רקע
צבי אור־חוף
על יד המדורה

מאחורי הקיר השחור של היער הגדול, דעכה השלהבת של השמש השוקעת; דמדומי ערב מילאו את האויר בעצבות ואי-מנוחה, ולתוך שיחת הידידים השוטפת נתגנבה נימה של מתיחות.

– אני רוצה שתבין לרוחי, אמר באי-סבלנות ברוך, שוטר רוכב בדרגת קורפורל.

– אני קורא כל ספר המופיע בארץ, ונוחל אכזבות בלי סוף, אנו חיים בתקופה סוערת של בנין קדחתני, שאפשר להשוותה רק עם תקופת בהלת הזהב בקאליפורניה. אבל החיים החדשים זורמים רחוק מעיני סופרינו; רוב הספרים היוצאים לאור בארץ, מתארים את חיי הגולה. באותו זמן שאנו רוצים להשתחרר מצורת חיים גלותית – כותבים הסופרים, בחיבה מתוקה: על החינוך הישן, על הפרנסות הבלתי-פרודוקטיביות, ועל הצדקה לשם פרסומת – כעל דברים חיוביים, שיש לכבדם. והגבורים שמגישים לקורא הארצישראלי, ובפרט לנוער, גבורים שיכולים לשמש לו בתור “דוגמה” בחיים.

שמע, חרמוני: “שמואל-לייב היה עשיר מופלג, בר-אוריין ונותן צדקה בסתר…” או “שרה-דבורה היתה אשה צנועה, בת תלמיד חכם, ופרנסה את ביתה בכבוד מהחנות שקבלה בירושה מאביה, ור' יוסל, בעלה, שקד על התורה יום ולילה”. אכן, גבורים מתאימים בשביל ספרות של תקופת בנין-הארץ! קח את ברית המועצות! סיפר לי בחור מהקיבוץ, הקורא רוסית, שהסופרים הסובייטיים משתתפים באופן פעיל בבנין ארצם; כל מפעל חדש, אפילו לא מהגדולים, זכה לספר שנכתב עליו. כל שאלה חשובה, נגיד המעבר לשיטת הקולחוזים, זכתה לעשרות ספרים. על העבר כותבים מעט מאד, וגם זה לשם השוואה, בתור הקבלה עם ההווה. מדוע אנו לא זכינו לספרים כאלה?

הנה, למשל, אני, יליד הארץ, אחד הקוראים, אפשר להגיד “הקורא האלמוני” כמה זמן אפשר לפטם אותי בתיאור-העיירה הגלותית ובזכרונות “ילדותיים”? והאם זה, באמת כל-כך חשוב, מבחינה היסטורית, שהדגים שאוכלים בשבת הם מפולפלים בעיירה ליטאית וממותקים בפולין? מה אפשר לחדש בתיאור זה, אחרי מנדלי, פרץ וביאליק? מדוע לא כותבים על ההירואיקה של תקופתנו, על המאמץ החלוצי, על החיים החדשים?

– הרואה אתה – ענה חרמוני, מורה וסופר מתל-אביב, – אין להשוות סופר לחייט, ואין לדרוש מסופר שיכתוב לפי הזמנה על נושא ידוע. היצירה היא חפשית, ורק נושא המצטייר בבהירות רבה במוחו של סופר, יכול להיות מתואר ביצירתו, חוץ מזה קל יותר לכתוב באוביקטיביות גמורה, על נושא שמסתכלים עליו באופן ראטרוספקטיבי, מריחוק-מה, משעל צורת חיים שמשתתפים בה, באופן אקטיבי. ורואים אותה מקרוב, על כל פרטיה מחוסרי הערך.

– אינני מסכים לדבריך, המשיך בתוקף ברוך. יש סיבה אחרת לזה, שכל כך מרבים לדוש בחיי הגולה. הסופר, יליד הגולה, – לא הכה שרשים בחיי הארץ הוא גר בעיר. ולפעמים קרובות נמצא בסביבה, שנתרגל בה בחוץ לארץ. את חיי הארץ אי אפשר ללמוד בתוך בית קפה. לעומת זאת הוא מכיר את חיי הגולה על בוריה, וזה הנושא האהוב עליו. לפי דעתי מוכרח הסופר ללמוד את חיי הארץ, והגבור של יצירתו צריך להיות: החלוץ הכובש, הפועל והשומר. הארץ מחכה ל“ג’ק לונדון” שלה!

– במידה ידועה אתה צודק, ברוך – ענה חרמוני, כמתוך הרהורים, – אני כשלעצמי חושב מזמן על סיפור רחב-יריעה, שיקיף את ההווי הארצישראלי לכל הופעותיו. מתכניתי לתאר את חיי המושבה והקבוצה, ובפרט את יחסיהם עם הכפר הערבי, ועם השכנים – הבידואים, על כל ההבדלים בהשקפות והרגלים בין שני עולמות שונים, שנפגשו במקום אחד. ולשם זה, בעצם באתי למושבה. אני חושב לבקר בקבוצות הסמוכות, ושומר המושבה וייסברג הבטיח להדריך אותי בעצתו, בלמוד חיי השכנים הערביים.

ברוך הצית סיגריה ומזג1 בירה לכוסות. צלחות בלתי נקיות עם פירורי ארוחת-ערב הזכירו לו את התקרבות שעת המשמרת. שוב לילה באוכף בחברת ה“טאמבאל” הזה! אך אולי… – שמע, חרמוני! יש לי הצעה נפלאה בשבילך. הלילה עלי לצאת ל“דאוריה”. עלי לברר אי-אלו דברים במחנה הבידואים שמעבר לנחל, בקשר עם גניבות שקרו בסביבה. אני אשיג בשבילך סוסה שקטה ותילווה אלי במקום שוטר, שנוסע אתי כרגיל.

חרמוני הסכים להצעה, בהיסוס-מה, הגם שנסיונו ברכיבה נמדד ברגעים ולא בשעות וימים. כשעה אחרי שקיעת השמש, בא ברוך רכוב על סוסו, בעל הצואר הקצר והרחב, שהיה ידוע בשם “פרא-אדם”, למרות זה, שברשימת המשטרה הוא היה רשום בתור “אמיר”. בשביל חרמוני הוא הביא סוסה שקטה, שהעמידה כבר הרבה ולדות לאכרי המושבה, ושתפקידה הרגיל היה להוביל בשר מבית-המטבחיים. ברוך נתן לחרמוני אי-אלו הוראות ברכיבה, והם עלו על הסוסים. חרמוני הרגיש הנאה מיוחדת ממצבו הגבוה מכל אדם. “הנה היא סיבת היהירות של האבירים בימי-הבינים, ושל חיל הרוכבים, המתיחס בבוז לחיל הרגלים!” בלי משים הוא תמך בידו הימנית את מתנו והעביר את רצועת הרסן בין אצבעות ידו השמאלית, כאילו היו אלה רצועות כפולות. “פרא-אדם” עמד יומיים באורוה בלי תנועה, וגם קרבתה של הסוסה הרגיזה אותו. הוא צהל, רקע ברגליו, רקד, ירד מהכביש והתפרץ לעבור לדהרה. ידו המנוסה של ברוך מתחה את המתג ולא נתנה לו להרים ראש. הסוסה הלכה בהילוך מתון, הדומה לעבודתו של פקיד ותיק; ביושר, אך בלי התלהבות.

הם יצאו את המושבה ופנו מערבה לעבר היער הגדול. הסוסה פיגרה אחרי הסוס, והמרחק לא איפשר לידידים לשוחח. חרמוני הרגיש, פתאום, שהישיבה באוכף אינה נוחה; הרצועות של המשוורות היו ארוכות, לפי השיטה האנגלית, הנהוגה במשטרה. מדי פעם בפעם התחלקה מתחת רגליו המשוורת הימנית או השמאלית, ועבר זמן מה עד שהוא גישש אותם. הסוסה נעצרה לפעמים קרובות, באופן פתאומי, הרימה רגל אחורית וגרשה מהבטן את היתושים שהציקו לה. כל תנועה כזו הקפיצה את גופו, ראשו נשמט אחורנית והצואר כאב עד לקפיצה הבאה. האוכף הספורטיבי, שברוך השיג אצל אחד האכרים העשירים, היה צר וקצוותיו העמיקו בגופו הרחב של הרוכב; מכנסיו הארוכים התרוממו בזמן הרכיבה, ועלו עד מתחת לברכיים, והמשוורות לחצו על הרגלים הנעולות חצאי נעלים מעור דק.

לברוך נמאסו רקודו והילוכו האלכסוני של “פרא-אדם”, חם המזג. הוא לחץ בברכיו את גופו של הסוס, רפה את הרסן, והוציא מפיו קריאה גרונית. “פרא-אדם” הרים את ראשו, קפץ קדימה ונעלם באפלה בדהרה פראית. חרמוני הרחיק את רגליו לצדדים ונעץ את הדורבנות הדמיוניים בבטנה של הסוסה. הסוסה עברה לטפיפה קלה. אך קשה היה, משום מה, לתפוש את קצב הטפיפה, וכל פעם בהורידו את גופו בתנועה ישרה – חרמוני היה מקבל טפיחה חזקה מהאוכף הנוקשה. בינתיים נשמטה המשוורת הימנית, ונהיה קשה לשמור על שווי המשקל. באין ברירה, הוא נתפש בידו הימנית בקצהו הקדמי של האוכף, ומשך בחזקה את האפסר. הסוסה עצרה, ועד שחרמוני מצא בגישוש את המשוורת, היא ירדה מהדרך והתחילה לכסס את העשב המאובק. הוא ניסה להחזירה לדרך, אך בלי הצלחה. אז הוא הוציא, בתנועה החלטית, את חגורתו ממכנסיו, משך את המושכה השמאלית והצליף על גופה. הסוסה נכנעה והתחילה לפסוע בעצלתיים. ברוך חזר בדהרה קצרה ועצר את הסוס, שהפיג את מרצו, וניחר מרוב הנאה. חרמוני התאונן על הרכיבה הבלתי נוחה, וברוך קיצר את המשוורות, אך חרמוני ביקש לקצר יותר בהסבירו את זה “בהרגל ישן”. עכשיו הוא ישב באוכף כשברכיו כפופות כ“ז’וקיי” בהתחרות מרוץ, אך בטוח שהמשוורות לא יצליחו יותר להשתמט מתחת רגליו.

מאחורי האופק הופיע הירח, ושפך את אורו הקלוש על הסביבה. היער הגדול עמד בפניהם כחומה סינית, ונדמה היה שאין בו מעבר; שקט מוזר שרר בתוך היער; זו לא היתה הדממה של אחרי חצות בחוצות העיר, כשלא נשמע שום קול, חוץ מבכי בודד של תינוק, מאחורי תריס מוגף. השקט ביער היה סמיך ומכביד, ולחרמוני נדמה היה שאפשר לממשו2 בידים. פה שררה מתיחות של מארב, והתכוננות לקפיצה האחרונה. כל זוחל, הולך ועף יצא ממחבואו ללחום את המלחמה הנצחית – את מלחמת הקיום; להשמיד את הזולת, ועל ידי זה לקיים את עצמו. קולות שונים חתכו – בקעו את השקט מזמן לזמן, לחרמוני הם נעמו לא יותר מקולות ההפרעה במכשיר הרדיו.

ברוך הבין את שפתם וידע, שאחד הוא קול רעב ותאוה לבשר חי; השני – קריאה מיואשת לעזרה; והשלישית – זעקת אימת-המות של הקרבן בצפרני הטורף – האחרונה לפני השתתקו לעולמים.

הירח השתלט על הקרחות המעטות שביער ושוב, בפעם המאה, נדמה היה לברוך שהוא חוקר נועז, הרוכב דרך הדז’ונגל לקראת סכנות ותגליות. בקושי רב עלה בידו להתאפק מלפתוח בשירה. גם חרמוני נתעודד קצת; היתושים חדלו להציק לסוסה. הוא הושפע מהיופי האגדתי של היער, והלטיפות והסטירות שקיבל מענפי האקליפטוסים, לא הרגיזו אותו ביותר. הם הגיעו לשפת הים ופנו צפונה, לאורך החוף, דרך רצועה צרה של חול רטוב בקרבת המים. נשבה רוח סתיו צפונית-מערבית. הגלים ערכו התקפות חוזרות על החוף, וכיסו את רגלי הסוסים בשצף-קצף. נהיה קריר. חרמוני רכס את שולי מעילו בסיכת-בטחון, הזקיף את הצוארון וכיפף את גבו. ברוך שאל לשלום ידידים ומכרים “מהימים ההם”, שנתפזרו בכל פנות הארץ. אך חרמוני ענה במשפטים קצרים, כאילו ניטל ממנו כוח הדיבור. הם חצו את הנהר והמשיכו לרכב לאורך החוף. שפך הנהר והחולות מסביב הזכירו לחרמוני את שפך הירקון, ולא היה חדוש בנוף, המצדיק את הרכיבה המטרידה, שנראתה פתאום מחוסרת טעם. ברוך פנה בזוית ישרה ימינה, לפנים היבשה, ועלה על שביל של שיירות גמלים המובילות זיפזיף.

כחודו של טריגון ענקי, ננעץ בקצהו החד, המישור הרחב של אדמה חומה-בהירה, לתוך גבעות החול. אהלי הבדואים, הבולטים באדמת המישור, היו פזורים בלי סדר, ולאור הירח נראו מרחוק כאבני קברים שחורות. המחנה ישן, רק באהל אחד במרכז המחנה, קרצה אש מהבהבת. “השייך מקבל אורחים” – אמר ברוך לחרמוני. כלבי המחנה הפחדנים, הרגישו מרחוק ברוכבים מתקרבים, והשתמשו נגדם בנשקם היחידי – בנביחה קולנית. על יד האהלים הופיעו צלליות של אנשים, ונשמעו צעקות בקולות עמומים משינה; “מן האדא?” (מי זה). ברוך השקיט אותם בתושבה בוטחת: סאחאב, בליס! (ידיד, שוטר). השייך יצא מאהלו בלוית אורחיו. כשהכיר את ברוך התחיל לברכו בהתרגשות אמנותית, וקולו החונף הביע שמחה ואהבה עמוקה. השאלה: מה שלומך? באה בשלוש וריציות חוזרות והולכות: “כיף-חלך”, “וכיף-חלך”, ו“כיף חלק קומאן מארה”. ואחרי שעה ארוכה בישבם באהל, השייך היה מפסיק את עצמו בדיבורו ושואל פתאום: “כיף חלך?”

הרוכבים ירדו מהסוסים ומסרו אותם לידי ה“נטור” הכושי. ברוך הוציא את רובהו מנרתיקו ונכנס לאהל. לחרמוני היתה הרגשה מוזרה, נדמה היה לו שהאוכף נצמד לגופו ואין להחלץ ממנו. הוא פסע ברגלים פשוקות כשהוא חוגר את מכנסיו הקמוטים; לברוך הציעו שטיח קטן ומרופט סמוך למדורה. חרמוני הושב על שמיכת צמר גפן, מזוהמה ומבריקה מלכלוך שמן. “הנטור” הוסיף זרדים יבשים למדורה, והעמיד סמוך לאש קומקום מפויח, עד לבלי הכיר את צבעו המקורי. האוהל היה כמעט ריק. בפינה אחת התגלגל אוכף ועליו נזרק “חורדז'”; מול המבוא, על יד הקיר, עמד חצי שק קמח3 מכוסה בקערה גדולה, עשויה חרס שחור. מבגדי שכנו הימני של חרמוני נדף ריח מאובש של אדמה טחובה ועשן מדורות, שנספג במשך שנים. מהשמאלי – אותם הריחות, נוסף לריח חמוץ של זיעה ישנה. השייך הוציא מאבנטו הססגוני, הרחב, קופסה, לקח ממנה חופן סיגריות וחלק לאורחיו אחת אחת. שכנו של חרמוני הזדרז ושם לפניו קופסה מצופה ניקל, אכולה חלודה, ומחברת נייר סיגריות. הטבק היה רב גווני, החל מצהוב בהיר וגמור בחום כהה, ונקנה, כנראה, בשוק מנערים אוספי זנבות סיגריות.

“הנה הדרך הקצרה ביותר להדבק בשחפת!” חשב חרמוני, והודיע שאינו מעשן כלל. השייך קרא ל“נטור” ולחש לו משהו. “חאדר”, קרא השחור וקפץ מהאוהל. החלה שיחה מוזרה. אחדים מהמסובים הודיעו על דברים ידועים לכולם, והיתר אישרו את הודעתם; “אמנם כן – כך זה”! אחד הודיע, שהקיץ היה חם מאד, וכלם הסכימו לדבריו. השני נזכר שבחורף העבר היו גשמים בשפע, וכולם נזכרו שאמנם כך היה. ברוך שאל את השייך, כאילו דרך אגב, מדוע פלוני חדל לעבוד אצל איכר א. ולשם איזה ענינים נסע אלמוני לחיפה, ואיך השיגה ידו של פלוני לרכוש סוסה אצילה. השייך ענה כאילו בתוך שיחה רגילה, והתפלא לברוך “המבין כל-כך בסוסים”, שיכול לחשוב את סוסתו של פלוני לאצילה. זוהי סוסת עבודה יה איבן אמני, ועלתה, בודאי, חמש או שבע “ניירות”.

בינתיים רתח הקומקום והשייך מזג למסובים קפה לתוך ספלים זעירים, מחוסרי ידיות.

ה“נטור” חזר ובידו האחת קערה מלאה שמן רותח, וחביתה צפה על פני השמן, ובשניה הוא לחץ לגופו חבילת פיתות. הקערה הועמדה קרוב לברוך, והפיתות חולקו בין המסובים. מתוך הדגשת כבוד, לא נגעו השייך ואורחיו בחביתה ורק טבלו את אצבעותיהם עם חתיכות לחם עד הפרק השלישי, בתוך השמן החם, והפצירו בברוך ובחרמוני לטעום מהחביתה. חרמוני רצה להשתמט מהאוכל, אך ברוך איתת לו, שיאכל ויהיה מה. הסעודה נגמרה.

המסובים נגבו את אצבעותיהם, הנוטפות שמן, בשולי העבאיות, וה“נטור” הגיש ספל גדול מלא מים לשטיפת הפה. כל אחד לגם לגימה גדולה, שפשף את שיניו בבהן ידו הימנית וירק את המים מאחורי גבו. שוב איתת ברוך: “להתנהג כבן-אדם”!

השייך הרגיש שלברוך אין מה לשאול יותר, ופתח בשיחת “בוליטיקה” כללית. מאיזו ארץ בא ידידך, יא חוד’זה באלוק (ברוך)? שאל השייך.

– מ“בלד מוסקוב” (רוסיה), יה שייך אחמד – ענה לו ברוך.

– ובאיזו עיר הוא גר?

– בתל-אביב!

– היש לו “מודאם” לידידך?

– לא. באללה, אין לו!

– הך, יה חודז’ה! יאהוד תל-אביב יודעים לחיות; לכל אחד בית יפה ובפנים ברז מים ותיבת מוסיקה… טרומבילים מתרוצצים ברחובות העיר, ונשים יפות מטיילות על שפת-הים… יש אחת “מודאם” בתל-אביב – נכנס לתוך דבריו ה“נטור” השחור. – היא שמנה ולבנת עור כחלב, כל אחד הבא אליה משיג את מבוקשו, לאף אחד אינה מסרבת.

היה זה חלומו משנים, שקיימת אשה כזו והוא פעם יגיע אליה, עכשיו הוא מצא הזדמנות לבחון את הענין.

– הא, באללה. יש מודאם כזו! מובן שיש! קראו בבת אחת אחדים מהמסובים. השייך רמז שוב ל“נטור” והעמיד על האש קומקום קטנטן, מפויח יותר מהקודם. ה“נטור” הביא כוסות, בגודל של חצי כוס רגילה, קצת תה יבש בידו הקמוצה, וחתיכת סוכר, נטולת צורה, שהנקודות השחורות מרובות בו מהלבנות, וגבעולים אחדים של עשב “נענה”. השייך הוציא מהמדורה ענף יבש, שבר וזרק את קצהו המפוחם ובחש את התה, אגב מבט מלא חשיבות עצמית, שהקיף את כל המסובים. הכוסית שנמסרה לידי חרמוני, היתה דבוקה מלכלוך; ריח חריף של תרופה נדף מה“נענה”, והתה היה מתוק עד לבחילה. ברוך הפנט את חרמוני בעיניו קרות ההבעה, הגם שהוא עצמו ויתר על הצעת השייך “לשתות תה עם ידידו”.

– חיים קלים אצלכם היהודים – המשיך השייך – הנה למשל אתה, יה אום-באשי (קורפורל) אתה, נגיד, גומר את עבודתך היומית, לובש “פראנדז’י” (אירופית) לוקח אחת “מודאם” והולך ל“סינימה”… היודע אתה מה היה מקום זה לפני שבנו את ה“קומבניה” שלכם? מקום ארור ומקולל היה מקום זה, ואף אדם, בהמה או צפור לא העיזו להשאר כאן ללינת לילה.

הבה אספר לכם מה ששמעתי מאבי המנוח, ירחמהו אללה! על הביצה הגדולה שהיתה פעם כאן.

היה היה מלך אחד… – פתח אחד המסובים, ממלחכי הפינכה של השייך, במשפט פתיחה רגיל בסיפוריו של השייך.

נכונים דבריך, יה אבו פידז’אל (צנון) – התחייך השייך – אך היה זה מלך העופות ולא מלך-האדם, וכך היה המעשה:


הנשר והיתושים

באחד הנקיקים של “ג’בל אל שייך” (החרמון), בתוך זיז סלע, מעל לתהום עמוקה, מקום שאף צייד לא יכול להגיע אליו, התנוסס קן של זוג נשרים. ממרומי ההר הם היו עפים לצוד ציד עד הים הגדול במערב, ורחוק-רחוק לתוך המדבר במזרח. היה להם ילד-נשר והם גידלו אותו, ברוב דאגה ואהבה. הם היו יוצאים לציד לפי התור, ואחד מהם נשאר תמיד בקן, לשמור על הילד ולהגן עליו. כשהנשר הצעיר גדל, התחילו הוריו לחנך אותו ללמדו לעוף ולטרוף טרף, הם היו מביאים לקן צפרים וחיות קטנות, כל עוד רוח חיים בהם, ולמדו את בנם לנעוץ את צפרניו בבשרם החי ולהרימם באויר. הנשרון גדל מיום ליום, רגליו חזקו וכנפיו רחבו. בהתחלה למדו אותו לקפוץ מאבן – לאבן, סביב הקן, אחרי זה לעוף מבליטה לבליטה של הסלע התלול, ובסוף לקחו אותו לטיול ל“מארדז'-עיון”. בחזרם מעל להר הדרוזים, הבחינו ההורים בגדי, שפגר אחרי העדר ותעה בין שברי הסלעים. הם כיוונו את בנם לצידו הראשון, ונהנו מהנפילה – התקפה, שלא החטיאה את המטרה. באחד הימים הסתתרו ההורים על ראש ההר והשגיחו משם בהתנהגותו של בנם. הנשר הצעיר קפץ מהקן, פרש את כנפיו, התרומם מעל ההר, פנה דרומה ונעלם מעיני הוריו. הוא חג מעל סוכותיו של כפר, בביצות החולה, והבחין בתרנגולת מלווה אפרוחים, שנתרחקה מקצה הכפר ונקרה בערימת זבל. ברגע שהוא התכונן לנפילה, הרגישה בו אשה והחילה לנפף בעבאיה שבידה, ושלחה ילדים להחזיר את התרנגולת לסוכתה. הוא שינה את כוונו ופנה מערבה. מעל לעמק אחד הוא ראה אוגר מתהלך לתומו – קפל את כנפיו ונפל כאבן כבדה. בזמן נפילתו הוא הספיק לראות את היצור הקטן נעלם בתוך חור באדמה. הוא המשיך לטוס עד למישור האין-סופי של הים הגדול, הרעב הציק לו יותר ויותר, ורצה כבר לחזור לקן הוריו אך פתאום הוא מבחין במשהו, הרחק בדרום, וטס לשם “מיטל טאַיירה” (“כמו אוירון”).

השייך לקח סיגריה מהקופסה וכיבד את אורחיו. הישיבה המזרחית, בלי מסעד ומשענת, הכבידה על גבו של חרמוני; מתניו כאבו ורגליו “נתאבנו”. הוא רצה לעשן, אבל חשש להעליב את שכנו, בעל הקופסה החלודה.

– על גבול הביצה – המשיך השייך – בבית בודד, לא רחוק מהכפר, גר אחד פלח, ושמו אבו-רוז.

– ומה עם הנשר? שאל ה“נטור” בתמימות.

אוסקוט, יה חרוב! (שקט, כבשה!) – גער בו אבו פידז’ל, והביט על השייך כמבקשו להמשיך.

לאבו רוז זה היה פר ענק, שהשמועה על סגולותיו הגיעה עד לחופי הירדן. מהכפרים הרחוקים, אפילו מאום-אל-פאחם, היו מביאים אליו פרות לרביעה. אבו-רוז התעשר: ודברו אנשים על “בריק” מלא זהב, שהוטמן באדמה. אך יחד עם העושר הביא הפר גם צרות לבעליו; הוא היה נגחן; ואם עברו ימים אחדים מבלי שיביאו אליו פרה – היה קורע את החבל, הקשור לצוארו, בורח לכפר ומשתולל בחצרותיו. אנשי הכפר היו נסגרים בבתיהם מרוב פחד, עד שאבו-רוז ובניו היו תופשים את הפר ומחזירים אותו לרפת. לפי עצתו של “מוכתר” הכפר, השחיל אבו-רוז טבעת גדולה לנחירו של הפר. כשבועיים ימים הוא עמד בשקט ובמנוחה. ביום בהיר אחד הוא שוב השתולל, קרע את נחיריו, וברח לכפר לחפש בת-זוג בהשאירו אחריו עקבות דם. מרוב כאב הוא עשה “חורבן” גדול בכפר, ואבו-רוז צריך היה לתקן את הנזק על חשבונו. אז עלה על סוסתו, ו“הלך” לתול כרם. הוא חזר לפנות ערב עם שרשרת ברזל עבה בידו, ומהיום ההוא עזב הפחד את בתי הכפר.

הפר ניסה פעמים אחדות לנתק את השרשרת, אך משנוכח לדעת, שהברזל חזק ממנו – נכנע. תרנגולת שנקרה בתוך הזבל, על קרקע הרפת, עלתה על האבוס הרחב ונכנסה לתוכו, כדי לחטט בתערובת, שהוגשה לפר. הוא שמח לראות בעל חי בקרבת קרניו, ונגח בה בכוח רב. התרנגולת הספיקה להתעופף מהאבוס, אבל מתוך בהלת מות, היא השאירה מאחוריה נוצות קלות אחדות. הפר נרגע, המשיך ללעוס את התערובת היבשה ובלע יחד עם האוכל נוצה אחת. האוכל ירד לקיבתו, והנוצה הדקיקה נמשכה לתוך ריאתו. כעבור יומיים החל הפר להשתעל. אבו-רוז נבהל ורץ לכפר לשאול עצה. זקני הכפר והידענים, לא יכלו לתת תרופה נאמנה. לא נזדמן להם לשמוע על פר משתעל. עובר דרך שנקלע לכפר, יעץ לאבו-רוז להשיג “חדז’אב” (קמיע) מהדרויש המפורסם המתגורר במערה, סמוך לקברו של נבי-ראנדי, בדרך לעזה. אבו-רוז הביא את ה“חרז’אב” ותלאו על צוארו של הפר. עבר שבוע ימים, הפר חדל לאכול והמשיך להשתעל; הוא נחלש מאוד ורבץ תחתיו באין אונים. זקני הכפר יעצו לשחטו, אך אבו-רוז קיוה, שהפר יבריא וימשיך למלא את כיסיו זהב. עברו עוד ארבעה ימים – והפר מת. אבו-רוז ובניו פשטו את עורו, קשרו את השרשרת לרגליו האחוריות, ובעזרת חמור וגמל סחבו אותו לאמצע הביצה. אחרי שלושה ימים עטו על הפר נשרים אחדים ואכלו מבשרו.

בערב אחד עם שקיעת השמש ירד ממרומי השמים הנשר הצעיר מ“ג’בל אל-שייך”.

“עכשיו רואה אתה, מאלעון (מקולל)” – פנה אבו פידזאל ל“נטור” בנימת נצחון בקולו החנוף.

הנשרים שבאו לפניו כבר אכלו לשובע, ונתנו לו לגשת לסעודה. הקיבות המלאות הכבידו עליהם, ובקושי התרוממו באויר, ופנו לעבר ההרים ללינת לילה. אפילה ירדה על האדמה, בזמן שהנשר גמר את סעודתו. היה לו חבל לעזוב את הפגר המבטיח מזון גם ליום המחר והוא החליט להשאר ללון במקום. באמצע הביצה גדל עץ צפצפה בודד, הנשר עלה על צמרת העץ, נתפס בצפרניו החזקות בענף עבה, קפל את כנפיו, ונרדם. עם עלות השחר נתעורר משנתו העמוקה, מתוך רגש רעב בקיבתו שנתרוקנה. צבוע רץ בטפיפה קלה להסתתר במחבואו מאור היום, ותנים הקיפו את שיירי הפר, בגמרם את סעודת הלילה.

הנשר דחף ברגליו החזקות את גופו קדימה. פרש את כנפיו הרחבות ו…נפל ארצה, כאבן כבדה מהר תלול.

– יה אללה, מה קרה לו? שאל שכנו הימני של חרמוני, ואבו פידז’אל רטן בלבו על שהקדימוהו. השייך עצם את עיניו לרגע קט, החליק את זקנו המעוגל, ואמר באיטיות רבה, כשהוא משחיל את המלים, אחת אחת:

“מאליון (מיליון) יתושים כסו את גופו של הנשר הצעיר, כשהוא שקע בשינה עמוקה במשך כל הלילה הארוך הם כרסמו את נוצותיו, וכשהוא התעורר בבוקר – גופו היה ערום כתרנגולת המוכנה לסעודה”.

”אהה" – נאנחו המסובים מרוב הנאה.

”איפה זה היה המקום?" – שאל ברוך, שאהב את הדיוק בכל תאור.

“מקום שם “עומד” היער הגדול” – ענה לו השייך בחשיבות.

ברוך הפנה את מבטו לחרמוני ושאל אותו; “השמעת”?

חרמוני שמע ולא שמע. פרעושי החול ששרצו לאלפיהם באהלי המחנה, מצאו גישה נוחה לגופו של חרמוני: הם חדרו לתוך מכנסיו הארוכים וגרמו לו עינויים רבים. חינוכו לא הרשה לו להתגרד בחברה, ומתוך מאמציו האל-אנושיים להתגבר על הגירוי – צצה במוחו מימרה: “את כוח הרצון של האדם אפשר למדוד ע”י פרעושים: האיש שיוכל לעמוד נגד פיתויי הגירוד – אדם בעל רצון כביר הוא“. זה נתן לו סיפוק מוסרי כל שהוא, היות והוא היה האדם בעל הרצון הכביר. אך הוא לא הבחין בתנועותיו המוסוות של ברוך, ששינה תכופות את צורת ישיבתו, החליף את מצב רגליו, או סילק פיתותי פיח דמיוניים ממכנסיו ושרוולי מעילו, על ידי הצלפה קלה בשוט הרוכבים. כמו כן לא הבחין בהתנהגותם של המסובים, שתפשו בתנועות בזק משהו על צווארם או על החזה, מתחת ל”קומבז", וזרקו לתוך אש המדורה.

“יה שייך אחמד” – פתח שכנו הימני של חרמוני. היה זה איש רזה וגבה קומה, גם בזמן הישיבה; בעל פנים שחומים מאורכים ועינים חומות כהות, עיני טורף.

– "באללה סיפור נאה ספרת לנו, אך הבה ואספר לכם איך אני, מאסאלן (למשל) נשארתי מחוסר נוצות, ודרכתי ברגל אחת על מפתן העולם השני, שכולו טוב:


על סף המוות

אני גדלתי וביליתי את רוב שנותי בכפר מולדתי, בקרבת אל-עריש שבדרום, ורק לפני חמש שנים עברתי לסביבה זו לשמור בפרדסים. אצלנו, בדרום, המים מלוחים, וזה משפיע על גופו של האדם ונשמתו. אנשינו רזים וחזקים, ולבם לב אריה. האדמה בסביבתנו דלה מאוד, היבולים קטנים, ולפעמים קרובות נפגעים הם מבצורת. פעם, מאסאלן, לפני בוא ה“אינגליז”, היתה בצורת קשה, וכל אנשי הכפר העבירו את צאנם צפונה. אחי הגדול, שנהיה לראש המשפחה, אחרי מות אבי, אללה ינעים לו את ימיו בגן-עדן – שלח אותי עם הכבשים צפונה, יחד עם כל אנשי הכפר. הגענו לחופי נחל רובין, ושתינו ממימיו, שנראו לי מתוקים ורקובים.

ארץ זו לא מצאה חן בעיני, ובלילות, בישני על יד המדורה, מאסאלן, תקפו אותי געגועים חזקים לכפר מולדתי. מקץ שבעה ימים חליתי, ולא יכלתי לעמוד על רגלי. דודי השכיב אותי על גבו של אחד מגמליו, קשר את ידי ורגלי לאוכף ופקד על בנו להובילני הביתה. כשהגמל עמד לפני פתח ביתנו, פרצה אמי ביללה איומה, בהיותה בטוחה כי אני מת. בקושי הרגיע אותה בן דודי, והשפיע עליה לעזור לו להורידני מן הגמל.

השכיבו אותי במיטה ושלחו לקרא ל“מוכתר”, שהבין הרבה ברפוי מחלות. הוא בא וניסה להשקותני שיקוי, עשוי מעשבים הידועים רק לו. רגש בחילה תקף אותי ו“האקזה” (תרופה) לא באה בקרבי. לא אכלתי ולא שתיתי, שכבתי ימים ולילות, כשהעולם מעורפל בעיני, וגופי כחש מיום ליום. המוכתר ניסה את התרופות הידועות לו, ולבסוף הדליק מדורה קטנה לפני פתח ביתנו, הלבין מסמר ברזל גדול “ושרף” את עור בטני במקומות אחדים. מהכוויות נחלשתי עוד יותר.

פעם חזר אחי מהשוק בעזה, ובידו תרופה “שחורה”, שקבל מאחד מכיר. שתיתי כף אחת מהתרופה, ואחרי זה הקאתי יום אחד ולילה אחד. נדמה היה לי, מאסאלן, שכל המרה יצאה מגופי, וחולשתי גברה עד שלא יכולתי להניע אצבע.

אנשי הכפר התכוננו לקבורתי, ואחי חפש קונה לחלקי באדמה, שירשנו מאבי, אללה ירחמהו, ברצותו לקנות לו לאשה את בתו של ה“חאדד” (הנפח) מאל-עריש. בוקר אחד, מאסאלן, בשכבי בין החיים והמות, פרצה אלינו שכנה, וסיפרה בהתרגשות לאמי, שעל יד הבאר ישב לנוח עובר דרך מוזר: הוא כיסה את גופו בשק בעל שלשה חורים לראשו ולידיו, מגודל שערות מתולתלות פרועות, ויחף. הוא החזיק על שכמו מקל ארוך, ובקצהו קשורה חבילה קטנה, עטופה בד שחור. אמי רצה לבאר והתחננה בפני הדרוויש, שיבוא ויצילני מצפרני המוות. הוא בא ושמע מה שאמי ספרה לו, מתוך בכי מר, ושקע במחשבות. פתאום נתעורר, תפס את חבילתו, והוציא מתוכה ספר עתיק, מרופט ומפורר, שעה ארוכה עלעל בדפים הקרועים, כשכל אנשי הכפר עומדים בדממה על מפתן הבית ומביטים עליו. בסוף בקש להביא “פינדז’אן” (ספל) קטן, חופן מלח ו“בריק” מים. הוא מלא את ה“פינדז’אן” מלח עד חציו, יצק עליו מים, ובחש אותו באצבעו המצומקת. בידו השמאלית תמך את ראשי, ובימנית טפטף לפי הפתוח, מהתרופה המוזרה. עבר רגעים אחדים, וגרוני החל להתכווץ מקור חזק, הקור זחל וירד לחזה ולבי הפך לחתיכת קרח. כאבים חזקים ונוראים תקפו את בטני ועצרו את נשימתי, ברכי קפאו ונתאבנו, הקור ירד והגיע עד לכפות רגלי וכפף את אצבעותי. הרגשתי שהגיעו רגעי האחרונים, ורציתי להפרד מאמי ואחי, אך גרוני היה מכווץ, כאילו ביד חזקה ואכזרית. עצמתי את עיני והתכוננתי למסור את נשמתי לאללה.

פתאום הרגשתי שהקרח באצבעות רגלי הולך ונמס, ובמקומו בא חום נעים כשמש באביב, מאסאלן, החום הלך וגבר, והתפשט בכל גופי. ברכי יקדו כאש, ובבטני השתוללו להבות. הייתי ככבש צלוי על האש, מאסאלן, אך כשהחום הציף את לבי – התעלפתי. התעוררתי למחרת, בשעת הצהרים. כאבים חזקים בתרו את בטני במכאובי הרעב, וכולי משתוקק לאכול משהוא. מחצרו של השכן הגיע לנחירי ריח של “טביח” (תבשיל) כבד. ירדתי ממשכבי וזחלתי על רצפת הבית, לקראת הריח המגרה.

אמי חזרה בינתים הביתה וראתה את המיטה ריקה. חפשה אותי בכל פינות החצר. וכשלא מצאה, הרימה קולה בצעקות ויללות. בין-רגע התאספו אנשי הכפר, בחצרנו הקטנה, ושלחו לקרוא למוכתר. מישהו אמר, שבוודאי האיש המוזר, שלן בחצרנו, ויצא בבוקר לדרכו, חטף את נשמתי, מאסאלן. המוכתר שלח להזעיק את כל העובדים בשדות, העמיד צופים על גגות הבתים בקצווי הכפר, ושלח רוכבים לרדוף אחרי האיש, שריפא אותי לפני יום. הנשים והילדים התפזרו, קבוצות קבוצות, לחפש אחרי בוואדי הסמוך ובשדות הקרובים.

עם שקיעת השמש, חזרו האנשים עייפים וקודרים, כעננים בשמים, מאסאלן; עם רדת הלילה, חזרו הרוכבים ובפיהם תשובה: “באף דרך, מדרכי הסביבה, לא ראו אף זכר מן הדרוויש”. הכפר נתרעש כנחיל דבורים, ורק בשעה מאוחרת התפזרו לבתיהם. בביתנו ישבו כל הקרובים, ונחמו את אמי בצערה העמוק.

סמוך לחצות יצא אחי הבכור לחצר, לעשות את צרכיו, ופתאום שם לב לדבר-מה מלבין בתוך “התבון” (תנור בנוי חמר, בחצר הבית). הוא הכניס את ראשו לפתח ה“תבון” ומצא אותי ישן בתוכו, מכונף ונושם בכבדות. ועד היום אינני יודע מי היה האיש: דרוויש, או שייטן (שד, שטן) מסאלאן.

ומן היום ההוא, זה שלושים שנה, אני בולע יום יום חצי “פינדז’אן” מלח – ועד היום לא ידעתי מחלה מהי…

“אללה הרחמן והרחום” – לחש אבו-פידז’אל את המילים הראשונות של “הפתיחה” באדיקות חיצונית.

“הגד לי, יה זידאן” – פנה אליו ברוך, “מה גילך כעת”?

“יודע אני”? – ענה זידאן כמשתמט מתשובה – נולדתי מזמן לזמן…

“רבונו של עולם! – קרא חרמוני – איזה שטויות הם מספרים”.

“סבלנות, יה חרמוני! – פנה אליו ברוך בנימה של מורה-מרצה – החיים משולים לערימת מוץ, והסופר נמשל לתרנגולת, עליו לחטט, לנקר ולפזר ברגליו הרבה מוץ של שטויות, הגזמות ושקרים, עד שיגיע לגרעין אחד של ענין ותוכן”.

ה“נטור” לקח את כוסית התה של חרמוני, והוציא באצבעותיו את שארית הסוכר שלא נמס.

“הגד נא לי, יה ג’אדה (הגיבור) – שאל אותו ברוך – איך אתה מבחין שידיך מלוכלכות ויש “הכרח” לרחוץ אותן”?

“פשוט מאד – ענה הכושי בתמימות – כשידי שמנות וחתיכות מתחילות להתקלף מהן”.

המסובים צחקו, חרמוני רצה לירוק, אך לא מצא מקום מתאים.

"שמע נא, יה זידאן! – פנה לשומר הפרדס, פלח מגושם, שישב מול חרמוני. פניו היו “בלתי-סימאטריים” ועיניו שונות: בשמאלית קפא תמהון, ובימנית יקדה אש של זדון. עיני המסתכל בו – היו פוזלות, היות ואי אפשר לרכז את המבט בשני חצאי הפנים השונים בבת אחת. – אתה אינך יודע מי היה האיש שהציל אותך. אבל אני אספר לכם איך נפלתי לידי “שייטן”, ואללה יודע, איך יצאתי ממנו בשלום, וגם הצלתי את חמורי.

הוי אנשים, הצילו! – נשמעו פתאום צעקות אשה בקצה המחנה. השייך קם על רגליו, ואחריו כל המסובים.

הוי אנשים, בואו הנה! – המשיך הקול לצעוק.

בוא, יה חוודז’ה באלוק – הזמין השייך את ברוך.

ברוך לקח את רובהו ויצא את האוהל בלווית השייך, ואחריהם כל היתר. לחרמוני היה קשה להחליט מה עליו לבחור: ללכת עם הכל, ו“להסתבך באיזו קטטה טפשית”, או להשאר באוהל – יחידי במחנה זר. בסוף החליט להמצא בקרבת ברוך, ונצטרף לחברו.

בריחוק מה מהמחנה הוקם אהלו המרופט של אבו-דיאב העלוב. לפני עשרות שנים הוא דבק במחנה וחי את חייו הבודדים. במושבה נפלו בחלקו העבודות המלוכלכות ביותר, וצעירי המחנה כינוהו בשם אבו-זיבל (אבי-הזבל). אשתו, פטמה, בעלת תבלול ושפה תחתונה תלויה ויורדת, היתה עקרה, והוא קנה אשה, אלמנה “עירונית” במחיר שתי לירות וחצי. ממנה נולד לו בנו דיאב, נחמתו היחידה בחיים. אהלו היה מחולק על ידי שק פרום לשני חלקים בלתי שווים: בגדול גר הוא, בנו ואשתו השניה, ובחלקו הקטן – פטמה העזובה.

באותו ערב ישבו ליד מדורתו שלושה צעירים, שהלכו לשם איזה ענינים בלתי ברורים, לשוק המחרת בטול-כרם. אחד מהם, כושי, בעל עין חדה, הסתכל ביחסים המשפחתיים של אבו-דיאב. עם פטמה הוא דבר בלשון צעקות וגערות, וקרא לה לפעמים קרובות: “סורמאיה עתיה” (נעל ישנה בלה), ולאמו של דיאב היה פונה בנחת ובכבוד. כשכולם שקעו בשינה – זחל הכושי לתוך “חדרה” של פטמה ושכב על ידה. פטמה התעוררה, וגל של אושר הציף את לבה: “אבו-דיאב חזר אליה”! וכבימים “ההם” רצתה לשוחח עמו. – אבו-דיאב! פנתה אליו בלחש. אבו-דיאב שתק וחבק אותה בחזקה. אבו-דיאב, אינת, (אתה)? שאלה פטמה מתוך תמהון לבקור הפתאומי. אבו-דיאב המשיך בשתיקתו. לפטמה נראה למוזר שהיא אינה מרגישה בזקנו הדוקרני, היא העבירה את ידה על פניו של “אבו-דיאב” ו… יה אללה, פניו היו חלקים. פטמה פרצה בצעקה, והכושי נעלם באפלה.

פטמה חזרה על סיפורה, לכל קבוצה חדשה, שנתקרבה לאהל. שכניו של אבו-דיאב הפליטו הערות, והתפלאו על טפשותה של פטמה: למה זה צעקה?

אבו-דיאב, קטן קומה, בעל רגליים עקומות, וזקן המצמיח שיחים בודדים, עמד מבולבל, מבויש, ומצמץ בעיניו הטרוטות. לבסוף פקעה סבלנותו, והוא גער בזקנה: שתקי, אשה! ששים אלף נעליים בלות על ראשך המטומטם! וגרש אותה לאהל. השייך ואורחיו חזרו לאהל. האנשים התחילו להתפזר.

הגד לי, יה שייך – שאל ברוך כשנתישבו שוב סביב המדורה – מדוע קנה אבו-דיאב אשה שניה?

יש שמועה – אמר השייך בחשיבות, כשהוא עוצם את עיניו – אומרים האנשים, שאשתו הזקנה של אבו-דיאב, נס ליחה, צמק גופה, ומעין התענוגות חרב ויבש כ… – כבול עץ יבש, באללה – מהר להוסיף אבו פידז’אל.

ה“נטור” הסקרן הזכיר לפלח את הבטחתו לספר על פגישתו עם “השייטן”. השייך ויתר המסובים תמכו בו. הפלח השמן נעץ את עינו הימנית – הזדונית – בחרמוני, ופתח בסיפורו:


פגישה עם ה“שייטאן”

יודע אני, יה חוודז’ה, שאתם היהודים לא מאמינים בשדים, אללה יחרב ביתם, וצוחקים לנו, כל פעם שמזכירים את שמם. גם אני אינני מאמין ביותר בדברים שלא ראיתי בעיני, אבל פעם אחת נפלתי במלכדת, שטמן לי ה“שייטאן”, ורק אללה יודע איך יצאתי חי מידיו.

היה הדבר באותה שנה שבא לירושלים “הירבד סמוסיל” (הרברט סמואל) בעל השפם של שודד. באותה שנה היתה אצלנו גורן טובה מאד, וכשגמרנו את הדישה והכנסנו את התבואה, אני ועוד אחדים מה“שבאב” של הכפר, רכבנו על חמורינו לבית שאן, לבלות בנעימים, קנינו קופסת סרדינים ו“כייפנו” עליה, הסתובבנו ברחובות העיר, ישבנו בבית-קפה עד שהרגשנו כאב בגב, ואחרי יומיים חזרו הבחורים הביתה.

אני החלטתי לא לחזור עם כולם, כי אם לנסוע לבקר בעיר שכם, שעוד לא הייתי שם. אף אחד מחברי לא רצה להצטרף אלי לנסיעה כה רחוקה, ויצאתי לבדי בדרך.

אבי, אללה יאריך את ימיו, היה הרבה-הרבה שנים מתופף בצבא התורקי, ועבר את “כל העולם” בנדודיו עם גדודו. בימי חגים היו באים ל“מזבלה” כל אנשי הכפר, ואף מכפרי הסביבה, לשמוע את סיפוריו על עמים וארצות. בזמן חפשי מעבודה או בחגים, היה אבי שולח אותי לראות איזה כפר או עיר, ונותן לי להוצאות הדרך. “בן-אדם שלא יוצא מכפר מולדתו, היה אומר, דומה לעיור בשתי עיניו”!

היו לי “מג’ידות” אחדות, שלא בזבזתי, כדרך בחורי הכפר, יחרב ביתם, על “לימונדה” וגרעיני אבטיחים ממולחים. קניתי לחם, גבינה וזיתים ויצאתי לדרך, לאורך הירדן. בחום הצהריים, פרשתי את ה“עבאיה” על צמרת שיח ונחתי בצלו או נכנסתי לואדי קרוב, ואת הלילות ביליתי במחנות “ערב” (בדואים). על יד המדורה שמעתי סיפורים נפלאים על מלכים ואנשים גדולים, מלחמות וגבורים. הודיתי בלבי לאבי על התשוקה לנסיעות שנטע בי, וחשבתי בחמלה על ה“שבאב” שחזרו לכפר.

אחד יום, אחר מנוחת הצהרים, כשהייתי לא רחוק מדז’יסר (גשר) דאמיה, רציתי לקצר את הדרך לשכם. עליתי על שביל, שפנה מערבה, ונכנסתי לואדי צר ועמוק. משני צדדיו התרוממו קירות גבוהים של סלע שחור, והשמים נראו מלמעלה ברוחב של אבנט. אחרי כל פניה של השביל, הטבע נראה יותר פראי ויותר יפה. תארתי לעצמי, איך אספר על ה“מזבלה” לבני כפרי, על נסיעה זו, אפילו אבי שראה “הכל”, לא ראה בודאי יופי כזה.

רכבתי שעות אחדות, מבלי לפגוש בעובר דרך, ציפור עפה או תן בורח. בואדי החשיך לפני שקיעת השמש, עוד מעט ירד הלילה. השביל נהיה צר ומסוכן, ואני הרגשתי את עצמי כשקוע בבאר עמוקה. לאט-לאט התגנב ללבי פחד, ואותו הדבר הרגיש, כנראה החמור, יחרב ביתו, שהליכתו נהיתה איטית וזהירה וכל רגע היה מזקיף את אזניו.

לחזור לירדן לא יכולתי, מפני שלפני חצות הלילה לא הייתי יוצא מהואדי, והדרך שעברתי בה, היתה מסוכנת אפילו לאור היום. מצבי היה בכל רע, וקנאתי בלבי בחברי היושבים לבטח בבתי הכפר. המשכתי לרכוב קדימה בתקוה, שיקרה לי איזה נס, כמו שקרה לפעמים, לאנשים בנסיעות רחוקות. פתאום הרים החמור, יחרב ביתו, את ראשו, נער בשמחה, והתחיל לרוץ קדימה. נסיתי לעצרו, אך לא יכלתי. מסרתי את עצמי בידי אללה, ועצמתי את עיני. אחרי שעה קלה, של דהירה הגיע לאפי ריח של תבן שרוף ב“תבון”, שלפיו מכירים כל כפר מרחוק. פקחתי את עיני וראיתי שאני נמצא בעמק קטן, ובעלית ההר דולקות מדורות אחדות. את שמחתי לא יבין אף בן-אדם, שלא עברו עליו נסיעות כאלו.

טפסתי על ההר ונגשתי למדורה הראשונה, הבית מאחורי המדורה היה בנוי אבנים שחורות ובקושי הבחנתי בו בחושך. ברכתי בערב טוב את האנשים ורציתי לשוחח עמם ולספר להם על הכל, שעבר עלי, אך הם, כמעט שלא ענו לי, ולא הזמינו אותי לשבת על יד המדורה ולסעוד אתם, יחרב ביתם. עברתי את כל ששת בתי הכפר, ובאף מקום לא הזמינו אותי לסעודה ולינה. נזכרתי בספורי אבי על כפרים של שודדים ורוצחים, הנמצאים על ראשי הרים, וחשבתי בלבי שאם אצא את הכפר, הם ישיגו אותי, יקחו ממני את החמור וירצחוני נפש.

הגעתי לקצה הכפר והנה במרחק מה מהבית האחרון אש מדורה, שלא ראיתיה קודם. מתוך יאוש וחוסר מוצא החלטתי לגשת, ויהי מה.

כשנתקרבתי ראיתי, שהמדורה דלקה לא לפני פתח הבית, כי אם על הרצפה בתוך הבית, והבית בעצמו היה דומה לגל אבנים או לדיר קטן של עז, עם חור, בלי משקוף, במקום דלת. מאחורי המדורה, בפנים ה“חושה”, ישב איש צעיר והביט עלי בסקרנות. ברכתיו בערב טוב, והוא ענה לי בנמוס וידידות “ככל האנשים”, והזמין אותי להכנס ולהכניס את חמורי.

הבית היה עלוב מאד בפנים. הקירות מאבנים בלתי מסותתות4, בלי סימן של טיח: התקרה מזרדים מעורבים בחמר, עם חור באמצע ליציאת העשן. בבית לא היו שום רהיטים, וגם כלי מטבח ומטה לא ראיתי. הכל היה שחור מפיח, ולי נדמה היה שאני נמצא בשער הגהינום. אך, בכל זאת, שמחתי שאלון כאן ולא בוואדי הארור.

האיש פתח בשיחה על היבול, על הגשמים ועל עוד כל מיני דברים. אני הייתי רעב מאד, לכן שמתי לב לזה שהוא לא זז ממקומו ולא עושה שום הכנות לבישול של ארוחת ערב, או לכל הפחות להכנת ספל קהוה. כשהרעב החל להציק לי יותר, שכחתי את כל הנימוסים, הוצאתי את האוכל מה“חורדז'” והזמנתי את בעל הבית לחלק אתי את הסעודה. הוא קבל את הזמנתי בשמחה שקשה היה לו להסתיר מעיני. ראיתי שהאיש גלמוד כגמל תועה במדבר. אחרי הארוחה פנה אלי האיש בבקשה לסגור את הדלת בפני החיות הרעות, המשוטטות בלילה בהרי הסביבה, הבטתי בתמהון על החור בלי משקוף, המשמש דלת, ולא ידעתי איך אפשר לסגור דלת שאיננה כלל. אך האיש באר לי, שמחוץ ל“בית” מונחת ערימה של קוצים דוקרניים, ועלי לסחוב אותם פנימה ולסתום בהם את החור. עשיתי כדבריו, ואחרי זה הצעתי את ה“עבאיה” סמוך למדורה, והתכוננתי לנוח, אחרי כל הצרות שעברו עלי במשך היום. גם האיש התכונן לשכב והתחיל להסיר את נעליו. במקרה הסתכלתי בו והנה, אני רואה, שברגלו הימנית במקום כף רגל עם אצבעות, כמו אצל כל האנשים – אללה כרים! פרסה עגולה. צמרמורת עברה בגופי והרגשתי שאני מתכסה זיעה קרה. רציתי לקפוץ, לתפוס את החמור ולברוח החוצה, אך ראיתי לפני את הקוצים הדוקרניים, הסותמים את המבוא. יה אללה! חשבתי בלבי – טמנתי לעצמי פח. הסכנות, שעברו עלי עשו אותי לאמיץ, וחוץ מזה תארתי לעצמי מה היה עושה אבי במקרה כזה. תפסתי את רגלו האחורית של החמור, שעמד על ידי, ולחצתי אותו בחזקה, בכדי שהאיש לא יראה את הרעד, שעבר בגופי, והחלטתי לחכות עד שהוא יסיר את הנעל השניה. אם גם ברגלו השניה צורת פרסה, אין ספק שנפלתי לידי ה“שייטאן”, ואז: ירחמני אללה ונביאו מחמד!

ה“זייתי” (מוכר השמן), שישב מול הפלח המספר, הצטחק ומהר להסתיר את הצחוק בכף ידו, ששם על פיו.

– האיש העמיד בנחת את הנעל הצדה והתחיל להתיר, לאט-לאט, את הקשר של שרוך הנעל השניה. הדבר נמשך כשנה. עצרתי את נשימתי, והרגשתי שאני הולך ונחנק.

ובסוף הוסרה הנעל מהרגל השמאלית, והנה – שוב פרסה…

מה שהיה הלאה אני לא יודע, איך יצאתי דרך ערימת הקוצים וגם את חמורי הוצאתי, אני לא יודע. אני יודע רק זה, שמצאו אותי בבקר על ה“סולטאניה” (דרך ראשית) בקרבת שכם, כשאני קרוע, פצוע וזב דם.

המסובים הביעו בבת אחת את השתוממותם להצלתו הנפלאה של הפלח בקריאות שונות. אבו-פידז’אל מלמל “אללה-כרים”! “הנטור” נתאלם מרוב פחד, ורק ה“זייתי” הצטחק, בפתחו את פיו, המלא שיני סוס צהובות. היה זה איש נמוך קומה ומפוטם, ומבגדיו ספוגי שמן, שהתחממו באש המדורה, נדף ריח סמיך של שומשום. הוא גירד לעתים קרובות אח חזהו השעיר ואז התדפקו אחת בשניה הפחיות, קנה מידה של אוקיה, חצי ורבע, השמורות על בטנו, מעל לאבנט, במתות ה“אומבאז”.

– הגד לי, יה אחי – פנה ה“זייתי” לפלח – האם לאותו “שייטאן” היתה צלקת של כוויה על רקתו השמאלית?

– נעעם יא סידי – ענה הפלח, כשהוא מתפלא.

– עכשיו הגד לי: האם מתחת לעינו גדלה שומה בצורת “חומוס” (אפונה)?

–אה, באללה, נכונים דבריך! – הפלח פקח את עינו השמאלית בתמהון.

– ועוד הגד לי, יה אחואי, האם ה“שייטאן” היה אומר לפעמים קרובות: “יאוואש, יאווש” (לאט-לאט! תורקית).

– מנין תדע אתה? – פער את פיו הפלח.

ה“זייתי” שתק שעה קלה, כשהוא סוקר במבטו את כל המסובים ונהנה מהשתוממותם.

– מפני שה“שייטאן” הוא בן-דודי – אמר ה“זייתי” – בחשיבות, כשהוא מחקה את אופן דיבורו של השייך.

– אאה! –יצאה קריאת השתוממות מפי כל המסובים.

– הבה, ספר לנו על קרוביך ה“שייטאנים” – אמר השייך, כשהוא לובש אדישות, ומלכסן את מבטו כלפי ברוך. ה“זייתי” גירד את חזהו, דפק בפחיות, ופתח בסיפורו.


בשרות השולטן

לדודי היו הרבה חלקות אדמה במדרוני ההרים סביב הכפר, אך כל חלקה וחלקה אפשר היה לכסות ב“עבאייה”, ובכדי לכלכל את בני ביתו המרובים הוא נדד בכל הארץ כמוני, וכמו אבי, אל מרחום, עם חמור ושתי נאדות שמן, ואת עיבוד אדמתו הטיל על בניו. בנו השני, איסמעין, לא רצה לעבוד בשדה, למרות המכות הרבות, שספג מאביו ומאחיו הגדול. הוא חמק מהשדה וישב ל“עשן” עם כל עובר דרך, שעבר בקרבתו, עד שבאחד הימים ברח לשכם, והשיג עבודה, בתור מחמר אחרי חמוריו של סוחר שכמי, ששלח סחורות לערי עבר הירדן. בימי חגים היא בא לכפר, לבוש כאפנדי עירוני: תרבוש חדש על ראשו, נעלים צהובות בהירות, עם “צדדיות” גומי על רגליו, לבוש “אומבז” יקר ושעון גדול תקוע באבנט הירוק. ה“שבאב” של הכפר קנאו בו: סיפוריו על נסיעותיו עד גבולות המדבר הגדול הפליאו אפילו את אביו, שהגיע עם חמורו עד “שאם” (דמשק) בצפון, ועד מחנות ה“תראבין” ו“עזזמה” בדרום. פתאום רבו ביניהם כל מלכי העולם והתחילו ללחום אחד בשני. השולטן החליט להעניש אותם, והכריז עליהם מלחמה. בשכם ספרו אנשים, שהשולטן פקד על המלך האלמאני (הגרמני) לכבוש את מצרים מיד “האינגליז”, ונתן לו את הצבא התורקי לעזרה.

איסמעין חלם מזמן לראות את מצרים, אך בשביל החמורים של הסוחר השכמי לא היתה “דרך” לשם, עכשיו הוא יוכל להגיע לשם בקלות. הוא לא שאל את פי אביו ולא התיעץ עם אנשים מבינים. הלך והתנדב לצבא, ובאותו יום שלחו אותו למחנה הגדול בקרבת ג’נין.

אחד יום באתי לשוק בג’נין, ובקשתי מדודי לראות את איסמעין. השארתי את חמורי ב“חאן”, והלכתי לחוץ לעיר, לראות את הצבא. ישבתי בקצה השדה והסתכלתי בחיילים המתאמנים. כל החיילים חוץ מה“צ’אוישים” (סרג’נטים) לבשו את בגדיהם הכפריים, וחלק גדול צעד ברגלים יחפות. היתה שמועה שקרון מלא מדים ונעליים יצא5 מאסטאמבול. בין החיילים היו זקנים אחדים, אחד חגר ואחר סומה בעין אחת, שהתנדבו ל“ג’יהד” (מלחמת מצוה ב“כופרים”). ה“צ’אוישים” צרחו והרביצו הרבה סטירות בפני החיילים, עד שה“כפיה” היתה נשמטת מראש החייל, וכל הפלוגה מחכה עד שהמוכה יעטוף שוב את ראשו. כל חמישה רגעים צעק הקצין בתורקית, והחיילים שנעלו “מאדאס” (נעלים פתוחות), היו מנערים מתוכם את החול והאבנים הקטנות. בסוף הלך הקצין לשתות קהוה, וה“צ’אוישים” שחררו את החיילים, שנתפזרו לכל הצדדים. איסמעין נגש אלי, ואני מסרתי לו דרישת שלום מאביו. רציתי לקחת אותו אלי ל“חאן”, להאכיל אותו, אך ה“זאבעט” (קצין) אסר על החילים לעזוב את המחנה, מפני שאחרי הצהרים צריכים היו לבוא קצינים גרמניים מנצרת, לראות איך צועד הגדוד. הלכתי ל“באש-כתב” (פקיד ראשי) של המחנה, שלשלתי לכיסו חצי “מג’ידה” וקבלתי “ואסיקה” (תעודה), שאיסמעין חולה.

עלינו על הכביש ופנינו העירה. בדרך שאלתי את איסמעין: איך החיים בצבא?

– אח, יא איבן אמני (בן דודי)! – ענה לי איסמעין, – באללה, טוב בצבא: כל בוקר הולכת ה“מוזיקה” לפני ה“טאבור” (גדוד) ומרביצה “חוזיינה” (מנגינות לכת), וכל החיילים שרים. טוב, באללה!

– ומה אתם אוכלים בצבא? – שאלתי אותו.

– באללה, “זיפת” נאכל, יה איבן אמני. כל יום מקבלים שמונה זיתים, ויותר כלום. בני הפלחים מהכפרים הסמוכים, מצבם טוב מאוד, כי מביאים להם כל יום “טביח” (תבשיל) מהבית. אנו, “הרחוקים”, חפשיים מתרגילים אחרי הצהרים ובני ג’נין, המאמינים הרחמנים, נותנים נדבות ביד רחבה לחיילים המסכנים, המחזרים בבתים.

אחד יום בא למחנה ה“קומנדאר” של ג’נין, והודיע לחיילים שהם יוצאים לחזית. הוא חילק לכל אחד: רובה, מדים, נעלים וחתיכת סבון. ונתן להם יום חופש, בשביל להפרד מהמשפחה. החיילים רצו העירה להחליף את הסבון בלחם וסיגריות. למחרת התברר שהרבה חיילים לא חזרו למחנה מהחופש. לכן הקיפו את הגדוד בשרשרת של שוטרים, והובילו אותם לתחנת הרכבת בעפולה. כשהרכבת עברה את תחנת צמח, הבינו החיילים שמובילים אותם לאיזו חזית אחרת, ולא למצרים. ואמנם, מפי משרתו של הקצין נודע, שהם נוסעים לסטאמבול. “עדו יותר טוב! גם את סטאמבול רציתי לראות”! החליט איסמעין, ולא הצטער בלבו.

הרכבת נסעה ונסעה והגיעה לעיר הבירה. בסטאמבול הורע מצבם של החיילים: לא נתנו להם לבקש נדבות, וגם את השפה התורקית לא שמעו. הקצינים צעקו יותר, והצ’אוישים הרביצו יותר מכות, – כי בכל יום ששי הגדוד היה עומד בדרכו של השולטן ל“סלאמליק”.

פעם אחת פשטה שמועה, שצבא רב, ובתוכו גם גדודו של איסמעין ישלח ל“קאפקאז” ללחום עם ה“מוסקוב”, פחד גדול נפל על החיילים. ספרו שבקאווקאז קופאים מקור, אפילו הקצינים, הלובשים מעילי פרוות. ארמני אחד, שעבד במטבח המחנה יעץ לאיסמעין לאסוף עתונים ישנים, ולמלא בהם את ילקוטו. איסמעין עבר ברחובות העיר ולא מצא אף פיסת עתון – כל הצבא חיפש נייר. הוא פנה שוב לארמני לבקש עצה, וקיבל ממנו עתונים אחדים כהחלפה על מחרוזת החרוזים שקנה בשכם.

אחד יום יצאו מסטאמבול מאתים אלף חיילים לחזית קאווקאז. בראש המחנה במרכבה פתוחה, נסע פחה – מפקד, בעל כרס גדולה, זקן סמיך-שחור ואף ארוך, כמקור של נשר, שהטיל הרבה פחד על כל הקצינים והחיילים. המחנה צעד חודש, חודשיים ושלשה חדשים, עד שהגיע להר גבוה מאד מכוסה שלג עמוק. הפחה נשאר למטה במרכבה, וכל הצבא טפס עלה על ההר, ושכב לישון. הקור היה חזק כברזל, ואיסמעין עטף את גופו, מתחת למדים, בעתונים, שרכש מהארמני. רק לעטיפת הרגליים לא הספיק הנייר…

בבוקר ראה הפחה, שהקצינים לא יורדים אליו לשתות קהוה. הוא חכה עד הצהרים, ובסוף עלה בכבודו על ההר. והנה… כל המחנה שוכב מת. רק איסמעין התרומם, ישב והצדיע. לקום הוא לא יכול, כי רגליו קפאו. הפחה נתן לו סיגריה, ואמר לו לשכב ולחכות. הוא ירד מההר ושלח את משרתיו עם אלונקה להביא את איסמעין ל“הוסיפיטאר”. באותו יום חתכו לו את כפות הרגלים, ואחרי שבועיים, הוציאו אותו מבית החולים, ושלחו אותו חזרה לצבא.

אחד יום בא ברכיבה מסטאמבול “פחה גדול” – המפקד של כל הצבא הטורקי, יותר שמן מהפחה – המפקד של איסמעין. איסמעין הלך לפחה – הגדול ואמר לו: “יה באשה! אני כבר לא יכול ללחום בעד השולטן. דאחילק! (רחם עלי). תן לי “בולאט” ואסע הביתה”. הפחה נתן לו “בישליק”, קרא את שלישו וצעק עליו, ובאותו יום שלחו את איסמעין הביתה לכפרו.

כל המסובים נאנחו, ספק מהנאה, ספק מהשתוממות.

– כולו מן אללה – מלמל אבו פידז’אל, והגביה את עיניו לתקרת האהל.

– ומה קרה עם איסמעין לאחר שחזר לכפר? – שאל הפלח, המבויש ומאוכזב מסיפורו של ה“זייתי”.

–כשחזר לכפרו – ענה ה“זייתי” בלי רצון – מצא איסמעין שאביו מת, ואחיו הבכור ירש את כל חלקות האדמה. הם רבו והתקוטטו זמן רב, אך ה“מוכתר” שנתן את בתו לאחיו של איסמעין, עמד לצד חתנו. ובסוף כשמת שומר זקן באחד המסגדים בשכם, סידר ה“מוכתר”, את איסמעין במקומו, והוא נמצא שם עד היום.

ברוך יצא מהאהל לראות את שלום הסוסים. ה“נטור” קפץ אחריו. דממה עייפה הרדימה את המישור. האויר לא זע. טל כבד, שכיסה את שארית העשב משנה שעברה הורגש דרך עור המגפיים; שבעת כוכבי ה“יוד” נתלו במזרח, מעל ההרים, ובישרו את הופעתו הקרובה של השחר. ברוך חזר לאהל להפרד ממארחו. השייך נעלב מהביקור הקצר, והסכים להפרד, רק לאחר שברוך העיר שהוא אינו עומד ברשות עצמו, כי אם “תחת” רצון הממשלה. הם עלו על הסוסים שה“נטור” הביא לפתח האהל, ופנו לעבר המושבה בדרך קצרה.

חרמוני היה רצוץ ושבור, כלאחר ליל של ויכוחים סוערים בישיבה ממושכת. ברוך, בזקנו הבלתי מגולח, בן יממה, ועיניו האדומות, נראה עייף, אך היה ער כרגיל. הם רכבו שעה ארוכה בשתיקה גמורה.

השחר טפס ועלה גבוה מעל לאופק המחויר; קצהו התחתון של ענן בודד הפך ורדרד. מרחוק נראתה המושבה. הרוכבים ראו כבר, בדמיונם, מיטה מוצעת ומנוחה גמורה עד הצהרים.

ברוך עצר את סוסו, ונעץ את מבטו הרחק במזרח: שני חמורים ושלשה אנשים, שעלו מתוך ואדי, ומיהרו, דרך שדה קצור, לחורשה סמוכה – נראו חשודים. הוא ביקש מחרמוני לחכות לשובו, והדהיר את “פרא-אדם” בכיוון לואדי.

חרמוני ישן שינה עמוקה, כשברוך חזר וקרא לו להמשיך את דרכם. גבו היה כפוף, והוא נשען בשתי ידיו בחלקו הקדמי של אוכף; הסוסה נרדמה, הרסן התחלק ונפל מראשה המורד והתפתל בעפר בין רגליה הקדמיות. שוב רכבו בשתיקה. במבואות המושבה עלה ענן של אבק ונשמעו צעקותיהם של רועי העדר.

– עכשיו, יה חרמוני – פנה אליו ברוך – תנוח יפה, ואל תתרוצץ במושבה. הלילה נסע ל“ערב תורכמן”, בסביבת כרכור.

– אה, חבל מאוד, ברוך! – ענה חרמוני, כשעיניו כמעט עצומות מעייפות – עלי לחזור לתל-אביב. זה עכשיו נזכרתי שיש לי פגישה הערב עם מו"ל, בענין הוצאה שניה של ספרי: “בסמטאות השוק הישן”…





  1. במקור נכתב “ומוזג”. הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נכתב “לממשו”. הערת פב"י  ↩

  3. במקור נכתב “חצי שק קמה” – הערת פב"י  ↩

  4. במקור נכתב “מסוטטות”. הערת פב"י.  ↩

  5. במקור “יצאה”. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37260 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!