קשה היה לדעת מה הניע אותו רופא עשיר, מהעדה הספרדית, לרכוש ספינת-מיפרש מצרית, ישנה ומרקיבה, בת 25 טון, שנמכרה במכירה פומבית, ולרשום אותה בנמל יפו בשם מצלצל “Kingsfischer”. מסביב לענין זה נפוצו שמועות שונות. אחדים חשבו, שלא בא כל ענין הקניה אלא מתוך סנוביזם ליבאַנטיני ורצון להגניב לתוך שיחה כאילו דרך-אגב: “ספינתי עוגנת עכשיו בנמל יפו”. אחרים סברו, שהענין הוא מעשי יותר, היינו: הספינה תשמש לשם איזה “עסק” בלתי ברור. בדבר אחד היו כולם תמימי דעה: הספינה לא נועדה לשייט.

אך הגורל רצה אחרת.

גלאב בוּדין, גר רוסי, קצין צי לשעבר, ארוך וצנום, נמק “על היבשה” זה יותר מעשר שנים. הוא לא נואש מחלומו הישן לעמוד על גשר הפיקוד של אנית-קיטור עברית, או, לכל הפחות, על סיפונה האחורי של ספינת-מיפרש חופית, עשרות פעמים הוא לבש את חליפתו הכחולה-כהה, חבש את כובע ה“קאפיטנקה”, שדהה וקשר את עניבתו היחידה בקשר “טבעת כפולה”.

יש לי פגישה עם “קאפיטאַליסט” – היה מודיע לידידיו – אולי אצליח “לשבור” אותו.

עשרות תזכירים הגיש למוסדות ישוביים, להסתדרות העובדים ולחברות כלכלה, בהם הוכיח במספרים וסיכומים בולטים את כדאיות השקעת הון במפעלי ספנות. אך יותר משהיה ספן – היה סופר, אם כי רוב יצירותיו בוזבזו בספורים בעל-פה בחברת ידידים, ודמיונו הסלאַוי העשיר – בלתי מעשי היה. אנשי היבשה קשוחי-לב לא נתנו אימון בסטאַטיסטיקה החותכת שלו, היות ולפני לכתו לפגישה עם “גורם” – היה שותה “כוסית-שתיים” לשם בהירות המחשבה וכוח הזכרון. וכך קרה שנפגש עם אותו רופא, בעל הספינה. השיחה ארכה כשעתיים והתנהלה בצרפתית-ספרותית. דובר בה על כל הדברים העומדים ברומו של העולם ורק דרך-אגב – על הספינה, שכאילו לא עניינה ביותר את בעלה. הרופא ובודין הוקסמו אחד מהשני והגיעו לידי הסכם.

הפגישה וההסכם (בעל פה) התקיימו כחודש לפני ראש השנה, ובכדי לנצל את חדשי השיט האחרונים לפני התחלת סערות סתיו, היה צורך בסידורים מזורזים. בודין הציע לרופא שתי תכניות בבת אחת, הראשונה: הפלגות-חוף בתוך “המשולש” הידוע: פורט סעיד – בירות – קפריסין. השניה: דיג-מכמורת לאורך חופי הארץ. הרופא הסכים לשתי התכניות, אך בתנאי אחד: לא להשקיע כסף בתיקון וציוד הספינה, ולא להשתתף בהוצאות החזקת צוות האניה. בגמר השיחה הפליט אימרה, אגב חיוך אדיב, שבעצם הוא מוכן גם למכור את הספינה. (והרי בשיחה אפשר להשתמש גם במשפט: “בזמן ש”Kingsfischer” היתה שייכת לי…”

גיוס חבר העובדים לא נתקל בקשיים מיוחדים: “משוגעים לים” היו די והותר בארץ.

אמנם, ספנים ממש, בעלי נסיון וותק, היו מסכימים להחליף את מקומם “המחומם” ועבודתם הקבועה ביבשה רק בעבודה בטוחה באניה סוֹלידית ומסודרת, אך די “בחורים טובים”, שהתגעגעו “להציץ מעבר לאופק” – הסתובבו באפס מעשה.

הראשון גוּיס סיוֹמה, סטודנט קרימאי, חייל בחיל הרוכבים לשעבר, “ספן ברוחו” וחברו לדיג של בודין בירקון ובנחל חפצי-בה. מצבו הרגיל היה: מחוסר-עבודה ומחוסר-בית. בכל הרצינות הצבאית-ימית העלה אותו בודין לדרגת קצין ראשי ושיתף אותו בכל הפעולות הקשורות בהרכבת חבר אניה וציודה, אך בתור “דיפולומט” נמנע מלהציגו בפני בעל הספינה, בשל צורתו החיצונית, הבלתי-ימאית לחלוטין: מגפיים גבוהים, מכנסי רכיבה ומצנפת כבשים קאווקאזית. השני גויס מולקה (שמואל), יליד דרום רוסיה, פקיד מחוסר-עבודה, דל-גוף וכפוף-גב, שלפי דבריו של בודין: “כמות הגבורה שפעמה בקרבו עמדה ביחס הפוך לבית קיבולו המצומצם”. הוא איים על בודין באיבוד לדעת, אם לא יתקבל לחבר האניה. חסרונו היחידי (¹מנקודת ראות ימית) היה: יצר דיבור בלתי רגיל. הוא נרשם ל“תפקיד”, אך קביעת דרגתו נדחתה עד לאחר “הפלגת הנסיון”. למחרת הופיע מולקה ברחובות תל-אביב, חבוש כובע ימי חדש, מבהיק בלובנו המסנוור. בתור מלח מוסמך והגאי נשכר מישקה מריגה, והוא בחור בן שמונה עשרה, שלפי דבריו עבד בספינות משא, בנהר דווינה המערבית. האחרון היה שוורצמן “בעל השפם” (להבדיל משוורצמן “בעל המשקפיים”), אישיות “בלתי ברורה”, שמן ומלוכלך, בגיל למעלה מארבעים. הוא הערים “לכבד”, פעמים אחדות, את בודין והצליח “להשתפשף” לתוך חבר האניה, בתור “בחור מצויין”, מבלי שאיש הזמין אותו. דרגתו היתה: סתם מלח.

תכניותיו של בודין היו מתחלפות לסירוגין, כמשמרות באניה: פעם היה מחליט ש“Kingsfischer” תשמש פתיחה נאה לספנות חופית, ולמחרת היה מודיע: “עלינו להראות דוגמה ולשמש מגדלור לבאים אחרינו בדיג עברי במים עמוקים”. שאלת השגת אמצעים לתיקון הספינה וציודה, עמדה להסתדר ביומים הקרובים בדרך מקורית: בודין הודיע להנהלת החברה הגדולה, שעבד אצלה זה יותר מעשר שנים, שקיבל “פיקוד על אניה” והוא מתפטר מעבודתו, בתנאי שיקבל את סכום הפיצויים המגיע לו. ההנהלה קבלה את הצעתו והענין עמד בגמירתו.

פתאום, כתורן המתרסק בסערת ציקלון, נפלה הודעתו של הרופא, שלא ירשה להפליג לים לפני גמר כל חגי הסתיו. בינתיים הפך העיגון בנמל יפו למסוכן, ובוקר אחד, כשבודין וסיומה באו לבקר את הספינה, מצאו שבלילה מועך הדופן הנוסף, של היֶמֶן², מהחבטות שנחבט על ידי “מהונה”, שעגנה בקרבתה, למרות זה שמעל ללזבז המגן היו תלויים שני צמיגים ישנים, ששימשו רפידת מגן.

מדוכאים, בשתיקה אלמת, ישבו רב-החובל ו“הראשי” על הדופן הפנימי הבלתי ניזוק.

“מה לעשות עם ה”פראנק"?

הרעיון המעשי היחיד, שנתבקש מעצמו: לרדת לסטאוורו היווני ולמצוץ כוסית אראק, ו-“שם נראה”… אחרי הכוסית השניה הרהר בודין בקול נמוך: “ברור הדבר, כעולמו של אלהים, שעלינו להפטר מהרופא התמהוני, עם שגעונותיו המוזרים. אולם – איך לעשות זאת? אפשר להפטר ממנו על ידי קניית הספינה, אך כספי הפיצויים לא יספיקו לכך. ברור שצריך למצוא שותף בעל הון. אך – למי לפנות?” – בודין שקע במחשבות, וסיומה, אף הוא, קימט את מצחו, למרות זה שלא הכיר אף בעל הון, הבא בחשבון כשותף לבעלות על הספינה.

– יוחנן – הכריז פתאום בודין – הוא יהיה השותף. במשך הזמן “נסגל” אותו לתפוס מקום של רב-מלחים. חבל שהוא מחוסר השכלה אָלאמאנטאַרית, אחרת הייתי ממנה אותו לקצין שני.

יוחנן, בחור גבוה, גרמי ושרירי, יליד עיירה ליטאית, הלך בדרכו המסומנה לפניו בקו ישר. הוא עבד בתור מגיש בעבודת בנין וחסך משכרו כל מה שניתן לחסוך. המטרה היתה: התישבות במושב עובדים. אחר כך באו, כמובן, בחשבון: פרה, זוג פרדות ו…אשה. והנה השד הפגיש אותו עם בודין. מוקסם מהעולם החדש שגילה בפניו בודין הודיע, כי מוכן הוא להפליג אתו – “אפילו עד אמריקה”. בערב, בגמר העבודה, היה רץ לבודין, כרוץ חסיד נלהב לרבי הקדוש. אט-אט התגנבו, לתוך הרוסית המשובשת שלו, במבטא ליטאי, “מונחים” ימשחוריים. במקום להגיד “נעליים” היה אומר “גלגלים”. במקום “הלך” – “רקע”, במקום “סכנה” – “ששה”, ובמקום “לחם” – “בובון”. בזמן האחרון נעלם יוחנן מהאופק התל-אביבי, והיו שמועות שהוא עסוק בעבודת בנין, באחת הנקודות החדשות שבעמק חפר.

– סיומה! – פקד בודין – תסע מחר לעמק חפר, תמצא את יוחנן ותביאהו אלי.

– סטאַריק! ³ הרי אתה יודע… – אמר סיומה בתוכחה.

בודין ידע, שסיומה מתכוון לאי-ידיעתו האַבְּסוֹלוטית את השפה העברית, בהצטדקו בכוח זכרון פגום.

– אני יודע. אך עליך לנסוע, זוהי פקודה.

התברר, שגם אנשי עמק חפר שומעים רוסית, וסיומה, אם כי בקשיים ידועים, מצא את יוחנן וחזר עמו לתל-אביב.

בודין פרש בפני יוחנן תכנית מעובדת לכל פרטיה. יוחנן בתמימותו העיירתית, לא יכול היה לעלות על דעתו, ש“אופיצר” ימי רוסי, בעל השכלה אנציקלופדית, “שיודע הכל” – יכול לטעות בעיקר או בפרטים. הוא הסכים להוציא את כספו מ“קופת מלוה וחסכון” וליהפך לספן ו“בעל אניה”.

למחרת, כשיוחנן בא בפנים מאירות וכספו בידו, הציע בודין, בפניו ובפני סיומה, תכנית חדשה: “אם נקנה את הספינה – לא ישאר לנו כסף לציודה. הרי יותר כדאי לנו לצייד אותה, על חשבוננו, במנוע ורשת-גריפה, ואחרי שנצליח להביא פעמים אחדות שלל דגים הגון (שיכניס מאות לירות אחדות) נגאל את הספינה מידי הרופא. השאלה היא רק: איך להוציא את הספינה מנמל יפו, מבלי לעורר חשד בלבו של הרופא, שנחלל את החגים בהפלגתנו? פשוט מאד! במקום “ללכת” לחיפה, נציע לרופא להכניס את הספינה לאפיק הירקון, ושם, בפיקוחו המלא, נתקן ונצייד אותה”.

בפעם הראשונה מיום שהכירוֹ, נתן יוחנן בבודין מבט של חשד: “האין הדבר דומה לאדם הבונה בית על מגרש זר?” בודין הרגיע אותו: “החוק הימי הבינלאומי לוקח בחשבון מקרים של בעלות כפולה, כשגוף האניה שייך לאחד והציוד והזיון שייכים לשני”.

בודין לבש את חליפתו הכחולה, חבש את ה“קאפיטאנקה”, קשר את העניבה ו“הפליג” לדירתו של הרופא. יוחנן וסיומה חיכו באי-סבלנות בחדרו של בודין. אחרי שעה ארוכה נכנס בודין לחדרו, כשהוא מתנודד בהליכתו בהטיות של עשרים וחמש מעלות ימינה ושמאלה.

– הה, סטאריק? התפללת תפילת האשכבה? – שאל סיומה בחוצפה.

– בן אדם תמהוני! – ענה בודין בטוב לב – מחר אנו מפליגים!

אם כי הספינה ריקה היתה, ולפי ביטויו של בודין “כל העכברים מתו בה מרעב”, הרי בכדי להשיט אותה דרך השפך הסלעי למעלה הירקון, היה צורך להקטין את שקיעתה במים עד כמה שניתן. סיומה אסף, בליווי יוחנן, שהפך, כנהוג באניות טובות, ליד ימינו של הקצין הראשי, את “חבר האניה” ושניהם פירקו מהספינה את כל העקל, – אחד משני העוגנים וכל דבר מיותר בעל משקל. כשגמרו את הפריקה, נשבה כבר רוח צהריים עזה והיה מסוכן לצאת את נמל יפו בספינה ריקה, שמרכזה הכובד שלה עלה גבוה למעלה. ההפלגה נדחתה למחר.

למחרת, לפני עלות השחר, התאסף כל חבר האניה, פרט למולקה, על הספון. לפי פקודת בודין הביא יוחנן סל מלא ככרות לחם וקופסאות סרדינים אחדות, פח מבנזין מלא מים ושלוש “טוריות” למקרה שיהיה צורך לחפור מעבר לספינה בין השרטונות של שפך הירקון.

הים רבץ כנרדם ואף באופק לא נראה סימן כלשהו של רוח מתקרבת. סיומה הציע לשכור סירה ערבית (הסירה של “Kingsfischer” שהיתה מתנודדת על הגלים, קשורה מאחורי הירכתים – נעלמה, ואף איש מאנשי הנמל “לא ראה” אותה) ולגרור את הספינה בכוח משוטים עד לשפך הירקון. בודין הגיש את כף ידו למצח בצורת מגנור, וחקר את האופק חקירה נוספת.

– אין לנו צורך ב“גרר” – היתה תשובתו – בעוד שלשים דקה תשוב כאן רוח חרישית. עכשיו הוא פנה לסיומה בפקודה אישית:

– “ראשי”, לבדוק את המיפרשים ואת החיבּל!

לבדוק את המיפרשים היה קל מאוד, כי “Kingsfischer” נשאה רק ארבעה מפרשים: שניים “לבנטיניים” על שני תרניה⁴ הקצרים ושני מיפרשי חלוץ על מוט החרטום. המפרשים, היו, אמנם, מטולאים מאד וגם חורים לא חסרו בהם, אך “סטאַריק” לא התכוון כנראה, בפקודתו לתקן את המפרשים במשך מחצית השעה. וכן היה הדבר עם החיבּל הנייח והנייד: כל הרכסאות, סמוכות, מעלנים ומיתרים היו רקובים ומרופטים בחלקם הגדול, ונקשרו בקשרים ש“זנבות” נתלו מהם. לפי התכנית עמדו להחליפם בחדשים, לכן קרב סיומה לבוּדין, שהתהלך בסיפון האחורי, והצדיע: “התיפרושת והחיבּל בסדר גמור”!

– “לבדוק את מערכת ההגה!” – היתה פקודתו הבאה של בודין. כל מערכת הגה לא היתה בספינה. ההגה הופעל לא על ידי גלגל-הגה ומושכות, כי אם פשוט על ידי מנהיג הגה. סיומה חף את המנהיג ימינה ושמאלה וכשהרגיש בידו את התנגדותו של השטח המאונך מתחת למים (סימן שההגה תלוי על ציריו) הודיע לבודין: “מערכת ההגה פועלת בסדר”.

בודין פסק לפסוע אנה ואנה במקום הצר של הירכתיים, שרחבו הגיע לשני מטר וחצי, הגן על עיניו בכף ידו השטוחה, והפטיר לסיומה: “בעוד שמונה עשרה דקות תגיע הרוח למעגן החיצוני”.

מה“מהונות” הסמוכות נשמע, פתאום, צחוקם המתלעלע של הספנים הערביים. מולקה הנחפז – קפץ נרגש מסירה לסירה בתנועות מצחיקות, בדומה לצפור שכנפיה נפגעו. מישקה ושוורצמן הביטו בלעג על “הפקיד האנטיליגנט”, יוחנן נענע בראשו, כאומר: איך אתה יכול לפגוע כך בבודין?

– “ראשי”! – פקד בוּדין, להביע לשמואל נזיפה והתראה.

סיומה ניגש למולקה, שהתגלגל מעבר ללזבזת, ובמלים “בלתי רשמיות” מסר לו את פקודתו של בודין. אך הכובע הימי לא החדיר, כנראה, לחלל ראשו של מולקה אף ממושג ממושגי המשמעת הימית. הוא ניגש לבודין ובנימה של אדם שנענש על לא עוול התחיל להצטדק, אגב הוכחה:

– המבין אתה, סטאַריק? נשארתי בלי פרוטה בכיס, ומוכרח הייתי לרוץ הבוקר לדודי להשיג כמה גרושים לקניית סיגריות. אפילו ארוחת בוקר לא אכלתי, ופתאום מתנפל עלי סיומקה ככלב שוטה…

– שתוק! – פקד עליו בודין, מבלי להרים את קולו. – שמי על הסיפון אך ורק “רב חובל”. ועוד תזכור: בכל ענין פרטי או בעניני שירות עליך לפנות לקצין הראשי, והוא ימסור לי דין וחשבון. חזור לעבודתך!

הפקודה האחרונה היתה פורמאַלית גרידא, כי מחוסר רוח לא נעשתה כל עבודה בספינה. בודין רצה אמנם מאד “לאמן” קצת את חבר האניה ופקד על סיומה, לחלק דליים ומטאטאים ולסדר את האנשים “לשטיפת הסיפון”, אך סיומה חזר אחר דקות אחדות והודיע, כי לא גילה כל דבר במחסני החרטום והירכתיים, חוץ מסמרטוטים מזוהמים, שנשארו מהצוות הקודם.

סוף סוף נתאשרה נבואתו של בודין: מדרום – דרום-מערב הגיעה בריזה קלה שהרעידה את פני הים, וקימטה את שטח המפרשים הפרושים קמטים-קמטים. ראשון נמתח מפרש החלוץ הקדמי, לשם רגישות ההגה בזמן יציאה מהנמל, דרך הכניסה הצפונית, המקבילה לחוף. אחרי זה נרפו כל העבותים, שריתקו את הספינה לסירות-המשא, והספנים הערביים שיחררו את הלולאות שבקצה העבותים מעל לראשי הצלעות של סירותיהם, ובמוט-וו ארוך דחפו את “Kingsfischer” הלאה מה“מהונה”. כשנמתחו המעלנים של שני המפרשים הגדולים והחלוץ השני, ראה, פתאום, יוחנן שבניין המכס המוצק זע אחורנית, והבין שהספינה נעה קדימה. גל של אושר הציף את לבו, וכתוצאה ישרה מהרגשתו הנפלאה הוא חש גירוי בכפות ידיו הגדולות ועיניו החלו לתור אחר “חתיכת” עבודה כלשהי. שום עבודה לא היתה: בודין כיוון את מהלך הספינה וסיומה נשלח לחרטום בתור “צופה קדימה”, למרות זה שהחרטום הנמוך של הספינה הניח לבודין את האפשרות לראות את כל האופק.

הספינה יצאה מהנמל ברוח-גב (3/4 רוח) ובודין שינה תיכף את הכיוון לצפון-מערב, בכדי להתרחק מהחוף המסוכן. גם בקורס החדש, ברוח-צד (1/2 רוח), התקדמה הספינה יפה, אם כי לאט יותר. אחרי זמן מה עבר בודין שוב לקורס מקביל לחוף ומסר את תא ההגה לסיומה.

– ה“אוריינטיר”⁵ הראשון הוא “באלה וויסטה”⁶ – היתה פקודתו – שים עין למפרשים. לא לאבד את הרוח!" ובנימה בלתי רשמית הוסיף: “אחרי שעה וחצי נגיע ל”טראווארס“⁷ של השפך, ונכנס לתוך הירקון. כשהגיעו ל”טראווארס" של “באלה ויסטה”, גאה הרוח ועבר לבריזה רפה. הספינה הגבירה את מהירותה, וברבע שעה הגיעה למול בניין הקאַזינו בתל-אביב. צוות האניה, שהסתכל בחוף מתוך אפס מעשה, נהנה מהמהירות הגוברת, ורק בודין הביט בדאגה אחורנית, דרומה-מערבה. “הנוכל לקפוץ לירקון?” נקרה מחשבה בראשו. כשבית-הקברות הערבי נשאר מאחורי הירכתיים – היה ברור, שהספינה לא תוכל לעבור את השירטונים בשפך הירקון. ואמנם כשהגיעו מול שפך הירקון, ראוהו “רותח” בקצף גלים מתנפצים.

בוּדין קרא לסיומה ובלחש ערך עמו “התיעצות צבאית”: לחזור ליפו אי-אפשר, כי המפרשים הלבאַנטיניים הארורים אינם מסוגלים לקלוט רוח קדמית (1/4 רוח); לזגזג נגד הרוח לא נוכל; לחזור בקורס מקביל לחוף, לוא גם יכולנו, – מסוכן בספינה ריקה הסוטה לחוף. השאלה היא איפוא: מה לעשות? והתשובה היא: “ללכת” לחיפה. סיומה הסכים.

יוחנן נקרא לסיפון האחורי ונתבקש למסור לצוות האניה על ההחלטה להגיע לנמל חיפה. שוורצמן קיבל את הידיעה בשוויון-נפש גמור: חיפה? יהיה חיפה! וכי מה השארתי בתל אביב?. מישקה שמח בגלוי; מחיפה מגיעים ספורים מושכים על הנמל וסביבותיו… בעיני יוחנן היתה פקודה זו הוכחה נוספת, שבודין הוא רב-חובל “אמיתי”. ורק בעיני מולקה מצא כל הענין חן פחות ופחות. ואם לדבר גלויות, הרי הוא הצטער כבר בלבו על שנדחף לענין טפשי זה. הספינה קטנטונת ומלוכלכת; המפרשים בעלי צורה דוחה; טלאים וכתמי-חלודה. בחיבל לא נעים לנגוע – כה בלה הוא ומזוהם. מולקה עבר לסיפון האחורי וירד לתא-השינה שבירכתיים: חדר אפל, מחוסר אור ואוויר; אין דרגשים ואין מזרונים, סמרטוטים מסואבים מתגלגלים על הרצפה, שלא נשטפה מיום הורדתה של הספינה למים; אין כל סימן של מטבח ואין כלי בישול. ריח רע, המעורר בחילה, הבריח אותו, דרך שני לוחות חסרים בקיר הקדמי (שבאו במקום דלת) למדור המטען. ריחות של מים מעופשים, עץ מרקיב ועוד ריח חמוץ, בלתי-נודע, קבלו את פניו. הכל עלוב ומזוהם! לא כך תיאר לעצמו מולקה “שירות ימי”. האויר הצח על הסיפון הזכיר לו שעוד לא אכל, אחרי העוגה וכוס הגזוז של אתמול לפנות ערב, אך הוא לא ראה כל סימן לכך, שמתכוננים לסעוד ארוחת בוקר. השעור במשמעת ימית, שקיבל בדרכו על הסיפון, הכריח אותו לשבת על הסיפון הקדמי, להשען על התורן ולשתוק שתיקת מחאה והתמרמרות.

“Kingsfischer” רצה בשובבות של צעירה. לפי הערכתו של בודין הגיעה מהירותה לששה “קשרים” בערך. “בערך”, מפני שבספינה לא היה בנמצא מד-מהירות, אפילו בצורתו הפרימיטיבית, בצורת חבל דק, מחולק לחלקים של 1/120 של מיל ימי. גם מד-עומק לא נמצא בספינה. וכן לא היה מצפן, באַרומטר, סאקסטנט וכרונומטר. "אם הרוח תתמיד בכוחה – חשב בודין – נטיל הלילה עוגן במימי חיפה. הוא הביט בגעגועים על אבני החוף בעברם מול אפולוניה: "לוא יכולנו לטעון טונות אחדות של האבנים האלו, היינו עומדים בפני כל רוח שהיא. הספינה טובה, רק “קצת הוזנחה”. הוא ירד למדור המטען לבדוק את גובה המים בתחתית האניה. לטף בעיניו את צלעות הספינה ולבו הוצף חום נעים של חלום מתגשם: “ספינה זו אפשר להפוך ליפיפיה!”

בודין עלה על הסיפון וחקר את האופק: פה ושם רצו “כבשים” לבנים בודדים, נרדפים על ידי בריזה מתונה. “Kingsfischer” נטתה הטייה קלה בדופן הימני הניזוק. היא החוותה קידות קלות בחרטומה והניעה את הירכתיים – אחוריה, כאשה גנדרנית ברחוב הראשי של העיר. מיתרי המפרשים מתוחים וקציהם קשורים. אם יתקפנה נחשול פתאומי, אין מי שימלא, בן רגע, את הפקודה: “מיתרים – רפה; כולם בבת-אחת”!

בפקודת בודין הורידו את המפרש הקדמי וקיפלוהו. מהירותה של הספינה הואטה במדה ניכרת, והסיפון חזר ונתיישר, למצב מאוזן כמעט, אך התנודות השידריות גברו. המלחים חכו לפקודות נוספות.

– בוצמן (רב-מלחים)! – פנה בודין ליוחנן – חלק לצוות ארוחת-צהרים. אני ו“הראשי” נאכל אחר כך. מישקה ושוורצמן קפצו כנשוכים וחכו באי-סבלנות לקבלת כריכים מידי יוחנן, שפתח את קופסאות הסרדינים בזהירות כפרית. מולקה קם ממקומו והתחיל לפסוע על פני הסיפון הקדמי באפס-מעשה דימונסטרטיבי.

– הי, טולמאק! – קרא לו סיומה בביטול ידידותי – קח משהו מהאוכל, ספן ביש-מזל!

מישקה נהנה מאוד מהכינוי “טולמאק”, והחליט להשתמש בו בעתיד. מולקה רצה ללפתוח את פיו ולהוכיח את סיומה, “שהוא אינו מוכן לסבול יחס כזה, וכו'” אך בודין פקד פתאום: “הטה עשרים וחמש מעלות מערבה”. פקודה זו באה להרחיק את הספינה מהחוף.

הרעב גבר על “הכבוד העצמי” של הטולמאק והוא קבל את חלקו בכריכים והתישב על גליל עבותים, כשפניו מופנים קדימה, לעבר החרטום.

– הרי לך הוכחה נוספת – אמר בודין לסיומה – עד כמה צודקת המימרה הימית מימי הגאַלירות הרומיות.

– איזו מימרה?

– “הפלגת ליום – קח מזון לשבוע”.

– זהו פּלאַגיאַט גלוי ומחוסר-בושה: מימרה זו שגורה בפי אכרי סיביריה בקשר עם נסיעות חורף, בזמן שיש חשש לסערת שלג, והרומאים שלך “סחבו” אותה בלי נטילת רשות.

– בר-מינן תמהוני שכמוך, הרי יארמאק טימופייאיץ⁸ לא חשב כלל להוולד, בזמן שמלכות רומא נתפוררה כבר.

שוורצמן התקרב וישב על הסיפון, לפני התורן הראשי, החבר גמר את ארוחתו. בודין פקד על מישקה להחליף את סיומה ולעבור לקורס מקביל לחוף. ופה נתברר שלמלח המוסמך אין כל מושג מעבודת הגה, כי בספינה (או סירה) שעבד (או נסע) על הנהר דווינה, ההגה היה בצורת משוט גדול.

מישקה נשלח חזרה לסיפון הקדמי ובודין החליף את סיומה. הוא תפש את מנהיג ההגה, ובעמדו כשגבו מופנה לחוף, העביר את מבטו הימי החד מהמפרשים המנופחים – מעוגלים לאופק, הצופן בקרבו מזימות והפתעות.

– הייתי נותן הרבה מאוד, לוא יכולתי לקבוע את מצבנו הגיאוגרפי – אמר אחר זמן-מה, וקימר את גבות עיניו.

– אין לך דבר קל מזה – ענה לו סיומה – הפנה את ראשך והסתכל בקו החוף…

שוורצמן זקף את אזניו והביט, כאילו, קדימה.

הרוח עברה בהדרגה מכיוון דרום-מערב למערב “נקי”. היות וההתנגדות, בתוך המים, של גוף הספינה הריקה והשדרית הבולטת אך מעט, היתה קטנה ביחס להתנגדות הדופן הימני והמפרשים ל“רוח צד”, שנשף בקו ניצב ל“קורס” – הספינה, יחד עם התקדמותה לאורך החוף, סטתה גם הצדה בכיוון לחוף. שוב “תיקן” בודין את הקורס בעשרים וחמש מעלות מערבה, ומסר את ההגה לסיומה, שסיים את ארוחתו⁹.

– “ראשי” – פקד בודין – קרא ל“ממזר” ולמד אותו את מלאכת ההגה.

– האם הפכתי לגננת בעיניך? – שאל אותו סיומה – שלח אותו אל כל הנזירים והנזירות.

– “ראשי” – לחש בודין – פאָלוּנדרה! (זהירות); המלחים מקשיבים לדבריך.

סיומה נכנע בפני נימוקי-ההגיון של משמעת ימית, ולהפתעתם של הקצינים התברר, שמישקה הוא בעל תפיסה “ממזרית” מהירה, וכעבור זמן-מה, הופקד ההגה בידו וסיומה השגיח עליו שלא “יאבד את הרוח”.

מרחוק, על רקע צהוב של חוף חדגוני שטוח, נראה קו משחיר של שפך הנחל חפצי-בה.

–הבט, סטאַריק! – הראה סיומה – חבל שאי אפשר להטיל עוגן בקרבת הנחל. בודין שתק.

– היינו שותים כוס תה אצל וולודקה גר – הוסיף סיומה כחולם חלום.

– אני, למשל, הייתי בוחר בספל שמן דגים – הודיע בודין בשוויון נפש.

– מאימתי קנית לך הרגל זה? – שאל סיומה בהשתוממות. – האם אתה סובל מרככת?

– בשנת 1908 עבדתי בתור שוליית-מלחים באניה לציד לויתנים. האניה “הלכה” תחת דגל רוסי והיתה רשומה בנמל פטרבורג, אך כל חבר האניה הורכב מנורבגים, חוץ ממני. ובכן לארוחת בוקר היינו מקבלים ספל בירה שחורה וחריפה או ספל שמן דגים. היות ואינני מחבב בירה (משקה של קרתנים) – שתיתי במשך כל הנסיעה רק שמן דגים, וזה הפך לי להרגל קבוע.

– סליחה. – ביקש סיומה בחיוך סארקאסטי – בן כמה היית בשנת 1908?

– כיוון ימינה! – פקד פתאום בודין.

שוורצמן הפנה את אזנו הימנית ברבע מפנה אחורנית.

הרוח גברה, כשהספינה עברה את קיסריה. הדופן הימני השבור הורכן יותר ויותר, התנודות “הדופניות” גברו, ואז ביקרה את הספינה – מחלת הים. מולקה, שניסה כמה פעמים למשוך לשיחה את יוחנן, שהתהלך בקידמת הסיפון אנה ואנה בתפקיד “צופה קדימה” – החוויר ושכב שכיבת מת. וכשהגיעה השעה “לשלם מס לנאפטון” – לא היה בכוחו לקום ולגשת למעקה ש“מתחת לרוח”. הוא הקיא על הסיפון, והכובע הימי המפואר, התגלגל בתוך שלולית דוחה, המפיצה ריח חמצמץ. כעבור שעה קלה נפגע שוורצמן. הוא עבר – זחל מהירכתיים לחרטום והכניס את ראשו לתוך סליל עבותים. סיומה נזכר בתאורי נסיעותיהם של מגלי-ארצות, והחליט לבדח את בודין.

– רב חובל! – הצדיע סיומה – מגפה פרצה בספינה! שליש הצוות שוכב באין אונים.

– לתת להם לשכב, עד שיהא צורך “בכל הידים” – ענה בודין ברצינות והצדיע בתשובה. הגיע הרגע הנכון להקטין את שטח המפרשים. התברר שבמפרשים הגדולים של הספינה לא היתה קימת מערכת “פסי צמצום”. בודין החליט לתת לצוות שעור מיוחד בתורת מפרשים, על מקרה בלתי ידוע בספרי לימוד של “טיפול במפרשים” או ב“פּראַקטיקה ימית”.

– שימו לב! – לימד אותם בודין – הרוח גברה ב“באל” אחד או באחד וחצי. עלינו להקטין את שטח המפרשים. לוּ היו ארבעה “פסי צמצום” במפרש הראשי שלנו, הייתי מקטין את הריבוע של המפרש בשתי השורות הראשונות, ובמקרה התגברות נוספת של הרוח, הייתי מוסיף בהדרגה את שתי השורות הנותרות. אך, כידוע לכם, “הפלחים” שעבדו בספינה זו, לא התקינו “מערכת צמצום”. השאלה היא: איך לצמצם, בכל זאת, את המפרש? שימו לב!

– בוצמן! – פקד בודין.

יוחנן בא בריצה והתייצב על יד התורן, מוכן לכל מאמץ שידרש ממנו.

– חלוץ שני, רפה! מפרשי החלוץ שוחררו.

– מפרש ראשי, הורד! – פקד בודין, ומילא בעצמו את הפקודה. סיומה ויוחנן עזרו על ידו. הוא ניסה להתיר את הקשר של המעלן מעל לגוף הארוך, אך הקשר הפך לגוש מגובש, הדומה לאבן. הוא חיטט בכיסיו בתקוה למצוא אולר. אצל יוחנן נמצא אולר. אחרי נסירה (לפי תור) של עשרה רגעים נותק המעלן מהגף. עכשיו גלגלו את המפרש על הגף, סיבובים מספר, דקרו חורים בבד המפרש, העבירו בתוכם חוטים חזקים וקשרו מעל לגף בלולאות כפולות, לבל ישתחרר מתוך המפרש המקופל עליו. אחרי זה חתך בודין חור גדול במפרש, העביר דרכו את המעלן העבה וקשר אותו ב“קשר מוות”.

– חלוץ ראשון, מתח! – יוחנן ביצע את הפקודה בזריזות. – חלוץ שני, מתח! – הספינה זעה קדימה.

– מפרש ראשי, פרוש! המפרש המצומצם הונף והספינה הגבירה שוב את מהירותה. יוחנן חזר לתפקידו הקודם, בתור “צופה קדימה”. הוא נהנה מאד מהפלגתו הראשונה: "אכן, אלה הם חיים ממש, בשום אופן אי אפשר להשוותם עם משיכת תלם או טעינת זבל בעגלה. ומה יהא, כשנתקן את הספינה ונלביש אותה מפרשים חדשים; ומה יהיה כשנקבע מנוע חק בתוכה, נבנה לנו תא שינה ונצבע את הספינה בצבע לבן כשלג… אוי! איזה חיים יהיה לנו…

– גרגרגר – גירגר מולקה הקאה נוספת.

שוורצמן ענה באנחה עמוקה, מתוך סליל העבותים.

סיומקה! – פנה בודין בשאלה ידידותית – מהי הרגשתך “תחת המפרשים?”

– מצויין, סטאריק! – ענה סיומה. – ממש כ“ראש” גבינה בתוך חמאה…

– או כתולעת בתוך ערימת אשפה.

– פוּי, סטאריק! איזה ביטויים במשפחת אצילים.

– הגד, סיומקה – המשיך בודין – הנזדמן לך פעם לשמוע איך יאשקה “חלוד” עבר את רחוב אלנבי “תחת מפרשים”?

– מי זה יאשקה “חלוד”?

– אח, זהו טיפוס מבדח! בכינוי “חלוד” זכה בגלל קולו החורק כציר חלוד. הוא יליד סיבאסטופול, וכנראה יתום, כי מילדותו עבד בספינות-מפרש, והיה אנאלפבתי גמור, והרי לפני המהפכה לא התעניין הנוער היהודי כלל במקצוע הספנות. יתכן, אפילו, שהוא היה היהודי היחידי, שהפליג בספינות-מפרש – כמובן חוץ מהקברניט, ובעל הסקונר המפורסם מחמד-עלי (מרדכי-אלי) רובינשטיין מייבפאטוריה. ובכן, יאשקה זה, כשגדל עבר לעבוד באניות-קיטור והפך למסיק דרגה א', אך מ“חולשתו” למפרשים לא נתרפא. פעם בזמן מלחמת האזרחים, כשהוא הפליג בא.ק. “וולאדימיר”, עלתה בסיבאסטופול על האניה קבוצת חלוצים מעורבת, מבני קרים ויוצאי רוסיה הלבנה. “הצפוניים” לא מצאו חן בעיני יאשקה, בגלל הויכוחים האינסופיים והרעש הגדול שהקימו, אך עם הקרימאים הוא נתידד חיש מהר, ושלשים ושש שעות אחרי ההפלגה מסיבאסטופול, כש“וולאדימיר” נכנס למיצר בוספורס, הודיע יאשקה לרב-החובל, כי עוזב הוא את האניה ומצטרף לחלוצים.

– איך זה? – שאל “הזקן” בהשתוממות – הרי הם יהודים…

– ואני מי בעיניך? אולי סיני? – שאל יאשקה בחוצפה.

– השד יודע! מילמל רב-החובל המבולבל – מתברר שיהודי אתה, והרי ספגת “וודקה” ממש כפראווסלאבי…

בקושטא, בזמן נשף שסידרה הקהילה האיספניולית לכבוד החלוצים, בבית-הספר בפרבר באלאט, הראו ליאשקה גלוית-דואר ועליה תמונה של אנית-אוקינוס ענקית ועל חרטומה בולט השם “חלוץ”. ליאשקה הצטרפו עוד קרימאים אחדים, שהיו בחזקת ספנים חובבים, וכולם החליטו לעלות על “חלוץ” בתור מלחים ומסיקים. בין החלוצים זכו¹⁰ יאשקה וקבוצתו לכנוי כבוד “קבוצה ימית”.

אכזבה מרה ארבה להם ברדתם בנמל יפו: “חלוץ” – ספינת-מפרש ליבנטינית קטנה, בעלת תורן אחד ומנוע חלש, שכבה על צדה המרוסק בחוף נוה-שלום, ושום כלי-שיט אחרים לא נראו בעתיד הקרוב. “הקבוצה הימית” התפזרה בכל רחבי הארץ, ורק יאשקה לבדו נשאר לעבוד במיון עצי בנין בנמל יפו – קרוב ככל האפשר למים… פעם, בזמן משבר וחוסר עבודה, הגיע ארצה פרופיסור ויצמן ועמד לנאום באולם ראינוע “עדן”. גם יאשקה הלך לשמוע אותו, למרות זה, ש“ראש גוי” שלו לא תפס אף מלה עברית במשך השנתיים שחי בארץ. וייצמן אמר בנאומו בערך כך: “זמנים קשים עוברים עלינו. אנו חופרים טונאל (מנהרה) משני צדדים: אתם פה בעבודתכם ואנחנו שם, בבירות העולם, בעבודתנו הפוליטית. ויגיע הרגע המאושר, כאשר שתי הקבוצות תפגשנה ונושיט יד אחד לשני”. מכל הנאום הבין יאשקה רק את המלה “טונאל”. הוא חזר לאהלו במצב רוח מדוכא.

– חברה! – פנה לחבריו – עסק ביש! צריך להסיך בשמן את הסוליות ולהתגלגל מפאלסטוציה “נחמדה” זו…

– מה קרה? – שאלו חבריו, מחוסרי עבודה כמוהו.

– וייצמן בעצמו הודה: “חושך כמו בטונאל, ואף חזרת וחרדל לא נראים בעתיד”… ואז, מתוך געגועים ומשיכה נפשית לים ומתוך מחאה למצב הבלתי-פרודוקטיבי שהיה שרוי בו – החליט לבנות ספינת-מפרש יבשתית. הוא השיג ארגז ריק בחנות מכולת, פירק את ארבעת הגלגלים מעגלת תינוק, שנתגלגלה מאחורי מחנה האהלים; “פילח” שתי סומכות מגינה פרטית ולקח בהשאלה סדין מאחד השכנים במחנה. הוא הרכיב את הגלגלים בפינות הארגז, מתח את הסדין על הגף וקשר אותו למטה במיתרים עשויים מחבלים דקים ושרוכי נעליים ישנים.

למחרת, למזלו הרב, נשבה רוח-גב מזרחית, והוא הוציא את כלי השיט שלו, “למים עמוקים”, היינו: לרחוב אלנבי, השומם בימים ההם. בתחילה התנהל הכל כשורה: המפרש התנפח ו“ספינת היבשה” התקדמה, אם כי בעזרתו של יאשקה, ששכב על הארגז, נאחז בתורן, ונדחף מהכביש בתי רגליו, ששימשו מעין הגה. אך במורד הרחוב, אחרי הסיבוב האחרון לצד הים, – הגבירה “הספינה” את מהירותה, ויאשקה נוכח לדעת שבספינת-יבשה, שלא כבספינת-ים, יש צורך להתקין מעצורים.

מהירות הספינה הלכה וגברה, הנעליים על רגליו של יאשקה, שנשתחקו מעל לכביש, נתחממו וכמעט העלו עשן. היה קשה, יותר ויותר, לכוון את הספינה, בגלל מהירותה הרבה. בסוף, כשיאשקה ראה כבר את קצהו התלול של הכביש, מעל לשפת-הים, וחשב בחרדה על טיסה באויר – נתקעה הספינה ביעף לתוך ערימת חצץ, שהיתה מונחת בצד הכביש, מול ביתו של אוסישקין, בפינת רחוב הירקון. מעוצם המכה נשבר התורן ועף יחד עם יאשקה לעבר השני של הערימה, ויאשקה חזר מ“ההפלגה” בלא שן קדמית אחת…

– עצוב מאד! – קבע סיומה כמתוך הרהורים – ומה עלה בסופו של יאשקה זה?

– סוף רגיל לרוב הספנים בארץ; הוא טבע בבוץ: בתולה זקנה, ארסית ותוקפנית, נשאה אותו לבעל. אך לא די בזה – היא רצה לכל הבאנקים, הקיימים בארץ, השיגה הלוואה וקנתה לו זוג פרדות ועגלה. וכשבאנו, אני ובורודה לבקר אצלו אחרי החתונה – היא כבדה אותנו בכוס… תה ממותק.

– וכך מת הגיבור! סיכם סיומה בקול ספוג אבל חגיגי, והמשיך בדיקלום:

חלל נפל יאשקה המסכן.

הבו כבוד לזכרו!

לא רצה להמשיך בחיים,

נקשט-נא בסרפד את קברו…

הגיע הזמן הנכון, היינו: רבע שעה לפני שקיעת השמש, שלפי חוקי-השיט חייב כל כלי שיט להאיר שני פנסים: ירוק מעל לדופן הימני ואדום מעל לשמאלי, המאפשרים להבחין מרחוק בספינה שטה ולקבוע את כיוון התקדמותה. בודין מסר לסיומה בקיצור: “להאיר את פנסי הציון!” סיומה התגאה בלבו באימון שרוחש לו בודין. ואמנם, מהשיעורים בצורת סיפורים, שבודין סיפר לו, ומהפלגות-דיג משותפות בים תל-אביב – ידע סיומה, באופן תיאורטי, על סידור וניהוג אניה. עכשיו פה, על הסיפון, עליו להוכיח, כי השעורים נקלטו והפכו לכוח שימושי. הוא ניגש לתורן הראשי וטיפס על סולם המיתרים, המתמשך ויורד מחלקו העליון של התורן עד למעקה הדופן. התיבה האלכסונית, בעלת הקיר הפתוח לצד הים, הקשורה לאחד השלבים של הסולם – ריקה היתה. הפנס נעלם ממנה באופן מיסתורי, וכן – חסר גם הפנס השני.

– סטאריק! – הודיע סיומה – נדמה לי, ששכנינו בנמל “שאלו” את הפנסים. בודין שתק מתוך בושה צורבת. לא זה שהיתה קיימת סכנה כלשהי של התנגשות באיזה שהוא כלי-שיט אחר, בראיות הטובה שהיתה על פני הים, ובאותו זמן שכל ספינה שתפגש בדרך, תהא לבטח, מוארה כנהוג, – אלא “הליכה” בלי אורות ציון נראתה בעיניו, כהליכתו של אדם ברחוב בלבוש מרושל.

כספינה נקובה יורדת במצולות שקעה השמש בתוך האופק המאדים. “Kingsfischer” שנתישרה אחרי צמצום מהלכה, נטתה שוב בדופן הימני הרסוק. על הסיפון שרר שקט גמור. ורק שוורצמן רקע לפעמים ברגליו, בהתקף בחילה, בתוך סליל העבות, ומולקה נאנח תכופות.

הופיעו הכוכבים הראשונים. בודין פקד על מישקה “להחזיק” את קצה התורן הראשי בין שני כוכבים, הנראים נמוך בשמי צפון. לבו של מישקה התנפח מבטחון עצמי: הוא מוביל ספינה! אמנם אין הוא יודע לכוון, לפי מצפן, לקשור קשרים, וגם מאות המונחים, בעלי הצלצול המשונה עדיין זרים לאזניו – אך כל זה אפשר ללמוד בנקל, בזמן תיקון הספינה. ואחר כך… יתחילו הפלגות לארכו ולרחבו של הים התיכון. מהמשכורת הראשונה יקנה כובע ימי, כזה כמו של מולקה, יזמין זוג מכנסיים רחבים-רחבים, ויתלה בחגורתו סכין-מלחים, הנתון בנדן של עור צהוב-בהיר. אח! אפשר לתאר את קנאתם של חבריו בתל-אביב, כשירד לחוף ויופיע בחברתם…

מרחוק נראה האי הסלעי הקטנטן, שומר הכניסה למפרץ עתלית, המעוגל בתוך החוף.

– שמע נא, סטאריק – הציע סיומה – אולי נטיל עוגן במפרץ, ו“נעמוד” עד שתחלש הרוח?

– זה לא בא בחשבון – החליט בודין – לפי המדידות האחרונות שלי, לא יספיק העומק מתחת לשדרית הספינה.

– מתי זה מדדת את “המדידות האחרונות” שלך? – שאל סיומה באירוניה.

– מישקה! – פקד פתאום בודין והפסיק את חלומו המתוק. – קרב לרוח! וכשמישקה לא הבין את תוכן הפקודה הוסיף: – הימן הגה! ואחר זמן-מה: – כוון ישר!

– סטאריק – קרא שוב סיומה. יש לי רעיון! צריך להשפיע על הפראנק שיסכים להשאיר את הספינה בנמל חיפה לשם תיקון וציוד. אחרת נצטרך לחזור בלי עקל לירקון, ובגמר התיקונים לצאת שוב לים בלי עקל. וחוץ מזה, הרי את כל העצים, חבלים ומכשירי ניווט, הנחוצים לנו, אנו יכולים להשיג רק בחיפה או בבירות, אך לא בתל-אביב.

– אכן, זה נכון! הסכים בודין – חשבתי כבר על כל זה. כשנעגון בחיפה אסע עם דין וחשבון לבעל הספינה.

–חכה רגע! – קפץ סיומה ממקומו. – איך נעגון בחיפה? הרי הכניסה לנמל אסורה אחרי שקיעת השמש.

– במקרה שלנו, היינו: ספינה ריקה, בלי עקל, לא יכולה להשאר כל הלילה מחוץ לנמל – פן תתהפך…

– ועכשיו? האם סכנה זו לא קיימת?

– פאלונדרה! הזהיר בודין והוסיף בלחש: סכנה זו קיימת מהרגע שהפלגנו מנמל יפו.

סיומה החויר.

שעה קלה אחרי שקיעת השמש, הרוח “שינה את אופיו”. במקום היותו “הוגן” וקבוע בכוחו ומהירותו – החל לנקוט תמרונים של מתגושש נטול-מוסר מקצועי. התקפותיו הפתאומיות, בצורת נחשולים, ושינוי כיוון בלתי צפוי, הכריחו את בודין לאחוז באמצעים יוצאים מהכלל, הנהוגים בשעת סערה. והיות וחבר האניה לא היה מאומן כל צרכו – עבר לטיפול מיוחד במפרשים, בדומה לשיטה הנהוגה בסירות קטנות. החלוץ השני, שכמעט נפרם בכל תפריו, הורד וקופל. המיתרים של החלוץ הראשון ושל המפרש הראשי היו מחוספסים ובלתי שווים בעביים, במקומות שונים, וכן נוקשים ובלתי גמישים. לא היה כל בטחון, שבהתקרב נחשול, לפי פקודה: “רפה את המיתרים”! יספיקו המלחים להעבירם דרך הגלגלים הכפולים של הבלוקים ולשוות למפרשים מצב חפשי, בלתי מתנגד לרוח, הדומה ברפיונו לדגל מתנופף ברוח. יתכן ההיפך מזה. הם לא יספיקו לרפות את המיתרים או שהחבלים יעצרו בתוך גלגלי הבלוקים, ואז… הספינה הבולטת גבוה מעל לקו המים הקבוע – תתהפך. לכן פקד בודין להוציא את המיתרים מתוך הבלוקים. את המיתר של המפרש הראשי חיזק על ידי סיבוב אחד סביב הברווז, הבולט בזווית שבין הדופן הימני והירכתיים. סיומה ומישקה הופקדו על המיתר והיה עליהם לעמוד לאורך היֶמֶן , בריחוק-מה מהירכתיים, שלא להפריע לתנועות ההגאי, ובפקודת: “רפה”! לזנוק קדימה, להרים את החבל מעל לראש הצלע ולרפות אותו בהדרגה או בבת אחת, לפי ריחוק הנחשול. המיתר של החלוץ סודר אחרת: גם הוא הוצא מתוך הבלוק, בעל הגלגל האחד, אך הוקף בחצי עיגול סביב התורן הקדמי, ויוחנן, שישב על הסיפון “מתחת לרוח” של התורן ונשען ברגליו בטבעת העץ, המקיפה את התורן במקום היעלמו בתוך הסיפון – החזיקו בידיו. לפי פקודה היה עליו להסיר את ידיו מהחבל והחלוץ המתוח היה מושכו אחריו ומתיישר לאורך כיוון הרוח. בודין תפש את מנהיג ההגה.

כתם בהיר נדלק מעל לעיר חיפה. ראש הכרמל בלט על רקע השמים המכוכבים והשחיר כגבו של גיבן ענק הרובץ על בטנו. הספינה התקדמה במהירות, בין נחשול לנחשול, וכשעתיים אחרי שקיעת השמש, עברה מול הכניסה לנמל, ובודין התכונן לשנות את הכיוון – מצפוני לדרום-מזרחי ולעבור ממפנה שמאלי לימני. הוא כוון את הספינה ימינה ופקד: “מיתר חלוץ – רפה”! מפרש החלוץ התנופף כדגל, בזמן שהראשי נמתח והחרטום עבר את “קו הרוח”. החלוץ נדחק לעבר הדופן השמאלי. “חלוץ – מתח! ראשי רפה!” היו הפקודות הבאות. המפרש הראשי שוחרר והתנופף. החלוץ נופח ברוח מערב ודחק את החרטום ימינה יותר ויותר. הראשי עבר באוושת-רעש מעל לסיפון האחורי ונתלה מעל לים, מעבר לדופן השמאלי. “ראשי – מתח”! סיומה ומישקה, שקרבת הנמל עוררה בהם התרגשות חזקה, ביצעו את הפקודה במרץ ובמלוא הכוח ומתחו את המיתר יתר על המידה.

תשומת לבו של בודין הופנתה רק להצלחת המפנה, והוא לא השגיח בנחשול העז, המתקרב ממערב. הרוח התקיף את המפרשים באכזריות של כריש, והרכין את התרנים מטה-מטה. בודין הרגיש, פתאום, שהדופן הימני, הכפוף מטה, ממשיך בנטייתו ומתקרב לזווית של ארבעים וחמש מעלות, זווית המטילה אימה על כל ספן, בכל כלי שיט שהוא. הוא צרח: “מפרשים – הפקע!” עזב את מנהיג ההגה ותפס את המיתר מידי סיומה ומישקה, התמהים מתוך אי-הבנה, בכדי לשחררו ולהפקיע את המפרש הראשי מהשפעת הרוח. אך לפני שהספיק להעביר את החבל מעל לראש הצלע – דלה הדופן הנוסף טונות אחדות של מים. ראשי התרנים החוו קידה רחבה, ובתנועה קשתית רכה נחו על פי הים במצב מאוזן. כל הספנים נתגלגלו לתוך המים ומהרו להאחז בחלקי העצה והחבל.

*

כשעברו הרגעים הראשונים של איבוד-אונים בגלל טבילת-ההפתעה – השתלט בודין על המצב. התברר שמכל אנשי הספינה לא נעדר אף אחד, ועוד התברר שכולם יודעים לשחות, אם כי במידה בלתי שווה, וששני חולי מחלת הים – הבריאו לגמרי.

הספינה, שמכסות החרטום והירכתיים שלה נסגרו באופן בלתי חדיר עוד בעברם את נתניה, שטה על פי הים כבקבוק פקוק. חוסר עקל הפך מחסרון ליתרון, כי שום משא לא הכביד מבפנים על גוף העץ של הספינה. בודין, בעזרת יוחנן, שהראה את כוחו בשחייה, העביר את יתר הספנים סביב הספינה והעלה אותם על הדופן הימני הבולט מעל למים. אחרי זה מדד במבטו את המרחק בין הספינה לכניסת הנמל, ושאל את יוחנן, אם יסכים לשחות לנמל לשם בקשת עזרה. במקום תשובה, הסיר יוחנן את נעליו ומסרם למישקה.

כעבור דקות מספר נעלם ראשו מעיני הנשארים. אך לפני שעבר כמחצית המרחק למגדלור שבפתח הכניסה, יצאה מהנמל סירת-מוטור, ובמהירות רבה פנתה לעבר הספינה. עובדי הסירה הבחינו ביוחנן, שהרים את ידו הימנית וקרא להם בקולו החזק. הם העלו אותו לסירה וקבלו ממנו פרטים על המקרה עם הספינה.

הסירה התקרבה לירכתי הספינה נגד משב-הרוח הורידה מעליה את האנשים. שוב התנדב יוחנן וקפץ המימה עם קצה חבל בפיו וקשר אותו ל“ברווז” קדמי.

“Kingsfischer” הוכנסה לנמל, כשהיא שטה בחשיבות עצמית, מתנודדת על הגלים וסוטרת בראשי תרניה על פני הים. הספינה הוגררה עד חוף החול שבקצה הנמל, הועלתה בחרטומה על החול ורותקה לעוגן עזוב, המתגלגל בחוף. ההפלגה נסתיימה. אנשי הספינה ישבו על החול רטובים עייפים ורעבים, וחכו לבודין שהלך למשרד המשטרה הימית למסור דין וחשבון על ההפלגה. יוחנן קפץ, מפעם לפעם, ממקומו ובדק את העבות הקושר את הספינה לעוגן.

סיומה ושוורצמן שכבו. מישקה התקשט בכובע ימי הדומה כשתי טיפות מים לכובעו של מולקה, אך למולקה לא איכפת… מחר בבוקר הוא יגש לדודתו שבהדר הכרמל יבקש חצי לירה ויחזור לתל-אביב.

“די לי להתעסק עם הבטלנים-היחפנים הללו…”

בודין חזר מהמשטרה ופנה לצוות: – נו, בחורים! ההתחלה נעשתה – ההמשך ייעשה. מחר בבוקר אנו מתחילים לעבוד. ועכשיו – נרד העירה, נשתה “לחיים” ונלך למלון לישון.

– אך סטאריק! – נאנח סיומה בדרכם העירה. – לא הייתי רוצה להיות נוכח מחר בבוקר בנמל.

–מדוע? – שאל בודין.

– ילעגו לנו, בלי סוף, על כניסתנו לנמל על הדופן ולא על השדרית.

– בר-מינן תמהוני שכמוך! – ענה לו בודין בטוב לב – אדרבא! – הרי זה הישג גדול להגיע מיפו לחיפה בספינה ריקה, בתנאי מזג אויר כאלה. לפי כל החישובים שלי, צריכים היינו להתהפך ב“טראווארס” של נתניה…

– ועכשיו, חברה – פנה בודין לצוות – נודיע לתל-אביב ש-“Kingsfischer” הגיעה בשלום.