רקע
צבי אור־חוף
על גלי הכנרת

מרגע לרגע גבר החום, האוויר המלובן הכביד, כשמיכת חורף בליל קיץ. לא נוגבו הקילוחים הצורבים ששטפו את העיניים, כי לאנשים, שגוום חשוף עד מתניהם, לא היו מטפחות, וידיהם נתכסו בצק שחור ודביק, צירוף של זיעה ואבק. הלמות המכוש רפתה; האת האיטה את מנת האדמה הנעמסת, והמריצה האיטה את הילוכה. פעם בפעם הגביה מישהו את עיניו כלפי השמש: האמנם לא הגיעה עדיין השעה העשירית – שעת ההפסקה? ובמוח אותה מחשבה שחוזרת יום-יום בשעה זו: שמא שכח הממונה על המשרוקית את תפקידו… אך הנה בקע מן החלקות הרחוקות צפצוף ממושך, והעבודה נפסקה כהרף עין. הכלים הוטמנו בשיחי סידראות, שבמעלה ההר, בחפירות הגשרים, או מתחת למריצות הפוכות על פיהן. רק בעלי האתים והמכושים המעולים שבכביש, לקחו את כליהם למחנה, בפחדם להחליפם באחרים. שורה שאין לה סוף של בעלי עינים נוצצות במסגרת פנים מאובקות נהרה אל המחנה. הקצב מזורז, וההליכה כמעט ללא דיבור. אחדים ירדו לכנרת “לחטוף מפרעה”, והגיעו אחרונים למחנה.

סמוך לחבית המים, שריח כלור עלה מהם, שעמדה בצל כתלי המטבח – נסתדר תור ארוך. שטפו את הגרון וסבאו את המים, שנדמו קרים לעומת מי-הכנרת הפושרים. המחנה הגדול בלע אל קרביו את חמש מאות תושביו. בתוך האוהלים תססה פעולת ההתפרקות מבגדי העבודה המיוזעים, מנעליים צבאיות או סנדלים, העשויים צמיגים של מכוניות. ולא ארכה השעה ועל החוף נערמו גופות ערומים בצפיפות של צפרי-ים באיי האוקינוס הצפוני. עצלנים ופחדנים רבצו במימי החוף, בעומק המגיע עד הברכיים; המתאמנים בשחיה העמיקו לרדת עד גובה הסנטר, ובתנועות בלתי מזורזות הטילו את גופם בכיוון לחוף; הטירונים שחו בקוו מקביל לחוף; או, בסמכם על הגורל, הרחיקו הימה כמאה-מאתים מטר. ורק קבוצת “אתה בחרתנו”, שהיו בה עשרה שחיינים למודי נסיון וותק, הפליגה לשחות מזרחה. סיסמתם היומיומית היתה: “לגלות את דגניה!” לאחר שחיית שני קילומטרים נתגלו מאחורי בליטת החוף של קבוצת כנרת, עציה של דגניה, ובתוכם, בגודל של קופסות גפרורים, בנייני הקבוצה. ומיד, לפי פקודה, פנו כולם בבת אחת אל החוף. בינתיים נתרוקן החוף, והפועלים חזרו לאוהלים. קצתם בילו זמנם בקריאה ושיחה; קצתם, “בני הבורגנים”, התגלחו ועשו תסרקתם; קצתם הלכו אל הבניין העתיק בקרבת קברו של רבי מאיר בעל הנס לבקר ב“שעורים לעברית”.

בחדר-האוכל הבנוי עמודים ומכוסה מחצלות, נתקבצו הגרגרנים, אלופי האכילה הגסה. כאן שררה מתיחות הצפייה לצלצול פעמון הצהרים. וכל חמישה רגעים נשלח שליח אל עובדי המטבח, לזרזם ולהוכיח להם באותות ומופתים שהשעון מפגר. לאחר משא ומתן מיגע, נתרצה מנהל-המטבח והסכים להקדים ולצלצל עשרה רגעים לפני הזמן הקבוע. ששון ושמחה צררו את הצ’מפיונים. הם כבשו שולחנות ראשונים בסמוך לכניסה והזדיינו בכפות והתכוננו לקרב. המרק (“מים חמים” – בלשונם), לא עניינם הרבה, ובטרם יגמרו המגישים לחלקו לאנשי השולחנות האחרונים כבר דרשו אלופי הזלילה את המנה השנייה על ידי נקישת מזלגות, בקצב מאורגן. התורן ניגש לשולחן ובידיו מגש עמוס צלחות בשר ודייסה. הראשונים על הספסל, משני עברי השולחן, הוציאו מידיו מנות למסרן הלאה בשיטת “קונבייר”, ברעש גדול: “תן! קח! קח, תן;” והאחרונים שבשורה הסתירו צלחות על ברכיהם. התורן נתבלבל ועירבב את חשבון המנות שחלק: ומשפרש, צצו הצלחות הנוספות וחולקו שווה בשווה. התורנים הביאו קומקומים גדולים של תה ממותק וספלים בעלי קיבול של כוסותיים. הארוחה הגיעה לקצה.

ספינת-נוסעים מוטורית, בלווית סירת-משא, הנגררת אחריה, הגיעו לחוף מתחנת-הרכבת בצמח, בנסיעתם היומיומית לטבריה. קבוצות סקרנים קרבו לחוף בתקווה לקבל מכתב או לפגוש מכיר מן העולים החדשים. סירת המשא עגנה ליד החוף, והחלה פריקת מטענה הרגיל: מטות, כלי-עבודה, צרכי-אוכל וחבילות למיניהם. חדר-האוכל נתרוקן, והמחנה החל לשקוע בשינה שלאחר-הצהרים. ופתאום שמועה בין האוהלים:

– “קוגל קיבל את חפציו מזכרון יעקב, ומתכונן לנגן על כנורו!”

באוהלו של קוגל היו כל המטות תפוסות מזמן, והבאים תפסו ישיבה בחוץ על גבי פחים ריקים, מחצלות פרושות על פני האדמה. מרגע לרגע עצם הקהל מסביב לאוהל. הופיעו גם חברי קבוצת “טרסק”, בלתי מגולחים, פרועי שער, – הלא הם החיילים האמיצים במלחמת מצווה נגד סנטימנטליות וחולשות אינטליגנטיות.

קוגל קיבל את פני אורחיו כדרכו: בהלצות ובמימרות ממולחות. אך געגועיו על הכינור היו, כנראה, גדולים. ובינתיים בדק את המיתרים, כיוונם, והתחיל לנגן. לפתיחה בחר בניגון פופולארי, כמנסה לבחון אם לא נשתכחה מידיו המלאכה. דעת הקהל נתבדחה. מאתים זוגות ידים מיובלות הריעו תרועת חן-חן על התענוג הבלתי צפוי. ואז עבר קוגל למנגינה אחרת – פראית, קודרת, נוגעת עד הלב. מיד נשתלט אוויר של יום חורפי: עננים כבדים הנמיכו תנועתם; רוח צפונית נשבה, קרה, מקפיאה; לאור היום היו דמדומי ערב. צפרים צרחו ונתעופפו, נבעתות מאימת הסערה המתקרבת, והאדם נכלא בביתו. החיוכים האחרונים נאלמו, הראשים צנחו. העינים השפילו מבטם.

קוגל היה רווק זקן, קרח, גוץ ופניו חטוטות. מאחורי הזגוגיות של המשקפים קדחו עינים פקחיות במבטן המלאה צפייה. הוא נשא את הכתר החשוב של אלוף ניבול-הפה והגידופים האמנותיים. וכך היה בעיני כל. אך שנים-שלושה מחבריו הקרובים, שיחד עמו עברו ברגל את הדרך הארוכה מקאווקאז לקושטה, ידעו את סודו המר: הוא סבל ממחלת הנפילה, והציניות-לראווה לא באה אלא לכסות על הפחד המתמיד מפני התקפת-פתע שיכלה לבוא עליו בכל רגע.

בשעת הנגינה נשתנו פניו עד אין להכירם. איזו רחמניות הוצקה בהם, עיניו הביטו פנימה, ולא הרגישו כלל באנשים שהקיפו את האוהל. נדמה: הוא סיפר לכינורו מה שגאוותו מנעתו מלהביע במלים: על פחדו הגדול, על מהלומות חייו.

הקהל ישב שקט, רציני. אפילו גבורי ה“טרסק” חשו משהו שנתקע בגרון ועוצר את הנשימה. לתוך אשד-הצלילים העדינים פרץ קולו הגס של הפעמון, הקורא לעבודה, וארכה השעה עד שהקהל המהופנט1 תפס את ציוויו. מעודם לא הביטו בשנאה כזו אל המחסנאי המצלצל, ולראשונה חזרו לעבודתם במורת-רוח כזאת. שיחת הכל היתה: פלא זה של אפשרות שיכון ההפכים בגוף אחד: נשמה ופה, הנבדלים כל כך זה מזה. והיו הכל בטוחים, שלאחר ארוחת-הערב יוסיף לנגן. דרי-האוהלים שבקצווי המחנה, שישנו את שנתם ולא שמעו את נגינתו, החליטו להקדים אחרי הארוחה ולתפוס את המקומות הראשונים לפני אהלו של קוגל.

העבודה אחרי הצהרים, בחום הפוחת והולך, היתה קלה יותר, והזמן משלוש עד שש, עבר מהר. שוב טבלו בכנרת ושוב נתאספו בחדר-האוכל, המואר בפנסי-נפט. ארוחת הערב נאכלה בפחות חפזון, אך ביתר רעש וצחוק. לא היתה סיבה להזדרז. אחרי הקאקאו בלי חלב, התחילו להתקבץ קבוצות-קבוצות.

בקצה חדר-האוכל הסתדרו “החסידים”. הופיעו בקבוק של אַראַק, דג מלוח, צנון. “הרבי” פלט “דברי תורה” וחילק ביד רחבה את ה“שיריים”. בגמר סעודת המצווה שפכו “החסידים” את2 לבם בניגונים מסורתיים נוסח: יא-בא-בים-בום…

סמוך לשולחנות האמצעיים נתלקח קרב שאין לו סוף בין “הפועל הצעיר” ו“האחדות’ניקים”, ולכל צד לוחם הגיעה תגבורת מצויידת בספלי קאקאו.

מול הכניסה המרכזית, מסביב לקומקום התה, שנהפך בכוח הדמיון למיחם, הסתדרה קבוצה קטנה של יוצאי סיביריה. הם לא שעו לא ל“חסידים” ולא ל“מיטינג”. הם שקדו-הזיעו בפשטות רטובה על ספל חמישי של תה רותח ונגבו במגבת את פניהם הלחות.

בכניסה למטבח עמד תור של ראשי-קבוצות עמוסי רצינות, וסלים ריקים בידיהם. מנהל-המטבח חילק מזונות לארוחת-בוקר במקום העבודה.

אורות עמומים של נרות ומנורות נפט נדלקו באוהלים, במורד ההר, וחיי ערב של המחנה נכנסו למסלולם הרגיל. באוהל אחד השרוי באפלה, שכבו על גבי הרצפה, המכוסה מחצלת, שלושה קרימאים חבוקי זרועות ונשתפכו בשירה רגשנית ביותר. ונושא השתפכותם היה שיר לכת רוסי:

"כותב, כותב מלך גרמניה,

כותב לצ-אר-א-ר הר-ר-רוסי"…

באחד האוהלים קרא בחור לחבריו, יוצאי עיירה ליטאית, סיפור באידיש מחיי צדיק מפורסם: “והצדיק יצא מן העיר, לא אכל ולא שתה שלושה ימים ושלושה לילות – וביום הרביעי טבל גופו במקוה”…

חובבי טבע נתלקטו בוואדי, סמוך למחנה, מסביב למדורה שהודלקה בלוחות של ארגז מסבון, וצלו תפוחי אדמה, ש“נסחבו” מן המטבח.

הפייטן המתבודד טפס, בסכנת-נפש על הר תלול מאחורי המחנה וישב לו על צוק-סלע בפוזה ציורית. אך לאסונו חסרו הירח והכוכבים, ואיש לא יכול לראותו, על כן החליט לרדת ממרום בדידותו ולהצטרף, לזמן-מה, לחיי החברה.

על הכביש הטורקי הישן, המוביל לטבריה, התלעלעה מפוחית. בחור קרימאי רקד “פולקה אוקראינית” עם בחורה מן “השומר-הצעיר” הגליצאי.

החברים חפשו את קוגל בכל המקומות המתקבלים על הדעת, עך עקבותיו נעלמו:

העייפות מעבודה ומשרב החלה לפעול את פעולתה. האוהלים המוארים כבו עין-עין. כמה בחורים נרדמו “סתם כך”, במקום שישבו ושוחחו: על רצפת האוהל, על האדמה הקשה, או באוהל זר. אחרוני הממתווכחים התפזרו בהסכימם, מתוך פיהוק ממושך, לדעת מתנגדיהם, כדי להפסיק את מלחמת השפתיים. הזוגות התחילו לחזור למחנה מן הטיולים בסביבה. שומר המחנה הכין לעצמו דרגש משלושה ספסלים מחוברים יחד.

ולפתע נכנפה צעקה מעל למרחבי הכנרת. השומר ואלה שלא הספיקו עדיין לעזוב את חדר-האוכל, הפסיקו את שיחתם, נסתכלו זה בזה בתמהון והטו אוזן לעבר הים. לא עברו כמה שניות והצעקה חזרה ולא פסקה עוד. אחד, בעל שמיעה מחודדת שמע: “הצילו!” ומקץ רגעים מועטים שמעו גם אחרים. מיד הוחלט להזעיק לעזרת הטובע את השחיינים המפורסמים, והכל נתפזרו בין אהלי המחנה בריצה מבוהלת.

היה ליל אפלה בלי ירח ובלי כוכבים. החשכה עמדה דחוסה ומבעיתה. נדמה היה, שאם תפסע עוד פסיעה אחת ונתקלת בקיר אטום או תשקע בתהום עמוקה.

השחיינים הגיבו על הידיעה איש איש כאופיו. אחד, שעוד לא ישן, והיה לבוש ונעול – רץ לטבריה להשיט סירת-מוטור לעזרה, כאילו שהות לו – לטובע. השני הודיע, כי אינו בקו הבריאות. השלישי נעלם, ונתעורר החשד שעזב את המחנה בכיוון ההפוך מכיוון הכנרת. יתר שבעת השחיינים הגיבו כרגיל: באומץ ובמסירות.

אחד, שגר בקצהו העליון של המחנה והעירוהו משנתו העמוקה – קפץ, ערום-למחצה מן האוהל ברגע שמוחו קלט את פשר המלים, וכאילו צלל באפלה. הוא רץ במורד ההר בלי להבחין דבר בדרכו, נתקל באבן חדה ומעוצם המכה נתגלגל במדרון ההר ורק לאחר שעה, כשיצא מן המים, הרגיש כאב נוקב, ולאור הפנס ראה, כי הבשר בבוהן רגלו הימנים שסוע עד לעצם. השני נתקל במיתרי אוהל, נשתטח מלוא קומתו ושרט את עור ידו השמאלית מן הזרוע עד למרפק.

שבעה שחיינים הגיעו לשפת הכנרת, איש איש בדרכו, בקטעי זמן שונים, וזינקו לים, בלי להתמהמה, בלי לשאול מה קרה ומי הטובע. האפלה נפרשה מעל לים כאורבת, וכל שחיין חש עצמו כחפץ אבוד במרחב שאין לו גבול. לאומץ הלב נתלווה רגש בלתי נעים הגובל עם פחד מפני הפגישה עם הטובע ואולי גם היאבקות עמו בתוך האפלה. וכך קרה שהכירו איש את רעהו לפי שקשוק תנועת הידים, ונתקרבו זה אל זה עד שהיו לשורה מלוכדת. ידוע ידעו, כי להצלחת החיפושים יש צורך בהקפת תחום נרחב ככל האפשר והתבישו בלבם משחייה עדרית זו.

בשעת ריצתם לשפת הכנרת, קלטו מן האוויר שמועות שונות, ועתה נתגלגלה השיחה על מטרת השחייה. אחד שמע על סירת מפרש, מלאה נוסעים, שנהפכה על פיה הרחק מן החוף. השני סבור היה, כי מישהו נתרחץ לפני השינה וזרם חזק סחפהו. השלישי שמע…

הערה קצרה על שיחה זו שמפריעה להקשיב – הפסיקה את הדיבור.

רוח מערבית חזקה ומדחיפה נשבה מאחורי גבם ועזרה להתקדם חיש-מהר. פנסי המטבח שהורמו מעל לראשי העומדים על החוף, שמשו מגדלור, ולעתים היו הופכים פניהם ומסתכלים בהם, כדי לשמור על הכיוון הנכון. סער הים. הרוח גזז את צמרות הגלים ומלא את האוויר שאון ורחש.

ולפתע, ממרחק קטן, מצד הים, נשמע קול קורא בכוח ובטחון: “הנה, חברה! כאן!” מרוב תדהמה החלו השחיינים לצעוק: “החזיק מעמד! אנו מתקרבים!” הם נתעוררו לפעולה, הגבירו שחייתם, אך נתברר, שזהו המורה לעברית, שחיין מצויין, שהקדים את כולם ושחה כל הזמן לחוד. הוא סיפר כי שמע, לפני דקות אחדות, אושת קול בקרבת המקום. וגם הוא לא ידע, מה, בעצם, קרה.

לפי עצתו רחקו זה מזה והתקדמו בשרשרת פזורה. לאחר שעה קלה של שחייה דוממת הכיר הקיצוני השמאלי צללית מוזרה, הנעה על פני המים, וקרא לחבריו. השחיינים התקדמו בכליון נשימה לקראת פתרון החידה.

גוש שחור, מטושטש, שצף על פני המים, התחיל ללבוש צורה מסויימת עד שנהפך לסירה גדולה. היתה זו הסירה, שעגנה בצהרים בקרבת המחנה, ומצבה עכשיו מנע מלהבין מה התרחש בה לפני זמן-מה. ריקה ובלתי נזוקה היתה הסירה; בגדים או שאר חפצים לא נמצאו בה, ולאורך דפנותיה הוטלו שני משוטים ארוכים. החידה הלכה ונסתבכה.

האנשים עלו לסירה, התקינו את המשוטים והמשיכו לתוּר את המקום בעיגולים קטנים, קצובים. אחד עמד בקדמת הסירה והסתכל נכחו. ידיו הגישו בחבל מותח, היורד מחרטום הסירה לתוך המים. סייע לו חברו והחבל הקצר הועלה ועוגן כבד בקצהו. ושוב לא היה ברור: “מי ולמה” שלשל את העוגן הרחק מן החוף, בעומק רב, בלי הרפות את החבל. הדעה, שהסירה בעצמה ניתקה את העוגן – לא נתקבלה על הדעת, שכן בקרבת החוף, המוגן על ידי הר גבוה, המים שקטים מאוד.

לאחר חתירת-שווא ממושכת, הוחלט לחזור. מרחוק קרצו פנסי המטבח באישוניהם. הסירה היתה כבדת תנועה, הרוח המערבית גברה, ואף-על-פי שבכל משוט חתרו בעמידה שלושה אנשים, היה קצב ההתקדמות אטי ביותר. נתעיפו החותרים, ולא היה מי שיחליפם. המרחק עד החוף נתקצר כדי מחצה, הכוחות אפסבו לחלוטין, ואז, ברעש גדול, נשבר, פתאום, אחד המשוטים.

לא היה כל טעם להשאר בסירה לאחר שנשלל ממנה כוח ההתקדמות. לכן התירו את החבל ושלשלו את העוגן, אך הוא לא הגיע עד קרקע הים. באין ברירה הפקירו את הסירה בידי הגלים ובשחייה המשיכו דרכם אל החוף הרחוק בכחות ההולכים וכלים.

כשעה תמימה עמדו על רגליהם על שפת הכנרת בדומיית מוות, כל פועלי הכביש. חיכו לידיעה מן השחיינים, אך בתוך שאון הגלים לא בחנה האוזן אפילו קריאה אחת. מאחד האוהלים נזרקה צעקתו של חולה קדחת, המתהפך על משכבו. גל של רעדה עבר על כתפי ההמון הקופא, כרוח-פתע על פני שדה-חיטה, ושוב נשתררה דממה.

הקול הראשון, שהגיע, היה קול משוט שנתרסק. והניצבים על החוף הבינו: השחיינים חוזרים. בחור גברתן מביסארביה, בעל קול אדיר, הגיש לפיו משפך-נפט גדול, מלא את ריאותיו אוויר, וקרא: “מצאתם אותו?” צליל רפה התגבר על הרוח-שכנגד ומן האפלה הכבדה נשמע: “לא!” אנחה עמוקה, שהוכפלה חמש מאות פעם, נתגלגלה עד לאזני השחיינים כרעש עמום.

השחיינים יצאו מן המים יחד, כי קצב השחייה הותאם לכוח המפגרים, התלבשו מכל הבא ליד, נכנסו לחדר האוכל לשתות כוס תה חם; ורק פה נודע להם את מי היה עליהם להציל.

הסירה, שעגנה סמוך לחוף, טירדה מנוחתם של חובבי הטיולים. בסודי סודות נתארגנה קבוצת-טיול קטנה בשעות שלאחר ארוחת-הערב. גם קוגל, בתורת “גבור היום”, הוזמן להשתתף בטיול. אחד-אחד חמקו מחדר האוכל בלי שירגישו בהם. צריכים היו לגשת לסירה, להרים את העוגן ולהביאה אל החוף. ברגישתו החולנית לשמו הטוב ­– שם של גבר ו“חברה’מן”, – הציע קוגל את עצמו. אליו נצטרף בחור, בן המושבה הקרובה, שעבד במטבח בחברת בחורות. נגשו לסירה, כשעומק המים מגיע להם עד החזה, העלו את העוגן ועד שהספיקו להתקין את המשוטים – הרגישו כי הסירה מתרחקת מן החוף במהירות רבה. רוח מערבית, שכמעט לא הורגשה על החוף, דחפה את הסירה ללב הכנרת, ולשווא יגעו החותרים הבלתי מנוסים. ראשון התיאש הבחור מן המטבח, וחדל לחתור. הוא הציע לעזוב את הסירה ולחזור בשחייה אל החוף. קוגל הפציר להמשיך במאמץ, אך הבחור הפסיק לחתור והניח את המשוט על ספסלי הסירה. וכשחזר הבחור על הצעתו, ענהו קוגל, כי אין זה לפי כבודו לעזוב את הסירה ולחזור “בידים ריקות”. לעומת זאת הציע לעגון ולחכות עד שתשקוט הרוח. הבחור לא הוסיף להתווכח, קפץ מן הסירה וצלל במים. בעלותו שוב על פני הגלים, שמע את צעקותיו של קוגל, ומרוב פחד התחיל גם הוא לצעוק ולהתרחק מן הסירה בשחייה מבוהלת. בקושי דקדק לכוון, שחה בקו אלכסוני, ועלה על החוף בריחוק3-מה מן המחנה, בדיוק באותה שעה שהשחיינים קפצו המימה. מבולבל ומבוייש היה, עד חוסר כל אפשרות להציל מפיו פרטים על האסון.

הקהל החל להתפזר. גם אלה שעמדו על החוף, וגם אלה שסובבו את השחיינים. איש לאוהלו. דבר אחד היה ברור: קוגל איננו!

למחרתו בבוקר היה אבל כבד רובץ במחנה. האנשים התהלכו קודרים וזועפים. העייפות של נדודי-הלילה חרשה את פניהם. אפילו אלה שלא דיברו מעודם עם קוגל וכמעט שלא הכירוהו בפניו, השתתפו בצערם של הקרימאים.

מעל לכנרת ריחפה רוח קלה וסלסלה את גליה, עד כי נדמה היה שחיוך הוא, חיוך מחוסר שיניים של מכשפה זקנה שאכלה לשובע. אותו יום לא התרחץ איש בים.

הפועלים רובם לא יצאו לעבודה. חלק חזר מן העבודה אחרי זמן קצר, ואלה שהמשיכו לעבוד – לא פעלו הרבה. בכל הזדמנות ישבו “לעשן”. ארך העישון והשיחה, בפעם המאה, חזרה למאורעות הלילה. בשעת ארוחת הבוקר, הלכו רבים למחנה ולא חזרו עוד. צפצוף ההפסקה מצא רק אנשים בודדים בחלקות שונות. ושאלתם הראשונה בחזרה למחנה, היתה:

– הכבר נמצא קוגל?

– לא!

השכם בבוקר נסע שליח לטבריה להביא קבוצת דייגים ערביים עם רשת גדולה. בשעה תשע הגיעו שתי סירותיהם ולאחר הכנות מרובות החלו בעבודתם. בשעה עשר ומחצה נמשתה הרשת בפעם הראשונה, ובה שלל רב של דגים. את הרשת השנייה הוציאו דרומית מזה, כמעט ריקה מדגים. בינתיים נתקבצו על החוף כל חולי הקדחת שחומם ירד; עובדי המטבח והמשרד; אלה שלא יצאו לעבודה ואלה שחזרו באמצע היום. מתנדבים משכו בחבלים, עד שהדייגים החלו לדאוג לשלומה של הרשת ולא פסקו מלצעוק: “לאט, לאט!” שעה קלה לפני הצהרים החלו למשות את הרשת השלישית מול חדר-האוכל, במקום מעגנה של הסירה אתמול. הדייגים הרגישו בדבר-מה כבד בתוך הרשת, ובקשו למשוך את החבלים לאט ובזהירות ככל האפשר. זרם חשמלי עבר בין העומדים על החוף. הראש נשתרבב קדימה, הצוואר נתמתח, והנשימה נעצרה.

קצה העליון ל הרשת עלה מן המים, והמתיחות גברה. הרשת זעה במהירות של צב פצוע. הדייגים ואחדים מפועלי הכביש, נכנסו המימה, לעזור לרשת לעבור בשלום את אבני החוף.

הופיע הקצה התחתון, ובתוכו גוויתו של קוגל.

על פניו נוסכו מנוחה ושלווה, דברים שכל כך היה חסר אותם בחיים. היה הרושם, כי הוא מרוצה, שסוף-סוף נשתחרר מפחדו המתמיד, אשר הרעיל גם את הרגעים המאושרים ביותר בחייו.

ידידיו הקרובים ישבו על המטות סביב לגוויתו, שהונחה על רצפת האוהל. נשתררה דממה חונקת. המיית רוח קלילה נתגנבה לאוהל בחשאי, כמתביישת, והדפה את הכינור התלוי על העמוד. הכינור חזר למקומו בנקישה קלה, המיתרים הוציאו צליל עמום, רווי תוגה חרישית, עצוב ומתאונן.



  1. במקור נכתב “המופנט”; הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. במקור נכתב “אם”; הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור נכתב “בריחק”. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37260 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!