בשעה עשרים אפס-אפס, התחלפו המשמרות, ובשני חדרי האוכל ערכו מחדש את השולחנות, לקראת ארוחת-ערב, עבור המשמרת המתחלפת.

הים סער מהרגע שיצאנו את מיצר גיברלטאר, ופנינו צפונה, לאורך החוף הספרדי-פורטוגאלי. יממה אחרי יממה זחלה “רות”, נדחפת קדימה בכוח מנוע, ישן וחלש, מול רוח צפונית-נגדית, שלא חשבה כלל לשקוט. הסיפון נשטף לכל ארכו בגלים חצופים-פורצים, ומנופים כוסו שכבת מלח חלוד; פתחי צינורות האוורור כוסו במכסאות ברזנט, האשנבים הוברגו באפן הרמטי, והדלת מהסיפון התחתי נסגרה על מנעול ובריח. במדור המלחים נדחס האויר, ונספג ריחות של בגדי עבודה רטובים ומגפי גומי.

שני המלחים הופיעו ממשמרתם; אחד סר, זועף וכעס רוצחני משתולל בעיניו, והוא מקלל את כל החי והדומם, השט על פני הים. השני רטוב כספוג, אדיש לסובב אותו, ורועד מקור. המנוען ועוזרו, להיפך, באו עליזים ודברניים מאד; זהו מזג האויר החביב עליהם. למטה, במדור המנוע, חמים ויבש; הדיזל המגושם מזעזע את חלל המדור, ומפיץ ריח נעים של “סולאר” ושמן סיכה מחומם. בתוך הרעש המחריש, נבדלים קולותיהם הנחפזים של דוחפי השסתומים, טיקטוק דקיק של משאבת השמן, וזימזום דבורה של מערכת הקירור. אפשר לגולל סיגריה, לעלעל עתון מצויר ישן, או, להתגבר על הרעש ולחטוף שיחה עם ידיד. עליך רק להציץ מזמן לזמן, על השעונים-המודדים, ולמשמש את מידת התחממות של קליפת המיסבים.

עם שקיעת השמש עברנו את כיף פיניסטרה, ונכנסנו למימי מיפרץ הביסקאיה. הגוש השחור, הבולט, כמה מאות מטרים, מתוך פני הים, והמגדלור הקורץ מעל למנזר הקודר, בראש ההר, כאילו הזהירו אותנו, באזהרה אלמת – לא לחצות את המיפרץ המשתולל, צמא הדמים, תוך סערה איומה של סוף חודש מרץ. אך “רות” הזחלנית לא נרתעה; הקצין הראשון מסר להגאי את הכיוון החדש; החרטום כוון לעבר השני של המפרץ, לשפך הנהר לואר, ואניתנו נדחקה לתוך המפרץ המפורסם לגנאי, שגליו המכים בכוח של פטיש ענק, באים מכמה כיוונים בבת-אחת.

אניתנו, שזכתה אצלנו לתואר כבוד “זחלנית”, היתה בגלגולה הראשון, אנית-חוף, בת חמש מאות טון, שהפליגה בין נמלי הים הבלטי ובין נמלי הים הצפוני, דרך תעלת קיל. כשבעלי האניה החליט להעבירה ארצה, הם עשו בה את השנויים הבאים: מכונת הקיטור, כבדה ומיצרה, הוחלפה במנוע דיזל משומש, שנרכש בהזדמנות, והיה בחמשה עשר אחוז חלש מכפי הדרוש לגודל האניה המחודשת; הוסיפו חלק נוסף בקדמת האניה, ובזה הגדילו את הטונאז' המיסחרי עד שבע מאות טון; קן המטען היחידי הוארך בהרבה, והסיפון קיבל צורה מובהקת של ספינת נהר. התורן הקדמי הזדקר הרחק על יד החרטום, בניגוד לכל יחס וטעם של בנייה ימית. צורתה החיצונית של האניה שהיתה גם לפני השינויים כעורה ומגושמת – נתכערה עוד יותר, ודמתה לזקנה דוחה, בעלת חוטם קאריקאטורי ארוך.

האניה, נהוגה בידי חבר עובדים גרמני, הגיעה לנמל חיפה בערב שבועות, וכיון שהקשר היחידי של בעלי האניה עם היהדות היה, עד עכשיו, רק על ידי ביקור ב“סינאגוגה” בימי חג – הם מצאו את השם “רות” למתאים ביותר. מכל חבר העובדים, שהשיט את האניה, ופוטר כעבור זמן קצר, נשאר רק הטבח היהודי. חבר העובדים החדש, שגוייס על ידי בעלי “רות” – היה מיקרי ומגוון ביותר, אך במשך הזמן התגבש והפך ארצישראלי, פחות או יותר. רק מקס, הטבח, שמילא גם תפקיד של מנהל המשק ושל מלצר, המשיך את חייו “האירופיים”, כאילו עבד באניה זרה, ולא בין אחים.

היה זה איש כבן חמישים, בעל גוף שמן, נטול קווים ברורים, פנים תפוחים ועיני חזיר זעירות, המסתתרות בתוך קיפולי שומן, ופיו הרך והרחב – הפיץ ריח רע למרחק רב. דיבורו הגרמני היה מודגש ביותר (את האות כ' היה מבטא כ-ש'), אך קרה פעם, כשהתבסם כהוגן ומתוך רחמנות על עצמו, על בדידותו בחיים ועל חוסר ידידים – שפך פלגי דמעות, ושר “אַ בריוועלה דער מאמען”… בקול עצוב, קורע-לב. בלתי-מגולח, לבוש בגדי עבודה ספוגי לכלוך ומבריקים משמן – היה מגיש את הארוחות מחוסרות טעם, נוסח גרמניה, בחדר האוכל של הקצינים. לא פעם וויתרנו על ארוחה, בהיותנו לא ביותר רעבים. נסינו להשפיע על בעלי “רות” להחליפו באחר, אך הם עמדו מאחורי גבו כקיר ברזל. אז, מתוך צירוף של מקרים שונים, שקרו אצלנו הבינונו, שהטבח משמש להם עיין ואוזן בתוך הצוות… זה, כמובן, לא הוסיף חיבה אליו…

בסוף ניסינו להשפיע עליו, שישמור קצת על הנקיון בבגדיו ובתא המטבח, וכן רצינו ללמדו לבשל תבשילים ארצישראליים – ולא הצלחנו. נצחוננו היחידי היה זה, שלפי פקודת רב-החובל – נער הסיפון, יתום בן שלוש-עשרה, שסודר אצלנו בהשתדלות “ויצו”, יגיש לנו את הארוחות.

זועף ורוטן, היה מתהלך באניה, ופיו מפיק “מרגליות”; לכל שם עצם היה מצרף מילת לוואי, תפלה ומזוהמת, לפי מיטב המסורת של נמלי גרמניה. לשפה העברית, ולכל דבר הקשור בארץ, היה מצרף אותם המלות, בהטעמה צינית מיוחדת. שום מכירים או קשרים לא היו לו בעיר חיפה, ולחוף היה יורד, בודד, כבכל נמל אחר, ונעלם בסמטאות הצרות הקרובות. ראינו בו איזה מן הופעה גלותית-חולנית – מעוקמת, שלא ניתנת לתיקון, והשלמנו עם עצם עובדת קיומו בחברתנו הקטנה.

לא כן חשב זכריה התימני, יליד-תל-אביב, שמילדותו הוכנס לתנועת-נוער שמאלית, על ידי אביו, טייח בעל התפתחות והכרה מעמדית, איש עתון וספר. זכריה גדל והתפתח בתוך אוירה מעודדת של משפחה עובדת גדולה; היחס החברי והשוויון פתחו בו רגש של כבוד עצמי ובטחון מופרז במקצת, בניגוד לרגש הנחיתות וחוסר שיווי משקל נפשי, המצוי אצל צעירי עדות המזרח, חניכי הרחוב. בהכנסו לשורות “הפועל”, בחר בסקציה הימית, וזה קבע את גורלו בעתיד. כשנתבגר ומילד-שליח רוכב אפניים, הפך לבחורון מוצק, גוץ ושרירי, עזרה לו הסקציה להסתדר בעבודה קבועה בנמל חיפה. כש“רות” הופיעה בחיפה נרשם זכריה לצוות החדש, על ידי מאמץ מיוחד של מועצת פועלי חיפה, בתור “סתם מלח”, ובמשך זמן קצר הכשרנו אותו לדרגת א.ב. (מלח מוסמך). בהגיענו לחיפה, מיהר כל אחד למשפחתו ולעניניו הפרטיים, וכך נתקבל, כאילו מעצמו, שזכריה הפך לבא-כח הצוות בלשכה ובאגודות הימאים. הוא היה אוסף את פנקסי ההסתדרות, משלם את מס החבר של כל אחד, מחליף ספרים בשביל ספרייתנו הקטנטונת; מוסר את הכתובת הבאה לסניף העתון, ומביא לנו כרטיסים להרצאות והצגות. מזגו החם היה מדחיפו לתוך וויכוחים אינסופיים, בשאלות חברתיות, פוליטיות או כלכליות, שמדת ידיעתם היתה אצלו פחות משטחית. לכן התיחסו אליו כלבחור טוב בעצם, אך טרדני במקצת, שיש להמנע מלהסתבך עמו בווכוח-סרק מעייף, בלתי הגיוני ובלתי-עקבי. יחס זה נטע בלבו של זכריה מידת-מה של יהירות, כי: “אני יודע להשפיע על כולם!” רק כשהיה נתקל במקס ויחסו הציני, המבטל בלעג ארסי וגס את כל הערכים הלאומיים והמעמדיים – היה מתבלבל, ופונה לעזרת חבריו.

אצלינו¹, בחדר האוכל של הקצינים, היה חם ויבש, ובגמר ארוחת הערב שקעתי בכורסה עמוקה עם ספר חדש בידי. רב-החובל יצא מחדר המפות והודיע לנו על השעה המשוערת של כניסתנו לנמל בורדו. אחרי זה הוא פנה אלי וביקש להכין, יחד עם המלצר, את רשימת המצרכים, שיש לקנות בבורדו, ומחירם המשוער, בקשר עם החלפת הכסף האנגלי בכסף צרפתי. קמתי ממקומי, לבשתי מעיל גשם וכובע “זיד-ווסט”, ופניתי לירכתיים, לתא הקטנטן של מקס, מאחורי המטבח, בו היה מבלה את רוב זמנו החפשי. דפקתי בדלת, ולא קבלתי תשובה. חשבתי שהמלצר ישן, ואינו שומע את דפיקתי, לכן פתחתי את הדלת, נכנסתי ברגל אחת מעבר למפתן הגבוה, והדלקתי את האור. סרחון של כלי-מיטה בלתי-נקיים, וריח חמוץ של זיעה ספוגה – הדפו אותי החוצה. התא היה ריק “נראה שהמלצר השתוקק לחיי חברה” – חשבתי בלבי, ופניתי למדור המלחי. בהיותי עוד מעבר לדלת, שמעתי את קולו הגרוני של זכריה, המדבר ברתחנות אידיש משונה, שלמד בשוק הכרמל, ושרוב שמות העצם הם עבריים. נראה, שבפעם האלף מנסה זכריה להשפיע על מקס, שיהיה חבר באגודת הימאים, וכמובן גם “בן-אדם”… מבלי שירגישו בי, נכנסתי פנימה, עמדתי בפינה והקשבתי לוויכוח.

– סוף סוף, תגיד לי מי אתה: יהודי או לא? – צועק זכריה, כשפניו משולהבים בחום הוויכוח.

– אני: “סימן שאלה שנורה באויר…” – עונה מאקס גרמנית-ימית, בלי שום הבעה בפניו המנומנמים.

זכריה מביט על חבריו כמבולבל², עד שמתרגמים לו את המשפט, המורכב מדי.

– לב יהודי יש לך? – אינו מרפה ממנו זכריה.

– בעד משכורת כזו (קללה מזוהמת) לא כדאי³ להיות יהודי. עבדתי ב“תיבות” טובות, מטינופת זו.

– אבל ברחת מחוץ-לארץ “שלך”. אין לך מקום אחר בעולם חוץ מהארץ.

– אס קאמט נאך. (זה עוד יחזור).

מה “קאמט”, יימח שמך? אתה מתגעגע לגאליציה שלך, לחיי גלות?

– אידיוט! אתה בעצמך מגליציה. טיפוס אוריאנטלי מלוכלך שכמוך…

– חכה רגע, אל תתרגז! אנחנו מדברים אתך ברצינות. אתה עברת את הארץ? ראית את הקבוצות? בקרת בהצגות? היית באסיפות? – זכריה מביט על מקס בנצחון כי לפי ידיעותיו, כל העולם מכיר בהישגינו בארץ.

– מספיק לי שאני מכיר את חיפה: שם כל החנוונים רמאים… בפורט סעיד הכל יותר זול.

– פרא אדם! הרי גם הספן המצרי מקבל הרבה פחות ממך – שוב מתרתח זכריה.

– הנני אירופי! – מודיע המלצר, בהכרת ערך עצמית.

– טוב, נגיד “אירופי”! – מסכים זכריה – אבל שם היית חבר באגודה מקצועית, מדוע אתה אצלנו היחידי מחוץ להסתדרות.

– שם הכריחה אותי הממשלה לשלם מס ל“באָנצ’ים” – כאן אני חפשי בדעתי, לכן אינני רוצה להעשיר אותם.

– את מי?

– את ה“באָנצ’ים” שלכם.

– מנהיגי ההסתדרות התעשרו מהמס שלנו? – קופץ זכריה ממקומו, כתרנגול צעיר, המוכן לקרב.

– בודאי. זה ידוע לכל ילד ברחוב. – מפליט מקס באפאטיה גמורה.

– תוכל להוכיח את זה? – צועק זכריה, ובטוח בלבו, שהנה, סוף סוף, לחץ את המלצר לקיר.

– אין שום צורך בהוכחות. זה ידוע למדי – מודיע מקס בשלווה גמורה – רק אתה (כינוי משפיל) לא יודע זאת.

זכריה נדהם מתשובתו המתחמקת של מקס, ומעביר את מבטו מאחד לשני, כמבקש עזרה. במקרה מגלים את נוכחותי, ומקס קם ללכת לתאו, להכין את הרשימה המבוקשת. הוויכוח נפסק עד להזדמנות הבאה, כי זכריה אינו מוותר על תקוותו להפוך את המלצר ליהודי “כמו כולם”, ומקס נמשך לזכריה, מתוך תענוג מיוחד להקניט את “השחור הזה”, כפי שהוא קורא לו. בעצם יש לו לזכריה שתי דרישות עקריות, והוויכוח, על פי רוב, מסתובב סביב שאלות אלה: להיות חבר באגודת הימאים ו… להפסיק לאכול בשר חזיר. אם כי זכריה חושב את עצמו ל“לא כל-כך דתי”, אך המושג חזיר נשאר בעינו כסמל לכל דבר, המכוון נגד העם העברי במלחמתו הארוכה לקיומו הלאומי. וחוץ מזה קיים, בפיו של זכריה, נימוק בעל משקל: “המרבה לאכול חזיר – סופו לההפך לחזיר!” – ואמנם אנשי “רות” מסכימים שהמלצר, בצורתו החיצונית, ובתכונותיו הנפשיות, הולך ומתקרב לחיה “אצילה” זו.

אך יש עוד שאלה, הנוגעת לנו, באופן פרטי, ושמקס, כלל וכלל, לא מוכן להתווכח עליה, כי אם פשוט עוזב את מקום הוויכוחים, והולך, מבלי לענות מלה. זוהי שאלת המטבח: חשד חזק שורר באניה, שמקס קונה בנמלים צרכי מזון ממדרגה שלישית, בלתי טריים, העומדים על גבול הקלקול והרקבון. ואם כי אני בתור קצין שני (שלישי אינו קיים באניתנו – רב החובל “עומד” משמרת, כקצין רגיל), ממלא תפקיד של גזבר ומנהל חשבונות. אך, בבואנו לנמל, אני ממונה על הפריקה והטעינה. ואין באפשרותי להשגיח על קניית המזון. מובן מעצמו, שחשד זה לא מוסיף כבוד ואהבה למקס מצדנו. אבל הוא גם לא מחפש את קרבתנו, ועוד לא קרה שירד יחד עם מישהו מאנשי האניה לחוף. להיפך, הוא יורד תמיד לבדו, ונעלם מתוך ראייתנו במקומות נסתרים, הידועים רק לו.

תוך הפתעה נעימה, שינתה הרוח, למחרת בבוקר את כיוונה, והפכה לרוח-גב, מצוייה וחזקה, והדחיפה אותנו קדימה, בכיוון הקורס. בשתי יממות חצינו את המפרץ, והגענו לנמל בורדו. לפנות ערב, בגמר העבודה בנמל, כשהתלבשתי בכדי לרדת לחוף, דפקו בדלת התא, וקולו של אולמר, המנוען השני, יליד צ’כיה, בחור עדין וממושכל, הדומה לפקיד באנק בחיצוניותו ונימוסיו, ביקש רשות להכנס. אולמר פנה אלי בבקשה “בשם כמה חברים” ליעץ להם לאן ללכת לבלות את הערב “באופן תרבותי”, היות ואני היחידי בצוות, המדבר קצת צרפתית, וביקר פעם בבורדו. חוץ ממקס, כמובן, שהכיר על בורים את כל נמלי אירופה המערבית. הצצתי בעתון שקניתי בבוקר, וכיוון שהציגו באותו ערב את “כרמן” – יעצתי לאולמר לבקר באופירה. הוא הודה לי, אך התמהמה, לפני פתחו את הדלת. מרחוק, עם כל מיני בקשת סליחה והצטדקויות שאל אם גם אני מתכונן ל“כרמן”? לא, יש לי תכנית אחרת! הבינותי שחוסר ידיעת השפה מעיק על אולמר, לכן העליתי על נייר כמה משפטים הכרחיים בטראם, בקופת תיאטרון וכו', וכן הקפתי בעפרון כחול את המודעה בעתון, ונתתי לו, בכדי שיוכל להראות אותה, בדרכו לאופירה. תוך שיחה ביקשתי לקחת אתם גם את זכריה.

למחרת, בהפסקת הצהרים, עלה על סיפוננו רוכל נודד, עם סל מלא פסלים קטנים ונחמדים, חצובים מאבן שחם שחור. הרוכל קרץ עיין, והודיע בקול נמוך, שהפסלים באים מעבר למפרץ, מארץ הבאסקים, והוא קיבל אותם מדייגים-מבריחים, לכן הוא מוכן למכור אותם “אַלאַ בוֹן מאַרשה”, הפסלים עברו מיד ליד, הבחורים שאלו אחד את השני לדעתו על הצורה ועל המחיר, ואחדים ירדו כבר למטה להביא כסף. מקס הטבח עלה מהרציף בכבש המעלות, ובידו השמאלית חבילה עטופה נייר צהוב. הוא נגש לעיגול, שסיבב את הרוכל, הוציא מתוך הסל ראש סוס מחוטב להפליא, גילגל אותו בידו הימנית, ובלי שום הבעה מיוחדת בפניו המנומנמים החזיר אותו לסל, והפליט מלה אחת: “מארד”! (טינופת). הרוכל התרתח, נענע בידיו הרזות, ושפך מבול של קללות מופשטות. בסוף הוא עשה הפסקה קטנה, לבש עוז, וירה במקס כדור מוות: “חזיר אנגלי”!. הצחוק האדיר, שפרץ מפי כולם – בלבל לגמרי את הצרפתי. הוא הקיף את פני הכול במבט נבוך, ופתאום הוציא את פסליו מידינו, והתגלגל בכבש המעלה לרציף. המבוכה שהשתררה בין העומדים באמצע הסיפון, ארכה אך רגע, כי תיכף החלו לקלל ולחרף את “החזיר האנגלי”, שקלקל את עסקי ה“בון מארשה”, ויותר מכלם רתח זכריה. המלצר במקום להצטדק, פנה ישר לזכריה, והציע לו, במקום פסל, להביא ל“תימניה שלו” מתנה אחרת. הוא פתח, לאט-לאט, את עטיפת החבילה שבידו, ולפני עינינו הופיעה חתיכה נכבדת של שומן חזיר, עבה וורדרדה. זכריה קפץ ממקומו כנשוך, וריח של קטטה ריחף באויר, אך דודיק, בן זוגו של זכריה במשמרת סיפון, גירף אותו בידיו החזקות, ולחצו ללבו. הרגעתי את הבחורים בזה, שהמחירים אינם כלל נמוכים, ובזה שפסלים כאלה אפשר להשיג בהרבה חנויות, בעיר או בסביבת הנמל. אחרי זה פניתי לזכריה בשאלה על הרושם שעשתה עליו “כרמן”. זכריה נרגע בין רגע. והתחיל לספר, ברצון רב, ובפרטי פרטים את עלילת “כרמן” כאילו היה זה סרט קולנוע, מותח ומרתק. המוזיקה והשירה, אף המקומות הפופולאריים ביותר, נעלמו כלל משמיעתו בהיותו מרוכז בהתפתחות העלילה.

אולמר הפסיק את שטף דיבורו, ושאל לאן הוא בעצם נעלם, בשעה שחזרו לאניה? בעיני זכריה נדלק אור של בידוח, הוא קימץ שלוש אצבעות יחד, ועשה תנועה כלפי אולמר, כאומר: “חכה רגע!”.

– חברה! מה שראיתי אתמול – פתח זכריה בהתלהבות – לא תראו בארץ, בעד כל הון. יצאנו מהאופירה, והנה אביב ביבשה, וברחוב כמו פורים: אור ירח מלא, כל בתי הקפה מלאים, החלונות פתוחים, ובכל מקום מנגנים ריקודים; המדרכות מלאות מטיילים, בחורות צוחקות וקורצות עיין… רק אנחנו, החמורים, חוזרים לאניה – אולמר יימח שמו וזכרו לדורי דורות, לא נותן לעשות פסיעה אחת הצדה.

אבל אני איננו חמור! רק הרגשתי באפי את ריח הים, החלטתי: “זכריה! תוכל להגיע לאניה גם בלי אולמר”… בינתיים רציתי לראות מה נעשה ב“עולם”. נכנסתי לסימטה צדדית ורואה אני, שגם פה יש עניים ואביונים. הבתים עלובים מאד, והטיח התקלף לגמרי. פתאום נפתח תריס בקומה שניה, ואשה הוציאה את ראשה והתחילה לצעוק: “סוכר! סוכר!” תיכף התאספו אנשים.

– מה היא צעקה? – שאלתי בתמהון.

– “סוכר! סוכר!” – ענה זכריה באי-סבלנות – חכה רגע, תשמע הלאה…

– אולי היא צעקה: Au secur (לעזרה!) – שאלתי שוב.

– נכון! – הסכים זכריה בחפץ לב – היא צעקה: “הו, סוכר!” באו הרבה אנשים, וכלם עומדים למטה ומדברים לאשה למעלה, והיא צועקת עליהם למטה. פתאום כולם נשתתקו, והביטו אל איש קטן, בעל שפם ארוך, שירד ממדרגות הבית. האיש נעמד מתחת לחלון, והתחיל לקלל את האשה, והיא עונה לו, גם-כן מלמעלה. בסוף היא הוציאה יד מהחלון, וזרקה לראשו נעל. הכובע שלו נפל ארצה, וכולם צחקו, מפני שהיתה לו קרחת גדולה מאד. בינתיים ירדה האשה, כשהיא צולעת על נעל אחת, וכולם עזרו לה למצוא את הנעל השניה. אחר-כך היא נגשה לאיש, והתחילה שוב לקלל אותו. הוא עמד, עם הכובע ביד, ולא ענה כלום. פתאום היא הרימה יד ו…טח!… הרביצה לו סטירת לחי מצלצלת. כולם צחקו שוב, אבל האיש הוציא מכיסו שטר כחול של חמישה פראנק ונתן לה. אז היא תפשה בשתי אצבעות את קצה השפם שלו ונשקה לו על הקרחת.

– בחיי, חברה! – סיים זכריה, ראיתי הרבה מריבות בכרם התימנים, אבל שאשה תוציא מבעלה כסף בשביל השוק בצורה כזו – עוד לא…

– טיה! זהו, באמת, אידיוט מושלם… – אמר, פתאום, מקס, וירק מעבר לדופן על הרציף. הוא הסתובב ונסחב בהליכה אפאטית, לתאו שבירכתיים, לטעום משומן החזיר, כנראה.

זכריה עמד פעור פה.

אחרי שבוע חזרנו לים התיכון, וזמן ממושך הפלגנו בתוך המשולש: פורט-סעיד – חיפה – בירות – קפריסין. ביקורנו הקבוע בנמל חיפה הכניס רוח של בית ומולדת בין חברי הצוות. קבענו תור לחופש, ובכל הפלגה, אחד מאתנו היה נשאר בחוף. כשהגיע תורו של זכריה לחופש, הוא החליט לבצע את חלומו הישן: להופיע בתל-אביב, לבוש “כבן אדם”, ולעשות רושם על מכיריו וידידיו. מאד רצה להתיעץ עם מישהו מהצוות בנוגע לצבע החליפה וצורתה, וכן אודות יתר פרטי התלבושת, אך גאותו, הרגישה מאד, מנעה בעדו להראות שהוא “משהו” לא יודע. ניסה לקחת דברים עם שותפו במשמרת, עם דודיק, אך זה, מיוצאי “גדוד העבודה”, חשב עד היום, שהאופנה האחרונה היא: שרוולי סודר כחול כרוכים סביב הצוואר, כובע נטוי הצדה, וקווצת שערות, תלויה על המצח. באין ברירה, ירד לחוף ונכנס לחנות הראשונה לבגדים מוכנים, שנזדמנה בדרכו. בעל החנות לא נתן לו לפתוח את פיו, כי הוא בעצמו דיבר כל הזמן, וחוץ מזה נימוסיו “המעודנים” ויחסו לזכריה, כאילו היה מבני העשירים, בלבלו אותו לגמרי. הוא יצא מהחנות לבוש חליפה בהירה, במשבצות חומות קטנטנות, ולא הרגיש כלל שהשרוולים ארוכים מדי, הכתפיים תלויים ויורדים⁴, החזה מתעגל ובולט, רחוק מהגוף, ועל הגב זוחל “נקניק” עבה וארוך. אך בעל החנות, ברוב אדיבותו, הסכים להדריכו בקנית יתר הדברים הנחוצים לו, ונכנס אתו לחנויות הסמוכות. וכך נרכשו נעליים צהובות בהירות, מכוסות חורי קישוט מרובים; כותנת וורודה, עניבה בפסים רחבים, ירוקים – כחולים, גרביים אפורים בהירים עם חץ שחור מכוון למעלה, וכובע שעיר, מכביד על הראש.

זכריה לא הצליח “לעשות רושם” בתל-אביב. התברר שכל נער-שליח ומוכר עתונים, מתהדר בערבים בחליפה תפורה לפי מידה. יותר מזה: במוצאי שבת, בעמדו בתור לקופת הקולנוע “אלנבי”, מתחו עליו בקורת חריפה וארסית. התברר ש“המודה האחרונה” היא: מעיל שעיר חום-כהה או חום-בהיר עם משבצות רחבות, מכנסי פלאנל אפורים, נעליים חומות חלקות, עניבה, שצבע אדום הכרחי בה, ותסרוקת חלקה עם פסוקת צדדית, בלי כובע, כמובן.

אולמר היה היחידי, שנכנס בעובי הענין. מתוך שיחה מרוחקת, עם הקדמה רחבה, וגישה בעלת טאקט דק – הוא הניע את זכריה לספר בגלוי איך “אכל חזוק” בתל-אביב, ואז הציע לו אולמר רעיון מקורי: עליו להופיע בתל-אביב, בחופש הבא, בתלבושת ימית מלאה: מדים מאריג כחול-כהה, עם כפתורים מוזהבים, בעלי עוגן בולט, כותנת לבנה ועניבה שחורה, כובע ימי עם סמל מקובל, כגון: עוגן במסגרת של זר, על רקע שחור או אדום; נעליים שחורות חלקות, וגרבי משי שחורים סמיכים. אם כי אלה הם מדים של מלצר באניות-נוסעים, אך מי בתל-אביב היבשתית מבדיל בין מדי אדמירל, ובין מדי קברן של “לשכת הלוויות” נוצרית?

זכריה צירף פרוטה לפרוטה, התיעץ בלי סוף עם אולמר, שנמשך לענין, ובסוף בעזרת הלוואה חברית קטנה, הושלמה התלבושת. חיפה הימית לא שמה לב לזכריה ומדיו, והחופש המקווה – הלך ונדחה…

פרצה המלחמה, ואניתנו, על אנשיה, הוחרמה והועברה לים-סוף. “עשינו” כמה נסיעות לסופאגה, לסואקין, לעדן ולסומאלילנד הבריטית. בגמר אחת הנסיעות הועבר רב-החובל של “רות”, הצעיר והעליז, מבוגרי הגמנסיה “הרצליה”, לפקד על אנית-קיטור גדולה. במקומו בא אחר: איש לא צעיר, מיוצאי הונגריה, ששירת במלחמה הקודמת בצי “הקיסרי והמלכותי” האוסטרי, שתקן ומכונס בעצמו.

זכריה הציק לכולנו בגעגועיו לארץ, או יותר נכון, לתל-אביב. מקס היה יורד בכל נמל עם חבילות מסתוריות בידיו, וחוזר עם חבילות אחרות. את דלת תאו היה סוגר, אף בצאתו לרגעים מספר, ואת עניני המטבח הזניח עוד יותר מקודם. משכורתנו גדלה, התחלנו לקבל הענקות מיוחדות, אך בדרך כלל, לא הרגשנו שאי-שם מתחוללת סערה. פעם בהגיענו לתעלה, קבלנו פקודה לחזור לחיפה.

בחיפה הוטל עלינו לעשות כמה תיקונים במנוע, לקבל שתי מכונות-יריה כבדות, נגד התקפות אוירונים, ולהרכיבם על עיגולים מסתובבים, בסיפון הקדמי ובירכתיים; להשלים את הצוות על ידי ארבעה מלחים מהצי המלכותי, שתפקידם לשרת את מכונות-היריה, וכן לשפר את אמצעי ההצלה, שהיו אצלנו במצב עלוב.

יום אחד, בשעה שרוב הצוות של “רות” היה מפוזר בעיר ובשכונות הקרובות, ומשאבת הדלק של הדיזל פורקה, לשם ניקוי וכיוון – באו שוטרי נמל מבוהלים, לכל אחד בביתו, בפקודה חמורה להתייצב, תיכף ומיד, על סיפון “רות”, עם “שק המגדים” לשם הפלגה דחופה.

תוך ארבע שעות הרכבנו את המשאבה המפורקת, מלאנו את מיכלי האניה דלק ומים, ויצאנו את הנמל. רב-החובל פתח את המעטפה החתומה, וכיוון את “רות” צפונה. עברנו לאורך החוף הסורי, מבלי להתעכב באחד הנמלים, ונכנסנו למפרץ האלכסנדרטי.

שעה קלה לפני שקיעת השמש, הופיע אוירון בודד, שעקב אחרינו מגובה רב. אין זה כי העיגולים, המוכנים בשביל מכונות-היריה, הפחידו אותו. רב-החובל, שגמר את בית הספר הימי בטריאסט, הודיע לנו שאם האוירון הוא איטלקי – אין הסכנה גודלה ביותר, מסיבת קליעתם הלקויה של הטייסים האיטלקים. בכל זאת, הוא פקד על כולנו להתכנס בחדר האוכל של הקצינים, שקירותיו ותקרתו שוריינו על ידינו, בלוחות פלדה עבים, “שנשכחו” אצלנו באחת הנסיעות בים-סוף. הוא בעצמו נשאר על גשר הפיקוד, יחיד, בחברת דודיק, ההגאי המעולה בכל הצוות.

ההתפוצצות הראשונה באה במפתיע, אם כי חכינו לזאת. הפצצה נפלה הרחק לפני החרטום. וזמן-מה אחרי שהד ההתפוצצות נדרדר למרחקים, בא גל ענקי בודד, הרים את האניה הריקה, וטלטל אותה בטלטול פתאומי חזק. מכונסים בחדר האוכל, ישבנו על הרצפה, חיוורים ומתוחים, בצפיה לפצצות הבאות. בשביל כולנו היתה זו ההפצצה הראשונה, ובלי משים, למרות הפחד האינסטינקטיבי, התגאנו קצת בלבנו על השתתפותנו “בקרב אווירי-ימי”. אך מקס המלצר בייש את כולנו: הוא ירק בכוח על הרצפה (מה שלא היה מעיז לעשות בתנאים רגילים). ואמר בבוז סמיך:

– לזוללי המאקארונים אין, כנראה, פצצות אמיתיות, אם מפציצים אותנו בצעצועי-ילדים כאלה…

– ומה זה פצצה אמיתית? – שאל אולמר, שישב בפינה וחיבק את נער הסיפון החיוור.

– צריכים הייתם “לעשות” את וורדון… ענה מקס בביטול גמור כלפי שומעיו.

רעם שהתפוצץ, כאילו בתוך התא, הרעיד את הקירות ואת התקרה. רגע נדמה לנו, שלוחות השריון הכבדים נופלים עלינו, וכולם, בלי יוצא מהכלל, הרכינו את ראשיהם. נטלטלה “רות”, אך שוב זה לא השפיע עלינו כקודם, או הטלטול היה, באמת יותר חלש. עוד לא התאוששנו מהזעזוע, והנה התא מתנועע, כקנה סוף בסערה, הכל התמלא אבק ורעש של גופים נופלים: דלתי המזנון נפתחו והצלחות העבות קפצו מקניהם והתגלגלו עלינו. מנורת הנפט הרזרבית, התלויה בתוך טבעת כפולה – קפצה ממקומה, התגלגלה ונפצה את הזכוכית הדקה לאלפי רסיסים. ובתוך הרעש והאבק, התרוממה פתאום, הרצפה, מצד הדופן השמאלי, וכפי שנראה לנו, התקרבה לתקרה; השולחן הכבד נתק את הברגים, הקושרים אותו לרצפה, בשתי רגליו השמאליות, ונתלה מעל ראשינו, כמאיים למחוץ אותנו.

“רות” שקפצה לגמרי מתוך המים, חזרה לאט ליציבותה.

אולמר היה הראשון שקם ממקומו וקרא לדוב עוזרו: “בא נרד מהר. אולי נחוצה עזרתנו?”

גם אנו רצינו לצאת לסיפון, לראות את מצב האניה, אך ברד ענק שהתדרדר בדופן הימיני, הצמיד אותנו שוב לרצפה. שקט מוזר השתרר באניה, ברגע שנפתחה הדלת ורב-החובל צעק פנימה, בקול נפסק מהתרגשות: “דליקה! כולם לסיפון”!

רב-החובל הצביע על הדופן הימני, ואז ראינו לשונות אש נמוכים נטולי עשן, העולים ⁵ מתוך הסירה מספר 1, התלויה מעבר לדופן, כנהוג בהפלגות בימי מלחמה. לפי הרגלינו, מתוך תרגילי “אזעקת דליקה”, רצנו להרכיב את הצינורות המתקפלים. רב-החובל התיעץ רגע קט עם הקצין הראשון, ופסק להפסיק את ההכנות. הסירה רסוקה ונקובה מהכדורים המרובים שספגה, ואין לה כל ערך מעשי, אף במקרה שנצליח לכבות את הדליקה. חוץ מזה סירה דולקת בדמדומי ערב, יכולה לשמש כציון מטרה, להתקפה מחודשת על “רות”.

– לנתק את החבלים! – היתה פקודתו הבאה. הסירה טפחה את פני הים, וכאילו התקדמה מאתנו, בכיוון הפוך.

עוד אנו מסתכלים בסירה הדולקת, והנה אולמר עולה ממדור המנוע, קורא לרב-החובל הצדה, ופונה אליו ברגשנות ובתנועות ידיים, בלתי רגילות בשיחתו. רב-החובל ביקש ממני לעלות לגשר, ובלוית הקצין הראשון ואולמר ירדו למטה. “רות” המשיכה להתקדם בכיוונה הקודם, כאילו לא קרה דבר, ורגשנותו של אולמר היתה חידה בעינינו.

דוב, עוזרו של אולמר, עלה בריצה על הגשר, ומסר לי פקודה, בשם רב-החובל, לשנות את כיוונה של “רות”, בתשעים מעלות לכיוון הקודם – מזרחה, ישר לחוף. מסרתי את הכיוון החדש לדודיק, ואחרי שהחרטום כוון לחוף, שאלתי את דוב: מה הסיבה לשינוי הכיוון?

– מים פרצו למדור המנוע – ענה דוב ופניו חיוורים – מניעים את המשאבה הרזרבית.

ופתאום, כנזכר במשהו, נתק ממקומו וירד למטה, בדלגו על שלוש מדרגות בבת-אחת. מאוד רציתי לשאול, דרך צינור הטלגרף, מה נשמע למטה, אך נמנעתי מעשות זאת, מחשש הפרעה למנוענים בעבודתם, הקובעת את גורל האניה, וכן מחשש שרב-החובל ישאל אותי, בהיתול הרגיל אצלו: “אנו מתעצבנים קצת? מה?”

הרוח גאה והסעיר את פני הים, החושך הלך והסמיך, והחוף התלול נראה מרחוק כגדר גבוהה, בנוייה אבני שחם שחורים⁶. “רות” שטה, עם פנסי-ציון כבויים, בקו ניצב לגלים, מתנודדת בגופה הקל, הריק ממשא. מחשבה טרדנית נטפלה אלי: “אולי נצטרך לעזוב את האניה, לפני שנגיע לחוף” נסיתי לסקור את המצב: אנו נמצאים בערך כחמישה מיל ימיים מהחוף התורקי, ולפי מהירותה הנוכחי של “רות”, נחוץ לנו כשעה “הליכה” מאומצת בכדי להגיע לחוף; ברשותנו רק סירה אחת, ואנו ארבעה עשר איש. נזכרתי בדוברת ההצלה, שצריכים היינו לקבל, בין הדברים, ממחסני הצי. “אך אולי נבנה דוברה מכמה חביות ריקות ולוחות עץ, קשורים יחד?”

רב-החובל חזר לגשר ונגש ישר למצפן. הודעתי לו על כיוון האניה, מהירותה המשוערת, כיוון וחוזק הרוח, וכן על זה שמד-המהירות חדל לפעול. הוא קבל את דברי בשתיקה קודרת, מבלי להעיר משהו. חכיתי כמה רגעים וכיון שהוא המשיך בשתיקתו, פניתי אליו בהצעה לבנות דוברה, במקום הסירה החסרה.

רב-החובל הסתכל בי במבט ממושך-מוזר, ואמר: אחרי רבע שעה יציפו המים את הדינאמו, ואז, כמובן, יפסיקו המשאבות לפעול; תחתית האניה תתמלא ביתר מהירות, והכי מאוחר אחרי חצי שעה, נצטרך לנטוש את “רות”.

הקצין הראשון חזר לגשר. הוא סיפר בלחש, שהמיסמור, האכול חלודה, של החלק התת-מימי הישן, נפרם בהרבה מקומות, ואין שום אפשרות לכסות ב“אספלנית” של ברזנט את הפירצות המרובות.

רב-החובל, שעמד כמאובן בקדמת הגשר, ונעץ את מבטו בכיוון לחוף, שנעלם באפלה, וכאילו לא הרגיש בנוכחותנו – הסתובב וקרא לי. הוא פקד להודיע לכל אנשי המשמרת החופשית, וכן למלצר ולנער הסיפון, להמצא בעוד עשר דקות, בקרבת הסירה, בלי שום חבילות.

ירדתי למדור המנוע לקרוא לאולמר ועוזרו. מישהו צעק לי מלמטה לא לרדת מהשלבים התחתונים של הסולם, וכשהסתכלתי ראיתי שהרצפה נעלמה מתחת לשכבת מים נעים מדופן לדופן, הלוך וחזור. אולמר ועוזרו עלו אתי, וכן שחרר המנוען הראשי את עוזרו, ושלח אותו למעלה.

הלכתי לתאי לקחת את ניירותי, כספי וכמה מזכרות יקרות לי במיוחד. כשחזרתי לסיפון שמעתי את קולותיהם של זכריה ומקס מתווכחים, הפעם שניהם בחום גבוה. כשהתקרבתי, נשתתק⁷ זכריה, ואילו המלצר פנה אלי בבקשה להשפיע על זכריה “המסכן את חייו, בגלל תחתונים מטולאים…”.

התברר, שזכריה הערים על פקודתו של רב-החובל, ולבש את כל בגדיו על גופו.

– בכל אופן, הודיע מקס בנימה אנושית, בלתי-רגילה בדיבורו – בעד שתי החליפות המפורסמות שלו הנני ערב. עכשיו תאר לעצמך שהסירה תתהפך – הרי הוא יצלול, כשיכור בתעלת שופכין…

– הבט הנה, בן-אדם – המלצר פרם את כפתורי מעיל העבודה, והצביע על שקיק התלוי על צוואו, מעל לגופיה – רק את הכסף יש להציל. בעד הבגדים ישלמו לנו בעיין יפה.

זכריה, המגושם כדב, העביר את גופו מרגל לרגל, כמהסס.

– נו, לך כבר, זכריה – נדמה שמקס קרא לו זו הפעם הראשונה בשמו, במקום כנוי ממולח.

כעבור כמה רגעים כבה האור במדור המנוע, והמשאבות פסקו לשאוב את המים הפורצים. המנוע, שיסודו מוגבה יותר מעל לרצפה, המשיך עוד לעבוד כרבע שעה. רב-החובל ודודיק נשארו על הגשר, בזמן שכל סיבוב של המדחף, קירב אותנו במשהו לחוף התורקי.

מרחוק, גבוה מעל פני הים, כנראה באיזה כפר הררי נדלק אור חלש-קורץ, ועיני כולם נצמדו אליו. המנוע השתעל, דלג על כמה הדלקות, ובסוף נדם מתוך גניחה עמוקה. שקט מוחשי עטף את האניה הגוססת, והגלים הלוחכים את הדופן הימני, הזכירו לנו הפלגות לילה בספינת-מפרש.

המנוען הראשי עבר את הסיפון, כפוף כלשהו, מבלי להסתכל בנו, ועלה לגשר הפיקוד. אחרי כמה דקות ירד בלוית רב-החובל, ודודיק אחריהם. ניתנה פקודה להתיישב בסירה. הסירה היתה תלוייה למזלנו, מעבר לדופן השמאלי, מתחת לרוח. הירידה עברה בשלום, וכמעט בדממה, כי רב-החובל, בשתקנותו, נראה לנו כאדם שקרה לו אסון פרטי ואין להטרידו ברעש מיותר.

כשיצאנו מאחורי גוף האניה, תקף אותנו הרוח הדרומי-מערבי, שגבר בינתיים; הגלים התגלגלו בתקיפות קודרת, כאילו עסקו בעבודה⁸ חשובה-יעילה, וסירתנו העמוסה עלתה בקושי על כרבולות הגלים, והתנהלה בכבדות, למרות עבודתם המאומצת של ששה חותרים.

ניהוג הסירה היה קשה ומעייף: בהתקרב גל היו מיישרים את כיוון הסירה “עם הרוח” הירכתיים מול הגל, ובעבור הגל – היו ממהרים לחתור, והקצין הראשון היה מפנה את הסירה בנתיב, בין שני גלים, בכיוון לחוף, ושוב היו מיישרים את כיוון הסירה ומחכים לגל הבא.

היינו כחצי מיל מהחוף, ורעש הגלים, המתנפצים בסלעי החוף, מלא את האויר ביריות בודדות. החותרים עייפו והוחלט להחליפם בהדרגה – אחד אחד. בזמן החלפת החותר הראשון – שמאלי, נכשל אחד מהם ונפל לאורך ספסלי החתירה. החותרים הפסיקו לחתור, ברגע שעל הסירה היה להתייצב מול הגל. הקצין הראשון צעק: “חתרו”! אך מאוחר מדי; הסירה ששטה באופן ניצב לגלים, התרוממה עם הגל, מרכזה הכובד שלה עבר לדופן השמאלי, ובתנועה סיבובית רכה וגמישה – התהפכה באויר וטפחה על פני המים.

מי הים היו קרים וכובלים את אברי הגוף, אך החוף היה כל-כך קרוב, שלא עלה כלל על דעתנו שיש חשש לטביעתו של מישהו. התקדמנו במהירות לעבר החוף, והראשונים שזחלו בין שברי הסלעים וטפסו על סלע מוגבה מעל למים הדריכו בקולותיהם את היתר – על המקום הנוח לעלייה על החוף.

הקצין הראשון פקד את כל אחד בשמו, לפני התקדמותנו לפנים החוף. זכריה והמלצר נעדרו.

נסינו לקרוא להם, בקולות בודדים ובמקהלה, אך לשוא: איש לא ענה. דודיק קפץ פתאום למים, ונעלם בתוך הקצף הלבן, המתרתח בקרבת החוף. ובתוך השתיקה האלמת, שגברה עלינו – ניתר אולמר ממקומו ומיהר אחרי דודיק.

כשהתהפכה הסירה וכולם מיהרו לשחות בכיוון לחוף, הרועם בקרב-תותחים מרוחק, הרגיש זכריה במלצר, המפגר אחרי כולם. זכריה האיט את התקדמותו, שחה בצד המלצר ועודד אותו בגרמנית צחה של שוק הכרמל. אך כעבור מאתיים מטרים – המלצר השמן, חסיד המשקאות החריפים – התחיל לנשום בנשיפות קולניות תכופות, וירק לעתים קרובות את מי-הים שחדרו לפיו.

– וואס דו מאכן? (מה אתך?) – שאל אותו זכריה.

– אני טובע; ענה מקס בקול ניחר-נפסק – עזור לי…

זכריה נתקרב והושיט את ידו, אך נעצר פתאום וידו נשארה תלויה מעל למים.

– אתה מבטיח להרשם באגודה? – שאל זכריה בתקיפות.

– עהרן ווארט (בהן צדק) – מלמל המלצר והשתעל.

– לא תרמה יותר את החברים, ולא תאכל יותר חזיר – התאכזר זכריה.

– עהרן ווארט – ענה מקס בנימה בכיינית, מעוררת רחמים.

זכריה התקרב מאחורי, תפס אותו בכתיפיו והפך אותו על גבו. הוא שם את כפות ידיו על לחייו הדוקרניות של מקס, ששכב על פני המים כבול עץ מחוסר חיים ותנועה, הניח את ראש המלצר על חזהו, ובתנועות רגליים תכופות – קצובות – משך את גופו בכיוון לחוף הרועם לקראתם.

– זכריה מקס! קרא מרחוק דודיק.

באוטובוס תל-אביבי, שהוביל מתנדבים ליחידה הצ’כוסלובקית בסוריה, וחזר ריק הביתה, נסענו מבירות לחיפה. רב-החובל ו“הראשון” ישבו על הספסל הראשון, שוחחו ביניהם, ומזמן לזמן פנו בשאלות לנהג, על הנעשה בארץ. אנחנו הצטופפנו בחלק האחורי, החופשי מספסלים, של המכונית. דודיק הקריא לנו את ה“אשנב” האחרון שמצא בארגז הכלים של הנהג.

הגענו לתחנת הגבול בראש-הנקרה. כשנודע לקצין הממונה על הביקורת, שלפניו הצוות של “רות” שהוטבעה, הוא בירך אותנו להצלתנו והרשה לנהג להמשיך בדרכו מבלי לבקר את תעודותינו או את חפצינו.

כשהתרחקנו קצת מתחנת הגבול, פרץ פתאום המלצר המנומנם בצחוק מחוספס-חורק:

– חה-חה-חה – עלעל המלצר בפיו הצפרדעי – חה-חה-חה! ספנים-בטלנים שכמותכם, חמורים מחוסרי-מוח, הולכי בטל! פרולטארטארים מטונפים “בעלי הכרה מעמדית”! סרחנים מסורחים, המובילים לירות אנגליות מתורקיה לפלשתינה.

דודיק הפסיק את הקראתו, וכולם התפלאו על ההתקפה הפתאומית של המלצר. הנהג האיט את מהלך המכונית ותקע זוג עיניים סקרניות בראי, מעל לחלון.

– וואס דו לאכען? דו משוגע? (מה אתה צוחק? השתגעת?) – שאל זכריה בתמהון.

– הביטו! “אוסט יודן” מטומטמים שכמותכם… – המלצר קפץ ממקומו, פתח בתנופה את דלת תיבת המיספרים בקיר האחורי של האוטובוס, והוציא מתוך סידרת מספרי הקווים מעטפה נפוחה וקופסת קרטון שטוחה ומאורכת.

– הביטו! (קללה מזוהמת) – המלצר טפח באהבה על המעטפה ופתחה. המעטפה היתה מלאה בולי-דאר גרמניים, מהוצאות מלחמה שונות.

– הביטו! (כינוי נלעג כולל)! – מקס פתח את הקופסה השטוחה, ולנגד עינינו הבריקו רקועי זהב דק, לעשיית כתרי שיניים.

– ומה זה? – שאל המלצר, ואש נצחון רושפה בעיניו המימיות. הוא התישב, שם את רגליו על הצמיג הרזרבי, המונח על רצפת המכונית, והפשיל את מכנסיו: שתי רגליו היו חבושות בתחבושת רחבה, ודמו לרגלי פיל.

– טיה! – אמר המלצר, בהנאה עצמית – כל תחבושת מלאה מדחומים גרמניים, העולים בפלשתינה פי עשרים וחמש משעלו לי בתורקיה.

נדהמנו כלנו מהתגליות הספקולטיביות ומגסותו של המלצר המחוצף. רב-החובל והקצין הראשון קמו ממקומם והתקרבו אלינו. הנהג הרים והוריד את עיניו לראי חליפות.

– איחס! – ממזר-מנוול, חזיר שפל משופל! קפץ ממקומו זכריה, כנשוך נחש – עכשיו תפסנו אותך כזבוב בכף היד, ואנו נסדר אותך בעד כל “הקונצים” שלך… שמעו, חברים!

זכריה סיפר לנו זה ששמענו ממנו כבר פעמים אחדות: שמקס, למרות הבטחתו ב“הן צדק”, כשרק הגענו לבירות מיהר למסעדה ארמנית, וזלל מנה כפולה של צלי-חזיר, וכן כשזכריה הזכיר לו את הבטחתו לההפך לחבר נאמן ב“אגודת הימאים” – ענה המלצר בקללת בוז, רבת קומות.

– עכשיו נסדר אותך… גמר זכריה את נאומו הקצר.

– נכון מאד! – קרא פתאום הנהג, מאחורי ההגה, בקול עליז – סדרו אותו! גם אצלנו יש אחד כזה. פעם, כשנסענו בשיירה לבגדד…

– חה! יש לי רעיון! – נכנס לתוך דבריו דודיק – יש לי בחיפה הממ… מכירה אחת, אחות בקופת-חולים. היא ספרה לי שאצלם מחסור גדול במדחומים. הבה נכריח את החזיר הזה למסור לקופת-חולים את המדחומים, במחיר ששילם בתורכיה⁹.

אני מצפצף עליכם! – ירק המלצר בחוצפה כלפי כולם, אך עיניו התרוצצו במבט כלבי מפנים לפנים.

– אנחנו נסתום את הצפצפה שלך! – ענה לו זכריה בחום לוהט – שמעו, חברה! אני חבר ההסתדרות מיום הולדי, אך אם “מאקעס” זה לא ימסור, מרצונו הטוב, את המדחומים לקופת-חולים – בחחחייי! אני אפנה למשטרה… ואז יחרימו אצלו גם את הזהב…

מקס הקיף במבטו את כל אנשי הצוות. פני הכול היו רציניים – מרוכזים, ואף שמץ של אהדה. הוא שם לאט את רגלו הימינית על הצמיג הרזרבי, והחל להתיר את התחבושת.

מרחוק נראתה חיפה.