הצד הנפלה של הכרך הזה – לפי שעה כרך הסיום ממבחר כתביו הפדגוגיים של יאנוש קורצ’אק – הוא בשלוש בחינותיו המיוחדות. ראשית, הוא כולל ברובו דברים, שלא נדפסו במקורם הפולני, אלא בתרגום העברי מתוך כתבי־היד (כזה וכזאת על ילדים, דת הילד, על אפוס הילד, ילדי התנ"ך). שנית, הוא כולל דברים, הרואים עתה אורם בראשונה וניתרגמו בשביל הספר הזה מתוך כתבי היד (מפה לאוזן, אגרות). שלישית, גם שתי החטיבות היחידות, שכבר נדפסו במקורן, יש בהן צד חשוב של חידוש – האחד, שהיה גנוז בהמשכים של עתון יומי (רשמי ארץ־ישראל), ניתן עתה במכונס; האחר, ילקוט מקיף של מאמרי קורצ’אק ב“מאַלי פשאֶגלונד” (עתון של ילדים), הוא נסיון ראשון של כינוס מפעלו באכסניה הזאת שטרח בה במסירות ובעדינות כל־כך.

על שלוש הבחינות האלה נוספות שלוש אחיותיהן הגדולות מהן. ראשית, הכרך הזה מגלה עד מה הסופר והפדגוג, שחינוכו וחייו הרחיקו אותו ממעין תרבותנו ולשונה, ורק בימי עמידה מצא מסילה לעמו ודרכו ההיסטורית, היה מחובר חיבור עמוק בארץ־ישראל, שבא אליה כמה פעמים להכיר מציאותה, מפעל־בנינה, דרך בוניה וטיבם, ונתן לבו ודעתו על בעייותיה, ביחוד בעייות החינוך, הילד, הקיבוץ, וכשם שלמד כך ביקש ללמד, ועדות לכך הם המאמרים שבכרך שכתבם במיוחד בשבילנו ונדפסו רק בבימות ארצישראליות (“דבר”, “מבפנים”). שנית, צרור האגרות הכתובות לתלמידים, ידידים, מוקירים, היושבים בארצנו, שמרתתת בהן נימה אינטימית ביותר, הן תעודות אנושיות נאצלות להיאבקותו על אמיתו והן משקפות גם הטרגדיה של אחרון־מאוייו בחיים – לישב ישיבת קבע בארצנו ולהתערות בממשותה ותרבותה. שלישית, הכרך הזה משותפים בו מאמצי תלמידיו, ידידיו ומוקיריו בארצנו, איש איש כחלקו – מי שתרומתו גדולה, כעבודתה המצוינה של עדה פוזננסקי בילקוט “מאלי פשגלונד” שסידרה אותו בשקידה והבנה וצירפה לפרקים הנבחרים הסברה המגלה את המפעל ברציפותו ושלימותו; מי שהביא תעודה חשובה כפייגה ביבר, ששמרה על מחברת השיחות שבעל־פה, וכל אלה ששלחו אגרות האיש אליהם והתירו פירסומם ברבים.

שעל־כן כשם שניתן לראות את הכרך הזה כתעודה של חיבת קורצ’אק לעם ומאמציו במולדתו, חרדתו להוויה ולהווי שלנו, כך ניתן לראותו כתעודה של חיבה לקורצ’אק מחבר תלמידיו ומעריציו ומכל מי אשר נחה עליו רוחו הטהורה והעודרים עתה במערכת העם בארצנו אשר כה אהב.

ד.ש.