליגור) והשמידו יבול של מאתים דונם בערך. שני שוטרים-רוכבים מתחנת-המשטרה המקומית, אחד יהודי ואחד ערבי, ניסו להתערב – ונתקפו על ידי הערבים. היהודי התחמק כנראה, אולם הערבי הורד בכוח מעל סוסו והוכה מכות נמרצות. היה צריך לקחתו לבית-החולים כשהוא פצוע פצעים קשים. מקרה זה שוב זורע אור על המצב שהגענו אליו ועל התוקפנות והחוצה שמעיזים לגלות מסיגי-הגבול. סיפור זה הרגיזני ביותר, והחלטתי לדבר עם הנציב העליון ככל המוקדם.

סרתי לרגעים אחדים למועצת פועלי חיפה. ושאלתי לדעתם על הצעותיו של ג’ונסון ביחס לשיטה שיש לנקוט בה לשם הבטחת מקום הפועל העברי בעבודות הציבוריות, כן שמעתי מהם כמה פרטים נוספים על התנאים של עכשיו ברכבות ועל המצב הכללי בשוק העבודה העברית בחיפה.

יצאתי לנהלל, לפגישה עם פרנץ' ועם סקבינגטון. אמרתי לגשת אתם לעין-חרוד, אבל הם כל כך השתוקקו לשוב לחיפה לארוחת-הצהרים, עד שויתרנו על התכנית. בינתים נהנו מאד מביקורם בנהלל. סקבינגטון נתרשם מכל דבר. נכנסנו לפרטי הפרטים, ולאחר ביקור מקיף בבית-הספר לצעירות, במחלבה, בנטיעות, ובמשקו של מתיישב, ישבנו עם אורי ועם דיין ושמענו את תולדות נהלל וקיבלנו את המספרים על התקדמותו המשקית של הכפר.

לאחר שפרנץ' וסקבינגטון יצאו – נשארתי שם. גיגר, השומר בג’דה, שהיה האחראי לקרקעות קוסקוס-טבעון, וזייד ¹², אחד השומרים הותיקים, הפועל אף הוא בסביבה, באו הנה לפגישה עמי. שמעתי מהם עובדות חדשות רבות, מדאיגות במקצת. באמת לא ידעתי עד כמה רע הוא ארגונם של עניני-השמירה, ביחוד בכפר-חסידים. יש שם שומר שלא בלבד שהזניח את תפקידו, אלא אף קיבל ערבי לעזרתו – מנהג אוילי, שבוטל זמן רב לפני המלחמה. ולא ידעתי כי עדיין נשאר ממנו שריד! השומר הערבי מכפר-חסידים, כרגיל במקרים אלה, נהג שיתוף פעולה אמיץ עם כל כנופיות השודדים והגנבים שבסביבה. ביחוד הדוקים קשריו עם ערב אל-זביידאת, האשמים במקרה שאירע אתמול ביגור והחשודים ברצח שבכפר-חסידים. בליל-הרצח נעלם השומר וחזר רק למחרת. זייד סיפר על הנסיונות המתרבים להסגת הגבול של קרקעות-היהודים בכל הסביבה. בחרבת-חרתיה נטעו הערבים עצים והתחילו לבנות בנינים על אדמת הקרן הקיימת לישראל. אשר להתנגשות בקוסקוס-טבעון ביום ה' שעבר – הוגד לי, כי מבין ששים הערבים שלקחו בו חלק רק שלושה או ארבעה הם מתושבי-המקום הקודמים. יתרם בדוים וערבים אחרים, שגוייסו לתכלית זו. ביניהם אחד שהועסק כגשש המשטרה, וקבוצת כורדים שבאה זה מקרוב מעבר-הירדן.

חזרתי לירושלים אחר הצהרים.

בערב התארחנו בבית-הממשלה, בחברת ארנולד צוייג ואשתו. הפעם היינו חבורה קטנה, סעודת-ערב שקטה של יום א', וארנולד צוייג ראש המדברים. ווקופ, כרגיל, הקשיב בתשומת לב ומתוך ענין. בנתחו את המצב בגרמניה הביע צויינג אחד מרעיונותיו המענינים ביותר, בהסבירו את משבר המנהיגות בפירצה שנפרצה עם השמדתו הגופנית והרוחנית של דור-המלחמה. ביחס לעצמו אמר כי אינו מוכשר לחלוטין לבוא במגע עם הדור שלפני המלחמה או עם הצעירים שנתבגרו אחרי שביתת הנשק והמהפכה והם שונים תכלית שוני בהשקפותיהם ובתפיסתם. סבורני שתחושה זו שלטת כיום ברוב ארצות-אירופה ומקודת-מבט פסיכולוגית אין ספק שזהו אחד הקוים האפיניים ביותר של המשבר המדיני הקיים.

לפני שיצאנו מבית-הממשלה דיברתי – בצורה נאותה – עם הוד מעלתו על מקרי קוסקוס-טבעון ויגור. אמר לי שהוא יוצא מחר בבוקר למשך שלושה ימים לעבר-הירדן (צירוף מקרים מוזר, כי גם אני יוצא לרבת-עמון מחר בבוקר), אבל מילא את ידי מר יונג לפעול בענינים אלה.

יום ב', 14 במרס, 1932

בלוית שרתוק וכהן יצאתי לרבת-עמון, לביקור רשמי אצל האמיר. מובן שהכונה לא היתה לביקור רשמי בלבד, אלא גם לעמוד על המצב, לקשור קשרים ראשונים עם אנשי עבדאללה ולקבל רושם ראשון ובלתי-אמצעי על המצב בארמון עבר-הירדן. טבעי הדבר שלא נתכונו בהזדמנות זו להציע הצעות מסוימות או לנהל משא-ומתן, אף כי הקשר שיוקם באופן זה עלול להביא בשנים הבאות למשא-ומתן כזה.

אחר נסיעה בערבה המפחידה במקצת שבין יריחו והירדן, עברנו על פני גשר אלנבי. הדרך בעבר-הירדן רעה בהרבה מכפי שהורגלנו לה בעבר הנהר מזה. לאורך כל הדרך שבין הגבול ובין “עיר הבירה” רק כפרים עלובים אחדים, המיושבים ערבים או צ’רקסים. ההרים פראיים וציוריים יותר משרשרת ההרים הארצישראלית; מעבר לרכס – רמה של אדמה חקלאית הנמשכת עד לעמקים, דומה לשטח שבין באב-אל-ואד ובין לטרון, מעובד אמנם לפי מראהו, אולם בצורה האכסטנסיבית של הפלח.

רבת-עמון מונה קרוב ל-12 אלף תושבים, כפי שלמדתי אחר כך מפי רופא האמיר; דומה כיום, חוץ מבנינים אחדים (בית-מלון וארמון האמיר), פחות או יותר לתול-כרם או לג’נין. ואף על פי כן אומרים אנשים המכירים את המקום מלפני חמש-עשרה או עשרים שנה, כי חלו בה סימני-התפתחות מפליאים.

לא היתה לנו שהות רבה להתבוננות עד לשעת-פגישתנו עם עבדאללה. שני בתים שם: אחד גדול ומרווח, הנשמר על ידי זקיפים שרובם מכודנים, הוא בית-הנשים, ואחד קטן בהרבה, ובו האולמים לקבלות-פנים כלליות. בפתח-הבית נתקבלנו על ידי ראש לשכת-החצר. באולם-הקבלה פגשנו את האמיר ואת הפילוסוף של חצרו ומשוררה, שיך פואד חטיב, שנכח בזמן שיחתנו. הוזמנו לסעודת-הצהרים. שהיתה דוגמה מענינת למדי לחיי-החצר ברבת-עמון. חדר-האוכל – אולם שקירותיו מסוידים לבן, בלא תמונה ובלא קישוט; שולחנות פשוטים ערוכים בצורה ה'; דלתות חדר-האוכל יוצאות לחצר, ומשם מכניסים המשרתים את התבשילים. בראש השולחן – האמיר, כמובן, ולשני צדדיו מקומות פנויים, לשם כבוד. מול האמיר ישב בנו השני, צעיר שמראהו משונה במקצת, על אף לבושו האירופי, שנראה כל אותה שעה כמי שמשתעמם בלי סוף. אומרים כי חולה הוא ועומד לנסוע בקרוב לאירופה, לג’נבה. לימינו של האמיר הושבתי אני, לשמאלו – השיך פואד. אחרי ישבו רופא המלך (חניך האוניברסיטה האמריקאית בבירות, בעל ידיעה מספיקה באנגלית מדוברת), ראש לשכת-החצר ושיך בדוי זקן. לשמאלו של השיך פואד ישבו שרתוק, מפקד-המשטרה (צ’רקסי) ושלושה שיכים מחג’אז, ארץ-מולדתו של האמיר, שבאו לשם ביקור ולבקש, כפי שסיפר לי הרופא, תרומה להקלת מצבם החמור. בדרך כלל נראה שעבדאללה אינו יכול לשכוח את חג’אז: הוא משתדל להרבות מאנשי חג’אז בין בני לויתו, אנשים שהוא יודעם ויכול לסמוך עליהם – מנהג שאפשר להבינו אם נזכור כי האמיר עצמו זר הוא במדינתו ומקובל כזר על נתיניו. אולי מכאן תובן גם מידת הזהירות המופרזת שהוא נוהג בעסקיו הפוליטיים. שיחתנו ליד השולחן נסבה בעיקר על השיטה הקיבוצית בהתישבותנו החקלאית. כדאי לציין עד היכן מגעת השפעת התיאור המסורס של התישבותנו הקיבוצית, המהלך בין הערבים. נדמה לי שכמה משומעינו הופתעו לחלוטין לשמע הסברותינו, ובטוחני כי אלה הועילו להם (ולנו). המתנגד העקשני ביותר היה האמיר עצמו, שטען וחזר וטען כי שיטה הקיבוצית מנוגדת לפילוסופיה של האיסלאם, המובססת לדעתו על הביטוי המוחלט של שלטון היחיד. הזמנו את שיך פואד לסייר כמה מישובינו, אולם האמיר הזהירו לבל יסתבך עם העתונות בעשותו כן.

לצערי לא היתה לי אפשרות להיפגש עם הנציג הבריטי, הקולונל קוכס, ועם עוזרו קירקבריד. שניהם היו עסוקים עם הנציב העליון, שבא אותו יום לזרקה וחיכו לבואו לרבת-עמון בערב.

יצאנו מרבת-עמון מיד אחר-הצהרים, ובדרכנו חזרה נתעכבנו באל-סאלט. הלכנו ברחוב שעדיין נראים בו סימני הנזק הכבד שניזוק בשעת רעידת האדמה בשנת 1927. בדרך כלל הסבירו לנו האנשים פנים, ביחוד כשפנו אליהם בלשונם (שרתוק וכהן ¹³). רק לאחר שחזרנו למכוניתנו התחילו ללמד משהו. ספייסר וסונדרס סיפרו לי שניהם זה מקרוב על נסיון דומה שנתנסו בו בנסיעתם, זה דרך יריחו וזה דרך רמלה.

שבנו הביתה לאחר שקיעת השמש. בן-צבי נכנס. וסיפרתי לו בקצרה על פרשת היום. שוחחנו על ההתפתחות האחרונה בסכסוכי הקרקע ובקשר לכך – על המצב הבטחון בצפון. אין זאת כי מנוי וגמור עם הקבוצה ה“אקטיביסטית” של חיפה לעורר מאורעות ערב ה“מכביה” והחגים, וכמעט שאין אפשרות להישמר מפעולות טירור בודדות.

יום ו', 15 במרס, 1932

דה שליט וסלומון, עורך-הדין של חברת “משק”, מסרו דין-וחשבון על מקרה קוסקוס-טבעון. הסכמתי שנלך יחד אל המזכיר הראשי מחר בבוקר.

נציג הקהילה בחברון סיפר על השאלות העומדות לפני האנשים שחזרו לשם לא מזמן, על אף זכרונותיהם מאבגוסט 1929 – בסך-הכל כמה עשרות משפחות, רובן ספרדים, בעיקר בעלי-מלאכה וחנונים, כמה בעלי מקצועות חפשיים ומורה אחד, המלמד בכיתות המעטות שבבית-הספר. המצב הכלכלי של חברון בכלל דחוק ביותר, וגם היהודים נאבקים קשה. העיר לא נתאוששה מן הזעזוע הקשה שעבר עליה לפני שלוש שנים. המסחר רופף מאד, שכר-הדירה ירד במידה ניכרת. על אלה יש להוסיף את הבצורת, שבדרום היא קשה במיוחד, ובעקבותיה – את המצוקה השוררת בקרב הפלחים. המופתי ומפלגתו הפסידו הרבה מהשפעתם, מקצת – בגלל התוצאות השליליות של פעולות 1929 בחברון, ומקצת בגלל המחלוקת על קרנות הוואקף. האופוזיציה חזקה כיום למדי בחברון. פרט אפייני: החוברת הערבית שלנו על המקומות הקדושים נקראה באזני האנשים בכל בתי-הקפה שבחברון, אף על פי ששליחי-המופתי המקומיים ניסו למנוע זאת. היחסים בין היהודים והערבים טובים עתה בהחלט. אפילו בזמן הועידה המוסלמית לא ניכר סימן קל שבקלים למתיחות. ואף על פי כן רוצים יהודי חברון לדעת מה יהיה עליהם ומה מוכנים המוסדות הלאומיים לעשות לחיזוק מעמדם. אפשר לרכוש קרקע בכל סביבות חברון, והם תובעים ממנו להתענין בדבר ולנסות לעשות משהו בקרבת העיר. נוסף על אלה העלה האיש, רופא צעיר שנולד בארץ, תכנית לפעולה רפואית בכפרים הערביים, על ידי קופת-חולים או באורח עצמאי. שוב שאלת-כספים ותו לא.

אחר-הצהרים נקראנו, בן-צבי, שרתוק ואני, לבית דויד ילין, שם מסרו הוא וסלומון בסודי-סודות על פגישה שהיתה להם עם הנציב העליון. הם הוזמנו פתאום לבית-הממשלה ונתבקשו להבטיח שישמרו את הדבר בסוד. הסוד לא היה סוד, משום שהנציב העליון אמר לי שהוא רוצה להתיעץ עם כמה יהודים על שינויים קונסטיטוציוניים. טבעי שהזמין בין השאר את דויד ילין, שהיה חבר המועצה המיעצת של הרברט סמואל, ואת סלומון, שהיה סגן ראש עירית ירושלים, ונוסף על כך שניהם היו שנים רבות חברי הנהלת הועד הלאומי. שניהם חזרו והדגישו את כל המכשולים שבדרך להקמת מוסדות מייצגים. ההצעה הסופית של ילין היתה, כנראה לחזור לתכנית המועצה המיעצת. סלומון המליץ, כצעד ראשון, על חידוש השלטון העצמי המקומי, ואם הכרח הוא להקים מועצה מחוקקת – יש למנותה…

אחרי שחזרתי הביתה בא סנטור לשיחתנו הרגילה על מצבנו הכספי. ישיבה ארוכה עם בן-גוריון, קפלן, שפרינצק, ברל כצנלסון, בילינסון ועוד. סקרנו שוב את מצב הבטחון ואת סכסוכי-הקרקע האחרונים מנקודת-ראות של מה שעלול להתפתח לנסיון של הפרת השקט בשבועות הקרובים של ה“מכביה”, יריד-המזרח וחג-הפסח. גדולה החרדה. חברי מתחילים להתמרד ולהתרגז. סבורים הם שיש לנטוע בלב הנציב העליון את ההכרה, כי בעונת האביב יהיה המבחן הראשון לכשרונותיו לקיים חוק וסדר בארץ!

יום ד', 16 במרס, 1932

הבוקר נפתחה פעולת הקרן של סיר פ. ד… שפירא וליברכט יצאו לכרך, לביקורם השני אצל ר. פ., כדי לבדוק את קרקעותיו ולבחור שטח מתאים לנטיעה.

הלכתי, בלוית סלומון הצעיר, להתראות עם המזכיר הראשי בדבר קרקעות קוסקוס-טבעון. שוב מסרנו לו תיאור מפורט על התפתחות האחרונה. יונג הבטיח להתקשר עם מושל המחוז ולעקוב אחרי הענינים. בדרך כלל הפנה אותנו לפקודת סכסוכי-הקרקע שתקבל תוקף בעתון הרשמי של היום, והוא מצפה לתוצאות חיוביות מהפעלתה הראשונה לגבי הענין הנידון.

סעדתי בצהרים עם לומבי, הנציב החדש של “טיימס” הלונדוני, במלון המלך דודי. אחד האנגלים הגבוהים מאד, הכחושים מאד, הצנועים מאד, כנראה – ממוצא דני. לא עבר זמן רב ויצא מהרצע מן השק: ההתפתחות בארץ-ישראל היתה מהירה מדי; ערעור הכלכלה הארצישראלית היה נמהר מדי. איזו התפתחות היתה מהירה מדי? איזה ערעור חל בכלל? מהו הנזק שהביאו בעקבותיהם

“ההתפתחות והערעור”? כלום אין אתה מוצא עשרות עובדות המוכיחות את ההפך? הרושם הראשון: כאלה הם כתבי ה“טיימס” – זהירים מאד, בעלי השכלה וניסון פוליטי רב, בלי יחס אמיתי לדברים שבהם הם עוסקים – ובעומק לבם הם מלאים ספקות כרימון.

חשבתי לקחת אותו ואת איסטווד, מזכירו הפרטי החדש של הנציב העליון, לסיורנו הרגיל בישובים העבריים שבסביבי ירושלים, אולם לומבי לא הרגיש עצמו יפה, ונשאר בבית. יצאנו איפוא בלעדיו, וביקרנו במוצא ובקרית-ענבים. איסטווד, בן 28 או 29 בערך, הנראה יותר כבן 20, חסר כל נסיון – חוץ מקצת הכנה במחלקת הקנייה של משרד המושבות, הוא גילה ענין רב בדבר שהוא בשבילו חדש בתכלית.

יום ה', 17 במרס, 1932

בבוקר באה הגב' פרסיץ למשרדנו, וד"ר סנטור קראני להתיעצות כתנא דמסייע. שכרם של המורים שוב עלה על הפרק וממרר כל שעה משעותיו של הגזבר. בתל-אביב מאיים דיזנגוף שישתמש בכסף שבידי העיריה, המיועד למורים המקומיים, ולא להעבירם כלל לירושלים. הגב' פרסיץ רוצה מאד למנוע צעד קיצוני זה ומחפשת דרך לתשלום כל המשכורות על ידי מפרעה שתתן הממשלה על חשבון הקצבתה, הוסכם בינינו שקודם כל תלך אל פארל ותציע את הצעתה.

סטריינג', משירות הידיעות של האויריה בחיפה, בא לביקור של נימוס. אדם מוזר, העובד בלא קשר עם המשטרה ועם המחלקה לחקירת-פשעים ואינו מסתיר את בוזו לשיטותיהם ולהישגיהם. והא ביקר אותם בגילוי לב רב. לדעתו אין רבים מקציני המשטרה הבריטיים ראויים לשום משרה הכרוכה בתפקיד של גילוי פשעים ומניעתם. מסתבר שהוא מעורב בענינים רבים ויודע דברים שונים, ושמא אך טעות היא בידו.

בא גולדשמידט, משירות ההשקאה הממשלתי, ושוחחנו בדבר פרסום מחקרו על התנאים ההידרוגרפיים בשפלת החוף.

חברים אחדים מרמת-דויד באו לשאול, אם אפשר לענין את ליידי ארליי במגבית שעומדים לערוך באנגליה לביסוס ישובם, – הנקרא, כידוע, על שמו של דויד לויד ג’ורג'. ליידי ארליי הבטיחה לבקר אצלם, והצעתי להם לא להתבייש ולהזכיר לה את הבטחתה. בשעת ביקורה תינתן להם שעת כושר להביא את ענינם לפניה.

מרמינסקי בא לשאול למשא-ומתן שלנו עם הממשלה בדבר השדיול.

אחר-הצהרים בא לביתי עתונאי צרפתי, ד"ר קרלק, בלוית מר אלמליח. הוא מייצג את “אקו דה פארי”, “פטי פאריזין” ועוד עתונים צרפתיים שונים. עושה רושם כמי ששייך לחוגים פוליטיים המקובלים עלינו כריאקציוניים. עכשיו נתון לבו יותר לעניני אמנות, אלא שהוקסם מעבודתנו בארץ. שתי הבעיות שעורר לפני הן: א) בצרפת מקובלת עכשיו הגירסה המזהה פעולה ציונית עם תעמולה בולשבית; ב) בחגים קתוליים מתארים את הציונות כסכנה למקומות הקדושים לנצרות. תיארתי לפניו תיאור קצר את היחסים הממשיים בינינו לבין התנועה הקומוניסטית ברוסיה ובארץ; הרדיפות על הנוער הציוני וגירושו לסיביר ואיבתה המרה של המפלגה הקומוניסטית המקומית לארץ-ישראל העברית, הצרפתי הלך לאחר חצי שעה. לדבריו הוארו עיניו ורוח ללבו.

סעדתי בערב בבית בנטביץ', בחברת השופט וב וד"ר סטרטהרן ¹⁴וגבירותיהם.

יום ו', 18 במרס, 1932

הנציב פתח בביקורו האחרון ברבת-עמון. בשעה שטס מעל לעבר-הירדן נדמה לו שיש שם שטחי-קרקע בעלי ערך, ביחוד בחלק הצפוני, בדרך לאירביד. גם כאן נדמה לו כי פיתוח נמרץ יותר תלוי בגילוי מקורות-מים. אמרתי כי לפי מיטב ידיעתנו ישנם מקורות-מים בעבר-הירדן, שאינם חסרי ערך כלל וכלל. לברון רוטשילד יש כשבעים וחמישה אלף דונם קרקע בעבר-הירדן, והוגד לו שכמות המים שבה אינה מבוטלת. הנציב שאלני היכן הקרקע, ואמרתי לו: בחורן, השייך לשטח המנדט הצרפתי.

הנציב עבר למקרה הרצח בכפר חסידים, וסיפר כי לדברי מפקד המשטרה נמסרה חקירה זו לאחד מאנשיו המוכשרים ביותר וייעשה הכל לגילוי עקבות הפושעים. אמרתי שהייתי רוצה לדבר גלויות בענין זה. סבור הייתי כי הבעיה החמורה הראשונה שתעמוד לפניו בתקופת-שירותו תהיה – פרסום הדין וחשבון של פרנץ'. עתה נוכחתי לדעת כי יש ענין דחוף יותר: מצב הבטחון בחדשים הקרובים. דבריו הראשונים של הנציב העליון לבני הארץ היו: “חוק וסדר”, אולם אין להתעלם מן העובדה שהפרת-החוק וההפקרות גוברות בצפון הארץ. בביקורי האחרון בחיפה נתרשמתי הרבה מן ההרגשה השולטת בקרב בני-המקום. נראה שיש מי שמעונין להבהיל את מאות התיירים ולהניאם מלהשקיע את הונם בארץ או מלהתישב בה.

אשר לרצח בכפר חסידים – אין תועלת במינוי קצין-משטרה נאמן, כל זמן שיש להזדקק לעזרתם של קציני-המשטרה הערביים שם. איני רוצה לחזור על השמועות שיש קשר ישיר בין אדונים אלה לבין מבצעי הפשעים (דעה המקובלת על כמה קצינים בריטיים יודעי-דבר), אולם אין ספק שיש חוטים המוליכים מקצינים אלה לחוגים הקשורים כפי הנראה לכנופיה הטרוריסטית. רק לפני כמה ימים אירע, בשעה שעמדו לערוך חיפוש במחסני “של” ליד חיפה, שתכנית החיפוש היתה ידועה כמה שעות קודם לכן לאנשים מן החוץ. מר גורדון יעץ לקצינים הבריטים לבטל את החיפוש, כי לא יביא כל תועלת. הנציב העיר שפרטים אלה לא היו ידועים לו ויתן דעתו עליהם. רוצה הוא לספר בסוד, כי כמה שבועות לאחר בואו כתב למזכיר המושבות שלפי דעתו יש לארגן מחדש את המחלקה לחקירת פשעים. הוא החליף את מנהל-המחלקה ולא הסתפק בכך, אלא דרש ממזכיר-המושבות לשלוח מומחה מאומן ומוכשר לחידוש המחלקה. בינתים עושה מפקד-המשטרה כל אשר ביכלתו כדי לטפל במצב הקשה, כידוע לכל.

אמרתי לו, כי סכסוכי-הקרקע הם סימן חמור פי כמה למצב ההפקרות שנשתרר מאשר הרצח בכפר-חסידים. הזכרתי לדוגמא את מקרה קוסקוס-טבעון ואמרתי לו, כי בדרך כלל איני נוהג להביא לפניו האשמות נגד פקידים יחידים, אולם מר ליס מחיפה, המטפל בדבר, ידוע בין בריטים, יהודים וערבים כאדם בעל השקפה אנטי-יהודית תקיפה ונמרצת. הנציב העיד שמר ליס פעל בהתאם להוראת יועצי-החוק. אמרתי לו שאינני מכיר את החוק שעל פיו ניתנה לו הוראה כזאת. כל התיקונים בחוקי-הקרקע מכוונים כאילו להחליש את מעמד בעלי-הקרקע. בקרוב יצטרך בעל-הקרקע לבקש מחילה על שיש בידו זכות על אדמתו. כל התופס משהו ביד מוגן על ידי הממשלה, המסייעת בידו לשמור על הנתפס. ממילא מחריף על ידי כך הסכסוך בין הבעל לבין זה שנתפרץ לרשות לא לו. כשיפנה אלי יהודי וישאלני, אם להרשות לערבי לרעות את עדרו על אדמת-הבור שלו – לא אהסס מליעץ לו שלא ירשה לו לעשות כן, כי נדיבות-לבו תפעל לרעתו. כשישאלני מישהו, אם להרשות לאנשים להשקות את עדריהם מבאר שעל אדמתו ­ איעץ לו לגדור את השטח ולסגור אותו, משום שנדיבותו תקנה במרוצת-הזמן לאנשים אלה חזקת בעלות. התוצאה הגרועה ביותר ממצב זה היא, שמקרים כמקרה קוסקוס-טבעון יעוררו את התיאבון במקומות אחרים, כשם שקרה הדבר, לדעתי, על ידי התקדים של ודי חורית. אנשים שאין להם כל שייכות לקרקע הנידונה מנסים את מזלם בתביעה לרכוש זולתם. חמישים או ששים הערבים, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל, שהיו מעורבים בהתנגשות בקרקעות קוסקוס-טבעון, לא היו כלל מיושבי-הכפר הקודמים.

הנציב אמר, שכזאת יקרה גם בין ערבים לערבים. השיבותי שמבחינת החוק והסדר לא אהסס לומר, כי בכל מקרה כזה זכאי בעל הקרקע להגנת-הממשלה מפני המתפרץ לרשות זולתו. מקרה יגור משמש דוגמה למגמת ההתפתחות. רועי שבט אל-זבידאת העלו את עדריהם של שדה זרוע והשחיתו מאתים דונם שעורה. בימי התורכים היו היהודים עושים דין לעצמם, ואילו עתה אין הם רוצים לנהוג כך, אף כי אני עצמי תמה על העדר כל מעשה-תגובה. שוטרים רכובים שהתערבו הוכו, ואחד מהם, ערבי, נפצע פצעים קשים. מה עשתה הממשלה בענין זה? היקבלו תושבי יגור פיצויים בעד נזקי התבואה? כל אלה הם אותות מבשרים רעה. על להדגיש את דעתי כי תגובה נמרצת מצד הממשלה תוכל עתה למנוע התפתחות ענינים מסוכנת. אם לא ייעשה הדבר עתה, הרי בעוד ששה חדשים יהא הכרח להשתמש בכוח ניכר לשם השגת אותה מטרה עצמה.

הנציב העליון אמר כי רשם לפניו כל מה שאמרתי וכי נתחורו לו עיקרי דברי.

עברנו לענין השדיול לעולים-עובדים. הנציב אמר שאינו רוצה להיכנס לבירור כל פרט ופרט, אלא היה מעדיף לשוחח על היסודות הכלליים. אמרתי לו, שגם אני אין ברצוני להיכנס לפרטים. אדגיש רק זאת שהממשלה פנתה באורח רשמי לסוכנות היהודית כי תערוך כל חצי שנה חקירה על מצב-העבודה, ועל יסוד החקירה הזאת יש לקבוע את השדיול. המסקנה, לדעתי, היא שהממשלה צריכה לקבל את מספרי הסוכנות, או לומר לה בכל סעיף וסעיף מה הם הנימוקים לדחיית מספריה. כשהסוכנות דורשת 1720 רשיונות ומקבלת 350 – אין טעם לערוך חקירה. כשהממשלה מחליטה מראש לאשר 350 רשיונות או כל מספר שהוא – מוטב לוותר על חקירת הסוכנות, שאם לאו יש לבחון את הצעת הסוכנות לגופה ובקביעת השדיול החדש אין להתחשב בעבודה שהשדיול הקודם לא קבע אלא 350 רשיונות בלבד.

הנציב ענה, שמנהל מחלקת-העליה הודיע לו, כי בשעת הבירורים ניתנים לסוכנות הנימוקים לדחיית כל הצעה מהצעותיה. לא יהיה אדם מאושר יותר ממנו אם יימצא כי שוק-העבודה מבטיח רבות. השדיול הקודם לא ישפיע לרעה על הבירור. אדרבא, העובדה שהיה קטן עלולה לשמש נימוק לאשר הפעם מספר רשיונות גדול יותר.

אמרתי לו, כי מנהל מחלקת-העליה מוסר לנו את החלטתו בלי לנמק את הסיבות לדחיית הערכותיה של הסוכנות. אשר לשדיול של עכשיו דרשה הסוכנות 3700 רשיונות בערך. אני יכול להבטיחו שכל פרט בהצעותינו נבדק בדיקה נאמנה. הנציב אמר שלפי שעה יוכל להבטיח אך זאת, כי המספרים בהצעות הסוכנות יובאו בחשבון, אך לא יוכל לומר אם כולם יתקבלו. רצונו לשאול אותי כמה שאלות. הקונסול האמריקאי הכללי אמר לו כי קרוב לעשרת אלפים יהודים ביקשו ויזות לארצות-הברית. כיצד אפשר להסביר זאת? עניתי, כי עלי לבדוק את המספר. נדמה לי שזהו מספרם של כל המבקשים, ובכלל זה כמה אלפים ערבים. לפי שעה אין בידי אלא לומר, כי בחוגים מסוימים של הישוב העברי, וביחוד בישוב הישן, היתה תמיד נטיה מסוימת להגיע לארצות-הברית, לזמן-מה או לתמיד. לפני המלחמה היתה הגירה זו מרובה יותר. ההגבלות במדיניות ההגירה לארצות-הברית גרמו לבקשות רבות שנצטברו במשך שנים. ודאי שהסוכנות מצטערת על יציאת כל יהודי, אבל איני סבור כי מבחינת האיכות עלול הנזק שבהגירת אנשים אלה להשפיע השפעה ניכרת על מעמדו של הבית הלאומי העברי.

הנציב הביא אחר כך כמה טענות מפי מר חיימסון. טענה ראשונה: הנכון הדבר שהסוכנות עומדת להשקיע מאה אלף לא"י בהתישבות החקלאית? עניתי כי לצערי אין מצבה הכספי של הסוכנות מרשה לה להשקיע שוב כספים בהתישבות נוספת. המדובר הוא בהרחבת ההתישבות הפרטית ובהתישבות-האלף הממומנת על ידי כמה מוסדות ואישים.

טענה שניה: הסוכנות הכניסה לשדיול הקודם תכניות לבנינים באוניברסיטה ובהתישבות-האלף, ואלה לא הוגשמו למעשה. עניתי כי תמיד יקרה שסעיף זה או אחר המובא בחשבון בשעת ההערכה מתבטל אחר כך, אבל – הסיפר לו מר חיימסון כי הסוכנות העריכה את שטח הנטיעות למחצית השנה כדי 3500 דונם ואילו השטח שניטע גדול יותר מכפלים מן ההערכה? ההפסד במספר הרשיונות שהובא בחשבון לסעיף בניני האוניברסיטה יוצא בשכר סעיף-המטעים, אשר להתישבות-האלף – הוחל זה עתה בביצוע התכנית, ובהיקף גדול יותר משחשבו תחילה. אילו כללה הסוכנות בשדיול את הפועלים הדרושים לביצוע התכנית, היתה העבודה מתעכבת, כי העולים לפי השדיול של החודש הזה יבואו רק לאחר חדשיים. הנציב הודה כי מידה מסוימת של טעות טבעית היא לגבי שני הצדדים. אולם – האין זה נכון, כפי שמסר לו מר חיימסון, שישנם 1300 יהודים מחוסרי-עבודה? אמרתי לו כי מספרם לפי סיכום הסוכנות מגיע ל-1100, ואין הסתירה מרובה, אבל הן הוסכם בין הממשלה והסוכנות כי מספר של אלף מחוסרי-עבודה יותר בכל מצב. זוהי רזרבה רגילה בשוק-העבודה. ירת על כן, חלק ממספר זה הם נכים כרוניים הטעונים סידור מיוחד ואינם באים בחשבון בשביל שוק-העבודה הרגיל. הנציב המשיך ושאל: הלא הוגד לו כי כל שנה נכנסים כאלפיים איש באופן בלי ליגלי. מספר זה יש להביא בחשבון. הנהגה כן הסוכנות היהודית? השיבותי, כי לדעתי אין המספר נכון אבל צריך לבדוק. האין זה נכון, הוסיף ושאל, שעשרת אלפים בלתי ליגליים נרשמו בשנה שעברה בלבד? השיבותי, כי רישום זה נעשה על פי חוק מיוחד. המספר הוא – 8000, בכלל זה משפחות וילדים שנולדו בארץ. אם אמנם יוכח, אמר, כי שלוש או ארבע חמישיות הם ילדים שנולדו בארץ, תופרך טענתו של מר חיימסון. אמרתי לו כי אחוז הילדים אינו מרובה כל כך, אבל אין כל קשר בין השידול ובין העליה הבלתי ליגלית. על כך השיב, כי מנהל מחלקת העליה צודק בכללו מספר מסוים לחישוב שוק-העבודה בעתיד. אמרתי, כי מנהל מחלקת-העליה ינהג בתבונה אם יגלה יתר נדיבות-לב ולא יכריח מועמדים לעליה להשתמש באמצעים בלתי-ליגליים לשם כניסה לארץ. על כך השיב, שזוהי טענה נבונה מאד, אבל סבור הוא כי תמיד עוד ימצאו כמאה אלף יהודים בפולין או במקום אחר שבכל מצב שהוא יתפרצו לעלות לארץ.

העליתי כאן את שאלת העבודות הציבוריות והעסקת היהודים בהן. השיב כי אין בידו למסור אלא זאת, שמספר היהודים שיועסקו בהן יוגדל, על אף הצמצום בהיקף העבודות הציבוריות.

הנציב עבר לענין השינויים הקונסטיטוציוניים, וביקש ממני חוות- דעת מפורטת בענין זה. אמרתי כי בעיני אין זה רצוי לעורר כל פעם ויכוח כללי על הבעיות הכרוכות בשינויי הקונסטיטוציה של הארץ, וכבר חויתי את דעתי קודם לכן. אבל רצוני להדגיש, כי לדעתי תהיה לתכנית התיקונים הקונסטיטוציוניים השפעה כה רבה על כל עתידה הפוליטי של ארץ-ישראל, עד שלא יתכן כלל לטפל בה כבשאלה מיוחדת ונבדלת. יש לעשותה אבן-פינה לתכנית פוליטית מקיפה, שמטרתה – פתרון סופי לכמה בעיות-יסוד פתוחות. מועצה מחוקקת – או מוסד מייצג מרכזי אחר שיוקם – תהיה גולת-הכותרת לתהליך זה, סיומו, ולא פתיחתו. שני שלבים צריכים להקדים כל תכנית מעין זו: השלב הראשון – הסכם בין ממשלת המנדט והסוכנות היהודית שיבוא כתוצאה ממשא-ומתן בין שני הצדדים; השלב השני – ועידת שולחן עגול של שלושה צדדים: הבריטים, היהודים והערבים. בלי השלב הראשון אין לכנס את ועידת השולחן העגול, כי לשם הצלחתה דרוש שיתוף פעולה בין נציגי היהודים והבריטים. בלי השלב השני לא תצלח הרפורמה הקונסטיטוציונית. בעוד שתהליך ההסדר הפוליטי נתון בשלביו השונים אין לדחות אמצעים מוקדמים מסוימים לשם הריאורגניזציה האדמניסטרטיבית. להיפך, לכל שלב במשא-ומתן יותאם שלב נוסף בהרחבת השלטון העצמי ובהתפתחותו בארץ. בתקופת השלב הראשון אפשר לטפל בארץ בשאלת השלטון העצמי המקומי ולהשתית את המועצות העירוניות על בסיס דמוקרטי יותר ורפרזנטטיבי יותר. נוסף לכך יתכן לדון על מינוי חברים לא-רשמיים לועדות המיעצות השונות של הממשלה: בתקופת השלב השני אפשר לצעוד צעד נוסף ולכלול נציגים מן האוכלוסיה בועד הפועל של הממשלה; ורק בהגיענו לשלב השלישי צריך יהיה להתחיל בהקמת גוף מייצג בעל סמכות מחוקקת.

הנציב אמר, שהנה ניגשים עתה להכנת הצעה מיוחדת לשלטון עצמי. בן מסר לי בסוד, כי השיג הסכמה למינויים של חברים מנציגי הציבור לועדות-הממשלה, כגון ועדת הדרכים וכו'. הבעתי לפניו את שביעות רצוני בשתי הנקודות האמורות, אבל הייתי מציע למנות ועדות כאלו גם ליד מחלקות אחרות. אמנם, לא עיינתי בדבר ולא הייתי רוצה להציע הצעות בלי הכנה מוקדמת.

הנציב שאל אז – מה כוונתי בהציעי לכלול חברים מנציגי הציבור בועד הפועל הממשלתי בתקופת השלב השני. הואיל ותפקידם של חברים אלה יהיה תפקיד של הוצאה לפועל, הרי שלא תהיה להם אלא סמכות של יועצים בלבד. הסברתי, כי מצד אחד מסתמכת הצעה זו על תקדימים קונסטיטוציוניים בטריטוריות בריטיות רבות: נציגי האוכלוסיה שותפו בועד הפועל עוד לפני שהוסמכו לשלטון עצמי. כן נתכוונו להכשיר את נציגי-העם לפעולתו הפנימית של מנגנון-הממשלה ולהטיל עליהם את האחריות לביצוע. אף אם לא יהיו הנציגים ראשי מחלקות תינתן להם זכות הצבעה בועד הפועל.

הנציב הסביר שאני טועה בעיקרי הדברים. הועד הפועל מורכב מחמישה חברים, והוא בכללם, ואין מצביעים בו כלל. הוא שומע את דעות-החברים ומחליט אחר כך. החולקים על דעתו רשאים לדרוש שדעתם תובא בכתב לפני מזכיר-המושבות, אלא שעדיין לא אירע בדומה לכך. ליד הועד הפועל קיימת מועצה, בעלת סמכות מיעצת, ובה מספר חברים גדול יותר. כיום אין מועצה זו גוף פעיל למעשה. סבור הוא שיש להעדיף שיתופם של נציגי-ציבור במועצה זו. לועד פועל בן חמישה חברים אפשר יהיה להוסיף רק שני חברים שאינם פקידים – דהיינו: יהודי אחד וערבי אחד. דבר זה יעורר מחאה חריפה מצד הערבים, בעוד שבמועצה המיעצת נקל להתאים את חלקו של כל צד.

אמרתי לו, כי אני מבין עכשיו שטעיתי בחשבי שהועד הפועל הוא ועד פועל. אולם הואיל והועד הפועל אינו אלא ועד מיעץ – ממילא אין ההבדל בין השנים חשוב ביותר. אשר ליחס מספרי בין העדות – הרי זה נימוק נוסף להצדקת התכנית של ועד פועל. כל עוד השאלה היא: העמדת היהודים במועצה המיעצת במעמד מיעוט – לא ימצא פתרון לבעיה הקונסטיטוציונית. מן הראוי לשאול אם יסוד השויון אינו מתאים אף כאן לתנאיה המיוחדים של ארץ-ישראל. ושני נימוקים עמי. הנימוק האחד – שבתוקף המנדט אין מעמדו של הישוב העברי בארץ מעמד של מיעוט נסבל דווגמת המיעוטים במקומות אחרים, ואין לשעבדו לשלטונו של רוב ערבי. העתיד הצפוי והרצוי למדינה הארצישראלית אינו מיוסד על שויונם של בודדים, אלא על שויון של שתי יחידות לאומיות, שתהווינה ביחד את המדינה הארצישראלית. בקנדה, בעלת תנאים דומים, הונהג לפני קרוב למאה שנה משטר קונסטיטוציוני, המושתת על פריטי בין קויבק הקתולית-צרפתית ובין אונטריו הפרוטסטנטית-האנגלית; המשטר נכשל, משום שמסרו לידו שלטון עצמי אחראי, ולכן הגיעו הדברים לנקודת-קפאון מתמדת בין שני החלקים. הואיל ובארץ-ישראל תקיים ממשלת המנדט את שיווי המשקל, יהיה המשטר בעל כושר פעולה. לפיכך נחוץ הסכם חד-צדדי בין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית גם לשם הקמת גוף מייצג המושתת על פריטי. הנימוק השני – בארץ-ישראל יש ליהודים מעמד שאינו טעון התאמה לכוחם המספרי, במידה שמדובר במשקלם הכלכלי והחברתי. כל הרוצה בקידום הארץ לא ירצה להחזירם למעמד שאינו הולמם לחלוטין. היהודם הם רוב בעיר הבירה, ביפו-תל-אביב ובטבריה; הם שליש בחיפה; בידם מחצית מן השטח הנטוע הדרים, ה“הינטרלנד” של נמל חיפה, הקונצסיות של חברת-החשמל וים-המלח; הם משלמים כארבעים אחוז מהכנסות-הממשלה. המושגים של משקל כלכלי וחברותי – משמעם זכות לתביעת פריטי. אולם הדברים אמורים אך בשלב השלישי האחרון – ואנו טרם עברנו את השלבים הראשונים.

כאן הפסיקני הנציב ושאל למקום שבו יש לדעתי לנהל את המשא-ומתן. החלפנו בינינו דברים קצרים על מידת החשיבות של ירושלים-לונדון ביחסים אתנו. סיפרתי על שיחה של פרופ' ברודצקי עם מלקולם מקדונלד בענין זה וכי לדעתי רצוי למקדונלד להגיע למידת הבנה מסוימת בארץ-ישראל לפני שתוכנס ממשלת לונדון למשא ומתן. אשר למהות השיחות, אמרתי כי המשא-ומתן של ועדת הקבינט עם הסוכנות היהודית משנת 1930 נתכוון להבהיר את תכנם של המנדט ושל הספר הלבן, ובעקבותיו נתפרסמה אגרת ראש-הממשלה מ-13 בפברואר 1931. אין כוונתי למשא-ומתן מעין זה. אין שוב צורך בפירושים ובהצהרות. המשא-ומתן צריך, לדעתי, להיון סודי למטרת היסוד של מדיניות היהודים והבריטים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון; שנית ­ – לאחר הסכם – תכנית-פעולה מעשית לכמה שנים.

בתשובה לשאלתו: מה פירוש הסכם ביחס למטרת היסוד של המדיניות? – אמרתי, כי השאלה היא, אם יש הקבל של ממש בין האינטרסים של המדיניות הבריטית במזרח התיכון ובין הבית הלאומי העברי. הוא העיר כי האמין תמיד שהקבל זה קיים. הוספתי ואמרתי כי במקרה זה חשוב לסקור את המצב לאור השנים האחרונות. מה מתרחש במזרח התיכון? המנדט על עיראק נתבטל. יש להניח שצרפת תעשה כן בקרוב בסוריה. המנדט הארצישראלי ישאר אז המנדט היחידי מסוג “א” ¹⁵. אין להניח שאפשר לסמוך על יחסי חוזים עם האמיר עבדאללה או עם המלך פיסל. אין אלה אלא סידורים לשעה לכל היותר, ושום איש לא יוכל לומר כמה יאריכו ימים. הערובה התמידית היחידה לאורינטציה במערב ארץ-ישראל – התישבות יהודית חזקה בארץ. זוהי הזדמנות שלא תחזור עוד. מתישבים בריטיים לא יבואו לעולם להתישב בארץ.

כאן הפסיקני ושאל אם כוונתי היא שמדינה יהודית בארץ-ישראל תהיה תואמת את האינטרסים הבריטיים, כפי שהאמין תמיד. השיבותי לו, כי עלי לחזור על דבר שאמרתי קודם לכן, והוא – כי ישוב יהודי גדול בארץ הוא הערובה התמידית היחידה לאורינטציה הפוליטית של ארץ-ישראל.

נאלצנו להפסיק בגלל השעה המאוחרת. הנציב הביע את צערו על שמובאים לפניו שאלות יומיומיות רבות כל כך, עד שאינו מספיק לעסוק בבעיות המדיניות הגדולות. אמרתי לו, שגם אני נתון במצב זה, ובפרט שהטיפול בשאלות יום-יום עם המזכיר הראשי אינן מביאות כל תוצאות… העיר, כי לדעתו אין למר יונג דעה קדומה כנגד היהודים. הסכמתי, אבל הוספתי, כי לדעתי משתייך מר יונג בענינים אימפריאליים לבית-המדרש הפרו-ערבי. לא הסכים. לדעתו נוטה מר יונג יותר מדי לשבת במשרדו ולעיין בתיקים. הוא עוסק בתיקים שעבר זמנם, ובינתים מוזנחים ענינים. ענין קוסקוס-טבעון הגיע אליו (לנציב) באיחור של ארבעים ושמונה שעות. אילמלא כן היה מונע את המקרה.

שפירא וליברכט חזרו ומסרו דין-וחשבון על ביקורם. הענינים מתפתחים באופן רצוי, כפי הנראה. בקרוב נשלח מומחה ושתילים לנטיעת שטח קטן ראשון בשבל ר. פ.

בצהרים – ראיון עם הנציב העליון, שנמשך עד שתים. “זו הפעם הראשונה להסרת ארוחה מן השולחן בבית הממשלה” – אמר לי שלישו של הנציב בשעת צאתי. איסטווד אמר, כי אני מונע בעד הממשלה מלפעול בסדר.

¹⁶

יום ו', 1 בינואר 1932

כל הבוקר עבר בביקור שערכתי יחד עם עבאס חילמי פחה ועם ד"ר עזמי באוניברסיטה העברית, במוצא ובקרית-ענבים. עבאס חילמי זהיר כל כך בשיחתו, עד שקשה לדעת לאן פניו מועדות. הוא אמר שכדי לתקוע יחד בעבר הירדן עלינו להקים מפעלים מסחריים רבים מתוך שיתוף רחב-לב עם בני עבר-הירדן במפעלינו ובתכניותינו. שותפות האינטרסים תהיה חשובה יותר מענינים פוליטיים, כפי שיוכח בעתיד.

אשר לוייצמן הבינותי כי עבאס חילמי ביקש עזרתו כדי להשלים בינו לבין הממשלה הבריטית. נראה שוייצמן נמנע מלהיפגש אתו – דבר שאפשר להבינו; קבע לו פגישות שלא נתקיימו וכו‘. עכשיו מתברר שעבאס חילמי אינו זקוק לנו עוד כדי להשלים בינו לבין הבריטים. הדבר הבולט ביותר בשיחה עמו היו רחשי הכבוד, אם לא לומר דרך ארץ, החוזרים ונשנים בפני כוחה הפוליטי של יהדות-העולם. אם כוח זה קיים באמת או שאינו אלא יצור הדמיון – על כל פנים, הוא פועל במוחות האנשים בבהירות מספיקה. הוא אמר לי כי הצהיר לפני חצ’ אמין שמדיניותו האנטי-יהודית נידונה לכשלון. לאחר שבריטניה הגדולה וגרמניה התחרו ביניהן בזמן המלחמה על רכישת אהדתה של יהדות העולם – מה כוחם של ערבי ארץ-ישראל להתגבר עליה?!

לאחר שחזרתי למשרד היתה לי שיחה עם יבזרוב, על “יריד המזרח” ועל הסידורים ל“מכביה”.

יום א', 3 בינואר, 1932

באה הגב' אלזה גליקמן, מניו-יורק. היא עסוקה כאן מטעם איזה מוסד אמריקאי בכתיבת ספר על תנועת הפועלים הארצישראלית. ניכר מדבריה שחקרה את הענין באופן יסודי למדי, אף על פי שאיננה יודעת להשתמש במקורות עבריים ומזדקקת לעזרת מתרגם. השיחה בינינו הוכיחה מה רב הקושי למשקיף מן החוץ לראות ראיה נכונה את העובדות הקובעות בהתפתחות תנועתנו. עצומה הסכנה של השפעת ההגדרות הסכמטיות. אך לעתים רחוקות ישיג אדם מן החוץ את אפיה המיוחד של תנועת העבודה הארצישראלית, וביחוד בתקופת הראשית שלה, שלפני מלחמת-העולם.

ישיבת ההנהלה.

אחרי ארוחת-הערב הלכתי לבית השופט פרומקין, כדי לשדלו בשם ההנהלה לקבל על עצמו את התפקיד של יו“ר ועדת-בוררות, שיש להרכיבה בהתאם לתקנות כנסת-ישראל בכל מקרה של פלוגתה בין הועד הלאומי למועצת הרבנות, ועדה שהיו”ר שלה צריך להתמנות על ידי הסוכנות היהודית. מענינת ביחוד הנקודה המשמשת עכשיו סלע מחלוקת: מועצת-הרבנות היא אחד הכלים הקונסטיטוציוניים של כנסת-ישראל, והשאלה היא – אם אפשר לבחור למועצת הרבנות רבנים שהחליטו לצאת מכנסת-ישראל. השופט פרומקין הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, אם זקן-השופטים לא יתנגד לכך.

יום ב', 4 בינואר, 1932

ביקר במשרדי מר פרון, שנתמנה זה מקרוב להנהלת לשכת העתונות הממשלתית. הוא בן אחד הבישופים האנגלים, בעל השכלה, ומקובל כבעל נטיה ערבית מוחלטת. לפני שהוזמן אל המזכירות לימד שלוש שנים אנגלית בקולג' הערבי של הממשלה, וכך קשר קשרים עם ערבים צעירים. לדבריו הוא יודע ערבית כדי קריאה מעטה. שיחתנו היתה, כמובן, בעלת אופי סתמי. במה שנוגע לעתונות העברית הריהו נזקק למתרגם, משום כך הוא רואה הכל מנקודת-מבט משונה. העתון “במערכה” מעסיקו יותר מכל כתב-עת עברי אחר. בסוף השבוע הוא אומר לרדת לתל-אביב, כדי להיפגש עם עורכי “דבר” ו“הארץ”, והבטחתי לסייע לו בקשירת קשרים אישיים.

התראיתי עם המזכיר הראשי, לפי בקשתי, ודיברתי אתו על סכסוך ודי חורית, על ה“מכביה”, הקצבת הממשלה לשירותי הבריאות. הגדלת ההקצבה לחינוך, עבודות ציבוריות וכו' וכו'.

יום ג', 5 בינואר, 1932

בלוית הכסטר נפגשתי הבוקר עם מהרכז החקלאי. ביררנו בעיקר שאלות הנוגעות לתקציב החקלאי, ההפרש של 8000 לירות שנגרם עקב הקיצוץ בתקציב החקלאות, המצב הכספי של עין-חרוד, האפשרות של השגת קרדיט לתכניות השקאה לישובי-העמק. נצטרך להביא את כל השאלות לדיון בהנהלה.

ביררתי עם הכסטר שנית את שאלת הועדה המיוחדת לחקירת התקציב הנדרש להבראת הישובים. לפני שבועות אחדים נכשלה התכנית למנות ועדה כזו בגלל חילוקי דעות בהנהלה בדבר הרכבה. הכל הסכימו להכסטר (יו"ר), לוילקנסקי ולויטלס, אף הובעה התנגדות למינויו של בבלי, מנהל מחלקת החקלאות שלנו. אני מבין שהתנגדות זו בטלה עכשיו. מצד שני מתנגדים כל חברי ההנהלה, חוץ מפ. למינויו של אחד מחברי המרכז החקלאי, הוא שקולניק, כחבר הועדה. הם הסכימו ששקולניק ישתתף בתורת מומחה בכל הישיבות, בתנאי שלא תינתן לו זכות-הצבעה. איני סבור כי שקולניק עצמו היה מתנגד לתנאי כזה, אך כשאני לעצמי איני יכול להסכים לכך. שנים רבות נלחמתי בתנועה הציונית בשיטה שרצתה לראות בכל מי שקשור למפלגת הפועלים “אינטרסנט”, בעוד שאחרים נחשבו כפטריוטים הדואגים אך לזולתם. איננו אזרחים נחותי דרגה בתנועה ואין לפסול אותנו לשום תפקיד. בדרך כלל יש לדרוש שקשר הדוק יותר עם המתישבים ובקיאות גדולה יותר בפרטי הדברים לא ישמשו עילה לפסילה. אם ההנהלה אומרת להחליט בכמו זה ברוב דעות – איני רשאי להתנגד לכך, אך יהיה זה יותר מדי לדרוש ממני שאהיה אחד התומכים בדעה כזו.

בערב סעדנו עם המזכיר הראשי ועם הגב' יונג בביתם. קוסט, שהיה צריך להיות אתנו, נתעכב אצל הנציב העליון, ושמחתי לראות שגם אדם אנגלי אינו יכול לפעמים לבוא לארוחת-ערב שהוזמן אליה. בשעת הארוחה דיברנו בין השאר על תחית העברית ועל כשרה למלא צרכים מודרניים. יונג לא שמע מעולם את שמו של ביאליק, ושאלתי את עצמי: כיצד אנו יכולים לצפות לאהדה ולהבנה מצד אנשים שאינם יודעים לחלוטין את העובדות האלמנטריות, את תולדותיה ואישיה של תנועתנו? איני סבור כי יש להאשים בכך את יונג. כמה עמל הושקע בי ובמישהו אחר מאתנו עד שנעשינו ציונים? כמה זמן מושקע בחינוך ציוני? מה עשינו כדי “להכניס” זאת למוחותיהם של אנשי הרשות בארץ? הן ברור שקשה הרבה יותר לנטוע דברים אלה בלבותיהם מאשר בלבו של יהודי צעיר.

אחר הארוחה העיר יונג, שהיה רוצה להיפגש עם ז’בוטינסקי, ואמרתי לו שיש בידי לסדר פגישה כזאת. שאל אותי מה יהיה יחסי אם הממשלה תרשה את כניסתו לארץ-ישראל. ברור היה שחיכה לתשובה של השתמטות. השיבותי, שאף כי יודע אני גם יודע שז’בוטינסקי יתקוף את הנהלת הסוכנות ביתר תוקף מאשר את הממשלה, אינני מהסס אף רגע לתבוע מתן רשות לכניסתו. ז’בוטינסקי היה בארץ במשך שנים ונלחמנו בו בהצלחה. ממשלת ארץ-ישראל הופכת אותו לנרדף; ולדעתי אינה רשאית לאסור את כניסתו.

אחר-כך הלכנו להצגת האורטוריה “אליהו”, לכבוד חנוכת הבית של תיאטרון “אדיסון” החדש. התיאטרון הוא בנין נאה. ההצגה לא היתה אלא בינונית. יונג נתרשם מצירוף זה: נושא עברי (תנ"כי), המוסיקה נכתבה על ידי מחבר יהודי, המקהלה והתזמורת כולם יהודים, ומציגים אותו בעברית לפני קהל עברי!

יום ד', 6 בינואר, 1932

בבוקר בא ריכארד קאופמן, מהנדס-הערים שלנו, שחזר זה עתה מחופשתו, כדי להכין אותו לפגישה היום אחר הצהרים עם אברקרומבי, חברו האנגלי. בהזדמנות זו סיפר כמה פרטים מענינים על השגותיו ביחס לפיתוח מפרץ חיפה, הנמל, איזור הנפט ואדמות הקורדני בכלל. לדעתו לא קבעו את הנמל ואת איזור-הנפט במקום המתאים, ומכאן נזק רציני להתפתחות העיר בעתיד, אלא שהוא נשאר במיעוט בועדת בנין-ערים המרכזית, שהוא חברה היהודי.

באה הגברת דה-מנזירלי – צרפתיה ממוצא אצילים, משכילה במידה בלתי רגילה ובעלת תפיסה אינטלקטואלית רחבה. היא הביאה את בנה ללימודיו במצרים ותשהה חדשים אחדים בארץ-ישראל. היא החליטה לעבוד זמן מה באחת הקבוצות, כנראה – בשל זיקתה הגדולה לבעיות התיקון הסוציאלי. אפילו בצרפת עשתה רוב ימות-השנה מחוץ לעיר, בשדות וביערות. סיפרתי לה הרבה על א. די. גורדון, דיברנו על אדוארד הנרי קרפנטר ¹, על טולסטוי ועל הישגי היהודים בארץ-ישראל.

אחריה באו גנסין וצ’מרינסקי מ“הבימה”. הועדה התל-אביבית לא הצליחה למצוא פתרון לשאלתם, ולכן הם משתדלים לעשות משהו בירושלים. הסכמתי להזמין כמה אנשים נכבדים לביתנו ולנסות וולהשיג מהם תרומה שנתית.

פרנץ אופנהיימר ²מברלין, שעלה לארץ לחדשים אחדים, בא יחד עם בנו העובד באוניברסיטה. הוא מרצה לפני קהל גדול למדי בתל-אביב בחסות ועדת התרבות המקומית, ולפני קבוצה קטנה בירושלים, שאורגנה בדרך פרטית. לא ראיתיו מאז ימי לימודי באוניברסיטה, כשהיה מרצה לסוציולוגיה בברלין. בהרצאותיו שבאולם הקטן ביקרה קבוצת סטודנטים קטנה בערך, בעוד שבאולם-ההרצאות הענקי הסמוך לו הרצה חברו ומתחרו זומברט ³לפני מאות רבות. הוא לא נתיאש מעולם, ואמר דרך לגלוג, כי לפנים הרצה שופנהאואר באותו חדר שהוא מרצה בו, בעוד שהאולם בשכנותו היה מסור להגל. עדיין הוא אותו איש-קרב, מלא כוח, בוטח בעצמו, הוגה-דעות ער ואיש-שיחה. הקפיטליזם העולמי, אמר, נתון במשבר איום. הקפיטליסטים אינם יודעים איך לצאת ממנו, וגם הסוציאליסטים אינם יודעים זאת. היחיד היודע – הרי זה הוא עצמו, אך אין שואלים לדעתו אלא לעתים רחוקות. החקלאות היהודית בארץ לא הצליחה כפי שיכלה להצליח, משום שלא קיבלה את תכניותיו. תכניותיו בגרמניה הצליחו במידה מזהירה.

אני וסימה נסענו לבית-לחם לבקר אצל משפחת קמפל, הגרים שם בשלושה או ארבעה חדרים מארבעים או חמישים החדרים שבבית ערבי עצום, ישן וריק. הרושם היה של בית עזוב כמעט, אך שוכן בסביבה יפה, שממנו רואים את הגיאיות והגבעות שליד בית-לחם. החדרים המסודרים האחדים נוחים למדי. באחד מהם עומד נול-היד של הגב' קמפל, שבו היא אורגת וילאות, סודרים ומעילי בית למושל מחוז ירושלים. פגשנו שם את הקפטן לו, את הזוג גולדוטר, אך הם הקדימו לצאת. לאחר שיחה של רגעים אחדים על הספר “מורשת ישראל”, ששלחתי לו לשנה החדשה, עברנו לענינים מעשיים ולעירית ירושלים. הבעתי שוב את הסכמתי המלאה לריאורגניזציה של הנהלת העיריה על יסוד אזורי, ושאלתיו שמא כדאי להיפגש באופן בלתי-רשמי ולנסות להכין חוקה. עלה על דעתי אחר כך, שמן הראוי לבקש עצה מפי הרברט סמואל, שמאז ימיו הראשונים בארץ גילה ענין רב בבעיות שלטון מקומי, וכן לבקש ממנו מעט חומר שאפשר יהיה להשתמש בו לשם ניסוח החוקה החדשה. בשעת שיחה אמר לי קמפל, שעומדים להגשים בירושלים עבודות עירוניות חשובות וגדולות למדי, וביחוד – מפעל-הביוב הכללי, שבו יושקע סך 40,000 לירות, שמחציתו תוצא למשכורות. הממשלה תלוה את הכסף לעיריה, והיא תוסיף להקציב גם את תקציבה הרגיל, לעבודות הציבוריות הרגילות. סכומים אלה יוצאו, אם ישארו הענינים כפי שהם כיום, בלי שיתוף יהודי כלשהו. ועדת-הממשלה המבררת את התכניות האלה מורכבת מקמפל, ראגב ביי, הרון ואיש מחלקת העבודות הציבוריות. שום יהודי לא הוכנס לועדה שנתמנתה מטעם מועצת-העיריה. העליתי הצעה למצוא סידור “אד הוק”, לאור העובדה שבתנאים של עכשיו אין לצפות להשתתפות היהודים במועצת העיריה. הצעתי את תיווכה של הסוכנות היהודית, כדי להביא את היהודים למינוי בא-כוח מיוחד למועצת העבודות הציבוריות עוד לפני שימצא פתרון לבעית העיריה בכללה. מועצה זו תוכל למצוא נוסחה מתאימה לחלוקת העבודה בין פועלים יהודים וערבים.

יום ה', 7 בינואר, 1932

כתבתי לסיר הרברט סמואל וביקשתי ממנו עצה בעניני עירית ירושלים. בערב בא גורדון לקחתני לקונצרט-פרידה של תזמורת-המשטרה, העומדת להתחסל לפי תכנית החסכון של ועדת או’דונל. הקונצרט היה רשמי ביותר ונכחו בו הנציב העליון ובני-לויתו, מפקד-המשטרה, כל קציני המשטרה ורוב חברי המזכירות. תזמורת המשטרה הצטיינה יותר בגוון נגינתה – בנגנה מנגינות לכת, אופרות, מנגינות-ג’ז והימנונים לאומיים – מאשר באיכות הביצוע.

יום ו', 8 בינואר, 1932

ישבתי עם הנציב העליון כמעט שעתיים. הודיעני שסידר בשבילי רשיון לטיסה על ידי פניה טלגרפית אל מיניסטר-האויריה בלונדון. מסתבר שהיתה כאן התנגדות חזקה לכך, מצד המזכירות או מצד אנשי חיל-האויר. היה זה סמל לכל שיחתנו. בכל ענין וענין של סדר יומנו – מדיניות הפיתוח, “המכביה”, הועידה המוסלמית, משטרת תל-אביב וכו' – הורגש צלם של “יועצי” הנציב, שתבעו את ההיפך ממה שהחליט לעשות. אולם זכרתי את דבריו של רידינג, שהשאלה המכרעת היא לא אם ווקופ יהסס מיד להחליט בניגוד לרצון פקידיו, אלא אם יבוא זמן שבו יהא בקי במעשה במידה כזאת שלא יהסס עוד מלעשות כן.

הנקודה הראשונה בשיחתנו היתה הדין וחשבון של פרנץ'. ציינתי כי בהתאם ל“אגרת-הפיתוח” רשאית הסוכנות היהודית להעיר את הערותיה בטרם יוגש הדין-וחשבון הזמני למזכיר המושבות. התאריך שנקבע באגרת-הפיתוח להגשת הדין-וחשבון הזמני כבר עבר, והסוכנות היהודית מעונינת לדעת מהו המצב.

הנציב העליון גילה לי בסוד שקיבל את הדין-וחשבון הזמני של מר פרנץ' וכי כתב למזכיר-המושבות שפרסום הדין-וחשבון כצורתו אינו רצוי. הוא מחכה לתגובתו של מזכיר-המושבות, ומכאן האיחור.

אמרתי כי מר פרנץ' שמר תמיד על לשונו במה שנוגע לסוכנות היהודית, אולם כיון שאנו עתידים ממילא להגיש את הערותינו, צפיתי לרמז על תכנו ומגמתו של הדין-וחשבון בשעת חיבורו. עתה, כשנודע לי שהדין-וחשבון טרם הגיע לשלב שבו אפשר להגישו לסוכנות היהודית – רוצה אני להעיר הערות אחדות על מדיניות הפיתוח בכללה.

מדיניות-הפיתוח הארצישראלית – לא להלכה, אלא לפי השתלשלותה בתנאים מדיניים קובעים – מבוססת על כמה סברות – וכולן שליליות מנקודת-מבט יהודית.

בעית הנישול. עתה לאחר שנודע מספרן הכולל של הבקשות שהוגשו למנהל-הפיתוח, יש בידנו לדון על ההיקף הממשי של הבעיה. מספר הבקשות – 2600, ואם נכלול גם את הידיעות שמסרו המוכתרים – 3600. אחרי בדיקה יסודית – ובטוחני כי השופט וב ירצה להיות שופט הוגן – קרוב לודאי שמספר זה ירד עד 1200, כפי שקבענו אנחנו מראש. מסתבר, על כל פנים, כי התיאוריה שאנו יצרנו מעמד גדול של חסרי קרקע על ידי נישולם – בטלה ומבוטלת!

הנציב העליון העיר, שלא ידע כלל על מספרים או הערכות שהוגשו מצדנו. אך גם לפי סברתו שלו נוכל להסתייע בתוצאות החקירה, ובמידה שמדובר במה שמכונה נישול, אין הוא רואה כל רע ברכישת קרקעות בדרך חוקית.

הוספתי ואמרתי כי הושמעה טענה כוללת שניה, והיא – שהתנאים החברתיים והכלכליים בארץ זו הורעו בשל העליה היהודית, עד כדי סכנה מתמדת של תסיסה רצינית. ועדת שאו קבעה כי סיבת המהומות של 1929 היא – לא מזימות המופתי או ניפוח שאלת הכותל המערבי, אלא הטענה המיוחדת ההיא, טענת-הנישול. סבורני שמספרי המפקד האחרון מזימים גם תיאוריה זו. על אף עליה עברית של מאה אלף – או נכון יותר: תודות לה – גדלה במהירות האוכלוסיה הלא-יהודית, ויש לציין: ביתר מהירות באזורי ההתישבות היהודית מאשר באזורים הרחוקים ממנה. הגירת הערבים מן הארץ ירדה עד כדי מספרים אפסיים, והיא קטנה עתה משהיתה לפני המלחמה. יתר על כן; יש עתה הגירה מסוימת מעבר-הירדן ומסוריה לארץ-ישראל.

נשאר הצד החיובי של השתתפות פעילה מצד הממשלה במדיניות הכללית לפיתוח חקלאי בארץ-ישראל. קיבלנוה מבחינה עקרונית, כפי שמעיד יחסנו לאגרת ראש-הממשלה אל הד"ר וייצמן. ואם טרם מינינו, אף על פי כן, את היועץ היהודי – הרי אין זה בשל תכסיסי החרמה, אלא בגלל מכשולים שהושמו בדרך השתתפותנו. המכשול הראשון ממין זה היתה הצעת-החוק לפיקוח מרכזי על העברות-קרקע. בהצעת-החוק, שהעתק ממנה נמסר לנו בסוף אבגוסט, ראינו לא בלבד הפרת ההבטחה שניתנה באגרת ראש-הממשלה, אלא גם סכנה כלכלית ממשית לארץ. כל זמן שלא עובדה תכנית לפיתוח ולא הוקם קשר של ממש בין פעולות מעשיות לפיתוח לבין הפיקוח המוצע – עלול פיקוח מרכזי בארץ כולה אך לעכב את התקדמות הכלכלית ולגרום להכשלת הקרדיט ההיפותיקאי. אם יש בכלל צורך בפיקוח מרכזי על העברות-קרקע – יש לדעתנו לתלותו בפעולות-פיתוח מוגדרות, ועל יסוד זה אפשר יהיה להכריז על אזורים מסוימים כעל אזורי פיתוח שיהיו נתונים לפיקוח על העברות-קרקע.

הנציב העליון הביע את שמחתו על שהוא תמים דעים אתי בענין זה, אף על פי שמעולם לא נגענו בו. מנהל הפיתוח דרש בדין-וחשבון שלו כי הצעת-החוק תקיף את כל הארץ. הוא דיבר עם מר פרנץ' וכתב אחר כך למזכיר-המושבות כי אמנם, מר פרנץ' עומד על דעתו, אולם שניהם הגיעו לכלל הסכם שמחוסר תקנה מקיפה יותר יש בפיקוח מוגבל לאזורי פיתוח כדי להשיג תוצאות רצויות במגמה של הורדת מחירי-הקרקע.

הוספתי ואמרתי שהמניעה החמורה השניה היתה – אי-הידיעה על ביצוע של מדיניות-הפיתוח למעשה, ומה הן הקרנות שהוקצבו למטרה זו. בשלבי המשא-ומתן הראשונים הודיעה לנו ממשלת ה. מ. שלא יוכלו לומר דבר על הקצבת הקרנות כל עוד לא הושלמה חקירת הבעיה של הערבים המנושלים. מבחינה זו אין לחשוב את הבעיה כפתורה, ואולי הגיעה השעה לעורר את השאלה שנית. תמיד סבורים היינו כי חלוקת הקרנות צריכה להיעשות על יסוד של שויון, ועד כמה שידוע לי הביע ראש-הממשלה את הסכמתו לקו כזה.

הנציב העליון אמר, כי מעולם לא השתמש במונח שויון ואף לא חשב על כך, אבל כתב למזכיר-המושבות, כי לדעתו אין לחשוב על שום תכנית אם לא תכלול הקצבת חלק מסוים מן הקרנות למטרות ההתישבות היהודית, בין אם תהיינה הקרנות גדולות ובין אם תצומצמנה מחמת קשיים כספיים. הוא עשה כן, אף על פי שידע כי בין הערבים מרובים האנשים המרודים והעניים שהממשלה חייבת לדאוג להם.

עניתי שרוב המבקרים מן החוץ הרואים את עניים של הפלחים, משוים אותו לרמת-החיים הנוחה ביחס של הישובים העבריים. אין הם רואים את המצוקה השוררת בין היהודים בחוץ-לארץ – ברוסיה, ברומניה, בפולין ואף בגרמניה ובארצות-הברית, ששם עובר עתה על היהודים משבר קשה מאד – מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית. בשבילנו אין זו שאלה של מצוקת יהודים, אלא של מצוקת עם. מה שעומד להכרעה בארץ-ישראל אינו סבלם של יחידים, כי אנו מקבלים עלינו גורל זה בשמחה – אם יש בו כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי הנתון עתה במאבק לחיים או למות.

הנציב העליון העיר, כי אף על פי כן תצטרך הממשלה להעדיף את תפקידה בבית, אם יעמידוה לפני הברירה לעזור לאנשים מרודים רבים בתוך הארץ או לדאוג לעם נרדף מחוצה לה. עניתי שהיינו מתקשים מאוד ללחוץ על הממשלה שתעלים עין מצרכים דחופים מבפנים, אילו היתה הברירה שעליה דיבר קיימת במציאות. אולם לדעתי אין הדבר כך. אפשר לקדם את ענין הבית הלאומי העברי ובו בזמן לדאוג לצרכיהם ולשלומם של מעמד העובדים והאכרים הילידים. ולא עוד, אלא קשה יהיה למצוא פתרון לבעית הפלח אם לא יובאו בחשבון הסיכויים לפיתוח המשותף על ידי מכירת עודף-הקרקע והשקעת הכסף בחלקות קטנות יותר, אך מעובדות עיבוד אינטנסיבי.

הנציב העליון אמר שהוא מסכים לחלוטין לעקרון הפיתוח המשותף, אולם נדמה לו שיש מכשולים בדרך להתקדמות שציינתי, משום שרישום הקרקעות עדיין לא הושלם ולמראית-עין ישנן תביעות-חזקה ליושבים על הקרקעות במקומות שונים.

אמרתי, כי אשר לתביעות הבדוים חייבת הממשלה אחת לתמיד להחליט אם בסכסוך עתיק-הימים שבין המדבר לבין המתישב היא עומדת לצדו של המתישב (ואין זה חשוב אם יהודי הוא או פלח ערבי), או לצדו של הבדוי. בקרב האדמיניסטרציה הבריטית התפתחה מגמה שלפיה אפשר יהיה להימנע מלהבדיל בין הטוב והרע, וזה בשם היושר והצדק הבריטי! אדמיניסטרציה “בלתי מפלגתית” זו כמוה ככוח הטבע, שהוא אדיש לערכים אנושיים או לבעיות הנידונות. כשמש הזורחת לצדיק ולרשע כן נותנת שמש האדמיניסטרציה הבריטית את אורה במידה שווה למתישב ולבדוי, למתקיף ולנתקף, לאזרח שומר-החוק ולמפירו. יחס זה נראה בעיני כהיפוכו של יושר וצדק.

הנקודה השניה בשיחתנו היתה שאלת ה“מכביה”. הסברתי את יפיו של כינוס ספורטיבי עולמי לנוער עברי בתל-אביב, והצעתי שהנציב העליון יסכים להזמנת ה“מכבי” ויקבל את ה“מכביה” תחת חסותו. הוספתי כי למפעל לא יהיה אופי פוליטי וכי יש בדעתנו להזמין קבוצות בריטיות וערביות. איני בטוח אם מועדוני הערבים בארץ ירצו להשתתף, אולם נוטה אני לחשוב שהקבוצות המצריות והסוריות תשתתפנה.

הנציב העליון השיב שהוא מתענין מאד במפעל ורוצה מאד לחזות בו. הוא מקווה שיהיה אורח רצוי, בין אם יקבל על עצמו את החסות ובין אם לא יקבלנה. אשר לחסות, אמר לו אחד מפקידיו שאין זה רצוי שיקבלנה, אבל אל נא אשכח שזוהי לו השנה הראשונה בארץ-ישראל. אף על פי כן רוצה הוא עוד לעיין מעט בדבר. העובדה שעומדים להזמין קבוצות בריטיות וערביות מקילה עליו, אף אם יסרבו המועדונים הערבים הארץ-ישראליים להיענות להזמנה, והוא מקווה שלא יהיו קשיים בכך. העירותי לו שבכל אופן שהוא ישמחו אנשי ה“מכבי” לראות את הנציב העליון בקרבם בזמן ה“מכביה”. אבל, לדעתי יהיה זה מעשה נאה מצד ממשלת המנדט אם תסביר פניה לכינוס ספורטיבי יהודי-עולמי על ידי שהנציב העליון יתן לו את חסותו.

כאן הפסיקני הנציב העליון ואמר שלא אחשוש, בכל שעה שהיא, להביא לפניו ענינים קטנים הטעונים החלטה מצדו. שמח הוא שסידר את ענינם של חמשה-עשר העולים הכורדיים שניתנה פקודה לגרשם מן הארץ, על אף המאבק הקשה שהיה צריך להיאבק לשם סידורו. לבקשת הד"ר מגנס הוא עוסק עתה בביטול סייגים מסוימים לעלייתם של תלמידים לאוניברסיטה.

אמרתי שאני אעריך מאד מאד נטיה זו לעזור. דברים קטנים אלה, שאפשר היה למנעם בקלות – הם הם שגרמו לחלק גדול מן הרוגז והמרירות שבין היהודים לבין האדמיניסטרציה בארץ-ישראל. הנציב העליון אמר שמצב כזה שכיח בכל מקום.

עברתי לענין מכתבי בדבר הועידה המוסלמית שהופנה לנציב העליון, ואמרתי כי אני רוצה להסביר לשם מה, בעצם, נכתב מכתב זה לאחר מעשה. הנציב העיר שהוא מבין יפה לרצוננו שדעותינו ופעולותינו תיפקדנה ותיזכרנה. הוספתי ואמרתי שנוסף על רצוננו זה אנו סבורים שעם סיום הועידה טרם חלפו כמה סכנות שהיו כרוכות בה. ידיעות סודיות שהגיעו אלינו מספרות על אפשרות של תסיסה מסוימת בארצות מוסלמיות אחרות, אף כי לא בארץ-ישראל, והתוצאות עלולות להיות בלתי רצויות, הזכרתי הערה מהערותיו של הכדיב לשעבר, המקובל על הכל כמסתכל פיקח מאד – שיש ולחץ בנקודה אחת עלול לגרום להתפרצות בנקודה אחרת.

הנציב אמר, שגם הוא סבור כי הרוחות שקטו עתה בארץ-ישראל. הוא הקדיש תשומת-לב רבה לדבר, ובשעת ניסוח גילוי-הדעת הרשמי הציע להזכיר את עוני עבדול האדי ואת הצהרותיו הקיצוניות בועידה, אולם יועציו המשפטיים טענו לפניו שאין אפשרות להעלות תביעה משפטית נגד עוני עבדול האדי, שלא כבמקרה עבדול רחמן עזאם. אם עוני יגיש תביעה לבית-המשפט תצא הממשלה חייבת בדין והמצב יורע עוד יותר. מלבד זה – יש נקודה אחת במכתב שבה הוא מסכים בהחלט. היה זה משגה מצד הממשלה ליחס חשיבות יתירה לכינוס הירושלמי ואילו היה מפזרו בכוח היה מגדיל את סמכותו בחוגים מסוימים.

אמרתי כי ראיית הדברים מנקודת-מבט משפטית מפתיעה אותי. סבור הייתי שלא בעיה משפטית כאן, אלא בעיה פוליטית ופסיכולוגית. עובדה שרירה וקיימת היא כי היהודים מרגישים שהופקרו על ידי הממשלה המנדטורית – לא מבחינה פיסית, אלא מבחינה מוסרית ופוליטית. יתר על כן, עד כמה שידוע לנו כבר נעשות הכנות לועידה אחרת ממין זה – הקונגרס הפאן-ערבי – כהמשך לנסיון המכוון להכניס את ארץ-ישראל יותר ויותר לתוך חוג האינטרסים המוסלמיים והערביים.

הנציב שאל, אם הייתי מיעץ לאסור כינוס קונגרס כזה אילו נתקיימה תכנית כזאת. עניתי שישנן ארצות ערביות רבות שאפשר לכנס בהן קונגרס פאן-ערבי. שטח המנדט של ארץ-ישראל, שבו נבנה הבית הלאומי העברי, ודאי אינו מקום מתאים לכינוסים כאלה. ראוי לציין כי המארגנים אינם מאמינים, כפי שמסתבר, שיוכלו להשיג בנקל את הסכמתה של איזו ארץ מן הארצות הנתונות לשלטון מוסלמי לכינוס קונגרס בעל אופי כזה.

הנציב מצדו עבר כאן לענין חדש, והוא – שאלת משטרת תל-אביב. הצעתי שנקדיש לנושא זה שיחה מיוחדת, אולם הוא ממשיך לחוות את דעתו, והיא – שמיזוג הכוחות העירוניים לכוח משטרה ארצית אחת הוא צעד הכרחי ונכון, שיועיל לכל הנוגעים בדבר. אולם בהכירו שתל-אביב היא עיר פטריוטית מאד, בעלת רוח קיבוצית חזקה ביחס למשטרתה, ובראותו שישנם גם שיקולים של בטחון-הציבור, החליט שלמשך שנה אחת לא יחול שינוי במבנה האישי של המשטרה. שאלתי אם עלי להבין כי הריאורגניזציה של משטרת תל-אביב נדחתה לשנה נוספת, והשיב שאין הדבר כך. הריאורגניזציה תבוצע, אבל לא יחול שינוי בהרכבה האישי במשך שנה מיום הנהגת הסדרים החדשים. אמרתי שדבר זה ודאי יועיל לצמצום החיכוכים והניגודים, אולם איני יכול לומר כי הבעיה עצמה כבר הוכרעה הכרעה אחרונה, ואני מבקש רשות לחזור אליה בהזדמנות הבאה. הנציב סיכם ואמר כי ישמח תמיד לשמוע את דברי, אבל דעתו בשאלה זו קבועה ועומדת.

אחר הפגישה עם הנציב העליון הלכתי להתראות עם פרנץ', לפי בקשתו. שהייתי אצלו למעלה משעתים. הוא סיפר לי על קוי החלק הראשון של הדין-וחשבון שלו. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת בצהרים מתוך אפיסת-כוחות גמורה.

יום א', 10 בינואר 1932

כתבתי לפרנץ‘, בהמשך לשיחתנו מיום ו’, וצירפתי את חוק חמשת הפדנים של מצרים. מתוכן התיק (שקיבל תוקף, דרך אגב, שלא בחתימתו של עבאס חילמי) היה ברור שה' פרנץ', כרבים אחרים, אינו יודע אלא מעט על משמעות חמשת הפדנים המפורסם. החוק אינו תובע שאין למכור מינימום על שטח מסוים, אלא מונע את מכירתו לשם תשלום חוב היפותיקאי – הבדל רב וברור.

בעשר לפני הצהרים הוכנסו כל חברי ההנהלה לתוך מכונית והוסענו ליריחו, לישיבת ההנהלה. בחרנו מקום מבודד זה, בגלל נסיעתו הקרובה של סנטור לאירופה, כדי שנוכל לעבור על סעיפי סדר-היום הגדול שנצטבר מישיבה לישיבה. מזג-האויר ביריחו היה נפלא: שמש זורחת ושמים כחולים בהירים. ערכנו את ישיבתנו בשדה, ליד מעין אלישע.

חזרנו לירושלים בשבע בערב בערך, אולם המשכנו את ישיבתנו עד שעה מאוחרת בלילה והקדשנו רוב הזמן לויכוח על תכנית הארגון של סניף אמריקאי לסוכנות היהודית, שהוכנה על ידי ברקסון והכסטר.

יום ב', 11 בינואר, 1932

שיחה עם דיזנגוף על מצב המשטרה. נראה שמר שמר רוקח, סגן ראש-העיר, האחראי לעניני המשטרה, עומד בסירובו להתקשר רשמית עם מחלקה מדינית המתנהלת על ידי איש מתנועת-העבודה. מוכן הוא להעמיד את הענינים שנמסרו לידיו בסכנות שונות, אך מדרכו לא יסטה. מצבה של משטרה תל-אביב בכל רע. סיפרתי לדיזנגוף על הערותיו של הנציב העליון בענין זה ואמרתי בגילוי לב, שהיתה הכשלה מדעת לכל שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית לבית העיריה. כמו כן הצעתי לדיזנגוף, שעל אף הדחיות והעיכובים נתיעץ יחד, כדי לעבד תכנית פעולה משותפת. דיזנגוף אמר לי שרוקח מנהל עתה מו"מ עם ספייסר, שביקר זה מקרוב במשטרת תל-אביב. מעלים עתה על הכתב פרוטוקול רשמי של שיחות אלו, והואי ישלחו אלי. לא התנגדתי כך, אלם אמרתי לו שלדעתי אין נציגי עירית תל-אביב מבינים את משמעותן האמיתית של הצעות ספייסר, כפי שמוכיחה הודעתה האחרונה למשטרה, המלאה, לדעתי, טעויות בלי סוף.

דיזנגוף חזר זה עתה ממצרים, שבה ביקר בעניני תערוכת המזרח הקרוב. ידידינו במצרים דאגו לכך שביקורו יתפרסם עד כמה שאפשר. הם הפגישו אותו גם עם ממשלת מצרים. קרוב לודאי שממשלת מצרים תשתתף רשמית בתערוכה התל-אביבית. בדרך כלל מקבל דיזנגוף את דעתו של וילקנסקי ביחס לאפשרויות הפוליטיות הגדולות המתגלות עתה לגבי הציונות במצרים – דוקא לאחר הועידה המוסלמית. יש נכונות מצד כמה עתונאים מצריים לתת פרסום לתערוכת תל-אביב. שוב הועמדנו בפני השאלה של הכסף המועט שיש בידינו להוציא לעניני פרסום; עוד הזדמנות אחת שהוחמצה.

קראתי לישיבה לשם הקמת ועדה שתעסוק בהכנות ל“מכביה”. באו נציגי הועד הלאומי, “המכבי”, עירית תל-אביב, הנהלת תערוכת המזרח הקרוב, הקרן הקיימת וקרן-היסוד. גורדון יצטרף בשמנו לועדת “המכביה”. שאלות אחדות הטעונות בירור נדחו עד בואו של אחד מחברי “המכבי” העולמי מברלין, העומד להגיע השבוע – והן שאלת השתתפות “הפועל”, שאלת הדגלים, השתתפות ברית טרומפלדור וכד'.

משלחת העדה הבוכרית ביקרה ביקור שני. נמצאתי למד שבעדה זו מתנהלת מחלוקת עזה. מנהיגי הרוב, זקני העדה וחכמיה, אינם מצטרפים לכנסת-ישראל ונוטים אחרי ה“אגודה”. חברי הקבוצה המתקדמת (שיוצגו על ידי המשלחת) נלחמים במגמה זו, ולדבריהם נוהה הנוער אחריהם. רצונם כי יהודים בוכרים צעירים יוכנסו בצורה זו או אחרת למעגל ההתישבות החקלאית. הם הסבו את דעתנו לקבוצות הגדולות ביחס של אנשיהם בפתח-תקוה ובמקומות אחרים, וכנראה נתכוונו ל“התישבות האלף”.

ישיבה לבירור הצעת חוק סכסוכי-הקרקעות, שנתפרסמה ב-16 בדצמבר בעתון הרשמי. עלינו להגיש את הצעות התיקון תוך חודש מיום פרסום החוק, והישיבה נדחתה עד כה רק משום שהיה הכרח לשמוע תחילה את חוות דעתם של עורכי-דין. אוסישקין וגרנובסקי השתתפו מטעם הקרן הקיימת, שבתאי לוי מטעם “פיק”א", פסמן בשם “קהילית-ציון” וכו'. עליאש ⁴והורוביץ כיועצינו המשפטיים. את האגף הקיצוני היוו, כמובן, שוב אוסישקין בעזרת גרנובסקי ופסמן, המגלים כשרון רב להסביר כל הצעת-חוק המתפרסמת על ידי ממשלת ארץ-ישראל כמזימה המכוונת כנגד הבית הלאומי היהודי. האמת שבדבר היא, שפקידי המקום הופכים למעשה גם חוק מועיל למקור של צרות בשבילנו, והיוצא מזה הוא שממשלת ארץ-ישראל היתה צריכה לחדול מלחוקק חוקים. אפשר שלא הייתי מתנגד גם לכך בחריפות יתרה, אולם הואיל והדבר מוטל בספק אם נוכל להגיע למצב-ענינים אידיאלי זה, אין לנו אלא לנסות ולתקן הצעות-חוק. ברור שמנקודת מבטנו יש משום סכנה בחוק סכסוכי-הקרקעות המוצע, אולם אחדים סבורים שיש בו גם כמה סעיפים מועילים. איני בטוח אם דוקא הצעה זו של הממשלה לא באה עקב הסכסוכים התמידיים בכפרים הערביים ואם אינה מכוונת לעורר התנגדות לקניית קרקעות מצד יהודים. עליאש קבע כי שלושים אחוז בערך ממקרי הרצח בין הערבים מקורם בסכסוכי קרקעות.

יום ג', 12 בינואר, 1932

טולקובסקי בא בבוקר כדי להתיעץ בענינים שונים.

אנשי קופת-חולים באו ותבעו החלטה סופית על תקציבם. שאלתי אותם אם הקצבה של 3000 לא“י תספיק לקיום בית-החולים המרכזי בעמק, וסבורים היו שתספיק, אולם קיצוץ ההקצבה עד ל-3000 לא”י משמעה סגירת בית-הבראה במוצא והפסקת העזרה הרפואית לקיבוצי הפעולים במושבות. דומה שאוכל לנסות ולהשיג מן ההנהלה הקצבה נוספת של 200 לא"י למוצא. השאלה החמורה של הקיבוצים במושבות הותיקות בעינה עומדת. בכמה מקומות רע מאד מצב הבריאות של העולים-העובדים החדשים, החיים כל השנה בצריפים ובאוהלים, חסרים עבודה בין עונה לעונה, ויש לקיים רבים על הכנסותיהם הדלות של מעטים, גדול האחוז של החולים הכרוניים, וכתוצאה מזה הולכת ומתרבה הנכות. זה היה בזבוז של כוח-עלומים, המהווה הון לאומי לא פחות מכספי הקרנות. את העובדה שחברי קיבוצים מסוימים של “השומר הצעיר” נופלים טרף בקלות כזו בידי התעמולה הקומוניסטית האנטיציונית ניתן להסביר במצב האומלל של חוסר עבודה, מחלה ויאוש.

“פלסטין” מפרסם היום תיאור מלא גוזמאות וגדוש צבעים של פרשת ודי חורית. בשלב זה של המשא-ומתן בינינו עלול התיאור הזה לעורר תגובה בלתי רצויה בתכלית מצד דעת הקהל היהודית. מצבנו ומצב הקרן הקיימת קשה. משום שאין בידינו לפרסם את העובדות על כך בלי לגרום לעצמנו את הנזק שרצינו למנוע על ידי השגת הסכם של שלום במקום הפקעה על ידי החוק. טילפנתי לפרון ממחלקת העתונות הממשלתית ועוררתיו לפרסם הודעה רשמית, שתתקן את סילופיו הגסים של “פלסטין”.

נוסף על כך מכין שרתוק גילוי-דעת, שבדעתנו להציעו מחר בבוקר לקרן הקיימת לשם פרסום בעתונות העברית. נפגשנו בערב כדי לקבוע את הצורה הסופית.

יום ד', 13 בינואר, 1932

בבוקר הלכתי לקרן הקיימת לשם בירור גילוי-הדעת המוצע. בינתים נתפרסמה הודעה רשמית, והוסכם בינינו לאחר ויכוח לדחות את פרסום גילוי-הדעת שלנו עד לגמר המשא-ומתן. נכון שכל גילוי-דעת שיתפרסם עתה בעתונות – אף אם ינוסח בתכלית הזהירות – עלול להשפיע לרעה על מעמדנו במשא-ומתן. הודעת הממשלה – שנתפרסמה בעתוני-הבוקר, כדין – מזימה את השקרים הגסים ביותר של “פלסטין”.

בצהרים טילפון פרנץ' וביקש פגישה דחופה על המצב בודי חורית. אמר לי שקיבל הוראות מאת הנציב העליון להביא את המשא-ומתן לידי סיום מהיר. הוסכם בינינו להיפגש מחר בבוקר לפני שאצא עם הוד מעלתו לביקור בעמק-הירדן.

היום בצהרים התחילו המורים שבביתתם. מחר יסגרו כל בתי-ספר של הסוכנות. לא הועילו אם כן כל מאמצעים למנוע סיבוך קשה ובלתי נעים זה!

יום ה', 14 בינואר, 1932

השכם בבוקר הלכתי להתראות עם פרנץ‘, הגר עכשיו במלון המלך דוד, לשיחה סופית על החכרת השטח בודי חורית. נמצאת למד שהנציב העליון התערב לשם החשת הענין, ופרנץ’ מוכן לקבל כל נוסחה שתספק אותנו כדי למנוע מן הערבים השגת זכויות נוספות עקב חוזה-החכירה. באנו לידי הסכם על נוסחה זמנית. נדמה לי שהענין מסודר למעשה.

מפרנץ' נסעתי לשדה-התעופה בעטרות, כדי לטוס לעמק-הירדן. הטיסה היתה מענינת מאד. על אף הקור העז באוירון הצבאי הפתוח נהניתי הנאה רבה. המראה היפה ביותר שראינו היה העמק כולו, מן הגלבוע עד הכרמל, שבו זרועים כפרינו, והרחק באופק ענני-העשן של “נשר”. על אף ה“שרקיה”, הרוח המזרחית החזקה, שקידמתנו בעמק-הירדן, הגענו לשדה-התעופה בצמח אחרי 45 דקה. מצמח נסענו הישר לדגניה א‘. בדרך הסברתי לסיר ארתור את תכנית מסענו, שביסודה הונח הרעיון של לימוד אינטנסיבי ומגע אישי במקום סיור וביקור שטחי. כונתנו לאפשר לו ללמוד ארבעה ישובים הנמצאים בדרגות-התפתחות שונות: דגניה א’, בת 20 שנה ומעלה, דגניה ב' שהוקמה מיד לאחר שביתת-הנשק, בית-זרע, הקיימת ארבע שנים, וקיבוץ “השומר הצעיר” בכנרת, שעדיין לא הגיע לשלב התישבות והיושב עכשיו בחצר הישנה של משק כנרת, מעבד שטח-אדמה שנמסר לרשותו על ידי הישובים השכנים, ומגדל שתילים, מלבד לולי-עופות אחדים.

בדגניה א' סיירנו תחילה את הגן, את בית-הספר ואת הרפת, ובאולם האוכל המשותף נערכה אחר-כך שיחה שנמשכה שעה. ברץ סיפר על הימים הראשונים והעלה פרטים מדרכי ההגנה העצמית והבטחון תחת שלטון התורכים. סיר ארתור שאל שאלות רבות, גילה ענין וערנות רבה.

בדגניה ב' סיירנו את מפעל-ההשקאה החדש ואת מטעי-הבננות. בשעת ארוחת-הצהרים, שהוגשה בחדר-האוכל החדש והנאה, ניתנה שוב הזדמנות לשיחה. כאן עוררו חברי הקבוצה את שאלות השיווק ותעריפי ההובלה ברכבת, והדגישו במיוחד את הצורך במכס מגן לתוצרת חלב.

אחר-הצהרים ראה סיר ארתור בפעם הראשונה מחסן-נשק חתום. כאן מצא לו שעת כושר להלל ולשבח את ערכו של רובה “גרינר”, כפי שלמד מנסיונו בגבולות הצפון שבהודו – הערכה שהיא ההיפך מן המקובל בין אנשינו.

חדר-האוכל בבית-זרע עדין הוא צריף-עץ, ונותן מושג על הימים הראשונים של שתי הדגניות. סיירנו את הלולים והנציב העליון שמע קצת פרטים על מוצאם של חברי הקבוצה, שכמעט כולם באו מגרמניה ומצ’כוסלובקיה. כאן לא נתעכבנו הרבה, כיון שרציתי שתהיה לנו שהות לשיחה רחבה בקיבוץ “השומר הצעיר” על מצב הציונות ברוסיה הסוביטית ועל נסיונותיהם האישיים של רבים מן החברים, נערים ונערות צעירים שנשלחו על ידי הסוביטים, לסיביר ולקירגיזיה בעוון היותם ציונים, כלומר קונט-רבולוציונרים וסוכנים של האימפריאליזם הבריטי. השיחה בכנרת היתה טובה מאד. בא-כוחם נהג בחכמה ולא חרג מתחומי השיחה.

הסדרים היו בדרך כלל נאותים, ונדמה לי שהיום לא הוצא לבטלה. בכל מקום פנו אל הנציב בבקשת רשיונות עליה להורים, לאחים, לאחיות וארוסות, שבמשך שנים אינם יכולים להגיע אל קרוביהם בישובים.

בשלוש ורבע חזרנו לשדה-התעופה בצמח, לפגוש את האוירון הגדול של “קוי התעופה הקיסריים” בדרכו מלונדון לבגדד. היתה ידיעה כי באוירון זה נמצא סיר פרנסיס המפריס, הנציב העליון בעיראק, וסיר ארתור רצה לשוחח עמו בהזדמנות זו. נתברר כי השמועה היתה נטולת יסוד, אבל מענין היה לראות את האוירונים הקטנים של הצבא בצד אוירון-הנוסעים הענק שהוריד והעלה בצמח נוסעים, דואר וחבילות.

לאחר שעה הגענו בשלום לירושלים, אולם יומי לא נסתיים בכך. היה עלי לרדת ליריחו לישיבת ההנהלה שסודרה באופן כזה שתימשך כל הערב וכל יום-המחרת, כדי שנוכל למצות את סדר-היום הארוך. הפעם לא שיחק לנו מזלנו במזג-האויר. גם ביריחו שמים מעוננים ואויר לח.

יום א', 17 בינואר, 1932

השכם בבוקר צילצל הטלפון להודיע לי כי בלילה בשעה 11 רצחו שודדים ערבים אחד מתושבי בלפוריה בשם בורשטיין, בביתו. נסיתי מיד להתקשר עם המשטרה. נסיוני גילה מצב מיוחד במינו: מפקד-המשטרה, הוגד לי, יצא מן העיר לציד ברוזים. עם מי? – עם הנציב העליון. טילפנתי לסגן מפקד-המשטרה – אי אפשר היה למצאו, לא במשרדו ולא בביתו. אי אפשר היה למצוא את המזכיר הראשי, שעמו החלטתי אחר כך להתקשר. לבסוף מצאתי את קצין-המשטרה הממונה על חקירות פליליות. הוא לא שמע עדיין על הרצח, אבל הבטיח מיד להתקשר עם מחוז-הצפון. אילו פרצה בירושלים מהפכה בבוקר בהיר אחד של יום א', היתה מוכתרת בהצלחה עד שעת שובה של הממשלה לעיר-הבירה! שעה אחר כך באו אחדים ממתישבי בלפוריה שנקלעו לעיר, כדי לברר שאלות בטחון. בינתים קיבלתי ידיעות מפורטות על הפשע ועל האמצעים שהמשטרה אחזה בהם כדי לגלות את הרוצחים. זה היה כנראה מעשה מכוון של שוד ורצח. זה זמן רב משוטטת כנופיה של שודדים באיזור עפולה. יצאו בעקבותיה לעבר ג’נין.

ב. וסט ⁵בא והיתה לנו שיחה על מצב “החלוץ” ועל תקציב ההכשרה. אחר הצהרים – בתל-אביב, לישיבת מרכז המפלגה.

יום ב', 18 בינואר, 1932

עסקתי כל הבוקר בניסוח מכתבנו לממשלה בדבר הצעת החוק למניעת סכסוכי קרקעות.

אחר-הצהרים – ישיבה ממושכת עם קלוריסקי ועם שרתוק על מצב פעולתנו הערבית. יש חילוקי-דעות בינינו, אבל קשה יותר מהם היא ההכרה שאנו משותקים לגמרי מחוסר תקציב מינימלי ואיננו יכולים לעשות שום עבודה ראויה לשמה בשטח הערבי. תבעתי שלפחות פעם בחודש נפרסם חוברת בערבית, מאחר שראיתי שאיננו יכולים אפילו לחלום על הוצאת עתון ערבי או קבלת עתון ערבי קיים לידינו. התגובה שהגיעה לאוזנינו לאחר פרסום-העראי של הצהרתי בדבר המקומות הקדושים מוכיחה, כי המלה המודפסת מגיעה לחוגים מסוימים שאולי הם גדולים יותר מכפי ששיערנו. כל הענין אינו צריך לעלות יותר מ-250 לא"י לשנה שאינן בידינו – ובזה נגמר הענין.

אשר לחילוקי-הדעות שהזכרתי, סבור קלוריסקי שעלינו לתמוך בפעילות ובמידה רחבה במפלגת הנאששיבים ובעתונותם, וביחוד בעתון “מראת אל שרק”. לעומת זה סבור אני, ונדמה לי ששרתוק מסכים עמי, שאמנם, הנאששיבים הם המתנגדים למתנגדינו, ומשום כך ראויים הם לתשומת-לב תכסיסית מצדנו. ואף על פי כן רחוקים הם מלהיות ידידינו. עתונותם אינה פחות ארסית מזו של החוסיינים. גורלם יחרץ במאבקם הנוכחי עם מפלגת המופתי, ולכן ידאגו נא לעצמם. יש להם יותר כסף מאשר לנו. יתר על כן, הצעתי שאנו נשתדל דרך שיטה לקיים קשרים אישיים עם ערבים מקבוצות ומפלגות שונות. שרתוק סבור שגם מאמץ זה לא יצלח מאין אפשרות לפתח קשרים כאלה, ולא תצמח מהם תועלת אם לא נוכל להשקיע כספים בעתונות, בארגון, בפרסום וכו', שאי-אפשר בלעדיהם בשום מעשה פוליטי.

יום ג', 19 בינואר, 1932

בבוקר הלכתי לפגישה עם המזכיר הראשי, לשם שיחה בשאלת העבודות הציבוריות. הכסטר נתלוה אלי, כדי לסייע בידי בענין כביש באר-טוביה, כל זמן ששוחחנו על כך, במעמד הכסטר, התנהלה השיחה ברוח טובה, אף כי היתה בלתי-מעשית לחלוטין. בפיו של יונג נשמעה טענה חזקה, והיא – שבשום פנים אין לפתור את שאלת הכביש למושבה כל עוד לא הגיעה דרך המלך של יפו-עזה לקו הרוחב של באר-טוביה, מיד הוטלנו לויכוח סוער ביותר, שהיה – אפשר לומר – נטול תכלית מעשית.

כמעט שנה לאחר פרסומה של אגרת ראש-הממשלה, שהסעיף על התעסוקה בעבודות הציבוריות של הממשלה היה אחד מסעיפיו הקונסטרוקטיביים המעטים, לא יכל המזכיר הראשי לומר דבר חוץ משורה של נסיונות משונים למדי לפרשו פירוש מצמצם ביותר. יחס-גומלין בין חלקם של היהודים בהכנסות-הממשלה לבין העסקת פועלים עבריים בעבודות ציבוריות – בשום פנים אין משמעו יחס של אחוזים; לא הרי הכנסות עירוניות כהרי הכנסות ציבוריות, וכיוצא באלה.

יצאתי משם נרגז ואחוז בחילה. היאך נצא פעם ממלחמת-תככים זו? על כל פנים רצוני לשלוח ליונג פרוטוקול רשמי של שיחתנו, ונראה אם יאשר את תכנו.

קיבלתי משלחת מטעם הציונים הכלליים, מורכבת מסופרסקי, בוגרשוב ודו"ר מוסנזון, כדי לדון על התישבות המעמד הבינוני ועל הועדה שיש למנות לתכלית זו. נדמה לי שכל הענין נסתבך ללא מוצא. עוד לפני שהציב הראשון מתושבי המעמד הבינוני את כף רגלו על אדמת הארץ, לא! עוד לפני שנתמנתה הועדה עצמה – כבר נתונים הארגונים והקבוצות הטוענים לייצוג עניני המעמד הבינוני במאבק עז על השליטה בה. הציונים הכלליים אינם רוצים שהתאחדות-האכרים תיוצג במידה חזקה מדי; התאחדות האכרים בזה לציונים הכלליים; “המזרחי” תובע את מנת חלקו – וכולם יחד שואפים להרחיב את נציגותם על חשבונה של הנהלת הסוכנות. סבורני שאם רוצים אנו להגיע לכלל עשייה של ממש, יש לבסס את הועדה על יסוד אחר לגמרי. יש למנות אליה חבר אנשים בעלי סמכות אישית; אין פירוש הדברים שעלינו לשכוח שיש קבוצות וארגונים מסוימים המקובלים כדואגים במיוחד לגורל המעמד הבינוני.

יום ד', 20 בינואר, 1932

השכם בבוקר היתה לנו ישיבה קצרה של ההנהלה בעניני החינוך. ישיבות אלו הפכו לחם חוקנו. כולן תכסיס ותחבולה. השביתה נמשכת ונמשכת. אנו מפרסמים הודעה אחת ליומיים. הודעות אלו מתפתחות כדי מקצוע מדעי מיוחד. אני מבין רק חלק מועט מתכנן. דומה שמדזיני יהיה הראשון שיזכה לתואר דוקטור במקצוע זה.

גרנובסקי והורוביץ באו זה אחר זה, בקשר לסיום חליפת המכתבים בדבר הסעיפים המעטים שנשארו תלויים ועומדים במשא-ומתן על החכרת קרקעות ודי-חורית. מכאן ואילך מסור הדבר בידי עורכי-הדין, ואנשי הקהק"ל והממשלה יטפלו בו במישרין.

אוליצור וגורדון באו למסור דין-וחשבון על ועדת “המכביה”, ביחוד על הצד הכספי של ההכנות.

שאר חברי ההנהלה ירדו לתל-אביב לדין ודברים בעניני החינוך. אני נשארתי בבית, לרגל מחלת בתי, בלילה, בשעה 11.15, בא מדזיני מתל-אביב ומסר דו"ח. שום החלטה סופית!

יום ה', 21 בינואר, 1932

בבוקר שוב ישיבת ההנהלה בעניני חינוך. אחר כך בא דיזנגוף ושוחח על משטרת תל-אביב. מסתבר שנודע להם על ישיבת הועד הלאומי הערב, שלקראתה הכין ברלין ⁶“שאילתה” למחלקה המדינית בדבר מיזוג משטרת תל-אביב במשטרת-הארץ. אני מתכוון לגנות ברבים את התנהגותם של אנשי-העיריה, שניהלו מו“מ זה בלי הסוכנות. דיזנגוף הביא לי היום, לאחר שתי תזכרות דחופות, את הפרוטוקול משיחותיהם של רוקח והגב' פרסיץ עם ספייסר, ואת העתק-מכתבו של ספייסר למזכיר הראשי על המו”מ. מבחינה מעשית משמען של תעודות אלו – הסכמתה של עירית תל-אביב למיזוג, ולגופו של ענין – הסכמה במחיר נמוך ובלי לעמוד על סייגים חשובים אחדים, שאפשר היה להשיגם אילו תבעו אותם בצורה נאותה. יתר על כן, לא היתה דאגה לעניניה התקציביים של העיריה.

משלחת של התאחדות בעלי-התעשיה. דיברנו על זכות-הבכורה הקיסרית. הם דרשו השתתפות הסוכנות היהודית כדי שליש מן ההוצאות לשיגור משלחת לאנגליה; סך ההוצאות כולן יגיע ל-300 לירות, עם ירידת ערך הלירה טובים מאד הסיכויים לקניית תוצרת בריטית. ביחוד מכשירים וחמרים גלמיים.

מר סלאמה, הנציג הארצישראלי של חברת התיירות קוק ובנו, בא בלוית ג – ט. עוד אביו של סלאמה עבד בשירותו של קוק; הוא מת ביום שבו שב לארץ מר תומס קוק, מיסד החברה, עם חבורת מלויו של יורש-העצר האוסטרי. מר קוק התענין בגורל הבן, ומאז הועסק על ידם ועלה משלב לשלב עד למעמדו הנוכחי רב ההשפעה בתיירות הארצישראלית. עד לפני שנים מעטות לא היו היחסים בינינו לבין משרד קוק כתיקונם. בסיוריהם לא כללו כלום מארץ-ישראל החדשה. בזמן האחרון נשתנה יחסם מבחינה זו. תל-אביב ונקודות אחרות כבר נכללו בתכניות-סיוריהם הרשמיות. פגישתנו סודרה על ידי גרינהוט, כדי להוסיף ולשפר את היחסים.

כל אחר-הצהרים עסקתי בתיקי משטרת תל-אביב, כדי להכין תשובה לשאלת מר ברלין בישיבת הועד הלאומי.

בערב – ישיבת הועד הלאומי, שהוקדשה בחלקה הראשון לשביתת בתי-הספר. היתה זו מעיקרה התפרצות שנאה ללא סייג כלפי הנהלת הסוכנות. אחר כך השיבותי לשאילתה בדבר המשטרה. סקרתי את כל מהלך הענין מאז בואו של ספייסר לארץ ועד היום שבו קיבלתי מידי דיזנגוף את הצעת ההסכם של רוקח. נדמה לי כי לועד הלאומי ניתן תיאור ברור מכל אשר קרה. על כל פנים – שוב לא ירצו רוקח וחבריו להשתמש בשאלת המיזוג כסיסמה אנטי-הסתדרותית בבחירות לעירית תל-אביב, כפי שחשבו תחילה…

יום ו', 22 בינואר, 1932

הנס פרידנטל, חבר הנהלת “המכבי” העולמי, בא הבוקר וסר לבקרני. ישהה כאן כעשרה ימים לשם סידור כמה שאלות הנוגעות ל“מכביה”, וביחוד – שאלת השתתפותו של “הפועל” וההקלות שהוצעו על ידי הממשלה.

הלכתי לסעודת-צהרים עם הנציב העליון, לפני סיורנו בכמה מישובינו שבסביבת ירושלים, היום אחר-הצהרים. באתי לבית-הממשלה לפני שבא סיר ארתור. בחדר עבודתו היה מונח על השולחן ספר פתוח, והוא ספרו של ריצ’רד בורטון: “היהודי, הצועני והאיסלאם”. בשעת סעודה השתמשתי בהזדמנות פגישתו של הנציב העליון עם אוסישקין לפני כמה ימים, כדי לתאר לפניו את דמותו של אוסישקין בצורה נעימה יותר מכפי שהיתה עלולה להצטייר במוחו מסכסוך ודי חורית, וגם לספר לו על פרק בתולדות הציונות הנקרא “אוגנדה” ועל מלחמת “חובבי ציון” הרוסים על הרצל. נדמה לי שגילה ענין ונתרשם מאד.

אחר הסעודה, כשנשארנו לבדנו. שאל כמה שאלות מענינות. ראשית כל הוגד לו כי בשל מברקו לפדרציה הציונית באנגליה יתקפוהו על שהודה כי הציונות הביאה תועלת מעשית לארץ. הוא הכין ראשי-פרקים לביסוס הודעתו – על השקעת הון, פיתוח תעשיות וכו‘, ורצה לדעת את מידת נכונותן של הידיעות שבידיו. קיבלתי על עצמי להמציא לו אינפורמציה מפורטת בכל נקודה ונקודה. אולם מקרה זה הוכיח לי שמחשבתו פועלת במגמה הנכונה. אחר כך אמר לי כי החליט שאין צורך בפיקוח מרכזי על העברת קרקעות בכל הארץ, ואפשר איפוא לבטל את הצעת-החוק שנתפרסמה באבגוסט. עדיין לא קיבל את הסכמת מזכיר המושבות להחלטה, ולכן אינו יכול להודיעני על כך באורח רשמי. לבסוף שאל, בקשר לביקורנו הקרוב בקרית-ענבים, אם זוהי ה“מושבה” שהופ סימפסון תיארה ככשלון פיננסי. ניתנה לי שעת-כושר לספר על תולדות הקבוצה, על הצורך בהשקעת-כספים גדולה יותר בהתישבות ההררית; על התמורה שיטתית במשק קרית-ענבים עם הוספת גן עצי פרי, כרם ענבי מאכל, לולי-עופות, מכוורת דבורים וכו’; על המשמעות הישובית של מפעל דוגמת קרית-ענבים, שאינו נבחן רק בחשבון ריוח והפסד (דבר זה הדגמתי בדוגמאות מן החקלאות האנגלית).

אחר יצאנו לדרכנו. ביקורנו הראשון היה במשק-הפועלות הסמוך לבית-הממשלה. רחל בן-צבי קיבלה את פנינו. כבמקרים אחרים כן אף כאן שאל סיר ארתור כמה שאלות שבאו תכופות זו אחר זו וגילו ענין והבנה אמיתיים. הוא רשם לפניו את טענת משקי-הפועלות שלנו לממשלה בדבר רכישת שתילים ממשתלותיהם. בדרך למוצא שוחחנו בעיקר על הקוים הכלליים של שיטת העבודות הציבוריות, ובכללם – נקודות כחלקם של היהודים בהכנסות המסים, מידת ההצדקה של תעסוקה יקרה יותר, וכיצד להתגבר על רמות שכר שונות. במוצא פתחנו בביקור משקו של ברוזה. מתוך שורה ארוכה של צלחות טעמנו ממיני התוצרת השונים המוצאים לשוק ממשקו. הסברתי להוד מעלתו את המשמעות של ראש-השנה לאילנות, והוא נטע שתיל בגנו של ברוזה, מעשה מומחה, ושוב שאל שאלות רבות, ביחוד בדבר תנודת מחירי-הזיתים.

שני לתור הביקור היה בית-הבראה “ארזה”. עלינו וירדנו במדרגות הבנין וסיירנו את הגן. זו לי הפעם הראשונה שדיברתי עם ווקפ על פעולותיה של ההסתדרות הכללית ועל קשרי אתה. הוסברו לו פרטי עבודתה של קופת-חולים ודומה כי לקחו את לבו. בשיחה על תקציבה של קופת-חולים אמר: “אתם עושים דברים רבים שהיו צריכים להיעשות על ידי הממשלה. זה אולי מצדיק את התביעה שהממשלה תסייע לכם בענין העבודות הציבוריות”. בדרך לקרית-ענבים ביררנו את השאלה העיקרית של תכנית הפיתוח, וביחוד שאלת השויון בהיקף ובזמן. דומה שאני רשאי להניח כי ווקופ ירצה לשרין את החלק המגיע ליהודים מקרנות הפיתוח, אבל אין הוא משוכנע שחלוקה של מחצה על מחצה תהיה הוגנת ובת ביצוע. בקרית-ענבים שוחחנו כמעט שעה וחצי ברפת, בגן-העצים, בבית-הספר, בחדר-האוכל ובחדרי המגורים. הנציב העליון שאל אם ישנם גם כאן גולים פוליטיים מרוסיה, ובעמדו בתוך הבוץ שבדרך, מוקף כל חבר המתישבים, חקר שוב אחדים מהם על תנאי עובדתם. בענין מיוחד שמע שרוב המתישבים במקום הזה מוצאם מעיירה אחת בדרום רוסיה, ונתקשרו זה לזה מילדותם ומימי זיקתם הראשונה לציונות. בכל דרכנו חזרה דיברנו בשאלה אחת ששאלני: נניח שנקבעה חלוקתן של קרנות-הפיתוח – מה הן הצעותינו לניצולן המעשי? העליתי שוב את תכניתנו בדבר בנק חקלאי.

ווקופ אמר שהוא סבור כי האמצעים להקמת בנק חקלאי יבואו מחוץ למסגרת תכנית הפיתוח ואין הוא חושב את הקמתו של בנק חקלאי יהודי נבדל כדבר רצוי. ניסיתי להסביר לו את הקושי של בנק חקלאי אחיד, שיצטרך לספק את הצרכים השונים של החקלאות הערבית והעברית לסוגיהן – הן מנקודת-הראות של צרכי הקרדיט והן מצד בטיחות התשלומים. לבסוף אמר ווקופ, שאולי יתכן למצוא פתרון בהקמת בנק חקלאי אחד שיתמך על ידי הממשלה, ותהיינה בו שתי מחלקות נפרדות: האחת לצרכי היהודים והשניה לערבים.

חזרתי מיד למשרד, כדי להיפגש עם שרתוק וללכת עמו לבית ראגב ביי לביקור חג (רמדאן). שיחה זו עם ראגב ביי הוציאה אותי גמרי מכלי. הוא פתח בשאלה אם גם אנו תומכים בעיריה עברית נבדלת בירושלים, כתביעת ארגון “התושב” ⁷. השבתי בשלילה והסברתי את נימוקי באמרי, כי אין לתאר כלל אפשרות להמשיך במשטר הקיים וכי מן ההכרח הוא לתכן מיד תכנית לארגון העיריה מחדש. אחרי צחצוח-החרבות הרגיל בדבר רשות היהודים לשוב אל מועצת-העיריה, הוטלנו שוב לסבך הבעיה של העבודות הציבוריות של העיריה. במשך שעה שלמה הסביר לי ראגב שוב את שלושת הדברים שהוא מוכן להוכיח תמיד: ראשית – מועסקים על ידי עירית ירושלים בכל עבודותיה, אף כי לפעמים על ידי קבלנים עברים, מספר גדול של פועלים עברים, ואולי הם רוב עובדיה. אין הוא יכול לפרסם את המספרים, שלא לעורר את שטנת העתונות הערבית. שנית – אין העיריה יכולה להעסיק עובדים עברים, משום שהפועל היהודי עצל, אין בו תועלת ואין הוא מוכשר לבצע עבודות עירוניות נרחבות. שלישית – הגורם האמיתי המכשיל את כוונותיו הטובות של ראש-העיר להעסיק מספר מתאים של פועלים עברים בעבודות העיריה אינה העיריה, אלא ממשלת ארץ-ישראל, המתערבת תמיד בכל נסיון מנסיונותיו למסור עבודה למי שאינו מציע את ההצעה הזולה ביותר. מחרוזת זו של “פניני אמת” מוצגת לראוה וחוזרת ומוצגת בכל הרצינות ובתוספת שפע נימוקים ועובדות “מאירות עינים”. כשנפרדנו מאת ראגב אמרתי, שאני יוצא בהבנה טובה יותר לתכנית ההתבדלות משהיתה לי בראשית שיחתנו.

באתי הביתה ומצאתי את בן-גוריון, שישב אתי כל הערב. בשעה מאוחרת בלילה הלכנו לבית זמורה ושמענו מפיו כמה דברים על פעולת הועדה לחוקה העבודה – לא מעודדים ביותר.

שבת, 23 בינואר, 1932

בבוקר בא בן-צבי וביררנו שאלות שונות.

הזמנתי את פרידנטל לארוחת-הצהרים, כדי לשוחח עמו בנחת על השאלות התלויות ועומדות בהכנות ל“מכביה”. שאלה אחת – השתתפות “הפועל”. הרושם שלי הוא, כי הנהלת ה“מכבי” העולמית רוצה לעשות כל אשר בכוחה כדי לאפשר לאנשי “הפועל” להשתתף בצורה נאותה, אולם ה“מכבי” הארצישראלי אינו רואה זאת בעין טובה, ו“הפועל” מלא ספקות כרימון בדבר השתתפותו בחגיגה הנערכת בצורה ברורה בצל כנפיה של הסתדרות מתחרה. שאלה סבוכה אחרת היא – השתתפות “ברית טרומפלדור”. חוששני כי אם יוזמנו עלול הדבר להביא למעשה-התגרות, ביחוד אם תהיינה בין המשתתפים ב“מכביה” קבוצות ערביות מארץ-ישראל או מן הארצות השכנות. רוצה אני, במקרה ש“ברית טרומפלדור” תוזמן, שה“מכביה” תקבל ממנה הבטחה מפורשת שתימנע בקפדנות מכל מה שעלול לשוות ל“מכביה” אופי פוליטי-מפלגתי. רוצים אנו שה“מכביה” תהיה הופעה ספורטיבית, בתכלית הפשטות. במידה שתוכל תפגין כוח ציוני, ואין היא זקוקה לסיסמאות-תעמולה ולמלחמת סיעות. מתן החסות על ידי הנציב העליון כמעט מובטח ואין פרידנטל צריך לדאוג לכך. נצטרך ללכת יחד אל המזכיר הראשי בדבר הנחות טכניות אחדות שהבטיחה הממשלה.

הגברת די מנזיארלי באה לשעת התה בלוית אחד מידידיה, ד“ר אלי פור, חוקר צרפתי נודע לדברי ימי האמנות, שבא לירושלים לימים אחדים. אחר באה משפחת ברוידה ונתפתחה שיחה ערה ביותר, שהתנהלה אי-שם בתחומי הספר של פילוסופיה והיסטוריה: כיצד אירע הדבר, שמבין כל שבטי הנודדים שפרצו צפונה מחצי-האי הערבי יצרו רק שבטי העברים תעודה דוגמת התנ”ך (בעוד שאפשר שמושגי המונותיאיזם היו מקובלים על רבים משבטי המדבר)? מדוע גילו דוקא שבטים עבריים אלה את החיות המפליאה שקיימה אותם בכל הדורות? כשאני לעצמי השתדלתי כל הזמן להסביר את הדברים בנוסח לא-מטפיסי.

בערב כינס סנטור אנשים אחדים, בכללם ד“ר רופין, גב' סולר, ד”ר מגנס, ד“ר ברגמן, ד”ר ברקסון, כדי לברר שוב את השאלה הקונסטיטוציונית. לא הועלו דברים חדשים. סבורני שהישיבה נפסקה מתוך ההרגשה הרגילה של אי-שביעות רצון, שהפעם הוגדשה על ידי דברי-הויכוח הארוכים שלי, שנתכוונו להוכיח מדוע עלינו לחשוש עתה יותר למצבנו עקב הצעת המועצה המחוקקת מאשר בשנת 1922? בעיני מכריעה העובדה שביחס לכל בעיות-היסוד מותר היה לנו להניח בשנת 1922, שיהא קיים שיתוף בין החברים היהודים והבריטים של המועצה המחוקקת, ואילו עכשיו אין אנו יכולים להניח הנחה כזאת. זהו שינוי יסודי ביחסי הכוחות שבמועצה המחוקקת, בעלת הרוב הערבי בין חבריה הנבחרים.

יום א', 24 בינואר, 1932

קבוצת סטודנטים של האוניברסיטה, חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, באו בבוקר להודיע לנו כי חבריהם הרביזיוניסטים מכינים הפגנה בטקס חלוקת התעודות – הראשון בדברי ימי האוניברסיטה – שיערך מחר, אם ראגב ביי יהיה בין הבאים. מצב בלתי נעים ביותר! איש לא יאמין שהפגנה זו מכוונת דוקא כנגד ראש עירית ירושלים, בעל השם המפוקפק, מתוך נימוק שבגד באינטרסים של היהודים. כל אחד יראה בה הפגנה אנטי-ערבית בתכלית הפשטות. יתר על כן, בין הבאים יהיה גם הנציב העליון, וודאי יעלב. הסטודנטים אמרו לי שהקבוצה הרביזיוניסטית כבר שלחה מכתב המאיים על ראש-העיר בשערוריה. הוסכם בינינו, כצעד ראשון, שהם יודיעו לרביזיוניסטים כי לא יסבלו מעשי שטות ולא יסייעו בידם בשום פנים. שנית – טילפנתי לד"ר מגנס ועוררתיו כי יאחז בכל האמצעים שלא יוכנס לאולם שום איש חוץ מן האורחים המוזמנים וכי יפגש עם נציגי הסטודנטים ויקבל מהם הבטחה להתנהגות הוגנת. אחר באתי במגע עם המזכיר העברי של העיריה כדי לברר את תכניותיו של ראש-העיריה. כאן נסתיים הכל בשלום ובשלוה: פרנקו אמר לשרתוק שקיבל את מכתב הסטודנטים, אך לא העבירו לידי ראגב ביי. גם שאל את ראגב ביי אם הוא מתכונן להופיע, והשיב שמהנדס-המים היהודי, מר קוך, ייצג את העיריה בהזדמנות זו. שוב נמנע משבר, אף כי סימניו המאיימים בעינם עומדים.

אחרי ארוחת-הצהרים ישיבה עם ה“מכבי” ועם “הפועל” בדבר השתתפות ב“מכביה”; הועד הלאומי ואנו כמתווכים. יכול אני לומר, שנציגי ה“המכבי” העולמי עשו כל אשר ביכלתם להסיר את המכשולים, אולם דומה ש“הפועל” אינו מעונין ביותר בהשתתפותו. אחד הנימוקים הוא אולי זה שהם הסתדרות-ספורט צעירה ואין בכוחם להעמיד קבוצות חזקות למדי או יחידים מאומנים במידה מספקת כנגד האחרים. על כל פנים – הישיבה נפסקה ללא תוצאות. מטעמים כלליים ודאי שאין זה רצוי, ואנסה להתקשר עם הועד הפועל ולראות מה אפשר לעשות. אני עצמי סילקתי נקודות אחדות השנויות במחלוקת, על ידי שהוצאתין מגדר ויכוח: תנאי שיתופה של “ברית טרומפלדור” (שאינם ענין למשא ומתן בין “מכבי” ובין “הפועל”, אלא שאלה פוליטית כללית), שאלת השימוש בסיסמאות ובהכרזות (שהתנגדתי להן מטעמים פוליטיים כלליים), הסידורים שיש לסדר בקשר לכינוסים פוליטיים מעין זה בעתיד (ששוב אין לתלותם בהסכמת ה“מכבי”… אלא יש להניחם בידי המוסדות הלאומיים).

כל אחר הצהרים הוקדש לישיבת ההנהלה בבית סנטור.

בשבע בערב יצאנו, שרתוק ואני, במכונית לחיפה, כי יום-המחרת יהיה יום מלא וגדוש. רגעים אחדים לפני צאתו לדרך קיבלנו שני מברקים ארוכים בכתב-סתרים. לקחנום אתנו והשתעשענו בדרך בפיענוחם. הם הקנו לנו מושג ראשון מן ההתרגשות שהשתררה בחוגינו בלונדון עקב השמועות על המשא-ומתן עבאס חילמי–רידינג ⁸

יום ב', 25 בינואר, 1932

ביקרנו ביקור ראשון אצל וב, מנהל הרכבות, שעדיין לא נפגשתי עמו. שמעתי שהוא אדם משכיל ומנומס, וזהו הרושם שקיבלנו גם אנחנו. ביררנו אתו שאלות של העסקת יהודים ברכבות, של העברת בתי-המלאכה בקנטרה לחיפה; ההוראות החדשות לארגון פועלי-הרכבת וכו'.

אחר ביקרנו ביקור-גומלין בחברת-הנפט העיראקית. נמצאו שם דונקלי ומקפרסון. המיג’ור לונגריג עדיין לא חזר. דומה שהעבודה היחידה מכל העבודות הכרוכות בקו הצינור שיבנה. יש בדעתם להשתמש בעבודה זו לשם נסיון של גיוס פועלים מקומיים וכדי ללמוד את טיב עבודתם. שוב נגענו בשאלת הפיצויים המגיעים לקרן הקיימת לישראל בעד הקרקעות שעלינו לוותר עליהן בגלל תכניתם.

הביקור השלישי היה אצל המהנדס-המנהל של עבודות הנמל, מר תומסון, וסגנו, מר רוף. אתם ביררנו את שאלת הפיטורים הקרובים של קבוצת-הפועלים הראשונה בגוש עבודות-הבטון, עתידן של העבודות המחצבות עתלית ועוד. הם התרשלו הרבה בקבלת יהודים לעבודה, ומשום כך לא ניתן לנו מעולם חלק ראוי בעבודות הנמל. תביעתנו היא – שלפחות עכשיו יצמצמו את פיטורי היהודים, כדי לכפר בדרך זו על פשעי העבר. אחר-הצהרים ערכנו ביקור בנמל.

כל אחר-הצהרים הוקדש למפעל הנמל. סיירנו את שוברי הגלים, ראינו את שטיפת הקרקע, התבוננו ברציף הנבנה אבנים ורגלינו דרכו על השטח המיובש. היה זה מענין מאד. ליוה אותנו מר נימן, אחד המהנדסים היהודים, המשמש מן היום הראשון לעבודה בתפקיד אחראי מאד, אף כי כל הזכות נזקפת כמובן לחשבון המהנדסים האנגלים, מפני שהם מקבלים משכורות גבוהות בהרבה! האיש שנהג את סירת-המוטור שלנו אף הוא אחד מבחורינו העברים, הקורא לעצמו “זאב-הים”. זאב-הים זה למד בבית-ספר לספנות באודיסה, בא לארץ-ישראל בעודו נער, כמנהיג השומר הצעיר הרוסי, ניסה מזלו בדיג בירקון ובשיט בים-כנרת, הלך אחר כך לבתי-ספר ימיים בצרפת ובאנגליה,בעל תואר קפטן לספינות-ים וממונה על כל הסירות של נמל חיפה. בחור צעיר, נאה, ההוזה הזיות רבות של הצי העברי ואינו מוצא לו שדה-פעולה לידיעותיו ושאיפותיו, אלא בתחומיו הצרים של שטח הנמל. מכמה בחינות דמות סמלית לבית הלאומי העברי.

בשובי העירה הרציתי לפני אסיפה רבת-עם של סניף מפא"י בחיפה על בעיות השעה. זרם של שאולות ותשובות. מאוחר בלילה חזרנו לירושלים והגענו הביתה ב-2.30 אחר חצות.

יום ג', 26 בינואר, 1932

ישיבת ההנהלה על המצב בבתי-הספר. עדין אין מוצא מן המבוך. מהנדס אנגלי, ל. ב., קבלן בשוק הפרטי בירושלים, בא להציע לי את הצעותיו לטיפול בעבודות הציבוריות של ירושלים. הוא נשא זה עתה אשה יונית, והאנגלים כאן אינם מביטים עליו בעין טובה. סיפר לי פרטים רבים על מנהגי השחיתות הנהוגים גם בעירית ירושלים בחתימת חוזי-עבודה. נוהגים לקבל הצעות הנראות כזולות, משום שהמספרים אינם מסוכמים כנכון, ומשלמים אחר כך את ההפרשים. פותחים הצעות בלא פיקוח ומטפלים בהן כרצונם. יש קבלנים ידועים שאינם מוכשרים בשום פנים לבצע עבודות נרחבות – ומצליחים תמיד להשיגן, בשל קשריהם עם משפחת נאששיבי. כן סיפר על נסיונו בחוזה לעבודת-ביוב קשה בעיר העתיקה וכיצד הצליח להעסיק כדי חמישים אחוז פועלים עברים, בלי שנתחייב לכך. הוא עומד על דעתו, שאין קושי להעסיק פועלים עברים בלי לחטוא לטיב העבודה ולפריונה, בעיקר על ידי הנהגת שיטות-ארגון חדישות, על ידי עבודה קבלנית וחיסול קבלנות-המשנה המשחיתה. בחוזים עם היהודים הוא מתחייב להעסיק פועלים עברים בלבד. אולם נדמה לו שלא יוכל להתחרות בקבלנים היהודים, משום שהוא “גוי”. הנחתי את דעתו בנקודה זו – ראשית, משום שראיתי בו אחד מאותם האנשים הנשארים תלויים על בלימה בגלל נטייתם אלינו; שנית, משום שאיני יכול להבין במה עדיף קבלן יהודי, המעמיד פנים של מציל המולדת בהעסיקו אחוז מסוים של פועלים עברים, מקבלן אנגלי הנכון להעסיק פועלים עברים בתנאים הוגנים. יתר על כן, בהזדמנויות קודמות נזקקו מוסדות עבריים לחברות קבלניות כדה-פרו ואחרים, שלא התכוונו כלל לנהוג אפילו כמחצית מידת ההגינות שמר ב. נכון לנהוג, כפי הנראה. ביקשתי ממנו להמציא לי פרטים על השיטות שהוא עומד לנהוג לפיהן בחוזים של יהודים ושל עבודות ציבוריות, והבטחתיו שאם נמצאו טובות בעינינו אזמנו עם הכסטר ועם מול בדבר תכנית השיכון של התישבות האלף.

כל אחר הצהרים הכתבתי רשימות יומן בדהירת-פרא אחרי ימים שחלפו. אכן, פיגרנו מאד.

ארוחת-ערב סעדתי עם רופין ודיברנו על ענינים אחדים והנוגעים לפרנץ' ולפעולות הפיתוח.

יום ד', 27 בינואר, 1932

נקראתי באופן דחוף לבוא אל הנציב העליון. כיון שידענו שהוא עומד לקבל בבוקר כמה מחברי הועד הפועל הערבי, ברור היה שהוא מתכוון למסור לנו ולערבים איזו הודעה רשמית.

כשבאתי לשיחה מצאתי את מר יונג, המזכיר הראשי, ואת מזכירו הפרטי של הנציב. במשרד כבר שמעתי כי לשעה מאוחרת יותר הוזמן הועד הפועל הערבי, ושיערתי לעצמי שהפעם ידובר בתכנית הפיתוח. ואמנם, בכך פתח הנציב, וסיפר על הזמנת הועד הפועל הערבי לשעה מאוחרת יותר. מר פרנץ' סיים את הדין-וחשבון הזמני; אפיו כללי, הוא מציע תכנית לזמן ארוך. ממשלת ה. מ. תבעה ממנו להגיש הצעות מעשיות, והן תוכללנה בחלקו השני של הדין-וחשבון. חיבור שני החלקים יסתיים רק בסוף פברואר, ואז יובאו לפני הסוכנות היהודית ולפני הועד הפועל הערבי לשם קבלת הערותיהם לפני שיוגשו לבית-הנבחרים. הנציב שמע את השמועות השונות בדבר תוכן הדין-וחשבון שנתפרסמו בזמן האחרון בעתונות. בקשתו היא שלא אשים לב לשמועות.

אמרתי כי פרנץ' באדיבותו סיפר לי על הקוים הכלליים של חלק מן הדו“ח הראשון, אבל איני יודע דבר על תכנו הממשי וניסוחו. מצבי קשה, משום שאין בידי לאשר את הידיעות השונות, או להכחישם, או לקבוע את יחסי אליהם. אילו יכלה הממשלה למסור לסוכנות בסוד את הדו”ח יכולה היתה להסתייע בו לשם הדרכת דעת-הקהל. בלי ידיעה מלאה של תכנו אין לצפות מן הסוכנות שתעשה איזו פעולה שהיא.

הנציב המשיך: במצב-דברים זה לא תסיק ממשלת ה. מ. מסקנה סופית בדבר האמצעים הכספיים שיש להשיג בשביל פעולות הפיתוח בארץ-ישראל. המסקנות תוסקנה אך לאחר עיון בשני חלקיו של דו"ח מר פרנץ'. על כל פנים אין ממשלת ה. מ. סבורה שבעתיד הקרוב אפשר יהיה לפנות לשוק-הכספים בדבר הלואה גדולה למטרות פיתוח, וצריך יהיה לנהל את הפעולות במסגרת מצומצמת. בקרוב ימונה יועץ כספי למנהל-הפיתוח שיבוא לארץ-ישראל באמצע פברואר. לאור המלצותיו של היועץ הכספי ולאור הערותיהם של הסוכנות היהודית ושל הועד הפועל הערבי, תגיע הממשלה בלונדון לידי החלטתה.

אמרתי שברצוני למסור הודעה בדבר הועד הפועל הערבי, כיון שלא היתה לי עד כה הזדמנות למסרה. בשנים האחרונות נקטה ממשלת ארץ-ישראל קו של הכרה למעשה בועד הפועל הערבי כבגוף הפוליטי המייצג את ערביי ארץ-ישראל, בדומה למעמדה של הסוכנות היהודית. מחובתי להודיע כי אין אנו מכירים במעמד זה. נוסף על המעמד שהונחל לסוכנות היהודית בתוקף המנדט, הרי הסוכנות היהודית היא גוף נבחר, המנהל על יסוד חוקה שהיא ידועה לממשלת המנדט ונמצאה כשרה בעיניה. הועד הפועל הערבי מורכב בדרך כלל מאדונים שנתמנו בידי אנשים אחדים בלי כל ביקורת ציבורית. על ידי ההכרה למעשה בגוף כזה כבגוף פוליטי, המייצג את האוכלוסיה הערבית, מכוונים את התנועה הערבית למגמה שאולי לא היתה מגעת אליה אילמלא נהגו כן. הנציב השיב כי אינו סבור שהממשלה נהגה כלפי הועד הפועל הערבי כמנהגה כלפי הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית נחשבת כמוסד היהודי המייצג בהא הידיעה (בלי להוציא מן הכלל אפשרות התיעצות עם כל גוף אחר), בעוד שבנוגע לערבים אין בדעתו להתיעץ רק עם הועד הפועל הערבי, אלא גם עם חוגים ערביים אחרים. המזכיר הראשי אמר גם הוא שהוא מסכים עמו כי אין להשוות את האופי הרפרזנטטיבי של הועד הפועל הערבי לזה של הסוכנות היהודית, אלא שאין הוא מוכן להסכים למשמעות דברי, והוא – שהממשלה אינה צריכה להכיר בגוף הקיים בין הערבים, ויהא אפיו אשר יהיה. עניתי שגם הסדר לגבי תכנית הפיתוח מאמת את הנחתי שהועד הפועל הערבי זכה בהכרה למעשה, ורצוני לומר שעל ידי כך נקבעה מגמה מסוימת לתנועה הפוליטית של ערבי ארץ-ישראל.

שאלתי אחר כך למצב-הדברים בשטח הכספי, והנציב השיב שכוונתם – גם אם תוגשם תכנית-הפיתוח במסגרת הכספית – לאשר סכומים, ראשית לישוב הערבים המנושלים, ושנית – לסיוע להתישבות היהודית, כגון: להקמת בנק חקלאי, כפי שהצעתי לפני זמן קצר. שאלתיו אם מותר לי לחשוב ש“ראשית” ו“שנית” לא נאמרו כאן לפי סדר הזמן, אלא לשם ציון שני חלקים שונים בתכנית. הנציב אמר שאינו מתחייב לפתוח בפעולה מתואמת בזמן בנוגע ליהודים וערבים ברגע שיוחל בתכנית הפיתוח. לעומת זה אינו סבור שאם יהיה צורך ליישב, נאמר, אלף ערבים מנושלים, תידחה הקמתו של הבנק החקלאי שאני מציע עד שיושלם ישובם של הערבים המנושלים. אמרתי שכיון שהממשלה נרתעה מתכנית-הפיתוח הגדולה, יהא צורך להוציא ששים אלף לא“י לישובם של 500 ערבים, אף אם יהיה הסכום כפול מזה שנקבע על ידי סיר ג’ון הופ סימפסון. אם יקציבו סכום כזה למטרות יהודיות – נגיע להוצאה של 120 אלף לירות; ואינני מבין מדוע תדחה הממשלה תכנית בעלית היקף כזה, בקבלת החלטה בדבר חלוקת הקרנות עד לאחר הדיון בדו”ח של פרנץ'. הנציב לקח אז דברים עם המזכיר הראשי ואמר, כי בהתאם להחלטתה הסופית של ממשלת ה. מ. לא יוחלט דבר לפני שיוגש לה הדין-וחשבון בצירוף הערותיה של הסוכנות היהודית.

העליתי אחר כך את שאלת חוק-הקרקע, ושאלתי אם הגיעה הממשלה לידי החלטה בענין זה. הנציב העליון אמר שאין בסמכותו להבטיח ויתור פורמלי על הכוונה להנהיג חוק-קרקע שיסדיר העברות והחכרות של הקרקע בכל הארץ, אולם רצונו להודיע שאינו מתכוון לפי שעה לדרוש חוק כזה ואינו רואה צורך בו בקשר לפעולותיו של מר פרנץ‘. עניתי שאם כן הוא, הרי הסכנה של חוק-קרקע מגביל עומדת בעינה. אין צורך בהבטחה פורמלית, אלא בקביעה פשוטה של העובדה שאין שוב צורך בחוק כפי שנתכן בקיץ 1931. משתימסר הודעה כזאת – תדון בה הנהלת הסוכנות לגופה. אם הכוונה היא למנוע ספסרות בקרקעות בתקופת-הפיתוח – הרי אפשר יהיה להשתמש באמצעים אחרים לגמרי! מוסדות-הפיתוח יוכלו לקנות קרקעותיהם באיזור מסוים לפני שיתחילו לפעול בו ועל ידי כך ימנעו ספסרות. המזכיר הראשי אמר כאן, שהוא מסכים שאין הכרח בחוק-קרקע לשם שמירת מחירי הקרקעות, אולם יש לזכור שחוק –הקרקע נתכן עוד לנפי שחשבו על מדיניות-פיתוח בכלל. הן זוהי הסיבה, שאמרתי, להעלאת השאלה במשא-ומתן שהיה בלונדון עם ועדת הקבינט ואשר בעקבותיה קבע ראש-הממשלה את הזיקה המוחלטת בין פיקוח על העברות-קרקע לבין פעולות-פיתוח. אם אין צורך בחוק-הקרקע למטרת הפיתוח – אין להבין מה צורך אחר יש בו! הנציב אמר כי הממשלה תתקשה לומר שהיא מוותרת על חוק-קרקע לעולם ועד. ועל הסוכנות היהודית להסתפק בהצהרת הממשלה שאין היא רואה בו נחיצות בקשר לפעולתו של מר פרנץ’. בסיכום דברי אמרתי שאפשר להסיר שתי מניעות רציניות למינוי יועץ יהודי לעניני פיתוח: אם אפשר יהיה לדחותו עד לאחר שהסוכנות תקבל את הדין-וחשבון של פרנץ' ועד לאחר שהוד מעלתו יקבל ממשלת ה. מ. סמכות למסירת הודעה מוחלטת בדבר חוק-הקרקע. אם תשאלני היום הנהלת הסוכנות היהודית – לא אוכל ליעץ לה למנות איש – כל זמן שלא נודע תוכן הדין-וחשבון של פרנץ‘, כל זמן שלא ניתנה שום הבטחה בדבר חוק-הקרקע וכל זמן שלא נתבררו הסיכויים לאמצעים כספיים. הנציב השיב שחלקו השני, המעשי, בדו"ח של פרנץ’ היה נשכר משיתוף-פעולה יהודי, אבל אם ידחה מינויו של היועץ היהודי – יצטרכו להכין את החלק המעשי הזה בלעדי היועץ היהודי. אמרתי לו שאצטער מאד על הנסיבות המונעות מן הסוכנות היהודית את האפשרות לשתף פעולה בהכנת הצעותיו המעשיות של מר פרנץ'. לעומת זה תישאר בידי הסוכנות היהודית האפשרות להציע את תיקוניה או, בשעת הצורך, את הצעותיה הנגדיות – במסגרת הערותיה לדין-וחשבון של מנהל הפיתוח.

נשארנו לבדנו רגעים אחדים, שהוקדשו לשיחה על השדיול לעולים-עובדים, וקבענו בינינו בירור יסודי בשאלה זו אחר שובו של הנציב העליון ממצרים.

חיותה בוסל מדגניה באה לדבר על העלאת קרובים של בני המקום.

ד"ר א. קצנלסון בא להודיע שמציעים שאמסור דין-וחשבון מדיני בישיבת הפתיחה של אסיפת-הנבחרים, העתידה להתקיים באחד מימי פברואר. אם אסכים, יפנה הועד הלאומי רשמית להנהלת הסוכנות. הבטחתי לתת תשובה לאחר שאועץ עם חברי.

טביב, נציב התימנים, בא לברר שאלות שונות של עלית התימנים ושל מצב הענינים בעדן.

נמירובסקי, מהסתדרות הפקידים, בא בדרישה למצוא פתרון מהיר לתשלום שכרם של השמשים שלנו.

בלוית גורדון ביקרתי במועדון הקצינים של גדוד מידלסכס, שהגיע זה מקרוב מאנגליה לירושלים. השיחה נסבה בעיקר על ציד ברוזים, בתערובת-מה של בית לאומי עברי, תחרויות-ספורט של “המכבי” והצגות “הבימה”.

כל הערב עבדתי על נוסח מכתב המסכם את תביעתנו להשתתפות הממשלה בתקציב החינוך. התביעה תוגש למשרד-המושבות, למען יעיין מזכיר המדינה בשעת דיוניו של התקציב לשנת 1932/33.

יום ה', 28 בינואר, 1932

בבוקר שוחחו עמי שנים מחברי ועדת-התרבות של ההסתדרות בירושלים והזמינוני להרצות בסמינר הפועלים על תולדות ההתישבות. לא יכולתי להבטיח הבטחה גמורה, משום שאיני מספיק כמעט כלל לנגוע בתולדות ההתישבות החביבות עלי.

הלכתי לביתו של הכסטר, הממונה עתה זמנית על עניני הכספים, לברר עמו כמה ענינים דחופים. היה עלי למהר ולעזבו, כי יהודי מדרום אפריקה ויהודי מאנגליה הוזמנו לביתי לתה. הם לא באו, וכך זכיתי לשעה של מנוחה שלא ציפיתי לה.

בערב נשף-הריקודים השנתי המפורסם בבית הגב' ל., המושך אליו את כל ה“חברה” הירושלמים. לא ידעתי שכה רבים משתייכים אליה!

יום ו', 29 בינואר, 1932

ביררתי שאלות בטחון עם גולומב.

ישיבה קצרה של ההנהלה לדיון בהצעות-השלום החדשות שהוצעו על ידי המורים. אף באלו אין משום פתרון.

מר פרנץ' טילפן ושאל אם אני יכול לסור אליו באופן דחוף. קבעתי פגישה לאחר-הצהרים.

כשנפגשנו הודיע לי שקיבל הוראה להתחיל בביצוע החלק המעשי השני של הצעותיו ורצונו לדעת מה הן הצעות הסוכנות. הבטחתי להמציא לו באמצע השבוע הבא את עיקרי הצעותינו. לשם כך קראתי ליום ג' הבא לישיבה של מומחים ושל באי-כוח הצדדים המעונינים.

פרון, המנהל החדש של לשכת העתונות הממשלתית, ומורנס, מורו ומדריכו, באו לתה. השיחה נסבה על התפתחותה של העתונות הערבית, על הירחון “אחדות העבודה” שערכתי בשנת 1930/1, על מוצאם היהודי של הפלחים הארצישראליים, על נסיונות-ההוראה של פרון בבתי-הספר הערביים הממשלתיים, ועל ענינים רבים בדומה לכך – בלי שהגענו לענינים החשובים באמת.

ביליתי את הערב עם בן-גוריון, שבא הנה לשבת כדי להשתתף במערכה לבחירות ועד העיר.

שבת, 30 בינואר, 1932

הלכתי לאסיפה הפומבית באולם “ציון”, שבה דיבר בן-גוריון. האולם היה מלא עד אפס מקום. בן-גוריון הקדיש הרבה מזמנו לשאלת חידוש פניה של עירית ירושלים והשיב בחומרה יתירה במקצת לאוסישקין, שפירסם ימים אחדים לפני כן גילוי-דעת התוקף בחריפות כל תכנית לחלוקת העיר.

יום א', 31 בינואר, 1932

כל הבוקר ישיבה עם הקרן הקיימת לישראל, המרכז החקלאי, וילקנסקי, רופין, גרנובסקי, לבקוביץ ⁹, ש. דיין, צ. וולף, בבלי ואחרים על הצעת התיקון למסי-הקרקעות. איני סבור שהישיבה הביאה תועלת מרובה. וילקנסקי, ראש המדברים מבין המוזמנים, שקוע יותר מדי בכלליו המדעיים שאולי נכונים הם להלכה. אפשר בנקל להוכיח על יסוד מדעי טהור, כפי שהוכיח באמת, שאין כל ריוח נקי בחקלאות הארצישראלית, ומשום כך אין להטיל מס על ההכנסה השנתית. אין לשנות בכך את העובדה ששנה שנה נגבים לפחות 300 עד 400 אלף לירות מין האכרים ושאין הממשלה יכולה לפטור את רוב רובם של התושבים מכל תשלום בארץ שהיא עדיין חקלאית כדי שמונים אחוז. רוב המשתתפים, חקלאים בעצמם, נגררו בקלות אחרי וילקנסקי. שלושה מאתנו – רופין, גרנובסקי, ואני – ניסנו למצוא דרך-בינים, בפרט שאסור לנו לשכוח שכל הנחה במסים חקלאיים עלולה להביא בעקבותיה עד מהרה העלאת המסים העירונים, שודאי תשפיע לרעת האינטרסים היהודיים. מבחינה ידועה, הרי זה ניגוד בין רצוננו להקל את הנטל מעל שכמו של האכר ובין שאיפתנו לשמור על כספי העיר העברית – וכל זה בלי לצמצם את הכנסת המסים של הממשלה. הרי זה דומה במקצת לנסיון לרבע את העיגול! הישיבה ננעלה בהחלטה שהחקלאים יתיעצו לשם הגשת חוות-דעתם בכתב.

מחצית היום השניה ישבנו בישיבת ההנהלה.

7 באוקטובר, 1932

(השיחה נסבה בראשיתה על השדיול לעולים עובדים, שבו אושרו 4500 רשיונות, על קביעת הסכומים שיוקצבו על ידי הממשלה לשירותי החינוך והבריאות ועל חלקם של היהודים בעבודות הציבוריות).

הוד מעלתו עבר לשאלת המועצה המחוקקת. קרוב לודאי שמזכיר-המושבות ישאל לדעתו בענין זה, שעליו ניתנה הבטחה ברורה ביותר בספר הלבן. רצונו לדעת מה יהיה יחסו של העם העברי לתכנית מעין זו. עניתי שאין לי להוסיף על התשובה שהשיבותי בשיחות קודמות. בטוח אני בהחלט שהישוב העברי בארץ לא יתן ידו לשום תכנית כזאת. על כך השיב כי השאלה השניה שישאלהו אולי מזכיר-המושבות תהיה – יחס היהודים במקרה שתקום מועצה מחוקקת, שתהא מורכבת מפקידים בריטיים וערביים. עניתי כי התשובה לשאלה זו פשוטה מאד. אם יקרה כזאת יתחוור לפחות מהו המצב בארץ. יחס העם העברי יכול להיות רק של אופוזיציה מתמדת ותקיפה. הוסיף ואמר כי השאלה השלישית של מזכיר-המושבות עלולה להיות: האם אין למצוא צורה של מוסד מייצג שבו יהיו היהודים מוכנים להשתתף? השיבותי כי אין בידי להשיב לשאלה זו אלא זה, כי לדעתי לא ישתתפו היהודים בשום מועצה שאיננה מבוססת על הכלל שבא לידי ביטוי בהודעת מר סוקולוב בקונגרס, והוא – כי שום אחד משני העמים לא ישלוט ולא ישלט, פירושו של דבר – היהודים לא ישתתפו בשום מועצה שבה יותן לערבים מספר נציגים גדול יותר מאשר ליהודים.

הנציב אמר שאם זוהי שאלה של “לשלוט או להישלט” – הרי מועצה המורכבת בערך משמונה פקידים בריטיים, ארבעה ערבים ושני יהודים, לא תניח מקום לחשש של שליטה ערבית. עניתי כי על טענה זו כבר השיבותי בשיחה קודמת. בתנאים של עכשיו אין בשיתוף הפקידות הבריטית משום ערובה למגמת התחוקה או למדיניות הכללית שתנקוט המועצה. כפי שהסברתי הרי כאן הסיבה לתמורה ביחסו של העם העברי בהשוואה לשנת 1922. מצד שני – רוב ערבי בחלק הלא פקידותי יתפרש על ידי כל יהודי כאות מבשר רעות לטיבם של המוסדות התחוקתיים בארץ-ישראל בעתיד. ה. מ. אמר אז כי השאלה הרביעית שמזכירות-המושבות עלולה לשאול היא: מה יארע אם הקבינט יחליט בכל זאת לבצע את התכנית?

בתשובתי ביקשתי רשות לדבר גלויות. אשר לקבינט – סבורני כי לקבינט לא איכפת כלל אם יש מועצה מחוקקת בארץ-ישראל או אין. לקבינט ישנן דאגות אחרות לעסוק בהן. אשר למזכיר-המושבות – ודאי שיקבל את עצת הנציב העליון. אם הגיע הנציב העליון למסקנה כי מועצה מחוקקת מורכבת מפקידים בריטיים ומערבים תהיה לטובת הארץ ולטובת הבית הלאומי העברי – אין לכך תקנה. אבל אם ה. מ. מחזיק בדעתו הקודמת, כי ההתפתחות התחוקתית של ארץ-ישראל תצמח בהדרגה מתאיה היסודיים – מועצות עירוניות וכפריות וועדות ממשלתיות – אין ספק כי תפיסה זו תתקבל על דעתו של מזכיר-המושבות. לאחר שעיינתי בהצעת החוק לשלטון מקומי וראיתי מה מצומצת היא מידת האוטונומיה שהיא מוכנה להעניק לשלטונות המקומיים – קשה לי שלא להגיע למסקנה כי עדיין לא הגיעה שעה לעסוק בתכניות למוסד מחוקק עליון.

הנציב העליון השיב שהוא חולק על דברי בכמה נקודות. במשך השנה האחרונה דן הקבינט שלוש פעמים – שתי פעמים, כפי שהוא יודע נאמנה, באביב האחרון – בבעיית המועצה המחוקקת בארץ-ישראל. מזכיר-המושבות קיבל בשנה האחרונה את עצתו שלו (של הנציב) לדחות את פתרון הבעיה, אבל אין הוא בטוח שיסכים להמשיך במדיניות של דחיה. אפשר למידה המצומצמת של שלטון עצמי כפי שהוצעה בחוק השלטון המקומי – הוא מסכים להנחותי. אמנם, מידת הסמכות שמעניק החוק למועצות המקומיות מצומצמת ביותר, אבל גם היקף סמכותה של המועצה המחוקקת יוגבל הרבה. רוצה היה לדעת אם יחס העם העברי יהיה שלילי – על אף ההגבלות בהיקף הסמכות ועל אף כל הערובות שינתנו למען הבית הלאומי העברי?

עניתי כי אני בטוח בטחון גמור שהישוב העברי בארץ-ישראל לא ישתתף בהצבעה, גם אילו הנחתי לרגע להלכה כי הסוכנות היהודית תדרוש ממנו לעשות כן, אבל דבר כזה לא יקרה! הנציב סיים ואמר כי זהו סיכוי שודאי אינו עשוי לעורר את הנציב העליון של עכשיו.

יום ג', 1 בספטמבר 1931

יום-עמל קשה בחיפה. הגעתי בבוקר במכונית מעין-חרוד, והלכתי מיד לישיבה מועצת פועלי חיפה, כדי לדון על מצב העבודה ועל שאלות שעה הכרוכות בתכנית העבודות הציבוריות בחדשי-החורף הקרובים, ביררתי את שאלת העברתם של בתי-המלאכה של הרכבות מקנטרה לחיפה ואת מצב העבודה העברית בחברות “של” ו“קום אויל”.

ביקרתי ביקור גומלין אצל כהן¹ מפיק“א. הוא סיפר לי על שיחתו עם פרנץ' אתמול. בין השאר שוחחו על המצב באיזור בית-שאן. פרנץ' שאל אם אמת הדבר שפיק”א התענינה בזכיון החולה. בתשובה לכך סיפר לו כהן את האמת על בעלי-הזכיון של עכשיו ועל אי-יכלתם המוחלטת לטפל בענין גדול כפיתוח החולה.

פרנץ' אמר שהוא עומד לחקור את הענין בעצמו בימים הקרובים. הוא דיבר בלעג על מדינאים כלויד ג’ורג'², שהתעלמו מכל הצדדים הטכניים והכלכליים והעיר על השארת מקורות הליטאני מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. מקורות-מים אלה היו יכולים לשמש מקור לאפשרויות גדולות בשביל ארץ-ישראל. בעוד שהשלטון הצרפתי בסוריה אינו מסוגל להשתמש בהם לשום מטרה משקית שהיא.

אחרי כן ערכתי ביקור של נימוס אצל מק-קורן, מושל מחוז-הצפון. פגשתי שם את עוזרו אנדרוס³. אנדרוס הוא אוסטרלי, והאנגלים מתיחסים אליו בחשד מה. אומרים עליו כי הוא ידיד טוב ליהודים. קודם לכן שירת בנצרת, ובא במגע קרוב עם המתישבים שלנו בעמק. סיפר לי, כי ועדת בנין-ערים המקומית אישרה אך הבוקר תכניות לשכונת-פועלים חדשה בחיפה. הוא היה יכול להוציא את רשיונות-הבניה מיד, לולא בקשתם המיוחדת של הפועלים שיורשה להם לבנות את החדרים בגובה של 3 מטר תחת 3,25 מטר, כפי שדורש החוק. הוא נאלץ להביא את הענין לפני ועדת-השיכון המרכזית, וביקש ממני לסייע לו לזרז את הדבר בירושלים אצל אוונס, המשמש מזכיר לאותה הועדה.

ממשרדי הממשלה הלכתי לעיריה, לשם ביקור אצל ראש העיר חסן שוקרי. הוגד לי כי הוא רוצה לבוא עמי במגע בהקדם, בדבר תכניות פוליטיות מסוימות שהוא חושב עליהן. הוא משתייך לקבוצה המכונה מפלגת האופוזיציה הצפונית, שבראשה עומד השייך אסעד שוקירי, התחלתי להרגיש סימנים ראשונים של הרעלת קופאין, אולם היה עלי לחזור שנית על מחזור ספלי הקפה. מרבית השיחה הוקדשה לדברי-הבאי שבנימוס, בעוד שמזכיר-העיריה, אחד הפקידים האנטי-יהודיים הידועים פה, מנענע ברוב חסדו בראשו, לאות הסכמה.

ראש-העיריה הואיל בטובו להאשים את איטיותה של האדמיניסטרציה הבריטית בעיכובים שחלו בביצוען של עבודות ציבוריות מסוימות. נגעתי בפקודת-החוק של השלטון המקומי, העומדת על הפרק, אבל כנראה לא היו עמו כל ידיעות על כך מן הזמן האחרון.

השתתפתי בסעודת-הצהרים שנערכה לכבוד תלמידי ויקליף הול על ידי הועדה החיפאית לקבלת פני התיירים, בשיתוף הנהלת התכניון. הארוחה היתה דלה למדי, וודאי איכזבה מאד את אורחינו הצעירים, שהגיעו לחיפה אחרי סיור מיגע בכמה מישובינו בעמק. אחר הסעודה התחיל שטף הנאומים. נאמתי לפניהם משך שלושת רבעי שעה. הזכרתי את נאומו של קיש מלפני שבועים, שבו סיפר להם על הרקע ההיסטורי והפסיכולוגי של הציונות, ואת הרצאתו של הרב סגל, שתיאר את היסודות הדתיים הרוחניים של התחיה העברית. אמרתי שרצוני להרצות לפניהם על כמה יסודות כלכליים, מדיניים וחברתיים של בעיתנו.

טומסון ורוף, הקשורים בעבודת הנמל בחיפה, שהשתתפו בסעודה, עשו רושם כי זוהי בשבילם הזדמנות ראשונה לשמוע משהו על הציונות. הם היטו אוזן, ולא נתברר לי אם מתוך אדישות שבהרגל או מתוך התענינות אמיתית. הכומר גרהם-בראון השיב לנאומים, הצליח שוב להתחמק מעצם הבעיה. הוא דיבר הרבה על תיאולוגיה ועל התפקיד של תלמידיו בעתיד. מחוץ לזה הסתפק בדברי-ידידות כלליים.

בערב יצאתי ירושלימה, דרך תל-אביב. בכל הדרך, בין עתלית, תול-כרם וקלקיליה, לא ראינו אפילו משמר-משטרה אחד.

יום ד', 2 בספטמבר 1931

הלכתי לתחנת-הרכבת, להיפרד מצ’נסלור ורעיתו. זה היה טקס שופע רשמיות בלתי-רגילה. משמר של תשעה אוירונים חג מעל לתחנת-הרכבת. נכחו חבר-הפקידים הרגיל והקורפוס הדיפולומטי. בלט ביותר העדרם של הערבים. אפילו נששיבי “הצליח” לאחר ויצא תחת זה ללוד, כדי לומר שם שלום לצ’נסלור.

במשך שארית הבוקר – זרם אין-סופי של מבקרים, ביניהם ד“ר זמורה. עמו שוחחתי פעם נוספת על הוראות-המלך⁴ ועל הכללת אגרת ראש-הממשלה לד”ר וייצמן בתוכן, אולי בתוספת הנחות-יסוד אחדות.

אחר-הצהרים היתה לי ישיבה ממושכת עם בן-גוריון, מ. בילינסון⁵ אליעזר קפלן ויוסף אהרונוביץ⁶. דנו במצב הכללי.

יום ה', בספטמבר 1931

בבוקר התחלתי לערוך אחדים מן הביקורים הרשמיים אשר ברשימתי הארוכה. ביקור ראשון ערכתי אצל הקונסול האמריקאי הכללי. מר קנאכנשו עשה רושם של אדם בעל נטיה מובהקת למחשבה פוליטית. מאחוריו עשרים שנות-נסיון במצרים ובמזרח התיכון. אין ספק שהוא רואה את הדברים בעין פקוחה. הוא ידע כל פרט של הודעתי לעתונות שנתפרסמה זה עתה, ואמר לי שכבר שלח את נוסח-ההודעה לושינגטון. לרשותו עומד כנראה גם שירות-ידיעות יעיל מאד. הוא סיפר לי כמה דברים על פעולותיו של שאוקת עלי: בין השאר – כי הלה יעץ לועד הערבי להימנע מלכנס את הקונגרס הערבי המוצע בשכם ב-20 בספטמבר. ובאמת, בימים האחרונים שותקת העתונות הערבית בענין זה. אם ידיעותיו של הקונסול נכונות הן, הרי יש בכך רמז נוסף כי אין שאוקת עלי קשור בממשלה קשר ציבורי בלבד.

מן הקונסול האמריקאי הלכתי לבקר אצל הקונסול הגרמני הכללי. ד"ר נורד יצא לחופשה לקפריסין. מקום זה הוא השנה גם לארצישראליים מקום-המרגוע שבאפנה. נפגשתי עם סגן-הקונסול. כפי שביררתי עד מהרה למד משפטים במינכן. דיברנו על מכס ובר, המורה המקובל והאהוב ביותר, ואולי הסוציולוג הגרמני הגדול ביותר בדורנו.

בחזרי למשרד מצאתי אסיפה של שמשי בתי-ספר. משכורתם המכסימלית של שמשי בתי-הספר והמשרדים שלנו הוא שמונה לירות – ואנו חייבים להם עכשיו שלושה חדשי משכורת! זהו מצב בלתי-אפשרי בהחלט, ואין לסבלו עוד. יכולנו רק להבטיח להם שאנו עושים כל שניתן לעשות כדי לספק את תביעותיהם הצודקות בזמן הקרוב ביותר.

אחר הצהרים היתה לי שיחה ארוכה עם ה., על פקודת-החוק בדבר העברת הקרקעות ועל הצעדים הראשונים שיש לנקוט לקראת פעולות הפיתוח, ביחוד בענינים הכרוכים במינוי הפקיד המשפטי להערכה. ה. טוען בתוקף כנגד ט. ופ. – שני השופטים הבריטיים, שלפי שמניחים הם רשומים ברשימת הפיטורים-לשם-חסכון של ועדת או-דונל, ושמותיהם מוזכרים הן מחמת חוסר כשרונם בכלל ודרגתם המקצועית הנמוכה והן בגלל יחסם לשאיפות היהודים. ה. הרחיק לכת והציע שאדבר על כך בגלוי עם התובע הכללי. אבל אני מפקפק אם מותר לי לעשות כן על יסוד שמועה בלבד. אבל אביא את הדבר לפני הפקיד המנהל את הממשלה*, שאתראה עמו מחר.

בערב סעדתי עם משפחת מדזיני, בבית ויטלס. שמענו שירי-דת כושיים אחדים. ויטלס סיפר לי כי פרנץ' נגע בשיחה פרטית עמו בשאלת הפקיד המשפטי להערכה. הם עברו יחד על רשימת השופטים הבריטיים. גם הוא סבור, כנראה, כי ט. ופ. אינם האנשים המתאימים. יש בדיחה מצוינת על פי. המהלכת בין עורכי-הדין בארץ. אומרים כי משפט בפני בית-הדין לערעורים נפתח במלים אלו: "זהו ערעור על פסק-דין שניתן על ידי כבוד השופט פ., אבל יש גם סיבות אחרות לערעור…

יום ו', 4 בספטמבר 1931

בבוקר נפגשתי עם הפקיד המנהל את הממשלה. שוחחתי עמו כמעט שתי שעות על תכנית העבודות הציבוריות לעונת החורף ועל הבעיות הכרוכות בכך. בדרך כלל היה קר כפנס רחוב באלסקה (אם יש פנסי-רחוב באלסקה). אחרי שעתים יצאתי מחדרו כמו ממקרר, כולי מצונן. בדרך כלל הוא מתחייב במידה המינימלית ביותר. אפילו הוא מבטיח פעולה מסוימת הרי הוא תולה הבטחתו בכל כך הרבה סייגים וסעיפי לואי, עד כי בשום נסיבות שהן אינני רשאי להסיק כי אמנם הבטיח דבר מה. אפשר שלמעשה יסייע יותר מכפי שהוא מוכן לגלות במשא-ומתן.

מצד שני נתונה ממשלת הארץ באמת ללחץ כספי חמור. חרב ועדת או-דונל תלויה לה מעל ראשה. אולם נדמה לי שהם מגזימים בכונה. יש להביא בחשבון את העובדה שהכנסות הממשלה בארץ לא פחתו במידה ניכרת בשנה האחרונה, על אף המשבר העולמי וצמצום האמצעים הכספיים של התנועה הציונית.

תשובת הפקיד המנהל את הממשלה על תכנית העבודות הציבוריות שהצענו לאישור היתה, שהעבודות הציבוריות הבלתי רגילות תצומצמנה הרבה; “לא נוכל להקציב תקציבים מיוחדים כדי להמציא עבודה לפועלים יהודים מחוסרי-עבודה”. אמרתי, כי במקרה זה יוצאו בנובמבר ובדצמבר כארבע מאות עובדים מעבודות הממשלה ויישלחו לשוק-העבודה הכללי. על כך ענה בצורה מרגיזה: “ובכן, כוונתך לומר שכבר יש עודף קבוע של פועלים יהודים, למעלה מכושר-הקליטה הקיים של הארץ”. על כך השבתי, כי לא שיערתי לעצמי שאני טוען בפני בית-דין וכי עלי לחשוש שמא אתפס בלשוני בנקודה זו או אחרת. אנו משוכנעים כי העסקת מספר מסוים של פועלים יהודים על ידי הממשלה צריכה להיות בבחינת גורם קבוע בכל מצב עבודה בארץ. אגרת ראש-הממשלה לד"ר וייצמן עשויה לחזק את בטחוננו בהנחה זו. הערה חריפה אחרת היתה: “אתה מבין, כי מטעמים כלכליים בלבד לא היו מעסיקים פועלים יהודים בעבודות הממשלה כל עיקר”. על כך שוב ראיתי להשיב, כי הכללה מעין זו אינה במקומה. הדוגמה של מחצבות עתלית מוכיחה את ההיפך. אין ממשלת ארץ-ישראל בית-עסק. עליה להביא בחשבון שקיימים בפירוש שני מיני אזרחים ארץ-ישראליים. זה בצד זה, ולהם רמות חיים ושכר שונות. על כך השיב, כי אין הוא סבור שממשלת ארץ-ישראל נהגה כפי שנוהג בית-עסק.

כך שוחחתי עמו על ההכנות לועידה הפאן-מוסלמית. חזרתי על מה שאמרתי לצ’נסלור: הבינותי מפי ה. מ. כי לא יתכן לכנס ועידה כזאת בארץ-ישראל. יש להניח כמעט בודאות גמורה, כי אפילו במצרים יהפכו את הועידה להפגנה נגד בריטניה וחבר-הלאומים. הוספתי, כי אולי תמצא ממשלת ה. מ. לנכון להשתמש בהשפעתה על שאוקת עלי, שהשתתף בלונדון בועידת-השולחן העגול⁷ מתוך מזימה לדחות או לבטל את התכנית.

יונג השיב, שהוא מוצא ענין בחות-דעתי על כך זו היתה תרומה עלובה למדי לשיחה פוליטית.

שבת, 5 בספטמבר 1931

ביליתי את השבת בתל-אביב. החלטנו שנשב בבית כל היום, כדי שידידנו יוכלו לבקר אצלנו פעם אחרונה לפני שנחסל את משק ביתנו בתל-אביב.

יום א', 6 בספטמבר 1931

רשימת-האורחים שלי היום היתה מעין רמז לויכוח התקציבי הקשה שיתחיל בישיבת ההנהלה הערב. הסיכויים אפורים ביותר. אנו מתחילים להרגיש, במידה שאין לשאתה כמעט, את הלחץ הנגרם על ידי כך שנכנסו בעניני הכספים למבוי סתום. מחר בבוקר יעמדו לפרעון החשבונות שנצטברו מיום ה‘, ו’, שבת ויום א'. אנו מריצים מברקים לכל עבר, ועדיין אין אנו יודעים כיצד נעמוד בתשלומי יום מחר. סנטור דוחק בי שאלך לממשלה ואודיע להם על המשבר הממשמש ובא, אבל לא אעשה כזאת: הם לא יעזרו לנו בין כה וכה, בעוד שהנזק למעמדנו הכרוך בצעד כזה ודאי הוא.

בינתים גוברת ההתרגשות. בא אלי שקולניק. הוא חרד מאד לעתידם של ישובינו בעמק, שיש לחשוש כי ימנעו מהם את המינימום ההכרחי. אף הם שקועים בחובות, ולא יוכלו לפרוע את התשלומים המגיעים מהם עד שיקבלו כספים מאתנו. סוחרים רבים בחיפה תלויים בתשלומי המשקים שלנו. הסוחרים מצדם חבים לבנקים ולסיטונאים. זהו מעגל-קסמים!

אחריו בא ויליקנסקי. הוא חושש לתחנת הנסיונות. עבודתו המתוכנת לכמה שנים נתונה אף היא בסכנה.

אחרי כן היתה שיחה ממושכת עם גלובמן, נציג הסתדרות הפקידים, על הפיטורים בהמון העומדים על הפרק במשרדי-הסוכנות. ס. מדבר על 35 פיטורים נוספים. באופן כזה מתקבל על הדעת, שבאמת יהיו כעשרים וחמישה. עוד עשרים וחמישה פקידים יפוטרו בלי סיכוי לקבל עבודה בקרוב ובלי שנוכל לשלם להם אף את המשכורת המגעת להם, שנתעכבה, ופיצויים לא כל שכן!

בערב נפגשנו אצל ס.. בבלי וברודיה נכחו אף הם. באנו לשמוע את דין-וחשבון ועדת התקציב, שנתמנתה לפני שבוע ימים. עד ששמעתי את הדין-וחשבון חשבתי שס. מבוהל יותר מדי, וכי פקידי-הגזברות הקבועים והמנוסים יורונו כיצד להתגבר, על ידי תחבולות ואמצעים שונים, שס. אולי לא הצליח לגלותם. באמת היו הדינים-וחשבונות של בבלי וברוידה במידת מה פחות פסימיים משל סנטור, אולם אף אם נקבל את חות-דעתם נגיע לכלל מסקנה שלא נוכל לעמוד במאמץ לממן את התקציב אם לא יתקבלו חמישים, ששים אלף הלירות שמפעל-החירום היה צריך להכניס, או אם לא נקצץ קיצוצים חמורים בתקציב עצמו. בשעה שהתוכחנו על הדין-וחשבון ניקרה במוחנו כל הזמן המחשבה: איך יעבור עלינו יום המחרת? קיבלנו תשובה מלונדון. פיבל⁸ חולה והופיין לא קיבל הוראות לבוא לעזרתנו.

יום ב', 7 בספטמבר 1931

בבוקר היו אצלי קפלן ובר-כוכבא מאירוביץ. מסרתי להם את פרטי שיחתי עם יונג בדבר תכנית העבודות הציבוריות בחורף הבא. אחר כך ביררנו יחד עם סנטור את הצעת המכסה לעולים-ועובדים, שתוגש בימים הקרובים ביותר. הגענו למצב כזה שאפילו ההסתדרות יכולה לחלוק אך מעט מאוד על הצעת מכסת העובדים שלנו. אם יש חילוקי-דעות, הרי אלה אמורים בעשרות, לכל היותר בכמה מאות רשיונות.

הופיין קיבל סוף-סוף הוראות מלונדון, והחשבונות ישולמו היום. אולם מה יהיה מחרתיים, כשיהא עלינו לעמוד שוב לפני פרעונות גדולים? הצעתי לסנטור לכנס ועדת-חירום מבין אישי הישוב שהם בעלי נסיון כלכלי. תפקיד הועדה יהיה ליעץ להנהלה במצבה הנוכחי. דעתי היתה, שועדה כזאת לא בלבד שתעזור לנו לשמור על מקצת יציבות, אלא שאם נזדקק לאמצעי חירום, נחליט עליהם על דעת כמה אישים אחראים בישוב ובהסכמתם. הסכמנו להיועץ לפי שעה עם הופיין ועם יוסף אהרונוביץ. הם הוזמנו להשתתף בישיבה ביום ג' הבא.

ביקרתי אצל סיר ספנסר דייויס, מנהל האוצר של ממשלת-הארץ, שחזר זה עתה מחופשתו. שוחחנו על בעיות כלכליות בכלל, על האבטלה באנגליה, השפעת מכס החיטה על החקלאות בארץ ועל המאזן המסחרי.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה קצרה עם טולקובסקי⁹, שהבטיח לי ברצונו לסייע תמיד כמיטב יכלתו. בינתים פנה והלך, כדי להשתתף במסיבת-תה רשמית למחצה, שהסוכנות היהודית והועד הלאומי ערכו במלון “עדן”. לכבוד פרנץ' וקיצ’ינג¹⁰. מלבד חברי שתי ההנהלות הוזמנו אך אנשים מעטים: אוסישקין, וילקנסקי¹¹, טולקובסקי ועוד. המסיבה עברה בצורה המניחה את הדעת. פרנץ' נהנה כנראה. בשעת שיחתי הפרטית עמו נתרכך האיש לראשונה וסיפר לי כמה דברים מענינים. הוא קיבל הוראות מענינות מאד מראש-הממשלה – לחקור חקירה חדשה את המצב בעמקי בית-שאן והחולה. הוא ביקש ממני להביא לפניו את החומר שלנו על שני הנושאים הללו. לפי הוראות מיניסטר-המושבות עליו לראות בדין-וחשבון של הופ-סימפסון יסוד לחקירותיו. הוא חזר על בקשתו שנעיר את הערותינו בהתאם למבנה הדין-וחשבון של הופ-סימפסון. פרנץ' אמר כי לא היה רוצה לחקור את השטח הניתן לעיבוד – אם יש אחד-עשר או שנים-עשר מיליון דונם להלכה – אבל רצונו לדעת מה ניתן להשיג ומה אפשר לעשות בשטח זה.

שוחחתי גם עם קיצ’ינג. לדעתו בולט הדבר כי ערבי ארץ-ישראל עולים בהרבה על האוכלוסיה העירונית של בגדד מבחינת ההשפעה התרבותית והאירופית שהושפעו.

שניהם ביקרו אתמול במקוה-ישראל ובבית-הספר החקלאי בתול-כרם, אבל לא אמרו דבר על רשמי ביקורם, חוץ מדברי נימוס סתמיים.

אחרי מסיבת-התה יצאתי לתל-אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז המפלגה – הראשונה מאז בואי ירושלימה.

יום ג', 8 בספטמבר 1931

בבוקר חזרתי מתל-אביב.

אליעזר יפה¹² ביקר אצלי ושידלני לתמוך בדרישת “תנובה” לקבל אחוז אחד מתקציב ההתישבות. הם זקוקים לכסף זה כדי לנהל את מלאכת-ההסברה המצוינת שלהם וכדי לכסות הוצאות מסויימות ליצוא התוצרת. נדמה לי שהצורך בכך הוא כה מובן מאליו וכה חשוב, עד שקשה לי לתפוס מדוע אנו צריכים לבקש תמיכה מיוחדת. סעדתי בצהרים עם ד"ר פרנקו לקיו, המזכיר הראשון של הצירות האיטלקית בברלין. לא ידע דבר או חצי דבר על דרכי פעולתנו ורשם חומר בשביל איזו עבודה ספרותית. נתברר שהוא מעדיף לדבר גרמנית מאשר אנגלית, ולמורת-רוחי נאלצתי לנהוג כמוהו. הוא שירת בצירות האיטלקית במצרים. הוא מסייר עתה בארץ באופן פרטי ומתכוון להכין בשקידה כל מה שסיפרתי לו על מנגנון הקונגרס, על התקציב שלנו. הנהלת הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת, המתישבים וכו'. ביחוד נתרשם כשסיפרתי לו, כי תנועת Risorgimento האיטלקית השפיעה השפעה מעמיקה על רעיונות התנועה הציונית, כשם שהשפיעה על התנועות הלאומיות בכללן. אכן היו לנו כמה רגעים של שיחה נעימה ויפה על אוגו פוסקולו¹³ וקונפאלונירי¹⁴. הוא מסייר בארץ בהדרכת לשכת-המודיעין שלנו.

כל שעות אחר-הצהרים והערב הוקדשו לישיבתנו הראשונה עם הועדה המיעצת לעניני כספים. הופיין ואהרונוביץ שמעו את דין-וחשבון ועדת התקציב שלנו, אבל לא רצו להביע את סוף דעתם לפני שנמציא להם חומר נוסף. הישיבה נדחתה עד לאחר ראש-השנה. בינתים נתגבר על הימים הקשים ביותר בעזרת בנק אפ"ק.

יום ד', 9 בספטמבר 1931

עברתי במשך היום יותר מ-400 קילומטר, כי יצאתי לדגניה כדי להיפגש עם פרנץ', קיצ’ינג ושפרד. בשעה שחיכינו להם בדגניה שוחחתי עם אנשים אחדים על המצב בג’יפתליק של צמח, על אפשרות חלוקה חדשה של הקרקעות, כדי להשלים את השטח שלנו לאורך קו דגניה – כפר גון¹⁵, ועל הכללת הקרקעות החדשות במערכת ההשקאה שלנו. נודע לי דבר מענין מאד: לפני זמן מה חכרנו אלפי דונמים מן הקרקעות הללו, מיורשי הברון המצרי, שקנה אותם תחילה כדי לגדל כותנה והפסיד סכומים מרובים. עתה חכרו אנשינו את הקרקעות הללו לתקופה ארוכה. ופקודת-החוק להגנת האריסים חלה גם עליהם. זהו המקרה הראשון שבו ניצלנו את החוק הזה לטובת הבית היהודי הלאומי.

מדגניה נסעתי לנהלל ומשם, דרך חיפה, חזרה לירושלים. בדרך כלל נדמה לי שהסיור עבר בהצלחה. מצד שני איני בטוח באיזה דרך. בעצם, עלינו ללכת. בשעת הישיבה בחדר-האוכל הנוח של דגניה ב' בודאי עלה על דעת האנשים האלה, כי אין אנו הנושאים המתאימים ל“פיתוח”, הואיל ואנו כבר “מפותחים” במידה מספקת. אבל אם נביאם למקומות ככפר-חיטין – ודאי יגידו שהיהודים נכשלו כעובדי-אדמה. וכך אנו נתונים כל הזמן בין הפטיש ובין הסדן. בדגניה סיירנו את בית-הספר, את גן-הילדים, את תעלת המים החדשה, את מטעי האשכוליות ואת חדר האוכל; בנהלל – את המחלבה המרכזית, את בית-הספר החקלאי ומשק אחד ממשקי הכפר. הם נהנו, כנראה, אולם סוף סוף לא בזה עניננו. שמעתי מפי פרנץ' רק הערה תוקפנית אחת במשך כל היום, ואולי אין להאשימו בכך. הוא שאל את הירשפלד מנהלל, אם מישהו מחברי המושב חזר לקבוצה. בתשובה על כך סיפר הירשפלד על אדם אחד שבא, לדבריו, מרוסיה ומצא אחרי תקופת-עבודה בנהלל כי מוטב לו לעבור לישוב קיבוצי. על כך העיר פרנץ‘: “מדוע לא חזר לרוסיה הסוביטית?” זה הזכיר לי את סגנונו של סר ג’ון קמפבל¹⁶. שפרד, שהוא ותיק בארץ יותר מהם, היה העצור ביותר משלושתם. אבל הוא גילה נכונות לסייע בענינים מעשיים. בעיני מצאו חן דבריו: “לא יהיה כלום בארץ זו עד שלא תקימו בתי-חרושת לשימורים”, או: “זוהי סביבה טובה לגידול אספרגוס”, וכד’.

חזרתי לירושלים מאוחר בלילה ועייף מאד.

יום ה', 10 בספטמבר 1931

אורחי הראשון הבוקר היה מיור לונגריג, מחברת הנפט העיראקית. היתה לי שיחה חשובה עמו על עבודות צינור-הנפט העומדות להיעשות. הוא שהה אצלי יותר משעה והצטערתי על שנאלצתי להפסיק את שיחתנו, אולם בעשר היה עלי להיפגש עם מודי, ממלא מקום המזכיר הראשי.

שאלתי הראשונה היתה, אם מתכוונים להתחיל בעבודה בעתיד הקרוב ובאיזה קצה של הצינור יתחילו. נודע לי כי תוך ששת החדשים הקרובים יגשו לעבודה בבת אחת, לאורך כל הקו. כן סיפר לי המיור לונגריג שהוא יהיה, כנראה, נציג החברה בארץ-ישראל וכי יש בדעתו לבוא במגע עם הארגונים היהודיים, ביחוד משום שהצינור יעבור בקרקעותינו.

שאלתי השניה היתה, אם כבר הוחלט על קו-הצינור, והוא הראה לי את הקו במפה. צינור-הנפט יוכנס לתחומי הארץ ליד גשר. משם אל מפרץ חיפה, בלי לנגוע בפסי-הרכבת. שאלתי, באיזה אופן תשפיע הנחת הצינור על קרקעותינו. השיב על כך

שהחברה תצטרך לרכוש פס אדמה שיספיק כדי הנחת הצנור עצמו וכן לסלילת כביש ולהקמת קו טלגרף לאורך הצינור. רוחב הפס יהיה בסך הכל שנים-עשר מטר. לפי זה יעבור הצינור בקרקעות של יהודים לאורך 28–25 קילומטר בערך.

המיור לונגריג רצה לדעת, אם כל הקרקעות שהצינור יעבור בהם שייכים לגופים ציבוריים. הוא העיר שסיפרו לו כי בבלפוריה, למשל, יש בעלות פרטית על הקרקע בידי המתישבים הבודדים. הסברתי לו, כי בלפוריה יוצאת מכלל זה, משום שהשטח שם נרכש על ידי “קהילית ציון” האמריקאית, בהתאם לתקנותיה המיוחדות. לעומת זה שייכת מרבית הקרקע באיזור זה לגופים יהודיים ציבוריים, ביחוד לקרן הקיימת.

המיור לונגריג כבר שמע על הקרן הקיימת ועל חוקתה. במקרה הרע ביותר תשתמש, כמובן, חברת- הנפט העיראקית בזכות חוק-ההפקעה, אלא שהם רוצים להגיע לידי הסכם ידידותי. הוא שאל לעמדתה של הסוכנות היהודית בשאלה זו.

אמרתי לו, כי הצעתו בצורה הנוכחית הפתיעה אותי, כיון שזוהי הפעם הראשונה שנציגי החברה דנים אתנו על נושא זה. אין אנו יכולים לקבל כל החלטה שהיא בלי להיועץ עם הנהלת הקרן הקיימת. אם לדון לפי התרשמותי הראשונה, אני רואה מראש התרגשות רבה בין היהודים בארץ-ישראל ומעבר לים בגלל האפשרות של מסירת קרקע יהודית-לאומית למטרה שמחוץ לישוב יהודים. הוא השיב שהוא מתפלא לשמוע דברים כאלה. הרושם כי החברה רוצה לגזול מאת היהודים איזו קרקעות שהם, שנרכשו על ידיה מקורו, לדעתו, בסילוף עובדות בלבד. הסברתי לו, שאחרי מאות שנים של חיי גלות התחיל העם היהודי רק עכשיו ברכישת אדמות להתישבות וכי קרקע זה הוכרז כרכושו הנצחי של העם היהודי. השטחים השייכים לקרן הקיימת אינם בלתי מוגבלים בשום פנים ואופן. על כן יחששו מאד להפסיד איזה חלק שהוא מן הקרקעות הללו. כאן הזכרתי את ההסכם שנחתם בין ממשלת הארץ לבין חברת-הנפט העיראקית. בני ארץ-ישראל סבורים כי בהסכם זה לא התחשבו באינטרסים של האוכלוסיה המקומית. ידעתי כי מדובר כאן בשמירת ענינים בריטיים חיוניים. לפיכך איני רוצה להעמיד בסימן שאלה את עצם התאמתו של החוזה, בצורה שבה נחתם, למטרתו, אבל עלי להדגיש שאני מתקשה לגלות איזה יתרונות שהאוכלוסיה עלולה להפיק מן ההסכם.

הוא הטעים, שמלבד היתרונות הכלליים שמוסד מסחרי כזה מביא לכל ארץ שבקרבה הוא פועל, ייהנו תושבי ארץ-ישראל במישרים מהעסקת פועלים ומרכישת חמרים. הסכמים דומים נחתמו ברצון על ידי ממשלת סוריה והלבנון.

העירותי את תשומת-לבו לכך, שלפי ההסכם (שנוסחו ידוע לי יפה, כיון שכתבתי עליו לפני כניסתי לתפקידי הנוכחי) רשאית הנהלת החברה להעסיק פועלים מקומיים, או להביא פועלים זרים מן החוץ. התנאי היחידי הוא, שיש להחזיר פועלים זרים כאלה לארצות-מוצאם, לאחר שתסתיים העבודה שלמענה הובאו.

על כל השיב מר לונגריג, כי החברה מעונינת להסתייע בעובדים המובאים מן החוץ רק אם לא ימצאו לה פועלים מקומיים בעלי אותו כושר מקצועי.

אמרתי שוב, כי בעית הפועלים בארץ-ישראל מסובכת יותר, כיון שהאוכלוסיה העובדת מורכבת משני חלקים בעלי רמות חיים ושכר שונות. הממשלה אנוסה לטפל בבעיה זו דרך קבע. בשנים האחרונות נמצאה שיטת טיפול המניחה את הדעת, שבה משתמשים, למשל, במחצבות עתלית. המיור לונגריג סיפר לי שכבר שוחח עם מר טומפסון מעבודות הנמל, ושמע על הבעיה הזאת. רוצה היה לדעת אם נכון הוא שבעלי הפרדסים היהודים באזורי ההדרים מעסיקים פועלים ערביים. עניתי, כי אמנם, בה בשעה שבעלי הפרדסים החדשים באזורי ההדרים מעסיקים כמעט אך ורק פועלים יהודים, מעסיקים בעלי המטעים הותיקים מספר פועלים ערביים. הם נוהגים כך יותר מתוך שיגרה מאשר מטעמי חסכון, כי בעלי הפרדסים המעסיקים פועלים יהודים מסוגלים גם מסוגלים להתחרות עם האחרים. היחס בין פועלים ערבים ויהודים באיזור ההדרים הוא עתה בין חמישה לשמונה בערך. הוא שאלני אחר כך, על מה מבוססת המסורת של העסקת פועלים ערביים על ידי המתישבים הותיקים? האם הפועל הערבי נוח יותר, וקל יותר לטפל בו מאשר בפועל היהודי? אמרתי לו, שיתכן כי מבחינה מסויימת אולי קל יותר לטפל בפועל הערבי. באופן זה אפשר לחשוב גם את הפועל ההודי יודע דבר על הגבלת שעות-העבודה, על הגנת הנשים והילדים, על תחוקת עבודה וכו'. הוספתי, כי התפלאתי בהודע לי כי ההסכם עם חברת-הנפט העיראקית אינו כולל שום סעיף בדבר תנאי-עבודה הוגנים, בפרט לגבי הגנת נשים וילדים.

תשובתו היתה (ולדעתי הוא צודק בהחלט), שאין להטיל על חברה מסחרית את האחריות לחוקי-הארץ. אילו אסר חוק המדינה להעסיק נשים וילדים, כי אז היתה החברה מקיימת את החוק הזה, אולם אין לדרוש ממנה שהיא תשמש מחוקק בשביל ארץ-ישראל. הוא הוסיף ואמר, שצריך יהיה לחפש דרך לפשרה אתנו. אין החברה רוצה לעורר התנגדות מצד האוכלוסיה המקומית, אולם עליה לקיים קודם כל את חובתה כלפי בעלי מניותיה. אין לתבוע ממנה שתהיה פטריוטית יותר מן המתישבים היהודים עצמם.

כאן שאלתי אותו, למה הוא מתכוון בדבריו על רכישת חמרים בארץ. השיב על כך, כי ראשית כל ירכשו כאן את כל צרכי המזון בשביל הפועלים. את הציוד עצמו יצטרכו כמובן להביא רובו ככולו מן החוץ, אולם נוסף על כך יש דברים מסויימים (כגון אוהלים, שמיכות וכד') שאפשר יהיה אולי לקנותם כאן.

אחרי כן חזר לבעית הקרן הקיימת ושאלני אם אין מצבה דומה מנקודת-ראות משפטית לזה של הוואקף. עניתי, כי כשם שהוא איננו מהנדס (הוא חזר על כך כמה פעמים במהלך השיחה) כך אני אינני מומחה למשפטים. הוא יוכל לקבל ידיעות על כך מן המשרד הראשי של הקרן הקיימת. אמרתי לו, כי אדמות הוואקף משמשות רק מטרה להעשרת ההקדשות. ואילו מטרת הקרן הקיימת היא למסור בידי מתישבים חסרי-אמצעים, תמורת דמי-חכירה מעטים, שטחי-קרקע שעליהם יחיו ויתפרנסו, אלא שאין הדבר משנה את אפיו המשפטי של הענין.

לבסוף שאלתיו בדבר כוונותיהם לגבי סיום הצינור במפרץ חיפה. אמר, שגם שם יהיו זקוקים לשטח קרקע, כי אין הם יכולים לבנות את בתי-הזיקוק באויר. גם שם יסתייעו בחוק-ההפקעה – אם יהיה הכרח בכך.

סיימתי את שיחתנו באמרי, כי הייתי רוצה לעיין בדבר, וביקשתי ממנו לבקר אצלי שנית, אולם מהות הברירה, גלויה, לדעתי, לעין: כל עוד הוא מתכוון לחוק-ההפקעה הרי הדיבורים על הסדר ידידותי למותר. השאלה האמיתית היא, אם חברת-הנפט העיראקית רוצה בכך שהיהודים בארץ-ישראל יראו בה חברה מסחרית הפושטת על אדמות-היהודים ואשר התקדמותה מעוררת רוגז – או שהיא שואפת באמת להגיע לידי הסכם עם העדות המקומיות.

בשעה עשר ביקרתי בלוית אברהם קצנלסון אצל מודי. שוחחנו על פרטי הפרוצדורה שתונהג לפי פקודת-החוק המכונה “הוראת החנינה”.

מיד לאחר שחזרתי אל המשרד באתי בדברים עם הקרן הקיימת, כדי למסור להם על שיחתי עם המיור לונגריג. מתברר כי בינתים קבע ראיון עם אוסישקין, לאחר שעה. הספקתי עוד להיכנס לאוסישקין ולמסור לו את תמצית שיחתנו. הוסכם בינינו שאוסישקין ישמע את דברי נציגה של חברת-הנפט העיראקית וישיב לו שהוא, אוסישקין, חייב להיועץ עם ועד המנהלים לפני שיוכל למסור איזו הודעה שהיא. מאוחר יותר באותו יום אישר לי גרנובסקי, כי אמנם כזה היה סיום השיחה בין השנים.

בשעה 12.30 ביקרתי בלוית סנטור אצל ראש-העיריה, וכך התודעתי לראגב ביי¹⁷. היה זה מחזה נוגע עד הלב לראות את נסיונותיו של סנטור לקנות את לב האיש בשעה שהלה מספר לנו סיפורים מאלף לילה ולילה.

תחילה העמיד פני נעלב, משום שלא ביקרתי אצלו עד היום. הרי אפילו נציגים דיפלומטיים זרים בירושלים נוהגים לבקר אצלו מיד לאחר פגישתם עם הנציב העליון ועם מושל-המחוז. אחר כך סיפר לנו מה רב היה צערו על שהחברים היהודים ראו לנכון להתפטר מן העיריה. הוא היה רוצה מאד לראותם שוב על כנם. בתשובה לשאלתי בדבר תאריך הבחירות הקרובות לעיריה אמר, שהוא כבר מצפה להם באי-סבלנות. הוא רוצה בהחלט להסתלק מתפקידו, אבל סבור הוא כי תחילה יצטרכו לבחור את בית-הנבחרים החדש. שאלתי בתמימות אם הוא מתכוון לבית-הנבחרים הבריטי. השיב בשלילה; מתכוון הוא לבית-הנבחרים הארצישראלי. יודע הוא כי היהודים והמופתי מסייעים זה לזה על ידי התנגדותם להקמת מוסד כזה.

החלק האחרון של שיחה “מקסימה” זו הוקדש לענין העסקתם של פועלים יהודים בעבודות העיריה. מרבית התלונות אינן מבוססות, לדבריו. הקבלנים הערביים המקבלים את העבודות, מעסיקים פועלים יהודים. והוא שאל בערמה – מה חשוב לנו יותר: עבודה לפועלים יהודים או רוחים לקבלנים יהודים? עניתי כי עבודה ליהודים היא, כמובן, העיקר בשבילנו, אולם הקבלנים היהודים משלמים אף הם מסים בירושלים, וזכאים ליהנות מאותן הזכויות לגבי עבודות העיריה כחבריהם הערבים. ביקשתי ממנו להמציא לי עובדות ומספרים בדבר העסקת יהודים על ידי קבלנים ערבים בבית-המטבחיים, בבניה וכו'. השיב, כי לשם כך עליו לבוא בדברים עם מהנדס העיר. הבעתי את תמהוני של שהעיריה לא פירסמה מספרים כאלה, כדי לסתור בצורה הקולעת ביותר את טענות היהודים. הוא אמר, כי מטעמים מובנים אין הוא רשאי לפרסם מספרים כאלה!

אחר-הצהרים עסקתי בכתיבת מכתבים שנתעכבו ורשימות יומן. סעדתי בערב בבית בבית סנטור. רוצה הוא להעמידני בנסיון של מגע פוליטי עם הוגו ברגמן¹⁸, עם שלום¹⁹ ושאר חבריו, אולם אין בכך משום סכנה.

יום ו', 11 בספטמבר 1931

היום ערב ראש-השנה. החלטתי לערוך בהזדמנות זו ביקורי נימוס אצל שני הרבנים הראשיים. תחילה הלכתי אל הרב יעקב מאיר. שיחתנו הוקדשה בעיקרה להרצאת התיאוריה שלו, כי האשם במאורעות תרפ"ט איננו לוק²⁰, המוכר לו מסלוניקי, ואף לא צ’נסלור, כי אם… הרב הראשי קוק! אין הוא מתכוון, כמובן, להטיל דופי בחברו לכהונה, אולם מחובתו לספר לי כי שניהם ביקרו אצל לוק כמה ימים לפני המאורעות, כדי להגיע לידי סידורים מסוימים, אבל אורך הנאום שנאם הרב קוק בהזדמנות זו מנע מהם מלהגיע לכלל סיכום… יש להניח שאילמלי מקרה ביש זה היו מונעים את המאורעות!

ברכתיו ברכת “לשנה טובה” ושמתי פני אל הנאשם בדבר.

הרב קוק הוא יהודי מסוג אחר לגמרי. הוא מיצג טיפוס של בר-אורין ומורה רוחני הרבה יותר מחברו. היתה זאת באמת חויה לשבת אתו בחדר-העיון הקטן שלו, המלא וגדוש ספרים, שעות אחדות לפני שהתחיל בתפילות ראש-השנה, הוא יודע על אבות-אבותי הרבנים ושיבח מאד את אבי זקני ואת אחיו שהכירם. אולם מסקנתו המעשית היתה, שבן למשפחה כזאת חייב להתנגד למשחק כדורגל בשבת…

יצאתי לחגים לתל-אביב.

אשר למצבנו הכספי – עברנו איך שהוא את השנה. יעזרנו אלוהים בשנה החדשה.

שבת, 12 בספטמבר 1931

ביליתי את היום בבית, אולם דירתנו כבר נתמלאה ארגזים ומזודות מכל המינים, שהוכנו לשם העברתם ירושלימה, והרי זה תמיד מחזה עגום.

יום א', 13 בספטמבר 1931

יום שני של ראש-השנה.

יום ב', 14 בספטמבר 1931

לאחר הפסקת הנופש של החגים שוב אני בצרה. מועדי פרעונם של חובות ישובינו בעמק לסוחרים בחיפה מתקרבים ובאים. עין-חרוד, למשל, חייבת את הסכום הדמיוני ממש של 10,000 לא"י. אם הגזברות שלנו לא תשלם לישובים את אשר היא חייבת להם – אין הם יודעים כיצד למנוע את המשבר.

פתחנו בארבע את ישיבת ההנהלה בדיון על מיכסת העליה לעובדים. חילוקי הדעות בין סנטור לביני נוגעים בסך הכל במאה רשיונות-עליה. אני טענתי שיש לצרפם לאלה שנקבעו בקשר למטעים החדשים האפשריים, ברקסון היה הבורר ואישר עוד מאה רשיונות לעם היהודי. אולם שאלה אחרת היא – כיצד יגיב על זה מנהל מחלקת העליה הממשלתית? ברור, כמובן, שבמסגרת כזו אין לדבר כלל על מדיניות עליה או על תכנית כלכלית, אלא על דקדוקי עניות בלבד!

בשעה מאוחרת יותר באו באי-כוח ישובינו בעמק, כדי לטעון את טענותיהם פנים אל פנים. זו היתה אחת השיחות המעציבות, מסוג השיחות אשר כבר היו לנו עם המורים, הפקידים והשמשים.

אחרי ישיבות אלו נפגשנו עם ועדת היועצים הכספיים שלנו, שבאו מתל-אביב לאחר שעיינו בחומר שהמצאנו להם. ישבנו אתם עד שעה מאוחרת בלילה ובדקנו פעם נוספת את המספרים. תהא דעתו של פלוני או אלמוני על פרט מן הפרטים אשר תהיה – כללו של דבר הוא, כי נבואותיו השחורות של סנטור נתקיימו במידה מסוימת. במובן ידוע מחמירים הופיין ואהרונוביץ את מצב הדברים, בדרשם שנוציא מכלל סעיפי ההכנסה את המלוה בסך 24,000 לא"י מבנק לויד’ס, שנכלל בבזל בתקציב, כי על אף נסיוננו הטוב בעבר איננו בטוחים כלל שהמלוה יחודש בנסיבות הנוכחיות.

כשאני לעצמי נוטה אני לחשוב, כי איננו רשאים להחמיר את מצבנו התקציבי על ידי ביטול סעיף זה בהכנסה – אף על פי שטענתו של הופיין יש לה על מה שתסמוך. ודאי שלא נשתנה דבר בענין זה מאז החלטתה של ועדת התקציב של הקונגרס.

יום ג', 15 בספטמבר 1931

ביקרתי בבוקר אצל הקולונל הרון, מנהל מחלקת-הבריאות – האחרון מבין מנהלי מחלקות הממשלה שעדיין לא ביקרתי אצלו, וכבר התחיל מהרהר בכך. ד"ר קצנלסון נתלווה אלי. אומרים על הרון כי בשנה הבאה יצא לפנסיה. שיחתנו היתה כרעם-סופה ממרחק. השמים היו בהירים למדי, אולם קול הרעמים נשמע הרחק.

נפרדנו בידידות רבה לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי אמת על האינטרסים השונים שלנו. הרון טען, כי מחלקת-הבריאות תוסיף תמיד להעמיד שירותים שוים לרשות הערבים, היהודים, הארמנים ולכל שאר העדות בארץ-ישראל. עד למאורעות 1929 השתמשו היהודים בשירותים אלה ברצון. התנגדותם להיכנס לבתי-החולים הממשלתיים, אשר החלה מאז, נובעת מהתערבותם של פוליטיקאים. מחלקתו לא תסכים לעולם לערוב לכך שחולים יהודים ימסרו לטיפולם של רופאים יהודים.

טענתי היתה, כי מחלקת הבריאות קיימת כדי לשרת את הקהל, ולא כדי לחנכו בענין היחסים הבין-עדתיים. אם חולים יהודים נמנעים מלהיכנס לבתי-חולים ממשלתיים – הרי תפקיד המחלקה הוא לברר את הסיבה. על המחלקה להביא תמיד בחשבון, כי לפי שעה חיים שני החלקים של אזרחי הארץ לפי רמות-תרבות שונות. נוסף על כך צריכה המחלקה להתחשב בכך, שבשעה שחולים אנוסים לפנות לבית-חולים, יעדיפו תמיד בית-חולים שבו יוכלו לבוא בדברים עם הרופא ועם האחיות, ובכלל להרגיש את עצמם בנוח. הצלחתי להזכיר כל פעם כדוגמה את המחלקה הבריטית שבבתי-החולים הממשלתיים, ודבר זה ממש הוציאו מכליו.

הרון קלע יפה בהערותיו הצדדיות על בזבוז הכסף שבשירותי הבריאות שלנו, ביחוד ב“הדסה”. הוא דיבר טובות על קופת-חולים, אולם משנגע בדבריו בבית-החולים שעל שם רוטשילד ובמספרם המופרז של הרופאים והמומחים, אמר כי כל אדם הבקי אף במקצת בארגון שירותי-הבריאות הציבוריים יוכח, למראה המספרים, כי אין טעם לנהל מוסד באופן כזה. הוא הוסיף, שאילו היתה הממשלה מקבלת על עצמה לספק שירותי בריאות מדרגה כזאת לכל תושבי הארץ, היה הדבר בולע יותר ממחצית התקציב כולו. אין לי ספק שיש הרבה מן האמת בכך: הוצאותינו לבריאות הן מחוץ לכל התאמה ליכולת הכספית של האוכלוסיה היהודית בארץ. אי-הצלחתנו להסיק את המסקנות המעשיות מן ההנחה שאנו מודים בה זה זמן רב, מקילה הרבה על מתנגדינו שבחוגי הממשלה בשעה שהם באים להתקפינו. “הממשלה ודאי לא תגדיל את הקצבתה למוסדות הבריאות היהודיים, כל זמן שמובטח לה כי נוהגים בהם בזבוז”, אמר הקולונל הרון.

היתה לי שיחה עם הרב אוסטרובסקי. הוא ביקש ידיעות על המצב המדיני, כי הערב תיפתח ועידת המזרחי בארץ-ישראל. סיפרתי לו על המצב בלונדון וקצת על תכנית הפיתוח ועל הפיתוח פעולותיו של פרנץ'. מקווה אני שהוא יצליח הערב.

בא אלי אלמליח כדי לספר, שטילפנו מכפר-סבא ומסרו כי האמיר עבדאללה יעבור את המושבה בדרכו לקלקיליה, תול-כרם וחיפה. בחיפה הוא עומד לפגוש את אחיו פיסל, החוזר מאירופה. דעתי היתה, שבמקרה זה טוב ויאה להציע לאמיר – אם יסכים להצעה – קבלת פנים כפרית-מזרחית, בהתאם לנימוסים המקובלים. אין צורך לנגוע כלל בענינים מדיניים או לנאום נאומים. התעמולה לאיחוד ארץ-ישראל משני גדות-הירדן תחת מלכות עבדאללה מתנהלת כל הזמן. לאור מצב-דברים זה הרי ענין עדין הוא מדי להעיז ולהשמיע הכרזות שברצון טוב, ואפילו הן סתומות ביותר.

בשעה מאוחרת יותר נערכה ישיבה במשרדי הקרן הקיימת, שהוזמנתי אליה על ידי אוסישקין. היתה זאת התיעצות מוקדמת לקראת ישיבתה הראשונה של ועדת עורכי-הדין ומומחי-הקרקע שלנו, העומדת להתכנס היום אחר-הצהרים. חנקין²¹, גרנובסקי²², ויץ ואפשטיין השתתפו אף הם. אוסישקין וחנקין התיחסו שניהם באי-אמון רב לכל חומר שיוכן, שריח כלשהו של שיתוף פעולה עם פרנץ' יהא נודף ממנו. דוקא שני אלה לא נהגו זהירות כלל ביחסם להופ-סימפסון. הם פתחו לפניו תיקים שלא היה צריך להראות לאיש – וגם נכוו! משונה, על כן, שהם מזהירים אותנו עתה על הסכנות הצפויות לנו משיתוף-יתר עם פרנץ' ומ“נדיבות” יתירה בסיפוק חומר, בהסתמכם על נסיוננו הרע עם הופ-סימפסון!

תחילה לא ידעתי למה הם מתכוונים, אולם לפני גמר הישיבה נתברר, כי אוסישקין רצה שאבטיח כי לא יעשו שום צעדים לשם שיתוף פעולה עם מנהל הפיתוח, למינוי היועץ וכו' – בלי הסכמת הגופים שיהיו מיוצגים בועדתנו.

עניתי, כי אין הסוכנות היהודית יכולה להסכים, כמובן, שחופש-הפעולה שלה יוגבל על ידי הבטחה מעין זו, אבל אשמח תמיד להביא לפני המשרד הראשי של הקרן הקיימת את תכניותיו ולהיועץ אתם. וכך לא תיעשה שום פעולה נוספת ולא יומצא שום חומר לפני שנשב יחד ונדון בדבר.

כל הדיבורים הללו על כשלון הטיפול שלנו בפרשת הופ-סימפסון אינם מוצדקים, לדעתי, לחלוטין. הטורח שטרח ד“ר רופין בהופ-סימפסון לא היה לריק בשום פנים. סימניו ניכרים בכל פרקי הדו”ח. רבות ממסקנות הדו"ח אינן מניחות את הדעת, אבל לא נעים אף לשער מה היו פני הדין-וחשבון הזה אילמלא התמדנו במאמצינו להסביר להופ-סימפסון את נקודת-ההשקפה שלנו.

אחר-הצהרים נערכה הישיבה הראשונה של ועדת עורכי הדין, ומומחי הקרקע. הם יצטרכו לבדוק לבדוק את החומר הגנוז בארכיוני חברת הכשרת הישוב, פיק“א והקהק”ל בדבר תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. עליהם יהיה להשלים את החומר, אם יהא צורך בכך, לסדרו, ולבדוק את הנתונים ברשותנו – בקיצור: להיות מוכנים “להגן” עלינו מיד עם התחלת פעולותיו של הפקיד המשפטי להערכה מטעם מנהל הפיתוח.

השאלה החשובה ביותר שהועלתה בשעת הויכוח, היא שאלת ה“חרתים”²³. נהיה נתונים בתסבוכת גדולה אם פרנץ' ופקיד-ההערכה המשפטי ירצו לכלול במעמד הנושלים לא בלבד את האריסים ואת בעלי שטחי-הקרקע הקטנים, כי אם גם את “אריסי-האריסים”, אלה שאינם אלא פועלים חקלאיים, המקבלים חלק מן התוצרת בשכר עבודתם. אין בידנו כל רישום של האנשים הללו חוץ מחישוב-עראי, שכל אריס החזיק בדרך כלל חרת אחד לכל פדן. כן לא טיפלנו בהם מעולם באיזו צורה שהיא. צדק הופ-סימפסון בקבעו בדו"ח שלו, כי אין אלה אלא פועלים שכירים. מבחינה עקרונית ודאי ננקוט גם אנו אותה עמדה, אלא שצפונה כאן סכנה.

בערב ובלילה שוב ישבנו משך שעות רבות עם היועצים הכספיים שלנו מתל-אביב, שהספיקו בינתים לבדוק בצורה יסודית יותר את המספרים שלנו. המסקנות שהגיעו אליהן לגבי ההכרח לקצץ בתקציב אינן מעודדות ביותר. אם קיויתי שאצליח, בעזרת חוות-דעתם של המומחים, לבלום מדיניות של קיצוצים מופרזים – הרי בעצם נכשלתי. דעתו של הופיין, המחמיר, היא, שיש לטפל בגרעון של 78,000 לא“י בערך. אהרונוביץ תופס עמדה ליברלית יותר ומניח שהקיצוץ ההכרחי הוא כדי 35,000 לא”י (שניהם תמימי דעים כי אי-אפשר בשום פנים לכלול את ההלואה מבנק “ללויד’ס” בסעיפי-ההכנסה שלנו, ודעתם זו אך מחמירה את המצב). לעומת זה נוטים שניהם לתמוך בדעה המוסכמת ביני לבין סנטור, והיא – שבמידה שהקיצוצים הם הכרחיים – הרי יש להטיל את עיקר המעמסה על תקציב ההנהלה, שכן אפשר לארגנו מחדש, בעוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בתקציב ההתישבות.

יום ד', 16 בספטמבר 1931

השכם בבוקר ערכנו ישיבה של ההנהלה. עיינו בנוסח המברק ללונדון ואמרנו לסכם את הצעותינו בעניני התקציב. לרוע המזל אפשר להסיק מן הנוסח, כי שלושת חברי ההנהלה דעותיהם סותרות זו את זו ללא תקנה; שנים מצטרפים כל פעם כנגד השלישי, כדי להכשיל כל הצעה חיובית. מלחמת קול בקול! אולם לאמיתו של דבר אין המצב כזה. מידת ההסכמה הכללית הקיימת בין החברים גדולה הרבה מזו שבאה לידי גילוי, לכאורה, בשלוש ההצעות. אולם משנתעוררה לבסוף השאלה בדבר השגת פשרה, דבר שלא היה כלל מן הנמנעות – למשל ביני לבין סנטור – בחרתי בהצעה להעביר את כל שלוש התכניות ללונדון, כדי שחברינו יוכלו להגיע לידי החלטה על יסוד של יותר מברירה אחת בלבד. החלטות ציריך מוכיחות, שעם כל רצונם הטוב רחוקים חברינו האירופיים יותר מדי משדה המערכה, ומשום כך אין הם בקיאים תמיד בכל הפרטים ופעמים אין ידיעותיהם מספיקות כדי קבלת החלטה על יסוד של שיקול מקיף.

ביקר אצלי שמואל למפורט, מניו-יורק. בתקופתי האמריקאית עבדתי אתו בהנהלת הקרן הקיימת. אכן, זהו זקן כהלכה, ושמחתי לראותו שוב.

בא דוד הכהן²⁴ ודן עמי בבעיות-שכר אחדות הנוגעות לעבודות הנמל בחיפה. בעיות אלו נתעוררו מתוך שיחתי עם יונג, לפני זמן קצר. אני זקוק לפרטים ידועים. עד כה לא הצלחתי להשיגם מההסתדרות. הכהן הבטיח להמציא לי את החומר מחיפה.

בשעה 11 הלכתי לבקר אצל הקונסול הכללי האיטלקי. היה זה בעיקר ביקור של נימוס. הדבר המענין היחידי היתה חקירתו הקפדנית בדבר פעולות הקומוניסטים.

אחר הצהרים נערכה ישיבת ההנהלה, בשל הסבך בעניני התקציב, הפכה ישיבה זו אצלנו למעין בילוי זמן קבוע בשעות אחר-הצהרים. נוסף לדיון על המצב הכספי שמענו את ד“ר בירם²⁵, שדרש להפריד את בית-הספר המקצועי מן התכניון. נפגשנו גם עם הנהלת ויצ”ו ועיבדנו אתה תכנית מסויימת לשיתוף-פעולה קבוע. ישיבת ההנהלה נמשכה בערב.

בשעה עשר בערך הגיעו מתל-אביב מכוניות-המשא עם הרהיטים והחפצים שלי. פרקנו את החפצים ולאור הנרות הכנסנו אותם לחדרים.

יום ה', 17 בספטמבר 1931

ביליתי את מרבית הבוקר בכתיבת מכתבים.

בא ד. ס-ב, מרמת-דויד. זהו אחד מאנשינו שאת תפיסתו המדינית ואת שכלו הבריא אני מעריך מאד מאד. לא ניתנה לנו הזדמנות לשוחח במשרד, ונגענו רק בענין רשמי אחד: כביש רמת-דוד–נהלל. רצונם לסלול אותו מעודף הכספים העומדים לרשותנו בשביל כבישי-בטחון.

אחה"צ ביקר ס-ב בביתי. זה היה אורחי הראשון בירושלים. בעלי-המלאכה עדיין הלמו בפטישיהם. עדיין חיכינו לילדים שעמדו לבוא מתל-אביב. בשעה מאוחרת יותר בא אלי ש-ן, צעיר המשמש מורה באחד מבתי-הספר העבריים בבגדד. שוחחתי על המצב בעיראק. היה מן הענין לשמוע שבין פקידי-הממשלה בעיראק גדול מספר היהודים בכל המחלקות רב יותר מחלקם באוכלוסיה. רבים מהם ציונים, אף כי הם נזהרים, כמובן, מאד שלא לגלות את השקפותיהם.

יום ו', 18 בספטמבר 1931

בבוקר ביקרתי בקונסוליה הצרפתית. נתקבלתי שם על ידי מר ברטרם, סגן הקונסול, הממלא עכשיו את מקומו של הקונסול הכללי השוהה בחופשה. השיחה היתה ידידותית מאד ונמשכה למעלה משעה, וזה על אף הקושי הלשוני (הוא דיבר צרפתית ואני עניתי אנגלית). הקונסוליה הצרפתית היא המקום היחידי שבו נמסרה הכרזה של אהדה פוליטית לשאיפות הסוכנות היהודית. אינני מפריז, כמובן, בערך ההכרזה. ברטרם הסביר את הכרזתו בדברים אלה: “הייתי רוצה שתדע כי זוהי האוירה השולטת בקונסוליה זו”. אולם בשיחה הפוליטית עצמה גילה נטיה ניכרת להתחמקות. ברטרם מעונין, כנראה, מאד ביריד התל-אביבי ובתערוכה העומדים על הפרק. הוא הראה לי תזכירים ארוכים שהכין בשביל מיניסטריון-המסחר הצרפתי על התערוכות הקודמות. בהם הוא גם מציע מה יש לעשות כדי להבטיח את השתתפותן של חברות צרפתיות רבות. לדעתו יועיל הדבר אם הסוחרים הארצישראליים המשמשים סוכנים לחברות צרפתיות יפנו אל החברות שלהם בצרפת ויזמינון להשתתף. אולם, למרבה התמיהה, קשה לבוא בדברים עם הסוחרים הללו, כי אין הם מגלים ברצון מה הן החברות שהם מייצגים.

שאלתיו שאלות אחדות בדבר עמדת העתונות הסורית לגבי מאורעות שונים שאירעו בארץ-ישראל זה מקרוב, אבל הוא טען את הטענה הרגילה, המיוסדת על יחס של ביטול לגבי כל ענין הפרסומת העתונאית.

נפגשתי עם אחדים מידידינו, חברי ההסתדרות הציונית ביון. הם באו אלי, ובראשם מר דויד פלורנטין והסנטור מלאך, לשם ביקור רשמי וכדי להימלך בהזדמנות זו על תכניותיהם ליישב יהודים מסלוניקי על אדמת מפרץ חיפה. הם ארגנו ועדה מיוחדת, שתהיה מורכבת מנציגי הציונים והקרן הקיימת ביון, וביקשו ממנו להשתתף, כמובן – בלי שנקבל על עצמנו כל התחייבות כספית. לאור המצב העגום של תקציבנו הייתי נאלץ להבהיר נקודה זו יפה יפה. סבור הייתי שמחובתנו לסייע להם בכל שאר הענינים. זימנתי להם פגישה עם ד"ר סנטור ועם בבלי, והוסכם שבבלי ישתתף מטעם הסוכנות בישיבה הראשונה של הועדה.

בשעה מאוחרת יותר שוחחתי עם ג-ן על ענינים מעשיים שונים, הנוגעים לפיטורים במשרדנו. זה היה שוב תפקיד מאד לא נעים.

יום א', 20 בספטמבר 1931

באופן רשמי סגורים היום המשרדים, בגלל ערב יום-הכיפורים, אבל החלטתי לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר ולכנס במשך היום ישיבות של ההנהלה. הנושא העיקרי בסדר-היום: אפשרות הריאורגניזציה של מערכת-החינוך שלנו.

שידלתי את ברקסון שינסה לעבד, בגדר “טובה” פרטית, את תקציב החינוך בקוים כלליים, על יסוד ההנחה שמערכת החינוך תעביר לרשויות המקומיות הקצבות בסך 36,000 לא“י מן הסוכנות ובסך 20,000 לא”י מן הממשלה. על כן בדקנו את רשימות הערים והמושבות וניסינו לתאר לעצמנו את הריאורגניזציה האפשרית ואת מסקנותיה התקציביות. אני וסנטור מסכימים לשינוי מעין זה, ויהא צורך לארגן את מרבית ההקצבה שלנו למען צרכי הישוב הישן והבלתי-מאורגן, כלומר: ירושלים, טבריה, צפת, וגם חיפה בחלקה. ברקסון הביע דעה מקורית הפוכה: הוא מציע שהקצבתנו תסייע לישוב החדש להתגבר על גרעון קטן, שאינו עשוי לפגוע בגופי-הדברים. לעומת זה יהא הכרח לסגור רבים מבתי-הספר וגני-הילדים של הישוב הישן. המסקנה הכללית שהגעתי אליה על יסוד בדיקה מפורטת זו היא, כי הריאורגניזציה אפשרית היא, על אף כל הקשיים. אמנם, היא תטיל, כמובן, מעמסה כבדה על הרשויות המקומיות ותביא בעקבותיה סבל למורים, שיוכרחו שוב להפחית ממשכורתם, להחזיק כתות גדולות למעלה מן המידה וכו', אבל אם לא נהיה מוכנים, למרות כל מה שמתהווה בעולם כולו, להכרח של אמצעים נמרצים, הרי נאבד תוך חדשים מעטים את השליטה על המצב בכלל.

בלילה הלכנו אל העיר העתיקה וביקרנו אצל הכותל המערבי לשעת “כל נדרי”. כמו תמיד – מראה מדכא. משם המשכנו דרכנו וביקרנו בבתי-הכנסת של העדות השונות, מן ה“סטמבולי” ועד לזה של המקובלים.

יום ב', 21 בספטמבר 1931

יום הכיפורים.

יום ג', 22 בספטמבר 1931

בבוקר ביררתי עם סנטור ועם ברלס²⁶ את פרטי ההוראות לרישום העולים הבלתי חוקיים. הם עמדו ללכת הבוקר אל בדקוק, כדי לברר את מצבנו לגבי הנקודות המסובכות אשר נתעוררו אגב שיחתי עם מודי בענין זה. הנקודה הקשה ביותר היא, כמובן, פירוש ההתיחסות לסוג א(1)²⁷. הפעולה החוקתית כולה תתרוקן מתכנה אם מנהל מחלקת העליה יאחז בפירוש הצר של הפקודה המרשה רק את רישומם של אותם האנשים שאפשר לראותם כבעלי אמצעים ובלתי תלויים. ליהודים תהיה אז הרגשה שהם הוטעו ורומו על ידי הממשלה. כוונת הפקודה תושם לאל. אלו שהם רשאים להגיש בקשות יחשדו ויחששו. כל הענין יסתבך הרבה.

הקונסול האיטלקי הכללי בא בלוית ד“ר מנצ’יני, מנהל בית-החולים האיטלקי, כדי להחזיר לי ביקור. הבטחתי לזמן את ד”ר מנצ’יני, וגם את הקונסול הכללי עצמו, לסיור של יום אחד בעמק ובבית-החולים המרכזי בעפולה. דומה שהם באמת מעונינים בכך, והבטיחו להודיע לי מיד לכשיפנו. בשיחה זו העליתי נושא המעסיק בזמן האחרון את מחשבותי: יחס העדות הנוצריות והכנסיות לתכנית המופתי להקים אוניברסיטה מוסלמית בירושלים. שאלתי את הקונסול האיטלקי בגלוי מה תהיה, לדעתו, עמדת הפטריארך הלטיני, ואם עלי להניח שהקתולים מתיחסים באדישות להקמת מרכז מוסלמי דתי בירושלים. סיניור גבריאלי לא גילה ידידות יתירה כלפי ברלסינה²⁸; בלי ספק גרמו לכך היחסים בין הפשיסטים לבין הותיקן. הוא התחמק מתשובה ואמר כי ינסה לברר את הדבר בהזדמנות ביקורו הבא של נציג האפיפיור, הנוהג לסייר את ארצות המזרח התיכון מדי שנה.

עד כה נקט רק העתון הנוצרי “מראת אל שרק” עמדה ברורה נגד תעמולת שאוקת עלי והמופתי. לדעתי אין לסמוך בשום בחינה על ה“פלסתין”, המגלה נטיה להצטרף לקו.

כל שעות אחר-הצהרים היו שוב מוקדשות לישיבת ההנהלה עם הנהלת הועד הלאומי. תיארנו את מצבנו הכספי וניסינו בפעם הראשונה להסביר את המסקנות הנובעות מהכרח הקיצוצים הכלולים בתקציב. כפי שאפשר היה לראות מראש קמה צעקה גדולה. דומה שהרב אוסטרובסקי רואה בדברינו על התכניות לריאורגניזציה של החינוך סתם רשעות מצדנו. גם אליהו ברלין לא התלהב יותר ממנו. היחידים שאפשר היה לסמוך על עמדתם הנבונה היו שוב ד"ר קצנלסון, בן-צבי והגברת סולד. בסוף הישיבה החלטנו לדחות את המשך הויכוח, עד שנקבל תשובה מחברינו בלונדון.

היום נודע לי כי מלך עיראק, פיסל, בא לירושלים. שלחתי את גורדון אל משרדי-הממשלה, כדי לברר אם לדעת חוגי-השלטונות אפשר וראוי שהסוכנות היהודית תביע למלך, באופן רשמי, על ידי נציגיה, את רגשי הכבוד שלה. הוגד לו, שהמלך מתכוון לבקר אצל קבר אביו וכי לא ישהה כאן אלא שעות מעטות בלבד.

יום ד', 23 בספטמבר 1931

הבוקר נפגשתי עם אנשים אחדים. עם בורלא²⁹ שוחחתי על הרצאה בכינוס בקשר לתכנית פעולתנו בין הערבים. עם אגרונסקי – על כמה פרטים בקשר ל“פלסטיין בולטין”. עם בן-ציון ישראלי מכנרת – על הכביש שרוטנברג מתכוון לסלול בשותפות עם הסוכנות ועם פיק"א לצרכי מפעלו, ובו בזמן גם לחבר את ישובי כנרת, ביתניה ומנחמיה עם הכביש הראשי של טבריה. אם יש ברצוננו להגשים את התכנית הזאת, הרי הכרח הוא להשיג השתתפות מצד קרן-העזרה. אם אפשר יהיה להשיג הקצבה כזו הרי ישמש סכום לא גדול בערך שינתן על ידינו מנוף להפעלת עבודות ציבוריות בהיקף ניכר למטרה בעלת חשיבות כללית.

הודיעוני מרחובות, שהבוקר נפטר שם אהרן איזנברג – אחד המתישבים הותיקים ביותר ואחד ממיסדי המושבה. החלטתי לנסוע לרחובות ולהשתתף בלויה. ירדתי לרחובות יחד עם בן-צבי, ד"ר רופין, וילקנסקי (שנזדמן במקרה לירושלים), ליב יפה ואחרים. אוסישקין, כמובן, היה שם אף הוא. כל הענין היה ממש נורא. החום העיק. המת מוטל משך שעות ומשמיעים נאומים בלי סוף. החלטתי שחלקי לא יהיה בפרשה זו של אמנות הנאום שהיתה קשה מנשוא. ביקשתי מאת בן-צבי שיזכיר בנאומו כי נתבקש על ידי הסוכנות היהודית להביע גם את רגשי צערה. היחידי שדבריו היו ראויים להישמע היה משה סמילנסקי, אלא שסוף סוף, ארבעים ואחת שנות חיים ופעולה במשותף אינם דבר של מה-בכך. היתה מורגשת נעימה אמיתית של חלוציות ושל “משפחות ראשונות” בשעה שהזכיר (לפי רשימותיו של איזנברג עצמו) את הלילה בו חזר מן הכפר הערבי דוראן לאחר רכישת הקרקע שעליו בנויה רחובות כיום, כיצד הכניס את התשלום הראשון על חשבון כרמו ועל חשבון החנות של אחיו, כיצד לא הצליח למצוא מיטה במלון שביפו, שלא היו בו אלא שתי מיטות בלבד. דבריו נסתיימו בנעימה פסימית עמוקה וכנה מאד בהצביעו על הקפאון בעליה, ברכישת קרקעות ובהתישבות בשנים האחרונות.

מרחובות נסעתי לתל-אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז מפא"י, שנמשכה בכל שאר שעות אחר הצהרים והערב.

יום ה', 24 בספטמבר 1931

בבוקר שוחחתי עם הפקיד המנהל את הממשלה. החלטנו לזמן פגישה זו לאחר שסנטור חזר מבדקוק ברושם ברור שנכנסו למבוי סתום בענין החוק המכונה “הוראת החנינה”. התקוה שתלינו בחוק מתנדפת והולכת. נוסף על ענין החוק הזה עוררתי שוב את שאלת הועידה הפאן-מוסלמית. הפעם נדמה היה לראשונה כי יונג עומד להתרכך.

הנקודה העיקרית שעוררנו היתה, כי אנו היינו סבורים שהרשות לא תנהג למעשה לפי סעיף החוק המעמיד כתנאי לרישום העולים ה“בלתי חוקיים” שהללו יהיו “עומדים ברשות עצמם”, ואילו מנהל מחלקת-העליה הסתמך על סעיף זה מתוך כוונה למנוע את רישומם של העובדים השכירים שלנו, של החברים במשקים ובדומה להם, שאינם בעלי רכוש, או שאינם יציבים במקצועם. הפירוש שנותן הישוב לכוונה זו של הרישום הוא – כי תחילה הבטיחה הממשלה הבטחה נדיבה, ועתה רוצה הפקידות לשימה לאל. מ“מ הנציב הופתע להסברה כזו של הענין והבטיח לבררו. ביחס לועידה הפאן-מוסלמית אמרתי לממלא-מקום הנציב העליון, כי סיר ג’ון צ’נסלור ביטל את האפשרות של כינוס הועידה בארץ-ישראל המנדטורית. מצד שני הודיעו מארגני הועידה כי קיים תתקיים בירושלים בתחילת דצמבר. רצוי היה לדעת מה יחסה של הממשלה לבעיה זו. ברור שקיום הועידה יחזק את עמדת המופתי בקרב האוכלוסיה הערבית, בעוד שסיר ג’ון צ’נסלר אמר לי לא פעם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אם עתה גדולה מידת ההשפעה של המופתי על האוכלוסיה הערבית יותר מן הרצוי. שנית – יתכן כי ינסו שוב לנצל את שאלת הכותל המערבי לשם הסתה ביהודים. ממלא-מקום הנציב הופתע לשמע הדברים שאמרתי ולהזכרת שמו של הנציב העליון, ואמר, שאין בדעת הממשלה לאסור את כינוס הועידה בירושלים, אף כי טרם נתקבלה החלטה סופית. אשר למופתי – לא תושפע הממשלה מחששות לגבי עמדת יחיד, אבל כיון שעדיין לא נתקבלה החלטה סופית, תתן הממשלה את דעתה לטענות הסוכנות. אמרתי, כי אף אני אעביר את תשומת מ”מ הנציב אל חברי בלונדון, כיון שאנו מיחסים חשיבות מדינית מסוימת לשאלה זו.

שאלתיו לבסוף לביקור המלך פיסל בירושלים, וענני שכוונתו היחידה היתה – להשתטח על קבר אביו.

בחזרי למשרד שוחחתי עם פסמן על פעולותיה של קרן העזרה³⁰ בשעה זו, על תכניות אחדות של כבישי-בטחון, על התישבות האלף וכו'. נפגשתי עם קלוריסקי, כדי לסדר בתיווכו את פגישותי הראשונות עם אחדים מן הערבים שאני מעונין בהם. החלטתי שקודם כל אפגש בשבוע הבא עם ד. וח. ד.; קלוריסקי פיתח כנראה שיטה מיוחדת של מעין מונופולין, שמקורה בעובדה שהוא הנהו היחידי הנפגש עם נכבדים ערבים אלה. ברצוני לבטל את המונופולין הזה ולהתראות עם האנשים הללו בעצמי.

רופין נכנס לרגע, הסביר כי בשעה שהשתמט ביום-הכיפורים מלענות על שאלתי אם יש בדעתו להיפגש עם פרנץ‘, עשה זאת מתוך הרגשה שלא יהא זה מן החכמה מצדנו עם נזלזל בערכם של המומחים שלנו. "אם פרנץ’ זקוק לי, הרי ידוע לו היכן מצאני". רופין עדיין שומר טינה בלבו להופ-סימפסון. מרגיש הוא כי סימפסון נהג עמו שלא בהגינות, אבל לבסוף הסכים שאזמן בביתי פגישה פרטית בינו לבין פרנץ'.

חזרתי אחר כך למשרד, כדי להיפגש עם מרכז הסתדרות הפקידים ולדון פעם נוספת על הפיטורים המוצעים במשרדי הסוכנות.

יום ו', בספטמבר 1931

מחכים לבואו של המלך פיסל מחר בבוקר. אני מכין אגרת-ברכה על מנת לשלחה לארמון הנציב בשביל המלך.

ב-10.30 נפגשתי עם מפקד-המשטרה. נפרדתי ממנו באחת. הנעימה העיקרית בכל דבריו היתה אכזבתו המרה שמקורה בעובדה, שהוא נקרא לארץ-ישראל כדי לבצע את המלצות הדו"ח של דאוביגין, ועתה נמנעה ממנו כל אפשרות להתחיל בכך, בגלל החסכונות של ועדת או-דונל. התאונן, כי שנתו נודדת מרוב הרהורים מטרידים. הוא מריץ כל הזמן מכתבי-מחאה ללונדון. דעתו על המשטרה היהודית, וביחוד על הטירונים החדשים שנכנסו לשירות מאז, לא היתה חיובית ביותר. הוא נתרשם מתבונתם ומנכונותם ללמוד.

בשעת ביקורי אצל ספייסר בא אלי הקונסול הכללי האמריקאי כדי להחזיר לי ביקור.

כל אחר הצהרים עסקתי ברישום תוכן שיחתי עם ספייסר ועם יונג ובכתיבת מכתבים שונים.

שבת, 26 בספטמבר 1931

יצאתי אל תחנת הרכבת בלוית בן-צבי, קלוריסקי, אלמליח³¹, ושני “הקוסים” שהרב הראשי העמיד לרשותנו לכבוד המאורע. קיבלתי את פני המלך העיראקי. מחמת השבת היה עלינו ללכת ברגל. עלו על לבי ימי פונטיוס פילטוס.

לתחנת-הרכבת בא הקהל הרגיל של נכבדים, פקידים, כלי-קודש וקונסולים. נתבלט הגורם הערבי, ואילו היהודים היו מעטים מאד. מודי ניגש אלי ואמר, כי לעמוד בתחנה ולחכות לרכבת הרי זה בירושלים שעשוע מקובל על הבריות, אך שעשוע משעמם ביותר. ובאמת קלע למטרה. מין זה של טקס רשמי מעורר בי ממש גועל.

היתה לי הזדמנות לדבר עם פרנץ' רגעים מספר. הוא שאלני אימתי יבוא ד“ר הכסטר. בענין מלוה-הפיתוח אמר, כי לאור המאורעות האחרונים באנגליה, אין הוא רואה כל אפשרות להשיגו בתקופת השנה הבאה, ואולי גם לא לאחריה. סיפרתי לו שגם אני נתרשמתי למקרא דו”ח על השיחה עם סיר רוברט המילטון, סגן מיניסטר-המושבות החדש, כי ישנם מכשולים בדרך להגשמת התכנית. הוא שאלני אם היתה להמילטון בזמן מן הזמנים נגיעה כלשהי לבעיות המושבות. דומה כי פרנץ' חדור אותו יחס הביטול הגמור של הפקיד הקולוניאלי לחבר בית-הנבחרים המתערב ועוסק בבעיות שאינו בקי בהן.

הרכבת הגיעה לבסוף, והחלה הריצה המקובלת, כדי ללחוץ ידים, ושל הערבים – כדי לנשקן. נשארתי לי בנחת בעורף. קאסט³² הסתכל בי בהתפעלות. המופתי היה עם פיסל בקרון, הוא נפגש עמו, כנראה, בלוד.

סידרתי כך שאגרת-ברכה בעלת אופי פוליטי מסוים, המזכירה את כניסת עיראק לחבר-הלאומים, תישלח למלך הישר לבית-הממשלה, שבו הוא מתארח.

אחר-הצהרים ביקרו אצלי לשעת-התה קנון דנבי ואגרונסקי. ביקשתי מאת אגרונסקי לזמן את הפגישה הזאת, לא רק משום שרציתי להיפגש שוב עם דנבי, אלא גם לשם ענין מסוים: יחס הנוצרים הערביים והאירופיים והכנסיות הנוצריות לנסיון להקים אוניברסיטה מוסלמית בירושלים. דיברתי בצורה גלויה למדי על האדישות המפתיעה במקצת שמגלים הנוצרים לגבי ההתפתחות הזאת, שראוי לתת עליה את הדעת. לפנינו כאן, כנראה, חלק מתכנית מדינית-בריטית במזרח התיכון, המתכוונת להעביר את מרכז הכובד של האיסלם לארץ שבה קיים שלטון בריטי חזק. ביקשתי מאת דנבי, שיסביר לי את התופעה המפתיעה הזאת. את עמדתו של דנבי אפשר לסכם בקצרה כדלהלן: הכנסיה האנגליקנית אינה עלולה להפריע לשום ענין שהשלטון המנדטורי מביט עליו בעין טובה, אבל הוא מפקפק, אם אמנם קיימים למעשה אותם המניעים המדיניים שרמזתי עליהם. כלומר – תכנית בריטית לנצל את המגמות הפאן-איסלמיות למען המדיניות הבריטית במזרח התיכון. הוא אמר, כי “ידידינו הקטנים” (כך הוא מכנה את הערבים) רוצים למשוך בחוטים המניעים מנופים גדולים, אבל הם לא יצליחו לעולם. בדרך כלל היה זה פירוש מדיני מסוג הפירושים החלקים והתמימים (אינני מקבל פירושים מסוג זה, ממש כשם שאינני מקבל את הפירושים ה“שטניים” למדיניות הבריטית, שבהם משעשעים את נפשם בהנאה רבים מן היהודים, אנשי שלומנו). הדגשתי כמה עובדות שאין להטיל בהן ספק: התגברות תעמולתו של המופתי בהודו, עמדתו של ה“ניראיסט” בהזדמנות קבורתו של מוחמד עלי³³, קו התעמולה של שווקת עלי ועוד. הייתי רוצה לדעת אם הדברים עשו עליו רושם, אולם בגמר שיחתנו רק מילמל דבר-מה לא ברור, שאולי כדאי לעורר את דעת-הציבור ולראות מה יתרחש אז.

דרך אגב: דנבי דיבר בצורה בקרתית למדי על רמת החינוך התיכון בארץ-ישראל, הן הערבי והן העברי. הוא אמר, כי לדעתו אין בארץ זו שום בסיס לאוניברסיטה ראויה לשמה.

אחרי כן בא אלי סנטור. התחלנו לדון שוב במצב הכספי, אולם החלטנו לדחות כל פעולה עד מחר אחר-הצהרים.

יום א', 27 בספטבמר 1931

כדי לזרז את השלבים הסופיים של המו“מ בין המחלקות בדבר רישום העולים ה”בלתי חוקיים" זימנתי היום פגישה עם מילס85א , אף על פי שמשרדי –הממשלה וגם המשרדים שלנו סגורים, כיון שהיום חג-הסוכות וגם יום ראשון. הסברתי את היסודות הכלליים של הבעיה בצורה שבה הרציתים לפני הפקיד המנהל את הממשלה. כן עוררתי את מילס לראות את הדברים גם לאור המפקד המתקרב. אחד הנימוקים העיקריים של החוק היה להבטיח את השתתפותם של היהודים הללו, שאם לאו הם עלולים לגלות אי-רצון למסור ידיעות. כוונה זו תיכשל עתה. המפלגה הרביזיוניסטית מנהלת תעמולה להחרים את המפקד. לא החשבתי אף פעם את ההטפה הרעשנית הזאת, האוילית לחלוטין; אולם אם הממשלה תפתיע ברגע האחרון את הישוב היהודי בצורה כזאת, לא אתפלא אם תתגבר תנועת-החרם במשך התקופה הקצרה שעד המפקד.

נדמה שמילס מתיחס לכל הענין ברצינות רבה. הוא עיין שוב בנוסח פקודת-החוק ואמר, כי לדעתו אין ליחס לה שום פירוש המתקבל על הדעת חוץ מזה של קיש ושלי. הוא הבטיח לפעול כמיטב יכלתו. “לא ידעתי מעולם” אמר מילס, “כי מנהלי מחלקת-העליה עלולים להיות אנשים קשים כל כך!” אחרי כן התנהלה שיחה כוללת על המפקד. התפלאתי קצת לשמוע, כי בעוד שההכנות במחוז הצפון ובנפת ירושלים מתנהלות על הצד היותר טוב, ניכרים סימני פיגור בתל-אביב ובמושבות-יהודה. מילס התכונן לרדת אחר-הצהרים לתל-אביב והוא בטוח, כנראה, שהענינים הסתדרו.

יום ב', 28 בספטמבר 1931

היום חזר ד"ר הכסטר מאירופה. פירוש הדבר – תוספת כוח של 25% לפחות להנהלה. מאחורי הקלעים סופרו בזמן האחרון דברי רכילות רבים, אולם אני בטוח שכל סברות-הכרס והחששות יתבטלו על ידי יחס של גילוי לב ואמון הדדי בתוך ההנהלה.

עסקתי שוב בכתיבת מכתבים אנגליים ועבריים.

בין השאר התקשרתי עם דיזנגוף וסיפרתי לו על שיחתי עם ספייסר בדבר הריאורגניזציה הקרובה של משטרת תל-אביב. עד כה גילתה העיריה העדר כל רצון לפנות אלי. בינתים התנהל ביניהם לבין קציני-המחוז מו"מ על כל מיני ענינים. אף על פי כן מובטח לי כי בענינים חשובים כאלה יהיה, כמובן, שיתוף פעולה בינינו לבין העיריה בבוא שעת המעשה ממש.

לארוחת-הצהרים בא אלי קפלן. שוחחנו בעיקר על עניני תל-אביב, בכלל זה על הריאורגניזציה הקרובה של בתי הספר ושל המשטרה.

בשעה מאוחרת יותר בא שקולניק, ויחד קוננו על המצב הכספי.

הלכתי עם קפלן לשיחה ראשונה עם הכסטר. זו היתה, כמובן, רק מעין סקירה על כל הענינים, כדי לתאר תיאור כללי את המצב ב“התישבות האלף”³⁴ ובענינים אחרים, לדברי הכסטר החליטה, כנראה, “החברה הכלכלית לארץ-ישראל” החלטה סופית להתחיל בביצוע תכנית ההתישבות של אלף המשפחות בצורתה המצומצמת. ברור כי מול³⁵ קיבל הוראות מתאימות. אין זה מתקבל על הדעת שישנו את הקו, כיון שמחכים לבואו של יוליוס סימון³⁶ לארץ-ישראל, במחצית הראשונה של אוקטובר. לדעתי עדיין צפויה אפשרות של התנגשויות בשאלות רבות, כגון: שאלת הפיקוח על חברת המים ועוד. מובטחני שהכסטר יהיה זקוק למלוא תמיכתה של ההנהלה, כדי להביא את הגשמת התכנית לגמר מוצלח. קבוצת סקר הפחיתה את השתתפותה בעשרת אלפים לירות בגלל השקעות דחופות אחרות, שהוצעו להם על ידי ההסתדרות הציונית. בענין זה סיפר לנו הכסטר כמה דברים מדאיגים על המצב בלונדון. מצד שני יש לזכור תמיד, כי המצב הכללי בעולם-הכספים בשעה זו הוא עתה בלתי יציב ביותר.

התחלנו להרגיש כאן בארץ את התוצאות הראשונות של ירידת ערך הלירה. המחירים התחילו לעלות, החנונים שוב אינם מתחשבים במחירים ששילמו תמורת הסחורה שברשותם, אלא במחירים שיצטרכו לשלם, לפי הערכתם, בבואם לחדש את המלאי שלהם. הדברים אמורים בעיקר במיצרכים החיוניים המובאים לארץ. בעתונים מודיעים, כי אפילו חברות בריטיות דורשות מלקוחותיהם הארצישראליים שישלמו עתה בעד הזמנותיהם לעתיד בדולרים. לפי שעה אין דעת הציבור היהודי מודאגת ביותר, כי עדיין רבה האמונה בשיפור המצב בלונדון בימים קרובים, אך אין להתפלא שבעלי פקדונות בנקאיים בלירות מנסים להוציא את כספם ומחפשים אפשרות ל“השקעות של ממש”. מספרים, כי בין הפלחים פשטה הרדיפה אחר מטבעות. הם מעדיפים, כמובן, קודם כל את הזהב.

בערב נתכנסה הישיבה הראשונה של ההנהלה החדשה בהשתתפות הכסטר. ביררנו שוב את מצבנו התקציבי. נדמה לי שאני זוכר כבר הכל בעל פה. נראה היה תחילה, כי הכסטר נוטה לאשר את מספריו של סנטור, אולם בהמשך הישיבה, משנתברר משמעם של המספרים הללו, התחיל הכסטר לחפש אחרי איזו פשרה מעשית. גמרתי אומר להגן על דבר אחד: שלא נפגע פגיעה מכרעת בשום ישוב שיש סיכויי להביאו למדרגה של משק הנושא את עצמו. לא הכרזתי שום הכרזות, אבל אינני יכול להעלות כלל על דעתי, שאהיה חבר בהנהלה המחסלת חלקים מן העמק. אני בטוח כי המצב שונה לגמרי לגבי תקציב החינוך. כאן הריאורגניזציה אפשרית תוך כדי שמירה על המבנה היסודי של מערכת בתי-הספר שלנו. דחינו את החלטותינו עד מחר, כדי שהקסטר יוכל לבדוק שנית את המספרים.

יום ב', 29 בספטמבר 1931

בעשר בבוקר היתה לי פגישה עם פרנץ‘, שנקבעה מראש. שוחחתי עמו קרוב לשעה. תוצאות שיחתנו בכללן אינן מניחות את הדעת ביותר. הדבר העיקרי שחפצתי לברר אתו הוא: מה היא שיטת הבקורת שרשויות הפיתוח עומדות להשתמש בה לגבי תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. שאלתי הראשונה היתה, אם השאלונים שנמסרו למוכתרי הכפרים על ידי קציני-המחוז נשלחו אל כל חלקי הארץ או רק לאזורים שנעשו בהם העברות קרקע ליהודים. תשובתו היתה, כי שאלון זה נשלח לכל כפר בארץ-ישראל, מדן ועד באר-שבע, לאחר שהקשבתי לדבריו זמן-מה, לא יכולתי לעצור בי ואמרתי: “לדעתי תגרום המדיניות המתנהלת עתה על ידיך בהכרח לאי-שקט בכפרי-הארץ. אתה מעורר תקוות בין האכרים הרעבים למחצה, שאי-אפשר יהיה למלאותן בכל נסיבות שהן, – ותהי תוצאת מלוה-הפיתוח אשר תהיה”. פרנץ’ השיב כי נימוק זה ודאי הובא בחשבון בלונדון, כשהוחלט על מדיניות-הפיתוח. ודאי ראו את הסכנה הכרוכה במדיניות זו, אבל היא פחות רצינית מזו שבהשארת הערבים המנושלים ללא סידור.

המסקנה היא, ששיטת בדיקתן של התביעות תיקבע לחלוטין רק לאחר מינויו של פקיד-ההערכה המשפטי. לשאלתי בדבר המינוי הזה השיב פרנץ', כי יש איזה עיכוב בלונדון, שאין הוא יודע את סיבותיו. כן הודיע לי, כי לדעתו ידרשו מסמכים בכתב לשם ביסוס התביעות אשר תוגשנה.

אמרתי לו בהמשך הדברים, כי ימצאו פלחים רבים שיבואו בתביעות בלי לצרף תעודות, אך יביעו את רצונם לאשר את הודעותיהם בשבועה – ותהא זו שבועתם הם או שבועת שכניהם. אמר, שאין הם “ירוקים” כל כך כדי להלכד בדרך זו. יודע הוא מנסיונו בהודו, שבמקרה כזה ידרשו כל האכרים קרקע וכסף. על כך השבתי כי אני בוטח בנסיונו הרב, אבל אין זה מן הנמנע שיטעוהו בזמן מן הזמנים על ידי סילוף העובדות.

חפצתי לבחון את יחסו לתביעתנו כי ישתפו אותנו, אם במישרין ואם על ידי המוסדות היהודיים לרכישת קרקעות, בבדיקת התביעות. אמר, כי לדעתו אין אנו רשאים לבקש שיתוף כזה, מאחר שישובם מחדש של הערבים המנושלים הוא ענין השייך אך ורק לממשלה ולאנשים הנוגעים בדבר. עצם מציאותם של אנשים מסוג זה אינה מטילה שום דופי במדיניותם ההתישבותית של היהודים, שנהגו, לדעת כל הבקיאים בדבר, בנדיבות יתירה לגבי האריסים שישבו לפנים על קרקעותיהם. אמרתי, כי בעיני הרי זה ענין של הגינות ויושר. האשימונו בגלוי שיצרנו, על ידי נישול, מעמד של מחוסרי קרקע. על כן מן הדין שיורשה לנו לעקוב אחרי הבירורים בפני פקיד-ההערכה המשפטי. יש להניח כי אהיה אנוס לפנות אליו בענין זה באופן רשמי.

בהמשך השיחה נגע בכמה ענינים חשובים אחרים. הוא שאל: מפני מה לא השתמשנו בכספי עזבון כדורי כדי להגדיל ולצייד את בית-הספר במקוה-ישראל, תחת להקים מוסד מקביל במקום שאין בו, כנראה, אפשרויות רבות להתפתחות? ענין שני היה – ענין היועץ. הוא אמר, כי לדעתו אין ליחס דחיפות יתירה למינוי היועץ, מאחר שמלוה הפיתוח מוטל בספק. העירותי כי רבים בישוב מחזיקים בדעה שאפשר לעורר את תשומת-לבם של שלטונות-הפיתוח רק על ידי עמדה שלילית כעמדת הערבים…

בצהרים ביקרתי אצל סגל הקונסול הפולני. שתיתי קפה ושוחחתי על ההשפעה האפשרית של ירידת ערך הלירה על המצב הכלכלי באירופה המזרחית.

בחזרי למשרד נערך אצלי ביקור-הגומלין של ראגב ביי נששיבי, שבא בלוית שוטרים… זה היה ביקורו הרשמי הראשון במשרדי הסוכנות היהודית בכל חייו הציבוריים. הוא שהה במשרד מאחת וחצי עד ארבע וחצי, אף על פי שכל המשתתפים, ובכללם סנטור המתרגם היהודי של העיריה, פרנקו, היו קרובים להתעלפות מרעב. שיחה של שלוש שעות עם פולטיקאי מזרחי “חריף” כזה כללה, כמובן, כמה נקודות מענינות ביותר. שאלה “נחמדה” אחת היתה: מה הייתי עונה אילו פנה אלינו הנציב בהצעה למנות בירושלים ראש-עיריה יהודי? נסיונותי להשתמש בתשובה היו ללא הועיל. החלפנו דברים על כך משך עשרים דקות. לבסוף, כדי להביא את הענין לידי גמר, אמרתי שאנו היהודים אולי לא נרצה ליצור תקדים של השתלטות הרוב, אף כי אנו רוב בירושלים. היינו תומכים בפני ראשי עיריה, יהודי וערבי, על פי דוגמת רומא העתיקה.

תשובתו היתה, כי העולם מתקדם, לדעתו, מאז ימי רומא העתיקה. אין הוא סבור כי אפשר לקיים את המשרה על ידי מינוי כפול. דעתו היא, כי אילו היינו חדלים סוף סוף לחשוב על יהודים וערבים, אילו היינו מתחילים לחשוב על פלשתינאים – כי אז לא היה מתנגד לכך שיהודי יתמנה למשרת ראש העיר. אז יכול היה אולי ערבי להיות נציב-מחוז, יהודי או ערבי להיות מפקד המשטרה וכו'. פזמונו החוזר היה: “פלשתינאים” – לא “יהודים” או “ערבים”. בתושבה לכך השוויתי את תפיסתו להשקפה הבריטית בדבר המסחר החפשי בתקופה שבה החזיקה אנגליה במונופולין התעשייתי בעולם כולו. אמרתי, כי בשעה שדובר מטעם הרוב, המהווה 80% מהאוכלוסיה, מטיף לתורת ה“פלשתינאיות” הרי דומה הדבר ל“תורת האזרחות של סחר חפשי”.

משנגענו בשאלת הלשונות, פתח בטענה הבאה, המענינת ממש בטענתו הקודמת: הוא אמר כי הדור הבא, בנינו ובני-בנינו, ידע בלי ספק ערבית ועברית במידה שוה, אלא שמן הנמע הוא שהדבר יושג בזמן קצר. בינתים יצטרכו היהודים להסתגל ללשון הערבית, כי הם באים לארץ שקיים בה רוב ערבי גדול ונהנים מהכנסת האורחים של הערבים. זה יהיה “הרבה יותר בריא” בשביל כל הנוגעים בדבר. אחרי כן הפליג ואמר, כי סוף סוף אין היהודים בצרפת, או באנגליה, תובעים שיכירו בעברית לשון רשמית. הוא ביסס את הנחתו על נסיונו, שלא מצא יהודי בארצות ההן שידע מלה עברית.

בסוף ביקורו הגעתי לאפיסת הכוחות. בערב נתכנסנו לישיבת-ההנהלה הרגילה שלנו, על קיצוצים בתקציב ועל כספים.

יום ד', 30 בספטמבר 1931

קודם כל ביקרתי אצל נציגי כמה מדינות קטנות. ד"ר פריץ', הקונסול הצ’כי, הוא דיפולומט אוסטרי-הונגרי לשעבר, בעל נסיון תורכי מימי המלחמה. משרתו האחרונה מטעם ההבסבורגים היתה משרת הקונסול האוסטרי בחלב. הוא טען כי היה כל הזמן צ’כי לאומי, אך אין דבריו משכנעים ביותר. הוא בקי למדי בעניני הציונות וההתישבות היהודית, דבר שאינו מפליא לגבי אדם הבא מפראג.

אחריו ביקרתי אצל הקונסול היוני. מצאתי אצלו, בחדר אפל למחצה, קבוצת כמרים יוניים בעלי זקנים לבנים. נדמה היה כי ביחד הם בני שש-מאות שנה בערך. שיחתנו נסבה כולה על הנושא המעסיק עתה את מחשבותיהם: פרשת חילופי גברי בפאטריאכריה האורתודוכסית. היה מן הענין ללמוד את החוקים על בחירת פטריארך חדש. “האחים של כנסית הקשר”, שהם יונים בלבד (40–45 במספרם) מצביעים יחד עם שנים-עשר נציגים של העדה המשתייכת לכנסיה האורתודוכסית, כלומר – נציגים של העם. בנסיבות אלו מעטים מאד סיכוייהם של הערבים לבחירת מועמד משלהם. הערבים פנו לממשלה, אבל הקונסול היוני היה כנראה סמוך ובטוח, שלפי חוקת הכנסיה אי אפשר להנהיג כל שינוי שהוא שלא על ידי הפטריארך עצמו. לכן אין הם חוששים כלל, כל זמן שאין פטריארך, ומאמינים כי הממשלה תשמור על המצב הקיים. אגב שיחה העיר הקונסול: “אין אנו רוצים בפטריארך שיצטרך לקבל את הוראותיו של המופתי”.

ביקורי הבא היה אצל הקונסול התורכי. הוא חדש כאן ושוהה בארץ כשבועיים בלבד. תחילה לא ידע אם הסוכנות היהודית היא “עתון” ואם באתי לשוחח עמו כשליח המערכת… יש לו מזכיר יהודי, בן אחיו של הפרופיסור יהודה. בתשובה לשאלתי אם ההסתדרות הציונית עדיין נתקלת בקשיים בקהיליה התורכית, השיב כי היהודים רשאים עתה לנסוע בתורכיה לכל מקום שהוא ולעסוק בכל מקצוע שהוא, אין הוא מבין על כן לאיזו הגבלות אני מתכוון.

נפגשתי לרגעים מספר עם בן-גוריון ועם קפלן שבאו לירושלים בענינים שונים.

בשעה מאוחרת יותר נפגשתי עם המרכז החקלאי. הם מודאגים מחמת עניני התקציב והקיצוצים העומדים על הפרק.

אחר-הצהרים היתה לי שיחה עם פי.. שוחחתי עמו שוב על ענינינו בעבר-הירדן. מ.פ. (מראשי שבטי הבדוים בעבר הירדן) נעשה מודאג אף הוא. בשעת ביקורו האחרון שלח למסור לביתו של פי. כי אינו מוכן לבקר אצלו עוד, אלא אם יהיה דבר מה ברור בנוגע לתכניותינו לרכוש קרקע. איני מפקפק אף רגע שיש סיכויים טובים להשיג את מאת אלף הדונמים הראשונים מעבר לנהר. האנשים זקוקים מאד לכסף. מ.פ. מתחייב באופן ברור להעביר לידינו קושאנים מסודרים. אבל כיצד לטפל בכך מבחינה כספית עתה, כשאיננו יודעים כיצד לפתוח את בתי-הספר שלנו או כיצד לקיים את ישובינו? מצד שני – אפשר שהזדמנות כזאת בתנאים כאלה לא תחזור בקרוב, ואולי לעולם לא. פ. טוען, כי בהוצאה של כמה מאות לירות היינו יכולים להקים למעשה קשר מתמיד עם מ.פ. וכי הדבר היה מרגיע למשך התקופה הקרובה גם את בני-שבטו. עובדה היא שעד כה דחה מ. את כל נסיונות ההתקרבות מצד המופתי, הבטחתי לפ. להימלך בדבר עם הכסטר. שמא יוכל להשפיע על ידידיו באמריקה שיעשו דבר מה בענין זה.

קבעתי עם קלוריסקי, כי יזמן את אחד הערבים לביתו, כיון שאני רוצה להיפגש עם כולם פנים אל פנים. ט.ד. היה אורחי הראשון. על אף יחסו הידידותי בדרך כלל, הריהו משתייך לאגף האיסתקלאל של התנועה הערבית. לדעתי הוא בדרך כלל אדם ישר. הוא סבור שהיהודים יכולים להיות בני-ברית חשובים במלחמתם של הערבים לעצמאות. לדעתו חשובה בעית האחדות הערבית בהיקפה הרחב הרבה יותר מאשר גורלה המדיני של ארץ-ישראל הקטנה. דומה שהוא מוכן בהחלט להכיר במעמדה המיוחד של ארץ-ישראל. הוא השוה השואה מענינת את מצבה של ארץ-ישראל, זו שהיא יהודית בעיקרה, ללבנון הנוצרי במסגרת קונפדרציה ערבית גדולה.

אחת מהצעותיו לפי שעה היא, שנאפשר לקבוצה קטנה, שתכלול אותו ואת מ. ע. ואת ע. ז., לרכוש עתון יומי מצויד יפה (למשל – על ידי קנית “אל חיט”, העומד למכירה). הם ינהלו את העתון לפי קו כזה בערך: פדרציה ערבית ועצמאות מתוך הכרה במעמדה הטריטוריאלי המיוחד של ארץ ישראל ובבית הלאומי היהודי. תהיה דעתנו על תכנית מעין זו אשר תהיה – הרי אין כל ספק שעתון כזה יהיה צעד מכריע קדימה לגבי שאר העתונים הערביים הלאומניים המופיעים בארץ-ישראל.

יום ב', 10 באבגוסט 1931

קיש¹ החליט לפרוש מעבודתו ביום א' הבא. אין הוא רוצה לותר, אף כי העירותי את תשומת לבו לכך, שמחכים לבוא מנהל הפיתוח ב-20 בחודש, וכי הנציב העליון עומד לעזוב את הארץ ב-2 בספטמבר. שידלתי את קיש לדחות את נסיעתו עד לאחר חילופי המשמרות בבית-הממשלה – אך ללא הועיל. אולם יש לנצל בחכמה את הימים המעטים עד שיצא.

התחלנו בשורת ביקורים אצל פקידי הממשלה הגבוהים, שקיש רצה להציגני לפניהם באופן אישי. הביקור הראשון נערך במחלקת העליה. חיימסון² עודנו בחופשה, באנגליה. ודאי הוא מתאושש, לאחר שנתקבל על ידי המלך. לפי שעה ר.ד. בדקוק הוא הממונה. הטעמנו יפה שביקוריי הוא מקצתו ביקור של נימוס ומקצתו – משום העדרו של חבר-ההנהלה האחראי לעניני העליה. עמדתי על כך, משום שלדעתי לא מן הנכון הוא שהמחלקה המדינית תקבל עליה את המגע ומשא היום-יומי הרגיל עם המחלקות הממשלתיות השונות. אולי הקדמתי במקצת לקבוע את השקפתי, אולם לדעתי צריכה פעולת המחלקה המדינית של הסוכנות להצטמצםבמגע ומשא עם הממשלה המרכזית: הנציב, המזכיר הראשי, מפקד המשטרה, מפקד הצבא, ולעומת זה תטפלנה המחלקות המיוחדות של הסוכנות בענינים השוטפים – כל אחת במחלקה הממשלתית המקבילה.

ביררנו עם בדקוק הצעות אחדות הכרוכות בפקודת ה“חנינה”³; רישום העולים ה“בלתי-חוקיים” הנמצאים בארץ. ביקשנו שהממשלה תותר על תשלומי-הויזה המיוחדים הנתבעים מן העולים הרוצים להירשם בהתאם לפקודת-חוק זו. כן הצענו שרופאי “קופת חולים” ו“הדסה” יעסקו בבדיקות הרפואיות הנדרשות. הצענו עוד כמה הצעות מסוג זה.

בדקוק הבטיח להעביר את הצעותינו אל המזכיר הראשי ואל מנהל מחלקת-הבריאות.

אחרי כן ביקרנו אצל ספייסר⁴, מפקד-המשטרה החדש. הוא עשה עלי רושם מצויין. זהו אדם בעל מרץ הנתון לענין אחד ומסור, כנראה, לתפקידו יותר מלכל דבר בעולם. והוא: להקים משטרה טובה בארץ-ישראל. מצד שני ברור שאין הוא מכיר אלא ב“שוטרים”. קשה יהיה להסביר לו את ההבדל בין שוטרים יהודים לבין שוטרים ערבים. סיר הרברט דאוביגין הוא בשבילו “משה רבנו” והדו"ח של דאוביגין – ספר הספרים.

ספייסר נראה מודאג ומדוכא בגלל בנו הקטן, שחלה באופן רציני. מקרה זה גילה לפני שוב מצב-דברים מענין בארץ-ישראל: הרופא היחיד שספייסר הכירו הוא אנגלי, רופא כללי שאינו בקי כלל במחלות ילדים. בהזדמנות זו קראנו בשמו של ד“ר גרינפלדר⁵. ספייסר התקשה מאד לבטא ולרשום את השם. אני נפתע תמיד בשעה שאני רואה כי בארץ קטנה כארץ-ישראל מתקיימות זו בצד זו “חברות” שונות בתכלית. נוסף על כך רב מאד המרחק בין החוגים השונים ומחיצות אטומות ממש מבדילות ביניהן. ספייסר הודה לנו על עצתנו בדבר הזמנת הד”ר גרינפלדר, אבל אני מפקפק אם ישתמש בה למעשה.

ספייסר הפתיע ביותר בגילוי-לבו. סוף סוף היתה זו פעם ראשונה שפגשתיו. אך הוא ציין בנוכחותי, שעניני משטרת הארץ “התנהלו בכל רע”. הוא עמד במיוחד על ענין ההבטחה להשלים את מערך המשטרה הבריטית. כשטילגרף לפני ימים אחדים נתברר לו, כי הגיוס בלונדון לא התחיל כלל, משום שמחכים לפרסומו של דין-וחשבון ועדת או’דונל⁶ העירונו את תשומת-לבו למצב הבלתי נוח בבית-חנן בפרוס חג נבי רובין, שבו מתכנסים המוני ערבים בקרבת מקום לישוב זה. אבל ספייסר לא הסכים להצעתנו להקים תחנות משטרה ולבטלן אחר כך. דבר זה “מערער את הבטחון”. חלף זה הסכים להגביר את סיורי המשטרה לאורך הדרך המוליכה לנבי רובין.

אחרי כן ביקרנו אצל מר מילס, במשרדי המחלקה הסטטיסטית. התנהלה בינינו שיחה כוללת וסקרנו את מצב ההכנות לקראת המפקד. הביע את קורת-רוחו מן העזרה שניתנה לו על ידי שתי ועדות-המפקד, אך לא נמנע מלציין שיש, כמובן, הבדל בין הועדה היהודית לבין הועדה הערבית. מילס העיר דרך שנינה כי הכללת שאלות נפרדות בדבר הדת והגזע בשאלון המפקד תאפשר לכל ארצישראלי להכריז עצמו בלתי-דתי. הוא נתכוון, כמובן, לכך שיהודים רבים ירצו להשתמש בזכות זו.

אחר-כך עבר לנושא רציני יותר ושאל אם לפי דעתנו תתפורר שוב, בזמן מן הזמנים, האחדות בין המוסלמים והנוצרים המוגדרת במונח “ערבי”. ענינו כי מאורעות שונים בעבר הקרוב, כגון הסכסוך המוסלמי-נוצרי בחיפה אשתקד⁷, מוכיחים שהאחדות אינה מוצקה כל-כך כפי שרבים מאמינים. כן הזכרנו, כי בשעת השיחות המוקדמות בשאלת המועצה המחוקקת הביע המיעוט הנוצרי בגלוי את חששותיו מפני השתלטות הרוב המוסלמי.

סעדתי בצהרים בביתו של קיש עם הורוביץ ⁸, היוצא לקפריסין לחופשת שבועים. נגענו בכמה פעולות תחוקתיות העומדות על הפרק. הורוביץ עמד על ניסוחה הלקוי של פקודת-החוק להגנת האריסים⁹. ניסוח זה עלול להביא להסקת מסקנות בלתי הגיוניות בתכלית. זכויות-המרעה של הבדוים, למשל, הוגדרו בפקודה זו בצורה מטושטשת וכוללנית ביותר, ואפשר לפרשם כאילו הם מונעים את הפיכתם של שטחי מרעה לפרדסי הדרים. פנו בענין זה אל התובע הכללי בפועל ומעיינים בניסוח חדש של סעיפים.

הבנקים בארץ פעלו במשותף בענין פקודת-החוק על אופן ההוצאה-אל הפועל¹⁰. הם הצביעו על התוצאות המשקיות הרות-הסכנה ועל העדר-הבטחון, שהמוסדות הבנקאיים עלולים לסבול ממנו אם תאושר הפקודה כנתינתה. לדעתי – מוטב שהבנקים (ובכללם בנק ברקלייס, בנקו די-רומא ועוד) נקטו צעד כזה בלי שיתערב גוף פוליטי. החלטתה הסופית של הממשלה עדיין לא נודעה.

הורוביץ הסכים אתנו, כי סקר¹¹ היה מתאים ביותר לתפקיד היועץ היהודי למנהל-הפיתוח. הוא הבטיח לכתוב לו באופן פרטי ולשדלו שיקבל על עצמו את התפקיד החשוב הזה, אם ירשנו מצב בריאותו.

ביליתי את הערב בחברת בן-צבי¹² ואברהם קצנלסון¹³. שוחחנו על עניני בטחון הנוגעים לירושלים.

יום ג', באבגוסט 1931

בבוקר-ישיבת ההנהלה החדשה, המורכבת מברקסון¹⁴ וממני. קיש נכח אף הוא, במעין תפקיד של ידיד ופטרון.

ביררנו את המצב הכספי, שלא יכול היה להיות גרוע יותר. כן נגענו באחדות מן הבעיות הראשונות הכרוכות בתכנית הפיתוח. הסכמנו כולנו כי סקר הוא המועמד המתאים ביותר למינוי של יועץ יהודי, בפרט בשלבים הראשונים של פעולות נציב-הפיתוח, דהיינו – בדיקת תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. ביררנו את תכנית ההכנות לקראת בואו של פרנץ'¹⁵, העתיד להגיע בעשרים בחודש.

אחרי כן נפגשתי לראשונה עם הנהלת הועד הלאומי. הבאתי לפניהם את הצעתנו בנוגע לסקר וביקשתי מהם הסכמה, הואיל ורצינו לטלגרף ללונדון. הם הסכימו להצעה וגילו בדרך כלל יחס ידידותי ביותר ונכונות רבה לעזור ולסייע.

אחר הצהריים נערכה מסיבת תה בבית קיש, לכבוד תלמידי ויקליף הול¹⁶, המסיירים שוב בארץ לרגל אחד ה"סמסטרים הארצישראליים הקבועים שלהם. קיש הרצה לפניהם קצרות על הציונות. הם שאלו שאלות מתוך התענינות, אולם נראה לי כי מדריכם הראשי הסכים שלא מרצון לעריכת הויכוח המדיני. על פי בקשתם המיוחדת הבטחנו לסדר בשבילם הרצאה על היסודות הרוחניים והדתיים של היהדות וסיור באחדים מישובי-העמק.

יום ד', 12 באבגוסט 1931

בדקתי עם קיש משך כל הבוקר את התיקים הסודיים.

יום ה', 13 באבגוסט 1931

קיש ואני המשכנו את סדרת ביקורינו במשרדי-הממשלה. היה זה יום שכולו התאמצות.

תחילה ביקרנו אצל המזכיר הראשי. לאחר חליפת דברי נימוס שוחחנו על המתיחות השוררת בכל הארץ ועל החשש מפני מהומות ב-15 באבגוסט. ליונג¹⁷ סופר כי היהודים עוזבים שכונות ידועות בירושלים. אנו מצידנו סיפרנו לו על תנועה דומה בין תושבים ערבים ברחובות ובשכונות של יהודים בעיר העתיקה ובקרבתה. אחר כך דיברנו על הפחתת תשלומי-הויזה שחייבים בהם האנשים שירשמו בהתאם ל“פקודת-החנינה”. המזכיר הראשי הבטיח לעיין בדבר, אבל הדגיש כי הממשלה ודאי לא תסכים להעניק לאלה שנכנסו לארץ שלא כחוק מעמד של בכורה לגבי אלה שקיימו את הוראות-החוק.

לפני שנפרדנו הזכיר קיש את ענין העברת בתי-המלאכה של הרכבת מקנטרה לחיפה, שתוצא בקרוב לפועל והעיר, כי במקרה זה נצפה לחילוף הפועלים המצריים בפועלים ארצישראליים. המזכיר הראשי השיב, שכבר עיינו בשאלה זו, שקיש מעוררה עכשיו, אלא שלא יהא זה מן ההוגן, כמובן, לפטר פועלים העובדים ברכבות ארצישראליות זה עשר ושתים-עשרה שנה.

במשך כל שיחתנו הקפיד יונג מאד על המרחק והיה צונן (בדומה מאד למתואר בספר “הככל אדם האנגלים?”¹⁸), ובשעה שדיבר קיש סקר ומדד אותי מקדקדי ועד לכפות-רגלי.

אחרי כן הציגני קיש לפני הנציב העליון. התנהלה שיחה כללית. הנציב שאלני על ארץ-מוצאי, על חינוכי, השכלתי וכו'. לסוף עבר בהדרגה לכמה ענינים מעשיים. שאלתיו לגורל חוק השלטון המקומי, שענין אותי תמיד במיוחד. ענה שהבטיח לראשי-העיריות לפני שנתים לפרסם את הצעת-החוק, אבל רק עכשיו התחילו לעיין בה מחדש. הוא מקווה, כי הפקודה תגיע בקרוב לשלבי-ההכנה האחרונים. בתשובה לשאלת קיש אמר הנציב כי הצעת-החוק תישלח לסוכנות היהודית. אגב כלך נגע במצבה של ירושלים והטעים, כי בזמן התפטרותם של חברי-העיריה היהודים¹⁹ לא שיער כי הבחירות החדשות ידחו לזמן כה רב, אבל מוכן הוא גם עתה להרשות לחברים היהודים לחזור בהם מהתפטרותם.

אשר לאי-השקט בארץ, סיפר לנו הנציב העליון כי הבוקר נשלחו לצפת שוטרים בריטיים נוספים.

שיחתנו הגיעה לנקודת הגובה שלה בשעה שהנציב פתח בנאום ארוך למדי. הוא הסביר לי תחילה את המנדט ואת ההתחייבות הכפולה שהוטלה מטעם חבר-הלאומים על ממשלת המנדט. אחרי כן פנה אלינו בקריאה שנחתור להתקרבות בין שני חלקי האוכלוסיה, דבר שאף הוא חותר אליו. יודע הוא כי היהודים מאשימים אותו, שעשה את הכל כדי להפריד ביניהם לבין הערבים, אולם האשמות אלה נטולות כל יסוד. כאן הדגיש צ’נסלור²⁰ שוב, כדרכו תמיד, את ההבדל בין מושבות פיק"א, שידעו תמיד לטפח יחסים עם שכניהם, בין הישובים הציוניים החדשים. מצד שני הוסיף, שהוא מבין יפה את נקודת-ההשקפה שלנו, הנובעת מן הצורך לקלוט עולים חדשים.

נקודה אחרת שנגע בה צ’נסלור היתה תקותו, כי נשמור על כך שהעדה היהודית לא תהיה תוקפנית, כפי שקרה בעבר בהזדמנויות מסוימות. נקודה מענינת שלישית היתה מסירת הודעה מפורטת למדי על המופתי – ובלי שנעוררו לכך. הוא אמר, כי ממשלת הארץ הקודמת (כלומר: הרברט סמואל) העניקה למופתי סמכויות יוצאות מן הכלל. כל עוד יהא המופתי רשאי למנות ולפטר את השופטים בבתי-הדין הדתיים (“שרעיה”) וכל עוד יתנהלו עניני הוקף בלי שהממשלה תדע את העובדות לדיוקן, יחזיק המופתי בידיו סמכות ממשית בלתי רגילה, וישתמש בה לשם זריעת איבה בין שני חלקי האוכלוסיה, אבל שתבוטלנה סמכויות אלו תהי הדרך הפתוחה לשיתוף אמיץ יותר.

ביקרנו אצל ג’ונסון, במחלקת-האוצר. בחדשים האחרונים טיפל בשאלות-העבודה היהודיות הנוגעות לנמל חיפה. יש סבורים שהוא אחד מאנשי מפלגת-העבודה המעטים בין פקידי הממשלה בארץ– ואפשר שהוא יחיד ביניהם. הוא הודה, כי היה מוכן להצביע בעד הנדרסון או סנאודן²¹, אך הוסיף שהוא רואה את עצמו יותר ליברלי מן הטיפוס שלפני המלחמה מאשר סוציאליסט. אין הוא יכול לגלות בלבו אהדה יתירה למדיניות האגודות המקצועיות. אשר למצב בנמל סיפר לנו כי הממשלה החליטה להפחית את תשלומי הקבלנות במחצבות מ-105 מיל ל-65 מיל. בהתאם לתפוקה היהודית במחצבות יגיע השכר היומי של הפועל היהודי באופן זה ל-220–225 מיל. על המהנדס הראשי דיבר בצורה שלא נשתמעה לשתי פנים, וראה אותו אשם בחלקם הבלתי הולם של הפועלים היהודים בנמל. לפני זמן-מה אפשר היה להכניס בקלות כמאה פועלים יהודים לעבודה המקצועית במלט. עתה קשה לפטר ערבים שכבר נתקבלו לעבודה זו, אבל יעסיקו יותר יהודים במחצבות עתלית²². גנסון סיפר לנו בגדר דברים שבסוד, כי המליץ לפני הממשלה להתחיל בחציבה במקום אחר, כדי להעסיק בו פועלים יהודים. פועלים אלה יתחילו בשכר יומי של 150 מיל, אולם כשתושלם פתיחת המחצבה יעברו לשכר קבלני. התובע הכללי בפועל מר דרייטון, שביקרנו אצלו אחרי כן, שוחח אתנו בעיקר על מצב האבטלה באירופה, וביחוד באנגליה. העירותי, כי שוחחתי על כך לפני זמן קצר בוינה עם מרי המילטון ועם א. פ. ויז²³, וכי הם היו פסימיים למדי.

אחר כך נסענו אל מחלקת החינוך, לשם פגישה עם באומן ועם פארל. לתמהוני נוכחתי לדעת כי שניהם לא נתפעלו מתכנית הריאורגניזציה שלנו בעניני החינוך, ביחוד מהעברת מערכת החינוך מרשות הסוכנות היהודית לכנסת-ישראל. לא פיללתי כי נסיונם שלהם לגבי כספי הסוכנות היהודית יצדיק אמון כה רב מצדם, אבל שניהם הדגישו את ערכה החיוני של מערכת החינוך העברי למען יהודי הארץ והזהירונו שלא נפליג אל הבלתי-נודע. הם חששו בעיקר מפני פירוקה של המערכת האדמיניסטרטיבית. בנקודה זו יכולנו להבטיחם, כי הקונגרס והועד הלאומי – שניהם נזהרו מאד בהכנותיהם לקראת ההעברה. משום כך החלטנו בבאזל לערוך תכניות והצעות מפורטות, על מנת להגישן שנית לאחר שנה או שנתים. כן יכלול הסכם-ההעברה בלי ספק את ההנחה כי מנגנון הניהול של הסוכנות היהודית ישאר בידי כנסת-ישראל, לפחות משך תקופה מסוימת. בשעת השיחה על פקודת-החינוך, שתאושר בימים הקרובים, שמחתי לשמוע כי הפקודה בצורתה הנוכחית תגביר, לדעת פארל, את סמכויות המרכזיים. על ידי כך תימנע סכנת ההתפוררות הארגונית של מערכת בתי-הספר למקומותיהם.

קיש כתב היום לאמיר עבדאללה ולקולונל קוקס²⁴ בעבר הירדן. הוא הודיע להם שהוא מוכן לבקר אצלם בהזדמנות קרובה וביקש מהם שיתוף פעולה.

קיבלתי מברק מלונדון בו הם שואלים לדעתנו על הצעת-החוק להעברת קרקעות. טרם קיבלנו את התעודה הזאת. היא תגיע בדואר מאוחר יותר עוד היום. תוכן החוק חשוב מאד והענין דחוף, משרד-המושבות מודיע לנו כי החוק, הנותן בידי הנציב העליון סמכות בלתי מוגבלת לפקח פיקוח מרכזי על כל העברות הקרקע בארץ, יכנס לתקפו ב-20 באבגוסט, הוא היום שבו יגיע לארץ מנהל הפיתוח.

יום ו', 14 באבגוסט 1931

זהו יום העבודה האחרון לקולונל קיש במשרדנו. בבוקר ביקרנו במפקדה האויריה. קצין הבטחון הראשי, לינדאפ, יצא בקרוב לחבש. במקומו יבוא המיור ווקר, שיועבר ממצרים. הוא מכיר את הארץ מימי אבגוסט 1929, כששימש קצין-קשר בין מפקדת-הצבא במצרים לבין המפקדה בארץ-ישראל. מן הראוי לציין, כי דוקא במחלקה זו נזכרה לשבח הספרות שנתפרסמה במשך השנתים האחרונות מטעם הסוכנות. לינדאפ אמר, כי לחומר שלנו נודעת חשיבות רבה, והביע את תקותו כי נמציא לקצין אשר יחליפו את כל אשר נפרסם בעתיד.

בדברם על המצב המתוח ציינו שניהם, כי אין הם חוששים לצרות מצד עבר-הירדן. חיל-הספר של עבר-הירדן חונה בצמח, בבית-שאן ובגשר. באופן זה מוגנת יפה הפירצה המסוכנת ביותר בגבול המזרחי, שאיימה תמיד על ישובינו בגוש-חרוד. קצין הבטחון החדש הביע את חפצו לבקר בישובים היהודיים ככל המוקדם. הבטחנו לדאוג לכך שיהושע גורדון²⁵ יזמינו לאחד מסיוריו בישובינו.

כן שוחחנו על כמה ענינים הנוגעים לכבישי בטחון, בעיקר – כביש באר-טוביה. גם הדגשנו את מצבה של נתניה, שבכל מקרה של מהומות עלולה היא להיות מנותקת, מחמת התחבורה הגרועה.

משם הלכנו אל מפקד-האויריה פרימן; זהו אדם צעיר,אף על פי שדרגתו מתאימה, אם איני טועה, לזו של מיור-גנרל. לבשתי עלי להודות שלאחר ביקור ראשון טובים בעיני אנשי הצבא והמשטרה יותר מכל השאר. פרימן וספיסר שניהם בחורים כהלכה – וזה יותר מאשר אוכל לומר על כמה משאר ראשי המחלקות. פרימן סייר את הארץ בלוית המיור סונדרס²⁶ והרגיע אותנו ביחס לעבר-הירדן.

אשר למחסני-הנשק ידוע לו שהממשלה לא תירתע. מצד שני לא העלים ממנו, כי אין הוא מתלהב ביותר לפתרון זה. כנראה אין דעתו נוחה מן הרעיון למסור לידי “אזרחים” מקומות כה קדושים כמחסני-נשק. לדעתו יש למסור את מחסני-הנשק לתחנות-המשטרה המקומיות. קיש התערב ואמר, כי במקרה זה יהיה צורך להקים תחנות-משטרה בכל הישובים-העבריים, וכי לעולם אי-אפשר יהיה למסור את הנשק שבישובים העבריים למשטרה ערבית. הוספתי שאם יגיעו פעם לתכנית מעין זו שמציע פרימן, יהיה צורך לבצעה בד בבד עם תכנית נוספת, שתהא הכרחית אז: לגייס ולאמן שוטרים מיוחדים בישובינו. הסכין ואמר, כי מצדו היה מסכים אפילו להשבעת שוטרים מיוחדים בכפרים ערביים, כדי שאפשר יהיה לשמור בימי משבר על הפרחחים בשכם או, למשל, בתול-כרם. נתרשמתי מן העובדה, שכל אחד מהם משתעשע באיזה רעיון מיוחד משלו בנוגע לארץ-ישראל. עליהם ללמוד כל כך הרבה עובדות חדשות ולהיתקל בבעיות חדשות רבות ומסובכות כל כך, עד שקשה מאד להביאם לנקודת-ההשקפה שלנו לגבי כל פרט ופרט. אולם אין ספק כי אנשים כפרימן וספיסר, שהם לדעתי באמת אדישים מבחינה מדינית, יטפלו בתפקידיהם המיוחדים ביעילות. ואין זה הדבר הרע ביותר שניתן לומר על אדם.

פרימן דיבר על מגרשי-נחיתה לשעת חירום בישובינו. מוכן הוא להציע לממשלה שתחכור שטחי-קרקע מתאימים בישובינו, אולם אין הוא מאמין שמצבה הכספי של הממשלה ירשה לה הוצאה מעין זו. שאל אם במקרה זה נהיה מוכנים לסייע בידו ולסדר עם הישובים שיקצו מגרשים לצורך זה; אפשר יהיה להשתמש בהם תמיד למרעה וכד'. הדבר היה נותן להם אפשרות להביא בדרך-האויר עשרה או שנים-עשר חיילים משך שלושים או ארבעים דקה, למשל, משדה-התעופה ברמלה לנתניה. אין לזלזל בהשפעה הפסיכולוגית.

שאלתי מה הם השטחים הדרושים. הוא שיער את גדלם כדי 300–600 מטר מרובע בערך, והבטיח לשלוח לנו הצעות מסוימות. אם תתקבלנה הצעותיו יש בדעתי להביאו לדיון מוקדם עם אחדים מן המתישבים שלנו.

ביקורנו האחרון היה אצל מר פודסיי, ממחלקת העבודות הציבוריות. לא הייתי אומר כי זהו אדם שנעים ביותר לבוא עמו בדברים. דיברנו תחילה על שביתת הנהגים²⁷. הוא אמר בגלוי כי לדעתו, שלא כדעת רוב חבריו לעבודה בארץ, צדקה הממשלה בהעלותה את מכס הבנזין לתעריף הגבוה של עכשיו. שאל ליחס הנהגים היהודים לשביתה. אחרי כן פתח בהרצאה ארוכה על כספי ציבור ומשק, על סלילת כבישים והחזקתם.

בחזרנו למשרד נתכנסו לישיבה עם זמורה²⁸ והקהק“ל (שהיתה מיוצגת על ידי אוסישקין וויץ²⁹ בדבר הצעת החוק להעברת קרקעות³⁰. זוהי בלי ספק המסוכנת ביותר משש ההצעות שהובאו לפנינו בנובמבר אשתקד. היא נשארה כמעט ללא שינוי, אף על פי שבמו”מ בלונדון, שהביא בעקבותיו את אגרת ראש-הממשלה מפברואר 1932³¹, נידון במפורש תכנו של החוק הזה. באגרת-הלואי של משרד-המושבות נאמר, כי הוראות–החוק נוסחו בהקפדה, כדי לממש את כוונת הסעיפים הנזכרים באגרת ראש-הממשלה! ביקשתי מאת ז. (בהעדרו של ה.) שיגיש תזכיר ובו ירצה את חוות-דעתו המשפטית.

שורר מין מצב מתוח ועצבני בקשר ל-15 בחודש (מחר), הוא היום שבו עתידות להיערך, לפי החלטת ועידת שכם³², הפגנות ערביות, כדי למחות נגד זיון היהודים על ידי הממשלה. משום כך החלטתי שלא לנסוע לתל-אביב לשבת.

שבת, 15 באבגוסט 1931

היום עבר בשקט. קיבלתי ידיעות מאת גורדון, כי בצפון מתנהל הכל כרגיל.

בערב היתה מסיבת-פרידה לקיש, שנערכה על ידי ד"ר ברקסון ורעיתו.

יום א', 16 באבגוסט 1931

בבוקר נלויתי אל קיש בדרכו ללוד. שם מצאנו את כל הועד הפועל של ההסתדרות, שנתאסף כדי להיפרד ממנו. מתמיה הדבר שלאחר תשע שנות שירות לא בא שום איש, חוץ מאנשי תנועת העבודה, לא הציונים הכלליים ולא אנשי “המזרחי”.

את שאר שעות היום ביליתי בתל-אביב בפגישות עם חברי הותיקים במרכז המפלגה, שלא ראיתים כל השבוע.

יום ב', 17 באבגוסט 1931

אורחי-היום היו נציגי העתונות ה“גדולה”. ראשון בא מלפורד, איש “רויטר” בארץ-ישראל. הוא הודיעני חגיגית, כי הוא מבקר אצלי לא רק כנציג “רויטר”, אלא גם כנציג המלך הדני. היתה לנו שיחה נעימה. סיפר לי כי בבואו לכאן ממצרים, היה תחילה מאוכזב מאד מן הארץ, ובפרט מירושלים. אין כאן אפילו מועדון הראוי לשמו, ורק מגרשי-טניס מעטים ולא טובים. אולם מעט מעט נתגלתה לו ארץ-ישראל כארץ מענינת מאד. אמרתי לו בכל הרצינות, כי בעית המועדון מענינת אותי מאוד. ירושלים הבירה זקוקה באמת למקום שבו יוכלו להזדמן אנגלים, יהודים וערבים משכילים באוירה חברתית. אולם הדברים יגעים לפי שעה, כיון שגם האנגלים וגם היהודים הם גזעים גאותנים, שנוח להם להישאר בינם לבין עצמם.

הוא ביקש ממני למסור הודעה, אבל אמרתי לו, שלא אוכל לעשות כן לפני פגישתי עם העיתונות הארצישראלית, שאתה אני מתועד ביום ה', 27 בחודש.

אחריו בא לוי, בא-כוח “ניו-יורק טיימס” הוא הועבר לפני זמן קצר למצרים, אבל בא לירושלים בקשר לשמועות המדאיגות. הוא כותב עתה שורת-מאמרים חדשה על ארץ-ישראל. יודע אני כי אצלנו מתיחסים אליו בחשד, אולם גמרתי אומר כי יחס זה לא יעורר אצלי דעות קדומות כנגדו. דיברתי עמו כדבר עם חבר, ונדמה לי כי הדבר הפתיע אותו.

בשארית יום-העבודה התאמצתי לעבור על המון המכתבים שנצטברו.

יום ג', 18 באבגוסט 1931

נתודעתי עם מרכז-העבודה של הסתדרות העובדים, וביררתי אתם את מצב העבודה בערים ובעבודות הציבוריות השונות של הממשלה. הם הביאו כמה הצעות בדבר עבודות חדשות, שמן הראוי להתחיל בהן בחדשי החורף, וביקשו ממני לפנות בענין זה ככל המוקדם אל המזכיר הראשי.

אחר הצהרים נערכה ישיבה של הועד הלאומי בתל-אביב. עיקר הכוונה היה שאשתתף ואמסור דין-וחשבון על ההכנות לקראת תכנית-הפיתוח ועל חוק העברת-הקרקע. אולם בישיבה נכחו אנשים רבים מן החוץ – נציגי הקהילות שהוזמנו כדי לעיין בשאלות הכרוכות במיפקד. החלטתי על כן לא לדבר, וגם לא השתתפתי בישיבה בכלל.

יום ד', 19 באבגוסט 1931

בבוקר היה לי ראיון עם הנציב העליון, שנמשך כשעתים. נתברר לי בראשית השיחה, כי גם הממשלה קיבלה את הצעת-החוק מלונדון באיחור, ועדיין לא הספיקה ללמד אותה. לכן לא תפורסם ביום שנקבע תחילה, אלא באיחור. לפני שנכנסתי לשיחה על עצם החוק, ביקשתי רשות לומר בהזדמנות זו של פגישה רשמית עם הממשלה, כמה מלים בעלי משמעות כללית. במשך אחת-עשרה שנה, אמרתי, ניסיתי להטיף לקו מדיני של שיתוף-פעולה ואמון הדדי עם ממשלת המנדט. אפילו בשנים האחרונות,רבות המרירות ואי-ההבנה, לא נטיתי מדעתי. ברוח זו אנהג כשאגן על זכויות הבית הלאומי העברי, אף אם אצטרך מזמן לזמן לחלוק על הממשלה – בענינים אדמיניסטרטיביים כבעניני תחוקה – אם אמצא שהם מזיקים לענין הבית הלאומי העברי, לניהול הארץ ולאוכלוסיה בכללה. אחר עברתי להצעת-החוק. אמרתי כי החוק נמנע מלהביא את הדבירם הנאמרים באגרת-הלואי על אי-הכוונה להתערב בהעברה חפשית של קרקע מבעלות לבעלות, אלא אם כן היא מעכבת את ההגשמה של תכנית לפיתוח וישוב. הנציב שאלני אם רוצים אנו שמכתב-הלואי ישמש מבוא לחוק, ועניתי, כי מן הנכון להכניסו לגוף החוק. טענתי כי חוק זה אינו שונה בתכנו מן ההצעה שנתפרסמה עוד לפני שפתחנו במשא-ומתן עם הממשלה המרכזית בלונדון, ואשר בעקבותיו באה ההגדרה הברורה של מדיניות הפיתוח בארץ, כפי שנוסחה בסעיפים 12 ו – 13 באגרת ראש-הממשלה. הסברתי באריכות את אפיו המזיק של החוק בשטח הכלכלי, והוספתי כי אין כוונתי לתיקונים אלה או אחרים, כיון שאנו מערערים על החוק בכללו. בעוד שבאגרת ראש-הממשלה לד“ר וייצמן נאמר במפורש שלא יוטל כל פיקוח על העברת-קרקע אלא במידה שיהא הכרח בכך כדי לבצע את תכנית הפיקוח – חסרים סייגים אלה בגוף החוק, לפי החוק יוטל הפיקוח לפני שתופעל תכנית הפיתוח ויקיף גם אזורים שלגביהם אין תכנית פיתוח קיימת כלל. על כך השיב הוד מעלתו, כי דבר זה בא כדי למנוע ספסרות בקרקעות, העלולה להכביד על הגשמת הפיתוח. הוא ביקש ממני להעיר את הערותינו בכתב. ושאלני אם רצון הסוכנות הוא שהפיקוח יוטל רק על אזורי הפיתוח. על כך השיבותי, כי הצעת הסוכנות תבוסס על יסוד אחד ויחיד, והוא: קשר בל-ינתק בין כל פיקוח לבין מדיניות פיתוח. הסוכנות תדרוש, כי בחוק יובא לידי ביטוי מלא הפירוש שבאגרת ראש-הממשלה לד”ר וייצמן. לסוף העירותי את תשומת-לב הנציב להשפעה שהפעלת-החוק תשפיע על הישוב ועל התנועה הציונית. הסוכנות היהודית דנה זה מקרוב על מינוי יועץ יהודי למנהל מחלקת-הפיתוח. אם יפורסם החוק – ספק אם יבוא המינוי.

הנציב סיפר, כי בלונדון הטילו עליו להמציא את הצעת-החוק לועד הפועל הערבי, אך מוסד זה החליט שלא ישתתף בתכנית הפיתוח.

בדרך כלל נתרשמתי שהוא רצה להופיע, לפחות בשיחה פרטית ראשונה זו בינינו, כאדם האוהד את שאיפותינו ומתיחס אליהן בהגינות, אולם הרוגז והמרירות שבלבו התפרצו כל רגע ושמו לאל את כוונותיו הטובות.

רשמתי אחדות מהערותיו על ענינים שונים שנגענו בהם במהלך שיחתנו, אחדות מן ההערות הללו היו בלי ספק אפיניות ביותר.

את “קריאת-הבינים” הראשונה שלו השמיע, בשעה שאמרתי כמה משפטים שבהם הדגשתי את נאמנותנו לחבר-העמים הבריטי. הנציב הפסיקני ואמר: “לפי שעה הרי זו עדיין הקיסרות הבריטית”. הנחתי את דעתו על ידי הבעת הסכמה, אף כי נתעורר בי חשק לומר לו, כי המונח שבפי אינו אלא ביטויו של המיניסטר עצמו.

כשהתחלנו לדון בתכנית הפיתוח אמר, שקרא ידיעה בעתונות שלפיה אנו מתכוונים למנות את סקר כיועץ היהודי. דעתו הפרטית היא שהיינו צריכים למנות את רופין, הנראה לו מתאים יותר. הוא יעץ לערבים למנות את פרח, אולם, כאמור, החליט עכשיו הועד הפועל הערבי להחרים את התכנית בכלל.

אמרתי לצ’נסלור, כי אנו מיחסים ערך רב למועמדותו של סקר, בפרט בשלבים הראשונים של פעולות נציב-הפיתוח, שבהן תבוררנה טענותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”. על כך השיב הוד מעלתו (לתמהוני), כי אין הוא מחשיב ביותר את החלק הזה של התכנית. מתוך הערה מקרית זו נסתבר לי כי סיכויי הערבים בענין זה אינם ברורים ביותר.

אחרי כן הזכיר את החוברת שלנו: “היסודות הסטטיסטיים של ד”ר סיר הופ סימפסון"³³ ואמר, כי אין הוא מיחס לה ערך רב, כי סימפסון ביסס את מסקנותיו על המספרים היחידים שאפשר באמת לסמוך עליהם – אלה שקיבל ממנהל מחלקת-המדידות.

הוא הוסיף ואמר, כי לדעתו אין זה צודק מצד היהודים לטעון שהממשלה אינה רוצה למסור להם מקרקעותיה. קרקעות כאלו לא היו ברשות השלטונות. עניתי, כי בזמן היוסדה של האדמיניסטרציה הבריטית היתה עבר הירדן חלק מארץ-ישראל, קרקעות הג’יפתליק של בית-שאן עדיין לא היו מחולקות, הזכיון התורכי בחולה טרם חודש. לאחר שעשתה הממשלה את כל אלה אל קשה לה, כמובן, לטעון כי לא היו ברשותה קרקעות משלה.

הנציב העליון השיב על כך, כי לפי ידיעתו לא ראו הבריטים מעולם את עבר-הירדן כחלק מארץ-ישראל לגבי ההתישבות היהודית. הם חידשו את זכיון-החולה, כיון שלא רצו להפסיד את המשפט בבית-הדין הבינלאומי בהאג, כמו שהפסידו במשפט מברומטיס³⁴. אשר להסכם בית-שאן – נמסרו אמנם שטחים גדולים מדי לפלחים המקומיים, אבל ההסכם נחתם בכל זאת רק בגלל העובדה שהקרקע היתה תפוסה בידי הערבים.

בדברו על ההתישבות היהודית בעבר-הירדן הוסיף, כי מלבד כל שיקול אחר, הרי היו שוחטים את היהודים שהיו מתישבים שם. על כך עניתי, כי מצב הבטחון בגליל בימי התורכים, בזמן שאנשינו התישבו שם לראשונה, לא היה טוב יותר מאשר בעבר-הירדן כיום. ואילו הנציב העליון חזר וטען, שהדבר היה עולה לנו בחיי אנשים רבים. היה עלי לומר לו שוב, כי אף על פי שמתישבים אחדים נהרגו בגליל בתקופה ההיא, הרי החזיקו השאר מעמד. לדעת ה. מ. פירושו של דבר הוא – גדוד בריטי נוסף לעבר-הירדן, והוא מפקפק אם בית-הנבחרים יהא מוכן לאשר את ההוצאות לכך. כאן הדגיש שוב, כי לפי דעתו יש לאוכלוסיה הערבית, הגדלה מדי שנה ב-20 אלף נפש, אותה הזכות לקבל קרקעות כמו ליהודים הבאים מרוסיה ומפולין. חיזוק לדבריו מצא בעובדה, שלא הצליח למצוא קרקע בקרבת חדרה, כדי ליישב שם ערבים שישבו על אדמתם מאות בשנים.

הסברתי את נקודת-השקפתי ואמרתי: פני הדברים הם, לדעתי, כי בעשר השנים האחרוונת עלו לארץ 100,000 יהודים. בתקופה זו פחתה ההגירה הערבית מארץ-ישראל לגבי המספרים שמלפני המלחמה. 15,000–18,000 ערבים נכנסו לארץ-ישראל ומשתכרים כאן ללחמם. אילמלא העלית היהודית היינו עדים להגירה ערבית גדולה מארץ-ישראל, ומימלא לא היו ערבים מן החוץ נכנסים אליה.

הנציב העליון אמר, כי ידוע לו רק על תנועת ערבים מארץ-ישראל לעבר-הירדן. הוא היה רוצה לדעת מה הם הנתונים שעליהם אני מסתמך. עניתי, כי אני מסתמך על מספרי הממשלה. ציינתי שלפי “הספר הכחול” משנת 1928 נמצאים בארץ-ישראל מ-20 עד 25 אלפים מהגרים שאינם רשומים. היות ולפי סיר ג’ון סימפסון יש לאמוד את מספר העולים היהודים הלבתי חוקיים ב-8,000–7000 בערך, הרי שנשאר עודף של 18–15 אלף מהגרים ערביים בלתי-חוקיים. הוא הוציא את “הספר הכחול”, עיין בו ואמר: “אבל הרי זו, לאחר הכל, אומדנה בלבד, והתיאוריה הכללית שלך אינה אלה תיאוריה”. על כך עניתי: “כן, אבל היא מבוססת על התוצאות הכלכליות של ההגירה לארצות אחרות”. על כך השיב, שחישוב מעין זה יפה, אולי, לארצות אחרות, אבל איננו הולם את ארץ-ישראל.

בהמשך דברי על הצעת החוק ציינתי, שלא נאמר שם כי הפיקוח המרכזי שעומדים להטילו יהיה זמני. הוא העיר, שתכנית-הפיתוח ודאי לא תימשך בלי סוף. יודע הוא שאין לנו כסף לא להשלמת הישובים שלנו ולא לקניית קרקע. תמיה הוא לחששותינו, שמא תגביל הממשלה לשנים מספר את מכירת הקרקעות.

על כך עניתי: אשר למדיניות ההתישבות שלנו ידוע לממשלה כי זה ארבע-חמש שנים אנו נוהגים להשלים את ציוד הישובים שלנו לפני שאנו מתחילים במפעלי-התישבות חדשים. פקודת-החוק בדבר העברת קרקעות הוא ענין אחר לגמרי. אנו חייבים להתחשב עם מצב הדברים בשוק הקרקעות. יתכן שיש עתה אפשרויות מסוימות שלא נוכל לנצלן אחר כך.

שאלתי את הנציב העליון אם קרא את התעודות הנוגעות לכביש באר-טוביה, והשיב בחיוב. הקו שהוצע על ידינו נמצא לא מתאים, אבל הוסכם על קו אחר, אשר יחבר את כביש באר-טוביה עם תחנת הרכבת, כדי לאפשר להם לשלוח את תוצרתם לשוק. שאלי אם הכוונה היא לתחנת הרכבת באשדוד, וה.מ. ענה שאינו יודע, אבל נדמה לו שהמדובר הוא ביבנה. ההוצאה הכללית הכרוכה בתכנית היא 1500 לירות, וכיון שהממשלה מתקיימת על תקציב, כרבים אחרים, פנה בבקשה למיניסטר בדבר הקצבה המיוחדת. עתה מחכים לתשובה.

בענין מקור המים שנתגלה זה עתה בבאר-טויבה אמר הנציב, כי לדעתו אין בארץ שטחי-קרקע רבים שהם יפים להשקאה, חוץ מאזורי בית-שאן והחולה. להערתי כי עדיין לא פתרנו את שאלת הדרום, השיב: “האמן לי, שימים מספר אחרי בואי לארץ-ישראל כתבתי ללונדון וביקשתי מקדח לקידוח עמוק בדרום. הם מודיעים לי שהמקדח בדרך – וכך הפסדנו שלוש שנים!”

הנציב העליון דיבר במרירות על החוברת של קיש, המזכירה “את הנציב העליון הנוכחי, שגילה יחס של איבה מפורשת לגבי מדיניות הבית היהודי הלאומי”. הוא אמר, כי דבר זה נראה לו לא הוגן ולא נכון לחלוטין. הוא הוסיף, כי בחוגים יהודיים רבים נתקבל בצורה ידידותית הרבה יותר מאשר קיש עצמו.

בהמשך הערותיו על קיש אמר הנציב העליון: “האם חושב אתה שקל לשמור על אהדה לעומת גל ההאשמות שמטילים כאן על ראשינו יום יום? אם על הבריטים להקשיב למה שאומרים עליהם – קשה להם לשמור על רצונם הטוב. אמרתי למנהיגי היהודים לפני חצי שנה. שאם תמשיכו בדרך זו תסכן עמדתכם את עתיד תנועתכם”.

עניתי, שמצב הרוחות בין היהודים עכשיו הוא במידה גדולה מעין תגובה חוזרת, שבאה אחרי תקופה של התלהבות ואמון בלתי מוגבל כמעט בבריטניה. “במשך כל הדורות נהנו היהודים ממעט מאד אהדה או סיוע מצד העולם שמסביבם. הם רצו להאמין, הם רצו להודות ולשלם – זאת היא הסיב הלכך שהם נפגעו כה קשה על ידי אכזבות השנים האחרונות. אינני סבור כי המדיניות היסודית של הישוב היהודי כלפי ממשלת המנדט נתערערה אפילו עכשיו”.

כאן הפסיק אותי הנציג העליון ואמר: “נאמנות! אינני רואה הרבה נאמנות ואינני מצפה לה. למה יהיו יהודים רוסיים אלה נאמנים?”

יום ה', 20 באבגוסט 1931

הבוקר פגשתי את אוליצר, שחזר זה עתה מאירופה. אגב, היה זה אחד הימים הראשונים שבהם ניתן לי לטפל קצת בעניני משרד. לפי התיאור של אוליצור אין המצב הכספי חמור כל כך, כפי שיש להסיק ממכתביו של סנטור. מפעל החירום מתקדם לאטו, אף כי הסיכויים אינם ברורים עדיין. דרום-אפריקה הבטיחה סכום גדול יותר, ואולי גם מפרעה – אם ויצמן יפתח בעצמו את המפעל הכספי שלהם. דבר זה שופך אור מוזר במקצת על עמדת הצירים הדרום-אפריקאיים בקונגרס, שהיו בין הפעילים ביותר בארגון ההצבעה לגינוי וייצמן.

בצהרים סעדתי עם סונדרס. שיחתנו נמשכה כמעט שלוש שעות, דיברנו על הכל, ל לא כלום ועל עוד כמה דברים. לפי טבע הדברים נגענו במשטרה. הוא אמר, שאחת מהנחות-היסוד לפעולת התיקונים היא שארץ-ישראל היא ארץ תלת-לשונית. במשך שנים מעטות עמלו להפוך את המשטרה (בכלל זה – את המשטרה הבריטית) לגוף תלת-לשוני, והדבר יושג על ידי תהליך של סילוק הבלתי-מתאימים ותשלומים בעד שירות רגיל ובעד ידיעת לשונות. הוא סיפר סיפור מענין על מונטיפיורי סמואל. מונטיפיורי ביקש לקבל את הפיקוד על המשטרה המעולה, שאורגנה ב-1921 הוא ביקש זאת כקצין-רוכבים בריטי, כיהודי, כמנהל בית-הספר לשוטרים, וכאדם שבגלל כל תכונותיו ותפקידיו אלה היה רוצה להישאר בארץ. אולם, הוסיף סונדרס, הדבר היחידי שפסל אותו באמת היתה יהדותו… וארץ-ישראל היא הארץ היחידה תחת הדגל הבריטי שבה עלולה תכונה זו לפסול אדם. “מונטיפיורי” אמר סונדרס, “מחויר עד היום כשמזכירים את הרברט סמואל”…

שבת, 22 באבגוסט 1931

בתל-אביב נפגשתי עם ראש-העיר, מר דיזנגוף, שמהיותו אדם זהיר הזמין גם את מר רוקח לאותה שעה. הם היו מכונים לשוחח על כל דבר ולא על עירית תל-אביב. לגבי הנושא הזה גילו שתקנות נוגעת עד הלב.

היום לא עבר בצורה כה שקטה כפי ששיערתי וקיויתי. ראשית כל נהרג ברחובות יפו לאור היום אחד ממנהיגי קבוצות הספנים הערביים שביפו. היה זה אחד מאלה שבאו בקשרים על היהודים לשם אירגון אגודת-ספנים משותפת. הדבר גרם לרוגז-מה בין הספנים הערביים, שהם בכלל חבורה נוראה.

בשעה מאוחרת יותר הגיעו ידיעות על מהומות רציניות בשכם. שם פיזרה המשטרה הבריטית הפגנה, שמשתתפיה היו בעיקר נשים. בסוף התיגרה נאלצה המשטרה לפתוח באש. לפי הדין-וחשבון שקיבלתי נפצע קשה אנגלי אחד. לפי השמועות ברחובות תל-אביב נהרגו חמישה עשר. דבר זה רע במיוחד ערב השביתה הכללית, שהערבים הכריזו עליה, כי תוצאותיה עלולות להיות חמורות.

יום א', 23 באבגוסט 1931

בשעה מוקדמת בבוקר חזרתי ירושלימה הייתי מודאג במקצת מחמת השביתה הכללית, בפרט לאחר מה שקרה אתמול בשכם. אולם למעשה עבר היום בשקט בכל הארץ, חוץ משכם, שבה שוררים רוגז רב והתרגשות, בגלל פעולת הממשלה. תהלוכת הועד הפועל הערבי אל משרדי הנציב העליון לשם הגשת מחאותיהם, לא הצליחה ביותר. השתתפו פחות ממחצית חברי הועד הפועל הערבי. נשלחו רוכבי-אופנוע כדי להוציא את השאר ממחבואיהם. כעשרים ושלושה יצאו לדרך, אולם עד מהרה נעצרו על ידי מטרה בריטית, עם המיור ויינרייט בראשה. הוא בחר עשרה מבין חברי-הועד ונתן להם להמשיך בדרכם. היו חילופי-דברים נרגזים. ג’מאל חוסייני דיבר אנגלית והמיור ויינרייט השיב ערבית! הנציב העליון לא קיבל את המשלחת, והם נפגשו עם מזכירו הפרטי לרגעים מספר. אבל אל לנו להשלות את עצמנו: הנוער שלהם הולך ומתחזק מחודש לחודש.

אחר הצהריים באו אלי שלושה אנשים בעניני בטחון.

יום ג', 25 באבגוסט 1931

זה היה יום מטריד. שמועות רבות פרחו באויר. בן-צבי פנה אלי בדחיפות וסיפר לי שהממשלה עומדת לפרסם הודעה חדשה בדבר מחסני הנשק. טילפנתי אל המזכירות הראשית והודיעוני שאין זו אלא שמועה. הממשלה אומרת לפרסם את הודעה המכחישה את הידיעה שנפרסמה בעתונות הערבית בצירוף תצלום המראה פועלים יהודים עומדים, כביכול, ליד מכונת-יריה. נתברר לחלוטין שהיה זה מכבש ממחצבות עתלית.

יום ד', 26 באבגוסט 1931

הבוקר חזר סנטור מאירופה. עתה נצטרך לשבת ולדון על מצבנו הכספי לשנה הבאה. נקודת-המוצא היחידה צריכה להיות החלטתנו להחזיק מעמד בכל הנסיבות ולשמור על צלילות-הדעת.

עבדתי כל הבוקר על נוסח ההודעה שאני עומד למסור מחר לעתונות. החלטתי לנהוג זהירות ולמסור העתק לכל עתונאי.

אחרי הצהריים שוחחתי ארוכות עם נ. פ. על תכניותיו בעבר-הירדן. אילו ניתן להשיג לצורך זה כספים מן-החוץ, כי אז אפשר היה לעשות דבר מה חשוב מאד, המבטיח הרבה. בו בזמן היינו מניחים את היסוד לרזרבה קרקעית ניכרת בעבר-הירדן. עתה יש סיכויים ממשיים מאד לרכישת 100,000 דונם בערך. אם נשיג את השטח הזה – אפשר יהיה אז לרכוש עוד יותר. נוסך על כך היינו מצליחים (אולי) לרכוש לעצמנו בדרך זו את ידידותו של אחד המוכרים, שיך נכבד משיכי עבר-הירדן. לבי קשה עלי בזכרי את ההזדמנויות המדיניות וההתישבותיות שאנו מזניחים על כרחנו, מחוסר אמצעים מינימליים.

כיון שהזמנים שקטים עתה יותר, הצעתי לפ. שימשיך עכשיו בביצוע תכניותיו לפיתוח משרד-מדידות ובית-מסחר כללי בעמאן. חידשתי את הצעתו של קיש להקציב סכום קטן כדמי-השתתפות בהחזקת העסק החדש הזה משך ששת החדשים הראשונים פ. כבר הצליח לקשור קשרים מסוימים. הוא אמר לי, שהוא זקוק לשותפים בשביל העסק שיש בדעתו להקים, אולם כסף מזומן מצוי עתה בארץ-ישראל בצמצום, והסוחרים המעטים שהיו מוכנים קודם להצטרף אליו – מהססים עתה ואינם מוכנים להעיז ולהתחיל.

סיימתי את יום העבודה בפגישה עם אליהו אפשטין, היוצא לשנים אחדות לדמשק ולבירות. הוא ישלח לנו בקביעות את רשמיו בסוריה.

בערב – הפגישה הראשונה של ההנהלה על המצב הכספי והתקציב. הענינים בכל רע. שמחתי שהופיין³⁵ ועוד שני אנשי-כספים מנוסים כבבלי³⁶ וברוידה³⁷ השתדלו עמי להפיג את אוירת הפסימיות והיאוש שחברי ורנר³⁸ נוטה להשרות בענין מצבנו הכספי. ואף על פי כן היה זה מדכא למדי. בספטמבר עלינו לסלק 22,000 לירות תמורת התחייבויות וערבויות. רק לאחר שנסלק סך זה נוכל להתחיל בתשלומים על חשבון המשכורות שלא שולמו זה חמשה חדשים – וכל זה לפני שנגיע לאיזו עבודה קונסטרוקטיבית שהיא. זוהי מורשה כבדה בשביל אלה מתוכנו שהם חברים חדשים בהנהלה.

בשעה מאוחרת בלילה הגיעו אלינו הידיעות על השינויים בממשלת לונדון³⁹. באמת- התפתחות מפתיעה! אני נוטה ללמוד מהתפתחות פרלמנטרית בלתי רגילה זו, ראשית כל – כי במאבק מנצחים אלה שמחזיקים מעמד ואינם נרתעים. לפני חדשיים דומה היה כי הליברלים לא יחזרו לעולם לניהול מיניסטריונים. ד"ר טון הציע בשעתו את ה. סמואל לנשיאות הסוכנות היהודית, מהיותו בטוח כי שוב לא יזכה לעולם לסיכוי נוסף בחיים המדיניים הבריטיים. והנה היום מכהן סמואל שר-הפנים בממשלת ה. מ.! צריך להחזיק מעמד בעקשנות – גם בשעה שהסיכויים נראים גרועים ביותר.

יום ה', 27 באבגוסט 1931

ביקרתי אצל מר לואיס פרנץ', מנהל הפיתוח החדש, לאחר שקבעתי עמו פגישה מראש. שיחתנו נמשכה כשעה. הרושם הראשון הוא, כי האיש נמנה על טיפוס הפקיד הבריטי האדיב, הצנוע והמסביר פנים. כבר למדנו מן הנסיון כי לא תמיד טיפוס זה עשוי להזיק ולפגוע.

החלפנו בינינו הערות אחדות. הוא אמר בין השאר, כי יריחו קרירה הרבה יותר מהודו. אחרי כן הזמנתיו בשם הנהלת הסוכנות היהודית לערוך סיור בישובים היהודיים, במושבות הותיקות, במושבות פיק"א ובאזורים העירוניים היהודיים. הסכים והוסיף, כי אין השעה דוחקת – שלא כסיר גון הופ סימפסון או מר סטריקלנד⁴⁰ – וכי היה רוצה לראות את הכל. הוא קבע סיור עם מר שפרד, ממחלקת החקלאות. אם יכלול הסיור ישובים יהודיים מסוימים, אולי אפשר יהיה לתאם את שתי התכניות. אם לאו יודיע לנו אימתי יהא מוכן לצאת וכמה זמן יוכל להקדיש לכך.

שאלתי אם ברצונו לבוא במגע עם נציגים יהודים שונים, של האיכרים והמתישבים, אנשי התחנה לחקר החקלאות וכו'. סיפרתי לו כי ד"ר רופין, ששמעו ודאי הגיע לאזניו, שוהה עתה בחוץ-לארץ. אילמלא כן הייתי, כמובן, מזמנם מיד.

כצעד ראשון הצעתי פגישה משותפת עם הנהלת הסוכנות ועם הועד הלאומי בתחילת השבוע הבא, והסכים.

פרנץ' ביקש ממני לספר לו בקצרה על מצב הענינים הנוגעים להסכם בית-שאן ומה הן תביעותינו בענין זה. הרציתי לפניו את תולדות הפרשה הזאת וסיכמתי כך:

1) אנו מתנגדים לגודל היחידה המשקית שנקבעה. אנו סבורים שעל ידי חלוקה חדשה של הקרקע, בהתאם לצרכיה של חקלאות רציונלית, תפונה קרקע להתישבות צפופה של יהודים.

2) אנו מתנגדים להתערבות הממשלה בהעברת קרקעות באיזור בית-שאן על ידי ערבים, הרוצים למכור את עודפי הקרקעות שקיבלו על סמך החישוב הבלתי נכון של היחידה המשקית.

3) אנו דורשים בדיקה קפדנית של התביעות לזכויות מרעה, העשויות להשפיע מלכתחילה השפעה שלילית על התפתחות החקלאות בארץ כולה.

בקשר לסעיף שלושה האמור, הזכרתי את פרשת ודי-חורית⁴¹. הדגשתי, שגם שם התחיל מספר התובעים לגדול בלי סוף למן הרגע שנתברר כי הענין יובא לפני בתי-המשפט.

אמרתי, שכיון שזוהי שיחתנו הראשונה, רוצה אני להעיר את מלוא תשומת-לבו לענין אחד, הנוגע במישרים למנהל הפיתוח ופעולותיו. כוונתי לפקודת החוק בדבר העברת קרקעות. איני בטוח אם היה משא-ומתן בין הסוכנות לממשלה בלונדון בשבוע האחרון. כן לא אדע מה יהיה גורל החוק לאחר התמנותו של המיניסטר החדש⁴². אף על פי כן אני סבור כי פרנץ' אינו צריך להתעלם מן החוק – אם מתכוונים באמת לאשרו ולפרסמו בשבעה בספטמבר.

לפני שהתחלתי לדבר על החוק עצמו תיארתי בקצת הרחבה את מצב-הרוחות השורר עתה בישוב היהודי מצד אחד ובאדמיניסטרציה מצד שני. הוא הקשיב יפה לכל הדברים האלה. חשבתי כי מן הראיו שידע מה היא האוירה שבה יתגשמו השלבים הראשונים של מדיניות הפיתוח. כמנהל הפיתוח יהא עליו לרכוש את אמון האוכלוסיה היהודית. בדין-וחשבון שלו הדגיש סיר גון הופ סימפסון כמה פעמים את חשיבותו של דבר זה להצלחתה של מדיניות-הפיתוח; יהא זה מעציב ביותר אם חוק מסוג זה שמעיינים בו עתה, ישפיע מלכתחילה לרעה על יחסו של הישוב היהודי. כן סיפרתי לו, כי הנהלת הסוכנות מעונינת זה זמן רב במינויו של יועץ יהודי, אולם פרסומה של פקודת-החוק בדבר העברת קרקעות תעמיד את היעוץ הזה במצב קשה ביותר. איני מודיע לו זאת רשמית אולם אין זה מתקבל על דעתי שההנהלה תחליט על מינוי כזה בנסיבות כאלה. מובן, אין זה נוח שהערבים הכריזו בינתים על החרמת התכנית כולה. הרעיון כי נהיה שותפים לקו-התנהגותם זה, אינו גורם לנו נחת. להפך, רצוננו לסייע, אולם הזעזוע שיעורר פרסומו של החוק הנזכר בקרב הציבור היהודי עלול להיות גדול מדי.

מר פרצץ' הקשיב היטב לכל דברי ושאלני אחר כך למה מתנגדים היהודים: לצורתו המרגיזה של החוק, או לעצם העובדה שהממשלה תגביל את העברת קרקעות לזרים. הסברתי את ההבדל לגבי הקרן הקיימת לישראל, והעליתי הצעות אחדות בנוגע לחוק. כשנגעתי בדברי בתאריך מתן התוקף לחוק – השיב כי הכוונה היא למנוע ספסרות בקרקעות. עניתי, כי לשם מניעת ספסרות דיו מתן סמכות למנהל-הפיתוח לרכוש שטחי קרקע מסוימים במחירים המקובלים בתחילת פעולות הפיתוח לרכוש שטחי קרקע מסוימים במחירים המקובלים בתחילת פעולות הפיתוח, נאמר בקיץ 1931. במקרה זה לא יהיה אף המנהל עצמו מעונין לדעת קרקעותיו של מי הוא קונה.

הדגשתי שוב בסיום דברי, שלא יזלזל בתוצאות העלולות לצמוח מן החוק המוצע לגבי עבודתו הוא, וכיון ששנינו חדשים אנו בתפקידינו, ראיתי חובה לעצמי להבהיר את מצב הענינים בכללו.

השאלה האחרונה שנגעתי בה היתה שאלת מינויו של הפקיד המשפטי לעניני הערכה. הוא השיב כי לפי ידיעותיו מור עתה הענין בידי המיניסטר. אמרתי לו, כי בשלב זה אין ברצוני לדון בפרטים הנוגעים לשלבי ההתחלה של פעולותיו ולאופן בדיקת תביעותיהם של אלה המכונים “ערבים מנושלים”.

לפני שנפרדתי ממנו הבטחיני, כי ישמח תמיד לראותי וכי איני צריך אלא להודיעו שאני עומד לבוא.

חזרתי משיחתי עם פרנץ' למועד שנקבע לפגישת העתונאים. נדמה לי שהודעתי נתקבלה יפה. נשאלו שאלות אחדות שגילו דרגה נמוכה להפליא אצל אחדים מעתונאינו, יוצרי דעת הקהל. הדברים אמורים אפילו באדם משכיל כס., שהביע את אכזבתו מן הפגישה, כיון שסבור היה כי ההנהלה כינסה את נציגי העתונות כדי למסור להם הודעה על הממשלה הבריטית החדשה, וזה – שתים-עשרה שעות אחרי חילופי הקבינט בלונדון! אפונה אם מישהו מצירי בית-הנבחרים הבריטי יכול היה אותה שעה למסור איזו הודעה שהיא. נוסף על כך הצהיר ס. שמובטח לו כי אני נתון להשפעתו של פרבשטיין⁴³. למשמע הדברים שוב לא התפלאתי כשאותו איש האשימני כי אני מקבל מרות מפי “ברית-שלום”. הוא הודיע בהחלטות שאם ההנהלה לא תנצל את הזדמנות עלייתה של ממשלה בריטית חדשה לשם תביעת עליה חפשית, יתפרש הדבר כי נכשלנו כשלון גמור.

אחר-הצהרים נערכה ישיבה עם הנהלת הועד הלאומי. סיפרתי להם בגדר דברים שבסוד, על שיחתי עם פרנץ' ועל מצב הדברים בקשר לחוק העברת הקרקעות. איני בטוח אם נצליח לדחות את פרסומו של החוק הזה. לכן איני רוצה להניח את הנהלת הועד הלאומי בלא ידיעה, כדי שהזעזוע לא יבוא עליהם כחתף. מצד שני נתפרסמו, כמובן, בעתונות שמועות רבות. אחרי הישיבה הזאת הרצתי מברק מיוחד ללונדון, והזהרתים שלא יתנו לחוק לעבור בימים אלה, בשעה שהענינים במשרד-המושבות אינם מסודרים וגלגלי המכונה מוסיפים להסתובב סתם.

את הערב ביליתי עם רוטנברג⁴⁴. אין ספק כי אדם זה נתברך באיזה כוח ראשוני לא רגיל, אולם בחינתו היא תמיד מבולבלת מאד ומבוהלת. בשלוש השנים האחרונות היה פותח כל נאום מנאומיו אשר שמעתי במלים אלה: “ובכן, אנו עומדים כידוע על סף חורבן”. את דבריו בשיחתנו הערב פתח באותן המלים ממש. הוא הוכיח לי בצורה מסקנית, שאנו עומדים לפני שחיטה גדולה בארץ-ישראל, לפני פשיטת-רגל כללית ואבטלה גדולה בחורף ולפני כמה אסונות אחרים. א.א. גולומב אמר לי פעם, כי רוטנברג נתגלה באחדות מנבואותיו ממש כחוזה עתידות. אבל מי שדרכו להנבא תמיד לאסונות, מן ההכרח שיצדק לפעמים! בנסיבות הקיימות קולעים בדרך כלל רוב הפסימיסטים אל המטרה.

איני רוצה, כמובן, לעורר את התנגדותו של רוטנברג, על כן הקשבתי רב קשב לרוב דבריו. אין ספק שיש הזדיינות ניכרת בין הערבים. אנו מצווים לעשות כל אשר לאל ידנו כדי למנוע התנגשות. מצב-הענינים רע, אבל ברגע שאתה מתחיל לפעול תחת שוט הבהלה – הרי אתה אבוד לגמרי! עלינו להשקיף על פני הדברים בדעה שקולה יותר.

יום ו', 28 באבגוסט 1931

בא אלי בא-כוח באר-טוביה. שוחחנו על מצב הבטחון. שאלתי על תנועת הבדוים בדרום, כיון שאני יודע כי השנה עומדים שבטי-הדרום על סף הרעב. בענין זה קיבלתי ידיעות מענינות מאד. בדוים התחילו להתרכז בקרבת באר-טוביה, אבל לפני שהספקנו לפנות למשטרה, התערבו הכפריים הערביים השכנים והכריחו את המשטרה לגרש את הבדוים חזרה אל הדרום. הכפרים חששו לעצמם, וכן פחדו שאם יארע דבר-מה לבאר-טוביה יהא עליהם לשלם קנס קיבוצי, בדומה לזה שעדיין מעיק עליהם מאז 1929.

ביקשתי חומר נוסף, שיש בדעתי להגיש לפרנץ', כדי להסביר לו שהניגוד בין הבדוים לבין המתישבים אינו קשור כלל בהתנגשות שבין העדות.

נפגשתי עם נציגי-העובדים שלנו שתבעו את משכורתם, שתשלומה נתאחר. ענין המשכורת נעשה קשה מיום ליום. ביררנו את המצב בישיבה קצרה של ההנהלה, שבה דנו, נוסף על כך, בתקציב החינוך.

אחר-הצהרים שוחחתי ארוכות עם מגנס, בביתו – על האוניברסיטה ועל ענינים מדיניים כלליים. בארבע אחר-הצהרים בערך יצאתי לתל-אביב.

שבת, 29 באבגוסט 1931

כמעט שלא הספקתי להיות בבית עם משפחתי. השתתפתי במשך כל היום בשורה של ישיבות.

סנטור הזמינני לארוחת-צהרים, שוחחנו משך שעות אחדות על מצב הכספים והתקציב. אחר כך הצטרפו אלינו אנשי המרכז החקלאי, שנדהמו ממש לשמוע מפי סנטור על סיכויי התקציב החקלאי לשנה הבאה. פירושו של דבר יהיה לא בלבד העדר קונסולידציה, אלא רעב, פשוטו כמשמעו, בכמה מהישובים שלנו.

יום א', 30 באבגוסט 1931

בבוקר עברתי על ההגהות האנגליות של ההודעה שמסרתי לעתונות העברית ואשר תתפרסם מחר ב“פלסטין בולטין”.

דנתי עם ד"ר טון, שחזר זה עתה מאירופה, על כמה פרטים של חוק העברת-קרקעות ועל הכנותינו לתביעות שתוגשנה על ידי המכונים “ערבים מנושלים” ותמסרנה לפרנץ' לבדיקה.

אחר-הצהרים השתתפתי בקבלת-פנים לחבורת סטודנטים יהודים מאנגליה, רובם מאוניברסיטאות מנצ’סטר ולונדון. ביקורם בארץ סודר על ידי “פועלי ציון” באנגליה.

קבלת-הפנים נערכה באולם הגדול של גדוד-העבודה ברמת-רחל. נאמו קצרות לייב יפה⁴⁵, שייצג את קרן היסוד, אפשטין⁴⁶, שנכח מטעם הקרן הקיימת, ואני – בשם הסוכנות. הנאומים היו קצרים ביותר, משום שהוזהרנו מראש שאורחינו האנגלים סובלים מאד ממחלת הנאמת, שכפי שנתברר להם, הפכה בארץ-ישראל למגפה ממש.

בחזרי מן הגדוד הספקתי בקושי לרכז את מחשבותי ויצאתי מיד למסיבה של אגודת עתונאי חוץ-לארץ. אגרונסקי⁴⁷ כינס אותם בביתו, כדי להפגישם עמי. שם מצאתי את קנון דנבי, המוסיף לשמש סופר “טיימס”, את גברת קורי, אשת השופט הבריטי, המייצגת את ה“אג’יפשן גאזט”, את מלפורד מ“רויטר”, וכתריסר יהודים המיצגים את שאר העתונות הבינלאומית.

מסרתי הודעה שכללה את תמצית דברי לעתונות העברית, בשינויים קלים, בהתאם לאפים של השומעים. קנון דנבי, האיש הער, אחד המעטים הקוראים את שלושת העתונים העבריים היומיים, ישב בכורסה ונראה כילד מנמנם. גברת קורי, שאומרים עליה שהיא לכל הפחות מאד בלתי-ידידותית, ממש זהרה מרוב אהבה. מלפורד דיבר על עונת-הציד: תרנגולות-הסלעים ואוזי-בר.

משנתגלגלו הדברים על הנושא הנצחי שלנו: אנגלים ויהודים בארץ-ישראל – נראה מלפורד מודאג במקצת. הייתי אסיר תודה לאגרונסקי על שנתן לי הזדמנות להתודע לחבורה זו.

יום ב', 31 באבגוסט 1931

בא אלי ויקטור כהן, מפיק“א. הוא בא סמוך למועד-פגישתו עם פרנץ'. נתתי לו את העתק שיחתי עם מנהל הפיתוח, והוא הבטיח לשלוח לי דין-וחשבון על מהלך שיחתם. חליפת-דברים זו חשובה בעיני ביותר לאור המגמה הממשלתית המתבלטת, והיא, לדעתי – לעורר נגד הסוכנות יותר ויותר ארגונים וחוגים יהודיים מכל המינים, כגון אגודת ישראל, פיק”א וכיוצא בהם. מגמה זו היתה אפינית למדיניותו של צ’נסלור. בימים הראשונים המעטים לפעולות פרנץ' נתקלתי בתופעות שבהן אני מגלה סימנים לנטיה דומה. לכן חשוב מאד הדבר שנביא את הגופים והארגונים היהודיים השונים לידי פעולה מותאמת לפי קו אחיד.

ביקרתי ביקור של פרידה אצל הנציב העליון בלוית סנטור ובן-צבי, שיצג את הועד הלאומי.

הנקודה המענינת היחידה מבחינה מדינית שהועלתה בשיחה זו, היה נאום הרוגז של צ’נסלור נגד מופתי ירושלים. הוא אמר: “ידידנו המופתי אינו רוצה בשלום. עתה, לאחר שכבר באה עלינו צרת שכם, נואם המופתי נאומים פציפיסטיים. צריך היה להשמיעם לפני שבועים. קראתיו אלי ואמרתי לו, כי מזלם הוא שנפטרו מן הענין בשלושה פצועים בלבד, וכי הממשלה לא תרשה להם להתחמק בקלות כזו אם אם ישנו מאורעות כאלה”.

שמחתי להזדמנות לעורר את שאלת הועידה הפאן-מוסלמית. צ’נסלור מניח כי התכנית נתבטלה. הוא רשם לפניו את אשר סיפרתי לו על הקול-קורא העומד להשלח, או שכבר נשלח, בחתימת המופתי, שווקת עלי⁴⁸ ותעלבי⁴⁹, הוא שאל במיוחד על תעלבי. העירותי את תשומת-לבו לסכנה שהכינוס יתקיים. אשר למצרים אמרתי, כי צדקי פחה⁵⁰ ודאי אינו שש ביותר לקראת תכנית כזאת, אולם אם תתכנס שם ועידה כזאת – ודאי לא יהי לה אלא אופי של הפגנה נגד האירופים, נגד חבר-הלאומים ונגד הבריטים, כי הלא עמדת היהודים לגבי הכותל המערבי היתה פסיבית בתכלית. הוא הסכים ורשם כל מה שאמרתי.

ענין שני שנגענו בו היא בעית ה“מכביה”, העתידה להיערך באביב הבא. הוא מסר זה עתה שטח קרקע לעירית תל-אביב לבניית האיצטדיון. אבל חושש הוא שמא לא תספיק השעה לביצוע ההכנות הנחוצות. תחילה חשבתי שנימוק זה אינו אלא דחיה. אמרתי, כי יהודי תל-אביב מעונינים מאד שה“מכביה” תיערך אצלם, ויעשו כמיטב יכלתם כדי להכין הכל למועד. נוסף על כל שאר הטעמים דוחפם לכך הנימוק הכלכלי. הם מצפים לשלושת אלפים אורחים, ופירושו של דבר מחזור של 120 אלף לירות בערך. אולי יש מקום לשיקולים מבחינת הבטחון, ואני כבר הקדשתי לכך קצת מחשבה. השיב על כך שלא חשב כלל על צד זה של הענין. אם נתחיל לחשוב על ענינים כאלה, לא נוכל לעשות בארץ הזאת שום דבר. ערב יציאתו נעשה אמיץ.

בשעה מאוחרת יותר היתה לי שיחה עם יבזרוב⁵¹, מתל-אביב, על יריד המזרח שמתעתדים לפתוח בחג-הפסח הבא. בדמיונה של “החברה למסחר ולתעשיה” מתרחב היריד יותר ויותר ולובש צורה מפוארת, שלא היתה כדוגמתה. הם מבקשים כי נקשרם עם איזו ועדה כלכלית. אנסה לענין בזה את ניומן⁵² ואת פרבשטין ולברר מה אפשר לארגן מבחינה זו לאביב 1932.

יחד עם ה“מכביה” ועם “יריד המזרח” היתה ועדה כזו משלימה את המסגרת הכוללת שורה של פעולות נמרצות בעונת-הפסח הבאה.

אחר-הצהרים יצאתי לעין-חרוד, בדרכי לחיפה. בעין-חרוד חגגו את יובל-העשור ליסוד הישוב. יותר מאלף איש מכל חלקי הארץ נתכנסו שם, בחדר-האוכל בקומי. האולם היה מלא עד אפס מקום. שרר חום מחניק, התכנית נמשכה משמונה בערב עד אחת בלילה, וסעיפים רבים של התכנית נדחו למחרת. נאומי לביא וטבנקין היו טובים הרבה מכפי שציפיתי, בדבריהם נתגלו דיוק וכיבוש הביטוי. הם נמנעו מהפרות והיו מציאותיים עד היסוד. מאנשי חוץ דיברו רק בן-גוריון בשם ההסתדרות ואני בשם הסוכנות.

יום ב', 1 בפברואר, 1932

אבינועם ילין בא למשרד לשאול בשם מחלקת החינוך הממשלתית לדעתנו, אם התערבותה של הממשלה עשויה להועיל למציאת פתרון לסבך שבבתי־הספר. ברקסון, מדזיני ואני ישבנו אתו, כדי להתיעץ. הוסכם בינינו שברגע זה אין מועיל בהתערבות. מצד שני עוררנו את שאלת השתתפותה של הממשלה, ביחוד לתקופת־השביתה. ילין הבטיח לבררה במחלקתו.

בצהרים ירדנו לתל־אביב, לישיבת הועד הפועל של ההסתדרות. בסדר־היום היו שני סעיפים, שהתענינתי בהם במיוחד: הראשון – השתתפות “הפועל” ב“מכביה”. אלה מבינינו שהשתתפו בישיבות עם ה“מכבי” – שרתוק, קצנלסון ואני – היו תמימי דעים שעל “הפועל” לעשות כל מאמץ להשתתפות. בדרך כלל תמך הועד הפועל בדעתנו בתוספת סייגים אחדים, ביחוד – התנאי התובע להזמין מחוץ־לארץ מועדונים הקשורים ב“הפועל”, בעוד שעד כה הוזמנו מחוץ־לארץ מועדוני “מכבי” בלבד.

הסעיף השני – הוראותיה החדשות של הממשלה בדבר איגודם המקצועי של עובדי־הממשלה, שנוסחו לפי דוגמת חוק האיגוד המקצועי השמרני לאחר השביתה הכללית באנגליה בשנת 1926, האוסר על עובדי הממשלה להצטרף לאגודה מקצועית הכוללת עובדים מחוץ לעובדי־הממשלה. פירוש הדבר בתנאינו אנו – ניתוק הסתדרות עובדי הרכבת, הדואר, והטלגרף מעל ההסתדרות. הוראות אלו כבר אושרו על ידי מזכיר־המדינה.

ואיני סבור שנצליח לשנות את החלטת הממשלה בענין זה. ודאי רואה גם ווקופ בחוק האיגוד המקצועי משנת 1926 חוק מועיל וטוב. יעצתי לועד הפועל לנסות ולהכין קו־הגנה שני בפניותיו, והוא – לקבוע קו מבדיל בין עובדי־ממשלה, היינו: פקידים ופועלים המועסקים על ידי הממשלה, כגון מסיקים, נהגי קטרים, קונים וכו'.

יום ג', 2 בפברואר, 1932

בבוקר ישיבה ברוב עם – אוסישקין, רופין, סמילנסקי, גרנובסקי, שקולניק – להיועץ על קוי התכנית החיובית שתוגש למנהל הפיתוח. מובן שהיו שתי מגמות כלליות: המגמה האחת, ובראשה אוסישקין, השמחה לכל צמצום בתכנית הפיתוח, עד אפס, משום הסכנה שבה לבית הלאומי העברי (ככל שתצומצם התכנית תקטן הסכנה שבה), השניה, השואפת לבחינת עצם הבעיה. לבסוף ניסה אוסישקין את כוחו במזימה, בטענו כי הנהלת הסוכנות בירושלים אינה רשאית לפעול בלי לבוא בדברים עם לוקר וברודצקי בלונדון, עם סוקולוב בארצות־הברית, ועם פרבשטיין בורשה. למזלנו כבר התקשרנו עם לונדון ואין כל חילוקי־דעות בינינו.

יוליוס רגר¹, שחזר זה עתה מאירופה, בילה בחברתי כמעט שעתיים ומסר בפרטי פרטים דין־וחשבון מענין על מצב הענינים בגרמניה, על האוירה בתנועה ההיטלרית, התגובה בקרב היהדות הגרמנית, הלכי־הרוח בנוער שלנו והאפשרויות למשיכת הון פרטי לארץ־ישראל.

בבית – ישיבה עם כמה מחברי: בן־גוריון, ברל כצנלסון, אברהם קצנלסון, בן־צבי, שפרינצק – שרציתי לשמוע את חוות־דעתם על הצעות הפיתוח.

בערב – ישיבת ההנהלה על אותו נושא, השלישית ביום זה לליבון הדברים. ביררנו בעיקר את ההצעה על הבנק החקלאי.

יום ד', 3 בפברואר, 1932

אפשטיין, מהקרן הקיימת, הביא הצעה לגילוי־דעת על החכרת אדמות ודי חורית, שתפורסם על ידי הקרן הקיימת.

גולדשמידט, ממחלקת־הפיתוח, בא לבקש מספרים אחדים בנוגע להוצאות הייצור החקלאי באדמות שלחין. סיפר על הסקירה ההידרוגרפית ועל תכניותיו לקידוח בחלקי־הארץ השונים.

אחריו בא מ. שפירא מ“הפועל המזרחי”, לבקש חומר על העסקת פועלים עברים בעבודות ציבוריות, שהם נזקקים לו לשם שיחה עם הנציב העליון. אמרתי לו שאני מוכן בכל עת להמציא לו אינפורמציה, אבל אני מתנגד בהחלט למנהג החדש של משלחות מטעם מפלגות אל הנציב העליון. “המזרחי” מיוצג הן בהנהלת הסוכנות והן בועד הלאומי. אם סבורים הם שיש בידם הצעות מיוחדות שראוי להביאן לפני הנציב העליון – עליהם לפנות אל אחד משני המוסדות הללו ולפעול בתיווכם, וכמוהם ינהגו הארגונים האחרים, הספרדים והציונים הכלליים, ארגוני הנשים והתימנים וכל השאר. לא יהיה זה מן המועיל להטריד את הנציב העליון, בלי להגיע לתכלית כל שהיא. ברוח זו כתבתי מכתב חריף אל הנהלת “המזרחי” העולמי.

ביררתי עם ד"ר לוריה את מצבו של כפר־ילדים, שאמרו להפכו לבית־ספר מרכזי לעמק, בחסותה של הסתדרות העובדים. אמרתי, שלפי מיטב ידיעתי אין מניעה מצד הכשרות, הואיל והועד הפועל מסכים שלא תינטל האפשרות משום ילד לבקר בבית־הספר בגלל שאלת הכשרות. אולם נראה שאין ההסתדרות מוכנה ליטול על עצמה את האחריות הכספית; נוסף על כך סבורים שאין כפר־ילדים עשוי לשמש יותר מאשר את גוש עפולה, המרכזי שבגושי העמק.

אחר־הצהרים בא פרידנטל מן ה“מכבי” והודיעני כי מצבו ב“מכבי” הארצישראלי הוחמר, בשל יחסם הבלתי־פשרני של אנשי “הפועל”.

יום ה', 4 בפברואר, 1932

עסקי כל הבוקר בניסוח מכתב אל פרנץ‘, הכולל את הצעותיו לשימוש בקרנות־הפיתוח, המבוססות על ההצעות וההחלטות של ישיבת ההנהלה מיום ג’ בערב ועל המברק מלונדון. אחר־כך טילפן פרנץ' וביקש פגישה דחופה לאחר־הצהרים, הואיל ונקרא לבוא אל הנציב העליון ביום המחרת השכם בבוקר.

שיחה מענינת עם מיכאל אסף² על המצב במזרח התיכון, תיאום המדיניות הצרפתית והבריטית בלבנט וביקורו הקרוב של איסמאיל צידקי.

ישיבה נוספת עם “המכבי” ו“הפועל”, סוערת ועקרה – על אף השתתפותם של קפלן ודוב הוז בשם הועד הפועל של ההסתדרות. הישיבה נסתיימה שוב בלי תוצאות חיוביות, ויש עתה להניח בודאות כי “הפועל” לא ישתתף. זה היה הנסיון האחרון. סלע־המחלוקת היה הפעם הדרישה כי ההזמנה תכלול גם את חברי “הפועל” ואוהדיו שבחוץ־לארץ. “המכבי” העולמי רוצה מאד למנוע הקמת הסתדרות ציונית לספורט־הפועלים שתתחרה בו בחוץ־לארץ, ולכן אין ברצונו לעודד השתתפות מועדונים וארגונים בחוץ־לארץ הנוטים ל“הפועל”. לנציגי “הפועל”, בכללם חברי הועד הפועל, נדמה כי אין הם רשאים לותר על חבריהם.

נאלצתי לעזוב את הישיבה לפני סיומה, כדי להיפגש עם פרנץ' במלון המלך דוד. הראיתי לו באורח פרטי את מכתבי שניסחתי אותו בוקר. ביחוד רצה להיודע מפי מה הן ההצעות שנציע במקרה שאמצעי־הפיתוח שיועמדו לרשותנו יהיו מצומצמים הרבה יותר מן הדרוש לבנק חקלאי. לא העלמתי את דעתי שאם כוונתם היא להסתפק בעשרת אלפים לירות, לא היו צריכים לטרוח ולמנות מנהל פיתוח; את המעט הזה אפשר היה להשיג בתחום סמכותה של מחלקת החקלאות.

יום ו', 5 בפברואר, 1932

שוחחתי עם הסטטיסטיקן שלנו על החומר שיש להכין בשביל הדין־וחשבון שיוגש לחבר־הלאומים ועל התזכיר על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה. בקרוב יהא עלינו לחדש את בירורינו עם גזברות הממשלה, כדי להגיע לאיזו נוסחה סופית שהיא.

התראיתי למשך רגעים אחדים עם המזכיר, בלוית פרידנטל. כיון שיונג היה עסוק עם ווקופ, ביררנו עם נורוק את פרטי ההקלות למשתתפי ה“מכביה”. אשר ליונג, ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו בדבר משתלות משקי־הפועלות. השיב כי הוחלט סופית לשלילה בענין רכישת שתילים, אבל לעומת זה ניתנה הוראה ברורה למחלקת החקלאות למצוא דרך לסייע למשקי הפועלות. הצעתי שאולי טוב יהיה למסור משתלה אחת או שתים ממשתלות־הממשלה לקבוצת־הנערות על פי חוזה. לטענתו בדבר הבדלי־השכר השיבותי בהבטחה שהוצאות־הייצור לא תעלינה בגלל סידור כזה. אחרי כן דומה היה שהוא מוכן לבחון הצעה כזאת, והעברתי את ההצעה לרחל בן־צבי.

יצאתי לתל־אביב, ראשית – לפגישה עם עירית תל־אביב בשאלת המשטרה. בינתים נפגש רוקח שנית עם ספייסר והגיש כמה תביעות נוספות, בהתאם למכתב ששלחתי אליהם לאחר שקראתי את ההסכם הזמני שלהם. כוונתם עתה להשיג את הויזה שלי לדרכיתם לפני שיופיעו לפני מועצת העיריה! כן אומרים הם “להכניס” אותי כל כמה שיוכלו בעבי הקורה של הטלת שיפוטה של תל־אביב על יחידת המשטרה הכפרית. לא גמרנו את ישיבתנו, מפני שבחדר הסמוך נערכה ישיבה שביררה מחדש את שביתת המורים, ונדרשתי להשתתף בה.

שביתת־המורים מתקרבת לקצה, הנהלת הסוכנות לא ויתרה עד כאן, משום שפשוט לא נמצא בידינו דבר שיכולנו לותר אליו… המורים מפסידים את עמדותיהם במהירות רבה. הוריהם של עשרים אלף ילד, הנמצאים זה חודש ימים מחוץ לכתלי בית־הספר, מתחילים להתקומם. נציגי המורים נאבקים עתה על נוסחאות להצלת כבודם. אפשר שמצאנו נוסחה כזאת היום אחר־הצהרים.

בערב – ישיבת המליאה של מרכז המפלגה.

יום שבת, 6 בפברואר, 1932

כל היום ישיבה מתמדת של מרכז המפלגה. ציר הויכוחים בישיבה – הרצאת בן־גוריון על המצב המדיני ותכנית לפעולה. פירוש הדברים למעשה – הצעה לפתוח במשא ומתן עם הממשלה בלונדון על בסיס של תכנית־פעולה לחמש או שש שנים. “פיאטיליטקה” ציונית זו צריכה לכלול הסכם על היקף־עליה מסוים, רכישת קרקע באזורים אחדים, ערבות בריטית להלואה להתישבות ועוד. השאלה היחידה שיש לשאול: למה תעשה הממשלה הבריטית כל זאת? או במלים אחרות: כלום נתגלתה בשנים האחרונות איזו מגמה במדיניות הבריטית בארץ־ישראל הנותנת יסוד להאמין כי יש להם ענין בתכנית מעין זו? אם לא – מדוע לא? קיצורו של דבר: דעתי המוחלטת היא שיש לפתוח במשא־ומתן עם הממשלה הבריטית, וכי בתנאים הקיימים אין להתכוון בשום פנים להצהרה חדשה, לפירוש חדש של המנדט, לסעיפים חדשים – אלא לתכנית־פעולה מוסכמת. למשא ומתן כזה יש להקדים שיחות על הנחות־היסוד של המדיניות המוגשמת על ידי בריטניה הגדולה במזרח התיכון – בלי לדבר על נוסחאות, אלא על הבעיות המדיניות הממשיות. אם אפשר להצליח ולהביא את הממשלה הבריטית לכלל הכרה, כי בתנאים המדיניים הקיימים – לא כאלה שבהם ניתנה הצהרת בלפור – יש שותפות אינטרסים יסודית בינינו לביניהם וכי כל תכנית פוליטית אחרת תביא בהכרח, בפרק זמן קצר או ארוך, לאבדן עמדתה של בריטניה במזרח התיכון – כי אז נוכל להביא לפתיחת פרק חדש במדיניותה המעשית. על יסוד זה אולי נוכל לעבד יחד תכנית־פעולה משותפת. אם לאו ישנה השיגרה הקיימת של יום־יום. מושפעת מאד על ידי האנשים שאומנו בשירות ההודי ומוגשמת בידי אנשים המושפעים מאד מנסיונם בארצות־ערב – ולא נגיע לשום דבר!

יום א', 7 בפברואר, 1932

במשך הבוקר עברתי על גל ניירות.

ויטלס בא וסיפר כי הוזמן על ידי פרנץ' לשוחח עמו על תכנית קונסטרוקטיבית לקרן־הפיתוח. הוסכם בינינו להיפגש אחר־הצהרים, כדי לתאם את פעולותינו.

ב־3.15 אחר־הצהרים היתה לנו ישיבה של ההנהלה עם ויטלס, לאחר שנתנו לו לבדוק את תיקינו הנוגעים לכך. ביררנו נקודות אחדות שהיו שנויות במחלוקת. בדרך כלל אפשר לומר כי ויטלס נוטה על נקלה לקבל את הרעיון של קו אחיד במדיניות הארצישראלית, שבתנאי הארץ פירושה לעתים הנמכת הרמה הכללית. בשמה של מדיניות “פלשתינאית” מנמיכים את רמת חיינו שלב אחרי שלב עד לדרגה הערבית. הוא הדין בדרגות־השכר, בסידורים שבבתי־החולים, ברשת בתי־הספר – ואולי יהיה כך גם בבנק החקלאי. יתר על כן, ויטלס אינו סבור שעל הסוכנות היהודית לשאוף לפיקוח על בנק חקלאי ממין זה. לדעתו צריך הבנק להיות מוסד שהון מניותיו ישולם על ידי בנקים בודדים, המעונינים בקרדיט חקלאי: הבנק המרכזי, הבנק של מול³, אפ"ק, ואולי בין השאר – חלק מסוים על ידי הסוכנות היהודית. עם זה נדמה לי בדרך כלל, כי פרנץ' לא יצליח בנסיונו להעמיד אנשים בודדים – בעלי משק בכלכלה הארצישראלית – כנגד מוסדות־הציבור העבריים.

לתה בא קלמטס, אנגלי ששירת בתפקיד אחראי בהנהלת־הדואר העיראקי. שרתוק נפגש אתו קודם לכן. הוא חבר למפלגת־העבודה הבלתי תלויה, לדבריו – יחיד בכל הפקידות הבריטית שבעיראק. איש צעיר, גבה־קומה, עליז ויפה. לאחר שנות גלות נהנה מן הפגישה עם אנשים בעלי השקפה פועלית. שוחחנו על מקדונלד, על בריילספורד, על מפלגת־העבודה הבלתי־תלויה ועל עתידו של הסוציאליזם הבריטי. הוא מתגורר במושבה האמריקאית, וכבר קיבל רושם ברור כי החוגים האדוקים בנצרותם אינם מתלהבים להתקדמות היהודים בארץ־הקודש, והסברותינו על הנעשה האירו את עיניו.

שלג יורד כל היום, שלג ממש, כדי גובה של סנטימטרים אחדים. כל ירושלים מתרגשת עליו, אולם אני אינו סובלו.

ישיבת ההנהלה כל הערב.

יום ב', 8 בפברואר, 1932

בבוקר בה הופיין ושמעתי מפיו סיכום מענין מאד על מצבם של הבנקים כאן ובלונדון. במידה שמדובר בארץ־ישראל, מעודד המצב למדי. אשר ללונדון – או שאינו יודע את הפרטים, או שאינו רוצה לגלותם אף בשיחה גלוית לב. על כל פנים, לדעתו חלפה שם המתיחות של משבר־הסתיו.

נכנסו אברהם שפירא⁴ וליברכט⁵ מפתח־תקוה וסיפרו על ביקורם בכרך שבעבר הירדן ועל פגישתם עם ר.פ. ועם ח.ט., שאליהם התודעו בימי ביקורם בארץ בזמן הועידה המוסלמית. הם נענו להזמנתם לביקור־גומלין והתענגו על הכנסת־אורחים בדוית אמיתית. שהו שם כמה ימים וכל אחד מהם קיבל במתנה סוס מגזע ערבי טהור. שני הנכבדים הציעו הצעות מהצעות שונות לרכישת קרקעות, אולם ותיקינו המנוסים נזהרו מלהסתבך בתכניות גדולות. מצד שני היו רוצים להוסיף ולקיים את קשר הידידות שנקשר בדרך זו ולגמול להם במעשה נאה. ר. פ. אומר לנסות ולנטוע תפוזים על אדמתו, ושפירא מציע שנשלח שתילים וכמה ממומחינו למטעים, שידריכום בצעדיהם הראשונים. באופן זה יזכו הם להנאה של ממש ואנו נוכל להמשיך ולפתח את קשרינו. סבורני כי הצעתם זו בדרך כלל טובה ומועילה הרבה יותר ממתנה ארעית, כגון מכונית וכדומה. אולם אין עמי פרוטה לא לכך ולא לכך, ותהא ההצעה נפלאה שבנפלאות. הבטחתי לנסות ולהשיג אמצעים ממקורות מיוחדים.

נפגשנו שוב עם ויטלס, לאחר ביקורו אצל פרנץ'. הוסכם ביניהם כי ויטלס יכין אף הוא את הצעותיו בכתב. בכלל נדמה לי ששיחת אתמול הועילה הרבה ומנעה סתירות בין עמדתנו לבין עמדתו.

ארוחת־ערב סעדנו בבית חיימסון. נכחו גם משפחות בנטויץ', ד’אומול ובאומן.

יום ג', 9 בפברואר, 1932

נפגשתי עם ויץ, כדי לנסות ולנטוע בלבו את ההכרה, עד מה חשובה והכרחית היא בדיקתם של תיקי תביעות המנושלים. הוא מצדו הסביר לי, כי הטעויות וההשמטות הבולטות בבדיקת תיקי ודי חורית כפי שנעשתה עד כה – רבות הן. כשבדק את החומר שהוכן מצא במקרים רבים סתירות בולטות בין תשלומי המעשר ובין שטחי הקרקעות שהתובעים השונים תובעים להם. במקרים מסוימים עלולות טענותינו להכשיל אותנו. יתר על כן, במכתב־הלואי לחומר הובאו מספרים מפוקפקים מאד, ויש לבדוק אותם ולתקנם. וכך נאלצתי, לצערי הרב, לחזור בי מהחלטתי ולדחות גם את שליחתם של התיקים הראשונים. למעלה מתשע־מאות תיקים נמצאים עתה בידינו, ועד היום לא הצלחנו להחזיר אפילו תיק אחד!

הלכתי אל ג’ונסון, שחזר זה עתה מאנגליה, כדי לחדש את שיחותינו על חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה – ענין שעסק בו בסתיו. יודעני כי הנציב העליון לוחצו אף הוא בענין זה. פתיחה לדברי שימשה הטענה כי הממשלה הודיעה לנו שעיבדה נוסחה והגישה אותה לאישורו של מזכיר־המושבות; לפיכך היינו רוצים לדעת מה היא הנוסחה, כדי שנוכל לחוות את דעתנו עליה. ג’ונסון הכחיש וטען שלא עובדה כל נוסחה חוץ מזו שהוגשה לועדת שאו. הממשלה מחכה שאנו נביא הוכחות לערעורנו על המספר של 32 אחוזים שקבע סיר ספנסר דייוויס בעדותו לפני הועדה. מסרתי לידו (לפי שעה – באורח פרטי) את הטיוטה הראשונה של תזכיר הסטטיסטיקן שלנו, שישמש יסוד להמשכת בירורינו. הוסכם בינינו להיפגש שנית לאחר שיעיין בטיוטה. חלקנו בהכנסות־הממשלה מסתכם בתזכירו של גורביץ ב־43 אחוזים; סלע המחלוקת הוא, איפוא, ההפרש של 11 אחוז.

הלכתי אל רוטנברג, למלון המלך דוד, לשאול אותו כמה שאלות בדבר השמועות המהלכות בארץ־ישראל על לורד רידינג – עבאס חילמי. השמועות הגיעו כפי הנראה ללונדון והחרידו את אנשינו שם. הוא חזר על תשובתו שאינה משתמעת לשתי פנים, והיא – שרידינג לא ניהל שום משא ומתן פוליטי עם עבאס חילמי או עם איזה אדם אחר, ואם דיבר עם הנציב העליון על שינויים קונסטיטוציוניים – ודאי לא עשה כן אלא לשם אזהרה. הוא ביטל בתוקף את האפשרות שרידינג העלים ממנו משהו מעין זה. בנסיעתו למצרים לא נגע רוטנברג כלל באיזה ענין פוליטי. הוא לא השתתף בשום קבלת פנים רשמית מאלו שנערכו לכבוד לורד רידינג על ידי ראש הממשלה המצרי או על ידי מישהו אחר. אף לא היה באותם הימים בקהיר.

כשחזרתי אל המשרד מצאתי את דיזנגוף, רוקח ושושני מחכים לי, להמשכת ישיבתנו בעניני משטרת תל־אביב, שנאלצנו להפסיקה ביום ו' שעבר. לא חפצתי לשעשע את נפשם ולהגביל את עצמי על ידי מתן אישור רשמי להסכמם עם ספייסר. דיזנגוף היה מדוכא במקצת ולא העלים זאת. עד שחבריו ראו חובה לעצמם להדגיש, שלא נראה אותם כראות מנוצחים שבאו לבקש שנסייע בידם. על כל פנים שידלוני ועוררוני שאקבל על עצמי להיודע מפי הנציב העליון ומפי ספייסר אם יש טעם לפתוח שוב במשא ומתן על בעית היסוד של המיזוג, והבטחתי לעשות כן.

אחר־הצהרים – קבלת פנים לראש־ממשלת מצרים בבית הממשלה. באולם־הריקודים הגדול נתכנס קהל רב מנכבדי כל העדות: אנגלים, יהודים וערבים, לאורך שולחן־התה הגדול. הנציב העליון נשא נאום יפה ונטול כל צביון. איסמעאיל צידקי השיב והודיע לקהל־השומעים את החלטת הממשלה המצרית לבטל את תשלום המכס על תפוזים מארץ־ישראל בעונה שבין אפריל ואוקטובר; משמע – בעונה שאין בארץ תפוזים למשלוח! תחילה סבור הייתי כי הנחה מפוקפקת זו תועיל לפחות לפיתוח הקירור בארץ, אולם הודעתו כי במצרים כבר ניטעו תפוזים על שטח של שלושים אלף פדן בערך, שמה את תקוותי לאל. מיתקני הקירור במצרים משוכללים יותר מאלה שלנו, והם יוכלו לשמור את פירותיהם, אף כי יש אומרים שטיב התפוז המצרי גרוע הרבה מן התפוז שלנו. מטרת־ביקורו של איסמעאיל צדקי לא נתבררה איפוא. נראה לי שנכון להגדירה כמטרה משולשת: ראשית – פעולה שכנגד לתמרוניו של עבאס חילמי; שנית – פעולה שכנגד לאהדה הגדלה והולכת שזכה בה הופד עקב השתתפותו הפעילה בועידה המוסלמית; שלישית – לחזק את ידי מפלגת האופוזיציה שהוא אורחה, כביכול. גלוי לעין שהחוסיינים קרירים ונוהגים אחד בפה ואחד בלב בקבלתם את פני האורח.

ליד שולחן־התה ישבתי בצד חג' אמין והרב הראשי קוק. אוסישקין שראה אותנו מרחוק, המשיל עלינו את דברי הנביא הידועים: “וגר זאב עם כבש… ונער קטון נוהג בם”. שכני מן הצד האחר היה מר יעקבו פראג', הסגן הנוצרי של ראש־העיריה.

מבית הממשלה חזרתי אל המשרד, שבו עמדה להיערך הישיבה הסופית עם הועד הלאומי ועירית תל־אביב להפסקת שביתת המורים. מעמד המורים נתרופף כל כך שהם מבקשים להם דרך להביא את השביתה לידי גמר. לא נשכרו מאומה – לא בגלל כושר־המלחמה שלנו, אלא מחמת התנאים האובייקטיביים, שאינם מניחים מקום לירוח. בישיבה נערך מאבק עז על התשלום בעד ימי שביתה, אבל לבסוף נמצאה נוסחה מפרשת – והשביתה הגיעה לקצה, לאחר ביטול הוראה משך חודש חסר שני ימים.

יום ד', 10 בפברואר, 1932

י. ל. גולדברג⁶ הזקן בא בשליחות של תיווך. שמע מפי אברהם שפירא על ביקורו בכרך. דיבר עם אוסישקין על האפשרות שהקרן הקיימת תיטול על עצמה חלק מן האחריות הכספית. עתה הוא מבקש ממני להיפגש עם אוסישקין בענין זה ולמצוא פתרון מעשי לשאלה זו.

שוחחתי עם גרנובסקי על המשא־ומתן הקרוב עם חברת־הנפט העיראקית. מקפרסון עומד לבוא בסוף שבוע זה לירושלים, ורצונו לחדש את שיחותיו על חילופי קרקעות שהתחיל בהן בשעת ביקורי האחרון בחיפה. הקרן הקיימת לישראל סבורה שלא יהא קושי מיוחד להגיע לידי הסכם עם אנשי צנור־הנפט, אף על פי שתכנית החילופין, כפי שעלתה בדעתו של מקפרסון, מסובכת ואינה ניתנת לביצוע. נוסף על פס־הקרקע הצר הדרוש להנחת הצינור ישנה בעיה של קרקע לבתי־הזיקוק ולבריכות־הנפט בשטח מפרץ חיפה, שהיא מסובכת יותר, וכפי שמצאתי – בעיה רבת ענין. כלולה בה כל הבעיה של תכנון העיר והתפתחותה של חיפה בעתיד. על כל פנים אין גרנובסקי רואה אף בכך נקודת תורפה שאין להתגבר עליה. הקרן הקיימת לישראל נוטה בדרך כלל לדעה שמשא־ומתן זה יתנהל במישרים בינה לבין חברת מפרץ חיפה וחברת הנפט העיראקית. הואיל ואיני מבקש לי טרדות נוספות – אינני מתנגד לכך. הסוכנות תצטמצם מעתה במשא־ומתן על הספקת פועלים וקניית תוצרת הארץ בזמן הנחת הקו.

ד"ר קצנלסון הודיעני כי מושב אסיפת־הנבחרים נדחה לסוף החודש, ושאלני להרצאתי שעלי להרצות במושב זה. הדבר יוחלט בישיבה הקרובה של ההנהלה.

עליתי לאוניברסיטה, להרצאת הפתיחה של בנטויץ' על “ירושלים – עיר־השלום”. הד"ר מגנס לא סיפר לנו כי משהו “מתבשל” ולא הכין אותנו למה שעלול להתרחש, ולכן לא הייתי מוכן למשהו יוצא מגדר הרגיל. רמז ראשון נרמזתי עם הידיעה שנמסרה לי בשעת כניסתי לאולם, על שלושה כרוזים שחולקו הבוקר בחתימת ארגוני־סטודנטים שונים. היה כבר מאוחר מדי לעשות דבר. אך פתח בנטויץ' בהרצאתו פרצה שערוריה ונשתלטה מהומה, עד שקראו לשוטרים בריטיים, שאסרו כחמישה־עשר מחברי “הנוער הלאומי” בראשותו של אבא אחי־מאיר. מי שלא ראה בעיניו מחזה זה לא ידע לעולם את מידת הכיעור והמיאוס שבו. לאנגלים לא איכפת הדבר; הערבים יצהלו; אנשים מן החוץ יראו בכך שערוריה אוניברסיטאית רגילה ותם ונשלם! אני התביישתי בעומק לבי. הטענה בדבר המשטרה שאין להרשות לה להיכנס לאוניברסיטה – אינה מתקבלת על לבי. כל עוד יהיו חוליגנים באוניברסיטאות – יהיו גם שוטרים! איני יכול להסכים למוסר של ראשי־אוניברסיטאות אנטישמיים, המכריזים על בניני האוניברסיטה כעל מקום קדוש, בלי שיתנו את הדעת לפשעים המתחוללים בהם. אולם איומה היא השיטה הנלחמת בדעות השנויות במחלוקת על ידי פרעות, ואיום פי כמה המראה של קהל גדול העומד חסר־אונים מול מעשי־אימתנות הנעשים על ידי כנופיה קטנה של בני הפקר שאינם יודעים מעצור. מצד שני נראה לי כי לא טיפלו כלל בדבר. אם ידעו שלטונות האוניברסיטה אפילו שמץ ממה שעתיד להתרחש אסור היה להם לפתוח את אולם־ההרצאה לקהל; היה עליהם להימלך בדעתנו; היה עליהם להתיר את הכניסה אך לאורחים מוזמנים בלבד. בשעה שעזבנו את הר־הצופים הייתי נבוך ומדוכא כל כך, שפיקפקתי אם כדאי ללכת אותו ערב לבית־הממשלה.

אף על פי כן הלכתי, משום שלא העזתי לא לבוא. נערכה שם ארוחה כדת וכדין לכבוד ראש ממשלת מצרים ותופיק דוס־פחה, מיניסטר התחבורה (קופטי). היו שם אנשים רבים, ביניהם משפחות יונג, הרון, נורד, דרייטון, קמפבל, ספייסר, מפקד־הצבא, הקונסול המצרי ועוד. היהודים היחידים מלבדנו היו – משפחת מגנס. ליד השולחן איתרע מזלי, כי נשארתי בלא גברת, כנראה – בגלל מחלתה של הגברת קמפבל. סימה ישבה ליד המזכיר הראשי, וכך ביליתי את זמני בלימוד תולדות־חייו של רוחי עבדול האדי⁷, שישב לצדי וסיפר לי מנסיונו, נסיון של קונסול תורכי בקיוב ובאודיסה; ובאמת ענד על חזהו שורה מרהיבה של אותות־הצטיינות תורכיים וידע הרבה על יהודי רוסיה. בשיחת הגברים שלאחר הארוחה ביררתי עם קמפבל את ההכנות לנבי־מוסא. אמרתי שאיני מרגיש כי מתיחות אנטי־יהודית בלתי רגילה תלויה באויר, אולם רבות השמועות על תגרות גדולות בין הסיעות הערביות השונות, ואם תפרוץ מהומה, קשה יהיה להשתלט על המצב. משחזרנו אל הגבירות נצמדנו, ספנסר ואני, למשך כל הערב איש לרעהו, עד ששלישו של הנציב נתיאש ממנו לאחר נסיונות־שוא אחדים לשתף אותנו בשיחת־חולין נעימה. ביררנו את שאלת מיזוגה של משטרת עירית תל־אביב. הוא מרגיש, כנראה, כי רוקח ושושנה פרסיץ “בגדו” בו. לדעתו ויתר להם בכל סעיף וסעיף. הם אמרו לו שהוא “ניצח” אותם והבטיחו להגן עליו מפני המועצה העירונית. עתה נדמה לו שהם רוצים לסגת שוב. הוא פעל לפי הוראותיו הברורות של הנציב העליון, ואינו סבור שיש סיכוי כלשהו לחזור ולדון על הבעיה מעיקרה. דיברנו על ה“קולפק”⁸. הוא ניסה לבטל את כל הענין ואמר לי שרוב קציני־המשטרה הבריטיים “התאהבו” בכיסוי־הראש הקבקזי ומתהדרים בו כבסמל המשטרה. הסברתי לו, כי בעינינו הרי זה סימן נוסף למגמה הכללית “לערב” את כל הארץ ולמעט את דמותנו. נגענו בשאלת הנוטרים, והבטיחני להכין מדים בצורה שתהיה אמנם שונה ממדי המשטרה הכללית, אולם יהיה בה כדי להבליט את מעמדם. בהמשך הדברים נגענו ברצח יגור, ואותה שעה המו באזנינו באולמי־האורחים השיחות המקובלות שלאחר סעודה. גם ספייסר נוכח עתה לדעת כי בחיפה ובעיבורה פועלת כנופיה טרוריסטית. רוצה הוא להתחקות על העקבות ולמצוא את האנשים ששכרו את הרוצחים. מצוא ימצאם, אף אם ישכנו כבוד במקומות “הגבוהים”. ויהא זה אפילו הנציב העליון. עניתי לו כי הנציב העליון בא לארץ אחרי רצח יגור… אבל עליו להמשיך בקו זה ולא להירתע מפני פגיעה באנשים רמי־מעלה שבחיפה ומחוצה לה.

יום ה', 11 בפברואר, 1932

הקולונל קיש חזר הבוקר ובא למשרדנו. שוחחנו ארוכות והוא סיפר פרטים מענינים רבים על מצב הדברים בלונדון. אשר לתכניותיו מסתבר כי בדעתו לנסות את כוחו בשוק הפרטי ביסוד איזו חברה להשקעות, שתשיא עצות לבעלי הון על הדרך הטובה ביותר להשקעת אמצעים, תעבד תכניות בשבילם ותנהל בשמם עת העסקים. כן יש עמו הצעה מופשטת בדבר מרכז חליפין לפרי־הדרים, דוגמת מרכז־החליפין לפרי־הדרים בקליפורניה; ורעיון מופשט עוד יותר – על איזו משימה הכרוכה ברכבת, שאנשי חברת־האשלג עומדים לבנות לאורך עמק־הירדן. ברור כי קיש בעל מרץ הוא; עזה החלטתו להישאר כאן, ואני מלא התפעלות לעוז שהוא מוצא בלבו לנסות את מזלו בדבר חדש לגמרי ובתנאים הרופפים של חיי־הכלכלה הארצישראליים.

ד"ר נורד בא לביקור. אמש נזדמן לי לומר לו מלים אחדות בדבר עבאס חילמי ואיסמעאיל צדקי. נראה שמצא ענין בהסברותי (ודאי – בקשר לדין־וחשבון שלו לברלין) ובא לשוחח עמי. נודע לו ממקור ערבי הנחשב בעיניו כמהימן, שעבאס חילמי הוא סיבת ביקורו של ראש ממשלת מצרים.

המהנדס ב. בא שנית, להגיש את הצעותיו להעסקת פועלים עברים בעבודות הציבוריות ובעבודות הקבלניות מידי יהודים.

שיחה טלפונית עם דיזנגוף, שהודיע לי כי מועצת העיריה שמעה את הדין־וחשבון שלהם על המשא־ומתן בענין המשטרה ועל מסקנות ישיבתנו האחרונה. המועצה החליטה לדחות כל פעולה עד שאבוא אליהם. לאחר שנמלכתי מעט בדעתי הסכמתי לרדת לתל־אביב בתחילת השבוע הבא.

אנדרוס וגורדון באו לארוחת־ערב. אנדרוס עסוק עתה בועדת מס הקרקעות, אולם כבר ודאי הדבר שיתמנה סגן מנהל־הפיתוח. עליה ראויה לציון, אף כי במחוז הצפון נרגיש מאד בהעדרו. הוא רמז לי רמז קל על ההחלטה הגרועה בענין פיגורי המסים של הקרן הקיימת לישראל.

יום ו', 12 בפברואר, 1932

בא מקפרסון, מחברת־הנפט העיראקית. נפגש עם אנשי הקרן הקיימת ובא אתם לידי הסכם ברוב השאלות השנויות במחלוקת בדבר הקרקע. נראה שהקרן הקיימת לישראל מעדיפה תשלום במזומנים על חילופי־קרקע, ועיבדה נוסח המתאים לתקנותיה. דעת שנינו היתה שיש להמשיך במשא־ומתן הישיר ביניהם. כתוצאה מכך נתיחדה שיחתנו בעיקר על עניני עבודה וקניית אספקה בארץ.

הלכתי להתראות עם הנציב העליון, לבירור הסדר בעבודות הציבוריות. הפגישה נמשכה שעה ארוכה למדי ושוב הקשיב בתשומת־לב ורשם רשימות. השאלה היא רק – מה יצא מזה?

הוא פתח באינצידנט המעציב שאירע בהרצאת הפתיחה של מר בנטביץ' (באוניברסיטה) והביע צערו עליו. אמרתי שיש כמובן להצטער על כך, אולם אין להגזים בחשיבותו. בכל מקום ומקום קל לכנופיה קטנה בערך של צעירים להקים שאין ולהפריע בכינוס אוניברסיטאי. יש לראות את המקרה לאורה של טרגדיה אישית. ברור שההפגנות הופנו כנגד המרצה ולא כנגד הנושא. מר בנטוביץ' נהג לשבת בין שנים, ואולי בין שלושה כסאות. הערבים האשימוהו שהוא ציוני חסר מעצור; האנגלים הפקירוהו מפני שהוא יהודי; בעיני היהודים הוא דוגמה לטיפוס היהודי הרוצה להיות אובייקטיבי עד כדי כך שהוא מעדיף לעשות עוול לעצמו מלעורר חשד של אי־צדק כלפי אחרים. הוכחה לכך – הקריאה ללכת אל המופתי וללמדו דרכי שלום. הנציב סבור שכל מקום שמטיפים בו לרעיון השלום טוענים טענה דומה; בצרפת אומרים: הטף שלום למוסוליני! בגרמניה – הטף שלום לצרפת! אמרתי לו שאין להכחיש כי ישנן כתובות מסוימות במדינות העולם הזקוקות להטפת שלום יותר מן השאר. אין ספק שמוסוליני זקוק יותר לשיעור בחוקי־השלום הבינלאומיים ואין ספק שהמופתי זקוק לכך ביותר. אולם הצרה היא שהאנשים שאינם יודעים דרכי שלום אינם מוכנים לקבלם.

הנציב סיפר לי אחר כך שהוא הולך ביום ב' ליפו לפגישה עם הפרדסנים. העירותי שאין ליחס חשיבות להנחה שנתן ראש־הממשלה המצרי לפרדסנים על ידי שהפחית את מחצית המכס לתקופת אפריל־נובמבר. אנשים תוהים על המשמעות האמיתית של ביקור איסמעיל צדקי בארץ ישראל ובסוריה, בפרט מיד לאחר ביקורו החטוף של הוד מעלתו בקהיר ולאחר סיוריהם של עבאס חילמי ואורחים נכבדים אחרים. שמועות משמועות שונות פורחות באויר.

הנציב גילה לי, כי לנסיעתו לא היה שום אופי פוליטי. כן גילה שהמטרה העיקרית של ביקור איסמעיל צדקי, היתה לפעול נגד סיור התעמולה של עבאס חילמי במזרח התיכון וכי למאמציו של זה להשיג את כסא המלכות בסוריה קדמו הסכם עם החצר בקהיר והשלמה עם בריטניה באיזו צורה שהיא. הנציב השיב כי לפי מיטב ידיעתו אין כל הסכם בין פואד לבין קודמו. ההשלמה עם בריטניה הגיעה רק עד כדי הארחתו של עבאס חילמי בבית הממשלה למשך לילה אחד. רוצה הוא לדעת מה מידת הענין ששי לעם היהודי בהמלכת עבאס חילמי על סוריה. עניתי שיחס היהודים לשאלה זו הוא פחות או יותר חוסר ענין בכלל. הוא העיר כי ליהודים אסור לשכוח את ההשפעה החוזרת האפשרית של מאורע כזה על דעת הקהל הערבית בארץ־ישראל. אמרתי לו שכיון שכבר הגענו לענין המדיניות במזרח־התיכון בשעה זו, רצוני לשאול את ה. מ. אם תפסתי נכונה את התפתחות הדברים בזמן האחרון. נדמה לי כי בשנה האחרונה הושג תיאום מוחלט של המדיניות הצרפתית והבריטית בסוריה, במצרים, ואולי גם בארץ־ישראל. הקיץ הקץ על המדיניות שנהגו בה בעשר השנים שלאחר המלחמה, והוא הנסיון “להסתדר” עם האגף הקיצוני של התנועה הלאומית בארצות אלו. מדיניות זו נכשלה. באוכלוסיה שבכל מקום גדלו כוחות מתונים, העולים על פני השטח ומגבירים את לחצם. ממשלת צדקי נתבצרה במצרים נגד הופד, ואם יצליח צדקי להחזיק מעמד עוד כמה שנים פור תתפורר מפלגת הופד. בסוריה נשבר הגוש הלאומי (הכותלה); ואילו גם נערכו עתה בחירות חפשיות בדמשק ובחלב, לא היו הופכים את פני הדברים ולא היו משנים את משקל הכוחות באסיפה המחוקקת. גם בארץ־ישראל הולכת ומתארגנת מפלגה מתונה. יש אמנם טענות למנהיגי מפלגה זו – הנהלתם בעירית ירושלים אינה בשום פנים דוגמה לאדמיניסטרציה צולחת – אולם מאחוריהם עומד גוף של דעת־קהל מתונה הראויה לעידוד.

הנציב השיב כי מסקנתי בדרך כלל נכונה היא. אשר לנאששיבים רוצה הוא לברר עמי סעיף אחד בתכניתם והוא – סעיף המועצה המחוקקת. המפלגה המתונה מתכוונת לעשות את המועצה המחוקקת עמוד־תווך בתכניתם, והיא רוצה לדעת מה יהיה יחס היהודים אליה. אמרתי לו כי בתנאים הקיימים אין ספק שהישוב היהודי לא יתן ידו לתכנית של מועצה מחוקקת. אני עצמי שיניתי את דעתי בענין זה מאז 1922, כשסיר הרברט סמואל הציע את הצעותיו לתחוקת הארץ. הסיבה המכרעת לשינוי זה – שאז הייתי בטוח בתיאום פעולה בין החברים היהודים והבריטים של מועצה מחוקקת בבעיות־יסוד; ואין פירושו של דבר גוש המצביע יחד בכל שאלה בודדת, אלא תכנית משותפת ביחס למגמה היסודית של המדיניות. עתה שוב איני בטוח בכך ואינני סבור כי יש לצפות שהעם העברי, לפי מעמדו בשעה זו, יעמיד את עצמו בסכנה של שלטון הרוב הערבי. בדרך כלל היו שלוש תקופות בהתפתחות ההצעות התחוקתיות לגבי ארץ־ישראל. אפשר לומר שהרברט סמואל ניסה להרכיב מלמעלה גוף תחוקתי מרכזי. נסיונותיו נכשלו אז בגלל החרם הערבי. הלורד פלומר הפך את המגמה וניסה לבנות שלטון עצמי מתוך תאיו היסודיים. זהו הזמן שבו נתחבר הנוסח הראשון של חוקת השלטון המקומי. הנציב: האם יש נוסח כזה? עניתי כי לפי ידיעתי נתחבר הנוסח בשלהי 1928, וסיר ג’ון צ’נסלור הודיע לראשי־העיריות בארץ ולסוכנות היהודית כי בקרוב יוגש להם להעיר הערותיהם. אחר כך באו המהומות, ובשלהן חזר סיר ג’ון לרעיון הריכוז בהתפתחות הקונסטיטוציונית. לדעתי צדק הלורד פלומר בתפיסתו היסודית. יש לחשוש שכל גוף תחוקתי מרכזי שיוקם כיום בארץ־ישראל יתנוון ויהפך לבמת־תמיד של ריב מפלגות ותעמולה קבועה חסרת מעצור; עד מהרה יגיע לנקודת־קפאון מתמדת וכל פעם ידרש הנציב העליון להתערב ולהטיל ויטו, וספק אם יגיע בזמן מן הזמנים לכלל דיון יסודי בשאלות אדמיניסטרטיביות, תחוקתיות ומשפטיות. התפתחות המוסדות עד כדי שלטון עצמי צריכה לעבור שלושה שלבים מוקדמים: א) פיתוח שלטון עצמי מקומי; ב) פיתוח שיטתי של ועדות מיעצות למחלקות־ממשלה; ג) ועדים משותפים שבהם ישותפו נציגי האוכלוסיה. דוגמת הועדה לתחוקה בעניני־עבודה ראויה לחיקוי. שמא כדאי למנות ועדה משותפת לשם דיון בחוקת השלטון המקומי ולקדם בכלל פיתוח שיטתי של גופים כאלה, כדי שנציגי העם יבואו בהם במגע עם ענינים אדמיניסטרטיבים ותחוקתיים. הנציב השיב שגם הוא נוטה לדעת מעין זו, אולם הקושי – בהבטחה שהבטיחה ממשלת ה. מ., שכן קשה יהיה לבטלה אם מפלגת נאששיבי תלחץ בנקודה זו. אשר לשלטון עצמי מקומי – שאל לדעתי אם יש להקים מעין מועצות איזוריות, בנוסף על העיריות. עניתי לו כי אין הממשלה צריכה להשתעבד לתורות פרלמנטריות רק משום שהבטיחה הבטחה, אלא עליה לדון לגופו של ענין – על עתיד הארץ ושלומה. אשר למועצות אזוריות המלצתי קודם לכן על תכנית מעין זו, אף על פי שהיא מסורבלת במקצת, בגלל שטחה הקטן של הארץ.

עברתי אחר כך לענין שבו חשבתי לטפל בשיחה זו: מדיניות העבודות הציבוריות של הממשלה. המצב הוא עתה, שמחוץ למאתים הפועלים העברים המועסקים בבנין הנמל בחיפה עובדים בכל הארץ ובכל עבודות הממשלה פחות ממאה יהודים. דוקא עבודות הנמל הוכיחו שמקום שהממשלה מגלה בו רצון תקיף לתיקון הדברים, אפשר להשיג הרבה, לפני שנה הכחיש המהנדס הראשי בחיפה את האפשרות להעסיק מספר רב יותר של פועלים יהודים – ממש באותו תוקף שבו טוענת עתה מחלקת העבודות הציבוריות אותה טענה. אולם סיר ג’ון צ’נסלור דחק מצדו, מינה את סגן מנהל־הכספים מר ג’ונסון לאחראי – והענינים בחיפה זזו במידה ניכרת. הנציב הפסיקני ואמר כי מר ג’ונסון הוא אדם נבון מאד. כן, אמרתי, הוא ניסה לעזור. עליו גם לעבד את החומר שעל פיו יחשב חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה. חישוב הנוסחה הוא עתה כזה: גזברות הממשלה מעריכה את חלקם של היהודים כדי 32 אחוז. חישובי היהודים מראים 43 אחוז. לכאורה – הבדל חשוב למדי של 11 אחוז. אולם חשיבותו של מספר זה נעלמת לאור העבודה שהעסקת היהודים רחוקה מאד גם מן האחוז שנקטה הממשלה, ובכך מודה אף היא. אין לדחות את העסקת היהודים כדי 32 אחוזים. עד שיתברר אם האחוז הנכון הוא 43 או 38. זה מכבר אמרתי למזכיר הראשי, כי לא הנוסחה החשבונית מענינת אותי, אלא המגמה של מדיניות־הממשלה. אם יתפתחו הדברים לפי הקו הזה – אי אפשר שלא תתגבר ההרגשה כי הבטחות ראש־הממשלה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. הממשלה מנקודת־ראותה היא צריכה לראות את הסכנה שבהרגשה זו.

הנקודה השניה בבעיה זו – השיטה. יודעני כי ג’ונסון דיבר עם הנציב וחלק על שיטת הקבלנות כפתרון הולם יחידי. סגן מנהל־האוצר מעדיף חוק של שכר מנימלי. אין ספק שהישוב העברי – והסתדרות העובדים הכללית בכללו – יעדיפו חוק של שכר מנימלי משיטה של קבלנות המבוססת על סחיטת מירב המאמץ מן הפועל הבודד. אולם חוק של שכר מינימלי אינו קיים, ואין אני מאמין כי הועדה לתחוקת־עבודה בהרכבה הנוכחי תנהיג חוק כזה. יוצא אם כן שעלינו לבחור בין שיטה של קבלנות ובין אבטלה בכלל – ובחרנו לעבוד לפי שיטה של קבלנות, עד שיונהג שכר מינימלי.

השאלה השלישית היא – עבודות העיריות. בעוד שהסוכנות היהודית מתווכחת עם הממשלה על הניסוח התיאורטי של הכנסות העיריות – נעשה המצב בעבודות העיריות קשה מנשוא. לדוגמא – המצב בירושלים, שאוכלוסיתה, בהתאם למפקד האחרון, היא עברית בששים אחוזים ושרוב תושביה, אינם מיוצגים במועצת העיר, בה מגיע חלקם של היהודים בעבודות העיר לאפס. הנציב שאל אם על הממשלה לצוות על העיריות איזה סוג של פועלים עליהן להעסיק. עניתי לו שסגן מושל־המחוז משתתף בקביעות כמפקח בועדה לאישור חוזי־העבודה של העיריה. עד כאן השתמש בסמכותו, כדי לאשר את ההצעות הזולות ביותר בלי יוצא מן הכלל. אם תינתן לי הוראה להגן על התביעות המוצדקות להעסקת עבודה עברית, גם בלי להתעלם מנימוקים של חסכון וטיב – תשא ההוראה פרי.

הנציב אמר שרשם לפניו את כל דברי ויעיין בהם. הוא התחיל לדבר על העליה. לפי מיטב ידיעתו ניתנו בשדיול האחרון 350 רשיונות לעולים־עובדים. בטוח הוא שהפעם יוגדל השדיול לעולים־עובדים, אמנם – לא במספר רב. עניתי כי לרוע מזלנו בא הוד מעלתו לארץ־ישראל בתקופה שבה מיחסים חשיבות לשדיול של 350 רשיונות, אבל לפני זמן לא רב ניתנו אלפי רשיונות כל חצי שנה. ואל נא יחשוב שתוספת של כמה מאות רשיונות תעורר התלהבות בעם העברי. אמר כי מר חיימסון הכין תזכיר והוא רוצה לתתו לי באורח פרטי, שאקרא בו ואחוה דעתי עליו לפני שנדון על מספרי השדיול הבא. הוא מקווה כי אהיה תמים־דעים עמו אם יעריך את מר חיימסון כאדם הגון. אמרתי לו שאין לי מסיבה להטיל ספק בהגינותו של מנהל מחלקת־העליה, אבל לדעתי יבש לבו לגמרי וגישתו היא ביורוקרטית. בעוד שמאת מנהל מחלקת־העליה נדרש יחס אנושי דוקא. רק לפני ימים מעטים באה לידי בקשה להעלאת הורים שנדחתה על ידי מנהל מחלקת העליה. מפני שהכנסתו החדשית של המבקש פחותה במאה מיל מן הסכום הנדרש לפי החוק. במקרה אחר שוללים במשך שנים רשות משלושת בנים להעלות את הוריהם, משום שהם יושבים במשק תל־יוסף, שאין המנהל רואה אותו מבוסס מבחינה כלכלית. אולם יש להוסיף, כי סגנו גרוע אף ממנו. הוא נסתבך ללא מוצא בסעיפים מעשי־ידיו להתפאר ואינו יכול למוצא את ידיו ואת רגליו בסבכיהם.

הנציב השיב כי שמע על כך, אשר לעלית הורים נתן הוראה למר חיימסון לנהוג בבקשות אלו ביתר רוחב לב.

בשעת שהותי במשרדי־הממשלה ביקשני יונג להיכנס לחדרו. אמר כי בידו דין־וחשבון מקצין־המחוז המוסר, כי ערביי ודי חורית מתחילים להתמרד. עונת החרישה נגמרת והולכת; כבר הפסידו את יבול האבטיחים; אם לא ינתן להם עתה לחרוש – יפסידו גם את עונת הדורה. פרנץ' טילפן לאוסישקין וביקש להרשות לממשלה לחתום על חוזה־המשנה לפני שיחתם החוזה העיקרי בין הקרן הקיימת לישראל ובין הממשלה. אוסישקין השיב תשובה שלילית מוחלטת. המזכיר הראשי שאל לדעתי ולנכונותי להתערב. אמרתי לו כי אמנם, חבל מאד אם הערבים באמת יפסידו את העונה; שום צד אינו מעונין בכך שהממשלה תחכור את הקרקע ותתן לערבים לשבת עליה בלי שיהיה להם דבר לעשות בה; אם יתבטלו יגרמו צרות. מצד שני – צריך להבין שעצם חתימת חוזה־המשנה תקבע מראש את מעמד הקרן הקיימת לישראל בענין זה. על כל פנים אבוא בדברים עם אוסישקין ואברר אם אין להחיש את חתימת החוזה העיקרי. עדיין נשאר מעט זמן לחרישה אף אם לא ירדו גשמים בשבוע הבא או בשבוע שלאחריו.

ניסיתי להתקשר עם אוסישקין בטלפון, וכבר לא היה במשרדו. באתי איפוא במגע עם הורוביץ והסברתי לו את המצב הקשה בו נימצא אם יפסידו הערבים את האפשרות לעבד את הקרקע בשל הדחיה שנגרמה על ידינו. הבטיח להחליף דברים עם גרנובסקי.

בארבע אחר־הצהרים הלכנו אני ושרתוק, לבית אגרונסקי, לפגישה עם עוני ביי עבדול הארי. נתרשמתי מדבריו יותר מאשר בכל שיחותי הקודמות עם הערבים – אף על פי שהיה נרגז עקב כאב־שינים עז. הנה אדם, שהוא בלי ספק, על אף הסתירות שבנהגו הפרטי והעסקי, פטריוט קנאי, שאינו ותרן בהשקפותיו הלאומיות; אדם שחותנו נתלה בידי התורכים כמהפכן ערבי, שהוא עצמו נידון למיתה שלא בפניו. הוא מתגאה על מאמר שכתב ביום שביתת־הנשק בשנת 1918 ושביקש לפרסמו בכמה עתונים בפריס, בכלל זה – ב“הומניטה”, ובו קונן על גורל בני־עמו שהמלחמה נסתיימה בשבילם סיום מוקדם מדי ושיירה בידי היריבים האירופיים כוח מספיק לדיכוי המזרח.

שיחתנו התחילה בהערות כלליות על האימפריאליזם כנקודת־מוצא. הייתי יכול ללכת בעקבותיו בקלות ו“לשבות את לבו”, אילו הצטרפתי להרשעה סיטונית של המשטר הקולוניאלי באירופה. אבל לא הייתי מוכן לותר, ועל אף מבע הדאגה המרובה בפניו של שרתוק ניסיתי להוכיח בדוגמאות ממצרים ומהודו, כי האדמיניסטרציה הבריטית אין בה משום פנים מאותה קללה כוללת כפי שמקובל לתארה, כשם ששלטונם של איסמעאיל צדקי או של שליטי הודו בני־המקום, או של המשטר הקפיטליסטי הבלתי תלוי, אין בו בשום פנים מאותה ברכה כוללנית המתוארת בפי רבים. אף על פי כן יצאנו בשלום יחסי מתגרת פתיחה זו.

משעברנו לשאלות ארץ־ישראל אמר עוני ביי שאינו רואה כל תועלת בויכוח בין יהודים ובין ערבים על בעיות־היסוד. מבין הוא יפה ללאומיות היהודית, אולם יש התנגשות־אינטרסים יסודית שאין לבטלה בשיחות. השבתי כי אופן מחשבה זה הוא, לדעתי, הפשוט והמקובל ביותר. קרוב לודאי שרוב היהודים יסכימו עמו בסרבו לחתור להתקרבות, אולם המתבוננים לעובדות מקרוב מוכנים להעז ולגשת לפתרון הבעיה. כשם שאין לבטל בויכוחים את ניגודי האינטרסים שעליהם דיבר, כן אין לבטל עוד בויכוחים את מציאות היהודים בארץ־ישראל. מעמדם הכלכלי והסוציאלי של היהודים בארץ עומד כבר עכשיו מחוץ לכל יחס לכוחם המספרי, ואין תועלת לעצום עינים ולא לראות מציאות זו. המדינה הארצישראלית שוב לא תהיה לעולם מדינה ערבית טהורה. אם תשתלט קיצוניות נמהרת ופזיזה על הצד הערבי – תעבור על הארץ תקופה ממושכת של מלחמת־אזרחים, שתביא בעקבותיה סבל וחורבן למאות ולאלפי אנשים, ובסופו של דבר נעמוד ממש במקום שבו אנו עומדים כיום. אם עוני ביי אינו נגרר אחרי הלכות מופשטות מסוימות, אלא דואג באמת ובתמים לשלומו של העם הערבי בארץ־ישראל – מוטב שיחתרו, הוא וחבריו, למציאת בסיס של מודוס ויונדי. וכך הגיע הויכוח לשאלת העתיד הקונסטיטוציוני של ארץ־ישראל. אגרונסקי הדגיש בשיחה קודמת עם עוני, שאנו בעד “פריטי”. הסברתי לו כיצד אנו מבינים מושג זה – בהבדל משויון, שפירושו למעשה שלטונם העריץ של מספרים. הסברתי והדגשתי שאם יונהג שלטון הרוב, ברור שהערבים ישלטו בכל הנוגע לכלל ארץ־ישראל, ואילו היהודים ישתלטו על כמה עמדות־מפתח מן החשובות ביותר. לעירית ירושלים יהיה רוב יהודי וראש־עיר יהודי, הוא הדין לגבי תל־אביב ויפו, בעוד שעיר הנמל וצנור־הנפט צועדת אף היא במהירות לקראת הגמוניה יהודית. עוני ביי לא ענה, אולם גלוי היה לעין שנתרשם. הוא השתמט מתשובה באמתלה של כאב־השינים והציע כי ניפגש שנית בקרוב, לשם המשך השיחה.

בערב סעד אצלנו הקולונל קיש. היה זה ליל־השבת הראשון שלו אחרי שובו לארץ. שוחחנו משך שעות על הנקודות המרובות שבנסיוננו ועל ענינינו המשותפים.

שבת, 13 בפברואר, 1932

אחרי הצהרים בא הד"ר פישל, מן האוניברסיטה, ומסר לנו סקירה מענינת על ביקורו בבגדאד, קורדיסטן ופרס, שערך לא מזמן. הוא נסע לשם לחפש כתבי־יד נדירים, ביחוד – ממקור פרסי־יהודי. שמענו מפיו כמה פרטים מענינים על חיי היהודים בהרי קורדיסטן השוממים. אף על פי שהיהודים שם סיגלו את עצמם לאורח־החיים הקשה של שכניהם, אף על פי שקהילות יהודיות רבות שבכפרים הנידחים אינם מונים אלא משפחות מעטות – הם מוסיפים לקיים את אפים המיוחד.

אחר כך, לשעת־התה, באו שני יהודים מחלב, שעשו בארגנטינה עשרים ושמונה שנים, וכנראה צברו מיליוני לירות בתעשית הטכסטיל. זהו ביקורם הראשון בארץ־ישראל, והם כמעט יוצאים מכליהם מרוב התלהבות. עדיין לא ברור אם יהיו מוכנים לעשות משהו בארץ.

בערב – הישיבה המכוננת של ועד־העיר החדש על סיעת הפועלים החזקה שבו. מחזה מוזר במקצת. חבל שישיבת־הפתיחה שיעממה, בגלל המנהג הנפסד של נאומי־ברכה בשם כל מוסד ומוסד: ראשית – הועד הלאומי, מיוצג על ידי שלושה נואמים: בן־צבי, אוסטרובסקי והגב' סולד; אוסישקין, המהווה מוסד לאומי לעצמו, שנשא נאום־תעמולה ציוני נוגע עד הלב, ורבים אחרים. סבורים היו כי אנאם בשם הסוכנות היהודית, אך הצלחתי להשתמט מזה. כולם התפלאו, והעתונאים לטשו עין. אפילו חברי ממפלגת פועלי ארץ־ישראל שבועד־העיר נתאכזבו מרה.

משם הלכנו למסיבה שנערכה על ידי גוש הסטודנטים של מפא"י לכבוד חברי המפלגה שבין גומרי־האוניברסיטה הראשונים. היתה זו פגישה נאה לבחורים מתרוננים ומתבדחים, ושהינו בה עד אחרי חצות, לבסוף הרצינו ותבעו ממני לנאום. לאמיתו של דבר נתאויתי כאן לומר מלים אחדות, ודיברתי על המצב באוניברסיטה. בקשר למקרה שקרה בשעת־נאומו של בנטויץ', על הסתירה בין שיטת חינוכו לבין שאיפותינו בארץ, ועוד. תוך כדי נאומי הסברתי את משמעו העברי האמיתי של התואר *. A.M לפי צורתו העברית מ. א., והוא: “מה אעשה?” נאמו גם שפרינצק ובן־צבי.

יום א', 14 בפברואר, 1932

התראיתי עם אוסישקין בבוקר, בדבר החשת חתימתו על חוזה־החכירה לקרקעות ודי חורית או מתן הסכמתנו שהערבים יתחילו לחרוש לפני חתימת־החוזה. אוסישקין התנגד לשני הדברים ועלי להודות שנתרשמתי מנימוקיו. צודק הוא בהחלט באמרו, שאם יתחילו הערבים לחרוש שוב לא יהא תוקף לטענותינו בכמה מסעיפי־החוזה. וכיון שחשיבותם של כמה מן הסעיפים מרובה ביותר, כגון סעיף החזרת הקרקע לידינו בלא אריסים בגמר החוזה, – אפשר להבין מדוע אין הקרן הקיימת לישראל מוכנה לותר מלכתחילה. אשר להחשת המשא־ומתן גילה אוסישקין רוחב־לב מספיק באמרו שהממשלה יכולה לקבל בלי ויכוחים נוספים את הצעת־החוזה שהוגשה על ידי הקרן הקיימת לישראל. אף על פי כן שידלתיו להחיש את מהלך המשא־ומתן.

סרתי לחדרו של וייץ, לברר אם מבחינה חקלאית נכונה טענתה העיקרית של הממשלה, כי עונת החרישה ליבולי־הקיץ תיגמר בעוד ימים אחדים. לפי סברתי אין זו אלא טענת סרק. אם יהיו עוד גשמים, תספיק השעה להתחיל בחרישה אחרי הגשמים. אם לא ירדו – ודאי יהא המצב רע, אבל הפרש של שבוע או שבועים אין בו כדי לתקן הרבה.

הלכתי עם סימה לבית־הממשלה ומשם יצאנו לסיור עם הנציב העליון ועם אחותו. מגמתי היתה הפעם שפלת החוף בסביבי תל־אביב, בהדגמה מיוחדת של התישבות תת־עירונית על פני שטחים מצומצמים ביותר. אפשר באמת להתפעל מראה העינים בשעה שעוברים בשכונת־בורכוב או רמת־גן ורואים את הישגיהן של משפחות עבריות המשתייכות למעמד הזעיר העני, על שטח קרקע של דונמים אחדים, בעלות פרה אחת או שתים, שטח זעיר של גן־ירקות, גן עצים או פרדס קטן – וזה אך בכוחם של עבודה קשה וכושר התמדה. בדרך לתל־אביב נעצרנו לשעה קלה ליד מגדל הצלבנים ברמלה, עברו לאיטנו את תל־אביב עד לחוף הים ומשם, דרך רמת־גן, (שבה סיירנו כמה גנים ומשקים זעירים, את בית־הספר, את בית־החרושת לשימורים “עסיס”) לפתח־תקוה, לשם סיור פרדסי חברון. הנציב העליון נתרשם מאד, כנראה, ממראה עיניו בבתיהם ובגניהם של בעלי המשקים הזעירים שברמת־גן; שאל שאלות רבות, וביחוד חקר לאורח־חייהם של האנשים בארצות־מוצאם. זוהי נקודה שאני חוזר ומדגיש לפניו, כדי שיראה את האנשים לאור עברם ויבין נכונה את השינוי שכבר נתחולל באופי היהודי בהשפעת הארץ.

הנסיעה ליפו וחזרה לירושלים נתנה לנו שהות רבה לשיחה. נסיתי לנצלה כמיטב יכלתי. אחת השאלות המעסיקה כנראה את הנציב היא – שאלת חידושה של עירית ירושלים. אפשר שהגיעו אליו הדים מבירורי השאלה שנתפרסמו בזמן האחרון בעתונותנו. ראשית שאל להבדל בין “יהודי ארצישראלי” לבין יהודי הגר בארץ, וכפי שגיליתי נתכוון לשאלת האזרחות. אחר־כך חקר לדעת אם יושבים בירושלים יהודים רבים שאינם אזרחי ארץ־ישראל ואם שלילת זכות־הצבעתם תשפיע במידה יסודית על תוצאות הבחירות לעיריה. נסיתי, כמובן, להוכיח כי באופן זה תישלל זכות־ההצבעה ממספר ניכר של תושבי ירושלים. אם אפשר להבין תקנה כזו לגבי מוסד מחוקק כללי, הרי שאין להצדיקה בבחירות עירוניות, שיש לשתף בהן כל משלם מסים היושב בקביעות בתחומי העיר. נוסף על כך ניצלתי את ההזדמנות להסברת היסוסיהם של היהודים לקבל את האזרחות הארצישראלית, וביחוד בעלי הררכיות מסוג א‘; בריטים, אמריקאים, גרמנים ואפילו צ’כים. הדגשתי לא רק את אי־נוחותם של הללו בקבלת הנחות בנסיעות, ויזות וכו’ אלא גם את התוצאות הרציניות הצפויות להם אם יפסידו את ההגנה הקונסולרית ואם יהיו נתונים לשיפוטם הגמור של השלטונות הארצישראליים.

בהמשך שיחתנו נגע בענין עבר הירדן, ושמחתי להזדמנות שניתנה לספר באורח פרטי לסיר ארתור על הפניות שחוזרים ופונים אלינו בחדשים האחרונים כמה מרמי־המעלה בעבר־הירדן ומעוררים אותנו להתחיל בפעולה כלכלית וברכישת קרקעות. בלי להזכיר שמות סיפרתי לו על הצעותיו של מ. פ. ועל הנסיונות שנעשו בזמן האחרון על ידי ר. פ., קודם סבורים היינו שלפי שעה טוב שלא לנגוע בשאלה זו, כל זמן שלא הגענו למלוא כוחנו בעבר־הירדן מזה, אולם שתי עובדות משוות לבעית עבר־הירדן דחיפות יתירה. האחת – בעית הקרקע בעבר הירדן המערבי, שהוחמרה בזמן האחרון מטעמים פוליטיים; השניה – השפל הכלכלי והקפאון בעבר־הירדן המזרחי, המכריחים את עתירי הקרקעות ואת ה“פחות” לבוא ולהציע את הצעותיהם. שלושה גורמים בעבר־הירדן יש להביא בחשבון: האמיר, הנציג הבריטי והשיכים. עד כאן היה זה מעין מעגל־קסמים, שבו הטילו את האחריות איש על רעהו. עתה אולי ניתנת האפשרות לחרוג מן המעגל. אשר לנציג הבריטי, מובטחני כי הוא רוצה בכל לבו להתרחק מתפקיד העלול לגרום לו צרות. עתה תפקידו פשוט בתכלית הפשטות: ארץ דוברת ערבית, שרוב תושביה נודים ויש לנהלה בדרך השיגרה הקבועה וקיימת לגבי מדינה מסוג זה. כניסת היהודים לעבר־הירדן תסבך את התפקיד ותחייב יזמה וערנות מתמדת.

סיר ארתור סיפר כי נגע בשאלת עבר־הירדן בחליפת המכתבים שלו עם לונדון. התשובה שקיבל היתה ממש כך – שתתוספנה צרות חדשות. אין הוא סבור שזהו נימוק מספיק. אין להתעלם מבעיה זו, ולאחר זמן מה, אולי במרוצת השנים הקרובות, נוכל להתקדם.

פרשה זו שימשה פתיחה הולמת לדיון על נושא שביקשתי לי מכבר שעת כושר לעוררו: יסודות המדיניות הבריטית במזרח התיכון ועמדתם הבלתי בטוחה, האופורטוניסטית ללא תקנה, הבלתי מוכשרת והמיאשת, של החוגים הרשמיים. אמרתי שאין זו הפעם הראשונה לקיסרות הבריטית להפסיד עמדות חיוניות עקב עמדה כזאת, ואם לא יחול שינוי – עלולה ארץ־ישראל בפרק זמן קצר למדי להיות לחוליה בשרשרת המדינות הלבנטיניות, לחופו המזרחי של היום התיכון, שתתמזגנה בהמשך התפתחותן למעין פדרציה בעלת אורינטציה אסיתית ונוגדת למערב. כל החוזים והסידורים הדומים להם הם תחבולות בנות־חלוף. אם אין למנוע התפתחות כזאת בעיראק, אפשר ואפשר למנעה בארץ־ישראל, בתנאי שיעודדו את טיפוחו של ישוב יהודי חזק.

ווקופ אמר שהוא מסכים בדרך כלל למסקנה זו, והוא סבור כי אנשים כגון ידידו אמרי חושבים ממש כך.

בדרך חזרה ביררנו בעיקר שאלות עליה, וקודם כל את השאלה של הפחתת סכום־הכסף הנתבע מעולים בעלי־מקצוע מאלף לחמש־מאות לירות. לפתיעתי הרבה נתחור לי כי נימוקיו של חיימסון חזקים מכל אשר ראה הנציב בביקורנו ברמת־גן. דומה שלא שוכנע בסיכויי הצלחתם של אנשים בעלי הון של 500 לירות, וברור היה שאינו מוכן לעשות איזה מעשה פזיז תחת לחץ.

בערב השתתפנו בארוחה שנערכה במלון המלך דויד על ידי קבוצת ידידים של הא' והגב' בנטביץ', לרגל שובם לארץ־ישראל.

יום ב', 15 בפברואר, 1932

בבוקר – ישיבה עם גרנובסקי, רופין ובבלי, לדיון חדש של הצעותינו למסי־הקרקע כהכנה לישיבה של ועדת מסי־הקרקעות שנקבעה למחר.

ל. ר., המארגן עכשיו מפלגת פלחים כנגד שתי “הקבוצות האריסטוקרטיות” הותיקות, טילפן למשרד. הוא עומד לקרוא לועידת פלחים ביפו ומבקש את עזרתנו לארגונה. הוא הנהו אחד הבודדים בשורת הפוליטיקאים הערבים הצעירים המגלה סימן ראשון לאומץ־לב אזרחי. בועידת הנוער דיבר בגלוי נגד תכנית החרם. נסיונו החדש אף הוא נועז.

אברמסון טילפן ושאל אם רצוננו להיפגש לבדנו עם הועדה, או יחד עם פיק"א, ועניתי לו שאין התנגדות מצדנו לישיבה משותפת. אחר כך פניתי אל ויקטור כהן והזמנתיו לסעוד עמי בצהרים, כדי לקיים בירור מוקדם. עברנו על החומר סעיף אחר סעיף, וגילינו שבדרך כלל אין חילוקי דעות בינינו. כהן אמר לי כי לביק, קצין סידור הקרקעות, נחשב כמועמד ראשון במעלה למשרד מנהל הבנק החקלאי שיוקם במסגרת תכנית הפיתוח, או בעקבות המלצות הדין וחשבון של סטריקלנד.

הא' והגב' ויטלס וד"ר שלזינגר ואשתו באו לסעוד עמנו בערב. שוחחנו על יסודות האידיאולוגיה הציונית – דבר שלא עשיתיו מכבר.

יום ג', 16 בפברואר 1932

שהיתי כל הבוקר במשרד נציב־הקרקעות, עם הועדה המורכבת מן האדונים אברמסון, קרוסבי ואנדרוס, לשם בירור ההצעות למסי־הקרקעות. מצדנו השתתפו ויקטור כהן, שרתוק ואני.

כשחזרתי למשרד מצאתי את יוליוס ברגר מחכה. המשכנו את שיחתנו של המצב בגרמניה ועל האפשרויות של פיתוח שיטות חדשות לתעמולה הארצישראלית, שתותאם במיוחד לצרכיו המיוחדים של המעמד הבינוני היהודי בשעה זו.

טברסקי⁹, שחזר עתה מחוץ לארץ נכנס לרגע קט.

אחר־הצהרים ישבתי עם בן־גוריון, דב הוז, בן־צבי ושרתוק. דיברנו בעיקר על ההצעות הקרויות בשמו של עבאס־חילמי.

בערב סעדנו בבית השופט פרומקין, עם משפחת בנטביץ' ועם שופטים ערבים אחדים (חאלדי, חיאט, וג’ראללה).

יום ד', 17 בפברואר, 1932

כל הבוקר עסקתי בהכנת גילוי־דעתי במסיבת העתונאים אחר־הצהרים. אמנם, המסיבה נקראה קודם כל לשם הזמת ה“פצצה” הרביזיוניסטית על מה שקרוי “הצעות עבאס חילמי”, אבל איני רוצה בשום פנים להקדישה אך ורק לפרק זה של “גילויים” דיפלומטים מלאי סנסציות, שאינם אלא הבל ורעות רוח. כמה מן העתונאים הארצישראליים, ובראשם מר שלום שורץ מ“דואר היום” במאמרו “מזימה אנגלית־ערבית לחיסול הציונות”, יצאו מכליהם במידה כזו עד שלא יהיה מן המועיל לרתק יותר מדי את תשומת לבם לענינים כאלה. הוספתי על כן בשורת הענינים שבדעתי לברר את הבעיות של מסי־הקרקעות, של חידוש פני העיריות, של סיפוח אנשי־ציבור למועצות ולועדות ממשלתיות.

מסיבת העתונאים התנהלה אחר־הצהרים לפי הקוים שנקבעו מראש. דומה כי גם הפעם מילאה את תפקידה. מסיבות־עתונאים אלה חייבות להיעשות מוסד של קבע. חשיבותן רבה, הן כנשק כלפי חוץ והן כאמצעי־השפעה כלפי פנים.

ישר ממסיבת העתונאים נסענו לתל־אביב, לישיבת חברי הועד הפועל הציוני והועד המנהל של הסוכנות היושבים בארץ. קראנום לישיבה כדי להביא לפניהם את הענינים הנוגעים להצעות עבאס חילמי, כדי להוציא לפחות מלבם של כמה אנשים אחראיים את הרגשת הסכנה הכרוכה במשא־ומתן סודי. בישיבה זו יכולתי למסור את כל הפרטים, בעוד שבמסיבת־העתונאים מסרתי רק גילוי־דעת כללי. קראתי לפניהם את ההצעות, ניתחתי אותן וביקרתי את התכסיסים הרביזיוניסטים – לצערי, לא בלי תוספת־לעג קלה, שכה קשה לי לדכאה בי בהזדמנויות כאלה. אוסישקין נזף בי מיד על שאני נוהג קלות־לשון בשאלה רצינית החיונית כל כך. נתגלע ויכוח ממושך, שבו השתתפו מוסנזון, ברלין, סופרסקי, אנשי “המזרחי”, בן־גוריון, בן־צבי, שרתוק ומרמינסקי. עניתי, וכמה מן השומעים אולי התפלאו שוב לצורה הבלתי־מתונה של תשובתי למר אוסישקין.

יום ה', 18 בפברואר, 1932

חזרתי בשעה מאוחרת מתל־אביב, כיון שהישיבה נמשכה אמש עד שתים אחרי חצות.

בדקתי ניירות רבים שנצטברו.

יום ו', 19 בפברואר, 1932

אחדים מחברי גוש הסטודנטים של מפא"י באו לבקש עצה על יחסם לענשים החמורים ולגירושים מן האוניברסיטה שהוטלו על המפריעים בהרצאת בנטביץ'. הם רוצים לפרסם גילוי־דעת בשם הגוש, וביקשתי מאת משה לשבת אתם ולבדוק את תכנו של גילוי־הדעת.

קפלנסקי בא לומר שלום ערב צאתו לאירופה, לשם השגת כסף בשביל התכניון.

יום שבת, 20 בפברואר, 1932

הצטננתי מאד וביליתי כל היום בקריאת עתונים וסטרצ’י¹⁰.

יום ראשון, 21 בפברואר, 1932

נכנסו הכסטר וברקסון, ושוחחנו על הסדרים שיש לעשות בקשר לבואו של פרבשטיין, העומד להגיע מחר בבוקר.

חיימסון בא לביתי ושהה בו כשלוש שעות. תחילה תהיתי על מטרת ביקורו, ורק בהמשך־השיחה הבינותי שהוד מעלתו הטיל עליו לבקרני. שליחותו היתה – להודיע לי כי הנציב העליון החליט, כנראה על פי עצתו, שלא להסכים לפי שעה להפחתת הסכום הנתבע מעולים בלתי מקצועיים מאלף לחמש־מאות לירות. נראה שהתוצאה היחידה של שיחתי משבוע שעבר ושל ביקורנו ברמת־גן היא – שהסכים למסור למנהל מחלקת־העליה את הסמכות המוחלטת לותר במקרים מיוחדים על אלף הלירות, ונוסף על כך – לקבוע סוג חדש של עולים שידרש מהם הון מחמש־מאות ועד אלף לירות, וכן לתת הנחות לבעלי מקצועות מסוימים. סמכותו של מנהל מחלקת העליה מסויגת באופן כזה בסייג המוציא מן הכלל את המקצועות השכיחים ביותר (חנונים קטנים וכו'). דבר זה היה יכול להיות צעד חשוב קדימה, אילמלא היה לנו עסק עם אנשים ביורוקרטים עד כדי יאוש. אין לקוות הרבה בשעה שיושבים שם חיימסון ובדקוק, שאינם אלא מה שהם. ניצלתי את ההזדמנות לנסות ולהביא את חיימסון לידי הכרת הצורך בבקורת כללית של שיטת השדיול, ושוחחנו על הצעות אפשריות לשינויים. אני חייב להודות כי לאחר שהקשבתי למסקנותיו בדבר הצעות החדשות כמעט שנטיתי לחשוב כי מוטב להשאיר את הדברים כמות שהם. הצעת רופין למסור בידי הסוכנות היהודית את הבקורת על העליה, בתנאי שתיפסק בשעה שחוסר־העבודה יגיע לאחוז מסוים – מחייבת לדעת חיימסון לא בלבד מינוי מפקחי־עבודה ממשלתיים בכל עיר ובכל מחוז, אלא מצריכה גם יסוד לשכות־עבודה ממשלתיות. הצעתו של ברל כצנלסון להעמיד לרשות הסוכנות מספר גדול של רשיונות, נאמר עשרת אלפים, ולתת לה להשתמש בהם כראות־עינה עד שיקלטו כולם ואז יעניקו לה מספר רשיונות אחר – מחייבת בדיקת־שוק־העבודה כל חודש או כל חדשיים. שתי ההצעות תגרומנה איפוא להטלת פיקוח ממשלתי חמור יותר על שוק העבודה מן המקובל כיום. חיימסון מסייר עתה בכל הארץ, החל בתל־אביב ובמושבות וגמור בחיפה, כדי לאסוף עובדות ומספרים לקראת המערכה על השדיול הבא.

בערב בא גרבובסקי, ממועצת פועלי פתח־תקוה, והיתה לנו אחת משיחותינו הארוכות וגלויות –הלב על תוך תוכה של תנועת הפועלים.

יום ב', 22 בפברואר, 1932

גרנובסקי נכנס. אחר כמה ישיבות מתוחות ו“חמות” למדי עם יונג ועם דרייטון, נוסח סוף סוף חוזה־החכירה של ודי חורית. הקרן הקיימת לישראל קיבלה כל מה שדרשה, ועונת־החרישה טרם נסתיימה.

ענין שני שביררנו היה תשלום פיגורי־המסים שהקרן הקיימת לישראל חייבת בו. הם קיבלו אתראה מאת קיטרוץ' לשלם עשרת אלפים לירות עד ה־29 בפברואר. יעצתי לו לבקר אצל המזכיר הראשי בענין זה.

ישיבה ראשונה של ההנהלה בהשתתפות פרבשטיין. אחר כן הלכנו, הכסטר, ברקסון ואני, אל הקונסוליה האמריקאית, לקבלת־הפנים שנערכה במלאת מאתים שנה להולדת ג’ורג' ושינגטון. קהל רב, כל ירושלים הרשמית, נכח. רוב זמני שוחחתי עם השופט וב ועם הקונסול הגרמני, שחקר ליחסנו להצעת חוק־החינוך שנתפרסם זה מקרוב. הגרמנים, וכפי שהבינותי מדבריו גם הקתוליים, מתנגדים נמרצות להטלת הפיקוח על בתי־ספר עדתיים ולמינוי מורים מטעם הממשלה, כפי שמוצע בחוק. הסכמתי להמציא לו את הערותינו לחוק מיד לאחר שננסחן.

בבית – ארוחת־ערב לכבוד משפחת יונג, הליידי ארליי והקולונל קיש. הנושא העיקרי לשיחה ליד השולחן – זכות־הבכורה האימפריאלית וארץ־ישראל.

אחרי הארוחה הלכנו כולנו לשמוע לנגינתו של ישה חפץ, בתיאטרון “אדיסון”. התיאטרון היה מלא עד אפס מקום, אולם חפץ היה קר ולא הלהיב את הקהל. אפילו חובב־מוסיקה נלהב כהוד מעלתו לא נתרשם. תכניתו של חפץ הותאמה כנראה לקהל שומעים לבנטיני או מצרי. אחר הקונצרט הלכנו לקבלת־הפנים שהגב' לנדוי ערכה לכבוד המנגן ושהפכה לנשף־ריקודים רגיל, בלי כל זיקה ניכרת לאמן המהולל.

יום ג', 23 בפברואר, 1932

בשעה עשר – פגישה עם מר טרסטד, התובע הכללי החדש. הרושם שעשה עלי לא היה טוב ביותר. נדמה לי שמבחינה אינטלקטואלית הוא קרוב לבינוני – בלי ספק נחות מבנטביץ'. לא ניכר בו גילוי לב, עצור מאד ואין תוכו כברו – אם אני מעריכו נכונה. אפילו דרייטון עושה רושם חזק יותר והוא שיחזיקו – כאן או מלונדון – בצל כנפיו. אף על פי שלא היה כאן אלא ביקור של נימוס בלבד, מצאתי לי עילה לשוחח עמו על שחרורם של שלושה מבין חמשת הבדוים שנאשמו ברצח שטאל־זוהר ושאלתיו אם התובע הכללי יתערב בדבר כדי להביאם לדין על אף החלטתו של שופט השלום. השיב כי יוכל להתערב רק אם תובאנה הוכחות חדשות. הממשלה היא שחייבת להשיג הוכחות אלו, כי משרד התובע הכללי אין לו הכלים הדרושים לחקירת פשעים. שאלתיו על הצעת החוק לסכסוכי־הקרקעות, אבל עדיין לא הובאה לפניו.

טרסטד העיר דרך אגב כמה הערות שנונות על נסיונו בקפריסין, דיבר בזלזול על המועצה המחוקקת שם, שבה ניתן, לדעתו, למיעוט המוסלמי משקל יותר מן הראוי, בשל מצבו המיוחד כבן־ברית לאדמיניסטרציה הבריטית. לא נתחוור לי אם נתכוון בכך לרמוז שאין להקים כלל מועצה מחוקקת בארץ־ישראל, או שאין האדמיניסטרציה צריכה לתלות את גורלה ביהודים בתוך מועצה כזאת, לכשתוקם.

ליידי ארליי ביקרה ביקור רשמי במשרדי, בסוכנות. בשיחה, שנסבה על עניני חינוך, השתתפו הכסטר וברקסון. היא דיברה על הצורך בקיצוצים נוספים בתקציב החינוך בשנים הבאות – דעה שהכניס כנראה בלבה סימון מרקס¹¹ – ועל האפשרות שהממשלה תקבל על עצמה לנהל את רשת החינוך העברי. היא ערנית, מגלה ענין רב, אבל מופשטת מדי בדעותיה על עניני הארץ, כיון שאינה מסוגלת לתפוס את התוצאות המעשיות של מסקנה הגיונית.

אחר בא ד"ר טון, בדבר סידורים כספיים הנוגעים לחברת “הכשרת הישוב”.

בא לשיחה ד"ר סלונימסקי, מי שהיה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה של ג’ון הופקינס¹² (אם איני טועה, גורש משם בימי המלחמה כפציפיסט ואוהד גרמנים), תלמידו ועוזרו של הרמן כהן¹³, ועתה פרופיסור בסמינר של סטיפן וייז.

אחר־הצהרים חידשתי את פגישותי עם סגן מנהל־הכספים הממשלתי בענין חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה. עברנו על פרקי המסים הישירים. אשר להכנסות המחלקות של הרכבת, הדואר והטלגרף הסכמתי לפי שעה להניחן מחוץ לחשבון ולנסות ולחשב את חלקנו בהכנסותיהן בנפרד.

בעשר בלילה בא פתאום מר מגניק, נציג שירות הידיעות “הוואס”¹⁴, ושוחחנו כחצי שעה בערך על האינטרסים הצרפתיים במזרח התיכון והשפעתם על מצבם של היהודים בארץ.

יום ד', 24 בפברואר, 1932

הפרופיסור מגנוס הירשפלד, החוקר היהודי הגרמני המפורסם לבעיות המין, בא לביקור במשרד בלוית עוזרו הסיני הצעיר והטרזן. הוא מסייר עתה בעולם וכבר ביקר באמריקה, בסין, בהודו ובערב. ארץ־ישראל היא תחנתו האחרונה לפני שובו לאירופה. הוא הכזיבני במקצת, ביחוד ברגע שבו הוציא את האלבום הידוע לרישום שמות מפורסמים ואמרות – אבן־בוחן חמורה לבחינת האינטליגנציה של כל אדם.

אפשטיין הביא הצעה לגילוי־דעת על המשא־ומתן בענין ודי חורית שהמשרד הראשי של הקרן הקיימת עומד לפרסם, מאחר שנסתיים ניסוח חוזה־החכירה.

הרמן¹⁵ וטון – שניהם באותו ענין כספי הנוגע לחברת “הכשרת הישוב”, שבו מעונינת גם קרן היסוד.

אחר־הצהרים השתתפתי באסיפת האגודה הכלכלית הארצישראלית שנערכה ביתו של ואן וריזלנד, כדי לשמוע הרצאה מפי מר לואיס פרנץ' על “פונג’אב וארץ־ישראל”. אין כמובן כל קשר אורגני בין השתים, חוץ מנסיונו האישי של אדם שנקלע ביד המקרה לשני המקומות, ממש כך, אפשר להשוות ארכה של ספינה לגילו של קברניטה… אף על פי כן היו בהרצאתו פרטים מענינים רבים. טוב כשיש תעלות המשקות חמישה־עשר אלף דונם בבת אחת, וטוב שחברת־התעלות יכולה לסחוט מן האכרים ארבעים אחוז דיוידנדים. שני הדברים אינם בגדר האפשר בארץ־ישראל. אותי ענינו ביותר דבריו של חוקי שימור הקרקע בפונג’אב, האוסרים, כפי שהוא מספר, העברת קרקע מבני שבטים וכיתות חקלאיים מסויימים לידי אחרים – כדי להצילם מיד נושכי נשך. אולם נדמה שעוקפים אף חוקים אלו – על ידי שמצרפים מזמן לזמן קבוצות חדשות לסוג הכיתות החקלאיות.

אחרי הרצאת פרנץ' נסעתי לתל־אביב לישיבת מועצת העיריה, למסור דין־וחשבון על המשא־ומתן בענין המשטרה ולהבהיר לפניהם את עמדתי לבעית המיזוג. מסרתי הודעה מקיפה, הזכרתי את שלבי המשא־ומתן השונים ולא נמנעתי מלציין את יחסם של אנשי־העיריה אל המחלקה המדינית. סבורני שבדרך כלל היתה בכך תועלת רבה. ההרגשה הכללית במועצת־העיריה היא לטובת שיתוף פעולה ככל האפשר, ואיני חושב שתהיינה עוד צרות.

יום ה', 25 בפברואר, 1932

בבוקר – שיחה ארוכה עם הנציב העליון.

ביקשתי את הראיון בקשר להופעתי באסיפת הנבחרים העומדת להתכנס ב־29 בפברואר. אמרתי לנציב בפתיחת שיחתנו כי זהו המבחן הפרלמנטרי הראשון ליחסו של הישוב העברי אל הממשלה הארצישראלית אחרי בואו, ואל הנהלת הסוכנות היהודית החדשה. אפשר שאהיה נתון ללחץ ולמבחן קשים, ונדמה לי שאני רשאי לבקש הסברים לשאלות נכבדות אחדות העלולות להתעורר. הנציב שאל תחילה להרכבה של אסיפת הנבחרים, שיטת הבחירות, הבוחרים וכו' ואמר לי אח“כ לשאול את השאלות. התחלתי בדין וחשבון של מנהל מחלקת הפיתוח. הצעתי לפני זמן קצר למסור לנו את הדין־וחשבון באורח סודי, לפני שיוגש לנו באופן רשמי. לא ראיתיו עד כה ואין יום שבו לא תופיע עליו איזו שמועה מדאיגה. עלי לדעת היכן אני עומד. איני מוכן להשתתף במשחק־מחבואים בתקוות עמי. נהגתי ביושר כלפי הממשלה, וודאי שתמיד נהגתי ביושר כלפי עמי. יתר על כן, מעלה יתירה בהגשת הדין־וחשבון באורח בלתי רשמי, שכן אפשר יהיה לתקן ענינים אחדים שאולי אינם חשובים כשהם לעצמם אבל חשובים הם מבחינת תגובתו הפסיכולוגית של העם העברי. בכך איטיב להבין ממר פרנץ'. הנציב השיב שקיבל הוראה מפורשת ממשרד המושבות לא למסור את חלקו הראשון של הדו”ח לפני שיוכן חלקו השני. הן ידוע לי שהוא שעיכב את פרסום הדו“ח של מר פרנץ'. אבל יכול הוא לומר לי באורח פרטי כי לדו”ח של מר פרנץ' לא תהיה, לדעתו, שום תוצאה שיש בה כדי להזיק לפעולותיה של ההסתדרות הציונית. עד לפני זמן קצר תבע מר פרנץ' פרסום חוק לפיקוח על העברות קרקע בארץ כולה; ידוע לי שהוא התנגד לדעה זו, והצעה זו לא תתקבל. אמרתי לו, שהואיל ואין בידי לעיין בדין־וחשבון, אבקש רשות לשאול שאלות אחדות. כדי לברר לעצמי מה דעה עלי קבוע. חוזרת ונשנית השמועה כי הדין וחשבון כולל המלצה להגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים באיזור החוף. תשובתו היתה שלילית. אחר כך, אמרתי, שמעתי שבמשרד ה“ורקו” בנצרת מכינים רשימה של השטחים בבלפוריה ובעפולה שנרכשו על ידי יהודים מאמריקה שעדיין לא עלו לארץ. אומרים שרשימה זו נדרשה בקשר לישוב ערבים מנושלים. הנציב שאל לכוונותיהם של רוכשי קרקעות שנשארו בחו"ל ואמר שאין כל יסוד לשמועה זו. נוסף על כל נימוק אחר – ודאי לא יציע מר פרנץ' להושיב קבוצת ערבים מבודדת בשכנות לישובים עבריים. אבל, רוצה היה לדעת מיהו הפקיד שפעל במידה כזו של חוסר אחריות. אמרתי לו שלא ייחס חשיבות יתירה להודעתו של פקיד מקומי, אבל אין זו אלא דוגמה לסוג השמועות המעוררות מידה מרובה כזו של דאגה ורוגז.

הנציב חזר לענין הגשת הדו"ח לסוכנות באורח בלתי רשמי ואמר שימלך שנית בדבר עם משרד המושבות. רוצה היה לשאול אותי שאלה בסוד גמור. הנכון הוא שישנה בארץ דעה של פרנץ' כי אינו מתאים ביותר לנהל את תכנית הפיתוח – מחוץ ליחס האנושי־יהודי שהוא מגלה, כביכול? אמרתי לו גלויות שיש הרגשה כזאת. איני רוצה לפגוע חלילה בכבודו, אולם נדמה לי שסיר ג’ון סימפסון היה אדם בעל כשרון מסוג אחר לגמרי. אז שאלני אם נכחתי בהרצאתו של מר פרנץ' מיום אתמול וכיצד נתרשמתי. עניתי שאמנם, אין כמעט כל קשר בין שני הנושאים – פונג’אב וארץ־ישראל – והחוליה המקשרת היא רק נסיונו האישי של מר פרנץ', אבל היו בה בהרצאה הרבה ידיעות מענינות. דרך אגב, היתה זו ההרצאה הראשונה של החברה הכלכלית הארצישראלית שנכחו בה פקידים בריטיים רבים כל כך. לעתים תמיה הייתי על כך שאין ענין רב יותר באסיפות מעין אלו. הנציב קיבל את הדבר לתשומת־לבו ואמר כי מעולם לא שמע על קיומה של חברה זו.

עברתי לענין העליה – הפחתת הסכום הנדרש מעולים בעלי הון לסך 500 לירות. וביתר יחוד – שאלת הקרובים. לא זו בלבד שהיה לקולונל קיש בקיץ שעבר רושם ברור כי ממשלת הארץ הציעה הפחתה עד 500 לירות, אלא שמשרד המושבות הודה בכך לפני הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון. הפרופסור ברודצקי הביע למשרד המושבות את תודת העם העברי. ומשרד המושבות גנז כרגיל את התודות במלתחתו, בלי לרמוז שישנה איזו אי־הבנה בענין זה. יתר על כן, בשיחה עם סיר ג’ון שקבורי¹⁶ שנתקיימה לאחר זמן הודיע כי אפשר שההפחתה לא תגיע אלא ל־750 לירות ולא ל־500 – הוכחה נוספת לכוונתו של משרד המושבות להפחית את ההון הנדרש. נוסף על כך חקרה סוכנות יט" א בדבר ואף פירסמה את תוצאות חקירותיה – שמשרד־המושבות הסכים להפחתה. עתה יטענו כנגד הנהלת הסוכנות כי לא זו בלבד שלא זכתה להישג, אלא אף הפסידה דבר שהושג תחילה. אם הוד מעלתו חושש להרחיק לכת יותר מדי הייתי מציע להסכים עכשיו להפחתה כללית עד לסך 500 לירות למשך תקופה של, נאמר, שנה אחת ולראות כיצד תפעל התקנה. הנציב השיב, שאמנם חשב על תקופת־נסיון, אולם מר חיימסון הסביר לו שאם תינתן פעם הנחה זו אי־אפשר יהיה לבטלה עוד. רבים מאנשים אלה עלולים ליפול למעמסה על שוק העבודה, וספק אם הסוכנות היהודית תוכל לדעת את אשר יקרה.

הסברתי לו שאם יודגש מלכתחילה שזו היא תקנה לנסיון ותבוטל אם תביא לתוצאות שאינן רצויות – לא יוכל שום איש להתנגד לכך. חוץ ממקרים בודדים אין להניח שאנשי המעמד הבינוני מסוג זה יהפכו לעובדים שכירים אם יכשלו. אולי יעזבו אחדים מהם את הארץ. הסוכנות היהודית תקבל על עצמה להתחקות על גורלם של העולים מסוג זה ולמסור דין־וחשבון לממשלה. חקירה כזאת נערכה בשנת 1927 ביחס לעולים של שנת 1925, ונוכל להגיש את החומר למר חיימסון אם ידרש לו.

עברתי אחר כך לנקודה השניה בסעיף זה: עלית קרובים. הוא הפסיקני ואמר, כי ודאי ידוע לי שנתן הוראה למנהל מחלקת־העליה לנהוג ביתר רוחב לב לגבי סוג עולים זה. השיבותי שרוחב־לב זה יונהג במיוחד, כפי שהודיעני מר חיימסון, לגבי קרובים בשנות־העמידה, הורים וכו‘. אני מדבר על סוג אחר: קרובים בגיל של עולים־עובדים, ארוסות וכו’. בידי הסוכנות היהודית יש עתה רשימה שלקרוב ל־2600 אנשים מסוג זה. יותר מאלף בקשות הועברו לממשלה. הנחת הממשלה היתה, שאנשים אלה יכנסו לשוק־העבודה, אף על פי שיש להם קרובים בארץ. הסוכנות היהודית ערכה חקירה מיוחדת בשאלה זו והגיעה למסקנה שחלק מסוים, אולי עד 50 אחוז, מעולים אלה אמנם מחפש עבודה, אבל השאר אינם נוהגים כך: מתחתנים או חיים עם משפחותיהם ומנהלים את משק־ביתם. הצעתי שיתחשבו בחלק זה מסוג הקרובים ויוציאו אחוז מסוים של קרובים משדיול העולים־העובדים. הנציב ענה כי נתן הוראה למר חיימסון לגלות יתר נדיבות־לב ביחס לארוסות. הוא מבין את תוכן הצעתי. הוא חקר את המקרה של שלושת האחים פרידמן בתל־יוסף, ומר חיימסון הסביר כי הורשו להעלות את הוריהם, אבל הם רצו להביא עמם גם חמישה ילדים נוספים, ולדעתו אין מצבו הכלכלי של המשק מצדיק זאת. אמרתי לו כי פרט זה לא היה ידוע לי, אולם סבורני שאין כלל להעלות על הדעת כי שלושת האחים יתנו למשפחתם ליפול למעמסה על הציבור. בטוחני שהם שולחים עכשיו מכאן כסף לקיומם. יוצא שהם גם נושאים בעול ההוצאה וגם מונעים מהם לחיות יחד.

עברתי לשאלת העבודות הציבוריות. חלפה שנה מאז נתפרסמה אגרת ראש־הממשלה, וכפי שכבר ציינתי בהזדמנות קודמת לא נשתנה המצב כל עיקר. בשעה שמתווכחים אם חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה הוא 32 או 41 אחוז, לא הגענו בעבודות הממשלה אפילו ל־30%. אשר לשדיול העבודה יבקש עתה מר חיימסון ממחלקת העבודות הציבוריות ומן המזכירות הוראות בדבר מספר היהודים שיש להוסיף על השדיול ומן התשובה תלוי גם ההיקף שאליו יגיע השדיול.

הוא העיר שקשה כמובן למחלקת העבודות הציבוריות לקבוע מראש כמה יהודים תוכל להעסיק. לפי דברי האגרת של מקדונלד בדבר העבודות הציבוריות אין חלקם של היהודים בהכנסות=־הממשלה אלא גורם אחד, אבל לא הגורם הקובע את היקף ההעסקה. אשר לתכנית־הביוב הירושלמית שהזכרתי בשיחה קודמת – הוגד לו שהעיריה דרשה מן הקבלנים המשתתפים בהתחרות לקבוע בהצעותיהם את אחוז הפועלים היהודים שהם מוכנים להעסיק. אמרתי לו שחוזה־הביוב הירושלמי חשוב אמנם מאד, אולם שאלת העסקת־היהודים בעבודות הממשלה נכבדה יותר. אני מקבל את ההנחה שאין להתחשב רק עם חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה, יש להוסיף גם את הנימוק של קידום הבית הלאומי העברי ונימוקים דומים. העיקר הוא – למצוא דרך שתבטיח חלק מתאים של עבודה עברית בממשלה. הנציב שאלני – מה לדעתי יהיה היקף השדיול שיוצא על ידי הסוכנות למחצית השנה הבאה? השיבותי שאין בידי לקבוע מספרים מדויקים, אולם הוגד לי שהמצב בשוק־העבודה נשתפר במידה ניכרת. בעלי־תעשיה בתל־אביב מתאוננים על עלית השכר בגלל המחסור בידים עובדות. במחצית השנה שחלפה דרשה הסוכנות 1700 רשיונות, ונדמה לי כי עתה יגיע המספר בערך ל־2300 ועד 2500.

כן דיברתי על הגדלת הקצבות הממשלה לשירותי החינוך והבריאות והנציב שאל אחר כך כמה שאלות.

הוא שוחח עם מר פרנץ' בשאלת הערבים המנושלים ומסר לו את המספר שנקטה הסוכנות היהודית, היינו – אלף בערך. פרנץ' השיב על כך שקודם לכן הייתי טוען שאין כלל בעיה כזאת – וכיצד אסביר סתירה זו, כביכול בדברי? הסברתי, שלפי כל הזכור לי בדק הד"ר רופין שורה של מקרים שיתכן שיש בהם משום נישול ערבים – ולא הגיע אלא למספר של 800 עד 1000. בשיחותי עם מר פרנץ' הדגשתי וחזרתי והדגשתי שאין שחר לטענה בדין־וחשבון של שאו, שהתהוות פרוליטריון חסר־קרקע על ידי רכישת קרקע מצד יהודים היתה אחת הסיבות העיקריות שגרמו למהומות. הוא הדין במסקנה שהסיק סיר ג’ון סימפסון, כי ענין הערבים המנושלים גרם לכך ש־29.4 אחוזים מן האוכלוסיה הכפרית הערבית חסרים קרקע. הבעיה אינה קיימת כלל במידה שמדובר בסכנה סוציאלית המאיימת על הארץ, אף כי אין ספק שישנם כמה מקרים בודדים של סילוק מן הקרקע.

הנציב אמר שהוא מבין את הענין, ושאל בהמשך דבריו לדעתי על הצפוי בחגיגות נבי מוסא. עניתי לו אמנם, יש מקום לדאגה כשחגיגות נבי מוסא חלות בחג הפסח העברי ובפסחא של הנוצרים, אולם הפעם איני סבור שיש מקום ליהודים לחשוש, אבל אפשר שתהיינה התנגשויות בין הסיעות הערביות, אז קשה יהיה להשתלט עליהן. הנציב השיב שדעה זו מתאימה לידיעות שבידו, והמשטרה כבר אחזה באמצעי זהירות על כל צרה שלא תבוא.

הנציב עבר כאן לשאלת המועצה המחוקקת שהזכירה בשיחה קודמת. הוא אמר אז כי אפשר שמפלגת נשאשיבי תתבע פתרון לבעיה – והנה הם כבר תובעים. נוסף על כך, ישנה הבטחה שניתנה על ידי ממשלת ה. מ. בספר הלבן של 1930. הוא מברר עכשיו את הענין באורח בלתי רשמי עם כמה ערבים, והיה רוצה לבררו גם עמי ועם עוד כמה יהודים. אמרתי לו שהייתי מעדיף להציע שתיקבע שיחה מיוחדת לבירור בעיה זו, שהוד מעלתו רשאי כמובן להתיעץ עם מי שירצה, אולם עליו לדעת כי בבעיה מעין זו ילך הרוב המכריע של הישוב העברי בארץ אחרי מוסדותיו הלאומיים. אפשר שיצאו כמה יהודים שדעותיהם תהיינה שונות בענין זה, אולם יהיה הנציב העליון סמוך ובטוח שתשעים אחוז מן הבוחרים העבריים יימנעו מהצבעה אם יוגד להם מטעם הסוכנות היהודית והועד הלאומי כי עליהם להימנע מלהשתתף בבחירות למועצה כזאת. בטוחני כי בתנאים של עכשיו לא תשתתף האוכלוסיה העברית בבחירות למועצה מחוקקת. עלי לחזור ולהדגיש כי מאז 1922 נשתנו התנאים שינוי יסודי. היהודים לא החרימו את הבחירות בשנת 1922, משום שהיה להם יסוד להאמין בהבטחתו של סיר הרברט סמואל כי בענינים יסודיים יהיה במועצה שיתוף־פעולה יהודי־בריטי. הרגשת־בטחון כזאת שוב איננה עתה. לא יהיה זה מן המועיל שהיהודים יכנסו למועצה המחוקקת במצבם הנוכחי, כדי שיהיו נתונים לשלטונו של רוב ערבי, ולו גם רוב המתנהל על ידי מר נשאשיבי. לא באנו לארץ־ישראל כדי שישלוט בנו רוב ערבי, ואיננו רוצים לגדל את ילדינו בארץ שרוב ערבי שולט בה. יתר על כן, ד"ר וייצמן הסביר הסבר היטב ערב פרסום הספר הלבן, כי לפני כל שינוי תחוקתי יש לערוך ועידת שולחן עגול של שלושת הגופים: בריטים, יהודים וערבים, כדי להכין את הבסיס לכל שינוי של המשטר העתיד לבוא.

הנציב אמר, כי לא ידע על הצעת ד"ר וייצמן, אולם הוא הגיע בעצמו לאותה מסקנה גופא. הוא מניח שהעם היהודי יהיה מוכן להשתתף בועידת שולחן עגול מעין זו. אמרתי לו שאף זה אינו עוד ענין פשוט (כאן הפסיקני ואמר: האומנם הגיעו הדברים לידי כך?). הדבר תלוי בתכניתה של ועידה כזאת. היהודים יצטרכו לקבל תחילה הבטחה שתנאי המנדט לא יהיו ענין לויכוח בועידת השולחן העגול ושלא יוחלט דבר הפוגע במדיניות הבית הלאומי העברי.

הוא השיב כי המנדט הוא בשבילו יסוד מוסד לכל קונסטיטוציה וכי הוא לא יתן ידו לשום מעשה החורג מתחום זה. ברור שמן המועצה המחוקקת תינטל הסמכות לדון בכל הנוגע למנדט ולבעיותיו היסודיות. נוסף על כך הרי יהא קיים גוש החברים־הפקידים שבמועצה, שישגיח על מדיניות־היסוד. הסברתי לו שקשה למתוח קו מבדיל בין ענינים הנוגעים למדיניות המנדט לבין ענינים שמחוצה לה. כל פעולה תחוקתית או אדמיניסטרטיבית עלולה להשפיע על מדיניות המנדט, אם במישרים ואם בעקיפין. אשר לחברים הרשמיים (פקידים) של המועצה – מסתבר שהנציב העליון יהא נתון במצב קשה ביותר, כי יצטרך תמיד להתערב בפעולת המועצה, להטיל ויטו, לאסור ולתקן. חזרתי והצעתי שתקבע שיחה מיוחדת לבירור בעיה זו. הסכים לכך והוסיף כי ברור לו שתפקידו לא יהיה קל עם הקמת המועצה.

דיברנו עוד על הכללת ארץ־ישראל במכסי־העדיפות האימפריאליים ועל סיורנו הבא. השיחה נמשכה כשעה וארבעים דקה.

תייר אנגלי בשם רדסטון – ברור לחלוטין שנקרא לא מכבר רוטשטיין – התקיף אותי בלי רחמים במטר שאלות וטענות. אחת הנקודות העיקריות היתה טענתו על חוסר הטיפול בבתים וחידושם, וביחוד בתל־אביב!..

מול בא להשמיע שתי הצעות, ושתיהן נראות בעיני הגיוניות וחשובות. האחת נוגעת להכנת נוסחה טובה יותר להגדרת יכולת הקליטה של הארץ לעליה. כל מי שהשתתף בדיונים על שדיול לרשיונות־עבודה יסכים שקשה להמציא שיטה מסורבלת ונפסדת יותר. דומה כי בדעתו של מול לצרף – על ידי השואה הדדית – את מספרי הסטטיסטיקה של יצור, תעסוקה, יצוא, תשלומי־שכר, יבוא הון וכו' של עשר או שתים־עשרה השנים האחרונות, ולצייר עקומה שתבטא את גידולם של כל הגורמים הללו. עקומה זו עלולה לתת לנו את הממוצע להתפתחות הפרוגרסיבית של יכולת הקליטה, שלפיו אפשר יהיה לקבוע את מספר העולים שיש להכניס לארץ. אין ספק שיש בכך משהו. ההצעה השניה נוגעת לתחוקת המים שפרנץ' עסוק עתה הרבה בהכנתה, לפי סברתו. הוא צודק באמרו כי פרנץ' אולי מרחיק לכת יותר מכפי שהוא חושב. אין ספק שהדין־וחשבון של פרנץ' יכלול משהו על הסדרת מקורות המים התת־קרקעיים. מול העסיק אדם במעין חקירה על בעית המים. הוא מציע עכשיו שנעמוד על המשמר ונברר את ההנחות והזכויות שהסוכנות היהודית, בשמה או בשם הקרן הקיימת לישראל, תוכל להשיג בתחוקה המוצעת.

וילקנסקי סעד אצלי בצהרים ושוחחנו על האפשרות שהכסטר יקבל לידו את הנהלת תחנת־הנסיונות, אף אם יסרב לקבל על עצמו את מחלקת־ההתישבות.

שתינו תה במלון עם ליידי ארליי. שיחה נעימה מאד על הנושא האהוב עלי: המדיניות הבריטית במזרח התיכון והבית הלאומי העברי. סיפרה כי הנציב העליון השמיע באזניה דברי־ידידות על התפתחות היחסים האישיים בינינו.

הבאתי לפניה את שאלת הקרן לפעולה הערבית; סיפרתי, דרך משל, על האפשרות לקשור קשרים עם אחדים מראשי השבטים החזקים ביותר שבעבר־הירדן תמורת סיוע מסוים, וסיפרתי לה על התכנית לנטיעת פרדסים קטנים בשביל שנים מהם. אמרה שהיא מחכה לבואו של צעיר יהודי עשיר, סיר פ. ד., ותשוחח עמו על כך.

בערב השתתפתי בקבלת־פנים שנערכה בפנסיון גולדשמידט לכבוד פרבשטיין על ידי מפלגת “המזרחי”. נאמו הרב קוק ואסישקין, סופרסקי¹⁷ ואלמליח, הרב פישמן ומישהו מ“הפועל המזרחי”.

חזרתי הביתה ב־10.30 לשיחה עם בן־צבי, שרתוק ונציגי נקודות־העמק על מצב הבטחון.

יום ו', 26 בפברואר, 1932

עוד ישיבה עם ג’ונסון ממחלקת־הכספים, שנמשכה מ־3 אחר־הצהרים עד 7 בערב. הפעם – על הכנסות המכס; ענין מסובך הרבה יותר. הוא עומד לנסוע בשבוע הבא לחיפה, כדי לברר עם סטיד¹⁸ כמה פרטים. עד כאן לא היו מצדו סטיות חשובות ביותר מהערכותינו.

שבת, 27 בפברואר, 1932

הלכתי לועידה של הסטודנטים חברי מפא"י. השתתפו צירים מן האניברסיטה, מן הטכניון ומן הסמינריונים השונים למורים. הקשבתי לדינים־וחשבונות מן המקומות השונים. היה בהם ענין רב וחדרתי שוב להלך־הרוח של הנוער בשעה זו.

כל אחר־הצהרים זרם מבקרים, ובלילה ישבתי על ניירות.

יום א', 28 בפברואר, 1932

נכנסו שקולניק והרצפלד¹⁹, מלאי קובלנות וטענות. מימון התקציב של השנה עדיין תלוי באויר, אף כי מוציאים עתה לשם כך שטרות לשנות 1933־4. טרם הוחלט על הרכב הועדה להתישבות המעמד הבינוני בודי חורית ועל נציגות המרכז החקלאי בה.

משלחת מטעם תושבי עפולה נפגשה עם פרבשטיין ואתי. בראש המשלחת אדם בשם שפירא, המוכר לי מלפני שנים רבות, כשנפגשנו בימי המהפכה הגרמנית אי־שם בחבל הרור. אנשי עפולה מלאים עתה תרעומת ומרירות. החלומות על עיר־הזהב בעמק לא נתקיימו, כידוע לכל בר־בי־רב. הם נאבקים קשה. עכשיו הם תולים את תקוותיהם בפרבשטיין, שימצא תיקון לכל קובלנותיהם.

אחר־הצהרים ערכתי בביתי קבלת־פנים לכבוד פרבשטיין. מלבד כל יקירי ירושלים העברית נכחו הקונסולים של פולין.

בערב – ישיבת ההנהלה. אחרי הישיבה, בשעה מאוחרת מאד, בא שושני מעירית תל־אביב, כשליחה המיוחד, והביא אתו תזכיר בשאלת משטרת תל־אביב, שעומדים להגישו מחר לנציב העליון. מסתבר כי שאלת המשטרה הגיעה פתאום לידי משבר. בחוגים יודעי דבר נודע שאמרו לערוך אותו יום אחר הצהרים מסדר של המשטרה ולשאול בו אישית כל שוטר תל־אביבי, אם מוכן הוא להצטרף אל שירות המשטרה הארצישראלית החל מאחד באפריל. אנשי תל־אביב ביקשו על כן ראיון דחוף עם הנציב העליון למחר ולדחות את המסדר עד לאחר החלטתה של הממשלה. שתי הבקשות נתקבלו, ואז ישבו והכינו את תזכירם. עתה הם רוצים שאנו נעבור עליו לאחר שישבנו – אני, שרתוק ושושני – איזה זמן, החלטנו שאין להגיש את התזכיר כלל וכלל.

יום ב', 29 בפברואר, 1932

בקשה טלגרפית מתל־אביב שאצטרף לאדונים מן העיריה בשעת ראיונם עם הנציב העליון. צר מאד שמסדר־המשטרה ייערך דוקא בזמן פתיחת המושב של אסיפת־הנבחרים. דבר זה שוב יסייע בידי הרביזיוניסטים לנפח את שאלת המיזוג עד כדי בעיה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. במשלחת התל־אביבית היו דיזנגוף, רוקח, שושנה פרסיץ ואני. הממשלה הופיעה במלוא כוחה: הוד מעלתו, המזכיר הראשי, מפקד־המשטרה, מושל מחוז־הדרום והמזכיר הפרטי. ווקופ עשה רושם מצוין על התל־אביביים, ואמנם, אופן טיפולו במצב העדין היה נפלא ומועיל כאחד. הרגשתי כי המשלחת נסתייעה בי במידה ניכרת; ביחוד נתקבלה הצעתי בדבר ועדת־קבע של העיריה לפיקוח על עניני המשטרה ולקיום מגע מתמיד עם שלטונות המשטרה – הצעה שנתקבלה מיד על תדעתם של נציב העליון והמזכיר העליון.

אחר כך יצאתי לתל־אביב, להשתתף בפתיחת־המושב של אסיפת־הנבחרים. טקס הפתיחה לא נכלל בסדר היום ולא היה בו כדי לגרום ל“התפוצצות” בישיבת הפתיחה. היה זה נוסח נוסף של טקס־פתיחה רשמי ומשעמם במקצת. הרצאתי נדחתה למחר, וחזרתי בלילה לירושלים, כדי שאוכל לעבוד בבוקר.