הצד הנפלה של הכרך הזה – לפי שעה כרך הסיום ממבחר כתביו הפדגוגיים של יאנוש קורצ’אק – הוא בשלוש בחינותיו המיוחדות. ראשית, הוא כולל ברובו דברים, שלא נדפסו במקורם הפולני, אלא בתרגום העברי מתוך כתבי־היד (כזה וכזאת על ילדים, דת הילד, על אפוס הילד, ילדי התנ"ך). שנית, הוא כולל דברים, הרואים עתה אורם בראשונה וניתרגמו בשביל הספר הזה מתוך כתבי היד (מפה לאוזן, אגרות). שלישית, גם שתי החטיבות היחידות, שכבר נדפסו במקורן, יש בהן צד חשוב של חידוש – האחד, שהיה גנוז בהמשכים של עתון יומי (רשמי ארץ־ישראל), ניתן עתה במכונס; האחר, ילקוט מקיף של מאמרי קורצ’אק ב“מאַלי פשאֶגלונד” (עתון של ילדים), הוא נסיון ראשון של כינוס מפעלו באכסניה הזאת שטרח בה במסירות ובעדינות כל־כך.

על שלוש הבחינות האלה נוספות שלוש אחיותיהן הגדולות מהן. ראשית, הכרך הזה מגלה עד מה הסופר והפדגוג, שחינוכו וחייו הרחיקו אותו ממעין תרבותנו ולשונה, ורק בימי עמידה מצא מסילה לעמו ודרכו ההיסטורית, היה מחובר חיבור עמוק בארץ־ישראל, שבא אליה כמה פעמים להכיר מציאותה, מפעל־בנינה, דרך בוניה וטיבם, ונתן לבו ודעתו על בעייותיה, ביחוד בעייות החינוך, הילד, הקיבוץ, וכשם שלמד כך ביקש ללמד, ועדות לכך הם המאמרים שבכרך שכתבם במיוחד בשבילנו ונדפסו רק בבימות ארצישראליות (“דבר”, “מבפנים”). שנית, צרור האגרות הכתובות לתלמידים, ידידים, מוקירים, היושבים בארצנו, שמרתתת בהן נימה אינטימית ביותר, הן תעודות אנושיות נאצלות להיאבקותו על אמיתו והן משקפות גם הטרגדיה של אחרון־מאוייו בחיים – לישב ישיבת קבע בארצנו ולהתערות בממשותה ותרבותה. שלישית, הכרך הזה משותפים בו מאמצי תלמידיו, ידידיו ומוקיריו בארצנו, איש איש כחלקו – מי שתרומתו גדולה, כעבודתה המצוינה של עדה פוזננסקי בילקוט “מאלי פשגלונד” שסידרה אותו בשקידה והבנה וצירפה לפרקים הנבחרים הסברה המגלה את המפעל ברציפותו ושלימותו; מי שהביא תעודה חשובה כפייגה ביבר, ששמרה על מחברת השיחות שבעל־פה, וכל אלה ששלחו אגרות האיש אליהם והתירו פירסומם ברבים.

שעל־כן כשם שניתן לראות את הכרך הזה כתעודה של חיבת קורצ’אק לעם ומאמציו במולדתו, חרדתו להוויה ולהווי שלנו, כך ניתן לראותו כתעודה של חיבה לקורצ’אק מחבר תלמידיו ומעריציו ומכל מי אשר נחה עליו רוחו הטהורה והעודרים עתה במערכת העם בארצנו אשר כה אהב.

ד.ש.

מפה לאוזן / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מתוך מחברת של בורסת בית-היתומים בורשה)¹

הבורסה ואני

אם מאמרי השנה יהיו קצת מעורפלים, מעורבבים, אבקש לזכור, כי אני כותבם במסירת הקולמוס. אחת היא צורת המחשבה כשהעט בידך ואחרת כשאתה מדבר לסטינוגרמה.

---

אי-המנוחה היא בת-לויה לכל ראשית מעשה, הנשען לא על הנסיון אלא על הנחות עיוניות. במזל אי-מנוחה וחשדנות ביחסי-אני קיימת היתה הבּוּרסה במשך שלוש שנים. ואלו היו ההנחות העיוניות: הפרסונאל הקודם, הישן מתמצה ומתעיף. הנוער יש בו מלאי חדש של מרץ ואפשר להעזר בו לטובת הילדים, שהתלהבותם עשויה להועיל את האורגניזציה כולה. הם יהיו כזריזים מקדימים ואו נשגיח ונאַפּק. תקציב המוסד אינו מתיר לנו פרסונאל רב-מנין ומובחר. הבורסה, הנוער יכול לתת מנהלים לספּורט, למשחקים, למלאכת-קישוט, למוסיקה, לזמרה, לריקודים. הפנימיות מתאוננות על חוסר מחנכים מאומנים. הבּוּרסאים יכולים היו להיות הוספּיטנטים ²), שיחדרו בכל פרטי חייה של הפנימיה, יכירו בראשי-פרקים את הטכניקה של ניהול עדה, ייפטרו בבטחה ובלא זעזועים עזים מהשלית-נעורים דעותיהם הקדומות ויתקינו עצמם לעבודה עצמאית לעתיד לבוא, אם בבית-הספר ואם במוסד. – – –.

ההנחה הזאת נתנה, שהבורסה תניח פתח גם לזרים, אלמונים. הסכנה היתה גדולה. בני-אדם הם בזבזנים בספיקות וחששות, נבואות רעות וניחוש אפשרויות קשות. יחס דור הבוגרים לדור הצעירים אינו יציב, או שהוא חוטא בשפעת התפעלות ואדיבות, או שהוא חוטא בגודש חשד וחשדנות. בנקל ניתן לראות מראש, כי הקשיים יהיו גדולים. דרשו מעמנו בטרם עת – תקנון. אנו גמרנו אומר: נמתין עד שיברא אותו הנסיון. אך לא יכולנו בשום פנים להתיר, כי קיום הבורסה יזיק במשהו לילדים. ובכן, ראש תביעות: לא להתיר לקפח את הילדים, אם מבחינת התקציב, אם מבחינת הסדר, אם מבחינת המשמעת. הריני מזכיר כי במשך זמן-מה – אמנם חדשים מעטים – שירתו הילדים את הנוער. עתה הענין הפוך ובדין הוא כך. הבּוּרסה עוזרת בניקוי הרצפה ומקילה על תפקיד הילדים. בזכות הבּוּרסה יכולנו להפחית את גיל הילדים המתקבלים, ולתקן את היחס שבין מספר החניכים הגדולים יותר ובין מספר הקטנים יותר. העלינו את הענין במלוא הבהירות: אנו נותנים וחלף זה אנו דורשים. פטור בלא מריבות אי-אפשר. הריני רחוק מהאשמות. היו בשנים שעברו רגעים, שהבורסה רצתה לקבל יותר מאשר לתת. כלום אין מפריזים בדרישות? איני יודע עד עצם היום הזה. הריני מרגיע את עצמי במחשבה, כי מותר וצריך לקבל מידי הנוער יותר, כי הנוער יש לו הרבה. – –.

הריני משווה את השנה שעברה והשנה עתה. אם בשנה שעברה היו עוד חששות וחיכוכים, הרי השנה חיה הבורסה במזל השמח בחלקו. – –

אמת, צריך היה לוותר על קצת דברים, אולי פעוטים ואולי מחוץ לגדר ההשגה. בתקנותי אני (לא בדרישותי) שוב היה משהו מאותה השליית-הנעורים, שהיא בת-לוויה לכל מפעל חדש. משהו דמדם שם על איזו התקרבות, אמון-הדדין וכדומה באותו צרור הסנטימנטליות – השתתפות בדאגות ובשאיפות. הבּוּרסה אינה רוצה, בפירוש אינה רוצה, במתן עצות ותשובות לידיעות ודאגות. עמדתה היא כדין והולמת את המצע הפסיכולוגי שנבדק כהלכה. כבר היתה מידה מרובה מדי של תלות, בּדקנוּת בימי הילדוּת. סוף-סוף אפשר לפוש קמעה, יתר על כן: אין פנאי. הבורסה אין לה פנאי להתקרבות-הדדין. מכאן כשלונם של כל הנסיונות בארגון הנהלה עצמאית. קראתי לארגון הבורסה בשם אנרכיה לא במובן השלילי אלא, אדרבה, במובן החיובי. כל אחד ואחד עושה את השייך לו, שום אחד אינו פוגע בתקנון ואיש מוכיח את עמיתו בלשון כבושה ורכה. לפקודת מחוג-השעון הולך כל אחד ואחד לעברו. – –

הצגת חג

הילדים והנוער מדמים, כי הבוגרים הם מיושבים ומנוסים, יודעים הרבה כל-כך, אינם רוצים להקנות מידיעותיהם לאחרים, יודעים לעצמם בלבד. טעות היא. גם הבוגרים אינם יודעים את עצמם; מהיותם מורכבים יותר, הם מתקשים יותר לבדוק ולעיין, והלכך גם המבוגר אינו יודע, על שום מה הוא שואף לדבר-מה ועל שום מה הוא נמנע מדבר-מה, על שום מה הוא רוצה ועל שום מה הוא ממאן, מהיכן לו פתאום הרגשה של קורת-רוח או מורת-רוח, שחה, חדווה, כעס, רגיזה, על שום מה פעם אחת הוא בוטח ופעם אחת הוא חושד, על שום מה ענין אחד נראה לו וענין אחר אינו נראה לו. פעמים יחוש, כי כך יהא טוב, כך צריך להיות, אך לא ידע מדוע. ענין זה נקרא בשם אינטוּאיציה, חשיבה שמתחת לסף התודעה. תת-הידע – עומק; הידע – שטח בלבד. אתה רואה אך את פני הים ואינך רואה מה שגועש במעמקיו, מסתובב ומתכדר בהם. כל אותם החיים סמויים מעין האדם – אי אתה יכול אלא לנחשם. יש והאדם מבקש בעצמו להונות את עצמו, והוא עצמו נתפס בידי עצמו בזיופו, לועג לעצמו, מלקה את עצמו ברוב צער. הבדל שבין זקן וצעיר הוא במה שהזקן אינו שקוד כל-כך לחדור מלוא כאב לתוך עצמו, מרוב נסיונו למד לוותר על הבנת עצמו, ראה שיש חידות שלא יפתרן, צפונות שלא יפענחם.

הצגת הבורסה היתה נחמדה, העלתה רוב הרגשות. הרגשות סותרות, משמחות ומעציבות כאחת, טובות נלבבות. חמימוּת נשבה מעל הבימה לאולם-הצופים. היתה קירבה. מה גרם לכך? הכֵּנוּת, האֵמון. – –

הרהורים מכאיבים: אמת, אנו מגבילים אתכם. – מי? – אנו? – לא – ההכרח הבלתי-אישי, תנאי-החיים. רב הרצון לתת יותר. מסביב ווארשה שיכורת-המצהלות. בכם שפעת מאוויים, צורך חדווה וצחוק, הלצות והפתעה, עליזות ומחול. באמת – הבורסה – מנזר. בכוח האסוציאציה נגלית אלומת מחשבות חדשה. כלום אין אנו ממעטים לתת בתחום החינוך המוסרי? דת – אידיאל – אֶתיקה – התלהבות. שמא החשש מפני הטפת המוסר, המליצה הקדושה חוסמת פינו, משתקת את המעשה בתחום הזה. הריני מנער מעלי את ההרהורים שכבר היו לזרא, הריני רץ בדרככם אף כי החיים כובלים, עוצרים, מפריעים, אוסרים – רק שבוע מנוחה וזיו יַרקוּת מסביב. שוב מחשבת-נחמה – פלוני חלש, אלמוני פורע משמעת, פלמוני רגיש ביותר. שוב שלשלת חששות טורדנים, שוב משתזרים הרהורים רבי-חרדה.

ובכן מה היה, כי בא חיוך ולא דמעות. דומה, כי בהצגה שמענו בת-צלילה של אותה קורת הרוח, הנוטעת בך הרגשה של יציאת ידי חובה, של עבודה מכוונת לתכליתה, של וויתור ברוח נוחה, של השלמה טובת-עין לחיים כהוויתם. יתר-על-כן: נראתה לנו אותה ביטחה, שאין אנו יודעים או שאין אנו יכולים אלא כך. נעורים – אביב ממוזג אפילו כשהשמים מתקשרים בעבים. אנו – סתיו. השמש – אורח לא-מצוי. תודות נלבבות על רגע-השמש.

Ridendo castigare mores (בצחוק ליַסֵר הליכות). זו תעודת ההלצה, הסאטירה. לא רעמי-תוכחות, כי אם בדברים בדֵחים, כבושים לעורר את הדעת על קלקול, נימוס שלא כתיקונו. – –

ניתן לומר: מה לי בנצחונות הדלפוניים על עצמי, אם בענינים חשובים, מהותיים – תבוסות? – אמירה שלא כדין. – האם עלי להזניח את תורת השחייה או השַיִט, שהרי בשעת סער בין כך ובין כך לא אוכל בלב הים?

ליקויים קטנים, משום ריבוים ועליבותם, מטרידים ביותר. – –

נצחון ראשון: שחרור מכבלי ההרגשה הכובלת, הרגשת-חשש המגוחכוּת.

נצחונות קטנים

הפדגוגים מהרהרים, מה יעשו וההרצאות תהיינה מכוונות לא בלבד להתפתחוּתו השכלית של התלמיד, אלא גם לערך החינוּכי. מערערים עליה על ההיסטוריה, שהיא מדברת על טביחות ותולדות פושעים גדולים, ומדלגת על התפתחות התרבות, התגליות, ההמצאות, מערכת תנאי החברה. עלה בדעתי כי אפשר להעזר מבחינה חינוכית אפילו בהיסטוריה של הנצחונות במערכות המלחמה, לאמור באלו הטביחות והפשעים. הנצחונות והתבוסות מתוארים כתלויים בגאונם ורצונם של מלכים ומצביאים מיוחדים – אך פוסחים לחלוטין על העובדה, כי בסיכומו של דבר מכריע על הנצחון הרגע האחרון שבקרב, חייל יחיד ויריתו האחרונה. כשאנו מתבוננים בנצחון על חלקיו וחלקי-חלקיו, הריהו מתפרד לאלפים ורבבות של רטטים זעירים, של נצחונות יחידים פעוטים.

אילו הרצאת ההיסטוריה היתה נעשית כך, אפשר והנוער היה ממעט לחלום על מעשי-גבורה שגיאים, על נצחונות מבריקים ומפתיעים, ותחת זאת היה מכבד הצלחות קטנות ורבות. המצטרפות להתפרצות הנצחון. הציון המשובח שזכית בו הוא לפעמים מקרה, אך לרוב מצטרפות לו קריאה וזכירה של עמודי ספר-הלימוד, העמודים מתפרדים לשורות, השורות לאותיות. כל רגע שאתה מקדישו ללימוד הענין המסוים היא הכנה לבחינת-הגמר. – –

אתם נודדים. האם המימיה, פרוסת הלחם, איזה חפץ שלכאורה ערכו טפל, איזו קטנה שבלבוש לא תכריע ברגע מסויים על כך, אם הנודד יגיע למחוז-חפצו או יגווע בדרך?

על השתיקה

– – השתיקה אפשר שתהא כנה או כוזבת. אין תשובה – תשובה. ולפעמים רבות אפילו תשובה ברורה ביותר. – –

במפתיע נתקלתי במחשבה חדשה: השתיקה היא לפעמים גילוי הכֵּנות הנעלה ביותר. הילד כּן, כשהוא עונה – אינו עונה, כי אינו רוצה לשקר, ואינו יכול לומר את האמת. השתיקה היא ביטוי למרד הכנוּת על הכזב. – –

יחי הדג המלוח!

משבוע לשבוע אני דוחה את כתיבת המאמר הראשון לעתון הבורסה. המאמר הראשון הוא כבר התחייבות עד אחרית השנה. ובכן לא אחד אלא שלושים. האם איני רוצה לכתוב? אדרבה, אני רוצה. האם אני רוצה לכתוב? אכן, איני רוצה לכתוב. ובכן, אני עצל? כן. אין לך בעולם אדם חרוץ. אם מישהו אוהב עבודה, הרי לא כל עבודה, לא תמיד, ולא דרך קבע. הבקי במבנה העבודה יודע, כי בכל אחת ואחת יש מה שהוא נעים ויש מה שהוא אדיש או לא-נעים. ובכן, אני רואה מראש, כי אכתוב באָנסי על נושאים לא-נעימים. פעם אחת בקלות, ובכן ברצון, פעם אחרת משום שצריך, משום שפטור בלי כתיבה אי-אפשר. כל מה שנסיונך מרובה יותר, כן התלהבותך מועטת יותר. אדרבה, גם הזקן אוהב עבודה חדשה, אלא שהוא רואה מראש, כי לאחר זמן-מה העבודה תחדל מהיות חדשה, מושכת את הלב, כי תבוא ליאוּת, כי העבודה הזאת, ככל עבודה, תביא, ליד מידה מסוּימה של קורת-רוח, גם אונס מכביד.

יש בני-אדם, שהם כביכול שקדנים, שאינם שואפים אלא להוציא את זמנם כדי לחשוך עבודת-מוח: מה יעשו בזמנם?

פקיד, עובד משרד – יודע לכל השנה ולעשרות שנים, בכמה שעות יקום ממשכבו, בכמה שעות יֵצא מביתו, הוא אפילו יודע מי יזדמן לו ברחוב בדרכו לאותו שער עצמו, שהוא דורך על ספו תמיד באותה שעה עצמה. השעות מנטלות אותו, כאומנת טובה, בלי יגיעה ובלא מאמצים. יש בני-אדם שלכאורה אינם עושים כלום – חייהם חיי בטלה: אמידים, עומדים ברשות עצמם – רודפי שעשועים הם.

סליחה: האם לא עבודה היא לסובב כמה וכמה חנויות, כדי למצוא כסיות שצבען דוקא כך וכך, לבקר מַכָּרות, להזמין אורחים, לעלעל בז’וּרנאלים, לבחור חייטים, מגבעות, לסדר את תכנית-היום באופן שאינו משעמם ביותר?

מורת-הרוח שבמשרד שאתה מכהן בו אינה פחותה ממורת-הרוח שבהזמנה שלא נשלחה לך, והיא הזמנה לנשף-ריקודים שמן הצורך או מן הראוי להיות בו.

ההרגל, השובע, הסיאור, מיני הנוחיות עושים גם את החיים האלה אפורים, אם לא אפורים ביותר.

הראינוע משקף בשורה שלמה של תמונות את האמת הזאת וזו זכותו הגדולה. עייפים מרוב חיפוש רשמים הם אנוסים באחרונה לפנות לאהבה על זעזועיה העזים. ועל כן גודש כזה של נשיקות ודמעות בהצגות האסורות על הנוער.

הצד-שכנגד במטבע. אדם אדם ושקידתו. הוא מוכרח למלא במשהו את שעות חייו, מוכרח לשאוף. מכאן מנהג המסעות, חילופי המקום, אם כבר אי-אפשר למצוא משהו חדש.

עָנים של העשירים והעמל שבבטלה אינם פרדוֹכּסים, אלא אמתיות-חיים. השאיפה היא סבל, והקנין “שעמום” – אומר פשיבישבסקי. מוטב שתסבול משתשתעמם. טוב עמל ושאיפה בו מבטלה ואין תקוה ממנה. הספורט הוא ביטוי הקשיים, התבוסות והנצחונות המדומים, שהם ממש בחיי הממש. הבורסה שואפת וסובלת, חוגגת נצחונות ונוחלת תבוסות. אינה מחפשת כסיות שגווניהן משונים ביותר, אולם מדי פעם בפעם היא מתקנת סוליות-הנעליים והיא חוגגת במסיבות את רגעי החדוה היפים האלה. דג-מלוּח על פת קיבר – טוב מנזיד אפונה. חריף, מפולפל וחמוץ. בדיוק כפי הצורך, כדי לדעת שהשיניים מתקהות ויש חדוה בחיים.

יחי הדג-המלוּח!

החשד

– – – שלושים הזהובים אבדו מארון סגור, שמפתחו נמצא במיטתה של רחל. משמע או שרחל לקחה את הכסף, או מישהו הניח את המפתח, כדי להפנות את החשד אליה. – כיום אנו יודעים את הענין לאמתו. – המפתח נפל, בשעת פריקת החלונות, מעל אונקלו ארצה, נזרק ברשלנות על איזו מיטה, רחל לא הרגישה בו כמה וכמה ימים, עד שמצאתו ומסרתו ברוב השתוממות.

כיום אנו יודעים, אך היה רגע שלא ידענו. הענין עלול היה להתקע באותה נקודה. המצב היה כך, שלא ניתן אמנם להאשים בבירור, אולם… אתם צעירים ואינכם יודעים, עד כמה יכולה להכריע על כל החיים מעמסת אמירה כזאת: "אמנם לא נתפס בקלקלתו, אך יהיה איך שיהיה – משהו אומרים, משהו נשמע, היה מעורב, מי יודע?!.. החשד הוא תמיד עלבון ולפעמים פשע. – הנאשם על לא עוול בכפו יכול לצדֵק את עצמו, להביא עדים, לפרש ראיות והוכחות, ואילו החשוד הוא חסר-מגן. אפילו בלא-יודעים הוא חש זרות, איבה, זעם כבוש, כעין כעס של דעת-הקהל, על שאינו יודע דבר ברור, כעין נקמה בפושע מתמם החומד לו לצון. – אין לך אחריות קשה, הרובצת על המחנך כבשעה, שהוא מוכרח לחשוד, ובכן לרַגל, לבלוש, לחקור חרש, להשתדל להפתיע, לתפוס. – מכאן שומר ערום ואכזר בשערי בתים, הנעולים למחצה בפני ילדים, וכל שהוא בעל ערך סגור על מסגר, והילדים אין להם אלא מיטות, שולחנות וספסלים. – או (מה שמצוי פחות) שהסדר והמשמעת אופפים הכל באוירה כזאת, שהכל נכנסים, ללא הודעה מוקדמת, ללשכה, שהתעודות מונחות בה בארון פתוח, וספרי-הספריה מונחים במדפים פתוחים. – אני אומר: סדר ומשמעת, ולא: כּנוּת, כי אין כּנוּת קיבוצית של מאה ילדים.

– – – אני אומר: אי-הסדר הוא שאיבד את שלושים הזהובים. אי-הסדר במפתחות, אי-הסדר שבתנועות שלא נבחנו והבאות תחת מעשים מודעים, אי-הסדר שבסדרים שאינם מחושבים, אלה הסדרים שלפני החג, שבהם הכנור המרופש מוטל על הרצפה ליד דלי המים הסאובים. – הסדר, שמידת תרבותו פחותה ביותר, זהו המנהג לפזק, לזרוק, לשפוך, ליצור אוירה של תוהו-ובוהו שמתוכה, בהמולה, בחפזון, במריבות, נולד באחרונה הסדר. בעלת-הבית נושמת ונושפת, כועסת, אין יודע היכן, מי ואיך, הבעל בורח מן הבית, הילדים נרעשים ונפחדים או מפוזרים לארבע רוחות השמים – תופת, אנדרלמוסיה, כל ענין וענין חוזרים אליו לאין ספורות, העיקר נשכח, ולבסוף נזק או אבידה. – סדרים! – בוּרסה של בחורים הנני מברך, שלא יזדמן לה טיפוס כזה, בורסה של בחורות הנני מברך, שלא תיצור אותו בשעת הסדרים שלפני החג – בזכרה את שלושים הזהובים שאבדו אי-אז בימי הנעורים. – –

על הפרוטה

הנוער שאינו יודע את סוד האמתיות המכאיבות של רכישת הפרוטה, מותח בלא-יודעים דין קשה על הפשרות, ואפילו המאמצים, המוכרחים ושאין להמנע מהם כשיש הכרח שיהיה סכום כזה וכזה ואי-אפשר לומר: “יש לי – מוטב, אין לי – פטור”. – ודאי אפשר לו לאדם שיהלך בנעלים מנוקבות ואפילו ישלים לרעב. – אפשר לו שיכריז בגאוה: “איני דואג – לא אִכַּף”. – אולם עד מתי? – יש גבול: עוד שלושה חדשים או חצי שנה – והנעלים נושרות מעל הרגלים, האדרת נקבים נקבים, חלולים חלולים, הרעב מכווץ את המעיים, הבריאות מקלקלת. – עתה כבר עבר מועד.

או אז הפרוטה המבוזה הזאת פוסקת מלהיות אשפה שאינה ראויה לתשומת עין, היא נעשית פתאום כוח עצום, כוח אויב, מפלצת, רוח-נקם, קללה, גזירה נחושה. – רגע קשה. מבחן מכאיב. – עוד אתמול לעגתי והיום אני רועד אובד עצות. – עוד אתמול לא נחשבה לי ראויה להבטה קטנה, והיום היא שולטת בכל חדרי הגיגי. – – –

על יד רכה וקשה

– – אין אני נוהג איבה בשום ילד. אלא לגבי אחדים אני רך יותר, לגבי אחרים חמור יותר, לאחדים אני מגלה עיני טובה, מאחרים אני מסתירנה. יש ילדים ואנשים המחייבים יד קשה, נעימה יבשה יותר, כי הרכות מתפרשת להם כחולשה והם מבקשים לנצלה. – אלה הנכפתים רק בעמל לתנאים, הנכנעים רק באונס, אלה או שהם מתקשים לשלוט על עצמם או שהאמביציה שלהם מופלגת ביותר משירצו לעמול ולהתאים עצמם לתנאי-החיים הציבוריים. – בעלי אמביציה וקאפריסות מחייבים אותך שתנהג בהם מידת זהירות. – ואילו הנבונים צריך להמריצם, שינהגו לפי שכלם ולא – לפי חפצי-ארעי והלכי-רוח בני-רגע.

יחסי אליך

אם אתה מבקש לדעת את יחסי המהותי אליך, בבקשה: ילד מסכן, ידעתי כמה קשה לך. ידעתי כמה מוגיעתך ההתאמצות, להיכנע לפי שעה להכרח. נערי החביב, כיון שאני יודע, כמה אתה מתיגע בכך, אני מכבד את עבודתך והתאמצותך. אני משתף עצמי בגורלך. חוששני לעתידך. – כל-אימת שתפנה אלי בבקשת עצה אשיאנה לך, כידיד מנוסה. אאזין בלב קשוב לכל שתספר לי. אבאר לך מה שלא תבין ואחקור, אם לא אבין בעצמי. – מה שתאמר לי לא יתמיהני ולא ירגיזני. – אשתף עצמי בגורלך, אפח בך רוח עוז. – חזק – החזק את עצמך בכפיך ואל תֶרף. – צפויים לך חיים לא-קלים, מסכן שלי, אך אין עצה. – לא אחת קיפחוך החיים, קל וחומר שאיני רוצה לקפחך אני. ושעל כן אני חייב להיות מחמיר ומדקדק כחוט השערה ביחסי אליך, כי תגדל איש אמיץ ולא עלמה קאפריסית. – תן פיך ואל תעשה מעשה שטות.

אקספרימנט

כן, בענין הטענה הנשמעת וחוזרת ונשמעת, כי הבורסה היא אֶכּספּרימנט חי, הנעשה באנשים חיים. בעל טענה כשיתבגר ויבחין בחינה של ביקורת את דרכי עבודתו הוא, יבין, כי בחינוך הכל הוא אכספרימנט, נסיון. אני מנסה ביד רכה ואני מנסה ביד קשה, אני מנסה לעודד ולקַדֵם, אני מנסה להחיש ולאחר, אני מנסה למעט ולהפריז – אין אנו מתכוונים לוותר על תכנית הנסיונות לטובת דוֹגמה דאֶספּוֹטית. – צריך שהנסיון יהיה זהיר, מחושב, שלא להורידו לכלל סכנה – ונסיון כזה היא כל שיטת החינוך שלנו. נסיון בן שנתיים הוא אך התחלה, פתיחה – להמשך.

רק בַּטְחנוּת עצמית, חדצדדית, מטוּמטמת ויוהרנית עושה את האֶכּספרימנטים שלה בדרך הכפייה הדֶספּוֹטית של רצונה והשקפתה. כן, גם היא עושה אֶכּספּרימנטים, אלא בלא דעת ובלא ביקורת. היא מנסה להכריח ולכפות….

הויתור

קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו. צריך להטריח את הזכרון ולהפליג להיסטוריה. עבדות, שרירות, עריצות, גזירה, ללא זכות מחאה או הגנה. אין אנו חשים כיום בעובדה זו, כשם שלפני ביטול עבדות האיכרים או בימי יוון ורומא טובי האדם הורגלו בעוּבדה, ובלבביות ושוויון אישיים ביחס לעבד ניסו לאזן לתועלת עצמם את העוול הצווח.

האוהב את הילד לא ילחצנו, כשם שהאצילים לא הסתייעו תמיד בזכות ההלקאה או ב- ius primae noctis ³) וכדומה. ככל שהילד גדל, כן הוא קונה לו יתר זכויות. כבול פחות, נח מכוֹבד הכבלים בחברת בני גילו, שליט על צעירים ממנו, הוא מצפה בכיסופים לרגע שחרורו האחרון. באפס מנוחה הוא שואל, מתי יבוא הקץ. מתי סוף-סוף יבוא הרגע, שהמעצור היחיד לעצמאות שלימה יהי רק חוסר-כסף, התלוּת החמרית הצורבת. אילו היו לי כך וכך זהובים לחודש, הייתי יכול לעשות כרצוני. המשוחרר, כמו המתעשר, יש בו הרבה תכונות לא-נעימות – לא רק נחת-רוח על שיצא מעבדוּת לחירוּת, אלא גם חמת-נקם על הקיפוּחים והכבלים בשנים שעברו, בַּטְחנוּת עצמית נפרזת ותיאבון ללא-מצרים.

בהשליכו אחרי גוו שורה ארוכה של מאמרי-מוסר שהם כבר מיותרים כיום ושל ציוויים שאינם נוחים לו, הוא הורס במחת אחת גם מה שיש בו ערך ושהוא פרי תרבות, קציר הבנה הדדית, המניחה מקום לחיי-צוות בלא גודש של חיכוכים חריפים. – הזלזול בילד אפשר והוא מזכיר את העבר הלא-רחוק והלא-נעים, שהשיכחה יפה לו, ואת התרעומנות כי מחמת עיכוב אחד, שהוא כיום פעוט ואולי גם יחיד – חסרון הכיס – מוטלת הגזירה של הכרח הכניעה לכללים, ציוויים ואיסורים. ובכן, תסיסה המחלחלת לרוב בלא-יודעים; מורת-רוח, ולא וויתור, אלא יותר התחבאות במארב והסתרת הפגיעה והטינה. –

הרזיגנאציה – היא ההשלמה לגורל, הוויתור השקט, היא ההכרה הנבונה, שאי-אפשר אלא כך, הוא העדר מוחלט של יסוד המריבה והעקשנות, שביתת-הנשק, הרגשה מתוך הבנה, כי מלחמה לא זו בלבד שהיא ללא תכלית, אלא גם שלא כדין. הנוער יש בו מרץ יתר על המידה, הוא מרגיש עצמו קרוב מדי לרגע קיום ההזיות והכיסופים, הוא ציפה והאמין זמן ארוך מדי בנצחון, משיוכלו המעצורים, החדשים ושאינם צפויים מראש, שלא להפתיעו, שלא להביכו, שלא לפגוע בו.

ההרגשה, שמרת פייגה קראה לה בשם רזיגנאציה, היא יותר הרגשת ההיגס ⁴). יהיה הכל כפי שהוא עתה, לא כדאי, לשם מה לעמול, הלא ממילא לא ישתנה כלום – הרי המצע של היחס הפאסיבי להנהלה עצמית, לגילוי חסרונות ומשאלות, לשתיקה, לתיקון השקפות מוטעות ולמה שנקרא אמון.

הרזיגנאציה אין לה מה להסתיר. ואילו ההיגס יש לו הרבה והרבה להסתיר. הוויתרון הוא רך ונוח, הוא מצוין בהעדר-הרצון, באפתיה (פתוס – יסורים, אפתיה – אפס יסורים). הויתרון הוא פירוק הנשק האחרון, ברית שלום, כניעה ללא תנאי. ההיגס הוא שביתת-הנשק, דממת-ארעי, שלאחריה אנו מקוים לשוב ולפתוח מערכה חדשה. ההיגס בא להרדים את עֵרוּת האויב, כדי לשוּב, בתנאים נאותים, ולתבוע ביתר תוקף את הזכויות. הוויתרון – לתמיד, ההיגס – רק להיום הזה. – כך הוא יחסו של הנוער לתנאים וליחסים הקיימים. כך התגבש והוא קיים ועומד ואינו תלוי ברצונו הטוב של היחיד. שעל כן כל תביעות לבורסה ללא שחר ושלא כדין.

האדם הוא יצור הרגע המסוים, התקופה ההיסטורית המסוימת, אפשר שתשכח את ההיסטוריה ואפילו לא תדע עליה, אך פעולת חוקיה אינה פוסקת.

המאמר הזה הוא מעורפל ולא פליאה היא. מלוא-מאמצים אני מבקש מזיגת הנעורים, ואני מעביר תוצאות חקירותי על הילד לתחום הבורסה. אני חוזר ואומר: אף לא גרגיר של צער, רק מעמסת הבעייה הקשה שאני מעפיל אליה ברוב יגיעה. כל תיקון אקבל בשמחה כעזרה בעבודה.

סולידריות

יש בתחום המוסד חזיון הצורב את המחנך שאין בו מידת ביקורת. אם המחנך נוהג חומרה במי שאפילו אינו חביב על הכלל – מיד, כלהכעיס את המחנך, נמצאים לו סניגורים. מסבבתו קבוצה מלוכדה של בעלי עצה ונחמה – נראה כאילו נתעורר קול הסולידריות החברית והוא היוצא ללמד סניגוריה. – (אולי משום כך הלסטים, שהמשטרה רודפתם, זוכים בנקל לפופולאריות ואהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים ביותר לפרסום והטלת-מרות). מרת פייגה היא שהעלתה במכתבה את מומאֶנט הפּופּולאריות והאהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים בגלל יחיד בלבד. אפשר ופלוני אי-נעים לו להגיד, לשם מה הוא לווה כסף. – נדחית אינפורמציה חשובה משום שרוצים לחסוך אי-נעימות העלולה להיגרם למעטים במקרים נדירים. האם כך שורת-הדין נותנת?

לא נעים לסרב, לא נעים לאסור, לא נעים ליסר ולענוש, לא נעים להטיל כעס, ולהיפך: נעים להטיל שמחה, חיוך, קורת-רוח.

המותר שלא לעשות מה שאינו נעים?

לא נעים למסור ילדים למשפט, להפסיק משחק אסור. – האם אותו טוב-לב מרושל וקצר-רואי אינו יונק עסיסיו מעצלות ואהבת עצמו. – –

קל יותר שלא להתאמץ, נוח יותר שלא לעשות מה שאינו נעים. נוח יותר לנהוג סובלנות במעשי-עוות, לחפות על אשמים וקלי-דעת.

יודעים זאת המעונינים בכך ומספסרים. דבר זה מחציפם ומטיל אנדרלמוסיה ורק אחרי זמן מורגשת סכנתה ושוב אין ברירה אלא לעוקרה בהתפרצות מפתיעה וללא חומלה. מובן, כי העקירה הזאת מגרה עוד יותר של שום שבאה במפתיע.

אולי משום כך מרובה תועלת המפלגות הפוליטיות הנלחמות זו בזו, שכן המחנות האויבים, כשהמריבה מפַלגתם, מוקיעים כל אחד את האישים המזיקים שבצד-שכנגד. השמאל שולה את הגנבים, רודפי הקאריירה המזיקים שבימין ומגין על אותם הסוגים שבתוכו, והימין נוהג גם הוא כמנהג הזה. מכאן הערוּת והביקורת הציבוּרית. התחרוּת מקיימת את שיווי-המשקל, כובלת את תאבונות העריצוּת וההפקר.

הבורסה, שאין בה מחנות יריבים או מתחרים, בררה לעצמה דרך נוחה של סולידריות וחיפוי העבירות.

סולידריות – זה משעול שדשו בו רבים, שחיה קלה עם הזרם, מנוסה מפני מאמצים, בריחה מפני מצבים שנויים במחלוקת, מפני הרהורים מיותרים – מסייעים לכך חוסר-הפנאי והארעיות. לא כדאי.

יש סולידריות של מאמצים, סולידריות של הופעת קבוצות מלוכדות ומחוברות בתכלית משותפת או באינטרסים משותפים. לאמור, מכאן סולידריות מקרית ועצלנית, מכאן מחושבת ופעילה. יש סולידריות של יצירה ויש סולידריות של לא-סדרים.

מכתבים תחת מאמרים

– – הנוער סבור, כי מאמר בשביל כתב-עת, בין אם הוא עתון שבכתב בין אם הוא עתון שבדפוס, מצריך איזו תפיסה מיוחדת של הבעייה, איזה עיבוד יוצא-מן-הכלל, ואפילו סגנון. מכאן הבושה, שמא הכתיבה תהא ילדותית, תמימה, נואלת, מכאן ההרהור אם כדאי לכתוב בכלל, שהרי העובדה קטנה, הסברתה דבר של-מה-בכך. מאמר – זהו כאילו קול ציבורי, כאילו מי שאנוס לרכוש אישור ואשראי של הרבים. ואילו משלנו עצמנו אנו כותבים רק מכתב או ספר זכרונות.

עד כמה טעות היא, אתה למד אפילו מתוך הדיפרנציאציה של העתונים לפי מפלגות, שכבות, מקצועות. אחת כתיבתו של עתון-יום, ואחרת כתיבתו של שבועון, אחד הוא כלי-מבטא של הימין, אחד הוא מאמר פדגוגי בעתון-יום ואחר הוא בשבועון פופולארי ושוב אחר בכתב-עת מקצועי. בעתוני חוץ-לארץ נתפשט ביותר מדור מכתבים למערכת. – – פעמים אתה שומע בחשמלית, או ברכבת, השקפות חיות, נבונות, מקוריות, שונות לחלוטין מן ההשקפות המזדמנות לך במאמרי העתונים. צא וראה בעתונים האנגליים ותמצא בהם שפעת מכתבים כאלה: איזה כומר בעיר-שדה שואל איך לקלוף תפוחי-זהב מבלי לפגום את הקליפה; משרתת מתוודה על דאגותיה; סוחר נעלב או קונה מרומה פונה לעתון; אֵם שואלת מה מנהג תנהג ברגע מסוים בילדה. לא על הכל משיבה המערכת – הקוראים עצמם משיבים לעצמם.

אוּלי הצוּרה הזאת (של מכתבים למערכת) תיקבע בשבוּעון הבּוּרסה. הריני מזכיר, כי כמופת תהיה העתונות האנגלית שהיא מבחינת העיבוד והתרבות נעלה, כגבוה שמים מן הארץ, על העתונוּת שלנו. לא מעט טראגיוּת יש במצבו של העתונאי בפולין. החיים, שאינם עשירים למדי, אינם נותנים חומר די הצורך, שאפשר יהיה למצוא משהו מעניין לכל גליון; חוסר הפנאי אינו מניח מקום לעיבוד הנושא – נולדת איזו מלאכה שפלת-יד, מזיגה מתוך הריק אל הריקן, כתיבה על דברים של מה בכך ושל איך בכך, ולא בלבד בלי העמקה אלא גם בלי ידיעת הענין. השכר הזעום, מיעוט ההשכלה, חוסר ספריות ואנציקלופדיות למופת – מחמיר על התפקיד.

שעל כן העתונים שבדפוס עשויים יותר להיות מופת-לסתור. והרי לפנינו דוגמה שלא לעשות כמותה. עלינו להישמר מבדיות, פטפטנות, הכללות, תמימוּת. – –

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כשחשבתי כיצד ראוי לבנות בית־חינוך לילדים עלו לרוב על דעתי שלושה נסיונות:

1) בקרבת הבנין הנועד למאה־ושלושים ילד, לבנות ארבעה בתים קטנים מיוחדים ומבודלים לאלה שאינם רוצים, או אינם יכולים לחיות בחבורה (בצוות) או לאלה שהחבורה עייפה אותם והם רוצים לנוח בבדידות. השם: בית המתבודד.

א) חדרי דירה;

ב) מוצא לחצרות ולגינות;

ג) בניני משק.

הילד מבקש להיות בודד, הילד צריך לטובת הכלל, החבורה, להיות בודד, כי הוא מפריע או מדבק. כשיש לו שעלת או שנית אנו מבודדים אותו. ואם הוא מכה את הילד האחר, צובט, מכרסם – מה נעשה בו, שמנהגיו אלה לא ייעשו כמגפה או כמחלה הדבוקה בו ובמחקיו עולמית? אפשר להדיין בפרטים, אך ההנחה היסודית היא לי עיקר ללא ערעור.

2) בבנין הראשי מצויים שני טיפוסים של בידוד:

א) חדר מרוהט עם צעצועים, ספרים;

ב) חדר ריק כולו.

החדר האחד נצרך לילד המפריע, החדר האחר נצרך לילד מחולל־השערוריות בשעת־התקפתו.

לרפא? – כן. אך כמה יארך הבידוד? אפשר שלא יארך הרבה. – ולכמה פרקים לנהוג בו? ככל האפשר לפרקים מועטים ביותר. – איזה פיקוח של מבוגר? – סודי. איך להישמר מפני שימוש לרעה? כל מקרה של בידוד צריך ביקורת ורישום. – מי מכריע? קודם כל כלל־הילדים; ובדרך כלל קשה תורת חיי צוות: שהאדם יכיר את גבולי רצונו הוא וגבולי רצונם של כל אחד שבחברה, בכלל.

מרבית החופש: חדר של רובּינזון, בית רובּינזוני קטן ו….

ג) תאים באולם המשותף, באולם הכללי.

בית־הילד, ביחוד בית הילד הקטן – מן הראוי שלא יהיו בו כלל לא דלתות, לא פרוזדורים, לא מסדרונות ושאר פינות־צדדין. באותו אולם עצמו גם המטבח, גם בית־הכבוד. כן, גם בית־הכבוד פתוח וגם מטבח. בית בלי דלתות פנימיות. המחבב מסכת־עוקצין יאמר: ושמא גם בלי חלונות? הארדיכל יאמר: מחבר התכנית הזאת ראוי שינהגו בו בידוד.

הריני מסכים שיהא בזה פולמוס. –

ושמא פולמוס מיותר? שמא כאן, בארץ־ישראל, מאמינים או לא מאמינים? – שמא צריך כאן לכתוב אחרת מבאירופה, כי המחשבה אחרת בהקיץ ובחלום (חלמתי כאן רק פעמיים, אך בבליטות ובכנות. ארץ נביאים וחלומות־נביאים. ויוון?).

ראיתי בקיבוצים הופעה מעודדת: מותר לומר הכל, להתיעץ על הכל, לבקר הכל. אין פחד מפני שיטות נועזות. אין נחפזים ללכת לפי העצה היעוצה.

כפי הנשמע אסרו הרופאים לפני שנים על הילדים לשתות מים. והנה הם שותים מפי הברזים שבנקודות־הישוב. הרצפות אינן מצוחצחות – מותר. המומחה פסק שתחילה תצמחנה שערות בכפות־ידיו לפני שיצמחו תפוחי־זהב בעין־חרוד. שמעו אנשי עין־חרוד ונטעו פרדסי תפוחי־זהב והם ישנם.

מכאן העוז שלי לומר את שאני חושב בלבי וכדרך שאני חושב בלא תיקונים ומחיקות בכתב־ידי.

אין אני מבין בחכמת־הארדיכלות, אך אני הוגה בילדים ומהרהר בהם ושוקל דעתי עליהם זה ארבעים שנה. אין אני מכיר את ארץ־ישראל – בסך־הכל שתי מנות, שני חדשים. לפני שנתיים:

א) על מה הילד מוצץ את האצבע?

ב) כפות־רגלים שטוחות.

ג) מה לעשות שיאכלו?

ועתה:

א) יישור־החך (גשרים, השוואת השיניים);

ב) פרויד: נולדה אחות והוא רצה באח ובכן אינו אוכל, תלמודו אינו כתיקונו, מרטיב מטתו;

ג) אדלר: גם כן איזה קומפּלכּס (מונומאניה).

דיברתי עם פסיכיאטור; אמר: אופנה – לא תזיק – תעבור כלא היתה.

את הדעות הקודמות הביאו ההורים, ואת האופנות – גל־האורתופֶּדים, גל הדֶנטיסטים. איני רוצה לומר את המלה: עסק.

באחד הקיבוצים כבר הרשה הרופא ללכת ברגלים יחפות.

השאתי עצה: בשעת החמסין להלביש את הילדים מלבושים חמים וכהים. כך עושים הערבים, היודעים את רוחות המדבר. שומעים עצתי ומחייכים. פתאום נודע לי, כי כרעיון הזה הביע פרופיסור להיגיינה. – למה אינו צועק? – כנראה שהצעקה אינה מועלת כאן. – לכל זמן ועת לכל חפץ.

שוב אין כופים על הילדים את האכילה ואף פוטרים קצתם מן הגזירה לישון ביום.

הידד!

אני אומר:

אפשר לחנך ילדים בלא דת, אך לא בלא אלוהים, איך לבאר הולדת, מיתה, מהלך־הדורות?

“אלוהים נצרך לו, יברא אותו לעצמו”.

הילדים מחבבים לשמוע ולקרוא תנ"ך…

חשד שהשָנית מקפדת את הרכים ביותר. בלי בהלה. לפנים היה לה מקום. מאמצי־שוא להשתרר על המגפה היו קשים מן המחלה עצמה.

עושים את שצריך ואפשר לעשות. כל הוראה להלכה נמתח עליה דין ביקורת המעשה. כך יאה וכך נאה. או: עדיין לא נתבשל הצורך, לא נתבשלו התנאים.

אומרים: הסבון מקפח את עור־השומן, גודש של ניקוי מביא צרעת.

בין שפע התשובות השונות: א) סכים תינוקות בשמן; ב) צריך הפרזה קלה, כדי לחנך את ההורים.

ראיתי בין הילדים התימנים שבגן ילד אחד שראשו לא היה נקי. החשש מפני ההזנחה שבמזרח קובע גם הוא כללים…

אילו פעמים עלה בדעתי, האם המאורעות בארץ לא נגרמו משום שהיהודים מקיימים בדקדוק נפרז למדי ובשקידה מופלגת למדי את תעודתם הציביליזאציונית. – אחרים דרכם אחרת: תחילה תותחים, סיפיליס, יין־שרוף ורצועה, רק אחר־כך תרבות. – לפני שנתיים ילדים יהודיים וערביים (בראשונה) צלו תפוחי־אדמה בשדה.

צריך מידה נכונה, הדרכה, הרגשת דיסטאנס. פחז כמים?

ראיתי ילדים “צברים” מלקטים אבנים. עשו זאת ב“חסכון התאמצות” חכם, כּפרי. – במתינות וביושר. האדמה לימדתם כך ושמא גם הכוכבים. – מאירים אילו אלפי שנים – ודברי־הימים שנותיהם אילו אלפים. אין צריך ואולי כאן אסור למהר… ה“צבּרים” – הלצה.

"אם תפגע בילד מאירופה יקרא: “אמא”, אילו “צבּר” יגער בך: “חמור אתה”. – ביקשתי לבדוק אמתה של ההלצה; פגעתי בילד ואמרתי “סליחה”, והוא: “אין דבר”.

מבינים כאן עד מה נחוץ הילד ועד מה רבה חשיבותו, וענין זה, אאמין, יגביר יותר את הכבוד לילד. כי אהבה יש. אך אהבה בלי כבוד ובלי הכרת זכויות הילד לחייו שלו – היא אהבת־קופים. ילדים גדולים יותר אפשר שהם מסרבים שהאחרים ינשקום, משום שפינקום במידה יתירה בימי ילדותם…

– תחילה חייב הייתי למצוא דרך לעצמי, אחר־כך לילדים, אחר כך חייב הייתי למצוא דרך כיצד למסור את הדבר לילדים.

שמא כוחם וחיוניותם של היהודים ומקורם במה שמיעטו להרגיש את גאולתם בחיי העתיד, והרבו לבקש התעלוּת ונצחיוּת לעצמם בילדיהם. קדיש – תפילה חכמה. – אני מבין את הפחדים, כי הסכנה סכנת תמיד. אבל סידור אקדמיה ביום הפטירה – זה מעט ורע. זו מלאכה פגומה, יציאת ידי חובה בנוסח אירופה.

סליחה. זקן אני, ואין לי ילד משלי, מכאן אותו הרהור מיותר.

– אדוני שונא את המהפכה על שום מעשי־הרשע שלה, אני שונא את הדת על שום פשעי כוהניה. בנתי.

פולחן־הקברים מדורות־קדם הוא ענין לעתיד־לבוא. לפי שעה אין עתותינו בידנו: אנו במנזרים שלנו, טרודים למדי בתפילת־העבודה ובחלומות־השויון.

חלומות בלבד! כי האחד יש לו ילד יפה ובריא ומוכשר ושקול ודרוך־משמעת פנימית, ואילו האחר נולד לו מה שנולד לו, לא למזל ולא לברכה. אך בזה אחר־כך – לקינוח־בירור.

המורה ערך בין הילדים כמין משאל שישיבו תשובתם כרצונם:

א) מה היית עושה, לו היו בידך נכסים הרבה?

ב) מה תעשה כשתגדל?

ג) מה החבורה שאתה אוהב לישב במחיצתה: ההורים, הגדולים, בני גילך, קטנים ממך בשנים?

סיכום־התשובות רב־ענין, כי רב־זהירות.

– על מה אין אדוני מפרסמו?

– אני צעיר למדי משאכתוב.

מעודי לא שמעתי כדבר הזה: “צעיר מדי”.

כל־אימת שיתקיימו בתי־ספר, מברך אני את כל הילדים בכל העולם כולו, שמוריהם יודו שאינם יודעים ושהם צעירים ועל כן אינם יודעים. הללו כשיזכו לזקנה יאמרו בנוח מימרה של התיאשות: לעולם לא נגיע לעומק לפנים עומק שבמסתרי באר־החכמה. או אז תתמעט גם תורת־הכזב של המדע.

עם שיעור בחימיה עומד תלמיד ומכחיש דברי המורה בנאום נרגש ונפרץ. המורה מכחיש. אני שואל: מה כאן ועם מי הדין.

– דומני שהדין עמי, אך צריך עיון.

לימודי בתי־הספר הוארכו בשבועיים. הייתי בשיעור ביום האחרון: שקט וכובד־ראש. הייתי בשיעור לאנגלית. שתי כיתות יחד, ישבו בצפיפות, שלושה שלושה ליד שולחן קטן. שקט.

המורה אומר:

– הנוער הגרמני מקשיב גם כשהשיעור אינו לוקח לבו, אולם שלנו אומרים בגלוי, אם אין להם ענין בכך. חייב אני לחשב דרכי שהענין שאין בו לקחת את הלב יקח את הלב. הביקורת שלהם מלמדתני דרך מחשבה…

מתירא אני מפדגוגי־העיר, חושש אני מן הסמינארים.

אמרתי:

– מוטב שהמחנכת תעבוד חמש שנים בתרנגולות, ומן התרנגולות תעבור לילדים, משתעבור בדיפלום של תלמוד מוגמר.

סיפרו לי מעשה בתלמיד־האוניברסיטה שנתגייס לצבא; לימדו הקורפורל:

– כאן, אדוני הסטודנט, לא אוניברסיטה: כאן צריך לחשוב.

יודעני דוגמאות הרבה שהאוניברסיטה לא לימדה לא ראייה ולא מחשבה. היא גם מפרעת.

משחקים הפעוטים מאחורי רשת־גינתם. מדי פעם בפעם ניגש לרשת אחד הילדים הגדולים יותר ומביט ארוכות. מביט בבינה, באורך־רוח. הנה יצור חי ורך רץ אילו פסיעות ונופל, ומוטל תמה ומשתומם, חוקר מעמדו – הווה אומר משכבו – המשונה. קם בקושי, לומד להתרומם ממפלתו. הילד הגדול ביותר מביט בלא בת־שחוק, מקדיר גבותיו, לומד להיות אב, אם, חוקר, בוחן.

מה רב הענין בדרך־לימודם של הקטנים בפסיעותיהם הראשונות על קרקע סלעים. אין הדבר בגדר־התיאור: זוהי פסיעה בשתי איצטדיות – הוא בוחן ובודק בכף רגלו, האם הקרקע מיושר, טורח בשיווי־משקל ורק עתה הוא נסמך בביטחה על רגליו משתפס לו לשיווי־המשקל.

המגודלים מסגלים עצמם לתנאים החדשים בהתאמצות שמדעת, מתרגלים; מכאן יסוד ההתיאשות התמהה – הילדים צומחים אל תוך חייהם, שהם כבר חיי אבותיהם. מכאן ביאור לפטריוטיזם הרגיונאַלי של ילדי הקיבוצים.

הנה משחקים בכדור: אחד הילדים, קטן יותר, עומד כמוגבה קצת וזורק את הכדור עם הרוח, ולעומתו עומד ילד גדול יותר, חזק יותר כמנומך קצת וזורק הכדור כנגד הרוח ¹).

לראש הדףבמסע אופניים – לא הרי הדרך במורד ההר כהרי הדרך במעלה־ההר… על שום מה אין עדיין לילדי העמק עפיפונות שיהא בהם כענין מגדלים פורחים באויר? צריך שהעפיפונות ישמשו אותם – כדרך שהסירות והאניות הקטנות משמשות הילדים הסמוכים לחופי־הים. הקרוקיט הוא כאן מעשה מלאכותי, מכונית הבנויה קוביות – אֶכסוטיקה. דומה שכבר כתבו בזה. אך זה מעט. חובה לחזור על כך, עד שכל ילד וילד בעמק יהא לו עפיפון שלו, עד שיהיו כמאה מינים בעפיפון, וכל חגיגה וחגיגה תהא בה הפרחת עפיפון (עם דגל, עם לפיד).

אין אני יודע על שום מה, אך מרגיש כליקוי רב בכל חגיגה ושמחה של ילדים חוסר זיקוקין־די־נור, שלהבות: שעשועים, תמונות חיות ועפיפונו וכדורים פורחים. ובקשה לפייטנים ולאמני־נגינה: שירי־ערש ומנגינות־ערש וסתם דברי־שיר וזמר לילדים הקטנים ביותר.

“כל בחורי הגליל אהבו את רחל” – כדוגמה…

המחלוקת על כך, אם הילדים חייבים בגזירה של אין מסיחין בסעודה. זכורני מלחמה ללא־בינה וללא־תכלית שנלחמתי לכפות את השקט על הילדים בחדר־השינה. ישתתקו, כשיהא צורך בכך. שמא זימרה קצרה תחת תפילה לפני הסעודה (זהירות!) השירה והזמרה במידה מחוקה מדי? אין אני יודע. אך בשירה מצויות המלים הפשוטות ביותר והאמיתיות ביותר.

פזמתי שעה ארוכה לבן־שנה: אא – דיא – לא – לא – לא – דיא – לא – לא – אי – די – לי – לי – לי – דו – דיו – לו – לו. – נפטרתי לצרכי, התחיל פוזם. בחינת הקול. – שמא לא משוררים ומוסיקאים אלא המטפלות – בפשטות יתירה, לפי קצב־הבכי או הלמלום?

בחנתי את ההגבה לנגינות־הריקודים כקראַקוביאק, מאַזור, פּולונאֶז. לחקור.

מאמא (כלומר אמא) – מלה ראשונה בגולה ואילו כאן – אבא. – לחקור. Ganz modern – אמרה תיירת בגן. – זה עצוב.

האם חובטת חביטה קלה בילד, שאינו רוצה ללבוש בגדי־שבת.

יש מקווה־מים, אך בזהירות שלא להציף את הרצפה. הילדים (מעשה אבות סימן לבנים) מלגלגים על הילדים – המרטיבים את המיטה. ההורים מתעגמים, כשהילדים לומדים ברוב טורח וקושי ואיחור ענין קריאה או לוח־הכפל. רוצים ב- Ganz modern וכאן הטעות.

יש אינטליגנציה כללית, אינטליגנציה בת בית־הספר, אינטליגנציה מעשית, אינטליגנציה של רגשות כנים, של רחש־הלב, של החובה. באירופה – דיפלומים. ובכן בחינות, כאן אפשר, – לא אפשר אלא רצוי, לא רצוי אלא צריך התחרות בסגולות־הזכרון, במרמה של בית־הספר, בסנובּיזם. להיות ביושר. שם הכל, כאן – האחד רק עצים, השני רק עופות, השלישי משור, קורנס, את (המוח היהודי רשאי לנוח). סוף־סוף: רוסו, פּאֶסטאלוצי, פראֶבּאֶל, טולסטוי. האחד: ללמד את הילדים החל בשנת הארבע־עשרה לחייהם. השני: שהאם תלמד את שהיא יודעת. השלישי: שהגן ילמד. הרביעי: הילד כל תחומי המדע צריכים להיות לו שעשועים ואגדה.

אל יתעצב ילד שהוא מתקשה בתלמודו, אך אל יראו עצמם ההורים עלובים בשל כך. אולם אסור להעמיד פנים, צריך לשקול ולחשב, עד שיובן בבירור שהענין כך.

אין ילדים שאין בהם כשרון, אלא שהכשרון כמה וכמה דרכים ופתחים לו: יד, אוזן, עין. – יש ילדים שהתפתחותם לא הגיעה לגמר בישול – כלום אין בשבילם מקום לעבודה? ליצור להם את החיים שלהם ולא לרפא ולדחות לתוך דפוס של נוסחה. צריך לצור את צורתם השונה ואשרם השונה ולא לתבוע לבית־דין את הטבע או בורא העולם.

כאן הפסקתי בכתיבה. באה אֵם עם ילדה להתיעצות: אינה נשמעת, קשה בחיי הבית. תלמידה למופת, עובדת טובה (כשרוצה בכך), חברה מצוינת. האב – מחמיר, האם רבת־תביעות לוקה בפלחת (מיגרנה). אם דברי האם אמת הרי זה מקרה של חילופי הקיבוץ בשביל הילד.

אף־על־פי (לשם מה אני אומר דבר זה, הרי הכל יודעים אותו) שטובה זהירות בקבלת ילדים, ביחוד מבני הערים. סכנה רבה, שמא ידביקו, יסאבו את האוירה באֶרוטיזם הכוזב של חיים ללא עבודה גופנית.

עד שלא סיימתי שיחתי עם האם הגיעה השעה לילך עם הילדים ללקוט בתירס, שלוש שעות נאות, אך קשות בשבילי בשדה.

פוגעת בי החפזה היתירה, הלא־כפרית, של העבודה. שעה ראשונה – תחרות במהירות. ממילא התעייפות יתירה. שמא טעות בידי: אחר־כך הלכו לאופניים.

טוב שהפסקתי אתמול בכתיבה. שמא לא היה בי לב לכתוב כחפצי:

א) עיקור. כדרך גרמניה, בלא שימוש־לרעה שבידם, בלא הגוזמה שבידם. אך מן המוכרח הוא.

מנין מופלג מדי של מטורפים בדעתם. חוששני (אין ראיות בידי אך אני רואה חובה להתרות) שאפשר מן המוכרח שיהא איזה אחוז של היפֶּרסֶכּסואַליסטים. התעוררות פאטולוגית ורגישות נפרזת בהגירה מערי־אירופה מן המזרח – מטילות כאן אימתן רב יתר מבמקום אחר.

ובאחרונה:

ב) אבתנזיה. כן להמית בלא גרם־יסורים, במקרים הרחוקים ביותר ובזהירות העצומה ביותר. לא לעשות, אך לדבר – היתר וחובה.

חוק אכזר של אשפרתא הקדמונה, גזירה נוראה, קודרת…

גזע־היהודים הקדום מצויים בו (אני פוסח על הטעמים) מקרי־לידה חשוכי־מרפא, מזיקים. למה לענות בחיי הילדים האלה את ההורים, את הכלל? החיים טראגיים כמות. קשה היה לי לכתוב על הילד, כי דשה בו התעמולה הזולה (בגולה) דרך גודש של שבחי שבחים ודקלאמציה סנטימנטאלית של נופת־צופים. כל הילדים יוצאים־מן־הכלל: הכל מן המוכן – גם אהבת הורים, גם מסירות קיבוצית, גם תחית העם.

עוד באניה עומד לפני חבר למסע ומשתפך בקילוסים:

– יראה כבודו (הוא מכשכש בלשונו דרך הנאה).

– או־או ילדים…

– הרי הילדים האלה מילדי הגולה הם.

– כן, אבל יראה כבודו מה ארץ־ישראל תעשה בהם.

האם הלך־הרוח זה השליט עצמו גם בכאן?

סח איש־מושב ותיק, מיריבי־הקיבוצים:

– עשו את הילד כמין אלוהות, פאֶטיש, לא ידע מחסור, לא רעב, לא דאגה.

– ועבודה?

– מאמצי העבודה והליאות שלאחריה אפשר שיהיו גורמי־חינוך להורים בלבד ולא להם. זהו מצב טבעי למדי.

– ובכן?

– צריך להאמין ולצפות שימצאו.

פסיכיאטר:

– יודע אני את ילדי הקיבוצים, לא מתמול אני כאן. הם בריאים, לא עצבניים, לפרקים מפונקים למדי בקטנותם. השאר – ענינכם, של הפסיכולוגים. זוטות.

בדין לא הניחו להם לפסיכולוגים שיעלו על הר־הצופים. צריך להיות תחילה פּראקטיקאנט, אחר־כך קאנדידאט, כדי לעמוד בבחינה להיות חבר המכללה העברית.

מאלי פשגלונד (עתון הילדים והנוער) / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מבוא

אי אתה יכול למסור מאמרים ומכתבים של קורצ’אק, ב“מאלי פשאגלונד”, מבלי שתקדים להם ביאור. הוא ייסד את עתון הילדים והנוער בשנת 1926, ניהלו בעצמו במשך שנתיים ומחצה, ואחר-כך מסר עריכתו בידי תלמידו, יאז’י אברמוב. בעריכתו של אברמוב עברה על העתון תקופה שלמעלה מעשר שנים, ורק התפרצות המלחמה האחרונה הפסיקתה.

הקטעים, המובאים בזה מתוך “מאַלי פּשגלונד” אפשר שיהא בהם בנותן-ענין לקוראים כביטוי חי של חיפושי קורצ’אק. כשייסד את עתונו, לא נהג אלא לפי הנחות כוללות, לא ידע עדיין בדיוק, מה עתון נצרך לילדים ולבני הנעורים, ביקש דרכים. ניסה נסיונות ודחה אותם, משנראו לו פגומים, וקיים אותם, אם זכו בהסכמת הילדים. שאל, נועץ, הראה לציבור את אחורי הקלעים של עבודת העריכה, לרבות פגמיה. תחילה הרבה בעצמו לכתוב, כמעט שמילא בשלימות את הגליונות הראשונים, לימים פרש יותר ויותר – ופינה מקום לילדים. במחצית השנה השניה לקיום-העתון בדין-וחשבון מעבודת העריכה: “לקוראים”: הוא כותב בין השאר: "עתה אין אנו יראים, שמא הכתיבה לעתון תהא שלהבת-קש. החגים האחרונים הוכיחונו: לא זו בלבד שמרבים לכתוב בחורף, אלא שהמכתבים ארוכים, ומידת הקפדנות וההשגחה שבהם מוסיפה והולכת. בשנה שעברה היו דברים לא מענינים אפילו בחדשות השוטפות. עתה כמעט שאין מכתבים כאלה. – על הרבה אנו כותבים: “מלאי”, ומדחים לשעה אחרת. – ואילך: “כמעט כל העתון שלכם. העורך אינו משמיע קולו כלל” (13 בינואר 1928, שנה ג', גל. 68). ואמנם, בגליונות הבאים קורצ’אק מצטמצם רק על תשובות, ההולכות וקצרות, למכתבים – ענינים מסובכים יותר הוא מכלכל בעל-פה בשעת הקבלות במערכת – ומאמריו מופיעים אך כיוצאים מן הכלל.

בקטעים המובאים בזה הצטמצמנו על השנה הראשונה (שנת הלימודים 1926/27), כדי לתת את החומר הזה, שהוא המנין, העשיר ביותר ואף מכניס ביותר בהתהוותו של העתון. בכללו הוא עשיר ורב-פנים לאין-שיעור. אולם מקוצר המצע וויתרנו, ברוב צער, על חלקו הגדול. וכך כמעט שוויתרנו לחלוטין על מכתבי ילדים, המשקפים כל-כל את ההשפעות החינוכיות של קורצ’אק. אנו מביאים קטעים מתוך “מאַלי פּשגלונד” כהתקנה לבעייה ולא כמיצויה.

בברירת החומר שלט בי הרעיון, ל“הראות” מכאן את המגע החי ביותר של קורצ’אק עם הילד ומכאן את עריכת העתון. שעל-כן הוקדש מקודם רב, בערך, ל“תשובות למכתבים” ול“דינים-וחשבונות מן העבודה במערכת”. סידור החומר הנברר היה בו רוב קשיים. שיחות עם בני-סמך העלו לפני שתי עמדות: א) לסדר את החומר הנברר לפי בעיות; ב) שלא לסדר כלל, אלא למסור לפי רציפות כרונולוגית. העמדה הראשונה מניחה פתח הצצה טובה יותר במסכת הבעיות שהעלן קורצ’אק, אולם היה בה כדי להרוס את מהות העתון גופו. העמדה האחרונה – הניחה, אמנם, פתח הצצה בהתפחות “מאַלי פּשגלונד”, אך היא כתופסת את ההתפתחות הזאת כביכול “ברתיחתה”, וכן היה בה משום פירור ומקריות שברציפות המסירה של החומר. מכאן בחירת דרך-הביניים: אף ששמרתי על הכרונולוגיה המדוקדקת של המאמרים המובאים, טרחתי להתרכז סביב בעיות, למצוא את המאמר האופיי לאותה בעייה ובתוספת הערה (הנדפסת בקורסיב) ביארתי את התפתחות הבעייה הזאת בתחום-העתון. כן, למשל, עיבדתי את בעיית חליפת המכתבים של הנוער, המורים, ילדי ארץ-ישראל וכדומה. רק הדינים והחשבונות מעבודת העריכה הם כחוט השני המשתזר אילך ואילך בכל גליונות העתון. גם התשובות למכתבים מחריגות ממסגרת החלוקה לפי בעייות. הם כעין תצלום. שיחות קורצ’אק עם ילדים (מי ששמע לפעמים שיחות עם ילדים, יכירן בנקל). סידורן, העברתן ממקום למקום, או ביאורים להן לא היו אלא כמעמסה שלא לצורך.

בסיומם של דברי אומר אילו מלים על הצד הטכני שבהכנת החומר. היו בזה עיכובים שקשה להתגבר עליהם. אמנם, כרכי “נאש פשגלונד” בצירוף מוספי השבוע: “מאַלי פּשגלונד” שמורים בבית הספרים ליד מכללת ירושלים, אולם אין הם שלימים. הוצאה שלימה של השנתונים הראשונים ל“מאַלי פּשגלונד” מצאתי רק אצל מדז’ה מרקוזה, שהיתה שנים הרבה מזכירה של העתון, ועתה היא יושבת בגבעת-חיים. היא גם שיתפה עצמה בהכנת החומר הזה: השלימה בסיפור שבעל פה פרטי עבודת העריכה של “מאַלי פּשגלונד” והחוירה ענינים, שלא נתבררו לי למדי מן הקריאה בלבד, ובאחרונה סייעתני בעצתה בדברים שהיה בהם נדנוד ספק. …

עדה פוזננסקי

ורשה, 3 בספטמבר 1926

אל קוראי העתידים לבוא!

עתוננו יימצא בבית גדול בקרן-רחוב. בסמוך גן: מימין מגרש עצום, משמאל בריכה וסירות; בחורף מגלשה. כמובן, אופניים, מכוניות, ואוירונים לשימוש העוזרים והכתבים. על הגג אנטנה. שנוכל בנקל לאסוף ידיעות מכל המדינה, מכל העולם. כל מקום שיש בו משהו חשוב ומענין, שם נמצאים שליחנו ומצלמתנו.

כך יהיה עתון הילדים ונוער בתי-הספר.

טלפונים יהיו שנים-עשר. שכל אחד יוכל בכל שעה לדבר, לשאול, למסור ידיעה או תלונה.

ראינוע יהיו שנים (בקומה התחתונה). באחד סרטי-הרפתקי וצחוק. באחר סרטים מרעישים את הלב ומדעיים.

הכל יהיה מענין.

העתון יידפס במכונת-רוטאציה. איני יודע היטב, מה פירוש מכונת רוטאציה, אולם כל העתונים נדפסים במכונות כאלו. וסוף סוף שמה נאה, חגיגי:

“מכונת רוטאציה”.

המערכת תימצא בקומה הראשונה, יהיה פה אולם-המתנה, אחד או שניים: אחד למבוגרים, אחר לצעירים. כי גם מבוגרים יבואו בענינים שונים למערכת שלנו.

העתון יברר את כל שאלות התלמידים ובתי-הספר. ויהא ערוך באופן שיגן על הילדים.

העתון ישקוד על כך, שהכל ייעשה

בצדק.

העורכים יהיו שלושה. אחד זקן (קרח במשקפיים) שלא תהיה בלבולת. האחר עורך צעיר לנערים, ונערה אחת – עורכת לנערות. ששום אחד ואחת לא יתביישו, וידברו בלב כן ובקול רם, מה צרכם, מה עוול עוללו להם, מה צרותיהם ודאגותיהם.

כל הרוצה יוכל לומר מה רצונו, יוכל לבוא ולכתוב בו במקום, בתוך המערכת עצמה.

העוזרים הקבועים יהיו להם שולחנות-כתיבה או מגירות שלהם.

כל הבוש משום שכתב-ידו מכוער או כתיבתו בשגיאות, העורך יאמר לו:

– אין דבר. בהגהה יתוקן הכל.

ואם לא ירצה כלל לכתוב, יצלצל העורך לסטינוגראף ויגיד:

– בבקשה.

ייכנסו לחדר מיוחד ושם יכתיב.

ידיעות אפשר למסור בעל פה, בטלפון, לשלוח בדואר, להכתיב או לכתוב.

שיהא נוח, שלא יתביישו, שלא יצחקו.

יש מבוגרים הרבה שאינם כותבים רק משום שהם מתביישים; יש ילדים הרבה אשר להם רוב המצאות, הערות ותצפיות מענינות, ואינם כותבים משום שאין בהם עוז או אין להם רצון.

עתוננו יעודד את הנוער לכתוב.

יעודד ויתר להם עוז.

כי לא דבר קשה הוא. – קשה יותר למכור עתונים מאשר לכתוב אותם, והרי נערים, אפילו קטנים, שתים לעצמם עצה להפליא. – אם מישהו יכתוב שלא בזריזות או שלא בחכמה, לא יבואנו כל רע. אולם אם נער קטן יסתובב שלא בזריזות, הרי מכונית או חשמלית תעבור על גבו.

בבנין המערכת שלנו יהיה אולם-ישיבות. פה נטכס יחדיו עצה, מה תיקונים ראוי לתקן.

יהיו לנו מרצים למדורים שונים.

מומחים:

לכדורגל,

ראינוע,

טיולים,

בדיחות והלצות,

סתר-פתר וחידות.

בקומה השניה יהיה מסדרון, ומימין ומשמאל יהיו על הדלתות כרטיסים ועל גבם כתבות: כדורגל, ספורט, ידיעת-הארץ, בית-ספר (כל מחלקה, כל כיתה יהיה לה מרצה משלה).

העתון יצא לאור פעמיים ביום, בבוקר לילדים קטנים. הם יש להם פנות לקרוא בבוקר. במהדורת-הבוקר יהיו תמונות רבות. – כתוספות יקבלו הקטנים חטיבות-שוקולאד, תופינים, צעצועים. – מהדורת-הערב תהיה רצינית והתשורות אחרות: ספרים, קלמרים, שעונים קטנים, אולרים, כרטיסי-חנם להצגות.

בבנין המערכת תהיה ספריה, כי הרוצה לכתוב צריך לפעמים לעיין בספר. יהיה אולם-ציור גדול ורב-אור.

כל הרוצה יוכל בנוח לקרוא, לכתוב ולצייר.

מתי והיכן ייבנה הבית הזה, אין אנו יודעים עדיין. אין אנו יודעים, מה שם ייקרא העתון הזה. – זוהי רק תכנית, תרשים, ציור, שרטוט. צריך להשלים, לשנות, לעבד את הפרטים. – נחזיק טובה, אם הקוראים יסייעו בידנו.

II

במערכת “נאש פשגלונד” אמרו לי כך:

– אנו מבקשים להנהיג תוספת לילדים.

תוספת לילדים אפשר שתצא לאור אחת לשבוע. לפי שעה אנו נותנים שני עמודים בשבוע. אין אנו רוצים להתערב בעניניכם. כתבו לכם, כאוות-נפשכם. כבודו כבר כתב אילו ספרים בשביל ילדים, ובכן קל לכבודו.

אמרתי:

– טוב.

ואחר כך התחלתי להצטער. כי דבר אחד הוא ספר ודבר אחר הוא עתון. ספר אני כותב בשעה שאני רוצה, ועתון אהא מוכרח לכתוב כשיעור שהוטל עלי. ספר אני כותב על ענין אחד, ובעתון צריך לכתוב על הכל. בספר אני יכול לבדות מלבי, ובעתון צריך לכתוב את האמת, שהרי מיד כועסים, כי שקר. ספר מוכרח להיות מענין, אך לא לכל. שאינו רוצה אל יקרא. ועתון מוכרח להיות מענין לכל. – האחד קורא את המאורעות, האחר את המודעות, השלישי תוספת ספורט. ואני חייב להעמיד פנים, כי אני יודע את הכל ובקי בכל.

ספר אני כותב, כמו מכתב לחבר, ועתון אני כותב לזרים.

בקטנותי, ציוו עלי פעם אחת לכתוב מכתב לדודה. הדודה ישבה אי-שם הרחק, כמדומה ראיתיה אי-פעם, אך לא זכרתי כלום.

– הא לך פה נייר, עט ודיו, וכתוב.

– אבל כשאיני מכיר אותה.

– אין דבר.

כתבתי כך:

דודה יקרה!

אני בריא ומאחל זאת גם לדודה האהובה. דודה אהובה, איני יודע מה פני הדודה. תכתוב לי הדודה, אם הדודה היא עבה או דקה. ותכתוב לי הדודה, איזה שערות יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה אַף יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה אזנים יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה שניים יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, אם הדודה אוהבת שוקולאד, כי אני אוהב. ותכתוב לי הדודה, אם הדודה מאספת בולים, כי אני מאסף ויש לי אלבום לבולי דואר. ותכתוב לי הדודה, איזו לשון יש לדודה. ואם הילדים שם רוכבים על אופניים, כי אני רוצה מאד, אך אין לי אופניים. איני זוכר את הדודה, והאם הדודה זוכרת אותי. ואם הדודה גדלה, כי אני גדלתי. ואני מברך את הדודה ואת כל המשפחה. ואני מבקש בהחלט לכתוב לי".

אמרו לי, כי כתבתי שטויות, ובכן אני ירא, ששוב יאמרו, כי הכתיבנות שלי אינה שוה כלום.

ובכן אני רוצה ככל המוקדם להכיר את קוראי, שאכתוב אליהם, כמו אל מכרים.

אני רוצה לדעת מה דאגותיו, אם הוא שקט, אם אומרים שהוא שובב, האם הוא תלמיד טוב, אם אומרים כי הוא עצלן, מה בית הספר הוא מבקר ומה כיתתו, מה הספסל שהוא יושב בו ומי שכנו בו. אני רוצה לדעת, אם המורים הם טובים ואם ההורים מרבים לצעוק ועל שום מה. אני רוצה לדעת, אם יש להם אחים ואחיות גדולים ואם הגדולים מתנהגים כאדונים. האם יש להם אחים ואחיות קטנים ואם פעוטות אלו מציקים להם מאוד.

כי אני יושב בבית, שיש בו מאה ילדים וילדות גם יחד. ולפעמים קרובות אני נוסע לבקר בבית, שיש בו חמשים ילד וילדה. ובקיץ הייתי בכפר, שהיינו בו מאתים. תגרות יש אצלנו בכל שבוע חמש, ולפעמים עשר. כמה מריבות יש, איני יודע כי לא ספרנו. תגרות קל למנות, מריבות – קשה, כי פעמים הרבה לא ידוע, אם היתה מריבה, או רק שיחה, או מישהו נעלב. הילדות נעלבות יותר מאשר הילדים. – לפנים היה אהרן מרבה ביותר בתגרה ולייזר במריבה. אך אהרן עקר רגליו, ולייזר ממעט עתה לריב.

יש לנו יותר חברים נעימים משאינם נעימים. אנו אוהבים מאוד את שמעון הקטן, כי הוא קופץ בגובה 135 סנטימטר, וכן את סאלה כי היא טובה. מן הצעירים יותר אנו אוהבים את חזקאל הקטן, כי הוא נמנה עם אגודת הספורט “פּלוֹמיאֶן” ואינו מתפנק. – בקיץ בכפר היו תחרויות. הלל הקטן הוא שוער טוב. – היתה תחרות קרוקיאֶט. היתה תחרות כדורגל דרך רשת, נערים ונערות. – הנערות ערכו הצגה; היו זמרה, ריקודים, קומדיה קטנה; וסאבּינה הקטנה קראה יפה יפה בנעימה. – ואילו בפּרושקוֹב – ערכו הילדים קרקס. היו להטי-קסמים, בדיחות, נמרים מאולפים: מכניע החיות הדורסניות היה הניאֶק. – שמחה רבה.

בקיץ היתה תחרות-קריאה: מי ממהר ביותר לקרוא. אלה שקריאתם אטית התחרו לחוד, ואלה שקריאתם מהירה, רהוּטה התחרו לחוד. היתה תחרות לוח-הכפל; מבין הילדות ניצחה דורקה וזכתה בקלמר. אילו דורקה לא היתה לכלכנית, היה טוב; אולם עתה היא שוקדת יותר.

הייתי כותב לכם יותר מן המתרחש בינינו, אולם זה רק המכתב הראשון, והרי אי-אפשר הכל בבת-אחת.

עתה אכתוב על עצמי.

בקטנותי היו אומרים, שאני בכיין וכעסן. כשלא הצלחתי בבית הספר אמרו, שאני עצלן. והאם ידעתי. נראה שהאדם הוא אַפסאי, כשאין לו כסף. אם כן, הריני אַפסאי. אני באמת כעסן. אם משהו אינו מוצא חן בעיני, הריני כועס מאוד. – אם התוספת הזאת לילדים לא תצלח, אכעס להשחית. – אני עצלן, כשאיני אוהב לעשות משהו.

לא אהבתי ללמוד חרוזים ולנגן בפסנתר, ומשום כך היו לי רוב צרות.

ואחר כך נהייתי דוקטור. שבע שנים גרתי בבית-חולים, ריפאתי ילדים חולים. ודוקא בבית-החולים למדתי, כי הילדים הם חכמים וטובים. אני זוכר את פּרלה ואת שרולק¹ – עוד אספר לכם עליהם – אני זוכר את חיימיק² ואת וולאַדק, שהעזרה הראשונה הביאתם.

ילדים הרבה הביאה העזרה הראשונה לבית-החולים שלנו, כי מתרחשים אסונות שונים. – בעתונים לגדולים כותבים על אסונות אלה בקצרה. יכתבו, כי פלוני ואלמוני מכונית עברה על גבו, או נכווה – וסוף. אין יודע מה היתה אחריתו. – אם המערכת תרשה, נכתוב בתוספת שלנו בהרחבה. כי המקרים הם מענינים מאוד. והשריפות מענינות, והרפתקאות אנשים שונים מענינות. בהחלט, כמו סיפור-אגדה נורא.

יש גם מאורעות מצחיקים. לפעמים קרובות מספרים אצלנו השבים מבית הספר מה ראו ברחוב. פעמים שהיתה לוית-מת עם תזמורת, או שוטר הוליך גנב, או שיכור עשה תעלולים, או אדון רדף אחרי מגבעתו שהרוח סחפתו מעל ראשו.

נבקשכם, קוראינו, בכל לשון של בקשה, שתשלחו תיאורי מאורעות ומקרים.

כשחדלתי מלרפא ילדים, לא ידעתי, מה אעשה, והתחלתי כותב ספרים. אולם ספר כותבים זמן רב, ואין בי אורך-רוח – ומכַתבים הרבה נייר, – והיד כואבת. – אולי מוטב לכתוב עתון, כי פה יסייעו הקוראים. לא אוכל לבדי.

ויהא כך:

כל מי שיכתוב לפרקים קרובים יותר יזכה בתואר

כּתב.

אם ידיעותיו תהיינה מענינות, יזכה אחרי שנה או מחצית שנה בתואר

עוזר.

אחר-כך כבר יוכל להיות

עוזר קבוע.

על המכתבים נזכּה בציונים. מי שירצה בציון ה‘, חייב לכתוב מכתב מענין בלא שגיאות, ברור, נקי. צריך לכתוב בדיו, שהמערכת לא תקלקל את עיניה. כדי להיות כּתב צריך, איני יודע עדיין, אם 10 או 20 ציונים ה’. בכלל איני יודע עדיין, איך יהיה. אני רק מסדר לי במוחי, שיהיה על הצד היותר טוב. – אילו כתבתי פרוספּקט למבוגרים, הייתי חייב להעמיד פנים, כי אני יודע. ואיני אוהב להעמיד פנים. ועל כן איני רוצה לכתוב בשביל מבוגרים.

כבר אמרתי, שאני כעסן. אך אראה, שמשהו אינו צולח בידי, שהכל רוצים רק לקרוא ואין רוצה לכתוב, יפקע אורך-רוחי וגם אני אחדל מכתוב. אם לא – הרי לא.

כי מהיכן יוכל איש אחד לדעת, מה מתרחש בכל הערים, בכל הרחובות, בכל החצרות, בכל בתי הספר ומה כל אחד ואחד מבקש לדעת.

תחילה אני פותח מדור בשם:

“אני מבקש לדעת”.

למדור זה אפשר לכתוב גלויות-דואר. הכתובת היא כך:

מערכת "מאַלי פּשגלונד "

ורשה

רח' נוֹבוֹליפּקי 7

כבר. לפי שעה די, אחר-כך תהיה ההתחלה. – כל ההתחלות קשות. ובכן אבקש מכם שלא תכעסו, אם בתחילה לא יהיה עוד המדור שלנו כתיקונו. גם בבית-הספר, בתחילת שנת-לימודים חדשה, כשאין עדין ספרים, מחברות, מתחלפים הספסלים ותכנית-השיעורים, מוכרח להיות מעט אי-סדרים. אף אני אין לי עדיין הספרים הנחוצים וכתבי עת שונים. – על שולחן הכתיבה שלי במערכת מונחות רק חמש מחברות של כתב-עת שכתבתו: “קול התלמיד”.

בבתי-ספר שונים מוציאים תלמידים לאור כתבי-עת; איני מסופק, כי ישלחו אלינו.

---

כלי-המבטא שלנו יהיה לא-פוליטי ולא מפלגתי.

באמת, איני מבין ביותר, מה זאת אומרת, אך כך כותבים, כרגיל, העתונים בפּרוספּקטים. וכן, על מה ניגרע מהם?

בכבוד

יאנוש קורצ’אק

9 באוקטובר 1926, שנה א‘, גל’ א'.

מן הסיים

בעתונים כותבין ביותר על הסיים³:

– בסיים אמרו. – הציר אמר. – היתה הצבעה. – בסיים היה מיניסטר.

המאמרים האלה הם ארוכים ומשעממים. והרע ביותר, כי יש בהם רוב ביטויים לא מובנים. – אף כי על הסיים כותבים תמיד החכמים ביותר שבכל מערכת, מוטב היה, אילו תחת המאמרים האלה הובאו מאורעות שונים, ומה דברים מענינים מתרחשים בעולם.

גם אני רציתי להתחיל במשהו אחר, אך אין עצה: עד שלא נבדה עתון חדש משלנו, אנו מוכרחים לחקות כקופים את הגדולים. בכל העתונים יש מאמרים ראשיים, מן המוכרח הוא כי גם אנו יהיה לנו מאמר ראשי. ואחר-כך נראה, מה נעשה.

הסיים הוא אי-שם במוקוטוב, ואני יושב בווֹליה, ובכן איני יודע כל כך, מה מתרחש. נו, קשה. אולי יעלה בידי, ואם יתברר, כי הכרח הוא, שגם ב“מאַלי פאשגלונד” יהיו מאמרים ראשיים על הסיים, אולי נסתדר כך.

צירי-הסיים יש להם ילדים. ובכן, יכתוב אבא בשביל המבוגרים ובנו של הציר יכתוב בשבילנו. או – יקרא העורך את עתוני המבוגרים, ואחר-כך יכתוב בשביל הילדים אותו דבר עצמו באופן המובן להם. – כי לדעת משהו לא יזיק.

ובכן, בזמנים האחרונים הממשלה, זאת אומרת כל המיניסטרים, הם ברוגז עם הסיים. הממשלה אמרה, כי הסיים הוא יועץ רע, והסיים אמר, כי המיניסטרים הם שליטים רעים. וביותר נתכעס הסיים על שני מיניסטרים והסיים אמר, כי ילכו להם. אחרים מותר להם להשאר, ואילו שנים אלה ילכו.

אמרה הממשלה:

– יתפטם הסיים בצמר-גפן וימשח עצמו בששר.

ואלו שני המיניסטרים נשארו על עמדם.

או אז עלה וגבר כעסו של הסיים ולא הרשה לה, לממשלה, שתוציא ממון רב כל-כך, כצורך כל ההוצאות. – הממשלה נפלה. הקבינט נפל.

תלמיד שלא עמד לבחינות או לא עמד בבחינות, אומרים עליו, כי נתחרבן, אף כי חורבן צריך שריפה והרס, ואילו ציוּנים רעים אינם צריכים אלא עט. ומיניסטרים כביכול הלכו, הלכו, עד שמישהו העמיד רגלו כמוקש להם והתהפכו.

– נפילת ממשלת באַרטל⁴

בארטל היה שם כמפקח הכיתה. הוא נשא באחריות לסדר המיניסטרים שלו.

ברגיל אומרים: בארטל בלא התואר: אדון. וזה משונה מאוד. כשאתה ממעט לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון. כך נוהג המורה לקרוא את שמות המשפחה בבית הספר. – וכן, כשאתה מרבה לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון מיצקביץ'. אדון בארטל, אלא בפשיטוּת. ואם אתה רוצה להעליב במישהו, כי אין הוא כלל אשל רברב, אתה כותב עליו: אדון. זה משונה מאד, אך אין עצה.

הענין הוא כך:

הסיים מצביע, שאין לו אמון למיניסטרים כאלה. או אז כותבים המיניסטרים, שהם רוצים עוד למשול. והנשיא בוחר מפקח-כיתה אחר, מיניסטר חשוב ביותר אחר, שיבחר את הנראים בעיניו.

הנשיא מושצ’יצקי בחר את פילסודסקי.

יש הרבה בני-אדם בפולין, האוהבים מאד את פּילסוּדסקי, ובכן שמחו וכותבים, כי עתה ייטב. ואלה שאינם אוהבים, כותבים, כי נבחר “אדון” פּילסוּדסקי והם כועסים.

ומה יהיה לעתיד לבוא, אין יודע.

הערה: למאמר בסוג זה חוזר קורצ’אק גם בגליונות הבאים. משל: ההבראה הכספית, – 29 באוקטובר: אצל סנאטור אמיתי, – 5 בנובמבר; פאציפיקציה של אירופה – 19 כנ"ל; מינסטר חדש להשכלה (האם יוטב יותר?) – 14 בינואר 1927. אך אין מורגש הד בין הילדים. לימים נעלמים והולכים המאמרים שענינם כך.

---

כלי-עבודה טובים

ההורים והמורים דורשים מעם התלמיד, כי ספריו ומחברותיו יהיו כסדרם, כי העבודות-שבכתב תיעשינה בנקיון ובשקידה. דרישה צודקת; – גם אנו רוצים בכך. אולם מעצורים רבים לפנינו. אחד החשובים שבהם הוא המין הגרוע של כלי-העבודה.

כלי-העבודה של התלמיד – הריהם עט, עפרון, נייר, מספג, מחוּגה, גיר, צבע וכיוצא באלה. והמעשה הוא כך, שהכל הנעשה בשביל הגדולים, למשרדים וללשכות, עשוי אחרת, יקר יותר וטוב, ואילו הנעשה לבתי-הספר – ככל הבא ליד.

מי אינו מכיר את העטים שהצפורן נשמטת דווקא ברגע המצריך חפזון והשגחה טובה, כדי להדביק ושלא לעשות שגיאות? או שהצפורן נתחבת ומעמיקה כל כך, שאי-אפשר לשלוף אותה אלא בשיניך? ידוע, כי זה מזיק את השיניים, אך מה לעשות, אם אי-אפשר אלא כך?

רשאי אתה לראות עצמך בר מזל, אם נזדמנה לך צפורן, שאינה שורטת, ואין כתיבתה עבה יותר מדי. לפעמים אתה שוברה בכוונה, שתפטר מצפורן גרועה; ובאחרת אתה יכול לכתוב חודש ויותר, אתה מוקירה ומחבבה ומיצר, אם היא מתקלקלת מזקנה, או נשברת באשמתך, או באשמת חברך.

גם הנייר של מחברות בית-הספר מניח פתח לתלונות הרבה. מובן, שכל אחד רוצה לקנות במחיר זול יותר, אך אם האם בתי-החרושת מחוּייבים לייצר מחברות, שידוע מראש, כי הן כקליפת השום. ויהא שאי-אפשר למחוק במחק, שכן יוטל חור. אבל אפילו הצפורן הטובה ביותר ובכתיבה השקודה ביותר נטפלות לה שערות זעירות וכבר יש לך כמה אותיות מטושטשות שאין אתה יודע מה תעשה בהן. אתה מנסה לנגב צפורן כזאת בשערותיך, אתה טורח להוציא את השערה הזעירה והרי אתה מלכלך את אצבעותיך בדיו. וכמה זה מרגיז ומסכסך את המחשבה. ואחר כך עודם מתפלאים, כי יש כתמים על סינר-בית-הספר ועל השערות. ממה? ממה, אם לא מן הנייר הגרוע, המתמרטט, מסתחב ומעמעם את הכתיבה.

יש ותלמיד מצליח להגרר עד הסוף. עוד פעם אחת יביט בקורת-רוח על עבודתו, נושם נשימת-רווחה ומניח את המספג. והנה תחת מספג ניתן נייר דקיק. לא תועיל אפילו תניח במלוא זהירות. כל שקידתך לא כלום. דף מכותם, מלוכלך, מכוער. מה תעשה? תקרע את הדף ושוב מבראשית?

והעפרונות המתפוררים? עץ קשה ואולר קהה. יגעת, כבר אתה צריך להתחיל בכתיבה ובציור – אפילו לא לחצת בכוח – טרררח, החוד נשבר. לפעמים אתה משבר רביע העפרון עד שאתה נתקל בחתיכה קשה יותר.

מי שהוא שלוו, בעל אורך-רוח, הוא רק מתאנח וחונק דמעותיו; אך יש כעסנים. שכזה מרוב כעסו בו דוחק לתוך קסתו זבובים, או פיסות נייר, והוא מסאב כל כך את הדיו, שהיא פעמים הרבה חיוורת, עד שאינו יודע, מה יעשה.

ספר-הלימוד פעמים הרבה כריכתו גרועה כל כך, שאפילו תנהוג בו כבביצה, לא יתקיים עד סוף השנה.

גירים וצבעים שאינם בנותן גוון, מחקים שאינם מוחקים, מחוגות שהבורג שלהן נופל מיד, סרגלים העשויים עץ דק כל כך, שהם נפגמים עד מהרה – כל אלה מפריעים, מקשים את העבודה, מרעילים את שעות העבודה שפעמים הרבה הן לא-שמחות ממילא.

אם יש תקנות האוסרות לזייף לחם, חמאה, חלב, כלום לא מן הדין הוא לאיים בעונש על כל אלה, שלשם תחרות לא-ישרה הם מרחיקים את הילדים מן הלימודים?

---

שָנית

השנית היא מחלה, שהמבוגרים חולים בה לעתים רחוקות, ואילו ילדים חולים בה לעתים קרובות. מחלה זו אפשר שתהא קלה, חמורה, ואפשר שתהא בה סכנת נפשות, – בבתי-החולים בורשה יש כ-1000 ילדים חולי שנית, ויש רבים גם בבתים פרטיים. השנית היא מחלה מדבקת, ואם אנשים רבים מאוד יחלו בבת-אחת מחלה כזאת, אומרים כי פרצה מגיפה.

עתה יש מגיפת-שנית, וכותבים בעתונים, מה לעשות, שלא יחלו יותר, שלא ידבקו.

אין אנו רוצים מיד בגליונות הראשונים לריב עם העתונים בשביל המבוגרים, אולם מעיר קצת הערות על מה שהם כותבים.

אדרבה, הזריקות חשובות מאוד, וכן חשוב הדבר, לנקות את הידים, לרחוץ אותן כשאנו שבים מבית-הספר ואפילו כשאנו רק באים מן הרחוב, מן הטיול; חשובה שטיפת הפה ורחיצת השיניים; חשובה גריפה הגונה של החוטם. חשוב שלא להרים כלום מעל הקרקע ברחוב או בגן – ושלא לשים בפה דברים מיותרים.

אולם המלומדים הוכיחו, כי אדם רעב הדבקתו קלה יותר ומחלתו קשה יותר; ובבתי-הספר יש הרבה ילדים רעבים. ואין מי שיכתוב, שיתנו בבתי-הספר לאכול לילדים רעבים.

המלומדים הוכיחו, כי האדם צריך אויר צח, ואילו בבתי-ספר רבים המיצר גדול, החלונות מעטים ואפילו בשעת ההפסקה אין מקום לשחק בו. – והרי אפילו מזג-האויר נאה, אין נראים שיטוטים וטיולים. – אין כותב, שיערכו עתה יותר טיולים וימעטו בשיעורים, כל עוד שורה המגיפה.

אדם עליז ושבע-רצון הוא מחוסן יותר מפני מגיפה, ומי שאינו אלא משתעמם ומתירא, ימהר יותר לחלות. ובכן, צריך עתה גם להרבות בשעשועים. כי הילדים חייבים להיות תמיד שמחים, על אחת כמה וכמה בימי מגיפה. – על כך שכחו לכתוב העתונים בשביל המבוגרים, ובכן מחובתנו להזכיר.

---

הדואר הראשון

קבלתי 47 מכתבים. מנערים היו 31 מכתבים, מנערות 16. – מורשה היו 40 מכתבים, מערים אחרות 7. – מלבד השם ושם-המשפחה נרשמו גם הכתבות ב-32 מכתבים. מוטב לרשות הכתבות, כי אפשר והשמות יהיו שווים. בזכות הכתובת שנרשמו ידעתי, כי אדם והלנה מ. גרים יחדיו, כי ליאון שהוא כנראה קצר-רוח, כתב תחילה מכתב יחד עם אחיו, ואחר-כך כתב לבדו מכתב אחר. ארבעה מכתבים חתומים רק בשם ובלא שם המשפחה, ומכתב אחד הוא פסיבדונים. – במעטפות קבלתי 27 מכתבים, גלויות דואר 9, עמודי מחברות 11. – שני מכתבים הוכתבו בידי ילדים, שאינם יודעים עוד כתוב.

כל המכתבים נסדרו לפי מספרים ונרשמו ברשימה, ובכן אנו מבקשים חתימות ברורות; אם איזו מלה מטושטשת, אפשר שנרשום אותה שלא כהלכה בפנקס ותאבד.

ידענו, כי כל אחד ואחד היה רוצה לקבל מיד תשובה למכתבו, אולם אין זה בגדר האפשר. צריך שתחשוב יפה-יפה, עד שאתה משיב תשובה, כי צריך שהתשובה תהיה חכמה ולא סתם כך, כמו בכתבי-עת רבים בשביל ילדים.

שם המערכת כותבת בתשובתה:

– מכתבך הקטן שמחנו מאוד. העציבנו מאוד. שמחנו, שכתב-העת שלנו מוצא חן בעיניך. – משמחנו, כי אתה לומד יפה-יפה. מעציבנו, כי חששת בבטנך. כתוב, אם שוב אינך חושש בבטנך.

המערכת או שהיא שמחה או שהיא עצבה. ובאמת היא מעמידה פנים, כאילו היא אוהבת את כל הקוראים ותמיד היא אך חושבת, אם חס ושלום אין להם איזה מיחוש. אנו לא נעמיד פנים ואנו מבקשים מקוראינו שגם הם לא יעמידו פנים. – אנו מבקשים, שלא יכתבו, מי אוהב אותנו, כי חבל על הנייר הזה. וכן אין צריך לכתוב, כי מישהו רוצה שמכתבו יידפס.

אתה יכול לכתוב בקצרה:

“הייתי רוצה לדעת על המטוס, הטלפון והראדיו”.

ש. ניידורף כותב:

“הייתי רוצה לדעת על המלחמה”.

אֶלוש⁵ סגל כותב:

“אני רוצה לדעת, אם “מאַלי פּשגלונד” יידפס באותיות גדולות”.

הניו יוסטמאן שולח שיעור בחשבון ותו לא.

אפשר מכתב קטן מענין מאד, ואפשר מכתב ארוך משעמם. – פעמים אין אדם לומד כל חדש מספר עבה, ולומד הרבה מספר דק.

כתבו ל“מאַלי פּשגלונד”: מיאצ’ו קליינלרר, שמואל מוזס, אלינקה גרברבאום…

הערה: נמנו מחברים של 47 מכתבים.

---

שינויים ותיקונים

בכל גליון “מאַלי פּשגלונד” נכתוב, מה שינויים ותיקונים הטלנו. – נמלך בדעתם של אנשים שונים; הקוראים יכתבו, מה אינו מוצא חן בעיניהם, – מה יתר, מה חסר, מה הם רוצים לדעת ומה לא איכפת להם. מובן, שלא נוכל לצאת ידי תביעת הכל. האחד חביבים עליו ספורי מעשיות, האחר מעשים שהיו, האחר מסעות, האחר ידיעות מקורות העתים. תמיד ההתחלה קשה ביותר, כי הכל מחייב שיקול-דעת; ואחר-כך כבר חוזר מה שהיה טוב – ושוב אין צרה. ויש יותר זמן פנוי, להכניס המצאות חדשות ורבות ענין.

ידענו, כי “מאַלי פּשגלונד” אינו עדיין טוב.

כנסית שומרים

מארץ-ישראל מגיעות זה מקרוב ידיעות עצובות.

העבודה מועטת, רבים קשה להם והיו רוצים לשוב.

קצת אפילו שבו.

אולם אין מתחשבים בזה השומרים, שהחליטו לעלות לארץ-ישראל ורבים מהם לומדים עבודת השדה.

בשנה שעברה התכנסו בורשה 300 שומרים קשישים מערים שונות ביותר בפולין.

החליטו לעלות בזמן הקרוב ביותר לארץ-ישראל.

הערה: אנו מפרסמים את הרשימה הזאת, שנדפסה באותיות גדולות יותר, כדי לעורר על כך, כי קורצ’אק השתדל לטבוע מטבע ציוני בעתונו מראשיתו.

16 באוקטובר, שנה א‘, גל. ב’

תשובות למכתבים

I

המכתב הראשון, לאחר תיקונו, כך לשונו:

“בקיץ ישבנו ביוּזפּוף ליד התחנה. פעם אחת, כשיצאתי לקבל את פני אבא, הגיעה רכבת מהירה מאוֹטווֹצק ועברה על כלבלב קטן; הרכבת חתכה לו רגל. הכלב התעוות בכאבים נוראים. אדון אחד לא יכול היה לראות ביסורי הכלבלב והרג אותו. אנו חפרנו בור וקברנו את הכלבלב”.

על המכתב אני עונה כשם שהיתי עונה לא בעתון, כי אם במכתב פרטי למכרי.

ובכן:

נער חביב,

אזכור, כי בהיותי נער קטן ראיתי במוּראַנוב חתול שעבר עליו רכב, החתול ילל נוראות. קיפץ קפיצות נוראות כל כך. רצה לברוח, אך היה מתהפך. ראיתי דם. הוא הניע רגליו הקדמיות, אך האחוריות היו תלויות. אחר כך בלילה ראיתי חתול בחלומי.

ואזכור, איך קברנו צפור-קנאַרי: אני ואחותי. בכינו בשובנו מעם הלויה והכלוב היה ריק.

אחר כך כבר ראיתי הרבה דברים איומים; איך סובלים בני-אדם ובעלי-חיים. – עתה שוב איני בוכה, אך אני עצב. פעמים הגדולים צוחקים לבכי ילד. אסור להם לעשות כך. הילד ראה יסורים מעטים, ובכן לא התרגל עדיין.

עוד הייתי כותב יותר במכתב פרטי.

אך הגיעו בעצמכם, האפשר ואשיב בעתון תשובות ארוכות כל כך ל-47 מכתבים. הרי יחסר מקום.

אעשה כן: בכל שבוע אשיב לאחד תשובה ארוכה בעתון, או בדואר, ולאחרים אשיב בקצרה. מכתב אחד אדפיס כולו, ומן המכתבים האחרים אביא בעתון רק חתיכות (אפשר לומר: פרקים, ליקוטים, קטעים).

II

במה אתחיל: 47 מכתבים. מי שכתב, מחכה לתשובה. מחכים קטנים יותר וגדולים יותר. מחכה אַלינקה, בת 7, ולוּטק בן 8, מחכה מוּשיו מבּז’וזוב, יונאס, בוֹלוּש; מחכה לוּטק השני בן 8 שאחיו הגדול מכה אותו; מחכים: מאַרישה בכיתה א' ויאַשו ולוּטק השלישי. – לוּטקים בלבד יש שלושה: אחד מרחוב כלודנה 37, אחד מרחוב הוֹז’א 1, והשלישי לא כתב היכן דירתו.

מחכים תלמידים ותלמידות, בכתה ג‘, ד’ ובמחלקה ג' בבית-הספר הכללי; מחכים גדולים יותר בכיתה ו' ובמחלקה ז'.

אני רוצה לענות כך, שתנוח דעתם ושלא אשעמם את האחרים.

משל למה הדבר דומה, בחדר-הכיתה התכנסו 47 תמידים ותלמידות מכל הכיתות ומורה אחד צריך ללמדם שיעור. פעמים המורה אינו בא לבית הספר, ומצטרפות שתי כיתות כאחת. ומיד יש שאון ולא-סדרים. הענין הקל ביותר הוא לספר ספורי מעשיות. – הענין הקשה ביותר הוא לשוחח עם כיתה שכזאת. ואני רוצה דוקא לשוחח עמכם.

ובכן: אתחיל בצעיר ביותר - – באוֹלש. אוֹלש שלח מכתב כזה:

“שמי אוֹלש. בנובמבר ימלאו לי חמש שנים. איני יודע עוד קרוא וכתוב, ואני מכתיב את המכתב הזה. יש לנו ראַדיו, ואני מבקש מאד, כי יהיו יום-יום אגדות, בבוקר ובערב, מוסיקה ואלילות. – יש לנו גן ברחוב ללוול, ובגן אחי הקטן, אך לא אח מלידה, כי אם הדוד הוא אחי אבא. ואני נוסע על סוסון – זה סייח רזה. האם אדוני מכיר אותו? ואין לי לא אח ולא אחות מלידה, ואני בן יחיד. אומרים, כי אני שובב, אך אין זאת אמת, כי אני מנומס. פעמים אני מגליש על המרבד, ואבא אינו מרשה, ולמחרת אני שוב מגליש, כי אני שוכח. ההורים צועקים ומכים, אך לא לפעמים קרובות. האם זה נחוץ, שיצעקו? אמא מכה בידה על טלפי, ואבא על גבי (באמת אין זה על גבי, אך אני מתבייש לספּר). הייתי בצ’כוצ’ינק. אבא קנה לי אקדח ויריתי, ובעל הוילה רצה לקחת ממני את האקדח הזה, והיה כרטיס על הדלת: “בבקשה שלא לבכות ולא להרעיש”. – ואני חולם, כי אני נופל לנהר, או שזאב רודף אחרי. – הייתי רוצה, שלא יכּו אותי ושלא ימכרו את סוסון”.

תשובתי:

ההורים מכים בשעה שיש להם צרות ורוחם קצרה. תדבר עמהם מתחילה כך: שלא יכו מיד, אלא יאמרו: “אם בעוד חמש (או עשר) דקות לא תעשה, כמו שאומרים לך, ארביץ בך בעוד חצי שעה”. או אז יהיה להם פנאי להשיב, מה יעשו.

ותאמר לי על שום מה אומרים פעם אחת הילדים יש להם ידים קטנטנות, ופעם אחרת שיש להם טלפיים. והרי טלפיים לדוּבים ולא לבני-אדם.

וכתוב אם עצתי היתה טובה ואם אבא ואמא לא נעלבו, שכתבת עליהם. וחבל למכור את סוסון.

ועוד דבר: אנו מכירים בנים יחידים שונים, הם אינם מנומסים ביותר, כי מפנקים אותם למדי.

III

ילדים אינם מבחינים בשעון, אינם מבחינים בלוח השנה, לא למדו קורות העתים. ובכן, כל אחד אומר להם: “בעוד שעתיים, בעוד חודש” ואינם יודעים מתי יהיו אלה והם רוצים מיד, כבר. – ועוד אוסיף, כי הגדולים אומרים פעמים הרבה: “מחר, אחר כך”, כי הם חושבים, שהילד ישכח בינתיים. ובכן אינם מאמינים, שיהיה כך כפי שהם רוצים וכפי שהבטיחו להם. ומי שיודע קורות העתים, צריך שאפילו ידע, מה פירוש מאה שנים וכזה אסור שיהיה קצר רוח. ועל כן אנו עונים לקטנים תחילה.

מוּשיוּ הקטן מתאונן: “עוד לא מלאו לי שמונה שנים שלימות, ואומרים לי שאדע את לוח-הכפל ואומרים בבית, כי אני עצלן ועוד יותר צועקים עלי. אומרים, כי הכסאות מתקלקלים, כשבונים בהם מכוניות; איך אעשה שלא יצעקו עלי ושאוכל לשחק כמו שאני אוהב”.

אני עונה:

תלמד את לוח-הכפל תחילה ב-2, אחר כך ב-3, ב-4, – שיהיה מותר לך בלוח 3 לעשות שגיאה אחת, בלוח 4 ו-5 – שתי שגיאות וכו'. מעט מעט תלמד. ימנו-נא לא רק את התשובות הרעות אלא גם את הטובות. – כי המעשה הוא כך: כתבת 100 מלים ועשית 10 שגיאות, ובכן איש לא יהללך, כי כתבת 90 מלים כהלכה, אלא יכעסו של שכתבת 10 שלא כהלכה. – הוא הדין בלוח-הכפל. קשה: כך הוא העולם.

ואשר לכסאות עשה חוזה: כי יותר לך לבנות בהם מכוניות בזהירות ורק פעם אחת לשבוע ורק שעה אחת. וכשיראו בבית, כי הכסאות אינם מתקלקלים, ותוכיח כי אתה זהיר – אולי יתירו יותר פעמים ולזמן ממושך יותר.

ומה לעשות, שלא יגערו בילדים, איני יודע, כי אני עצמי גוער – לפעמים שלא לצורך כלל. ועוד אחשוב: אולי אמציא איזה דרך.

מכתבו של בּורוּש יוּנאַס העלה על לבי את המחשבה, כי בבית הגדול העתיד לבוא של המערכת שלנו צריך שיהיה אולם גדול לתיאטרון ולקונצרטים; או אז תוכל אחותו מרילה לנגן בפסנתר בפני הכל.

קשה לענות בדיוק ליאַש, מהיכן שמות משפחה מגוחכים. כשתוספתנו תגדל, נבקש מאדון, הבקי בענין הזה, כי יכתוב.

מאַרישה מרחוב סוֹלנה כתבה מכתב קצר, כי רצתה לישון. – ובכן, אנו אומרים למאַרישה ולכל, כי מכתבים למערכת אין צריך לכתוב בבת אחת, אלא צריך קודם לחשוב כמה ימים, אחר כך לכתוב טיוטא, בכל יום חתיכת מכתב, אחר כך לתקן, להוסיף משהו מענין, למחוק מה שאינו מענין, ושוב לחכות יומיים, לשוב ולקרוא, – ורק עתה להעתיק.

אחד משלושת הלוּטקים מתפאר, כי הוא לא-מנומס ומציק למורה, שהוא עצל ועקשן והוא רגיל לשים ידו בצלחת. ועל מכתבו הוא רוצה לקבל ספר-מסעות.

לוּטק יקבל קליפת ביצה שלא נולדה, ולא ספר. – אדרבה, ודאי נתן ספרים מתנות, אך לא על כך, שמישהו עצל ועקשן. – מכתבו של לוּטק כתוב כהוגן ובלי שגיאות, ואפשר כי מישהו אמר לו לכתוב לשם ליצנות. אך קשה, והמערכת לא יכולה לבדוק, כי לוּטק לא כתב כתובת, – ובכן היא מוכרחה להאמין, כי לוטק כתב את האמת.

IV

ועתה אענה לאלה המתאוננים על ההצגה לילדי יהודים. יש שלושה מכתבים כאלה: מזושה בבידגושץ, מצשה ל. מקורסי-ערב, וממ. ר. בביאליסטוק.

“אני היהודי היחידי בכיתה, אני פה כמו זר ומיותר. אני לומד לא רע, רק קשה לי בציור. איני יודע מה יהיה גורל מכתבי, רק ידעתי כי מן היום הזה עם “מאַלי פּשגלונד” יש לי כמו מטרה חדשה בחיים והתענינות חדשה. איני יכול למצוא קסם בחיי בית-הספר”.

זוֹשה יש לה אח יוּלק, בן 10 והוא גדול מדי, ועושה מעשי תעתועים ומציק לאחותו. זוֹשה אינה עצלנית, כבוד המורה מהללת אותה: היא התלמידה הראשונה. אולם החברות קוראות: “זוֹשה שגץ” וזה מאוד לא נעים.

צשה מתאוננת שהחברות אומרות: “כנופיה יהודית, יהודונים לפלשתינה, אנדרלמוסיה יהודית”. אפילו המורה אמרה פעם אחת לתלמידה נוצריה:

– יש לך טבע יהודיי אמיתי.

ההתגרות בילדי היהודים ברחוב וההצקה להם בבתי-הספר הוא ענין חשוב מאוד. אני יודע את הענין הזה יפה-יפה: איך היה, איך הווה, ואיך צריך להיות. מאַלי פּשגלונד יעסק בענין זה – לא בתשובה קצרה, כי אם במאמרים רבים.

אין אנו מכריזים, כי נסדר את הענין הזה בשלימותו, אין אנו מבטיחים תיקון מהיר, כי ידענו שהוא ענין חמוּר מאוד. ומכאיב. – לפרקים מרובים נחזור אליו.

כתב-עת לילדים חייב להגן עליהם: כתב-עת לילדי ישראל חייב להגן על הילדים שנולדו יהודים ומשום כך הם סובלים.

על כן בחרנו את שלושת המכתבים האלה, כמכתבים

ראשונים של קוראים גדולים יותר.

בית-הספר יש בו מגרעות הרבה, אין אנו רוצים ואין אנו חייבים להסתירן. כי על אף הכל יש “קסם” לבית-הספר. הוא חביב, עליז ומענין. מתפקידנו הוא לעשותו חביב יותר ומענין יותר. צר לנו על הילדים, המרגישים ברע בבית-הספר, מרגישים עצמם בו “זרים ומיותרים”.

קוראים הרבה כותבים: "אנו אוהבים אותך פּשגלונד-ז’יק⁶, “כתב-עת אהוב שלנו”. “עתוננו החביב ביותר”. אמרנו להם בחריפות:

– חבל על הנייר לכך, כי לא באנו שיאהבונו, אלא שנשרתכם, נועילכם. אף אינכם יכולים עדיין לאהוב, כי אינכם מכירים. ובכן לשם מה לכתוב פיטומי-מלים?

צריך שתכתוב כך, כפי שאתה מרגיש באמת. אסור להעמיד פנים, להתפנק ולהתחנף.

אך אנו מאמינים לנער הכותב, כי מהיותו יהודי יחידי ולא מחובב בכיתה, הוא קיבל את פני העתון “כמטרה והתענינות חדשה”.

אנו מאמינים, כי הוא נותן בנו אמון. האמון חשוב מן האהבה. הוא כתב בקצרה, על גלוית-דואר, ובמלים קצרות התוודה על צרתו.

V

אני עונה למכתבים 6, 7, 10, ו-14.

מיאֶטק כותב:

“המבוגרים יש להם עתונים, אגודות, מועדונים, שגם אנו, כפי שהם אומרים, יכולים להפיק מהם תועלת. סוף-סוף יקחו אותך לאיזו אסיפה שלהם. בבית מלבישים אותך פאר ואחרי מאה בקשות והתראות, שתהיה מנומס, סוף-סוף מניחים אותך ליכנס. אתה נכנס, התכונה, הדיבורים, התלבשות מבלבלים ומחרישים אותך – ומקץ שעות אחדות אתה רואה, שלא הבנת כלום: זה קוסם לך ואתה מדמה, כי שוב לא תעלה בדעתך כל דבר חכמה – בדיבור אחד: לבך אינו טוב עליך. – ובכן, נייסד בעצמנו הסתדרות שכזאת, שתקיף את כל המוסדות הנחוצים לנו”.

ומיאֶטק מצרף רשימה של ועד-בתי-הספר.

לא נפרסם לא את הרשימה הזאת, ולא את התתכנית לכתב-עת שיוצא באמת על ידי ילדים. – הרשימה נכתבה בחפזון וברשלנות. הנה נצנץ משהו במוחו, נטל וכתב. – עתון, קואופּרטיב, וולוֹדרוּם ומקראה. צריך לחשוב ולשקול, מה חשוב יותר, כמה דמים יעלה, במה מוּתר להתחיל, באיזה סדר לפתח, כיצד לשלב את ההמצאה לתוך החיים.

גם מיאֶטק ופליציה מציעים אוסף תרומות חדשיות. קוראה-לעתיד-לבוא מציעה מגבית, וכן דורשים סיוע מעם הממשלה.

לא חביבי, שום אדם לא יתן כלום לדבר חדש, לא-בטוח, לא-בחון. ואוסיף ואומר: אין צריך לאסוף תרומות למטרה לא בטוחה. – צריך ליתן דין וחשבון על כל פרוטה שנתקבלה. – הממשלה יש לה הוצאות למדי, יש מגבית ותרומות למה שכבר קיים ומביא תועלת. וולוֹדרוֹם? אדרבה. אך דמי בית-הספר, מושבות-קיץ חשובים יותר. – הפּרוספּקט היה הזיה, ואילו “מאַלי פּשגלונד” הוא ממשוּת. צריך לעמול הרבה בזה, עד שנפשוט ידנו להשיג יותר.

יש בני-אדם היוצרים תכניות גדולות ואין דבר מצליח בידם. ויש המסתפקים בעבודות קטנות, אך יודעים לשקע בהן רוב זמן, מחשבה, עבודה. – ויש (ואולם אחד מני אלפים) המקיימים כוונות גדולות. הריני מברככם, שיהי חלקי עמהם. אולם בלא יגיעה, בלא בית-ספר של עבודות קטנות – רק סתם בפטפוטים – לא יצלח דבר. לחלוטין.

תזכרו: יש תכניות נבונות, טובות, אולם – בוסר.

VI

גמרתי בלבי להשיב בכל שבוע בארוכה ובלבביות למכתב אחד, ולבדות מלבי מכתב אחד. יקרה, שלא יהיה על מה לכעוס, הרי טוב.

ובכן הוד כבוד בן שש עשרה כותב אלי כך:

“ובכן, אני משתעמם לפעמים, משתעמם נוראות, ולשם הריגת הזמן אני מקשקש על גבי הנייר דברי-שעמום שונים, אם חרוזים, אם נובילות, וסוף-סוף אדוני יבחין – “חתיכות” כאלו. והנה עלה במוחי מין Vogiel⁷ שכזה, אם לא כדאי שאנסה ואשלח לעתון, אולי יכשר, אם לא – קשה. כי העיקר הוא לא להצטער ולאכול כהוגן. סיימתי, שכן אני מרגיש, כי אשעמם את אדוני עד מות”.

קיצרתי מאוד את המכתב ותיקנתי את שיבושיו: מקשקש תחת מכשכש, לאכול תחת לאחול.

ובכן:

אין אני שוב מין שכזה, שאתן למישהו שישעממני עד מות.

מכתבים אחרים אני קורא כמה פעמים, מכתבים אחרים אני קורא בסקירה. מכתבים אחדים אני מהרהר בהם שעה ארוכה, מכתבים אחרים אני שוכח מיד. אני מניח את המכתבים השקטים לחוּד ואת המכתבים הרועשים לחוּד. וזאת לדעת, כי כשם שאתה מוצא בכיתה אחת תלמידים חרוצים ונרפים, שקטים והרפתקנים, כך אתה מוצא במכתבים חביבים ושאינם חביבים, הגונים ולא-ישרים.

כבר היו מקרים, שמישהו מעתיק שיר שנדפס, חותם שמו ושם משפחתו, ואחר כך לועגים לו לעורך, שנלכד בפח. או שהוא מבקש שידפיסו ואחר כך הוא מהלך מתנפח:

– מחבר – משורר – מדפיס בעתון אמיתי.

– אולי מתחילה נתן אחת לחודש גליון כפול ובו חרוזים, סיפורים, בדיחות, אך אני אומר: “אולי”, כי עד עתה יש לנו מכתבים הרבה מאלה, הרוצים לכתוב חרוזים, אך אין לנו אפילו מכתב אחד ממי שרוצה לקרוא אותם. ואנו מדפיסים עתון לא בשביל אלה הכותבים, אלא בשביל אלה, שיקראו אותו – פעמים הרבה ברוב יגיעה.

– אם מישהו משתעמם, ילך לראינוע, ילמד דקדוק, יכתוב לעצמו, לחבריו, לקרוביו, למכריו. יכתוב לעתון בית הספר, יכתוב בהקפדה את שיעוריו, שהמורה יתקנם וירשום לו ציון טוב, או יקרא אותו כמופת באזני הכתה כולה.

– ידעתי, כי אני כותב דברים לא נעימים, וצר לי. העתונים לנוער משתדלים שלא לפגוע. הם עונים:

– השיר יפה, אך לא לדפוס. – אדרבה, בזמן מן הזמנים…

לא, המערכת אינה חנות, שצריך להיות בה מנומס כלפי הקונים, ואפילו הם טרדנים וגחמנים⁸.

כתב עת, וביחוד לנוער – צריך שיחנך. ילמד את קוראיו. לא מן הנימוס הוא לשעמם את העורך, משום שאחד מאלפי הקוראים משתעמם.

לוּדויש הוא קטן – בן 8, ובכן אני סולח לו על סיפור בן חמשת הפרקים בשם: “רב החובלים בן חמש עשרה”. ואני סולח לך בחפץ לב, כי סיפורו חביב מאוד.

אף אינו כועס לשירו של הניוֹ בשם: “עתיד ארץ-ישראל”. הבית הראשון יש בו משקל וחרוז:

Tam w dlekiej Palestynie

Gdzie swe wody Jordan toczy,

Tam hebrajska mowa plynie

Tam lud bitny I ochoczy⁹.

אולם כל מה שאני מרחיק יותר בשיר הזה, הוא גרוע יותר. ואין פלא: תלמיד כיתה ד' אך לפרקים רחוקים ביותר יש בו אורך-רוח לעבד את כל הנושא הזה, הוא נלאה עד מהרה, ואחר כך – כבר – ובלבד להפטר.

מאַדז’יה מתעצבת, ששיריה מונחים אי-שם על קרקעית-המגירה, והיא בעצמה מודה, כי השירים נכתבו, בהיותה בת 11, ואינם מחוכמים ביותר והם ללא שחר. הזכירי לעצמך, מאַז’יה, האם גם אז נראו לך לא-מחוכמים, האם גם אז לא מצאו חן בעיני הדודות? כי הדודות חושבות:

– נערה קטנה – לפי גילה, שירים יפים למדי.

אך לא היית מנסה עתה להדפיסם?

בדין כותבת דורקה:

– כשאני קוראת או כותבת מה, הרי אחר כך מתרקמים בי סיפורים קטנים.

כל אדם, לאחר הצגה, לאחר קריאת ספר או שיר, מתרקם משהו במוחו. אך לא כל אחד רוצה לכתוב. כשם שיש בני אדם ממעטים בדיבור ומרבים בדיבור, אינם אוהבים לכתוב או כותבים בנקל ובנפש חפצה. – האחד משרטט, האחר הוא אוהב נגן, השלישי לוקח חבל בקומידיות קטנות בבית ובבית-הספר. אלא שעשועים – זהו חלק חיי הבית, המשפחה, השקטים, הנעימים.

אל תוציאו, ילדים, את כל אלה לשוק. יהיו אוצרות-סתר שלכם כמוסים בלבכם ובלב קרוביכם ומגירת שולחן-הלימודים.

תוסיף הנקה לספר סיפורי מעשיות לחנוך בן השלוש, ו“הישיש בן תשע עשרה” יספרם ליענקלה¹⁰ הקטן.

אחר הוא מין יוּדיתה¹¹. תנסה. אם היא יודעת להתבונן, ורואה רוב דברים מענינים, אולי תענינה מעשיותיה הקצרות את קוראי מאַלי פּשגלונד.

VII

בבקשה, אל יפוג חפצכם, מי אשר בכתבו משהו עצוב בכה בדמעות ממש, או בכתבו דברים עליזים שמח בכל לבבו, שהצליח להמציא דבר משעשע; מי אשר בכתבו לא חשב, כי הוא חכם, ושכח לגמרי את עצמו ואת קרוביו; מי שכותב לא משום שנזכר משהו, והוא רוצה לחקות, אלא כותב ממוחו, מנפשו, מי שיש לו אורך רוח לתקן אחר כך פעמים הרבה, אַל ישים לב על הנעימה החמוּרה שלי, ישלח שנית אותו דבר עצמו וישאל: “האם טוב?” – אך אַל ידרוש, כי נחזיר לו את המעשיות שלא נתקבלו לדפוס, כי אנו שומרים עליהן, כדי להשוותן לאחרות, שכותבים אחרים, שיכתבו אחרים.

יניח אבא מלוּבלין את דעתה של שרה: אין לנו סל-מערכת, את התנור אנו מסיקים פחם, ולא מכתבי-ילדים. הגדולים קלה להם הכתיבה ואילו הילדים הכתיבה קשה עליהם. לפיכך אנו מכבדים את עבודותיהם ומשמרים אותן כתעודות חשובות.

אנו מודים לתלמידת כיתה ה', ש.ב. על רעיונה לפרסם שאלון על נושאים שונים. על שום מה לחכות לשבת שובה שיחול בפסח? – אדרבה, אם תמסור את נושאי השאלונים, את ההמצאות לתיקונים, תרכוש לה שם כּתבה.

אנו רושמים ציונים טובים לא לשם עידוד, לא לשם ספסרות, שישקדו יותר, אלא כדי לבור את הבר מן התבן.

אנו מבקשים הבנה עם הקוראים, אנו מבקשים ידידות עם הנבונים והטובים שבהם. איך נעשה זאת? הרי מכתבים יהיו לנו למאות רבות. עתה כל מכתב הוא חדש, – היינו רוצים בקבלנו את הדואר, לדעת מראש:

– אַהאַ… זה ממנו… זה ממנה.

קצתם שואלים, אם הם רשאים לכתוב, או מודיעים כי יכתבו. מכתבים כאלה הם למותר. כל אחד רשאי לכתוב ועל הכל.

אלא שאי-אפשר להדפיס הכל, על אחת כמה וכמה שאי-אפשר להדפיס מיד.

יוּז’יו מרחוב סולנה ויאַדז’אַ מרחוב אורלה תיארו יפה-יפה טיול בית הספר, אולם אין אנו מדפיסים שיעורים יפים שבכיתה.

אַדש מבקש לדעת, מה הרפתקאות נדפיס.

– מובן, כי כאלה שיענינו את הקוראים.

את מכתבי הלנקה ומַארק מוילנה מסרנו לידי עורך תוספת הספורט.

יאנוש קורצ’אק

22 באוקטובר 1926, שנה א‘, גל’ 3

שינויים ותיקונים

אנו מחדשים מדור: “פסוקים”. – אין אנו רוצים לכתוב: “מחשבות זהב”, כן כותבים הכל. כביכול הזהב מתכת נאצלת (על שום מה?).

כיום אין אנו מביאים אלא פסוק אחד בלבד. בבקשה מכם שלא תחשדו, כי את הפסוק הזה חיבר מישהו מבוגר לשם עידוד. הוא נעתק מתוך מכתב, שמספרו הסידורי: 56.

לפעמים אין אתה יכול להוציא ממכתב כל דבר הראוי לדפוס, ויש פסוק אחד יפה וחבל לקפחו. על כן הנהגנו את המדור הזה.

הפסוק:

האם העולם לא ישתנה לעולם? האם זה שסבל אתמול כילד מקופח, היום משגדל יקיים גם הוא לפי התור את תפקידו של מדכא?

– האושר ילך בעקבי הדורות הבאים, שלא ישכחו את ילדות עצמם.

---

ארבעה אופנים להתפייס

האופן הראשון:

אם מישהו חבר טוב, והברוגז בא על דבר שטות, מוטב לגשת אליו, כאילו לא היה כלום, ולומר משהו, למשל:

– עכשיו שיעור אריתמטיקה.

או לשאול:

– כבר היה צלצול?

או בדומה לכך. לכאורה אליו או לאחר העומד לידו.

או אז תראה, אם ישיב ואם הוא רוצה להתפייס.

האופן השני:

לבחור חבר הגון, שרבים אוהביו ולבקש ממנו, כי ישאל את ההוא, אם הוא רוצה להתפייס.

אך עתה מוטב לחכות ימים אחדים. כי אם יסרב, יהיה קשה, והברוגז יהיה גרוע יותר ויאריך ימים יותר.

האופן השלישי:

אפשר לכתוב אליו מכתב ולשאול, אם הוא רוצה להתפייס.

אולם המכתב כבר מחייב זהירות. צריך שתדע, שהרוגז לך הוא הגון מאוד. שאם לאו, יראה את המכתב לכל ויתהלל, כי ההוא מתחנן אליו והוא ממאן.

האופן הרביעי:

לא לומר כלום ולא לכתוב כלום, אלא לחכות לשעת כושר. כשאין לו צפורן, או הוא צריך מחק או גיר, או משהו להגיד: – הא לך.

אולם להגיש לו כך, שלא ידחה, אלא להזיז קצת לצדו. כי אפשר ויתבייש לקחת, אם הוא ברוגז, והוא בעל אמביציה גדולה.

חבר, שאין אתה אוהבו, לא כדאי שתתפייס עמו, אך תתחמק ממנו; מקץ שבועות אחדים תתחיל לדבר עמו, אם יש צורך מוכרח בכך.

לעולם אל תתגרה במי שהוא ברוגז, אסור להנקם וחס-ושלום לגלות סודותיו.

מוטב שמי שאשם ביותר ישתדל ראשונה להתפייס. אך אין זה הכרח. כי בעצם כל אחד מדמה, כי הדין עמו.

הערה: מרובים הדי המאמר הזה בין הילדים, ואפילו בדרך התפיסה של הבעיות. למשל, מאמרו של נער בשם: “שלושה אופנים לעשות סביבוני חנוכה” – 26 בנובמבר. השלמה סמוכה הוא מכתבו של מוטק, שנתפרסם בגל' 5, ב-5 בנובמבר. מוטק מוסר על אופן חמישי של התפייסות: “מערכת נכבדה! יש לי אופן חמישי של התפייסות: לקחת סוכריה ארוכה, שזה ינגוס החצי ויתן לחבר החצי האחר, ואז יתפייסו חזק חזק”. אחרי מכתבו של מוֹטק מובאות עוד הצעות להתפיסות וכן ויכוח עליהן. באחרונה ידיעה על שימוש מועיל באחד מאופני ההתפייסות.

---

תיל-דוקר בגן קראשינסקים

ידיעה לא תאמן נתגלתה, לצערנו, כאמת. המגרש הקטן לילדים באחד מגני-הציבור של הבירה הוקף תיל-דוקר. זה דבר מכוער ורב-סכנה, התיל הוא חד וחלוד.

הריפורטר, שנשלח מטעם מערכת “מאַלי פּשגלונד”, אומר כדברים אלה:

– על אף הגשם והרפש, נשמעתי לפקודה, ויצאתי לדרך. כל אותו המסע רב-היגיעה עברתי ברגל. ברחוב דלוגה נכנסתי לאולם, וכאחד עם שלושה שומרים הגענו למקום. בגן, בעצם-הכניסה, היתה לנו קטטה עם שבעה פרחחים שהתגרו וירקו בנו.

את המגרש הקטן מצאנו בנקל. הוא בקרבת הבריכה עם שני הברבורים. כל המגרש הקטן מוקף תיל דוקר. מקומות מפונים מוכיחים כי התיל נקרע מדי פעם בפעם, והילדים עוברים את הגידור על אף העוקצים החדים. כנראה בשעה, שכדור שלהם מתגלגל לתוך המדשאה. במגרש הקטן לא היו ילדים, כי ירד גשם.

השאלה איך להוציא כדור, הנופל בדשא, לא הוסדרה עד עצם היום הזה. ואפילו תשחק במלוא-זהירות, מן המוכרח שהכדור יפול לפעמים לתוך המדשאה. אז הילד מתבונן סביביו, אם אין המפקח קרוב ובחפזה ובמתגנב הוא רץ ליטול קנינו.

וזה לא טוב. הילדים מרגילים עצמם שלא לשמור תקנות ולהתחמק משומרי הבטחון, הם לומדים להתירא ושלא להשמע.

וכן לא בגן אחד בלבד, אלא בכל הגנים, לא בענין זה בלבד אלא ברוב ענינים אחרים.

הילדים אינם יודעים מה מותר, מה אסור. אם המפקח טוב או דעתו בדוחה עליו הוא מתיר לעלות במדשאה; אם הוא רע הריהו מבריח, מחרף, מאיים במקלו.

והילדים מבקשים לדעת, למה הם זכאים.

אנו מזמינים בחמימות את הקוראים שיטלו רשות-הדיבור בענין זה.

אנו פותחים ויכוח (לאמור: אולי יימצא חכם, שיתקננו בעצה טובה).

הערה: הדבר מעורר רוב ענין. בגליונות הבאים יש הרבה הצעות, עצות, הרהורים, דוגמאות מן הנסיון. ב-5 בנובמבר מפרסם העודך שאילתה להנהלת העיריה. אחרי חמשה חדשים הוא מבשר לקוראים על הישג משמח במאמר בשם: “לא יהיה עוד תיל דוקר בגני-ורשה” (8 באפריל 1927).

---

29 באוקטובר, שנה א‘, גל. ד’

מכתב לארץ-ישראל

כתבנו לילדי ישראל בארץ-ישראל מכתב כזה:

"אנו מוציאים בורשה עתון “מאַלי פּשגלונד”. אין בו לא סיפורי מעשיות ולא אגדות, אלא מעשים שהיו. היינו רוצים שיהיה זה עתון הכתוב בידי ילדים ובשביל ילדים, ובידי הנוער בשביל הנוער. הגדולים אומרים, כי זו המצאת אוילים, אך אנו מדמים, כי יהיה טוב.

אנו מקבלים מכתבים הרבה ובמכתבים אלה אנו מתקינים עתון. כותבים אלינו מורשה ומערים אחרות. יש לנו מכתבים מלודז', וילנה, לבוב, פוזנא, ומכתב אחד מדאנציג. שולחים לנו ידיעות מן הבית, מבית-הספר, ואחרות. כבר קבלנו 400 מכתב.

אנו רוצים בהחלט שיהיו לנו מכתבים מארץ-ישראל. שכן מבקשים מעמנו, שנכתוב מה עושים הילדים בארץ-ישראל ומה בתי הספר שלהם, איך הם עובדים בשדה ואיך לומדים שם כי היתה פה תערוכה ארצישראלית יפה מאד. אנו רוצים לדעת על תפוחי-זהב וענבים, על סוסים ערביים ועל הכל.

אנו יושבים הרחק-הרחק ואיננו יודעים כלום, כי על ארץ-ישראל כותבים המבוגרים בשביל המבוגרים בלבד. אנו רוצים לדעת, מה שם באמת. שלא תהיה העמדת פנים וכל ההוספות המיותרות.

גם אצלנו יש בתי-ספר עבריים ועתה ילדים רבים מבינים עברית. אנו שרים את “התקוה”, רוקדים ריקודי ארץ-ישראל. יש כאן הרבה שומרים. אנו מאספים בולי ארץ-ישראל.

עתה כבר מתחיל החורף. פעם אחת אפילו ירד שלג. ומה אצלכם?

אל יתקן איש את מכתביכם, כי גם אנחנו כותבים בשגיאות.

אנו רוצים נורא, כי תכתבו במהרה, כי עוד לפני חנוכה יהיו ידיעות מארץ-ישראל.

יש בורשה ילדה, שהיתה שנה בארץ ישראל. אולם אי-אפשר שילדה אחת תדע הכל, ואנו רוצים לדעת הכל.

ושוב אנו מבקשים מכתבים, אולם בהחלט במהרה. ישב-נא כל אחד ואחד מיד ויכתוב, כי אחר-כך תשכחו, או שלא תתחשקו עוד.

אנו מודים מראש על התשובה.

כתובת העתון שלנו כך: “מאַלי פּשגלונד”, ורשה, נובוליפקי 7.

שלום

הערה: המכתבים הראשונים מילדי ארץ-ישראל מתחילים להגיע בדצמבר. קורצ’אק מקבילם במלים אלו: “רק עתה קבלנו שני מכתבים מארץ ישראל. כתבנו כרוז נלבב – ולא כלום. היה לנו מאד לא נעים. אך קשה. לארץ ישראל יצאו יהודים רבים שיש להם טינה לפולין (אכתוב על כך בל"ג בעומר). אמרו, שהיו עבדים, ועתה הם רוצים להתחיל בחיים חדשים ולשכוח את מה שהיה. בודאי משום כך אינם רוצים לכתוב במאַלי פּשגלונד. קיבלנו רק שני מכתבים. האחד כתוב עברית, האחר פולנית” (24 בדצמבר)

חליפת המכתבים הספונטאנית עם ילדי ארץ-ישראל לא הצליחה. מכתבים – פרט לחבורת כתבים קטנה – אינם מגיעים. רק המגע האישי עם עין-חרוד מביא תנובה ברוכה: החל ב 22 באפריל 1927 מתפרסמים במאַלי פּשגלונד קבוצות שונות של מכתבי ילדים בני הקיבוץ הזה.

---

תשובה כללית

לאלה הדורשים נייר ודפוס טובים יותר ותמונות.

מי שאינו יודע לקרוא בעצמו את העתון כולו, יבקש מאמא או מאחיו הגדול. נייר טוב עולה ביוקר. אך זו שטות. אנו חוששים, כי אם יהיה נייר טוב יותר יאמרו לנו להדפיס שירים וסיפורי מעשיות. שבועונים כאלה כבר ישנם בעולם. ואנו רוצים, כי יהיה זה עתון אמיתי.

תמונות נותן ה“פּשגלונד” הגדול. נשתדל שם, אולם קודם-כל אנו חייבים לפייס את עורך ה“פשגלונד” הגדול, כי הוא הרשה לנו שני עמודים, ואנו כבר – ארבעה. אנו כבר מברכים זה את זה לשלום, אולם הוא מביט לצד אחר ואומר, שאין לו פנאי. הוא כועס קצת, אך זה לא כלום.

לאלה הרוצים לתקן עצמם.

הרבה מקוראינו כותבים:

– אני לא-מנומס ורוצה לתקן עצמי – ואיני יודע כיצד.

או:

– איני מציית. מה אעשה ואציית.

אנו חוזרים ומבארים להם, כי אין כותבים כך. – צריך לכתוב בבירור, אילו אי-נימוסיות ואילו אי-ציותים הם. – כי מזכיר ה“מאַלי פּשגלונד” היה אצל אחד שאינו מנומס ונודע לו, כי זו הלצה; והאחר היה חולה, ובכן התפנק והשתעמם מאוד, ועתה הוא כבר יוצא החוצה, וטוב. משחק ליד באר-הזינוק בגן הסכּסוני.

אפשר ויקרה, שאומרים למישהו שיעשה מה, והוא אינו יכול בבת אחת.

לאלה התמהים ואינם שקטים.

מי שישלח מכתב למאַלי פּשגלונד, אַל יתמה, שאיננו מיד, ואל יחשוש, כי אבד. כי המעשה הוא כך:

במשך שבוע אנו מאספים מכתבים. אחר כך בא חזקאל והוא מסמנם לפי מספרם, רושם בפנקס את השם, שם המשפחה, הכתובת. בל אלה הוא רושם גם בכרטיסים ומסדרם בסדר אלפא ביתא בקופסה. אחר כך הוא כותב, כי לדואר זה כתבו מכתבים קוראים כאלה, כלומר הוא מאשר את קבלתם. – הוא כורך את המכתבים בחוט ירוק ומניח לתוך תיק. מספרי-המכתבים נרשמים בעפרון כחול.

אחר כך אני במשקפים קורא את המכתבים וכותב בעפרון אדום, מה יעשה בכל מכתב ומכתב. יש מעטפות-בד. על האחת רשום: ידיעות, על האחרת: בדיחות, על השלישית: חרוזים, על הרביעית: תשובות וכו'. על אחת: “דברי הבל”.

אחר כך במשך כל השבוע כותבים ומוציאים לפי הסדר מה שבכל מעטפת-בד.

כששלמה העבודה, חוזר חזקאל ומסדר את המכתבים לפי המספרים.

הכל צריך שייעשה בהקפדה, שלא יהיו הרבה טעויות. אי אפשר להחפז, כי תהיה ערבוביה, ויאָמר כי “מאַלי פּשגלונד” הוא טיפש.

לאישור הקבלה צריך לחכות לפחות שבוע ימים, כי אפשר ולא יכנס משהו. – מכתבים חשובים וקשים מאוד מחכים הרבה, כי צריך להמלך בדעתם של אנשים שונים, מה לענות, או צריך לבדוק אם כתבו אמת. ושלא יהיה בלי טעם.

לאלה המבקשים מתנות.

אדרבה, מאַלי פּשגלונד רוצה לתת לקוראיו מתנות, אך אינו יודע, איך יעשה זאת. אנו נתן תשורות, אבל לא לכל ורק בזכות משהו. אלו יהיו מזכּרות – זאת אומרת – נתן לזכרון משהו שכתבו או משהו מחוכם שעשו. – בינתיים הבטחנו 5 זהובים, צבעים וגירים. כהתחלה – בתורת נסיון. – ואחר כך נראה.

למאספי בולי דואר.

מר יון הבטיח, כי ילך לעשר חנויות, שבהן נמכרים בולים, ויספר. – ואם מישהו יכתוב בענין על האלבום שלו, נדפיס. – אני הייתי בקי קצת בבולים, אולם לפני 35 שנים. אז היתה המודה קנדה עם הבונה¹² ומצרים עם פירמידות – לא כן עתה. – הרבה בולים הפסדתי אז בקוּקסוֹ, הרבה הוציאו במרמה מתחת ידי, ובאחרונה החלפתי ברחוב שוויאֶנטוקשיסקה את כל האַלבום באיליאס של הומירוס.

לאלה השולחים בדיחות.

יש לי מעטפת בד ואני משמר בה את כל הבדיחות. כשירבו, אולי יידפסו. קשה להמציא בדיחות מצחיקות באמת, וגם אם תזדמן בדיחה טובה, יש בה מום: הכל כבר יודעים אותה. – אדרבה, אנו מבקשים: שלחו דברים מצחיקים – יכשרו לנו. – נעים ובריא לצחוק קצת.

12 בנובמבר 1926, שנה א' גל. ו'

ריפורמה של בית הספר

I

בבית-הספר נחוצות מראות. – המראה היא כלי כשולחן-כתיבה, כספסל לישיבה, כקולב לאדרות.

חוסר מראות בבתי-הספר הוא שקר.

המראָה לא קלקלה שום אחד. מי שהוא יפה, יודע ממילא, כי הוא יפה. מי שאוהב להתקשט, ימצא מראָה.

איני מכיר כל כך את הילדות, על כן לא אכתוב אלא על מה נחוצות מראות בבתי-ספר לילדים.

1.– זבוב או אבק-פחם נפלו בעין. הוא בעצמו יכול בנקל להוציא, אולם באין מראָה, מוכרח לבקש מחברו, והוא מוציא שלא בזריזות. זה נמשך יותר (והוא רוצה לשחק) והוא מוכרח לחפשו.

2.– נחבט בראשו ומבקש לראות, אם החבורה גדולה. שהרי שוב יגידו בבית כי הוא שובב.

3.– פניו נתלכלכו בדיו או בעפרון-צבעונין, ובכן רוצה למחות בריר ובממחטה ולרחוץ. על מה יאבד זמנו ורירו, אם אין כלום? או מתלוצצים עליו, שהוא מלוכלך, וכלל לא. וזה מכעיס.

4.– בכה, ואינו רוצה, כי יכירו בבית.

ודאי המראָה נחוצה עוד למשהו, אך אי-אפשר ואדם אחד ידע הכל.

II

ועתה: מהיכן המחשבה על ריפורמה של בית-הספר?

ובכן כך: שתי ילדות – אחת מרחוב פּאַנסקה ואחת מרחוב פּוזנאַנסקה כתבו על מראָה.

“כמו שכבר כתבו – אומרת חוה – אין מראָה בבית הספר, ובגימנסיה שלנו יש הרבה גנדרניות והן משתמשות בשמשה כבמראָה. פותחות חלון ועל הרקע הכהה של הקיר משתקפים בבירור אפילו צבעים”.

מכתב אירקה:

"אדוני אינו צודק, כי בשמשה רואים בדיוק את הצבעים. זה שנים שאני משתקפת בשמשה, כי גם אצלנו אין מראָה. המראָה נחוצה בהחלט, אם את רוצה לחבוש את הכובע כהלכה. – שלא אטעה, הסתכלתי עוד פעם אחת בשמשה וראיתי להפליא את הצבעים. צר לי, כי אדוני חשד, שלא בצדק, נערה בשקר. יבדוק אדוני בעצמו, אלא שאדוני מוכרח לעשות כך, שהשמשה תהיה על רקע כהה, שאם לא כן לא יראה. אף כי לא לי ענו: “לא אמת”, אולם נעשה לי כל כך מזופת – נורא.

III

אשמתי. אבקש סליחה. הטעתה אותי נאַצ’יה. כי בעניני ילדות אני נמלך בדעתה של נאַצ’יה. קשה. קרה. כל אדם שוגה, אפילו עורך.

חוה היתה לה אי-נעימות, כי אבא אמר לה:

– כבר קנית לך דעה יפה עליך במערכת: על המכתב הראשון כבר השיבו: “לא אמת”.

חוה, ארקה, זכורנה: אין ריפורמות בעולם בלא קרבנות ודמעות. כה אומרת ההיסטוריה, ומאשרים החיים.

הערה: להבנת המאמר: בגל' ג' (22 באוקטובר) ב“תשובות למכתבים” פירסם קורצ’אק פרק בשם: “צריך לכתוב אמת”, הוא מקטרג על ילדים שונים על שום שנוהגים בדרך גוזמאות ואי-דיוק, ובין שאר הדברים הוא כותב כך: “שלישית כותבת: בבית הספר הסתכלתי בשמשה, כי אין מראָה. אל אלוהים, איזה פנים היו לי. הרוח פיזרה שערותי. החוטם כחלחל-חכלילי, השפתים סיגוליות”. לא אמת! אין רואים צבעים בשמשה". המאמר עתה הוא המשך-הויכוח: תיקון המחברת, תגובה ערה של התמרמרות של קוראה ובאחרונה כניעה של העורך.

---

26 בנובמבר, שנה א‘, גל. ה’

אל תבלבל את הראש

כשהילד שואל, רואים הגדולים לפרקים מרובות להשיב לו:

– אל תבלבל את הראש.

זה מרגיז, מכעיס, מעציב.

על שום מה אינם רוצים לענות? או אפילו הם עונים, הרי רק – בשביל להפטר.

או מתלוצצים!

יש שבעה טעמים לכך, שהגדולים אומרים:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד משתעמם, והגדול מהרהר במשהו, או משתעמם גם הוא. הילד רוצה לשוחח עם הגדול, והגדול אינו רוצה. – גם הילד גם המבוגר אינם מרוּצים והם עצבים. כשהמבוגר עונה, הרי הילד שואל אותו שאלה אחרת, או אינו רוצה לשמוע בתשומת לב, ורק אומר, כי אינו מבין. עד שהמבוגר מתכעס ואומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד רוצה באמת לדעת משהו, וחושש, שאמרו לו לא כהלכה. הילד מבקש לדעת בדיוק, והתשובה שניתנה לו ניתנה סתם ככה. הילד רוצה לדעת הכל, ואינו זוכה אלא לקורטוב. ובכן הוא שואל פעמיים וחמש פעמים באותו ענין עצמו ושואל מפי אנשים שונים. והמבוגר כועס, על שהילד אינו מאמין ושואל אותה שאלה עצמה פעמים הרבה. ובכן, הוא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד אינו מסוגל להבין משהו, כי לא למד עדיין, או מיעט לקרוא ספרים. ובכן, המבוגר יענה בנקל, אך הוא חושש, שמא הילד יבין שלא כהלכה, או לא יבין לחלוטין, ויתפאר, כי הוא יודע ויחשוב בלבו: לשם מה אטרח ואיגע, כשאפשר גם בלעדי כן לדעת הכל. המבוגר חושש, כי הילד סופו חכמתו חסרה ויהירותו מרובה והוא מסרב לענות. ובכן, שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

1. פעמים ישאל הילד שאלה, לבחון את המבוגר, לבייש את המבוגר, להלעיג על המבוגר. המבוגר רוגז, והילד צוחק. אם יעשה כן כמה פעמים, סופו של המבוגר שהוא חושב, שהילד נוהג כך. ושוב אינו עונה כלל, אלא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. פעמים הילד, תחת אשר יעשה מה, שאינו חביב עליו, שואל שאלות. לא אכפת לו כלל, או הוא יכול לחכות, עד שיוודע באחרונה. שאלה לא חשובה כל עיקר, והמבוגר ממהר ואין לו פנאי. ושוב הוא רוגז והרי:

– אַל תבלבל את הראש.

1. יש שאלות, שהתשובה עליהן קשה. צריך שהמשיב יחשוב תחילה יפה-יפה, כדי שידע בעצמו בדיוק, צריך שיקרא בספר ויזכיר לעצמו. או לחפש מי, שידיעתו מרובה יותר. והילדים מדמים, כי המבוגרים יודעים ומסוגלים לבאר הכל. הם מדמים, כי דבר קל הוא, אך המבוגרים אינם רוצים. הם כועסים ורוחם תקצר. דורשים ומטרידים כי ישיבו להם. ובכן שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

1. יש מבוגרים, המעמידים פנים של יודעי הכל. יש ילדים יהירים ומבוגרים יהירים. הם מדמים, כי בושה היא שלא לדעת, או שלא לזכור. מזלזלים בילדים ומשיבים להם תשובות קצרות וחמקניות. כי הם סבורים, שהילד די לו גם בכך. תחת אשר יאמרו: “איני יודע, אני בעצמי יודע אך מעט ולא בבירור” – הם חושבים, כי מוטב שלא להשיב כלל או להעליב את הילד בפסוק:

– אל תבלבל את הראש.

מכתבים ותשובות

שתי תכניות

“עתון לילדים, אך בעתון זה נשכחו הילדים העניים, המוכרים סוכריות וכעכים. הילדים, שזמנם פנוי, חייבים להקדיש אותו לציבור”.

עתוננו זוכר יפה-יפה את העניים, אך עליהם קשה ביותר לכתוב. על ילדים עניים כתבו הרבה ולא תמיד כתבו יפה, ואנו אין אנו רוצים לכתוב סתם ככה. – מר יון כבר היו לו כמה וכמה ראיונות עם מוכרי-כעכים, אך אין הדבר מצליח בידו, על כן נוח לו לחכות.

להקדיש את הזמן הפנוי, – בצדק. כתוב, מה אתה עושה בזמן הפנוי.

והתכנית האחרת, לשלוח את “מאַלי פּשגלונד” לבתי-הספר, אינה טובה. ידענו כי הרשות תשלם, אך אין אנו רוצים לכפות עצמנו על אחרים, ואפשר לקנות את העתון מאצל המוכר: ישתכר גם הוא.

תגרי רחוב

“לא אחת, בשובי מבית הספר, ראיתי את המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב. – על מה הם נרדפים? אחי סיפר, כי ילדים רבים אינם לומדים, באין בתי ספר. ובכן, מה יעשו? על שום מה תחת לבנות בתי ספר מגרשים את הילדים המשתכרים ביושר לפרנסתם?”

במערב אסורים הילדים להיות מוכרים ברחוב, כי מסחר כזה מקלקלם.

לשם בנין בתי ספר נחוצים כספים, לשם גירוש הילדים די בפקודה אחת שבכתב, ונייר מצוי למכביר. – המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב לא לשם תענוג ושעשוע: יש לה פקודה כזאת.

שביתת הפרופיסורים

“בבתי הספר אירע משהו, שאין אני מבינו. הפרופסורים שובתים, ואני יושב בטל בבית. – אפילו חולה קשה לו לא ללכת לבית הספר, לא כל שכן כשאתה בריא”.

המורים שובתים בבית הספר שלכם, כי משלמים להם שכר מועט, ולא טוב, אם משכורת המורים דלה. כי הם באים לבית הספר כשהם משוקעים בדאגות וצער. כי הם נותנים עינם באומנות אחרת, ששכר גדול יותר בצדה. כי אינם יכולים לקנות ספרים יקרים. כי הם מוכרחים לעבוד עבודה נוספת בלילה, כדי לפרנס את משפחתם. הם גאים, ועל כן אינם מדברים על צרותיהם וצערם.

שביתות הפרופסורים הן נדירות ומכאיבות.

בן-יקיר-לאמא

מכתבו הראשון פותח בלשון כזה:

“דמעות נדחקות לעיני”.

המכתב השני פותח במלים:

“לא אוכל למנות את כל טענותי”.

הוא בוכה, שהחליט לאחר בחינת הבגרות להפסיק את הלימודים. והחליט להפסיק את הלימודים, כי הוא חושש מבחינות-קונקורס.

הטענות שבמכתב השני מכוּונות להנהלות התיאטראות. המורה עמד ללכת עמהם ל“דז’יאדי”. והרי “רעם בגלגל”. – אין מציגים את “דז’יאדי”. ובכן – הוא שואל במרירות – הללכת ל“תולדות החטא”.

במכתב הראשון מוזכר, כי המיניסטר אינו מתיר לצאת חוצה-לארץ אלא לזאַמויסקים ולפוטוצקים. והוא אין לו שם מיוחס…

שם יש לך, נערי, אך אין לך רצון עז. לא-יוצלח, בן-יקיר-לאמא.

בטחון.

שני מכתבים של אותו מחבר עצמו. – המכתב הראשון (מספר 244):

"מכתבי הראשון הזה יש בו אופי של מכתב-מבוא: התשובה תתן בי בטחון.

נו, טוב, יהא בטחון. אנו נותנים תשובה מעודדת. – אנו מחכים. – בא המכתב השני: מספר 880.

“התשובה הגיעתני מקץ ארבעה שבועות; ובכן היכן הסדרים שהובטחו בפי המערכת?”

הכתבה על יחסי בית הספר שהבטיח איננה, אך יש שתי טענות ועצה: “איני מפקפק, כי בתשומת לב לחשיבותה של התכנית תכתוב תשובה אם בדואר ואם בעתון”

אני כותב תשובה, אך לא מיד (תאריך המכתב: 7 בנובמבר): – יועצים יש לנו בלעדיך למדי.

נו… ותן לשכזה בטחון.

אומן לאזני המן?

במכתב הראשון, כי הוא רוצה ללמד את הקוראים, כיצד בונים מנגנאות שונים. במכתב השני הוא מוסר תאור טלגרף מורס, מבקש לתאר את מכשירי-העזר, שלא עשה אותם, אך הוא יודעם ו“הוסיף תיקונים משלו”. – הוא בן 14.

נפחדתי, כי משרדי-הפאטנטים עמוסים וגדושים בקשות של ממציאים שונים. על כל ממציא נוספים מאתיים משוגעים לדבר אחד. האם אומן לאזני המן או אולי באמת? – “הטלגרף מורכב תחנה משדרת, השולחת את העתון, ותחנה קולטת, המקבלת את העתון”. יהא כך, אבל “התיקונים שלו”?

אתה יודע מה, נערי? שלח לי את חוות-דעתו של המורה שלך לפיסיקה, ואחר כך נדבר, קשה: אני חושש. – היה לי חניך, שעשה גם הוא רוב תיקונים. הוא היה מצלם.

פעם אחת אפילו הצליח צילומו, אלא יצאו רק האופניים וגבו של הרוכב עליהם – בלי ראשו. – אני חושש.

אחות רעה.

“אני סובלת הרבה במחיצת אחותי הצעירה בת השלוש-עשרה. אנו מתקוטטות ומתכתשות. היא עושה להכעיס את הכל. היא יהירה, אינה מניחה להעיר לה כל הערה. אל הגדולים ממנה היא מדברת שלא בדרכי נימוס. באָפיה הרע היא מרבה מורת-רוח בבית ומחוצה לבית. אין לה חברות, היא בודדת. – הייתי רוצה להתקרב אליה, אך איני יודעת כיצד. יש לי עגמת-נפש ובלב נכון הייתי רוצה בתקנתה”.

בענין האחד קל יותר, בענין האחר קשה יותר לבוא לכלל הבנה. – קטטות ותגרות מרחיקות ולא מקרבות. – אך דרך אחת היא שאיננה מכזיבה: אורך-רוח ורוך – אין אלא לתת מופת טוב.

תתחילי כך:

הגידי לאחותך שתכתוב, מה טענות בפיה עליך.

בעל-הקובלנות.

“בשעת ההפסקה זרק חבר בחברו את הספוג, שחבט בחשמל. משנכנס המורה, זקף החבר פ. אצבעיים וקבל על הזורק. החבר שזרק נדרש לבוא עם הוריו והופחת ציונו בהתנהגות”.

איני יודע מה הפעימוּת של קלקול החשמל אצלכם. אך ידעתי, כי אתם מסתירים מפני בית-הספר את עבירותיכם. במקום שכל העובר עבירה מתוודה בעצמו, אין בעלי-קובלנות.

לא נאה קובלנה, לשם התרפסות, גניבת-חסדו של המורה, הפקת-תועלת. אך פעמים נאה הקובלנה.

ידעתי מקרה, שנער השמיע קובלנה, על שחברו מתגרה ביהודים ברחוב; הוא ידע כי אחר כך יציקו לו ויקראו לו כינויי-גנאי. “קשה – אמר – על שום מה אינו מניח לבני אדם, שילכו בשקט ברחוב?”

מכתב קשה

“אני בכיתה ה‘. אני אוהבת מאד את בית-הספר. אך מורה אחת מרעילה את חיי. בכיתה א’ היתה לנו מחנכת טובת לב ומזג. מכיתה ב' ואילך נעשתה זו העריצה שלנו”.

במכתב ארוך, כן, מחושב. – נראה, שהמורה היא עובדת רבת-אחריות ואדם רב-מרירות ויבושת. פֶגע…

ואילו כך: לקנות עציץ פרחים, ללכת לדירתה, לנסות: לומר לה הכל, הכתוב במכתב. בלא רוגז, אך להתלונן. – לראותה בחדרה העצוב. – כי יש ואנו חושדים ברצון רע, ומסתתר אך כאב?

אפשר והדבר לא יצליח. תשאר אבן היקר של הנסיון. – האם יצליח?

אין עצה

“בשל המאַלי פּשגלונד אני מיצר, שלא איחרתי אי אילו שנים לצאת לאויר העולם… לפנים עבדה מחשבתי, הבעירוני שאלות. כמעשה-אירוניה נשארו בי הרציות הטובות ואין בי כל רצון… איכה אתנער מאַפּתיה איומה זו?”

אני מיצר, שלא איחרתי להולד בעשרים שנה. אך איני מחכה, איך יסתדרו החיים, אלא אני עצמי מסדרם. יודע אני שעות של אַפּתיה איומה, אך איני מרשה להן לשאלות המבעירות שתדעכנה.

אהה, מה נוח להגיד: “חבל ו–מאוחר”. והרצון¹³ אינו פרבר, שאפשר להגיע אליו בנוח בחשמלית. צריך ברגל, מתון-מתון, ביחידות, בערות ובלא מרגעה, – בלא התיפחות של תינוק ובלא התנפחות. – אין עצה…

יאנוש קורצ’אק

---

3 בדצמבר 1926, שנה א‘, גליון ט’ (גליון חנוכה)

זְקַן… זְקַן… סָבָא ונין… נין… נכד

I

כל אדם יש לו אב אחד ואם אחת, שני סבים ושתי סבתות, ארבעה אבות-סבים, שמונה זקני-זקנים והולך ומוסיף. כל אחד יש לו. לא כל אחד רואה. פעמים מישהו מספיק לראות את אבי-סבא. יש ילדים, שלא הכירו את סבתא שלהם. פעמים יראה תצלום ויאמר: “זה היה סבא שלי”. על הנפטר מספרת סבתא, מזכירים אמא ואבא. על זקן-זקנו יספר סבא. אין אנו יודעים אלא מפי זכרונות בלבד.

אני אין לי תצלום של אבי-סבא שלי ולא שמעתי עליו הרבה. סבי סיפר לי עליו, כי מת קודם שנולדתי. אני יודע מעט על אבי-סבא שלי…

ידעתי, כי היה זגג בעיירה קטנה.

בני-אדם עניים לא היו להם זגוגיות בימים ההם. אבי-סבא שלי היה משוטט בחצרות-האצילים והיה קובע זגוגיות וקונה עור-ארנבות. אני אוהב להרהר, שאבי-סבא שלי היה קובע זגוגיות, כי יאיר, והיה קונה עורות, שנעשו בהם פרוות, כי יחם.

עתים אני מהרהר, איך היה אבי-סבא שלי מהלך מכפר לכפר דרך ארוכה מאוד, היה יושב בצל אילן לפוש קמעה, או היה ממהר שישוב לפני הערב יום אל החג.

II

אם יש לאדם שמונה סבי-סבים, ואחר-כך הוא מוסיף והולך, כמה היו לו בימי קדומים? ובכן אחד מאבות-אבותי אלה הכיר את החשמונאים, שהרימו נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם.

חג נאה חנוכה – מזכרת המרד הזה. מוזר. ברגיל זקנים אוהבים להיות זהירים, יראים, שלא תבוא רעה לילדים, מתחלחלים לעצם-המחשבה, שהילד יקפח בריאותו, והיה בעל מום.

החשמונאי הזקן אמר לחמשת בניו שיצאו לקרב, למלחמה; אף כי ידע, שתהיה מסוכנת מאוד.

היהודים היו עם קטן – עני, שדוד. לא סוסים להם הנחוצים בקרב, ולא כלי-רכב, ולא קשתות ולא חרבות חדות. ואילו היוונים חזקים ועשירים. היהודים עמדו בעצמם על נפשם, ובצבא היוונים רוב עבדים: והיו בוחרים את החזקים, הזריזים, הקולעים ביותר במטרה.

ידע החשמונאי הזקן כי אפשר ובניו יהרגו.

כרגיל מחוללים מהפכה צעירים, חזקים, נועזים, ופה התחיל בה ישיש, שידע הרבה וחשב הרבה – וחזה מראש.

III

חנוכה חג-ילדים וזקנים. כמה וכמה פעמים רצינו לבקש מעם הקוראים, שישלחו את סיפורי סביהם.

אל יחכה הנכד הקטן, עד שילמד לכתוב כהוגן. כי אפשר לא יספיק, אפשר יאחר, וסבתא וסבא מחבבים לספּר, מה היה לפנים.

זכורני סיפורים יפים של גנן זקן, שיחות מחוכמות עם החוכר אברם ועם המוזג נטע; אני זוכר דרשה כעוסה של רב זקן ודבריו העצבים של סבא של אהרון; זכורני את הישיש מבית-הכנסת בשניאַדובה.

אדם בא יותר בשנים מאריך לזכור, בשמעו משהו מענין. הילדים הכל חדש להם, הרבה דברים הם למדים, ממעטים להבחין, מה עיקר ומה טפל. שעל כן הם שוכחים בנקל.

אם יעלה בידנו, ננהיג במאַלי פּשגלונד מדור קבוע בשם “מה אמר סבא”.

IV

חנוכה – חג קדמון, מזכרת קדומה מאד. השנה, כאחת עם חנוכה נחוג חג צעיר – נין… נין… נכדו של חנוכה. ההוא בן 2000 שנה, וזה רק בן 25. חג חנוכה – זקן שזקנו שיבה, קרן-קיימת – זה מקרוב, רבים זוכרים יום הולדתה..

על זקן מדברים בכבוד וכובד, על ילדים מדברים שלא כדין בזלזול וליצנות. וגם הילד ראוי לכבוד. עודו קטן, חלוש, אינו יודע ואינו יכול הרבה, אך עתידו, מה שיהיה כשיגדל – מצוה עלינו לכבדו כדרך שאנו מכבדים זקן. הזקן הוא קבוע ועומד, הילד משתנה, גדל.

הילד מצריך טיפול רב דאגה ואהדה, השתתפות נלבבה, אם הוא נכשל, אם הוא עצב, אם איננו יכול לשית עצה.

צריך לדבר בו לפרקים קרובים, צריך להשתדל בו במידה יתירה.

י. קורצ’אק

התענינותו של קורצ’אק בזקנים “הילדים הגדולים” לא זכתה להתענינות דומה של הקוראים הצעירים. קריאתו של העורך לתאר “סיפורי סבא” לא העלתה כל בת-קול. סיפורים כאלה שוב אינם מתפרסמים בגליונות הבאים.

10 בדצמבר 1926, שנה א‘, גל. ו’

מר מיצ’יסלאב

ביאור

בין מכתבי הדואר הרביעי היה מכתב ושיר של פאֶלאֶק.

אמרתי: “שיר זה צריך להדפיס”.

כתבתי לאבא ולפאֶלאֶק. אני מדפיס גם את המכתבים האלה.

אפשר והקוראים יתמהו: "כלום לא היו שירים נאים ממנו? – אדרבה, היו.

ששה שבועות התישבתי בדעתי. הרהרתי הרבה ובררתי.

ובכן, על שום מה שיר זה דוקא? – הרי אני בעצמי מודה ומתוודה, שהיו אחרים, נאים יותר ובלא שגיאות?

מכתבו של פאֶלאֶק

את השיר “מר מיאֶצ’יסלאב” אני כותב לכבוד דודי. הייתי בחסותו. זהו סטודנט בסמסטר השני, לומד להיות מהנדס. בחור, הראוי כי יסולא בפז. הדוד מיאֶצ’יסלאב לימדני בחריצות, אך אני לא רציתי ללמוד. ראשי היה משוטט בכר-דשא ירוק, להכיר שם את החיים. אהבתי את מיאֶצ’יסלאב, אך במחשבתי ביקשתי פתח מנוסה. להתחמק, לשוט בעולם ולהתהלך בו. תמיד הרהרתי כך על משכבי. אולם פעם אחת בא אלי אבי האהוב ויאמר לי: “מה יהא בסופך?” לדברי אבא אלה נקוו דמעות בעיני. נשקתי את יד אבא ויד מיאֶצ’יסלאב ואמרתי: “מעתה כבר אתחיל בעבודה”. אבא אמר, כי הוא אומר לי בפעם האחרונה ולא יוסיף עוד. הביט בעין זועפת. לא ידעתי, אם עודנו אוהב אותי. אבא, שלא אחת בכיתי עליו והתפללתי לאלהים לבריאותו, היה עמי ברוגז. והוא הדין באמא. בבואו לארוחת הצהרים, הייתי אומר לנפשי: “אהה, כבר בא אבא, שהוא ברוגז עמי”. אמא הרגישה בכך, והתחילה מדברת דברים טובים. בבוא אבא לארוחת הצהרים, הבטתי מלמעלה למטה והחיים נתמררו עלי. ביקשתי את נפשי למות. מיאֶצ’יסלאב אמר כי כל מי שידיו מזוהמות אפשר וילקה בחולי-הטיפוס. בשובי מבית-הספר אכלתי חול מזוהם, ביקשתי לדעת, אם אבא באמת אינו אוהב אותי. בשובי מבית הספר התרתי כפתורי מעילי ופתחתי את פי. בערב רחצתי ראשי ובלי לנגבו יצאתי לחצר הקטנה. סוף סוף הצטננתי, שכבתי במיטה. אמי ישבה בלילות ליד מיטתי, ואבא כשניגש – לא אמר לא: “מה שלומך” ולא: “להתראות”. עוד אתאר זאת, הרהרתי על גורלי. הרי אני אוהב את אבא, כשם שאני אוהב את אמא ואת מיאֶצ’יסלאב, והתחלתי למנות את כל המשפחה, כי האלהים יעזרני.

פעם אחת, ביום ששי בשבת, הייתי בכפר אנדז’אֶיוב. ישבתי על תלולית ואמרתי:

– אלהי יקירי שמע בתפילת שפתים,

אתה אשר תשכון בשמים,

יבוא מיאֶצ’יסלאב האהוב הלום,

כי כמותו מעטים בעולם.

המלים האלה נתחרזו לי בלא מחשבה ומאותה שעה אילך התחלתי מחבר שירים…

… אחר כך, כשמיאֶצ’יסלאב נסע, התגעגעתי מאד אחרי הבחור, אף כי כתבתי לו מכתבים. ובכן, מרוב געגועים והכרת-תודה כתבתי “שיר מיאֶצ’יסלאב” (וכאן בא הנוסח של שיר-תהילה ארוך – 76 שורות – הכתוב בי"ג תנועות).

מכתב לאביו של פאֶלאֶק

כתבתי לאביו של פאֶלאֶק מכתב כזה:

“קבלתי למאַלי פּשגלונד מכתב ושיר מבנו של אדוני הנכבד. אבקשך שתודיעני גילו של הנער, קצת פרטים מחייו ואם אדוני רואה את הדפסת השיר הזה רצויה. לפי שאני דן ממכתבו, הרי הוא ילד רגיש. צריך לנהוג בו בזהירות”.

מכתבי הראשון אל פאֶלאֶק

פאֶלאֶק חביבי!

מכתבך ושירך מוכיחים, שאתה יודע לאהוב ולהעצב. מתוך מכתבך אני למד, שאין אתה אוהב ללמוד. שעל-כן יש רוב שגיאות בשיר, ואני איני רוצה לתקנו. כאשר תגדל, – תבין מעצמך על שום מה. לא אדע, אם אתה רוצה, כי ידפסו הדברים החשובים יותר שבמכתבך. כתוב על עצמך: בן כמה אתה, באיזו כיתה אתה, מה ציוניך, האם תאהב את מוריך וחבריך, היש לך ידידים. כתוב לא אל העתון, כי אם אלי. איני יודע עדיין מה אעשה בשירך.

המכתב השני

פאֶלאֶק חביבי!

לא הבינות אותי. ובכן, שים לב:

שירים איני מדפיס כלל במאַלי פּשגלונד. איני מדפיס אפילו, אם השיר טוב. כי:

1). הילד מדמה, כי הוא מפורסם, שהרי נדפס שיר שלו. ואין הדבר כן, כי בכל עתון, יש רבים, המדפיסים יום יום, והם כקליפת השום.

2). הילדים מדמים כי משורר זה משהו יוצא מגדר הרגיל, ובאמת כל הילדים הם משוררים. כי משורר – זהו אדם שהרגשתו חזקה, אהבתו גדולה וכעסו גדול והוא חפץ מאוד וממאן מאוד. והוא הדין בכל ילד.

3). הסגולה או, כפי שאומרים, הכשרון הוא מתנת-אלוהים, אולם מתנה הנוחה להתקלקל, להשתבר, להתנפץ. צריך לנהוג בו רוב זהירות. צריך לעבוד הרבה, צריך ללמוד לעשות מה שעשייתו אינה אהובה ובשעה שאינה אהובה, ואפילו בשעה שנדמה כי היא אינה כדאית, אינה נחוצה.

שים לב: מה שאני כותב לך עתה, אני מבקש לומר לכל קוראי “מאַלי פּשגלונד”. אני מבקש לתת דוגמה, וכדוגמה היא לי שירך.

לא משום שהוא הנאה ביותר, אלא משום שהדוגמה נאה ביותר.

גם אני כתבתי שירים בקטנותי. וידעתי, כי זה היה רע, אילו נדפסו.

שעל כן כתבתי לאבא שלך, אם הוא מרשה, ואליך. ידעתי, שאילו היינו יחדו, הייתי לא אחת גוער בך. כי טוב לכעוס למשורר, אך כעס כזה אין פירושו הפסקת-האהבה. רק לגעור קצת – זוהי כעין תרופה מרה: שתהיה בריא.

הערה: המשך קורות טיפולו של קורצ’אק בילד הרגיש והמוכשר הזה מחגירים, כנראה, ממסגרת עתון. בגליונות הבאים אין אנו מוצאים לא חליפת מכתבים ולא שירים של פאֶלאֶק.

פּרוספּקט הנוער

(הקונקורס השני של מאַלי פּשגלונד)

החל בדואר הרביעי התרבו והלכו המכתבים ובהם תלונות על מאַלי פּשגלונד, שאין הוא עתון לנוער. לא שמתי ביותר לבי לנעימת המכתבים וצורתם. הבוּר מגלה בעצמו את קלונו ולא אותי הוא מעליב. נפש גסה, או בעל תביעות רעות. כבר בין הילדים כבין בני-הנעורים מצויים כל אלה, שיתגלו בעתיד הקרוב מעל בימת-החיים כעריצים מגודלים, סכסכנים, זייפנים או פושעים סתם. אם הם ישנם, שהרי אחים בעלי-מום אלה הם אחוז מסויים של האנושיות, – אי-אפשר לאסור עליהם לא קריאה בעתונים ולא כתיבה אליהם. – הלא מן הדין הוא לקרבם ולא לרחקם. – אולי ילמדו, יבינו, ידחו, – אולי יהיו כדוגמה מפחידה לאלה שלקו במגיפה רפויה יותר?

חיפשתי במכתבים את עיקרו של התוכן. אומרים: קראתי בין השיטין. פעמים פענחתי ברוב יגיעה. – הכתב מרצונו, או בפיתויו של אחר: בפקודת אמביציה נעלבת או אכזבה של מישהו, על שום שעורך “מאַלי פּשגלונד”, שהוא לכאורה טוב-לב ואינו מבחין ביותר בעניני החיים, מתגלה קשה ועיקש: אינו מניח שיגנבו דעתו ויערימו עליו. בני-אדם פיקחים וערומים התרגלו לזלזל בטוב-הלב ולראותו אח לאיוולת. כסבורים הם, אדם טוב (וישר) הוא בהכרח שוטה. למזלנו הם טועים.

ועתה לעניננו.

מתוך עשרות המכתבים של המבקרים המחמירים ביותר קראתי:

1. עלבון תמים אמיתי, על שמפחיתים בקלות לב סמכותו של הנוער. – הכיצד? להיות ילד – עלבון. כבר הוא מוכן שיאמרו עליו: יהודי, ובלבד שלא יאמרו: ילד. אין העתון חשוב בעיניו, – הוא קורא עתונים וספרים של גדולים, ואפילו עליהם הוא מותח בקרתו. אילו הורשה היה מנהיג תקנה לא אחת, היה מערער בן-סמך לא אחד. אדרבה, סלובאצקי וויספיאנסקי כתבו יפה – לא כלום. עם זאת – אף על פי כן… המטיף דרש בבית-הכנסת דרשה נואלת. העיריה, שהסתמכה על איזה גרעון מטופש, נועלת את התיאטראות בפני הנוער.

וצא ואמור לתנפחן מתחכם שכזה, שיקרא שבוע שבוע עתון ילדותי. הריהם מוכנים לאסור קריאת כל ה“פּשגלונד”: “הא לך, זה בשבילך – תוספת”.

1. כעס, שאין אנו מניחים ליטול רשות-הדיבור. אין הוא רוצה לקרוא עתון לנוער, אלא לכתוב, לערוך אותו. אינו רוצה, אלא דורש, כי הוא רשאי לדרוש. – יש לו הרבה לומר. – חוסמים פיו, – אין מניחים, – ודאי יראים, פן יאמר את האמת (יתריס אותה כלפיהם). – העורך, שאינו ממולח, לא עלתה בדעתו ההמצאה הקלה, לחלק את 4 עמודי “מאַלי פּשגלונד” בשתים – לתת מחצית לילדים, ומחצית לנוער. שם האחת: מ–פּש ושם האחרת: לי–גלונד. – פשוט כל-כך ואף זה אינו יודע. לא בכדי יש כינוי ישן: “זקן וכסיל”. נעשה כילד.

2. נוער חביב, בני ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה ומעלה. אתם חשים לא כעס, אפילו לא עלבון, כי אם צער. על שום מה נשכחתם? אין אתם רוצים לגזול את העתונון מידי הקטנים. אדרבה – בצדק. הנוער יש לו ספר, הרצאות, תיאטרון, הנוער משתמט איך-שהוא בנקל מתחת פיקוחם של הגדולים ויש בידו, בשיחה, זה גילוי תעלומת החיים האמיתיים, גם בלא עתון לשמוע, לצותת, להוודע ולהשתעשע – יישאר “מאַלי פּשגלונד” עתונונם של הילדים, אך הרי הכתובת מחייבת: תהא, לפחות, פינה בשביל הנוער.

הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה וזעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו. אך צריך לחפש, לנחש, לפענח – משל שיעור חמור באלגברה. מה בשביל הילדים, ומה בשבילי? נוח יותר, אם אתה יודע, כי בדיוק מכאן ועד כאן בשביל הנוער, בשבילו בלבד, – כי בפינה זו הילד לא יבין כלום, כי אין היא בשבילו, ולחלוטין ובשום פנים ופנייה.

1. נוער חביב ומסכן, בני חמש-עשרה ומעלה, – ידעתי ולא בלבד ממכתביכם. המכתבים אינם אלא מאשרים את שידעתי מכבר. קשה לכם, קשה; אתם צריכים עצה והוראה.

2. לגבי בני האדם, – לגבי העולם – לכאורה שמחים ובוטחים בעצמכם. אך כמה אי-מנוחה, אבדן-עצה ולא-סדרים בנפש, כמה מכאיב ה“איני יודע”. כמה פעמים התשובה הפערנית אינה מחאת אמביציה שנעלבה, אלא וידוי-אין-אונים מכאיב כפול מאה.

3. אתם זכאים לעזרה, – עסק קשה. אני מסתלק מן החובה, – אני מעריך משקלה. – שעל כן אני מהסס ברוב זהירות ובושש.

4. נראית לי תכנית הקורא. – נחוץ פרוספקט לנוער. אני לא אכתבנו. אני מוסרוֹ לקוֹנקוּרס – לנוער. איני מבטיח כל פרסים.

י. קורצ’אק.

הערה: ההצהרה הראשונה של קורצ’אק: “אל קוראי”, וכן מאמריו הראשונים מראים, כי יעד את עתונו יותר לילדים מאשר לנוער. ובאמת, מספר מכתבי הנוער, שנדפסו בגליונות הראשונים, כמוהו כאפס, ואף מספר המכתבים שנכתבו בידי הנוער בכלל: 80 לעומת 455 מכתבים של ילדים. הנוער מתמרד ומותח ביקורת שצורתה לא תמיד נעימה. הרי קטע ממכתב שנדפס: “… אין ב”מאַלי פּשגלונד" כלום בשביל הנוער, כי לו צריך לספר באופן אחר. ובכן למה לשקר בכתובת השער? – פֿאֶ, לא יפה. כתב: “בשביל הנוער” וחושב עצמו חכם" (10 בדצמבר 1926).

אחרי המאמר הזה דממה: נראה, שהנוער נעלב או נפגע. תגובה רק בגליון ב-25 בפברואר 1927, רשימה בשם “להגנת הנוער” שנאמר בו: “אני יוצא להגנת הנוער. העורך כותב, כי הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה זעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו: עד עתה הכתובת “בשביל הנוער” עוררתני לקרוא את העתון, אף כי מצאתי בו אך מעט מן המענין… אני מציע לסלק את הכתובת: “בשביל הנוער”, או לתת יותר מאמרים רציניים” (וואֶרוּב). מכתבי הנוער בגליונות הבאים גם הם מועטים. רק מקץ שנה ומעלה אנו מוצאים חליפת מכתבים מובהקת של הנוער (“מכתבי נוער” – 30 במארס 1928). ורק בשנה השלישית לקיום העתון (שנת-הלימודים 1928/29) מגיע הנוער למלוא-דיבור. מתחילים מתפרסמים מאמרים ופולמסאות ארוכים יותר שנכתבו בידי הנוער.

במקום ברור, שוה-משקל עם הילדים, זכה הנוער רק עם ראשית השנה הרביעית לקיום העתון, כשקורצ’אק מסר את עריכת מאַלי פּשגלונד לידי יאֶז’י אברמוב.

---

24 בדצמבר 1626, שנה א', גל. י"ב

קטרוג מכאיב

מאַלי פּשגלונד לא פונה לציבור-המורים. רצינו, שהמורה והמחנך יתעורר מעצמו להביא עזרתו, מבלי שנבוא לפניו בבקשות נכנעות או בעידוד מעליב. לא ידענו ביותר, מה יהא ביטוי הסיוע הזה, מה פני העזרה הזאת. אין אנו מעלימים כי חששנו מפני שיעבוד, ביקשנו להוכיח, כי נוכל לבדנו.

ביקשנו להיות בעלים בביתנו אנו. המורה יש לו עתונות שלו, ולא כן אנו. אפשר והילדים והנוער יראו את השתתפותם של גדולים כהתנקשות בבימתם החפשית היחידה, ויפוג חשקם?

נוח היה לנו לחכות ולהאזין באוזן קשבת, להביט בעין חדה, לבדוק בתשומת-לב את יחסם של הגדולים ל“מאַלי פּשגלונד”. להתבדח, ולהתלוצץ ולחכות, עד שיקראו החיים עצמם.

סוף סוף היום המכתב הראשון. חשוב – כאוב – מאיים. אנו נותנים לו מקום בראש, כי הראשון. לא תמהתי שענינו תלונה, טענה.

הטוב מרובה בחיים מן הרע, אך הרע מזעיק. הרע צייקן, רעשן, נרגן, טורדן.

הנה למשל:

אם מבין 500 תלמידים 499 יתלו את אדרותיהם כהלכה, וכתום הלימודים יתלבשו ויצאו – איש לא יתפלא, לא ישמח, אפילו לא ירגיש בכך. אך ידבר על אותה האדרת היחידה שנתכסתה אבק, נעלמה. לא יקדיש אפילו רגע אחד, שישמח על כך, ש-499 תלמידים מצאו מלבושם במקומו, אך יקדיש שעה תמימה לחפש, לדרוש ולחקור, היכן נעלמה האדרת ה-500.

סיכמנו בחטיפה, כמה יש במכתבים תשבחות, וכמה תלונות על בית הספר. ובכן: פי ארבעה יותר מכתבים, כי בית-הספר שמח, נעים, טוב, מאשר כי מענה ומקפח. – ובין התלונות פי ארבעה יותר על החברים והתנאים (חוסר ספרים, חוסר כשרונות) מאשר על המורים. ב-19 מכתבים על בית הספר אין ולא תלונה אחת על מורה.

אם נקבל במשך השנה 8000 מכתבים – ובמשך עשר שנים 80.000 מכתבים והיחס הזה יעמוד בעינו, נאמר או יאמר מי אחרינו, כי חוק הוא! אחד שאינו מרוצה ל-16 מרוצים.

בית הספר נותן פי ארבעה שמחה מאשר עצב. כינוי גנאי, הפרעה, הצדקה, דיבות חברים נותנים פי ארבעה רגעים של מורת-רוח מאשר הדרישות החמורות, הבקורת והאונס של המורים.

הקדמנו הקדמה קצרה זו למכתבו של המורה שאין בו חתימה.

לא כתשובה אלא כסמיכות למכתב אנו מפרסמים שלושה קולות על עתון בית-הספר ועל הנהלה עצמית.

מכתב המורה

אני מורה בבית-ספר כללי. אני כבר עובד זו השנה הששית, ולפני שנתיים קיבלתי עבודה במחלקה החמישית. סוף-סוף באתי בכיתה אינטליגנטית, שקטה. היחסים שביני לבין התלמידים היו מתוקנים לגמרי. התלמידים חיבבוני, עבדו בשקידה, אולם בלכתי במסלול התביעות החדישות ייסדנו בשנה שעברה הנהלה עצמית. עוד שנה חלפה. כבר יש לנו כיתה ז'. הנערים השתנו ללא הכּר – יהירות, תובענות, כזבנות וזלזול בעבודת המורה, המגיע לידי חוצפה. אותם הנערים עצמם הדנים דין נאה כל כך את חבריהם במשפט-החברים, אותה נשיאות של ההנהלה העצמית הנוהגת בדרך נאה כל כך באסיפות – כל אלה עוברים עבירות וקודם-כל – משקרים. בהיעדר-המורה הם מהפכים הכל בכיתה, עליונים למטה ותחתונים למעלה והם נעלבים. הכיצד? אנחנו? לא למדנו את השיעור: “לא ידענו מהו השיעור” וכדומה.

לא יכולתי להבין. ובכן אנוס הייתי לפרש לעצמי, כי גרם לכך היחס הקרוב מדי בין המורה והתלמידים, ומוטב כמו לפני שנתיים במחלקה החמשית – פחות קירבה ויתור כיבוד. ושמא ידה של ההנהלה העצמית בכך. האסיפתיוּת, הדייננוּת והמזיגה מתוך הריק אל הריקן?

במזדמן אני נזכר, כיצד בגימנסיה הרוסית היינו מציקים למורה משכיל, אציל, שנהג בנו מנהג טוב, וכמה היינו מוקירים את המורה-למתמטיקה, שהיה עריץ וגס, ולא היה בו קורטוב אינטליגנציה. אותו כיבדנו, וההוא מי חשב עצמו מחויב לגבינו בסייגים?

ובכן, ההנהלה העצמית, ששיקעתי בה רוב עמל, היתה ודאי הגרם לתמורה המפתיעה הזאת במזג הכיתה, שהיתה מעלה דמעות בעיני המורה, טורפת עצבינו, מקצרת ימינו רבי העמל.

הואילה בחסדך להשיב לי תשובה.

ניוטה כותבת על ההנהלה העצמית בכיתתה: "בשנה שעברה קמה בכיתתנו הנהלה עצמית. היתה אסיפה כללית, נבחרו נציגים, נחלקו סאֶקציות. חמש סאֶקציות: הראשונה – השכלה עצמית, השניה – עזרה עצמית, השלישית – מערכת, רביעית – משפט, חמישית – טיולים. הסקציה להשכלה עצמית התכוונה לעזור לחלשים בלימודים; העזרה העצמית – תמיכה בדרך הלואה בידי חברים וחברות; המערכת – איסוף מאמרים והוצאת עתונון; המשפט – השכנת שלום בין מריבים; הטיול – סידור טיולים. לאחר חלוקת הפעולות התחילה העבודה, – היא היתה מרובה וחמורה. תחילה היתה התלהבות גדולה, שהרי אין לך דבר קל כבחירת נציגים וארגון סקציות. אולם מכשהגיעה שעת המעשה – פגה ההתלהבות (שלהבת קש). מאמרים לא נשלחו, החוגים לא עבדו. אך היו כאלה ששקדו לתקן ובזכותם הכל בא על תיקונו. החוגים עבדו בהוראת מדריכים, נכנסו תרומות.

גם השנה ארגנו הנהלה עצמאית, המלאכה קלה בהרבה מדאשתקד, כי העבודה נתנה נסיון בידנו.

(את שאר שני המכתבים, של סאבל וקארולה אין אנו מביאים).

הערה: בתשובה לקטרוגי המורה נתפרסם בנובי פשגלונד רק מכתב אחד של נער (4 במארס 1927). הענין נשכח. אין זאת אומרת, כי היחסים בין המורים והתלמידים לא היו חשובים לקוראי מאַלי פּשגלונד. אדרבה, המכתבים בעניני בית הספר תופסים הרבה מטורי-העתון. אולם בדרך כלל מופיעים המורים בעקיפין, דרך מכתבי הילדים. הופעה-למישרין היא כיוצאת מן הכלל.

31 בדצמבר 1926, שנה א', גל. י"ג

חברות – מגיליות¹⁴ – לחישות

חביבים המכתבים, שכל דואר מביאם למאַלי פּשגלונד. אפילו הפרחח מירון שכתב כי אני כרכשתא. פעמים אכעס, אך עד ארגיעה.

פעם אחת כתבתי על גבי מכתב: “חמור”, ואחר-כך הדפסתי את המכתב, כביכול מצא חן בעיני. כל הכותב, – עוזר, מלמד, מבאר, מעורר את הדעת על משהו. פעמים אני מתענה, כי איני יודע על שום מה משהו שונה אצל ילדים מבגדולים; פתאום אני קורא מכתב – ואני כבר מבין, יודע. היא היא השמחה, כשאתה מתרץ קושיה חמורה. או כשחבר מלחש בזריזות – ושוב אתה מוסיף לענות כהלכה, שכן נזכרת. שמחה והכרת-טובה על השרות והעזרה.

דבר אחד מעציבני קצת, אך לא ביותר. כי סופו ישתנה. בגליון השלושים שוב לא יהיה. – והעצבות היא כך:

אין משיבים על מכתבים. – ובכן אני, למשל, מבקש, כי יכתוב על משהו והוא לא כלום. או לא יכתוב כלל, או יכתוב משהו אחר. אדרבה, גם זה חשוב, אך לא דחוק. חשוב, אך אפשר במאוחר, ואילו עתה נחוץ ודחוק משהו אחר דוקא.

עורך עתון מבוגר נוח לו. אני מאושר יותר, ואיני מתקנא בו כלל. יש לי יותר משתתפים, כי כמעט 2000. אך אצלי אין משמעת. שם מוכרחים לכתוב, מה שהעורך רוצה, ופה כותב כל אחד ואחד כאוות-נפשו. ארבה, אפילו מוטב לי, שכל דואר מביא הפתעות, הדאגה גדולה יותר, כי קשה לסדר גליון עתון, שלא יהיה בוקי סריקי.

מאַלי פּשגלונד בעצם ראשיתו עסק בענין התיל הדוקר בגן הקראשינסקים. הענין היה טוב, אפשר היה לזכות בו. עיר בירה של מדינה אירופית אסור לה לגדור בתיל דוקר את המגרש המיועד לילדים בגן הציבורי. זה גס, זה מחפיר. ועם זאת מאַלי פּשגלונד נחל תבוסה. אומרים: הפסיד את המערכה. כי הקוראים לא סייעו בידו. הרפּורטר שלנו מצא על התיל הדוקר מטליות חליפה קרועה. ודאי הרבה ילדים נפצעו פה, ודאי הרבה בגדים נקרעו פה. אך איש לא כתב, ומאַלי פּשגלונד לא יכול להגיד, כי דעת-הקהל נסערת. שהרי השלטונות אינם עושים מה אלא אם דעת-הקהל נסערת. – לא אמרנו נואש. באביב נשוב לענין התיל, ואנו מבקשים מאד, כי במכתבים ייכתב על כך.

שאלת החברוּת והלחישות דומה כתיל דוקר. התלמידים רוצים, אוהבים ועושים, וציבור המורים אוסר, כועס וקונס. הפעם התחלנו ביתר זהירות. חיכינו, עד שיצטברו כמה וכמה מכתבים, כי סבורים היינו, שנצליח להוכיח כי הלחישה אינה ראויה לעונש, אף אינה רעה ביותר, שאפשר להשלים לה. כי המגיליות אינן מרמה. כי החברוּת בבית הספר חבוּיים בה סודות, שאין המבוגרים יודעים עליהם.

בשאלה זו נגע ראשונה תלמיד מוילנה. אחר כך נעלב בשל “מאַלי פּשגלונד”. ודאי לנו, ששוב אינו כועס ויטול רשות הדיבור בשאלה חשובה ודוחקת זו.

בתיק הירוק יש לנו מכתבים:

גל. מס. 1258. – לחישות וסחיבות בבתי הספר (קאַרולה – מכתב ללא תאריך).

מס. 1262. – לחישות (ללא חתימה וללא תאריך).

מס. 1298. – אהרן ג.

מס. 1305. – האם מותרות מגיליות (טאַדז’יו אוֹל).

מס. 1307. – מיום 23 בנובמבר. – לחישות (אֶסתושה).

מס. 1339. – לחישות (מאמר ומכתב יפה מאוד של זושה אֶ.).

מס. 1383. – חברות ולחישות (מיום 21 בנובמבר. – ק.פ. מרחוב מיאֶדז’אַנה).

היתה זו זכות גדולה ל“מאַלי פּשגלונד”, אילו פתר בהצלחה את הענין, המפריע, מרגיז וגורם לו צער.

אין אנו מתנגדים לכך, כי גם צבור המורים יטול רשות-הדיבור. אך חייבים הם לדעת, כי השלטונות אין להם כל זכויות יתירות על דפי “מאַלי פּשגלונד”. ענין אחד הוא בית-הספר וענין אחר הוא עתון – בימה חפשית, לא-מפלגתית ולא-פוליטית.

היום אנו מביאים את המכתב הראשון:

"אין אדם שאין בו מום, אין עבודה שאין בה מגרעות ועזובה.

מומים אתה מוצא גם במבוגרים גם בילדים. צריך להשתדל ולתקן עצמו, צריך לבוא לכלל הבנת גומלין ו–לסלוח.

בציבור-בית-הספר נצמחים, כנהוג, שיבושי-הבנה מרובים. יש בלבולי-מחלוקת שונים: טפלים וחשובים יותר. לרוב מריבה בענין החברוּת. לא תשאילי מה לחברה – את לא-חברית; לא תלחשי לה, או שלא תשלח לך פיסת-העתקה – הרי שאי-חברוּתך היא ללא-מצרים.

כך לפי מושגינו – מושגי תלמידות. ואין לך כינוי קשה לנערה ככינוי “לא-חברית”, ובכן מובן ממילא, כי אנו טורחות מלוא כוחנו לקדם פני הרעה.

המושגים האלה, שנעשו כאסימונים שחוקים, כבר נכנסו לתוך תוכם של חיי בית הספר עד שתתקשה לתארם לך בלעדיהם.

אופני הלחישות ומשלוח מגיליות משתכללים משנה לשנה, ואנו גם ממציאות חדשים ואחרים. המחנכות והמורות מבארות, כי התנהגות כזאת היא לא-לויאַלית, מבקשות שלא ללחוש ושלא לשלוח מגיליות, כי באלה אנו מזיקות את עצמנו בלבד. אנו שומעות דרישותיהן, מבטיחות בחגיגיות לתקן דרכנו, אולם בבוא שעת תשובה או בחינה, אנו שולחות מגיליות ולוחשות בכפליים. אין בנו יודעת, כיצד להתנהג: אם נשמע בקול ציבור המורים – תרד עלינו חמת זעמן של החברוֹת אם נאמר להמנע מחמת החברוּת – אנו צפויים לכעס המורים".

הענין הוא אקטואלי. השאלה חיונית מאוד. במעטפה “לחישות ומגיליות” צריך שימצאו מקום למכתבים על החברוּת.

הערה: הענין אקטואלי באמת, ההד כביר, מכתבי-הויכוח מרובים. להזמנה לויכוח נענו גם שתי מורות. האחת מספרת על נסיון לקרוא לתשובה שתי תלמידות: אחת חזקה ואחת רפויה. בשעת התשובה עוזרת התלמידה החזקה יותר לחברתה הרפויה יותר וכן נמנע צורך הלחישה. האחרת מספרת, שהרשתה לשם נסיון ללחוש בשעת השיעור – רוצה לבחון את התוצאות.

---

לאה מרחוב שליסקה

העתונים הודיעו, כי מיס גרינוואלד, מנהלת בית הספר למטפלות, כלומר של העלמות הלומדות, שתוכלנה לעזור לדוקטורים ליד החולים, – זכתה לאות-הצטיינות, והודה לה אפילו האדון הנשיא מושצ’יצקי.

נזכרתי במטפלת (אולם אז קראו להן רק בשם משמשות) לאה בבית-החולים ברחוב שליסקה, שהיתה מטפלת שם בילדים.

היו שם הרבה ילדים חולים, ולרוב בלילות היו מתחילים להחנק, וצריך היה להצילם. לאה ישרת-הלב היתה מבלה ימים ולילות באולם בית-החולים, מעולם לא יצאה לטייל, אפילו חששה להרדם, שמא ייחנק ילד. אמת, לא היה לה להיכן לילך, כי היתה גלמודה: גם בעלה גם ילדיה מתו עליה. אמרה: ידעתי, מה הוא ילד לאמא.

בכמה יופי, בכמה רוך ובכמה חכמה לימדה את הילדים לקבל תרופה, לשכב במנוחה, כשהיתה עושה להם אדים, איך ידעה מה וכמה לתת לכל אחד ואחד. אם חולה קשה ואם ימהר להבריא.

פעם אחת ירדה אל מנהלת-המשק להחליף לבנים מלוכלכים בנקיים ובינתיים ילדה קטנה במעט שנחנקה. אזכור, כיצד באה במרוצה, חיוורת, איך אחר כך, כשחלפה הסכנה, התעלפה. שלא כדין תלתה את האשמה בעצמה: כי היתה יחידה גם ביום וגם בלילה.

אמנם לשעות הלילה היה באים “יהודים טובים”, אך לאה לא נתנה בהם אמון; מוטב היה לה שלא לישון ובלבד להשגיח – מה הללו שם יודעים!

רק אור ליום ג' היה בא יהודי זקן, שקראו לו דרך הלצה בשם “פרופיסור האלובּינסקי”. ההוא היה מיטיב ביותר לשמור, ועל כן לאה היתה תמיד ביום ג' שׂבעת-שינה.

לאה מבית-החולים ברחוב שליסקה לא גמרה חוק לימודיה בבית-ספר למטפלות. לימד אותה הנסיון, לחש לה קול הלב.

בית-הספר הוא חשוב מאד, כי הוא מלמד לא בלבד את הטובים ביותר, כי אם גם את הבינוניים, ודוחה בעוד מועד את הרעים.

אילו היה אז בית-ספר למטפלות, לא היתה רחלה גומרת בו חוק לימודיה. רחלה היתה מטפלת רעה. פעם אחת הכתה מכה קשה ילד נכווה על שום שהרטיב במיטה.

זהו זכרון עצוב, מכאיב.

נעים לאדם, אם הוא פוגש את לאה שאינה מלומדת והיא טובה – ולא בלבד בבית-החולים, כי אם בכלל.

14 בינואר 1927, שנה ב‘, גל’ י"ד

התגרות

I: בני-אדם שונים

בני אדם שונים בעולם. טובים ורעים. עצובים, רציניים ועליזים. שקטים ושאינם שקטים (שאינם שקטים נקראים פעמים הרבה, ושלא כדין, שובבים). יש בני אדם שנתחנכו כהלכה ויש שנתחנכו שלא כהלכה. יש בני אדם הגונים ומקולקלים.

פעמים אדם כבר לידתו כך וסופו כך. יש ילדים קטנטנים ולא שקטים, אף כי עודם שוכבים בפסדיות ואינם מדברים ואינם מהלכים עדיין. יש לא-שקטים בבית הספר. יש מבוגרים והם תאבי-הרפתקאות.

ואפילו ההורים ישתדלו ביותר, ואפילו הם עצמם ינסו מאה פעמים לתקן עצמם, – לא יהיו שקטים בשלמות; אלא שהם משגיחים יותר על עצמם, אינם רוצים להראות גבורות, שהרי יודעים, כי אין הדבר כתיקונו.

בני אדם לא-שקטים אפשר להם שיהיו טובים או רעים, עליזים או עצבים. הטוב אינו רוצה לגרום צער, מתאנה במהתלה, רוצה שדעתו תהא בדוחה עליו, ופעמים הרבה משום שהוא רוצה לבדח דעתם של אחרים. פעמים דבר זה עולה בידו, ובכן הוא סבור, כי הכל כמותו.

החינוך חשיבותו מרובה. כי דבר אחד הוא להתגרות בזריקת אבן, ודבר אחר בזריקת כדור-שלג. דבר אחר אם אתה חובט במקל, דבר אחר אם אתה מתגרה במלה, או מפחיד או חומד לצון, גם פה תוכל בשוגג לעשות רעה, לגרום יסורים, או להטיל מום – אך לא במזיד.

יש בני-אדם שאינם אוהבים המולה וצעקה, נוח להם שיהיו שרויים בדד עם עם מישהו אחר, לשוחח בשופי, או להרהר הרהור-מה. יש כאלה, המוכרחים להיות תמיד בכנופיה, וכשהם בדד מיד השעמום אוכלם. או עצבים, שאין להם מי שישחקו עמו או רעים. יש בני אדם, שאינם אוהבים מכּרים חדשים – ויש אחרים, כי רק ראה אותך ומיד אתה ידידו.

ועוד זאת: יש בני אדם חכמים ושוטים. חכם אינו נשמע ביותר לאחר – עושה כרצונו וכרוח מבינתו; השוטה מחקה. מה שיראה באחרים, מיד הוא מנסה בו.

יש כאלה המתגרים תמיד, ויש שאינם מתגרים אלא כשהם עליזים ביותר, – משל הם שיכורים.

ועוד נבדלים בני אדם בינם לבין עצמם, אולם אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות. ובכן, לפי שעה די.

בבקשה מכם, שתזכרו יפה יפה, כי קשה ולפעמים אי-אפשר להבדיל, אם האדם כך מטבע ברייתו, או שנתקלקל או נתקן, אם הוא כך כדרך יוצא מן הכלל או תמיד. אפילו המלומדים אומרים בספריהם שכתבו פעם אחת כך ופעם אחרת לא כך. אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות; ועל כן אנו מדברים על מגרעות ויתרונות כאלה, שהאחד מתגרה והאחר אינו מתגרה.

ההתגרות היא ענין חשוב. כי אין לך אדם בעולם, שאין מתגרים בו, אלא האחד מתגרים בו הרבה והאחר מתגרים בו מעט. מתגרים בו ברחוב, בבית הספר, ואפילו בבית; אפשר להתגרות באדם כשהוא עלז ואפשר כשהוא עגום, כשיש לו פנוּת וכשהוא נחפז; אפשר שיתגרה בך מי שאתה מכירו יפה יפה ואפשר מי שאינך מכירו כלל; אפשר ותתגרה במישהו חביב עליך ואפשר במי שאינו חביב עליך, אפשר ותתגרה במי שאין בו כל אשם ואפשר במי שראוי במקצת לכך. אפשר והמתגרה בך יעולל לך מה וילך או יברח, ואפשר שידבק בך כזפת ולא תוכל להיפטר הימנו. אפשר ויתגרה בך קטן וחלש ואפשר גדול וחזק, חכם ורע, שקט ורע, טוב ושוטה, פרוע או מחונך כהלכה, מהתעוררותו שלו עצמו או מחפץ חיקוי זולתו. בדיבור אחד: כל התגרות היא אחרת, כל מתגרה הוא אחר וכל שמתגרים בו הוא אחר.

שעל כן פעם אחת והכעס מרובה ופעם אחרת הכעס מועט, ופעמים אפילו לא כעס אלא עצבות.

כי על שום מה זה כך?

כלום זה לא ישתנה?

האם הכרח הוא שיהא כך?

האם תמיד היה כך?

II: האם תמיד היה כך?

בני-אדם חבלו תמיד זה את זה, תמיד היו קטטות, שערוריות ומלחמות. – הכל מטכסים עצה ומנסים, שיהיה הכל אחר, אולם לפי רגע אי-אפשר. משתדלים בדבר ואינו מצליח. אדרבה, טוב יותר. הקטטות ותיגרות הידים, נתמעטו במנין ופחתו בזמן – אולם ישנן. קשה.

אין זוכר, מתי התגרו בו בראשונה. איך יכול לחשב, כמה פעמים התגרו בו. זכורה ההתגרות המכאיבה ביותר. או מישהו התנפל עלי, או שראיתי את מישהו מתגרה באחר, או ששמעתי שסיפרו על כך.

אתאר כמה מאורעות שאירעוני.

הייתי אז, כנראה, קטן ביותר. ליקטתי בגן הסאכּסוני ערמונים. ודאי היתה רוח, כי נשרו עליהם בעברי ליד אילנות הערמון: שנים, שלושה בבת אחת. כבר היה לי משחק מתוכן, בשובי הביתה. וכאן פתאום התגרו בי נערים, נטלו את הערמונים מתחת ידי, גלגלוני לתוך הרפש. הם היו אחדים ולא בושו להתנפל על אחד, היו גדולים ממני, ולא בושו להתנפל על קטן.

המאורע האחר היה קשה הימנו: ליד הויסלה. בארמון-המלכות ישב אז גנראל רוסי, ובמגרש למטה רכבו קוזאקים על סוסיהם. הראו להטים שונים. הסוס דהר מלוא מרוצו והקוזאק התהפך מתחת לכרסו של הסוס, גוחן ומרים משהו מעל הקרקע, אף כי מוסיף לרכב – ואינו נופל כלל. בשובנו מבית-הספר, אהבנו להביט, אנשים הרבה הביטו. מעט שעשועים היו אז בורשה: לא קינומאטוגראפים, לא ראדיו, לא ספרים רבים כל-כך, לא עתונים. עצוב היה. ביחוד הילדים היו להם מעט שעשועים.

ובכן, אנו עומדים כך ומסתכלים בקוזאקים העושים בלהטיהם על הסוסים. פתאום ראיתי, כי מישהו הטיל אבן בנער יהודי. אחד התחיל, ובעקבותיו הלכו אחרים. ראיתי איך הדם נזל מעל פניו. הקשה ביותר היה, כי הוא אפילו לא התגונן, לא צעק, רק התכופף ועמד. והם הוסיפו להטיל אבנים. הלא ראו, כי הוא שותת דם ועוד השליכו.

אחר כך כבר הייתי גדול. היה לי תלמיד. נער חביב, עליז ומוכשר. פעם אחת באתי לשיעור, והוא ממרר בבכי. בוכה, והרי תמיד היה שוחק ומתלוצץ. תמהתי והוא אומר:

– קניתי קלמר. אני עובר במגרש והנה ניגש נער ושואל: “מה בידך? מה אתה מחזיק”. אני אומר: “קלמר”. והוא: “הראה”. נתתי לו שיסתכל והוא חטף וברח.

גוטק (כי כן היה שמו) הפסיק את הסיפור וחזר ובכה.

אמרתי:

– אל תבכה. אבא יתן לך כסף, תקנה לך חדש.

סוף-סוף היה בעצמו קונה לו קלמר (אביו היה רופא, וודאי כי לאחר שהיה שומע את המאורע המעציב, היה מפצה היזקו. כי מאד לא נעים, אם בוכה מי שהוא תמיד עליז).

– אדוני חושב – נעלב גוטק – כי צר לי על הקלמר! כלל לא, אלא למה הוא עשה כך? איך יכול היה להתנהג כך? אני הרי האמנתי לו. הרי זה מעשה גרוע מגניבה.

בשנה שעברה ראיתי ברחוב בראצקה ילד יהודי נושא סל זכוכיות. היה קור, ולבושו קל מאוד. המדרכה היתה חלקלקה, ולכן פסע פסיעותיו ברוב זהירות, שלא יתהפכו, הוא לרבות הזכוכית. נראה, שהיה קשה לו. אם מישהו לא נתן לבו על כך, אפשר שהיה סבור, כי ההוא הליכתו אינה זריזה.

והנה שבים תלמידים מבית-הספר. נראה כי נערים מתגרים ביותר, בשובם אחרי הלימודים הביתה. הטובים שבהם לא תמיד הם מתגרים: רק בשעה שהם שמחים מאד או שרוחם משועממת עליהם.

והנה שני תלמידים התחילו זורקים כדורי-שלג באותו סל-זכוכיות: מי יפגע?

שאלתי:

– שמעו, ילדים, – ומה יהיה, אם הוא יתהפך וינפץ את הכל? הרי אומנו ציוה עליו לשאת את הזכוכיות האלו וּודאי אמר לו, כי ילך בזהירות. הרי אין לכם כסף לשלם: אתם תברחו ואותו יכה האומן.

הנערים פסקו מיד לצחוק. התאדמו מאד, עד שלא היה נעים להביט בהם. ניכר מיד, כי ילדים טובים, אלא שלא שקלו בדעתם.

אחד אומר:

– סליחה.

שאלתיו:

– על מה אתה מבקש סליחה?

נבוך עוד יותר.

ניכר, שרצו לומר מה, אך אינם יודעים כיצד.

עוד רגע הלכנו זה ליד זה, ואחר כך מיהרו לעבור לעבר האחר של הרחוב.

בלודז' יש בית-מקלט לילדים יתומים. שם ישנם ילדים נוצריים. הוריהם מתו עליהם בימי המלחמה. בבית זה יש סדנאות: לנגרות, חייטות, סנדלרות. סיפר המחנך, כי אין הם יכולים לעבור את באלוט (פרבר בלודז'), בלכתם זוגות זוגות, לא היה עוד מקרה, שלא יתגרו בהם. דוחפים, זורקים בהם מכל הבא ביד וקוראים להם: “סנדלרים – סנדלרונים!”

אני יודע מוסד לילדי-פועלים – וגם שם כך. קוראים להם: “סוציאליסטים, בולשביקים, פּפסיאקים¹⁵”. היה זמן, שהתחוללו אפילו קרבות.

עתה טוב יותר גם בורשה גם בלודז' ובערים קטנות אחרות. טוב יותר, אך עדיין לא טוב.

הערה: הענין עדין וחשוב. מבריח הרבה גליונות של מאַלי פּשגלונד. קוראים רבים מאד מספרים על התאַנויות שנתנסו בהן או ראו אותן, ועל תכניות להלחם במכה זו. עמדת המערכת פעילה, היא מסדרת ראיונות, מבקשת דרכי תיקון.

4 בפברואר 1927, שנה ב', גל. ל"ה

נצחונו של מאַלי פּשגלונד

נעים אם אתה מכלכל במהרה ובלא יגיעה ענין ויהא גם מועט. נצחונות גדולים הם נדירים, אנו משתדלים בקטנים אך מרובים. כותרת המאמר הזה אינה הלצה: צערו של נתוש¹⁶ היה גדול ומהותי; הנער נשא יסורים; הילדים רגישים, כשמלגלגים עליהם (המבוגרים אינם יודעים או שיודעים מעט מדי על כך). אם מלגלגים על מישהו, על שהוא מכוער או שוטה, על שהוא יהודי או דיבורו שלא כהלכה, או שלבושו לא נאה או ילדותי – היינו הך. השאר יבארו המכתבים.

המכתב הראשון:

“אני נתוש, בן שש, הולך לבית הספר. המורים אומרים כי אני חרוץ ומוכשר. יש לי חברים גדולים – אין בהם מי שלבוש סינר. אני היחידי מוכרח להיות בסינר. ייעצני אדוני העורך, איך אפטר מן הסינר מידי אמא”.

הדואר הבא הביא מכתב חדש:

“בשבוע שעבר כתבתי מכתב לאדוני העורך, איך להפטר מן הסינר מידי אמא. לא קבלתי תשובה. ודאי אדוני כבר יואיל בטובו לענות ביום ו' זה, כי אני המסכן הנני היחידי בכיתה הלובש סינר”.

הדואר הבא מביא מכתב נוסף וכך ענינו:

“בבקשה מאדוני העורך, כבר כתבתי שני מכתבים, ואדוני העורך לא ענני. מדוע? כתבתי במכתב, איך אפטר מן הסינר מידי אמא. קראתי במאַלי פּשגלונד, כי מורה רצתה לענוש ילדה, ואדוני העורך ביקש חנינה לה. אילו אדוני האהוב היה מבקש מאמא, הייתי פושט את הסינר ונפרד מעליו”.

החתימה – אותו נתוּשק עצמו.

נתוש לא ידע, כי כבר המכתב הראשון היה מונח במעטפה ועל גבה הכתובת: “רפּורטר”, וחיכה לתורו. הרפורטר של מאַלי פּשגלונד הולך לבית הספר ואין לו פנוּת אלא בשבת אחרי הצהרים, ועל כן הוא מכלכל את הענינים קמעה קמעה, אך יפה יפה. מאַלי פּשגלונד אפשר היה לו שיהיו לו רפּוֹרטרים הרבה, לפי שעה יש לו שנים קבועים ואחד שנעלב. הרפּורטרים של מאַלי פּשגלונד הם מוכשרים אך קצת שובבים. אנו מתבוננים בהם בתשומת-עין: האם עבודת הרפּורטר, שהיא עליזה ורבת-תנועה, בשביל שהיא נותנת להם התעסקות ושכר (50 גרוש לכל ענין מסודר) או, אני חוזר, העבודה הזאת מתקנתם, משקיטה רוחם, או מקלקלתם ומפריעה ללימודי בית הספר.

עד עתה רק מבוגרים היו רפּורטרים. אני חושב, כי הנערים שלנו הם טובים יותר, משום שהם קטנים, ועל כן הם יכולים להגניב עצמם בכל מקום ביתר מהירות, אינם מתעייפים כל כך ואוהבים חדשות מענינות.

בקרוב יתחיל מאַלי פּשגלונד בהדפסת ספרי הזכרונות של הרפּורטר שלנו. שם יתואר הביקור אצל נתוש; שעל כן אזכיר בקצרה, כי הרפּורטר של מאַלי פּשגלונד עלה בידו להוכיח לאמו של נתוש, כי אם הוא היחיד בכתה הלובש סינר, ודאי שהדבר גורם לו מורת-רוח רבה, כי התלמידים מלעיגים עליו.

לא הכל. השקטים, ההגונים והטובים יודעים, כי נתוש מוכרח לעשות זאת, מה שאמא מצווה עליו, ולא אשמתו היא, וסוף סוף אין כאן כל דבר מצחיק, אם מישהו דואג לבגדים. אולם בכל כיתה מצויים כאלה, האוהבים להלעיג, כי הם מדמים, שהם נעשים על ידי כך חכמים יותר, ואינם יודעים כי רק טיפשים ובני אדם לא-טובים גורמים צער, ובלבד שהם יכלו להתנשא. כל אלה יודעת מערכת מאַלי פּשגלונד ועל כן החליטה לעסוק מיד בענין זה.

התוצאה היתה מצויינת: מיד לעיני הרפורטר, פשטה אמא את הסינר מעל נתוּש. קולו של מאַלי פּשגלונד ניצח.

ועתה המכתב האחרון המוכיח, כי נתוש הוא אדם הגון – יודע לא בלבד לבקש בעוז, אלא גם להודות. מאַלי פּשגלונד השיא עצות הרבה לקוראים, ודאי כי כמה וכמה עצות היו טובות ולהועיל. עשה שירות לא אחד. אולם אין ברשותו הרבה מכתבי-תודה.

מכתבו האחרון של נתוש כך לשונו:

“אני מודה לאדוני, שאדוני האהוב שחררני מן הסינר. אני שוב איני נושאו כלל, אלא בשעת האכילה. אמא הבטיחה לי, כי ב-3 בספטמבר, במלאת לי 7 שנים, לא אשא את הסינר אפילו בשעת האוכל”.

את ארבעת המכתבים אנו משמרים במערכת כמזכרת חביבה.

1 באפריל 1927, שנה ב', גל. כ"ו

איציק האפוטרופוס

(ילד מחנך)

הקדמה

כשהייתי מקבל בבית-החולים אמהות עם ילדים חולים, לא יכולתי פעמים הרבה לבוא בשיחה לידי גמר-בירור, עשו לא כפי שביארתי ואחר כך באו בטענות. שם הכרתי את אסתרקה. אסתרקה היתה בת 14 והיו לה חמשה אחים ואחריות קטנים ממנה. בפעם הראשונה באה עם אחיה הקטן שנכווה. השכנות יעצו לה למרוח בנפט את היד הקטנה הנכווית, אחר כך לחרוך נייר מעל נר וכשיצהיב מן האש להניחו. כל התרופות האלה לא הועילו, אפילו הזיקו. אז באה אלי. יעצתיה יפה יפה, ואחר כך היתה באה תמיד, פעם אחת עם אחיה, ופעם אחרת עם אחותה הקטנה. אמה של אסתרקה היתה כל היום כולו מחוצה לבית, ובכן הילדה טפלה וכלכלה את המשק.

מבית החולים עברתי לבית היתומים. היה קשה מאוד. הילדים היו בימות החמה מתנהגים שלא כהוגן, לא שמעו בקולי, לא יכולתי לשית לי עצה. שאלתי מחנכים אחרים – אמרו לי אותו דבר עצמו. הכל מתאוננים על רוב הטרחנות שהילדים גורמים, אלה מנסים בטוב, אלה בכעס, הכל מעלים חרס.

מתיגעים הגדולים, כשיש להם שניים – מה יעשה מי שיש לו חבורה שלימה?

גם אני מנסה בטוב ובכעס. אני רואה, כי רע – פעם טוב יותר, פעם גרוע יותר. מעקמים חטמם כשאני מעיר להם הערה, אומרים שלא כדין. ובכן: תקנו את עצמכם בעצה טובה, תהיו שליטים על עצמכם – נראה.

זו לא הלצה, כי אם אמת: הונהגה הנהלה עצמית. תחילה היה קשה, גרוע מקודם. אחדים תיקנו עצמם מיד, אחרים קמעה קמעה, יש גם שאין להם תקנה.

אין עצה. גם החולים הם שונים: אחד ממהר להבריא, אחד חולה ימים רבים, פעמים אינו שב לאיתנו, אך הרגשתו משביחה והולכת.

צרה צרורה הם הילדים החדשים. האחרים כבר התרגלו, באים חדשים ושוב מבראשית. והרי אי-אפשר לחזור תמיד על אותו ענין עצמו. האדם נלאה, רוצה שאם פעם אחת הנהיג סדר, יעמוד על עמדו, ואפילו ייטב.

ובכן קבענו מנהג, כי בילד חדש מטפל ילד שהוא פה מכבר הימים. הטיפול הזה נמשך שלושה ירחים. אם החדש יודע עד מהרה למצוא ידיו ורגליו, הוא מגיש בקשה להנהלה העצמית, כי די לו. יש כאלה שיש להם אפוטרופוס כזה למעלה משלושה חדשים. האפוטרופוס כותב במחברת, איך החדש התנהג, איך בילה יומו. הנערות טיפולן טוב יותר, הנערים רוחם קצרה, אינם אוהבים לכתוב.

ילד חכם מתרגל בנקל ובמהרה. צרת הצרות הם הטיפשים. ילדים טיפשים לחלוטין אין אנו מקבלים, אבל לא תמיד אתה יכול להכיר, והאמהות מרמות אותנו. קשה לכעוס לאמא, כי היא רוצה להכניס את ילדה במוסד. בחוצה-לארץ יש בתים, שבהם מתחנכים ילדים חולים ולא-חכמים כאלה. בבתים אלה יש יותר מחנכים מבוגרים, כי צריך להשגיח, שלא יגרמו רעה לעצמם. אצלנו כל אחד חייב להשגיח על עצמו. ילד לא-חכם יכול לגרום רעה לעצמו ולאחרים. על כן אף כי צר לנו, אין אנו יכולים לקבלם אלינו.

לא תמיד אפשר להכיר. פעמים הילד נראה לא-חכם, כי הוא מתבייש, אינו יודע דבּר. או אז אנו שואלים את אמא:

– האם בריא, חכם, מציית, אינו עושה במיטה?

ודוקא על שאלות כאלה עונות האמהות דברים לא כנים. כך היה המעשה בניסן. לשאלתנו אם חכם, ענתה אמו, כי כל החצר הקטנה מכירתו, והכל מתפלאים עליו. הקדמנו בפירוש, כי ניסן יישאר אצלנו לשם נסיון. אולם אם לא יוכל ללכת לבית הספר, נרחיקו. אפיטרופסו של ניסן היה איציק.

כבר מקץ ימים אחדים נודענו כי ניסן יש לו מוח רפה והגרוע ביותר – אמו פינקתו בבית ועשתה הכל כרצונו. מה תימה, כי צר לה לאמא על בנה החולה. בראותה כי לא תוכל לשית לה עצה, הריהי מבקשת בזה לפצות את אשמתה, כביכול.

כשאמרנו, כי ניסן יחזור הביתה, ביקשה אמו, כי יישאר לפחות במשך החורף. בזכות אפיטרופסו נשאר ניסן אילו חדשים: בלעדיו היה זה מן הנמנעות.

מחנכי ילדים לא-חכמים לומדים בבתי-ספר מיוחדים, כי הטיפול הזה הוא הקשה ביותר. אפיטרופסו של ניסן הוא כבן 12, הולך לבית ספר עממי רגיל. כתב שלוש מחברות על ניסן. יש לנו למעלה מ-300 מחברות כאלה על טיפול בילדים אחרים. לא בררנו אלא שלוש אלה, משום שהטיפול הזה היה קשה שלא בגדר הרגיל.

אחרי ההקדמה הזאת אנו מגיעים למחברת הקרויה “פנקס החסות”. אנו בוחרים את המענין ביותר.

(קורצ’אק)

הערה: הדין-וחשבון של איציק נתפרסם בארבעה המשכים בארבעה גליונות רצופים של “מאַלי פּשגלונד”. אנו מביאים מתוכם קטעים:

פנקס החסות

ניסן הוא בן 7, הלך לתלמוד תורה, אולם הפסיק, כי דרשו תשלום. כך אומרת אמו. ניסן אין לו אב. אמו אומרת, כי ניסן הוא בריא, חכם, מציית, מנומס ורוצה ללמוד. ניסן יש לו סבא ושתי דודות ויותר לא. בשבת התנהגותו של ניסן היתה רעה מאוד. עשה בבית-הכבוד על הקרש, עשה קטנים בחצר-החזית; ארבע פעמים זרק את העט של שמחה; לגאֶנק קרא “מלח”. צועק בקולי-קולות, אינו מציית, בוכה, כי הוא רוצה ללכת הביתה. בלילה עשה גדולים על הרצפה, אך אינו רוצה להודות בזה. רצה להתעשק עם דוּדק; מתגרה בחיימק, קורא לו: “חריין”, הפריע לשמשון במשחקו. כשהילדים מתרוצצים הוא מעמיד רגלו להכשילם. כששאלתיו, אמר כי לא עשה כל רע. והכל מתאוננים עליו. בשעת התפילה התחיל רץ. התקוטט עם לייזר. כשחיימיק הוליכו לבית-הספר, צעק ושר ברחוב. ניסן מודה, כי היה כך. את הבשר הוא אוכל בידים, וכששפך את האוכל, ניגב במעיל. אמרתי, שאילו היה מותר הייתי מרביץ בו. ניסן אומר, כי היה חוזר ומרביץ בי. אחר-כך הכחיש ואמר, כי לא דיבר כך, והרי שמעו: יעקל, שבתיל וחזקאליק; עמדו ושמעו הכל. ושוב התגרה בלייזר ורק; קפץ במיטה; האריך לשון לעומת אברמק ואמר: “גנב”; רצה להתעשק עם חיימיק ודודק; חיימק אמר, שאינו רוצה, ובכן התחיל לצבוט אותו. ושוב עשה על הקרש ובמיטה. כשחיימק ספר לי עד 50, הפריעו ניסן, וכשאמר לו, כי ילך לו, לא רצה. הוא מספר לילדים, כי יש לו אפוטרופוס שומן-פאַס וצוחק עלי.

בלילה בחדר השינה זימר. התחרה עם חיימק מי יתפשט קודם. חיימק זכה. ניסן כעס וחבט אותו. הבטיח, כי כבר יהיה זהיר. הזיז כסא, מאניושה התהפכה ונחבטה. הבטיח, כי כבר יתנהג טוב.

שוב אוכל קוטלאֶט בידים. כשצדוק כילה לטאטא והעמיד את המברשת, לקח ניסן את המברשת והתחיל מטאטא גם הוא ולא רצה להשיבה. התקוטט והפריע לדודק בלימודים. לקח בלא רשות את העגלה של חיימק, חבט בה ברצפה וכמעט ששיברה. הודה, שעשה כך. ניסן טעה ותחת להניח את הפרפרת לתוך מגירתו הניחה למגירתו של גנק, ואחר-כך קרא לו “גנב”. ניסן לקח את הרוק ביד והשליך על הרצפה. אמר שחשב, כי דם נוזל לו מן השניים. מפריע בשעת המשחק. ניסן אומר, כי לא אמת, כי הפריע רק ליוסקה. שוב לא רצה להגיד, מה עשה. הייתי מוכרח ללכת בכל האולם ולשאול את הכל, למי הפריע בשעת הכנת השיעורים.

– צלצל בכניסה הראשית: שיחק בפראות, נחבט ועלתה לו חבּוּרה. צוחק בטיפשות. אסרתי עליו לשחק עם אברמק, והוא מוסיף לדבר עמו ולחקות אותו. שמשון קורא את ניסן “אגוזים קטנים” – “ניסלעך”. מסתובב כל היום ליד התנורים, ואחר-כך הוא יוצא מחומם לחצר הקטנה. רצה לשתות ספל מלא תה, אברמק שאל אם ישתה, אמר כן, ואחר-כך השאיר (הערת המערכת: בבית היתומים יכול היה כל אחד להעלות אוכל על הצלחת או בכוס, אולם אסור היה לשייר משהו). דודק צייר איש מגוחך וכתב, כי זה ניסן וציוה להראות את הדף הזה לכל הילדים.

ניסן אינו יודע קרוא. והראה ואחר-כך הכל צחקו לו. דודק אומר, כי רק צייר, אך לא ציוה להראות. כשניסן אבל ארוחת-ביניים, ניגש אליו לייזרק ושאל מי עשה לו את החבּורה ואחר-כך התחיל להחליק לו על החבּורה. ניסן לא רצה, ובכן לייזרק צבט אותו. לייזרק אומר, כי אמת.

ירק לתוך הקערה, ששותים ממנה מים. ניסן אומר, שלא ירק, רק נשך. שוב ישב בפינה, ואחר-כך התגרה לייזור בניסן, כי הוא כבר הולך וניסן עודנו יושב.

שוב התלכלך בדיו, לא הוריד את המים בבית-הכבוד, אומר כי משך בחבל, אך המים לא רצו לזרום.

הסתובב ליד פח-האשפה והוציא דברים שונים. בלי רשות לקח את הכדורגל, וכשוולווּש רצה לקחת ממנו, התחיל להתכתש עמו; שבר את חוד העפרון שלו; קרא שמות-גנאי לחזקאלק.

הכה את יעקוש בעין, יעקוש בכה הרבה. ברק באי-זהירות דרך על רגלו. איני יודע, מאין למד לירוק, וכשאומרים לו איזה דבר רע, הוא צוחק. פולצ’יה, רחלה ואולאֶשה שחקו על ניסן ואמרו עליו חזירויות, כמו למשל: “סרחוני”. הפריע לתורנים בשפשוף הרצפות, לוולווּש הפריע לסדר.

היום בדקתי את תיבתו של ניסן. מצאתי קופסה ובה חמישה גרושים ורצועה. הרצועה היתה של לייזורק, את הקופסה נתן לו כנראה אברמק. ב-5 גרושים קנה שוקולד והשיב לחיימק, ואחר-כך רצה בחזרה, כששיחק בקלפים, אהרן הפריע, כשיעקוש וחיימק שיחקו ממנטו, התחיל ניסן להפריע. גניק הפריח דיבה, כי ניסן עשה גדולים בבית-הכבוד. ניסן מפנק ומנשק את יעקוש, ויעקוש אינו רוצה בזה.

כשחילקו צעצועים, יעקוש דחפו ונדחק בעצמו. ניסן שוב אין לו שרוכי-נעלים, בינתיים נתתי לו חבל.

באה אמו של ניסן ואמרה, שאינה יודעת מדוע ניסן טיפש, כי בבית היה חכם לגמרי; כי ניסן בכה, כשנודע לו, כי עליו לשוב, בינתיים ניסן צחק ואמר, כי בבית היה לו טוב יותר.

ניסן חייב מחק לשמשון, ולא החזיר לו עדיין. גניק לכלך צוארו של ניסן בדיו אדומה. פנחס אמר לו לשיר פזמונים מכוערים.

שרוּל השליך את ניסן מתוך הכיתה ויעקוש וחיימק החזיקו את הדלת, שניסן לא יכנס. נראה לי, כי הוא שוב משתדל פחות. כבר אין סבלנות אליו. כמה פעמים שאני אומר, כי ישחק עם מישהו, לעולם אינו שומע בקולי. או שהוא מתאנה לאחרים, או אחרים מתאנים לו. נראה כי ניסן הוא באמת טיפש מאוד, ואפילו היה רוצה, אינו יכול לתקן עצמו. איני יודע בעצמי, מה לעשות, צר לי עליו, אך כנראה אסתלק מן האפוטרופסות.

---

הוספה: שוב חלפו חדשיים, איציק לא הסתלק מאפיטרופסותו; שוב כתב שלוש מחברות.

האֵם הבטיחה לקחת את ניסן הביתה. איציק עמד בחינת אורך-הרוח וזכה בציון מצוין.

ק.

2 באפריל 1927, שנה ב' גל' ל"א

קשה עלי טרחתכם

כתבה מכתב. – חביב, נלבב והכל יכול היה להיות כתיקונו. והנה היא נוטלת וסובלת. מתגעגעת וסובלת.

"נשמה כזאת נתן לי אלוהיים,

כי תמיד מלאתי דמעה וגעגועים."

היה לי חבר (פרחח מפורחח) גמר בנפשו לכתוב עבודה בכותרת “הרטיבות בשירה הפולנית”. – לקט דמעות-שליש מכל המשוררים.

הייתי אז צעיר מאד, הייתי בוכה פעמיים לשבוע במשך שנת-לימודים עגולה. ניתן לי ציון רע – מיד נובילה קטנה או שיר, רטוב ונפוח מרוב דמע.

– לא היו דמי הרשמה – כבר שלושה דפים גדושים (בספר הזכרונות), שהחיים אכזריים, ולב האדם כביצה שלוקה. בלכתי לקובת-הלימודים לא פגשתיה (כי אולי חולה) – שני דפי-צער בלא פסיקים.

נו, ולמות ויחדל סבל. אולי לעשות מה (בבת אחת), שהאנושות תפער בתמהון את פיה.

הנה חיה לה האנושות את חייה,­ – חיה, חיה – לא ידעה ולא עלה על לבי ולא ניחשה. ומה פתאום – איזה סרח-אשכולות עלוב סוף סוף הראה, מה וכיצד. – עתה היא כבר יודעת, אחת ולעולמים. האנושות.

היתה נמוכה כלפי הקרקע, ופתאום כנפים (של נשר).

היתה קרה, ואני לה את השמש אל מתחת לחוטם.

פעם אחת השתערתי דוהר-דולק, עד כי בלא מאמצים ובבת אחת אפילו אלף שמשות.

החיים אפורים ואני שפוֹך! צבעים, גונים, סיד לבן – מלמעלה על הפרצופת!

טינה היתה בלבי לחבר, שהלעיג על דמעות. – ואתם, פייטנים חביבים, תהיה בלבבכם טינה אלי. קשה: ודאי תבינו, כי כוונתי לטובה.

כי בדיוק כך טיפה לטיפה.

"המחשבה מכוּנפת תמיד מעוֹפפת,

בּקיץ לחוֹרף, בּחורף לקיץ."

אין בה כל דבר המדריך את המנוחה. שהרי על כן בני-אדם שותים מי-סודה קרים בקיץ ותה חם בחורף.

אתה רוצים לסבול?

מסכים. אך צריך שתלמדו לעשות זאת ביבושת, וביחוד בעליזות. להאריך לשון ולהלעיג על לבכם “המתבוסס בדם”.

כי מה?

כי בבקשה מכם, הכרנו במקצת זה את זה. אתם חביבים, אלא קשה לבוא עמכם לכלל-בירור.

כותב מכתב יפה ואומר לפרסמו: מתירא, שמא יכיר מי.

אל תתיראו לכם: לשם מחיקת העקבות די להשמיט פסוקים אחדים. – שירים כבר ישנם: הרבה – תלי תלים – אין שיעור – וטובים יותר ושונים ומשונים ובכל האופנים. באמת קשה.

ואולי נעשה חוזה – מכתב ארוך ושיר בן ארבעה בתים כסיום. הלב ארבעה תאים בו: תא – בית שיר, תא – בית שיר.

מן הראוי להקביל את המאמר הזה, המכוון לנוער, והמאמר הקודם, מלפני ארבעה חודשים וחצי – הוא המאמר שנתפרסם פה: “פרוספקט הנוער”.

1 ביולי 1927, שנה ב', גל. ל"ט

פרידה

קוראים וקוראות אהובים!

אני יוצא לימות החמה. למרחק קרוב ביותר: הנסיעה היא תחילה בחשמלית, ואחר כך 20 דקות ברגל – ודי.

מעבר אחד אולם-קריאה – ומשני עברים חול – נו ויער. היער יפה. ואל הנהר צריכים לנסוע 50 דקה ברכבת קטנה. נעים יותר בקיץ, אם הנהר קרוב. אולם קשה: אין.

אני נוסע למושבת-קיץ: 100 נערים, שכבר הולכים לבית-הספר ו-50 קטנים. נגור יחדיו.

קודם הנסיעה אני חייב להודותכם על המכתבים למאַלי פּשגלונד. ובכן, קודם-כל אני מודה לצעירי הצעירים, שהכתיבה היא עבודה קשה להם. בחורף היה להם יותר זמן, כתבו מכתבים ארוכים, אחרי כן באביב היו נחפזים והמכתבים היו קצרים, אולם שלחו ידיעות, אם אירע משהו מענין, אם היה להם איזה ענין חשוב או המצאה מועילה. אחר-כך אני מודה לגדולים יותר, שלא התיהרו וכתבו למאַלי פּשגלונד. ובאחרונה אני מודה לגדולים ביותר, שסייעו בעבודה אף כי הם כבר 'קוראים את ה“פּשגלוֹנד” הגדול וספרים עבים, ובכן הם אפילו אומרים, כי העתון אינו מענין מאד.ׁ

משאמרתי תודה לכל, אני חייב גם לבקש סליחה. כי הרבה קוראים וקוראות נגרם להם צער בשל מאַלי פּשגלונד, והרי לא רציתי להסב מורת-רוח. כל אחד ואחד אפשר שייכשל, ואפילו ישתדל ביותר. מצפוני טהור, כי לא חיסרתי אפילו גליון אחד, לא איחרתי אפילו פעם אחת, אך שגיתי שגיאות שונות או שכחתי, בשעה שהייתי חש בראשי או חפצתי לישון. פעמים היה בי חפץ נורא לכתוב, אך אמרתי: “קשה – הקוראים מחכים, איני יכול לסבול על לא עוול בכפי”. ויצא לאור גליון לא כל כך מענין, מנוזל או מנומנם. ובכן, אני חוזר ומבקש, שלא תכעסו לי.

משהודיתי לכל וביקשתי סליחתכם, אומר עתה, מה אעשה בימי החופשה: אהרהר מה תיקונים ראוי לתקן. במשך השנה למדתי הרבה, כי כל אחד ואחד כתב, מה נראה לו, מה צריך לשנות. ניסיתי נסיונות שונים, אך צריך היה להזדרז, ובכן לא הכל הצליח. ודרכו של עולם הוא, כי מה שלא הצליח בידך מתחילה, אתה מתקשה לתקנו אחר כך. מאמר הבריות הוא: “עתה אני כבר יודע, כבר אדע, עתה כבר ישתנה”. ובכן כמותם כמותי.

לסיום מכתב-פרידה זה אבקש מאוד, כי הקוראים לא ישכחו בימי החופשה את “מאַלי פּשגלונד”: ירשמו מאורעות מענינים, יכתבו ספורי זכרונות, יציינו שמות ספרים יפים שקראו.

ועתה אני מברך את הכל בימי חופשה עליזים, בטיולים ומרחצאות עליזים, ­ שישתעשעו יפה יפה ושהקיץ יהיה טוב. – וגם את עצמי אני מברך כך.

י. קורצ’אק

אחרי עשר שנים

1 בינואר 1937

1926 – גליון יובל – 1936

אזכרה…

כתיבת זכרונות אפשר ותהא קשה ביותר, אם אתה מבקש לבחור מה שהוא חשוב ביותר; ואפשר ותהא קלה ביותר, אם תכתוב בחפזה רק מה שזכור לך.

זכורני כי בכתבי את הפרוספקט, רציתי לפתוח בעליזות. לא עלה בידי. הילדים יידעו לכתוב או שיעורי בית הספר, או מכתבים לדודים ולדודות. ירדו כמבול מכתבי מבוגרים, טורדנים וצווחנים. מכתביהם האמיתיים של הילדים או שהיו עצובים או שהיו רציניים ביותר. אלו היו או תלונות או הזיות. תלונות על בית הספר והבית. לא ידעתי מה אעשה, ניסיתי נסיונות שונים. וכך חלפה שנה.

שנה ראשונה זו לימדתני, כי אחרים עצבונותיהם של ילדי כרכים, ואחרות דאגותיהם של ילדי העיירות הקטנות. פה מפחדים משריפות, מרעמים. על שום מה יגיעוני מכתבים מרבים כל-כך על מתים; אח קטן, סבתא, אחיות אמא או אבא?

בהירי-מזג, אפילו עליזים היו המכתבים על ימי הולדת וחגים. התחילו להגלות מכתבים על הזיות.

איך סידרתי את הגליון לחג הראשון של אמא. זכורני המכתבים – היו למעלה ממאה – על לחישות בכתה. חבל, שלא הדפסתי את כולם ולא בשלימות. על אותו המכתב האחד אפשר לכתוב ספר שלם. הלחישות והמגיליות – זה הנושא החשוב ביותר, הכל אחוז וצמוד בו.

הילדים כותבים בקצרה, כי קשה להם, כי אין להם אורך-רוח. צריך ללמוד לקרוא את המכתבים הקצרים האלה, שפסוק אחד שבהם נכלל בו יותר מבגליון שלם של מבוגר.

הבנתי גם זאת, כי הילדים מתקשים להשיג 25 גרוש לבול-דואר. הקוראים מוארשה התחילו מבקרים במערכת. המקום היה צר. באים קטנים וגדולים יותר. אחדים מתענינים בזה ואחרים מתענינים בזה. התחילו לבוא כאלה, האוהבים אנדרלמוסיה. מה לעשות?

קשה היה, אך קמעה קמעה בא הכל על סידורו. גלויות-דואר ראשונות. לא בשביל אלה, שכתבו פעמים הרבה (גם בשבילם), אך לפעמים כתשובה למכתב כן. היו תלונות, על שום מה כך?

רציתי שהילדים מן הערים הקטנות, שאין בהן לא ראינוע, לא תיאטרון, יקבלו למצער ספר או שחמט. כי שעשועיהם מעטים. – כתבו ילדים מחוצה לארץ, אפילו מאוסטרליה. איך לשלוח להם ספרים?

הגיעה שנה שניה ושלישית. הילדים גדלים. הנוער כועס, שאין מכתביו נדפסים.

בתי הספר אינם מרוצים. פלוני ואלמוני באו עליו צרות, משום שכתב למאַלי פּשגלונד. אפילו החברים מלגלגים: “הה, ליטראט, משורר!” לא הכל, אך בכל כיתה יש אחדים מתקנאים ומרשיעים.

התחילו מדברים, שאני מחנך גרפומאנים. לא אמת! דוקא הבינו, כי הכתבה אין כוחה לשנות הרבה לטובה ואינה נותנת כלום לכותב. רק לוקח ממנו ונותן לאחרים. כי נעים לקרוא, שהאחר מחשבותיו כמחשבותיך, הרגשותיו כהרגשותיך, שהאחרים גם הם מתעצבים, מאמינים, הוזים ושואפים.

נדרשו יותר זמן, יותר מקום ויותר כוחות. חשבתי:

– עייפתי. ינהג עתה במאַלי פּשגלונד צעיר, עליז, שזמנו פנוי יותר.

בקיץ פגשתי בארץ-ישראל את מאדז’יה, המזכירה הראשונה של “מאַלי פּשגלונד”. עובדת בבית-חרושת. גרה בחדר קטן כארגז. שולחן קטן, מיטה, כסא, ארון קטן בקיר. שוחחנו, מה ואיך היה. עתה כבר עמה שני אחים – זה מקרוב נסע אֶדוין: ביקשתי שיקח בשביל הזקנה פטלים, כי אמרה, כי עודנה רוצה לפני פטירתה, לפחות פעם אחת, לאכול קצת פטלים.

פגשתי בארץ-ישראל את אחד הרפּורטרים הראשונים, את שמעון. הוא מכונן. נשא אשה. סידר לעצמו חשמל, ראדיו; אשתו עליזה ונעימה.

שאלתי אותו ואת מאדז’יה:

– על שום מה אינכם כותבים?

שניהם ענו באותה שאלה עצמה:

– לשם מה?

יאנוש קורצ’אק

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

דת הילד / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מבוא לסיפור)

ממדינה רחוקה בא לארץ-ישראל לבקר בשלישית את בנו.

היו מחליפים מכתבים, אחת בחודש, כפי שעלה במוּסכם ביניהם. – "בני אהוּבי, – “אבי יקירי”, – “בנך כפי שהיה תמיד”, – “ברכות לבביות שולח לך אביך”. – זאת היתה אמת: ברכות-האב היו לבביות; הבן הרגיש, כי ביחסי-הגומלין שלהם לא נשתנה דבר. – ואמת היה תוכן המכתבים הדל והזהיר. – “עתה אצלנו חורף, עתה אצלנו אביב, – אני עובד, – אני בריא,– בודאי אתה דן לפי העתונים ואינך שקט”.

האב, בהדביקו את הבוּל על גבי המעטפה, הרהר: “ואף על פי כן זאת לא זאת”. – הבן, בקראו את המכתב, לפני שהדביק את המעטפה, הרהר: “לא כתבתי כל דבר מיוּתר”.

כשהאב חזר לראשונה מדרכו, הרגיש עצמו באניה בודד מאוד. כשראה בשניה מרחוק, בערפלי-בוקר, את הר הכרמל, הרהר: “אולי ירצה לשוב עמדי?”

לפני, שנים, כשהנער אמר בראשית הלימוּדים: “אין אני רוצה ללכת אל בית-הספר”, –הפתיעה את האב החלטת פתאום זו. כרופא פירש אותה כך: אי-המנוּחה של תקוּפה קשה, תקוּפת ההתבגרוּת. – לאחר שנה, כשהנער הודיע, כי הוא רוצה ללכת לארץ-ישראל, אמר האב בנעימה קניטה: “מעשה-ילדוּת” או: “רוֹבּינזוֹנאדה”. – אף כי רחש אמון לבנו. – המתיק את הצעקה, שביקשה לאמור: “השתגעת?”

לפני שלוש שנים הודיע לאב במכתב קצר בלי פירושים, כי נולדה לו בת ואם-הילדה היא נערה מקווקז. – על שום מה? – על שום מה הסתיר? – מה לכתוב? – ולשם מה?

לראשונה נפסקה חליפת-המכתבים. אחר-כך קיבל צילום: על רקע של אילנות זרים שלוש דמוּיות זרות. – “הקטנה בריאה, – הקטנה גדלה”.

מה היא אהבת ילדים להוריהם: – צוּרה אינה תוכן. האבהוּת הגוּפנית מטעה. אין היא אמונה בפולחן דתי. – היכן האמת? – לשם האמת הזו נסע עתה הנה בשלישית; אך שוב לא השלה את עצמו: המלים הנאמרות גם הן דלות, קשות ועקרות, כמלים הנכתבות.

עם ביקורו הראשון, כששאל את הנער: “מה אתה מתכוון לעשות?” – ניתנה לו תשובה: – “אינני יודע עוד; שנה זו פרק זמן קצר מאוד”. – עם הביקור השני שאל הבן שאלה זהירה (והיא שאלתו היחידה): “האין אתה מתכוון להשאר כאן?”, השיב האב: “בגילי לא קל לשנות את אורח-החיים, אתה מצאת פינת עבודה, שלי היא שם”.

עכשיו ישבו אל השולחן, לפני הבית, הנכדה (נו כן, נכדה שהיא כבר בת שנתיים) משתעשעה בבוּבּה, שהוא הביא לה. הכלה (נו כן) הסתובבה, בערכה את השולחן לארוחת ערב. החרישו. – האב הרהר: “טוב שאני כבר נוסע; מכבידה עליהם מציאוּתי”.

בזה הרגע הוציא הבן מכיסו פנקס קטן, רשם בו משהו במהירות בכתבו ביטוּיים לא מוּבנים באותיות זרות מימין לשמאל. – מבטיהם הצטלבו.

– אבא, אתה רוצה לדעת מה שכתבתי?

ניענע בראשו.

– “בראשית היה מה שהיה והיה מה שיהיה. מה שהווה מתהווה ממה שהיה. האחרית היא תמיד הראשית. התורה פותחת בכתוב: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”.

הראה במבטו על הילדה: “למענה כתבתי את המחשבה הזאת”.

בזה הרגע באה הילדה בריצה, הניחה ידה הקטנה האחת על יד-האב ואת ידה הקטנה האחרת על יד-הסב, – לא אמרה כלום.

– הפעם עלינו לבוא לכלל הבנה?

חייכו שלשתם, מבלי דעת על מה. מן השמים ניתק כוכב.

– זמן רב, רב נופלים פה כוכבים.

כשנשארו לבדם, פתח הבן בדברים אלה…

תוכן הסיפור יהיה וידוי; הוא ארך הרבה. כל הלילה כולו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

על אפוס חדש / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מה הרשות שבידי לבוא ולהשמיע דעתי בענין זה? אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרוּת באידיש. תייר אני, שביקש לראות בעבודה ובמאמצים כרואה דרך חור-המנעול ובנסיונו הזעיר עומדים לו למפגע גם השרב והשמש, גם הרוח, והוא מבין, אמנם, שהרוח הזה ברכת-הארץ הוא, אך הוא מרגישו כקושי נוסף שעליו להתגבר עליו באקלים שאינו מוכן לו מבחינה ביולוגית.

ואף על פי כן…

המחשבה מתגלגלת לאטה, אני רושם את המלים בעצלתים: החלטתי בלבי לכתוב בקיצור ובלא כל תיקונים, שאם לא כן היתה בי יד-האימה ולא הייתי מסיים את המאמר הזה, שאני רוצה בכתיבתו.

שלושה מומאֶנטים מטיולי הקודם בארץ לפני שנתיים:

א. מורה-מדריך, שהראה לי את מצבת חללי תל-חי אמר לי: “קוראים לזה מצבה או פסל של טרומפלדור. והרי לא הוא בלבד נפל פה חלל”. דומני שאמר לי דברים אלה בצער, ואוסיף: בצער שנימוקו עמו. זוהי הקלה לזכרוננו, כשאנו עוברים בשתיקה על עלומי-השם הרבים לזכותם של יחידים, שלחמו לטובת הענין. מבחינה פדגוגית יש בזה צד גדול של היזק. אילו שאלוני הייתי מבאר מה רב כאן גודל-ההיזק, עיווּת הצדק והמעילה מצד ההיסטורי.

ב. הייתי בקיבוץ, בבית-ספר, בשעת שיעור התנ"ך. השיעור נמשך בלא הפסקה מאה דקות תמימות. התנהגות הילדים בלא כל פגם, ההתענינות גדולה. אמרו לי עוד קודם, שהילדים מחבבים הרבה את המקרא. אך האם אין כאן מדרך-ההפלגה? אמר לי המורה: שאלתים שלוש פעמים, האם עלי להפסיק; אך הילדים ביקשו לסיים את כל הפרק כולו. אכן: בהפסקות שאל המורה את הכיתה שאלה, שלא הבנתי אותה. סקרנות היתה בי לדעת מה שאל, אך לא רציתי להפסיק את השיעור. אודה: היתה בי הרגשת קנאה, קינאתי בספרים אלה, בני אלפים שנה. אם יש שפע כזה של תשומת-הלב והתמדה, כלום לא מן הראוי הוא, שייהנה הימנה לא בלבד העבר הרחוק אלא גם העתיד, גם העבר הקרוב, ואף הדרך למחר, דרכם של ישראל ושאינם ישראל, של האנושיות. כלומר, ייהנה הימנו גם זמן שיש בו עוד משהו, אם לא יותר מאשר בספר הזה, שהוא אמנם כולו אומר כבוד, אך בעיקרו הוא דבר-קדומים.

ג. בכלל-פגישותי הרבות, רבות עד שאין זכרוני עלול לשמור רישוּמן, נתקעה בי פגישה אחת: נודד ותיק שעבר את הארץ כולה, לארכה ולרחבה. איש-סיביר הילמאן -מכונאי. הוא ראה ויודע. נצנצו בי מחשבות הרבה והנה אחת: לבקשו, שיהא מורה דרך, ליטול תרמיל ואם ירצה, לילך עמו ולשוט בארץ. בסיכומו של דבר אולי רובינזון ארצישראלי לילדים? ושמא לצרף לזימון את משה כרמי, היודע את הטבע והמקום. יש רוֹבּינזוֹן שוייצארי, יש רובּינזון מכסיקאי, יש רובינזון פולני– על מה לא יהא רובינזון ארצישראלי?

ואולי שגשגה בי עוד מחשבה על מעשה גדול יותר. קראתי בדרך, על האניה, לסירוּגים בתנ"ך ובאודיסיאה. ספרים אלה נראו לי כקריאה הנאותה ביותר על הים האֶגאֶאי, בין המערב היווני והמזרח. הפעם לקחתי לדרכי באניה את האיליאס, את נאל וראמאיאנטי מתוך המאהאבאראדז’א ההודית, ואת הפואֶמה “פאן באַלצאֶר בבראזיל” של מריה קונופניצקה. והנה מתבשל בי רעיון ואני מוסרו לכם:

בכוחות משותפים של משוררים, מוסיקאים, בני-נעוּרים, זקנים וטף – לבנות אֶפּוֹפּאֶאַה על השיבה השלישית של ישראל לארצו… כמה יהיו ספרים, שירות, מה תהא צורה, מה המשקל והחרוז ומתי תהא העבודה נחשבת כעומדת בגמר-סיוּמה?

אך ברגע זה עלה לפני זכר דאַנטאֶ. זוהי ראייה עד מה לא התקנתי עצמי כראוי ועד מה איני מוּסמך לדוּן במפעל ששיעורו גדול.

"תארי גבר זה, מוּזה (אוֹדיסאַה).

"שירי בת-אלים חרון-אף אַכילאֶס, בנו של פאֶלאוס (איליאַס).

“ויהי מלך ושמו נא בן ויראסאֶנאַ”.

כיצד לפתוח כאן?

ויהי עם…

(רוצה הייתי, שהקורא העברי יחבב את השיר של טירטאֶאוס: אשפרתא, צרו עליה המאֶסינים ובעצת-האלים היא קוראת לעזרה את אתונה השנואה עליה. אשפרתא אדירת-ברזל ושרירים משפילה עצמה, בקראה לעזר את אקרופוליס יפת-השיש, הרוח והשירה. ואתונא – אינה שולחת חיל וצי, כי אם את הזמר החיגר טירטאֶוס. ושירתו פותחת במלים:

– הידעת את הארץ.)

ודאי שפתיחת האֶפּוֹס אפשר שתהא שונה. דרכו של הנהר שהוא מאסף מימיו ממעינות הרבה. כל קבוצה, כּל ישוב יכול לרצות בגיווּן-נוסח משלו בפואֶמה הקיבוּצית. מאורע זעיר, ציון קצר של שיר אחד אפשר שיצמח ויגדל לפואֶמה עצמאית, שאינה מוּשרת אלא בחלק קטן של מחוז אחד.

הבאר הקיבוּצית מתפרדה לסיפוּרי-מעשיות שונים ורבים על בקשת-המים. כל אחד זוכר את הילד שנולד לראשונה, סעוּדת-ערב שהוּתקנה לראשונה מתוצרת חלב עצמית, זוכר ראשוני הישגים וראשוני-כשלונות, ראשוני קברים בבית-הקברות החדש.

אין אני יודע ואיני יכול לדעת כיצד ובאיזה קצב. אחת ידעתי: מחשבה ערה ובלא משוא-פנים חייבת לבדוק תמיד את מרוּצת העבודה היוצרת. איני סובר כי משחק-אמבּיציות וחפציות אישיות עלוּל להרוס או להרעיל את מרוּצת המפעל והתפתחוּתו, הוא עלול לאחרן, ואפשר שהתסס הזה היה בו דוקא כדי להועיל?

מי? קלוּבּ פּאֶן, האוניברסיטה? איני יודע מי אבן המוּסמכת להרכיב את מערכת הפסיפס ומה צריכה להיות התבנית המוּקדמת והתכנית. אם הזכרתי ענין תבנית מוקדמת – לא היתה לעיני דוגמת הומירוס או וואֶרגיל. אחת – שירת מלחמה וכלייה וחורבן וגזל, ואחרת – שירת הבנין.

"הידעת את הארץ אשר נרדמה ותישן דורי-דורות? הידעת את הארץ כרם ד' אשר זאת גאותה כי בישׂרה את האלוהים לעמים ונטעה אמונה חדשה בגויים וניבאה לאור-כוכב חדש ולצליל רעיונים חדשים?….

הנעשות הן כפתח-החפץ והוא בן-אלמות כי דגלו עליו אחוה וחופש. ואשר נואשו רואים באשמתם ואומרים: גבהה למדי משאת-הנפש, כבלנו בה רצון-האדם ועיקלנו את אורח-התולדות?".

הנודה בתפקיד המביש, שהוטל עלינו Latrones cruci signati (מלסטמי-דרכים המסומנים בצלב) – כדי להדגיש בזה הדגשת-יתר את עוצם הכיסופים לתחיה, להזדככות והתעלות? – וההתאבדויות, כמחאה וכביטוי החולשה וטירופי-הדעת בהתמוטות מערכת העצבים – ולא קברים בלבד?

העין נשואה לשמים ולמחר.

שאֶכספיר אחז בתולדות אנגליה ושיקען בגדות-הדראמה, דוסטוייאֶבסקי הראה בסיפורו בחתך את הנפש הרוסית, ראסין לעג, ס’אֶנקאֶביץ גמר את ההלל הגדול, פאוסט ולפניו אוידיפוס המלך ואנטיגונה תפסו את הבעייה הפילוסופית של ההוויה. יוספוס פלאביוס דן בשעה טראגית בתולדות, כהאֶרודוטוס, כיוליוס קיסר. חוקי חמורפי ולוחות חוקי רומי ניסחו נוסחות-משפט בלא עירובי פיוט.

לא כן התנ"ך. לא כן הנביאים. יותר משאני יודע אני מרגיש, כי כאן לידת שירה שלימה. קדושת-הספר נגוזה, ערכו בעינו עומד. היה זה מוזר, אילו הלשון העברית החדשה היתה מסתלקת מזכותה ויכלתה ליצור אֶפוס חדש – לא המשך להיום, עד עתה – כהשלם לטרילוגיה, לאחר כתבי-הקודש והברית החדשה.

הרצל? אַקורד אחד בלבד בסימפוניה הפאַתאֶטית. התוכן – לא בני-אדם, כי אם עם, המחבר – כל אחד ואחד אשר המזלות והגורלות (ולא המפעלות בלבד) של ארץ-התחיה ובניה נתנו בו תעצוּמות-עוז להיות במשוררים.

בהקדמה לתרגום כותב סופר פולני (אני מביא דבריו, כי אין בידי מקורים אחרים):

“האֶפּוֹס ההודי בנוי סלוקים, אלה הם דוּ-טורים, בני שלושים ושתים תנועות. צורה זו נקראת אַנוּשטוב. כל סלוקה נתנת להחלק לשתי שורות בנות שש עשרה תנועות. תכונת בנין השיר ההודי היא, שהמחצית האחת של מחצית הסלוקה הריתמוס שלה חפשי ואינו מוגדר, ואילו המחצית האחרת היא יאַמבית וסיומה של השורה אפשר שיהא דאקטילי… במחצית הראשונה מצויים כרגיל כוראֶיאַמבים או פאֶאוֹנים”.

במדריך קצר אפשר לקבוע את הכללים שאינם מחייבים ודוגמאות או דוגמות כפרי של ויכוחים ואפילו פולמסאות של משוררים או בלשנים ומוסיקאים. אחד הוא הריתמוס של קונצרט-צרצרים בשדות העמק ואחר הוא הריתמוס של הירח המשוטט בשמים ואחר ממנו ריתמוס הרוח, הצאן, הברושים. יש מנגינה בדממת היער (שמעתיה בגניגר עם שחר, נפלאתי, כי יש מנגינת הדממה).

אזכיר, כי שמות המשפחה צריכים גלגול עברי. צריך לקבוע את הכללים שהעורכים יתנהגו על פיהם. ואולי לא לחדש שמות משפחה אלא להוסיף על השמות הפרטיים את שם האב, שם המקום, אולי כינוי אופיי וכדומה.

ובאחרונה – מה כלי-נגינה ייבחר, אם מיתרים או כלים אחרים שיהיו בני-לויה נאים לקריאת השירים?

שתי תמונות לפני:

שיעור בבית-הספר. ויכוח: איזה אֶפּזוד לקבוע וכיצד לקבוע בשיר. חלופי-דעות ברוב חיות וערות, פולמוס על ברירת-ביטוּי, ניב, מוּנח היאה לאבן שתהא קבועה בו במערכת הפסיפס.

והנה בא הזמר, מתקין את כלי-נגינתו. דממת-צפיה. הוא מתחיל: שיר שהלב צוהל לו, שיר שהלב נמשך לו – הכל לפי הלך-הרוח – הוּמור, התבוננוּת ביעוּד-האדם, שבח-הגבורה, שיר המנשא למרומי-על, או מכוון את העין לעמקי-הנפש.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א

1. – אתה אומר: אין אני יודע. אין אני יודע מה היה ואיך היה. אין אני יודע, איך היה, איך הייתי, בעודי ילד. אין אני יודע, מה היה, בעודי בן-שבוע, בן-חודש, בן-שנה, בן-שנה וחודש, בן-שנתיים, ואני יודע מעט, מה היה, בעודי בן-שלוש, ארבע, חמש שנים.

2. – אתה אומר: אין אני יודע. עתה אין אני יודע. אין אני זוכר. שכחתי. אין אני זוכר, איך הייתי, בהיותי בן-שנה, שנתיים, שלוש שנים. מה חשבתי, איך הרגשתי, מה עשיתי? כמה היו שמחות, כמה דמעות?

3. – ספּרי, אמא, איך היה, בהיותי קטן. הגידי, מה היה, בטרם היותי. אמרי, מה את יודעת. ואתה, אבא, ואתם בני- הבית.

4. – מבקש אני לדעת, כי אוכל להגיד ולספר לבני ולבתי ולנכדי, כשיהיו, ועתה אינם עוד. אני כבר ישני, הם יהיו: בני, בתי, נכדי. והם יהיו כמותי היום, ואני אהיה גדול, כמותך אבי עתה.

5. – אני יודע, הלא סיפרה אמא, הלא אמרו אבא ובני-הבית. אני יודע, הלא אמא יודעת וזוכרת. הגידי, מה היה לפנים. ספרי אמא, איך היה בטרם היותי ואת, אמא, היית בת שנתיים ושלוש וארבע וחמש. ואתה אבא. ואתם, הזוכרים, ספרו, כי אדע גם אני.

6. – אתה עוצם את העינים, בדד. אתה פוקח העינים לרווחה וחושב ומחכה. בדד. בבוקר ובערב, בשכבך, עד בוא החלום. בדד. האפלה אומרת. הדממה אומרת. מחשבתך אומרת. אתה מבקש את האמת. אתה מחכה.

7. – אתה מונה זכרונות. אתה קורא זכרונות. היה כך וכך. ידעתי, הלא אמרו. וזאת ידעתי בעצמי. הנה אזכור דבר אחד, והנה דבר אחר, ושלישי ורביעי וחמישי, ממה שהיה.

8. – בדד. אפקח לרווחה עיני ואתמה. הדממה אומרת, מחשבתי אומרת בדממה. השמש הבאה אומרת, האדמה אומרת והכוכבים. והעץ והחיפושית. האבן מלחשת חרש. אאזיניה.

9. – אביט בילד קטן. פעוט כל-כך. טרם ידע להלך. ובהביטי אראה ואדע. אדע, כי גם אני הייתי כן. גם אמא היתה כן. גם אבא היה כן, וכן יהיו בני ובתי, בתי ובנם. וכולנו מבקשים את האמת.

10. – יש אמתיות קטנות, כחלוקי אבן. יש אמתיות כהררי-אל. יש אמתיות כנטפים, וגדולות כים. האמתיות צומחות כעצים. אמא, הבי עלה-אמת. אם את יכולה ורוצה, אם את רוצה באמונה. אם אין את רוצה, לא אטריד עליך. אני – בדד. דממה. איך היה לפנים? הרוצה את לתת גרעין-אמת ויצמח.

ב

1. – יאמר לך זה וזה: כך עשה אלוהים. כך רוצה אלוהים. אלוהים מוחל וסולח. זועם וזועף, האלוהים. נותן שכר. מברך. עוזר. מעניש. – אמת אחת וקצרה. תשובה אחת לכל: אלוהים.

2. – אמת אחת ותשובה אחת וקצרה לכל. תשובה אחת, מהירה וקלה, לכל השאלות. הרוצה אתה באמת קלה ומהירה, הניתנת לך, או אתה מבקש תשובה קשה וארוכה, קדומה וחדשה, אשר בעצמך תמצאנה?

3. – אביט למרחוק. אביט ואספר. אספר את האמת על מה שהיה לפנים. דבר זה אין זוכרים לא אבי ולא אבי-אבי ולא אחר אשר בין החיים עתה. איש לא שמע מפי אלה אשר ראו, כי מתו משכבר הימים. אני אומר: קראתי בתורה; כי הנכתב חי דורות ואלפי שנים.

4. – אני יודע, כי אני קורא בתורה. אני יודע יותר, כי חישבתי בדעתי, שאלתי ועניתי. אספר את שמצאתי ואתה חפש גם אתה, חפש בעצמך.

5. – אספר את האמת על משה, אולם את האמת בלבד, בהיות משה ילד.

6. – צר, שהתורה ממעיטה לדבר במשה מימי היותו ילד. רק זאת, כי בכה בפתוח בת-פרעה את תיבת-הגומא. ואף זאת, רק זאת, כי גדל בהביא אותו האם לבת-המלך. רק זאת, כי בכה וגדל.

7. – אני קורא: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, – אולם איך גדל משה, מה חשב, מה דיבר, מה עשה, אני מחפש בעצמי ומספר ולא מצאתי תשובה אחת, כי רבות התשובות.

8. טוב שהתורה ממעיטה לספר על הילד. כי לא קלות אמתיותי ולא מהירות ואני מבקש את האמת העצמית והקשה.

9. – אספר על משה, ואם אומר: אני יודע, – תאמין לי. ואם אומר: אני יודע, שהיה כך, – אתה שאל שאלותיך. כי אם איש לא ראה ואיש לא שמע ולא רשם זכרון בספר, איך אפשר וידעתי?

10. – על כן אני אומר: חשוב מה היה, אך חשוב איך אני יודע זאת. איך אני יודע לעצמי ואיך אתה יודע לעצמך, כי כך אתה רוצה לדעת ולזכור מה שהיה.

ג

1. – יש ערי-עולם גדולות ובערים האלה בתים, ובבתים ספרים, תמונות ופסלים. יש בארונות – ספרים קטנים וגדולים, תלוים על כתלים – תמונות גדולות, באולמים גדולים עומדים – פסלים.

2. – יש ספרים על משה, כתב כותב דברי הימים, החוקר ימים עברו, וכותב מלומד. אמתיותיהם שונות. ושלי?

3. – ציירו את משה ציירים. תמונות קטנות וגדולות. הרבה ערים בעולם שבהן התמונות תלויות על הקירות. פה משה על ההר, פה במדבר, פה במצרים, בתיבת הגומא על היאור, – ואני מחפש תמונות משלי על הקיר הלבן, בסלעים, בעננים, מעל מיטת הילד.

4. – פסלו את משה פסלים באבן, בשיש, בעמדו, בשבתו, בשפטו, בחרות-אפו וישלך מידו את לוחות-הברית. ואני מתאוה לחפש אמת שלי עצמי, לאמור: הנה אני רוצה כי יהיה, כאשר אני רואה ויודע.

5. – אני מבקש למצוא את התמונה שלי, את הפסל שלי, את הספר שלי: איזה משה היה קטן, צעיר, ילד, גבר וזקן. איך אני רואה ויודע לעצמי.

6. – אני מחכה, כי לא מצאתי. עוד לא מצאתי. אם לא היום, האראה מחר או אחרי שבוע, אחרי חודש, אחרי שנה? אני עוצם את העינים, אני פוקח העינים לרווחה, מביט ומחכה.

7. – המלומד מתבונן בתשומת-לב אל ההרים והדרכים,שמשה הלך בהם, אל המדבר ששוטט בו; בלכתו בדד, בהוליכו עם רב מבית-העבדים. המלומד חפר וחשף חורבות ערים, מקדשים וארמונות, עמודים ולוחות, הוא מחפש.

8. – החכם מחפש את האמת על ימי קדם ועל ענינים הנחבאים שלושת אלפי שנים. הוא שואל מפי אבני-החורבנות, העמודים והלוחות.

9. – אני מביט בילד בשעשעו בחול, בהביטו, בהאזינו, בשאתו משא, בהאכילו צפור, בהשקותו את הצמח מים, בעמדו וברוצו: היה משה כזה, אבל היה גם אחר.

10. – ואתה תאמר ואחר ושלישי יאמרו והעשירי יאמר, כל אחד יאמר את אשר הוא יודע ומבין ואז תהי האמת אחת לכולנו.

ד

1. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את היאור. איני יודע, מה רוחב הנילוס בחדשי האביב ובחדשי הקיץ. איני יכול לומר: ניצבתי על שפת הנילוס.

2. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הגומא הגדל בה, איני יכול לומר: כאלה הם קני-הסוף אשר יוכבד שׂמה בו את תיבת-הגומא אשר לילדה.

3. – לא ראיתי את השמש מעל מצרים ולא את השמים מעליה: איני יכול לשאול, אם היתה שמש כזאת ואם היו שמים כאלה, בשאת האם את משה לשפת הנהר.

4. – לא ראיתי את חורבות ההיכל על שפת הנילוס ואיני יכול להגות: מהיכל זה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור.

5. – לא הייתי, לא ראיתי את נערות-מצרים הולכות על-יד היאור, הדומות הן כבנות-מלכים בימי-קדם.

6. – לא ראיתי את בנות מצרים העשירות בלבושי-הדרן, כי אוכל ואשאל: הכזאת היתה בת פרעה?

7. – אין אני יודע, מה עצים יצמחו שם, מה עניות סוכות האיכרים, ומה שפת-המים.

8. – לא עמדתי על שפת הנילוס, כי אשאל: האם פה, באשר תדרוך כף רגלי, מוטל היה משה בתיבתו ואמו על-ידו?

9. – ואילו הייתי במצרים, מה היה נוסף לי בידיעה? אחרים עתה אפיקי-הנהר, גדותיו, הסוף, השיחים, אחרים בגדי-הנערות, אחרות סוכות האיכרים הדלות; וההיכל אף הוא לא זה אשר אליו הביאה את משה כי יגדל.

10. – מבלי לראות אני רואה, מבלי לדעת אני יודע. הרוצה יכיר את האמת העצמית, מה שהיה.

ה

1. – אתה אומר: אני אוהב. הוא יאמר: אינני אוהב. אתה אומר: יפה. הוא יאמר: אינו יפה. אתה אומר: הוא טוב, היא טובה. הוא אומר: איננו טוב, היא רעה.

2. – אמרת אתמול: אני אוהב אותו. אתה אומר עכשיו: איני אוהב. תאמר מחר: אני אוהב. בבוקר אתה אומר: אני אוהב; בערב: איני אוהב.

3. – אלו אמתיות שלך ושלו, ואמתך של יום אתמול ואמתך של ערבך עתה.

4. אתה אומר: הוא הכני לראשונה. אין אתה מכזב. הוא אומר, כי אתה הכית אותו לראשונה. אין הוא מכזב. אתה יודע אחרת, הוא יודע אחרת, מה היה היום.

5. – אתה אומר: אני רואה; הוא אומר: אינני רואה. אתה אומר: אני שומע; הוא אומר: אינני שומע. אתה אומר: קרוב; הוא אומר: רחוק. אתה אומר: מעניין; הוא אומר: משעמם. אתה אומר: כבד; הוא אומר: קל. אחרת אמתך, כי אתה אחר.

6. – אני אומר: אחד. גם הוא אומר: אחד. ואחד הוא אחד. – אבל אני אומר: פרח קטן אחד; הוא אומר: עולם גדול אחד. אבק אחד אדם אחד, אלוהים אחד.

7. – שנים הם שנים. שתי ידים, שתי רגלים, ראש אחד, לב אחד. יום אחד. שנה אחת. פסיעה אחת של דרכך ושלושת אלפים פסיעות ודרך שלושת אלפי שנות העם כולו.

8. – אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי: איני יודע. אל תכעס כי אשאל לאמור: האומנם כן? ואולי כן? תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת.

9. – שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום. ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי.

10. – מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?

ו

1. – אני קורא הכתוב בתורה, אולם אני יודע יותר. לא הייתי במצרים ולא ראיתי ועל כן אני יודע אחרת מאשר ידעו החכמים. אני יודע כפי שאני יודע.

2. – אני יודע. מה חשבו עמרם ויוכבד, אף כי לא שמעתי שיחתם.

3. – אני יודע, כי קראתי בתורה; אני יודע יותר, כי שאלתי שאלות ואני בעצמי עונה, שוקל ומוצא.

4. – אני קורא על יוכבד: ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים, – קראתי.

5. – קראתי ואני תמה ושואל: איככה? היא הצפינתו רק מהיותו יפה-תואר? ואילו תארו נשחת, היתה מפקירתו למצרים, כי ישליכוהו היאורה?

6. – ותצפנהו שלושה ירחים. ואני שואל: על מה לא חדשיים ולא ארבעה חדשים? – ואני שב ועונה ויודע.

7. – כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו. אני שואל: מדוע? אני רוצה לדעת מה שלא נאמר בתורה, אני מהרהר ויודע.

8. –כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף אשר על שפת היאור. – עתה אני שואל, על מה בתיבת גומא, על מה חמר, זפת, סוף?

9. – אני יודע את האמת שלי, על מה עשתה כן יוכבד ואני אומר את שאני יודע. ואתה? האם גם אתה יודע, האם גם אתה תספר?

ז

1. – אני קורא: ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.

2. – ותהר יוכבד – על כן תלד, ולא תדע, אם תלד בן או בת? לבה חרד ועצוב.

3. – ותאמר לאישה עמרם: – מה נעשה בלדתי נער? איככה נשליך את הילד היאורה, כי כן ציוה המלך?

4. – ומענה עמרם: אל תתעצבי אל לבך, האשה, ואל תחתי, כל עוד לא ידעת, אם תלדי בן או בת ואיככה נְחַיֵם.

5. – או אמר: בטרם לדתך נער אולי יזכר פרעה את יוסף אשר במותו בכו מצרים שבעים יום וישַנה המלך האכזר והזועף את פקודתו?

6. – או: הנה בננו אהרן חי, וגם שפרה ופועה נצטוו להמית את הבנים הילודים ואהרן חי ושנותיו שלוש.

7. – או כן ענה עמרם לאשתו: פרעה גזר אומר וכוחו ושלישיו עזים ופקידיו עזים כמותם וצבאו רב מספור. איכה נָפֵר רצונו? אך עוברי אורח אנו בארץ העבדות ואיך נעמוד בפניו?

8.– ויאמר קהת אבי עמרם: ימהר האלוהים להוציאנו מארץ זאת לארץ אשר נשבע לתתה לנו לאברהם, ליצחק וליעקב.

1. – ואהרן הקטן שואלה: במה ידבר אבי? ולמה את בוכיה, אמי?

2. – כן היה כאשר הרתה יוכבד ולא ידעה, אם תלד בן. כן היה וכן הוא, כי אין האם יודעת, אם בעצבון תלד בת או בן.

ח

1. – ותגד יוכבד לעמרם לאמור: אעשה כאשר תצוה אישי ואדוני.

2. – או כן: מה לי מלך אדיר ומה לי פקידיו וצבאו ושלישיו. לא יקום ולא יהיה, כי ישליך המצרי את ילדי היאורה. לא אתן לו את בני, לא אתננו, כי אמו אנכי.

3. – ותוסיף לאמור: אלך אל פרעה, אפול לפניו אפיים ארצה, אבכה ואתחנן, עד יֵרַך לבו האכזר.

4. – אלך אל בת פרעה ואתחנן אליה, כי תבקש עלי רחמים מיד המלך.

5. – ותגד לאמור: אקח את בני ואלך לארץ אחרת, אשר לא ימלוך בה פרעה, ויקום לי בני לחיים ולשלום.

6. – או זאת אמרה יוכבד: אבקש עד אמצא בעם-מצרים את אשר זכרו את יוסף ואם זרה תגדל את בני.

7. – ואולי זאת: בעצם ידי אמית את בני וידעתי אי תל-עפרו ופקדתיו, כי אם יבלענו היאור, איך אדענו?

8. – או כן: אשליך את ילדי ואת עצמי המימה.

9. – פעם אחת או פעמים רבות דיברו כזה וכזאת, לפני הולדת משה, הנה עוד שבעה ירחים, עוד ששה, חמשה, ארבעה ושלושה ירחים, עוד חודש, עוד יום אחד בלבד. כמה פעמים דיברו כזה וכזאת, בבקשם כי תיוולד להם בת ולא יולד בן.

10. – ואתה, כי תגדל, האם תבקש להוליד בן או בת ומה שם תקראם?

ט

1. – לראשונה חולצת יוכבד שדה למשה, ולא ירעב. לראשונה יונק משה שדי-אמו וחלבם חם, מתוק וצח. כן היה מעולם, על כן אני יודע. ושפתי-הילד וורודות.

2. – נרדם היונק ויישן, כי כן משפט היונקים כל הימים, יגעים ממאמצי-לידתם הם ישנים. כי עמל רב הוא להיוולד, לנשום אויר, לינוק, להביט ולראות אור-עולם, להאזין ולשמוע רחש-האדמה.

3. – אני רואה: יוכבד שוכבת וילדה הפעוט על-ידה. ואם תראה ילד, אשר נולד זה מקרוב, והוא שוכב בטח על-יד אמו. גם אתה תראה, כי כן הוא עתה וכן היה לפני שלושת אלפים שנה.

4. – כבר יודעים עמרם ויוכבד, כי נולד להם בן. יהגו גם הוא גם היא: בן נולד לנו בארץ מצרים.

5. – משה ישן בטח, אף כי פרעה ציוה לו את המות. אולם המלך רחוק, והאם קרובה.

6. – בשנתו אינו יודע, כי האם תשימו על שפת הנהר ותביאו לחצר-פרעה.

7. – אינו יודע, כי יום יבוא ויברח מפני פרעה וישב בארץ מדין וישוב מצרימה, כי יילחם לעמו ואף ינצח.

8. – אינו יודע, כי הים ייבקע לפניו ויחרב, כי יהיה גם מנהיג, גם מחוקק. אינו יודע, כי העם אשר יוציא מבית-העבדים ירגנו באהליהם וילינו עליו ואף אחיו ואחותו יהיו כשוטנים לו.

9. – אין הנער הקטן יודע בשנתו, מה ירבו העמל והעצב והאימה והצער עד אשר יראה מעל הר נבו את ארץ אברהם.

10. – אינו יודע, כי בדברים כאלה יתאונן בפני אלוהיו במדבר: למה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי, כי תאמר אלי שאהו בחקך כאשר ישא האומן את היונק. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. הרגני נא הרוג. כן דברי התורה.

י

1. – ולא נאמר בתורה, אם יוכבד שרה שירי-ערש להרדים את פעוטה או להפיג בכיו.

2. – ולא נאמר בה, אם התפללה יוכבד. אולם אני יודע, כי שרה וגם התפללה.

3. – היא אמרה בדבר-אם: אלוהי, פדה והצילה את הילד הזה אשר ילדתיו.

4. – או התפללה בהגות חרישית: אתם, חיים רבי-אור, תנו לילדי לשמוח בכם.

5. – או ביקשה בהלמות-לב: פרעה הנורא והרחוק על כסא מלכותך, שמע תחנוני ואַל תרצחנו נפש.

6. – או: נהר-מצרים, על מה תפיל חתתך על רך בימים והוא לא אשם לך?

7. – ואולי כן: ילדי פעוטי, חזק ואמץ. הצילה את עצמך ככוחך, אם לא אוכל החביאך בפני גזירות המלך האדיר רב-הצבאות.

8. – התפללה בניב-שפתים ובדממת-הגות ובמבט ובאנחה ובדמע.

9. – התפללה בבת-שחוק ובברכה, כי כן הוא וכן היה, אשר אֵם עניה ועצובה, אֵם שפחה ואֵם שבויה, מזריחה בת-שחוקה לילד.

10. – מצא אתה עצמך תפילה מני תפילות רבות, אשר ליוכבד המתחננת ומברכת, מאכילה ומטפחת, מנענעת ערישה ומפיגה בכי.

יא

1. – אכן קראו את הבת מרים בשם מרים ואת הבן אהרן בשם אהרן. מה שם קראו למשה, לפני קרוא לו בת-המלך בשמו: משה, בעודם מצפינים אותו ומעלימים, כי הילד נער?

2. – המצרי אינו יודע ואומר: צהלי ורוני, אם עבריה, כי ילדת בת ותחי.

3. – והשכן, אינו יודע ואומר: נערה יפת-מראה נולדה לך. שמחי, כי לא בן הוא אשר אחת דתו להשליכו היאורה. ומה שם קראת לה?

4. – והאח אהרן מביט באחיו ואומר את אשר יאמר תמיד ילד בן 3 שנים בהביטו על יונק בתנומתו. מה הוא אומר?

5. – ועמרם אינו יודע, כי הילד הזה, אשר הסתירו בצל ביתו העני, יפואר וירומם ויזכר למיליוני אדם ולאלפי שנים.

6. – והשמש יצאה ובאה על הבית הקטן ועל הארמון הנורא ועל היאור הנורא.

7. – צר, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

8. – טוב, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

9. – אני שולח את רעיוני, אומר לו ומצוה עליו, כי ירוץ מעל השנים הארוכות, מאות השנים אשר עברו, כי ירוץ מעל אלף שנים ואלף שנים, כי ירוץ לארץ אשר לא ראיתי.

10. – וכן תשלח גם אתה את רעיונך למצרים על הנילוס, לבית-העוני של עבד, לארמון פרעה, כי יביט רעיונך וישמע וידעת.

יב

1. – כתוב: ויצא איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ותהר האשה ותלד בן ותרא כי טוב הוא ותצפנהו.

2. – אני קורא דברי התורה ואני תמה: אומרים כי מלה טוב ביאוּרה טוב-רואי, ואני שואל: ואילולא היה טוב-רואי, יפה-תואר, היתה יוכבד משליכתו לנהר או היתה מפקירתו למצרים לאמור: ילדתי נער ותארו נשחת, עשו בו כמצות פרעה?

3. – והאמת שלי אומרת, כי לא כן היה הדבר, כי לא ייתכן הדבר. הוא היה אחר.

4. – אני חופש בתורה, הנאמר בה, כי הילד משה היה יפה תואר, או העלם משה היה יפה תואר, או הגבר משה היה יפה תואר, או הזקן משה היה יפה תואר.

5. – לא אמרה בת פרעה, בפתחה את התיבה ובחמלה עליו: ילד יפה תואר מילדי העברים; – היא אמרה: מילדי העברים זה.

6. – לא אמרו בנות מדין: איש יפה תואר הצילני מיד הרועים וגם דלה לנו וישק את הצאן.

7. – אני חופש בתורה: ההאמין העם במשה על היותו יפה תואר; האומנם פרעה מראותו פני משה יפי-התואר ויפי-המראה אמר: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ד' בדברכם.

8. – לא מהיות פני משה יפי תואר עשה ד' חוקים ועדות ומשפטים ובקע ברוחו את הים והכה את פרעה ועשה פלאות ונתן את השבת ויהי לישועה.

9. – דיבר אלוהים עם משה כדבר איש אל רעהו. לא מהיותו יפה תואר, כי אם מהיותו נאמן מצא חן בעיני אלוהים.

10. – וכן האמת שלי: כל ילד הוא טוב-רואי בעיני, כל ילד בוכה והוא רפה ומושלך ללא ישע, תחמול עליו גם בת המלך ואף הזאבה ביער.

יג

1. – נומה ילד, נומה פעוט, נשום וגדל בחוסן וגובה.

2. – אל תבכה, כי אמך קרובה בביתה הקטן, ופרעה רחוק בארמונו הגדול.

3. – נומה ילד, נומה פעוט, אשר לא תדע עוד, נומה ילד קטן ורפה, חלום חלומותיך השאננים, כי אמך ערה והיא יודעת, וכוחה רב – כוח הלב הוא ולא כוח הזרוע.

4. – הנה ברוך-אצבעותיה תחליק ראשך, אשר לא ידע עוד את הכאב ואת הפחד.

5. – הנה תחזיק בידיה את שתי כפות ידיך הקטנות, הנה תחזיק בידיה את שתי כפות רגליך הקטנות אשר לא נגעו עוד באדמה.

6. – הנה תביט עליך ולא שפתי האם, כי אם עיני האם ינשקוך חרש נשיקת ברכה.

7. – הנה נשימתה מפנקתך חרש ולבה יהלום בקרבה, לאמור: היה מאושר.

8. – חלום חלומות אורים ואשגיח, כי דמעתי לא תרד על פני הילד הישן.

9. – אבריח זבוב טורד המרגיז לא את מצחך, לא את שפתיך ולא את עיניך, כי אם שערה קטנה אחת, קצה-שערה בראשך.

10. – הנה חרש-חרש נגעו שפתי – האם בבד אשר עליו תנוח יד הילד המנמנם והבד עודו חם בהעבירך את ידך עליו.

יד

1. – ותאמר יוכבד לעמרם: נצפינה את בננו. ועמרם: עשי כרוח-מבינתך.

2. – ותאמר יוכבד: נחביאה את הנער. ועמרם: אוי לעבד כי ימרה את פי-המלך.

3. – או כן אמר עמרם: טוב כי נעשה היום אשר יקום ללא חומלה מחר; לא יקל לנו מחר הדבר הקשה עלינו היום: כי נפול יפול הילד בידי מצרים; ואין תמורה לרחש-לבנו. ויוכבד: כל שעה אשא אשב עם ילדי תיקר לי מכל יקר; והלא אתה אשר אמרת, כי פרעה ישַנה פקודתו? אולי מחר?

4. – או כן: יגדל וילמד לדבר והיה לו דברו כמגן כהיות זרועי היום לו לשלט.

5. – אמרה יוכבד: אין לי חמר וזפת, גם לא כיליתי מעשה-התיבה ואף גומא אין תחת ידי. תקום הגזירה, כאשר תשלם מלאכת התיבה.

6. – ועמרם: לא יארכו הימים אשר נוכל להצפינו עוד. ויוכבד: המים קרים; נחכה עד יחם הנילוס.

7. – או כן אמרה יוכבד: בחרתי מקום; נשאתי אותו אליו ושבתי על עקבותי.

8. – או: מחר אשאנו, תנני והיה עמי עוד לילה אחד. ועמרם: עשי כבינתך, אך זכרי, מה רעה ינחל המפר מצות פי המלך.

9. – אומר עמרם: יום-יום משליכים המצרים בנים רבים היאורה. על כן אמרה יוכבד: אל תלדנה נשי העברים, אל יוולדו ילדים בקרב הארץ, אשר שמיה שמי-עבדות ושמשה שמש-עבדות ומימיה מימי-המות. אמרה ותבך רב בכה.

10. – הנה לקטתי רעיוני על דברי עמרם ויוכבד, השוקלים בפלס מחשבתם את חרדתם לגורל משה, אשר שמו היה אחר ואשר לא נודע עוד ברבים, כי נער הוא.

טו

1. – אני קורא: ותצפנהו שלושה ירחים, למה לא שנה, למה לא חצי שנה? – אני קורא: ולא יכלה עוד הצפינו. מדוע?

2. – קשה לאדם להצפין דבר מן הדברים, ולא ימצאוהו מבקשיו; ואל נכון ביקשו המצרים אחרי הילדים אשר הצפינום העבדים העברים.

3. – וקשה לאדם לדבר כזב, בשאול אותו השואלים, ידיו חלחלה, עיניו אימה ופניו יאדמו מדם או יחוורו.

4. – ועשה פקודת המלך, וכן היתה מאז ומעולם, אף הניף חרב-ענשו על אשר יתנכלו להפירה: ילד אשר נצפן בבית הוריו יוּצא מתוכו ויומת. ואם כן, טוב לתתו למים, באין הברזל יודע רחם.

5. – או כן: אשר לא ישמע לצו פרעה לעשותו יומת הוא וכל טפו.

6. – שומעת יוכבד צעדים, בעבור עוברי-אורח ליד ביתה, והוגה בלבה: הנה-הנה אנשי צבא, הבאים להמית את בעלי ושני בני. ובשאת משה קולו בבכי, תעור נפחדה מעל משכבה לאמור: מנע קולך מבכי ולא תיגזר מארץ החיים.

7. – ואהרן הקטן אומר: אמא, למה אחותי נער כמוני; למה בתך – בן? ויוכבד: החרש.

8. – המצרי אומר: ילדך דומה כנער ולא כנערה ומה שמו אקראנו?

9. – והשכנה העבריה יודעת ואומרת, יודעת את האמת וזועפת לאמור: על מה הושלך בני וטובע והנער אשר לעמרם ויוכבד חי וגדל; במה טובוּ ממני הם וילדם?

10. – יום ולילה. בוקר, יום, ערב ולילה. מה לעשות? מחר ואולי: עוד היום, אולם רק עם ערב, בבוא השמש מעל הנהר.

טז

1. – מעטים דברי התורה, אך לא נכחד מהם, כי יוכבד חמרה את התיבה בחמר ובזפת. בארוכה וברוב שקידה ופעמים רבות מכינה אם ערישה לילדה, כי ישכב ורווח לו באחרון-יומו.

2. – עומדת תיבת-הגומא בקרן אפלה בחדר ואהרן הקטן שואל: – מה זאת, בשביל מי ובשביל מה? והאם: אל תדבר, חלילה לך לשאול.

3. – הלילה האחרון. בפעם האחרונה חולצת יוכבד שד לבנה. ולא ירעב.

4. – כבר. הנה היא הולכת. מנטלתו ומנשאתו מן הבית. היודעת היא את המקום על שפת-הנהר, אשר בו תשים את תיבת הגומא? כמה פעמים בחרה לאמור: פה אשימנו; לא – שם, לא – פה.

5. – היא הולכת. התמהר או תאט את צעדיה? הרחוק הנהר מבית-עמרם? היודע עמרם, כי היום, עתה, כבר? השילחה את אהרן, כי ירחיק וישעשע עם הילדים, ולא ידע?

6. – האם בלכתה תתבונן בפני משה או תביט נכחה למרחוק, התרוץ או תלך לאטה, צעד צעד, צעד צעד?

7. – הנפגשה מי בדרכה וישאלנה: אנה תלכי עם בתך אשר תשאי? והאם: לא בת היא, כי אם בן ואל הנהר אשאנו. לטבע את בני.

8. – הישבה בדרך לנוח, על אבן או על גזע עץ, לאמור: נלאיתי, כבדה מעמסתי אשר עלי; אתמול קל היית, בני, ולמה היום כבדו רגלי וידי רפו?

9. – הדיברה אליו ומה דיברה, כמשפט האמהות היודעות, כי הילד לא יבין ועם זאת יבין הכל?

10. – ידעתי אמתיות שונות, אחת ואחרת, מה היה ואיך היה – אך לא ידעתי מה אמת אבחר מרוב אמתיות ותהיה אמתי האחרונה על אשר היה וקם לפני שלושת אלפי שנים.

יז

1. – ראיתי ילדים ואני רואה אותם גם עתה. ואני שואל את האומנת: מה גילו? אם תאמר: תינוק בן שלושה חדשים, אחשוב בלבי: כזה היה משה, בשאת אותו יוכבד, כזה היינו גם אני וגם אתה. היה כזה וגם אחר.

2. – לא מלומד אני ואיני יודע, מה ארמונות ומקדשים היו במצרים, כי שונים היו בזמנים שונים. אך ידעתי כי במשכנות-ילדים עניים היו מאז מֵצר ואפלה ודוחק. גם בימינו עתה.

3. – לא הצפנתי ילד מפני חיילי-האויב, אך אנחש, כי יוכבד לא הרבתה להוצא את משה החוצה, בימים אשר הצפינתו, ועל כן ידע יותר את הלילה מן היום.

4. – אני מנחש, כי הילד ממצמץ בעיניו ומתפלא, בהביטו על העצים הירוקים, על השמים הגבוהים, כי נשימתו מעמיקה והוא שותה את האויר לרוייה, ישמח אף יריע, כי העולם כולו אור ושגב ושמחה – אמנם לא לכל – כי יש והעולם הוא כשמש – אך יש והוא כלילה חדל-כוכבים.

5. – מביט משה הקטן, מעיב גבותיו, מלמלם, שומע, שוחק ופושט ידיו לאם, עד כי יפהק, יחריש ויינק אצבעותיו. כן כל האדם תמיד, מעולם ועתה, בכל עת ובכל מקום.

6. – מעטים דברי התורה על משה בהיותו ילד. אך זאת, כי בכה במצוא אותו בת-המלך על שפת-הנהר.

7. – היאריך לשכב עד כי תראנו בת פרעה? היעור משנתו ויבך? היחוש רעב? היתחלחל בראותו פני זר?

8. – לא הייתי במצרים, לא עמדתי ליד הנילוס, לא אוכל לומר: הנה פה, בחול הזה, נספגו מקדם דמעות משה הקטן.

9. – אולם רבות דמעות ילדים ראיתי, בבכים, כי אין להם אם, כי אמם רחוקה, עניה, עצובה, בוכיה.

10. – ידעתי נאמנה, כי גוועו וכלו ארמונות וערים, ממלכות ועמים, אפיקי-נהרות החליפו, ועתה מדבריות שם באשר היו גנים ויערות. אך לא החליפו הכוכבים בשמים ודמעות הילדים והאמהות מלוחות כאשר היו מקדם.

יח

1. – אני קורא: ותֵתַצֵב אחותו מרחוק לדעה, מה יעשה לו. ואתה תאמר, אם איני יודע, אם היתה זאת אחות משה או אחות עמרם? איני יודע.

2. – אני קורא: איש מבית לוי; ותהר האשה ותלד בן, ותתצב אחותו. לאמור האחות שלו. האם אחות משה ואהרן, או אחות עמרם, אשר אשתו ילדה לו בן?

3. – אני קורא: ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. איני יודע מה ביאוּר עלמה, האם נערה גדולה או קטנה.

4. – מבין אני במספרים ועל כן אני יודע, כי אהרן גדול ממשה בשלוש שנים, כי כן כתוב בתורה: ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ואיני יודע, איזו היתה מרים.

5. – האומנם מדעתה, מה תעשה יוכבד, התגנבה העלמה מאחורי אמה לשפת-הנהר לדעת, מה ייעשה למשה? או יוכבד הגידה לה לאמור: בואי והתיצבי, כי אני לא אחפוץ להביט, לא אוכלה.

6. – ובכן הלכו שתיהן: האם יחדיו או לבדן? ומי הנושאת את תיבת-הגומא? מעטים דברי התורה.

7. – האין יוכבד יודעת, כי הנערה מתגנבת מאחוריה והולכת, או אמרה לה: התיצבי בזה. ואיך תחכה העלמה: האם תעמוד או תשב ותקום, שעה גדולה או שעה קטנה, האם תחכה והיא רחוקה או קרובה לנהר ושפתו, או תתלונן בצל תומר או תחבא בסוף?

8. – ואיך מביטה האם לאחרונה על הילד? האם משה ישן בתיבה? ואי השמש בשמים? ואיך יוכבד הולכת מפה – במרוצה או צעד צעד?

9. – ומה חושבת האחת והאחרת? מה רחש לבבן? החיכתה שעה אחת או שעות רבות? והלא ארוך הרגע בחכות הרוח בחרדה.

10. – לא אמצא את האמת, איך היה, אך אבקשנה, כי בבקשך את האמת אשר אבדה, לא תמצא את זו, כי אם אחרת, אשר לא ביקשת והיא נדרשת לך הרבה, כי תוכל לחיות חיי אדם רואה ותדע ותבין זמנים וענינים.

יט

1. – מה היתה השעה – שעת-בוקר או שעת-ערב? אי מקום השמש מעל הנהר בשמים?

2. – אני קורא: ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על-יד היאור. לא לבדה תלך בת-מלך, נערות ואמהות לה.

3. – למה לא רחצו הנערות, למה לא ראו הן, המהלכות על-יד היאור, את התיבה? ולמה בת המלך בראותה את התיבה, לא קרבה בעצמה, כי שלחה את אמָתה ותקחנה?

4. – נאמר: ותרא את התיבה; ולא נאמר: ותשמע בכי הילד טרם ראותה. לאמור, כי לא בכה משה, באשר שכב לרווחה וחלב אמו אשר ינק לאחרונה השביעו ולא רעב.

5. – ואולי בכו ילדי העברים בעבודות מצרים בכי חרישי, כי כן אמרו האמהות: חלילה לכם לשאת קולכם בבכי, כי המצרי יקחכם בזרועו.

6. – היה זה רגע גדול בראות בת המלך את הילד ותחמול עליו. והיא ידעה את צו פרעה וידעו הערותיה ואמהותיה והן מאמינות, כי מילדי העברים הוא הילד הזה אשר הושלך אל שפת-המים.

7. – ותחמול בת פרעה. אכן, גם בספרים אחרים אשר לעמים אחרים כתוב לאמור, כי חמל חמלו על ילד מושלך גם זקן, גם איש צבא, גם רועה וגם זאבה.

8. – מה עצות בפיהן, מה אומרת בת-המלך ומה אומרות בנות לוויתה? הדוחפות הן את התיבה לנהר כי תשוט בו? מה תעשינה? לשאת לארמון את המשוי מן המים? מה דברים בפיהן והן הם כמאזניים בהם יישקל גורל הילד אשר יהיה מנהיג ובהם יישקל גורל עמו בבית-העבדים?

9. – האם במהרה ובקול תחנונים תשמע באזני בת המלך השאלה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד.

10. – הנכבדה במלים אשר לצו-המלכות הקצר: לכי.

כ

1. – שיר-השירים אשר תשיר אהבת אם. שיר שמחה אשר כמעין יגיח מן הסלע, כמן ירד מן הענן, כהר חרמון יתנוסס לרקיע. לא זמרת כנורות, עוגבים ונבל, כי זמרת לב אִם היא, ומעיני עמרם תזל דמעת שמחה.

2. – שישו שמים ושמש זורחת וים רחוק, שמחו מָזרות וליל-דומיה. על זו כרם חמר ותמר, עצי זית ורמון, שושנים וחבצלת.

3. – שירו צפרי-שמים ובני צאן ואילות-השדה וגורי-אריות ודבורים.

4. – ואתה הר סיני ונהר ירדן וספיר-כנרת, ואתם עמקי החלב הצח והדבש המתוק. ואת ירושלים, אשר היה תהיי ואינך עוד. לא נולד עוד המלך נעים זמירות ישראל ולא נולד עוד בנו החכם מכל אדם.

5. – ואתה, העם אשר ידיך אסורות ורגליך לנחושתים הוגשו, התבקש ללכת ישר-קומה והיית ככל הגויים?

6. – מבלי אשר יראה, יודע משה, כי יוכבד קרֵבה והולכת, ומבלי אשר ישמע יאזין לצעדה הנמהר, באשר כן היה וכן יהיה, כי יודעים הילדים אשר לא ידברו. ואכן, חדל מבכי, כי שם יראה את אמו.

7. – התכיר בת פרעה ונערותיה ושפחותיה: לא אומנת היא העומדת בזה, כי אם זאת אשר עיניה, שדיה ולבה יודעים את הילד?

8. – אני קורא: ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד והיניקיהו לי ואתן את שכרך.

9. – איך תביט יוכבד, איך תוציא את משה מן התיבה, מה תאמר, איך תאמצו אל לבה, איך תשאהו לביתה הקטן, איך תטפחהו על ברכיה, איך תשב ותחכה לעמרם ותאמר לשכנים: הנה הבן אשר לי ואגדלו.

10. – קשה תעלומת-השמחה בבואה לאחר רוב ימי-חרדה ולילות-מצוקה. – הללויה.

כא

1. – שונה כעסם של בני-האדם. אחד מרבה לכעוס, אולם כעסו עד ארגיעה; אחר מרבה לכעוס, אך יאריך לשמור עברתו; שלישי ממעיט לכעוס ולא בנקל יסלח; רביעי ממעיט לכעוס ועד מהרה לבו מצהיל וטוב.

2. – שונה כעס הורים. יש מרבים שכר, ויש מרבים עונש. יש מתירים לילדיהם רב יתר, יש אוסרים עליהם רב יתר: חלילה וחלילה, ראה הזהרתיך.

3. – ושונה גם כעס מלכים; ויש מלך קשה והוא טוב וסַלח לבתו אשר אהב. ובת-המלך יודעת את דרך אביה, יודעת זעמו ומה דברי בקשה ותחנון משככים זעמו.

4. – איני יודע, בת אחת היתה לפרעה או בתו היתה אהובה עליו מכל. כי איך אוכל לדעת מה יעשה פרעה אכזר, מלך עם זר ולא עתה, כי אם לפני דורי דורות?

5. – איני יודע, איך דיברה הבת אל פרעה אביה, בהפירה את דברו להשליך את ילדי העברים היאורה. אך נחש אנחש.

6. – היא דיברה אליו לאמור: יצאתי לרחוץ ואראה על שפת הנהר ילד ואחמול עליו ואקרא לאומנת עבריה כי תגדל לי את הנער.

7. – הנפלה אפים ארצה ואמרה לאיש-החימות: סלח, הילד בכה רב בכה ועשיתי, אולם לא אֶשנה עוד.

8. – או הגידה לו הדבר בצאתה עמו בשדה, או בבואם לאכול לחם, או בשבתו על כסא המלכות, או בשוטם שניהם בסירה על פני הנהר; ההגידה לו היום או מיראתה אותו תגיד לו מחר? או שכחה להגיד?

9. – ואולי העלימה את הכל מפרעה והנערות הגידו למלך או לנשיאו ויוודע לו הדבר?

10. – ואולי הגה לב המלך בדברים גדולים כדבר עמו וצבאותיו ואך לימים רחוקים ראה את בתו; ונער עברי אחד לא נחשב מאומה, ועל כן לא ידע המלך?

כב

1. – אפס אם ידע, הזעיף עיניו בהביטו אל בתו ושאל בחרי-אף:

2. – הה, עזת פנים, הילד הזה ימות בחרב ואף אמצא אביו ואמו ואשימם בבית-האסורים, כי הצפינוהו שלושה ירחים.

3. – או: הכן משפט-הבת, כי נקלה בעיניה צו המלך? את הנער אקח ואת ונערותיך תשאנה עונש.

4. – או כן: יהי לך הנער לשמחה ולשעשוע, אולם אל תוסיפי לעשות כזאת, פן אמיר אהבת אב בחימה כאשר יורני הצדק.

5. – או: אם תתעצבי לך בחצר אביך, ותתאוי לילד אשר יגדל בחיקך, קחי לך נער מילדי השרים אשר בחצרי: הקַשָת, הסופר, המליץ, שר האופים, שר המשקים ולמה לך נער מנערי העברים?

6. – או: כדבר בת המלך כדבר מלכות. אם נתת את הילד לגדלו, יהי כלבבך. אולם איך יכובד דבר הבת, והיא לא כיבדה את דבר אביה?

7. – או כן: תצפין האָמה העבריה את הילד ולא תדע אמו דבר אמת, פן תתימר בקהל עם ותפתה גם אחרות להפר פקודותי.

8. – ואף כן: אפקיד שומרים על מקום רחצך, בתי, ולא ימצאוך בדרכך העבדים.

9. – או כן: קראי לאמה העבריה והילד, וייבחן לכוהני ולחרטומי ואדע, אם טוב אעשה לגדלו ויהי לך לבן.

10. – איני יודע ואף איני יכול להגיד: האמת הזאת אחת היא גם לי, גם לך. לא, היא רק האמת אשר לי, כי כן חפצתי לדעתה, ואתה צא ובקש את אמתך.

כג

1. – אני קורא בתורה, כי משה התאונן במדבר לאמור: לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואין התורה מגדת, אם גם בהיותו ילד בחצר פרעה היה ולמה היה כבד פה.

2. – אולם מלבד דברי התורה יש גם דברי אגדה אשר הגידו חכמים לאמור:

3. – בחצר פרעה רבו חכמי מצרים, כהנים, פותרי חלומות, ידעונים ונבוני לחש וישאל מהם פרעה עצה ויעש כעצתם.

4. – ויקראם כי ינחשו לו, אם ייטיב לעשות בגדלו את משה בחצרו או בהמיתו אותו. ויגידו מנחשיו לאמור:

5. – הבה קערה אחת והיא מלאה גחלים בוערות והבה קערה אחרת והיא מלאה אבני יקר והגש את הקערות לפני משה והיה אם יושיט ידו ולקח את אבני היקר בחרבך הרגוהו, אפס אם יושיט ידו ולקח את הגחלים יחיה, כי יעשה כמשפט הילדים מימים ימימה ולא יהיה מתקומם אליך באחריתו.

6. – כי רבה יראת המלך, פן יקום מנהיג לישראל והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאי פרעה.

7. – ויתבונן משה בשתי הקערות לדעה מה יבחר ויקח בידו ויאמר לקחת את אבני-היקר. ופרעה וכהני מצרים וחכמיה מביטים היטב לראות, מה אחרית הנער, האם מנהיג ונביא או כאחד העם, אשר רבבות כמותו.

8. – אכן, יבחר משה באבן-היקר. אולם מלאך-האלוהים יודע מחשבות מלך מצרים ועצת חכמיו ויט את יד הילד אל הקערה האחרת. ויקח משה גחלת אחת ונכוותה ידו ואף נתנה בפיו, כמשפט הילדים, ונכוו לשונו ושפתיו ויהי כבד-פה מעתה עד אחרית ימיו.

9. – ויאמרו הכהנים: אך ילד תמים הוא, יקום ויחיה לפנינו, כי כן גזר אלוהים.

10. – כן האמת הקצרה אשר בפי הכותבים וכן כתבוה בספר; ואני מבקש אמת קשה וארוכה ואני מוצא תשובות רבות לכל שאלה אשר שאלתי.

כד

1. – אני קורא בתורה לאמור:

2. – ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבֵן.

3. – אמרה יוכבד למשה: ייטב לך בארמון כי רב בו האור והטוהר והשמחה והעושר. ומשה לא אמר דבר אך הגה בלבו: מה נעצבו פני אמי ועיניה?

4. – אמרה יוכבד: תלבש בגדי הוד ותנעל נעלי פאר. אפס, משה מביט בדאבת-כיסופים אל בגדיו הדלים ורגליו היחפות.

5. – אמרה האם: לחם אבירים תאכל ומשמני בשר תשתה חלב ודבש מתוק. אפס, משה נוגס מככר הלחם השחורה אשר לאביו ומרבה ללעוס מפרוסתה וכטעם עדנים לו אחרון-פירורי-הפת אשר יאכל בביתו.

6. – אמרה האם: תרוץ ותשעשע בגני המלך אשר פרחיהם עדנת בושם ועציהם פרי מגדים. אפס, משה לקח מעם צרור האבנים אשר ליד ביתו אבן קטנה ואחת להיותה לו כמזכרת בדרכו הארמונה.

7. – אמרה יוכבד: תישן על מיטת שן כאורח מלכים. אך כן ענה לה משה: אמי, נלך מחר ואישן בזה עוד הלילה. והאם: לא, חלילה לך, צו בת פרעה הוא, כי היום אביאך אליה.

8. – אמר עמרם: תלמד קרוא. ומשה: מה משפט הקריאה? עמרם: תלמד כתוב. משה: מה משפט הכתיבה? עמרם: תלמד מפי חכמים, כי תדע לעשות אותות לעיני העם. משה: אכן, אלמד.

9. – אמר קהת אבי עמרם: תלמד מפי רופאי מצרים לרפא כל מדווה וכל מחלת זקנים. משה: אכן. אמרה מרים: תלמד לרפא צרעת.

10. – ומשה לא יענה לה דבר.

כה

1. – אני קורא בתורה: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו.

2. – נאמר: ותביאהו, ולא נאמר: ותשאהו. לאמור, כי הלך ליד אמו. והלא ידעתי, מתי ילד קטן ילמד ללכת וגם אתה אם ראית ידעת. אך לא אדע מה שנות משה עתה, בלכתו עם אמו: שתים, שלוש, חמש או שבע; מה שנות משה בלכתו לחצר המלך?

3. – יוכבד רחצה אותו, כי כן תעשה כל אם ואם, אף הלבישתו בגדים נקיים, ואמרה לו: תשתחווה לפני המלך, כי כן תדבר אֵם עניה בהוליכה את ילדה הארמונה. והאם שמע משה בקולה ונפל לפני פרעה או עמד וקומתו ישרה והביט בפניו ועינו ישרה? ומה אמר – לא אדע.

4. – ההתירא הילד בבואו אל האולם ובראותו פרשים וחרטומים וסריסים לבושי תפארת ובהתבוננו אל כסא המלכות? איני יודע, אם התירא. ואתה, אם תדע – הגידה.

5. – השמח משה בראותו את השער הגבוה, העמודים והמעלות והאולמים והמרבדים, את הכסף ואת הזהב ואת אבני היקר? אני יודע: לא שמח הילד, אשר יאמר לאלוהים במדבר: למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי? ולעמו יאמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.

6. – הבט יביט הילד בתשומת-עין ומצחו יחרש כתלמי שדי, כי יהגה מה יעשה באשר יבואנו. ואני יודע, מה הגיגו, ויהי כמוס עמדי, כי אך לנפשי ידעתיו.

7. – משה, משה, אמך נפרדת מעמך שנית כאשר נפרדה מעמך ראשית. עתה תשאר פה לבדך. האם גם עתה תיקרא בשם אשר נקראת בבית אביך? ומה תגיד באמור לך אמך: גדל, בני, והיה לי לברכה?

8. – התוכל אמך לפקוד אותך בנווך אשר בחצר המלכות, או הכהנים יהיו כגדר בינך ובינה? בנה אתה, אולם הם יחשבו, כי רק אומנת שכירה היתה לך.

9. – איני יודע, אם עמרם העמל, כאחד העבדים מבני עמו, בלבנים ובכל עבודה בשדה והנוגשים מענים אותו וממררים חייו, ליווה באשתו את בנו לדרכו ואמר לו: זכור, כי מילדי העברים אתה.

10. – אך ידעתי כי אתה, מנהיגי ונביאי הצעיר, אמרת: זכור אזכור, אבי.

כו

1. – קשים חיי ילד, האָמון בבית קטון והובא לאולמי-מלכוּת, כי בארמון אחרת ברכת המועדים ואחר סוד שיח שפתים, אחר אורַח היוצא ובא. ואף יתר-חירות תמצא באשר יחסרו מרבדים, משי, זהב ושיש.

2. – מה היה היום הראשון למשה בארמון פרעה? אחר היה אם שנותיו שתים ואחר היה אם שנותיו חמש או שבע. אחר היה אם בת המלך אספתו לאולמי-מגוריה, ואחר היה אם שר משרי החצר אחז ידו לאמור: עתה בוא ותחלף שמלותיך ואלמדך את אשר תעשה.

3. – הנתנו ליוכבד להיות בארמון עד בוא השמש, כי משה ביקש: אמי, אל-נא תלכי. או נאמר לה: ועתה הניחי את הילד ולכי לך.

4. – מה מחשבה תרוקם בסתר לב הילד ומה זכרונות יעלו בו מזכרונות בית-אביו?

5. – ומה עתה שם, בבתי? היש לחם, ההכה מצרי את עמרם בעבודתו, ומה שלום-האם בעמלה, ומרים עזוב תעזוב עמה, ואהרן לא היה לטורח לאביו-זקנו ומי הילדים אשר עמהם ישעשע? היבוא מהם לפקוד את משה בחצר המלכות?

6. – גדל משה – נושם וגדל, אוכל וגדל, משעשע ורץ וגדל. לומד וגדל. בוכה וגדל בכיו. גדל ובשרשי מחשבתו יעמיק בחיים ויקיף עולם בבינתו.

7. – הבט יביט סביביו ויראה; האזן יאזין סביביו וישמע, וכל מחשבה ומחשבה ישים על שפת העתים ויחכה, אם המחשבה תשוט ללא שוב; או אם המחשבה תשוב, כי ייניק אותה כהיניק אם את ילדה.

8. – יוכבד עומדת מרחוק לראות את בנה, אם גדל ויהי לברכה. הראה אותה משה ויכירנה? הפנה כה וכה וירא ואין איש וירץ אליה?

9. – או התגנב מארמונו, בקומו חרש ממיטתו לילה, בעברו חרש רוב אולמים ומסדרונות, בפתחו חרש את השער וברוצו ברגל מהירה לאורך הדרך ולאור הירח. ובבואו לבית-אביו יקרא: הנני, רק לרגע קטן.

10. – איני יודע אם הדבר היה כן, אך אם ניחשתי נכונה איני יודע אם היה כאשר ידעתי.

כז

1. – לא נאמר בתורה, אם היו ילדים לבת פרעה או רק משה היה לה כבן. וכן לא נאמר בה, אם היו לה אחים או אחיות, או אם היו בנים ובנות לאחים ואחיות אלה ומשכנם בחצר המלך.

2. – אולם היה היו בארמון פרעה ילדי שר הצבא ושר האוצר ושר אורוות הסוסים ושר האופים ושר המשקים ושר המרתפים ובעלי-המלאכה והמשרתים והעבדים.

3. – היו ילדים בארמון פרעה והם קטנים וגדולים, נערים ונערות, רצים, משעשעים, שרים, יוצאים במחולות המחנים; לומדים מפי חכמים לקנות דעת, כי יגדלו וייטיבו לשרת את מלכם.

4. – ואיככה הביטו אלה אל משה, בעמדו ביניהם לראשונה? הקידמו אותו בברכה ומה היתה ראשית דברם? ומה ענם? ההבין שפתם והיא שפת עם לועז?

5. – ומי בילדים הקדים לאמור: בוא, אראך ואורך, בוא ונשתעשע. האמר כזאת ילד או שני ילדים, או לא אמר אפילו אחד מהם? ומי אמר לראשונה: אתה תעמוד ואני אשב, אתה אַל תתגונן בהכותי אותך, כי חדש אתה עמנו, כי אנו נושנים בזה, כי אתה אחד ואנו רבים, כי עבד אתה בארץ מצרים.

6. – ההציקו הילדים אשר בבית פרעה למשה, הילד הזר, בקראם לו: עברי. או לעגו לו, לאמור: בן עושה לבנים ורועה צאן, או חירפו אותו בקראם לו: משוי מן המים, כבד לשון, אויל ועם-הארץ. או גידפו אותו לאמור: אסופי.

7. – הדחו אותו מעליהם, לאמור: גש הלאה, ולא תשעשע עוד עמנו; כי הכה אככה ואף אידה בן אבן?

8. – ההיו בין הילדים נער או נערה אשר אמרו אליו: שבה על-ידי ואני מגן לך מפני דבר-נגישה, חירופים ולעג, אף אשעשע עמך ואתה תספר לי על אביך ועל אמך, ועל מוצאותיך בבית?

9. – למד את החיים, משה הקטן, כי קשים המה, ילדי. וזכור אשר ימצאך, כי תדע באחריתך.

10. – ויען זָכרך תכתוב בתורה לעמך: הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם. ככם כגר יהיה לפי ד'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. ואף תכתוב בה: וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

כח

1. – אתה אומר: כן; הוא אומר: לא. אתה אומר: טוב ככה; הוא אומר: רע ככה. אתה והוא מתעשקים ומריבים; אין בכם מכַזב, לא אתה ולא הוא. שונות אמתיותיכם על הנעשות ועל הנרצות.

2. – האנשים מתעשקים ומריבים ועל כן מתעשקים ומריבים הילדים, כי אדם המה. מי ראשון מכל ומי חזק מכל ומי טוב מכל ומי מיטיב דעת? ראיתי אנשים רבים וילדים רבים, שמעתי דבריהם, שקלתי מעשיהם.

3. – ועל כן אומר, כי היו דברי-מריבה בין ילדי פרעה ונכדיו, באשר לא ידעו את הטוב. ויאמר משה: כן תעשו וייטב פעלכם. עשו הילדים כדבריו וייטב המעשה; הממאנים יחפוצו; הזועמים ישלימו והעצֵבים יצהילו.

4. – ואשר אל יאבה לעשות כעצת משה, יאמר לו: אם לא תשמע בקולי לא ייטב לך באחריתך; ואכן עיני הילדים רואות, כי כדבריו כן הוא.

5. – והיה כי לא הבין אחד והאחר לדברי המורים ויאמר משה: הבה ואבאר באר היטב. שומע התלמיד ועיניו אורות: אכן, השכלתי וידעתי.

6. – ומשה מיטיב ללמוד כל לקח ולקח, כי יבקש להבין הכל ולדעת הכל, חכמת חכמים וקסמי קוסמים, רפואות רופאים ופתרונות פותרים. והילדים שואלים: אי מוצא תבונתך? והוא יענם: ידעתי, כי ידעתי.

7. – ועייפי משובת השעשועים התאספו ומשה, אף כי כבדה לשונו, יגיד להם כל דבר דבור על אפניו ואזניהם קשובות. הכר הכירו, כי אחר הוא ושונה הוא בינותם.

8. – והמלעיג יפטיר שפה ויאמר: האחד בא לגור ויתימר, אף יתנשא עלינו? והאחר מהסה לעגו: החרש, כי כנים דבריו מדבריך.

9. – ומשה ידע את חכמת הכתב ויכתוב חוקים ומשפטים לילדים, כי יעשו נכונה ויחדלו ממריבה ועשק. ולא שמעו לו הילדים ויחר אף משה והשמיד אשר כתב ואף רחק מהם, עד כי קראו לו: שובה.

10. – מה החוקים אשר חקק משה לילדים, ילדי חצר פרעה?

כט

1. – ישב המורה בחצר-המלכות להורות את דברי ימי-קדם והילדים אשר לרגליו שותים דבריו בצמא.

2. – וכן דבריו: ויהיה בימים ההם ושובע גדול בארץ כי רב שברה ויקבוץ פרעה את כל האוכל ויצבור בר אר לא ייספר מרוב.

3. – ואחרי שני השובע צמקה הארץ ואכלתה הבצורת והרעב כבד ויצעק העם ללחם ופרעה ישבר להם בר והם יביאו באוצרו כל זהבם וכספם.

4. – ויחזק הרעב ויקח פרעה במחיר הבר את הסוסים ועדר הצאן והשורים וכל שדה תנובות עד היות כל העם כעבדי-פרעה.

5. – ויגד משה לאמר: לא טוב מכור אדמה לצמיתות; בשנת יובל, היא שנת גאולה, ישוב איש אל אחוזתו, ולא ידע עוד נוגש ולחץ

6. – והמורה: לא ילדים יחוקקו חוקים. ומשה: כל אשר הוא היום ילד, יהיה מחר גבר בעמו.

7. – ישב פותר החלומות לפני ילדי חצר-המלכות ללמדם לקחו ויאמר:

8. – ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות.

9. – ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד, בריאות וטובות. והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן.

10. – ומשה יושב בין הילדים ואזנו נטויה, אך לבו יהגה: גם אני חלמתי חלום. ויזכור משה את החלומות אשר ראה.

ל

1. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא הגידו לי הילדים את אשר יראו וישמעו וידעו ויחשבו ויזכרו. ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא ראיתי, איכה יגדלו ילדים קטנים להיותם גברים ונשים בעמם.

2. – הגידה מה חלום חלם משה לראשונה בבית-פרעה: החלם על יוכבד וביתה, או על אשר יבוא במדבר?

3. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא אמרו הילדים בקומם מחשכת לילה לאור בוקר: חלום ולא אדע פשרו.

4. – שונים חלומות הילדים – על אשר היה ועל אשר יהיה.

5. יש חלומות כמעשים בכל לילה והם טובים ורבי חמלה ויש חלומות והם מוזרי-מראה ומזרי-אימה, חלומות על מיני אדם ומיני חיה אשר אינם על הארץ, חלומות על אנשים אשר עם החיים ועל אנשים אשר עם המתים, חלומות על מלחמות ושריפות ואנשי דמים ורצח.

6. – מה חלום חלם משה על מיטתו בחצר-המלכוּת?

7. – ידעתי, כי הילד יחלום גם בשנתו לילה וגם בהקיצו יום ועיניו פקוחות. והוא יהיה מנהיג לאשר בביתו ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

8. – והוא יהיה שר עשרה, שר מאה, שר אלף או מנהיג לכל העם או לכל העמים. או יהיה ידיד ואח לאיש אחד והיה לו האיש הזה כל העם וככל העולם.

9. – איני יודע ואף מורך לא ידע, גם כל אחר לא ידע ואף ספר בעולם לא יספר, מה חלומות חלם משה ומה אמתיות ידע בעודו ילד.

10. – הגד, איפוא, אתה, כי ידעת את הילדים וידעת את האמת על משה בעודו ילד: מה היו חלומותיו ואמתיותיו אשר אבדו בחולות-המדבר וברוב-דרכים, בדמי-מלחמות רבות, בהרים, בנהרות, בערים ובחורבות-ערים, אשר בהם הלכו ישראל והעמים שלושת אלפי שנים.

אמרתי לכתוב כל אלה כתיבה, אשר כטובה כן יפיה וכיפיה כן טובה, ולא השכלתי לעשות כחפצי. כי זקנתי ועייפתי ואינני ילד. ואתה, תיטיב ממני לדעת את הדבר הזה ותשכיל לעשותו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

רשמי ארץ-ישראל / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

ההרצאה הזאת נשענת אל 940 ציונים מביקורי בארץ-ישראל במשך ששה שבועות. היה זה טיולי השני בארץ-ישראל.

מכתב של אב לבן שש-עשרה. האב אנוס היה למסור אותו למוסד, כי אין לו שהות לטפל בעצמו בילד. יתר-על-כן, בעיר הבטחון גדול יותר:

חנן חביבי, המחנכת שלך מודיעתני, כי אין אתה טוב. אין אתה מציית ואתה מכה ילדים. אני אוהב אותך ואוֹהב אותך תמיד, אפילו אם לא תהיה טוב. גם אם לא תציית, אוהבך. אלא שאהבתי תהיה אחרת. – אם אתה מנומס אני אוהבך והנני שמח, אם אין אתה מנומס אני אוהבך והנני עצב.

לאחר שתיקה ארוכה, מקבל האב תשובה זאת למכתבו:

חנן מסרב להקריא מכתב לאביו, כי לא תיקן עדיין דרכו. הוא אומר, כי הוא משתדל, אך לא לגמרי. כי בשעה שהוא כבר מבקש להקריא משהו, אין הדבר מצליח בידו והוא מוכרח להתחיל הכל מבראשית.

איזוֹ גברת מדפיסה בכתב-עת ספרותי אפּיזודהּ מטיול בישוב ידוע לי בארץ-ישראל;

“לפני אולם-האוכל היתה מדשאה, הילדים שיחקו שם לעיני הגננת נעולים סנדלי צבעונין, לבושים מלבושים קלים מרפרפים, שזופים, נחמדים. כאחוזי רושם מסוים פזמו מה. איש לא היה מאמין כי אלה ילדי האנשים הכבדים ההם… השתדלתי לתפוס אחד ממהם במעופו. הבריחני כזבוב. סוף-סוף כשתפסתיו בסינרו, התרגז וטפח על זרועי. כולם באו במרוצה, הביטו בי באיום ובבת אחת, כמו לפקודה – שרבבו לשונותיהם.”

לדעתי לא היה הדין עם המחנכת שאמרה דברי תוכחה לילדים. וכן לא היה הדין עם העתונות הוורשאית שסערה על אותם קצרי-הרוח שדרשו, כי ישלמו להם על שהרשו להביט בהם או לצלמם, – כשהחברה הצוהלת באה מדי פעם פעם מן הבירה במכוניות, כדי לראות אותם, לשאול שאלות מיותרות, לצחוק, לחמוד לצון לכפר הצבעונין.

החיים אינם שעשוע. צריך שיהא בך העוז להודות ברצינות החיים של האחרים ולכבדה, אם הרצינות הזאת נרדמה בך ואבדה.

כשהצעתי לראות פנימו של בית יהודי בוכרי הקיפני בן-שלום (אין הוא זמן רב, אך על-כל-פנים כבר שמונה שנים בארץ-ישראל), בשאלה של תמיהה;

– איך, להכנס לדירה זרה? הרי אפשר וייעלב? אמת פשוטה כל כך. להתבונן בלא בושה בחיים זרים?

ראיתי, כי אחרת הליכתם של ילדים על אדמת סלעים: מציגים רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרה, ורק אחר כך כל כף-הרגל ופסיעה קדימה. יש לא-יוצלח וקטן ומתהפך.

הריהו מוטל, ממתבונן סביבו בתמיהה וחוקר. מה אירע כאן? אחרת אירע לו קודם, אחרת אירע לו עתה. עמד – מוטל. מה זאת ולמה? מביט, טופח בידו בקרקע: לפני רגע היתה בעומק, מתחתיו, ועתה קרובה, לפניו; לפני רגע לא יכול היה לנגוע בה בידו, ועתה היא קשה מתחת לאצבעותיו. והיכן הרגלים? הוא מוטל. מתהפף אל צדו, נותן לתוך פיו קומץ רגבים – תפל, הוא יורק, מתעווה. ושוב הוא מוטל על בטנו. הוא מחשב בדעתו – חוקר ברוב תמיהה. מביט: איך? – מנסה ובלא זריזות, דורך על סינרו, מסתבך בשמלתו; מתרומם בעמל, מזדקף, מביט למטה. מקרין – מריע בנצחונו. מתחיל מבין מה פירוש שכיבה ועמידה. מצחו זעום, עינו בודקת, הוא פוסע פסיעה זהירה קדימה, מאַזן בידיו.

צריך, הכרחי סרט. לא – שני סרטים. האחד של ילד החוקר את עמל החיים והפתעותיהם הלא-נעימות; האחר – קהל ילדים הצופים במחזה. כי אין רץ להגיש לו עזרה לא-חכמה, אין מפריעו. הם צופים.

אני ששוב איני יכול איני יכל להפטר מן ההשקה העירונית האדוקה על הילד, היו לי כאן מומנטים הרבה, נאמר בגילוי-לב: מומנטים מצחיקים, משעשעים. ואילו הילדים לא כלום: אף אחד מהם לא זע, לא חייך אפילו בחטיפה. מתבוננים בהתאמצותו הלא-זריזה של הזאטוט, מביטים כיצד הוא נאבק בעמל החיים. לומדים להיות מבוגרים, לומדים להיות לעתיד לבוא אבות ואמהות הנוהגים בילד בכובד ראש, ללא הלצה.

קמעה-קמעה משתחררת ציבוּריוּת-הילדיםּ מן הלחץ – של גננות, מורים, הורים הלמודים לפי נוסחה נושנה ושהם זמן לא רב (רק 10–5–4- שנים) בכפר ובארץ-ישראל. אלה היו להם דוגמאות אחרות ונסיונות אחרים של שנות ילדותם.

לא כדין הוכיחה המחנכת את הילדים על שהפגינו מחאה מאוחדת כתשובה להתגרות טורדנית וחדלת-טאקט.

החיים רציניים גם במזרח וגם במערב, גם בראשית זריחה גם במלוא הבגרות. לא נוח להכיר דבר זה, כי הוא מחייב בדיקה עצמית מטרידה. אולם אז לא יחבוט בקוצר-רוח ידו של הילד!

לא כל אחד רוצה שתהא מתבונן בו, לא כל אחד זכאי להתבונן! (אילו ניתן פֶּה לתמונות, לפסלים, למצבות – והיו יכולים לדבר אל התיירים, לא קטרוג אחד שמעת).

ראיתי באקרופּוליס טיול צוהל ומצוהל, שהיה דוגמני לצַלָם על רקע מקדש ניקה אַפּטרוס (חוצפה מהנה).

הזהר בצבר¹ – כי דוקר…

נידונה שם שאלה, אם להראות לתיירים את פּנימם של בתי-הילדים. קשה לאסור – הם כועסים.

– בכספי בניתם זאת וזאת – התרעם תייר, כשלא הותר בשעת מנוחת הילדים להכנס לאולם-השינה שלהם.

יפה התאפקות בהסתכלויות אלו, כי בישוב פלוני חלונות בית-הילדים סתומים שקי-אבנים בפני כדור שוטה, בית אלמוני הוא בלילה מרכז התגוננות, והילדים ישנים בצריף – לא נוח; ויש בימי הפגרה לא יכלו ילדי בתי-הספר לצאת לטיוליהם. הרי הד השבועות האלה משתייר וקיים.

בהתיאשות טובת מזג קיבלו את הגזירה עעל טיולים מחוצה לשטח המגודר. ילדים כילדים, העולם מעורר סקרנות על אף הכל ותמיד. האחד אומר בגאוה:

– הצלחתי: בדיוק לא ישנתי ושמעתי איך שֶיָרו.

האחר מתפאר: – שכבנו מתחת למיטות.

והרי גם רפלכסיה כזאת:

– כלל לא פיחדתי, כי הלב דפק לי בחזקה. אילו לא היה לי לב לא הייתי כלל מרגיש, שאני מפחד.

אודה שהייתי קָנֵט, בעבור בני הכפר הערבי השכן ליטול מעם היהודים מים לעצמם ולבהמתם. השעה חמש ומחצה בבוקר: 2 חמורים, 4 כלבים, נער ערבי (ההוא היה תמיד כפותח את היום) ושוב: חמור,

אחריו נער, כלב, אשה; 2 סוסים, פרד, 3 חמורים, נער על חחמור, אשה, כלב, 3 ילדים, 3 נשים וקערות כבסים על ראשן, 2 סוסים, 2 חמורים. ערביה וסל, נערים מתרוצצים, משתובבים.

וכך שלוש פעמים ביום. ללא דאגה פוצחת שיריה עדת ילדי ערב, מצלצלות פּחיות. כך בוטחים בעצמם: גם לא יביטו על רשת הגדר, אפילו אבן אינה מאיימת עליהם. שמא בתחילה תמהו, אולם עכשיו הם יודעים ומזלזלים בעולים הלבנים, העובדים ואינם מתגוננים, אינם יורים, אף כי נשקם “כביר” כל כך… והייתכן ויהיה לא כך?

לפני שנים היתה הדרך אל המים רחוקה יותר בשלושה קילומטרים ותמותת הילדים הערבים גדולה פי שנים. אין תימה – הלא בזמן הזה היה זה עדיין “עמק המות”. – כבר לאחר פרעות תרפ"ט, ביתר דיוק: לפני שנתיים, היו ילדים יהודים וערבים רועים יחדיו הצאן, צולים יחד בולבוסים. זה כפר שלוו. רק פעם אחת הגיחו אז בלילה, אחר כך הצטדקו – כי לא לשם התנפלות – אלא לויה מרובת-מלווים. התנפלות? לא, הם שלוים, טובי עין.

ועתה מחכים, מה יבוא. אחד הידידים גילה לתומו, שכבר בחר לו בית, שבו ישב לאחר גירוש היהודים.

מלחמה? לא. – הכל כשהיה, זו רק זריעת “סופה”, לא בערה – מהבהב שדה-כּבול. – “הם נוגשים”; – הוא אומר. – “מקום שידם מגעת הם מתנפלים, מקום שאין ידם מגעת הם רק מציקים”. “ובכן, מלחמת פּרטיזנים, מרד?” “כמעט, אך לא לגמרי, כי פּרובוקציה ומעשי לסטים”. – “שמא רוסיה בתקופה הראשונה של המהפכה?” “שם היה הענין רציני יותר, פה מזרח ויתר מראית-עין – רקע אחר, אנשים אחרים”.

החיים זורמים כתקנם, אך הם עצורים: שלוש פעמים מכונית, ולפנים כל שעה, המכונית חלונותיה סורגי-ברזל בפני אבנים, וליד הנהג יושב נהג-מילוּאים, שמא ייפצע ולא יוּכל עוד לשלוט במכונה. ושוטר – אנגלי, יהוּדי, ערבי – לפעמים שני חיילים. צריך לשמור גם במקום שיש בו ביטחה גמורה; עזרת הצבא בכללה מאחרת, וצריך עזרה דחופה, כי פה מזרח: אטיות, עצלות – פתאום התפרצות, במפתיע, בבת אחת. מה הם ערים אף אנו כך, מה הם יודעים אף אנו כך. יש ערבים שלוים.

הֶרשק יש לו ידיד דייג, והא רק שנתיים בארץ-ישראל; לא-כל-שכן אלה, שהערבית שגוּרה בפיהם, והם יודעים מנהגיהם, כבר עברו עליהם פה 20–15 שנה, היו מארחים אותם בבתיהם, היו מתארחים אצלם. הרי לא אויב הוא הכרסתן ההוא, המביט בנו ומחטט בנחיריו, ולא ההוא שיש לו עסק משותף ורב הכנסה עם יהודי. מחכים בסולידריות, עד שהענין יסתיים, כי הוא עולה להם ביוקר.

אימרה ערבית ציורית: היהודים והערבים מושכים חבל אחד, אלה לכאן ואלה לכאן, ומתקרבים אלה לאלה. כשהם קרובים בא אנגלי, חותך את החבל שלא יפּגשו.

אפקפק, אם שביתת-נשק מדומה היתה מרדימה את ערוּת הישובים. ומה? יארע משהו – תמיד יש פתח-אמירה, כי זו התנפלות של כנוּפיה לא-מאוּרגנת– ההנהגה התחמקה מתחת ידי המנהיגים.

מראית-עין של הגנה – כן, גלמי-עץ ארוגים תייל דוקר במוצאי הערים, רכבי-אופנוע, מטוסים ממריאים ומנחיתים. שעה לפני צאת הרכבת בודק טרוֹל את הפסים, אם הכל כסדרו. הרכבת מאחרת. המסחר נפסק: אי-אפשר לקנות עגבניות של פועלים –ערביות, כי היתה הרעלה מרובה. גם בספרד שמועות על סוכריות מורעלות, גם בוורשה לפני כמה שנים. אותה שיטה, אותן תחבולות.

– אני, שעברו עלי שלוש מלחמות ושתי מהפכות, לי תמיהה וחידוש: הנסיעה מתל-אביב לירושלים ומירושלים לעפולה לא נתייקרה: 19–10 גרוש. זה קואופּרטיב של פועלים – התאגדות נהגים. גם תוצרת “תנוּבה” לא התיקרה. גם זה קואופּרטיב. סליחה, השנה התיקרו ענבים.

מריבה אחת, מרגיזה, צעקנית, לא נעימה, בענין הענבים דווקא, הלא ויטאמינים, מיצרך ראשון; ובכן לא צריך היה להעלות את המחירים. איני יודע אך עובדה היא, כי רק מריבה אחת, ואני הרביתי לנדוד והאזנתי.

– על שום מה אין אתם מריבים?

– ודאי משום שאין לנו פנאי.

קראתי בוורשה בענין התנפלות על המושבה הגרמנית. והכומר הילדברג הבטיחני, כי שלום ושלוה, לא בא עוד מועד. ידיד ערבי גילה לו, כי קודם ישחטו את האנגלים, אחר-כך את היהודים ורק באחרונה יטפלו אל הנוצרים.

רעננוֹת פה מסורות-הטבח. תמיד היו סכינים ו“סעיפים”: אַלה וכדור-עופרת בראשו להדהים את קרבנות-ההתנפלוּתּ; ראיתי את הכלי הזה – מענין, פּרימיטיבי, רב-רישום.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת. ארץ קטנה, אך רוב אקלימים וצורות-חיים. גבוהה, נמוכה, קרובה, רחוקה מן הים.

גם אצלנו אחרת בהרים, על הפסגה, במדרונות, במכתש, בעמק, ממזרח הרים, ממערבם.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת.

היא כזאת, כאשר תדע ותרצה לראותה, כאשר תדע לפענחה, היא כפי כוחך. האחד ארץ-ישראל היא לו המטבח רב-המטעמים ב"פּולוניה², בית-קפה מודרני בתל-אביב, שיחה נעימה על כוס יין – עם מתעשר, בעל מטעמים. ובדיחות יהודיות הנודעות בכל העולם. – יתר מדי מלומדים, מבול פּרופיסורים. מישהו תלה שלט: פּרופיסור לביליארד.

– טוב, שסגרו את בתי-הראינוע ואחרי שעה שבע אסור לצאת לרחוב: יושבים בבתיהם – משתעממים, יהיה לנו גידול-אוכלוסים ראוי לכמה חדשים.

הערה: מתעשר, לא בהכרח ספסר. לפני שנים רבות קנה שטח חולות, שילם פרוטות. חלק מכר במחיר יקר יותר – בנה בית, ושוב במחיר יקר יותר ויקר מאוד. מקרה ממוזל!

בשעה שחיכיתי שעה ארוכה וחדלת-תקוה לאוטובוס, התבוננתי יפה יפה: חוילה יפה, מדרגות-אבן מגביהות והולכות, אילני זוקן שופעי צל, גדר-שיחים עבותה, צינה דמומה, – בגן משחקים ילד וילדה; כמו בעיר-הגן לונדון. אני נכנס בפשפש-הברזל, ישבתי על המדרגה, – לא אמר מלה כלשהי, לא שלח את השוער לשאול: “מה לאדוני פה?…”. החזקתי טוב, כי מעוף-מרומים, אך האם צריך למתוח דין חמור?

בהגזמת-מה – לפני שנים לא רבות – כל הכרמל ניתן לקנות בלירות, 25 זהובים. – אילו ידעתי, אני בעצמי – איני ספסר – מן האדמה מתחת הייתי מוצא 5 לירות, 125 זהוב והייתי קונה.

(דומני כי מישהו מן הנוכחים נאנח, כמותי – לא ידע).

מעוף מרומים – ניחא. על שום כך בלבד החלטתי לראות את האוניברסיטה, כדי לקבוע איך יקבלו שם כַּפְרִי ארצישראלי, חבר-נסיעה שלי. בלבביות לוחץ ידו ידידו מכבר, היום דוצאֶנט; כאח הקבילה פניו האסיסטאֶנטית, הפעם של פּרופיסור מצוין באמת. זה נאה ונעים. אך על שום מה מיד על תמים ותמימים ובכיעור כל כך. ספסר? כל אחד ואחד רוצה להשׂתכר, ביחוד בזמנינו הקשים. נעים להתעשר על אהבת המולדת.

לא רבים היינו התיירים באניה, בין המעטים הוא ואשתו. על הא, על דא. גילה בפטפוטיו מסתורו: הוא נוסע, כי עתה ודאי – בלבולי-מאורעות, – ובכן שפל ואפשר לקנות בזול. הרשעתי אותו כי מתוך שלא ידע איך שם ומתוך שראה את שלוותי, רצה לצאת יחד עמי לכמה ימים לישובי-כפר, שהרי הם מכניסי אורחים. זה היה משהו שלא כסדרו. אך לחרף ולגדף אדם, משום שיש מאורעות (והרי יש) ובכן הוא רוצה בזול.

טוב, כי מעוף מרומים. אך אם ניתן לִבְחורְ בין פועל יהודי יקר יותר ובין פועל ערבי זול, כבר מהססים, במי לבחור. עתה ענין אחר, כשהערבי לכאורה ענוו וצנוע, אך מי יודע, – אולי יטיל דליקה, יביא פורעים או, ישמור השם, – יטבח בלילה.

צריך שתהיה זכות לשפוט, – אני אין לי זכות כזאת. לפני שנתיים ניסיתי וסטרו על חטמי. – התלוצצתי ברישעות על התיירים, ומיד הוא: “הרי גם אדוני תייר”. – לא היה נעים, אך פעל כהלכה. אני מוקיר את הכֵּנות.

נחוצה היתה לי קופסת-משחה לנעליים. – “אולי פה, אולי פה אפשר לקנות?” (עיניתי אותו בהקיפי אותו בשאלות שלא נפסקו. באחרונה, הוא מבקש, בקוצר-רוח ובטוב-לב:

– יחדל אדוני לפטפט, – אקנה לאדוני שתי קופסות מישחה.

אין למתוח דין חמוּר על התיירים; רוצים הכל ומהר).

נתקלתי בכפר בגילוי מענין של ספסר, שהיה מאוכזב באמת. מפולין לאמריקה, מאמריקה לארץ-ישראל.

קנו בכביש חשוב, אל אם-דרכים – שטח-חולות חשוב. צריך היה לקום פה כרך, צריך היה להצליח, ואולי אחרי שנים יהיה באמת. בינתיים על אף החישוּבים המפוּכחים גדלו והשתרגו תל-אביב וחיפה. ובכן בינתיים כמין כוי³ עני ומדולדל חציו עיר וחציו כפר.

מה לעשות? – שם באמריקה חיסל את עסקיו, פה נתקע הונו. ילדים קטנים ותשעה. תחילה קשה היה לחרוש, לנטוע, לחלוב פרות. אך מה, הכרח הוא.

– יאמין לי אדוני, אני מרוצה, שלא הצליח. מחצית החיים ביזנאֶס. עכשיו יש בידי משהו אחר, אני יודע שאני באמת בארץ-ישראל.

הילדים כבר גדלו, שלוש בנות כבר נישאו. עבד את האדמה, נטע – בעל-בית אמיד. אילו היה יותר מים, היה טוב לחלוטין.

אחר, במקום אחר (סוחר):

– אדוני צריך היה לדעת את הפירמה שלי. כל ורשה ידעה. היום, אילו הציעו לפני עסק, הטוען את הרווחים הגדולים ביותר, לא הייתי חוזר, אף כי אני פה זגג, צבּע, פחח. פה מותר לי להיות יהודי (הוא מתקן את עצמוּ) – אדם.

מה קיבוץ פתוח, סגור, חלוציי, שומריי, מה מושב, מושבות, נטיעות הדר, עיירה – לא אבאר.

אך אחת אאַשר: ארץ ישראל היא קודם כל הכפר, בו העתיד והתעלומה, לכן רציתי קודם כל להכירו, אותו וקשייו ודרכיו.

טוב, כי מעוף מרומים. אך אין להחמיר ביותר במידת הדין. אמריקאי עשיר קנה קרקע, מסר בחכירה לקארטל – בעוד שנים אחדות תהיה הכנסה, בינתיים מקום-עבודה. הרי כל אניה מביאה אילו מאות זוגות ידים; צריך לפרנס את העולים, ולהעסיק את הידים האלו – לחנך.

הראיתי אילו אבנים שהבאתי, נאמר, כמזכרת. לקטתין כלאַחר-יד, בלכתי בשביל ליד הכביש – הכנסתי במזוודת-היד.

ארץ-ישראל יש בה אבנים הרבה. עתה ידעתי, כי צריך שם לפענח ולהבין לא בלבד את השמים, הרוח, העץ, עשב-הבר, נעירת החמור ומבטו, קריאת הגבר, החרק – אלא גם את ההר – האבן והכוכב – הלילה.

הערה: ארץ-ישראל הנוצרית בנתה בשביל הצליינים והתיירים בית-מלון מפואר ובתי-מחסה נוחים. צריך שיקום בית-מלון יהודי, ויהי לפי שעה בעמק, שהתיירים יוכלו לבלות ליל-כוכבים תמים בהקיץ ולהרהר על גורל עצמם ולשיח עם נפשם עד אילת השחר.

תחילה הכל שם זר להחריד, ובכן לא נעים ביותר – אם אין ארץ-ישראל נחשבת כפגרה בפּנסיונאַט ובעונה הענוגה ביותר, בתנאי נוחיות מופלגת, בהתעוררות חג (חגיגות, תערוכות), אלא אדם רוצה להסיר בתוך עצמו את הגולל מעל מולדתו כביכול הקבורה בו מלפני אלפיים שנה.

אמרתי: כביכול. אני זהיר. איני מזכיר, אלא קורא הרצאה מעל הכתב, שלא תהיינה אי-הבנות, למנוע שמועות הנשענות על קטע הנאום שנסתלף, אם במרושל ואם במרשיע.

ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה. פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה. ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף. אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת באטא.

שעל-כן סרטי התעמולה עד עתה, הגדושים אֶפקטאציה, נראים בעיני מזיקים ביותר. אדרבה כל מה שמראין כאן קיים ועומד, ואפילו יפה יותר, אך הראייה משוטחת. יש תפוחי-זהב, אך יש גם קוצים. יש: חוח, דרדר, קמשון, גלגל, סירה⁴ ורבים אחרים.

רצינית וקשה, והשאלה היא: האם כדאי?

צריך שתהא זכאי להתרגש. צריך שתביא תעודה על אוצר המאמצים, אם לא הקרבנות, ששיקעת ועל חלקך בעבודה. ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה.

צריך שתכיר גם את האבן ואת הררי-האבנים, גזירה שמא סופך מפח-נפש.

יש הרים נוחים וממוזגים, סלחנים, טובים, מברכים, מהורהרים – ויש רצינים, אדישים, נשגבים – ואף יש קודרים, מאיימים, רעים, אכזרים, נקמנים. אולי להתחיל בהם? כי על-כל-פנים הם קלים מן האדם. יפה עשיתי, כי בימי ביקורי הראשון בארץ-ישראל התבוננתי בגלבוע בלבד.

קפיצת צדדין קטנה. הרכבת זורקת אותי לתוך שרב-צהרים. הדרך לישוב – קילומטר במעלה הר. אין בי עוז לזוז ממקומי. הצצה בשמים – צפה עננה, עוד רגע ותכסה עין השמש. שוליה צעיף צחור, תוכה עבות, אפל. אני מחכה לצל. כבר! הריהו! אני נע בחפזה, שאגיע לבנין במחצית הדרך. מלוא-צל – אני מסיר את הכובע – עתה טוב באמת. הגעתי במועד, אני יושב בצל ומחכה לעננה הקרובה.

קורת-רוח רבה גרמה לי ההבנה הראשונה הזאת שביני ובין הטבע הזר. – הדרך נמצאה והיא מקילה במצוקה.

כשעקצוני בראשונה היתושים והצרעות, מוכן הייתי לבכות אובד עצות. קשה יותר, גרוע יותר מכאב – גירוי. כשאירעני שנית, השריתי מגבת, כרכתי רגלי. בפעם הראשונה מניתי 18 + 12 יחד 30 עקיצות, בפעם השני רק 12. בפעם השלישית ודאי הייתי נענה להצעה לסוך את העור בשמן. – אולי משום כך משחו עצמם מלכים ועבדים בשמן? ומה הם מים, סילון צונן – כיום לא אתמה עוד, שהטבילה במים נתנה הרגשת תחיה; ובבוא אורח מוליכים אותו לאחר קבלת-הפנים לבית-המקלחת.

התרגלתי רק לטיפוס אחד של רוח. הריני מבקר ישוב סמוך. שם משהו אחר קצת: לכל 10–15 נשימות רוח ים צחה – שתים שלוש הלמויות רוח חמה מן ההר הקרוב, המלובן. קטנה היא, אך הרגשתי כשואה, הכבָּדה לא-מועטת.

ישוב אחר, גבוה יותר וקרוב יותר לים, ובכן רוח טובה יותר, מרעננת יותר. אך ההר מפוצל ומכאן שני כיווּני רוח – ממערב ומדרום-מזרח. והתמורה הזאת, לכאורה טפלה, הדריכה את המנוחה, גירתה. רוח זרה.

סבורני, כי זו סיבה לא קטנה לפּטריוטיוּתּ הרגיונאלית⁵ של הישובים שם. נתחייתי עם מה שאני יודע ומכיר, ואיני רוצה אחרת.

הריני חוזר לאבני. ובכן, בין אלה שליקטתי כלאחר-יד, יש אחת חשובה לי, סמלית. דומה מקורית: על רקע אפור-חלוד כתמים שחורים וגדולים.

וצר, צר מאוד היה, כשנודע לי, כי הכתמים המוזרים, השחורים מדריכי-המנוחה האלה על רקע האפרורית הספוגה כביכול דם וששטפוה דורי דורות ודהתה בשמש – הכתמים השחורים האלה אינם אלא אספלט של הכביש הנסלל בקירבת מקום.

זרקתי את הקוּביות, שנלקטו בידי ילדים – קוּביות פסיפס, שרידים מפוררים של עיים שנמחו ללא שארית. הילדים ידעו, כי זהו משהו; בראותם אותי מלקט אבנים, חיפשו באדיבותם גם הם ונתנו. אבן קטנה עלולה באמת להיות מזכרת, אפשר והיא חלק בית-כנסת קדום, היכל הורדוס, מצודת פילטוס. וזו עם האספלט אפס – מצויה, אך מלוכלכת.

האחד – הילדים מאריכים לו לשון, האחר האבן מאריכה לו לשון. הכל צריך מקרוב, ביתר תשומת-עין, ביתר דייקנות, בהכנת-מה ובהרגשת הדיסטאנס. מתוך תודעה מה אתה מבקש, מה שאלות אתה שואל, מה תשובות אתה תובע. אחר-כך הבנתי במקצת, על שום מה זרקתי אילו הקוביות הקטנות. בלקטי אבנים שאלתי את עצמי, האם עונש הסקילה לא היה הומאניטארי לגבי הצליבה הרומאית, המוקד של האינקויזיציה, והעינויים המוסריים שבימינו?

השאלה המצויה ביותר: “האם יפה שם?”.

צריך שתגדל כדי זכות הקריאה: “הים יפה”. שכזה לא יירק בים. לא כל אדם רשאי אפילו לומר: “אילן זקן, תרזה זקנה, יפה”. – צריך לא בלבד שיבין במוחו, אלא גם בלבו. תרזה זקנה! – לא תחרוֹת בה באולרך ראשי-תיבות של שמך!

הארכתי קצת. היום כבר ידעתי, מה פירוש מערות, שמזכירם החומש מלפני דורי-דורות, והודעות “המאורעות” עתה.

שתי תצפיות.

אחרת יורדת שם עליך העייפות: פתאום, כשקיעת החמה וכלילה הבא בבין-שמשות שהוא כהרף-עין.

היום הייתי מלקט אבנים ביתר תבונה. אמרתי: אבן סמלית. צריך לשמוע בזהירות לדברי תייר המספר על ארץ-ישראל בכוונה טובה לומר את האמת. מתוך שאינו יודע, הרי פעמים הרבה הוא שוגה ומַשגה.

צריך שאתהלל.

חידה:

– כיצד להבחין בין ילד שנולד בארץ-ישראל ובין ילד שבא זה מקרוב מאירופה?

הפתרון: אם תתנגש, תתגרה בילד אירופאי יצעק נפחד – “אמא”, ואילו ילד ארצישראלי, ירטן או יקרא – “חמור”. יפה: ננסה, נראה. דחפתי ברחוב ילד, אמרתי מהר: “סליחה”. הביט תמֵה ואמר: “אין דבר”. לא אמא, ולא חמור. היה זה אחד ממעטים, ובכל זאת נצחוני אני. ובכן אני יודע את הילד, אפילו את הארצישראלי.

הייתי רוצה, שהמורה והמחנך, ביחוד החדש, זה מגרמניה – יבין, כי הכבוד שהילדים מצוּוים עליו לגבי הגדולים, זוהי אונאה קהה, מזוהמה, גסה; מאחוריה מסתתרת תמיד הערכה צודקת של תכונות, חסרונות ומגרעות, לפעמים אורבת מורת-רוח, לעג או לגלוג. צריך להתעלות. לשון: עליה⁶ – מעל הכללים הנדושים.

בגיזרה זו יתחולל המשך מרוץ המאורעות של האֶפוס הארצישראלי.

בישוב של צעירים (הגדול שבהם בן 22) פגשתי אך אשה אחת. – כאיולת נראה לי לדבר באזני שומעים כאלה על חינוך ילדים (אף כי יש להם בכל-זאת אחדים). נוח היה להם לשכב לישון. – אולי לא יתאספו? – אדרבה, באו במנין גדוול. – מריבה, מי יהיה המתרגם ובאיזה שפה אדבר. אחדים רוצים פולנית, אחרים רוסית. – “פולנית”. “לא, רוסית?” – “פולנית, פולנית”. – מהומה, צחוק. הגברת השָבה רגוזה, אני מחזיק לה טובה שאינה מהסה. סוף-סוף כמעט שקט. פתאום מישהו: “ערבית!” – פרץ-צחוק. משכה כתפיה. מיד שקט (אירע לפעמים, אני עיף עד מות, החלונות פה ושם מכוּסיםּ שמיכות, כי בערבים אסור להאיר ולא בכל מקום אפשר להתכנס, ובשעות היום אי-אפשר, עובדים. עתים זוג-עינים אחד הנטוּעּ במַרצה נותן בו כוח, וכאן כל העינים והפנים מרוכזות). – הקשיבו להפליא. – מחנק, חום. – סוף! – לא; שואלים שאלות: לא הכל הבינו, פלוני ואלמוני מבקש ביאורים.

אני אומר לגברת השבה אחרי ההרצאה: “יראים מגברתי”. – “לא” – היא מכחישה בהתעוררות. אני מתקן עצמי: “מכבדים”. – “אף לא זאת: יודעים כי כוונתי לטובה”. נוסח נאה ביותר של הכיבוד. במקרה, אחרי שבוע נודע לי, כי בעלה נורה ברוסיה, כי לא היה סוציאליסט פחות מדי, בנה נאסר באיטליה, כי היה סוציאליסט יותר מדי – באה הנה.

מדברים על הסכנה הצהובה (סין – יפן). שאלתי פי עצמי, כלום אין סכנה לבנה תלויה מעל האנושיות.

שיחה עם מורה צעיר:

– עבודתי צריכה ארבע תקופות: ראשונה – למצוא את הדרך לעצמי. שניה – למצוא את אמתם של הילדים. שלישית – לחבר את האמת שלי והאמת שלהם. רביעית – איך לחבר מבחינה טכנית את דרכנו המשוּתפת, ואיך להנחילה.

הוא מתאונן, כי הנוער הגרמני מקשיב תמיד כהלכה, ובכן אינו יודע. הילדים שלנו אינם מסתירים, אם כבר נמאס להם, או אינו מענין אותם; או אז אני יודע שצריך אחרת.

– במלים אחרות, אדוני אוהב מהומה בשעת השיעור?

– איני אוהב, אבל היא נחוצה, כדי להכריחני שאחשוב: מה לשנות, במה להחליף, מה להוסיף, מה מיותר.

אני (בחבורה אחת):

– לשם מה לכם סמינאר? – שדה, דיר, לול – הרי ספריכם הפדגוגיים.

– אך צריך ספר-פירושים, כדי להבינם.

הפרק: הילד הגדל והמחנך שלו, לא בַּקרָן מרשיע ודיין מחמיר, כי אם מדריך טוב עין, גנן שקוד וער.

הילדים – (דוקא אלה שהאריכו לשון כנגד הגברת הכותבת) חוזרים נושאים בכדים, בסלים – זבל לגינתם. נושאים – גדול וקטן. נטה הצדה – מקצת זבל יבש נשפך. מוסיפים ללכת, אחד מהם מביט אחורנית, אומר מה לחברו, – נעצרו, מעמידים את הקופסה, חוזרים – מלקטים מה שנשפך, כונסים לתוך הכלי ומוסיפים לשאת.

הנה יושב תחת העץ נער, כּפף ענף, ניער באצבעו את העלה, נפח. עלה שני, שלישי, וחמישי. הרטיב את האצבע ברוקו, הביט אם הרטיב יפה יפה, חייך והרפה את הענף.

נו, לא. אין מנערים שם את אבק העלים במטלית. אך עובדה היא, כי בשדרת-העצים הארוכה אין אפילו אחד מושחת, ניזוק. אף לא אחד. כי אם מישהו צריך היה מקל, שיבר.

ומנין הילדים בישוב – 250.

יצאתי עם הילדים לשדה לתלוש תירס. לכאורה עבודה קלה. אחרי שעה לא יכולתי עוד, והם עוד שעה וחצי.

להיום די.

לא היה כדאי להם לחכות למכונית – בפסיעות מהירות הלכו (במעלה הר – ומרחק), כי שעת הרכיבה על אופניים ממשמשת ובאה; לא ויתרו על כך – ללא לֵאות.

שניים משחקים בכדור. עומד כנגד הרוח הגדול יותר או החזק יותר, ואילו הקטן עומד גבוה יותר, על הגבעה. להם הדבר טבעיי כל כך – כך תמיד, כך כולם. (והמבוגר המשונה מתפלא). הם נולדו פה!

ארץ – בעברית אדמה, ערש – ערישה.

מביטים בחשדנות במבוגרים. אמא, שהעברית בפיה משובשת, סבא המתפלל, המורה שאינה יודעת מה שם הצמח הזה, מה שם העוף הזה. – כשבאו והודיעו, כי בשיחים מסתתר נחש ארסי: – ראיתם אותו?

לא, לא ראו, אך יודעים, כי הודיעם על כך צפצוּף, מובן להם, של הצפרים הנבעתות.

לטאה תמה, עקרב מרשיע, נחש חף מפשע – ואפעה ממית. – כל אלה צריך להכיר, לדעת – והם יודעים.

נחש המית נער. עתה האב נושא יום-יום פרחים לבית-הקברות, אף כי מתחננים אליו, שלא יעשה זאת, כי הדרך לא בטוחה – זה מקרוב התנפלו ערבים אפילו על פלוגה אנגלית מזוינת.

החיים לא קלים, מורכבים: בחלון-הראווה של חנות בעיר צעצועים יפים ומיני מתיקה רבים כל-כך, אך אפילו אבא אינו יכול לקחת ולתת, אין לו כסף – פחיחות מתכת.

יש פזמון על מטבעות-מתכת נקובות – נותנים בהם סוכר קשה וגזוז, ועל עיגולי מתכת לבנה, שנותנים בהם בעיר שוקולדה מתוקה. יש ניירות קטנים – אפשר להשיג בעיר צעצועים נאים. בניירות קטנים ומיותרים כאלה דברים נאים ונחוצים אלה? בנייר מכוער ומלוכלך…

על שום-מה האדם המבוגר משונה כל-כך?

החיים קשים, מופלאים מן המבוגר והילד, קודם שהם גדלים לתוכם.

הריני מאשר במלוא הרגשת האחריות לדברי, כי מבקשים שם בכנות וללא שיור להתיר את הבעייה החמוּרה, היסודית, בעיית העבודה המשוּתפת והחיים המשוּתפים של בני-אדם השונים בגזע, באמונה, בתרבות, במינים, במזג, במושגים, בכשרונות, בסגולות, באמביציות. מבקשים – זה חשוב. לא להסתתר, לא להתחמק בכזבים, אלא לפתור את השאלה. יתר על כן, הם מנסים בחיי עצמם וחיי הילדים – מחפשים, מסתגלים, סובלים, משנים, משלימים. במשחק זה הם מעסיקים ברוב אמון – אני חוזר על כך – את כל חייהם וחיי ילדיהם. ומה שחשוב יותר: כבר עתה, במהירות כל-כך, על אף המעצורים והקשיים – ואילו קשיים! – על אף דלות האמצעים – והבדידות – הדבר מצליח בידם.

דלות? בדידות? כיצד? הרי שובע, שפע. כיצד? אדמת הלאום, קרנות, מילווה, עזרה, עידוד, שבח. אוסף כספים, מנחת עניים, צוואות. סרטים!

בדידות? כן. (חוסר הבנה). זה מכאיב.

הייתי בישובים רבים, בכל אחד ואחד יממה בלבד, בצעירים וותיקים, שאדמתם טובה, רעה, מימיהם מרובים או מועטים (כי לא תמיד מצליחה הבאר). קודחים 200–300–500 מטר ולא כלום. זה עולה בדמים יקרים! אפשר וכבר היו מים, אך אסור להעמיק יותר, צריך להפסיק, כי הרָשות חוששת, שלא יזנק נפט – אסור שיהא נפט בארץ-ישראל, ולא נחושת, ולא ברזל. אין היהודים רשאים לחפש אלא מים בלבד.

“קדיחה פירושה אמנות הבקעת קליפת האדמה בעומק ניכר, שהגיע בזמנים האחרונים כמעט עד 4000 מטר, כשהפתח קטן ביחס וקטרו עשרה סנטימטר ומעלה, פירור סלעים בעזרת איזמל-פלדה, הנקרא פעמים הרבה שלא כהלכה בשם מקדח”.

“וכן: פעמים קדיחה אחת שנכשלה גורמת פשיטת-רגל של פירמה קטנה או בינונית”.

כך כותב: ,הטכניקן הפולני" במאמר על חרושת הנפט.

יש שנים טובות ורעות. הגשמים היו מועטים, אך גם אלה שהיו לא כפי הנצרך; ובכן הקומונה ממעטת בחלוקת סיגריות והילדים ניתנה להם רק חצי לירה לתיקון האופניים, שהנוער הגרמני השליכם.

יש ישובים – בבוקר תה, חמאה – לחם וסוכר, איש איש כחפצו, ונוסף על כך מלפפון שלם. פת ערבית – ריבת ענבים. יש ישובים עשירים, כמעט הכל בבתים או לפחות בצריפים. יש ספלים; לפני שנתיים היו קובעות-פח, לפני חמש שנים תה בצלחות, אכלו בשלושה מחזורים, כי לא היו כלים. בירקות פשוטים ידעו אז לבשל מאכל אחד, אחר כך 5 מנות שונות, כיום – 20. והכל הוכרחו לעשות לבדם.

ישוב צעיר – ממהרים יותר ללמוד ומדביקים – ממעטים לשגות. שינויים ומיני נוחיות פעוטים, חשובים ומכריעים. “אל תבנו כמונו, אל תשתלו כזה וכזאת; תבוא החבֵרה המנוסה שלנו, תעמיד לכם כוורות, תלמדכם לבשל 20 מנות בחצילים”.

שמחתי: אהה, אבטיחים.

– יספיקו לכמה פעמים – זו עבודת אחותי. – אולי אדוני ראה אותה, כמה היא מרוגשת, שהצליחו. כיום חג הוא לה.

הביצים קטנות, כי הגדולות יותר נמכרות. כל שהוא גדול, מוצלח נוטלות הערים. תוצרת-חלב, פירות, ירקות ופרחים.

רק פעם אחת צרכו את כל תוצרת החלב: היה זה היום, שבו הפרות נתנו בראשונה 1000 ליטר חלב; נצחון תמים – היום הן נותנות 3000.

עשירים: זה שנה יש להם אפילו כפיות לתה, ועל השולחנות מנצנצים כלי-מתכת למלח, חומץ, שמן. כך החליטו וקנו.

– כל אלה לשם מה? – תיבות-זמרה אלה רק גוזלות מקום על השולחנות – אומר ספקן זקן.

הוא זוכר את כל הזמנים, אפילו לפני שנים כשלא היה בארץ-ישראל חם לחלוטין. להט השרב התחיל אך זה מקרוב, מאז היות מחסני-קירור, קרח מלאכותי ומאווררי-חשמל.

– בני-אדם אינם רוצים עתה להזיע. ומי גזר, שהאדם חייב להיות יבש? הדג רטוב וחי. – עשירים, – אפילו חם להם – יש להם ספלים, כפיות לסוכר (בת-שחוק), אפשר לבחוש ביד-המזלג, יהיה מתוק.

פגשנו אותו מקץ שנתיים.

– מה שלומך?

– המכונה הישנה חורקת, אך אני משמנה, דוחפה והיא הולכת.

– אדוני מוסיף לנסוע על פני הישובים ומלמד לתקן מכונות?

– אין זה הדבר החשוב ביותר. עגלון טוב אינו חייב להיות רופא בהמות. אני מלמד לתקן פגמים קטנים, אך חשוב יותר, שידע מתי אסור לו לטפל במכונה בעצמו.

בקטנותו, אמר חבר: “יהודי”. – לא הבין, – ענה: “אתה עצמך יהודי”. – כשגדל אמר חבר: “יהודי”. סטר על לועו, הושלך מתוך הגימנסיה. ירא מפני ההורים, ברח מן הבית, בא הנה וחי פה שלושים שנה.

עשירים: ספלים. – אני שואל: “משברים?” – “עתה פחות אך שומטים את האזנים; יתרגלו”. – מישהו קלקל את הראדיו – סיבב. “לא כלום, ילמדו”. שוב אינם סותמים את סירי הרחצה וכבר סוגרים את הברזים, שלא לבזבז מים; כבר אוכלים ביתר נימוס, כבר ממעטים ללכלך את השולחנות.

(מיד: שולחנות משותפים – כבר היה לעולמים? אמת, באשפרתא ועוד – פה בארץ-ישראל – אצל האיסיים).

פחתו עתה ההזמנות במנגרה⁷ של הישוב, כי ממעטים לבנות בעיר, ובכן אפשר לעשות ארונות בשביל אלה, שהם כבר פה 12 שנה – הם ראויים לכך. “הרי גברתי פה רק 7 שנים”? אך בעלה שתים עשרה.

בנין מוצק של חדר-האוכל. לפנים אמרו במחצית קול, כי זו גם מצודה: כי לא יחזור מה שהיה. עתה ראיתי חדר-אוכל וחלוניו צרים וקבועים גבוה-גבוה (במקום אחר הכל צר, פה השולחנות כובשים שליש האולם – זו מצודה גלויה).

יש ישובים עניים וחסרי-מגן. בבוקר אין חמאה, התה מתיקוּתו קלוּשה, רק מחצית מלפפון, אין כפית, אף לא לאורח.

יש ישובים חסרי-מגן, – אין חומות, וכפרים עוינים מסביב. קרובים כל-כך, עד שפרות השכנים נכנסות לפרדס ומשחיתות את העצים. ראיתי. הבריחו את הפרות – ותו לא. “אפשר – אני אומר – לכלוא”. “לא כדאי, ממילא צריך להשיב, לשם מה להקניט”.

יש ישובים עניים.

– בקשת עצה: מה לעשות: נער, בא מקרוב מאירופה, גונב.

– מה?

– ביצים, עגבניות, הוא עובד במטבח: אילו פעמים כבר נטל בהסתר ביצה. אינם רוצים לביישו, אך אינם יכולים לסבול. מה יעשו?

– בקשת עצה, מה לעשות, הנער עולה גרמניה מרשיע. קטטה פעוטה בשל מסרק או ראי, בעט מלוא כוחו בבטן חברו. מכה, מתכתש.

אני: לגרש את ההרפתקן – ישוב למקומו.

– אי-אפשר – חבל, יתקלקל. וסוף-סוף הוא מתענה ביסורים. אמר: אשים קץ לעצמי.

בקשת עצה: מה יעשו? ילד קרע לו ספר; אחר כך מתחמק, משקר. – על שום מה עשה כך? – מתוך נקמה, סירבתי לתת לו סוס לרכיבה.

– מתוך נקמה קרע ספר? הייתי מכבדו במלקות.

מביט תמה, כסבור הוא אני מתבדח.

שאלה: לעורר ליניקה?

(אי-אפשר לדחות בקש).

תעודה: פתק ושאלות בו:

1) על שום מה ילדים קטנים אין בהם צורך אינסטינקטיבי לאכילה?

2) אם ילד אינו אוהב מאכל אחד או אחר, האם ללמדו, ואפילו לכפותו, שיאכל, או לא?

3) האם המלחמה כנגד רצונו של המחנך בענינים אחרים אינה משפעת על עקשנותו של הילד בענין אכילה?

4) אם אי-אפשר להשרות שלום בין טעמו של הילד ובין התזונה הרציונאלית, מה לעשות?

בקשת עצה: כבר בן חצי שנה ואין שערות צומחות – רק דבלול מועט בפדחת.

– אורך-רוח, יצמחו. והאם באמת אין לכם עתה דאגות גדולות מאלו?

אדרבה, יש.

שאלתי את המטפלת, אם האמהות מציקות מאוד. אחת אומרת: כל ילד שנולד, אלו שתי אמהות טורדניות. ידעתי מראש, בעודה בהריונה, כי הילד שלה יהיה לי כמקור צרות. נראה, כי מן המוכרח שיהיה כך. אני מחכה, עד שיגדל, אולם סופי צרות חדשות בשניים אחרים. תראה כי מן המוכרח שיהיה כך. חיוך.

האחרת מתמרדת: נוח לי שאעבוד בשדה – שנה אחרונה בבית-הילדים.

אני אומר: חבל, נראה כי היא מטפלת טובה.

– וכי מה?

– רוצה לזרוק את העבודה.

הלצה, אורך-רוח, הבנה. מנהג נחמד, שההורים רוחצים בעצמם את הילדים ומשכיבים אותם לישון. המחנכת יגעה עם ערב, ובכן עוקצנית, והאב והאם – עצם אורך-הרוח.

– יש טעמים לשבח וטעמים לגנאי. בשבוע שעבר שתי אמהות כמעט שחבלו זו בזו בשל חיתולים (חיוך). האחת פותחת חלון, האחרת סוגרת.

אדרבה, יש דאגות כבדות.

התאבדה. עבדה במכבסה, העמידה, שלא במקום הראוי, בקבוק ליזוֹל, הזהירו, שאסור כך, הלא רעל הוא. אח, כן רעל – ושתתה. נודע, כי עוד באירופה ניסתה להתאבד.

יש דאגות כבדות.

דעתה נטרפה עליה. ענין קשה לישוב צעיר. שני חברים הוצאו מן העבודה – לשמור בחילופים על החולה. עוד לפני עלייתה לא היתה כתיקונה.

אחדים מאמינים, כי ארץ-ישראל תבריא; אחרים, רחוקים ואדישים, שולחים, כי רוצים להפטר מצרה. (עתה כבר זהירים יותר, כשחבר-למופת מבקש להביא מאירופּה אחות, אח, בן-דוד. לא תמיד כעץ כן כל פירותיו).

מישהו התרה, שלא להאמין בברק ארץ-ישראל, ביוּם הטוב, הֶסתר הרע. הייתי נתון במצב כזה, שהראו דווקא את הצללים, כי ביקשו הוראות.

משונה הדבר, כלום לא נכווּ פעמים הרבה, בשמעם עצת מומחים? כן, גם בענין זה מידת הזהירות מרובה יותר, נוהגים יתר מתינות ופחות הפרזה. מבקשים לשמוע, שיחַשבו בדעתם, יעכלו, יחליטו יחדיו. הנה ילד בן שלוש לוּקה בשיתוק-ילדים. והנה אחר לא מפותח. סוס בעט בו – עויות – מחלה ממושכת. מה לעשות?

צריך הרבה אמון לכובד-הראש המבוגר שלהם, שתעז להזכיר את סלע טרפיאוס. אבטנסיה – מיתה רכה בלא יסורים.

אסור – ואמא לא תסכים.

במאמצם הקיבוצי מן המוכרח שחלק יתקפח, הם יכולים להרשות לעצמם. יודעים, כי על אף הכל גדלים, גבֵרים, מזקיפים. כאותו תינוק הם לומדים להלך על אבנים ורגבים. אינם שואלים, כדי להשתמש מיד בתרופה.

מתעשרים בנסיונות, בנינים, כלים, מעלים את רמת-החיים. מועדון, ספריה, מגרש תחרויות – הם כבר כיום ענינים של צרכים ראשוניים, – לא בלבד אריג למלבוש, עור למנעלים, נפט וגפרוריות. ואם השנה טובה יותר, נצבר סכום גדול יותר: אם יותר פרות, אם מכונה חדשה, סדנה חדשה, אם מדרכות לחדשי הבּוֹץ; אם צריף, אם העלאת זקנים אחדים – הורים, ואולי – הרי יש גבירים שכבר חשמל בדירותיהם (הזיה); ואולי חדר-מקלחת שמראות קבועות בקירותיו, כמו במושבה השכנה.

שם יש מדגרה ובכן כך וכך אלפי ביצים. ושם בית-חרושת לעגלות-ילדים – השקעת ההכנסות.

בישוב צעיר הרוב הניכר עודם ישנים באוהלים. 30 אוהלים.

– נו ושגרון ומתנת⁸? (שמעתי, ובימות החמה, – שיעול ממושך, מענה בלילה, באוהל דוקא).

– לא, הבד הוא עתה טוב יותר וכבר יש רצפות באוהלים.

לפנים – עתה.

אחד אנגלי, שביקר את פולין, אמר:

– כמה אתם מאושרים: יש עוד הרבה כל כך לעשות אצלכם.

שם אנחה:

– מה עלול היה להיות, אילו שיקעו בפולין עבודה כל כך, כמו פה.

אהה, מקניטה זו הירקוּת המרושלת והמזולזלת המציפה אפילו את מסילת-הברזל ברומניה.

ארץ-ישראל מאושרת. גם בה רוב עבודה. הקצב נמהר ביותר.

לא ידעו, לא הבינו, תעו. לא ידעו יועץ. לא כן היום: נגלו כתמים חשודים בעלים, כנימה בגבעול. – אפשר לשלוח בדואר בקופסת-גפרורים למעבדה, – מקץ שבוע מתקבלת תשובה, הוראה או רצפּט, כיצד לרפא את המחלה.

שמעתי: “תמותת העצים”. מתים מיתה בידי שמים, מיתה חטופה, ביד פשע. “רצחו את פרדסי” – נקרולוג במסגרת שחורה, בעתון.

אפשר לרפא עצים, אך הרצפּטים לא תמיד הם להועיל. על כן זהירים היום ואין נחפזים. זה כמה שנים ויכוחים, היכן לבנות את בית-הספר, זה עשר שנים הכנות, כדי להעמיד סמינאר מיוחד למורי הכפר; כי הוא חייב לראות פה הכל ראייה אחרת.

אני אומר: מעטים שירי הערש שלכם ואני מביא דוגמה לכך.

הבודד פתח בזמרת-כיסופים; באחד הרגעים שאינם מצויים, הוא שר:

כל בחורי הגליל אהבו את רחל

ורחל שלי אהבה רק אותי.

וכן:

יפים הלילות בארץ כנען

צוננים הם ובהירים

והדממה פה תשיר

לה יען לבי בשירים.

אפשר וטעות היא בידי, אך דומני, כי פה עתידה של הליריקה הארצישראלית. פה שדה-תנובות למשוררים

ולמוסיקאים. עומק ואמת בפשטות, – למבוגרים ולילדים.

אני אומר: לא נעימות הן אקדמיות-אבל שלכם, שגררתם אותן ללא צורך מאירופּה. התשובה: “לא העלינו עדיין כל דבר עצמיי משלנו”.

אני אומר: קשה הוא המנהג להסות אסיפה בטפיחת-יד על השולחן. מוטב לחכות עד שוֹך ההמולה, לומר את פסוק-הפתיחה בקול רם ולחזור עליו בקול רגיל. – התשובה: זה מנהג ה“חדר”.

אין נחפזים היום, כי לא תמיד הרצפּט מועיל, פעמים התרופה יקרה מדי, ויש שאיננה בנמצא.

יפות הן החגיגות הקטנות לכבוד הצלחת-מה: נשף.

חגיגה כי בית חדש; חגיגה כי בפעם הראשוה יוצאים בני י"ד לעבוד בשדה; כי אולם חדש בצריף משלהם; כי החניך הראשון נוסע לסמינאר.

הרצאה, מוסיקה, דיקלום, מערכון, אגוזי פרך, בטנים, רקיקי-בית, באחרונה זמרה. לא ריקוד, לא – יין. טוב, אם לימונדה בעסיס-רמונים.

– אתם שרים לכם פה, – אומר חייל אנגלי – ואנו מוכרחים לשמור עליכם.

– הרשו-נא ונשית עצה בעצמנו.

שָתים עצה.

אני חייב להודות, כי היה קשה עלי להאמין. ראיתי ואני יודע, איך בוער יער. פה רוח ויבושת, איך אפשר לכבות על שום מה נשרפו אילו אלפי עצים, ולא כלום?

צל או אור חשוד, רחישה בלילה – השומר מאותת בירייה, המרכז מזעיק; איתות-אור – שיחת-ברקים. כל הישובים לעזרה! אלה כוסחים מחיצה ביער, אלה מכסים בשקים לחים עצים רחוקים.

– איחרנו בעזרה – אומר השכן – באו ב-20 דקות. כבר כובתה האש, כיבוה אלה שהקדימו אותנו, אנשי הישובים הקרובים יותר.

(לשמירה נבחרים הבטוחים ביותר, כי האחריות גדולה: להזעיק בעוד מועד, לא להטיל בלילה בהלה שלא לצורך).

בלילה הוטלו ליד הישוב שתי פצצות: אחת התפוצצה, האחרת ננמצאה בעוד מועד. קל לכבות, הפתיל פּרימיטיבי. הערבי מניח בשוחה זבל יבש, עומם קמעה-קמעה.

לא נעמה לי התמיהה, לשמע דברי יושב הכפר הזה, כי אינו יודע על הפצצה ולא כלום, אולי הלצה?

אחר ביאר: אדוני, הרי אלה חקלאים; אם לא יציתו את ביתו, אינו יודע, לא אכפת לו. האחרף הלילה לא היה תורו, ישן. שלישי: זה היה מאחורי תחום השמירה, ובכן אינו מזיק. האחר: בני עלית הנוער הגרמני אינם יודעים אלא לאחר שהם קוראים בגליון שלפני חודש, של “יידישה רונדשאו”⁹.

האדם עיף, אחרי העבודה – סקרנותו מועטת.

על שום מה שאלתי פי ארבעה באותו ענין עצמו? משום שהאינפורמציות סותרות.

קצת דוגמאות.

אינפורמציה של ראובן: בין ישובי החלוצים¹⁰ (נאמר בחורים) ובין ישובי שומרים (נאמר צופים) אין, בעצם, הבדל.

אינפורמציה של שמעון: יש הבדל עצום (מבאר על שום מה)!

אינפורמציה של ראובן: עבודת הבחורות אינה נבדלת כח עיקר משלנו. כבר עתה כבשו זכות שמירת לילה.

אינפורמציה של שמעון: צרה צרורה, חוסר-עבודה לבחורות. משתערות על עבודת-שדה ואחר כך חולות. עתה אין אנו מרשים.

אינפורמציה של ראובן: סיכויי התעשיה שלנו עתה כבירים. כל המזרח פתוח לפנינו.

אינפורמציה של שמעון: לא אמת. אין חמרי-גלם, אירופּה לא תתן שנגזול מתחת ידיה את השווקים הנוחים.

אינפורמציה של ראובן: בורחים מן הכפר לערים.

אינפורמציה של שמעון: אילו קבלנו חברים ללא ברירה, היתה העיר מציפה אותנו. לא קל להתקב אצלנו.

(אדוני רק מדמה כך).

אינפורמציה של ראובן: העליה מגרמניה הכניסה פה מותרות, גסות, זנות. מזלזלים בשפה העברית, נרפים, חדלי-מחשבה (אומר איש העיר).

אינפורמציה של שמעון: העלו את רמת התרבות, הסתגלו בנקל, עובדים בתבונה, ישנים וספר הדקדוק והמלון מתחת לכר.

אינפורמציה של ראובן: כל דור משייר מישקע, השלטון נשמט מידי אנשי-האידיאה, ההדיוטוּת מציפה אותנו. בית-ספר רע לצעירים.

אינפורמציה של שמעון: פחות מליצות, פחות פתוס ומעשי העפלה, יותר אומץ וחישול. השלטון המוסרי הוא בידינו, החקלאים והפועלים.

אינפורמציה של ראובן: שכנינו צוענים למחצה ולסטים למחצה. עם מנוּון, נעים ונדים חדלי מחשבה ונרפים.

אינפורמציה של שמעון: תלמידים מהירי תפיסה ומסוגלים. עובדים לאטם, אך בהתמדה. הקיצו משינה ארוכה, פוסעים קדימה.

אינפורמציה של ראובן: המנזרים סייעו הרבה להמתקת המידות. הערבים הנוצרים עודם מאמינים לתומם באהבת הזולת.

אינפורמציה של שמעון: כל שלמדו הוא לשתות יין שרוף בגלוי; המוסלמים שותים בסתר.

אינפורמציה של ראובן: הרופאים הם גנבים, הפּסיכולוגים – רמאים. מטמטמים והורסים את בני-האדם, הבוטחים בהם.

אינפורמציה של שמעון: אני מתפלא לעבודה רבת-ההקרבה של הרופאים. הפּדגוגים אינם יודעים את תנאינו, בוטחים בעצמם יתר על המידה, דומה עליהם כי הם בלבד יודעים ואילו אנו איו אנו יודעים כלום.

אינפורמציה של ראובן: הלבנים שוחטים בכל מקום, ואנו מתפנקים. קשה: החזיר צורח בשעת שחיטתו, אך אי-אפשר אחרת.

אינפורמציה של שמעון: לא רק שוחטים, אלא גם משחררים מתחת שלטונם של עריצים, כוהני מנהגות-פרא, נוטעים תקוות.

אשמים האנגלים. לא המופתי. לא קומץ אינטליגנציה, שהיהודים מתחרים בהם. ובאחרונה: היהודים אשמים – הם פאשיסטים, רויזיוניסטים – תגרי-דם הנוער היהודי; הקומוניסטים – סוכנים-במחיר, פּרובוקטורים.

אפילו על האקלים, אפילו על החמשׂין – לא בבת אחת נודעתי והבנתי.

ועל העקרב: ביד – הכאב גדול יותר, בבוקר הרעל חלוש יותר מאשר בערב.

יודע, אף כי עקצו רק פעמיים – בגבו, כשנשא גרוטאות-ברזל, בבוקר – הכאב קטן היה.

תמיד יימצא זה השלישי, שיאמר:

– אדרבה, הדין עם דברי אדוני אך לא לגמרי. במקצת כך ובמקצת כך.

על שום מה שונה כל כך?

אחרת צעיר, זקן, אחרת אופּטימיסטן, מר-נפש, אחרת עירוני, אחרת מי שהוא שנה, שלוש שנים ועשר שנים בארץ-ישראל, אחרת מי שבא מכרך, מעיירה, אחרת מי שנתחנך באירופה בכפר (לו קל יותר), אחרת אינטלקטואליסטן, איש-רגש.

לכאורה מסַפּר עובדות על דרך האובּייקטיביות, ובאמת מתוודה על מסכת חויותיו הוא, נסיונותיו הוא, חישותיו הוא. ההשקפות מתרקמות במוח ואף (ואולי קודם כל) בלב, ואפילו בקיבה ובכיס.

לא מה שנאמר, אלא מי שאומר, ואף לא מי אלא באיזה הלך-רוח רגעיי (אם כובד-ראש, אם בדיחות-דעת).

היום היה חם שלא כרגיל – כך אמרו גם המחושלים ביותר. מעם ההר המלובן והסמוך התגולל להט מרשיע חדל-תקוה. רוח רק מקץ ארבע שעות. אחרי שיחה ממושכה על כוס תה אני שואל לתומי:

– ומה?

– לא כלום. לבנות את המולדת הקדושה, אם כבר התחלנו, ולברוח לאשר ישאו העינים.

הצצת עינים עצומות למחצה ובת-צחוק.

רַבְתִי על ההלצה הזאת עם ארצישראלי זקן, ותיק גם הוא – משך כתפיו, לא נראתה לו לבעל החומרות:

– חכמעס¹¹ - התעווה.

אי-פה אי-שם שאלתי בעל תעודת בגרות, המסייע עתה במרעה צאן:

– מה המלאכה הזאת בעיניך?

שוב מצמוּץ עפעפים – הפסקה – (בת-צחוק).

– דאַס מאַכטַ פיל שפּאסס¹².

ראיתיו בבוקר, נשען על מקל גדול במופלג והוא מהלך לאטו ובכבדות אחרי 250 בהמותיו הדקות. צוֹעֵר חביב ליד הממונה, הרועה בעל הנסיון.

אחר אי-אז ואי-שם – נכנס לחדר-האוכל ולבושו מלוכלך ביותר.

– לכלוכת כזאת על שום מה?

– כבר שנה שלישית מבלה פה ימי החופש. בנו של רופא בעיר. רק בתנאי זה מסכים להמשיך לימודיו. גאה, כי בקיץ חקלאי.

– כמעט כל אחד עברה עליו כמחלה הזאת; זה כעין חולי אבעבועות – אומרת הגברת מן העיר. – היו בורחים מן הבית. היו רוב טראגדיות משפחתיות. שניים שלי – שבו נרפאים. למזלנו עתה החזיון לא נפרץ.

– למזלנו? – האומנם? – רבותי, מורים בערים והורים – אירופּה לא רק מחנות-שעשועים בקיץ וביער, כי אם שנה בכפר, בשדה. אל תגדשו את הסאה. גם פה באירופּהּ כבר – עליה: – סם-המות של העיר, רעל הסמרטוטים המודפסים – וחיפוש סם-שכנגד.

ואחר-כך מה? – ראינוע, עתון, ראדיו עליז, יצאנית, תחרות כדורגל, קלפים, ריקודים.

וסוף-סוף, איני יודע. הנושא של הנסיעה הבאה, השלישית, – הערים. הפעם במסוכם רק חמשה ימים. איני יודע.

נמנעתי משיחות עם קציני-מטה ומשיחות שאפשר לשוחח בארוחת-מוזמנים בוורשה עם אינפורמטורים הבאים אליה בשפע.

פּוליטיקן – מחבר, לתוך תקציר הפּרוגרמה, מחשבות והרגשות של אלפים, והוא מסרסר תמיד באפס.

לצוד רגעים כהרף-עין.

לא נסתייעתי בשירותי באֶדאֶקר – הכל-בו הישר, שלא אהא נתפס לכתבות בעתונים.

לא תפקידו של רפורטר הטלתי על עצמי בצאתי לדרך המיגעת.

שם רק הקושי אחר מאשר פה.

– צריך שלוש שנים, כדי להתרגל – אמר לי אי אז מהגר בחארבין.

ואני טוען, כי ההוא גם אז היתה לו הזכות לכך.

אכן, כי האומר בדיחה צריך שתהא לו זכות לכך: האחת, לומר אותה; האחרת, לשמוע ולחזור עליה, בתוספת מוכרחת של השקפה כללית, מוסכמת, כי אין חום אלא ביום של בטלה.

האקלים בריא, אף כי לא קל. צריך שתדע, צריך שתזהר, והנוער לא ידע זאת לפנים. על אף מורת-הרוח, התחילו רק עתה חובשים מגבעות-שעם, – הילדים כבר יוכלו לוותר על כך.

– ומה כאן? – אני שואל למראה בנין.

– שיפור. בהתגוננו מפני השמש, שכחנו, כי בארץ-ישראל יש גם חורף.

– ויש?

– אדרבה (חיוך). אדוני הכיר תמוז, אב ואלול. ויש כסלו, טבת ושבט (אני מכיר חדשים אלה מסיפוריה של סטפה).

ימים רבים עברו, עד שראיתי, כי קסמה של ארץ-ישראל היא גם בריבוי פנים צעירות – ובחיוך הזך והטוב. (קראתי הרבה על צחוק, רקודים וצעקות. אולי, בימי אביב וחג). אך (בודאי) קסמה של בת-הצחוק גדולה משל הצחוק, הן על שפתי צעירים והן על שפתי מבוגרים, זקנים – בת-צחוק ופסוק קצר הנאמר בחצי קול.

בישוב צעיר. אנו נוסעים במכונית-משא. משהו כעין ספסל עשוי קרשים. צר. נוסעים לעבודה בשדה. לפני יושבים בחור ובחורה. מהם למדתי להכיר דמות מסויימת של הבטה: הבטה מבעד עפעפים מעוצמות למחצה משווה לעינים הבעה מופלאה (לחישה מרוכזת של המבט).

הרגלים שעונות בחזקה על קרקע המכונית, הידים דרוכות, מנצנצות בשמש – באבק הזהב, בכישות. השפתים פשוקות קמעה, לובן שיניים, אודם שפתיים. אילו הייתי צייר, הייתי בוחר שנים אלה, בקרני שמש בוקר, כדגם לציור: “נעורים”. זהירות! במיפנה נזדעזעה המכונית. התכופפו. נרטטו – הביטו זה בפני זה, התרוממו גבות-העינים ושבו והתקרבו. פרחו וגחנו זה על זה שני חיוכי פיות ועינים שנתרווחו כדי רגע. אילו הייתי צייר, הייתי קורא את תמונת הרגע הזה: “אהבה”.

לא יפליאני כלל, שהילדים פה הם בדרך כלל יפים.

שנה ראשונה – כיסופי הדם, הנשימה, העצבים, המוח, העינים. שנה שניה, כנראה, קשה יותר: אי-מנוחה; שוב לא כאבים, אך כתדהמת שן רועה, כפיקוק פרקי העצמות; יתר-על-כן, ימים סוערים, הדי-מרד וכיסופים אין-תוחלת. למן השנה השלישית אתה משריש מעט-מעט בתוך הקרקע החדשה. אחר כך רק סקרנות, איך שם עתה.

מצָפוֹן דרומה, ממישור להר, מעיר לכפר, מקצב נמהר ביותר של חיים שטחיים לחיים אטיים וכנים; שפה זרה; שכן אחר, נימוסים אחרים; פרידה מעם טבע קרוב ואנשיו; יחס אחר לאלהים וולמוסריות. צמחיה אחרת. עשב אחר, יש אפילו אורן, אך אחר, קליפה ומחטים זרים.

מזון אחר.

הכל זר עד יאוש!

שוחחתי עם יער ארצישראלי גדול בטיול-בוקר בודד ורב-שעות – לא השכלנו להבין זה את זה.

– אַראה לאדוני את היער שלנו. לא רחוק. זהו יער אמתי שלנו. עתה אין, אבל פה גדלות פטריות.

– איני מסוגל להבחין בין פטריה וגמל. יותר מדי. אין בי כוח (אני מתגונן). – איני יכול. – לא הלכתי, והיה קרוב (אני מצטער על כך).

המאכלות פה אחרים.

– מה מדינה היא זאת: לא גודגדניות, לא תותגינה. לו יכולתי פעם אחת לפני מותי לאכול קערית פטלים…

הזקנים!

אחד זקן אומר בקורת-רוח:

– בכפרנו שתי משפחות; שופכים את החלב שנחלב בשבת.

– זה פשע – אומר אחר, גם הוא זקן, שדעותיו אחרות.

– מה ארץ היא זאת – מתאוננת זקנה – שילד יהודי לא ידע לדבר יהודית. אַל ידבר, אך ידע.

רשימות 134:

– עצוב מאוד פה לגברת?

– עולם אחר פה, אך הרי ילדי.

– אין הגברת גרה עמהם?

– כי אין שם בית-כנסת.

רשימות 220:

משוטטת סבתא בגינה שלפני הבית כל היום כולו. מה מעטים הפרחים ומה רב הטיפול. חם! – היא אומרת.

– ובפולין קר – אמרתי.

– ובכן, מה? – לובשין בגדים חמים, מסיקין התנור – וחם.

אוי ל לזקן, ביקש לחיות פה כקדם. אך היכן טוב לו? זִקְנָה לא שמחה (חיוך).

אינפורמטורים חביבים שלי: הצעיר ביותר הוא בן 14 והוא פה (בעיר) שנה לא שלימה.

– כבר אדע לבשל קפה תוּרכּי. – יש חיילים אנגליים, הלובשים שמלות קצרות ורגליהם חשופות. כשהצבוע מביט באדם, הוא מוכרח ללכת אחריו, והוא מוליכו למאורתו ופה הוא טורפו.

– אה, יוסף אתה מפטפט.

– לא, ילד תימני אמר לי. – אדוני רוצה לראות את החנות, שבה עובד יצחק; הוא כבר שלוש פעמים טבע בים, משתכר 5 לירות, יש לו אופניים. – אל סאַלצ’יאַ נסע בחלונות מסורגים, יראה אדוני.

שיחה כזאת נותנת מנוחה וחומר להרהורים, מה אנשים ומה צעירים נצרכים לה לארץ-ישראל.

(אל תהיה דעת הדיוט קלה בעיניך).

(אחרי שחזרתי לוורשה שלחתי 14 מכתבים, 34 גלויות – דברי תודה על שיחה והכנסת-אורחים).

שיחה – פעמים התפרצות וידויים.

– סליחה, שאני גוזלת זמנו – אומרת אמא – אך אי-אפשר לו לאדם שיהא תמיד מדבר עם עצמו.

הנער מתוודה, איך היה מרטיב את המיטה עד שנת הי"ז – התבייש, האמין כי פה יירפא. ועתה זה שנה שלא הרטיב את המיטה אפילו פעם אחת.

– על שום מה אתה מספר לי זאת?

– איני יודע בעצמי. – מיד יתנו אות, – היום אני בשמירה – כל הלילה.

מְדַבֵר – מְדַבֵר – על עצמו, על הוריו, אמו, משפחתו – נשתתק.

אות, כי הגיעה השעה ללכת לשמירה. עמד על רגליו, הטיל את הרובה על כתפו וחרש (לעצמו):

– קשה מאוד![^ftn13א]

החזזקתי טובה לעצמי על אלו מאתיים המלים העבריות שלמדתי קודם הנסיעה. הבנתי.

– קשה מאוד!

נענע ראשו, נגרר בכבדות, נבלל באפלה. שעה ארוכה הבטתי לצד הזה, שבו נתמסמסה צלליתו.

כמעט שאני בוש, כמה הרביתי להכיר.

– בשנה הראשונ רוצה החדש לדעת הכל, מסתובב, שואל. אחר כך הוא צומח לתוך העבודה והחובות – ונעשה אדיש.

אדרבה, שמעתי תלונות, שאופק המחשבות מצטמצם והולך… אך כלום אינו גם מתעמק ומתישר?

– נו, כן – (אני נאנח). התצפיות שלי תצפיות-קלוקל. – 12 מחברות כתובות ן-1000 מומנטים שנצודו בטיסה.

ביקורי הראשון – שלושה שבועות קצרים – היו 16 מחברות – 1400 מומנטים (איך לדחוס כל אלה לתוך הרצאה קצרה).

עתה רשמתי ביתר שיקול והשעה לא היתה פנויה; פעמים פסוק אחד, כי בין-השמשות, בלילה – ושלושת סימני-הקריאה מראים, כי הרשימה חשובה ואני מתענה, איני יכול לפענח.

הנקל לשער, על שום מה תייר-אינפורמטור אינו מכיר את האמת לאמתה. מרובים יותר טועים, מתוך שהם מכירים בהם עצמם, נושא ההסכלות, ובשומע, זרמי-סתר, שבולת נחבית ולא-רציונלית. כלפי מה מכוונת המַצלמה?

(על שום מה מרגיז כל-כך את העינים מראה השלטים שכתבתם מכריזה: “הסוכר משיב נפש”. על שום מה מרגיז רופא קופת-חולים הבא לבקר חולה ואינו פושט אדרתו?).

בשלושה ישובים שונים, מפי שלושה אנשים שונים – תלונה, כי הבטיחו מקלטי ראדיו כמתת חינם לכפרים; ראדיו ירושלים נתן לכפרים ערביים, ולא לכפרי היהודים.

פולין!

– על שום מה מבטי-איבה וקריאות שנאה, כשאנו כבר בבית-הנתיבות? (הרי אנו כבר נוסעים לפלשתינא?).

וורשא! מי מילל מי פילל?

– זו עיר, שבגניה רצות סנאיות מבויתות, הנוטלות מן היד אגוזים וסוכר.

(שלוש פעמים הזכירו זאת בדרכים שונות).

תמצאו במינסטריון לעניני-חוץ פקיד אחד, שיבין כי משלוח עשר סנאיות פולניות כמתנה ליערות ארץ-ישראל, זה היה אַקט פּוליטי.

הבנתי על שום מה הכפר הארצישראלי מבקש להיות משוקל ושפוי כל כך ומפוכח כל כך בארץ של חכמי תורת הסתר, חוזי החזיונות, הסגפנים, מתקני העולם, הפלאות והנביאים.

– אידיאליזם, גבורה, – אמר – ידעתי את סמי השיכּוּר האלה. – ובכן מה שהכוכבים משתוללים ברקיע? – הרי לא אחלוב אותם.

(אכר יושב פודהאַלאֶ אמר: קראתי את שאֶנקאֶביץ', לא אוֹכל אותו ולא אאכיל בו את הפרות).

– אַל תגזם, אדוני, כי קשה פה גם בלא גוזמאות אך ארץ-יששראל מלמדת, כי ההתאמצות היא בכל זאת שמחה. – אל תעיר ואל תעורר את הגעגועים עד שיחפצו! – הרבה עוולות באוּני באשמת לבי.

– אם כן, למה אדוני השליך את הקומוּנה?

– האדם צריך את ההאזארד של החיים האינדיוידואליים על אחריות עצמו.

סלח לי ידידי, מארחי במשך יומיים, כי רק זאת הבאתי מן השיחה שלא אשכחנה.

לא חשבתי, כי אוכל לשוטט שם דרך חירות כל כך. בפעם הקודמת הצצתי משהו לתוך הקיבוץ. נושא הנסיעה עתה הוצרך להיות המושב. הכרתי את רוחו במשך יומיים. מעט.

שיחה עם פסיכיאטר:

– מחלות-הנפש מעטות פה מבמקום אחר, מהלך המחלות נוח יותר. בין יהודי המזרח והדרום – פרס, קורדיסטאן, בוכרה, סוריה, יון, קוואז, מצרים, הודו – פעמים הרבה טירופי דעת שגיוונם דתיי. – ילדי הכפר שלנו אינם עצבניים, רק אמהות רגשניות מדי תולות בהם מגרעת זו.

לא ניתן לי להזדמן עם בּאַלצ’יאַ – היא נסעה לכאן ואני לכאן ולא נפגשנו. כתבה במכתב:

לא שיערתי כי אדוני יבוא בזמנים כאלה לארץ-ישראל. ואם אדוני באמת פה, הרי שאני רוחשת לארץ זו יתר כבוד.

הספקתי לפני הנסיעה להשיב:

שניכם צעירים, אַת ובעלך. יהיה טוב. ארץ חכמה, יפה וגדולה. כדאי לסבול, כדי לזכוֹת. האמתיות פה קשות ונצחיות.

הריני מעורר דעתכם על אלה, שנפחדו, נכווּ, נכזבו וארץ-ישראל הקיאתם, והם עוברים ביניכם ומפיצים דאֶפיטיזם. אין הם מרובים ביותר, אך זריזים וקלי-נוֹע, טורדנים וקולניים, ושעל-כן אינפורמטורים מסוכנים; חלושים, חולים, עוקצנים, נודדי-עולם-החוצפה. אפילו רכשו להם, אם במרמה אם בטעות, אזרחות ארצישראלית – חלאת כרכים – מרותחים על שלא עשו קאריירה – מרחרחים אם לשוב, ואלי קוניונקטורה¹³ טובה במקום אחר: בּירו-בּידז’אַן, אמריקה, אוסטרליה. אינם מדברים אלא מלהגים עברית. הזהרו מהם! אל נמתח דין מחמיר גם עליהם: מבקשים לחיות בנוח.

יש שלושה סוגים – איכרי המושבות הותיקות, ההגירה החדשה – והעליה – אם יְשָנָה ואם חדשה – לא בניירות, כי אם ביציבה. אנך.¹⁴

כשהבטתי למעלה על נצרת, איני יודע על שום מה, אך שאלתי את עצמי שאלה גדולה: מי היה ומה כתב אחד-העם? שנית נזכר לי, כשעמדתי על הכרממל בגן, לפני המאוזוליאום של הפרסי עלי-מוחמד-באב או חוסיין-אלי-באהא-אוללה:

20.000 נאמניו מתו בעינוּיים. הכת בת מאה שנה ומאמיניה חצי מיליון.

(בישוב שלה על-יד הירדן התארחו ילדי עין-חרוד בטיול בית-הספר לפני שנים אחדות).

והרי תכנית הכת הזאת:

אחדוּת המין האנושי – והדעות-הקדוּמות דינן שיכחה; האמונה חייבת לאחֵד; חיפוש עצמאי של האמת; אמונה ודעת ושכל תואמים; לשון-עזר בין-לאומית הנלמדת בכל בתי-הספר שבעולם; אמנות, מדע ומלאכה לכל; לא תחרות אלא עבודה משותפת; שלום כולל.

שלום.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יובל המעשה / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

¹

מרחק, ילדי? יש כוכבים הרחוקים מכדור-הארץ מרחק של 150 מיליונים שנות-אור; ומה הלאה, לא נדע. זמן, ילדי? 1500 מיליונים של שנים ארוכות עברו מן העת שקפאה, תוך התכווצות וריבוי קמטים, טיפת הגאז הנוזל; ואחר-כך החיים (סוד), צמחים, ואחר-כך חיי דג וזחל, ולבסוף היונק, והצעיר בין החיים עלי אדמות – בן-האדם. כך.

רגש, ילדי החביב? רעב, פחד, כאב, אהבה, תמהון, שאלה. ועל-כן מחשבה בלתי-בטוחה, לא-בהירה ורעבון-הנפש: געגועים. ורק אחר-כך – הדיבור. רק אחר-כך: הדיבור, לא יותר מ-100.000 שנים (כך קבעו החוקרים): רך, נבוך, דל ברצונו למצוא ביטוי לָאין-סוף אשר במקום ובזמן, הרגשה ומחשבה.

האדם נועז בתכניות ונאיבי בהיאבקות, בלתי-מושלם באהבה ובאכזריות, – כה נאיבי באמבּיציות שלו, בעושר ובעוני, בזוהר ובצל, במפלות, בנצחון, בכוחו ובחולשתו. אבל…

אבל אחראי לגורל עצמו ולגורל יוצאי חלציו, לגורל העולם, לשיווי-המשקל של נפשו ושלוותה, אחראי לשלימות העילאית של כל המתרחש על פני האדמה ובתהומותיה, במים ובאוויר ומתחת לפני הים. הננו אך בראשית ההסתכלות, החל מחוקר הכוכבים, הצופה במשקפת אל מרחקי שמים, הבאקטריולוג הכפוף ליד זכוכית מגדלת, הטייס והאמודאי, עד לאח הרחוק, המזויין בקשת ומקושט בחרוזי-צדפים, המסתתר עדיין ביער-קדומים…

מתוך קוצר-רוח וללא הקפדה הננו מביטים, מקשיבים וקוראים ומרגישים, ילדי. רוצים אנו להקל על עצמנו את הנדידה בדרך-החיים. על פני המקום – יודעים אנו ולא יודעים. הננו זוכרים רק זמן מועט, מאמינים בקושי, והרצון רודם.

בצאתי לדרך לא אכניס לתרמילי אלא את ההכרחי, הקל, שאינו תופס מקום.

מי שהיה לפני חצי-יובל שנים בן חמש-עשרה הגיע היום לשנת הארבעים לחייו. קטע קצר של זמן, עבודה, חיפוש, נסיון, אכזבה ותקווה. שנה אחרי שנה, צעד אחרי צעד. זכוֹר, כי ביום היובל הבא יתיצב לפניך ויביט ישר לעיניך בנך, בתך. אילו שבילים חדשים למענם, אילו שערים, שדות חדשים וסדנאות, עניינים ואמיתות חדשות? – אבל…

אבל למרות חזון-הנצח – – – אחראים אנו לעצמנו ולבא אחרינו על כל שעה שהקלנו בה, אשר לא תשוב, לא תחזור לעד. – שוב לא סיסמא כאן, אלא מעשה.

מעשה. לבינה הנחתי למסד הבנין. חפרתי אדמה, עץ נטעתי, שאבתי כד מים, מסמר תקעתי, חלב הרתחתי, תפרתי כפתור, כבסתי חולצה, ניקיתי שמשה בחלון, השכבתי תינוק, לחבר עזרתי. נטפי מעשים; טיפות מצטרפות לנחלים. – את פנינת המעשה, שהוגשם, לא יגזול איש. גדולה היא השלימות גם בזעום ביותר; גם בכלי-העבודה הצנוע ביותר – פטיש, מחק, דלי, חרמש.

יש אמיתות נצחיות, שאין ממבחינים בהן אלא לאחר נסיונות הרבה בחיים. תבינן, לכשיבשילו בקרבך, בני החביב; תלמד לחייך חיוך של ידידות בתשובה על מבט זועף, להצטחק בסלחנות כשאחרים יקפצו אגרוף. – “אני עושה את המוטל עלי” – את הצדק.

וארשה, דצמבר 1938

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א

לדב שטוק

אדוני הנכבד

אני מסכים לתרגום הקונטרס “על עתון בית־הספר” ללשון העברית. – איני יודע אם כדאי. הדבר חלש וכבר – לאָשרנו – נתישן.

בכבוד

14.9.25 קורצ’אק (גולדשמיט)

ב.

לפייגה ב.

העלמה פייגה החביבה.

סלחיני על הפיגור בתשובה. אירע כך, משום שאני משיב למכתבים רק פעם אחת לחודש. – האם נתראה בביאליסטוק, איני יודע. – אך אפילו אם כן, מה תועלת תהיה לגברתי? ליעץ במזדמן או מרחוק אי־אפשר. כאן צריך זמן הרבה, כדי להכיר, הרבה התאמצוּת אישית כדי לתקן־מה בעצה. – אני משער כמה קשה לגברתי ואשית עצה:

לחצות את עצמו.

להיות שחקן וצופה. ליד העבודה וההרגשות השגורות והלא־נעימות מוכרח המחנך הצעיר להבין, כי הוא מתקין עצמו לעבודה לעתיד לבוא, כי הוא כובש למען העתיד, כי הוא מתחשל וגדל. בעבדו היום, הוא חייב לחשב, איך יעבוד בעתיד:

1. כשהתנאים יהיו טובים יותר.

2. כשסמכותו תגדל.

ביחס לתלמידותינו הרי בית־היתומים נקי מחטא מתן רצאֶפּטים. אנו עצמנו מנסים, מחפשים תמיד, לא־מרוצים מן הקיים, ניבטים בסקרנות במחר.

לרצות יתר על המידה ובבת אחת – משמע להתעיף במהירות יתירה ואחר כך להביט בעינים רדומות, לעבוד בידים מיוגעות, להלחם במעצורים במרץ מיוגע.

לרצות יתר על המידה – משמע לכעוס גם לעצמו גם לזולתו.

יש צרעת – נו – תהיה עוד – היו אי־סדרים – ובכן היה גם בלעדי. בעוד שנה יהיה טוב יותר.

לא מיד.

לא בבת אחת.

לא הכל.

העלמה פייגה, לא תעביר גברתי את ווארשה לביאליסטוק – זה קשה. צריך להשלים לכך – ו

בשקט,

בפיכחות,

בלא זעזועים לעשות מה שניתן, מה שאפשר.

נ. ב. – דרך חובה לישון שמונה שעות ביממה!

בברכות נלבבות

14.9.25 גודלשמיט

ג

לאסתר ב.

גברת נכבדה.

תודה על כתב־העת הנשלח. בעזרת מר ויינגארטן נעזרים בו היתומים, כך שגברתי תכיר מתוך העתון הנשלח. ידיעות אלו יקרות ערך, כי נותנות תמונה ממשית של החיים. לצערנו הילדים חיים אצלנו עוד רק באגדה בארץ־ישראל.

הייתי רוצה לשלוח לילדי עין־חרוד איזו מזכרת – איני יודע מה – ואני חושש, שמא תהיה צרה בקבלה, במכס, ואיני יודע, במה עוד.

אולי ספר? אך איזה?

אולי משהו שישנו פה ואיננו שם?

אולי מן הראוי היתה חליפת מכתבים בתיווכו של “מאַלי פּשאֶגלוֹנד”?

אילו הייתי צעיר יותר, אולי היה בי יתר יזמה, פחות חשש.

קשה: אני מזקין – מיוגע – שרוי בדאגות. כל־כך הרבה עבודה וכל כך מאוחר, בדיוק בזמן שבני אדם בדרך כלל כבר חושבים על מנוחה. איני קובל, הרי אין איש אשם בכך, אבל כך מוכרח להיות. – אולם מכאיב…

בגוצלאוואֶק¹ יש לנו עתה סניף בית־היתומים בכפר. כבר יש שם כעשרים. – – בשביל ילדי פּרוּשקוּב² נבנה זית ליד ווארשה. – – לא ידוע איך לסדר את הילדים, שיספיק הזמן כדי לקשור, ויהא גם ברישול, קצה בקצה.

שולח ברכות לבביות

18.10.27 גולדשמיט

ד³

לאסתר ב.

לפני שתחליטו אם ומי יבוא מחר לבית־הספר, – רציתי שתדעו, כי:

1. האחות של מוטק והאם של שמעון – רוצות, כי בשבת לא ילכו לבית־הספר.

2. כל אחד ואחד צריך לעשות כפי שהדבר נכון בעיניו, ואינו צריך ללכת או לא ללכת משום שאחרים הולכים או אינם הולכים.

3. אם מישהו הולך, הוא חייב, אם ישאלהו מורה או חבר, להשיב כי בא, משום שאינו רוצה להפסיד את בית־הספר, ולא להשיב, כי השבת לא איכפת לו. אדרבה, הוא היה רוצה לא לבוא, כי לא נעים להמיר חג ליום־חול, אך אם יש בתי־ספר ליום א' בשביל אלה שאינם יכולים ללמוד בשאר ימות השבוע, אם עובדי הרכבת, החשמלית, הדואר, הרופאים בבתי־חולים עובדים בימי חג, הרי זה משום שכך מוכרח להיות.

ביחוד אני מזהיר את באלבינה שלא תדבר יתר מדי על נושא זה. מי שאינו מכבד את הדת שלו, אין אנשים הגונים מכבדים אותו.

יום ו' גולדשמיט

ה

לאסתר ב.

עלמה אסתרקה נכבדה.

מכתבה האחרון של גברתי הוא לי תעודה חשובה, המאשרת מה שחשבתי על ארץ־ישראל והעבודה בה. הרבה הזיות תמימות והשליות נעורים, ובכן אכזבות מרות, קשורות בארץ־ישראל. כשתפוג ההתלהבות, הדיקלמאציה ואי־המנוחה הלהוּטה אחרי רשמים, נשארות עובדות פיכחות וצוננות. – קרועים מן הארץ, התאקלמנו על אדמת ארנים, שלג וגלות – מבחינה גופנית ומוסרית. – הנסיון לקשר שני קצות החוט, שניתק לפני אלפיים שנה, זה ענין קשה: הוא יצליח, כי כך תובעת ההיסטוריה, אולם כמה התאמצוּת ויסורים. יותר משאומרים הרבה ספרים, כל־שכן מאמרים, אומרת לי מלה אחת במכתבה: “מים”. – ילדיכם הם עצבניים משום שאינכם נותנים להם מים. הם מוכרחים לעבד עצמם מבחינה פיסית, להבין מבחינה פיסית ולשפוט, אם המים נחוצים להם או לא. – איך אפשר להגיד ליצור חי: “אל תנשום, יהלום לבך לאט או מהר”. חוששני, כי בענינים הרבה אתם נוהגים באפס־ביקורת, לפי מה שהיה. – “שם”. כמה זה מכאיב אך מובן ואמתי, שגברתי רוצה לשם מנוחה לבוא לפולין ושמכתב או עתון “משם” הם חג.

כל הגעגועים, לא היהודיים כי אם האנושיים, נוהרים לארץ־ישראל, כל אי־המנוחה וההיאבקות הרוחנית. אם תעשו שקר בנפשכם, תקשו על עבודתכם. רק עקשנות גברית, החלטת ההתמדה.

קל ביותר למות על קידוש האידיאה. סרט יפה כל כך: נופל וחזהו פלוח־כדור – שלולית דם בחול – וקבר עטוף פרחים. קשה ביותר לחיות למען האידיאה יום־יום ושנה־שנה.

הרבה דברים מענינים וחשובים יש לה לארץ־ישראל לספר לעולם, אך האם לא יתר מדי אֶכּספּרימנטים כבר מיד, פתאום?

פחות מדי נשארו לי חיים, שאוכל להקדיש עשר שנים להתבוללות גופנית ורוחנית בתנאים החדשים של נשימה, עיכול וראייה. הרי גם העין צריכה להסתגל לבוהק, אולי לאבק?

בינתיים איני מרגיש צורך לראות במקום, דיי במה שאני קורא, מחשב בדעתי, רואה בדמיוני. יתר על כן: הבעייה “אדם”, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעייה “יהודי”. כנושא עבודה בחרתי לי את הילד. לא יונו אותי המליצות בענין הפלאים היוצאים־מן־הכלל של הילד בארץ־ישראל. לא, לו רע גם שם, כי גם שם אין מבינים אותו האנשים המבוגרים “הזרים”.

סלחי על ההסברות הארוכות מדי.

לחיצת יד וברכה

27.1.28 קורצ’אק

ו

לשמחוני

דין־וחשבון ארעי

מספר הטלפון שנמסר: 279–84. – יום א' – יום ב' – יום ג' – אין עונה. אני הולך לרחוב הקאפּוּצינים 13. – ברשימת הדיירים אין שם משפחה – ולצ’אֶר. התיעצות עם השוער: למי מגיעים מכתבים מארץ־ישראל? 18.10.27

לבעל־הבית: יש לו בנים בארץ־ישראל. – בדירה מספר 8 יש דייר־משנה ששֵם משפחתו כזה. – אני הולך. – לא כאן, - אך משתתפים השתתפות חיה בדאגתי, מאשרים כי מספר הטלפון הוא של הסוכנות הטלגראפית הפולנית. הבת יורדת אל בעל־הבית: שמא הוא יודע. – יודע: מא ולצ’אֶר גר במספר 3, הטלפון שלו 276–28. – טוב: אני מתקשר. – ישנם. – הנה דוקא קיבלו מכתב מגברתי. – אני מודה. – הולך. – הנני. – גברתי היתה בוורשה, דודנית של גברתי היתה בארץ־ישראל. – ובכן, יודעים, שאינכם אוכלי־אדם, שאינכם גרים במערות; שהילדים מדברים עברית, - ויהיה חשמל. ברכות. – חולפת שעה. – אני יוצא גאה, שמצאתי.

הייתי אצל אחי משה"ל. לא מצאתיו בביתו – השארתי כתובתי.

את הדבש מסרתי: הילדים יאכלו אותו.

גרוע יותר ענין האשכוליות. – מכס! – בשניאטין⁴ מסרתי את התיבה למחסן. – וכאן מיני פורמליות פעוטים: מחלקת מסחר חו"ל של מיניסטריון התעשיה והמסחר צריכה לתת רשיון כניסה, ומחלקת־המכס של מיניסטריון־האוצר צריכה לשחרר מתשלום. נודע לי על כך מפי האֶכּספּוֹרטאֶר של הפירות, שאליו כיוון אותי אוהד בית־היתומים, הירשפלד הגדול בעצמו, בעל מסעדה וחנויות קולוניאליות. – – – בדיבור אחר: אירופּה – זו הישנה – על עניני הפורמליוּת. – אם הכל ילך למישרים, הרי תהיה התיבה בעוד יומיים בקרוכמלנה⁵ – למרות הנבואות הפסימיות של פירמה סוכנותית־הובלתית חשובה של חבר ההנהלה שלנו. – נקודה. – מה הלאה, אכתוב.

אניה רומנית – חלירע כבדה. – אקרופּוליס יפה, ובית־הספר התורכי מענין; היתי בשעת שיעור כתיבה תמה: עמוד: “בּנים כּיתבּוֹם”.

השאר במכתב. – ברכות

17.10.34 קורצ’אק

ז

למיה שמחוני

מיוֹ אהובה. לא אביך ולא אמך אינם כותבים אלי כלום, ואיני יודע מה נשמע אצלכם. ודאי אין שעתם פנויה, על כן אכתוב אליך. – ובכן אני כותב, כי שבתי לווארשה וסיפרתי, כי היה לי בארץ־ישראל שמח ונעים מאוד, רק זה היה לא טוב שלא יכולתי לדבר לא עמך ולא את שאר החרות עברית. – מר יעקב נתן לי פה ספר, שאלמד, אך לא התחלתי עדיין, כי יש לי רוב עבודה. – תמיד צריך לכתוב מה, או שיש אסיפות שונות, או שאני מלמד אחרים, ושוב אין לי שעה שאלמד בעצמי. – עתה דווקא פרשתי על שולחני את תצלומי הארצישראליים ואני מזכיר לי כל מה שהיה. – היום יום ד' בשבת, ומחר אני נוסע אל ילדים פולנים ליום תמים: שם 75 ילדים קטנים ו־50 נערים ו־50 נערות כמוך. אחר כך ביום ו' אסע אל ילדים יהודים, שם נמצאת מרת סטיפה וילצ’ינסקה ו־51 נערים ו־56 נערות כמוך. – נו, ובבת אני חוזר לביתי. – עתה חנוכה. הנערים עשו מנורות בעץ, ועל כל שולחן הם מדליקים נרות, ואחר כך “אִשִים קרות” כאלה, - כלומר על חוט ברזל וכשהן נדלקות, מקפצים ליד החוט כוכבים.

אחר חנוכה יהיו חגים אצל הילדים הפולנים: שם אחרת- יש אשוח. מה זה, תבאר לך אמא.

כתבי, אם יש אצלכם חשמל ובכלל מה נשמע ואם יש חדשות שמחות. – ההיה גשם ואם כזה כפי שהוא נצרך? כי אצלנו הגשמים עתה מצויים ביותר ויש בוץ. עוד אין גדול, אך השמש מועטת, כי רק עננים, עננים. – כתבי עברית, ומר יעקב יתרגם לי; אך אם אינך אוהבת לכתוב כתבי בקצרה.

תדרשי בלבביות בשלום אבא, אמא ואת כל אשר תרצי, אולם שדרישות־שלום אלה לא יגרמו לך עבודה יתירה.

היי בריאה, מיוֹ אהובה.

5.12.31 קורצ’אק

ח

למשפחת שמחוני

גברת ריבה החביבה, שמחוני ומיוֹ.

כל מה שיש לך להגיד יותר, כן תקשה עליך יותר הכתיבה; כך זה נראה כפורמליוּת בלבד – בשעה שאי־אפשר לכתוב דבר עצמאי.

אה, אילו אפשר דרך הראדיו? (לפי שעה רק הזיה; אך צריך להיות זהיר במעשים ונועז ומטורף בהזיות).

מה מעשיכם? – ביום ב' בשבת – חקירת ילדים אצל השופט החוקר; יום ג' וד' – ספריה; יום ה’־ו' – הבית שלנו, יום ו’־שבת – בית היתומים. – יום א' – כתיבה. יתא על כן – הרצאות, ישיבות וענינים “שונים” – מרובים ומיגעים. השבועות רודפים, כשעות.

ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה (עין־חרוד) – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד.

אני משדל את יאראץ',⁶ שיצא אליכם, - יוכל לקחת 4–3 שחקנים, אך בתפקידים קטנים יותר. יעזרו לו הבחורים והבחורות שלכם. אם יעלה הדבר (ספטמבר) אולי… אולי גם אני… אולי בקיץ אצליח לכתוב משהו בשבילו ובשביל ארץ־ישראל. שחקן גדול: הוא ראוי לכם ואתם ראויים לו.

אני כותב עכשיו ליוסקוביץ'. מכתב שני “בעבודה”.

ומה, עוד?

דרישות־שלום לחבר הצעיר של עין־חרוד.

נוּ ומה אעשה אצלכם, בביקורי השני, אם המכונה הבטילה אותי מעבודה בקילוף בולבוסים, ולחלוב פרות אינכם מרשים לכל חילק ובילק, ואיני יודע אם איני זקן מדי לעבודה בשדה.

לחיצת יד לבבית

קורצ’אק

אני שמח כי יבקרכם אדווארד פוזננסקי, כל כך הרבה אנשים הגונים רציתי לשלוח אליכם. –

7.2.35

ט

לי. ליכטנבום

אדוני הנכבד.

סלח לי על איחור התשובה, הוא בא מתוך כך, כי חודש יולי אני מבלה מחוצה לווארשה, ואני בא אליה לסירוגין לשעות מעטות. – העתקת המכתב לא יכולתי לשלוח – מסרתי לגברת סטיפניה בבית היתומים, - עד כמה שאני יודע, שלחה אותו לארץ־ישראל – למר יוסקוביץ'. – אודה בגלוי־לב, כי כוונתי הראשונה – לשלוח אחת לחודש “מכתב” – אם לא נתערערה, הרי נדעכה: נסיון החיים לימדני, כי אם משהו אינו נעשה חד וחלק – הרי או שהוא מוקדם, או שהוא מאוחר, או מיותר, או לא רצוי. – כבר המכתב הראשון, שנכתב באניה בשובי “בעצם חומי” – נדד הרבה; עתה שוב – מעצורים. – כל כך הרבה עבודה שוטפת, קבועה במועדה בתוך עזובה, - ובכן למי תסכון התחייבות נוספת? – נקודת־ההסתכלות שלי בענין ארץ־ישראל – אודה – אינה אקטואלית, ולכתוב על דרך קוניונקטוראלית, אם אילו רציתי איני יודע. – אבקש לקבל ביאורי אלה מלה במלה; אין זו תלונה או פרטאֶנסיה – אישור עובדה ותו לא.

בהוקרה

29.7.35 קורצ’אק

י

למדז’ה מרקוזה

מאדז’יה חביבה,

את הכתובת על גבי המעטפה כתבה מניה פורציג.

אַת יודעת איך ועל שום מה. – את ההחלטה לכתוב אליך החלטתי, כשאמרה לי, כי רע לך (עתה, כנראה, הוטב).

יש עשבים שוטים, שהם בכל מקום ובנקל, יש צמחים, שהם בעמל ובמכאוב, - אדמה חדשה ושמש חדשה. אך זה לא כלום: תעמיקי שרשים; אַת צעירה – יכאיב משהו, מה שאינו חשוב ברוחני – יצהיב וינשור – ונבטים חדשים וירוקים. (אני כותב, בתקצירים, ואני מאמין, כי יהיה בך אורך־רוח לפענח).

אומר, אחזור על כך, מה שאמר לי ד"ר לאזובסקי הטוב בחרבין במאַנג’וּריה – בימי מלחמת יפאן, - כשהייתי משתולל מכיסופים ומרד:

השנה הרשונה הקשה ביותר, - הרוח תועה נתוקה מעם הגוף. השנה השניה, - וויתרון – השזור עוד סערות עזות אך חטופות. שנה שלישית – רק זכרונות רכים.

• - - הוא מפולין דרך סיביר לסין.

ספטמבר – ידעתי, כי הייתי, חודש מוצלח. עוד עונת גשמים – אילו פרכוסים. ועם האביב – כנראה רב יפעה – כבר במולדת החדשה, והיא האחרת, מולדת הזכרונות – איזו מזכרת נאה למה שהיה. – יש בני־אדם שאינם מתנכרים ואינם שוכחים. – אַת בכללם.

שימי לב!

ברכות נלבבות

25.8.1935 **קורצ’אק **

י"א

לי. ליכטנבום

אדון נכבד.

לפי שעה רק זאת אוכל להודיעך, כי קיבלתי דרכיה והחלטתי לנסוע באניה השניה ביולי, ובכן ב־15 ביולי. אם המאורעות פה אצלנו או שם אצלכם לא יעמדו לשטן, איני יודע, כסבורני לא. לאמור, רק אי־אפשרות פיסית יכולה היתה לבכל תכניותי, לאמור החלטתי גמורה. – מה אעשה בארץ־ישראל איני יודע עדיין. לאחר “הכרת” החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים – זה ענין אחד. מענין אותי מאוד המשק האינדיוידואליסטי (מושב) וחיי החרדים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר חודש בנצרת וחודש בירושלים. כפי שאדוני רואה, תכנית לששה שבועות (לכל הפחות), 2^1/₂ חדשים (לכל המרובה) עשירה מאוד.

למקרה שלא נפגש, הריני עונה למכתבה של גברת סטיפה בענין תרגומים. “פשיטת הרגל של דז’אֶק הקטן” אינו נראה לי כבחירה קולעת למטרה, מוטה “קאיטוש הקוסם”⁷ וביותר החלק השני של “מלך מתיא”.⁸

ביקשתי שישלחו לך את “טירטיאוס” (שיר) של אַניצ’יץ.⁹ דבר זה נראה לי בשביל ארץ־ישראל לא נחוץ, אלא הכרחי. עָצמת השיר והמשורר – החיבור למשא נביאים ופיטנים יוונים – רק היא עלולה להיות בנותֵן טעם למאמצים ולעמל של “העליה”. כלי־נגינה לאומי ופרימיטיבי ורציטאציה. מזוית־ראייה זו עליך לבחון את הסוניט־התפילה של אַסניק “רדי, אילת־שחר בהירה” וביותר את “טירטיאוס”. – ולילדים, לילדים, כי בית הספר אצלכם, עד כמה שאני יודע, יתר מדי אירופאי, מפוכח, ורק מתורגם…

לחיצת יד לבבית.

קורצ’אק

אכתוב אחרי בואי אל… (אולי בהתחלה) עין חרוד.

27.6.36

י"ב

ל. ליכטנבום

אדון נכבד.

איני יודע אם מאמרי על “האֶפּוֹס” הקיבוצי היה¹⁰, אם יהיה. איני זוכר מה אמרתי (עייפות – הראש כואב). עצם הרעיון נראה בעיני. –כמורה. איני יודע מי יכול לעסוק בחיסור “הקדמה” – הוראות (בלא מעשה סוגאֶסטיה) כיצד לפתוח בעבודה. אולי כך:

1. תמצית מקוצרת, בפּרוֹזה, של העוּבדה, שהם מבקשים למסור בקטע שלהם.

2. כבר עיבוד פיוטי, אולי בכמה נוסחאות. – (ראיתי צורה כזאת של חיבורים בבית הספר). אפשר חילופים בין בתי־הספר, לשם שינויים ומילואים.

אני דורש בשלומך (לקטנים, שאכלתי את מגדנותיהם, אני שולח פיצוי צנוע).

בברכה

12.9.36 קורצ’אק

י"ג

לד"ר ליכטנשטיין

גברת נכבדה.

לא מצאתי את האח בבית, רק זאת כי בשיחה הקצרה עם בעל הדירה קבעתי, כי המשפחה נקיה וישרה. אז היה רע יותר. – בא לבית היתומים. חושבני כי הפיקציה של העבודה אצל רופא־שיניים הכבידה עליו. האמת היא תרופה לכל היסורים. משלים מושלם: הוא גובה, כרבים אחרים. קראתי אי שם: תעודת הרופא ביחס לחולה עצבני ללמדו, שיחיה כפי שהנהו, - לא להונותו, כי יירפא. כך אני נוהג בחניכי המקופחים.

הבעת כבוד

19.9.36 קורצ’אק

י"ד

לאסתר ב.

גברת אסתר חביבה. כך אירע דוקא, שגלוית גברתי נצטלבה עם המכתב, שאני מצרפו. במקרה נודע לי, כי אחי גברתי הוא מנהל “בצלאל”; כתבתי לילד כי יפנה בעצמו לירושלים וישאל, מה יעשה. וזה הכל.

ועתה, כנראה, על עצמי? – מעולם לא הרגתי עצמי מקושר מקרוב בחיים, - הם שטפו להם כביכול על ידי. מקדמת־נעורי הרגשתי את עצמי גם זקן וגם לא־נחוץ; האם פליאה היא, כי עתה התעצמה ההרגשה הזאת? אני מונה לא את הימים, אלא את השעות העוברות עלי. – הנסיעה לארץ־ישראל היה אולי מאמצי האחרון, - ועתה כבר לא כלום. – אני מאמין בעתיד האנושיוּת. אילו שמרתי בי את ההבנה התמימה של אלהים, ודאי הייתי מתפלל, כי יקרב רגע הגאולה; כי העולם סובל, וראשית כל הילדים. – ראיתי אתמול (בפעם הראשונה מאז הנסיעה) סרט יפה: “הלורד הקטן”. הילד יקיים את התפקיד הראשי בתחיה הרוחנית של האדם. בזאת בטחתי. חפצתי, אך לא ידעתי לקיים תפקיד באותה בעית־החיים החשובה ביותר. – מאזן מכאיב של מאמצי עצמי.

פריסות שלום נלבבות לכל.

9.12.36 קורצ’אק

ט"ו

ליעקב וקטלצ’וק

מר יערב האהוב. פתיחת המכתב הזה הולמת עצם יחסי לאדוני, היה לי אדוני גם אדם קרוב, גם מחנך יחיד, שהפקדתי (במחשבתי) בידו במלא ביטחה ואמון את ילדי בית־היתומים. לא מה שאדוני לא כתב, אלא מה שהטיל על עצמו את הטורח לכתוב מכתב ארוך וממצה כל כך – מאשר ומקיים את יחס הנאמנות (איני מוצא מלה אחרת) של אדוני לבית היתומים. עד כאן מה שהיה: ומכאן מה פני הענינים עתה. – מה שאדוני לא בגד במוסד בגלל בית־הספר, זה טוב. בית־הספר בימינו הוא מלא כזב – חבל לתת לו אנשים מסוג אדוני – ישרים וללא אבק שקר. לצערי, אין ארץ־ישראל יודעת להשתחרר מן הסוּגאֶסטיה ההולכת מאירופּה הכוזבת. ביקשו, ובכן כתבתי, מה אני חושב על סמינריון למורים לבתי הספר בכפר, אך איני משלה עצמי, כי יבינוני. לגלות להתענינותו של הילד את הישר, בלא כזב, בלא סנוֹבּיזם, בלא הרהור על קאדיאֶרה, בלא אמביציות פעוטות, לנטוע בהם עוז – ולסדר תכנית… יתר־על־כן, צריך להרחיב בדברי הזיה. – היה צר ומחניק לאדוני בבית־ספר גרמני או אמריקאי המתורגם לעברית. – שעל כן מוסד. אולם איזה? - אולי בתורת התחלה דוקא כזה, שאדוני בחר מטעמים לא־מודעים. – זוהי העבודה הראשונה של אדוני בבנין כביש – שחורה, כבדה ומחשלת – כמה צר לי על המרץ המבוזבז, אך אולי צריך כך בימי הנעורים? - שנה. – איני סובר, כי אדוני יעבוד פה יותר; תוצאות יסודיות לא ישיג, וצורך הפשרה והעלמת האמת יכבידו על אדוני. – חבל על ארץ־ישראל, אשר מפחד עינויי מכות פיסיות ישתדלו להֵראות טובים ומתוקנים יותר; בעלי־החי הטורפים יעמידו פני תיקון המידות; לכל המוטב ריפובליקה “שקיד” וגם זו רק בדינים־וחשבונות לשלטונות. וסוף־סוף – אולי טופס אחד סטודז’יניץ¹¹ (אך האם הם יכולים להיות אחרים, אלא אם במקרה נדחסו לתוך עבריינוּת של היחיד) – או אפשרויות אחרות ליצירת תנאי־חיים בשבילם; אך לא – שמשים, כורכי־ספרים ונגרים, יותר מדריכי פלוגות־עונשין, שומרי בתי־כלא, סוכני בולשת. – אך אז איה משמעוּת ארץ הנביאים, ארון־הברית ומצפון העולם? אך לא: לעבוד, לנסות, מרץ ורצון טוב ללא שיור – ובלבד שלא להיאבק, ובלבד שלא להאשים את עצמו, שלא להציק, שלא להרעיל חופש הראייה, מה ואיך מסביב, אצל השכן בשדותיו הפוריים. – אני חונק בי את האמתיות, שאסור להביע בקול רם, אולי בארץ־ישראל, שהיא לי כארץ המובטחת; לצערי אני חסק את ארבעים השנים האלה שצריך לבלות במדבר. – על בית היתומים ועל עצמי נוח לי שלא לכתוב. לא שמח. – אולי בטחתי יתר מדי בכוחותי, אולי נשאתני אמבּיציה או הזיה, אולם מאסן־החיים הכזיב, - אם לא פשיטת־רגל גמורה, הרי יותר אפסית לצד מה שהושג. – לחיצת יד אמיצה.

26.12.36 קורצ’אק

ט"ז

למשפחת ד"ר ליכטנשטיין

גבר וחבר נכבדים וטובים.

אני כותב בקצרה, כי לבלתי־נשוֹא היא לי המחשבה, שאני במכתבי זה מכביד ומטיל אי־מנוחה…

אחרי דכאון־נפש, שנמשך חדשים – החלטתי החלטת נסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ־ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ. – יש לי רק 1000 זהוב.

ממשפחתי נשארה לי רק אחות; יש לה אילו אלפי זהובים; מתוך שהיא יודעת לשונות, יכולה להתפרנס כאן. לפי שאני נוסע שלא על בסיס בטוח, הייתי רק רוצה לדעת, אם הסכום הקטן יניח בידי (כיצד?) לעשות מה. עד כאן – לפי שעה מעורפל.

איני מבקש כל דבר זול כנוּת. לא תהיה בי כל טינה, אם לא אקבל תשובה; תשובה מתחמקת, בהסתייגות, אחשוב כשלילית; אם אקבל הוראה או עצה, אראנה בהוראה שאינה מחייבת את גברתי כלום; אשָרת בחפץ לב באינפורמציות קרובות יותר. – הנסיעה שלי צריכה לחול בעוד חודש, כי לא אוכל שאת לאורך ימים את מצב אי־הביטחה עתה.

אם אני פונה עתה בעניני, הרי זה משום ששניכם עזרתם בידי בצניעות ואדיבות כל כך.

ברכות

29.3.37 גולדשמיט (י. קורצ’אק)

י"ז

למשה זילברטל

מיטק אהובי. זה טוב, שיש לכם ילד. זכורני הרגע, כשהחלטתי שלא לבנות בית. באיזה חגיגיות ותמימות. זה היה בעיר־הגן ליד לונדון: “העבד אין לו זכות לילד: יהודי־פולני בכיבוש הרוסי”. ואחר כך הרגשתי זאת מיד כהתאבדות. בחזקה ניהלתי את חיי, שהיו לכאורה ללא סדרים, בודד וזר. אימצתי לבן לי את האידיאה של שרות לילד, ענינו. לכאורה הפסדתי. להם השלטון ולי הצדק; להם הכוח והיום הוא להם.

זקן, עייף ובלא אמצעים – אנסה נסיוני האחרון. מאמץ כביר ואני נושא בו בלי חפץ, - כאילו לא ברצוני אני, כאילו לפי צו. – צו הגורל? - ובכן לא פחות ולא יותר, אלא במאי אני נוסע(?) לארץ־ישראל – ודוקא לירושלים – לשנה. אני צריך שם ללמוד את הלשון. – ואחר כך, לאשר יקראוני. – לפי שעה ניתקתי פה את כל החוטים, נשאר קומץ אוהדים. – והרגשת הבריחה? - כשהשוויתי את חיי קושצ’יושקו ולוקאַשינסקי הרשעתי את המנהיג, שחי אחרי המפלה. – אני לא לחמתי, - ביקשתי להוכיח. – היום בפולין לא יכולתי להיות אלא צרכן בלבד: אני קורא מה שאחרים כותבים, ונשקע בזכרונות לתועלתי אני. איני רשאי להתחלק באמתיות כבושות. אולי ירושלים תתן בי כוח. – גלות, געגועים – חיים כל־כך לא־אישיים, כאילו כבר הייתי מביט מן העולם הבא על הקומדיה השטנית של המציאות עתה.

על אף הכל אני מאמין בעתיד: של האנושיות, היהודים, ארץ־ישראל. המפקדים הנועזים, שאין בהם מוסר־כליות, מחלקים גיזרות העולם וקובעים תפקידים. כפי שהמצב הוא עתה, לא יוכל להאריך. זו הנחמה היחידה. – לא טירוף העולם, יותר אכזריותו. אך האפשר אחרת?

הריני הולך לקורס־של־חובה לרופאים בענין מלחמה בגאזים והגנה מפניהם. האיטלקים השתמשו בגאזים בחבש, אין שומעים על כך בספרד. ואכן, יש איזה מעצורים?

קראתי שני סיפורים מחיי סין. – יש אנשים, שלא זו בלבד שמאורעות ההיסטוריה מוצאים בהם הד, אלא הם מתחוללים בתוכם פנימה. – זו מצוקה גדולה. – ימי־הביניים? - כן. – אז אימת קץ העולם, עתה – מלחמת עולם. אז – דֶבר, מגפה, עתה – גאזים. אז ועתה – רעב. רעב ילדים – בושה לאדם להיות שׂבע.

אתה כותב על “המפלצות”.¹² לא זו בלבד. בשנים האחרונות יצאו תריסר סיפורים מצוינים על הילד והנוער. הלואי ולא לאחר מועד.

אנו ערב מאורעות גדולים. האם דמים? - האם לא נצלח, האם אי־אפשר שנצלח – להמיר את מלחמת המלתעות והצפרניים – במַגיה של המלה? – להבהיר ולהוכיח?

הריני מתגונן, מלוא כוחי, שלא אפול במסתורין. אנו יודעים כל כך הרבה, לשם מה להושיט יד לאשר לא ניתן לדעת. ואף־על־פי־כן אי־אפשר אחרת. אף אילו הטוֹרפּאֶדות שלנו הגיעו עד הירח, אף אילו העמקנו עד תום בבנין האטוֹם, ושלטתנו בתעלומת התא החי, ההיה זה הנצחון האחרון?

לא את עצמי אני מבקש להציל, אלא את מחשבתי. איני רוצה, משום שאיני יכול, לנתק את המגע מעם המציאות הפולנית, אשאר ער לכל קריאה, לכל צליל. אני מבקש לקשר את מה שיש במה שהיה. קשה, אך איני יכול אחרת.

לפי שעה אני חושב, איך אקיים תכניתי. האם דרכית־תייר רגילה, או – דרך הסוכנות – רשיון ישיבה; מהיכן לשאוב כסף – יש לי רק 1000 זהוב – ענין טפל הוא בעיני, לא מכריע – רק זוטות מציקות. הדבר הקשה ביותר היתה ההחלטה. – איני יכול לחכות הרבה. כבר הייתי רוצה לשבת מחר בחדר קטן וצר שלי בירושלים, לפני תנ"ך, ספרי לימוד, מלון עברי, נייר, עפרון… שאוכל להגיד: דף חדש, - פרק אחרון. וכבר להיות לבדי לחלוטין.

בלכתי ברחוב, והילדים נחפזים לבתי הספר, - אני מרגיש את אפס־האונים שלי, את המיותרוּת שלי בהמון. אני חש באחריות לכל עוול הנעשה להם. ואיני יכול יותר. – כתבת על בנך הקטן: “אפילו חיוכו הנפלא אין בכוחו לפזר תמיד את ערפל הדאגה”. – לפנים משחק עלז של ילדים במגרש שעשועים הניח מקום לשכוח את המציאות הקשה, מה שאין כן היום: עליזותם החטופה מכאיבה. – אך אלה יתומי הגלות. אתם זכאים לחזות בביטחה ביום מחרתו; אין מערער על זכותו לחיוך ולצעקת־שמחה.

אתה כותב, כי תייר קל לו להכיר (בדרך שטחית) ולכתוב. הכל לפי האדם. – לא דיברתי על כך, ואף על פי כן הדריך את מנוחתי הילד הערבי. – נמל בתל־אביב – זה בכל־זאת חורבן הנמל ביפו. פה אני קורא את החיים המורכבים, שם אהיה חייב לנחשם. פה עיני פתוחות לרווחה, שם איני יודע אם אצליח לעצום אותן. אנסה…

הרחבתי את כתיבתי יתר על המידה. אולי פטפטנות של זקנה. אולם אתם שהסיתותם אותי לכ. לכתוב על עצמי? – לא כדאי. – אני מרבה לקרוא. – יש שלושה אפיקי יצירה: לשימוש־השוטף, להזמנת השור, - כזבנית, הדיוטית, פגומה, ערמומית; וכתוספת – מרשיעה במעשה־קופים ודורסנית. השני – העולם; יבשות חדשות, ארצות חדשות, אנשים חדשים ואחרים. השלישי: האדם, הילד, הנוער, האשה, הגבר, המקופחים, בני־בלי־בית; - הנפחדים וחדלי־האוריינטאציה. – לא כדאי לכתוב, אם אחרים עושים זאת ועשייתם גם טובה יותר, גם קלה יותר.

אבקש מלוא־חומי סליחה, אם המכתב הזה הטיל אי־סדרים או אי־מנוחה במחשבותיכם. – לפי אומנותי חייב הייתי יותר – בממוזג, בשיקול, בסדר. איני יכול. הר הגעש כבר כבה, אך עודו מפייח. – זה מקרוב עלה בדעתי, כי יצאה לחלוטין מכלל־שימוש ההגדרה: זקן נאור.¹³ כי הוא יודע את העולם ועניניו ויודע לשוות לו זוהר. הייתי מבקש להיות זקן נאור; לצערי, - זה מכאיב – אני מומרד ורוחי קודרת. הארה משונה עתה ברפואה; ובכן אולי כוכבי ארץ ישראל (הרי לא השמש).

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 קורצ’אק

י"ח

אהובי,

אם משהו לא יסכל במפתיע את תכניתי, אהיה במאי בארץ־ישראל, הפעם לשנה. וכן (שוב) – אם הא ולא דא – אשב בירושלים. קשה היה עלי להחליט את ההחלטה. ערך חיי אינו אלא כמידת התועלת שאני יכול להועיל. לצערי, בהיותי בפולין, איני מאמין, כי אסכון למה, ולחיות בנוחיוּת איני יכול. אני בוש, שיש לי מה לאכול, בדעתי, כי הילדים רעבים, ואני בוחל בבת־שחוקי ומסביב רוב פרצופים צעירים ומעונים… קראתי לכבוד הילד, ובדין שאל מי ששאל: “ומי מכבד היום את ראדם?”. – אפשר אני משלה את עצמי, כי יקל עלי מארץ־ישראל דוקא לקרוא לצדק ולפחות – לרחמים… סין, חבש, ספרד – הרי תחנות מצוקתי. ורוביה, וגרמניה? - ומה בזמן הקרוב ביותר? - אתם הצעירים עוד לפניכם עתיד רחוק. – אני מאמין במה שיהיה – ב“תחיה” חדשה.

לאדוין

אודך, אֶדוין, על סידור־הפטלים. – אך מה על העפיפונות? - כשם שהים נותן לילד צעצוע – סירה, כך הרוח חייב לתת לו עפיפון. צריך כל כך מעט: חוט, דיקט, או כרטון. – כבר אגע בעצמי בשאלה זו במקום. יהיה לי יותר פנאי; בווארשה נתבזבז כל כך; ואַני מוכרח להזדרז, אני מונה באי־שקט כל יום: מה נתן.

אינכם יודעים, כמה אתם קרובים לי: מאדז’יא, אתה, אחיכם. אין כאן אפילו שהות, להגיד מלה של אחווה: “אני מברכך בכל טוב”.

כאח אפרוס בשלומכם, הייתי מבקש לומר: אני מברככם. כמה מלים טובות מתות בהמולה, בחפזון קודם שנולדו.

אם לא הא ולא דא, אם אספיק, אם אנשום נשימה עמוקה – נדבר. תהיה זו שיחה ארוכה־ארוכה, שסיכומה יהיה – אמונה – המזיגה היחידה: משהו ראוי לטרחה, לעמל, לעינוי – הרי רק – האלמוֶת הפיסי של האדם בילדו שלו והאלמות המוסרי בהקרנת המחשבה על האחווה החפשית לא בלבד עם בני האדם, כי אם עם העשב והכוכב – עם אלוהים. – בחיפושי המלה הפשוטה ו – “המאגית” החלטתי – אם אספיק – בשלישית לעלות רגל.

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 גולדשמיט

י"ט

לשמחוני

לקרובים לי בעין־חרוד.

בעצם לא שיניתי את התכנית: הבטחתי, כי אבוא בעוד שנתיים, אם אוכל איך־שהוא להדבר עברית. בקשי כבר עתה לנסוע לירושלים, אני מקל עלי את התפקיד: שנה בארץ־ישראל תכריחני לאיזו ידיעה פרימיטיבית של הלשון. הטעם השני הוא – שצריך לנשום תחילה אויר צח, לחלץ את העצמות, לשוב ולרכוש את הזכות לבת־שחוק. ורק אז אולי אכיר בזכותי להראות בכפר.

כתבתי על “תכנית” – וכמעט שהייתי כותב: “החלטה”. –במקצת זה נראה נועז – כאילו רק בי תלויה הגשמת הכוונה הנועזת. – האם לא די בהחלטה פנימית, בלי שתהא תלויה בכך, אם אספיק להגשים? – זה לא יהיה מובן עד גמירא, אך – אאמינה – אם לא אבוא אליכם כזקן, מיוגע (מנוסה ביסורים) כדי להתחלק עמכם באחרית כוחי – אבוא אליכם, שוב כילד, ואתחיל מבראשית את נדודי בחיים. – גלגול נשמות, - מטפיסיקה? - לא, - לי הן אמיתיות ממשיות, אשר אלו ואלו שעות־ערב בארץ־ישראל עשאון כמקשה.

ארץ המבקשת את האלהים. – אולי יגיד מי: והודו, וסין? - אפשר. – אולם פה – בכיסופים, בהכנעה, בבדידות, בחרפה – נתחשל לא צורך, לא משאלה, כי אם הכרח מציאות עצם היקום ותכליתו. – אי־המנוחה שלכם והרגשת אי־השובע הם־הם הבקשה.

סליחה, שאני מתחלק במחשבות שלא הגיעו לגמר בישול. הן מענות…

מבחינה ממשית כך פני הענינים: אני רוצה, אפילו מוכרח, לבוא במאי לירושלים; שם אבלה במסכנוּת של סטוּדנט; רק אחר כך אני מתכוון לצאת לאשר יקראוני ולאשר ידרשוני. השמחה היחידה והאחרונה בחיים – משנות ניסויים ונסיונות קשים, הכרות והרהורים חמורים – כלחם מקמח לבני אדם….

אני מחכה לתשובה למכתב זה. אני כותב לאחרים, ובכן ראיתי כחובתי לכתוב לאלה, שידיהם לחצתי לראשונה בארץ המיוחדת הזאת של העם המיוחד.

ברכה. – שלום.

30.3.37 קורצ’אק

כ

למשפחת ד"ר ליכטשטין

גברת וחבר טובים,

מאד לא תנעם לי המבוכה שהטלתי. מוטב במכתב, מאשר באיש עצמו. ופני הדברים כך. במשך כמה שנים הייתי מרצה העתונות הצרפתית והגרמנית, בשביל חברת ביטוח. עיבדתי הצעות תכניות: של קורסים למטפלות, תערוכות הגיינה, תקנונים, מושבות קיץ. תחילה בהתלבטות, אחר כך בלא חפץ, באחרונה במיאוס. נענעו ראש, כי מענין, והכל הלך לארכיון. דיי בקומדיה זו. – לא פיטרוני; קיבלתי הלואה 300 זהוב. עד שהתמרדתי ודרשתי פיטורים. – כסבור הייתי, כי קל יהי לקבל חלף זאת סטיפּנדיה לנסיעה לארץ־ישראל. – כן ענינה של פולין, כענינם של יהודי פולין הוא שיהא להם איש, שלבו טוב לשני הצדדים. – לפי שעה שנה, מה יהיה אחר כך נראה.

פעמים הרבה אני שומע תרעומת עלי, שאני דן ענינים ובני אדם, כאילו הכל צריך היה ליעשות בתבונה. תחת סינאֶקורה בפולין, עבודה מועילה בארץ־ישראל.

לא, לא זאת. לא אני היחיד הרוצה ואינו יכול לנסוע.

בינתיים קבלתי מכתבים מגברתי ומעין־חרוד, שהודעתים בבירור על הנסיעה המכוונת לארץ־ישראל, לא אליהם.

אני מעריך את טובתכם ואמונכם. גרמו רוב שמחה. לצערי, לא אוכל להסתייע בהם.

מעודי הייתי קהה בלשונות. מהיכן הוודאות, שיעלה בידי? - ולהתקשר בקיבוץ, להטיל על עצמי התחייבויות ולאכזב?

אלף זהובים. לא מאומן ביותר בחשבונות, אך זאת אבין, כי מעט. – ומיד עתיד לי מוסר־כליות: מדוע שומרים, לא חלוצים?¹⁴ מדוע משמר, לא עין־חרוד? - טינות או ספקות? - להכנס במה שאתה מבקש לברוח ממנו.

גברתי כותבת על עבודה בבית־החולים. ידעתי, מה קשה הדבר. היתה זו איזו משרה פרוטקציונר, משום דרכי נימוס, בשביל יוצא־דופן זקן. – על מה דבר, שהיה לי לזרא פה, לא ירעיל את קיומי שם? - ואם לחיות אכול־מחמצת בחיפה או בווארשה, לשם מה כל הטירחה? הרי אני רוצה להשתחרר ממה שאינו חיצוני, אך מפריע, מחלחל במחשבות ובהרגשות.

לפני שעניני יגיע לגמר־בישולו, והשתדלויות מיוחדות לא אעשה, כי איני יודע,

• יזמתי בהרהורי נדודים בעיירות פולין. על שום מה לא אבלה את השנים פה באופן שביליתי את הקיץ שעבר בארץ־ישראל? - ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת־מה, אולי שירות כלשהו. אפשר אני משלה עצמי, אך אולי הקלה, כי בכל זאת מישהו מתענין. ובאמת עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם אם לאשרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם, כי הערומים ימצאו תמיד עצה.

אני מברש להבהיר פרט פעוט אחד במכתב גברתי, והוא נגע עד לבי. עלי לעשות לגברתי שירוּת: לבקר שאר־בשרה בבית חולים? אולי אז יקל עלי להעזר בעזרת גברתי בבואי לחיפה? - האמת, כי ניחשתי? - כך היתה הכוונה?

אני מודה פי מאה, ואת מכתבי גברתי אשמור כמזכרת טובה.

ברכות לבביות לגברתי ובעלה

12.5.37 קורצ’אק

כ"א

לשמחוני

המכתב הזה הוא תשובה לשלושת מכתביכם מעין־חרוד.

בנסעי לפני שנה אמרתי:

בשובי בפעם השלישית אני חייב לדעת עברית במידה שאוכל להידבר. ובכן אחרי שנתיים?

עברה שנה, ואני לא עשיתי כלום; ובכן – זו השנה השניה בירושלים, ורק – בפר לימוד, מלון, עתון, שיחה עבריים. – אם לא יעלה בידי, לא יסבול איש, אלא אני בלבד.

אני זקן; זמני מועט. – עיפתי; כוחי דל. – מעודי לא ידעתי להלחם, ולא עבדתי אלא בשעה שהאמנתי שהעבודה מביאה תועלת…

אילו הייתי עשיר, הייתי מנסה היום הרבה בשבילכם, והייתי כותב בדממה בשביל עצמי למחא. – מאוד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם.

כל פינה בעולם יש לה 3000 השנים שלה, אולם תולדות ארץ־ישראל מחוברות חיבור אחר בתולדות האנושיות.

אני מבקשכם, שתאמינו, שאני רוצה. אך אסור לי לנסוע ולבוא, להיות מעמסה. יש לכם אבנים למדי בשדות עבודתכם וחייכם.

אני מודה בלבביות על טוב העין והאמון, אולם הם המחייבים, שזהירותי תהא גדולה ביותר.

אולי אסע לעריכם, כשם שביקרתי לפני שנה קיבוציכם; זו תהיה נסיעה עצובה. והרי צריך לראות, כיצד חיים; אולי אצליח להגיד מה, שיגרום הקלה.

דרישות שלום.

קורצ’אק

פ. ס. דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה מאוד, כבדה מאוד היתה הכתיבה.

23.5.37

כ"ב

למשה זילברטל

מיטק אהובי.

הריני מתחיל בפּוֹסט־סקריפּטוּם של המכתב לעין־חרוד: דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה היתה הכתיבה. קשה מאוד. – כי נסיעתי אי־אפשר לה שתהיה מחאה, או בריחה. הריני רוצה באילו השנים האחדות שנשארו להביא תועלת. מכאיבה התקופה מפעפעת־הרעל בהיסטוריה; ידיעתי כי תעבור; אך קודם עוד גבר הרע, ואני אין בי עוד כוח. היוסקים והיאשקים¹⁵ קרובים לי במידה אחת. גם פה גם שם כל כך הרבה גילויי אדם יפים, אצילים, שנרמסו לתוך הבוץ. על שום מה?

לנסוע ולבוא אליכם – אחריות, לְמה שאני משאיר פה, ולְמה שאני מוכרח להתחייב שם. האוּכל? -הריזיקוֹ – זו אפשרות של פשיטת־רגל; רק לי לבדי מותר לשאת בתוצאות חשבון טעות. – להכזיב אמון – זה עוול וחרפה. נפחדתי ברגע האחרון.

עתה אני רוצה לסבב פה את הערים הקטנות, כמו בשנה שעברה בקיבוצים. רצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לומר מה, שיגרום הקלה.

איני יודע, מיטק, מה אעשה באמת.

אני מרגיש עצמי חייב כלפי הילד, שהייתי רוצה לשרתו, שבו קשרתי עבודת חיי, חייב על כך, שלא זו בלבד שאני משאיר את העולם בבלבול סדרים, לא די שלא יכלתי להגן על הילד, הרי לא מצאתי אפילו אוזן קשבת בענין הדרך אשר - אולי אני משלה עצמי – מצאתיה. להשעין את ארגונם של הילדים על אהדה הדדית וצדק, להרחיקם עד מועד מן הרע של עניני המבוגרים; - לתת שנים עצמיות, שלווֹת, נהירות־מזג לגידול ולבישול; לא לנגוש, לא להעמיס, לא להזניח, לא לעוול. אני טוען, כי עשיתי זאת בשביל לא־רבים בבית־היתומים. על אף התנאים הקשים: זהו נוה במדבר, אשר לדאבוני מכסה אותו היום החול הרע של הישימון סביב.

קשה מאוד, מיטק.

לחיצת יד לבבית

23.5.37 קורצ’אק

כ"ג

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב.

רק עתה, לאחר ניתוק של חדשיים מחיי הרגע החולף, אני יכול לעבות למכתב, והוא לא היה מפתיע. תל־אביב זו אינה ארץ־ישראל, לא־כל־שכן – זו שנגלתה בחלום. עיר, ויתר על כן מושבה ומזרח ודרום. אחת: עיר לא־בריאה, שבה השתררו בהכרח בעלי־האמבּיציה והתחבולות; שתים: לאחר קוֹניונקטורה טובה נשתייר בה משקע של מאוכזבים ומתעשרים; שלוש: היא טרחה בהכרח על ריקלמה, על מראית־עין. ככל שהסיסמאות (אם באמונה ואם בלא אמונה) היו קולניות יותר, כן הירידה היתה איומה יותר. – ועתה: ילדים – אריסטוקראטיה של ילדים; תערובת דעות־קדומות איורפיות ומליצות אהבה חסרת תכנית וחושנית של הורים מאוכזבים, אכולי־געגועים, וחדלי־אוריינטאציה. – הילדים של אדוני – תערובת פראות וטורפנות קדמונית ושכבה דקה מן הדקה לא של תרבות אלא של מראית־עינה. גנסב – אולי יתרון ומידה טובה, לסטמיות – אולי גבורה, הפלגה חושיית – נורמה? - זה לא טיפול של חסות, אלא ניקוז, מטעם המשטרה, של המזיקים הצעירים ביותר. היה די לי במשפט זהיר אחד ששמעתי מפי חניך פרסי באחד מבתי־הספר, שאבין, כמה תוספת קשיים מוסיפות ההפתעות של הנימוסים הזרים. – הרי הם קודם כל הפיאֶקולקים¹⁶ המתכנסים מכל פינות ארץ־ישראל ומחוצה לה ל“עיר המובטחת”. – איני מתכוון להשפיל את העיר, כדי לכרוע ברך בפני הכפר. הקיבוצים יש להם קשיים אחרים, אך לא קטנים יותר, - קודם כל ההורים, האמביציות שלהם, הדעות הקדומות וההרגלים הרעים במחשבה וברגש. ארץ־ישראל קשה ולאורך ימים. צריך שהשמש הזאת תשרוף, הרוח מן הים יאַוורר, השרב יפיג, החול ידה הצבעים המבריקים יתר מדי. איני תמה, שאדוני רצה הכל ובבת אחת. הריפורמטורים בכל מקום וזמן מבקשים, לא־כל־שכן כשלא באו עדיין בסוד הענינים, מאיימים במהפכה לא־זהירה, או ממאיסים עצמם בביקורת תמימה, שאפשר ירצה לנצל אותה קודם כל היריב במחנה הזר או יאיים בּולמוס זר. נראה שהעריכו את סגולות אדוני כעובד, אם אדוני יצא בשלום מאותה תקופה ראשונה ורבת סכנות של עבודתו והתאקלמותו. – אם רציתי (והנני רוצה) לבוא לארץ־ישראל, הרי לא משום שיש בי השלייה, אלא משום שצריך להגיד לבני־אדם, כי רק האלהים (אולם חדש, לא זה שלפני 2000 שנה) הוא מה שיתן לארץ־ישראל זכות קיום ותקוה למצוא את הדרך. – לא אלוהי השמים, כי אם אלוהי האדמה, לא אידיאל, כי אם אנושיי, שהוא בגדר המושג ולא ידוע. אך הוצרכתי לכתוב יתר מדי אילו ביקשתי לפַתח מה שאני יודע ומנחש. – עד כאן היום. סבורני, כי האינסטינקט הבריא של האֶגוֹאיזם ישמרכם מתגובות לא־זהירות של רצון טוב המעורב באמביציה. אתם צעירים ותספיקו לכבוש לכם אבטוריטה. ידעתי, כמה קשה לחכות, לצערי, אי אפשר אחרת. אחת היא האמת: כל יצור חי מבקש עין טובה, אפילו לשגיאותיו וסטייותיו; ילד לא כל שכן.

לחיצת יד לבבית,

14.9.37 קורצ’אק

כ"ד

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב

הייתי סבור ואני סובר, כי ישיבתך במוסד ההוא היא ארעית. איני תמה, שהפּרסונאל אינו משתף עמך פעולה במידה יתירה, ושהעסקנים אינם מתענינים ביותר בעבודה זו. – אחרים במקום אחר, בתנאים נאותים בהרבה ומצוידים באמצעים רציניים בהרבה, חידשו דבר ממשי אחד: עיקור. לשם מה לארץ־ישראל מעמסה זו? המעט לה מעמסות אחרות, המניחות מקום לסיכויים טובים. – או שיצליח הכפר הארץ־ישראלי, או תחנת־ארעי לגולים לפני ההגירה הגדולה, כנראה לסין – הודו. – תשאר האוניברסיטה, הותיקאן היהודי. – ודוקא בארץ־ישראל זו – הייתי רוצה להקדיש שאר שנותי לחיפוש דרכים לתחייתה המוסרית של האנושיוּת – כבר בלא כחש. לצערי, המכשולים הרבה. בעצם, אף לא הרבה: חסרון כיס. – אילו היה לי כדי צרכי, הייתי מנסה; אילו היה לי ממון הרבה, הייתי עושה עבודה גדולה בקנה מידה רב. – איני שואל לפרטי עמדתך, כי ידעתי שאי אפשר בכתב. – לפי שעה אני שואל שאלה להלכה: היש אפשרות ובכמה לירות יכולתי לקבל במוסד הזה לחודש, חדשיים חדר קטן וכלכלה (של הפּרסונאל או הפּנימיה). – זה כמה חדשים גורלי פה על כפות־המאזניים. – הנה, עלה במוחי, ואני כותב. – ידעתי, כי אדוני היה מבקש לדעת, מה בבית־היתומים. – אין כל חדש, - מאז נסיעתה של מרת סטיפה. – מחר הילדים לגוצלאווק. – צריכים לבוא חילופי המנהלת – לא רצויים. מישה נשאר לשנה הבאה, גם האחרים. – האופק מתקדר בעבים, כסף אין, הילדים עמדו בבחינה (כמו תמיד), הסתגלו בטאַקט לתנאים החדשים (?), אינם מנסים לנצל את השינויים. – לכאורה, אני צריך לחבּר ילקוט־קריאה לבתי־ספר יהודיים; אך איני מאמין ביציבות ובערך של העבודה פּה, אך כדי לשנות (באיחור כל כך) צריך אמונה. – אולי מענין היה להתחיל במלמול: באַ – באַ –דאַ – דאַ – אך האם לאורך ימים?…

דרישות שלום לבביות לבנו (החשוב ביותר), לאשה ולאדוני.

לחיצת־יד אמיצה

22.6.38 גולדשמיט

כ"\ה

למ. דורמן

אדון נכבד.

נושא חשוב לי לארץ־ישראל. זרובבל הראַני את החוברת¹⁷ עם שלוש ה“בדידויות” – האמצעית נתפסת דרך הצלה – (בשביל קהל־ראדיו הרחב). – קיבלתי אילו מכתבים בשאלה, על שום מה פסחתי על בדידות גיל העמידה, השנים 40–30. – אני מבקש לתקן פירצה זו, אני רוצה לכתוב בכנות: הבדידות זורמת על ידנו, כי קיימים בנו – געגועי נצח. שום סיסמאות, שום עבודה לא תכבה את ההרגשה הזאת, לא תזין את הרעב הזה המזווג לחיים. ההצלה היחידה: ילד.

איני יודע מתי אכתוב – אולם אז אשלח. יהיה זה נסיון, אם ובאיזו מידה ארץ־ישראל נתבגרה לגלוּת לה את האמת על החיים. דומני, כי מה שקראו לו בשם עייפות, תלונה על החיים, חוסר אורגניזציה מלוכדת או תכונות האנשים, או שגיאות המנהיגים – הוא גילוי של אותם הגעגועים היפים, היוצרים האנושיים.

הבעת כבוד

5.2.39 קורצ’אק

כ"ו¹⁸

לסבינה דאם

…כשאני צועקת על אחד מכם, הביטו, אם אני צועקת רק בפה, בלשון ובגרון, אם אני כועסת רק במלים, אם – בלב. – אם אגער באחד מכם, שימו לב, אם אני כועסת באמת או רק מעמידה עינים של כעס ואף של כעס; אך איני כועסת באמת, כי אני אוהבת אתכם, אך אני מוכרחה לגעור, שיהיה סדר בגן, שלא להפריע; אני רוצה שתהיה שמחה ושהילדים לא יבכו. כי אני עצבה, כשהילדים בוכים; כי אני אוהבת אתכם. – כן.

אולם לפעמים אגער בכם לא משום שאתם עושים משהו רע, אך אני עצובה, או משהו מכאיבני. אילו הייתי לבדי בבית, הייתי בוכה, אולם בגן איני יכולה לבכות, כי בושה היא לאדם גדול, מגודל שיבכה על כאבו. ובכן אני צועקת. אם אתם אוהבים אותי, על תכעסו לי. ואני עוד אצעק לפעמים, אך רק בפה ובשפתים, לא בלב. לעולם לא אכעס לכם בלב, כי אהבתיכם. כן.

…אך לעומת זאת יודעת גברתי, גברת סבינה הנעימה, כי הילדים האלה גדלים, כדי לתפוס מקומותיהם, הכל לפי ערכם; כי הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי; ואילו כאן צר ביותר על הטובים ביותר: מה צפוי להם? - אני שמח, כי שיר־ערש נשא חן. התחלתי לכתוב שיר־לכת, בהשפעת המכתב של גברתי, אך קשה, - צריך שקט, כדי לכתוב בשביל קטנים, ומזג־רוח נוח, - ניתקוני עבודות שוטפות. מוטב להאריך ולהרהר, - אך ודרי אשלח. – כדי להצטדק, שאני מתעצל, - תקבל גברתי בקרוב ספר קטון: “שלוש מסעות הרפתקני של הרשקו”. – גברתי לא ישנה כל הלילה שלפני ההרצאה? כך צריך להיות. – מה שבא בנקל, ערכו מועט. צריך אי־מנוחה, אי־ביטחה, היסוּס, יסורים, - עד שתאמר מה או תכתוב מה שיש בו ערך. – – – חבל, כי השעה היתה קצרה מדי, משאוכל להרחיב את הדיבור עם גברתי; מי יודע, מי יודע, אולי נזדמן בירושלים. – לפי שעה, ככל שידי מגעת, אני עוסק בקרוכמאלנה. אילו גברתי רצתה לכתוב אל הילדים, הרי אפשר בעברית, אם קשה אחרת. כשם שאני כותב לילדי גברתי בלשון פולנית. אפשר לתרגם.

ברכות נלבבות

5.2.1939 קורצ’אק

כ"ז

לסבינה דאם

גברת נכבדה

הריני פונה בבקשה אֶכּסוֹטית, - איני מכיר איש בירושלים, – אולי כתובת של אדם, שהיה יכול (ורוצה להקל לי את הענין). – אם אשיג מזומנים, אני רוצה באוקטובר לבקר את ארץ־ישראל – לחורף, לארבעה חדשים, - עד ינואר. הייתי מתחיל בירושלים העתיקה: אולי חדר או פינה בחדר, ב“חדר” מטיפוס ישן, - ראיתי שכזה, אך איני זוכר את הרחוב. – האם מותר שם, האם יתנו ליכנס; האם מישהו, סטודנט עני, גר שמה? - כמה צריך לשלם – דירה וכלכלה – כלשהי, - אם אין הדבר בגדר עשייה, - האם אפשר להשתכן בבית־המדרש בטבריה (על־ידה)? אילו היה שם איזה תלמיד, היודע לשון פולנית. ושוב: כמה יעלה התשלום לחודש אחד? - חוששני מפני פשפשים, יתר־על־כן הייתי רוצה לדעת אם ישנם, כמה הם, - אני מכירם מן המלחמה (גם פרעושים) – אפשר להתרגל. – שלא תהיה הפתעה. קשה יותר גרענת – עיני רגישות – וטחב (שגרון). אני מכיר את עצמי: חודש ימים אעמוד בכך. – זה נחוץ, אולי אפילו הכרחי לי. – רק אחר־כך קיבוצים, באחרונה תל־אביב, שאיני מכירה כלל, והרי כדאי. –

היה פה זרובבל, נער צעיר מעין־חרוד. התרועענו, אם זה אפשר בין זקן מאוד וצעיר. לדרישתו כתבתי זוטות שונות בשביל ילדים. – התחלתי בשביל גברתי, לא הסתייע הדבר, - קשה יותר, מכפי שנראה תחילה. צריך שיתוף עבודה של מוסיקאי ושל מישהו, היודע עברית של ילדים, - דבר כזה צריך שלא יתוּרגם אלא שיהיה מעיקרו כאחת עם מנגינה עברית.

אילו מלים על עצמי: חופשת יוּלי ביליתי בגוצלאווק עם הילדים, היה נחמד וחם,

• הרבה מיחושי־ראש, אפילו הקאות, - שרב של ארץ־ישראל והעשב מגומר ושדוף. שוב צוויתי על עצמי להיות צעיר, - ההצלחה יחסית, אך העייפות חזקה. עוד לא ישנתי דיי, וכבר אני מתקין הרפתקה חדשה משברת המפרקת. צריך להחפז, הסיכון מועט – לא נשארו הרבה שנים. – אתם הצעירים, מונים שלא לצורך את השנים, אתם החפזה אסורה לכם. – משונה בעיני עתה חדרי השקט, שמתוכו לא יקראני מי שיש לו שבב בחוטמו, שזבוב נפל לאזנו, שצרעה עקצתו, שנלקח כדורו ואינו יכול לשחק. שקט, שמהם, דל וכאילו לא בית.

ברכות נלבבות.

סליחה על ההתנפלות.

2.8.39 קורצ’אק

כ"ח

לזרבבל גלס

זרבּבל חביבי,¹⁹

אחרי המלחמה היינו מקבלים (בית־היתומים שאני מנהל בווארשה) מתנות אמריקאיות, שוייצאריות, הולנדיות וכדומה. בין השאר כתבתי גם לקונסול האנגלי וביקשתי מטליות. תשובה אין. כעבור שמונה חדשים הודעה קצרה על כך, כי אפשר לקבל: תיבה עם מלאי עצום כל כך של מטליות שהספיקו לנו לעשר שנים.

ביקשתי מעם הקונסול בירושלים, כי יתן במתנה לילדי ארץ־ישראל – תריסר סנאיות, יצורים נחמדים. – הוא לא הבין.

קראתי שיש ססנאיות בהודו, כאן בפולין אדמדמות, שם אפורות. בטוחני, כי אם הילדים יכתבו לשלטונות האנגליים (איני יודע אל מי), ודאי ישלחו להם סנאיות הודיות באוירון. עצים בלא סנאיות, עצובים וחסרי־תנועה. – לא הצליח רעיוני על משחק של עפיפונים (גם כן חשוב). אולי עוד אצליח. – אם המבוגרים סבורים, כי הרגע אינו מתאים, כי לא נאה הדבר – הם טועים. בסיפורי: המלך דוד השני – יהיה מיניסטריון למשחקים ושעשועים; צריך שהפּוליטיקה של הילדים תהיה אחרת. על הבקשה בדבר הסנאיות יחתמו גם אילו חיילים אנגליים.

תראו, כי זה יהיה לכם לטובה. תלמד לעשות עפיפונים (במכון לעבודת־יד) ולעשות אורים בנגאליים (זיקוקי אור). זה חשוב.

אצלנו הילדים בכפר. הייתי עמהם במשך יולי.

שלום לילדים ולמכּרים בארץ.

יאנוש קורצ’אק

ליוסף ארנון²⁰

כ"ט

יוסף היקר,

מסביב לילד נערמו שקרים על גבי שקרים בחיי החברה בימינו. נתבסמה האנושות בחלום של נעורים־לנצח, יתירה מזו, של אלמות. דבר זה נעוץ כבר בפסיכיקה. לפיכך הילד, אורח־לא־קרוי, כמו הפריע, דחף אלי זיקנה וקבר.

כי אכן איך תבין את האנדרלמוסיה הזאת ואת העוול ביחס אליו? אם יש ארץ, בה מעניקים לילד, ביושר־לב, את חלומותיו־שלו ואי־נחת, געגועים וקרע, - אולי ארץ־ישראל היא. שם צריכה לקום המצבה של היתום האלמוני.

בראותך אותם בשדה תחת כיפת שמי־אמת, אנא, תעביר אותם בדמיונך לכתובת זו או אחרת בלבוב או בוארשה. זה שתושיט לו יד, גר, לדוגמה, ברחוב פאביא 17, דירה 58, או ברחוב פרנצ’יסקאנסקה 30, דירה 90, בבית־הספר ברחוב גרזי’כוסקה אחד מני חמישים בכיתה מעלה צחנה.

לא אבדה תקוותי, כי את שנותי האחרונות, המעטות שנותרו לי, אבלה בארץ־ישראל, על מנת להתגעגע שם על פולין.

יוסף היקר! יש מצבים של יסורי־נפש, המשפילים את האדם, אחרים המרוממים אותו – על־ידי געגועים מתעמק האדם, אף מתחזק. אל נקרא לחוויות קשות – רעות.

מה פירושה של מה שקוראים אכזבה? קביעת עובדה, כי נכנענו לאשליה קלת־דעת, לאי־השלמות המובנת של בני־אדם, של עובדות, של חיים. אם נושא החיים הוא השובע – של הקיבה או של הרוח – הרי מאיימת עליך תמיד פשיטת־רגל: תחושת רוויה או ריקנות. כשאתה סובל ומטרה לפניך, קיים הצורך בשלמות. הכשלונות מכאיבים אז יותר, אך אי־אתה מסתאב, לא חיים קלים ונוחים – אלא חיים ישרים בעבודות יום־יום פעוטות.

כל טוב ולחיצת יד חזקה

8.10.1932 גולדשמיט

ל

יוסף היקר,

הרגשתי את עצמי עייף, זקן ומיותר בבית־היתומים, ולכן הסתלקתי, ליתר־דיוק סולקתי ממנו. לא תבין זאת, אך לא אנסה להסביר. נותרו עוד רק המחשבה והאמונה בעתיד, שלא אזכה להגיע אליו. אנו שרויים במלחמת־מאה־השנים, באפלת ימי־הבינים. עוול־אין־קץ לילד ולאדם.

אילו היו לי אמצעים, הייתי רוצה לבלות חצי שנה בארץ־ישראל, על־מנת לחשוב על מה שהיה, וחצי שנה בפולין, על־מנת לשמור על מה שיש.

את החותם מטביעים בחיים אנשים ערומים, נוהגים בהם (אולי אמונתי האחרונה) אנשים נבונים, - אין מקום בהם לאנשים טובים. – כל כך הרבה אדם, טורפים זה את זה כמו זאבים, נעלבים על לא דבר. אין תימה, כי בתנאים הקיימים השתוללו קטנות־מוחין ורוע־לב.

ברחתי מן המחשבות לעבודה. בתספורת, רחיצת ראשים וגזיזת צפורניים מצאתי רווחה.

עכשיו גם זה לא.

בוא תבוא ההבנה, כי הרגש מכריע בעולם; אולי צריך לקרוע את חוטי האהדה וטוב־הלב, אולי צריך להסית ולשסות מאוד, כדי שחוטים אלה ייקרעו.

מביט אני מזה שנים רבות על ילדים רגישים, על חוסר שמחתם ועצבותם השקטה – ועל שלטונן המשתולל של חיות־הטרף, ופחד בלבי, כי – זכרון נובלה איומה של איזה סופר רוסי – אין זו אלא השמדה חסרת מחשבה של כל מה שישר ורך־לבב – השמדת שיות על־ידי זאבים. בתנאים זרים, בלי לשון, רחוק מאנשים – הייתי מוצא שם את תא־המנזר שלי. אני מתגעגע על מחשבותי, שהיו נולדות שם. חשבתי…. אך לא – לנסוע כפקיד, החייב למלא תפקיד זה או אחר – לא קשה מדי לחתום על חוזים. אני קורא ספרי־חינוך משעממים, רבי־סמכות – פרזות, שקרים. אין חינוך – קיימת אנטרופוזופיה. רק 15–10 שנים מפרידות את הילדים האלה מן הבגרות.

אל תמהר לעבודה חינוכית, אל חפזון. במלוא קנאה אני קורא את רוסו, שרק בהיותו בן 40 גילה את הילד ושמר על אשליה תמימה.

אני התחלתי מוקדם מדי.

לחיצת יד לבבית,

27.11.1933 קורצ’אק

ל"א

יוסף היקר,

מספיק, שאני מכיר 15–10 מבין אלה שעלו לארץ־ישראל, בכדי לדעת איזו האדם שם: בדיוק כמו בכל מקום מבפנים. ומבחוץ – יותר מרירות וגעגועים.

האנשים נחלקים בחייהם לשני סוגים: אותם שמתמרדים ואותם שמקבלים את החיים מתוך וויתור. – לא רצה הגורל, והייתי בא לארץ־ישראל, לא לאנשים הייתי בא, אלא לאותן מחשבות, שהיו נולדות בי שם. – מה יאמר לי הר־סיני, מה הירדן, קבר ישו הנוצרי, האוניברסיטה, מערות המכבים, ים־כנרת – ורק אחר־כך אולי פורים בתל־אביב, הפרדסים. – ואני הייתי חי, באור זה, את אלפיים שנות ההיסטוריה של אירופה, של פולין, של נדודי־היהודים.

אני חושש, שעם עליית היהודים הגרמניים, תקשה עלי, כמדומה, הבנת ארץ־ישראל עוד יותר.

לעולם אין צורך בעבודה ותפוחי־זהב, נחוצה לו אמונה חדשה. האמונה בחיים העתידים מוכרחה להתקשר עם הילד, כמקור התקווה.

אני מרבה לקרוא, כמו סטודנט, כמו צעיר. בכל ספר על דלי מים טיפות אמת אחדות – משלי־עצמי. איך לאסוף אותן?

אני מנבא הרבה יסורים והתפרצות גדולה של התלהבות. אני משלה את עצמי, שברגע זה יהיה הרבה מה להגיד. צריך לחכות, אך בגילי קרובה המחשבה, כי אין עוד זמן לחכות.

אם נחוצים לכם כתבים וספרים פולניים, אפשר היה לארגן. אך אם הכוונה הפוליטית היא ניתוק החוטים, הקושרים אתכם עם פולין – לשוא יהיו כל המאמצים.

פולין צריכה להיות מעוניינת מאוד להדק את הקשרים, ולא לנתקם.

דרישת שלום, ולחיצת יד

15.5.1933 קורצ’אק

ל"ב

יוסף היקר,

אני חושש, כי מקדים אני לכתוב לך על כך. אך כיוון שיש כבר קבוצת אנשים שיודעת – וארשה אינה אלא פרבר של ארץ־ישראל – תגיע הידיעה – לואי ולא מוטעית – בלאו הכי אליך.

אני יוצא לארץ־ישראל, לביקור של 6–4 שבועות. הובטח לי כבר, אך פוחד אני מלהשלות את עצמי ולהשתדל באופן נמרץ – א) אינני יודע וב) אין לי גם זכות יתירה לכך.

נותן אני דו"ח לעצמי מן הקושי הרב להבין ולבוא במגע בהעויות וג’סטיקולאציה, בלי שפה, ודוקא עם ילדים, שהפגישה אתם, בעיקר, חשובה היא לי.

דור המהגרים רב התלאות אינו מבטיח הרבה. הרבה געגועים חבויים ואכזבות, - את אלה שנולדו שם אתם מכנים, כפי ששמעתי, בשם הצמח “צבר”.

ראיתי את הסרט הזה ולא הבנתי. הייתי רוצה מאוד לראות. אני מסיים את המכתב. עוד מעט נשוחח. זה יהיה הרבה יותר נוח. ואולי לא נתראה, ולכן – מה אפשר במכתב, אפילו ישתרע על ארבעה עמודים?

דרישת שלום לבבית

6.12.1933 קורצ’אק

ל"ג

יוסף היקר,

על הנסיעה לארץ־ישראל הוחלט כבר, דחיתיה רק, סבורני, עד אוגוסט. אני זקן מכדי להתרוצץ בעולם ללא תכלית, או רק לשם סיפור סקרנות אנושית רגילה. אני מוכרח לדעת, מה אגיד לארץ־ישראל עליה ועל פולין, או מה אגיד לפולין על ארץ־ישראל. – להשאיר הכל בידי המקרה, או להתכונן היטב ולקרוא, על מנת לדעת מה אני מבקש – זוהי הסיבה של היסוסי. –

כאן לא מדובר באמיתיות שוטפות; לו לקחתי, לדוגמה, כנקודת־המוצא את הילד, - חשבתי כך, את הבנתי, כי טעות היא. זהו ענין של דור ילדים אחד בלבד, של חמשה־עשרה השנים הראשונות.

שם יש לחשוב על הרבה יותר: 20 מאות של הנצרות, הדור הישן, ובוודאי לא אחד, של המגע העתיד עם הערבים ועם בני הודו. – לא רק ארץ־ישראל, כי אם גם יוון ורומי, לא רק יצוא ויבוא, אלא גם ענייני הרוח.

נחוצים לי, כמובן, גם השמים והנוף והירדן והחולות והרבה, הרבה חורבות וזכרונות. – בהסכמת הואתיקן נמסרו ליהודים נצרת וקבר ישו הנוצרי. לא שמעתי, כי הדבר הפליא את מישהו; לי זה נותן הרבה לחשוב. – או שלא יהיה לשם מה לנסוע, או שכדאי יהיה להשאר זמן רב.

על־כן אני מהסס – דוחה.

עבודה כאן בפולין לרוב, איני עומד – עצל – מן־הצד, והרי זה האקלים שלי והצמחייה שלי, המסורת, ואנשים שאני מכירם – ושפה שאני שולט בה באופן חפשי. – שם הכל יהיה זר וקשה.

בתי־החרושת שלכם והפרדסים – המאבק והסכסוכים – רבים מוכנים לכך הרבה יותר טוב…

עוד לא יצאתי מווארשה – והנה כבר פיטפוט עתנואי־שוקי; ולי נחוץ השקט.

משום־כך דווקא רציתי פתאום לפתע ובחורץ.

אינני נחפז, כי אין לי הרבה זמן לטעיות, הארי אישר במשפטים אחדים את שיקולי וחששותי.

אני יודע, כי מכתבי זה אינו מפזר את החששות, כי הללו נעוצים לא בתנאים החיצוניים של הטיול הזה, כי אם בי־בתוכי.

על־כן במחצית אוגוסט – או, אולי, אדחה שוב.

דרישת שלום

20.3.1934 קורצ’אק

ל"ד

יוסף היקר,

כשבאים עליך ימים כבדים־קהים, האדם נראה מיותר ללא־שיור בעיני עצמו, וגרוע מזה, כל מאמץ חייו חסר תועלת בתכלית, עת היה רוצה להסתתר באי־שם, באיזו פינה חבויה, בכדי להרהר רק בפעם האחרונה על דא ועל הא, בשביל עצמו בלבד, או בלא חשבון־נפש, לחדול להיות – באה איזו מלה טובה, איזה הד קרוב – ותעלה המחשבה, חסרת סבלנות תחילה: “אה, שטויות”, ורק אחר־כך: “ואולי בכל זאת…” והאדם היה רוצה בכל מאודו, שיוכל עוד לתת משהו.

אתה כותב, כי נתבדו כל החששות, - שלא “השגתי”. כשלוני הוא בכך, כי מה שאי־פעם היה מקור של שמחה, אינו עתה אלא עול ויגע, שבעבר היה בטחון מלא גאווה, שצריך ואפשר, נהפך עכשיו למקור של ספק ופחד, של הרגשת בושה, שכה מעט והמעט כה נטול ערך.

נדרתי ואשמור על מקומי ליד הילד, ליד עניינו; ומתבקשת רק עוד תפילה או ברכה לצעדיו הנחפזים וחסרי הבטחון.

והיכן הוא מקום מתאים יותר, על מנת לנזוף בטועים, לצוות על החזקים, ולהגן (במלים?) על הקטנים והחלשים – אם לא בארץ־ישראל? לכן אני מתגעגע. אך כאן מחזיקתני (ומכבידה עלי), לצערי, העבודה הריאלית(?), הנוטה לפאתי המערב. –

לו הייתי יכול להאמין ביתר חזקה, כי למחשבה, להקרנת הרגשות, אותו הערך (או יותר גדול?), כמו למעשה. אני נוטה אפילו להאמין, אך לא תכיר בכך (ואינה יכולה להכיר) ארץ־ישראל. ולכן זכאי הייתי לבוא לשם ולהישאר רק בתנאי אחד: שלא ליפול למעמסה עליה.

כל קול משם הוא לי חוויה גדולה. ועל כן מודה אני לך מאוד בעד מכתבך.

לחיצת יד חזקה

7.2.1936 קורצ’אק

ל"ה

יוסף היקר,

כתבתי מכתבים לירושלים, לעין־חרוד, שניים לחיפה ולמשה זילברטל, ועכשיו סחוט לחלוטין, גם אליך. דחיתי את הקורספונדנציה הזאת בגלל ההחלטה כבדת־המשקל בנוגע לנסיעה לארץ־ישראל, אם לא לישיבת־קבע, הרי הפעם לשנה.

אני פוסח על פרטים רבים, חשוב רק זה, שאני רוצה – תחילה לעבור שנה (?) של הסגר בירושלים, של מעין גן־ילדים לקראת חיים שונים באקלים, לשון ותנאים שונים. כשאתה בן 60 – כלום אפשר אחרת? לא, אסור כנראה. יש לו, לאדם, חובות כלפי רוחו, כלפי מחשבתו, כי זו היא סדנתו. באירופה (לא כן בפולין) מאיים עלי גורל של זקן חמוץ, מתמרמר, ו“אבוד” (כמו שאומרים הפרחחים); האומנם אצליח להתיישר, להיוולד מחדש, איני יודע; מנחם הדבר כי זהו נסיון אחרון. – שאלתי את עצמי: כלום לא מאוחר? - לא, - לו נסעתי קודם, היתה לי הרגשה של עריקות. יש להישאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון. – לו הייתי רוצה, כנהנה מגמלאות, לנוח אחרי “חיי העמל” ורק לייצג דא והא, את אלה או אחרים, - הייתי אולי יכול לסיים שנותי המעטות בשלווה רגועה, אך לא, מי שהיום אוכל לחם, חייב להוציא שארית כוחותיו, ומי שראה הרבה, נתנסה הרבה, אסור לו להסתכל באופן פאסיבי, שעה שהאנושות השסועה באופן כה טראגי, מחפשת דרכה – אם לא בשביל הדורות העתידים, הרי לדור זה הצומח וגדל כבר היום.

אם, איפוא, לא יקומו מכשולים, שאין להתגבר עליהם, אצא בחודש מאי לדרכי. – נוכל להיפגש ולשוחח כאוות נפשנו. הלא בעת שהותך כאן, בפעם האחרונה, רק חלפת על פני; במירוץ על פני כפרים וערים לא היה זמן אפילו להביט, לא כל שכן לחשוב. אני מתגעגע על ימים חד־גוניים, היפים לפחות לעיכול בעיות, אם כבר לבליעתן.

זה הכל.

אתה מזכיר את “יסורי־התבל”. – נעוצים הם בכל אדם, בכל תקופת חיים והיסטוריה. מכאן הצורך באמונה וחיפושי אלוהים. – מה שנוגע ליהודים, הלא הוטלה על כתפיהם משימה קשה, - לשמש אוואנגרד בעבודה על העלאת הגזעים הצבעוניים, - בסין באפריקה הדרומית ובאמריקה, על האיים ובהודו, - בכל מקום שם בצד האנגלי הנוח והשליט נחוץ סוכן צנוע של הציביליזציה הלבנה. –מה טוב היה, לו עבודה ציוויליזאטורית זאת היתה יכולה להיות טהורה וישרה.

ארץ־ישראל צריכה להיות, אם אינני טועה, חבר־לאומים שני; ג’נבה – זהו פארלאמנט להסדר עניינים חמריים; מלחמה, טבח, עבודה, היגיינה, שיטה, חינוך וחינוך המונים. – ירושלים – משכן החיים האינדיבידואליים, הרוח ויעודה וזכות קיומה.

הרי לפניך סיכום של שיקולים רבים, שאתם אני מתכוון לצאת לעליית־הרגל האחרונה שלי.

אני לוחץ ידך

30.3.1937 קורצ’אק

ל"ו

יוסף היקר,

קשה, כל כך קשה.

אתם הצעירים מחכים: ההיסטוריה, מתגלגלת חיש־מהר; זמן רב כבר לא יכול להימשך ככה. הרע עוד לא הגיע לכל עומקו; עוד חמש, אולי עשר שנים – והנה סופות או מבול; ראה תראו את השחר של עולם חדש.

הדור שלנו עבר כברת־דרך של נסיונות לא מוצלחים, לנגד עינינו נחרבו אמונות, התמוטטו הטוב והרע, שנמשכו במשך מאות בשנים.

מבטנו מופנה לאחור, מבטכם לקראת המחר; אנחנו – כל אחד לחוד, אתם – יחד; אנחנו – מצבות וקברות, אתם – ערישה, וכבר היום מבט יהיר של ילדים פקחים ורגישים יותר.

אשליות היו מנת חלקנו זמן כה רב…

קראתי: לא כל־כך מובן. כי איכה לכתוב, והרי שעות רבות לא מספיקות כדי לשוחח.

האם ניפגש? – בימים אלה שוב נסיונות, לא נועזים ביותר, כדי להגיע בכל זאת לארץ־ישראל.

לו הייתי מאמין, שלא יכזיבו הכוחות, שעוד אגיע. אך מחשבות כה רבות נצטברו …

איך להתחיל? צריך להיטהר מבפנים, להקיא מתוך המחשבה כל מה שמקרי, לחיות עוד פעם בשקט השקט ביותר את כל אשר ראיתי, קראתי. –

לפעמים נדמה, כי הגולגולת מתפקעת. פעם אחרת נשמע קול האישום החמור: אסור להשאיר את העולם כמו שהוא. –

שער ההסתערות שלי למחשבות ומסקנות היה בית־יתומים, ולא משפחה; אולי בגלל זה כל־כך קשה? על הנושא הזה אפשר לדבר בלי סוף.

סלח לי על מחשבות אלה של תוהו ובוהו. – כלום לא מוטב היה לדבר על פגישותי עם משה זילברטל, על גברת סטפה, על כל המוחשי, האקטואלי, הרגיל?…

סליחה… פעמים היה נדמה לי, כי דווקא במכתב אמצא מלת־כישוף מאגית זו, שתבנה בית לאנושות חסרת־בית כל־כך.

לחיצת יד לבבית

30.12.1937 קורצ’אק

ל"ז

יוסף היקר,

אני מצרף מכתב שנכתב בדצמבר; לא שלחתיו, כי חשבתי (למחרת) שאוכל לכתוב משהו קונקרטי. עניין נסיעתי לארץ־ישראל הוא פשוט מאוד ומסובך מאוד. בלי כסף ובלי שפה אינני יכול לנסוע; ללמוד פה גם כן אינני יכול, ושם – שנה בעיר – בעד מה – ו“בעד מה” זה מסתבך ומקשה ודוחה את העניין. עכשיו – ועד הסתיו בעצמי איני רוצה – קיבלתי גם התחייבויות לימי הקיץ. אך קורה, כי הקרוב נראה רחוק מאוד, ולהיפך. איני יודע, ולחכות בהיותך בן 60 – לא נעים. אני משתדל לא לאבד זמן – כתבתי ספרון שני בשביל הספריה הארץ־ישראלית²¹ (“האנשים הם טובים” – האם קיבלתם?). – אמנם זכות לי כבר לחיות רק למען עצמי, ומי יודע, אם לא היתה בכל תועלת גדולה יותר גם בשבילכם.

שקר אתה עושה בנפשך, אם אתה מעלים את הגעגועים למולדת, או מה שאתם קוראים ברוסית “רודינה”, מקום שנולדת בו. זה לא טוב. צריך להודות ולתאר את תהליך הצמיחה לתוך הקרקע החדשה; איפשר להגיע לכך רק על־ידי ילד – הוא קושר, - יש לך – ובכן? - ארץ ישראל קשה יותר מארצות אדישות מבחינה רגשית – בראזיל, ארגנטינה – כי צריך להיפטר מאשליות, זה דבר אחד, ועומס החובה והאחריות מכביד. –

בבראזיל כך: האם היטבתי לעשות? - אך בארץ־ישראל, נוסף על כך: האם היה כדאי?

• שם – מה יהא עלי; פה, נוסף על כך: מה יהא עלינו? שם: 30–20 שנות חיי, פה – אלפיים שנות חיינו.

אם להגיד זאת בקול רם (ובאופן בלתי תלוי) – אינו יודע לעוץ עצה לעצמי – אין תמה, לא: אשמתי היא. לא איכפת הספסרים שהובלו שולל; אך חבל על אובדי־עצה שאינם מאמינים כבר שהם מאמינים. זו אינה רק בעיה של ההגירה היהודית.

פגשתי בחרבין פולני, שהתבייש, כי כבר אין הוא מתגעגע כל־כך ואינו אוהב כל־כך. אתם מתביישים, מפני שאתם עדיין מתגעגעים…

שמעתי, כי בטכניון מדריך גילסון הזקן, מצא אותו. אדם נפלא. חפצתי לצאת אתו להרים. צריך להכירם: כל מה שגדול אירע על ההרים. אררט, סיני, הר הברכות, עכשיו – הר־הצופים. אין זו מליצה: לו ידעו היהודים להבטיח לעולם המטורף בבערותו, כי אמנם ימצאו את הדרך, אפשר היה למסור לערבים את העמקים הפוריים ואת הים, היו מפרנסים את היהודים, כמו שפרנסו את המנזרים, אשר הכזיבו, ולא עמדו במבחן. –

יש רגעים, שאני מאמין, כי הגעתי לכלל הבנה עם בעלי־החיים והצמחים; חפצתי להשיח עם אבנים, (הן ממעטות לדבר ומדברות בלאט, אך אינן משקרות) ועם הכוכבים.

אתה מבין, למה אני רוצה לנסוע לארץ־ישראל ומדוע אינני יכול להתיישב ללא טעם בקיבוץ? - מה שמחתי, כשראיתי, כי כל תעשיית־הבטון אינה יכולה לו לכרמל והיא רק מגרדתו גירוד קל שבקלים.

ועל כך בפעם אחרת.

לחיצת יד

4.1.1938 קורצ’אק

ל"ח

יוסף היקר,

אחרי קריאת מכתבך חשבתי מר־נפש: מתי תזדמן סוף־סוף אותה איגרת נדירה מכל, שבה לא יבקשו ממני – לא עזרה, או תמיכה, או פרוטקציה (תמימים שכאלה!), אפילו לא עצה מה לעשות (תמימים!), אלא פשוט, סתם־ככה, תספר זו היוצאת־מן־הכלל על מה תחשוב, תרגיש, - שוב אי־נחת, שוב איני יודע.

קראתי, מתחתי קו, ביקרתי את מהלך מחשבותיך – מה להדביר להן, אלו הרהורים משלי. – אז: “יכולת הפרט היא מוגבלת.” - לא: האמביציה של האדם הנה מוגבלת. לא תהא זו מליצה, אם אגיד, כי כל אדם, גופנית ורוחנית, כמוהו כעולם ומלואו, ומי שיודע לנהוג רק בו־בעצמו, היה ממלא את תפקידו; אנו חיים בחפזון, ברישול, על פני השטח. –

המחשבה האחרונה שלי (בקשר לשיחה עם ילדים על אוכלי־אדם): האם מתעצב על שבנו־יחידו אינו רוצה לשחוט אותו ולזללו. בן רע, אינו רוצה למלא את חובתו, חסר־תבונה, אינו מאמין, אם יאכל את לב־אביו – יירש (ויוריש) את רגשותיו, ואם יאכל את מוחו, ירכוש את נסיון־חייו. הוא מנתק, בלא מחשבה וראוי לעונש, את שרשרת הדורות, במקום להכין מטעמים מידיו ורגליו, בעודה לבני שבטו, לכבדו ולשמחו, הריהו – כפוי טובה – מצווה עליו לחלות ולסבול, על מנת, כמנהג הלבנים האכזריים, למסור את גוף אביו טרף לרימה. – ואני מצדיק אותו: הוא רק מאמין אחרת. – אנחנו כותבים רק ספרים בני־אלמות (??!!) וחולמים על מעשים בני־אלמות. – – אתה כותב, שאני אופטימי. כן, אין “דברים־של־מה־בכך”, הכל גדול ונעלה, אם אינך רוצה: קדוש, - והגיוני, אם אינך רוצה: פרי השגחה.

לא צמחת לתוך ארץ־ישראל באמצעות הילד? גם הקיבוץ הוא ילד, ועץ־קטן־שגדל ובית חדש – וקטע כביש. ואת המעשה (המשותף) שלכם לא אש תוכל לו, ולא יכלוהו לא ארבה ולא רעידת־אדמה; כל אנחה נצח היא, וכל טיפת זעה או דם, וחיוך ודמעה, מחשבה ורגש. – –

שש שנים – כמה שניות והלמי־לב, תקופה קצרה וגדולה – מרחב־זמן. –

קיים, מה שחיית כאן, לצמיתות תחייה גם שם.

את פרויד אני חושב למונומאן מסוכן, אך כל מי שהבין תודות לו את הלא מודע, מעמקי רוחו של ידעם, השלים עם שאין לדעתם – צריך להיות אסיר תודה לו מאוד.

ואולי בכל זאת ולמרות הכל נחזור לנושא זה בשיחה בעל פה בארץ־ישראל.

דרישת שלום

8.7.1938 קורצ’אק

ל"ט

יוסף היקר,

זה ככה כמו שאתה כותב וגם לא ככה. החיים מתנדנדים בין יום־יום אפור וסודם רב־הגוונים. צריך לדעת להשתאות ולהתפעל, צריך להצטייד בענווה מול התופעות שאנו רואים וחוקיהן. –

לא קשה להבין, למה עברתי אתמול מדוכדך ומתייסר עד עומק נפשי את שערי בית־היתומים. – ונה, אחרי שתיית תה, ראי־נוע, שהקטנים בכיתה סידרו מקופסה, נייר־שעווה ופנס חשמלי. אמצאה תמימה, פרימיטיבית עד כדי ריגוש־לב; אולם התלהבותם, אי־השקט שמא לא יצליח, ההתרגשות של החברה, הציפיה להתחלת ההצגה, הליווי על מפוחית־פה. זה היה יפה. זו היתה חווייה גדולה בשבילם ובשבילי. עבודה, מאמץ, סיכון – נצחון. אמר לי ה. פרידמן: “זו היא הביצה שלי מתרנגולת שלי, שאני מאכילה בגרעינים שלי.” – מה שאינו טוב בארץ־ישראל מוכיח, כי חדלה להיות חלום, נעשתה מציאות; ומה שטוב – הוא הגידול. כשלנו ובשבילנו החיים רק חוזרים על עצמם, הרי אפשר לשאוב שמחה מכך, שבשביל אחרים הם מתחילים, הוא סוד הגידול והתחדשות הדורות –

הגלות שיבשה והשחיתה את יחס ההורים לילד: הוא צריך להבטיח קריירה להוריו, שבעצמם – תקוותיהם נכזבו. אחרת יכול להיות בארץ־ישראל: כמו עצים, כמו הישובים – גדל הילד. יש ברגש זה גם טיפה של מלנכוליה: כבר לא אני, אך גם הרהור מרגיע: זה קיים, זו זרימה חדשה, יציאה חדשה לדרך – חידוש. – כך אני מביט עכשיו על הילדים של חניכינו. אך כאן רבה הדאגה, כי מה יהיה בעוד שנה?

• אצלכם הבטחון, שאם גם לא יהיה להם יותר קל, יהיה יותר פשוט, יותר מובן, יותר שלוו – יותר ישר…

מאוד רציתי לבלות את החורף בארץ־ישראל (את הקיץ, את התחלת הסתיו, אני מכיר). חברת התעופה “לוט” אישרה באדיבותה 50% של הנחה, ולכן – רק 600 זהובים. כל המסע – 1000 זהוב. אין לי. – או־אז מכעיס אותי חוסר כסף, שאינני יכול להגשים תכנית, שאינה לא מישחק ולא נוחיות, אלא צורך פנימי. – אלה הם הרגעים היחידים של התקוממות, כי בדרך־כלל קטנות הן האכזבות ואי־ההצלחות שלנו, כשמשקיפים עליהן ממרומי שנות־החיים האחרונות.

כבר לא אראה את יום־המחרת, אני מאמין, כי היה יהיה – היום אינו מעניין כל־כך…

לחיצת יד לבבית

22.11.1938 קורצ’אק

מ

יוסף היקר,

כשקוראים במכתביהם של אנשים רפטיים מלפני מאה שנים, המודפסים כבר היום, מכתבים ארוכים, שקולים היטב – משתלטת בך הרגשת אי־נחת. מה מכוערת, עניינית, היא כתיבתנו היום; כמו לא היתה כדאית להידפס לא רק בשביל מאות, אלא אף לא לאחד. מכתבך תובע תשובה על גליונות אחדים באותיות קטנות. החלטתי לעשות זאת. – עוד מעט תקבל סיפורי תחת כותרת “שלושה מסעות של הרשק”, – זוהי תשובה על מכתבו של אדווין מרקוזה, - קטע ממנו צירפתי בסוף סיפורי. – הוא הדין עם מכתבך אתה. – בודאי קוראים בירחון עברי²² את שלוש שיחותי בראדיו על הנושא: “הבדידות של הילד, של הנעורים והזקנה” בתרגומו של דב שטוק. – במכתבים אחדים, שקיבלתי משומעי שידורי, מצטלצל הצער על שפסחתי על בדידותה של בגרות, הרגישה שבבדידויות, לפי סברתם. לא רציתי כבר לחזור אל הנושא הזה, אך עתה עלה בדעתי, כי אפילו למעני־עצמי כדאי היה לשקול ולעבד את הבעיה הזאת. דחיפה לכך נתן מכתבך. אולי דווקא בשביל ארץ־ישראל חשובה היא (בשביל עולים־מהגרים צעירים בכלל). יש רק קושי אחד: האם אפשר לפתח את הנושא באופן כנה וישר?

אני יודע, כי עלולה להתעורר התנגדות ערה, כי אנין הגעגועים, והאכזבה – כמו צער, חוסר שובע או שעמום כאילו? כל עשר שנים עושה האדם את החשבון לא של מעשיו, אלא של אכזבותיו. הוא מחפש באורח לא מודע נושא לעשר השנים החדשות. נשאלה השאלה: מה הלאה ובכלל מה? מצאתי תשובה יחידה כנראה: ילד – בן (בת) – נכד. –

אבל צריך לדעת כיצד.

הוי, כמה קשה, וגם חשובה, בעיה זו לעיבוד. – אינני יודע, אם ומתי אגש לעבודה זו: אל חפזון, כי חשוב. – אם תושלם, תענה – לפי הבנתי – על ספקותיך.

ולפי שעה דרישת שלום לבבית.

ואולי משהו על כך, מה נותן לך הילד?…

5.2.1939 קורצ’אק

מ"א

יוסף היקר,

בחדשים האחרונים חייתי מחוץ לתחום המרחב והזמן. החלטתי להתרענן (מרחצאות מלח בדרוסקניקי) וחודש במושבה, בתפקיד של מחנך צעיר (שוב). את חודשי הריפוי הקדשתי לסיפור ארץ־ישראלי, אך רק במובן זה, שהשיחה מתנהלת בין אב ובנו בארץ־ישראל: על הילד. רק בחלק שני תהיה נחוצה לי מאוד ארץ־ישראל; לכן אם רק הכסף יעמוד לרשותי ל־4 חודשים, אוקטובר־ינואר, מזה חודשיים בירושלים העתיקה (ראיתי שם חדר מענין), או בבית־המדרש בטבריה. אני ירא מפני רבמאטיזם, פשפשים וקצת מפני הערבים (פחות מכל). לא פחות ולא יותר – רק תכנית של תנ"ך חדש. אני מתייסר, איך לבצע.

נפלא היה חודש יולי. 20 ילדים חדשים לקריאה, כמו 20 ספרים, כתובים בשפה ידועה־למחצה, נזוקים, עם דפים חסרים, חידון תשבץ. – שוב כמו לפני שנים, חשובים: סנדלים שהלכו לאיבוד, קוץ ברגל, ריב ליד הנדנדה, ענף שבור. – ישנתי באיזולאציה עם ילדים חולים באדמת. כשעיף ומיודע נאלצתי סוף־סוף להירדם, אמרתי לעצמי: “חבל, עוד 10 דקות, הקשב לנשימה, לשיעול, לדפיקות.” כמה חכמה יש בשיעולם בזמן שהם ישנים, - מאבק עם האינפקציה, עם הקדחת, עם הגירוד, עם הזבובים.

חזרתי אתמול, עוד היום עיף בלי גבול, אך גם עליז (אם מותר לדבר כך בגיל 61…). –

בשעת פרידה אחרי חצות ביער – האיר הירח. צללים מוארכים של עצים וילדים – שרים, מדקלמים, נרגשים מפחד מפני חזרה, ליד משרפת־לבנים (כי יום ראשון, שני שיכורים התגרו: “תן אקדח – קרא להיטלר…”) עיניים מלאות התרוצצות ועקבות צעדים קטנים על פני החולות. – מה אחר כך? -

סיפור שלכם בארץ־ישראל אינו צריך להציג שאלה זו: אתם יודעים.

ביקרה אותי בימי שהותי כאן ציפור מארץ רחוקה, זרובבל מעין־חרוד. אם גם קשה היה (הוא גרמנית, אני רוסית) הבנתי הרבה. באיזו ערמה התגונן, כדי להישאר נאמן ולא להיפתות לקסמי אביב פולני, ירוק וארוך וסתיו זהוב: - עבד קשה, התגעגע ורצה לחזור, קיצר את שהותו כאן בחצי שנה – עבר לא יכול. היתה לו הזכות המלאה, שלא להסתיר את געגועיו.

חודשיים לא קראתי עתון (אף לא ספר), הרגשתי עצמי חפשי, כמו מורפיניסט אחרי ריפוי מוצלח.

לוחץ ידך בחזקה. דרישת־שלום למכירים.

2.8.1939 קורצ’אק