רקע
נורית גוברין
ראובן פאהן - חייו ויצירתו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אוניברסיטת תל אביב; תשכ"ו 1967

ברצוני להודות לכל אלה שסייעו בידי לאסוף את החומר הנדרש לעבודתי.

למר אונגרפלד שהעמיד לרשותי את ספרית בית ביאליק, והנחני בעצותיו ובידיעותיו המרובות ואף המציא לידי שנים ממכתביו של פאהן אל ביאליק.

למר ג. קרסל, שהעמידני על כמה מראי־מקומות שלא היו ידועים לי;

לארכיון העבודה ולספרית הרמב"ם,

למר א. יפה, שהעמיד לרשותי את ספריתו הפרטית העשירה.

למכון לצילומים של בית הספרים הלאומי.

למכון “גנזים”, שבו שמורים כמה מכתבים של פאהן ואליו, ותודה מיוחדת לאחי הסופר מר אהרן פאהן יבל"א, שספר לי מזכרונותיו וטרח להעתיק ספורים ורשימות מן העתונות והמאספים;

ואחרון אחרון: למורי פרופ' סדן, שהנחני בעבודתי זו.

תודה מיוחדת לקרן הסטיפנדיות של אוניברסיטת ת"א, שהכירה בחשיבות הנושא, והעמידה לרשותי תקציב מיוחד לצורך צילום הטכסטים מן העתונות.


 

בפתח החיבור

הסופר העברי ראובן פאהן חי ופעל במזרח גליציה ונספה בשואת־אירופה.

הוא לא היה בין הסופרים המפורסמים ולא מעמודי התווך של ספרותנו. המעטים ששמו אינו זר להם, מכירים אותו בעיקר מסיפוריו וממחקריו על הקראים, כלומר, בשל נושאי כתיבתו שהיו בחינת יוצאי־דופן; אחדים שחקר הספרות היא תחום התענינותם מכירים אותו מן המונוגרפיות והמחקרים שפרסם על אישים בתקופת ההשכלה, ויתכן שיש גם כאלה הזוכרים שראובן פאהן נהג לעיתים לפרסם בעתון “העולם”, בטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית.

ואילו יתר פעולותיו הספרותיות אינן ידועות ברבים, ואף לא לאלה שהספרות היא חיותם.

מכאן, שאחד התפקידים העיקריים היא לגלות את היקף פעילותו הספרותית של פאהן כדי שהערכתו וקביעת מקומו בתולדות הספרות העברית תהיינה מבוססות על הכרת כל יצירותיו, ולא על סמך ידיעה מקוטעת.

מכאן נובעת אחת המטרות המונחות ביסודה של עבודה זו: תאור נאמן ככל האפשר של כל יצירתו של ראובן פאהן לסוגיה השונים, מתוך הדגשת החלק הסיפורי שבה, היינו, אותו חלק העוסק בציורי ההווי מחיי היהודים שאינו ידוע הרבה, ושבו נתגלה כוח יצירה ניכר.

משימה זו של עריכת רשימה ביבליוגרפית מלאה קשה ביותר לביצוע:

א. משום שכל סיפוריו וציוריו מפוזרים בכתבי־עת רבים, שאין להשיגם, מאחר שאבדו במלחמות העולם.

ב. אומנם ראובן פאהן השאיר אחריו אוטוביוגרפיה, (שנתפרסמה ב“גנזים” קובץ א‘, ת“א תשכ”א עמ’ 115 שהדפיס אותה ג. קרסל) ובסופה באה רשימה ביבליוגרפית של כתביו, ושל המאספים והעתונים שבהם השתתף. אלא שרשימה זו לקויה. הרשימה נכתבה עוד בחייו של המחבר, וכפי שמשער ג. קרסל, חוברה בשלהי שנות העשרים, ולכן אינה כוללת פירסומים מאוחרים יותר. מכאן, שאין שום נקודת־אחיזה כדי לדעת היכן נתפרסמו ספוריו ומאמריו משנות ה־30 ואילך והשגתם היא מקרית בלבד.

ג. גם הרשימה, כפי שנכתבה על ידיו, אין בה יותר מאשר נקודת אחיזה, כי היא סתמית. נזכר בה שם העתון ומקום הופעתו, אבל לא נזכרים פרטים נוספים כמו שם העורך, תאריך הופעתו, הגיליונות שבהם נתפרסמו דבריו וכד'. וזה מקשה מאד. שכן אם, למשל, נזכר ברשימה העתון “הצפירה”, לא ידוע אם הכוונה לעיתון היומי, או לשבועי, או לשניהם כאחד, (ואמנם נתברר, כי כך הוא); ומכיוון של עיתון זה אין בדרך־כלל תוכן ענינים בסוף כל שנה, פירוש הדבר, כי כדי לצאת ידי חובת רישום מדויק ומקיף יש להפוך אלפי דפים של עשרות כרכים.

ד. ברשימה נזכרו עתונים כמו “השחר” (טרנוב), “העת” (לבוב), “היום” (וורשה), “היום” (לבוב בעריכת קלינמאן ואחרים), וקשה היה לברר תחילה, בלא להיוועץ עם מומחים לדבר לאילו עתונים הכוונה, מפני שהיו כמה עתונים באותם שמות ולא עוד אלא שעתונים אלה ואחרים, שנזכרו ברשימה, הופיעו זמן קצר בלבד.

ה. לעיתים נזכר עתון באותה רשימה אף על פי שנתפרסם בו רק דבר אחד או שנים משלו, באופן שהיה צורך להפוך דפים רבים כדי לדעת זאת.

כדוגמה לקושי שבזיהוי עיתונים אחדים יעידו דבריו של משה קליינמאן, המספר בזכרונותיו על העתון “היום” שיצא בלבוב: “גליציה מלפני שלושים וחמש שנים” (מאזנים, כרך 11, אייר ת“ש – תשרי תש”א, בעריכת י. פיכמן, עמ' 229 – 230) ובין השאר הוא כותב: "באותו חורף יסדתי ביחד עם יונה קרפל עוד עיתון יומי אחד – בלשון העברית, בשם “היום”. תמה אני יש בין הביבליוגרפים מי שיודע, שהיה במציאות בגליציה עתון זה, ואמנם לא האריך ימים, אבל היה נסיון חשוב לטעת עיתונות עברית בגליציה. הוא לא נכשל אלא בשל מקרה רע שקרהו. בביבליוגרפיות של העתונות העברית שהגיעו לידי לא מצאתי לו זיכרון. ועל כן ראוי שאציב לו אני זיכרון במקום הזה. ובפרט שיש לו זכות חשובה, כיון שבו נזרקה לראשונה, ודווקא על־ידי סופר לא־פוליטי (ג. שופמן), אותה הסיסמא, שנעשתה אחרי כן הרקע למלחמת־עם כבירה של הקבוץ היהודי בגליציה על מקומו בין עמי אוסטריה.

(הכוונה למאמרו של שופמן בבעיה המיוחדת שנתלבטו בה יהודי גליציה, איזו עמדה עליהם לנקוט בזמן הבחירות בין הפולנים, שהיו מיעוט שולט, לבין הרותינים, היו הרוב הנשלט ורצו להופיע בפרלמנט האוסטרי ככוח לאומי. לדעת שופמן, במאמרו זה: עלינו לתפוס כעם עמדה לעצמנו, ולדאוג רק לעצמנו בלי להתערב בריב נכרים. אין לנו חלק בריבותיהם, גם אנו עם בין העמים החיים בממלכה זו, ממלאים את כל חובותינו ותובעים לנו גם זכות שווה עמהם. נ.ג.)

על העתון “העת” כותב גרשם באדר (בפתח ספרו “מדינה וחכמיה”; ניו־יורק תרצ"ד; בפרק: כתבי המחבר):

“אח”כ אמרתי לעשות דבר קיים להקמת סוכת השפה העבריה, שהייתה נוטה לנפול בגליציה, ויסדתי עתון עברי חדש בשם “העת”, אשר יופיע שלש פעמים בשבוע. ולדאבוני הגדול לא יכולתי להוציא את העתון ההוא יותר מחודש ימים".

גם באוטוביוגרפיה שלו (גנזים, קובץ א' תשכ"א 1961, הוצאת אגודת הסופרים ומסדה, עמ' 87) נזכר עתון זה:

“וכשלא אביתי להישאר בלי כל במה: ספרותית משלי, יסדתי בראשית שנת 1907 עתון עברי בשם “העת” שהופיע שלוש פעמים בשבוע והתקיים רק במשך חודש אחד”.

מעניין לציין, כי באדר הזמין את עגנון לעבוד בעתון זה ואמנם נתפרסמו בו כמה דברים משלו.

עתון זה נמצא במיקרופילם בספרית ניו־יורק.

(עיין, “עגנון שלפני עגנון”; אברהם בנד; מולד; כרך כ“א חוברת 175־176, אדר־אייר תשכ”ג, ינואר־אפריל.(1963.

ב“העת” פרסם צבי דיזנדרוק את מאמריו הראשונים. (פרקי גליציה; נפתלי זיגל: זכרונות לבוב, עמ' 387).

להלן רשימת הספרים, כתבי העת והמאספים שלא הצלחתי להשיגם:

ספרים:

  1. בזמן הזה, שיר־סיפורי, דפוס א.ה. ינופניק, דראהאביטש, תרנ"ז,22 – 1.

  2. בזרם הזמן, סיפורים וציורים, דפוס ע. וויידנפלד, סטניסלב, תרע"ב, 1 – 79.

עיתונים ומאספים:

  1. “המצפה”, קראקא, בעריכת ש.מ. לאזר, הכרכים שאחרי מלחמת העולם הראשונה: כרך יב‘; יג; טו’.

  2. “היום” בעריכת קליינמאן, לבוב.

  3. “העת”, לבוב, בעריכת גרשם באדר, 1907.

  4. “בת־קול' " לבוב, בעריכת הרב דר. יוסף זליגר הלוי. פרט לכרך מאדר תרע”ג – עד אלול תרע“ג חוברות ג' – לד'; ס”ה 31 חוברות שהיו בידי, אבל לא מצאתי דבר משל פאהן, ופרט לחוברות בודדות ללא תאריך ומספר.

  5. אי אפשר היה לי גם לעבור על כל גיליונות “הארץ” שיצא בת"א כסדרם. בדקתי 5 כרכים ראשונים בלבד (1918 – 1923) וגיליונות בודדים משנים אחרות אבל כמעט שלא נמצא בהם דבר.

ואעיר שמתוך 20 השמות שברשימה רק את הנ"ל לא השגתי.

המטרה השניה, המונחת ביסודה של עבודה זו היא להגיע לידי הערכת הסופר ומקומו בתולדות הספרות העברית.

מן המפורסמות היא, שבין יוצרי הספרות ישנם גדולים ובינונים, ואף סופר גדול ניזון מכל שכבות הספרות של העבר ושל בני דורו.

מחקר הספרות, אינו יכול לצאת ידי חובתו בתאור השיאים בלבד, אלא עליו לתת דעתו גם על דרגות הביניים, שכן האקלים הספרותי נוצר מכולם כאחד.

הנחה זו היתה לנגד עיני כשעסקתי בראובן פאהן. לאחר שהכרתי כל מה שכתב, והוא מגוון מאד, נתגלה לפני פאהן בעשרו הכמותי, ואף פרקי יצירה שערכם האמנותי ודאי. והגעתי לידי מסקנה, שלא חסד עושה המחקר עם יצירתו של פאהן, אלא זכות היא לגלותה.

סופר זה, שהוא בן־דורנו ממש, או יותר נכון, יכול היה להיות בן־דורנו, חי בתקופה שהיא קרובה־רחוקה; מוכרת־ונשכחת כאחת. ידוע, שמלחמת העולם השניה, הרסה בבת־אחד אותו עולם, ויש סכנה שהוא ייכחד אף מן הזכרון, לאחר שנמחק מן המציאות. כבר כיום קם דור שמכיר עולם זה אך ורק מן הספרים ומן הזכרונות, וקשה מאד לשחזר תמונה נאמנה של עולם זה. הווייה רוחנית, כלכלית ופוליטית שהיתה חיה ותוססת, עד לפני זמן קצר, נהפכה לחומר לימודי. לפיכך הכוונה כאן לא רק לתאר את יצירתו של ראובן פאהן; להעריכה ולקבוע את מקומה בתולדות הספרות, אלא לעשות את אישיותו של פאהן ופעלו מוקד להסתכלות, שבאמצעותו נראה את הנעשה באזור זה של גליציה. הוא ישמש קנה־מידה לפעילות הספרותית, המחקרית והפובליציסטיות באותה סביבה. פעילותו הציבורית תסייע להכיר את זרמים מסוימים בתנועה הציונית, להבין את יחסי התרבות בין יהדות גליציה ורוסיה, לדעת את הרחוב היהודי ובעיותיו. פאהן לא הצטמצם בספרות ובמחקר, אלא היה גם סוחר, איש־מעשה ועסקן; אם יש בכלל מקום לדבר על הטיפוס הממוצע של היהודי המשכיל, שאיחד בתוכו השכלה ומסורת; דימיון ומעשיות; עסקנות מתוך אהבת העם, הרי אישיותו של פאהן יכולה לשמש דוגמה לכך. לכן לא הופרדה הביוגרפיה מפרשיות תרבותיות שונות, אלא פרטיה משולבים במסכת ההסטורית והתרבותית שהוא היה שותף בה.

עבודת מחקר זו מקיפה את כתיבתו בעברית בלבד, ואינה עוסקת בכתיבתו באידיש או בגרמנית, שכן רובם הגדול של כתביו שאינם בעברית, מפוזרים בכתבי־עת בלתי־מצויים.

אין להמנע מן ההרהור: מה היו פני הדברים, אילו שינה פאהן את מקומו, אילו יצא מתחומו ועלה לארץ ישראל, כדרך שעשו כמה וכמה סופרים בני ארצו. שכן, פאהן שייך לחבורת סופרים של עגנון וברש ואחרים; אלא שתנאי חייו השונים השפיעו על דרך יצירתו.

עד שחבורה זו עלתה לארץ ישראל, כמעט שקשה היה למצוא הבדל ניכר בין סיפוריו המוקדמים של עגנון, או יצירותיו הראשונות1 של ברש ובין יצירותיהם של אלה שלא עלו לארץ ולא נתפתחו כמותם.

בענין זה, מן הראוי לעיין במה שכתב דב סדן בספרו “על ש”י עגנון" בפרק: “מכתב ברכה” עמ' 28 “ראשית מצעדיך,… הרבה יש בהם שאפשר לראותו כרמזים לסגולותיך, אבל העיקר אין בהם – מה שנקרא ציפורן הארי. הפכתי בצרור הביכורים והפכתי בו ואמרתי בלבי: אם נמצאו בקוראיהם ששיערו מתוכם ולפיהם את הכשרון, מבעלי הניחוש היו, אבל אם נמצאו גם כאלה ששיערו מתוכם ולפיהם את הסגולה, את הגדולה, מבעלי נבואה היו”.

מכאן ניתנה רשות לשער, כי פאהן עצמו אילו זכה2 ועלה לארץ, סופו שהיה מגדיל את שעור קומתו ויצירתו3. וראיה לנו בתולדותיו של פאהן עצמו: משעזב את מקומו הנידח שישב בו, מאימת המלחמה, והגיע לווינה כפליט ובא במגע עם משכילים, חוקרים וסופרים, עם ספריה גדולה ורבת־כרכים, מיד החל הדבר נותן אותותיו ביצירתו, ותקופת ווינה שלו, השאירה לנו כמה ממחקריו החשובים ביותר, וגם ספוריו ורשימותיו שלאחר תקופה זו, וביחוד אלה משנות חייו האחרונות, זכו להישגים אומנותיים נכבדים, ויש בהם לרמז על אפשרויות שהיו גנוזות בו.


 

תולדות חייו

א. המשפחה.

משפחתו של ראובן פאהן משפחה מיוחסת היתה. שתי ידיעות שונות נמסרו על יחוסו.

האחת באוטוביוגרפיה והלוגיה מפי דב סדן.4

באוטוביוגרפיה נאמר: אבי אברהם הלוי ז"ל ואמי זיסל, והיא מצאצאי בעל טורי זהב.

ואילו סדן מעיר, כי מצד אביו היה מצאצאי התוספות־יום־טוב והטורי־זהב. ומצד אמו הוא מצאצאי ר' משה סולוטוינר. לדעת אחיו, א. פאהן, נראית דעתו של סדן (במכתבו אלי מיום יב' שבט תשכ"ז): “ה”טורי זהב" ו“תוספות יום טוב” היו לויים ואבא ז“ל אברהם היה לוי לכן מתקבל על הדעת שמצד אביו היה ראובן ז”ל מצאצאי הנ“ל ומצד אמו שהיתה ילידת סולוטבינא, הסמוכה לכפר הטארוניא מצאצאי ר' משה סולוטבינר (כמו שכתב פרופ' סדן)”.

יתכן שמקור הטעות באוטוביוגרפיה היא במלה “היא” שנדפסה, והיתה צריכה להיות “הוא”, ושיבוש כזה יתכן, שכן האבטוביוגרפיה נדפסה מתוך פיסות ניר שנכתבו בעיפרון. בכל־אופן, ברור, שראובן פאהן נחשב ללוי ואף היה חותם על יצירותיו: ראובן פאהן הלוי, ובנעוריו חתם בכינוי: דגל הלוי, ביחוד בקורוספודנציות ששלח ל“המגיד” 5 שכן פאהן פירושו: דגל.

פרטים נוספים על המשפחה נמצאים בתוספת הביוגרפית להערכתו של נתן שטוקהמר במלאות לראובן פאהן חמישים שנה6. רשימה זו, נראה שנכתבה גם היא ע“י שטוקהמר שהיה ידידו הקרוב, ואולי אף ע”י פאהן עצמו, שכן היא מזכירה את סגנון האוטוביוגרפיה וזמנן קרוב, ויתכן שלרגל מלאות לו חמישים שנה, כתב את האוטוביוגרפיה שלו, שנתגלגלה באיזו דרך שהיא ל “גנזים”.

הרשימה מספרת על האב ר' אברהם בר' יצחק הלוי, ועל האם זיסל למשפחת סוקל ז"ל, אבל אין בה ציון היחוס.

שמה העברי של האם נעמי יוצא מההקדשה בראש ספרו: “מחיי הקראים” (תרס"ח).

האם זכתה לאריכות ימים ונפטרה בשנת תרפ"א בסטניסלב. וזה נוסח המצבה שעל קברה:

פ.נ.

האשה החשובה מרת

זיסל בר' ראובן

אשת ר' אברהם פאהן ז"ל

נפטרה י“א כסלו תרפ”א

זכאית ואשה כשרה

ירדה פה אלי בור

סגולת אמהות וברה

לילה החשיך עליה אור

פאר זכרה לא יועם

אורחות חייה לה לזכרון

הלא לאלהים ואדם ועם

נהלה ביתה וזרעה ביתרון

ת.נ.צ.ב.ה.


תוספות “יום טוב” היא פירוש למשנה, שנכתב ע"י ר' יום טוב ליפמאן הלר בן נתן הלוי (העליר) 1579 – 1654.

“טורי זהב” הוא שמו של החלק השני של הפירוש על ה“שולחן־ערוך” ל“יורה דעה” שכתב ר' דוד בן שמואל הלוי (סג"ל) על שמו נקרא אחד מבתי הכנסת בלבוב “בית הכנסת טורי זהב”, שנבנה בשנת 1582 ובנינו אמנות נפלאה ונחשב גם בעיני הממשלה כבית נכות. בו התפללו לפי המסורת של “טורי זהב” כמנהג אשכנז. (ספר לבוב, ע' 462: בתי כנסת ו“קלויזן” – זאב זוהר).

גם רבי דוד בן שמואל הלוי (ט"ז) וגם חותנו יואל ב“ר שמואל סרקיס (ב"ח) הוסיפו את הכינוי סג”ל לשמם, כרגיל אצל לוויים – ר"ת: סגן לכהונה, וגם אצל “התוספת יום טוב” נוסף הכינוי הלוי לשמו, ומכאן כנראה, התיחסות משפחת פאהן על לוי.

על ר' משה סולוטוינר ספר ראובן פאהן ב“הררי הקרפט” (רבי משה סוליטוינר7 בה תיאר את נישואיו ואורח חייו, פגישתו עם הבעש“ט והתגלותו, פרשת יחסיו עם דובוש8 ראש השודדים משבט ההוצולים, וההצלה שבאה על ידו ליהודים שנגזר עליהם גירוש. אגב, אותו דוביש תואר ע”י עגנון בספורו: חרב דוביש, (נדפס לראשונה ב“הארץ” כ“ה תמוז תרפ”ה 17.7.1925 שנה ז' גל' 1800, ואח"כ בקובץ: “אלו ואלו”) וגם בספורו של עגנון משפיעה פגישתו של דוביש עם היהודי אריה מקולימיי, על התנהגותו של השודד.

ספרו של ראובן פאהן “תקופת ההשכלה בוינה” (וינה 1919) מוקדש לזכרו של אביו ה“ר אברהם הלוי ז”ל גזע תפארתי אשר הרים עליו גרזן מאהרי בשנתו החמישים ושמנה ביום ראשון י“א אייר – תרע”ו. מכאן שנולד בשנת תרי"ח 1858 והיה בן 20 כאשר נולד לו בנו בכורו ראובן.

ב“אוטוביוגרפיה” מתואר האב שהיה מחובבי־ציון במילים אלה: "אבי היה חובב עברית ומוקיר רבנן ומסחרו “בעל מכרות־שעוה ונפט”.

האב היה נוסע פעמיים בשנה לוינה למכור את השעוה שממנה עשו פסלים למוזיאון. מכרות אלה היו שייכים עוד לסב ר' יצחק הלוי. במכרות עבדו אוקראינים ופולנים מקראקא, וגם יהודים, והיה אף מקרה שיהודי נהרג במכרה כזה.

האב היה עסוק כל9 היום בשדות, ורק עם ערב היה חוזר לבית, שהיה גדול ומוארך, היתה שייכת חלקת אדמה של כמאה דונם, שאותה נהלה האם. בחלקה זו גדלו ירקות ותבואה, עצי־פרי וכוורות.

וזה נוסח המצבה על קברו בווינה:

נפטר יום י' ונקבר י“א אייר תרע”ו לפ"ק

פ.נ.

הר' אברהם פאהן

בר' צבי הלוי ז"ל

בשנת חמישים ושמונה לחייו

אייר החודש נהפך לאב במות אב

בשנת תרע"ו זמן מלחמה וחירום רב

רב פעלים כאחד האבות לבניו

המקיים למען אשר יצוה את בניו

פעלו יושר עושה מסחר באמנו

אף עניו מכל אדם ומלא חנינה

הרבה להוקיר תורה וגם תבונה

נפשו לעמו ישראל וארצו כהונה.

ת.נ.צ.ב.ה.


ראובן היה הבן הבכור, ונקרא על־שם אבי אמו.

נולדו במשפחה הרבה ילדים אבל רק מיעוטם נשאר בחיים, שכן מחלות ילדים גרמו לתמותה רבה בין בין התינוקות באותה תקופה. מבין עשרה שנולדו נשארו בחיים רק שלושה אחים ואחות:

ראובן, זליג־אשר,1011 גולדה־זהבה, ואהרן, יבל"א (מפיו שמעתי את רוב הפרטים על ראובן ומשפחתו. בינו לבין אחיו הבכור מבדילות כחמש־עשרה שנה).


ב. בכפר הולדתו

(תרל“ח 1878 – תרנ”ז–1897)

ראובן פאהן נולד ביח' אדר ראשון תרל"ח (התאריך העברי הוא לפי האוטוביוגרפיה שלו), 28 בפברואר 1878 (התאריך הכללי הוא לפי האנציקלופדיה יודאיקה כרך 6 ע' 899 – 900, ערך ראובן פאהן שנכתב ע"י ירננסקי מברלין ואלתר דרויאנוב), בכפר סטרוניה.

הכפר סטרוניה שוכן סמוך לסולוטבינה בין הערים סולוטבינה־ברודשין־נדבורנה סמוך להרי הקרפטים בגליציה המזרחית־דרומית.

פאהן מתאר בכתביו את כפרו ואנשיו. אבל בתקופות שונות בחייו מוסבת תשומת־לבו לענינים שונים.

אם ברשימות נעוריו לעתונו “המגיד החדש”, עיקר התענינותו הוא בנעשה בקרב יהודי העיר, בשאלת חנוך ועסקי מפלגות, הרי ביצירותיו מתקופה מאוחרת יותר, וביחוד ב“יוסלי טגלשר” (לבוב תרפ"ב) “בהרי הקרפט” (תרפ"ו), ניתן ביטוי לקסמי הנוף ההררי ולאגדות המתהלכות בקרב התושבים, בין שהם בני־ברית ובין שאינם.

“ולא לחנם קראו לכפרם זה בלשונם “סטארונא” כלומר הכל ישן ואין לשנות” (בהררי הקרפט, שנתפרסם בקובץ “מסות” עמ' 27).

“אדון הכפר הוא ה”פריץ" אשר אבות־אבותיו לקחו להם בזרוע את שבות הבקעה הפוריה ואת האכרים נשלו מעל נחלתם זו ויגרשום אל הררי־האבן אשר מסביב ושעבדו אותם לעבדי־עולם". (שם, עמ' 26).

“ושדות מקירים נפט יש לכפר “סטארונא”, מה שקמץ הבורא במשמני האדמה ממעל הוסיף ממעמקי ארץ מתחת, בצלעות הררי־הקרפט נמצא כעין משקע שטח של אדמה מלחה. אין מוריקים שם עשבים ואין גדלים שם צמחים. רק באי־אלה מקומות פולטת האדמה מין חומר נוזל והוא שחור ושמן, וכל הנוגע בו לא ירחץ ממנו במהרה… סחות הבריות כי זה פתחו של גיהנם.” (שם עמ' 29־28).

אגדת עם זו, על פתחו של גיהנם שרק ראשיתה הובאה לעיל, היא אחת מני רבות שקלט פאהן בבית־הוריו ובסביבתו. יש מאגדות אלו ששיקע ביצירותיו כמות שהן, ועוד יותר ניכרת השפעתן על דרך כתיבתו, שכן חלק גדול מיצירתו רוח של אגדה מנשב מסגנונה ומנעימתה ומדרך הספור שלה, (למשל: “התנועות” – המגיד שנה 11 גל' 5; “כוחו של יחיד” – המזרחי שנה 5 גל' 6; “אלפא־ביתא” המצפה, שנה 3, גל' 1 וכן רוב ספורי “מאגדות הקראים”).

האגדות, המסורות וספורי העם הם חלק בלתי נפרד מכל אותו נוף ילדות של תושבי הכפר, הנכרים והיהודים כאחד, שחיים כל ימיהם בצלם של הרי הקרפטים, מקום נורא־הוד, שאין כמותו יפה להשפיע על הדמיון ועל הרגש.

“העיר סולוטבינה שוכנת בירכתי־הרים. מסביב לה עומדים לארבע רוחות השמים הררי הקרפט שעולים זה על גבו של זה, כאילו רוצים הם לזקוף ראשם עד למרומי הרקיע….” “מרחוק נראים העננים בדמות בלויי סחבות נגררים. ואומרים כי סתמו בעלי־ברית השטן את קרעי הרקיע, לבל יוכל האדם להתקרב אל בוראו”. (שם עמ' 42).

נוף ילדות זה משוקע גם ב“ספור אגדה לבני הנעורים”, יוסלי טגלשר, הפותח במעין מיתוס על יחסי הגבר־ההר המתאוה לאשה־הבקעה ותפקיד האדם המתווך בין שניהם – מיתוס, המתאר את תולדות ישובה של הבקעה אשר בשפלת הרי הקרפטים על ידי בני האדם.

תאור ילדותו של יוסלי בכפר זה היה שהערלים מנבאים לו שיהיה “דובוש” שני, ניכרים בו רישומי ילדותו של המחבר עצמו. בכפר ישבו בעיקר רותינים, וכעשרה מנינים של יהודים. יחסים טובים היו בין הרותינים לתושבים היהודים. פרנסת התושבים היתה בעיקרה ממכרות הנפט והשעווה שהיו מצויים באזור.

בשנים 1848 – 1870, חל מפנה גדול בהתפתחות הכלכלית של גליציה, הקשור בפעולותיו של הרוזן גולוחובסקי, שהיה נציב גליציה ושר הפנים האוסטרי ושאף לפיתוח מתוכנן של המשק הארצי. בשנים אלה התפתחה ביחוד תעשית הנפט, אבל עדיין הפיקו ועבדו אותו באמצעים פרימיטיביים ביותר.

בספרו “גליציה ויהודיה; מחקרים בתולדות גליציה במאה ה־18” (הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ה, פרק עשירי; יערות ומכרות) כותב א.י. ברוור: “הנפט ראוי להזכר מפני חשיבותו המועטה בימי הכיבוש האוסטרי, לעומת החשיבות שנודעה לו משנות ה־1850 ואילך… דרך השימוש בנפט היתה בבור שממנו הפיקו נפט סמיך, ששימש למריחת צירי העגלות וגם למשיחת המגפים ביחוד בחורף. שימוש זה היה ידוע בודאי גם בימי השלטון הפולני. בורות נפט היו גם בידי יהודים כפריים, ומהם צמחו שנים־שלושה בעלי מליונים, כאשר קמה תעשית הנפט”.

ב“מסכת גליציה” שלו, שנכתבה בלשון שהיא חיקוי ללשון המו“מ שבתלמוד, ויש בה ביקורת על הנעשה בגליציה, כותב פאהן: (המגיד, שנה ששית, תרנ“ה, בל' ל”ב, מ“א נ”א) “מתני' גליציה היא סדום בתמונת זעיר אנפין, ור' איקונומי איש־סוציאלי אומר שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לגליציה ואלו הן: מלח, נפט ושעוה. גמ' ת”ר: גליציה היא סדום לכל פרטיה ודקדוקיה, אין כאן שונאים המתפארים לאנטיסמיטים אבל יש כאן צוררים בחשאי… ומנא הני מילי שגליציה כסדום לענין גפרית ומלח מדכתיב ועמק השדים בארות בארות חמר (בראשית י"ד) וכן גליציה מלאה בורות של מלח ושעוה, ואסמכת לדבר כתיב אצל סדום: תן לי הנפט והרכוש קח לך" (שם) וגם כאן בגליציה יסתפקו במועט ויאמרו גם זו לטובה אם יחזיקו הנפט ולא ישאלו לרכוש כהני הקפיטליסטים. ול דברי האומר שלש מתנות נתן הקב“ה ל' גליציה מלח נפט ושעוה, ידרוש את הכתוב לשבח ולא לגנאי כי בחסרון שלש אלה גועו כמה וכמה נפשות ברעב חס ושלום” (עמ' 333).

בספורו “במעמקי־האדמה” (לוח שעשועים, רומלד־ויזן, קראקא, תרס"ג, עמ' 165 – 172) תאר פאהן את הווי חייהם של אלה שעסקו בכרית השעווה, מהם יהודים ומהם נוכרים: “הארץ עשויה פה גבנונים וגבעות מעשי ידי אדם, אשר הוציאו ממעמקי האדמה טיט ויון רפש וישליכוה על פני חוצות. שם עומדים אהלי־קרשים ממעל לבורות חצובים בבטן הארץ. תוך האהל עומד “גלגל” כמעשה־מכונה המשיב רוח על ידי חלילים אל תוך הבור למען יוכלו העובדים שמה לשאוף רוח ולא ישים האוויר הרע מחנק לצוארם. וממול לבור נשען על שני עמודים חזקים כפיס־עץ חזק לאורך הבור ושתי ידיות ברזל לפאותיו. על העץ ההוא כרוך חבל עב ובקצהו האחד כור־ברזל, והיה בגולל שני הפועלים העומדים איש איש על “ידו” את החבל מעבר מזה וירד עם כיורו למעמקי האדמה ואם יגוללוהו מעבר מזה והעלוהו ממצולה לאור היום. בכיור הזה ירדו החוצבים איש איש בבור ובו יעלו משם, ואת יגיע כפם – העפר החצוב – ישלחו דרך הכיור הזה למעלה”.

“אחרי כל מתר חפור מורידים עצים ובונים מסביב לבל יפלו גושי־עפר ויקלקלו את העבודה. בהגיע הבור למאה מתר ומעלה לעומקו, יחצבו באחד מארבע רוחותיו ויעמידו כצורת פתח וחופרים כן הלאה כמין מערה”.

לפנינו תיאור חיי כורים יהודיים על כל פרטיו, לא חסרה כאן גם הנימה הסוציאלית, שכן בן אחד הכורים היהודים מת מהרעלת גזים, ואביו, כורה אף הוא, חלה, והמשפחה מקבלת תמיכה מקופת החברה. החוקים החדשים שנתקבלו גרמו לכך כי רק המכרות הגדולים היו יכולים להחזיק מעמד, ואילו הממוצעים נאלצו להסגר.

“וברגע אחד נוספו האדונים. המשגיחים והפועלים על הפרולטריט היהודי…”

בקורוספודונציה ל“הצפירה” (ח' תמוז תרנ"ט 16.6.1899) שנים מועטות לפני פירסומו של סיפור זה, המתארת את העניות בגליציה, מזכיר פאהן גם ענף פרנסה זה שנתקפח בשביל יהודים וזהו הרקע לספור “במעמקי־האדמה”: "המסחר האחד והמיוחד שיסודו פה בארץ הוא – מכרות הנפט והשעווה. כנודע היו אחינו בין מגלי ענף החרושת הזה לפני שלשים וחמש שנים, ויעשו בו חיל. סוחרים רבים קמו, איש איש בקרקע שלו, או כשכיר על שדה אחר, ופועלים עד אין מספר נהרו אל המכרות לעבוד בעמל ובזעת אף. אך עתה יצאו רוב הנחלות מיד היהודים…. אך עתה נקבעו חוקים בעבודת הבורות “לתקן דרכי העבודה” אשר הציבור היהודי אינו יכול לעמוד בהם, כי דרוש לזה הון עצום ורב…. רבים מאלה שהחיו נפשם ממסחרם זה נפלו ולא יוסיפו לקום, ורבים מהפועלים (כחמשה אלף זכרים ואלף נקבות) שעבדו בחרף נפשם במקום סכנה, במעבה האדמה מקום ריח רע של נפט המשים לפעמים מחנק לאיש, בשכר שלשים עד חמשים צ’ל ליום, נשארו בלי עבודה והאומללים האלה גועים ברעב ממש.

רשימתו “מן העבר הטוב” – קטע מזכרונות הנעורים" (המצפה, עונה 3 גל' 18) בנויה כמונולוג לפני שומע נסתר, שהוא ידיד נעורים. ידיד זה הוא בן כרך ואילו המדבר הוא בן כפר המעלה זכרונות מימי ילדותו: “עם צפרים התרועעתי ושיחות עופות הקשבתי, תוהה היתי על השמים הכחולים והעננים הלבנוניים. קנאתי בצפור ואטפס ואעלה על אילן רם, ואקשיב צפצוף בני כנף עם לחש הרוח, המספר אהבים בין עפאים, ועל שולחני היו מונחים בשלום ואחדות גמורה הגיוני פומבדיתא עם ודויי התועה של סמולנסקין…”

קטעי זכרונות אלה, חשובים ביותר להכרת יחסי הורים ובנים, דרך החנוך של אותם ימים, התבגרותו הרוחנית של צעיר מישראל, זיקתו לעברו של עמו והצטרפותו למחפשי פתרונות לעתידו.

הקשר הנפשי היה עם האמהות “האבות לא תפשו במוחם את ההרגשה “הילדותית” שלנו… בפניהם לא גילינו את הלב ההומה ורוטט מסיפורי יוסיפון ושבט יהודה… רק האמות הטובות שישבו אתנו בשעות מאוחרות בלילות ותארוגנה פוזמקאותיהם, רק לפניהם ספרנו את המאורעות הרעים, הגזרות והשמדות, ושפכנו כל הגיגי הלב. ואמותינו הטובות היו כלי הקבול לרגשותינו הנרגשים…”

זכרון אחר מימי הילדות מוצא את ביטויו ברשימתו “מן הטיול” (המצפה, שנה 1; גל' 18)

“זוכר אני מימי הילדות, שהביא אבי דג באיזה ערב חג, שבו נשתחררתי משעבוד החדר. אז עמדתי ואסתכל בהתעסק אמי בו “לכבוד יו”ט”. מסירה את הקשקשים ומנתחת את הדג לנתחים. לבי התכוץ ואתעצב בראותי איך נתח אחד נתר חליפות ממקומו אחרי הנתחו… זהו צער אבר גוסס.."

חוויית ילדות זו סמלה בשבילו את מצבם של הקראים, הדומים ל“אבר מדולדל”, שהרבה להתענין בגורלם “משתוקק הייתי תמיד לראות בעיני את השריד האחרון של כתה – עברית הנלחמת במסורת ורבנות ולדעת סוד קיומה” (שם) וחייהם הם בבחינת “גסיסה איומה וקשה של אבר הנפרד מן הגוף” (שם).

באוטוביוגרפיה מספר פאהן על דרך חינוכו “אבי שהיה חובב עברית ומוקיר רבנן, חנכני חנוך פרטי ע”י מלמדים ומורים". וביצירתו: “ואני? – כפרי, פשטן, את החדר לא ראיתי, בקלויז לא למדתי דרכי חסידים זרו לי”. (מן העבר הטוב).

בתוספת הביוגרפית לרשימתו של שטוקהמר במלאות לפאהן חמישים שנה (העולם שנה 16; גל' 10) נאמר: “חנוכו היה דתי־משכילי־לאומי וכבר מימי ילדותו אווה את הספרות העברית והגה בה”.

אחיו מספר כי כל ספר שיצא ושמעו הגיע אליו, מיד קנה לו אביו על פי בקשתו. הכיס היה תמיד פתוח לקנית ספרים.

בהיותו ילד היה שקוע בעולם של פיוט ושירה, בעולמם של הספרים. כשהיה בן 10, קשה היה להפסיקו מקריאתו ומכתיבתו, גם בשעות ערב מאוחרות. פעם אחת, כשרצתה האם שישכב סוף סוף לישון לקחה את המנורה מחדרו, ובבקר מצאו על הקיר אותיות שחורות. שנשאל על פשר הדבר, הסביר, כי חשב על איזה שיר, וכתבו על הקיר בפחם כדי שלא ישכח.

מקרה אחר מימי ילדותו מעיד אף הוא עד כמה היה אוהב לקרא. פעם נשלח עם שני כדי מים בשביל הקוצרים בשדה, לאחר שסיים את שליחותו התישב בין גבעולי התבואה לקרא, ולא הרגיש כי בינתים ירד הערב, והקוצרים הלכו הביתה. כשהלכו מן הבית לחפשו מצאוהו יושב בין השבלים וקורא.

ואמנם האח השני זליג־אשר, הוא שהירבה להתעסק בעניני המשק, ולא ראובן הבכור:

על חינוכו מסר פאהן באותו “קטע מזכרונות הנעורים”: “במוחותינו כבר היה תבליל של דעות ערבוביא של ידיעות, גבוב של למודים בלי משטר וסדר, גימטריאותיו של בעל הטורים עם כללי הגימטריה, ספורי חסידים עם מיתולוגיה של היונים, סדר זרעים עם תורת הבותניקה… ספר הברית עם לימודי הגאוגרפיה, האפטרונומיה והפיזיקה, גוזמאותיו של רבה בב”ח עם ספורי התועה של אדיזעעי ספר הכוזרי עם מורה נבוכי הזמן…

… איך משנות שמונה עד עשר הגינו מלבד בלמוד חובה גם בלמודי־רשות: יוסיפון, שארית ישראל, שבט יהודה ושלשלת הקבלה". דרך חנוך ממוזגת זו יש בה כדי להסביר את התפתחות השקפותיו בעתיד, דרישותיו למיזוג הלאומיות עם רוח הדת, והליכה בדרך האמצעית, השכלה כללית ויהודית כאחד. אופן חנוך כזה “על דרך המזיגה, ללא אותם משברים גדולים שאתם יודעים בחיי הסופרים בני דורו” (סדן, מבוא ל“מסות” עמ' ח'), נתאפשר הן מכוח אישיותו של האב, והן מן האוירה ששררה באותם ימים באזור זה של גליציה המזרחית. כאן היה שילוב של תורה, חסידות והשכלה, ללא אותו מאבק קשה ומר, שהיה נחלתם של קהילות ישראל אחרות, ושגרם לעיתים, לבזבוז כוחות יצירה. הלמדנות, החסידות וההשכלה נשתלבו בלא אותה התנצחות, שהיתה במקומות אחרים ושגרמה עיוותים: עובדה זו של פגישת שלשת הזרמים העיקריים, תוך אפשרות לקיום־יחד, נבעה לא רק מתנאי המקום, אלא גם מתנאי הזמן, שכן, שוב אין המדובר בדורות ראשונים לחסידות או להשכלה, אלא בדור הממשיכים, והללו ואף על פי שלא תמיד הסכימו עם מתנגדיהם השלימו עם זכות קיומם והשפיעו זה על זה.

במאמרו “ערכו ההסטורי של המרכז היהודי שבפולין” אומר י. גרינבוים: (מאזנים, בעריכת יעקב פיכמן, כרך אחד־עשרי, אייר ת“ש – תשרי תש”א, עמ' 1 – 240) “יהדות פולין לא קפאה על שמריה מתוך נאמנות לתורה ומסורה, אלא תססה כולה, נתמלאה כולה תנועה של מלחמת דעות ושאיפות, רגשות ומגמות. הישן שנתקל בחדש ולא הוצא מלפניו, אף כי חלו בו שינויים נמרצים מתוך מלחמות קשות. היהדות החרדה גם היא חדלה להיות פסיבית, ולא נדחקה או פנתה כדרכה בארצות אחרות של הגולה האירופית, אלא נלחמה על נפשה ועל השפעתה…. ביהדות פולין לא הגיע הדבר לידי מלחמה דתית בין המתקנים ובין האדוקים. ההתאבקות שבין שני זרמי היהדות החרדה, בין החסידים, ובין המתנגדים גם היא כי פגה חריפותה עוד בסופה של המאה הקודמת. הזרמים הללו התאחדו וצדיקי החסידים הכניעו לאט לאט את המתנגדים ורבניהם. אלה שלא נכנעו, נכנסו לתוך המחנה הציוני, התבצרו בו ומתוכו ובעזרתו התחילו את מסע הכיבוש בתוך צבור החרדים לא על יסוד השקפות דתיות חדשות, אלא על יסוד תורת הציונות, תורת הגאולה הלאומית. שטח המלחמה הפנימית לא היה הפעם ענין הדת, אלא דרכי האומה ועבודותיה”.

דוגמה ליחסים אלה של “דו־קיום בשלום” ניתן בספר זכרונותיו של מיכאל הכהן ברור (זכרונות אב ובנו, עמ' 49). הוא מספר על יצחק פאליק מן העיר קאלוש, ששמש בתפקיד של עורך־דין ונחשד בעיני החסידים ובעלי הבתים החרדים בהאפיקורסות, והללו היו בדלים ממנו כל זמן שלא היו צריכים לו. מה שונה יחס זה מן הרדיפות והחרמות, שהיו מנת חלקם של אלו שנחשדו באפיקורסות בערים הקטנות של ליטא, למשל.

בתקופה זו, כבר החלה נהירה רבה לבתי הספר הכלליים. אם לפני דורות מועטים, נחשבה התקנה בדבר חובת הלימוד בבתי הספר של הממשלה, לאסון, הרי תוך זמן קצר, השתנו פני הדברים והיהודים החלו לשלוח בניהם לגימנסיות וההדרדרות משמירה קפדנית של כל סעיף קטן בשו"ע עד לפריקת עול תורה ומצוות היתה מהירה ביותר.

אחת הפעולות החשובות שנעשו בשטח זה היא הקמת רשת בתי ספר מיסודו של הברון הירש.

הדבר הראשון שפרסם ראובן פאהן בדפוס בהיותו כבן חמש־עשרה הוא קורספודנציה לעתון “המגיד” (קראקא, שנה שניה גל' 36; כ“א כסלו תרנ”ד) בעריכת י.ש. פוכס, על דבר יסוד בית ספר עברי ע"י הבארון הירש בעיר סולוטוינה, כדוגמת בתי הספר אשר נוסדו בשאר ערי גליציה.

מענינת הערתו: “בתחילה עצרו אנשי העיר בעד בית הספר הזה ולא נתנו את בניהם על ידו ואך ארבעים תלמידים בקרו אותו, ועתה אחרי אשר נוכחו לדעת כי המורה העברי ה”ר שפילמאן נ“י, ישתדל בכל עוז להיטיב את מצב החנוך ולחנך את הילדים על ברכי הדת והדעה, שבו מדעתם, ועתה יבקרו את בית הספר העברי מאה וששים תלמידים”.

העיר סולוטבינה מכונה כאן דרך חיבה “עירנו”, בודאי בשל קירבתה לסטרוניה, ובשל מוצאה של משפחת אמו מעיר זו. גם עיר קטנה זו “זכתה” לשריפה רבתי, כדרך שנשרפו עירות רבות מישראל, וזכרה של שריפה זו בא בקורוספודנציה בשם “זעקת סאלאטיונא כי רבה”, שכתב משה וויזעלמאן, מילידי עיר העליטש בעתון “קול מחזיקי הדת” (לבוב, נ' חשון תרמ"ט – 25.10.1888, שנה חמישית מס' 3 עמ' 5), עתון שהיה בטאונם של החוגים החרדים הקיצוניים.

הערה: על עתון זה כותב משה קליינמאן בזכרונותיו “גליציה מלפני שלשים וחמש שנה” (מאזנים, כרך 11, אייר ת“ש – תשרי תש”א, ת"א, עמ' 226, בעריכת יעקב פיכמן) “עתון שבועי שהופיע בלבוב מטעם החברה “מחזיקי הדת” – כנופיה שחורה וחוצפנית, ששרדה מימות המלחמה נגד “הריפורמה” ואולם ברוב הימים נעשתה בעלת ברית נאמנה למתבוללים. כנופיה זו שלטה אז ביד רמה… בבחורי בתי המדרשות והקלויזין ובמוסדות הקהילה, שהופקרו לשלטונם על ידי ראשי הקהילה המתבוללים. הגיליון היה מלא חרפות וגידופים כלפי הציונים והמשכילים ונכתב בלשון “עברית” מרוסקת ומשובשת”.(עמ' 235) “עתון זה הקדיש את רוב דפיו למלחמה בציונות – בכלי זיין של הדת בעיקר, אך לא חסרו בו גם הטענות בטעם תקיפי הקהילות – שהציונים מקלקלים את היחסים הטובים עם עם־הארץ וכו'.”

באוטוביוגרפיה שלו מספר פאהן כיצד הגיע להכרה הלאומית ולציונות: “בנעורי משנת הי”ג הייתי מחבב ארץ ישראל והיתי חדור רוח לאומי. קודם בתור נוטה ל“חובבי ציון” ואחרי כן – בצאת לאור “מדינת היהודים” להרצל – ציוני". ספרו של הרצל “מדינת היהודים” יצא, כידוע, לאור ב־1895, בהיותו כבן שבע־עשרה.

על ספרו של הרצל “מדינת היהודים” נודע לפאהן מעיתונו “המגיד החדש”, שהביא את הידיעה על ספר זה במדורו “נפוצות יהודה” חדשות מ“ווין”.

לאחר זמן הוא כותב על כך:

“ואז… באה ידיעה קצרה בקרוניקה של “המגיד החדש”, שיצאה לאור חוברת מוקדשת לשאלת היהודים בשם “מדינת ישראל”, מאת סופר נודע ט. הרצל.”אך אי אפשר מפני סיבות ידועות" לדבר על אודותה. כמה קטנות־המחשבה, כמה טרגי־קומיקה של עבדות התבטאו במלים הללו! עתון עברי ירא מפני הרשות לדבר על אודות מחברת שבה התגשמה שאיפת – העם היהודי לחיים של דרור. גלות פנימית של עבד משוחרר" ( מן העבר הטוב, (קטע מזכרונות הנעורים), המצפה, שנה 3, גל' 18; ט' אייר תרס"ו 4.5.1906)

הידיעה ב“המגיד” מובאת כאן במלואה, מפאת הענין שבה:

(ב“המגיד” עמ' 88, שנה חמישית, גליון י' – י“א כ”ז אדר תרנ"ו 12.3.1896 בהוספה לגליון במדור “נפוצות יהודהווין)

אחד הסופרים הנודעים לשם, הד“ר תיאודור הרצל, הו”ל (הוציא לאור) מחברת, אשר בה הוא מציע לפני ממשלת הארץ כי תהי ליהודים השנואים בעיני שכניהם בארצות רבות, מלכות מיוחדת בפלשתינא, אשר תעמוד ברשות הממשלות בתנאים ידועים. המחברת הזאת, אשר מפני טעמים קרובים לנו לא נוכל לדבר עליה בארוכה, מהוללת בפני רוב מכה“ע בעירנו ומחוצה לה. עתה מודיעים מלונדון כי הצייר הנודע בשערים לתהילה הולמאן הונט ערך גם הוא מאמר גדול באחד ממכה”ע האנגלים היותר גדולים ע"ד הענין הזה.

ברשימתו “מן העבר הטוב” מספר פאהן על הרושם הרב שעשתה עליו החוברת “מדינת היהודים” אפילו עוד לפני שקרא אותה, בעיקבות הידיעה הנ“ל ב”המגיד".

“אי אפשר להחליט מה העלה בדמיוננו את ערך המחברת בטרם ראינוה. אם השם “מדינת היהודים” גרם, או יראת “המגיד” לגלות סודות מן המחברת, או התנפלות ה”דרוהוביטשער" או הכל יחד היה הגורם. אם כה ואם כה, היתה פזיזותנו מעין אותה של זקנינו באמירת “נעשה ונשמע”, פנינו אל המו“ל, ברייטענשטיין, כמדומני, ויום בא המחברת היה יום זהב יחיד ומיוחד בימי נעורנו”.

“בשנת ט”ו לחיי נדפס פיליטוני העברי הראשון אצל זופניק12 בדרוהוביטשר צייטונג".

בזכרונותיו “גליציה מלפני שלושים וחמש שנים” מתאר משה קליינמן טיבו של עיתון זה:

(מאזנים, הנ"ל עמ' 226)

העתון השני נקרא בשם “דראהביטשער אידישע צייטונג”. בשם זה היה לא הכל אמת: אכן העתון הופיע בדרוהוביטש על ידי יהודי ובשביל יהודים ובאותיות עבריות; אולם הלשון היתה אשכנזית. גם זה שריד – מתקופת ההשכלה, ואם כי רק בצורה; כי בתוכן, אם בכלל יתכן לדבר על “תוכן” לגבי עלון זה, היה מין “כוי” שאין אתה יודע מה טיבו ולשם מי ולשם מה נוצר. מארבעת עמודיו בתבנית קוורטה תפשו יותר מעמוד אחד המודעות. – אגב, הוא היה העשיר ביותר במודעות בין עתוני גליציה של הימים ההם – והשלושה או קצת פחות מזה, היו מלאים “טכסט” באותיות של “סידור מאירת עינים”, הכילו קצת ידיעות כלליות, שהועתקו מן העתונים הווינאים, וקצת ידיעות מקומיות גם כן לרוב כלליות, ורק לעתים ומקצת מן הקצת משהו ייהודי. המאורע הגדול ביותר בחיי היהודים היה לגבי העתון הזה, כמובן – מתן תואר־כבוד לאיזה יהודי באחת מן הארצות, או הצטיינותו של יהודי בשירות ממלכתי והעלאתו בדרגה".

קשה לדעת לאיזו יצירה נתכוון פאהן בהערה זו. אם לזו שנתפרסמה בדרוהוביטשר (שלא ראיתיו), הרי אין לכנותה “פיליטוני העברי”, שכן לשונו היתה אשכנזית. ואם לזו שנתפרסמה ב“המגיד”, שיצא בראשיתו כתוספת עברית לאותו עתון, הרי הקורוספנדנציה הנזכרת לעיל מסאלאטווינא שנכתבה בשנת תרנ“ד קשה לכנותה בשם פיליטון, וכך לגבי רשימתו השניה “הקראים בהאליטש (המגיד, שנה שלישית, גל' 22, ג' סיון תרנ"ד). הכינוי “פיליטוני העברי מתאים רק לדבר השלישי שנדפס “מתחת לקו”, כדרך הפיליטון, שמקומו בירכתי העתון, בשם “הרואה ואינו נראה” (המגיד, שנה ששית גל' 4, י“ח שבט תרנ”ז – 21.1.1897), שענינו בבחור “המליץ” ספרא, המתלונן בצל אביו הישר בעמו, איש יהודי נאמן לאלהים ואדם”, ש”אביו היה “בעל בית” הגון ותמצא ידו לסלק “נדן” נכבד לבנו”… אבל מכיון שנעתר לבקשת אחד מידידיו אשר יסד מכ"ע עברי, לתאר לחיו את מנהגי בני עדתו, החלו הללו לרדפו.

אחרי מות חותנו ירדו עסקיו מטה מטה, וגם מישרת מורהו לשון עבר בבתי הספר אשר יסד הברון הירש בגאליציה לא הצליח להשיג, כי “רבים יטפלו עליך עוון כי העברת תמיד תחת שבט הבקורת את מעשי הקורטוריום ופעולת המורים… ו”אחינו לא יאבו לדעת ולהגיש צערם של תלמידי חכמים".

בסיפור ראשון זה נזרקה מעין נבואה, שכן בדומה למה שקרה לאותו ספרא, קרה גם לראובן פאהן שתי שנים אחר־כך, כאשר הודיע בכתבתו על “האסיפה הציונית” שנתקימה בסטאניסלאב, (המגיד, שנה שמינית, גל' 17; 4.5.1899) ועורר סערה ציבורית, שמצאה את ביטויה בויכוח פומבי, שהתנהל על דפי “המגיד”.

הספק אם אמנם הכוונה ב“פיליטוני העברי הראשון” לסיפור זה, בעינו נשאר שכן הוא לא נכתב בשנה ט"ו לחייו, ולא נדפס אצל זופניק, אלא אצל פוכס.

באותו זמן פרסם גם שתי בקורות על ספרים:

הראשונה על הספר “אמרות טהורות” דברי חכמה ומוסר, ספורים נעימים לענג ושעשועים לקטן ולגדול, חלק שני13, מאת צבי בערגער, בהוצאות המחבר. בדפוס מ.ה. זופניק, דראהאוביטש, תרנ"ה.

הבקורת נתפרסמה ב“המגיד” (שנה רביעית, גל' 40; כט' תשרי תרנ"ה – 17.10.1895 עמ' 318) בשם “משפט ספר”.

אופינית לדרך מחשבתו של פאהן באותה תקופה היא טענתו כנגד המחבר: "המחבר לא יכיר את החסידים בגליציה. אנכי היודע ועד כי רבים הם החסידים אוהבי שפתנו, ואך מהם תצא תורה. אמנם ישנם צבועים כחסידים כנאורים, אך חביב עלי חסיד מנאור כזה, כי למצער יהודי הוא ולב רגש לו.

…. בין הרביים בדורנו נמצאו גם חכמים לומדי תורה, יודעי תלמוד, ורבים ידעו גם שפת אשכנז!…"

והבקורת השניה היא על ספר שיריו של יהודה ליב לנדא “נגינות” (קראקא, תרנ"ה). זו נתפרסמה באחד המאספים הספרותיים הרבים שהיו אז בגליציה, ולא האריכו ימים.

הכוונה לקובץ “ציון” בעריכת א.ה. זופניק שיצא בדרוהוביטש בגליציה" (שנה ראשונה, חוברת א‘, תשרי תרנ"ז, עמ’ 47). אהרן צבי זופניק (1843 – 1917) היה בעל בית דפוס בדרוהוביטש, והוא שערך את העתון בשפת אשכנז ואותיות עבריות “דראהאביטשער צייטונג”. הוא עצמו כתב מכתבים ומאמרים ל“המגיד” בליק ול“השחר”. נראה, שהיה “המצנט” של פאהן, שכן סייע לו בראשית דרכו הספרותית, והוציא שני ספריו הראשונים בבית הדפוס שלו. גם בירחון “ציון” שערך (יצאו ממנו ס“ה 3 חוברות בשנת תרמ”ו, ו־7 חוברות בשנים תרנ“ו־נ”ז), פרסם שני דברים שלו, ואף כתב בקורת מעודדת על ספרו “בית ישראל”. באותו קובץ נתפרסם גם שירו “הכוס” שהיא תרגום שירו המפורסם של פרוג, שנה ראשונה חוברת ה' – ו‘, שבט־אדר תרנ"ז, עמ’ 217). (עיין בנספח).

הביקורת על “נגינות” שנתפרסמה בחוברת תשרי נכתבה עדיין מסטרוניה, כפי שמעידה החתימה, ואילו שירו “הכוס” שנתפרסם בחוברת שבט־אדר, נכתב כבר מהאליץ', ונראה שבחדשים אלה עבר לרגל נישואיו לעיר זו.

בבקורתו השניה, לאחר שהוא מביע דעתו בזכות “המחברת הזאת אשר תכיל שירי ציון, שירי דודים, שירי זהב ותרגומים” ובזכות “מחברה הנכבד יעד יתעתד כעת בבימ”ד לרבנים או בקרית ווין להיות רב בישראל, ועוד לבו יפעם עברית, חזון נפלא בין בני ביה“מ חדש!…” אינו נמנע מלהשמיע גם הערת ביקורת, המעידה על הלך מחשבותיו באותה עת: “ובכלל החלק שירי ציון כלו יפה ונעים. גם יתר שיריו לא נופלים בערכם, אך זה פלא לדעת: “חלק התרגומים” מפאת כי משוררנו זה הוא “אורגנלי” ולמה לו לרעות בשדה אחר, בשירים כתובים לרוח הגויים? נחנו נרגיש בתור עברים ואחינו העברי הזה מדוע נתן לנו זמורת – זר? גם בזה יד הזמן!.” (הבקרת במלואה מובאת בנספח)

נראה, שהתנגד רק לתרגום “שירים הכתובים לרוח הגויים”, שכן באותו קובץ פרסם את תרגום שירו של פרוג “הכוס”, ללא הזכרת שם המשורר, שהוא “ברוח הדת והלאום” לפי רוחו של פאהן.

שירו “בית ישראל” הוא יצירתו הראשונה והגדולה בהיקפה. זהו “שיר לאומי של ישראל ותורתו, על קיומו ולאומיותו, ועל שיבת בנים לעמם בימינו אלה”, שיצא בדראהביטש, תרנ“ו בדפוס א.ה. זופניק, מכיל 60 עמודים ונתחבר ע”י: “אוהב עמו, תורתו ושפתו ראובן פאהן הלוי, כפר סטארוניא בגליציה, בירח אייר תרנ”ה, כלומר, בהיותו בן 17 שנה.

הערה: לענין תאריך התחלת יצירתו הספרותית, יש לציין כי ב“גליונות” הערוך בידי משה רייך שיצא בלבוב, כתוספת שבועית לעתון: “יודשע בלעטער” בעריכת ד“ר ש. פדרבוש; א. א. קופפערשטיין, שנה שניה גליון ז’־ח', משנת – 9 לדצמבר 1927 – ט”ו כסלו תרפ"ח –נדפסה ברכה מאת העורך ל “יום מלאת לראובן פאהן חמישים שנות חיים ושלושים שנות עבודה ספרותית פוריה”, וכן נדפסה רשימה מאת א.א. קופרשטיין למלאת 30 שנה לעבודתו הספרותית. ומכאן שחשבו את תאריך תחילת עבודתו הספרותית משנת 1897, לאחר צאת שירו “בית־ישראל” ובעת פרסום שירו: “בזמן הזה”.

היצירה השניה הגדולה שפרסם היתה אף היא שיר בשם “בזמן הזה” זהו “שיר סיפורי”, שגם הוא נדפס בדפוס א.ה. זופניק, דראהאביטש, תרנ"ז, ומכיל – 22 עמודים.

יצירה זו אינה מצויה, ונראה שאבדה.

מבחינה ספרותית, אין ערכו של “בית־ישראל” רב, והוא נשאר בגדר התפלספות מחורזת, אך הוא מענין לגבי הלך־נפשו ודעותיו של צעיר מישראל, שגדל על ברכי המסורת וההשכלה ונתן דעתו על הרעיון הלאומי והציונות.

(אין אפשרות לדון בשיר “בזמן הזה”, שלא ראיתיו, ואילו השיר “הכוס” הוא מעשה תרגום).

בהקדמתו ל“בית־ישראל” אומר המחבר: “אוהב אני את עמי היקר לי אהבה נצחת, אוהב אנכי תורתנו הקדושה בלב תמים, אוהב אנכי שפתנו היקרה שארית חמדות ישורון מקדם, ואוהב כל הקדוש לאלה, והנוגע לתולדותם וקורותיהם”. ולאחר הצהרת אהבה משולשת זו, הוא מביא את נימוקיו לאהבות אלה, ומספר על מטרת חיבורו זה: “וברוב אהבתי לאלה השלשה, בא בקרבי חפץ אדיר ונמרץ, לראות ולהביט על מצב עמנו, תורתו ושפתו בכל הימים, והבנתי כי “ישראל ואורייתא חד הוא”, וכי שפתנו היקרה היא כאיש־הביניים מאחדת ומקשרת תורה וישראל. כן ראיתי העזובה הרבה בבית ישראל בימינו אלה, גם שיבת בנים לעמם בזמן הזה, ואכתוב כל רגשות לבי על הגליון”.

מפאת גילו הצעיר, הוא מוצא לנכון להוסיף דברי וידוי אישיים בשביל הקורא:

“אחר כל אלה, אשים אליכם הקוראים דברתי, כי: אינני מחבר, זה לי הפעם הראשון לנסות להציג עטי על שדה הספרה העברית, ובכל זאת לא דרך מחברים מתחילים לי המבקשים מאת הקורא והמבקר לבל ידינום לכף חוב וכו'. לא מגדל לבב ומגאוה מנעתי ללכת בעקבות אלה אך יען… יען אדע כי אם אכתוב כן או אחדל אחת היא, הלא זאת חובת הבקרת לשפוט בלי משא פנים!….”כי צעיר לימים עודני, בן שבע עשרה שנה אנכי היום, הא לכם ספרי “בית ישראל”, קראו בו ושפטו כטוב בעיניכם.

אוהב עמו, תורתו ושפתו, ראובן פאהן הלוי כפר סטארוניא בגליציה, בירח אייר תרנ“ה.”

מסקירה זו, על ראשית כתיבתו בנעוריו, בשבתו בכפר סטרוניה, נראה, כי מתחילתו עסק בסוגים ספרותיים שונים: סיפור, שירה, מחקר, בקורת ופובליציסטיקה.

התפתחותו שלאחר כך נמשכה בקו זה של כתיבה, היינו, בריבוי נושאים וסוגים. יוצא מכלל זה סוג השירה, שלא חזר אליו עוד.

הקורוספודנציות מהוות את הגרעין שממנו נתפתחו אחר כך מאמריו בשאלות הזמן והעם; הפיליטון – המשכו בסיפורים, ציורים ואגדות מהווי היהודים והקראים; רשימתו “הקראים בהאליטש” – היא תחילת מחקריו בשאלות הקראים, ופתח למחקריו14 בכלל; גם לבקורות שפרסם ב“המגיד” וב“ציון” בא המשך.

הבקורת קבלה את בכורי יצירתו בפנים שוחקות. שתי רצנזיות נכתבו על שירו “בית ישראל”. האחת ב“ציון” של זופניק, ע“י המו”ל בעצמו, והשניה ב“המגיד” במדור: “משולחן הקריאה”. שתיהן מדגישות את גילו הצעיר של המחבר, ומהללות אותו בנוסח “כמוך ירבו בישראל!” אלא שב“המגיד” נוספה גם הנימה של הגאוה הלוקאל־פטריוטית, שיש בה כדי לרמוז על פרשת היחסים בין יהודי גליציה ויהודי רוסיה בשטח התרבותי, בעיה, שעוד נדון בה בהרחבה.

נביא בשלמותן רצנזיות אלה, שהן אופייניות לסוג זה של כתיבה באותם ימים: או דברי שבח והלל מופלגים, או חירופים ולעג וביטול.

(ציון; זופניק, דרוהאביטש, תשרי תרנ"ז, חוברת א‘, שנה א’, עמ' 45 – 46.)

בקורת ספרים.

“בית־ישראל”, שיר־לאומי על ישראל ותורתו, על קיומו ולאומיותו ועל שיבת בנים לעמם בימינו אלה, מאת ראובן פאהן הלוי בסטארוניא, דראהאביטש, בדפוס א.ה. זופניק תרנ"ו.

מאד ישמח ויתענג כל אוהב עמו וחובב שפתו באמת ובתמים, לראות עלם צעיר לימים (בן טו"ב שנה), ירהב עוז בנפשו, וברוח השירה, מתנת־יה, הנוססה בו, ידבר נשגבות בעשרה שירים על לאומיות ישראל וערך תורתו לנצחיותו, על תלאותיו ומצוקותיו בימי ענותו, על פעולת הציוויליזאציאן, על התבוללות בני עמנו, על שנאת העמים אלינו, ועל שיבת בנים לאומיים להתגדר בעולם העברי; לב העלם הצעיר הזה מלא אש אהבה טהורה, שלהבת־יה, לעמו לתורתו ולשפתו, ראה ויתבונן העזיבה הרבה בבית־ישראל פנימה ויכתוב רגשותיו על הגיליון. זה לו הפעם הראשונה לנסות להציג עטו על שדה הספרות העברית, ובכל זאת הפליא לעשות, שיריו הכתובים בטוב טעם ודעת, על פי חוקי הלשון וההגיון, במדה ובמשקל, חוצבים להבות אש, מלאים חיים ורגש, וכל קוראיהם יעידו על המשורר הצעיר הזה: “יניקא הוא וחכימא הוא!” – עלם נחמד! לך בכחך זה הלאה הלאה ועשה חיל! תקוה טובה נשקפת לנו, אם כמוך ירבו בישראל! היה נא לצעירי בני עמנו למופת, ממך יראו וילכו בעקבותיך, ובך יברך ישראל! – המו“ל”.

ב“המגיד” (עמ' 57; שנה ששית גליון ז' ט' אדר א' תרנ"ז, 1897.2.11) במדור: משלחן הקריאה:

“אכן עוד נמצאו בגליציה זער שם זער שם בעלי כשרון, אשר לו ידעו או יכלו לרכוש להם ידיעות שונות ולפתח כשרונם כמשפט, כי אז עמדו בשורה ובמדרגה אחת עם טובי הסופרים העברים בארצות אחרות. אחד מהם הוא ראובן פאהן הלוי אשר הוציא לאור מחברת קטנה בת ששים דפים בשם “בית ישראל” והוא “שיר לאומי על ישראל ותורתו, על קיומו ולאומיותו ועל שיבת בנים לעמם בימינו אלה”. המחבר מעיר בהקדמתו בתוך יתר דבריו הנחמדים, כי איננו מבקש מהקורא והמבקר לבל ידינוהו לכף חוב, בדעתו נאמנה כי חובת הבקרת היא לשפוט בלי משא פנים, ומה גם כי “שירו בן טו”ב” הוא, ר“ל מחברו הוא כעת בן שבע עשרה שנה! ואמנם לולא גלה לנו את הסוד הזה מן החדר, כי אז לא חשבהו קורא מחברתו לצעיר לימים, כי השירים הכתובים על הרוב על טהרת הקדש, מלאים רעיונות נעלים, רגשי קדש, אשר לא הסכננו לפגשם בצעיר לימים…”

פאהן חזה מבשרו את תהפוכותיה של הבקורת; זו המקלסת וזו המתקלסת. לראשונה זכה בראשית דרכו מפי בני ארצו על יצירות־בוסר שלו, ואת השניה ספג בבגרותו מפי “בעלי־סמכא” בני רוסיה, ודווקא על יצירות שלא היה כל מקום לזלזל בהן.

בשנות עמידתו זכה גם להערכות שקולות ועניניות, אך לא אלו השפיעו, אלא דוקא שני הקצוות של הבקורת. הראשונה, המעודדת יש לה חלק בכך שהמשיך לכתוב והשניה, המבטלת, יתכן שיש לה יד בצמצומו, שכן הסיפור נעשה רק אחד מתחומי יצירתו, בצדם של תחומים נוספים: מחקר, פובליציסטיקה ובקורת.

עם המעבר מן הכפר לעיר, לרגל נישואיו בגיל 19, תמה תקופה ראשונה בחייו.

באוטוביוגרפיה, כשהוא מונה את ההשפעות הרוחניות שהשפיעו עליו, ומחלקן לג' תקופות, הרי הראשונה שבהן היא: “בנעורי בכפר: התנב והטבע של הרי הקרפטים, הספרים העברים מספרות החדשה והספרות הקלסית ותרגומים משפות אחרות בשפת אשכנז”.

ב. בעיר האליץ

(תרנ“ז 1897 – תרע”ד 1914) האליץ',

שכשלעצמה היא עיירה מזרחית במחוז סטאניסלאב, הרי לעומת הכפר סטרוניה היא עיר גדולה. על שמה של עיר זו, שהיתה בימי־הביניים עיר נסיכים נקרא כל האזור גליציה.

במחקרו הגדול הראשון “הקראים בהאליטש” (קדמה לו, בשנת תרנ“ד רשימה קצרה ב”המגיד" על הקראים, שבאה כתגובה למאמרו של רוטבלום ב“המגיד” על הקראים). מתאר פאהן את העיר. זהו, כנראה, אחד התיאורים המפורטים המעטים של עיר זו בעברית.

"העיר היותר נושנה בין ערי ארץ גליציה, היא עיר האליטש השוכנת לימין נהר דניפטר, רחוקה שלש פרסאות מעיר סטאניסלא ומשך שלוש שעות במסע מסלת־הברזל ללבוב, הצעירות וגדולות ממנה. העיר הזאת היתה לפנים בירת חלק גליציה הנקרא בשם “רוסיה האדומה” (Rot Russland) ומושב מלכי הרוטינים מעולם. על שם האליטש נקראה גם הארץ בשפת רוטיניה “האליטשינא” ובשפה פולנית “גליציה” (בהערה 1: כידוע נקראת ההברה H ברוטינית כהברה G בפולנית)15.

המלכים הרוטינים מלכו בה ותהי העיר גדולה וידועה ובנויה לתלפיות, אף כי פעמים רבות נעשו בה פרעות ע“י המלחמות אשר עשו מלכי הרוטינים לפעמים עם עַם אונגריה ועַם פולניה, כי לא היה חבל הארץ הזה תחת ממשלת הרוטינים כסדר, כי עברו עליה עתים שונות לרעה תחת תגרת יד פולניה. (כאן בא תאור ההסטוריה של העיר נ.ג.)… אולם מלחמה כבדה וארוכה הכניעה את העיר ויהרסו האויבים כל בתיה, ובתוכם גם את החומה אשר סביב, עד כי לא נודע היום איה היה מקום ארמון המלך אשר נודע למשגב, ורק שריד שנים קדמוניות יתנוסס עוד היום על ההר, אשר לפי הנראה הוא חלק מהחומה. בהחרבה ההיא נראה דמות המבצר ועובי קירותיו קרוב לשתי מיתר. גם ההר בעצמו יעיד לנו על אמתת דבר המבצר, כי תמונתו כעין עגול מתוח בחרט ובשרד, רם ונשא, משופע מאד כקירות בית, ובכל פאותיו נראה דמות גלים נצים וחרבות עפר ולבנים – אחרי אשר נהרסה העיר נבנתה שנית תחת ההר על הככר, הוא מקומה הנוכחי, אך כבודה הראשון גלה ממנה, כי רבים מיושביה הנכבדים עזבוה, וביחוד עת יצא ממנה הנסיך ליאון דניאלוביטש, מלך הרוטינים במאה השלשה עשר אחר החורבן ואוה לו למושב את עיר לבוב, וירוממה לבירת גליציה”.

להאליץ', עבר ראובן פאהן לרגל נישואיו עם רחל לבית קרן, שהיתה בת יחידה להורים אמידים ובעלי אכסניה. פרנסתו היתה על חנות של גלנטריה, שפתח במקום שעמד המלון של הורי אשתו.

שנות חייהם המשותפים לא ארכו. בשנת תרס"ב, כחמש שנים לאחר נישואיו, מתה רחל ממחלת השחפת והשאירה שתי בנות פעוטות, הגדולה, חנה, כבת שנתיים והשניה, אתקה, שרק נולדה. (חנה ומשפחתה נספו בשואה. נשארה בת בשם חיה, כיום אשתו של ההסטוריון ד“ר שמואל ספראי. אתקה חיה כיום עם משפחתה בצרפת. בחתונתה שנערכה בוינא ב־1921, היה גם ראובן פאהן. בתה של אתקה ובעלה ד”ר זוסמן, הם רופאי שינים וגרים כיום באפקה). הילדים גדלו בבית הסבתא מצד האם, וגם לאחר נישואיו בשנית נשארו בביתה.

ב“המגיד” (שנה אחת־עשרה, גל' 20, ט' אייר תרס"ב 15.5.1902) במדור נפוצות יהודה, באה כתבה מהאליטש בחתימת מרדכי פינקובסקי – אשר קורוספודנציות נוספות משלו על עיר זו, נתפרסמו ב“המגיד” – ובה הוא מספיד את “מות האשה המשכלת מרת רחל נ”ע אשת הסופר המצויין ראובן פאהן הלוי, בערב שבת ב' אייר אחר־הצהרים, בשנת 22 לימי חייה ואת אישה ושתי בנותיה עזבה לאנחות….." “כי לא תמצאינה נשים רבות כמוה בהאליטש, צדקותיה עצמו מספר, תקצר היריעה מהכיל כל הטובות והחסדים אשר גמלה את כל דכאי רוח. ביתה היה פתוח לרוחה לכל נקשה ורעב, והכל עשתה בענוה חן ויושר ולא התרגזה מעולם… בכל לבה היתה נכונה אל הרעיון הציוני. המון עם רב חלק לה כבודה האחרון…”

עם בואו להאליץ' היה ראובן פאהן פעיל באגודות הלאומיות והציוניות בעיר זו והמשיך בכתיבתו, בעוד שאת פרנסתו מצא במסחר.

את תמורת שתי יצירותיו: “בית ישראל” ו“בזמן הזה”, הקדיש לחברת “אהבת ציון” בטרנוב. ידיעה על כך נתפרסמה ב“המגיד” (שנה 6, גל' 31, ז' אב תרנ"ז 5.8.1897 עמ' 252) באותו עתון היה מדור קבוע בשם: “נדירים ונדבות ליסוד מושבה גליצית באה”ק“. מדור זה נתחלק לשנים: א) נדבות ע”י החברה “אהבת ציון” בטרנוב. ב) נדבות ע“י ה”מגיד“. בסעיף השני באה הידיעה (שנה 6 גל' 35 יב' אלול תרנ"ז 9.9.1897, עמ' 296) מהאליטש. נדבתי ושלחתי לח' “אהבת ציון” חמשים עקסעמפלרים מספרי “בית ישראל” וחמישים עקסעמפלרים ממחברתי “בזמן הזה” למכרם לטוב ציון, ולזכרון אנדב עתה 20 צ”ל. ראובן פאהן הלוי.

ובידיעה, באותו גליון מן העיר וויאנילאוו נמסר: “לאות תודה לרעי מר ראובן פאהן הלוי על כבדו אותי בספרו “הזמן הזה” נדבתי 20 צ”ל. משה רייז. (20 צ“ל היה מחיר הספר “בזמן הזה” לפי המודעה ב”המגיד" שנה 6 גל' 31).

יתכן, וזו הסיבה לכך, שאין הספר “בזמן הזה” מצוי, כיון שחולק במתנה לידידים ולתורמים ולא יצא אל שוק הספרים, כספרו הראשון “בית ישראל”.

גם את בני משפחתו כבד ראובן בתרומות למטרה זו. בידיעה אחרת מהאליטש ב“המגיד” (שנה ששית, גל' 45, כ“ג מרחשון תרנ”ח, 8.11.1897) במדור “ליסוד מושבה גליצית באה”ק ע“י המגיד”) נכתב: “בהיותי בסטארוניא מסר לידי מר אבי נ”י 18 צ“ל לברך את אחיו הוא דודי היקר הר' ליבש, כי יגדל את בנו הנולד לו לתחומ”ט. ראובן פאהן הלוי".

על חברת “אהבת ציון” כותב ההסטוריון ד"ר נ. מ. גלבר (פרקי גליציה, ספר זכרון לד“ר אברהם זילברשטיין, בעריכת ישראל כהן ודב סדן, הוצ' עם עובד, ת”א תש"ז, עמ' 81 – 98)

עוד במארס, 1895 דרש אריה ליביש קורץ במאמר חריף ב“המגיד” (שנה רביעית) להקים חברה אחת לכל גליציה, על חברה כזו לקנות שטח אדמה, שעליו ישבו רק מחבריה לפי הגרלה. האדמה תינתן לחברים המתישבים בחכירה, ומדמי חכירה ותשלומים שונים יוקמו בתים ומשקים…

הראשונים שהביעו את נכנותם להצטרף לאגודה כזו, היו ארבעים חברים של “אהבת ציון” בטרנוב. בועידה הארצית בנובמבר 1896, החליטה ההנהלה הציונית בלבוב, כי בנוגע לפעולה בשביל ארץ־ישראל יש להעביר את נקודת הכובד לידי החברה “אהבת ציון” בטארנוב, שנוסדה לא מכבר ומטרתה ליסד בא"י מושבה של יהודי גליציה או בוקובינה. כך נהפכה החברה, שהיתה עד כה חברה מקומית וסניף של “ציון” בוינה, למרכז.

מטרתה הראשונה של הנהלת החברה היתה לרכוש אוהדים וחברים מחוגי החרדים. החל מינואר 1897 התחילה: “אהבת ציון” בפעולותה, ופירסמה כרוזים והודעות ה“המגיד” ובעתונים ציוניים אחרי שלא בשפה העברית.

בספטמבר 1897 בא ד"ר זאלץ, אחד האישים המרכזיים בתנועה הציונית בגליציה, שנהל את חברת “אהבת ציון”, לפאריס, לפי הזמנת הברון, לחתום כבא־כוחה של “אהבת ציון” על חוזה, שלפיו קנתה “אהבת ציון” מאת הברון שטח אדמה בגליל בשביל 30 משפחות, את הכפר הערבי קאבא אשר בין המושבות ראש פנה ומשמר הירדן.

החלו סכסוכים בין התאחדות “ציון” בוינה לבין “אהבת ציון” שלקח חלק בהם גם הרצל, לפי התכנית חשבו להקים על השטח את המושבה מחנים.

עד 1899 הגיעו 16 מתישבים עם משפחותיהם, ובראשית 1900 היו במחנים 93 נפשות. אבל המפעל ההתישבותי הראשון של ציוני גליציה לא החזיק מעמד, אם מחמת מצב כספי קשה, אם בגלל החומר האנושי של המתישבים שלא הסתגלו לעבודה החקלאית הקשה, ואם מחמת ניהול גרוע. אגודת “אהבת ציון” מסרה את מחנים לידי איקא, בשנת 1901 ונהפכה אז לאגודה מקומית בטארנוב במסגרת ההסתדרות הציונית בגליציה.

ראובן פאהן השתתף בכל אותה פעילות ציונית, והיה נוכח בכל האסיפות והוועידות הרבות שכונסו, כדי לדון בענינים העומדים על הפרק. הוא לא היה מראשי המדברים, אלא כצופה מן הצד, בתוקף תפקידו כסופר “המגיד”, אבל היתה לו דעה מוגדרת בכל השאלות השנויות במחלוקת.

(המגיד היה נוהג ל פרסם בסוף כל שנה, את רשימת סופריו הקבועים. למשל: בשנתו השביעית, גל' 47, תרנ"ט 1898, בעמוד הראשון נזכר גם ר. פאהן הלוי מהאליטש בין רשימת הסופרים).

בכתבותיו יש תמיד שילוב של אינפורמציה ענינית, בלויית הערות הכותב, המגלות רגשותיו ודעותיו.

למשל: בכתבתו ב“המגיד” (שנה 7, גל' 19, כז' אייר תרנ"ח, 19.5.1898 עמ' 156 – 157 בחתימת דגל הלוי) הוא מתאר את חגיגות היובל של הקיסר יר“ה ואת חגיגות היובל של הרותינים לזכרון צאתם מעבדות לחרות לפני חמישים שנה. ומסיים: “אני הבטתי בדאבון לב על כל אלה בראותי כי בעירנו היתרון להרוטינים בענין התאחדות לאומית על אחינו ב”ב, העומדים ומביטים בקר רוח על החזיון הלאומי והתנועה הציונית”.

וכן בכתבתו, המתארת את אספת חובבי ציון בסטאניסלא (המגיד, שנה 7 גל' 25 י' תמוז תרנ"ח 30.6.1898 עמ' 201) זו היתה הועידה הארצית שנפתחה ב 26.6.1898, לשם סידור כל השאלות השנויות במחלוקת והקשורות במעמד הציונים הגליצאים בקרב ההסתדרות הציונית העולמית.

בועידה זו נשלחה לד"ר הרצל טלגרמה, ובה הביעה הועידה את הוקרתה ואת אמונה אליו.

(גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה, עמ' 286 – 387) גלבר, מצטט מתוך כתבתו זו של פאהן את דבריו של ד“ר קורנהיזר. פאהן בכתבתו מפרט את הענינים העומדים על הפרק ואת המשתתפים בויכוח ומעיר: “אנכי באתי אל האספה היום לפני הצהרים ומה רבתה שמחתי בראותי איך רב ודוקטור נפגשו, אדוקים ומשכילים, חסידים ונאורים נשקו!” אין הוא נמנע מלתאר את “הענן השחור שהקדיר כמעט את האספה ויאפל בטלית שחורה את הציונות”, וכוונתו להתקפתו של ד”ר קורנהייזר16 נגד העורך יעקב שמואל פוקס ועתונו, על אשר לא יאיר פנים לציונים המדיניים (כאן באה הערת העורך על הציוני המדומה ד“ר קורנהייזר, אשר הוא כרבים מחבריו, שהיו עד כה מתבוללים פולנים ועתה יחשבו א”ע לציונים, אין להם כל מושג מהציונות, ואינם מבינים אף שורה אחת במכה"ע הזה). התקפה שלא הצליחה ונסתיימה בעזיבתו של ד“ר ק. את תפקידו כיושב ראש, וד”ר שור לקח את מקומו, ואנחנו העברים נצחנו נצחון גדול".

בכתבה אחרת מספר פאהן על פעולה ציונית, שגם הוא לקח חלק פעיל בה, והיא: יסוד החברה “שערי ציון”. שלושת המיסדים היו: ראובן פאהן מענדל אקסלראד והר' יודא זינגר, “לפני קהל הנאספים ממפלגות שונות נשאו מדברותיהם שלושת המיסדים הנ”ל". פאהן היה היחיד שדיבר “בשפת עבר”. פאהן היה בין חברי הועד שנבחרו (המגיד, שנה 7, גל' 24, עמ' 237, ט' אב תרנ"ח 28.7.1898). האספה הכללית הראשונה של חברה זו, נתכנסה בכסלו, ובה נבחר ראובן פאהן למזכיר החברה, שמטרתה, הקמת ספריה בעיר בשם “שערי ציון” (המגיד, שנה שביעית, גל' 47, עמ' 388, כד' כסלו תרנ"ט 8.12.1898 בחתימת דגל לוי).

גם מכתבתו על אסיפת צירי חו“צ במחוז סטאניסלא שהתקימה בחו”ל סוכות נראה, שהיה בין המדברים, שתארו בפני הצירים את מצב חברותיהם. ואין הוא נמנע מלהעיר כי “הצעות הצירים אינן נכבדות כל־כך”. ומי יתן כי יעמול הועד (שגם פאהן היה בין הנבחרים אליו נ.ג.) למלא תעודתו וחובתו, וחיים חדשים יראו בקרב חו“צ בארצנו”. (המגיד, שנה שביעית, גל' 39 עמ' 320 – 321, כ“ז תשרי תרנ”ט 13.10.1898). בועידה זו נבחר פאהן לועד המחוזי שהיה בן 14 חברים, כנציג עירו האליץ' (תולדות היהודים בסטאניסלב, נ.מ. גלבר, ספר סטאניסלב, עמ' 47 – 48, וגם, תולדות התנועה הציונית, עמ' 399).

כתבתו הבאה של פאהן מתארת אף היא את אסיפת צירי המחוז שהיתה בסטאניסלא17 ביום 30 לחודש העבר (הכוונה לחדש ניסן תרנ"ט נ.ג.) וכדרכו, אינו מסתפק רק בספור העובדות, אלא מביע דעתו בשאלות העומדות לדיון.

הישיבה השניה בערב היתה על העתונות הציונית בגליציה: “המגיד”, “פשישלוסץ” ו“העברי”. לדעת ד“ר יונאס “אין לנו מ”ע ציוני בארצנו”. “ועל “המגיד” הניף חרב לכליון חרוץ”…

“ואת מקום העורך מר פוכס שם בין כל (!) מתנגדי ציון, וכמובן החרו החזיקו אחריו בני בריתו “האירופיים” (?)”. ופאהן מוסיף: “תם אני ולא אדע, מאין לקח לו הד”ר יונס קרנים לדון בדבר הזה… לוא הבין למצער הוא וכת דיליה בשפת עבר, כי עתה החרשנו ואמרנו יוכל היות כי יקנא באמת למען ציוניותו המיוחדה במינה, אבל זאת היא שנאת ע“ה לת”ח שנתגדל ביהדותו ולאומיותו!" “הד”ר יונס דרש להחליט, כי תביט האספה בגעל נפש על התנהגות “המגיד” עם הציוניות ותביע רגשי בוז נגדו ותגזור ותשתדל לבער אחריו מכל חברה ציונית ובית כל איש יהודי" (sic18)".

“כותב הטורים האלה הראה, כי “המגיד” הוא עתון לאומי לכל עניני ישראל, ועליו לקבל דעות שונות, לתת מקום לבקורת, לברר וללבן”. לאחר ויכוחים התקבלה ההצעה: “להזהיר את “המגיד” אם יוסיף להתנגד במאמרים כאלה (?) להציונות, אז לא יוסיף שום ציוני לחתום עליו”.

"בין כה וכה והויכוח התעורר על התנועה הציונית ומפלגותיה. הציונים המדיניים – שרובם הם הנאורים הקיצוניים – שננו לשונם נגד הח' “אהבת ציון” ונגד “המעשיים”.

לכתבה זו נוספה הערה ארוכה מאת העורך: “נתנו מקום להמכתב הנ”ל, אם גם לא הודיענו מכל דבר נכבד ומכל החלטה הגונה שיהיו ראויים להודע בקהל, למען הראות לקוראינו, כי לא נכחיד19 מהם גם את החרפות והנאצות, אשר אנשים בני בלי שם יכבדונו בהם“… הנה באים אנשים, אשר לא ידענום ולא שמענו מהם לא תמול ולא שלשם ואשר – לפי עדות עצמם – אף קרוא אותיות עבריות לא ידעו ובל”ס גם לא יאבו לדעת, ומעיזים בחוצפה, אשר רק בנערות ובערות מקורה, להיות ראשים ושופטים עלינו באופן היאות רק לגבורי האינקויזיציה בימי הבינים החשכים והאפלים ולשים דפי ביקְרַת שטתנו זאת ולהחרים (!) את עתוננו…"

בויכוח זה באה לידי ביטוי התלבטות התנועה הציונית בגליציה עוד מראשיתה, בין הציונות “המדינית” ו“המעשית”. במאמרו “התנועה הציונית בגליציה” (המגיד 1894 פרקי גליציה עמ' 71) רואה מרדכי אהרנפרייז את יחודה של התנועה הציונית בגליציה בכך שהיה לה “פרוגראם כפול”: מצד אחד מגמתם של חובבי־ציון בגליציה לפתור את שאלת היהודים על ידי יסוד מושבות בא"י ובסוריה, ותכליתם האחרונה: יסוד צבור עברי בפלשתינא, ומצד שני "רואים הם חובה לעצמם לדאוג לצרכיהם המדיניים האטונומים והרוחנים של יהודי ארצנו על ידי פוליטיקה יהודית בגאליציה.

בכך שונה עבודת הציונים בגליציה גם מזו שבארצות המערב וגם מזו שברוסיה.

אבל במציאות נמשכה המלחמה, למרות הפרוגראם הכפול, בין שני הזרמים, שכל אחד ניסה להטות את הפעולות לצדו, ולא עוד אלא שהבדלי ההשקפות נשענו על הבדלים של מעמד חברתי, והשקפות שונות בדבר דרכי חנוך וערכי תרבות, כפי שמציין פאהן באותה כתבה: “הציונים המדיניים, שרובם הם הנאורים הקיצוניים” ובדברי העורך: “אף קרוא אותיות עבריות לא ידעו” ופאהן בתארו את ד“ר יונס “ועל “העברי “הז’רגוני – אף כי לא יוכל לקרא בו,… בכל זאת יצוה פעם בפעם לקראו לפניו”… זאת היא שנאת ע”ה לת”ח שנתגדל ביהדותו ולאומיותו”! ובדברי העורך: “הכנעו איפא בפני הציוני יונאס ומרעיו, אשר יהדותם היא בת שלש או ארבע שנים”…

כתבה זו עוררה גל של מכתבי קוראים.

בגליון הבא (גל' יח‘, ב’ סיון תרנ"ט 11.5.1899) במדור על דעת הקהל, באו מכתביהם של: משה בארד, י. לייסטען מטרנוב; רפאל סופרמן מזכיר ח' “ציון” מלבוב; ויעקב משה פיליפ מלבוב. בגליון הבא (גל' יט) מעיר רפאל סופרמן, כי ערך את מכתבו “בתור איש פרטי, בשם רבים ממוקרי עמם שפתו וארצו, ואין החברה “ציון” בלבוב אחראית בעד דברי”.

הערה זו, מלמדת, כי רבו הויכוחים בענין זה, והמכתבים שנתפרסמו ב“המגיד”, הם רק מעט מהרבה.

הפולמוס נמשך גם בגל' כא' (כב' סיון תרנ"ט 1.6.1899 עמ' 166) שבו באו דבריהם של “אחד החובבים” מסטאניסלא, ושל ראובן פאהן עצמו. ובכך סיימה המערכת את הויכוח.

בתשובתו אומר פאהן: הנני רואה תוצאות מכתבי, שהודעתי בו ע“ד האסיפה הציונית בסטאניסלא, והטלתי שלא בכוונה סיר במחנה העברים, המון מכתבים נדפסים בזה, המביעים צערם על המקרה הנ”ל… ומאוד ישמח לבי לראות כי רבים הם המחזיקים בדעתי ומתחרים בקנאתי למען שפתנו הקדושה וסופריה".

מדבריו ניכר, כי לא לפולמוס נתכוון, אלא למלא תפקידו כעתונאי: “אודה ולא אבוש, קוראים יקרים, כי נחמתי משך רגעים ממעשי וכליותי יסורני על כי גליתי חרפת ה”הצעה" הידועה בקהל, ואמרתי יפה היתה שתיקה לענין בלתי־נאה, אך עתה הנני רואה כי הפרסום היה נחוץ“. והוא מספר בענווה, כי “ביום א' שעבר היתה ישיבת ועד המחוז בסטאניסלא, ושם נזכרתי במשך הדברים גם אני הולך רכיל ומגלה סוד, עד כי האחד גזר: “אין לנו עם פאהן דבר מהיום והלאה”! ויחליטו לערוך מכתב גלוי נגדי ונגד העורך מר פוכס. השמועה הזאת לא נעמה לאזני, אף כי הכל יודעים, כי כל מה שכתבתי הוא כמו שהיה ואני ערב בעד אמתת כל דברי מכתבי, וקנאת שפת־עבר אכלתני לעשות מה שעשיתי, אף כי את העורך מר פוכס לא ידעתי פא”פ ואת הד”ר יונס התהלכתי כאח בכל עת! – הנה כן “החרמתי” גם אני בעיני הסטאניסלאים, יען כי סופר עברי הנני, האין זה חטא מספיק? – אבל המכתבים הנדפסים ינחמוני, בראותי כי הקוראים העברים יתנו צדק לפעלי".

פולמוס זה שעוררה כתבתו של פאהן בעתונות, זכה לתאור מפורט, במבוא שכתב דב סדן ל“מסות” של ראובן פאהן (מבוא שנכנס אח"כ גם ל ספרו “אבני גבול”).

הפולמוס נזכר גם בספר זכרונותיו של מאיר הניש “מבית ומחוץ” (עמ' 101) בבואו לתאר את “הרוח שפעמה בתקופה הראשונה באנשי הצמרת הציונית בסטניסלב, שרובם היו בחינת גרי ציון, השקועים עוד לפי חינוכם והשכלתם בתוך עולם הטמיעה”. ( נדפס עוד קודם ב“ספר סטניסלב” עמ' 168 עשר שנות ציונות בסטניסלאב, מאת מאיר הניש).

במאמרו של ד"ר נ. מ. גלבר: “תולדות היהודים בסטניסלאב” (ספר סטניסלב עמ' 48 – 49, וגם בהערה 103). (תולדות התנועה הציונית בגליציה עמ' 410 ובמקומות נוספים).

פולמוס זה שעורר פאהן, שלא ברצונו, והתגובות הרבות עליו, ומהן גם נגד בעל הכתבה, גרמו לכך, שכתבה זו היתה האחרונה שפרסם בעתוני גליציה ושוב לא הוסיף לכתוב קורוספודנציות לעתון, אלא היפנה עצמו לסוגי כתיבה אחרים: עניני מחקר, ציורי – הווי, פיליטונים וספורים. ורק לאחר זמן חזר לכתיבתו הפובליציסטית והביע דעתו בשאלות אקטואליות.

“רשימותיו מן האספה הציונית בגליציא יט’־כ' חשון” (המצפה, שנה 4, גל' 45, ב' כסלו תרס"ח 8.11.1907) מציינות חזרה ארעית20 לסוג זה של כתיבה, אבל, למעשה, הן כבר על גבול הפובליציסטיקה, שהמשכה ב“רשמים ורשימות” בשם “ימים אחדים בברלין”, (המצפה שנה 9, גל' 8, 14, אדר־ניסן תרע"ב 1912), המתעלמים לחלוטין מן הבעיות הבוערות, אלא מתארים אפיזודות. בסדרת מאמרים, שפרסם שנים רבות “בהעולם”, שנעשה אכסניתו לאחר מלחמת העולם הראשונה – אפשר לראות המשך עיסוקו הפובליציסטי.

חודש לאחר הפולמוס נתפרסם מכתבו ל“הצפירה” היומי שבעריכת ח.ז. סלאנימסקי ונחום סוקולוב שיצא בוורשה, ונדפס במדור: בתפוצות ישראל (ח' תמוז תרנ"ט – 16.6.1899 שנה 26, גל' 124, עמ' 568) וענינו, העניות הנוראה בגליציה, נושא, שלא ירד באותו זמן מעל דפי העתונים העבריים, (הצפירה, שנה 26 גל' 124, עמ' 568 בתפוצות ישראל תרנ"ט 1899) האליטש (גאליציא).

אם אך נקרא את השם גאליציא כבר עולה בדמיון הקוראים תמונת “הדלות”. תשעה קבין עניות הכסף והדעת מדדו לנו בני ארצות אחרות. כידוע יושבים פה אחינו בהמון רב, ואין הארץ מספקת לנהלם בלחם. ישנם אמנם גם פה יהודים עשירים, אבל ע“פ רוב נמנו אחינו על כת הסוחרים הקטנים בעלי חנויות או מסחר – מעט, הפועלים היהודים מבקשים עבודה רק מאת היהודים, כי הנוצרים, כמובן, מקרבים את הנוצרים, ולא נתאונן עליהם בעבור זה…”

באותה שנה פרסם ב“המגיד” הערכה לזכרו של ר' משה ברנפלד, אביו של שמעון ברנפלד,

(שנה שמינית, גל' 25, עמ' 202, כא' תמוז תרנ"ט – 29.6.1899) שהכירו באופן אישי, שכן היה “מגיד – מישרים” בסטניסלאב.

אפשר לראות בהערכה זו ראשית לסוג ספרותי חדש שעסק בו אחר כך הרבה, והוא המונוגרפיה.

והמונוגרפיות שלו הן תרומותיו החשובות לחקר תנועת ההשכלה והספרות העברית.

נוסף על הקורוספודנציות שכתב בתקופה זו של ראשית ישיבתו בהאליץ' פרסם גם דברים נוספים, שאף בהם אפשר לראות גרעינים של סוגים ספרותיים שעתידים היו להתפתח להתרחב מאוחר יותר.

עוד בשנת תרנ“ד פרסם ב”המגיד" (שנה שלישית גל' כב' עמ' 177, ג' סיון תרנ"ד 7.6.1894) הערה על דבר “הקראים בהאליטש” כתגובה על מאמרו של “הסופר ה' רוטבלום שהעתיק ממכ”ע אשכנזי דברים אחדים אודות הקראים היושבים בהאליטש" (מאמרו של דוד רוטהבלום, נתפרסם במדור “מכתבים” מקראקא, המגיד שנה שלישית גל' ד' יח' שבט תרנ"ד – 25.1.1894, עמ' 29 – 30, נ.ג.)

כבר בתקופה זו התענין ראובן פאהן בחיי הקראים, ואם כי עדיין לא ישב בהאליץ' היה נוסע מידי פעם לבית־חותנו־לעתיד, ומביקורים אלה הכיר את חייהם. בהערה ראשונה זו על הקראים הוא אומר “ויען כי מחבר המאמר במכה”ע האשכנזי לא ידע תכונת נפשם והלך רוחם, דרכי חייהם ומנהגיהם, כי אם ידיעה שטחית כעובר אורח הנוטה ללון בעיר ההיא, אמרתי אל לבי להביא לקוראי “המגיד” ידיעות אמתיות ונכונות כפי אשר דרשתי בעצמי".

מהערת־אגב שלו, עולה צורתו החיצונית באותה שעה; אברך העומד להנשא ומתהדר במתנות חותנו: “בית תפלתם הוא עתיק ימים… בהיותי בו ושרשרת הזהב אשר לי הראתה בחוץ, מהר אחד הקראים לרתק את מעילי למען לא יראה הזהב”. לשרשרת זו היה מחובר שעון, מתנת החותן, כנהוג. (עיין לעיל).

כל ההערה כתובה באהדה לקראים ומסתימת, כדרכו של פאהן, בהערה אישית: " ואם כי מדות רעות לרבים מהם, בכל זאת מצוינים המה כלם באהבתם לציון אשר לא כמהם בני עמנו…"

פאהן לא היה יחיד באותו זמן, שהתענין בקראים ופרסם בעתונות העברית דברים עליהם. הצבור היה ער מאד לנעשה אצל היהודים בכל רחבי העולם, וכל העתונים הקדישו מדורים נרחבים ליהודים באשר הם שם, והרבו להביא מכתבים וידיעות מחיי היהודים בכל רחבי־תבל. התענינות זו כללה גם את הקראים “הלא הם אחינו” אבר מדלדל מכלל האומה" (מן הטיול)

למשל: ב“המגיד” תרנ"ד (שנה שלישית, גל' ח') נתפרסם מאמר מאת מנחם נחום ליטינסקי, “לקורות הקראים ברוסיה”.

ב“הצפירה תרנ”ט (שנה 26 (גל' 125 – 129)) נתפרסמה “תמונה” בשם “בין אחינו הקראים” מאת פסח קפלן.

כשעבר ראובן פאהן לגור דרך קבע בהאליטש, מיד פרסם רשימה גדולה בשלשה המשכים ב“המגיד” (שנה ששית גל' טו' יז' תרנ"ז) על הקראים בהאליטש.

זהו כבר מחקר ממש, שבאו בו פרטים רבים המבוססים על שיחות עם ראשי הקראים, על ידיעת חייהם מקרוב ועל השערות בדבר למוצאם.

בסופו של המאמר בא תיקון לאותה הערה ראשונה בדבר שרשרת הזהב: “בראשית חדש ניסן תרנ”ד הייתי בבית הכנסת ההוא, וירתק קראי אחד את מעילי העליון, ואני אמרתי אז, כי עשה זאת מפני אשר נראתה שרשרת־הזהב התלויה במורה השעות אשר לי וכן לא יעשה. כאשר גם כתבתי ב“המגיד” גליון כ“א לשנת תרנ”ד. אך עתה נוכחתי לדעת כי שגיתי ברואה, יען הקראי עשה זאת מפני “לא תגלה ערותך עליו”.

גם מחקר זה של פאהן קשור בסנסציה, שלא ברצונו, אם כי הפעם לא נעשתה נושא לפולמוס צבורי וזה הדבר: ב“הצפירה” שנת 29 (גל' 232 ד' חשון תרס“ג – 4.11.1902 ובגל' 238 יא' חשון תרס”ג – 11.11.1912) בראש הגיליון באה הרשימה: “הקראים בהאליטש” (בחתימת מ.פ. בחלק א' ובחלק ג' מ.פנקואבסקי.)

מאמר זה הוא גניבה ספרותית מובהקת, שכן זהו אותו מאמר, שפרסם פאהן ב“המגיד” תרנ“ז (שנה ששית גל' טו' טז') כארבע שנים קודם לכן. ואמנם, כחודש לאחר הפרסום ב”הצפירה" נדפסה ב“המגיד” (שנה 11, גל' מח‘, יא’ כסלו תרס"ג – 11.12.1902) במדור “ארגז מכתבינו” תשובת המערכת ל מר מ. אקסעלראד וזו לשונה:

מנדל אכסלרוד היה חברו הקרוב של ראובן פאהן ואחד ממשכילי האליץ המעטים. בהשקפותיו היה ציוני כללי ולא נטה ל“מזרחי” כחברו אבל הבדלי ההשקפות לא הפריעו את ידידותם. היה מבאי ביתו של פאהן, חתם על העתון “נויה פרייע פרסה” ויחד למדו רוסית. הוא היה בעל קול נעים ונחשב ל“בעל קורא” ול“בעל תפילה”.

ספורי פאהן “מחיי הקראים” יצאו בהוצאת מ. אכסלרד, בשנת תרס“ח יחד עם אכסלרוד יסד פאהן בהאליץ' תעשיה של מוצרים קלועים, מחמרים שגדלו במקום. כ־10 פועלות עבדו אצלו: קילפו, מיינו, וקלעו. סחורתו שנשלחה לתורכיה, נתקבלה יפה. הוא חלם לעסוק בכך גם בא”י.

מ. אקסעלראד: תשואות חן על הערתך, עוד בטרם באו דבריך ידענו כבר, כי המאמר “הקראים בהאליטש”, אשר נדפס זה לא כבר ב“הצפירה” (גליונות 28/39) מאת מ. פינקובסקי, גנוב מאת האחרון מלה במלה מעתוננו (גליונות טו‘, טז’, יז' לשנת תרנ"ז). גם ההערה: ע“ד בית הכנסת להקראים בהאליטש אכתוב מאמר מיוחד” לא מעטו של פינקובסקי, כ“א מעטו של כותב המאמר בעתוננו, הסופר החביב מר ראובן פאהן הלוי, יצאה. אכן חושבים אנחנו, כי אולי איש אחר שלח ל”הצפירה" את המאמר הנ"ל בשם פינקובסקי, הידוע לנו לאיש משכיל, לנקום בו איזו נקמה, כי יש שונאים פרטיים לאיש הזה אשר ידריכוהו מנוחה.

להשערת המערכת יש סימוכין גם בכך, שאותו פינקוואסקי הוא שפרסם את ההספד על מותה של רחל, אשתו של פאהן, ונראה שהיו ביניהם יחסים מתוקנים.

(אותו פינקובסקי פרסם גם קורוספודנציות מהאליץ‘, ב“הצפירה”. למשל: בשנת 29 גל’ 112 כה' אייר תרס“ב 19.5.1902 “על הבחירות לבית מועצות העדה”, ובגל' 230 של אותה שנה ב' חשון תרס”ג – 2.11.1902, בראש הגליון על “חטא הקהלות בגאליציא”, מאמר שנושאו לא ירד מעל דפי העתונות באותם ימים: סדרי הקהל המקולקלים) לתשובת המערכת לא מצאתי המשך, ונראה שהנוגעים בדבר לא הגיבו מעל דפי העיתונות, לא ב“המגיד” ולא ב“הצפירה”.

כבר הזכרנו לעיל את רשימתו הספורית “הרואה ואינו נראה”, שהיא ראשונה לספורים וציורי ההווי, מחיי היהודים בעיירות גליציה, שהטיב לתארם.

באותו זמן נכתבה גם “מסכת גליציה” שלו (המגיד, שנה ששית תרנ"ז – 1897 גל' לב‘; מא’; נא') שענינה העוני הרב בארץ זו, נהול הקהילות הגרוע, מצב החנוך ושאר בעיות שהרבו אז לגלגל בהם ברחוב היהודי, אלא שהמיוחד ב“מסכת” זו הוא בכך, שנכתבה בלשון הגמרא, ויש בה חיקוי לשקלא ולטריא של התלמוד. המסכת אף נדפסה בכתב רש"י, כדי שגם הצורה החיצונית תגביר רושם החיקוי. צורת כתיבה מחקה כזו היתה באופנה אותה תקופה. בנוסח זה נכתבה במקום אחר ובזמן קדום יותר, יצירתו של משה ליב לילינבלום: “משנת אלישע בן אבויה” וביחוד החלק “מסכת ישוב עולם” שצורתה חיקוי למשניות ותוכנה סוציאליסטי – אוטופיסטי. (קלוזנר, הסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד' עמ' 248).

והנה דוגמה ליצירה זו:

"מתני' מי שלא ראה שמחת הנאורים בגליציה לא ראה שמחה מימיו, בכל יומא ראשון לשבוע יורדין לעזרת נשים ומתקנין בכל יומא דשבתא מקלקלין.

גמ' מאי הנאורים ומאי שמחתן, אמר רב משכילא הנאורים הן הן פריצי ישראל המחללין יומא דשבתא בפרהסיא ונופשין ביומא ראשון לשבוע וכיון שבא יום כגון דא מרבין בשמחה בהילולא וחינגא…

יורדין לעזרת נשים וכו' מאי הירידה אמר ריפורם איש־מודי הוא ירידה לצורך עליה יורדים וכורעים לפני נשים יעזרו להון בלבושיהון לכוון שתהא חגורא כנגד לבא וכפתורא כנגד טבורא, סרח עודף מאחוריהן וכרובים לשמירה מעל לראשיהן. כרובים האיך כובע של קש וכנפים סוככין של נוצות לנוי כעין כרוב…" (עמ' 333, ה' ).

מדברים שנאמרו כאן על דרך הפרודיה, מתוך כאב וצער, צמחו ברבות הימים גם מאמריו הפובליציסטיים, בעיקר בעתון “העולם”, בשאלות היהודים.

כאמור, היתה פרנסתו של פאהן באותו זמן על חנות הגלנטריה, לאחר מות אשתו, הוציא מה שהוציא מן החנות, עקר מבית חותנו ובנה לו בית לעצמו ובו חנות גדולה מן הראשונה, והצליח בעסקיו. בתחילה לא רצה לשאת אשה שניה, אבל בהשפעת אביו התחתן. אשתו השניה היתה מן העיר בוליחוב, ממשפחת בלום, משכילה היתה, אבל נראה שלא התענינה בפעילות הציונית של בעלה. עברית לא ידעה אלא גרמנית ופולנית בלבד. אחותו היא שסייעה לו במסחרו.

באותו זמן (1905) עברה כל המשפחה מסטרוניה להאליץ'. האב מכר את חלקו במכרות וקנה חנות לחומרי בנין.

בין סחורות הגלנטריה, היתה מתקבלת כל העתונות העברית, וכל העתונים היהודים בשפה הגרמנית והפולנית, ומשכילי העיר היו באים לחנותו כדי לעיין בה.

בשבתו בחנות, בין קונה לקונה, היה נוהג לרשום מחשבותיו על פתקאות, כדי שלא ישכחן, (כדוגמת מה שכתב על הקיר בפחם בילדותו) ובערב היה יושב ומעלה אותן על הכתב.

האכרים אהבוהו מאד בגלל יושרו, והרבו לקנות אצלו. ואמנם נתגלה כאיש עסקים וכסוחר מצליח.

את זמנו חלק בין החנות לבין העסקנות והכתיבה. “עסקתי במסחר והצלחתי בו, וגם קבעתי עתים לספרות והשתתפתי בעתונים בלי קבלת שכר” (מתוך האוטוביוגרפיה).

מזכרונותיו על פגישתו עם י.ח. ברנר אפשר ללמד על אורח חייו באותו זמן. כידוע, בא ברנר לגליציה בשנת 1908 תרס"ח וישב בלבוב. (הזכרונות נתפרסמו בשתי במות. החלק הראשון ב“הסולל” שיצא בלבוב בעריכת נתנאלי, שנה שניה; שבט־אדר תרצ“ד חוברת א' –ב' עמ' 18 – 20; והחלק הראשון בתוספת חלק שני ב”בדרך" שיצא בורשה, בעריכת ה. גלעטמעסער, גל' 49, 50 י' – יז' כסלו תרצ"ו – 13.12.1935 – 6)

“מקום מגורי היה אז בעיר האליץ'. לרגלי עניני מסחר הייתי נוסע לעתים ללבוב הרחוקה שלש שעות במסע הרכבת. בנסיעות הללו הייתי נוהג לחצות את יומי חציו למסחר וחציו לפגישות עם סופרים וחברים. כך נפגשתי תמיד לשם מגע־רוחני עם גרשם באדר, שלמה שילר, משה קלינמאן, משה פרוסטיג ואחרים. הפעם הקדשתי את זמני לבקר את י.ח. ברנר. מאחרי שמעונו והוא בעצמו לא היו ידועים לי, נהלני ולווני אחד ממכירי במערכת ה”טגבלט" יואל שפיגל".

על “הטאגבלאט” עתון יומי שיצא בלבוב ביידיש, שפאהן היה ממשתתפיו, נכתבו כמה דברי זכרונות חשובים ביותר על ידי סופריו ועורכיו. משה קליינמאן שהיה מעורכיו בתחילה יחד עם גרשם באדר ואח"כ כעורך ראשי, כשנהפך העתון לבטאונה של ההסתדרות הציונית – מתאר אותו בימים שגרשם באדר היה עורכו: “באמת לא נתכוונו המיסדים לספרות כלל. היתה אז מלחמת רוסיה ויאפאן; ההתענינות במלחמה זו בגליציה היתה גדולה, וביחוד בין היהודים שציפו למפלתה של “מלכות הרשעה”….והיה חשבונם של בעלי העתון פשוט: לתת ליהודים את הידיעות האלה בלשונם”.

“…אולם במשך הנסיבות נועד עתון זה תפקיד לאומי וציבורי גדול”. (גליציה מלפני שלושים וחמש שנה. מאזניים ת"ש עמ' 226).

על עתון זה ועל עורכו צבי ביקלס־שפיצר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נכתבו דברים חשובים בספר הזכרון לעורך, (הוצ' “סנונית” ת"א) בין השאר ע“י אשר ברש, ואדולף שטאנד ז”ל ויבלח"א דב סדן, ג. שופמן ואורי צבי גרינברג.

הפגישות המתוארות על ידי פאהן עם סופרים־חברים, בלבוב, מחיות לפנינו את האוירה של הימים ההם. זכרונותיו של מ. קליינמן (מאזנים, כרך 13, סיון תש“א – חשון תש”א עמ' 32 – 41) מוסיפים פרטים על אופי פגישות מסוג זה.

“היו שלשה מקומות פגישה קבועים לדיונים – לשלשה חוגים של ציונים, שלפי הנראה היה המגע ביניהם נדיר מאד…וכן אז גם בגליציה, ביחוד בלבוב, היה נהוג שכל אדם קובע לו ישיבה לשעות קבועות ביום, באחד מבתי הקפה, והוא הנקרא “בית הקפה הקבוע” שלו (שטאם־קאפע) להודיעך שכאן הוא מצוי כל יום בשעה הקבועה, וליד השולחן הקבוע שלו, שהמלצרים כבר שומרים עליו לבל יתפס על ידי אחר… כל אדם, מאיזה חוג שיהיה, קובע לו שעה ביום לשבת ב”קפה הקבוע" שלו, ואם לא אינו בגדר אדם הגון. אלא שכל אחד קובע לו את מקומו בקפה לפי מעמדו… ושינוי מקום מקפה לקפה העיד על שינוי מצבו של האדם בחברה….."

שמותיהם של גרשום באדר ושלמה שילר, הנזכרים בדברי פאהן וקליינמן כאחד, מציינים את המקום המדוייק ואת אוירת הפגישות הללו.

“באותו קפה עממי – קפה אדיסון – היה “המולך נכפה” גרשם באדר: אל שולחנו ישבה תמיד חבורה, שהיתה מטה אוזן לשיחותיו והלצותיו. אף אם היה מזדמן אותה שעה שמה, גם שלמה שילר, היה רוב החבורה או מיעוטה עוברים אליו. וכיון שהוצא שילר מ”התבודדותו" במקרא העתונים, אז לא היה מקמץ בדיבורים, ולפעמים אף התלהב עד כדי לגולל לפני החבורה פרשיות שלמות מענינים בלאומיות וציונות, בעיקרי התרבות הלאומית, ולפעמים אף בנושאים פילוסופיים".

נראה, שבמשך הזמן, היה פאהן מבקר גם במקום הפגישה השלישי (הראשון היה מקום מושבו של אדולף שטאנד, “שסביבו התרכז החוג הצר של האינטליגנציה הציונית ה”מפולנת" בלשונה ובתרבותה") הוא המועדון “תקות ציון”. “חוג של בעלי־בתים ציונים, שהיתה לו המסורת של חובבי ציון מתקופת “אהבת ציון” הטרנובית, אך קבל עליו את תורת הרצל והציונות המדינית החדשה… מבחינה תרבותית היה “משכילי” במקצת, אך גם אדוק בדת. חוג זה היה חובב ספר עברי ושואף לתקון החינוך העברי והוא שנשא אח”כ על שכמו את עולה של התנועה העברית בגליציה שיסד והחזיק את בתי ספרה וכלכל את מוריה. בשל סגולות אלו היה שלמה שילר מכבד מאד את החוג הזה – שהפך במשך הזמן לארגון מזרחי – והיה נכנס תכופות למועדון “תקות ציון” ומשך גם אותי לשם". (הכוונה לכותב מ. קליינמאן).

נסיעות אלה גרמו לכך, שלמרות ישיבתו של פאהן בעירו הנידחת האליץ' לא היה מנותק לחלוטין מן “המטרופולין” וקיים מגע עם ראשי העושים בספרות ובתרבות העברית, והמנהיגים הציוניים של יהדות גליציה.

לקשרים אלה עם המרכז בלבוב, היו שתי השפעות עיקריות על פעילותו: האחת היא, שנתחזקה עסקנותו הציבורית בעירו, עסקנות שנתבטאה בין השאר בארגון התנועה הציונית בה עוד לפני שנוסד המזרחי, ואח“כ כמשתתף פעיל, בתנועת “המזרחי”, שנשאר נאמן לה כל חייו; ביסוד בי”ס עברי בהאליץ', שלימדו בו מורים מרוסיה (ליכטמן, טרפולסקי, ואחרים); ובפעילות בימי בחירות, עד כי בביתו נתרכזו כל הפעולות הארגוניות הקשורות לבחירות.

והשניה: הוא הרבה לתת מפרי עטו, לכל מיני עתונים ובמות ספרותיות שצצו אז לרוב בגליציה, ורובם לא הוציאו שנתם, כגון הירדן.

הירדן, נערך “בעזרת טובי כוחות בספרותנו. ע”י אליעזר רוקח, יצחק פרנהוף, אברהם לבנסארט".

על אליעזר רוקח ראשון לעורכיו, כותב דב סדן בספרו: (על ש“י עגנון, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשי”ט, בפרק שירי נעורים, עמ' 141). וכך הוא מתארו: “תערובת של נווד ותועמלן, מיטלטל על פני ארצות אירופה, דרש בעל פה ובכתב, ערך מיני כתבי־עת, על הרוב בני־יומם, וכל כולו שם־דבר על איש־הבוהמה שכבש לבבות בכוחו המופלא בספור ובאנוקדוטה”. סדן מתאר את השפעתו של טיפוס כזה על עגנון הנער “שגדל באוירה ההגונה והשלווה של עיירת גליציה בצלו הפטריאכאלי של קיר”ה".

יש לשער שגם ראובן פאהן, שהיה אז בראשית שנות ה־20 שלו, הושפע מטיפוס זה, שכן גם הוא כעגנון השתתף בעיתונים שבעריכתו אם ב“הירדן” (חוברת ב, סטניסלב, אדר תרס"ו) ואם בשבועון “דער יודישער ועעקער” שיצא בבוצ’אף (כפי, שיש ללמוד בהרשימה הביבליוגרפית המצורפת לאוטוביוגרפיה. כאן לא ידובר על ה“וועקער” מפני שעבודה זו מקיפה את יצירתו בעברית בלבד, ומה גם שעתון זה אינו בנמצא).


אפשר לחלק את השתתפותו בכתבי עת לשני סוגים:

א. השתתפות בבמה קבועה,

ב. השתתפותו בבמה זמנית.

א. בתקופה מסוימת היה משתתף בקביעות רק בכתב־עת אחד והיה נאמן לו עד שנפסקה הופעתו. ולא היה זה מדרכו להשתתף בשני עתונים שהופיעו בקביעות.

עתונים אלה היו בעיקר שלושה: “המגיד”, ”המצפה“, ו”העולם", בסדר של זה־לאחר־זה ולא בעת ובעונה אחת.

“המגיד” היה עתון נעוריו, שהשתתף בו החל משנתו השניה תרנ“ד ועד שנתו השתים־עשרה והאחרונה תרס”ג.

ב“המצפה” השתתף החל משנתו הראשונה, תרס"ד ־ 1904 והוסיף לכתוב בו גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הופעתו לא היתה קבועה, והעתון התלבט בקשיים כספיים, ועד שנת ה־17, תרפ״א 1921.

ב“העולם” השתתף בשנתו הראשונה כשהעתון עוד יצא בקלן, תרס“ז 1907 ולאחר הפסקה ארוכה, חזר להשתתף בו כשיצא לאור בלונדון, החל משנתו ה־12 תרפ”ה ־ 1924.

ה“מצפה” היה שבועון, שיצא לאור בקראקא בעריכתו של שמעון מנחם לזר.

“השבועון הרוצה להעזר בכל מנת אפשרות החירות שנתנה באוסטריה ולא ניתנה ברוסיה, מוותר מלכתחילה על כניסתו לרוסיה, שלא יהא חייב בכבילת דיבורו ונעימתו. דומה, כי העורך התעלם או הכחיד או באמת לא ידע בעצמו את עיקר־הגרם של מפעלו — כלי־מבטא לכוחות ציבור־מבית, ציבור יהודי־גליציה, בעלי מגמה שמרנית־מתונה, שתכנית ציונית והשכלה עברית הם מיסודיה. באישיותו של העורך — הזיווג בין למדנות והשכלה… בתחילה קבע בעתונו שני מדורים — מדור אחד מעל הקו, הקרוי: בשדה הספרות והמדעים, שרוב מצעו נכבש לדברי־חקר ־ ־ ־, וקצתו לדבר סיפור או מכתם; מדור אחד מתחת לקו, הקרוי: פליטון, ובו באו כמעט בתמידות דבר־שיר ודבר־סיפור. ניכר, שהעורך היתה לו מגמה לעודד סופרים צעירים בגלילותיו, ואמנם מספרם מתרבה והולך….” “העורך פתח דלתותיו לפני מתחילים ומנסים, אם מתוך מגמה גלויה של עידוד כוחות עולים או מדמים לעלות בגלילות־מולדתו, אם מתוך מגמה סמויה של אוטארקיה”.

(סדן, על ש״י עגנון, שנה ראשונה, עמ׳ 128 ־ 130).


ולאחר זמן, בשנות ה־20 וה־30, השתתף ב“ההד”, ב“התור” וב“בדרך”, אלא שבשלשה עתונים אלה פרסם פחות.

ב. השתתפותו בבמות זמניות.

במות אלו היו משני סוגים:

  1. האחד: מאספים ועתונים, שיצאו זמן קצר בלבד. מותר אולי להניח, שהשתתף בבמות אלה, כדי להיענות לעורכים הידידים ולתרום לחיזוקן מפרי עטו, על אף21 שלא קבל שכר־סופרים.

כזאת היא, למשל, השתתפותו ב“היום” של קליינמאן שיצא בלבוב, זמן קצר בלבד, ב“העת” של באדר, שיצא אף הוא בלבוב ב־1907, (עליהם יעוין לעיל) ב“לוח שעשועים” של רומלד־ ויזן שיצא ב־1902; ב“הירדן” של רוקח־פרנהוף־ולבנסארט, שיצא בלבוב, באדר תרס“ו; ב”השחר " של ד“ר ירמיהו פרנקל, שיצא בטרנוב בתשרי־תרס”ט; ב“הצעיר” של פרנהוף שיצא בזלוטשוב, בתר״ע, שממנו הופיעה חוברת אחת בלבד.

2. מאספים וקבצים שהופעתם נמשכה שנים אחדות, ומהם גם שנים רבות, אבל לא נעשו אכסניה ספרותית שלו, אלא בדרך ארעי בלבד, ובעקר לאחר שנות ה־20, כאשר כבר יצא שמעו כסופר וחוקר.

למשל:

ב“הקדם” (תרע"ב); ב“התקופה” (תרפ״א) ב“המזרחי” (וורשה, תרפ"ג); ב“מזרח ומערב”; וב“רשומות” (תרפ״ו).

מרכזים אחדים ליצירתו בתקופת ישיבתו בהאליץ׳:

א. עיצוב נושאים מחייו הפרטיים, בעיקר המעבר מן הכפר לעיר, והווי החנונים והסוחרים.

ב. נושאים פובליציסטיים מתחום נסיונו כעסקן ציבורי: עניני חינוך, מות הרצל, דרכו של "המזרחי”.

ג. מחקרים וסיפורים: תולדות הקראים בעירו והווי חייהם; יהודי גליציה וגורלם.

התחומים בין הנושאים מובלעים זה בזה, באופן שאין לפנינו שלושה סוגי כתיבה נפרדים, אלא אותו נושא עצמו מעוצב בצורות ספרותיות שונות.

התענינות בקראים, למשל, מצאה את ביטויה גם בסיפור וגם במחקר, וכל סוג משפיע על חברו וזוהי אחת מתכונותיה המיוחדות של יצירתו, שיש במחקריו מיסוד הסיפור, ויש שבסיפוריו מתערבים יסודות פובליציסטים ומחקריים.

נביא כמה דוגמאות להבלטת שלושה תחומים אלה:

א. עיצוב נושאים מחייו הפרטיים.

חוויותיו בעקבות המעבר מן הכפר אל העיר, מתוארות לאחר זמן, ברשימתו "מן הטיול” (במצפה, שנה ראשונה, גל' 18, א' אלול תרס"ד־12.7.1904):

”יש שעות שאני מתקצף על המסחר ועל הספר,…. חפץ אני לשכוח את שטת התגרים עם המספרים הגסים, ולהשתחרר מקסמי העולם שבספר, ואשתוקק להתחבר עם הטבע לחיות בתוך היקום כבעל כנף באויר או כדג במים, להתאחד עם האין־סוף של העולם, שאני הוא חלק ממנו…. בימי השבתות בין מנחה למעריב מסוגל אני להרהורים כאלה, ואז אעזב את חדרי…. ואצא מחוץ לעיר, הרחק משאון הקולות, מהאויר המזהם בתבל האדם, מזדככת הנפש, מסתכלת בעצם החמר והצורה ונהנית מזיו הבריאה".

כדוגמה למצב נפשו סמוך לנישואיו, כשעבר לגור בעיר האליץ׳ משמש הסיפור: " מה יאמרו הבריות”

(המגיד, שנה 11, גל' 15, עמ" 178־179, ג" ניסן תרס״ב ־ 10.4.1902)

“אם יחפוץ ”אברך” גליצי בראשית הימים אחרי חתונתו ללכת לשוח מחוץ לעיר באחד ימי הקיץ עם רעיתו הצעירה, לשאוף רוח צח ולהתענג על יפי הטבע וצפצוף הצפורים, לחש השבלים וסוד שיח ענפי האילנות המלחשים כלם מסביב "אהבה” ומרהיבים את העין; אם יאבה להסתכל אל שמי התכלת ולהשתעשע בשמים החדשים בין רוח נצנים ורוח חרישית, אז מתנגדים הורי האשה ונותנים טעם לדבר, שמוטב

לשבת בין כותלי הבית ולקיים " שמחת שנה ראשונה" ולא לשוטט בחוץ לתת פתחון פה “למה יאמרו הבריות?”

כל המועקה של חיי עיירה קטנה מובעת בשורות אלו "נגד הרבים העוצרים בעד התפתחות היחיד

וחופשתו"!

כמה מספוריו מוקדשים, כאמור, לציור חייהם של חנונים. בנושא זה התעמק. הוא ראה ללבו ולנפשו של עוסק במסחר, והטיב לבטא את הניגוד בין התנהגותו כלפי חוץ, כסוחר השוקד על רווחי מקח וממכר, ובין המתרחש בקרבו, שמנת חלקו דאגות וטרדות יום־יומיות.

“לבו מתרגז ועל פיו מרחף שחוק וענות חן למראה עינים”. "החנוני האמלל מראה מבחוץ את ההפך אשר

מבפנים, על פניו מנוחה שאננה, עם אשר בלבו יסער כעס ושצף קצף".

(חללים, ציור. המגיד, שנה 11, גל' 24־25, יד" סיון תרס"ב ־ 19.6.1902, עמ' 279־280).

טיפוס זה של החנוני לא היה אהוב בספרותנו, ולא תמיד זכה לתאור הוגן. יש ונמשכו הסופרים לתפיסת הגויים וראו בחנוני רמאי, שכל כוונתו אינה אלא להונות את הבריות, להחניף להם בחלקת לשונו ולהוציא את שארית כספם מידם; ויש שראו בו את המיצג של המבנה הכלכלי המעוות של היהודים בארצות אירופה המזרחית, שאין הם ממלאים תפקיד יצרני, אלא של מתוכים־טפילים שאפשר גם בלעדיהם. נתעלמה מהם העובדה שמקצועות התיווך האלה, נכפו על היהודים, לאחר שנסגרו בפניהם שערי פרנסה אחרים.

עם זה יש לציין, כי עוֹנְיַם של הסוחרים והחנונים בגליציה, היה מיוחד בחומרתו.

”לאחר חלוקת פולניה 1772 וסיפוחה של גליציה לאוסטריה, אבדו לגליציה השווקים שהיו לה בימי פולניה. המסחר הגליצאי לא נרפא מפצעיו שנפצע בחלוקת פולניה. ירידת המסחר היתה אחת הסיבות לדלותם של יהודי גליציה, שהיתה חמורה מזו של היהודים בתחומי רוסיה ופולניה, על אף רדיפות היהודים שם.

דקדוקי־עניות היו מאז מסימני “הגליציאניות” בעיני היהודים מהארצות השכנות”. (א.י. ברור, גליציה

ויהודיה, הוצ" מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ״ה, עמ' 116).

לנושא זה מוקדשים הספורים: “חללים”; (שם, שנה 11; גל' 24־25)

“החנוני” (סיפורו הראשון ב“המצפה”, שנה 1; גל' 2 כ׳ אייר תרס"ד ־ 22.4.1904)

“התחרות” (המצפה, שנה 2 גל' 46 יט" חשון תרס"ו ־ 17.10.1905)

זהו ספור המתאר עד מה גדול יצר ההתחרות הטבוע באדם, יצר, שבעטיו הוא עושה מעשים לרעתו.

שני החנונים פישל ומישל, שחנויותיהם סמוכות זה לזו, ומסחרם באותה סחורה, והם גוזלים איש פרנסת רעהו, “סוף כל ההתחרות המצוינת הזאת היא, שבכל פעם קורא פישל שמיטה לנושיו, ופעם מקיים מישל את השמיטה, וכה סובב הדבר כל הימים”.

דומה יצר זה למין דיבוק, השוכן בלב האדם והוא שמעוררם לפני עלות השחר, לשקוד על עסקי חנותם עד לאחר חשכה, מתוכו: " כמו נשמע קול־המוכר של לץ־מזיק בשחקי החשאי הפראי: תחי ההתחרות!" אשתו של משה"לי החנוני (שם החוזר ברבים מספוריו) מסכמת את חייו של בעלה שהוא גם סיכום חייהם של כל בני המעמד הזה, " מה הם חייו? אם רע — אינו אוכל מאפס קונים, ואם טוב — אינו אוכל מרוב קונים…". (החנוני, המצפה, שנה1, גל' 2)

ב. נושאים פובליציסטיים מתחום נסיונו כעסקן ציבורי

התענינותו בשאלות חנוך, ופעילותו למען יסוד בית ספר עברי בהאליץ׳ מוצאת את ביטויה גם בסיפוריו.

כזכור, בכתבתו הראשונה מסולוטבינה, הוא מודיע ב“המגיד” (1893) על יסוד בית ספר של הברון הירש

בעירו.

בבקרת שכתב על “אוסף ספורים” של צבי אלעזר טילר הלוי סבוריסלב מובעת אמונה רבה בכוחה החינוכי של הספרות:

(המגיד, שנה 11, גל׳ 1; כג׳ טבת תרס״ב ־ 2.1.1902. חלקה הראשון של הבקרת: שנה 10, גל׳ 46) “הספור הזה (“אחרתי לבוא” נ.ג.) מצוין בלשונו הרכה ולוקח לב ונפש ברעיונותיו הנעלים. עבודה פדגוגית ומפעל לאומי בו נפגשו. ולוא קראו צעירנו בראשיתם ספורים כאלה, כי אז עמד לנו דור זך פעלו, תמים במעשיו, דור מכבד לשונו העבריה ואוהב עמו במישרים”…

סיפורו ”בית ספר" (המצפה, שנה 6, גל׳ 24 כב׳ סיון תרס"ט ־ 11.6.1909) עוסק בנושא זה, ונותן ביטוי לאכזבת גיבור הספור חנינא משני הקצוות: “רוב החרדים אינם מוסרים את בניהם לביה״ס והאינטיליגנטים משתמטים באמתלאות שונות. אלה רואים בביה״ס התקדמות יתרה ונלחמים בו בשם הדת, ואלה רואים בו יהדות יתירה ופונים לו עורף”.

יתכן שיש כאן ביטוי לאכזבתו האישית של פאהן מהקמת מוסד, שתלה בו תקוות רבות. מן הספור נשקף האידאל החינוכי שלו:

“בני צריך להיות יהודי ואדם כאחד. תורתו והשכלתו צריכות להיות כרוכות ועולות בזיווג יפה. ברור לו הדבר, כי בזמן הזה אי־אפשר שתתקיים היהדות ביד מי באופן אחר”.

ובדמות חנינא משתקף דיוקנו של פאהן עצמו:

“בנערותו ספג אל תוכו למודי קדש, ובאותו זמן עצמו השתלם גם בלימודי חול. היהדות הקדומה נשרשה בו ורוח־אירופה בא בלבו. נזדוגו אצלו קדש וחול, נתמזגה בקרבו היהדות וההשכלה… קרובה היהדות ללבו… ואי אפשר לו לותר עליה…. ומעבר מזה רוחו כבר מפותח במדעים שונים ובהשקפות מקיפות ולא יוכל לצמצם את חינוך בנו באופן אחד….”

יתכן שבסיפור זה, יש אחיזה אוטוביוגרפית נוספת.

באותה שנה 1909 נולדה בתו הבכורה מאשתו השניה יפה, ושאלת החינוך העסיקה אותו ביותר.

לבת זו, שהיתה מוכשרת ביותר ותלו בה תקוות רבות, מוקדשת יצירתו “יפתי” (מעשיה של קטנים לגדולים) (המצפה, שנה 11, גל' 6, י' שבט תרע״ד ־ 6.2.1914). יצירה זו שופעת חיבת אב לבתו הקטנה והחכמה.

בת זו, לא זכתה למלא את התקוות שתלו בה, בטרם עת מתה, והיא בת תשע בלבד. בשנות המלחמה, כאשר כל המשפחה נסעה לווינה, אל הדוד אחי־האם, נשארה הילדה לבדה בבית. אביה היה באותו זמן בספריה. כשחזר הביתה מצא אותה מתה על המדרכה. היא התכופפה כדי לזרוק משהו מן החלון לחברתה, ונפלה.

ספרו ” תקופת ההשכלה בווינה" (וינה 1919) מוקדש ל“זכרון נשמות בתי מ׳ יפה ז״ל שורק מחמדי אשר המות קצר מלפני בשנתה התשיעית ביום חמשי ט״ז אלול תרע”ה".

מלבדה נותר לו מאשתו השניה בן, יוסף, שהיה נער חולני, ומוכשר פחות מאחותו. לאחר נישואיו נמסרה לו חנות המשפחה בסטניסלב והוא זיכה את פאהן בנכד. כל המשפחה נספתה בשואה.

בתוקף עסקנותו, היה פאהן בקי בכל הנעשה בקהילה, ועל דרך ניהולה הכושל מתח לא פעם בקורת, אם במישרין אם בעקיפין בתוך סיפוריו. אכן נושא זה, של סדרי הקהל המקולקלים בגליציה, לא ירד מעל דפי העתונות באותם ימים.

כאלה הם למשל, ספוריו: “נספה בלא משפט” — מעשה שהיה זה לא כבר בעיר גליצית, (המגיד, שנה 10, גל׳ 30, ו׳ אלול תרס"א ־ 28.8.1901) “העיר הזאת (“צלמונה”) היתה עיר גליצית לכל פרטיה. אי־משטר וקלקול־הסדר השתרר פה באופן מבהיל בחיי הצבור, כן בהנהגת העדה בכלל, וכן בתהלוכת ה”קהל" היהודי בפרט…." “ולקהל היהודי עדה אוטונומית ע״פ הנוסח הישן. איזה ר׳ יקל ור' שקל המה ראשי הקהל, עוסקים בערכי צבור כחפצם ואות נפשם, מבלי תת חשבון לאיש ממפעליהם ומעשיהם, לקרובים ואנשי משפחתם יקלו עול המס, ומן היהודים המרובים שלא זכו להמנות בן אלה, לקחו בגלוי ובסתר”.

הרשימה “יושר” (המגיד, שנה 12, גל׳ ז׳, ח׳ שבט תרס״ג 1903) מתארת הופעות שונות מן ההווי היהודי כשהחוט המקשר ביניהם הוא הביטוי העממי המסיים כל קטע על דרך האירוניה: “יושר גדול”.

לסוג זה שייכים גם הסיפורים " הרכנת הראש״ (המצפה, שנה 6, גל׳ 49, כ׳ כסלו תר"ע ־ 3.12.1909) “נשמה יתרה” (פרק מחיי בנות ישראל בגליציה), (המגיד, שנה 11, גל׳ 22, כג׳ אייר תרס״ב ־ 9.5.1902) ואחרים.

בכ' תמוז תרס״ד — נוסף יום אבל ללוח העברי, עם מותו של הרצל. רושם מותו היה מדכא בקרב כל יהודי העולם, וזכה בספרות לכמה וכמה תאורים.

את השפעת מות הרצל על יהודי קולומיה, תאר, למשל, מאיר הניש, בספר זכרונותיו “מבית ומחוץ” (עמ׳ 90־92) “קשה לתאר את עוצמת הכאב ורגש היתמות שתקפו את יהודי קולומיה בבוא הבשורה” " והנה מת הרצל פתאם וכאילו חשך עולמה של קולומיה הציונית“. " כאשר הגיע לקולומיה גליון ה”טאגבלאט" הלבובי עם המסגרת השחורה מסביב לעמוד הראשון… השתררו ברחוב היהודי דכאון ואבל כללי. פרט ליריביה ממחנה הסוציאליסטי שהתנבאו לקץ הציונות, ולקנאים מחשוכי החסידים שגילו שמחה לאיד ולא נרתעו מלחרף את שם המנהיג המנוח…. קיבלה יהדות קולומיה, לרבות החרדים את הידיעה תוך צער ורגש השתתפות עמוקה".

על תגובת החסידים לאחד מות הרצל, כתב מאיר חארטינר ב“הצפירה” (שנה 31, מס׳ 175 12.5.1904 ־ א׳ אלול תרס״ד.)

לבוב. יש לחוק אה הדבר בעט ברזל ועופרת לחרפות ולדראון עולם: הרצל מת — ורבים מה“חסידים” כביכול בגליציא יצאו על קברו במחול משחקים….

הנכון רק להעיר על טעם שמחתם של החסידים. הם מדמים, כי עם הרצל ירדה גם הציונות אלי קבר. ויען שבגודל טפשותם וסכלותם הם רואים תמיד את הציונות כראות אויבתם בנפש, לכן יצאו עתה במחולת מחנים, בראותם כי נפל נפלה הציונות…."

קליינמאן בזכרונותיו (גליציה מלפני שלשים וחמש שנים) מתאר אף הוא את התגובות על מות הרצל, וביחוד ב“טאגבלאט”, שזה לא מכבר נכנס למערכת שלו (עמ' 228) “כל שבעת ימי האבל יצא העתון עטוף שחורים, ונדחו ממנו כל המאמרים והפיליטונים — גם מאמרי המלחמה; והדפים נמלאו רק בידיעות על מות הרצל, בנאומים והספדים שנישאו בכל עיר, במכתבים ארוכים מווינה על ההלוויה ועל האספות והישיבות, ובמאמרי הערכה ודברי ביוגרפיה על המנוח הגדול, ובניחושים מי יעמוד בראש אחריו וכו' וכו',”

גם קליינמאן מזכיר את תגובת החסידים: “והרבה מהם חסידים אדוקים, שלא חבבו כלל את הציונות, והרצל היה בעיניהם “מסית ומדיח” וכמה מהם אף עשו הלולא וחינגא על מותו, כידוע”.

“המצפה” היה אז בשנתו הראשונה, וגם הוא נתן מקום נרחב לתאור אבל העם, ובמדור: מכתבים מערי השדה — קראנו גם כתבה קצרה החתומה: ש"י טש. (גל' טו׳ י' אב תרס״ד 21.7.1904) לאמור:

“בוטטאטש. גם בעירנו הספידו את גדול ישראל ד”ר הרצל ז״ל שתי פעמים בביה“כנ…. בשעת המספד היו חנויות הרבה סגורות, על בתים רבים התנופפו דגלים שחורים” (דב סדן, על ש״י עגנון. שנה ראשונה, עמי 133) וגם א.ר. מלאכי ראשיתו של עגנון; (בצרון; ניו־יורק, שנה כח' (כרך נה') חוברת ב' עמ' 79,

262.)

על נושא זה כתב גם ראובן פאהן ברשימתו " דמעה גלמודה" ב“המצפה” (שנה 1, גל' 17, כד' אב תרס״ד ־ 5.7.1904, במדור “על המצפה”): אך הוא השתמש בהזדמנות זו, לא כדי לבכות את המת, כדוגמת קודמיו, שכן “לחנם יעמלו עתה כל הסופרים, לתאר מה היה הרצל ומה רבה וגדולה האבדה. זה יעשה הדור הבא”. אלא בעיקר כדי לערוך את חשבונו של עמו בעקבות תגובת החסידים על מות הרצל: “אבל עוד יותר בוכה אני, בראותי, כי יש יהודים — ורק בארצנו גליציה המברכת — שומרי דת ומצוה, שאינם מרגישים ואינם משתתפים בצער האומה”.

תגובתו של פהאן, אוהב עמו, שונה מתגובת “רבים מסופרינו, המביטים על האחרונים בשאט נפש ומבטלים את ישותם — ואנוכי היושב בתוך אחי אלה, וחי את חייהם — צער נורא יתקפני. דמעתי בודדה. אינה נובעת דרך העין רק שותתת דרך הלב…”.

וכאן באות דוגמאות מן ההיסטוריה להוכיח, כי העם לא למד דבר מן העבר, לטובת העתיד.


דרכו של "המזרחי”.

“בשנת 1911 נכנסתי אל הסתדרות “המזרחי”, תמיד הטפתי לרעיון הציוני, ובראשיתו של “המזרחי” בגליציה נמניתי בין ראשי מיסדיו.” (מתוך האוטוביוגרפיה.)

על תולדות “המזרחי” בגליציה, כותב גלבר (עמי, 792): אחרי מותו של יהושע פאדנהכט22 בשנת 1910, שעמד בראש הנהלת המזרחי, עבר מרכז המזרחי בגליציה לסטניסלב ובראשו העמד ע״י המרכז העולמי משה הוכמן23, מראשונה התנועה הציונית בגליציה ומפעילי העסקנים הציונים בסטניסלב. …. הוכמן חשש ליטול על עצמו תפקיד זה והציע את הדבר לסופר העברי ראובן פאהן. הלה השפיע על הוכמן עד שקבל סו״ס את התפקיד. שניהם פרסמו קול קורא ופאהן עמד במסירות לימינו של הוכמן ועזר לו בעבודתו.

הכונה כנראה לכרוז הנושא את הכותרת: “אל מורשי “המזרחי” בכל מקומותיהם בגליציה” שעליו חתומים משה הוכמן וראובן פאהן, שנתפרסם ב“המצפה” שנה 8 גל' א' ו' טבת תרע"א 6.1.1911,עמ' 6־7. כרוז זה נזכר גם בספר סטאניסלב, במחקרו הנ״ל של גלרטר, עמ' 259.

הוכמן נתקל בקשיים ארגוניים מפני חוסר עסקנים שהיו מוכנים לקבל עליהם תפקידים מסוימים. אולם עוזריו הנאמנים ראובן פאהן, שלמה בעסטער, איזיק גליק, פנחס אקרט ואברהם כהנא עמדו לימינו ובעזרתם התגבר על הקשיים (עמי 792).

“הוכמן והמזרחי הגליצאי היו נאמנים לתנועה הציונית, כי הבינו ש”רק האחדות המוחלטת אשר היא (הציונות) מכילה את עם ישראל לחטיבה שלמה ומאוחדת" (דברי הוכמן ב“העברי” גליון ג' עמ' 22)ב “העברי” (שנה רביעית גליון ג‘, ברלין יום א’ טו' תמוז תרע”ג, 20 יולי 1913) תחת הכותרת: בעניני הציונות וה“מזרחי” מופיע חלק ב׳ מהרצאתו של חבר ועד הפועל מר משה הופמן בועדת עסקני “המזרחי” בגליציה (עמ' 22 ) "והנני מוצא את עצמי מחויב לנקוב החברים הטובים האלה בשמותם, ולהביע להם בזה תודה עמוקה בשמי ובשם כל הנאמנים לדגלנו.

הלא הם: בראש וראשון, הגאון הרב ר“ג שמלקש שליט״א; מר ראובן פאהן;… מר פנחס עקערט ומר אברהם כהנא. מכל פעולותינו המשותפות ראויות להזכר ביחוד…. החלטנו לשלוח את מר פאהן ברלינה, להיות לנו לפה בועידה החשובה הזאת ולהביא האחריות הגדולה המוטלת עליו, ובצירוף הקרבן החמרי אשר עליו להביא, בעזבו את ביתו ואת מסחרו לשבוע ימים בלי להתכונן מקודם לזה, נסה לסרב לקבל את המלאכות הזאת, אבל סוף סוף נענה לזו…”

את נאמנותם זו הוכיחו בשנת 1911, כשנראו בקרב המזרחי הגרמני סימני תסיסה בקשר עם החלטת הקונגרס העשירי (1911) בעניני התרבות, תסיסות שעוררו גם שאיפות להתאחד עם “אגודת ישראל”, לשם ברור עמדת המזרחי אל החלטת הקונגרס התקיימה בברלין ב־יז' אלול תרע״א 9.10.1911 ועידת המזרחי בנשיאותו של הרמן שטרוק.

“על יסוד התיעצות עם הרב גדליהו שמלקיס, חבר מרכז המזרחי, הוחלט שראובן פאהן יסע בשם המזרחי הגליצאי לברלין וימסור שם את העמדה השלילית נגד כל נסיון של יציאה מן ההסתדרות הציונית”. (גלבר, עמ' 793).

מהלכה הדרמטי של ועידת המזרחי בברלין, תואר לפרטיו ב“הצפירה” על ידי יוסף ליאון, סופרו המיוחד של העתון בברלין. (ב“הצפירה” מס' 199, שנה 37 עמ' 2 יח׳ אלול תרע"א 29.9.1911 בעריכת נחום סוקולוב) במדור: טלגרמות מיוחדות ל“הצפירה”


ועידת ה“מזרחי” בברלין

ברלין 10 בספטמבר

במוצאי השבת היתה אספה מוקדמת לצירי ה“מזרחי” להתיעץ בדבר השאלות החשובות הרשומות בתכנית העבודה של הועידה. נתעוררו ויכוחים נלהבים בדבר היציאה מתוך ההסתדרות הציונית. הצירים באו מרוסיה, מבלגיה, מגליציה, מברלין, המבורג ונירנברג הביעו את דעתם בתוקף נגד היציאה מן ההסתדרות.

בשעה האחת עשרה לפני הצהרים נפתחה ועידת ה“מזרחי” במעמד ל”ג צירים. נבחרו לחברי הנשיאות הרב ריינס, הרמן שטרוק, ד"ר פראנק מהמבורג וד״ר לוי מברלין. למזכירים פאהן ובארט.

הד"ר פייכטוונגר מפראנקפורט קורא את ההרצאה בדבר פעולת “המזרחי” ובזה הוא מרצה גם על דבר הנטיה של "המזרחי” לצאת מן ההסתדרות. הוא קובל בנאומו על ההנהגה הציונית, שהבטיחה לו הסיר את שאלת הקולטורה מעל הפרק ולבסוף העסיקה בזה את הקונגרס וקבלה החלטות ידועות בשאלה זו.

בגליון הבא (מס' 200) באה הידיעה כי ועידת ה“מזרחי” החליטה: להשאר בתוך ההסתדרות הציונית, המיעוט הודיע, כי יצא מתוך ההסתדרות.

הרמן שטרוק, היה מאלה שהתנגדו להשאר בתוך ההסתדרות הציונית. (נ.ג.)

בגליון 201 (הצפירה, בעריכת סוקולוב, שנה 37, עמ׳ 2, כ׳ אלול תרע״א 3.9.1911) ממשיך יוסף ליאון לתאר את ועידת המזרחי בברלין. הוא מתאר את בחירתו של הסופר ראובן פאהן מגליציה למזכיר עברי, כנגד בחירתו של ה' בארט מברלין למזכיר אשכנזי, ומוסר ידיעה על שיחתו של וורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית עם בא־כח ה“מזרחיים בגליציה” ה' ראובן פאהן.

ההודעה הרשמית מטעם לשכת “המזרחי” על הועידה נתפרסמה בגל׳ 210 (25.9.1911).

ראובן פאהן הצטרף לתנועה המזרחי, שהלמה יפה את תפיסתו בשאלות העם והלאום.


עוד בשנת 1907, כשהוא כותב “רשימות” מן האסיפה הציונית בגליציה יט' כ' חשון (המצפה, שנה ד‘, גל’

45, ב' כסלו תרס"ח (8.11.1907) הוא תובע את עלבונם של הדתיים.

"מחזה מרנין לב הוא, שהציונות בגליציא מתחילה להיות מה שהיא צריכה להיות: תנועת עם באמת. לא רק השדרה האקדמית, ולא הנערים שנתמשכלו אפשר למצא בה… הטיפוס הבעל־ביתי, היהודי האדוק לוקח חלק הגון ורצוי. בעלי זקן ובעלי ירמולקה רבים באולם…. אבל כבר נמצאים אדוקים שאינם מתבטלים כלל…. רק חסרון אחד אפשר להבליט: צירי המדינה, שהם עפ״י הרוב יהודים דתיים… אינם מכירים בכחם ואינם מתאחדים להגן לא רק על דעותיהם, אך גם על כבודם…. "

וסיומה של הרשימה: " אף מצד הדתיים מוצעת רשימה. דורשים הם שני באי־כחם בועד המרכזי. “מרובים יהיו האורתודוקסים! די באחד! קוראים שם — כמדומה — אקדימיים. ברגע זה נרגש עלבון־נפש באולם. הנשמה הישראלית העלובה מתפוצת ומסתתרת…. אפשר יגיע זמן שיבינו בו דקטורינו את ערך המעמד הבינוני לתנועתנו… ואז תהיה האספה — אספה של אחים בדעה ממש…”

בשנת תר״ע הוא פותח את הגליון של המצפה (ב׳ אדר א' תר״ע־11.2.1910: שנה 7, גל' 7) בקול קורא בשם “במקום באין איש” (על אודות ה“מזרחי”, שנכתב, לאחר מות המנהיג.

הוא רואה בדור שני זרמים עיקריים:

א) הכח הדתי — הארתודוקסי

ב) הכח הלאומי הדתי.

אבל שניהם לקויים ביתר וחסר ולכן “אך האינסטינקט הבריא, ההרגשה היהודית — הטבעית של רבים מטובי העם…. ושהם המעמד הבינוני בישראל, ברר לו את הראוי לקרב מכאן ומכאן, וזהו יסוד ה”מזרחי"…. "ברעיון המזרחיות נקבצו ובאו כל היתרונות משני הצדדים…. המזרחי כולל בקרבו את שלילת הגלות…. ואת חיוב היהדות ההיסתורית, המוסרית והמסורתית…… תעודה גדולה יש להמזרחי ולוא נמצא לו אדם גדול — אבטוריטט — כי אז היה כוח המזרחי רב…. אבל מאחר שלא קם עדיין….חובה מוטלת על הכוחות המפורזרים להתאחד….

… אין מנהל למזרחי, כי האחד — מר יהושע פאדענהעכס ז״ל שהקריב לו כל כחו, מת ואיננו, הענין הזה דורש בחזקה, כי נתאסף, נתיעץ ונשוב איש איש לעבודה… ומי שיש לו רצון לעבודה זו או הצעה חשובה בנידון זה יביע הסכמתו בעתונות, או יכול לפנות לע“ע אלי בפרטות — עד אשר נסתדר ונשים לנו ראש ומנהל.”

באותה שנה, הוא חוזר וכותב במאמר ראשי ב“המצפה” (שנה 7, גל' 24, יז' סיון תר״ע 24.5.1910) על אותו ענין, את רשמיו מברלין, אליה נסע כציר “המזרחי” בגליציה, פרסם ב“המצפה” (שנה תשיעית, גל' 8 ה' אדר תרע“ב־23.2.1912 ובגל' 14 כה' ניסן תרע”ב־2.6.1912).

אלה הם רשמים “בשולי הקונגרס” ולא דין וחשבון על הנעשה בקונגרס עצמו, שנזכר רק דרך אגב. את שליחותו כבא־רוח יהודי מזרח גליציה מילא באמונה, אולם נוספה לכך פגישה עם יהודי המערב, יהודי ברלין ועם מנהיגי התנועה הציונית במערב.

בכל פגישה כזו, הוא מופיע כנציג גאה של ארצו.

הד היחס ליהודי גליציה נמצא בדברי סדן על עגנון בפגישתו עם חבורת עסקניה של יפו:

“באת מתחום המיעוט, מתחום המיעוט הנלעג, לתחום הרוב, הרוב הנערץ. באת ממדינה שהפירמה שלה לא היתה משובחת ביותר. באת ממדינה שבניה התרגלו לכך, שיהיו מבוטלים בעיני אחרים ומתבטלים בפני עצמם.”

(דב סדן, על ש"י עגנון, מכתב ברכה; עמ' 38)

פאהן, בהתבוננו ביהודי ברלין, לא רק שאינו מרגיש התבטלות, אלא כשהוא מודד אותם לעומת יהודי ארצו יוצא יתרונם של האחרונים.

על “עדת ישראל” שבראשה עומד הרב הד״ר מאיר הילדסהיימר הוא מביע דעתו כתשובה לשאלתו של אחד ממכיריו “יהודי־מזרחי שנתאזרח בברלין”; “יהדות, ששומרת את חיצוניות המצוות מבלי להבין פנימיות. יותר יהדות של עבר מאשר יהדות של הוה. אצלנו יותר לחלוחית יותר חיים…”

התענינותו ביהודים בארצות שונות מוצאת את ביטויה גם בסיפורים נוספים ביניהם:

  1. אלפא־ביתא (אגדה) מוקדש לאחים אשר ברוסיא ולאחים שבכל תפוצות הגולה. המצפה; שנה 3; גל' 1; ח' טבת תרס״ו ־ 5.1.1906.

  2. “בסורו הביתה " (רשימה מחיי היהודים באונגרן) — המצפה, שנה 7 גל' 11; א' אדר ב' תר”ע ־ 11.3.1910;

ולאחר מלחמת העולם:

  1. ארבעה פסחים. העולם, שנה 18; גל' טו‘; י’ ניסן תר"ץ־8.4.1930, עמ' 284־285.

רישומיהן של שתי פגישות עם מנהיגי האומה, תאר פאהן. האחת עם פרופ' ורבורג, שנתפרסמה מיד לאחר הפגישה, והשניה עם הרמן שטרוק, שנתפרסמה לאחר שנים מרובות. בשתי הרשימות מענינת אותו שאלה אחת: מה יחסם של מנהיגים אלה מן המערב, ליהודי המזרח.

ורבורג, עם כל מעלותיו, לא עמד במבחן בשאלת יחסו ליהודי המזרח, ואילו שטרוק, אף על פי שהיה בר־פלוגתא שלו בשאלות התרבות שעמדו על הפרק, מיצג בעיניו את דמות האדם “האידאלי”.

וכך הוא מתאר את ורבורג: (המצפה; שנה 9 גל' 8; 14; 1912)

"אני יושב ומחכה, לראות את ממלא־מקומו של… הרצל. רגשות מתרוצצים בלבי ההומה. וכבר הבלגתי, התאוששתי, אינני חפץ לפגוש את הענק בתור גמד. עתה הריני בעיני כמין שליח הצבור הישראלי, כבא־כח כל היהדות המזרחית. מוכן אני לפגישה בלב שקט…. ניכר שרחוק האדם הגדול הזה מדעת את אחיו, מן העולם הרחב מן האופקים הרחבים שב אל רחובנו ורוצה בבנין. אך אינו מכיר את השדרה הרחבה — זה החומר החי ולא נפסד עדיין, של רוב מנין עמנו במזרחה של אירופה, החיים בדתם ומנהגיהם ושאצלם חי חיים טבעיים אותו הרעיון הלאומי שתוקעים ומריעים על תהיתו בארצות המערב…

כשנפטרתי ממנו, היו הפיטורין נוחים וחביבים. בעל הטרקלין הקר ובעל־הנימוס התרבותי נסוג אחור מפני האדם שמתרקמת בתוכו הרגשה חמה אל בן־עמו…."

את הרמן שטרוק, מתאר פאהן לרגל מלאות לו ששים שנה: (בדרך, בעריכת ה. גלעטמעטער; יג' תמוז תרצ"ו 3.7.1936) גם עמו נפגש באותו קונגרס, ואף היה בר־פלוגתא שלו:

“זכירנא כד הווינא לפני עשרים וחמש שנים בברלין. הרמן שטרוק עמד זה מכבר בין קברניטי " המזרחי” והקדיש זמן ומרץ לעבודה הציונית, רציתי להכיר פא”פ את האמן והיהודי הגדול… …. השיחה נסבה על שיבת האומה למקורה, כלומר לארצה ולתורתה. שאלת התרבות שהקונגרס טפל בה, ושה”מזרחי” התנגד לכך, עמדה במרכז שיחתנו.

מדבריו עמדתי לא רק על יחסו אל התורה והמסורה אלא גם על ערות לבו לכל עניני ישראל שבכל ארצות הגולה, ביחוד מצאתי, כי נהירין לו דרכי חייהם של יהודי המזרח. ואין תימה. קשר סמוי נתקיים בינו ובין אלה בתור שומרי היהדות המסורתית. כשם ששקד על שעורו בתלמוד, כך היה חותם על עתון הצפירה וקורא אותו בשקידה"… “צייר זה מצטרף לשלשלת ארוכה של ציירים יוצרי אמנות יהודית”. פאהן, אומר על עצמו “אינני מומחה במקצוע הציור, אבל הנני אחד החובבים. מעודי נמשך לבי אחרי עיני להסתכל בעולמו של הקב״ה, ומכאן אהבתי להסתכל בציורים נאים בכלל ובציורים יהודים בפרט”. והטיב פאהן להסתכל בשנים מציוריו של שטרוק ולראות בהם ביטוי נשמתו והשקפת עולמו: “ממולי על גבי טבלא — במעומד עמדו שני ראשים כמו חיים. פרצופים של יהודים כמעט ידועים לי…. טיפוסים ממזרחה של אירופה…. הפרצוף האחד מלא קמטים…. ומכל קמט צועק צער הגלות ודאגת החיים… והפרצוף השני הרי הוא זה של אותו אדם עצמו בדיוק. אף הוא מלא קמטים…. אלא שהארשת וההבעה אחרות. לפניו פתוח ספר. העינים שקועות בו, ומכל קמט וקמט מבצבץ קו של עיון ומחשבה…. בן עם הספר השואב כח לחיים מתוך הספר….”


4. ספורים ומחקרים

הקראים.

התענינותו בקראים החלה עוד בנערותו. הוא הכירם מביקוריו בעיר האליץ; שבה היתה קהילת קראים. (על שתי רשימותיו הראשונות בענין הקראים משנות תרנ"ד, תרנ״ז עיין לעיל). באחת מרשימותיו הראשונות ב“המצפה” בשם “מן הטיול” — (שנה א׳; גל׳ 18; א׳ אלול תרס"ד ־ 12.7.1904) הוא מספר על משיכתו לכת זו: “משתוקק הייתי תמיד, לראות בעיני את השריד האחרון של כתה־עברית הנלחמת במסורה ורבנות, ולדעת סוד קיומה, עד כי נתגלגל לי הדבר להתגורר בקרבתם. נוכחתי כי כח החיים שלהם היה בהתנגדות. מחאה נגד הרבנות. אבל משרבו בהם הבורים…. שוב אין להם עתיד”. … להתקרב אל העם העברי — אין להם תקוה. …. שנאת הקראים היא — שנאת הבן הצעיר לבכור, שנאת החלש — לתקיף…. " "לא פעם אחת התהלכתי ברחובם. נטיתי אזן לשמוע שיחת ילדיהם בשפתם המיוחדת, זרגון טטרי. באתי לבתים ישנים לשם ידיעה וחקירה…” "על שאלותי השונות לא מצאתי תמיד מענה, אף כי קבלוני בספ״י (בסבר פנים יפות), בדעתם, שהשקפתי חפשית ממשפטים ונזהרים להראות רק את צד האור, ובמקום שהצל מרובה הם מסוגרים…

התקרבות זו של פאהן אל הקראים, אינה דבר של מה בכך. הקראים שנאו את יהודי האליטש, וכמעט שלא היה מגע ביניהם. ואילו לו, כזר בהאליץ; היה יותר קל להתקרב אליהם. הוא חיפש תמיד בין הקראים את הדתיים. לבתי הקברות שלהם היה נכנס בגניבה ומעתיק את הכתובות על גבי המצבות. בית קברות זה “נמצא מחוץ לעיר בכפר הסמוך ז׳ולקיב וגובל בשדה הקברות הישן ליהודים” (ספר הקראים, עמ' 35 1.ערה 1).

בהערתו "להוצאה החלק הראשון של ”ספר הקראים” שלו, (סטניסלבוב, תרפ״ח) הוא מספר בשם הסופר שלום אש, כי הלה “רצה לרגל את חיי הקראים למטרה ספרותית. לתכלית זו נסע לטרוקי, וקבע את דירתו בבית השמש הקראי. אלא שביום השני הורחק ממעונו, מפני משכו עליו את חשדם בתור סופר וחזר כלעומת שבא.”

בתחילה, היה יחסו של פאהן אל הקראים כיחסם של רבים משכילי ישראל אם כי מנקודת מוצא שונה:….“רחוב הקראים” — ברגע זה התחמם בלבי הדם העברי, נשמת אבות שבקרבי התלהבה, וכאב מר לחצני. הלא אלה הם “אחינו”, אבר מדולדל מכלל האומה. האין זה צער־עולמי, אם בני עם אחד נפרדו לעדרים ויתרחקו בזרוע?!"

לימים חזר בו מדעתו זו. וכתב במפורש (ספר הקראים: משכיל־ישראל וחכמי מקרא, פרק ד' עמ' 115) “היתה כאן (ביחסו של של אב״ג לקראים) הטעות המצויה בחשבון המשכילים והקראים. אלה, המשכילים, חשבו למצוא בקראים אנשים שקדמו להם הרבה מאות בשנים ברוח בקורת לדברי חז״ל, “בעלי־חפוש” שלא כפו עליהם הר התלמוד כגיגית ולכן חפשיים הם בהגיונם והגיגם;…. כללו של דבר היה כי לא שומרי הדת וקנאיה היו המתקרבים משתי המחנות. לאדוקים גמורים היה כל זה ענין שכבר נגמר חשבונו. רק החוקרים והמשכילים מישראל שאצל רבם נתרופפו מוסרות ההבדלים הדתיים, ראו בקראים אחים, בני עם אחד…”

בשנת תרס״ח יצא לאור ספרו “מחיי הקראים” ציורים וטיפוסים, בדפוס א.ה. זופניק, דראהביטש, הוצאת מ. אכסלרד ובו 112 עמודים. הספר מוגש “לאות אהבה להורי היקרים מאת בנם המחבר”, (ספר זה נכנס לכתבי ראובן פאהן שיצא בשני ספרים בשנת תרפ״ט בהוצאת “ועד היובל”, אבל נעשו בו “אי־אלה תקונים ומלואים, והציור “שנים שנפגשו” חדש הוא לגמרי — על יסוד מה שהוספתי לחדור אל החיים הכמוסיס ההם”)

ה“מצפה” נתן פרסום רב לספר זה. מידי פעם התפרסמו מודעות המספרות ברבים טיבו של הספר: (למשל, המצפה, שנה 5, גל' 24, יג' סיון תרס"ח־12.6.1908)

יצא לאור בדפוס מהודר

מחיי הקראים

ציורים וטפוסים, מאת ראובן פאהן

(עם תמונות המחבר)

התוכן: א) סיור ברחוב. ב) הקראי האדוק….

הספר מחזיק שבעה גליונות תבנית שמינית גדולה ומחירו רק 120 כתר ־ 1.50 פרנק.

להשיג מן המו"ל: Mendel Akselrad, Halitz (Galizien)

(על מנדל אקסלרוד, עיין לעיל.)

ביאליק במכתבו לפאהן מתל־אביב 22.3.1929 ( י' אדר ב׳ תרפ״ט) (אגרות ביאליק, כרך ד׳ עמ׳ רמ' א׳ נג) כשהוא מודה לו על ששלח לו את ספרו (כתבי ראובן פאהן, חלק א', ספר הקראים, בילגוריי תרפ״ט) מוסיף הערה בשולי המכתב: נ.ב. מלת " קראים" יש לנקד בשני קמצין, כזה “קָרָאים”.

וב״המצפה״ שנה 7 גל׳ 2 (כו׳ טבת תר"ע, 1910) באה מודעה בעמוד הראשון על "הנחה בשביל קוראי “המצפה” " למען תת אפשרות לרבים מקוראינו לדעת את חיי הקראים, מנהגיהם וכל דרכי חיים, עשינו חוזה עם המו “ל את הספר: מחיי הקראים מאת הסופר מר ראובן פאהן וכו׳. … הספר המלא ענין זה מכיל קרוב למאה ועשרים דפים…”

נראה, כי רוב הספורים נדפסו בספר זו הפעם הראשונה, ולא היה זה כינוס ספורים שנתפרסמו כבר קודם, פרט לספור אחד. הכוונה לספור ”דלדול" (ציור מחיי הקראים) שנתפרסם קודם ב“הירדן” (לבוב, אדר תרס"ו־1906 שנה א' חוברת ב' עמ׳ 61־69, בעריכת רוקח־פרנהוף־לבנסארט) (על הירדן, ועורכו אליעזר רוקח עיין לעיל).

למרות שעברה רק בשנה בין פירסומו של הספור ב“הירדן” (תרס"ו) לבין “מחיי הקראים” (תרס״ח) שנה פאהן את הנוסח השני של הספור ושכללו, ולימים, עם צאת החלק הראשון של כל כתביו, חזר וערך את הספור פעם נוספת, ואף שנה את שמו ל“כמישה” כדרך ששנה שמותיהם של כמה וכמה ספורים אחדים בספר זה. (עיין להלן). כך היתה דרכו של פאהן, שהיה חוזר ומתקן ומשכלל ממהדורה למהדורה אם בעקבות בקורת מן החוץ, ואם מתוך בקורת עצמית, ולעולם, נוסח אחרון שלו משובח. כדרך כל התפתחות כתיבתו, שקו של עליה מציין אותה, מן המוקדם והבוסר, אל המאוחר והבשל.

דוגמה מן הפתיחה: בנוסח ראשון של הספור “דלדול” באה פתיחה כללית שעיקרה נוף ואדם המתעוררים בבוקר: גוי יהודי וקראי — על דרך ההכללה. (עמ׳ 61 ־ 62). פתיחה כללית זו הושמטה בנוסח השני, והספור פותח בתאור נוף קצר המקדים את תאורם של בני אדם מסוימים, שהם נושא הסיפור. ואילו בנוסח השלישי, הושמט תאור הנוף לחלוטין, והסיפור פותח במישרין בנושאו: משפחת הקראי מרדכי אברמוביץ. בין נוסח שני ושלישי יש עוד שינויים חשובים, המצטרפים יחד להעלאת רמתו האמנותית של הנוסח האחרון.ספר זה הוא, למעשה, הופעתו החשובה הראשונה בספרות העברית, שכן עד אז הופיעו רק שני יצירות נעורים “שירים סיפוריים”. על שירו " בית ישראל" (שירו “בזרם הזמן”, שאבד, כנראה) נכתבה לימים הערכתו של ג. באדר בעתון האידי הניו־יורקי “מארגאן דזורנאל” 27.10.46. “בית ישראל” לא היה גבוה ולא נמוך יותר משאר השירים שמשוררים עברים בגליציה חברו בימים ההם. הערך הספרותי על השיר הזה הוערך על ידי המשורר עצמו, על ידי כך, שאפילו לא עלה על דעתו לכלול את השיר הזה במבחר כתביו".

וסיפוריו הרבים שנתפרסמו ב“המגיד” וב“המצפה” לא זכו לכינוס, עד היום.

לכן, חשובה היתה במיוחד קבלת הפנים של הבקורת, שזכה לה ספר זה. הפעם, לא היה מקום, לבקורת סלחנית, המנפנפת בגילו הצעיר של המחבר, או מקבלת בגאוה לוקאל־פטריותית יצירה ראשונה של בן המקום. (עיין לעיל).

לא מצנטים ודורשי־שלומו כתבו הפעם את שבחיהם, אלא ראשי המדברים בספרות העברית, הם שעטו עליו בכלי הבקרת שלהם, ויותר מכולם — ברנר.

איתרע מזלו של פאהן, וגם הפעם, שלא ברצונו, נעשה ספרו צד בפרשת יחסי התרבות והספרות בין הודי רוסיה וגליציה.

פרשה זו כבר נרמזה, בפרקים הקודמים של חיבור זה, אבל כאן יש לעמוד עליה בהרחבה, שכן היא חשובה הן להבנת הסביבה שבה צמחו מספרי גליציה, ולהבנת יחסיהם עם סופרים עברים בארצות אחרות לאחר שעזבו את מקומם, והן להבנת גורם נוסף שהרבה להטביע חותמו על ראובן פאהן.

כבר הבאנו את דבריו של דב סדן ב“מכתב ברכה” לש״י עגנון (עמ' 38) על גליציה העלובה, שעגנון השיב לה כבודה. רגיל היה “יחס של ביטול וזלזול כלפי גליציה מצד יהודי רוסיה — בנידון הספרות והיצירה העברית שנתפסו לו גם טובים ושלמים כביאליק ורבניצקי” (מאיר הניש, מבית ומחוץ; פרק 33: בתור סניגור של גליציה; עמ׳ 132) וכדוגמא מביא הניש שגם הוא בן־גליציה (בספרו הנ״ל בהערה 1) את דברי רבניצקי (פרדס ב' תרנ"ד):

”בבוא לידי מאסף מדעי וספרותי אשר הורתו ולידתו בגליציה המדינה, כבר היה היצור החדש הזה חשוד בעיני מראש…. כי כידוע לך מאמינים אנחנו בארצנו, בצדק או לא בצדק, שאיזה חותם מיוחד מחויב להיות מונח על כל סחורה ספרותית גליצית, חותם של לשון משונה והגיון משונה שלא כדרך הארץ".

דוגמאות רבות נוספות אפשר להביא להוכחת יחס הביטול מצד סופרי רוסיה לסופרי גליציה. למשל, אופינית היא הפתיחה של קלוזנר לבקורתו על “ספרי שעשועים” של איצי פרנהוף (המגיד, שנה 6, גל׳ 43 ט' חשון תרנ"ח ־4.11.1897 עמ׳ 7־346) “חמש חוברות גליציות לפני ועל תוצאה גליצית מי לא יביט בחשד או גם בבוז וקלסה? מודה ומתודה אני עבדכם הכותב, לפניכם, אדוני הקוראים, כי למרות כל עמלי הרב להשתחרר ממשפטים קדומים, קשה לי לגשת אל ספר עברי שיצא בגליציה מבלי חשדהו לכל הפחות בבדלנות ובערות, כחסר טעם וחסר ידיעת שפת עבר, פשוטה כמשמעה…. ידעתי גם ידעתי כי בגליציה היו שי”ר ורנ“ק, ערטר ויה”ש, ועוד חיים אתנו כיום חכמים וסופרים מפורסמים, אשר על טובי חכמי הדור היישן יחשבו ומארץ גליציה מוצאם; ידעתי גם ידעתי, כי גם בין הסופרים העברים החדשים מתנוססים שם רבים לתפארה. את כל אלה ידעתי היטב, אך לדאבוני ידעתי גם את כל הפטפטנים הגדולים עם הקטנים, הזקנים עם הצעירים, הממלאים כל חללה של “הספרה הגליצית”, את כל אלה הכתבנים, אשר נגרפו אלינו באורח פלא עוד מתקופת — “כוכבי יצחק”, ואנו יכולים להביט עליהם רק בתמהון כעל אנשים מן הדור שלפני המבול…. והנערים " המושכים בשבט סופר" הם, לצערנו, כל כך מרובים בגליציה עד שלא יתנו לכל כשרון הגון להתפתח: הכשרון הצעיר והרענן נחנק באויר המעופש של הבטלנות והבערות באין מורים ומדריכים, בלי מבקרים נאמנים ובלי עורכים ראויים לשם זה. העורכים, העורכים הגליצים, הם הם שהכאיבו כל חלקה טובה בספרות העברית אשר בארצה. אחרי כי בה אין מעצורים מצד הרשות להוציא עתונים וירחונים, לכן ככמהים ופטריות יציצו שם כתבי־עיתים מכל המינים וכקיקיון על יונה בן לילה יהיו ובין לילה יאבדו. אך אם רק יתקימו שנים שלשה ירחים, אז רב להם כדי להדפיס כל מיני סמרטוטים, לעשותם לנערים נבערים שם סופרים ולהנחיל ל“עורכיהם” כביכול, שגם הם על הרוב נערים או זקנים נבערים, כתר ספרותי ושירי תהלה למכביר, והנערים־הסופרים או הנערים־העורכים אינם רואים כל חובה לעצמם להשתלם, ללמוד ולשכלל את כתביהם וחבוריהם. כבוד סופרים כבר יש להם, ומה להם עוד? כה ירדה הספרות העברית בגליציה מטה מטה ותהי לשנינה ולזועה לקוראים העברים בשאר הארצות, אשר חדלו כבר לשים אל לבם, פן בגל של אשפה נמצאות גם איזו פנינים יקרות…."

אחד מבני גליציה, שגם הוא נפגע מיחס מזלזל זה כלפי סופרי ארצו, ויצא להשיב מלחמה שערה ולהחזיר

למקומו את כבוד מדינתו המחולל, הוא גרשם באדר, בספרו “מדינה וחכמיה” (ניו־יורק, תרצ״ד) שהיא

“תולדות כל החכמים והסופרים, שעריסתם עמדה בגליציה או שבאו מעבר לגבול לשבת בגליציה….” (מלכסיקון זה יצא רק החלק הראשון ־ מאות א׳ עד ל').

בפתח הספר מכתב ידידות — במקום הקדמה הוא מבאר לידידו “מה העבודה הזאת לנו? " הוא כותב בין השאר: " מפני סבות שאינן מובנות לי, יש אשר היו משכילי גליציה ללעג בעיני משכילי ארצות אחרות. קשה אמנם לדעת, מי היה הראשון, שהתחיל בזלזול משכילי מולדתנו. אבל נראה הדבר, כי הזלזול שנהגו לפנים משכילי אשכנז במשכילי פולין, העבירו אח״כ משכילי רוסיא על משכילי גליציה”.


על כך כותב גם הבבליוגרף א.ר. מלאכי: (בצרון; ניו־יורק; שנה כ"ח; חוברת ב' (262); כסלו־טבת, תשכ”ז, עמ' 79־74). "סופרי גאליציה העלובים, הצנועים והביישנים צריכים להרים ראש ולזקוף קומה, לא להתבטל בפני אחיהם ברוסיה להכיר בכוחות עצמם ולהראות שאינם נופלים מהסופרים ברוסיה, ויוציאו גם הם פרי

הילולים לברכה. במגמה כזו, או במעין מגמה כזו, ערך ש.מ. לזר את עתונו “המצפה”, שהתחיל להופיע באייר תרס״ד, וגרשום באדר את לוחותיו בעברית ובאידית“. מלאכי סוקר אח תולדותיה של “מלחמת התרבות רוסיה־גליציה” החל מסוף שנות ה־80 בעת ששאלתיאל אייזיק גראבר הוציא את “אוצר הספרות” כמתחרה לסוקולוב. הוצאת “ספרי שעשועים” של איצי פרנהוף היתה מושפעת מ”ספרי־אגורה" של בן־אביגדור.

פאהן עצמו (ברשימתו ב“בדרן”) כותב בענין זה: "בכלל כך היה דרכו של הסופר בן גליציה להודות בבכורתה של הספרות העברית וסופריה ברוסיה — לגבי זו ואלה שבמדינתו. מכאן נתהווה אפילו יחס בלתי־שווה. הסופר העברי הרוסי, חניך התרבות הרוסית ויציר הסביבה הקשה של גזרות, שאב על הרוב עוז מתוך עצמו והאמין ביתרונו על אף כל הסבות המעכבות והמשפילות אותו. והסופר העברי הגליצאי חניך התרבות הגרמנית, הווינאית־האירופאית הפושרת, והסביבה הנוחה של שווי־זכויות אזרחיות, היה על הרוב נטול העזה ותכונתו ענוה הדומה להתבטלות…. בדרך כלל רגילים היו ברוסיה להביט מגבוה לסופר וספר מגליציה כמנהג העשיר לגבי אחיו העני, ורגילים היו בגליציה להיות מן הנעלבים, להתיחס יחס של־כבוד לספר וסופר מרוסיה ולהתכבד ב”דוד העשיר”…

קליינמאן (גליציה מלפני שלושים וחמש שנים) היה מן “האמיגרנטים” הרוסיים שברחו מארצם בימי מלחמת רוסיה ויפן (1904) כדי להמלט משרות הצבא. בזכרונותיו הוא מספר על המשפט הקדום שהיה לו כלכל בני ארצו לגבי היהודי הגליצאי, “לא הכרתיו מקרוב, לא נפגשתי עד אז מעולם, ובכל זאת “ידעתי” שזוהי “בריה משונה”, בוערה ובטלנית — במלה אחת: “קיר”ה”!… "משנכנסתי לתחום הספרות העברית נוסף לי עוד משפט קדום על הגליצאים ועל המשכילים בהם. סתם גליצאי הוא בטלן, בעל “קטנות מוחין” ומתפעל מכל דבר טפשי. יחד עם זה הוא “שנורר” מטבעו. ואם סופר הוא, הגליצאי, הרי הוא חסר טעם ופטפטן. כשהוא חורז חרוזים — אטום אזנך. כשהוא מפרסם דבר־מה בדפוס — בדוק שמא גנוב הוא אתו. (מ. הניש בזכרונותיו (עמ' 86) מספר על תשובתו של א. ביילין לקובלנתו בדבר הדפסת ספור משלו בעלונו בלי להודיע מקורו: “עתוני גליציה מתפרנסים בדרך כלל מן ה”גנבה“, ואם קורה פעם שאיזה עתון יכול לגמול להם מידה כנגד מידה ולהדפיס דבר משלהם, מה כל הרעש?”).


עלול הוא להעתיק דבר שכבר נדפס ולחתום שמו תחתיו… תפיסה כזו ממהותו של הגליצאי נגררה אחרי שלא מדעת בזמן הראשון ודרוש היה זמן מסוים עד שנשתחררתי ממנה”.

קליינמאן נשאר בגליציה וערך בה את היומון באידית “טאגבלאט”, ולימים נעשה עורך “העולם” בטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית. אומר עליו פאהן ברשימתו “פגישתי עם י. ח. ברנר” (הסולל לבוב, שנה שניה, טבת־אדר, א־ב; תרצ“ד; וגם בדרך; ורשה, בעריכת ה. גלעטמעטער, י' כסלו תרצ”ו ־6.12.1935, שבו נתפרסמו שני חלקים של רשימה זו). ….קליינמאן התקרב אמנם לחוג הרוחני־התרבותי שבמדינה אך עם זה שמר חבה לסופרים בני ארצו“. וזה בניגוד ליחסו של ש.מ. לזר, עורך ”המצפה”, שקנא כבוד ארצו מידי הסופרים הרוסיים “ולא היה נוח לצעירי הסופרים הבאים מרוסיה”. בכלל “צעירי הסופרים הבאים מרוסיה” נחשב אצלו גם ברנר, ובניגוד לחוג המצומצם של הסופרים העברים בגליציה, שאצלם הורגשה קורת־רוח על בואו של ברנר לשבת בתוכם, תפס לזר עמדה אחרת. אומר עליו פאהן (שם) “לזר איש־האמת, היה מקנא תמיד את כבוד הספרות העברית בגליציה, ובכנותו תבע את עלבונה מממללי רברבן שבצעירי הרוסים…”

בשנת תרס"ח ישב ברנר בלבוב שבגליציה, “ראה אותה מקרוב על רחשה ועל הליכותיה”. דבריו קשים ביותר והפרובינציה הזאת יוצאת מלפני עטו כמעט בסיטונות כארץ מלחה. וההגדרה היא בערך: “ביצה גליצאית” (סדן, על ש"י עגנון, מכתב ברכה, עמ' 39).

בחוברות “רשפים” של פרישמאן, שיצאו באותן שנים, השתתף ברנר כמבקר ספרותי, ומכיוון שישב אותו זמן בגליציה, סקר את הספרים היוצאים בה, ברשימותיו בהמשכים: “מן הספרות הגליצאית” "מתוך הפנקס”.

בקורתו על “מחיי הקראים” נתפרסמה זמן קצר לאחר צאת הספר (רשפים, תרס״ט, חוברת ד' עמ' 28־29; רשימה שחזרה ונדפסה ב“כל כתבי ברנר” הוצ׳ הקבוץ המאוחד, כרך ב׳, “מעולם ספרותנו” עמ' 233)

ושוב “מפרי הארץ” — מגליציה: (נ.ג. בקורת זו נכתבה לאחר הבקורת על ספרו של יצחק פרנהוף “מאגדות החיים”, שאף הוא מגליציה) ראובן פאהן, “מחיי הקראים”, ציורים וטיפוסים, עם תמונת המחבר, הוצאת מ. אכסלרד, האליטש תרס“ח; בדפוס א.ה. זופניק, ק. אונד ק. האפליעפעראנט. דרוהוביטש. ושוב, כמו אצל יצחק פרנהוף, פרטנסיה להיות דוקא אמן. מעט הוא, כנראה, למחברנו לכתוב קוריספונדנציה ארוכה ב”העולם" (הכוונה לרשימותיו: “ישוב של קראים בגליציא” שנתפרסמו ב“העולם” שנה ראשונה, גל' ח׳ ו׳ אדר א' תרס“ז ־ 20.2.1907; עמ׳ 86־87 במדור: דעת העם; ובגל׳ ט׳ יג׳ אדר תרס”ז ־ 27.2.1907 עמ׳ 98־99) מרחוב הקראים אשר ראה, שהיתה מענינת מאד בלי שום ספק: דיני טומאה וטהרה, ישיבה בחושך וכו׳ וכו׳ — לא! דוקא “ציורים וטיפוסים”! הן כתב זולה רומן מחיי העובדים במסילת־הברזל, הן כתב גרושצקי מחיי החופרים במכרות הפחם, הן כתב שירושבסקי מחיי היאקוטים, הן כתב טאן מחיי האמריקנים, הן כתב זנגביל מחיי ילדי הגיטו, היהודים הלונדונים, ומדוע לא יכתוב ראובן פאהן “ציורים וטיפוסים” מחיי הקראים? ואל תשאלו: מה “חיי הקראים”? כלום חיים הקראים באיזה מקום מיוחד חיים כלכליים נבדלים, חיים היוצרים חטיבות נפשיות מיוחדות, חיים הקובעים ברכה וחשיבות לעצמם? האנשים האלה הלא הנם איכרים ככל האיכרים, חנוונים ככל החנוונים, אזרחים ככל האזרחים, אלא שיש להם איזו מנהגים דתיים שונים ממנהגי ה“רבניים” והנוצרים גם יחד, תפילות מיוחדות אחרות, וכל זה כלום נותן חומר לספר בן מאה עמודים מחיי הקראים? אל תשאלו! מר פאהן יודע מה שהוא עושה. אלא שמא רוצים גם אתם לדעת מהו עושה ומהו רוצה לעשות? הבה ואגידה לכם: מר פאהן רוצה לנסות את כוחו בסיפור בעלמא, בתיאורים שגורים לא־מעלים ולא־מורידים בעלמא, במליצות נפוחות רגילות בעלמא, ובכדי להטיל איזו אימה, בכדי שלא לעסוק בדבר שלא יאה לבן־אדם “רצין”, כלומר, בכדי שלא להיראות כעוסק בסיפורי־מעשיות גרידא, הוא תולה עצמו ב“טרגדיה ההיסטורית” ומשתמש ל“מכחולו” בשם הקראים ואומללים. בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר שלנו — אותו ה“ציור” ואותו ה“טיפוס”…. וכלום בזה שמשלבים כאן עוד איזו פסוקים מזמירות קראיות נעשה זה לציור — טיפוס מחיי הקראים? סידור־התפילה אינו עוד בחיים! והנה “רחוק מן העדה” — טרגדיה זו אותה מוצא בחייו של כל יהודי גר ב“ישוב”; והנה “דכדוך־נפש” של זרח זרחוביטש האוהב עלמה נוצרית וחס על אמו בת־דתו — תוכן קראי אורגינלי, האין זאת?…

ופרזות ”טרגדיות" כאלה ומלאות פסיכולוגיה “מכוסה מעין” כאלה “מחגוששות ומתפתלות” בכל ה“ציורים”, שתכנם האחד, ורק האחד, הולך ונשנה מציור לציור, ובכל ה“טיפוסים”, שטיפוסים — תכונות נפשיות אינדיבידואליות — מאן דכר שמם! והרצאת הדברים המשעממת, הארוכה, הפטפטנית, המשוללת כל ידיעה בשימוש־הלשון, הקוראת לשחוק — והרי לכם “מחיי הקראים ציורים וטיפוסים עם תמונת המחבר”!

מקצת הערותיו העניניות של ברנר, נבלעות בתוך דברי העלבון והזלזול, בתוך הציטטות שתקועות בהן מרכאות, ומילות קריאה, סימני שאלה, ובתוך נימת הביטול כלפי “פרי הארץ” בכלל, וליצחק פרנהוף ולפאהן בפרט.

לימים, סקר פאהן באריכות, את פרשת בקורתו של ברנר (פגישתי עם י.ח. ברנר, בדרך, חלק א׳ וב) עליו ועל פרנהוף, והסערה שהתחוללה בעולם הקוראים והסופרים בגליציה. (רמזים על ענין זה מובלעים גם ב“מכתב ברכה” של דב סדן לעגנון, עמ׳ 39־40).

רשימה זו, נכתבה כחצי יובל לאחר אותו מאורע, עדיין יש בה מצערו של הנעלב. בעיקרה היא באה לתאר את פגישתו של פאהן עם ברנר בלבוב, כדרך שתאר פגישותיו עם אישים אחרים, כגון: ורבורג, שטרוק ואחרים, אבל חלקה השני מוקדש כולו לבקורת ולסערה שעוררה, ויש בה הסבר לכך, שלא ענה בזמנו על דבריו של ברנר, כפי שעשה פרנהוף. ברשימה ישנה הערכה זהירה ביותר על ברנר, שלפיה האדם והסופר שבו עולים על המבקר שבו; ובעיקר יש בה פתח־הצצה לנפשו של פאהן, שהיה ענו וצנוע, מן הנעלבים ואינם עולבים, שצר לו לראות את המעליב בחרפתו,

בקורת זו, שלוותה אותו כל חייו, לא גרמה לו לעוות הראיה, ודבריו על ברנר לאחר למעלה מ־25 שנה, כתובים באוביקטיביות מרובה, מתוך רגש כבוד והערכה עמוקה לברנר, שכה פגע בו. ולא עוד, אלא שהוא מנסה ללמד אף סנגוריה על ברנר, אשר נראה שלא היתה מוצדקת כלל, שכן גם בחוברת הבאה של “רשפים” (חוברת ה' ) באה בקורת שנימתה מזלזלת על סיפורו של פאהן “יוסקה” שהתפרסם ב“השחר”, (שנה ב׳ חוברת א׳) (אם כי יתכן, שגם בקורת זו היתה מוכנה לדפוס עוד לפני שנפגשו פאהן וברנר פא״פ).

להלן הפתיחה והסיום בדברי הבקורת של ברנר על הספור “יוסקה” שנדפס ב“השחר”:

“לא שבע־רצון ביותר אפשר להיות גם מהחומר הספרותי שבקונטרס. הנותן ליעף כח עזר גם לראובן פאהן (בעל “מחיי הקראים” ) להוציא את “יוסקה” שלו מתוך שרוולו: קצת בעקבות שלום אש וקצת בעלמא… …. נו, ולפיכך? לפיכך — לא כלום! מערכת השחר הזמינה את ראובן פאהן לשלוח לה “סקיצה” — ושלח”.

מאסף זה, “השחר”, היה בטאונה של "הסתדרות נוער ארצית מיוחדת במינה, היא הסתדרות בחורי בית המדרש בשם השחר ". (פרקי גליציה, נפתלי זיגל, זכרונות לבוב עמ׳ 391).

פאהן, מנסה למצוא את הסבות לבקורתו הקשה של ברנר על ספרו “מחיי הקראים”, בכך, שבלי ספק “הושפעה בדרך כלל מאותו יחס הביטול הידוע שנהוג כלפי סופרי גליציה”. והוא מעיר: " הטעם הטוב והנימוס פקדו עלי לחדול מלענות בענין הזה… כשנפרדנו הרגשתי בארשת שפתיו וביחוד במבט עיניו שוב אותה הבעה הקודמת שנגלתה בשעת ספרו על בקרתו“. ובסיום אותה רשימה אומר פאהן: " העמדה השלומיאלית בפני, הרטט שעבר אז על פניו הבשרניים, מבט עיניו הטוב, נגון ה”חבל" שלו על שלא הכירני, קודם כתיבה זו, נדמו לי כעין ודוי של האדם שבו ואולי גם של הסופר שעלה בכל אופן על המבקר, ודוי שאין אחריו מקום לשום טענה ומענה".

פאהן נמנע מלענות על בקורתו של ברנר משתי סבות: “בעיקר נמנעתי…. משום אותה הפגישה פנים אל פנים הנזכרת למעלה. דבריו שבעל־פה חפו הרבה על הדברים שבכתב שלו”. והסבה האחרת: " כשאני לעצמי לא המצאתי שום מאמר ליד עורך המצפה ולא נקפתי אצבע בענין זה. סוף סוף היתה זו יצירתי הראשונה ( אם לא להביא בחשבון את פרי־נעורי — חוברות שירים — “בית ישראל” ו“בזמן הזה”…) ולא ראיתי את עצמי כסופר נודע ומפורסם. אמנת נפגמה ישותי הספרותית מסגנונה של הבקורת. ביחוד בשל היחס המעליב לגבי הסופר הגליצאי על חטא מולדתו ובשל ההערכה המזלזלת בספר משום שהוא " מן הספרות הגליצאית בתוספת גנאי “מפרי הארץ.” "

פאהן אמנם לא הגיב, אבל אחרי□ הגיבו במקומו. וכך הוא מתאר את הסערה שקמה בעקבות בקורת זו של ברנר: “בקורת זעומה זו, וב”לשון בלתי נקיה“, של שני הספרים הנזכרים, הטילה סער בעולם הקוראים והסופרים בגליציה, ורבתה ההתרעמות על ברנר. אף כי בינתים עזב את גליציה לא שככה חמת הפאטריוטיות המקומית שנתעוררה ודעת הקהל קטרגה על י.ח. ברנר ודומיו שמתוך גאותם הם משפילים את הסופרים בגליציה. (אמנם טעו המתלוננים במקצת. אף ברוסיה — בהשלח ובהד הזמן — גנו את אופן הבטוים הגסים שמשתמשים בהם כבקרת והוטבע אז המאמר השנון “ברנר מראה סימנים לדבר אחר…” על דא ועל הא התמרמר פ. לחובר ברשימותיו הספרותיות (רשפים ו') “כך כותבים אצלנו בקרת. דורכים ברגל אמנותית — שאינה תמיד קלה — וחסל”) בה”מצפה" הקראקאי נדפס מאמר ארוך המהפך בזכותו של יצחק פרנהוף וספרו “מאגדות החיים”, ומתוך שבחו של זה יצאה גנותו של ברנר בנוגע למדרגתו התרבותית והנימוסית. העורך ש.מ. לזר פנה אלי להמציא לו — כמו שעשה פרנהוף — מאמר מסוג זה גם לגבי הבקורת הנזכרת על ספרי. וגרשם בדר קנא אחרי כן את קנאת הסופרים והספרים בגליציה המחוללים בכלל, ואת כבוד שנינו המבוקרים בפרט, במאמרו הארוך (אידישער פאלקס־קאלענדער תר״ע) שסיימו בדבריו אלה: אמנם מכרחים להודות, כי החסרון מונח לא רק בחוצפתם של הרוסים, כי אם גם ב“התבטלות” של הגליצאים שלנו. רק משום התבטלות זו היה אפשרי, שסופר כ י.ח. ברנר יכתוב בקורת על שני סופרים בעלי־כשרון כר. פאהן וי. פרנהוף ב“מחשבה תחלה”, להשמידם משום שהם גליצאים…"

את התגובות על בקורתו של ברגר מזכיר גם סדן בספרו על עגנון (עמ׳ 39, 40, בפרק: מכתב ברכה).

גם א.א. מלאכי ברשימתו (בצרון הנ״ל) “ראשיתו של עגנון” מטפל בענין זה: “ש.מ. לזר לא עבר בשתיקה על פגיעות אלה. בחימה עזה הסתער על ברנר, הגן על כבוד סופרי גליציה וגם על כבודו וכבוד עתונו נלחם ובתכסיסים בלתי נימוסיים. לאזר… חשב גם את מלחמתו בברנר כ”מלחמת מצוה“, (נוסף על מלחמתו בש"י איש הורוויץ, נ.ג.) ונתגייסו למלחמה זו סופרים אחרים”.

מלאכי מזכיר גם את דברי ר' בנימין בענין זה ברשימתו הקצרה “דור שלשים — דור צנוע” (הפועל הצעיר, שנה ב‘, גל’ 15, יד׳ סיון תרס"ט, 3.6.1909; רשימה שלא נכנסה לשני כרכי כתביו המקובצים) ובה הראה על תרומתה של גאליציה לספרות העברית בימי גדולתה, בתקופת ההשכלה ובימי המעבר לתקופת התחיה. וסיומה של רשימה זו שמלאכי הפריז בערכה שכן קטנה היא מכדי למלא שליחות זו: “שיר־תהלה לגאליציה וחזון עתידה של “גאליציה הצעירה” בספרות העברית” הוא: ” גורו לכם מפני הגאליצאים!… ––– גורו לכם מפני גאליציה! "אבל יש בה כדי להראות על הלך הרוח באותה תקופה של מלמדי הסניגוריה.

פאהן עצמו כתב שתי רשימות על פרנהוף. האחת ב“בדרך” “אחרי תמש־עשרה שנה למות סופר עברי” (ורשה, בעריכת א. יאקובוביץ, כג׳ אדר תרצ"ד 9.3.1924), והשניה, ב“העולם”. הרשימה האחרונה נשלחה למערכת כשמלאו 10 שנים למותו של יצחק פרנהוף, כלומר בשנת 1929, אבל בזמנו לא הופיעה בעתון. והיא נתפרסמה רק כשמלאו 25 שנים למותו של פרנהוף, שנה לפני תום מלחמת העולם השניה, כאשר פאהן עצמו, כנראה כבר לא היה בחיים: (העולם, ירושלים, שנת 32, גל׳ 43 עמ׳ 294־295; יד׳ אב תש"ד ־ 3.8.1944, וראה הערת המערכת המצורפת לרשימה) רק ברשימה שנדפסה ב“בדרך” מזכיר פאהן את השפעתה של אותה בקורת על פרנהוף: “הבקורת המתנפלת והמתעללת בכבודו מצד יח”ב פעלה עליו לרעה. ראה בה חבטה־מגבוה וזלזול, וגרמה לו יסורי ־נפש".

את השפעתה של בקורת זו על פרנהוף מזכיר גם ישראל כהן בהקדמתו ל“ספר המתנגדים” של פרנהוף עמ' 9־8, הוצ' אגודת הסופרים ליד “דביר”.


על הספר “מחיי הקראים” נכתבו גם בקורות אחרות, עניניות יותר, אם כי גם הן החמירו בדינם.

בקורתו של ברדיצבסקי על “מחיי הקראים” (העולם קטן, בעריכת נ. סוקולוב, תרס"ח, שנה שניה גל׳ כז',

עמ' 363, 8.7.1908, תרס״ח, וכן: כל מאמרי מיכה יוסף בן־גריון, הוצ׳ עם־עובד, ת“א תשי״ב עמ׳ רעב׳־רעג׳) רבות בה המובאות מתוך הסיפורים שהוא דן בהם, כדרכו בבקרת והוא משלב בין מובאות אלה את הערותיו הבקורתיות באופן שלא מתקבלת בקורת רצופה, אלא מקוטעת. “מספר זה החלו לספר, הולך רק לאט את דרכו; אולם בציורים אשר לפנינו רואים אנו מעשה איש מנוסה בתכסיסי השירה הרגילים. אמנם די כשרון באלה למתחיל, אבל הכל בלי סימני חום וילדות”. “ואותו העצב בכל הדורות, העצב השירי, העצמי, שמצא לו קן ברוח המספר או בטעמו הספרותי, בולט מכל הספורים — שבעה־עשר במספר — באין הבדל… בכל אנו שומעים את הנוסח העצב הזה בלי הרף. חלק העשירי מן הצבעים, שבהם השתמש המחבר דיים היו; אבל התשעה הנותרים, הבאים בשטף רב ובפזרנות יתירה, כמו באים הם מתוך הספר…” " המספר נכנס בתור רבני מנצח אל בית־מועד הקראי ויאנח, יאנח יותר מאשר יספר …” “הטיפוסים שהמספר מעביר לפנינו, המאורעות והמעשים של דוחק וחיי נפש, שהוא מתאר, יכולים היו להיות של יהודי רב־אשי סתם ולא רק יהודים של ענן…”

את היחוד הקראי רואה ברדיצ׳בסקי “רק בתיאורים הנאמנים מדיני הטומאה הקשים, אצל האנשים האלה, לפי הדת והמקרא, נזכרים אנו בחיי מי אנו עסקינן פה; ואנו חוזרים דורות למאות לימי ספר ויקרא בתקופת “תורת כוהנים”… יודע הוא המחבר הרבה ממנהגי הקראים… אבל בתיאוריו ובסיפוריו הנהו לרוב יותר מודיע, מאשר ישיר; ואם ישיר יעשה זה בנוסח אחד קבוע, באופן שכבר נדע מראשית אחרית. מסיפור אחד מ”חיי הקראים" כבר נלמד מעשה השני".

הערכה מפורטת ביותר באה ב“השילוח” מאת סופרו הקבוע מנחם מנדל פייטלסון. (השילוח, כרך כ׳ תרס"ט עם׳ 368) (על פייטלסון כתב לחובר במבוא ל“כתבים”, שהוציא לאחר התאבדותו של פייסלסון. הוצ' " אחיספר" ורשה־ברלין תרע״ד.) פייסלסון מתעכב כמעט על כל סיפור וסיפור, מצטט ממנו, או מספר תוכנו, או מעיר הערותיו לגבי פרט זה או אחר בתוכו. הבקורת פותחת ברוח חיובית: “בשבע־עשרה הרשימות והציורים שבספר הנוכחי, המתארים את חיי הקראים בגאליציה, אנו מוצאים הרבה קוים ראויים לתשומת־לב מחיי הקראים ומן הפסיכיקה שלהם. ביחוד עלה בידי המחבר להבליט אותן התכונות והמדה שדבקו באחינו בני־מקרא מסבת מעוטם…” “בידי המחבר עלה במדה ידועה גם תאור ההשפעה שמושפעים הקראים מן הסביבה הגאליצינית הסובבת אותם, וחבל שלא עמד על זה במדה מספקת”. “לא עלה בידי המחבר לתאר את הקראות שבקראים, כלומר את הקוים הפסיכיים ואת האידאלים, שהדביקה בקראים השיטה הדתית, שהם מחזיקים בה. בפרטות ודייקנות ראויות לתהילה מעביר המחבר לפנינו דינים ומנהגים קראיים”…. " אבל את הרוחניות שבדינים ובמנהגים הללו, את המאור שמחויב להמצא בקראות כמו בכל שיטה, ושהוא הוא הנותן לקראים כח רוחני גם להאמין במה שהם אומרים ולהחזיק מעמד בתוך עמים מרובים…. — רוחניות זו ומאור זה אין אנו מוצאים בספר שלפנינו". (דבריו בראשית בקורתו, סותרים את דבריו כאן, שכן בתחילה דבר על כך שהמחבר מתאר גם אותן תכונות שבאו לקראים מפני שהם “המעט־מן העמים” ומצב שהביא אותם לידי אידאליזציה של המועט באשר הוא מועט … ועורר את הקראים להוכיח לאחרים ולעצמם שדוקא מיעוטם היא סימן ליתרון". אם כן מתאר פאהן את אמונתם הנותנת להם כוח להחזיק מעמד. נ.ג.)

“לא כראוי יצא מתחת ידי המחבר גם האדם שבקראי… מוצאים אנו בטפוסיו וציוריו על מר פאהן רק קראים וקראיות ולא אנשים בדמות קראים וקראיות… יותר מדי דומים גבורי המחבר זה לזה…”"אבל אחרי כל החסרונות שמניתי בספר הנוכחי, מן הראוי שיוסיף המחבר לעבוד במקצוע הקראות. ולא רק משום שמקצוע זה לא עבד כל צרכו, אלא אף מפני שיש להמחבר ידיעה הגונה בספרות הקראית, שאיפה לאוביקטיביות בתפיסת החזיונות הקראים ואוביקטיביות בתאורם והרצאתם. ואף הסגנון…. הוא קל ונוח למקרא… אבל איזו היא הצורה שיבור לו המחבר בחיבוריו הבאים על הקראות: אם את הצורה הבלטריסטית של ספרו הנוכחי או צורה אחרת? — על שאלה זו קשה להשיב לעת־עתה… כי כשם שאפשר לחשוב שחסרונותיו של הספר שהראיתי נובעים ממה שמר פאהן אינו בלטריסט על־פי כשרונו, כך יש מקום לחשוב, שמה שהמחבר מכיר בסימנים החיצוניים, האתנוגראפיים, על העולם הקראי ואין הוא מכיר בסמניו הפנימיים, מה שהוא רואה את הצד הכללי על הקראים ואת המיוחד והמוזר שבהם בכללם ואינו רואה את האינדווידואליות ואת הצד האנושי שבבל אחד מהם, — כל זה בא מפני שהמחבר עדיין לא הסתכל כל צרכו בעולם הקראי ומפני שאותם סמני־הקראות, שהוא מראה, הם אלה, שבהם נתקל ראשונה כל הבא לתור חיים ועולם זרים לו.

טענה דומה, נשמעה גם מפיו של צבי ביקלס־שפיצר, במאמרו “רחשי סערות” (ספר צבי ביקלס־שפיצר, הוצ' סנוניות, ת“א; עמ' 170־171; תרגום מאידיש של מאמרים בהמשכים שנתפרסמו ב”דער טאג", קראקא שנה ב' בשם: “ליטערארישע רעגונגען אין גאליציען”, 1910־תר״ע־א‘. ראה בביבליוגרפיה בסוף הספר מס’ 15.)

צבי ביקלס־שפיצר השתדל בשנים 1910־1912 להקים במה של קבע לספרות יידיש הצעירה בגליציה. בשנת 1915 חידש את הוצאת ה“טאגבלאט” הלבובי ונעשה עורכו. הוא נתן לעתון זה מגמה אידישיסטית יותר משהיתה לו בעריכת קודמו משה פרוסטיג. על “מחיי הקראים” הוא כותב: “ערכם הספרותי הוא קטן, חשיבותם היא בחינת ציורים אתנוגרפיים, המתארים את מנהגיה ומידותיה של כת, שנולדה בקרבנו ונתרחקה מעמנו כל־כך. לאמור, ציוריו נודע להם ערך תרבותי הסטורי, אך לא ספרותי”.

על שתי בקורות אלה (של ברדיצבסקי ושל פייטלסון) כותב פאהן (פגישתי עם י.ח. ברנר, בדרן) “שתי ההערכות ההן עם הוראותיהן השליליות והחיוביות (מהרבה למדתי לתקן בהוצאה השניה של הספר, תרס״ט) שמו לאל את הסיסמא, כי הכל מתעללים בסופרי גליציה”. “ושוב הניח את דעתי מה ששני סופרים ידועים — ומרוסיה! — טפלו גם הם בבקורת ספרי ולגמרי באופן אחר. אמנם נתחו, העירו, הראו על אור וצל, אך הכל נעשה ברצינות ובכובד־ראש וביושר־ספרותי וסגנון הגון”.

בהקדמתו להוצאת החלק הראשון (תרס"ח) ניכרת בבירור השפעת בקורתו של פייטלסון ושל ביקלס, ביחוד בדברים שנאמרו בסופה של הראשונה ודברי הקדמתו יש בהם מעין תשובה להם: “בהוצאה זו נעשו אי־אלה תקונים ומילואים… על יסוד מה שהוספתי לחדור אל החיים הכמוסים ההם. ולמרות קושי הפשרה בין הצורה הציורית ובין התוכן האטנוגרפי והתרבותי שבספר זה, הוארה סוף סוף איזו זוית”.

במהדורה החדשה של הספורים ניכרים ביותר גם עקבות בקורתו של ברדיצ׳בסקי. קצת מן התיקונים הם כלליים וקצתם מותאמים למקומות מסוימים, ברוח הערותיו על ברדיצ׳בסקי. למשל, ברדיצ׳בשקי מערער על שמו של הספור “רחוק מן העדה”, שלדעתו מתאים רק למנודה, מובדל ומוחרם. ואמנם הוחלף זה ל“שלנו”, שם שמקורו בדיבור האשה הקראית: “וצריך יהיה לנסוע אל שלנו… בעוד חמשת ימים חל ראש־השנה”.

ברדיצ׳בסקי מעיר כי “שפתו המוחשית לא רבה היא, והלירית היא מסולסלת יותר מדי. מוחו של הקראי האדוק אינו רק צליל בהשכמת הבוקר, כי אם “צליל ומבודלח”. וכך פותח הספור: “הקראי האדוק” בגירסה הראשונה: “יום חול של קיץ בהשכמה, כשהלב זך והמוח צלול ומבודלח, קם לוי שולימוביטש מעל מטתו, רחץ את פניו, וימלמל בקול רם…” וככל שיוסיף בברכה ינמך את קולו המילנכולי”. (עמ' 13). גם נגד סופו של קטע זה יצא קצפו של ברדיצ׳בסקי. שכן לדעתו “קול מלנכולי” לא נמצא בכל דורות בני עבר ושומרי משמרת השפה העברית".

גירסה שניה: “יום חול של קיץ בהשכמה. לוי שלימוביץ נעור וירד מעל מטתו רחץ את פניו וימלל בקול רם…מבעד לחלון נשקף נגה כחול בהיר אל היום הנולד. אולם אין בכוחו של זה להבהיר את הצל הפרוש על הפנים הנוגים־הדואבים…” (עם' 159)

גם בקורתו של ברנר, במדה שהיתה ענינית והצביעה על ליקויים ממשיים נתנה אותותיה בנוסח השני של הספורים. למשל: בקורתו של ברנר מבליטה את תחילתו של הספור הראשון: וכך הוא מתחיל: “סיור ברחוב (מעין הקדמה)” — " הרחוב כמו (!) מעורפל חזיונות עתיקים, האוויר כמו (!) מלחש סודות ורזים, המרחב הצר (המרחב הצר!) כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקועים בעצבות אלמית, ואת החלונות הנמוכים הקרובים לארץ, כאילו יראים להרים את זכוכית(יה)ם כלפי שמי התכלת. השמש מפזר בוותרנות קווים לוהטים כשפודי אש בבוקר חם זה (זה! נו, ובצעיף הנוגה־כהה?) זבובים מעופפים וכו' וכו'. זבובים מעופפים — אשרי עין ראתה אותם! וקורא אתה עוד דלתות אחדות על השמש שראה את ראשיתה וידע אה אחריתה של הפינה הנשכחה" ועל “האדישות החנוטה משכבר הימים” ועל “הספם המגודל בניגוד (!!) לזקן המגולח” — ורואה אתה עם מי יש לך עסק כאן".

והרי פתיחתו של אותו ספור בצורתו החדישה:

“הרחוב כמעורפל חזיונות עתיקים, וכאילו מלא אוצר־נשמות של הרבה דורות, איזה מראה נוגה־כהה לבתים האלה, המורכנים ושקועים בעצבות־אילמית. והתוגה נשקפת מבעד לחלונות הנמוכים הקרובים לארץ כיראים להרים את זכוכיותיהם כלפי שמי־התכלת”. כל הקטע על השמש והזבובים הושמט!


לא תמיד הסכים פאהן עם הערותיו של ברנר. למשל: ברנר מעיר על סיומו של הספור “המתנצר”: “תהום בלתי נראה ( מדוע בלתי נראה?) המפריד מעתה לעולם בין נפשות קרובות, ובאויר החדר כמו (שוב “אוויר” ושוב “כמו”!) מתבוששת גסיסה מרה ומרעשת של העבר ומתפתלת אפיסת מה שהיה, מלחמה מכוסה מעין מגיעה לקצה, מלחמת נשמות” ( עמ' 74)

פאהן שנה את שם הספור וקראו: “חורבן משפחה”, וכך הוא מסתים: “תהום בלתי־נראה נפתח בין קרובים שמתרחקים לעולם, קול עמום של חורבן־משפחה התלבט בין כתלי הבית…”

זמן קצר לאחר שיצא הספר: “מחיי הקראים” נתפרסם גם מחקרו בנושא זה: " לקורות הקרא׳ם בגליציה ב“הקדם” (פטרבורג, בעריכת יצחק דובער מארקאן וד“ר אברהם זארזאווסקי; שנה שלישית חוברות ג׳־ד' עמ' 160־173; תרס”ט). מחקר זה יצא גם בתדפיס נפרד (בדפוס צ.ה. איצאקאווסקי ברלין, התר"ע, 1־16 עמודים). והרי צורת המודעה, על ספר זה:

ב“המצפה” שנה שביעית, גליון 9. 1910, טז' אדר א׳ תר״ע באה הידיעה:

חדשה: בספרות!

יצא לאור

לקורות הקראים בגליציה

מאת ראובן פאהן

עבודה היסתורית מלאה ענין אדות בואם,

תולדותיהם וחכמיהם במשך מאות בשנים.

נדפס במספר מצומצם.

לימים, נכלל מחקר זה ב''כתבי ראובן פאהן" בחלק המדעי, וכפי שהוא מעיר בהקדמה, לאחר השינויים, התיקונים וההוספות “עלה ספרי כמעט לפי שנים בכמותו משהיה”.

בשתי דרכים יחד: בדרך המחקר ובדרך הסיפור וציור ההווי, הלך פאהן כל ימיו, בנסותו להקיף נושא זה מכל צדדיו ולמצותו. כך הגיע לא רק לערבוב תחומים, כדברי הבקורת שנמתחה עליו, אלא לסגנונו המיוחד במחקריו שהם מיזוג של כתיבה מדעית, אוביקטיבית והערכה סובייקטיבית. מצויים גם סממנים אחרים, כמו דימויים והשוואות מתחום הבלטריסטיקה. סגנון כתיבה זה, הגיע למדרגתו הגבוהה בדבריו האחרונים, ביחוד באלה שנדפסו בעתון ''בדרך", בקובץ “מסות” ועוד.


נטיה זו לכתיבה “מדעית” שמעורבים בה יסודות בלטריסטיים וליצירה בלטריסטית שבה קטעי מחקר, מסתמנת כבר מראשית צעדיו, עוד בדברים הראשונים שפירסם ב“המגיד” (עיין לעיל).

יש למדוד את יצירותיו גם מבחינת המיזוג המוצלח בין היסודות השונים, בתוך מחקריו וציוריו.

כשנתים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצא לאור עוד ספר משלו “בזרם־הזמן”. סיפורים וציורים, (דפוס ע. ווידנפלד, סטניסלב, תרע״ב 1־79 עמודים). נראה, שספר זה אבד, שכן למרות כל מאמצי לא הצלחתי לראותו, ואפשר לעמוד על טיבו רק מדברי הבקורת המעטים שנכתבו עליו.

ב“המצפה” שנה תשיעית 1912 גל' 16 באה מודעה:

ספר חדש

יצא לאור

בדפוס מהודר (מכיל שמונים דפים גדולים)

בזרם הזמן

ספורים וציורים מאת ראובן פאהן.

הבקורת האחת נתפרסמה מיד לאחר צאת הספר והשניה לאחר שנים, במלאות לו חמישים שנה ושלושים שנה לעבודתו הספרותית, מאורע, שזכה את בעליו בכמה וכמה הערכות בעתונים.

מבקורות אלה נראה, שהספר כלל שבעה סיפוריה וציורים, ומשם הספור הנזכר בבקורות " בנות דורן”; ואף מן הציטטות, ניתן לשער שבקובץ זה כלולים ספורים שנדפסו, בצד ספורים חדשים, שלא ראו אור קודם לכן. ואלה שמות הסיפורים הכלולים בספר זה, כפי שיוצא מן הבקורות: א) בנות דורן, ב) חיים שנפסלו, ג) מספורי השב, ד) מספורי הנכד; ה) בסורו הביתה, ו) מקצה אל קצה, ז) טעות.

ארבעת הסיפורים הראשונים, נראה, שהם חדשים, ואילו מתוך שלושת האחרונים הספור: “מקצה אל קצה” נדפס קודם ב“הצעיר” ושני האחרים נדפסו קודם ב“המצפה”. בהערה לספור “טעות” כותב פאהן: הספור נכתב בשביל “השחר” ההתחלה נדפסה ונפסק באמצע, לכן אני נותן את כולו בשביל “המצפה”.

הבקורת הראשונה, נכתבה ע”י אשה, רחל מאיר24, ונתפרסמה ב“המצפה” (שנה 9, גל' 25, יג' תמוז תרע״ב ־ 28.6.1912).


הבקורת נכתבה מנקודת מבטה של אשה: “ראובן פאהן סופר עברי גליצי הוא, והדבר יקר בימינו, אין חזון נפרץ; אבל סופר עברי גליצי מתעסק בשאלת — הנשים התרבותית — ל”עורב לבן" יחשב לנו ממש! כי מי זה ידאג לנו ולמשלחתנו עלי תבל?"

וכאן באה סקירה קצרה בדבר היחס אל האשה בתלמוד, ויחסם של פילוסופים אחדים אליה, ואף ודוי אישי: “רבות סבלה לה לנפשי בראותי בפעם הראשונה את האגדה ההיא (נ.ג. הכוונה לאגדה שמתוכה נראות מדותיה המגונות של האשה) כי היטב חרה לי על פחיתות־כבודנו ומניעת זכויותינו האנושיות, ולא נתקררה דעתי עד אשר ישבתי וכתבתי פרודיה כנגדה”. המבקרת דנה באריכות בספור הראיון שבקובץ “בנות דורן” המוקדש כולו לארבע דורות של נשים “תולדות מאה שלמה”. ומסקנתה: “מתוך הציור הנחמד הזה, אשר צעיף של שירה ועדן פרוש עליו, נשקפת לנו שאיפתו של פאהן, להשיב לעם העברי את “אשת־חיל הנושנה”, אשר יש לאל ידה לחזק את היהדות הקדמונית על יסודותיה בל תמוט”.

הבקורת השניה מאת יוסף הולדר מבודפסט (העולם, שנה 33, מס׳ 54־55, ירושלים, בעריכת מ. קליינמן, 24.9.1946־כח׳ אלול תש"ו) היתה צריכה, כנראה, להתפרסם בשנת תרפ"ח־1928, שנת יובלו. אבל, משום־מה נתאחרה, (אולי משום שכבר נדפס מאמרו הגדול של שטוקהמר על פאהן, וזה של הולדר נשאר בארכיון המערכת) ונדפסה בתום מלחמת העולם השניה, לאתר מותו. (לא נתנה כל הערה מטעם המערכת להסבר ענין זה, ומכיוון שאין בעל המאמר מזכיר תאריכים, נדמה לקורא שאינו בקי בענין, כי המדובר באדם חי, וביובל ממשי).

הולדר רואה כעיקר פעלו של פאהן את עבודותיו הבלטריסטיות, ולדעתו כל מה שכתב, בין מחקרים הסטוריים, בין פובליציסטייםזרת, “נושא עליו את חותמו של פאהן הבלטריסתן”. גם הוא מזכיר את ספורו “בנות דורן” מתוך ספרו ב“זרם הזמן” והערכתו: “אנשיו עשויים מטפוסים פשוטים, שאנו מכירים אותם יפה מתמול ומשלום…. ואכן הוא יודע לתאר את דמויותיהם של הטיפוסים הללו ולתת תמונה שלמה גם מכל הסביבה שבה חיים האנשים הללו…”

נתן שטוקהמר, בהערכתו על פאהן ויצירתו למלאות לו חמישים שנה (העולם, בעריכת קליימן, לונדון, שנה16, גל׳ 10, יח׳ אדר תרפ״ח ־ 9.3.1918 עמ' 194־195) מגדיר ספר זה “ספורים ונובלות מחיי היהודי המגמא את רפש העיירה לתיאבון”. וכן “נחפז היה לחטוף משולחן ההוי הישראלי ולהמציא לקורא העברי את שטף חיי אחיו בזרם הזמן”. והערכתו: “ואם כי אין בספוריו מסערת הנפש בכדי להרעיש את הלבבות, אך יש בהם ממשות של הוי, המעורה בחיי העם, והוערה קמעה־קמעה במשך שלושים שנות עבודה בספרות”.

בספר זה באה לידי ביטוי התענינותו של פאהן בחיי יהודי גליציה. זהו הענף הפחות ידוע ביצירותיו, שכן שאר מחקריו וכתביו מצויים ומוכרים, ואילו אלה המתארים אה הווי יהודי גליציה גנוזים בדפי העיתונים, שבהם נדפסו לראשונה. ולא עוד אלא שעתונים אלה, הם נדירים ויקרי־מציאות בימינו. אף סיפוריו המעטים שזכו לכינוס, אבדו. ואולי לא נשאר מספר זה כל זכר, פרט לרשימות הבקורת הנ״ל, למודעות בעתונים על הופעתו, ולרישום הבבליוגרפי בספרים המיועדים לכך. ודוקא לחלקה זו, של סיפורים וציורים מהווי יהודי גליציה נודעה חשיבות משולשת: להכרת מציאות שהיתה ואיננה עוד, להכרת קרקע גידולם של כמה מחשובי הסופרים העבריים ולהכרת תרומתו של פאהן כאחד הסופרים שאף הוא מגדולי ארץ זו.

פאהן מתאר בספוריו את בני הדור החדש שחותם הירידה והניוון טבוע בהם, אמונתם אינה שלמה, ולכן אין בה כוח לחזק אותם מבפנים, ואילו מתרבות הסביבה קלטו רק את הסימנים החיצוניים, והרי הם נקלעים בין שני עולמות. לעולם המסורת אין הם יכולים לחזור, והטמיעה לעבר העולם הזה, עדיין אינה לפי כוחם. ולפיכך חיים הם כל ימיהם חיים מדולדלים, קרועים, בלי נחת ובלי שמחה. מלבד זה, גם הקיום הכלכלי הוא רופף ואינו בכוח. כבר משמות סיפוריו ב”המצפה” ניתן ללמוד על גורל גיבוריהם: מדרון; טעות; בושה; הרכנת־הראש; חורבן שאינו פוסק; אביון וגוזלו; מגלת־דמים; מנוצח.

סיפוריו מהווי היהודים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: א) גורלו של אדם, ב) תופעות בחיי החברה היהודית.

הסוג הראשון, עוסק באדם, או במשפחה מסוימת ומאורעותיה, ואילו הסוג השני בוחר באחת התופעות הבולטות והמיוחדות להווי היהודי, ומאיר אותה מצדדים שונים. בסוג זה בולט ביחוד עירוב הסיפור והמחקר, כשהראשון עיקר. (לנושא זה, פהאן כסופר ההווי היהודי, יוקדש פרק מיוחד )

סיכום והתחלה:

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מסתיימת אצל פאהן תקופת האליץ'. בתקופה זו שהיתה מגוונת ביותר מבחינת העיסוק בענפים ספרותיים שונים, ואף פוריה ביותר מבחינת היקף הכתיבה וכמותה — נתגבשו יסודותיו. התקופות הבאות (תקופת וינה ותקופת סטניסלב) היו לו בחינת המשך לדרכים שנסללו עד עתה, ולא היתה פנייה לעסוק בענפים חדשים, או נטישת דרכים קודמות. במידה שהיה שינוי הוא לא חל על נושאים, אלא על דרך הטיפול בהם: הרחבה והעמקה מציינות את דרך טיפולו במחקריו בתקופות הבאות מהם בנושאים ישנים: הקראים; הקראים וחכמי ישראל; ומהם בנושאים, שאם כי אינם חדשים, הרי הטיפול השיטתי בהם הוא חדש, כגון מונוגרפיות על אישים בתקופת ההשכלה. קו נוסף, המציין את התקופות הבאות: התמעטות חלקו של הספור מסוג ציור ההווי בכלל יצירתו, וגידול חלקו של המחקר. יחד עם זה נתחזק היסוד הסיפורי במחקרים וביחוד במונוגרפיות ומגיע למזיגה שלמה, הנותנת ליצירות אלה את יחודן.

ד. שנות המלחמה בוינה

(תרע“ד־1914־תרע”ח 1918)

רצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו ב־28 ליוני 1914 ע״י קנאי בוסני צעיר, היה כידוע העילה למלחמת העולם הראשונה. ב־28 ביולי 1914 הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה, עד מהרה הקיפה המלחמה את רוב מדינות אירופה. הרוסים היו צריכים לצאת למסע־התקפה מהיר, בחזית המזרח, כדי להפחית בזה את הסכנה הנשקפת לצרפת מן הלחץ הגרמני. וכך עלה הנסיך ניקולאי על גליציה והתקיף את האוסטרים, והעמיד בסכנה את קרקוב ואת ממלכת אוסטריה־הונגריה. בסוף אוגוסט 1914 כבשו הרוסים כמעט את כל גליציה המזרחית והגיעו עד לבוב. המוני פליטים מחוסרי־כל זרמו מכל ערי גליציה שעל־יד הגבול האוסטרי־רוסי. פליטים אלה הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהם תחת לחץ הכיבוש הרוסי. העניים ביותר שבין היהודים נמלטו ללבוב, ואילו אמידים נמלטו בכיוון המערב — בוהמיה, מורביה, הונגריה, וינה. מזמן שנכבשה גליציה היה ברור, שהרוסים החליטו להשמיד את היהודים שראו בהם אוהדי אוסטריה. הרוסים ידעו, שכל הבטחותיהם לא ישפיעו על היהודים לבגוד באוסטריה, ולפיכך ראו בכל יהודי מרגל לטובת אוסטריה. (ה.א.ל. פישר, דברי יפי אירופה; ספר ששי, עמ׳ 84 ואילך). ב־2 למאי 1915 ליד גורליצה־טרנוב, נחלו הרוסים מפלה מכריעה, לבוב, ורשה, קובנא ווילנא, נפלו בידי הגרמנים, והאוסטרים חזרו לגליציה. הקיסרים וילהלם השני ופרנץ יוסף ה־1 מסרו ביום ה־1 בנובמבר 1916 הצהרה על הקמת המדינה הפולנית (בפולין הקונגרסאית). פרנץ יוסף ה־1 הודיע אז בכתב שרצוי להעניק אוטונומיה מלאה לגליציה; האוקראינים דרשו להפריד את החלק המזרחי של גליציה ביחד עם בוקובינה וצפון־הונגריה ולהקים חטיבה אוקראינית בשטח זה. ב־20 בנובמבר 1917 הכריזו האוקראינים על גליציה המזרחית כרפובליקה אוקראינית עצמאית. גליציה המערבית נצטרפה לפולין המחודשת.

בפרלמנט האוסטרי נשמעו שתי דעות: נציב הפולנים הדגיש, שהפולנים ישמרו על שווי־הזכויות של יהודי גליציה, אולם מדיניותם מיוסדת על המסורת הפולנית העתיקה, השואפת להתמזגותם של היהודים בעם הפולני, ז״א להתבוללות. לעומתו הדגיש נציג האוקראינים בפרלמנט, שהיהודים הם הלאום השלישי בגליציה ולכן אין ברירה אלא להעניק להם אוטונומיה תרבותית, כמו ליתר המיעוטים הלאומיים.

גם הציונים בגליציה הצביעו על הצורך במתן אוטונומיה ליהודים בתור מיעוט לאומי, וריכזו את פעילותה הפוליטית בכיון זה. ובענין זה היתה עמדתם של המתבוללים היהודים אחרת, בהדגישה שהיהודים הם עדה דתית בלבד, ומבחינה לאומית הם קשורים בעם הפולני.

מבחינה פוליטית היתה מתיחות ביחסים שבין הפולנים והיהודים, שבאה לידי התפרצות באוקטובר 1913 עם הכרזתו של קארל קיסר אוסטריה על הפיכת אוסטריה למדינה פדרטיבית, והגיעו לשיאם בימי מלחמת הפולנים והאוקראינים בנובמבר 1918. המלחמה הפולנית־האוקראינית נגמרה ב־1919 בכיבוש כל גליציה ע״י הפולנים, שלא קיימו את הבטחתם להעניק לאוקראינים מידה מסוימת של שלטון עצמי.

כמו רבים מיהודי גליציה, ברחה גם משפחת פאהן לוינה: “המלחמה הגלתני מהאליץ', בתי נשרפו ונחרבו והפרקמטיא נבוזה כליל. נתגלגלתי בראש שנת תרע״ד לוינה”. (מתוך האוטוביוגרפיה) ובהקדמה “אל הקורא” בראש ספרו “תקופת ההשכלה בוינה” (תרע״ט) “בסבך מלחמת הדמים אשר הקיפה את אירופה, נאחז גם גורלי… בין הנמלטים על נפשם נתגלגלתי לעיר הבירה וינה”.

על ”יהודי גליציה בווינה", כותב מאיר הניש (פרקי גליציה; עמי 396־408). הוא מתאר אח בריחתם לוינה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הניש עצמו נתגלגל לוינה כפליט (מבית ומחוץ; וינה; עמ' 145־147) וגם מזכרונותיו אלה, אפשר לעמוד על האוירה ששררה בוינה באותם ימים בין פליטי גליציה שהגיעו אליה: "בוינה, עיר הקיסר, אפפתני מיד לבואי מעין אוירה ביתית ולמרות עמידתי הריקה, לא הרגשתי את עצמי כאן אף רגע כפליט…והנה פוגשים כמעט על כל צעד פליטים יהודים, יוצאי גליציה ובוקובינה, ובתוכם מכרים וידידים, שנתקבצו כאן בהמוניהם ואף הספיקו כבר, במשך הימים המעטים, ליחד להם בתי־קהלה בטבור העיר …” (מבית ומחוץ, עמ' 145)

“המוני הפליטים לא מצאו את סיפוקם במנות העזרה, שניתנו להם מצד הממשלה ומוסדות הסיוע הפרטיים (גם הציוניים), ולמען מצוא די מחייתם פשטו ידיהם בכל מיני עסקים, שנעשו על־פי־רוב בבתי הקפה שבפנים העיר… אחרי שהתבססו במידת מה במובן החמרי, נפנו הפליטים לעניינים יהודים כלליים וציבוריים… יהודי גליציה יצרו בוינה בימי המלחמה במות מיוחדות לעצמם בלשון יידיש… נוסדו גם במות עבריות….” (פרקי גליציה, מאיר הניש: יהודי גליציה שבוינה, עמ' 404־405).

(על יהודי גליציה בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה, כותב גם ב“הצפירה”; אברהם כהנא: מכתב מווינא. גל' 17; כד' ניסן תרע"ט ־ 24.4.1919).

שנות שהותו של פאהן בוינה כפליט מאונס, היו לו לברכה, שכן בהן בא במגע עם ספריות מדעיות ראויות לשמן, עם אוצרות הארכיונים של וינה; עם חוקרים מובהקים ועם סופרים ידועי־שם ויעיד על כך אחד ממכתביו של פאהן שנשתמר בארכיון “גנזים” מתקופת וינה שלו.

מכתבו של ראובן פאהן לד״ר א. קמינקא (מס' 10258/4 בארכיון גנזים).

ב"ה

וינה, 26 ספטמבר 1916

כו“חט אל כביר הרב החכם והסופר יקר הערך רב – פעלים לעמי, הרב ד”ר אהרן קאמינקא היו‘. בין הנפשות המצוינות שהכרתי אותן בזמן גלותי על אדמת המערב הנאור, ושחוט העברי – הספרותי מאחד אותי אתן – לוקח כ’ מקום מיוחד. הלא כה מעטים פה החכמים שהמלה העברית לא החרמה מחוג פעילותם הספרותית… ואשר על כן הנני רואה לי לחובה להשתמש בשעת הכושר – תמורת השנים – ולברכו בשנה טובה וחיים מאושרים של עבודה רוחנית פוריה. יהי רצון שיעברו הימים המטורפים ויגיע זמן לעבודה בעד העם והספרות מתוך שלוה.

כוח"ט! בכבוד ויקר

ראובן פאהן.

בוינה עבד פאהן בספרית הקהילה עם החוקר הד"ר דב ואכשטיין.

על ספריה זו בימי מלחמת העולם כותב מ. הניש (פרקי גליציה, עמ' 104): “גם לספריית הקהילה המהוללה באוצר ספריה, שאולמיה היו קודם לכן כמעט שוממים, היתה עדנה, כי המשכילים ושוחרי – הדעת מפני הפליטים, מבני גליציה בעיקר, צבאו יום יום על פתחי חדרי העיון והקריאה שלה, וידי הד”ר ואכשטיין ועוזריו מלאות עבודה כדי לספק את דרישות החוגים והקוראים".

בראש ספרו “תקופת ההשכלה בוינה”, שהוא פרי מחקריו באותה תקופה, מספר פאהן, על השפעתה הברוכה של וינה עליו, ועל עבודתו הספרותית בה;

“פה קניתי תנחומים לנפשי הנחלאה והנכאה מיסורי הגלות באולמי הביבליותיקאות אשר ספריהם עודדו את כחי הרוחני… ספרים וכתבי ארכיבין של עדת ישראל היו לי למקורות יצירה, ומנהל הביבליותיקה ד”ר ב. וואכשטיין הנודע בספריו לחקירת קדמוניות, עמד לימיני בידיעותיו הביבליוגרפיות המרובות… "

לימים, כאשר סוקר פאהן את דרך חייו, רואה הוא בוינה, את אחת מתחנותיה החשובות והברוכות ביותר: “בשנות העמידה כשהגליתי לוינה מסבת המלחמה בן ל”ו שנה. בירה זו עם הביבליאותיקאות וחיי התרבות הגבוהה שלה, השפיעה הרבה על התפתחותי הרוחנית, ושם הקדשתי את זמני להשתלמות ע“י קריאה וחקירות היסטוריות. בוינה כתבתי את “תקופת ההשכלה בוינה”. המחקרים לספרי “משכילי ישראל וחכמי מקרא” עשיתי בביבליותיקאות בוינה, והספר נכתב בלילות נדודי – שינה כשעבדתי עבודת הצבא”. (מתוך האוטוביוגרפיה).

ספר זה “תקופת ההשכלה בוינה” נכנס אח"כ, “לכתבי ראובן פאהן” חלק שני: פרקי ההשכלה, לפרק: "מפרץ (בר) עד פרץ (סמולנסקי), ובפי שהוא מעיר בהקדמתו להוצאת החלק השני (סטניסלבוב, תרצ"ז) “בפרקים הללו באו בשינויים בסגנון וגם בתוכן והותאמו אל יתר הפרקים הבאים אחריהם והעולים עליהם בכמותם. ביחד מהווים הם את תולדות ההשכלה באוסטריה”. לדעת דב סדן, זהו החשוב שבספריו (מבוא ל“מסות” עמ' טז')

בספר זה “תקופת ההשכלה בוינה” נמסר תאור התקופה והתהוותה בוינה, ציור המסבבים את מהלכה ונושאיה הספרותיים… אין פה השכלה גדולת המקום, ונושאיה, השייכים לארצות שונות למוצאיהם, נתכנסו על פי מקרה, אכן חלק מתנועת ההשכלה בכללה משתקף פה…"

“עיקר תכנו: תולדות המשכילים הכותבים עברית נושאי – התנועה וציור פעולותיהם, וגם אלה של המשכילים הכותבים לועזית עד כמה שגורמים הם להרביץ השכלה ולהרחיבה האחד מן האופנים השונים בישראל”.

אין זה המקום להערכת ספר זה, אבל ראוי לציין, שכל העוסק בתולדות ההשכלה ובאישיה, נזקק למחקר הזה של פאהן אם לצורך הסתייעות בפרט מן הפרטים המובאים בה אם כדי לחלוק עליהם.

כדאי לציין פרט קטן, הבא לאמת את האמור כאן: באחת ההערות מביע קלוזנר את דעתו, כי אהבת ארץ־ישראל, באה לאדמונד רוטשילד מאת העסקן המפורסם אברהם (אלברט) כהן מפאריס (הסטוריה של הספרות העברית החדשה. כרך ב‘, מהדורה ג’; הפרק על שד"ל עמ' 115 וגם כרך ה' עמ' 45 – 46 הערה 12, הוא מעיר (הערה מס' 26) "רמז על זה מצאתי עכשיו גם בספרו של ר. פאהן פרקי השכלה, עמ' 208. וכך כותב שם פאהן: “ואולי השפעתו בתור פדגוג, היא שהעמידה את “הנדיב הידוע” לכלל ישראל”.

ומחקרו של פאהן קדם למחקרו של קלוזנר.

גם בתקופה זו, לא משך פאהן את ידו מענף הכתיבה השני, והוסיף לשלוח מסיפוריו ומציורי ההוי ל“המצפה”, שהרבה להלחם על קיומו ונדד מקראקא ללבוב.

כאמור לעיל, לא הגיעו לידי כל כרכי המצפה מן השנים שלאחר מלחמת העולם (כרכים יב' יג' טו') אלא הכרכים יד‘; טז’; יז' בלבד, וגם אלה לא תמיד בשלמותם. נוסף לכך יש בידי שני ספורים, שנתפרסמו, כנראה, ב“המצפה” באחד הכרכים שלא הגיעו לידי. הסיפורים הם: “בעלי – ברית” ו“האחרונים למנין”. בתקופת המלחמה, כתב כפי הנראה גם לעתון “בת קול” בטאון המזרחי שיצא בלבוב בעריכת הרב ד"ר יוסף זליגר הלוי. עתון זה שכיוונו דתי – לאומי יצא לא ברציפות אלא בהפסקות ארוכות. הגליון הראשון ב־9 לנובמבר 1911.

כאמור לעיל, גם עתון זה לא הגיע לידי, פרט לחלקו של כרך ב' משנת תרע"ג ופרט לסיפור אחד בשני המשכים משנתו התשיעית של העתון, שהיא כנראה 1920, בכל אופן לאחר המלחמה.

הכוונה לספור “חיל מתחנך” (בת־קול, לבוב, שנה תשיעית, גל' ב' ג'). הסיפור מתאר יהודי חילוני בעל למשפחה, שנלקח לצבא. הוא סבל לא רק חולשת הגוף, אלא גם בשל היותו יהודי. סבל נוסף נגרם לו בגלל המקרה, שאחד מפקידיו לשעבר היה מפקדו בצבא, והלה מצא שעת כושר לנקום בו. תחילתו של הספור, מכניסה מיד את הקורא לאוירה של ההשפלות והשעבוד, שהביאה המלחמה בעקבותיה: "בחצר הקסרקטין נזדמנו בפנה אחת חיל, מטאטא וגל של אשפה. החי דחף את הצומח בכח צו מלמעלה ובער אחרי הדומם המתגולל על פני החצר המרוצפת אבנים מסותתות. משעבדים ומשועבדים… "

גם ברוב הספורים ב“המצפה” מתקופה זו ניכרים הדי שנות המלחמה והזמן שלאחריה.

הספור “בעלי ברית” (המצפה,?) רקעו היא הבריחה המבוהלת של יהודי העיירות מחמת האויב, וביזת רכושם ע"י יהודים וגויים כאחד.

הספור “האורח” (המצפה, שנה 14; גל' 4; 5; חשון תרע"ח – אוקטובר 1917) עוסק במשפחה יהודית מתבוללת בווינא, שאחי האשה הרב עומד לבקרם: “הוא חולה… משכנו בדירות־ארעי, שהוקמו לפליטי המלחמה, גרם לרופף את בריאות גופו, ורוצה הוא לדרוש ברופאים. ווינא היא ווינא וכאן ישנם פרופיסורים מומחים…” בהמשך מתואר קטע נוסף מהווי החיים בוינה המלאה פליטים: הרהורי הבעל הסוחר: “שם במקום הטיול על גדול הדונאו, שהמחוז השני והראשון סמוכים אצלו ואשר פליטי גליציה סובבים בו מן הבוקר עד הערב והפכוהו לשוק – בורסאי, מחכים לי כבר…” ולעומתם הרהורי האשה: את אחיה לא ראתה זה כשלוש שנים. לפני פרוץ המלחמה נפגשה עמו ביום ה“יאהרצייט” של אביהם. ושעת חרום באה לעולם. היא נמלטה לווינא והוא נתגלגל למורביה, אל מקלט הפליטים"…

המחסור ששרר בוינה בימי המלחמה, והרעב שהיה נחלתם של משפחות פליטים רבות, מוצאים את ביטויים גם בספור “במרתף” (המצפה, שנה 14; גל' 19; כה' שבט תרע"ח – 7.1.1918) “כשנמלטה לווינא מפני חרב הרוסים – נשתנו כל הסדרים ומזונותיה מוכנים על ידי אחרים. בוקר וערב מסתפקת היו בלחם ובמאכל יבש. אבל בצהרים צריך לטעום מאכל מבושל וחם,… הם הולכים איפא אל בית – תבשיל ה”אחדות" – חברה שתקנה מזונות בזול בעד כל מבקש מאכל כשר – ואוכלים". (עיין על כך: ברור, זכרונות אב ובנו; פרק 31: בוינה בתום המלחמה; עמ' 574 ואילך).

את מוראות – המלחמה חזה פאהן מבשרו, שכן ביום 1 דצמבר 1916 נקראתי לעבודת הצבא ושהיתי בה עד 2 נובמבר 1918 יום התפוררות מלכות אוסטריה".

במשך זמן שרותו בצבא לא פסק מעבודתו הספרותית וברגעי הפנאי היה כותב לעתון “ווינר מורגנצייטונג” שיצא בוינה,“בלילות נדודי שינה כשעבדתי את עבודת הצבא” נכתב הספר “משכילי ישראל וחכמי מקרא”.

מפי אחיו שמעתי על מקרה שארע לפאהן בהיותו בצבא בהונגריה: בשעה שהיה עסוק בכתיבה לאותו עתון בוינה, נכנס קצין הונגרי גבור וכשראה שהוא כותב משהו, שאלו: אתה סופר? ולמחרת הזמינו הקצין שיכתוב את ההיסטוריה של הרגימנט שלו.

מתקופת שהותו בהונגריה נשתמר ב“גנזים” מכתב נוסף שלו אל ד"ר אהרן קמינקא:

מכתבו של ראובן פאהן אל ד"ר קמינקא

(מארכיון גנזים מס' 10259/5 נכתב מהעיר לווינא.

3.9.1918

כו“חט לכב' הבה”ח ד"ר אהרן קאמינקא!

ממרחקים, מרחק מקום, וממעמקים מעמקי שפל–סביבתי, עלה זכרונך, חכם נכבד, על לבי לברכך ב“שנה טובה”.

אמנם נתרחקתי בזרוע מעל חיי25 החברה, אבל קשור הנני בחוטים בלתי־נראים אל קנינינו הרוחניים ואל נושאיהם.

מי יתנני ואוכל להתקרב שוב אל החיים האלה! – לפני כחצי שנה סחו לי כי ברצון כבודך לערוך ירחון עברי. למעשה הלז לא התגעגעתי. ואולם כנראה נשארה המחשבה הטובה בלי תוצאות. אני שקוע בעולם כל כך רחוק מהגיגי והגיוני!

בכבוד ויקר

ראובן פאהן.

כרקע לספורו “עליה נושרים” (המצפה; שנה 16; גל' 10; כ' כסלו תר"פ; 12.12.1919) משמשים ימי המלחמה וסבלות האדם, ויש בו הד לנסיון מגעו עם יהודי הונגריה בתקופת שרותו בצבא באותה ארץ: "אולי היו היהודים האלה נתיני אונגרים, בעלי הכלל הקבוע, שרק הפה הממלל אונגרית ראוי לאחוה, והיו מתנכרים אלי היהודי הפולני. אבל כשאני לעצמי יהודי העומד על בסיס האחוה הקדמונה של זרעו דאברהם, למרות ההתפרדות לארצות ולשרות שונות, חשתי קרבה להחללים הללו – חללי בני עמי… "

על תקופת השרות בצבא; מספר גם מ. הניש בזכרונותיו ומהם אפשר לעמוד על אופן שרותם של היהודים בצבא האוסטרי. (מבית ומחוץ; השירות בצבא; עמ' 159) “בדרך כלל הביאה המלחמה אנדרלמוסיה לעולם ובטלה את הבדלי הלאום המעמד והגיל. כך פגשתי במחנה־המאסף של הטוראים הרזרביסטים גם איזה רוזן פולני מנוון, מגזע אצילים ידוע בגליציה. אך היהודים בסגולותיהם ובכשרון הסתגלותם ידעו למצוא להם גם כאן את מקומם ותפקידם… ואשר ללבלרות – איזה יהודי אינו בר – הכי ואינו יודע “לאחוז עט בידו?” חבל רק, שבנידון זה היה ההיצע מרובה על הביקוש אפילו בגדוד שלי, שחיל המילואים שלו היה בחלקו רותינים כפריים מגליציה והוצולים מחבל הקרפטים שלא ידעו צורת אות, והיהודים ממילא קרואים היו למלא את התפקידים המשרדיים ודכוותם”.

בספורו הגדול: “מגלת דמים” (המצפה; שנה 14; גל' 28, 30, 31, 32, אייר – סיון תרע"ח; אפריל – מאי 1918) מתאר פאהן את מלחמת האדם באדם בשדה הקרב, תאור שניכרת בו השפעתה של “מגילת האש” לביאליק: “כל הימים קדחו אשי להבות, ומדורות פצצות ברקו. יריות תותחים הרעישו את המרחב, ונפצו אל הסלעים אשר פור התפוררו כאפר דק קפצו כקצף, אף התרוממו בסער – חוזר ובראש איתן, עד נפלם והתפוררם בכח אדיר, והתגלגלם במורדות ועמקים”.

זהו סיפור בעל יריעה רחבה: עליתו ונפילתו של אחד מעשירי־עולם, אשר השטן קטרג על הצלחתו, ובהיות האיש במרום עשרו וכבודו, שהשיג מעסקי המלחמה, באה זו וגזלה את בנו ובתו, והאיש “נשאר שכול וערירי, יגע לריק וילד לבהלה” תאורי ההתעשרות והעסקים הפורחים בימי המלחמה, לעומת ציורי ההרג והחורבן שמביאה זו בעקבותיה, מלאכתם של “הממון והמולך” מלאכי החבלה, – כל אלה משורטטים בחיד אמן, והם מן התאורים הטובים ביותר שלו.

סמלי ביותר הוא ספורו “במרתף” (המצפה, שנה 14, גל' 19, כ“ה שבט תרע”ח – 7.1.1918) בו מתוארת אשה זקנה היושבת במרתף וקורעת סמרטוטים, כדי שיעשו מהם ארג חדש: קלקול העולם לשם חידושו. “אולי עתה… עולם הפוך… מהפכים יש לאין. מאבדים בגדים ישנים ומקלקלים… רק אשה זקנה היא, אבל נראה לה, כי מקלקלים את כל העולם באמתלא, כי כל זה נעשה לשם חדושו”.

ה. תקופת סטניסלב

(1919 – 1939)

1. עד נסיעתו לא“י – תרס”ד

“אחרי המלחמה שבתי סוף 1918 לגליציה. מאחרי שהחריבו את נוי בהליץ, קבעתי את דירתי בסטניסלב, שנתעלתה אז לבירת מזרח־גליציה, שנוסדה בה”רפובליקה אוקריינית־מערבית“. ברפובליקה זו התחילו היהודים להסתדר במועצות־לאומיות ועל גבם מוסד־עליון בשם “המועצה הלאומית ליהודי מזרח גליציה”. נקראתי “למזכיר” המוסד הזה, שהתקיים עד זמן גרוש הממשלה האוקריינית ע”י הפולנים בחדשי מאי – יוני 1919" (מתוך האוטוביוגרפיה).

עם התבוסה הצבאית המוחלטת של אוסטריה המונרארכית, השתלטה בוינה אנדרלמוסיה, שהלכה וגברה מיום ליום על ידי זרימת המוני חיילים לתוך הבירה ופריצת כל גדרי המשמעת מצדם… פרצו שמועות על מהפכה קרובה, חיל ורעדה אחזו ביחוד את המוני היהודים תושבי וינה… חיילי אוסטריה היהודים, לבושים מדי־צבא אוסטריים וענודי סרטי תכלת – לבן על שרוולם, שמרו בימי המעבר הללו לא רק על היהודים, אלא על העיר וינה כולה, בכוח ארגונם, שהיה אז הארגון הצבאי היחידי בעל אחריות ומשמעת למופת. הודות לחיילים אלה גבר רגש בטחונם של היהודים, וסר מהם הפחד לגורלם. (הניש; עמ' 167).

על “המיליציה היהודית בגליציה המזרחית”, כתב פאהן ב“הסולל”, (תרצ"ג, שנה ראשונה (3 המשכים). (בענין זה, עיין גם, ספר סטניסלב עמ' 55).

אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חלו בחיי האוכלוסיה היהודית שינויים כבירים, גליציה נעשתה חלק ממדינת פולין החדשה, אך על גליציה המזרחית פרץ קרב עז בין הפולנים והרותינים. יהדות גליציה המזרחית היתה נתונה ביד השלטון הפולני העוין ובתוך המציאות האוקראינית כבין הפטיש והסדן: בין רוב אוקראינים ובין מיעוט פולני המהווים שכבה עירונית שלטת. האוקראינים השתלטו על חבל־ארץ זה וימים מספר לאחר שהמועצה הלאומית האוקראינית פירסמה את ההכרזה כי מקימים ממזרח גליציה, בוקובינה ורוסיה הפרוקארפטית את הרפובליקה האוקראינית מערבית – הכריזו יהודי גליציה על נייטרליותם במלחמת פולין – אוקראינה. בכל זאת היה הבדל מן הבחינה היהודית, בין שלטון פולני לבין שלטון אוקראיני: אילו היו היהודים מצדדים בזכות הפולנים, היו הללו דורשים מהם הכחשות ללאומיותם, ואולם האוקראינים כל זמן שהם היו מיעוט היו מכירים בחפץ־לב בלאומיות היהודית.

לשם הגנה על האינטרסים היהודים ויצוגה של האוכלוסיה היהודית הוקמה, “המועצה הלאומית היהודית” בסטאניסלב כמוסד לאומי עליון, שהוכרה רשמית ע"י הממשלה האוקראינית.

סטניסלב נעשתה בירת־ארעי של הרפובליקה האוקראינית וגם בירת ההנהלה הפוליטית של שאר יהודי גליציה המזרחית שמספרם היה כחצי מליון.

המועצה הזאת הקיפה בפעולותיה את כל שטחי החיים היהודים – הציבורים, ייצוג עניניה של האוכלוסיה היהודית בפני הממשלה האוקראינית, ומציאת קשר עם גורמי־חוץ וביחוד עם היהדות העולמית.

בימים 18 – 20 בדצמבר 1918 התקימה בסטניסלב הועידה הראשונה של המועצת הלאומיות מכל שטחי הכיבוש האוקראיני והשתתפו בהן באי־כוחן של מאה קהילות, שייצגו את כל הזרמים והמפלגות ברחוב היהודי. נדונו שאלות אקטואליות של ההווי היהודי, וביחוד בעיות הארגון החדש של הקהילות על הבסיס הלאומי והקמת רשת חינוך יהודי… בראש הארגון הועמדה המועצה הלאומית של יהודי מזרח גליציה וד“ר קארל הלפרין וד”ר ראובן יונאס בראשה. על יד המועצה הוקמה מזכירות ובראשה ד"ר צבי אפשטיין והסופר העברי ראובן פאהן.

בתוקף תפקידו כמזכיר ערך את “הודעות הוועד הלאומי היהודי המזרח גליצאי” – מיטטיילונגען פונים אסטגאלידישען יודישען נאצינאל – רשוט“. (ערשיינט פון צייט צו צייט) מ”הודעות" אלו יצא רק שני גליונות: גליון 1 כה' אדר א' תרע“ט; 23.2.1919 8 עמוד; גל' 2, יג' ניסן תרע”ט; 23.4.1919 6 עמוד.

העתון חדל לצאת כשנתבטלה הרפובליקה האוקראינית – מערבית ופסקה להתקים “המועצה הלאומית” ליהודי מזרח גליציה. (ספר סטניסלב, עמ' 342; אוטוביוגרפיה).

תאור מפורט של מצב היהודים בשנים אלה בסטניסלב נמצא בספר סטניסלב, במחקרו של הסטוריון יהודי גליציה נ. מ. גלבר (תולדות היהודים בסטניסלב עמ' 55 – 63).

ב־18 במאי 1919 התקיימו בסטניסלב בחירות למועצה היהודית הלאומית. השתתפות הבוחרים היתה גדולה מאד ופעילות המפלגות רבה. בין הנבחרים היה גם ראובן פאהן.

ב־25 במאי 1919 התחילה התקופה הפולנית, אחרי שהתקפת הנגד של הצבא האוקראיני נכשלה, והממשלה האוקראינית עזבה את סטניסלב, תמה פרשת הרפובליקה האוקראינית המערבית והחלה תקופת פולין העצמאית. תקופה זו החלה בהתנפלות על היהודים, גנבות גזל ושוד מצד אנשי הצבא הפולני.

(תאור תקופת ראשית השלטון הפולני בגליציה נמצא בספר סטניסלב, במחקרו המקיף של מנחה גלרטר: קהילת סטניסלב בשנות תרע“ט – תרצ”ט, עמ' 189 – 194).

המאורעות בתקופה זו, שבה היה מזכיר “המועצה הלאומית ליהודי מזרח־גליציה” שמשו מצע לספרו “תולדות האבטונומיה היהודית – הלאומית ברפובליקה האוקראינית – המערבית” שנכתב “על יסוד דוקומנטים היסטוריים” ויצא בשם “געשיכטע פון דער יודישער נאציאנאל אויטאנאמיע, אינים פעריאד פוין דער מערב – אוקראינישער רעפובליק” (לעמבערג 1933) 1 – 260 עמודים. ספר זה הוא הספר היחיד, שפורסם על הגוף היהודי האוטונומי הזה בזמן השלטון האוקראיני בגליציה המערבית. ספר זה “שהוא מסמך חשוב לכל המתענין בתולדות החזיון הזה על מעט סיכוייו ורוב השליותיו” (סדן, מבוא למסות עמ' יח' – יט‘; אבני גבול עמ’ 128 – 129 ושם גם פירוט נושאי הספר ותוכנם.)

גרשם באדר, (באחד ממאמריו באידיש, בעתון הניו־יורקי מארגן זארנאל 27.10.46) מספר כי הדפסת הספר הזה נמשכה כ־17 שנה, (לדעתו, הוא נדפס ב־1937, וזה אי־דיוק נוסף, בסדרת אי־דיוקים רבים במאמרו זה על פאהן, כבמאמריו האחרים) ואפילו לאחר שנדפס חששו הגורמים הנוגעים בדבר לפרסמו בפומבי, שמא הפולנים לא “יקלעו מזה שוט” כנגד היהודים, ובכך יצדיקו את הרדיפות נגדם.

הספר הזה, כפי שכותב באדר, אבד במלחמת העולם השניה. (וגם בזה לא דייק כיון שכ־4 טפסים26 ממנו נמצאים בארץ, בידי מר אהרן פאהן, בידי מר גלרטר ועוד).

פאהן נהל חליפת מכתבים עם ביאליק בנוגע לכתיבת ספר זה והוצאתו לאור. המכתבים מגלים את בדידותו בסביבה חסרת אוירה־ספרותית, ומבליטים את ענוונותו כאדם, ואת שאיפתו להנציח פרשה זו בתולדות יהודי גליציה על אף הקשיים שכתיבת ספר היתה כרוכה בהם.

במכתבו לביאליק מסטניסלבוב יום 2/11 1930 הוא פונה ל“אביר ספרתנו ח. נ. ביאליק בתל־אביב”.

“… מלבד זה הנני בא לשאול בעצה: בשנת 19 – 1918 עבר פרק היסטורי חשוב על יהודי מזרח־גליציה, כאשר נפסקה המלחמה העולמית, והאוקריינים תפשו את הממשלה במדינה זו. הישוב היהודי התלבט אז בסבך המאורעות. הסתדר, הגין על עצמו, דרש אוטונומיה לאומית וכו' וכו'. חבל שפרק זה יעלם מן ההסטוריה העברית. אנכי הייתי בזמן ההוא, “המזכיר” ל”המועצה הלאומית למזרח־גליציה" של היהודי ונהירין לי כל שבילי המאורעות והדיפלומטיה ההם. במסירת־נפש הצלתי גם דוקומנטים חשובים, וזה שנים אחדות שאני עמל להציל מן הכליון כל חתיכת ניר שנשארה לפליטה (כי הלכה לטמיון…), למען כתוב את הפרק הזה. לפי דעתי יעלה ספר כזה לט"ו גליונות דפוס. מה דעתו, הכדאי לטרוח טרחה רבה ולכתב את הספר הזה, ואיך ובאיזה אופן ומקום אפשר להדפיסו?

נע לענני, כי בודד אני בסביבתי, ואין לי עם מי להתיעץ אפילו. פניתי אליו כאל נפשי, וכאל אפיטרופסה של ספרותנו העברית – שאני רואה אותו כיחיד ומיוחד.

באהבה רבה ובכבוד והוקרה

ראובן פאהן.

(צלום המכתב נמסר לי ע"י מר אונגרפלד, מנהל בית־ביאליק).

על מכתב זה ענה לו ביאליק:

(אגרות ביאליק; כרך ה‘, עמ’ קיט' – קכ‘; א’ רעח. 25.11.1930 ה' כסלו תרצ"א)

“… שואל אתה אם כדאי לך לכתוב את הספר על דבר יהודי מזרח גליציה בתקופה שלאחרי המלחמה וכו'. מה שאלה היא זו, ידידי? ודאי כדאי וכדאי, ואם הדבר כדאי שוב אין לך לשאול ולחקור “איך ובאיזה אופן ובאיזה מקום להדפיס”. עשה את אשר יגידו לך לבך ורצונך ואני בטוח כי ימצא סוף סוף הגואל לספרך. ראה זה נסיתי: אם עלה בלבי לעשות איזה דבר והאמנתי בתועלתו – קמתי ועשיתיו, ולא בקשתי חשבונות רבים. החשבון בכ”ז עלה תמיד יפה מאליו."

לאחד הפרטים של ספר זה מעיר אהרן לייב שוסהיים במאמרו בספר סטניסלב (עמ' 188). שוסהיים, ידידו של פאהן ושותפו לעסקים, היה עורכו לשעה של העתון “דער יודישער ארבייטער” (הפועל היהודי), בטאונם הרשמי של פועלי ציון ימין האוסטריים, שהועבר מוינה לסטאניסלאב.

לפי ספרו של פאהן יוצא ש“פועלי ציון” במועצה הלאומית התנגדו בכל תוקף לעברית, אבל הוא שהיה אחד מנציגיהם של מפלגה זו וכן חבריו, לא הנחנו פתח לתלות בנו מה שלא היה בנו". הערה זו היא הדו של אחד הויכוחים המובאים בספר הזה בענין עברית ואידיש, ויכוח שהתערבה בו גם הממשלה משיקולים שאינם דוקא לטובת עניני היהודי.

“אחרי זה אחזתי שוב במסחר עד שנת תרפ”ו". בתחילה נהל חנות, שהיתה קואופרטיב למזון. לאחר מכן היתה לו חנות למוצרים קלועים, כגון סלים, ומטות ילדים. בעסק זה של קליעה היה לפאהן נסיון עוד מהאליטש. (עיין לעיל) אבל בעוד שקודם עסק גם ביצור מוצרי הקליעה, הרי כעת קנה אותם מידי שוסהיים ידידו, שהיה עושה אותה בעצמו, ומוכרם.

אגב, חנות זו של כלי־קליעה, ממעשי ידיו של שוסהיים נזכרת אצל סדן, במבוא למסות פאהן (עמ' כ‘; אבני גבול עמ’ 129) המספר על פגישתו עם פאהן בסטניסלב ועל טיולם ברחוב שקט שבה, ליד פתח חנותו זו של שוסהיים.

בסטאניסלב נמשכה פעילותו הציבורית, וכדרך שהיה מסור לה בכל לבו בשנות צעירותו בהאליץ', כשמצבו הכלכלי היה מבוסס, כך המשיך בה גם בשנים אלו, שבהן הפרנסה לא היתה מובטחת.

ביחוד היה פעיל בתנועת “המזרחי”.

בעתון “בת־קול” (שנה תשיעית (?) 1920, גל' ב') שיצא בלבוב בעריכתו של הרב יוסף זליגר הלוי נמצא תאור התארגנותה המחודשת של תנועה זו ופרטים על פעילותו של פאהן בה.

מחמת נדירותו של העתון הובא הקטע הזה במלואו:

מתוך: בת־קול! שנה תשיעית, גל' ב'.

מן התנועה המזרחית.

סטניסלב. התחדשות ה“מזרחי” בעירנו מתחלת עם תום המלחמה והתפוררות אוסטריה – אונגריה; יש ששבו אז מטובי חברינו ומנהיגנו מן הגולה ויש ששבו מעבודתם בצבא. בין השבים נמנים סגננו מר פישל שברץ, מר בריש וויס ומר ראובן פאהן. שלשתם נגשו לעבודה נמרצה וחברי המזרחי הקודמים נתלקטו ונתחברו, אף חברים חדשים נוספו עליהם…

… הזמן הקצר הספיק לעבודה מוצלחת ופוריה ורק המהפכה המדינית האחרונה היא שנתקה את החוט והפריעה את המשך פעולותינו לעת־עתה.

במשך העת ההיא לקחנו חלק בתור מפלגה רשמית שמתחשבים עתה בפעולותיה הכלליות של המועצה הלאומית ליהודי מזרח־גליציה, שמושבה היתה בעירנו ושבשעתו היה זה המוסד הכי גבוה לעניני היהודים במזרח גליציה.

מרובים היו גם מעשינו בבחירת מועצת־הלאום היהודית בעירנו שנעשו עפ"י שטת היחש…

מעבודת התעמולה־הפומבית, יש להזכיר את נאומיהם של מר ראובן פאהן – ע“ד מהות המזרחי – של חברנו מר ווייס; הנאומים לפני הבחירות הנזכרות, שנאמו באספות לפני קהל אלפי שומעים, שעשו רושם כביר, רכשו לנו נפשות והעמיקו את הכרת ההשקפה הלאומית־הדתית”.

להסתדרות “המזרחי” בסטניסלב לאחר מלחמת העולם ה־1 הקדיש מ. גלרטר פרק מיוחד בספר סטניסלב. (עמ' 254 – 263)

שנת 1920 היתה שנה קשה ביותר ליהודי גליציה. הימים היו ימי מלחמת פולין – ורוסיה, וכנופיות פטלורה היו משתוללות בעיירות מזרח גליציה.

בעתונות העולם וגם בעתונות הארץ הרבו להתפרסם כתבות ובהם תאורי הפרעות במזרח גליציה שהיו מלווים בקרבנות רבים של יהודים. (עיין למשל, הארץ, ירושלים, שנה ג' גל' 374 בעריכת ד“ר ש. פרלמן יח' תשרי תרפ”א – 29.9.1920 בעמוד הראשון) תאור מפורק של שנים אלה נמצא בספר סטניסלב (עמ' 194 ואילך).

בראשית נובמבר 1922 נתקימו הבחירות לסיים ולסינאט, ואם כי מסבות מובנות לא היתה רשימה יהודית אחת הרי בכל זאת נבחר מספר רב של צעירים יהודים, יותר מכפי שהגיע להם.

במחוז סטניסלב קבלו הבחירות בקרב היהודים גוון מיוחד, שכן בו ניטש הקרב בין התנועה הלאומית – הציונית לבין שרידי המתבוללים, שנסתים בנצחון הציונים ברשותו של ד"ר ליאון רייך. בניהול הבחירות בסטניסלב וסביבתה השתתף גם ראובן פאהן. כמו כן היה פעיל גם בסטניסלב בעניני חינוך.

עסקני התנועה העברית לא הסתפקו בבית הספר “שפה ברורה” בלבד (עליו עיין, ספר סטניסלב עמ' 315 – 313) יהודה ברגר, ראובן פאהן, אברהם קירכנר ומנחם גלרטר, יזמו ליסד בית־ספר עממי עברי. באסיפת הורים ועסקנים מספר, שהתקימה בפברואר 1922, הוחלט ליסד בית ספר עממי עברי וגן־ילדים.

לימים מזכיר פאהן במאמרו ב“העולם”: תנועת התרבות העברית בפולניה" (שנה 13; גל' לח‘! עמ’ 747 – 748; ז' תשרי תרפ"ו – 25.9.1925)

חברה זו “שפה ברורה” את בתי הספר שיסדה, ואת ההתנגדות שנתקלו בה מיסדיה הן מצד חוגי החרדים, והן מחוגי ההמון הרחב.

בשנת 1921, לאחר שנתבטלה “המועצה הלאומית ליהודי מזרח גליתיה” נתמנה מטעם הממשלה המחוזית לחבר ועד הקהלה, 1924 קבל את המשרה הזאת גם בתוקף היבחרו. ומשנת 1927 שימש פאהן כמזכיר קהילת סטניסלב.

בתקופה זו עד נסיעתו לארץ־ישראל בשנת תרפ"ד, נראה שלא הרבה לפרסם בעתונות שכן רק כתבות מעטות משלו מצויות בעתונות של אותם ימים.

אחת מהן היא כתבתו הקצרה ב“הצפירה” (וורשה, בעריכת סוקולוב, כט' אלול תרע"ט – 24.9.1919) בשם “בגליציה המזרחית”. כתבה זו צוטטה בשלמותה בעתון “חדשות הארץ” – עתון יומי לעניני החיים והספרות שהחל לצאת בת“א בעריכת י. ל. גולדברג (שנה שניה, גל' 99; ב' חשון תר"פ – 26.1.1919 ) ונקרא החל מחודש דצמבר 1919 בשם “הארץ”, הוא העתון המופיע גם בימינו. כתבתו הופיעה בעתון זה במדורו “בגולה” בגליציה המזרחית, ופתחה במילים: “הח' ראובן פאהן כותב ב”הצפירה”.

נוסף לכך נתפרסמו שני ספורים משלו בעתון “המזרחי” שיצא בוורשה בעריכת יצחק ניסנבוים. “כוחו של יחיד” (עפ"י אגדה); (שנה חמישית גל' 6; כב' שבט תרפ"ג 8.2.1923); “רמאות” (שנה חמישית; גל' 12; כ' אב תרפ"ג – 2.8.1923).

מיעוט כתיבתו יתכן שסיבתה נעוצה בכך, שלא מצא במה ספרותית קבועה לפי רוחו, שיכולה להעשות בשבילו אכסניה של קבע, ויתכן כי עסקיו שלא היו קבועים ויציבים, הפריעו לו בכך, או שהיה עסוק בהכנת ספריו שיצאו באותן שנים לאור, ואם משום כל הסבות הללו יחד.

עיון ברשימתו הביבליוגרפית מאותה תקופה מגלה כי בשנים תרפ“א תרפ”ב יצאו לאור ארבעה מספריו, וכל אחד מהם שייך לסוג ספרותי אחד: מאגדות הקראים (הוצ' מנורה; וינה תרפ"א 20.1); שלמה לעוויזאהן; ציור תולדתי־תרבותי, (הוצאת סנונית, לבוב תרפ"ג 1 – 23); יוסלי טגלשר, סיפור אגדה לבני הנעורים (הוצ' סנונית, לבוב תרפ"ג, 1 – 36) משכילי ישראל; וחכמי מקרא, מחקר תולדתי־תרבותי, (“התקופה, תרפ”ב, כרך יב' יג' יד' טו')

וספרו בגרמנית Legenden der Kuraiten, Verlog “Hotectija”, Wien 1921; 1 – 32.

פרט לספורו “יוסלי טגלשר” נכללו שאר הספרים בכתביו המקובצים: בחלק הראשון ספר ראשון נכלל מחקרו “משכילי ישראל וחכמי מקרא” (עמ' 65 – 141)

ובחלק הראשון ספר שני, “מאגדות הקראים” (עמ' 241 – 263) בשינוי סדר האגדות.

ספרו על שלמה לויזון נכלל בחלק שני של כתביו “פרקי השכלה” (עמ' 55 – 69)

כל מה שנכלל בכתביו המקובצים עבר עריכה קפדנית והוכנסו בהם שינויים, ותוספות כדרך שחלו בהם השלמות והרחבות. בדיקת ההבדלים בין נוסח ראשון לנוסח שני מגלה תמיד את עדיפות הנוסח האחרון, שבו הושמט הטפל והמיותר וגובשו הסגנון ודרכי התאור.

תקופת שהותו בארץ. תרפ"ד – 1924

התקופה, תקופת העליה הרביעית. נביא בזה את דברי שטוקהמר המתארים את אופי הימים ההם (תנועת העליה בגליציה המזרחית, מכתב מסטניסלב, מאת נ. שטוקהמר, העולם, שנה יב' גל' 36, לונדון, ו' אלול תרפ"ד – 5.9.1924, עמ' 717. בעריכת מ. קליינמאן).

“עם עלית גראבסקי לשלטון החלה האנטישמיות להיות תוקפנית ללא כל היסוסים ומעצורים. תנועת העליה מגליציה המזרחית לא”י החלה מתגברת. היתה זו העליה הרביעית שבה עלו רבים מיהודי פולין לארץ. התחילה עוברת שמועה מאוזן לאוזן ע"ד הטבת המצב בארץ וענין העליה נעשה לשיחה היחידה בכל מקום.

מתלוצצים שגרבסקי, הוא אשר מחולל את הנפלאות הללו, הוא שרכך את לבות־האבנים של בעלי הרכוש היהודים. יתכן שיש קצת אמת בזה, הרי מעולם לא קבלנו את התורה בטרם כפו עלינו הר כגיגית… בכל אופן גדולה פעולה של גרבסקי, שפקח את עיניהם של אחינו אלה להתבונן אל מצבם ולראות שנשמט הקרקע מתחת רגליהם. ולא הרי תנועת עליה זו של עכשיו, כהרי התנועה אחרי סן־רימו, אז היו דורשים ומתלהבים; עכשיו אין דורש ואין מגיד, אלא צומחת ההחלטה בלב. עומדים – ושמים לדרך פעמיהם!

עירנו סטניסלב, שמשמשת בירה ומרכז לגליציה הדרומית־מזרחית ושבסביבתה נמצא היסוד הכי בריא בשביל התישבות הגונה ובת־קיים, – יהודים כפריים, שעסקם היחידי מעולם היתה החקלאות – נעשתה בימים האחרונים למרכז בשביל המתענינים ב“עליה”. יהודי הסביבה צובאים בהמון מסביב למשרד הארצישראלי שלנו והכל מוכן ומזומן למכור את ביתו וחלקת השדה אשר לו – ולנסוע. אין זו הפרזה כלל אם נאמר כי לא היתה עדיין תנועה כזו בין יהודי ארצנו.

בימים האחרונים התחילו טובי העסקנים הלאומיים שלנו, בראשם הסופר והעסקן הידוע מר ראובן פאהן, לטפל בענין חשוב זה. הם קראו לועידה שבה השתתפו הרבה צירים מערי השדה ומן הכפרים, דנו ע“ד קנית אדמה בארץ. והודות להשתדלותו ולהשבעתו של מר פאהן, שהכל מתיחסים אליו, באמון גדול, נבחרה דליגציה בעלת ששה חברים עם מר פאהן בראשה וזו תסע בזמן הכי קרוב לארץ ישראל לתור שם נחלה ואדמה לשם בנין ישוב חדש ליהודי גליציה המזרחית. אמנם זהו הצעד הראשון ליהודי ארצנו, ואולם הבה נקוה שיבואו אחריו גם צעדים אחרים ויהודי עירנו יהיו למופת לכל גליציה”.

פרטים נוספים על נסיעתו של פאהן לא"י מוסר מ. גלרטר בספר סטניסלב (עמ' 305)

“דב בריש יונג בעל בית מסחר לבגדי גברים היה בין שלשים וחמשה הסוחרים אשר שלחו ב־1924 את ראובן פאהן לא”י לקנות למענם קרקע".

אותו דוב יונג היה ממיסדי כפר חסידים ואח"כ מבוני רמת־יצחק היא גבעתיים.

פאהן היה גם חבר המשרד הארצישראלי משנת 1923. עולים לארץ־ישראל היו פונים למשרד זה ושואלים לעצה והדרכה.

בתוקף תפקידו זה, נכתב מאמרו “הצעקתה עשו”?

(העולם, שנה 13; גל' כו‘; עמ’ 503 – 504; ד' תמוז תרפ"ה 26.6.1925) המבקר את סדרי העליה ומדיניותם של המשרדים הא"י בפולניה, שהיו מחלקים את הסרטיפיקטים לפי מפתח מפלגתי, היו מקרבים את מפלגות השמאל, ומרחיקים את “הציונים הכלליים” “המזרחי” ובלתי־מפלגתיים.

על נסיעתו זו לארץ ישראל כותב פאהן באוטוביוגרפיה: “בשנת תרפ”ד תיירתי את ארץ ־ישראל, ומאמצי ליסד ישוב־כפרי מיהודי מזרח־גליציה נתאכזב".

פאהן נסע בשליחות סוחרי עירו לקנות למענם קרקע וקבל מהם יפוי כוח לשם־כך ואף דמי קדימה. בארץ רצו למכור לו אדמה בבני־ברק, אבל הוא לא רצה באדמת חול. לאחר מכן נסע לסביבות חיפה ורצה לקנות מידי הערבים, ואף השליש כסף בידיהם, אבל היה זה שטח, שבו היו חלקות ערביות בתוך חלקות יהודיות. גם עם הקרן־הקיימת בא בדברים בענין קנית אדמה, אלא שעיסקה זו לא הצליחה. בזמן שהותו בארץ חגגו את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים על הר־הצופים. מאורע זה עשה רושם רב, אלא שבטקס הפתיחה עצמו, כנראה לא השתתף.

העתון “העולם” הקדיש גליון מיוחד לפתיחת המכללה העברית (שנה 13, גל' יד' – טו‘; ט’ ניסן תרפ"ה 3.4.1925) בגליון זה באו דבריהם של ד“ר חיים וייצמן, פרופ' אלברט איינשטיין; נחום סוקולוב ודוד ילין, שהוקדשו למאורע זה, ולאחר דבריהם נתפרסמה רשימתו: " על הר הצופים” (עמ' 266 – 267).

בשנת תרפ"ה (סוף 1924 ) נעשה “העולם” בשבילו אכסניה קבועה, ובו היה מפרסם את מאמריו הפובליציסטיים, אבל גם רשימות מסוג אחר.

כזכור, פרסם רשימה אחת בשני המשכים “ישוב של קראים בגליציא” בשנתו הראשונה של העתון בקלן (תרס"ז – 1907), ולאחר מכן פסק לכתוב בו.

מאמרו “זרם חדש בהתבוללות הפולנית” (מכתב מפולין) (העולם, שנה 12, גל' מג‘; כו’ תשרי תרפ"ח – 24.10.1924 עמ' 873 – 874) הוא ראשון לכתיבתו המחודשת ב“העולם”.

רשימתו: “על הר הצופים” היא השניה במנין, אבל ראשונה בסוגה, סוג ההתרשמות ממקומות שונים ותאור רשמים מפגישות עם אישים בארץ. אחריה כתה עוד שלוש רשימות מסוג זה ב“העולם”: “בהרי חברון” (שנה 13 גל' לט‘; יד’ תשרי תרפ"ו – 2.10.1925 עמ' 765) “על הר הכרמל” (שנה 14; גל' ז‘; כח’ שבט תרפ"ו 12.2.1926; עמ' 122– 124); “על יד הכותל המערבי” (שנה 18; גל' י‘; ד’ אדר תר"ץ; 4.3.1930; עמ' 182 – 185).

רשימה נוספת, המתארת פגישה שלא נתקימה עם הרב קוק; נתפרסמה ב“ההד” ירחון חרדי מרכזי ליהדות ולבנין הארץ, בעריכת יהושע רדלר־פלדמן (שנה 11; גל' יב'; אלול תרצ"ו, ורשימה זו היא קיצור מתוך “מוסף עברי” של “יודישע שטימה” בוורשה).

את בקורו בארץ הקדיש להכרות עם הישן והחדש שבה ולפגישות עם מנהיגים ועם פשוטי עם. סייר בירושלים ובחברון, ובכרמל, התפלל ליד הכותל המערבי, וראה את הבנינים החדשים הנבנים. לא עלתה בידו להפגש עם הרב קוק, אך נפגש עם בן־ארצו עגנון “ליד הכותל המערבי” (העולם שנה 18, גל' י‘; עמ’ 182 – 185; ד' אדר תר“ץ 4.3.1930; וחזר ונדפס בהשמטות לרגל קבלת פרס נובל ע”י ש“י עגנון ב”הפועל הצעיר“, כרך כח‘; שנת 66, גל’ 11; כג' כסלו תשכ”ז – 6.19.1966, עמ' 23 – 24)

ומענינים דבריו על פגישתו הראשונה עם עגנון בבוצ’ץ‘27: "ואנכי הן ידעתיו מקדם בימות נצנוצי ראשיתו. בזכרוני עלה אותו הערב (בערך שנת תרס"ז) שבו נתארחתי בעיר מולדתו בוצץ’; באכסניא שלי, בקרני אז עלם צעיר לימים, שהתחיל מפרסם מפרי עטו בשבועון “המצפה”, היחידי אז למלה עברית בגליציה. שמו היה ש"י צ’אצ’קיס. בערב ההוא בלינו יחדיו כמה שעות. לא נקבע בזכרוני על מה היינו דנים, אך בכלל היו עניני הספרות נושא שיחתנו. מפגישה זו נשאר רושם נעים, אך פנים אל פנים, לא הוספתי מאז לראותו… פגישתי אתו עתה היתה לי הפתעה… פני העלם הרך נתקשו במקצת והיו לפני איש מבוגר. אלא שרשמי הרוך לא נמחו כליל… "

פאהן תאר לא רק את התרשמותו מן המקומות שבהם ביקר בארץ, ומן האישים שנזדמן עמהם: הוא סקר בעינים בוחנות את כל הנעשה סביבו ובקורתו היתה חריפה ביותר. בקורת זו עוד נתחדדה מסיבות שונות:

א) כשלון שליחותו לקנות הקרקע,

ב) דחיית הצעותיו בענין מדיניות ההתישבות והעליה ע"י המוסדות המטפלים בדבר,

ג) כאדם דתי, קשה היה לו להשלים עם החיים בקבוצים ובמושבים, שאינם על טהרת המסורת הדתית,

ד) נראה שגם נסיונותיו למצוא לעצמו סידור נאות לכשיעלה לארץ, לא עלה בידו.

לשלשת הגורמים הראשונים ניתן ביטוי במאמריו, שנתפרסמו ברובם ב“העולם”.

את אכזבתו משיטת רכישת הקרקעות בארץ, בטא במאמר, שקדמה לו הערת המערכת, שהגדירה את “ההשקפה המוצעת במאמר זב” כ“משפטו הזועם על שיטת הקבוצה”. “מה שלא מודעים” (העולם שנה 13; גל' 21; כח' אייר תרפ"ה – 22.5.1925; עמ' 396־344).

אבל לא פחות זועמת היא תגובה של המערכת “על צרות אופקיה הלאומיים של השקפה זו, שנעשתה עכשיו כ”כ רווחת בחוגים רבים מן הציונים ה“בעלי־בתים” ו“המעשיים” שלנו… יתכן שהרבה מן המשפטים המובעים כאן צודקים ונכונים אבל אם בא אדם ואומר שהקבוצה לא מלאה את התקוות שתלו בה, לא מצד החקלאי ולא מצד הלאומי ואולי גם לא מצד החברתי“, הוא מעיד על עצמו, שלא השמיע לאזניו מה שהוציא מפיו”.

אין צריך לומר שפאהן לא צדק בבקורתו שמתח על שיטת “הקבוצה” וניבא לה כשלון “מפני הכלל הפסיכולוגי… " אדם קרוב לעצמו. ואם אינו עובד רק כרצונו הוא, ואינו מקבל תמורת עמלו את כל השכר בשביל עצמו, סוף מרצו להתרופף” אבל אין גם לבטל את דבריו מכל וכל. בכל אופן היה בבקורת זו משום העזה, שכן התיר לעצמו לבקר את אחד המפעלים המקודשים ביותר, שעליהם גאות המוסדות המישבים, כמובן ניכר בדבריו גם איש “המזרחי” האומר כי בקבוצות “מורידים את קדושת החיים היהודים”.

וכן ברשימתו: "על הר הכרמל (העולם, שנה 14; גל' ז‘; כח’ שבט תרפ“ו – 12.2.1926, עמ' 122 – 124, רשימה שחזרה ונדפסה גם “ישראל הצעיר”, בטאון הארגון הדתי הבלתי מפלגתי, גל' 16 – 17 ירושלים, אייר־סיון תשכ”ו) “אולם הכרמל עדיין עומד כאבל בין השמחים… וחותם כעסו של הנביא טבוע עליו. והנביא בעצמו נדמה כאילו מביט הוא בעין זועפת…. למטה בעמק על דרכי החיים החדשים שמבררים לעצמם רבים מבלי להשען גם על מסורת העבר והשתלשלות ההסטוריה”.

אחת מכוונותיו בשליחותו לארץ ישראל, פרט לשליחות הרשמית שהוטלה עליו בקנית הקרקעות היתה: ענין “ישובם של יהודי הכפר שבגולה” בא"י.

גורלם של אלה נגע ללבו מאד, ובמאמרים רבים הוא חוזר ומתחנן לעשות משהו לשיפור גורלם של עלובים אלה, שאין כמוהם מתאימים להתישבות בארץ ישראל.

במאמרו הראשון בנושא זה, “יהודי הכפר שבגולה” (הערה לעוסקים בישובה של ארצנו) העולם, שנה 13, גל' יח‘; ז’ אייר תרפ“ה – 1.5.1925; עמ' 336 – 337) הוא מנסה להוכיח כי “אכן יש לנו מן המוכן חומר אנושי הגון ורצוי לחיי הכפר אלא שצריך להשתמש בו באופן מתאים”… יהודי הכפר האלה נהפכו במשך הזמן לבני־הטבע ובניהם אחריהם היו כבר לבני אכרים אמיתיים… " אומדים את מספר נפשותיהם של יהודי הכפר הללו לשבעים אלף בגליציה בלבד. מי זה יפקפק אף רגע כי דוקא החומר האנושי הזה הנהו מן המוכן והראוי להתישבות בא”י?" סיומו של המאמר קורא למנהיגי הציונות ולקה"ק לעשות הכל כדי למנוע נסיעתם של יהודים אלה לארגנטינה לשם התישבות חקלאית, ולהעלות לארץ.

לאחר שחזר מא"י לסטניסלב, לא חדלה בעיה זו להעסיק אותו ובמאמרים נוספים הוא חוזר ומתאר מצבם הנואש של יהודים אלה.

המצב בגליציה והג’וינט (העולם, שנה 14 גל' נב‘, נג’, נד' – דצמבר 1926 – טבת תרפ"ו ביחוד מאמר שני ושלישי)

נחלה לאומית שירדה לטמיון (העולם, שנה 16, גל' מה‘, עמ’ 863 – 864; כו' חשון תרפ"ט – 9.11.1928). בעל המאמר קובל על בטולו של ביה"ס לחקלאות מיסודו של הברון הירש בגליציה ומכירת האחוזה לבעלים פרטיים, ומזכיר את יהודי הכפר שבגליציה, באחד הנסיונות לקיים הלכה למעשה את ההטפה לחזור לעבודת האדמה).

אבדן יהודי הכפר בגליציה (יב' חשון תר"ף – 15.11.1929; העולם שנה 17; גל' מח' עמ' 937 – 938)

“עוד סכנת כליה אחת” (בדרך, ורשה, בעריכת א. יאקובוביץ; כ' שבט תרצ"ד – 3.2.1934; גל' 6)

חקלאים (על יהודי הכפר שבגולה) (העולם, שנה 23, גל' ח‘; עמ’ 116 – 117; יח' אדר א' תרצ"ה – 21.2.1935). על השינוי לטובה שחל ביחסה של הסוכנות היהודית לאולמנט זה, והסיכוי לעלייתם ארצה.

(על יהודי הכפר שבגליציה,28 עיין גם: פרקי גליציה, מפעלי הפרודוקטיביזציה בגליציה מאת א. רייס, עמ' 290 – 292; 298 – 302; ספר סטניסלב, עמ' 237 – 241).

כשחזר פאהן לסטניסלב לאחר ביקורו בארץ־ישראל, שנמשך כחצי שנה מאוכזב מההנהלה הציונית בארץ ומכשלון שליחותו, לא ביטל את מחשבתו לשוב ארצה, “בשנת תרפ”ה הייתי נכון לעלות לא“י, והחלתי לעשות ליקוידציה, ומאחרי שבינתים בא המשבר בא”י ועליתי נדחתה, נשארתי “קרח מכאן ומכאן”

במאמרו ב“העולם” “משנת ציונים ראשונים” (שנה 15; גל' ז‘; עמ’ 124 – 125; טז' אדר א' תרפ"ו – 18.2.1927) יש הד לקשיים שמנעו עליתו לארץ המתוארים כמנת חלקם של רבים; “אי מסירת קרקעות הבור, השיכות לשלטון המנדט, בשביל התישבות חקלאית ליהודים פוליטיקה צולעת של המכס אשר היתה לאבן נגף לרבים מבעלי ההון הנגשים ליסוד חרשת ותעשיה בזמן העליה הרביעית… חסרון האינציאטיבה של המכונה ההסתדרותית בא”י אשר לא דאגה להשתמש בשם בנין הארץ באותה התנועה שנתעוררה לפני שנתים, ביחוד בין יהודי פולניה, לרכישת נחלאות בא"י, ולהמציא שדות לדורשיהם, מה שגרם לרבוי הספקולציה ולהפסד הקונים עד שכל התנועה כמעט נגמרה בכשלון גמור… "

נראה, לא רק המשבר בא“י דחה את עליתו, אלא גם גורמים נוספים: אשתו סרבה לעזוב את סטניסלב ולעלות לארץ, וכן המו”מ שניהל בדבר קבלת משרה באוניברסיטה העברית כספרן – נכשל.

סדן, במבוא למסותיו מספר על פגישתו עם פאהן בסטניסלב. כששהה בשליחות ההסתדרות בשנת 1928, כאשר שאלו בדבר “התכלית” “והוא כמתעורר: בקרוב בקרוב אני הולך לארץ ישראל… הוא אומר ועשה, התהלך בארצנו, פנה כה וכה ובין שהוא לא היה מסוגל להקליט כוונתו באזני ובין שהממונים לא היו מסוגלים לקולטה – תקותו לא קמה”.

בין מכתביו המעטים, שרדו בארכיון “גנזים”, נמצאים שנים, לפנחס אקרט (22.12.1935 מס' א־ 3346) וליוסף טודור (ד' אדר תרצ"ד א־3539) היושבים בארץ, בה ניכרים געגועי התמיד שלו לארץ, וקנאותו ביושבים בה:

“אמנם אני רק מרחוק מתגעגע אל הארץ, ועל זה הנני כותב תמיד” (מתוך מכתבו של פנחס אקרט).

“אשריך שהנך חי בארץ, נושם אוירה ואורה, ואפילו חומה וזיעתה” (מתוך מכתבו ליוסף טודור).

במכתבו לאחיו, אהרן פאהן, שעלה לארץ הוא כותב: (1.24.1937) “מקנא אני בך שהנך רואה את הארץ. אינה דומה שמיעה לראיה. קראתי כל מלה ומלה על טיוליך ברחובות ירושלים ביום השבת – בהתענינות מרובה….”

ובמכתב אחר (ר“ח אדר א' תרח”ץ) “… וגם נהניתי שמתענגים אתם על אויר מצוין. וביחוד מה שהנכם מקיימים “המוציא לחם מן הארץ פשוטו כמשמעו. חבל שאין לך ערוגות רבות. האדמה היא סוף סוף היסוד לקיומנו בא”י. כנגד אכילת תפוחי־האדמה שלכם אני מתכון מרחוק ב”ברוך בורא פרי האדמה".

3. ושוב בסטניסלב.

לאחר בקורו בא"י, לא חזר עוד אל עולם העסקים. “בשנת תרפ”ז קבלתי משרת מזכיר בקהילת סטניסלב, ובמאמצי נוסדה על ידה “ספריה”.

חייו, בשנים אלה עומדים בסימן פעילות ענפה ביותר, שנתרכזה בתחום הציבורי והספרותי.

א. בתחום הציבורי.

היה פעיל בענינים מקומיים של קהילת סטניסלב בתוקף תפקידו כמזכיר.

היה פעיל במפלגת “המזרחי” בקנה מידה מקומי וארצי. בדרך זו הקיפה התענינותו את בעיות היהודים בפולין ובעולם, וביחוד בעניני א"י.

בבחירות לקהילה, שנערכו ב־11 במאי 1924, ניצחו הציונים, וד"ר אלכסנדר ריטרמאן נבחר כנשיא הקהילה. כסגנו נבחר בסוף 1926 דב וויס29 שהיה גיסו של פאהן.

בימי ד"ר ריטרמאן ודב וויס נתקבלו בקהילה סופרים עבריים כפקידי קבע: ראובן פאהן כקופאי ונטע שטוקהמר כספרן. (ספר סטניסלב עמ' 211).

לאחר שחזר פאהן מא"י התקיימה בסטניסלב ב־22 בפברואר 1925 הועידה הגלילית ובה השתתפו 43 צירים מ־10 מקומות. בועידה זו מסר ראובן פאהן רשמים מבקוריו בארץ־ישראל. (ספר סטניסלב, עמ' 251).

בין המדברים היה פאהן גם בשעת בקורו של נחום סוקולוב בשנת 1929 בסטניסלב, סוקולוב בדרכו לרומניה התעכב כרבע שעה בתחנת הרכבת, והמוני יהודים נהרו לשם כדי לראותו ולברכו. יחד עם פאהן ברכו גם ד"ר אנזלס הלפרן.

באותה שנה, בקר בעיר גם יצחק בן־צבי, שהיה אז מראשי הישוב בארץ ישראל ומנהיגיו. (ספר סטניסלב עמ' 249). לימים כותב יצחק בן־צבי למר אהרן פאהן:

(ד' תשרי תש"ך – 6.1.1959)

“חן חן בעד החוברת המכילה העתק מספר אחיך המנוח ראובן פאהן ז”ל, (הכוונה ל“בית־ישראל”) שהכרתיו מקרוב ועמדתי אתו בחליפת מכתבים וגם נפגשתי עמו בסטניסלב בשעת בקורי בפולין, בשליחות הסתדרות העובדים בשנת תרפ"ט.

אקרא בענין רב את החוברת.

ומברך אותך בשנה טובה.

יצחק בן־צבי

פאהן נמנה על חברי הועד הפעילים למען הקרן קיימת לישראל.

בין תפקידיו הציבוריים הנוספים יש לציין: חברותו בועד סניף “איוו”א" (אידישער וויסענשאפטליכער אינסטיטוט" בווילנה). סניף זה בסטניסלב נוסד ב־1937. מוסד זה שם לו למטרה לחקור את חיי היהודים בהווה, והוציא מחקרים חשובים לתולדות היהודים במרכז אירופה.

פאהן היה חבר ועד הסניף של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, שנבחרה בשנת 1934.30

פעולת סניף זה היתה בשני כיוונים: איסוף חומר מדעי (כתבי יד, דברי דפוס יקרי ערך) ושיתוף פעולה עם מרכז האגודה בורשה להגברת עלייתם של סטודנטים מפולין לאוניברסיטה על הר הצופים. הסניף שלח לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים עשרות כתבי יד ישנים, שנדבם החכם ר' בנימין שמרלר. בעקבותיו הלכו המהנדס יעקב רדנר וראובן פאהן שמסר גם את כתבי יד שלו… סניף האגודה הרחיב במרוצת הזמן את תחום פעולתו… עמ' 299 – בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור בהשתתפות הקהילה היהודית את הספר החשוב “פרקי השכלה” – מונוגרפיות תולדתיות – ספרותיות מתקופת ההשכלה וסופריה מאת ראובן פאהן.

גולת הכותרת בעסקנותו הציבורית, מלבד כהונתו כמזכיר הקהילה, היא עמידתו בראש “המזרחי” בגליציה החל משנת 1934 תרצ"ד ועד פרוץ מלחמת העולם השניה.

בשנת תרפ“ט נבחר כסגן יו”ר הסתדרות המזרחי בעיר, ולאחר מכן לראש הסתדרות המזרחי.

מאמריו בשנים 1924 – 1939. שנתפרסמו ב“העולם”, מבטאים את הבעיות שהעסיקו את יהדות פולין בתקופה זו, כפי שהם נראים מנקודת מבטו של איש “המזרחי”; שאלות הקשורות בציבור היהודי: התבוללות החדשה; עניני “המזרחי”; ערקי בחירות; שאלות תרבותיות אקטואליות וכלליות; בעית חוקה וכלכלה של יהודי פולין וכד'. (עיון ברשימה הבבליוגרפית המצורפת יגלה את ריבוי הנושאים (המאמרים) נוסף לכך, יש גם מאמר בענין הקראים בפולין, המתארים את התמורות שחלו בחייהם לאחר מלחמת העולם, עקב שינוי הגבולות המדיניים.

בין מאמרים אלו יש כאלה, שטעמם לא פג גם לאחר שנים רבות. מן הראוי היה להתעכב ביחוד על שנים מהם, המוקדשים לשתי נשים: " אחות היתה לנו" (למותה של נהידה רות־לצרוס) (העולם, שנה 16; גל' 6; עמ' 105; יט' שבט תרפ"ח – 10.2.1928) ו“שירה שנשכחה” (“העולם שנה 26; גל' 43; עמ' 835 – 837; א' תמוז תרצ”ח – 30.6.1938).

את ההכרות הראשונה עם הגיורת נהידה רות לאזרוס עשה פאהן מעל דפי “המגיד” בשנתו הששית (1897; גליונות מו' מז'). שם נתפרסמה רשימתו של ש"י פוזנר בשם “ודויה של גיורת”.

עובדת היותה גיורת, זוהי העילה לכתיבת הרשימה. ענין “גרי־הצדק” העמיק את פאהן ביותר, ואף פרסם מחקר מקיף בנושא זה:

“לתולדות גרי־הצדק” (היום; וורשה; בעריכת י. הפטמן; 1925; שנה א').

(בהערה נוספת שלו בענין זה: “לתולדות גרי־הצדק בא”י, למאמרו של ג. באדר ב“העולם” לח' על השמטת שמו של דוד קלאזען; נתפרסמה ב“העולם” כרך 20; גל' 39; עמ' 618; ו' תשרי תרצ"ג – 6.10.1932).

פאהן משווה אשה זו שנסתפחה על מחנה ישראל, לרות המואביה ומסקנתו “במובן ידוע עולה רות האחרונה, רות המואביה באה עלינו בזמן הפריחה הלאומית, כשהיו ישראל שרויים על אדמתם… לא כן רות הסופרת האשכנזית. היא באה מעם גבוה – התרבות והשררה, בזמן שישראל “דוויים וסחופים”, ובשעה שהשטנה האנטישמית רבתה כנגדם. היא באה ונצחה את עצמה והקריבה את לבה הטהור. אחות היתה לנו בצרה… אחות היתה לנו! –”

רשימתו של פאהן, שנכתבה זמן־ קצר לאחר מותה, מנסה להתחקות על התהליך הרוחני – הפנימי, ונתחולל באשה זו והביא אותה להתקרבות ליהדות. חיפושיה אחרי היופי והנשגב הביאו לידי כתיבת הספר “האשה העבריה”, שבו גילתה את המוסר הגבוה של בת ישראל, “דוקא היא” האשה מן החוץ באה וחקרה ומצאה את האשה העבריה כסמל האהבה והיקר… בנות ישראל המשכילות והנאורות באשכנז, שאבו מתוכו את ידיעת המאור שביהדות, מאור היה נעלם מעיניהן קודם".

הרשימה “שירה שנשכחה”, נכתבה במלאות חמישים שנה לשיר “ציון” הידוע יותר בשמו “אל טל ואל מטר”, שהוא החרוז הפותח אותו. הרשימה מוקדשת למחברת השיר, שרה כהנא־שפירא, נכדתו של ר' ישעיהו מאיר כהנא־שפירא, שהיה רב בצ’ורטקוב, והיה מראשוני הרבנים שנתפסו לרעיון “חיבת ציון” והטיף לו בכל חומו והתלהבותו. בנו ד“ר דוד שפירא שהיה רופא, עסק גם בספרות העברית, כתב שירים עבריים ומאמרים, ואף חבר ספר על יל”ג בשם “בקורת לבקורת”. ספר זה הגן על יל"ג מפני ביקרתו של לילינבלום “בקרת לכל שירי יהודה ליב גארדאן”. (על כך עיין בהרחבה; י. קלוזנר; הסטוריה של הספרות העברית החדשה; כרך רביעי, הוצ' שניה; תשי"ד; עמ' 272 – 279; 405 – 406, שם נזכר גם מאמרו זה של פאהן).

גם בתו של ד“ר דוד שפירא, לקחה חלק בפולמוס זה במאמר בחתימת “בת־טובים” (“המליץ תרמ”ה, גל' 18, ובגליון 27, נדפסה תשובתו של לילינבלום). גורדון שמח ביותר על תגובה זו ומעל תגובתו של צעיר אחר “כדי בזיון וקצף לל”ת, כי נערים ונערות יתקלסו בו ויוכיחו שגגותיו על פניו” (אגרות יל"ג, ב' 105, 107, 123).

שרה שפירא עמדה גם בחליפת מכתבים עם המשורר, ואף שלחה לו מסגרת לתמונתו שרקמה בעצמה. (אגרות יל"ג, ב' 330 – 332; 338 – 339) יל"ג אף שלח לה קבוצה של שירים חדשים. (כתבי יהודה ליב גורדון; שירה; הוצ' דביר, תשכ"ד; עמ' רצח' – ש').

כדרכו במחקר, פותחת רשימתו של פאהן בסקירה קצרה על ההמנון הלאומי אצל עמים אחרים ואצלנו, ומשווה את שירו של נ. ה. אימבר “התקוה”; לשירה של שרה שפירא “ציון”: “בשתי השירות הללו מצאה תנועת התחיה בישראל את בטויה הפיוטי, עד שעלו לדרגת הימנון־לאומי…. ב”התקוה" האימברית רועשת הנעימה הגברית, ובשירת “ציון” השפיראית לוחשת הנעימה הנקבית… בשירת “התקוה” ישנה משאת־נפש31 אל הרחוק בזמן ובמקום; בשירת “אל טל ואל מטר” יש מן הממשות והמציאות".

לאחר השוואת היצירות, תוהה פאהן על “הסביבה והתנאים אשר השרו עליה מרוחם בזמן ההוא”, ומציין את משפחתה של שרה שפירא, ואת האקלים הרוחני שבו גדלה. שרה שפירא, שקנתה את עולמה בשירה אחת. נידונה לשכחה ואף שירה לאחר שעשה את שליחותו, נשכח. “אולם גם שירה נשכחה כזו, מן הראוי שתהא נזכרת”. (השיר נדפס ב“כנסת ישראל” של שפ“ר, שנה ב' תרמ”ח; חלק השירים עמ' 107; וכן ב“שירה עברית”; אנתולוגיה של השירה העברית החדשה הרמח“ל עד פינס; יצחק עוגן; הוצ' מ. ניומן; ת”א תש"ח; עמ' 212 משלשת בתיו שנים ראשונים משולבים ברשימתו של פאהן).

מכתביו המעטים שנשתמרו משנים אלה, מעידים על קשריו עם ראשי העסקנים היהודים ב“מזרחי”, שהיו גם ידידיו הקרובים. רובם של המכתבים אבד, או שמצויים עדיין בידים פרטיות, ורק מיעוטם נמצא ב“גנזים”.

בשנת 1929 כותב אליו ד"ר שמעון פדרבוש, שהוא רב וסופר ומעסקני המזרחי (נולד 1909) ומבקש לדעת את דעתו על ספרו “עיונים” שיצא זה עתה לאור. ואגב כך, הוא מתנה לפניו דאגותיו (19.4.1925, מס' 13 – 19408 בגנזים).

“בטח שמעת על הטכסיס היפה של צירי סטניסלוי על הועידה האחרונה, שחוץ מאחד מהם התלבשו בטלית צבועה של חסידות למען נקב את חשבונותיהם הפרטיות הידועות למדי. בישיבת ההתכוננות לא השתתפתי בהחלטה איתנה לבלי לקבל יותר על שכמי את הנשיאות של המזרחי, כי בחפצי להקדיש את שעותי הפנויות לתורה ולמדע, ומשא ההסתדרות אינו מניח לי לעיין כמעט בספר, הכרת התודה בשביל עבודה במזרחי ידועה. אך רבו עלי חברי וידידי פה והכריחוני לקבלה לעוד חדשים מספר, עד שתאסף הועידה הבאה. צירי סטניסלוי דברו בשם כל החברים משם. ואחרת אי אפשר, אך החברים הישרים יושבי אהל הם ומסכימים ע”י שתיקה כהודאה לתכסיסים כאלה של “המדברים בשמם” אך עוד חזון למועד להסיר את המסוה הזאת."

ב. פעילותו הספרותית

לאחר המגע עם ספריותיה וארכיוניה העשירים של וינה, ועם סופריה וחוקריה היתה השיבה לסטניסלב קשה עליו ביותר. אמנם, ביחס לעיר־נעוריו האליץ סטניסלב היה כרך גדול, אך לענין מרכז חקר ותרבות, אין היא יכולה להשתוות לוינה, והרי היא בבחינת פרובינציה רוחנית.

מ. הניש בזכרונותיו "עשר שנות ציונות בסטניסלב (תרס“ה – תרע”ד) מספר על מצבה המוזנח של ספרית העיר, המשמשת לו עדות “עד מה רחוקה היא סטניסלב זו המלאה ציונות כרמון מהכרת היהדות לאמתה וידיעת ערכם של אוצרותיה הרוחניים, ועד כמה סופו של המבקש ספר עברי להתלבט פה, עד שישיגו”. דבריו כוחם יפה גם לתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בהערכתו על פאהן ויצירתו, אומר אברהם כהנא (אבר"ך) בענין זה: (מסות, עמ' 31) “אמנם אין עירו סטניסלבוב מרכז ומקום מתאים לעבודות מעין אלו, אבל ראובן פאהן השקדן רגיל להלחם את מכשולים ולנצחם”.

ישיבתו כל חייו בערים, שהן כפינה נדחת לענין מחקר ועיון, ספריות וארכיונים, היא שהיתה בעוכריו. ותקופת וינה עם כל הברכה שהיה בה להרחבת דעתו ואופקיו לא היה לה המשך, ולמעשה הפרידה לזמן קצר בין פרובינציה קטנה – האליץ, לפרובינציה גדולה הימנה – סטאניסלב.

בחינת יבולו הספרותי בתקופה אחרונה זו אל ישיבתו בסטניסלב, על שני צדדיו: זה שנכתב לראשונה, וזה שנערך מחדש, מגלה מרחק גדול בין כתיבה ראשונה ואחרונה. ניכרות התפתחות, הצטללות הניב, ועידונו, הרחבת היריעה הספורית האמנותית, והעמקת הראיה, אבל מחשבת “אילו” אינה נותנת מנוח למתבונן. כהגדרתו של סדן (מבוא, עמ' יג'): “מה רבתה הברכה, אילו שיחק לו מזלו והקדים לעקור אותו ממיצר הפרובינציה העקרה, בעוד כנפיו מתרוממות לטיסה ראשונה, (האליץ נ. ג.), או אילו לפחות, לא החזירו, אחרי המלחמה לאותה פרובינציה (סטניסלב נ. ג.) אמנם עתה היה כבאר שנאצרו בה מים חיים ובמשך שנים השקו את עבודתו, אך לא טוב היות באר במקום שאין בה מי מעינות ומי גשמים שיתמידו לפרנסה”.

משל הבאר נאמר כנגד סטניסלב, אין בה ספרים וחכמים, וספריתה שהוקמה בטירחתו של פאהן, ונתונה היתה להנהלתו של המשורר נתן שטוקהמר, היתה אוצר נאה לקורא אך לא לחוקר. (סדן, מריא, עמ' יד').

שנת תרפ"ח – 1927־8 עומדת בסימן חגיגות יובלו הכפול של ראובן פאהן: יום הגיעו ליובל שנות חייו, ויום מלאות שלשים שנה לעבודתו הספרותית.

מאורע זה צויין בצורות שונות בכמה וכמה עתונים. ראש לכולם ה“יודישע בלטער” (דפים) הלבובי (מיום טו' כסלו תרפ"ח 9.12.1927, שנה ב' גל' 7 – 8) שיצא בכותרת עברית באותיות ענק בראש עמודו הראשון:

ברכות מאליפות לחברנו הנכבד

הסופר ראובן פאהן

ליובל שנות חייו ולשלשים שנה לעבודה הספרותית החשובה. יזכה להעשיר עוד את ספרותנו העברית מפרי רוחו הנאמן לאורך ימים ולחוג את יובלו הספרותי במקום חיותנו מתוך רוב נחת ואושר כחפץ מכבדיו ומוקיריו.

על ברכה זו חתומה המערכת, כלומר: ד"ר ש. פדרבוש, וא. א. קופרשטיין, שהיה נשיא הועד הפועל של המזרחי בגליציה המזרחית.

מלבד ברכה זו, הוסיף ידידו ומוקירו ד"ר ש. פדרבוש, ברכה מיוחדת בשמו, “לחבר לעט ולדעה האהוב הסופר החביב ראובן פאהן… וגו'”.

באותו גל' נתפרסמה באידיש רשימה מאת אברהם כהנא. (רשימה ליובל החמישים של פאהן, נכנסה גם לקובץ של כהנא: “מסות על סופרים ואנשי שם ודברי חסידות”. הוצאת “יבנה”, 1934, עמ' 31 ואילך).

גם בתוספת העברית השבועית של עתון זה “גליונות” בעריכת משה רייך (לבוב, טו' כסלו תרפ"ח –9.12.1927) נתפרסמה הערכה על ראובן פאהן – למלאות שלושים שנה לעבודתו הספרותית, שנעימתה אישית־חברתית, מפיו של א. א. קופרשטיין.

עורך ה“גליונות” משה רייך אף הוא הצטרף למברכים, וצרף בעמודו האחרון של עתונו, ברכה מיוחדת בשמו.

ב“גליונות” (שנה ראשונה; גל' יד‘, טו’, אלול תרפ"ז – ספטמבר 1927) פרסם פאהן ספור אחד בשני המשכים בשם “מוכר גזוז”.

ב“העולם” (שנה 16; גל' י‘; עמ’ 194 – 195; יח' אדר תרפ"ח – 9.3.1928) מתפרסם מאמר הערכה ארוך מאת המשורר נתן שטוקהמר, בן ארצו וידידו של ראובן פאהן. בסופו באה ביוגרפיה של פאהן שמצורפת אליה גם רשימה בבליוגרפית מפורטת של כתביו. ביוגרפיה זו והרשימה שבצדה, קרובה ביותר בסגנונה ובדרך עריכתה לאוטוביוגרפיה שנתפרסמה לימים בגנזים כרך א' (תשכ"א), ולכן ניתן לשער, שזמנן אחד – סוף שנות העשרים, וכי זו שנתפרסמה ב“העולם” נכתבה בידי שטוקהאמר, ופאהן ערך אותה או שנכתבה בידי פאהן עצמו, והיא ששמשה יסוד לאוטוביוגרפיה שהגיעה בפיסות ניר קטנות באחת הדרכים ל“גנזים”.

גם ב“הצפירה” (תרפ"ח – 1928) נתפרסמה הערכה מאת רוזנצווייג ליובלו של פאהן.

הערכה נוספת, שנכתבה לרגל יובל זה, אבל משום מה נדחה פירסומה, והיא נדפסה לאחר מותו, נכתבה ע"י יוסף הולדר מבודפשט, הולדר (1893 – 1944) כתב מאמרים ומסות בעניני ספרות, וכן תרגם מהונגרית, והיה ממשתתפיו הקבועים של “העולם”.

(הולדר, גיסו של אקרט, נזכר גם במכתבו של פאהן לאחרון, מיום 22.12.35, ממנו נראה, כי היו בידידות).

לימים, לאחר מותו פירסם “העולם” רשימה זו ללא הסבר נוסף (עיין לעיל). ראובן פאהן הבלטריסתן – (במלאות לו חמשים שנה ושלשים שנה לעבודתו הספרותית). (העולם; ירושלים, בעריכת מ. קליינמן, כרך 33, גל' נד' – נה‘, עמ’ 584 – 585; כח' אלול תש"ו – 24.9.1946) ולאלה שאינם בקיאים בתולדותיו, נוצר הרושם המוטעה כי מדובר בסופר חי.

מרשימה זו, ומאחרות, נראה, כי כתבו עליו גם אחרים, אם לרגל יובלו, אם כתגובה על מחקריו וספוריו שיצאו לאור. הולדר מזכיר את שמותיהם של בריינין, קליינמאן, רובינזון ורומז גם על “אחרים”; ובנחפז לרשימתו של שטוקהאמר, נזכר ב. יאנוש, כדוגמה להסטוריון לא־יהודי שעבודותיו של פאהן על הקראים שמשו לו מקור, וכן נזכרת הערכתו של באדר כדוגמה לדעתם של סופרים רבים שהעריכו את פעלו בספרות ובמחקר.

משני מכתבים מתקופה זו, ידוע, כי פאהן חיב להוציא לאור “לוח ספרותי”. במכתבו לד"ר אהרן קמינקא, שהכירו בווינה (עיין לעיל) הוא כותב:

(“גנזים” 10260/6)

סטאניסלבוב 21.4.1927

לכבוד הרה“ח והסופר העברי וכו' מר ד”ר אהרן קמינקא בוינה. הנני מודיע בזה לכ" כי נגשתי לעריכת שנתון־ספרותי בעברית לשנת תרפ“ח, וסופרים חשובים ישתתפו בו. אני מרשה לעצמי איפא לפנות גם אל כ” בבקשה להנהות את השנתון בפרי־עטו (שיר או שני שירים). ידעתי כי שיר כתוב בידי כ" יוסיף לוית־חן להוצאה זו, ומובטחני שכ" יתמוך מצדו במפעל שיהא בטוי לספרות־עברית. אבקש מכ" להחיש בטובו את משלוח שיריו, כי עלי להכין את החמר בימים הכי־קרובים. – תודתי הרבה למפרע!

מה שלומו? עוד לפני שנים – בימות המלחמה – ראיתי את כ" פא"פ, וביליתי בחברתו שעות נעימות, ומאז הנני קורא כפעם בפעם את דבריו שקנו להם שם בספרותנו, ובאופן זה חי זכרונו תמיד אתי.

מחכה לתשובתו בקרוב, והנניב ברכב שלום ויקר

ראובן פאהן

בהערה בתחתית הגליון:

27.4

כשיהיה שריר וקיים ונכון לדפוס, כי כבר נכשלתי במולים שלא מלאו מחשבתם. ע"ד הפצת “רזי עולם” מחיר 34 שילינג

למוס 2/3

למכתב מצורפת תמונתו של פאהן.

מכתב זה מסביר כהלכה את תשובתו של ביאליק במכתבו לפאהן:

(אגרות חיים נחמן ביאליק, מכונסות ע“י פ. לחובר, הוצ' דבר, ת”א תרצ"ח. א. כרך שלישי עמ' רכה')

תרנד

תל־אביב 27 6/5 (ד' אייר תרפ"ז)

לכבוד מר ראובן פאהן סטניסלב.

ידידי היקר!

רצוני לעשות רצונך, (ר. פאהן בקש מביאליק שיר ל“לוח” ספרותי שחשב להוציא). אבל מה אעשה והחטא מעכב. מטופל אני, בעונותי הרבים, בעבודה עד לבלתי נשוא ואין לי רגע פנוי, אתה תסלח לי הפעם אם אמנע חפצך ממך, ולא מרוע לב, כי אם מקוצר רוח.

בעוד שנים שלשה שבועות יצא הקובץ החמישי של “רשומות” מאמרך השני לא מצא מקום בקובץ זה ונדחה לשלאחריו.

ושלום לך ולעבודתך.

בידידות ח. נ. ביאליק

נראה, שמחשבתו זו לא יצאה אל הפעל, שכן ברשימת העתונים שיצאו בסטניסלב בשנים 1887 – 1939, שמביא מנחם גלרטר בסוף מחקרו המקיף על סטניסלב (ספר סטניסלב עמ' 239 – 244), אינו נזכר, וכן לא מצאתי זכרו בשום רשימה בבליוגרפית. לעומת זאת, נראה מרשימת עתונות זו כי השתתף בשבועונים וירחונים באידיש, בפולנית ובגרמנית, שיצאו בשנים אלה בסטניסלב.

כאמור היתה פעולתו הספרותית בשני כוונים:

א) כינוס כתביו הקודמים ועריכתם מחדש.

ב) הכנת סיפורים ורשימות חדשים.

כתבי ראובן פאהן המקובצים יצאו לאור בשני כרכים:

הכרך הראשון “ספר הקראים” יצא בשנת תרפ"ט, בהוצאת “ועד היובל” והוא מחולק לשנים:

לחלק מדע ולחלק ספרותי.

“לחלק המדעי נכנסו יצירות שונות מדברי ימי העבר, למן ראשית התהוות הכת עד הזמן האחרון. בזה כלולים המחקר ההיסטורי “לצמיחתה של כת־הקראים”, הרשימה ההסטורית על “עדת הקראים בא”י”, הספר “לקורות הקראים בגליציה” (שנדפס ראשונה ב“הקדם” תרס"ט בפטרבורג) ואגב זה תאור “”שדה הקברות לקראי הליץ", והספר “משכילי ישראל וחכמי מקרא” לקורות הקראות וההשכלה ויחסן ההדדי (נדפס ראשונה ב“התקופה” תרפ“ב, כרך י”ב, י“ג, י”ד – ט"ו).

במה שכבר נדפס, באו שנויים רבים, גרעתי והוספתי הרבה על סמך חקירות רבות וחשוף מקורות במשך השנים…

לחלק הספרותי נכנסו ספרי “מחיי הקראים” ומ“אגדות הקראים”, המתארים את ההווה הקראי… ולמרות קושי הפשרה בין הצורה הציורית ובין התכן האטנוגרפי והתרבותי בספר זה, הוארה סוף סוף איזו זוית".

(מתוך ההקדמה להוצאת החלק הראשון)

(אחת “מאגדות הקראים”, “בנכר”, נדפסה עוד קודם ב“המצפה” שנה 7 גל' 44; כ“ג חשון תרע”א – 25.10.1910)

ספר זה שלח פאהן לביאליק, וביאליק השיב לו במכתב תודה:

(אגרות ביאליק, כרך ד' עמ' רמ‘; א’ נג)

תל־אביב, 22/3/29 (י' אדר ב' תרפ"ט)

לכבוד מר ראובן פאהן, סטניסלבוב.

ידידי היקר!

קבל בזה תודתי על מתנתך היפה, החלק הראשון של כתביך, (הערה 2: כתבי ראובן פאהן, חלק א': ספר הקראים. בילגורי תרפ"ט) שהואלת בטובך להמציאו לי. הספר בא אלי אך היום, ומובן מאליו, כי עדיין לא הספיקה (לי) השעה לעיין בו אפילו עיון שטחי. מקצת מן המאמרים, שנתפרסמו כבר, קראתי בשעתם, וכן את רוב הדברים מחיי הקראים ומאגדות הקראים, בכל זאת אקוה להפנות בקרוב לקריאה שניה, ויהיו בעיני כחדשים.

והנני מברך אותך בזה, כי יאריך אלהים את ימיך ויגדילך את כחך לתורה ולחכמיה. כחך לא ימעט ומעינך לא ידל.

ידידך המוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

הכרך השני, “פרקי השכלה” מונוגרפיות תולדותיות – ספרותיות מתקופת ההשכלה וסופריה, יצא בשנת תרצ"ז בהוצאת ח' “דורשי האוניברסיטה העברית בירושלים” סטניסלבוב. “בחלק הזה באו יצירות על אודות סופרים ואישים שונים בעלי ערך ספרותי וציבורי שונה זה מזה, והרקע אשר עליו התרקעו ספריהם, מעשיהם ןמאורעותיהם. הזמן הוא בתקופת ההשכלה למן בן־מנחם עד פרץ סמולנסקי, והשטח רחב ומקיף מדינות שונות…. החוט העובר בכל האישים והמעשים הוא אחד – חוט ההשכלה – אף כי צבעו שונה פה ושם. היו כאן הופעות של חיוב ושלילה. כל זה השפיע על הדור, ולהלן ממש על הדורות. היחידים הם נושאים של התקופה, וכל סופר הוא בן מיוחד, שיש לראות בו מה מפני דורו…. ובכללות עולה שעור קומה של תקופת מהדרין ביצירות האומה ורוחניותה וגם מזלזלים בהן”.

הספר כולל שש מונוגרפיות מהן שכבר ראו אור במאספים ספרותים קודם לכן, (כמו: שלמה לויזון; הרב משה קוניץ; תקופת ההשכלה בוינה) ומהם הרואים אור לראשונה (כמו: יהודה ליב בן־זאב). אבל גם באלו שכבר נדפסו הוכנסו שינוים רבים בתוכן ובסגנון.

הוצאתו של כרך זה, לא עלתה לפאהן בקלות, וקדמו לה התלבטויות רבים, שהד מהן נשמע במכתבו אל ביאליק, ובתשובתו של ביאליק אליו.

במכתבו לביאליק (שכבר נזכר לעיל), מיום 2.11.1930 הוא שואל בעצתו:

“… ועתה הנני מרשה לי לבא באי־אלה תכניות. אם יוכל לקבל איזו מהן מוטב, ואם לא יודיעני בטובו גם את הלאו: בשנת תרפ”ט יצא לאור חלק א' מאוסף כתבי הנקרא “ספר הקראים”. מובן שהייתי רוצה להוציא גם חלק ב' וג'. אלא שהגולה אינה מסוגלת לכך (הוי, סביבה זו ותנאים אלה ממאיסים כל עבודה ספרותית, וסופר עברי צריך גבורת־נפש בבואו לטפל בספרות…). אין לי אמצעי־הכסף וגם אין מו"ל. – רוצה אני להכין לדפוס את החלק השני שיכנסו בו “תולדות ההשכלה בוינה”, ומונוגרפיות אחדות כמו “שלמה לויזוהן” (כבר נדפס במחברת מיוחדת) “הרב משה קוזניץ” (נדפס ברשומות ד') “בכורי העתים ועורכיהם” (זה הכ"י שמונח אצלו) תולדות “שמואל רומנילי” ותולדות “יהודה ליב בן־זאב”. השם הכולל יהיה “פרקי השכלה”.

אני מציע לכ" לקבל את החלק הזה בהוצאת “דביר” מבלי שאדרוש שכר.

באם לא ימצא חפץ בהצעתי זו הנני מציע לפניו להוציא עתה את, תולדות שמואל רומנילי“, שהנני כותב עתה. זוהי מונוגרפיה לא גדולה (הנני מעריכה לשני גליונות דפוס), וכתובה באופן מחקרי – מדעי…”

על כך באה תשובתו של ביאליק (אגרות ביאליק, כרך ה‘, עמ’ קיט' – קכ‘; א’ רעח) מיום 25 לנובמבר 1930:“… ודאי כדאי שתאסוף את המונוגרפיות שלך לכרך אחד ותפרסמן ברבים. ואולם תמיהני אם ימצא עתה מו”ל לספרך. השעה איננה שוחקת עתה למו“לים ולסופרים. ה”דביר" ממשיך את התחלותיו וגומר לפרוע את התחיבויותיו הקודמות. להכנס בהתחיבות חדשה אי־אפשר. את המונוגרפיה על שמואל רומניולי יכול אתה לפרסם באחד הירחונים המדעיים כגון “מזרח ומערב” או “הצופה”וכיוצא בזה. הם ישמחו לקבל מידך מונוגרפיה כזאת… "

(פאהן קבל את עצתו זו של ביאליק, עיין להלן).

שני ענפי המחקר, שעסק בהם פאהן, חקר הקראות וחקר ההשכלה, זכו לגורל שונה. בעוד שמחקריו בענין הקראות והקראים ידועים ברבים והם נזכרים יחד עם שמו בנשימה אחת, הרי מחקריו על אישי ההשכלה ופרטיות מיוחדות בתוכה לא זיכוהו לפרסום ולהערכה המגיעים להם.

ענין הקראים יש בו מצד אחד מן היוצא־דופן ומן הקוריוז, ומצד שני עוסקים בו חוקרים מובהקים השוקדים להסתיע בכל מקור אפשרי, נוסף לכך, פרשת בקורתם של ברנר ברדיצ’בסקי ואחרים על ספורי הקראים של פאהן – כל אלה חברו יחד, כדי לכרוך את שמו בנשימה אחת עם הקראים, ולפרסמו כ“מומחה” לענין זה בלבד.

מחקר תנועת ההשכלה וספרותה, נעשה כיום נושא רגיל בחקר הספרות העברית וההסטוריה הישראלית, ונזקקים לו, לא רק מומחים לדבר, אלא רבים שיש להם נטיה לענין זה.

אמנם, כל הכותב, על נושא מן הנושאים שכתב עליהם גם פאהן, מזכיר את שמו ואת מחקריו, שכן אי־אפשר לותר עליהם, אבל אין עדיין בהסתייעות זו, משום הערכה למחבר.

“אולי ידעת כי כדרך אפנה הוא, לעוסקים בחקר ספרותנו החדשה, לדבר דרך זלזול וביטול על הספר הזה, אבל אם שורת הדין חביבה עליך, לא תוכל לומר שלא דבק בהם, לפחות, אבק של כפיות טובה… שכל הנזקק לתקופה זו אינו יכול שלא להזקק להם, וביחוד באלה שלא היה להם ריע והם מעשי מונוגרפיה ראשונים… כי מן הנכון היה שקהל רחב יותר יקרא אלו המונוגרפיות…”

(סדן, מבוא, עמ' טז' יז').

בעוד שהשילוב בין ספור לבין מחקר, לא תמיד עלה יפה, בנושא הקראים והקראות, הוא הצליח בסוג המונוגרפיה. ואמנם יש הרואים בסוג ספרותי זה את מיטב יצירתו:

"את דרכו לא מצא אלא במונוגרפיה. המונוגרפיה התולדתית־ספרותית קלטה משהו מדחף הספור של פאהן ומקום החזון נגמל בבקשת חזונם של אישי־עבר…

… המונוגרפיות של פאהן על גדולי המשכילים בגליציה אין בהם מן היבושת המאובקה אבק־ספרים, כי שיתוף־הלב בהן, ראייה מתוך קרבת מקום וקרבת נפש, וצמאון ספורי, שעדיין לא נתרווה, עשה את פאהן לריקונסטרוקטור של תקופה הנשכחת והולכת" (ש. י. פנואלי; האובדים והנשכחים; דברי סופרים; מאסף סופרי א“י, תש”ד, עמ' 268 – 269).

במונוגרפיות שלו משמשים הדימויים, ההשוואות והציורים, כסיוע לפרסי מחקר ולדברי עיון, בצדם של מסקנות וחקירות הסטוריות.

הציור בראש המונוגרפיה יוצר את המסגרת, והפרטים וההוכחות, שהם עיקר הדברים, מבססים ומחזקים אותה בדרך מדעית.

שמואל רומנילי, למשל, “מהלך חייו וארג יצירותיו דומים, דרך משל, לתנועותיהם של שני מיני בעלי־חיים ביבשה ובים. הוא מופיע באותה ציפור שאין לה מנוח, ובעופפה נתקעות רגליה לרגעים בראש גבעול נע ונד או קנה רך… ובשעת המעוף היא מצפצפת את שירת־החן שלה. והנה הוא מופיע כאותו דג השוחה במימי ים גדול… אין שחיתו נראה, אך פה ושם הוא עולה הוא וצף למעלה… והתמונה כלה אומרת חן”. (פרקי השכלה, עמ' 5)

גם המונוגרפיה על שלמה לויזוהן מתחילה בהשוואה: “כאותו מלאך שנברא ובא לעולם לאמר פרק שירה, ובעודה בפיו משלחתו נגמרת, כן גם גורל משוררנו שלמה לויזוהן”. (שם, עמ' 55).

ולא רק את תחילתן, אלא גם המשכן יש בו מדי פעם דימוי מפתיע ונאה, בלי טעם של מליצה לפגם:

“המטיף נח מנהיימר והרב אליעזר הורויץ יצרו בהבל פיהם אוירה כזו, שבה עלה נצן וינאי אשר גדל לאילן נותן פרות נאים” (שם, עמ' 209), הכוונה ליוסף וורטהיימר (1800 – 1887, בן למשפחה וינאית קדומה “עץ הגדל ללא־הפרעה, מה נאה גדולו ומה אמיץ גזעו”. (שם עמ' 210)

על ילדותו של הרב משה קוניץ: “בגדי־שיראין לא רשרשו מסביב לעריסתו, וגורל הוריו לא נפל בין בעלי הרכוש, אלא שחיי־הנשמות שלהם היו עשירים במדות הענווה ושמירת מצוות התורה שחרדו עליה”. (שם עמ' 93).

ויש עוד דוגמאות כאלה.

דרך כתיבתו של פאהן, אחת מתכונותיה כבר צויינה, מצויים בה עוד קוי־היכר מובהקים.

א. שילוב משפטי הערכה, או הערות אישיות, שמתוכם ניכרת השקפתו הפרטית של הכותב. תכונה זו אינה פוגמת באופיו של התוכן. גם תופעות, ודעות ומעשים, הוא מתנגד להם בחייו הפרטיים ובכל השקפת עולמות מתוארים באורח אוביקטיבי.

הכונה זו שלו, היתה ניכרת כבר בראשית כתיבתו, בכתבות ששלח לעתונות, שבהן תאר את המתרחש בעירו, תוך הבעת דעתו.

לעתים הערותיו על אדם זה או אחר יש בהן סיוע להבנת פאהן עצמו, ויש שאפשר לומר עליו מה שהוא אומר על אחרים.

ב. רוב המונוגרפיות פותחות במבוא כללי, וע"י כך אין האדם שמדובר בו נשאר בגדר תופעה בודדת, אלא הוא נטוע בתוך סביבתו, תרבותו ותקופתו.

דוגמאות:

1. ביסודה של המונוגרפיה על הרב משה קוניץ מונח הרצון ל“טהר” את שמו, ולהעמיד את הדעה המקובלת עליו על אמיתותה. “מוסכם הדבר בספרי כל כותבי דברי ימי ישראל בתקופה ההיא, כי נטה אל המתקנים. יש דורשים זאת לשבח – יוסט – ויש דורשים זאת לגנאי – גרץ – וכדאי לעמד על הדבר כשלעצמו כמו שהוא “(שם עמ' 72). הבעיה היא: “איך זה הגיע אדם כהרב משה קוניץ לידי קיצוניות ולידי קרבה כזו אל המתקנים המקצצים בנטיעות היהדות?” ותשובתו של פאהן: “אלא שצריך לזכר כי בשעה ההיא עדיין לא נראה הקרע הבולט הזה. אותו הפרוצס ההסטורי רק התחיל להתהוות. סוף סוף מקצת מן השאיפה ל”יהדות צרופה” היתה נטועה בלב כל איש משכיל בדור ההוא”… (שם עמ' 74)

מסקנתו של פאהן: “הרב משה קוניץ עומד בשתי רגליו בתחום היהודים והיהדות. זולתי מכתבו ב”נגה הצדק" (קובץ הסכמות מידי רבני ישראל לתיקונים הדתיים. נ. ג.) לא נפלט מתחת עטו שום דבר המצדד בזכות הרפורמה בדת ושנוי־מאונס במסורת היהדות" (שם עמ' 77).

הרב משה קוניץ, כשלמה לוויזון, היו קרובים במיוחד ללבו של פאהן, משום מחקריהם בתולדות גדולי ישראל.

דברי מחקרו על שלמה לוויזון יכולים להאמר גם על מחקריו של פאהן עצמו: “חוש־הקרבה אל עמו והאהבה אל קניניו אשר השפיעו על רוחניותו של לויזוהן, היו בטח גורם־נפשי לכך שיחפש32 בדברי הימים לישראל אשר היו אז קרקע בלתי־מעובדה… בכח הרגשתו היהודית קדם לחכמי ישראל אשר בקשו להם תוכן יותר עמוק, ומזה התחילה חכמת ישראל להבנות…” (שם עמ' 62) “… כאמור, אין כאן עמקות־מדעית. לפעמים בולטת גם סוביקטיביות. אבל בעיקר כתובים כל המאמרים האלה ברוח אהבה־לאומית לעם ישראל ובהסתכלות של חבה” (שם עמ' 63).

גם שמואל רומינילי קרוב מאד לרוחו של פאהן, ואם כי באורח חייהם היו נבדלים זה מזה לגמרי, שכן רומנילי הרבה לנדוד בעולם, הרי יש נקודת מגע ביניהם. ומה שאומר פאהן על רומנילי וספרו “משא בערב” אפשר לומר על פאהן עצמו וספרו “מחיי הקראים”, “הספר” “משא בערב” הוא תאור חיי הערביאים במרוקו, עם תשומת־לב מיוחדת לחיי היהודים בארץ ההיא. רומנילי מתאר את חצוניותם ותלבשתם, מאכלם, דרך אכילתם, שמחתם ותוגתם, ארחם ורבעם… ובכל אלה לא סתם מתאר הוא רומנילי. הוא רואה ומשורר, מביט וחורז. ספורו נמשך כעין פרקי שירה ואגדה ומושך את הלב, למרוח קשי שבלשון המשתרבב מפאת שאיפתו להבעה מדויקת, מפאת נפתוליו הסגנוניים… זוהי חתיכת־חיים וזה כוחה". (שם עמ' 19).

בגורלו של רומנילי בתולדות הספרות, יש דמיון לזה של פאהן: “מדרכו – או מגורלו – של כל סופר הוא שאחת מיצירותיו טובעת את מטבעתו, וטיבו יוצא על פיה. המטבע של שמואל רומנילי הנהו ספרו “משא בערב”. שעור הקומה שלו בפיוט ובסגנונו הפרוזאי נמדד על פיו, וחדושו הספרותי הנם פרקי־המסעות המתוארים בו”. (שם עמ' 15).

המונוגרפיה על שמואל רומנילי כוללת למעשה שני מבואות: סקירה כללית על יהדות איטליה וחכמיה, וסקירה קצרה על ספרות המסעות בשלש תקופות, לפי חלוקת פאהן (שם עמ' 15). אחרי כן באה הערכה על רומנילי וספריו, ורק הפרק האחרון מוקדש לביוגרפיה מפורטת שלו.

במונוגרפיה על יהודה ליב בן־זאב, קובע פאהן, שמחקר הלשון פותח תמיד כל תנועה והתחדשות תרבותית בישראל. הוא מוכיח זאת בחומר היסטורי מן הספרות העברית לדורותיה.

ארבעה מפרקי המונוגרפיה מתארים ומעריכים את פעלו הספרותי של בן־זאב ואת האוירה שבה חי ופעל. ורק שני הפרקים האחרונים מוקדשים לפרטי תולדות חייו.

המונוגרפיה על שלמה לויזון, הבנויה כקודמותיה, כוללת סקירה כללית על מקצוע הדפוס והמדפיסים בוינה, נושא, החוזר גם בפרק “מפרץ עד פרץ”, תולדות ההשכלה באוסטריה.

מחקרו “בכורי העתים” ועורכיהם, הוא מונוגרפיה של עתון שכמותה מעטים במחקר ספרותנו.


2. הכנת ספורים ורשימות חדשים

עיון ברשימה הבבליוגרפית של ספוריו ורשמותיו יגלה, כי בתקופה זו מועט מספר הספורים שכתב, ביחס לשאר סוגי הכתיבה: זכרונות, פובליציסטיקה, מסות, דברי מחקר ובקורת ספרים. כנגד זה, ספורו “הגרף בובובסקי” שנתפרסם בהמשכים ב“בדרך” (תרצ“ה – 1935; חזר ונדפס ב”אודים" – לקט דברי סופרים עבריים שנספו בשואה; תש"ך, כרך א') יריעתו רחבה ביותר, והוא ספור מעולה מכל הבחינות.

העובדה הבולטת המציינת את רוב כתיבתו בתקופה זו היא, כי כוחו הספורי והתאורי, למרות שלא באו לידי ביטוי בספורים, לא נעלמו אלא נבלעו בתוך יצירותיו והשייכות לסוגי ספרות אחרים, כך שגם מחקריו וגם זכרונותיו היסוד הסיפורי חזק בהם מאד, והוא נותן להם את יחודם ומציל אותם מחיי שעה.

רשימת העתונים והמאספים, הן אלה שהופיעו בארץ והן אלו שהופיעו בחו"ל, שבהם השתתף פארן בתקופה זו, היא רבת־כמות ומשקל. במקצתם השתתף דרך ארעי, ובאחרים – דרך קבע. רובם נפסקו לאחר שיצאו שנים אחדות בלבד. ואינה דומה כתיבתו בעתון אחד לכתיבתו בעתון אחר, הכל לפי רוח העתון וכיוונו.

אכסניתו הקבועה באותה תקופה, היה ונשאר “העולם”, בטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית. עתון זה פרסם בעיקר את רשימותיו הפובליציסטיות בבעיות יהודי פולין ויהודי א"י, וכן את רשימותיו בעניני תרבות, אם כי באו בו גם מקצת רשימות מסוגים אחרים. (סקירה עליהם ראו לעייל).

בעתון זה התפרסם גם מאמרו האחרון, ואף מאמרו לאחר מותו. מאמרו האחרון, הוא: “לשון של גאולה” (שנת 27; גל' כג' כד‘. י’ ניסן תרצ"ט – 30.3.1939 עמ' 442 – 443) שפוסק בצורה חד־משמעית “גבולת הלשון תובעת תביעה משולשת: דבור, כתב וקריאה – ורק אז היא נעשית לשון של גאולה”.

ומאמרו לאחר מותו נקרא בשם: “סופר שלא נספד” (על יצחק פרנהוף) (העולם, שנה 32; גל' מג‘; עמ’ 294 – 295; יד' אב תש"ד 3.8.1944), קדמה לו הערת המערכת בדבר גורלו של המאמר וגורלו של הנספד וגורלו של הסופד: “בינתים עלה הכורת על בית ישראל בפולין ואין אנו יודעים מה היה גורלו של הסופר הנלבב בעל הרשימה עצמו, אשר ישב באותה סטניסלב ולא היתה שום ידיעה עליו מני אז” (באותו ענין עיין גם לעייל).

בין העתונים וכתבי העת, שבהם פרסם ממחקריו שלא בקביעות, היו: “היום” שיצא בוורשה בעריכת י. הפטמן ובו נתפרסם מחקרו בששה המשכים: “לתולדות גרי הצדק” (שנה ראשונה גל' 140; 146; 152; 158; 164; 170; תמוז תרפ"ה – יולי 1927).

יוסף חיים הפטמן היה מן העורכים המנוסים והוותיקים, ועתון זה “היום” שיצא זמן קצר בלבד, היה למעשה נסיון לחידוש “הצפירה” שכן לאחר מכן חודש השם “הצפירה” אף הוא בעריכתו של הפטמן, עד שנפסק לגמרי בשנת 1931. (כרך הפטמן בלכסיקון הספרות העברית, של ג. קרסל). כידוע, היה הפטמן מיסד העתון היומי “הבוקר” ועורכו עד מותו.

גם ל“הארץ”, שיצא בת“א בעריכת ד”ר מ. גליקסון, שלח פאהן ממאמריו. ואחד מהם: “מכתבים מפולניה” (הארץ, שנה 7; גל' 2; ה' אייר תרפ"ה – 29.4.1925) הוא בקורת על הצעותיו של גרינבוים שהיה ציר בסים הפולני, בדבר תקציר לבי“ס העברים והיהודים”.

נראה שכתב עוד דברים ב“הארץ”, אך אי אפשר היה לבדוק עד תום פרט זה.

בענין השתתפותו ב“רשומות” – מאסף לדברי זכרונות לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל, בעריכתצ ח.נ. ביאליק; א. דרויאנוב וי.ח. רבניצקי, התנהלה חליפת מכתבים בינו לבין ביאליק.

כידוע, התפרסמו ב“רשומות” כרך ד' (תרפ"ו – 1925 עמ' 245 – 280) המונוגרפיה שלו על הרב משה קוניץ.

בתכניתו היה לפרסם מחקרים ומאמרים נוספים במאסף זה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל.

במכתביו לביאליק (שהומצא לידי ברשותו האדיבה של מר אונגרפלד) מיום 31.31930 מסטניסלב הוא כותב:

“לידיד אשר בו אתפאר מר ח.נ. ביאליק בת”א.

מכתב כבודך מיום 18 מרץ הגיעני, וקבלתי לידיעה את דבריך על דבר מאמרי. מי יתן והכרך השביעי אל ה“רשומות” יצא בקרוב, והכ"י שלי לא יהא מונח בגניזה.

בה“רשומות” כרך ה' בא מאמר על “כינוי־משפחה עבריים” (הכוונה למאמרו של אליעזר שלמה רבינוביץ שנדפס בכרכים ה' ו') ויש אתי הערות בתור נוספות, אולם מאחרי כי סוף המאמר נדפס בכרך ו' – ואני לא ראיתיו – אין ביכלתי לגמור את הוספותי. לכשתרצה, אדוני, להמציא לי את הכרך הששי – אגמור את דברי ואשלחם לך. כמו כן מונחים אתי ב" – ג" מכתבים של מאיר לטריס, והנני נכון לעשות מהם העתק בשביל פרסומם ב“רשומות”! נא להודיעני.

מה שלומך ובריאותך, אדוני?

בברכת שלום ובכבוד גמור

ראובן פאהן

ובמכתבו מיום 2.11.1930 כותב פאהן לביאליק באותו ענין (סופו של מכתב זה כבר נזכר לעיל) “את מכתבו מיום 16 אוקטובר קבלתי, ובזה הנני מאשר גם קבלת רשומות ו” בתודה רבה. בינתים שלחתי עפ“י כתובת דביר – לפני ג” חדשים בערך – מלואים למאמר “כנויי משפחה עברים” וגם ג" מכתבי מ. לטריס עם הערות, תמיהני איפא מדוע ידרוש עתה להמציא את מכתבי־לטריס אשר המצאתים כבר, יצוה נא בטובו על אנשי המשרד לחפש בין המכתבים והכתבים. באם לא ימצאו נא להודיעני ואעמיס עלי את הטרחה להמציא עוד הפעם. ענין אחר הם המלואים. מן א" עד כ" שלחתי אז, ולדאבוני חפשתי ולא מצאתי כל העתקה. את יתרם מן ל" עד ת" הנני מצרף בזה, ואמנם לא רבים אלה. –

למתי יצא כרך “רשימות” ז“? מאשר כ”י שלי לתולדות בכוה“ע ועורכיהם מונח תחת ידו מראש שנת תרפ”ה – אל יתמה אם הנני מקיפו בשאלה זו. רוצה הייתי לראותו סוף סוף נדפס ב“רשומות”…"

על כך עונה לו ביאליק:

(אגרות ביאליק, כרך ה' עמ' קיט’– קכ‘; א’ רעח).

תל־אביב, 25 לנובמבר 1930 (ה' כסלו תרצ"א)

לכבוד מר ראובן פאהן, סטניסלבוב.

אדוני וידידי הנכבד!

את סוף מלואיך ל“כנויי משפחה עבריים” קבלתי, ואולם עד היום לא עלתה בידי לדעת איפה ראשיתם. המלואים הקודמים נתקבלו, כנראה, כאן בזמן ישיבתי בחו"ל ולא ידעתי מה היה להם. בבקשה הודיעני על שם מי שלחת אותן ומתי, ואני אחקור ואדרוש עליהם פה.

נגשתו לסדור “רשומות” כרך ז‘, ושם יבוא גם מאמרך לתולדות “בכורי העתים” וכו’…"

כידוע יצאו ששה כרכים בלבד מ“רשומות” בעריכתו של ביאליק, ומחקרו זה של פאהן לא נדפס ב“רשומות”, אלא נכלל בספרו “פרקי השכלה”.

לפי עצתו של ביאליק במכתבו (עיין לעיל), שלח פאהן את המונוגרפיה שלו על שמואל רומנילי לירחון “מזרח ומערב”. בירחון זה שבעריכת אברהם רפאל אלמליח, נתפרסמו שנים ממחקריו: “לתולדות הויכוח עם הפרנקיסטים” (כרך ה‘, תרצ"ב; עמ’ 263 – 265); שלא נכנס לכתבי המקובצים; ו“שמואל רומאנילי, צורתו הספרותית ותולדותיו” (א); (כרך ה‘; תרצ"ב, עמ’ 337 – 350) שנכלל בספרו: “פרקי השכלה”.

“מזרח ומערב” היה “ירחון מדעי, הסטורי, ספרותי לחקירת המזרח והיהדות בתפוצות הגולה” ועורכו, אלמליח, היה יליד ירושלים שהרבה לפרסם מאמרים, ספורים ותרגומים. (עיין ערך אלמליח, בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל)

במות אחרות שבהן פרסם קצת מדבריו, הן: “הסולל”, קובץ ספרותי, שיצא בלבוב בעריכת יעקב נתנאלי – רותרמן. קובץ זה לא הוציא את שנתו השניה.

פאהן פרסם בו שנים ממחקריו: “המיליציה היהודית בגליציה המזרחית” (פרק הסטורי) בשלשה המשכים (שנה ראשונה; חוברות: שבט־אדר עמ' 72 – 76; ניסן־אייר עמ' 132 – 134; סיון־תמוז תרצ"ג עמ' 153 – 155) מחקר זה לא נכנס לכל כתביו. ו“פגישתי עם י.ח. ברנר” (שנה שניה; שבט־אדר תרצ"ד חוב' א – ב' עמ' 18 – 20) חלק ראשון בלבד. לימים נדפסה שנית רשימה זו, שנוסף לה חלק ב' בעתון “בדרך”.

שתי רשימות ספרותיות התפרסמו גם במוסף הספרותי של “דבר” בעריכת ברל כצנלסון. האחת על הרב הלל ל“כ (ליכטנשטיין) ועל המשורר מיכאל זיידמן בשם “מימות מתן זכויות” (מוסף דבר; כו' אדר תרצ”ו – 20.3.1936; כרך יא' גל' 19 (3305).

לאחר חדשים חזרה רשימה זו ונדפסה ב“בדרך”. השניה על הצדיק ר' שלומיקי מבלז, היא בנוסח אגדה חסידית, ומזכירה שתים מיצירות הנעורים שלו, שנכתבו אף הן בנוסח חסידי: “התנועות” (המגיד, שנה 11; גל' ה‘; כב’ שבט תרס"ב – 30.1.1902) והשניה: “עדיין הוא קוסובי” (משיחותיו של חסיד); (המצפה; שנה 6 גל' 7; כא' שבט – תרס"ט – 12.1־1909).

בשלשה כתבי עת השתתף דרך קבע: שנים שיצאו בארץ, ואחד בוורשה.

ראשון להם הוא שבועון המזרחי “התור” שיצא בירושלים. שעורכו הרב יהודה לייב הכהן פישמן, היה ממיסדי “המזרחי” ומנהיגו הרוחני.

שבועון זה יצא כתשע שנים. בו נתפרסם בהמשכים ספורו “בהררי הקרפט” (שנה 6; גל' א' ב' ד' ה' ו' ז'; כסלו־טבת תרפ"ו – נובמבר־דצמבר־ינואר 1925־6). ספור זה נכלל בקובץ “מסות”, שיצא בתש“ג ע”י דב סדן.

בעתון זה כתב דברים לשנת השלשים לפטירת הראשון ברבני גליציה הציונים: הרבה פייביל שרייער ז“: “זכר רב (פרק לתולדות חיבת ציון והציונות)” (שנה 9; גל' טו‘; כא’ שבט תרפ"ט – 1.2.1929) שייך לקבוצת מאמריו שנתפרסמו לאחר שנים ב”העולם" בבעיות העם היהודי כמו: “לשון ואומה”; “לשון של גאולה” ועוד.

לאחר שחדל “התור” לצאת, נעשה הירחון “ההד” לאכסניתו. “ההד” היה ירחון חרדי מרכזי ליהדות ולבנין הארץ".

עתון זה יצא בירושלים בעריכת חיים יחיאל בורנשטיין, החל משנתו השתים עשרה ערכו ר' בנימין, הוא יהושע רדלר־פלדמן, ובורנשטיין נשאר המו"ל בלבד.

רשימותיו ב“ההד”, שבע מספרן, בעיקרן רשימות בקורת־ספרים, ודברי הערכה וזכרון ליובלות ולפטירות. דברים שכתב ליובלו של אברהם כהנא (אבר"ך) כוחם יפה גם לו לעצמו: על הפעילות ב“מזרחי”; על עיסוקו במסחר ובספרות; השפעת תקופת ווינא עליו ועל אופי מחקריו. (ההד; שנה 7; חוברת 9; סיון תרצ"ב).

שנה לאחר מכן, כתב רצנזיה על ספרו של כהנא: “זברי זכרון” – לתולדות הרב הגאון ר' גדליהו שמלקס ז“ל אבד”ק פשמישל, הוא הרב שבביתו נפגשו לראשונה ראובן פאהן ואברהם כהנא, בדאגה משותפת לעתידו של ה,מזרחי".

על ספר שיריו של ידידו “חזון ימים” מאת נתן שטוקהמר, (הוצ' מערכת “הסולל” לבוב תרצ"ג) ספר, שעשה רושם על ביאליק (אגרות ביאליק חלק ה' עמ' רנג) כתב פאהן ב“ההד” (שנה 9 גל' ד' טבת תרצ"ד). שטוקהמר ופאהן היו ידידים ושותפים לפעילות ציבורית באגודות ובמוסדות שונים, ובתנועת המזרחי. על שטוקהמר המשורר הצנוע והבלתי־ידוע אומר סדן (ספר סטניסלב עמ' 293) “ובעוד מסתו, פרי הגותו עומדת בפני החיים ואומרת הן, באה שירתו, פרי רחשו ואומרת לאו. דומה כי הלאו הזה יונק מתחושת הבאות – אדם־משורר ניצב על משמרת רוחה של קהלה רותחת והוא רואה גורלו רתוק למשמרתו ואינו זונחה, אבל בעומק לבו הוא חש אותה משמרת אבודה והוא רואה אחריתה של ריתחת־החיים סביבו והיא קפאון־כליה…” (עיין עליו גם ספר סטניסלב עמ' 261).

בשנים תרצ“ב – תרצ”ו שלח פאהן מפרי־עטו לעתון “בדרך” שיצא בורשה, שעורכיו היו מתחלפים. בעתון זה נתפרסמו שמונה מיצירותיו המעולות. והן: עדות נאמנה לקו העליה המסתמן בהתפתחותו ואות לכשרון רב, שלא הגיע לכלל שכלול מפאת תנאי הזמן והמקום.

בעתון זה פרסם את ספוריו הגדולים: “גראף בובובסקי” ו“הגראף וויצ’יק דזידושיצקי ורבותיו העבריים”: את זכרונותיו מפגישותיו עם המשוררת העברית אנדה פינקרפלד; עם י.ח. ברנר; עם יצחק פרנהוף; ועם הצייר הרמן שטרוק. וכן האיר בדרך משלו את אישיותו של הרמב"ם (“אני מאמין”), זעק על גורלם של יהודי הכפר שבגולה (“עוד סכנת כליה אחת”) והעלה פרשה נשכחת “מימות מתן זכויות”. לא זכה פאהן לקיים משאלתו ולעלות לארץ ישראל.

על מותו אין ידיעות ברורות.

מ. גלרטר, כותב שהוגלה בספטמבר 1939 ליערות־עד ברוסיה ומאז נעלמו עקבותיו. (ספר סטניסלב עמ' 258).

ג. באדר (מורגאן ז’ורנאל 1946) כותב, כי כפי שנמסר לו, נתפס ע"י הברברים הנאצים, ובעזרת האוקראינים המקומיים, שבימי מלחמת העולם הראשונה, סיכן את חייו לחירותם, נרצח, בשנת 1944, בשנת חייו ה־ 66.

אבל נראה, שגם ידיעה זו שמוסר באדר, אינה מדויקת. וכי פאהן מת מיד עם פרוץ המלחמה.

מפי אחיו נמסר, כי לפי השמועה, ישב בבית־סהר ברוסיה, לשם נלקח ע"י הרוסים הקומוניסטים כעסקן הקהילה וכסופר עברי. ואחד הפרטים עליו מספר, כי בשהותו בבית־הסוהר בלה זמנו בעשיית כלים למשחק השח־מט מלחם.


 

II. פאהן המספר

א. סיפוריו מהווי יהודי גאליציה.

על פאהן המספר כותב סדן במבוא שלו: מבקריו של פאהן, שהחמירו עמו בבקרתם עליו “הביאו צרור דיטאטות כראיה לכוחו המועט והחסר בדרך־הסיפור והאמנות” וברנר “האמנות החסרה מן הספר נחשבה לו יותר מן הנאמנות שאיננה חסרה ממנו…” כשחזרתי וקראתי את הספר (מחיי הקראים נ.ג.) לא בקשתי בו את שאין בו, ספור וקסמי אמנות, ומצאתי בו את שיש בו, כרוניקה וקסמי נאמנות. שוב לא פצעוני חספוסיו, כי גם בהם הורגשו לי פעימות הלב החם הבוכה לגורל האח הנידח".

דברים אלה, שנאמרו על ספורי הקראים של פאהן, כוחם יפה גם לציורי ההווי שלו מחיי היהודים, שנתפרסמו ברובם בעתוני מזרח גליציה, ומעוטם – בספרו “בזרם הזמן”, שאבד. (עיין לעיל). ספורים אלה, שמפוזרים הם על דפי עתונים ומאספים נשכחים ויקרי־מציאות, לא זכו לתשומת־לב ולהערכה. אחד המעטים המתיחס לספורי הווי אלה, הוא המבקר והעורך צבי ביקלס שפיצר, שחרץ עליהם משפט קשה (רחשי ספרות; עמ' 170 – 171)

"כסופר ריאליסטי נחשב אצלנו ראובן פאהן. – – – (הערה מפי סדן, עורך הספר ומתרגם הדברים, שמעתי כי בכתב־היד, היו במקור כמה מילות בקרת קשות, שהושמטו)

אולם בראותי רשימותיו ותמונותיו על חיי העוני הםרולאטאריים, המלאים דחקות ומצוקה, איני רואה אלא דמויות חדלות דם וחיים. פאהן, אך שהוא כבר כותב שנים, הטכניקה שלו רפויה מאד. דרך סיפורו הוא באנאלי, חדגוני ביותר" (שם עמ' 170).

ברוב המכריע של המבקרים, שבהם נזכר שמו של פאהן, הרי זה קשור בספורי הקראים שלו ובמחקריו עליהם, או במונוגרפיות שלו על אישי ההשכלה, ופרשיות שונות מתקופה זו, ואילו סיפוריו האחרים, אינם ידועים כלל. לאמיתו של דבר, ראויים היו ספורים אלה להערכה ולטיפול מפני שלשה טעמים:

ראשית, מתארים ספורים אלה את חייהם של יהודים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 במזרח גליציה. חיים אלה נמחו ולא ישובו עוד, וכל מקור חדש יש בו כדי להוסיף משהו להכרת חיים אלה.

שנית, אותה פינת ארץ, היתה קרקע גידולם של כמה וכמה סופרים עבריים מן החשובים ביותר. סופרים אלה לא בבת־אחת הופיעו. היה רקע לכתיבתם, היתה אוירה תרבותית מסוימת, היו מספרים לפניהם, ובימיהם. ואין להבין כתיבתם של הללו בלא להכיר את הסביבה שבה גדלו. והכרה זו, שאינה יכולה להעשות, אלא בעזרתם של אלה, שהיו מגידולי המקום.

שלישית, מחקר מדעי של תולדות הספרות העברית, חייב ליתן דעתו על כל הסופרים, ועל כל היצירות, ואין הוא רשאי להחליט מי מבין הכותבים אינו ראוי שיוקדש לו מקום בהיסטוריה זו.

המחקר חייב להביא בחשבון כל תופעה ותופעה ולתארה בנאמנות, ורק לאחר מכן באה שעתה של ההערכה ומשפט ההסטוריה, הקובע מקומו של כל סופר במפת הספרות העברית. ויש לזכור, כי גם הערכה זו, אינה מוחלטת, וניתנת לשינויים לפי טעמו של כל דור, אבל תנאי לכל – ידיעה מדויקת. ולכן, גם בגלל סיבה זו, של מתן תמונה נאמנה מחייו ויציאתו של פאהן, חובה לעסוק באותה חלקה מיצירתו, שאינה ידועה כלל, כלומר, בספורי ההווי שלו מחיי היהודים בגליציה. והטיפול בהם יגלה, שיחס הביטול השגרתי, לסיפורים שנדפסו בעתונות של מזרח גליציה, ובכללם גם סיפוריו של פאהן, היתה מוטעה ביותר. שכן בדיקת הסיפורים לגופם, בלי פניות צדדיות ודעות קדומות, תמצא גם בהם מעלות ויחוד.

ספורי פאהן נחלקים לשתי חטיבות ויש להם סימני היכר פנימיים וחיצוניים.

תווי ההיכר שלהם הם: הזמן, המקום, הכמות וההיקף.

חטיבה ראשונה:

זמן כתיבתה, בתקופת ישיבתו בהאליץ, כלומר, בשנים 1897 – 1914, בהיותו בן 19 עד 35 שנה. (פרט לסיפורים בכרכים האחרונים של המצפה, שזמנם הוא אמנם אחר מלחמת העולם הראשונה, אבל אינם נבדלים ביסודם מקבוצה זו).

מקום פרסומה, כלומר, העתונים שבהם נדפסו הספורים, הם: “המגיד” ו“המצפה” בעיקר, בתוספת סיפורים בודדים שהתפרסמו בכתבי־עת שונים.

הכמות, מספר הסיפורים שהופיעו ב“המגיד” הוא כ־16, ומספר הספורים ב“המצפה” הוא כ־42. אליהם נוספו עוד כ־4 ספורים שראו אור בבמות שונות. כלומר, חטיבה זו כוללת למעלה מ־60 ספורים.

ההיקף, אורך הספורים. רובם קצרים ביותר באופן שכל גליון כולל ספור שלם. רובם נדפסו מתחת לקו בירכתי הגליון, ונחשבו כ“פיליטון”. סוג ספרותי מקובל מאד באותה תקופה, ובלתי מחייב לחלוטין מבחינת הנושא, ודרכי ההבעה. כפיליטון נחשב גם שיר מחזה, סיפור, אגדה, רשימות וכד'.

צבי ביקלס (רחשי ספרות, עמ' 165) כותב, שהעורך, כשהיה בוחר נובילות לעתונו “היה חשוב בעניו קודם כל, כי הנובלה תהא בה מגמה חברתית או לאומית; היה חשוב לו, כי הקורא שלו ימצא בפיליטון תמונה של צרת־ישראל. למשל, רשימות המתארות את הפועל, בעל־המלאכה. הקבצן היהודי; – לאמר רשימות שיש בכוחן להשלים באופן מסוים וציורי את המאמר הראשי, רשימות שיש בכוחן להראות בבירור, כי כל מאמרי התעמולה “מעל לקו” הם נכונים…”

רק סיפורים מעטים בחטיבה זו משתרעים על כמה גליונות כמו. ב“המגיד” שלשה בלבד: “ספורי נוער” (2 המשכים) “יושר” (כנ"ל) “מסכת גליציה” (3 המשכים); וב“המצפה” 5 ספורים: מדרון (3 המשכים); טעות (4 המשכים); אפיציטיס (2 המשכים); האורח (2 המשכים); מגילת דמים (4 המשכים), (שלשת האחרונים, נדפסו לאחר מלחמת העולם הראשונה).

חטיבה שניה:

זמנה הוא, תקופת סטניסלב 1919 – 1939, כשפאהן היה בגיל העמידה.

מקום הפרסום: האכסניות הספרותיות אינן קבועות, אלא מתחלפות: התור; ההד; בדרך; המזרחי; גליונות; בת־קול; מוסף דבר ועוד.

ואילו האכסניה הקבועה “העולם”, אינה משמשת לפרסום דברי סיפור אלא בעיקר לדברי פובליציסטיקה. פרט לרשימות ספורות כ־5 שיש בהן מן היסוד הסיפורי, אבל אין הן בגדר ספורים. יוצא מן הכלל “ארבעה פסחים”, שהוא סיפור הווי לכל דבר.

הכמות, מספר הספורים בחטיבה זו הוא קטן בהרבה מאשר בראשונה, כ־12 אם נביא בחשבון גם את ה“כעין־ספורים” ב“העולה”. אבל לקבוצה זו יש להוסיף עוד שתי מונוגרפיות סיפוריות, שנאספו לקובץ “מסות”. (השלישית “בהררי הקרפט” נלקחה במנין ראשון, שכן, נדפסה לראשונה ב“התור”)

וכן את הספור לבני הנעורים “יוסלה טגלשר” שיצא כספר, בפני עצמו. נמצא, שחטיבה זו כוללת כ־15 יחידות.

היצירות הארוכות, הן מן המעולות שביצירותיו, ומגלות כח סיפורי רב, שבא באחור של שנין לידי ביטוי.

ההיקף, כמחציתן של יצירות אלה הן רחבות היקף, והיתר – כולל הרשימות ב“העולם” – הן קצרות ובאות בגליון אחד. יצירות הן ארוכות. הספור, גרף בובובסקי, למשל, כולל כ־10 עמודים בספר, 7 המשכים בעתון “בדרך”.

הסיפורים הקצרים בחטיבה זו, דומים במקצת לספורי הקבוצה הראשונה, אבל – היצירות הארוכות, המעטות, הן המעולות, והן – פסגת יצעתו.

בחינת הספורים תעשה להלן בכל חטיבה בנפרד מאספקטים אלה:

א. נושאי הספורים סוגיהם ודרכי המבנה.

ב. הלשון והעיצוב האמנותי.

  1. ספורי החטיבה הראשונה.

א. נושאי הספורים, סוגיהם ודרכי המבנה.

כל ספוריו של פאהן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עוסקים בבני־דורו, ולא בדורות קודמים. דרכו של פאהן היא שלא להשאיר פנה חשוכה, אלא לתאר הכל. ולפיכך, הספורים מתארים מערכת גילים שלמה ומערכת תרבותית מגוונת: חסידים ומתנגדים; דתיים, משכילים, מתבוללים וציונים.

וכן הוא מתאר בעלי־מקצועות שונים; סולם רגשות רב שלבים; מארעות מכריעות בחיי אדם: לידה; אירוסין; נישואין; מות; מחלה; מאסר; שמיטת־חובות; התפקרות וכו'.

בדרך זו יוצרים כל סיפוריו יחד תמונה נאמנה של הרחוב היהודי כולו על אנשיו השונים, ההשקפות המהלכות בו; דאגותיו ושמחותיו וההווי המיוחד שבו.

רצונו זה של פאהן להקיף הכל, ולא לפסוח על שום פרט, בא לידי ביטוי גם בספורי־הקראים שלו, שגם בהם מוצגת מערכת גילים שלמה, פירוט השמחות והדאגות האפשריות, מיצוי גווני ההשקפות השונות המתהלכות בין הקראים וכד'.

ברצון זה, ניכר החוקר שבפאהן, שאינו מרשה לעצמו לפסוח על איזו סיטואציה שהיא מחיי האדם היהודי, שמא התמונה תהיה פגומה במשהו. ביטוי נוס, לרצון זה למצות הכל, ניכר גם בסוג מיוחד של סיפוריו, זה שאינו מוקדש לגורל אדם או משפחה מסוימים, אלא לתופעה אחת בחיי ציבור יהודי זה. דרכו של פאהן להציג תופעה נפרדת אחת, ולהראות כיצד מגיבים עליה, או כיצד היא פועלת בקרב גילים שונים, בעלי השקפות שונות, אנשים, נשים וכד'.

  1. עמדתו של המספר

מתוך 54 סיפורים, מאלה שנתפרסמו ב“המגיד” ב“המצפה” (51) ובמקומות אחרים (3 נדפסו ב“הצעיר”; ב’לוח־שעשועים; וב“השחר”).

שלשה ספורים כתובים בגוף ראשון, והם ספורי זכרונות – “מן העבר הטוב”; “מן הטיול”; “יפתי”. הספור “יםתי” כתוב בגוף ראשון ושלישי לסירוגים, ויש לו אחיזה אוטוביוגרפית, שכן המדובר בבתו ששמה: יפה. (עיין לעייל).

ובאחד מתערב המספר בגוף ראשון – “מת מצוה”, והוא בנוסח ספוריו של יל"ג, שבו הסופר, בתפקיד המספר, שומע מפי הגבורים על קורותיהם. (“רחמי־אם”! “העצמות היבשות” ועוד).

שאר חמישים הסיפורים שנבדקו על ידי כתובים בגוף שלישי, ואין המספר מתערב בהם במישרין, אלא עמדתו ניכרת מתוך מעשיהם ושיחותיהם של הגבורים.

  1. סוגי הספורים

6 מתוך 50 הסיפורים, המסופרים בגוף שלישי; שייכים לסוג “הסיפור הקיבוצי”, כלומר, שבמרכזו אין גיבורים וקורותיהם, אלא תופעה, או מנהג הרגילים בחיי היהודים, ואותה תופעה מתוארת בסיטואציות שונות, בפי בני־אדם שונים, במקומות ובזמנים שונים.

הכוונה היא למצות את התופעה, שמדובר בה מכל זויות הראיה האפשרויות: “מכתב מסע”; “מה יאמרו הבריות”; “מספר היהודים”; “אלהי הכסף”; “יושר”; “מיוחסים”.

ראוי לציין, שהספורים מהסוג הזה הם מספוריו הראשונים. (5 הראשונים נדפסו ב“המגיד”, ורק האחרון ב“המצפה” בשנתו הראשונה).

כדוגמה לסוג זה ישמש הספור “מיוחסים”: התופעה שעוסק בה הסיפור על דרך ההכללה היא: “אצלנו “הכל מיוחסים”; כולנו בני מלכים”. ולאחר הכללה זו בא הפירוט, המראה כיצד מוצא לו כל יהודי ויהודי סיבה להתפאר ביחוסו: “יש מתפאר באבי־אביו…” “יש בן־בוז־משפחות… המתכבד בקלון חברו”

“יש זהירים במצוות… יש מתמשכל לובש קצרים; יש… הלוקח אורח־לשבת… יש בעל־הון… יש איש עוסק בצרכי ציבור…” וכד'.

הספור “מכתב מסע”, שענינו: נסיעת יהודי ברכבת בין יהודים ושאינם יהודי, והמראות המתגלים לו בעד החלון. סיפורים מסוג זה בספרות העברית, כמו סיפורו של מנדלי “שם ויפת בעגלה”; או ספורו של יל"ג: “קפיצת הדרך”.

לסוג זה, אפשר גם לשייך את הספור “גיטו קטן” שהוא סיפורן של ארבע משפחות יהודיות, הגרות בחדר אחד. החדר שהוא גיטו בזעיר־אנפין ויש בו ריכוז של סבל וצרות, של דלות ומחסור.

שני ספורים הם סיפורים חסידיים – “התנועות”; “עדיין הוא קוסובי”. ובספור שלישי “מקצה אל קצה” נזכרת החסידות וכוח המשיכה שבה בניגוד ל“מתנגדות”; וכן מגרעותיה.

שני הסיפורים הללו, יש בהם נסיון לתאור אותנטי של האוירה החסידית, של מנהגיהם, ואורח דיבורם של החסידים. ביחוד בולט הדבר בספור “עדין הוא קוסובי” הכתוב כמונולוג של חסיד ויז’ניץ תמים שחתנו הוא מחסידי קוסוב, המאמין אמונה עורת בצדיק “שלו”. הנסיון ליצור צורת דיבור “חסידית” המשתמשת במושגים ובמטבעות לשון הלקוחים מ“תורה” זו, מזכיר במידה רבה את ספורי החסידות של י.ל. פרץ.

אלא, שכידוע, “נבדלה החסידות בגליציה, מן החסידות שבאוקראינה, בכך שבראשונה היה לימוד התלמוד נפוץ גם בקרב החסידים, לעומת הבערות ועם־הארצות המרובה בקהילות אוקראינה”. “רוב החסידים והצדיקים שבגליציה היו עוסקים בתורה” (ש.מ. גשורי; ספר לאנצוט עמ' 45; ספר לבוב עמ' 480).

סוג לעצמו, הוא הסיפור: “אלפא־ביתא”, המוגדר ע“י פאהן כאגדה, ומוקדש לאחים אשר ברוסיא, ולאחים שבכל תפוצות הגולה”. זוהי אליגוריה על הכוח שבאיחוד, לעומת הדלדול שבפירוד. האליגוריה מספרת על האותיות שאינן יכולות לפעול דבר בהיותן נפרדות, אבל לאחר שהן מסתדרות ומצטרפות, הן נעשות לאחד הכוחות הבוראים עולם. הנמשל נרמז בהקדשה שבראש האגדה, וכן בתאורים שונים בספור: “כל אחת חושבת עצמה למיוחסת” (השווה עם הסיפור “מיוחסים”) וכן ראתה ותבליט כל אחת את יתרונה ותבטל את ערך חברתה".

או רמז אחר: “אז החלה כל אחת לדאוג לעצמה. מסורת היתה לה אמנם, כי קיומה נצחי…. אבל לנוכח התסיסה כמעשה שיראה לנפשה, וראה פן יקפצו עליה יסורים”. וגם האויב היה מוכרח להתחשב בכבוד עם…"

תאורי התוהו ובוהו דומים לתאוריו המאוחרים של הנוף ואוצרות האדמה בהרי הקרפטים.

מלבד 10 סיפורים אלה, עוסק השאר בגיבור או בגיבורים מסוימים ובקורותיהם. הנפשות הפועלות מתוארות ברוב הסיפורים לא במבודד, אלא על רקע של חיי ציבור יהודי בעיירה, שהן חלק ממשפחה גדולה יותר.

קצת מסיםוריו עוסקים ברגע מכריע מסוים בחיי הגבור, המשפיע על כל חייו, ואלה קרובים יותר לסוג הנובילה, לפי ההגדרה, שבנובלה מובלט מאורע מרכזי, המשפיע על אופיו של הגיבור, או על חייו ומשנה אותם.

כאלה הם, למשל, הסיפורים: “הרואה ואינו נראה”, שבו המאורע המרכזי הוא כתיבת המכתב לעתון, המשפיע על כל מהלך חיי הגבור ויחסו עם ידידיו ואנשי עירו. “חטא ראשון”, שבו המאורע הוא טיול בבית הקברות “בתשעה באב”, שהיא צעד ראשון בתהליך התפקרותו של נער יהודי.

“האדם” – זה שנחשב כ“גולם” וכ“עבד” מגלה את “האדם” שבו, בשעה שהוא נאלץ לסייע להרס פרנסתו של אחר – ומתמרד. “יוסקה”, שהוא “בריון” יהודי, שמות אמו מזעזע אותו ומביאו לידי שינוי דרכו ללימוד מקצוע.

סיפורים אחרים, אינם מבליטים מאורע אחד. אלא יש בהם תהליך איטי של התפתחות אופי, מסילת חיים שלמה, שיש בה עליות וירידות; ומשתתפים בה גבורים אחדים.

כאלה הם, למשל, הספורים: “חללים” סיפור שבו הפרנסה שאבדה גורמת למות האב ולטירוף דעתה של הבת; “חשוכי בנים” – “תמונות מקבילות” של שתי משפחות, אחת דתית ואחת מתבוללת, ששתיהן חשוכות בנים אבל בראשונה גורמת עובדה זו לעליתם לא"י, ואילו בשניה להרס חיי המשפחה. הטכניקה של העמדת שני עולמות מקבילים זה מול זה, תוך הדגשת המעלות שבאחד לעומת חסרונות השני, מזכירה את דרכו של המספר ראובן אשר בראודס, שחי בשנותיו האחרונות בגאליציה. הרומאן שלו: “שתי הקצוות”, בנוי על העקרון של הקבלה ניגודית בין שני עולמות ואנשיהם: עולמה של העיר הקטנה סוכות ועולמה של העיר הגדולה אודיסה, כאשר היתרון הוא לצד הראשונה.

“המשרתת” זהו סיפורה של נערה ממשפחה עניה, שהלכה להיות משרתת בעיר גדולה ונתפתתה.

מוטיב החוזר בספורים לא־מעטים בספרות העברית, כמו ב“בעמק הבכא” של מנדלי; בסיפורה של דבורה בארון “כעלה נידף”, ובסיפורו של ג. שופמן “שפחות”, אם כי באחרון מתואר המאורע מנקודת מבטו של הגבר.

בסיפור זה, יש נימה סוציאלית מובהקת, הבולטת גם בסיפורים אחרים שלו.

“הוא ואשתו”, ספורה של בת עיירה קטנה שנישאה לבן־כרך יהודי מתבולל, שעדיין לא הסתגל לחיי נישואין. “מקצה אל קצה” – התפתחותו הרוחנית של צעיר יהודי, הנקלע מהשקפה להשקפה, ועובר תוך זמן קצר את כל המחנות בעמו: מתנגדות, חסידות, השכלה, התבוללות, ציונות, סוציאליזם.

כמה מן הסיפורים מסתימים בפואנטה, השופכת אור חדש על כל המסופר קודם.

“נשמה יתרה”, סיפורה של נערה מתבוללת, המגלה, כי אביה אינו שונה משאר היהודים שבתו בזה להם.

“המשומדת”, סיפורה של נערה, שדוקא לאחר שהשתמדה, חזרו אנשי העיר וקראו לה בשמה העברי.

“בושה”, סיפורה של משפחה יורדת, המסתירה את דלותה, ובתם הקטנה מסייעת לכך בעזרת דבר קשר, שהיא מוציאה מפיה. השקר הראשון בחייה. “חתן דמים”, שמו של הסיפור הוא אירוני: חתן המשתדך רק בעבור כסף רב. וכן סופו של הסיפור, שבו נשאר החתן ברווקותו, בגלל עוניה של הכלה.

“אביון וגוזלו”, סיומו של הספור הזה הוא המשפט צבוע ומתחסד, שמשמיע הגוזל כלפי הנגזל, ומתוכו נשמע ההיפך ממה שקרה המציאות.

  1. מקומות העלילה

רובן המכריע של העלילות מתרחש בעיר קטנה, מיעוטן מקומו בכפר – “מת מצוה”; “במעמקי האדמה” – או בעיר הגדולה – “הוא ואשתו”; או שנזכר בהם המעבר מן הכפר לעיירה – “מכפר לכרך”; “חורבן שאינו פוסק”; או מעבר מן העירה לכרך – “ממאורעות יהודי קטן”; “טן־דו”.

תאורי העיירה, רחובותיה, מנהגיה, בתי־הכנסת, מקומות הטיול ושאר פרטים מן ההווי שלה, ממלאים את רוב סיפוריו של פאהן, ותורמים חלקם לאישורה של הדעה, שפאהן הוא אחד ממציירי ההווי היהודי ומתאריו.

"עיר קטנה בגליציה. במצבה הגיאוגרפי רחוקה מערי הקולטורה. גם מסלת־ברזל לא תעבר שמה ובמצבה התרבותי היא חנוטה ומשומרה בכל ישן נושן, ורוח חדש עוד לא הפיח בה חיים חדשים.

פה הולכים אחינו בדרכי אבותיהם ואוחזים מעשי הזקנים…. כן לא יקרה איש בשם משפחתו “הולצמן או קאצפלד” כמנהג הגויים, חס וחלילה! שם בבית הכנסת נקראו ר' דב בר' גימפל או ר' שרגא בר' פייטל, ובעולם המעשה יש סמנים מיוחדים לכל אחד ואחד כדי הכרה… עשירה איפא העיר הקטנה הזאת בכרוניקה ובאוצר־שמות נפלא במינו, אשר לשוא נבקשו באחת הערים הנאורות" (זרח צאן קדשים).

“אחת לחדש יום השוק בעיר הקטנה הזאת. אז יתאספו האכרים של הסביבות, למכור מתנובת־השדה ויקנו להם צרכיהם. צרכי אוכל נפש ושאר צרכים. ביום הזה יצאו גם הקונים בני העיר לקנות, אף על פי שהם יכולים להשיג צרכם בכל רגע. כבר הרגלו לקנות דוקא בשעת דחק, בשעה שרבים הקופצים על סחורה. מרגישים הם בזה מין טעם מיוחד” (החנוני).

“מסביב טלטול ותנועה. נדמה שכל העיר נודדת. על עגלות טעונות מטות ושלחנות, ארגזים וספסלים, ספות ומראות, כרים וכסתותף והמחנה עובר מרחוב לרחוב, זה הנה וזה לעומתו. נשים נושאות בעצמן את הכלים היקרים, פן תנפצם השפחה. נשים נושאות עלליהן על זרועותן, לבל יכבד עליהם הטלטול, ונשים נושאות את אגני־הפרחים, שהגינו עליהם בימות החרף עדי ראו אור אביב – חדש מאי בארץ, ראש השנה לדירות” (בחדש האביב).

בקבוצת סיפורים שלמה, ההווי היהודי הוא נושא הסיפור וגבורו הראשי. כאלה הם, למשל, הסיפורים “מחיי משפחה” המתאר שלשה עולמות שונים, של אב אם ובת, הנמצאים תחת קורת גג אחד, כשכל אחד שקוע אך ורק בעניניו.

“ממאורעותיו של יהודי קטן” זהו סיפור על נער יהודי בכרת גבול, המגורש ממקום למקום ע"י השוטר ונאלץ לפשוט יד ולקבץ כסף להוצאות הדרך כדי לחזור לביתו בעיר הקטנה.

“החיט” המתאר ריב בין בעל לאשתו על רקע של “יחוס־אבות”.

“שנוררים” – שיחת שני קבצנים על מנהגי הנתינה של היהודים.

  1. הנפשות הפועלות – גילן, מקצוען והשקפתן.

רצונו של פאהן להקיף את כל מסכת החיים של היהודים ולמצות את כל האפשרויות, מתגלה ביחוד בסעיף זה.

גיבוריו מיצגים סולם גילים מלא, מערכת מקצועות מגוונת ומעגל השקפות שלם.

יש ספורים שגבוריהם הם נערים רכים לפני גיל בר־מצוה: “ממאורעות יהודי קטן”; “חטא ראשון”; “יפתי”.

ויש שגבוריהם נערים ובחורים לפני נישואיהם: “החיט” (הכוונה לשני עוזריו); “אורח לסוכות” – חיל החוזר לביתו בחג; “מקצה אל קצה”; “יוסקה”.

קבוצה שלמה של סיפורים גיבוריה הם נערות המחכות לארושן או לחתנן: “נשמה יתרה”; “המשומדת”; “מדרון”; “טעות”; “החול המועד”.

חייהם של זוגות צעירים בשנים הראשונות לאחר חתונתם מתוארים בסיפורים: “היורש”; “הוא ואשתו”; “טן־דו”.

דאגות פרנסה של משפחות צעירות שמטופלות בילדים, או של אנשים מבוגרים יותר, גם הם מן הנושאים השכיחים: “גדליה הרוכל”; “החנוני”; “העגלון החדש”; “האדם”; “זרח צאן־קדשים”.

גם בעיותיהם של זקנים משמשות נושאים לספורים: “מכפר לכרך”; “חורבן שאינו פוסק”; “באדר”.

הגיבורים רובם מתלבטים בדאגות פרנסה וקיום. לרבים אין מקצועות מוגדרים כלל, והם עוסקים בכל הבא ליד; וגם אלה שמקצוע בידם אין בכוחו לפרנסם כדי קיום בכבוד. בין המקצועות המתוארים הם: סוחר־עצים; (נספה בלא משפט); סרסור (זרח צאן־קדושים); חנוני (חללים; החנוני; התחרות); תופרת (המשומדת); חיט (החיט); מלמד (הביתה לפסח); משרתת (המשרתת; ברחוב מאחורי העיר); עגלון (העגלון החדש); עסקנים, סוחרים בכל הבא ליד, פקידים סוכנים־נוסעים וכד'.

רובם של הספורים מתארים משפחות דתיות, המקבלות את אמונתן כדבר שאין להרהר אחריו. אבל יש סיפורים המתארים טיפוסי מתבוללים, משכילים וציונים.

לעיתים הניגוד בין הדורות הוא גם ניגוד בין השקפות, כאשר ההורים שייכים לדור הישן והבנים, או הבת, לחוג המשכילים הקרוב להתבוללות, או לציונות (“מחיי משפחה”; “טעות”; “בסורו הביתה”) ולעיתים הניגוד בין ההשקפות הוא גם ניגוד בין אנשי העירה הקטנה לבין אנשי הכרך שנתפקרו, או בין עניים לעשירים (חשוכי בנים; בושה; הביתה לפסח).

מבקורתה של רחל מאיר על הקובץ “בזרם הזמן”, נראה, שגם הסיפורים “מספורי השב” ו“מספורי הנכד” היו בנויים על דרך ההקבלה הניגודית. " בשני ספורים אלה יתגלה “נצחון הנושן על החדש”, כי מה רב ההבדל בין השב הצנוע ובין הנכד הצבוע".

טכניקה דומה של כתיבה מצויה גם בסיפורו של ר.א.בראודס: “שני הקצוות”.

  1. מבנה הספורים:

אחת הדרכים האופיניות, שבהן בוחר פאהן לבנות את סיפוריו היא: הפתיחה שעיקרה תיאור טבע, או דומם שתפקידה ליצור את האוירה המתאימה למאורע המתואר בדרך של ניגוד או הקבלה: “מכתב מסע”; “זרה צאן־קדושים”; “החנוני”; המשרתת“; “בחדש האביב”; מכפר לכרך”; “גיטו קטן”; “התחרות”; “באדר”; “ברחוב מאחורי העיר”; “האדם”.

צורה אחרת, שגם היא אפינית, היא הפתיחה על דרך ההכללה, שלאחריה בא הפירוט בצורת מאורע מחיי אדם, המדגים את העקרון הכללי שהוצג בראש הספור: “הרואה ואינו נראה”; “מסכת גליציה”; “זרח צאן־קדושים”; “חללים”.

גורם הזמן בסיפור, אף הוא אחד האמצעים לגיוון צורות המבנה השונות. יש סיפורים הפותחים במאורע מאוחר, או במאורע האחרון מבחינת סדר הזמנים, ורק לאחר שהתעורר הענין אצל הקורא, באה חזרה לאחור, ומתוארים המאורעות המוקדמים: “מת מצוה”; “נספה בלא משפט”.

יש מן הסיפורים, הפותחים בדיאלוג או בתמונה, כאילו מאמצעו של מאורע מסוים, ורק המשכו של הסיפור מגלה לקורא מה שקדם לאותה שיחת פתיחה מכרעת, ומה שבא לאחריה: “גדליה הרוכל”; “נשמה יתרה”; “מחיי משפחה”; “ממאורעות יהודי קטן”; “מדרון”; “בחול־המועד”;

יש, כמובן, גם סיפורים שהמאורעות באים לפי סדר כרונולוגי, דבר דבר במקומו, מן המוקדם אל המאוחר: “התנועה”; “הביתה לפסח”; “חטא ראשון”; “טעות”; “היורש”.

ב. הלשון והעיצוב האמנותי.

עיקר חולשתו של פאהן היא בלשון, המעוררת הרגשה, שהיא אינה נשמעת לו כל צרכה, ומתנהלת בכבדות, ולעיתים אף רצוצה. פעמים רבות מבנה המשפטים מסורבל, ומנוגד לחוקי הלשון. לא תמיד הביטוי הוא מדויק, ויש שהוא מערפל את התמונה ומטשטש את הרושם. מתוך חוסר־אונים זה יוצאים תיאורי הנוף והדומם סטיריאוטיפיים ושיגרתיים וחסרה בהם הרגשה אמיתית של נוף. גם תאור מלבושי אדם, מעשיו וחיצוניותו, אינם מעוררים בקורא רושם של ראית אמן חד־פעמית, אלא של רפיון עיצוב ונסיונות כושלים. בולט הניגוד בין הרגשה אמיתית, הנובעת מלב חם, לבין חוסר יכלתו לבטא במילים אותה הרגשה.

להלן הדגמות אחדות להסברת הנאמר:

א. מתאורי נוף דומם.

ב. מתיאורי אדם ומעשיו.

תאורי נוף דומם

שלשת הסיפורים הראשונים, שנדפסו ב“המצפה”, מתארים כל אחד עונת שנה אחרת: בוקר חורף (החנוני); סוף החורף ותחילת האביב (המשרתת); יום אביב (בחודש האביב).

בתאור יום האביב, נראה בברור, כיצד המליצה משתלטת על התאור, כאשר השימוש במלה אחת גורר אחריו אסוציאציות של פסוקים ומטבעות מקובלות, שלא לצורך. והתאור הוא ארוך, מסורבל ומעורפל: כוונתו לצייר יום בהיר שטוף אור, שבו העץ מלבלב ובעלי־החיים רוחשים והנה באה המליצה וגורמת לערפול המראה ולטשטוש הנוף. התאורים מופרזים, והמלה “כמו” שפאהן משתמש בה ללא אבחנה. מקלקלת את הרושם. פתיחת הספור כך היא: “יום אביב. אין שום צל. הככר טבול בים של אור. השמים פרושים כטלית שכולה תכלת של שכם השמש, המורה זיק זהב למרחביה. מנגהו יזהבו ראשי אילנות שפתחו עלים ופיטורי־ציצים…”

הביטוי “השמש המורה זיק זהב למרחביה”, מצמצם ולא מרחיב את תחושת האור שתוארה קודם לכן, ואילו התיאור של ראשי האילנות המזהיבים מנגהו, מתאים לשקיעת השמש, ולא לחצות היום. ואם כבר מכוון המבט לאור הנוגה על ראשי האילנות, אין הוא יכול בה בשעה להתבונן גם באילנות “שפתחו עלים ופיטורי־ציצים”. וגם מבחינת הלשון אין התאור נאה, שכן הוא מפתח את הסומך: “אילנות שפתחו עלים ופיטורי ציצים”, והיה צריך להרחיב את הנסמך: “ראשי־האילנות”, ולעבור לציצים ולעלים רק במשפט הבא.

לעומת זה, הדימוי של השמים לטלית על שכם השמש הוא נאה ומקורי.

תאורי אביב וחורף, בסיפורים אחרים, חוזרים על עצמם, כמעט באותה לשון, ואין המציאות האחרת של הסיפור החדש משנה הרבה מן התיאור שכבר נטבע באחד הסיפורים הקודמים.

אם מתוארים רהיטי משפחה עניה, למשל, הרי תמיד “המטה רעועה”, השולחן מקולקל והארון צולע. או להיפך: השולחן צולע והארון שבור. הבית נטוי לנפול והכלים שבורים (“בחודש האביב”; “גיטו קטן”; “האדם”).

גם כאן מתבלטת התכונה האופינית של פאהן. שכבר הכרנו אותה בענינים אחרים, והיא: הרצון למצות ולהקיף את הכל ולבלתי השאיר שום פרט, שאפשר לנצלו.

כאשר הוא מתאר עוני, למשל, הרי כל הפרטים יחד היוצרים את אוירת העוני, שבקורא מצפה להם, מצויים בסיפור, וכמעט שאין חסר פרט כלשהו. מכאן שתי מגרעות: האחת, התאור יוצא מתחת ידו מוגזם ומופרז, ולמעשה גם בלתי משכנע. כעין תאור של “העוני הטיפוסי”, ולא עוני מסוים של משפחה מסוימת. והשניה: אמנם כל הפרטים המקובלים המרכיבים תמונה של עוני מצויים בתאוריו של פאהן, אבל כמעט שאין למצוא הארה חדשה, ולא גילוי מקורי של פרט מסוים, אך לא דימויים והשוואות, שיש בהם כדי להצדיק טיפול מחודש בנושא שכבר נכתב עליו רבות.

תאורי אדם ומעשיו

אחת הגיבורות השכיחות בסיפורים, היא עלמה צעירה ומפונקת, השקועה אך ורק בתוך עצמה, במראיה החיצוני, ברומנים הפולניים שהיא קוראת ובמחשבות על חתנה. נערה כזו, בדרך כלל, קרובה להתבוללות, שכן החיצוניות של העולם האחר מושכת אותה.

בסיפורים השונים, דומים תאורי נערות אלה ומעשיהן, זה לזה, עד כי אפשר להחליף תיאור בתיאור:

“היא יושבת על ספסל־משי ונשענת על צלעו לפני שולחן עגול מכוסה בסדין יקר, ולפניה ספר כתוב פולנית. על כתיפיה וםניה הבריאים… ירדו בלי סדרים סלסלי הראש השחורים, אשר לא חוברו עוד למקלעה…” (נשמה יתרה) “ובאותה שעה עצמה עומדת בתם – עלמה צעירה – ומסתכלת תמיד בראי. במבטה תראה הנאה עצמית… בידיה ממשמשת היא בשערה וקבוצותיה מתלתלת בלוריתה – – – הבקר חולף בעניני הלבשת והתיפות, ומעט בהשלמות “השכלה”. קוראת היא חצי שעה מעט “פשיבישבסקי” או רומן אחר בעל הרבה חוברות” (מחיי משפחה)

“דרכה לבלות חלק רב מעתותיה ממול הראי, מלא לשם קוקטיקה ויפי, כי־אם לשם התבוננות, אם באמת טפוסה אינו יהודי… לעיתים רחוקות לוקחת היא רומן־פולני בידה, בכדי לצאת ידי חובת קריאה” (המשומדת). “חייצי – נערה בעלת קומה ממוצעת, פנים עגולים הדומים לפני אביה, יופי בינוני, וראש מסורק ברוב כוונה, יצאה החנותה ובידה רומן פולני, כי אוהבת היא ככלל את הקריאה תמיד. יושבת היא לה על ספסל פותחת את הספר וקוראת בלחש באגרת המונחת בין הדפים”… (טעות). משהו כעין זה נמצא גם בסיפור “בחול המועד”. תאור הטיפוסי המשותף, הוא האופיני לפאהן, אבל אין בו מן ההתבוננות העצמית, החד־פעמית.

אחת הדרכים, שבה נוקט פאהן, כדי ליצור את תחושת המקום והאוירה כפי שהם ואת דרך דיבורים והתנהגותם של הגבורים, הוא חיקוי צורת הדיבור העממית. מובן שהדבר מלאכותי, שכן לשון הדיבור היא אידיש, ואילו הספורים כתובים עברית ולכן מצד אחד הדיאלוגים הם מליציים ומלאכותיים ומצד שני חוטאים לחוקי הלשון העברית.

דוגמאות: באחת השיחות בין איש לאשתו (גדליה הרוכל) אומרת האשה, המנסה להניא את בעלה מלצאת ולסחור בכפרים ובעירות, בסגנון מקראי נמלץ: “אבל גדליהו, כמוני כמוך יודעת מצבנו ודלותנו, אך כפי הנראה ירד שלג רב ארצה בחדש הזה, ואיך תתחייב בנפשך ותשליך חייך מנגד, ולך אין כסות־חם ואדרת עזים וגם מנעלים חדשים אין לך?”

ומאידך, עונה לה הבעל, בלשון שיש בה משום תרגום הלשון המדוברת: “לסחור פה בעיר!” – ענה בשחוק מכאב לב – “מלבד כי אין מסחרים פה, ומלבד כי מחזיקים שבעה אנשים בענף־פרנסה אחד, הן שכחת כי בידים ריקות לא יעשה מאומה!”

כל הסיפור “יושר”, בנוי על דרך השימוש העממי במושג זה, שאירוניה וכובד ראש משמשים בו בערבוביה.

בסיפור “מיוחסים” מתפארת אשה על חברתה: “לכי לעזאזל מפה, את ילידת־חוץ (זאטעקע)! ואנכי ב”ה ילידת כאן (א היגע)!"

אשת החיט המנסה להסות את בעלה, לבל ישיר שירים שיש בהם משום ניבול־פה, אומרת: “בערילי עד מתי תאהב שטותים? לא נאה כלל הדבר!” (החיט)

אגב, מלה זו “שטותים” הבאה מאידיש מצויה גם בסיפוריהם של אחרים מסופרי אותה סביבה.

למשל, בסיפורו של אברהם לבנסארט “הפחד” (כתבי אברהם לבנסארט, הוצ' “שפה ברורה”, תרע"ד עמ' 60): “אומרים שטותים, יאמרו מה שיאמרו פה לא שם”.

אין הסיפורים נקיים גם משיבושי לשון, כגון:

“למוד בני” “מדוע תלמוד ביד רוממה לעיני כל” (מה יאמרו הבריות?) במקום, כמובן: “למד בני” “מדוע תלמד ביד רוממה לעיני כל”.

“היא מלישה, מאפה ומבללת בבת־אחת” (יושר)

במקום: היא לשה, אופה ומבשלת בבת־אחת.

“נשיב מריבות ברחובות הנדחות” (מיוחסים) במקום, ברחובות הנידחים.

  1. סיפורי החטיבה השניה

מתוך כ־15 הסיפורים שכוללת קבוצה זו, ייוחד את הדיבור רק על ששת הסיפורים הארוכים בלבד, שכן האחרים אינם שונים בהרבה מספורי הקבוצה הראשונה, שכבר תוארו לעיל:

א. “יוסלי טגלשר” – (יצא בחוברת מיוחדת, לבוב תרפ"ב).

ב. “גראף בובובסקי”

ג. הגראף וויצ’וק דזידושיצקי ורבותיו העבריים" (שניהם נתפרסמו בעתון “בדרך” ורשה, תרצ"ד – ה')

ד. “מני קלוש מחוקק”

ה. “שלמה רובין בראשיתו” (שלושתם כונסו בקובץ “מסות”, ירושלים תש"ג).

המשותף לסיפורים אלה, מלבד המרחב האפי שלהם הוא, שבמרכזם עומד גיבור שאינו בדוי, אלא קיים או במציאות היהודית או במציאות הנכרית. גיבורים אלה אינם גיבורים היסטוריים, אלא בני אותו דור, או בני דור קרוב, ורבים אך הכירו אותם.

עובדה זו היא הקובעת את אופים של הסיפורים הללו שכן אין חופש מוחלט לדמיון היוצר לפעול, אלא המאורעות כפי שקרו במציאות, הם המכתיבים לסופר את מהלך העלילה. בשל כך קרוב יותר סוג זה של ספור אל “הרומן ההיסטורי” והוא סוג לעצמו: הסיפור ההסטורי.

במסתו “הרומאן ההיסטורי” מבדיל שלמה צמח בין שני סוגים של סיפורים הסטוריים: (שלמה צמח, כתבים נבחרים, הוצ' דביר ת"א, עמ' 254 ואילך), סיפור היסטורי מעצם ברייתו, וסיפור של מציאות מעצם ברייתו.

“סיפור שנכתב לפני הרבה מאות שנים מתוך מציאות זמנו עודנו סיפור של מציאות בהווה, ולא של עבר, עד היום הזה. אבל עבר שנהיה לסיפור. אפילו בן יומו הוא בן עבר רחוק הוא…. ישות זו יוצאת מדרך לקיחתו של הסופר: במקום אחד לקח דברו מן העבר, שלא היה לו מגע של חיים עמו, אלא מצא רמזים עליו מתוך שיירי ידיעות שנשתיירו בידנו או שנתחדשו על יגיגנו על החיים ההם; ובמקום אחד לקח דבריו במישרים משפעת המעשים התופעות שבחיים הקולחים לנגד עיניו, ודרך לקיחה זו היא שטבעה אופיה לעולמים בסיפורים שנבראו”. “האמת שבסיפורים אלה סוגה אחר… עיקרו של הרומאן ההיסטורי ונקודת המשען והמוצא שלו בעובדה כמות שהיא, באישים הללו ומאורעות הללו המפורסמים והידועים שבתולדות הימים,… קודמת האמת שבהכרה לעשייתו של הדמיון היוצר…” מכאן ש“הרומאן ההיסטורי אינה כתיבה של ספרות יפה גמורה ולא כל מידותיו מידותיה. יסודו…. במהלך מחשבה שכלי, שנותן בתחילת הדברים ומחוץ לדברים, אמת של עובדה ומוציא ממנה תולדותיה… תחילתו של הרומאן ההיסטורי דבר קיים וברור באמיתו, ולאחר מכן יוצאת הכתיבה ומבקשת אחרי איזו מציאות שתבוא לחזקה וליתן לה בליטה ואחיזה בחיים”.

תכונות אלה, שמונה צמח בסיפור ההיסטורי, מצויות גם בסיפםוריו אלה של פאהן. נראה, שסוג ספרותי זה מתאים לאופיו ולדרכו היצירית של פאהן, שכל ימיו צעד בשני שבילים: שביל המחקר ההסטורי ושביל הסיפור; ובסוג זה ניתן לו למזג את שניהם. מענין הדבר, כי תכונה נוספת, שמגלה צמח אצל כותבי סיפורים הסטוריים, הולמת גם את אישיותו של פאהן בהערכת דרכו הספרותית: “סופרים שעסקו בסיפור מציאות של הווה והעלו חרס, פעמים ההצלחה מאירה להם פנים, משהתחילו לספר בעבר הרחוק והמכוסה”.

יוסלי טגלשר, גיבור סיפורו של פאהן, הוא גם גיבור הפואימה של אביגדור המאירי. בהקדמתו לפואימה זו (מאסף סופרי א“י, סדר שירים, תש”ב עמ' 27) מתאר המאירי גיבור זה:

“יוסילה טגלשי – דמות חיה שלפני מאה שנה, שהיתה לדמות אגדתית של יהודי הונגריה העליונה וגם במחוזות השכנים של גליציה: כעין “סרס בולבא” יהודי־הונגרי, שהיה תלמידו של “חתם סופר” וממקורביו של “הצדיק הקאלוכי” ר' אייזיק טאוב. – יוסלה היה לגבור יהודי לאומי, שהושיע את אחיו היהודים בהרבה מצוקות, השתתף במלחמת השחרור ההונגרית וגם הניע את השודד המפורסם רוזה שאנדור לצאת למלחמה יחד עם ארבעים אלף שודדיו, הסרים למשמעתו, ולבסוף גרם לחוק המתיר ליהודים לקנות קרקע ולעבוד את האדמה”. (תוכן היצירה מובא במלואו בנספח).

יוסלי הוא שמשון הגבור במציאותה של גלות. כוחו וגבורתו של יוסלי הם כשל שמשון; כמותו, מתבזבזים כוחותיו למעשים קטנים, שיש בהם ישועה לשעה, כמותו כוחו הרוחני מועט ביחס לכוחו הגופני, אבל שלא כגבור הקדום, אין יוסלי כרוך אחר הנשים הזרות, אלא נושא לו אישה בת־ישראל, שהיא עזר כנגדו בעבודת האדמה.

דמותו של שמשון ועלילותיו שימשו מופת למעשיו של יוסלי, והוא חוזר עליהם ואף מגדילם. גם להולדתו קדמו כמה מקרים מופלאים, שכן שלשה חלומות חלמה אמו לפני שנולד, ואף “הצדיק” הבטיחה כי בנה יהיה אחד מאנשי השם בישראל. לאחר הבטחת הצדיק וההרהורים על שלשת החלומות, רואה האשה ההרה בדמיונה את פני בנה עם פאותיו הארוכות המסולסלות, אשר רגע דומים הם הם לפני “הצדיק” ורגע משנהו נעשות הפיאות כשבע מחלפות ודומה הוא ל“שמשון הגבור”. אותה שעה לוחש לה לבה, כי בנה יהיה מושיעם של “ישראל”. גלגול הפיאות במחלפות יש בו רמז לעתיד דרכו של יוסלי, גיבור יהודי בגולה, שכוחו כוח קדמון; גיבור יהודי שכוח הגבורה וכוח התורה נלחמים בתוכו, עד שדוחה הראשון את האחרון.

יוסלי, שנתקבל בזכות כוחו לישיבתו של חת"ם סופר בפרשבורג, נעשה איש־הבינים של מערכות ישראל, מול מערכות הסטודנטים הנוצרים שרגילים היו להלחם בתלמידי הישיבה ולהפיל בהם חללים. כעסו הוא “נחלתם של שמעון ולוי” וגבורתו “נחלת גבורים היא שנסתלקה מישראל, וחזרה אל אכסניא שלה”. מעשיו הם מעשי בר־כוכבא שהיה בוחן בדרך זו את תלמידיו: “בשעת ריצה תפס בגזע אחד האילנות הגדלים לצדי הדרך וזה נעקר עם שורשיו ונמשך אחרי ידו המנפנפת באויר כמשוט במים”. באילן זה הכה את מפקד העד שכנגד, ובכך נסתימה המלחמה בנצחון ישראל.

יוסלי מקפל בתוכו את גבורתם של הגדולים בגיבורי ישראל בכל הדורות, אבל בעיקרו הוא כעין גלגולו של שמשון הגבור; “ויוסלי ידע אמנם לכבד את חבריו העולים עליו בתורתם, אבל הכיר גם בערך עצמו. והלא גם שמשון הגבור לא היה לא רב ולא למדן”. כדי לחקות בשלמות את מעשי שמשון, מפגיש פאהן את גבורו עם מלך החיות, ויוסלי ויוסלי נכנס לכלובו של האריה ועולה על גבו, ומלך החיות כורע על גבו מבלי יכולת לזוז. גם במעשה זה יש זכר ברור לאגדות המסופרות על בר־כוכבא, שנכנס לכלוב האריה ורכב על גבו. “נין אנכי לשמשון הגבור שהכה את הארי…”

אין יוסלי יכול לעקור את שערי עזה, או לשסע כפיר אריה הנקרה לו בדרכו, אבל בכוח לחץ רגליו שובר הוא סדן עגלה; אבן גדולה שמשקלה כמאה קילוגרם, משמשת לו במקום לחי חמור, ובה הוא מפזר את אויביו הרבים שארבו לו בדרך ובקשו להמיתו. מסכנה אחרת ניצל כאשר יחד עם קרובו קרעו לשנים סוס אחד שחסם את דרכו ובכל חלק מחלקי הסוס הכו ופצעו את המתנפלים עליהם. רגל־הסוס, שימשה לו כ“לחי־החמור” לשמשון.

כשמשון, שאויביו נצלו חולשתו לנשים, ודלדלו כוחו, כך גם אויביו של יוסלי, נצלו את בטחונו הרב בגבורתו וגרו אותו בדברים למען יוכיח להם, כי עדין לא תש כוחו. הנסיון שהעמידו אותו בן נעשה בערמה, ובעוד שיוסלי התכונן להרים חבית כבדה היתה החבית שלפניו ריקה, ומכיוון שאזר כוחותיו לריק, הוטל בו מום, וכוחו עזבו. היה זה מאמץ שנתגלגל באפס, וגרם לאבדנו, ויש בו סמל לכל מעשיו:

“וזקנים שבדור מתלחשים ביניהם: ראוי היה האדם הזה להיות מושיעם של ישראל, אלמלא היו שרויים על אדמתם. אלא שהדור והמקום לא היו ראויים לכך, ונתבזבזו כוחותיו של זה לקטנות ולפזור…”

הסיפור נותן ביטוי לשאיפה כמוסה בלב האדם, וביחוד בלב יהודי בגולה: בשעת צרה ומצוקה, יבוא האחד הגבור, אשר אין לעמוד בפניו ויביא את הישועה בכוח הזרוע. אמנם, מקובל, כי “אין מדרכם של ישראל לנטות אל הכח, וכי אינם נותנים ערך לידים, ואינם חולקים כבוד לאגרוף”. ואעפ“יכ כל אדם מישראל משתבח בגבורים שהקים עמו בימים קדומים וחולם עליהם בשעת צרה. מבחינה זו גם “הגולם” של המהר”ל מפראג, הוא תחליף לכח הגופני החסר לעם.

סיומו של הסיפור, אופיני לגילויים של תקוות ארציות כאלה בישראל: אין מקום במציאות היהודית בגולה לשמשון מודרני, בשר – ודם המהלך בתוך העם, סופו של יוסלי שהתחלה והיה כאחד האדם, ונשארו גבורתו וכוחו נחלת האגדה, אשר עליה יתחנכו דורות בישראל, וממנה ישאבו כוח והכרת־ערך.

תכונה משותפת לסיפור זה של פאהן ולשאר יצירותיו ומחקריו היא: אהבת ישראל והרצון לראות בהתחדשותו של העם על יסוד המסורת. תכונה זו היא שהובילה אותו אל מחקריו על הקראים, שחיפש אצלם את ההמשך של היהדות המקורית, אם כי הגיע למסקנה השלילית, שרק השמות נתחלפו, לפי “המסורת” קיימת גם אצלם בשינוי שם: “סבל ירושה”.

תכונה זו היא שגרמה לו לחקור את תנועת ההשכלה, ראשיתה ומחולליה, שמא ימצא שם את חידוש פניה של היהדות ברוח התורה והמסורת ואהבת הארץ, אבל כאן, נתברר לו, כי אותה תנועה שכוונתה בתחילה היתה רצויה, הוליכה להתבוללות ונתרחקה ממקורה, ורק בשעה שהדרך מובילה לציונות, יש בכך משום התקרבות למקור, אבל אין ציונות בלא שמירת המסורת וקיום המצוות.

אותה תכונה היא שהולידה את מחקרו על הפגישה בין אישי ההשכלה לבין ראשי הקראים, כאשר נראה לכאורה, שהמאחד אותם הוא ההתנגדות לתלמוד והרצון לחזרה אל המקורות, אל כתבי־הקדש והארץ. אז נתברר כי התקרבות זו והתקוות שתלו בה, לא נתקיימו. ואילו מה שמאחד אותם הוא, למעשה, רק יסוד שלילי משותף: בקורת על המסורה ויחס של זלזול אל קדמוני התלמוד. שום אדם לא הסתייע בחברו, טשטוש ההבדלים בין שני הצדדים והתקוה כי ההשכלה תהיה מתווכת בין שתי הכתות, היו אשליה בלבד, ולמעשה המרחק בין המשכילים והקראים גדל לאחר פעולתו של אברהם פירקוביץ.

יוסלי טגלשר הוא גילום בלטריסטי של אותו רצון, לגלות את השרשים הקדומים של העם, על מנת לחזור אליהם שנית.

אמנותו של הסיפור היא בכך שהצליח ליצור את האוירה של מיתוס, מציאות שהיא עבר והווה כאחד. מרכיביה של מציאות מיתית זו הם שנים: הטבע ומעשיו של הגבור.

תאורי הטבע מוסבים על נופים מסוימים ומוגדרים, נוף הרי הקרפטים, אבל דרך התאור היא דרכו של המיתוס, המכניס רוח חיים באיתני הטבע ובתופעות הבריאה, והם מתנהגים כיצורי־אנוש. על רקע זה של יחסי ההר־הגבר המחזר אחרי הבקעה־הנקבה, פועלים בני־אדם, וגם בעולמם חלום ומציאות משמשים בערבוביה, והחלום הוא חלק מסדר עולם, והוא אות מבשר למעשים שיתרחשו.

מעשיו של יוסלי טגלשר שהם פרי מציאות זמנו למרות שבחלקם ניתנים גם להסבר הגיוני ובדרך־הטבע, הרי כשהם מצטרפים יחד, מייחדים לגבור מקום בקרב אותם גבורי קדומים שהילכו פעם בארץ.

מן הראוי היה לעשות השוואה מפורטת בין סיפורו של פאהן לבין הפואימה של אביגדור המאירי: “יוסילי טגלשי”. אבל מכיוון שהפואימה טרם נתפרסמה במלואה, ורק חלקים ממנה, נדפסו במקומות שונים במשך שנים רבות, תיתכן השואה חלקית בלבד, כשהיא מבוססת על אותם חלקים, שנתפרסמו, ועל תוכן הפואימה, כפי שהוא מובא במילים קצרות כהקדמה לפרקים אלה. *

___________________

* הרי רשימת המקומות לפי סדר הופעתם ולא לפי בדר הפרקים שבהם התפרסמו חלקים מיצירה זו, העומדת לצאת בקרוב לאור בשלמות בהוצ' אגודת הסופרים ובשיתוף מסדה.

אביגדור המאירי: יוסילי טגלשי

שיר גבורה בעשרים ושמונה פרקים

  1. יוסילי משרה שלום בעדתו; גליונות בעריכת יצחק למדן; כרך שביעי; תל־אביב תרצ"ח; עמ' 15 – 12. (יוסילי היה לבר־מצוה).

  2. יוסילי מוציא את השר מן הבץ. השיר האחד־עשר. מאסף סופרי א“י; תל־אביב ת”ש;

בעריכת א.א. קבק וא. שטיינמן; עמ' 179 – 185.

  1. יוסלה נולד ב“אחד”. השיר השלישי. מאסף סופרי ארץ־ישראל; סדר שירים; ערוך בידי יצחק למדן; תל־אביב תש"ב; עמ' 97 – 101.

  2. “מיכל השטן” קונה אוצר (קטע מתוך השיר השני. מאזנים בעריכת עזריאל אוכמני, וק.ק. ברתיני; חוברת ג' (רעה); כרך כד‘, שבט תשכ"ז; עמ’ 183 – 184.

  3. אחד מכרכי “הארץ” שלפני שנת 1942. (לא ראיתיו). הסדר מבחינת המוקדם והמאוחר הוא: 4; 3; 1; 2.


אביגדור המאירי, שנולד אף הוא באזור הרי הקרפטים, שהיה שייך אז להונגריה, מצא בדמות זו גיבור המתאים מאין כמוהו לבטא את אישיותו הסוערת המורדת, והגאה.

שני יוצרים אלה שאופים שונה זה מזה תכלית שינוי, ואף השקפותיהם רחוקות מן הקצה אל הקצה, מצאו כל אחד לפי דרכו, בגיבור זה, את התשובה לגעגועיהם על איזו תפארת בעמם, שאבדה.

יצירתו של המאירי, היא פואימה חרוזה, ושוני זה שבצורה, שבין פואימה לסיפור, הוא אחד ההבדלים המכריעים בין שתי יצירות אלה.

כאמור, תיעשה כאן השוואה חלקית בלבד, המתייחסת לפרטים:

ההורים: בסיפורו של פאהן שמותיהם: ברוך ובלימה. ברוך יליד המקום, בן כפר וישקוב אשר בהררי הקרפטים, ובלימה מוצאה מטגלאש הסמוך לדברצין, למדינת מורמרוש. בלימה היא עירונית ומלומדת ומוצאה מהונגריה.

בפואימה של המאירי השמות הם אבריש ותמר. הוא שואב⁻מים בן המקום, בן כפר שפטו שבהרי הקרפטים שבמדינת הגר (הונגריה) והיא מילדת במקצועה ומוצאה “לא מרום⁻קרפטית, אשר עניה צווח – מפלך המדיארים היא תמר היפיפיה” בת הכפר טגלש, מיוחסת ועדינה ושונה משאר נשי הכפר.

בסיפורו של פאהן, קדמו ללידתו של יוסלי, שלשה חלומות שפקדו את אמו, ואצל המאירי, קדמו להולדתו כמה שנים של עקרות. (לפי “מאזנים” חוברת ג' כרך כד' תשכ"ז).

לידתו של יוסלי בשתי היצירות, היה בה משהו מן הפלאי, והבלתי⁻רגיל.

בסיפורו של פאהן היתה הלידה קשה במיוחד, והאם ראתה חזיונות בעת לידתה. הילד נולד גדול שלא כדרך הטבע וכוחו מרובה: “מסר עצמו בשתיקה לבוא בברית, ולא נשמע קולו כשהסכין חותך בבשרו”. אבל “משהשמיע את קול בכיו, הגיע עד להר הוישפקוב, ושם חזר ונשמע ההד, והיה קולו מחריד את הבית… ויש שחילץ את איבריו בשכבו מקופל בחתוליו, והיו החתולים נקרעים כפסות נייר”.

ביצירתו של המאירי נולד הילד בליל חנוכה כאשר “כל הכפר חגג את לידת⁻המשיח”. וכאשר, כפי מנהגם, באו ביום חגם להתעלל ביהודי “שלהם”, נשמע קול⁻צעקה מחריד, שהבריח את כולם. וכל אחד שמע בצעקה זו, משהו שונה המכוון כנגדו.

“זקן אחד שמע קול ישו התינוק”

"והיהודים שמעו קול⁻רעם מסיני:

את השם המפרש – הפירוש: “אדני!”

לידתו של התינוק, מתקבלת ע"י הכומר ואנשיו כלידת המשיח, ואילו אבריש מוחה על כך, שכן רוצה הוא בן שיעזור לו בעבודתו.

גם כאן נזכר גודלו וכוחו של התינוק:

“לא תינוק הוא זה, כי סיח בן שבע!”

(לפי מאסף סופרי א“י, סדר שירים, תש”ב).

שתי היצירות מספרות על כך, שדרישתה של האם, לעזוב את הקרפטים ולנסוע אל כפר⁻מולדתה להונגריה, קוימה, עם היותו של יוסלי לבר⁻מצוה.

בחג בר⁻מצוה שלו, המתואר בהרחבה אצל המאירי ואינו נזכר אצל פאהן, במקום דרשה, משליט יוסילי שלום בקהילה. בשתי היצירות מודגשת העובדה, כי למרות שהוא יושב על הגמרא לבו הוא אי⁻שם ביער.

בערבה ההונגרית רואה יוסילי במחזה דמיונו את ירושלים עיר הקודש כשנחש מקיפה, והקדוש מקאלו השומע על חזונו פותר לו אותו, ומצוהו לנסוע ללמד בישיבה פרישבורג.

(לפי גליונות; כרך שביעי; תרצ"ח).

בספורו של פאהן, ההחלטה ללמד בישיבת פרשבורג באה ביוזמתו של יוסילי בלבד, ש“חידת נפשו ביקשה לה פתרונם” של זיווג תורה וכוח.

את פרידתו של יוסילי מנוף המולדת, מתאר המאירי.

היער, הפלג, עצי⁻הארן, הרוח וכל שאר ידידיו הם שפרשו לו את דברי הקדוש:

"לא ללמוד תלך – תעודתך אחרת;

כי איש⁻בינים שם תהיה במרומי⁻קרת".

בדרך לישיבה, הוא נוסע במרכבתו של אחד הגראפים, וכשהיא שוקעת בבוץ, הוא מוציאה ומחלצה, וממשיך דרכו ברגל.

בדברי הרכב המתפעל, יש זכר לגבורתו של שמשון, שכן הרכב מזכיר שם מקום בהונגריה – שמשון – שצלצולו מורה במפורש על הגבור המקראי. יוסלי ממשיך דרכו ברגל, ומגיע לישיבה כאורחו של הרבי לשבת. (לפי, מאסף סופרי א“י; ת”ש).

דרכו של יוסילי אל הישיבה, בספורו של פאהן, לא היתה קלה אף היא, אבל הנס היה בכך שלמרות הדרך הארוכה לא נכרו בו סימני עיפות.

עד כאן ההשוואה עם אותם פרטים ביצירתו של המאירי שנתפרסמו במלואם.

מן ההקדמות המוסרות את תכנם של הפרקים הקודמים, נראה, שיש פרטים נוספים מקבילים בשתי היצירות, ופרטים שאינם מקבילים.

מלחמת הדמים בישיבות פרשבורג עם הסטודנטים האוסטרים המישתוללים ומתעללים בבחורי הישיבה, חוזרת בשתי היצירות, פרשת “רב מיכל השטן” הקונה מאבריש את חלקו בעולם הבא בעד “מחיר סוסה טובה”, כדי שיהיה לאבריש הוצאות לשמחת ברית⁻המילה, אינה נזכרת כלל בסיפורו של פאהן.

(שחזורה של הפואימה, עפ"י ההקדמות בראש הפרקים שנדפסו, עיין בנספח).

התמונה הכוללת המסתמנת מפרטים אלה שביצירתו של המאירי לעומת סיפורו של פאהן היא, שבראשונה יש יותר מן היסוד הניסיי העל⁻מציאותי, מקורו בעולם האגדה, ואילו בשניה התקבלה לדמותו של שמשון היא שהכתיבה רבים מפרטי הסיפור, ואילו שאר הפרטים מעודנים יותר בקרקע המציאות הריאלית, למרות שהוגדלו מעבר לממדים ביום⁻יומיים.

שני סיפוריו של פאהן שנתפרסמו ב“בדרך” מעמידים במרכזם דמות של אציל פולני ביחסו אל היהודים שכניו.

שלשת גיבורי הסיפור, ששמו “הגראף וויצ’יק דזידושיצקי ורבותיו העברים”, הם: המדינאי והמלומד הפולני הרוזן וויצ’אק דז’יאדושיצקי (1845 – 1913); ד"ר מאיר וויסברג חוקר תולדות הספרות העברית החדשה (1856 – 1930) ור' משה ברנפלד (1835 – 1899) אביהם של יצחק⁻אהרון ושמעון ברנפלד. אלה היו אישים מפורסמים ביותר בשעתם.

סיפורו של פאהן, אעפ“י שנקרא ע”ש הרוזן הפולני, יש בו מונוגרפיה כמעט מלאה של ד"ר מאיר וויסברג. למעשה, רובו של הפרק השני מוקדש לתולדותיו ורק חלקו האחרון לחיפושו של הגראף אחר מורה כלבבו לתורת הקבלה.

הגראף דז’אדושיצקי מובא בזכרונותיהם של כמה אנשי⁻ציבור יהודים. למשל, בזיכרונותיו של הרב ד"ר מרדכי זאב ברוידא (ספר סטניסלב עמ' 114) המספר על הגראף שהתלהב מעבודת הדוקטור שלו וניסה לסייע לו להשתחרר מבחינת מילואים, כפי שדרשה אוניברסיטת לבוב, ולא עלתה בידו.

אל ארמונו של הגראף, לשיחות על הקבלה, היה נוהג לבוא גם ר' יעקב גלרטר, שהיה ראש הקהילה ביזופול, יחד עם ד"ר מאיר וויסברג שהיה מורו של הגראף במשך כמה שנים.

המשורר נטע שטוקהמר, כשהיה בן עשר כתב שיר בעברית מוקדש לגראף ווציאק דז’דושיצקי, וקיבל ממנו בתורת מתנה אטלאס יקר המציאות, כשכבשו הרוסים את גליציה שרפה אמו את האטלאס מחשש פן יחשדו בצעיר שהוא מרגל. (שם עמ' 261).

על וויסברג כותב סדן ש"נלבט בסתירה שבין חפצו, שהיה לצד חיבוב ערכי העם, ובין כהונתו שהיתה לצד טירודם, ואפיו המעמעם לא ידע להגביר את יצרו הטוב על סורו הרע… הוא שעשה ראשונה את תולדות ההשכלה בגליציה ענין של מחקר רציני (שם, עמ' 388).

(על ד"ר מאיר וויסברג עיין גם: לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים; מאת ג. קרסל ושם בבליוגרפיה).

אישיותו הבלתי רגילה של הגראף הפולני, משכה את פאהן להתחקות על סוד המשכותו הגדולה אל תורת הסוד היהודית, ועל ההשפעות שהשפיעו עליו מוריו היהודים.

סוד קסמה של אישיותו הוא במיזוג שחל בין "עילאות⁻גזע בירושה לעילאות⁻רוח משל עצמו. החומר העכור של פאן משעבד, נצרף ונתגלגל לצורה נאה של בן⁻חורין. אשיותו עוצבה בהשפעת התרבות הגרמנית נוסח וינא, הדור שהיה ספוג סיסמאות של חירות וקדמה אנושית “וכן נתהוותה המזיגה היפה של אדון ובן⁻תרבות, של בעל⁻אחוזה ובעל דעות”.

הרהוריו על מהותו של עולם וכבשונו של עולם הביאוהו אל רחוב היהודים, אבל מורה כחפצו לתורת הסוד לא נמצא מיד, שכן הסוחרים שיודעים פולנית, אינם בקיאים בזוהר, “ואלה הבטלנים שיודעים מה שכתוב בספר הזוהר, אינם מבינים את לשונו”. גם בד"ר מאיר וויסברג “לא מצא הגראף את המפתח לאותו שער אשר לפתיחתו נתכוון בכדי להגיע על⁻ידו למה שלמעלה, נפשו הצמאה להארה והכמהה להכרה לא שבעה מלמודיו ביהדות ובקבלה”. פאהן מעמיד את הקורא על פשר הדבר: “לא הבין דז’דושיצקי אם זה בא זה מקוצר⁻יד מורו בענינים כאלה או מתוך חוסר יחס⁻לבבי מצד וויסברג אל הנושא”. רק לאחר זמן נמצא המורה האידאלי לגראף, בתיווכו של החוכר אקסלראד, הלא הוא משה’לי מטיסמניץ, הוא משה ברנפלד, שבאישיותו נתמזגו הדרת פנים של תלמיד⁻חכם, וצורה חיצונית של יהודי מסורתי; ידיעות תורניות מרובות, בצד ידיעת שמות וחכמות חיצוניות, בתוספת כשרון הסבר ובאור.

(על סטניסלב ויטסמניץ מספר ג. קרסל ברשימתו: בין שתי ערים, לרגל מלאות שנתים לפטירתו של שמעון ברנפלד. גזית; חוברת העשור; כרך רביעי; שבט⁻אדר תש"ב; ינואר⁻יוני 1942; ז' – יב' (מג’–מח') בעריכת ג. טלפיר, עמ' 130 – 133. קרסל עוסק במסורת התרבות העברית שנתרקמה באוירתן של שתי ערים אלו).

כזכור, כתב פאהן הספד לאחר מות ר' משה ברנפלד (המגיד; שנת 8 גל' כה'), אבל בהספד זה אין הוא מזכיר את יחסיהם של הגראף דזידושיצקי ומשה ברנפלד. ויתכן שפרשה זו שלא היתה מפורסמת, לא היתה ידועה לו באותם ימים.

השפעה עמוקה של תורת⁻הקבלה והיהדות בכלל על האציל הפולני, יכולה היתה להיות רק באמצעות מתווך שהוא נציג אופיני לעמו, ולא באמצעותו של אדם שיותר משהוא יהודי הוא אירופאי. מאורע הסטורי זה, ששימש חומר לסיפורו של פאהן, משרת את השקפותיו של הסופר בכך, שהוא מגלה את העשר הגנוז ביהדות, באמצעות “השילוב האידיאלי” של היהודי הממזג בקרבו יהדות והשכלה, “חי על פי צו רבונו וגם מכיר את רבונו”, כשהוא בא במגע עם ה“טיפוס האידיאלי” של הגוי שהוא “אחד מחסידי אומות העולם”: “רק על ידיו הורם לעולם עליון והגיע למדרגה ידועה באופן המחשבה על מה שיצר הטבע… ידיעת חכמת הקבלה נתנה סיפוק⁻נפשי לו לעצמו ועל ידיה ראה את עצמו קרוב למקורו של עולם”.

הסיפור, למרות שהוא מעוגן במציאות הסטורית מסוימת, ועוסק בדברים שקרו, יש בו כדי לסמל חיפושיו של אדם אחרי פתרונים לשאלות הנשגבות מבינת אנוש. תהיות אלה הן נחלת כל עם וכל בן⁻תרבות. מרמזות על המשותף לכל אדם באשר הוא אדם.

מבחינת האמנות שבו, אין הסיפור עשוי מיקשה אחת, שכן דמותו של הגראף כאישיות הסטורית וסימלית כאחת מעוצבת בכוח יצירי רב, ואילו דמותיהם של “רבותיו היהודים”,נשארו בתחומי הפרטים המדויקים, ודומות לערך בלכסיקון ולא התעלו כדי יצרת דמות חיה ושלמה המלמדת על עצמה ועל שכמותה.

למרות חוסר האחידות שמגלה הסיפור בעיצוב דמויותיהם של הגבורים, ההערכה הכללית, תהיה נוטה אל החיוב, גם בשל כך שמצטרף לתאור הצמאון של הגראף הפולני לדעת, תאור הטבע והנוף.

בתאור זה שתי שכבות פועלות זו על גבי זו: המראית הקונקרטית של נוף מסוים אחד, והמראית הסמלית הכפולה:

א. תאורי הנוף מקדימים את מעמדם של יחסי הגומלין בין אדון האחוזה הפולני ובין שכניו היהודים, אלא שהקדמה זו אינה על דרך ההקבלה אלא על דרך הניגוד.

ב. הניגודים המצויים בפועל בנוף זה, והמשווים לו את מראהו המיוחד, הם בבחינת דוגמה כללית ליחסי גומלין שבין נוף האדם, עתיק וחדש, יחיד ורבים, עבודת⁻כפים המשנה נוף⁻בראשית.

והרי דוגמא, לדרך התאור של נוף זה, המקדים את שעתיד לקרות בספור, ומפרש את יחסי האדון הפולני לשכניו היהודים על דרך הניגוד:

היחסים בנוף⁻הארמון לעומת ישוב⁻היהודים:

“עתיק⁻יומין הוא הארמון, ונשקף הוא על שני חשדות כאדון על פני עבדים הבאים לשמשו”. “על גבול הארמון מעבר לגדר רבץ לו ישוב⁻גמד, כפוף תחת מרותו של הענק⁻הארמון, כאילו זה האחרון התיר לו להסתופף בצלו וללקוט פרורים מתחת שלחנו הדשן…”

היחסים ברוח – היהודים ותורתם לעומת חכמתו של הגוי: “היהודים בני העיירה הגמדים עניי⁻החומר ראו את עצמם בשעה זו נפתעים ונרתחים, וביחד עם זה גם מענקים עשירי־הרוח. מתיחסים הם תמיד אל ה”פריץ" שלהם בהכנעה, אבל גם מביטים עליו כעל אחד מ“חסידי אומות העולם”. מכובד הוא עליהם כאדון, ואהוב הוא להם כאב. בידוע שהוא גם מלומד ופלוסוף – אכן מה קטן הוא לעומת האמת שנמצאת רק בספרים הקדושים שלהם".

הסיפור “גראף בובובסקי”; מקפל בתוכו פרשה שלמה מן ההסטוריה של פולין, כפי שהיא משתקפת, בחייה של משפחה אחת, ואלה הקשורים בה.

התקופה היא זו שלפני מלחמת העולם הראשונה ושנים מעטות אחריה, בשעה שאזור זה של גליציה המזרחית שבו שכנה גם העיירה זלוטינה עבר מיד ליד. מן השלטון האוסטרי, אל הפולני, לאחר מלחמה בין האוקראינים והפולנים, על השלטון.

מאורעות אלה מתוארים כשהם משפיעים על מקום קטן ונידח, ועל חייהם של אלה שבעל⁻כרחם נסחפו במהלך המאורעות.

השינוי, שחל בחייהם של אנשים אלה, מחמת הגיל והמאורעות הפוליטיים, בולט בתיאורם של שני הנשפים שנערכו בארמון: זה שנערך לפני המלחמה, וזה שנערך לאחריה.

וביחוד בולט השינוי במצבם של היהודים, כאשר סרולקו “נאמן” ביתו של הגראף, נמצא מחוץ לארמון ולא בתוכו. “רוחות חדשות מנשבות בפולין המשוחררת”.

סיפור זה, המתאר לפי תומו את מהלך המאורעות כפי שקרו באחד מכפרי גליציה, יש בו כדי להפריך את האשליה בדבר אפשרות של קיום⁻יחד של יהודים⁻פולנים⁻ואוקראינים. תחילתו של הספור בהרמוניה המלאה שבין הגראף הפולני לבין שכניו היהודים, החיים חיי⁻שותפות, בחינת סימביוסה, כך שכל צד מפיק הנאה מחברו, מסתים בסילוק של היהודי “הנאמן” מתוך המגמה הכללית “שהכל שייך לבני פולין… ובמקום היהודי יבוא הנוצרי”.

דוקא משום שאין בסיפור מגמה דידקטית מפורשת, מוסר⁻ההשכל שבו משכנע יותר. האוירה האידילית שבסיפור היא אשליה בלבד, והיא זמנית, וקשורה באישיותו של אדם אחד; עם שינוי השלטון, והזדקנותו של אותו אדם, יבוא הקץ ליחסים אלה, ופרנסתם של היהודים, שכיום היא באה להם מן הארמון, בנדיבות לבו של הגראף, תתערער, והם ימצאו עצמם חסרי⁻כל, מוקפים שונאים הרואים בהם זרים שיש לנשלם מרכושם ולגרשם.

המשותף לגראף בובובסקי ולגראף דזידושיצקי הוא יחסם האוהד ליהודים, אלא שהראשון סובל אותם בשל טובת ההנאה החמרית שיש לו מהם, והשני דורש קרבתם בשל התועלת הרוחנית שהוא מפיק מהם.

למעשה, גראף בובובסקי הוא מעין היפוכו של הגראף דזידושיצקי, שכן בעוד שהאחרון עיקרו רוחניות עומד הראשון בעיקר על הגשמיות ותאות⁻הבשרים; אבל תכונותיו אלה אינן תורמות להערכה שלילית של אישיותו, אלא ליצירת דמות שהוא “חתיכה של הטבע הסובב אותו”, כפי שמגדירו פאהן – האוהב להשתמש בביטוי זה – ובתור שכזה יצריו הם ספר החוקים היחיד שלו.

שלשת הסיפורים המכונסים בקובץ “מסות”, רקעם המקומי אחד הוא: עיירות ישראל השוכנות בהרי הקרפטים בגליציה המזרחית⁻דרומית: קלוש; סטרוניה וסולוטבינה; ודולינה.

הנוף אינו משמש רקע בלבד, אלא יש לו השפעה מכרעת על עיצוב אופים וגיבוש דעותיהם של הגבורים, וכן רב חלקו בהחלטות שמחליטים בני האדם על מעשים גורליים שהם עומדים לעשות.

“נתגלה לו בעבי הענינים שכינה מורידה בבקר בבקר דמעות על צערה של כנסת ישראל בגלות, ואלמלא קבלו העננים את הדמעות אל תוכם – היה חס ושלום נדון העולם כולו במבול על ידן… בעלות השמש, נסתלקו העננים ועלו מן ההרים. אז כאלו נעור רבי משה ונזכר לחזור הביתה. בעליתם כרוכה ירידתו”.

(בהררי הקרפט, עמ' 38).

שלושת הסיפורים מתארים שלשה אישים, ששמם נתפרסם מחוץ לגבולות ארצם, ואשר לידתם וגידולם היתה באזור זה. שלשה אלה הם: חכם המשפטים ליאו גלר (“מני קלוש מחוקק”); רבי משה סולוטבינר (בהררי הקרפט) ושלמה רובין (שלמה רובין בראשיתו).

שלשה אישים אלה, השונים זה מזה מאד, המשותף להם הוא קרקע⁻העיירה, שמתוכה צמחו, והווי הרחוב היהודי שמתוכו באו, אלא שרבי משה סולוטבינר, שקדם להם בזמן, נשאר חלק בלתי נפרד מנופה של היהדות, ואילו השנים האחרים, יצאו אל העיר הגדולה, ועיקר פעולתם היה בה. ההבדל ביניהם הוא זה שבין הרב היושב ועושה בתוך עמו, לבין החוקר, העושה את חיי עמו כנושא למחקר.

הוי העיירה הקטנה והנידחת באזור זה של דרום⁻מזרח גליציה, מתואר ביד בוטחת של אמן, ויש בתאור זה משום הנצחת אותם חיים וזכרם, לאחר שאבדו ללא שוב.

לא בבת⁻אחת הגיע פאהן ליכולת כזו של תאור. כבר צויין לעיל, כי דרכו הספרותית היתה בקו של עליה, וככל שהוא מוסיף שנים ודעת, כן משביחה יצירתו.

שלשה סיפורים אלה הם עדות נאמנה לכך. נראה, שכל סיפוריו הקודמים מחיי היהודים בעיירות גליציה, שנתפרסמו קודם מלחמת העולם הראשונה בכתבי⁻העת המקומיים, עם שהם חשובים בזכות עצמם, יש בהם משום הכנה לכתיבתם של סיפורים אחרונים אלה. טיפוסים ומצבים, שתוארו קודם בפרטי⁻פרטים, מתוך רצון להקיף הכל ולמצות את כל האפשרויות, נתגבשו כאן לתאורים, שיש בהם מן הפרטי ומן הכללי כאחד, ומלמדים על עצמם ועל זמנם ומקומם, ויחד עם זה על הוויה מתמדת בעיירה יהודית.

אם בסיפורים הקודמים, עסקו כמה מהם בהוי חנונים, למשל, הרי כאן נשארו סימניו הטיפוסיים בלבד של משלח יד זה.

בדרך תמציתית נוצרת האוירה שקודם תוארה באריכות יתרה: “אחר כך היו דלתות חורגות ממסגרותיהן ויהודים חנונים פותחים פתח בנשיקת המזוזה ובבטחון בד' שיזמין להם קונים מהוגנים. כשבאו מן הכפרים וסיל ואוליקסה וזוגותיהם, הסבירו להם פנים עטורי⁻פאות⁻וזקן, משכו אותם זה לחנותו וזה לחנותו, עמדו על הממכר בכל מחמאות ושבועות, ובשעת סחר⁻מכר דפקו בכפות ידיהם השטוחות לשם גמר טוב” (שלמה רובין בראשיתו").

דאגה לשידוך הגון לבת שהגיעה לפירקה, שהוא נושא מרכזי בסיפורים רבים מסיפוריו של פאהן, גם הוא בא כאן לידי גיבוש אמנותי. בדאגה של אב אחד לבתו, שבגרה, נשמע הד קולם של אבות רבים כמותו. אוצר שנזדמן לו בדרך, ספק ממש ספק נס, מעמיד אותו בנסיון: “הבעל עומד ורותת מבלי דעת אם אצבע אלהים בזה או מתעתועי השטן. שמא משטים בו ושמא באמת הזמין לו קונו אוצר בכדי לקנות במחירו חתן בן תורה לבתו הבוגרת.” בחלומו בא הפיתוי להשקיע את הכסף בנכסים חמריים, בבגדים נאים ותכשיטים; ובחתן העוסק בישובו של עולם, “אלא שלא נצח יצר הרע את בני הכפר הפשוטים והתמימים”. (בהררי הקרפט, עמ' 33).

פיתויים אלה שנגלו לבני המשפחה בחלומותיהם ולא יכלו להם, מופיעים בסיפורים הקודמים במציאות ריאלית; שכן יש נערה, שהחתן הנבחר בעיניה הוא “משכיל” ואיש עסקים, ויש שנושאת עיניה לגוי, ויש שהאם מתנאה בשמלות ובתכשטים ובאלה כל מעיניה, והאב שואף לשררה. בסיפור זה בא זכרם של כל האפשרויות האלה, ככוח נגדי, שמקורו ביצר⁻הרע, הנאבק עם כוח האמונה התמימה והמסורת, ונוחל מפלה.

סיפור מעשה אחר, שאף בו בא הפיתוי, כדי להסיח דעתם של הגבורים ממעשיהם שהם לשם שמים, ולהפנות לבם להבלי העולם⁻הזה, הוא סיפורו של עגנון: “בלב ימים”. “באותה שעה שהיה השטן מתעסק עם האנשים (“ועכשיו שבאתם ללשקביץ תפטרו בלא עסק”) היה מתעסק עם הנשים. מטפחות וסודרים ושמלות הראה להן, עד שהתחיל לבן הומה ומהמה, כדרך הנשים שרואות בגד נאה וחומדות אותו”. “הבינו הנלבבים שלא באו הפיתויים אלא לעכבם”

(בלבד ימים; אלו ואלו; עמ' תר“ו – תצ”ז).

בסיפורים אלה, וביחוד בסיפור על רבי משה סולוטבינר, מצא פאהן את דרכו כאמן ומספר, אלא שדרך זו ארכה לו מאד, ולא הספיק ליהנות מתוצאותיה, ולזכות אותנו ביצירות נוספות מסוג זה.

אמת שנתגלתה לעגנון בדרך האינטואיציה בראשיתו, והיא שהביאה אותו לכך ש“ניסוט האיש אחרי דורו שלו ושיכן עצמו בהיכלות חיים ששקעו” מתוך “חוש של שמירת הקיום אשר לאמן, שאינו רוצה להרתם למלחמת תנופה, שהיתה מעבירתו בהכרח לשטח הפובליציסטיקה או היתה מחייבתו להשאר בתחום השלילה הסאטירית בלבד” (סדן, על ש"י עגנון; עמ' 17) – נתגלתה לראובן פאהן רק בסוף ימיו, לאחר ששנים רבות של כתיבה היו כבר מאחוריו, שנים שהיו מלווה חיפושי⁻דרך ולבטים, והולידו סוגים שונים של יצירות. את הכרת עצמו, ואת הדרך האחת, שבה עיקר כוחו, לא גילה פאהן אלא לאחר ששוב לא ניתן לו להמשיך וליצור, ונשארו ממנו רק יצירות ספורות, שהן יותר בבחינת רמז לכוחות גנוזים שלא באו לידי גילוי.

ומענין הדבר, כי באותו סיפור “בהררי הקרפט” המתאר דורות קודמים, שהיו שלמים באמונתם וגדולים בתמימותם, ומאירים בחכמתם נזקק הוא לאותו אמצעי עצמו שנזקק לו עגנון בכמה מספוריו, שרק בזכותו יכול להתקים עולם תמים זה בשלמותו, והוא “הנס”, שהופעתו היא המאפשרת לישראל המוזג העני למצוא לבתו חתן מבני העליה, ורק בעטיו, יכולה שרה לשמור על עצמה מפגיעתו של עין⁻הפריץ, ולהקים משפחה כשרה בישראל.

סיפורים אלה מלבד מה, שכוחם באמנותם, יש בהם כדי ללמד על אלה, שהם מתארים אותם, שכן היו הללו אישים ידועי⁻שם.

“דוקטור ליאו גלר הסדרן של חוקי מלכות אוסטריה הגדולה” שתחילתו כ“ליבלי מקלוש”, הוא דוגמא לזיקת הגומלין שבין העיירה, שכוחה עמה לגדל “גאונים”, ובין היהודים השואבים כוח מכך, שבן עירם “הוא הפוסק האחרון שאין אחרי דבריו כלום; אז חשו ממש כאלו הפטרון שלהם פורש כנפיו עליהם”.

סיפור זה מידה של הומור מצויה בו, הבולטת כבר משמו, שחברו בו יחד: זכר פסוק מאחת השירות הנשגבות במקרא, בשכנות לשם לועזי של אחת מעיירות גליציה הנידחות: “מני קלוש מחוקק”. הומור זה בולט ביחוד באותו פרק, שבו מגיעות השמועות מעיר הבירה וינה, לעיר קלוש, על מעמדו של ליבלי הקטן שעלה לגדולה: “אגדות על אגדות נארגו מסביב לעברו, ויותר מהן נמסרו ספורים מסביב לההוה שלו בוינה. בארמון של שן הושיבוהו בדמיונם, ושרים העמידו על פתחו לשרות. את המיניסטרים הוליכו דרך דלתות נסתרים אל חדר עבודתו להתיעץ אתו בכל דבר חוק ומשפט. אפילו את הקיסר פרנץ יוסף יר”ה החביב עליהם כפפו תחת מרות שכלו וידיעותיו. את חצר הקיסר פתחו לרוחה בשבילו למען יהא יוצא ונכנס שם כל⁻עת ולחוות דעתו בעניני הנהגת המלכות. הכל צריכים למארי דדינא מקלוש!" (“מני קלוש מחוקק”; עמ' 22).

“הכל נעשו כקרובים אליו, המילדת הזקנה התברכה בזה שהיא הביאתהו לעולם והריש⁻דוכנא שנעשה בינתים לסוחר פולים והשתדל לכסות על משלח⁻יד נעוריו, התימר כי כתפיו היו ראשונות לשאת את הילד החלוש אל חדר הדרדקי”. (שם, עמ' 23).

הבקורת המסותרת על מנהגיהם של יהודי העיירות הקטנות בולטת מאליה ע“י הניגוד הרב שבין יחסם של הילדים והמבוגרים אל הילד המכוער והחלש לפני שנתפרסם שמו; לבין ההתפארות בו אח”כ: “אולם יש שהרבים עשו יד אחת על היחיד ועשוהו מטרה להשתובבותם. ומאחרי שליב’לי היה הקטן שבחבורה, הציקו לו הכל וקלעו בו הכל”. (שם, עמ' 3) כך הילדים, והמבוגרים לא היו טובים מהם: "נתמלאו חימה על חלול הקדש. וכשנראה גופו הגמד של ליב’קי בהכנסו, סבבוהו רבים והעלוהו על השולחן והלקוהו. ישראליק האדום עמד עליו בשעת המלקות כשהוא מתנועע בדביקות חסידות, וקרא בניגון הגמרא: “אלו הן הלוקין”… (שם עמ' 13).

בקורת זו מובעת בעקיפין גם בתאורו של יצחק פלק המלמד ויחסם של בני העיירה אליו. יצחק פלק הוא אחד מאותם משכילים, שבתנאים אחרים, היה יוצא שמעו כאחד המלומדים ואנשי הרוח, אלא שהמקום שבו ישב גִמד קומתו, ודאגות הפרנסה החניקו את שאר הרוח שבו. הרבה משכילים כמוהו נידונו לחיים של ניוון רוחני במקומות מושבם, ורק מעטים בלבד, הצליחו לצאת מתוך תחומם, לפתח את הכשרונות החבויים בתוכם, ולהתפרסם.

גם ספור זה, עם שהוא מלמד על גבוריו וחייהם, יש בו כדי להבליט טרגדיה טיפוסית בעיירות ישראל הקטנות.

את דמותם של ליב גלר ושל מורו יצחק מאליק מתאר גם ר' מיכאל הכהן ברור בזיכרונותיו (זכרונות אב ובנו; פרק שביעי: משכילים משפטנים בקאלוש; עמ' 49 ואילך). ההבדל בין שני התאורים הוא ההבדל שבין ספור זכרונות מן ההסטוריה לבין ספור⁻הסטורי, שהוא סיפור אמנותי: העובדות זהות, אבל דרך סיפורן שונה.

ונביא דוגמה אחת בלבד. שני הכותבים מספרים כיצד קבל ליאו גלר את תואר הדוקטור שלו.

ברור (עמ' 51): “ראיונו של גלר אצל המיניסטר היתה לכתחילה לבקש מאתו שיוכל להכנס לאוניברסיטה למחלקה המשפטית בלי תעודת בגרות מגמנסיה, כי לא בקר מעודו בבית ספר ולמד רק מעצמו מספרים, והיה אוטודידקט. המיניסטר שהכירו מתוך מחקריו המדעיים שהדפיס בעתונות המשפטים, וידע את גאוניותו של האיש הסכים לפנים משורת הדין לכך שיתקבל לאוניברסיטה. אחרי שלש שנים זכה לתואר דוקטור בהצטיינות ופתח לו לשכה בווינה… כשנשאל המיניסטר ד”ר גלזר בשעתו על שקלקל את השורה והתיר לגלר לקבל תואר דוקטור בלי תעודת בגרות, ענה ואמר: אם יבוא לידי עוד אדם בעל כשרונות כגלר ויבקש היתר כזה אתן גם לו".

פאהן (עמ' 22) בוינה נתקבל לראיון בלשכתו של הד“ר גלזר אשר בארמון, ונפגש על ידו בהתענינות מרובה. מתוך משא⁻ומתן בלתי⁻אמצעי עמד על טיבו של ליב’לי ורשפי שכלו, וגלה בו כשרון⁻משפטי בלתי רגיל… ועל פי עצת יועץ⁻המיניסטר הכין ליב’לי את עצמו בסדור ידיעותיו אצל מומחה במקצוע הדינים. אחרי חדשים מועטים הועמדה לשירותו ועדה⁻בוחנת שהורכבה מטובי יודעי⁻דת⁻ודין של הבירה. לפני אלה עמד לבחינה. הכל השתוממו על עמקותו וחריפותו. נכנס אליהם ליב’לי לבלר ויצא מלפניהם מוכתר בתואר ד”ר ליאו גלר, עורך⁻דין. ובעוד זמן מועט פתח לשכה, ועל דלתה מבריק שלט: ד“ר למשפטים”.

המתח והדרמטיות בולטים בסיפורו של פאהן, ואם כי העובדות ניתנות להסבר בדרך הטבע, בולט הפלא שבהן.

ילדותו של שלמה רובין, שונה מזו של ליבלי גלר, שכן “משפחתו היתה אחת המשפחות הקבועות באותו מקום מדור דור, מדייקת ביחוס⁻אבות ואינה משתדכת עם משפחה אחרת בדולינה”. (שם, עמ' 72) (עיין סיפורו של פאהן “מיוחסים”) בו לא פגעו פגיעה גופנית בשל יחוס משפחתו, כי מי זה יעיז לשום דופי בבן⁻חמד למשפחה ראשונה ליחוס בדולינה?" (שם עמ' 74), אבל היו “מרננים אחריו” ו“מדברים בו”. ומתלחשים אודותיו" עד כי “באי בית המדרש נעשים זרים לו וכותליו נעשים צרים למעוף מחשבתו” (שם עמ' 72).

הפגישה בין שלמה רובין ודודו דוד רובין באחד המשעולים שבשיפולי הרי הקרפטים, שפאהן מעיד עליה, כי היא מעשה שהיה, יש בה הד מפגישתם של ר' מאיר ואלישע בן אבויה, שעה שזה אמר לזה “חזור בך”, ו“אחר” הגיב “איני יכול”.

שלמה רובין, כידוע, “לא חזר מדרכו בכלל”. במשך כל ימות חייו הארוכים השקיע את עצמו בטיולים בשדות ההגיון והמחשבה". (שם עמ' 75, 76).

הסיפור על ראשיתו של שלמה רובין, נראה כפרק ראשון, המחייב המשך: מה שקרה לאותו צעיר, כשיצא את עיירת מולדתו, וכיצד נעשה לחוקר.

אבל גם כמות שהוא, מצטרף ספור זה, כקודמו: “מני קלוש מחוקק”, הן לשורת מונוגרפיות על תולדותיהם של גדולים מישראל, והן לספורים מהוי העיירה, המגדלת בתוכה עלויים וגדולי⁻רוח, שברובם אין הם יכולים לפתח כשרונם, ורק מיעוטם, זוכה לכן במחיר גלות ממקומו.

ב. פאהן ומספרים בני ארצו.

חבורה שלמה של מספרים ומשוררים פעלה ויצרה באותה תקופה במזרח גליציה. ודאי, יוצר הוא עולם בפני עצמו, אולם ניתן להבחין שתי קבוצות של מספרים, שהקו המפריד ביניהן מקורו בתחום הביוגרפיה ולא בתחום הספרות, אלא שהעובדה הביוגרפית, הטביעה את חותמה על היצירה הספרותית.

קבוצה ראשונה של מספרים, שאליה שייך גם ראובן פאהן, היא זו, שכל ימיה פעלה בגליציה, ולא יצאה ממנה.

קבוצה שניה של מספרים היא זו, שתחילת כתיבתה בגליציה, וסופה עקירה ממנה, ועליה לארץ ישראל.

ראשיתן של שתי קבוצות אלה דומה, אך אחריתן שונה מאד. ובלשונו של סדן ”מי שלא עקר עצמו מתוך קרקע גידול אומללה זו, שידעה ללדת את הטוב ואת היפה אך לא ידעה לקיימם – סופו כמישה… תולדות הכוחות, שלא ברחו מתוכה בעוד מועד, כהיסטוריה של התחלות, כהיסטוריה של דברי⁻הבטחה, שאחריתם נכזבה או לא באה כל עקר. באמצע הדרך, בעצם ההליכה המעודדה באה, כבמפתיע, אזלת⁻היד הפרח נבל מתוך עצמו, וכלא היה… נמצא היוצאים אפילו הם משמימים קנם, ניצולים, הם ומעופם, לכלל עמנו… אלה מבני הפרובינציה הזו שיצאו מתוכה ולא נאכלו בשממונה והצילו את עצמם לעצמם ולכולנו…" (מכתב ברכה, עמ '36, 37).

במסגרת עבודה זו, יש מקום לעסוק בראשיתם הדומה של שתי קבוצות מספרים, שבדרך כלל אפשר לומר עליהן שראשיתן לא בישרה את אחריתן, וכי יצירותיהן הראשונות של אלו שעלו לארץ, ונעשו לימים סופרים גדולים, אינם שונות מיצירותיהם של אלו, שלא זכו ונשארו במקומה, ושמותיהם אינם מפורסמים ברבים. על האחרונים, שעמהם נמנה גם פאהן, אפשר לומר את המשפט הבא: אילו זכו ויצאו ממקומם, יתכן גם יצירתם היתה נגאלת עמהם ויוצאת למרחב. ובענין פאהן, שהוא מרכזה של עבודה זו, יש סימנים לכך, שהשערה זו יש לה על מה שתסמוך, שכן קו של עליה והתפתחות מסמן את כל גידולו הספרותי, ומרמז על כוחות חבויים שלא באו לידי ביטוי. “מדות של גיטו דבקו בנפשו לאורך ימים והצמידוהו לנחלת ישובו, אשר רבים כוחותיו בפנים ואינם יוצאים לפעולות, עשירה אדמתו ודשנה, ואינה מצמיחה ואינה עושה פרי”. (ש“י פנואלי האובדים והנידחים, עמ' 268, דברי סופרים תש”ד).

מחבורה זו של מספרים ומשוררים, שפעלה בגליציה, ניחד את הדיבור על רק כמה מנציגיה המובהקים. סיפוריהם, שנתפרסמו בכתבי⁻עת או שכונסו לספרים מיוחדים, יעידו על כל האווירה התרבותית ודרכי⁻הכתיבה של הימים ההם ויוכיחו הדמיון שבראשיתם.

מבין הקבוצה הראשונה של המספרים, שכל חייהם ישבו בגליציה וכתבו בה, יזכרו ספוריהם של: שמאי חלטניקוב; יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט.

ואילו מבין הקבוצה השניה של המספרים, אלה שראשית כתיבתם בגליציה, אבל המשכה בארץ⁻ישראל, יזכרו: אשר ברש; שלום שטרייט ויבל“ח ש”י עגנון.

בשנת 1910 פרסם המבקר והעורך צבי ביקלס⁻שפיצר, בעתון האידי “דער טאג” שיצא בקראקא (שנה ב') את סקירתו: “ליטערארישע רעגונגען אין גאליציען” שנכנסה לקובץ שיצא לזכרו בתרגומו ובעריכתו של דב סדן בשם “רחשי ספרות”.

בסקירתו זו הוא מדבר על התנאים הקשים להתפתחות הספרות היהודית והעברית בגליציה.

בפרק שהוא מקדיש לליריקה, הוא מונה את שמו של אשר ברש בין הליריקנים שחובה להזכירם. בין שאר שמות של “שורה שלמה של צעירים, שאינם מניחים פתח אלא לאמירה קטנה, מפני שאף אחד מהם לא עלתה עדיין בידו להעלות צליל משל עצמו”. (עמ' 163) ואילו בפרק על הנובליסטיקה הוא מזכיר שמותיהם של ששה נובליסטים, וביניהם גם את פאהן.

לדעתו "הנובילה לא יצאה עדיין מחיתולי “ספרות חובבים”.

הסימן הבולט ביותר לספרות⁻מתחילים זאת, לראשית באלאטריסטיקה היא הצורה שאינה⁻מפותחת, הצורה החלושה והפרימיטיבית, שאתה מוצאה אפילו באלה, שכבר גילו כשרון; ומה שכרוך בכך – חיפוש⁻צורה, הפסיחה מצורה אחת ליריבתה; מן הצורה הנאטוראליסטית הקיצונה אל הצורה הריאליסטית⁻לירית, מן הצורה הריאליסטית⁻לירית אל הצורה הסימבולית. הנובליסטים שלנו חסרים תודעת⁻אמנות ותודעת⁻עצמם. דברים אלה שמורים גם לגבי החומר, שהם בוחרים ליצירותיהם, גם לגבי האמצעי, שהם נעזרים בהם לשני עיבוד אמנותי“. (שם עמ' 164) הגורמים למעמדה זה של הנוביליסטיקה לדעתו הם: החנוך –, כי הנובליסטים שלנו כל יצירתם היא אך ורק פרי הספרות היהודית, בין בתכנה ותמציתה ובין בצורתה”.

חוסר בקורת והתערבותו של העורך (שם עמ' 164 – 165).

ביקלס מיחד דבריו על ארבעה מן הסופרים הנובליסטים, שלמרות רוע התנאים, "מה שיצרו עד עתה יש בו מגילוי סימנים של כשרון ומעיר תקוות לאחרית טובה יותר. (השמות שהוא מזכיר הם: יעקב ליפשיץ; אימ"ן (פישל ויטקובר); ראובן פאהן; אנזלם קליינמן. וכן משה פרנהוף ודוד קלינגהופר) ומסקנתו: “בראותנו, איפוא, את הנובילה שלנו בכללה ובבקשנו להביע דעה על מעמדה, אנו חייבים להודות, כי כלל⁻מדרגתה עודנו נמוך מדי. עמידתה היא הדרגה הקודמת ליצירה האמנותית; אין בה אלא נבטים ליצירה כזאת”. וכדי להגיע לדרגת יצירה אמנותית “לשם כך נדרשת עבודה כנה, צנועה, מכונסת בעיונה; עבודת הסופרים על עצמם, על הטכניקה שלהם, וביחוד נדרשת העמקת⁻חקר בנשמת⁻האדם; יתר דעת פסיכולוגיה, יתר מחשבה מאשר כתיבה” (עמ' 171).

סיומה של הסקירה מתאר את האוירה הספרותית בגליציה, ומסקנתו “לעת עתה אין לפנינו אלא התחלות, רחשים ראשונים, סימני יצירה מבצבצת ועולה… בהתחלות האלו מתגלה ומתבלט הדחף ליצירה ספרותית”.(שם עמ' 172).

סיומה של הסקירה מתאר את האוירה הספרותית בגליציה, ומסקנתו “לעת עתה אין לפנינו אלא התחלות, רחשים ראשונים, סימני יצירה מבצבצת ועולה… בהתחלות האלו מתגלה ומתבלט הדחף ליצירה ספרותית”. (שם עמ' 172).

ביקלס משווה את התנאים ברוסיה, אשר כוחם יפה ליצור “אוירה ספרותית, שבהם הכשרונות גדלים ומתפתחים”. ואם על כל עשרה, שעלו בכוח ההמולה של הפרסומת המוזמנת, המלוה את הופעתם בשוק הספרות, ישקעו תשעה בדממת⁻שכחה, וישאר אחד, הרי הוא ברכזו בו את כל מעלותיהם של התשעה, ישאר עמוד⁻האש לאמנותנו“. ואילו ב”גליציה לא נוצרה עד עתה, לצערנו, אוירה ספרותית כזאת… גליציה מחכה לאדם⁻ליוצר, שיפזר מלוא חפנו את הזרע ויצמחו ממנו פירות, פירות ספרות נאים וצלחים".

שתי שנים לאחר מכן ב⁻1912 כתב ביקלס ב“דער יוד” (סטניסלב, שנה ב') את רשימתו: “א קריטישער בליק אויף די ליטעקארישע ארבייט אין גאליציען”, שתורגם ע"י דב סדן בשם “עין בוחן”. במאמר בקרת זה מנסה ביקלס “להאיר את היצירה הספרותית בגליציה מנקודת ראות גבוהה יותר מאשר ההמולה וההתלהבות המלווים כיום את היצירה הספרותית בגליציה” וכן לתקן במקצת דברים, שנאמרו במאמרו הקודם, או שלא נאמרו בו כלל, בגלל תופעות חדשות שבאו לידי ביטוי בשנה האחרונה.

הופעה אחת, שמעיר עליה ביקלס, היא, שכמה וכמה שמות שהיו לפני שנים אחדות ידועים בגליציה, נעלמו עתה כליל. בין אלה מזכיר את שמאי חלטניקוב, שמשה קליינמאן, תמך ב“כשרונותיו”. (המרכאות במקור. נ.ג.) ותרוצו לתופעה הוא, שהסופרים האלה לא היה בהם כשרון כלל, ואין הוא מסכים, כי שורש⁻הרע הוא ב“חסרון עתונות מתאימה” (דעה שהביע במאמרו הקודם). השמות האחרים שהוא מזכיר, הם אותם השמות שהביא במאמרו הקודם, פרט לפאהן, כדוגמה לנובליסטים צעירים, שיש בהם הבטחה לעתיד.

ביקלס אינו מזכיר את פאהן כלל, אלא שמות חדשים של סופרים צעירים שנגלו זה עתה. ומסקנתו, והיא חשובה לענינינו: “וכאן מתגלית חשיבותם של הסופרים האלה. אין היא בעצם⁻יצירתם, אלא במה שהם בוראים אפשרות ליצירתם של הבאים אחריהם…. הדור החי ויוצר כביכול עתה אין לצפות ממנו לספרות… אולי הדור הבא יהיה מוכשר יותר, יוצר יותר מן הדור שלנו, ויצליח להעזר באפשרויות הספרותיות והאמנותיות השמורות בגליציה להתפתחותה של הספרות היהודית…” (שם, עמ' 191).

צדק ביקלס בכך, שכל הסופרים הללו מפרים את הקרקע ומתוכה יצמחו האחרים, אבל הגידולים שהוציאה קרקע זו לא היה להם מרחב מחיה מספיק, עד שניטעו בקרקע המולדת.

אכן, הקבוצה הראשונה, שנשארה כל ימיה תקועה בקרקעה של גליציה, לא הגיעה לכלל הישגים ניכרים, ואילו הקבוצה האחרת ששינתה מקומה, זכתה למדרגה ספרותית גבוהה.

שלשה דברים משותפים מאחדים את ראשיתם של סופרים אלה:

א. מוצאם.

ב. הבמות הספרותיות שבהן החלו לפרסם דבריהם.

ג. נושאי הספורים וסגנונם.

סימנים משותפים אלה כוחם יפה, כמובן, רק לגבי ראשיתם. שכן, עלייתם לא"י של שלשת האחרונים; מבטלת את השיתוף המשולש הזה. אלה האחרונים, נעשו מעמודי התווך של הספרות העברית. והמחשבה מה היה אילו זכו ועלו גם הראשונים – אינה נותנת מנוח. פרט לש. חלטניקוב, שהוא מילידי⁻חוץ “שנתגלץ”, כל הסופרים הללו, הם מילידי גאליציה המזרחית, או עיירות הסמוכות לתחומה. על אזור זה, ואווירתו התרבותית, כבר דובר לעיל, כאשר תוארו בהרחבה תולדותיו של ר. פאהן.

גם על כתבי⁻העת שיצאו בגאליציה, כבר סופר לעיל.

כאמור, אחד הקוים המשותפים להם, הוא מקום הפירסום הראשון של כתביהם, וראש להם שבועונו של ש.מ. לאזר “המצפה”.

כנקודת מוצא להשוואת ראשיתם של סופרים אלה, ישמש העתון הנדיר “הצעיר” וכסיוע יבואו דוגמאות מכתביהם המקובצים של אותם סופרים, שנתפרסמו במקומות אחרים.

מבין שמונה משתתפיו, של “הצעיר”, ששה שייכים לחבורה זו: ר.פאהן; א. ברש; ש. חלטניקוב; י. פרנהוף; ש"י עגנון; א. לבנטארט33 ושנים שאינם שייכים הם ש.י. אימבר וי.ח. ברנר. מעתון זה יצאה חוברת אחת בלבד, בעריכתו של י. פרנהוף (פברואר תר"ע 1910) המכילה 36 עמודים. העורך חשב לעשותו במה קבועה, היינו, “ירחון לספרות יפה ולעניני חיים”.

חשיבותו של עתון זה בכך, שבאו בו יצירות ראשונות של כמה סופרים צעירים ומתחילים שאח"כ נתפרסמו ברבים.

מטרתה של ההשוואה להוכיח, כי רמתם של רוב הסיפורים אחידה ושום אחד מהם אינו בולט ביחודו.

דוגמאות לספוריהם של שלום שטרייט, שאינו משתתף בחוברת זו, של א. ברש, המשתתף בדבר⁻שיר בלבד, ושל א. לבנסארט, יובאו מספריהם או מכתבי⁻עט אחרים.

בראש ה“ירחון” פרוגרמה של הצעיר"; שמן הראוי לתת אותה במלואה, מפני שהיא מעידה על הלך⁻רוחם של כותביה, ועל האוירה הספרותית במקומם באותו זמן. יש בפרוגרמה זו, הד לטענות על הרמה הספרותית הנמוכה בגליציה, ועל חוסר הטעם שהיא מנת חלקם של הסופרים ושל יצירותיהם.

א) הצעיר יתאמץ לברא במה ספרותית בגליציה, מרכז רוחני, שירכז בו רוח הסופרים העבריים בארצנו הנפזרים לכל רוח.

ב) הצעיר יכניס תחת דגלו את כל צעירי הכשרונות שיש להם מה לספר ולשורר.

ג) הצעיר יתאמץ לעורר את הרגש המנמנם, את הטעם הספרותי של הקורא הגליצי, בתתו לו עד כמה שאפשר, משלו, ציורים וספורים חשובים המתארים את עברו הקרוב שלו, את ההוה התוסס שלו, את חייו בכל צבעיהם ושנוייהם.

מבטו של הצעיר יהיה מכון תדיר אל מרכז שאיפתו ומרכז שאיפתו היה תדיר: הטעם הטוב".

יצחק פרנהוף34 (תרכ“ו – 1866/7 – תרע”ט – 1919), עורכו של “הצעיר” התכון לפרסם בחוברות “הצעיר” סדרת ציורים מחייהם של המתנגדים. על כך הוא מודיע בעמוד מיוחד באמצע החוברת (עמ' 19) שכותרתו “מתנגדים”. וכותרת המשנה שלו: “מלים אחדות” (“מילים אחדות” אלו, מובאות כמעט בשלמותן – פרט להערה האחרונה על הציור בחוברת זו – בהקדמתו של ישראל כהן ל“ספר המתנגדים” (עמ' 10), אלא שהמקור שהוא מציין אינו חוברת “הצעיר” אלא “באחת הטיוטות ישנה הקדמה קצרה לספר זה, ובסופה של ההקדמה רשום: פרנהוף, סטניסלב, חורף תרע”א“. מכאן ש”מילים אחדות" אלו, קדמו לאותה טיוטה, שהיא בבחינת הקדמה לספר המתנגדים, וזוהי הוכחה נוספת לצדקת טענתו של ישראל כהן, כי “ענין של המתנגדים… לא היה קאפריזה או מלאכת שעשועים, אלא הרגשת שליחות”).

לפי דברי פרנהוף באותו קטע “בהציור הראשון אינו רק מתועדים לע”ע אל בית מדרשם של המתנגדים, והגבור העיקרי אינו עוד מהם".

סיפור זה “המסיונר”, נכלל גם ב“ספר המתנגדים”; (עמ' 66 – 72); בשינויים לא מעטים, שאין אפשרות במסגרת זו למצות אותם. נעיר רק, כי אחד מהם הוא השינוי מגוף ראשון ב“הצעיר”, לגוף שלישי בנוסח שב“ספר המתנגדים”, שינוי, שגרר אחריו צורך בנתינת שם לאותו “אברך מושלם ר' זנגביל הורביץ”, שהוא גם גיבורם של סיפורים אחרים בקובץ (“המרגל”); כשם שמצויים סיפורים אחרים שבהם חוזרים אותם גיבורים. נראה, שסיפור זה הוא בבחינת “נוסח ראשון” לאותו סיפור שהוא חלק מסדרת סיפורי המתנגדים.

טעמו של שם הסיפור, מתברר רק סמוך לסופו, ומסתבר שהכוונה לא למסית ומדיח לדת אחרת חו“ח, אל אחסיד, בבית⁻מדרשם של מתנגדים, המנסה לעשות נפשות “לעבודת השם האמיתית” לחסידות, בבית המדרש של המתנגדים דוקא, וסופו, שהוא מוכה בידיהם כמסית; ומגורש מבית⁻המדרש. סיפור זה עיקרו תיאור מאורע מסוים בחיי בית⁻המדרש, כפי שהוא משתקף מעיניו של בחור, שלבו נמשך אחרי ספורי החסידים וחנוכו הוא על ברכי המתנגדים. אבל מאורע זה יש בו גם כדי להעיד על יחסיהם של שני מחנות אלה, ובעיקר על כך שלמרות השוני כלפי חוץ, והשנאה שרוחשים אנשי מחנה אחד לחבריהם, הרי בשרשם גזע משותף להם: “והמתנגדים הם בבחינת חסידים שאינם מאמינים ב”צדיקים”."

סיפורו של פאהן “מקצה אל קצה”, שנדפס באותה חוברת, גם בו יש תאור של שני עולמות אלה: עולם בית⁻המדרש של המתנגדים העומד כולו על לימוד הגמרא, והקלויז החסידי, שבו יושבים חסידים מסביב לשולחן ומספרים מעשיות" ממעשיו של הצדיק.

גם בסיפורו של פאהן, המקשרת בין שני עולמות אלה, המתוארים בנפרד, היא דמותו של צעיר בן למתנגד אדוק, כמו בסיפור של פרנהוף, וגם לבו של אותו צעיר, שיש בו קווי דמיון לדמות “המתמיד”, נמשך לקלויז החסידי. אבל בעוד פרנהוף, מסתפק בתאור ההתנגשות בין שני העולמות, המתבטאת בסיטואציה של גרוש הזקן החסיד מבית⁻מדרשם של המתנגדים, פאהן ממשיך את דרך נדודיו של אותו צעיר. אותו צעיר אינו מוצא סיפוקו גם בחסידות ולפיכך הוא מתקרב לכתות ומפלגות נוספות בישראל.

על דרך זו ממצה פאהן את כל האפשרויות של כל סוגי הדעות וההשקפות המצויים ביהדות. ומתוך כך, שונה נקודת הכובד בשני הסיפורים. בסיפורו של פרנהוף: עולמם של המתנגדים מול עולמו של החסיד, אלא ואלה קנאים לדעותיהם ומוכנים לחרף נפשם עליהם. ובסיפורו של פאהן: “צורתו הרוחנית של צעיר גאליצי” שהתלהבותו מחוסרת כח⁻התמדה, ואמונתו המחפשת רעיון לדבוק בו ולעבוד למענו, היא שטחית ורדודה".

למרות שוני זה, עולמם של הסיפורים אחד הוא, וגם דרך עיצובם האמנותי יש בה הרבה קוי דמיון: הדיאולוגים מטרתם ליצור אוירה אוטנטית למסופר: חיקוי דרך דיבורם של החסידים ותנועותיהם, ושמוש במילים שהם מושגים בתורת החסידות.

נקודת הראות בשני הסיפורים זהה; שניהם מסופרים מפיו של צעיר שאינו שייך לאף אחד מן המחנות, אבל עם זה הוא בן⁻מתנגדים שנמשך לעולם שכנגד.

גם סיפורים אחרים של פרנהוף ושל פאהן, מעידים על קרקע גידולם המשותף:

למשל: “מעשה בשלשה פרחים” (הגדה); (מאגדות החיים; תרס"ח; עמ' 55– 61), ו“אלפא⁻ביתא” (הגדה); (המצפה; שנה 3; גל' 1; ח' טבת תרס"ו – 5.1.1906). שתי אליגוריות אקטואליות, על צורך הגאולה של העם, שתיעשה רק ע“י איחודו, ושיבה על אדמתו. או: אפיקורס “בית מדרשי” (ספר המתנגדים; עמ' 97 –107) ו”חטא ראשון" (המצפה; שנה 3; גל' 23; טו' סיון תרס"ו – 8.6.1906).

שני ספורים המתארים תהליך כפירתו והתפקרותו של נער מחובשי בית⁻המדרש. סיפורו הקצר של פאהן, מתאר את ראשית התהליך בלבד, ואילו סיפורו של פרנהוף, מקיף את כל חייו של אותו נער עד למותו.

על אף הדמיון בנושאים ובדרך הטיפול בהם, ביצירות מסוימות, שמקורו ברקע המשותף של היוצרים, שונים, כמובן, הסופרים ויצירתם זה מזה ביותר. שכן תכונותיהם ואופים כמעט מנוגדים לחלוטין, כפי שמעיד פאהן ברשימתו על יצחק פרנהוף למלאות 15 שנה למותו: “בכלל היה פרנהוף לפי תכונתו בעל נפש יפה ופייטנית, אדם שכולו לב ורגש. אין לתבוע מאתו השקפות מוצקות על החיים. כך היה דרכו להיות מרפרף מלמעלה על פני ציצים ופרחים מבלי לנגוע בקרקע אשר עליה יציבותם”. פרט אחד שמעיד עליו פאהן באותה רשימה, יפה כוחו לסמן מה בין כתיבתו של זה לכתיבתו של זה: “אופיני הוא שבנתנו תאורו הספרותי והרוחני של ידידו וחברו לעט א. לבנטארט בראש כתביו אשר הדפיסו לזכרו אחרי מותו, חסר כל תאריך”.

אברהם לבנטארט35 (תר“מ – 1880 – תרס”ט –1909).

רק חלק מכתביו כונס ויתרם מפוזר בכתבי⁻עט שונים כמו “העת” בעריכת ג. באדר; “הצעיר”; “הירדן”; “המצפה” ואחרים, או שנשאר בידי ידידיו, ולא פורסם מעולם.

חמישה סיפורים ו“מחזה” מכונסים בחלק הפרוזה של כתביו, מביניהם נבחר הסיפור “חיימיל” לצורך ההשוואה. גבור סיפור זה הוא נער רגיש ומוכשר, המהלך יחד עם רבו, ולומד מפיו אגב טיול זה. פגישה עם נער גיבן מעוררת את רחמיו ומעסיקה את מחשבותיו על סדרו של עולם ומנהגיו, והספק קונה לו שביתה בלבו ובחלומותיו.

תיאורו של הילד הגבן, והתעללותם של שאר הנערים בו, מצוי גם בסיפורו של פאהן “מני קלוש מחוקק”, אם כי שני הסיפורים שונים ביותר זה מזה. הצד השווה נובע מן ההווי המשותף המפרנס את שני הסיפורים, וכן, ישנה קירבה בדרכי התאור המבוססות על מסורת ספרותית דומה.

תאור הגבן אצל לבנסארט: “…נער עברי קטן, נמוך הוא ממנו; אבל ניכר היטב כי גדול הוא ממנו הרבה בשנים. פניו חורים גופו צמוק, צנום, חטוטרה לו מפנים ומאחור, גון עורו עפרורי כקלף. שתי אצילי ידיו משולבות תחת גבנונו, כאילו יחפוץ להסתיר על ידי זה את מומו מעיני העוברים ושבים. הוא הולך לשוח לפנות ערב יחידי”. (עמ' 48 – 49).

ותאורו של פאהן: "ראשו היה גדול הרבה במדתו ביחס לגופו הדל והכחוש, וקומתו קטנה מכפי גיל שנותיו. שכמו האחד נמוך ושכמו השני גבוה מחברו, וחטוטרא שרויה לה מאחוריו על גבו. (עמ' 3).

התעללות הנערים בגבן אצל לבנסארט:

“הופיע עוד הפעם הנער האומלל נגד עיניו, נאנח ונגש. מעיניו הבריקו מבטי חנינה, כמבקש על נפשו. סביבו עמדו שני נערים שובבים ויתופפו על גבנונו”. (עמ' 51).

ואצל פאהן: "ומאין בכחותיו להשיב מכה, היו מתעותים פניו שרוגי העורקים הכחולים ושקופי העור הדק לצדעי רקתו, ופיו היה מתהדק מתוך קצף אין אונים. אך לא בקש רחמים… (עמ' 3).

לבנסארט מת צעיר לימים, בן עשרים ותשע בלבד.

“הקורא בכתביו אינו יכול להתעלם מפגמיהם, אבל הוא רואה בעליל ליבוטו וחיבוטו של המשורר בנמושות – ביטוי, שייר ונחלה של דור קודם, כשם שהוא רואה בעליל מאווייו לכיבוש⁻ביטוי, כפי שחייבו מעמדה של השירה בימיו. רוב הסימנים מעידים על יכולת התגברות על המגומגם והמעומעם, אבל העדות הזאת אינה יוצאת מכלל⁻השערה, שהרי קוצר⁻חייו קיפד את התקוה שתלו בו ידידיו ומוקיריו”. (דב סדן; נוסח סטניסלב – ציון לסופריה – ספר סטניסלב, עמ' 389⁻390).

שמאי חלטניקוב36 (תרל“ד 1874 – תרצ”א 1930)

אף על פי שלא נולד בגליציה (נולד בריז’ין פלך קיוב), יש למנותו בין סופריה, שכן עבר אליה בעודו צעיר עם מלחמת רוסיה⁻יפן, ועסק בה בהוראה עברית (בטשורטקוב ובסטניסלב) ואת סיפוריו החל לכתוב בזמן ישיבתו בגליציה, ופירסם אותם בעתוניה: “המצפה”; “הצעיר” ואחרים וגם ב“העולם” (כמה מסיפוריו כונסו לסיפרו “פסיעה⁻ראשונה”; סטניסלב, תרע"א, הוצ' “התחיה”, הוצאתו של אברהם רובינזון).

גבורי סיפוריו לקוחים מן הרחוב היהודי, והם נציגי כמה דורות, בני מעמדות שונים. למעשה, כל סיפור הוא עולם בפני עצמו, כמעט ללא זיקה כלשהיא לחבריו.

“פסיעה ראשונה”, למשל, שעל שמו קרוי הספר כולו, הוא ספורו של אדם השולח, לאחר התלבטויות רבות, את כתב היד של ספרו הראשון, למערכת לשם פירסום.

הספור “קנאות”, הוא סיפורו של אלמן צעיר, אב לבת הקרוב לחוגים הציונים, המנסה לחזור ולבנות מחדש את ביתו.

ואילו סיפורו “הפגישה”, מתאר את גורלו של נערה בת עיירה קטנה, שנתגלגלה לחיי⁻פריצות. סיפור זה, מזכיר במידת מה, את סיפורו של ג. שופמן: “הניה”.

הרקע לספור “בורז’וק” הוא פעילותם של “הבונדיים” בעיירה קטנה, שסיסמאותיהם מעורות עיניהם לראות בחנוני עלוב ומדוכא, “בורזוק”, עלוקה, המיצר את צעדי הפרוליטריט".

גם ספור זה “בורז’וק”, וגם הספור “העצבן” שנתפרסם בעתון “הצעיר” (ולא נכלל בקובץ ספוריו, “פסיעה ראשונה”) מגלים קוי דמיון לכמה מסיפוריו של פאהן. הדמיון בסיפורים אלה בא לידי ביטוי בנושא: תאור חנוני מרוד, העומד בחנותו באפס קונים, ולבו מלא דאגות למשפחתו, (“בורז’וק”), ותאורו של מנהל חשבונות עלוב, המשתכר בקושי כדי פרנסתו. (“העצבן”).

סיפור שני זה, מזכיר את סיפורו של פאהן “מחיי משפחה” הפותח אף הוא בתאור של “האב יושב לו על פנקסו”. ואילו בסיפור הראשון “בורז’וק” קוי הדמיון בולטים יותר: השם “גדליה” משותף הן לסיפורו של פאהן “גדליה הרוכל” הן לסיפורו של חלטניקוב “בורז’וק” והן לסיפור העברי הראשון של ש"י טשאטשקיס: “הרהורים”, (המצפה; שנה 2; גל' לד‘; כב’ אב תרס"ו – 27.8.1906).

שני ה“גדליה”, זה של פאהן וזה של חלטניקוב נאלצים לעזוב חנותם וללכת לשוטט בכפרים ובעיירות. גורל המיועד גם למשה’לי החנוני, גיבור הספור “חללים”. גדליה ומשה’לי גבוריו של פאהן, ותרו על חנויותיהם ונהפכו לרוכלים נודדים ומצאו מותם בדרכים, ואילו גדליה, גבורו של חלטניקוב, עדיין נאבק על מעמדו, וסיורו בכפרים בא כדי לנסות לגבות חובותיו מאכרי הכפר. ניתן לשער כי הכשלון של נסיונו זה, עתיד להוליך אותו בדרכיו של “גדליה הרוכל” ומשה’לי החנוני, לעזוב את אשתו וילדיו, ולסחור בכפרים ובעיירות הרחוקות. הוא כאילו נמצא, שלב אחד, לפני גבוריו של פאהן, שכבר עברו אותו נתיב יסורים עצמו.

תאורו של החנוני, יש בו קוי דמיון לסיפורו של פאהן, לא רק מבחינת הנושא, היינו שביל חייהם של הגבורים אחד הוא, אלא אף מבחינת התאורים.

גדליה החנוני עומד בפתח חנותו ומחכה לקונים: “חור כסיד עומד הנהו בחנותו וסבלנותו מתפקעת. שבועות אחדים כבר עברו שלא ראה אף אגורה אחת פדיון. על סחורתו אין קופצים, לא מפני שגרועה היא, או מחירה גבוה יותר מדי, אלא, פשוט, בצוק העתים הללו אין אדם דואג להכין לו בגדים חדשים, והסחורה מונחת על האצטבאות כאבן שאין לה הופכין…” (בורז’וק, עמ' 41)

“בכליון עינים עמד ר' משה’לי על פתח חנותו, ויבט מרחוק איך עזבוהו רוב הקונים וילכו אל בית⁻ממכר⁻המשותף לקנות צרכי סחורתם. כה עברה שנה תמימה. סחורתו נושנה מעט ונפסדה מעט…” (חללים; “המגיד” שנה 11; גל' כד–כה').

אשת החנוני. “היא התבוננה אל פני אישה החורים והעצבים ולא נועזה להציע לפניו את בקשתה. לבה נתמלא רחמים, התוכל גם היא להציק לו? הרי מצטער הוא בעצמו למדי. כלום יש לו ואינו רוצה לתת?” בורז’וק עמ' 41).

אשת ה“נאמן”: “כגל של עצמות יושבת היא על מיטתה, אשה בלי טפת⁻דם בפניה החורים והקמוטים… כפעם בפעם עיניה מתרוממות לצד הדלת. אולי הוא בא… השעה מאוחרת… כחצות לילה… נשתהה היום יותר מכפי הרגיל… התשכב לישון? מי איפא יגיש לו מעט מאכל⁻חמין? פעם אחת ביום… המעט מטורד ומתעמל הוא כל הימים, נחמן שלה? אדם כשר, תמים, אך חסר מזל… אוי, לו השתכר פרנסה אצל עצמו, מבלי היות כה משועבד לאחרים…”

(“האדם”; המצפה; שנה 5; גל' 43).

החנוני היורד, הנאלץ לעזוב מקומו ולצאת לדרכים כדי לנסות למצוא פרנסתו במקומות אחרים, היה חזיון נפוץ במציאות הכלכלית הקשה ששררה בגליציה. ואמנם דמות זו, היא אחד הנושאים המצויים בסיפוריהם של סופרי המקום.

כידוע, חוזר אותו נושא גם בסיפורו של עגנון “והיה העקוב למישור” (הפועל הצעיר; שנה 5; גל' 7 – 16; תרע"ב), סיפורו זה של עגנון, עם כל השוני הרב שבינו לבין סיפוריו של פאהן, יש בו קוי דמיון נוספים לסיפורו “גדליה הרוכל” ולסיפורים אחרים מחיי החנונים: תהליך הירידה אחד הוא בספורים; בכולם, משמשת האשה עזר כנגד בעלה בחנות ובכולם מתקיימת שיחה בין האיש לאשתו, בה מתיעצים הם יחד על דרכם, לאחר שמן החנות שוב אין להוציא פרנסה.

גם בסיפורו של עגנון, וגם בסיפור של פאהן “גדליה הרוכל”, לב האשה מנבא לה רעות לפני שיוצא בעלה לדרך, ובשני הסיפורים קשור גילוי זהות של המת למכתב שהלה נושא בכיליו: מכתבו של הרב, גורם לטעות בזיהוי בסיפור ו“היה העקוב למישור”, ואילו “רשיונו” של גדליה, מגלה את זהותו של המת.

מובן, שאלה הם קוי דמיון חיצוניים בלבד, שאינם מעלים ואינם מורידים לגבי אמנותו של הסיפור, אבל לענינינו כאן, חשוב להצביע על כך שהאלמנטים שמהם בנויים הסיפורים נובעים ממציאות חיים משותפת.

סיפוריו של פאהן ושל חלטניקוב דומים גם בצורת פתיחתם, בתאורי הטבע, הדומם והאדם, וכן בסיטואציות שבני⁻אדם נקלעים אליהן.

שני ספורים “מדרון” (המצפה; שנה 4; גל' 28 – 30) ו“בדיקה” (חלטניקוב; עמ' 83) פותחים בסצינה של משפחה בשעת לילה שדפיקות מבחוץ מעירות אותה משנתה.

פאהן: "שוב דופקים כמדומני?! – אי אפשר לישון שעה תמימה… טרחת עוברי דרכים… והלילה הן נברא למנוחה… כן התמרמר בחשאי “אלטר נאמן”, השוכב נים ולא נים על המטה, מלובש בבגדיו כעומד הכן לפקודה בכל רגע.

“אלטר – נשמע קול – האשה שלו מעבר המטה השנית – נומה, נומה… רק ילל הסער שמעת…”

בחדר הקטן, המואר בפנס מעשן נשמעו שוב נחרת שנתם של אלטר ואשתו, אשר התאחדה עם נשימותיהם של הילדים. נדמה כי מלחמת⁻היום חוזרת עתה ומתארגנת בנשימת הריאות וכעכועי⁻החזה… “אלטר! אלטר – קוראת האשה אחרי זמן קצר – דופקים…”

חלטניקוב: “אחרי חצות הלילה. הכל ישנים. פתאם דפיקה בדלת. לקול הדפיקה הקיץ ישראל, קפץ ממטתו והתחיל מקשיב ומאזין אם לא נדמה לו. שרה, את שומעת? כמדומה לי שדופקים בדלת – התחיל מעיר ברעדה את אשתו, כשהוא עומד חצי ערום לפני מטתה. שרה קפצה בחלחלה. מה?.. דופקים?… פגרום!… הוי רבונו של עולם, מה לעשות?… מה לעשות?… הדפיקה בדלת הולכת בין כך ומתחזקה. לקולה הקיצו גם חמשת הילדים שהגדול ביניהם הוא כבן אחת⁻עשרה, ובראותם את פני האב העצבים והנבהלים ורעדת האם הפורשת בכל פעם כפיה ומיבבת, פרצו כולם בבכי עצום”.

שני הספורים “העגלון החדש” מאת פאהן (המצפה; שנה 5; גל' 35) ו“במקום המחזה” מאת ש. חלטניקוב (פסיעה ראשונה" עמ' 75 –79) ענינם אחד: יהודי המנסה למצוא פרנסתו במקצוע חדש בשבילו, ויחסם של בעלי⁻המקצוע הותיקים אליו, גבורו של פאהן נעשה לעגלון, וגבורו של חלטניקוב לסבל. סיפורו של פאהן נגמר בכי טוב, לאחר שדמעותיו של העגלון ותחנוניו מרככים ליבותיהם של העגלונים האחרים והם מחלקים ביניהם את הנוסעים. ואילו סיפורו של חלטניקוב מסתים בפציעתו של הסבל החדש, לאחר שחבריו הסבלים לא נתנו לו דריסת רגל בגבולם והוא נפל מאחד הפיגומים שעלה אליו לצורך איזו מלאכה שנמסרה לו.

הרי השוואת תאורו של “החדש” המתקרב למקומם של בעלי⁻המקצוע הותיקים:

פאהן: “יודל בא בכוונה באיחור קצת מהם, העמיד את עגלתו הרחק מן הצד, תקן את המושב ויפרש עליו מטלית אדומה גדולה. חרש ונוגה התבונן לסוסו השואף רוח, וישב לו על העגלה. שלשת העגלונים ממטירים עליו חיתולים מעליבים, והוא אינו עונה מאומה,רק מתאנח חרישית. זה לו השבוע הראשון להיותו עגלון… ירא הוא לגשת ולמשוך אליו איזה אורח – שמא ישברו עצמותיו ממש. ובכן נשאר מחוסר אורחים”.

חלטניקוב: “כשהתקרב זינבל אל המגרש, מקום אספת הסבלים בבקר, עמד ושקע בהרהורים עצובים. עומד הוא כאן וראשו ולבו המה בבית. שומע הוא גניחת אשתו, צוחת התינוק, אנחת הילדה וחריקת שיניה מתוך רעבון, ולבו נלחץ ומתכוץ. הימצא לפחות היום איזו עבודה? שמא לא? מה יעשו האמללים הללו?… הכל נעשו עסוקים וטרודים; גם על הסבלים נמצאו קופצים; בכל פעם נפקד מקומו של אחר; ורק זינבל עומד עדיין מרחוק עייף ומלא יסורים. כל זמן שלא עזבו הסבלים את מקומם, לא נועז זינבל לגשת אל המגרש. ידוע לו שעינם צרה בו… עמד והמתין מרחוק ונפשו מרה עליו. אחרי שנתרוקן המגרש והוא קרב שמה, היתה כבר השעה מאוחרת, אין דורש אחרי סבלים אז.”

כמה מסיפוריו של חלטניקוב פותחים בתאור נוף, שתפקידו ליצור את המסגרת ואת האוירה המתאימה למאורע העיקרי בסיפור, או למחשבותיו של הגבור בספור. כאלה הם, למשל, סיפוריו: “הפגישה”; “האם”; “במקום המחזה”.

(על צורה זו של פתיחת כמה מספורי פאהן; עיין לעיל).

ההשוואה בין סיפוריהם של שלשה סופרים אלה, פרנהוף, לבנסארט, וחלטניקוב, לבין ספוריו של פאהן, מגלה את קוי הדמיון ואת נקודות המגע ביניהם. דמיון זה בולט בתכנים ובצורות כאחד.

בתכנים: נושאי הסיפורים, גורלם של הגיבורים, התנהגותה של הסביבה ותגובותיה; מעשים והשקפות, שמקורם בהוי מסוים, התלבטות בבעיות כלכליות ורוחניות ועוד.

בצורות: דרכי התאור, פתיחות הסיפורים, עצוב יחסים בין טבע ואדם, שימוש בדיאולוגים, עמדת המספר ועוד.

בדיקת סיפוריהם של קבוצת הסופרים השניה, שהמשך יצירתה שונה בזכות עליתם לא"י, תגלה, כי ראשית אחת להם. תחילתם אינה מרמזת על המשכם, ואילו חלילה לא בא המשך, ספק אם שמותיהם של סופרים אלה ויצירותיהם היו זוכים למקום מכובד בהסטוריה של הספרות העברית.

מכאן המסקנה, שאין לראות בכך מקריות בלבד, הקשורה בהתפתחותו של יוצר זה או אחר, אלא יש בכך מעין חוקיות: יפה כוחן של הסביבה והאוירה לפתח את בעל⁻כשרון שבתוכה, או לגמדו ולצמצמו. הסביבה, היה בה כדי להניח את היסודות, שכן היתה משופעת בפעילות ספרותית ענפה למדי, אבל לא היה בכוחה בלבד, להרחיב את האפקים ולהעמיק את ההתבוננות. לשם כך היתה נחוצה סביבה חדשה ומפרה, ומקום זה היה אחד בלבד – ארץ⁻ישראל.

חלקה השני של ההשוואה, יעסוק בשלשה מן הסופרים שלום שטרייט; אשר ברש וש"י עגנון, ראשיתם בגליציה, ועיקר כתיבתם בארץ⁻ישראל, והם מראשי הספרות העברית.

ההשוואה תקיף רק אותם ספורים שנכתבו עד עליתם לא“י, ונתפרסמו בעתוני מזרח⁻גליציה, ובעיקר ב”המצפה". מבין סיפורים אלה יבחרו, כמובן, אותם המגלים קוי דמיון לספוריהם של סופרי הקבוצה הראשונה.

שלום שטרייט (תרמ“ח 1888 – תש”ו 1946)

נולד בעיירה טלומאטש בגליציה, ועלה לארץ בשנת תרס“ח עם”העליה השניה".

ספוריו הראשונים נדפסו ב“המצפה” של לאזר, אבל המשך דרכו בספרות היתה כמבקר. ספורים אלה טרם כונסו.

ב“המצפה” שנה ג' תרס"ו – 1906, נדפסו שני דברים משלו: האחד, "הה, לבי לבי! (מרעיונות משגע, להרגת ביאליסטקי) (מובא במלואו בנספח)

והשני, סיפור בשני המשכים: “ואותה כבר לא מצא”…

(א) שנה ג' גל' 47; ו' כסלו תרס"ז – 23.11.1906

ב) גל' 48, יג' כסלו תרס"ז – 30.11.1906)

זהו ספור על בן העיירה, מחוסר פרנסה הלך עם משפחתו לכפר להיות למוזג, שם נתקל בשנאתם של הכפריים, נאסר וכשיצא מבית הסוהר, לא מצא את אשתו בחיים, שמתה מחמת מחלה. קרוב לו ביותר סיפורו של פאהן, “נספה בלא משפט” המעיד על עצמו שזהו "מעשה שהיה זה לא כבר בעיר גליצית. גם גבורו של ספור זה הושלך לבית⁻הסהר בגלל הלשנה, לא על עסקי מזיגה כגבורו של שטרייט אלא על עסקי הלואה ברבית, ואשתו שגם שמה לאה כשם האשה בספורו של שטרייט, “נפלה למשכב מרוב כעסה ויגונה ולא יספה עוד לקום מקץ עשרים יום”. אלא שהסיום שונה: בספורו של פאהן מת האסיר בכלאו ובתו שנשארה לבדה בעולם מבכה אותו, ואילו בספורו של שטרייט, חוזר האיש לביתו, “ואותה לא מצא… נשל נעליו מעל רגליו…”

קוי הדמיון בין שני הסיפורים בולטים לא רק בתוכנם אלא גם באופן התאור.

לדוגמה: תאור המאסר של ר' ישראל מנשנזון בספור של פאהן “נספה בלא משפט” ותאור מאסרו של גבור ספורו של שטרייט.

פאהן: “והנה כמו שד משחת הופיע פתאם השוטר המזוין לפני הפרוזדור. מה שמך? שאל כנגיד ומושל. – “ישראל מנשנזון”. – “כן אותך בקשתי”. “מה לך ולי אדוני?” שאל ר' ישראל בבטחה והשקט” – “שמעתי אומרים, כי נותן אתה כסף בנשך ובתרבית להאכרים הנבערים ותמוצץ דמם ולשדם” – “עלילה היא אשר בשקר יסודה. הן כל יודעי ומכירי יעידו, כי סוחר עצים אני!” – “כן כלכם סוחרים, מלוים ברבית גזלנים. הוי יהודים! אתם טרם תדעו זרועי הקשה!” התגעש השוטר. – ואם אוכיח משוגתך על פניך, כי לא מלוה ברבית אני?" “בתירוצים לא תמלט מאתי” ענה בבוז וקלס. חלחלה אחזה את ר' ישראל ויעמוד כאיש נדהם. “הבה, לך אתי”! קרא השוטר בקול מושל, ולשמע הדברים האלה התפרצו לאה ובתה מן הבית בקול מרגיז לב ובוקע ארץ: “הה בעלי!” “הוי אבי!”. “אל תיראנה ד' עמכן – נסה ר' ישראל לאמץ את האמללות – הן חף אני מפשע ולצדיק לא יאונה כל רע! אולי נגזרו עלי יסורים אחרים, ויהיו אלה לכפרה עון לכלנו”.

הבת נפלה בדמעות שליש על צוארי האב, האם התיפחה מר, המחזה היה קורע לב, אך השוטר האכזר הדפן אחור ויקרא: “לך לפני!”

שטרייט: “בבקר כבר אסרו ידו בשלשלאות ברזל… הוא לא בכה, כי ראה אמש את הרעה נגד פניו, והוא ידע מה יבואהו. רק פניו חורו כסיד ומחשבה אחת העסיקה את מוחו: רבש”ע מדוע ככה תיסרני? רק היא בכתה בדמעות שליש: ספדו, הילילו אתי, ילדי הנחמדים, קראה ותפרש כפיה – את מפרנסנו גוזלים ממנו, בלי שום צדק" "הסי פטפטנית, כי עוד מעט ואשים גם עליך כבלים, אסור להעלות על שפתים המלים “בלי שום צדק”, השמיע בקול חזק הז’נדרם, וחרב השלופה בידו. “היו שלום, אהובי, אל תדאגו כלל, הצדק יצוף כשמן על המים”.

אשר ברש (תרמ“ט – 1889 –תשי”ב 1952).

נולד בעיירה לופאטין ליד ברודי, עיר⁻ספר בגליציה המזרחית, עלה לארץ בשנת תרע"ד.

מן הרשימה הביבליוגרפית, שפרסם שמואל לחובר (תרס“ו⁻תשי”ב – הוצ' מסדה, ת“א, תשי”ג), נראה כי תחילת דרכו הספרותית בעברית היתה בשירה (“חולחוליות”, שירים בפרוזה; “ספרות” מאסף לספרות היפה ובקרת, ורשה תרס“ח, קובץ ב‘, עמ’ 145 – 152: “רשפים” ורשה, תרס”ט, כרך א' עמ' 27 –29), וספורו העברי הראשון “ליד היער” (רשימה) נתפרסם ב“השחר”; (מושציסקה – סרנוב, תרס"ט. שנה ב' חוב' א' עמ' 14 – 15. על עתון זה עיין לעיל). סיפור זה, כסיפורים ראשונים אחרי, שנדפסו ב“רשפים”; ב“המצפה” וכו' לא נכללו בכל⁻כתביו. (הסיפור המוקדם ביותר בכתביו הוא “תנאים” משנת תרס“ט שהתפרסם לראשונה ב”השילוח" תר"ע– תרעא, כרך כג' עמ' 155 – 164).

ציורו של ברש “בליל זה כה יעגם הלב…” מגלה דמיון בצורת התאור שלו ובאווירה הכללית לציורו של פאהן “באדר”. צנורו של ברש נתפרסם בכינוי הספרותי א. הרצלוביץ, כינוי שבו השתמש הן ב“המצפה” והן ב“סנונית”, (המצפה שנה ו' גל' 16 –17; יא' ניסן תרע"ג – 18.4.1913, עמ' 1) (הציור במלואו, ראה בנספח) שני הציורים פותחים בתאור טבע, ובשניהם קיימת התאמה בין החוץ והפנים: “הענן על⁻פני שמי⁻התכלת, רוצה הוא לחבוק את כל חלל העולם!” (ברש).

“הרוח מפריח בכעס נוצות של שלג… הנוצות שוקעות בעפר הלח ונהפכו לטיט יון ומלוכלך… והשמש הצעיפה ערפל כהה, כמו מוסיפה להסתתר למראה מות הנוצות הללו, שלפני רגעים התעופפו בכל כך זריזות וחיים” (פאהן).

בשני הציורים מתוארים אנשים זקנים, אצל ברש, הצעיר הוא המתאר את הוריו ברפיונם, והקטע כתוב בגוף ראשון, כוידוי, ואילו בציורו של פאהן, המצב הפוך: שני זקנים עדים למותה של בתם הצעירה.

הזקן בתאורו של ברש: “יהודי זקן, רפה⁻אונים מסב מעוטף בחלוקו הלבן⁻הרחב, פניו חולנים ועיניו מציצות כה יגעות מתחת המצח הגבוה רב⁻הקמטים… אט⁻אט דובבות שפתיו הדקות⁻הכחולות וקול צרוד, רפה בוקע בכבדות מקרבו. עיף הוא…”

ואצל פאהן: “ויושב הזקן יוד’לי בחדרו, קומה נכפפת, מצח מקומט, עינים כמראה הענן, פנים חורים ומשורטטים, וזקן ארוך ולבן ששערותיו מרתיתות”.

האווירה אצל ברש מתמצית במשפט אחד: “בליל זה כה יעגם הלב!”

ואצל פאהן: “הכל כה עגום כה מלא דאגה…”

בנספח מובא גם הקטע “קללה” שנדפס ב“רשפים” של פרישמאן, קטע, הקרוב ביותר לזה של שטרייט, שהובא אף הוא בנספח: “הה, לבי, לבי”. אבל מכיון שכנקודת המוצא להשוואה זו נבחרו ספוריו וציוריו של פאהן, ראוי להשוות ספור נוסף של ברש לזה של פאהן.

בסדרת רשימות “מן העולם הישן” מתאר ברש “טפוסים”. האחד “שרול” (המצפה, שנה 9, גל' ב' עמ' 1 – 3, כב' טבת תרע"ב 12.1.1912) והשני: נתן תגר הסוסים (2 המשכים) (המצפה, שנה 9, א) גל' 6 כא' שבט תרע"ב 9.2.1912 עמ' 1 – 3

ב) גל' 7, כח' שבט תרע"ב 16.2.1912 עמ' 1 – 3).

“שרול” הוא טיפוס של קמצן. המונע אוכל מאשתו ומילדיו, אדם גס וקשה, אבל עובד מסור, ומתפרנס מעבודת⁻כפים, ונאמן לאדוניו ולרכושו.

דמות זו, שהיא מיוחדת מאד, ואינה אפינית ביותר לרחוב היהודי ולטיפוסיו, צד שווה לה ולכמה מן הדמויות שמתאר פאהן, וביחוד לזו שבספור: “האדם”. שתי בריות אלה משמשות בתפקיד של “נאמן” אצל החוכר היהודי והרי הן משועבדות לו בגופן ובנפשן. אלא ש“האדם” של פאהן לא אבד את צלם האדם שבו, והוא מסור ביותר למשפחתו, וברגע מכריע כשהוא נאלץ למלא את מצות אדוניו ולהלשין על מוזג יהודי, הוא מסרב למלא את פקודתו. ובכך, למעשה, משתחרר מן השעבוד “בגוף ובנשמה” לאחר.

ה“נאמן” בספורו של ברש, לא רק שהוא קמצן אלא שהוא כמעט ואבד את צלם האנוש שבו, ביחסו לאשתו ולילדיו. כמעט שאין למצוא בו צד זכות, פרט למסירותו המוגזמת לעבודה אצל אדוניו. והרגש האנושי היחידי אצלו הוא הפחד מפני הערלים.

שני אלה הם למעשה שני פנים לתופעה אחת:

האדם התלוי באדונו מבחינה כלכלית ונשתעבד לו אף בנפשו, והוא בבחינת עבד שאינו רוצה לצאת לחפשי, ואין לו קשרי משפחה אחרים, ואותו אדם, אשר למרות התלות הכלכלית באדון, יש לו תחום משלו, אלה חיי המשפחה, והוא שומר על חרותו כאשר אינו רוצה לעשות עול ליהודי, למרות מצות אדונו.

צורתם החיצונית של שני יהודים אלה, דומה בשני הסיפורים:

אצל פאהן: "יהודי כחוש וגבן, אולי מהיותו תמיד כפוף לפני רצון אחרים, בעל שתי עינים אמוצות בלי תנועת⁻חיים, שמשתקף בם הכל מסביב, רק לא מגעגועי נשמתו. זה שנים רבות רצות רגליו למקום שאחרים רוצים, וידיו עושות מה שאחרים מפקדים, עד כי רצונו שלו נצטמצם ונטשטש כולו.

גם אצל ברש, הצורה החיצונית קשורה ל“מקצוע” שבו הוא עוסק: “הוא גופו יהודי כחוש ושחור, שזקנו המדולדל משמש בית⁻קבול לכל מיני אשפה ושיורי⁻מזונות, כבד⁻פה ומפלבל בעיניו, העקומות, שאחת פונה לדרום וחברתה לצפון, אבל ידיו מראה⁻הנחשת להן והגידים המעורים בהן נראים כבני⁻מעיים כחולים…” (הסיפור במלואו, עיין בנספח).

ש“י עגנון (תרמ"ח – 1888) נולד בעיירה ברצ’אץ שבגליציה המזרחית, עלה לארץ בשנת תרס”ט. על ראשיתו של עגנון עד לעלייתו לא"י, נכתבו, כידוע כמה וכמה מחקרים, נערכו כמה רשימות ביבליוגרפיות, ואף נתפרסמו כמה הערכות של סיפוריו הראשונים שכונתן להגיע להבנה הסטורית של יצירותיו, מתוך רצון ללמד “מראשיתו על המשכו ומשרשיו על צמרתו ההדורה” (עגנון לפני היותו עגנון; סיפוריו העבריים של ש“י צ’אצ’קס; אברהם בנד; מולד, כרך כא' חוברת 175– 176, אדר⁻אייר תשכ”ג; ינואר – אפריל 1963)37

במסגרת עבודה זו, אביא את מסקנותיהם של חוקרי עגנון, שהגיעו אליהן לאחר בדיקה מפורטת של כתביו הראשונים, תוך השוואתן ליצירותיו שלאחר עלייתו לארץ, וליצירות סופרים אחרים בני זמנו ומקומו.

שתים הם המסקנות: א. ראשיתו לא בישרה את אחריתו. ב. סיפוריו הראשונים אינם שונים מסיפוריהם של אחרים, שנכתבו באותו דור ובאותו מקום. ובלשון אומרם דב סדן: “ואם לא נאמר להשתעשע בנבואה⁻לאחור, לא נוכל לומר, כי על⁻פי יצירי הנער, שנתפרסמו אותה שנה (תרס"ד) ולאחריה, ניתן להכיר או אפילו לנחש, כי נוצר לגדולות, וממילא אין אנו תולים הכרה כזאת או ניחוש כזה בעורך, ונראה לנו כי כמנהגו נהג –כדרך שקירב אברכים ונערים אחרים, קירב גם את הנער הזה, רמתם רמתו ודרכם דרכו..” (דב סדן, שנה ראשונה, על ש"י עגנון, עמ' 130). (אותה מסקנה חוזרת גם ב“מכתב ברכה”, עמ' 38; “ראשית מצעדיך..” וגם ב“לענין ספר המעשים”, עמ' 52, 53: “לא ידענו, לא שערנו, לא ניחשנו”).

אברהם בנד, (כיום פרופ' באוניברסיטת קליפורניה, השוקד זה שנים על חקר עגנון, ואף כתב את הערך על ש"י עגנון מתוך כרך ב' של “לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים” לג' קרסל) בוחן “עשרים סיפוריו הראשונים שנדפסו בחמשה כתבי⁻עת שהיו להם מהלכים בגליציה באותן השנים” (רשימה ביבליוגרפית מפורטת נדפסה שם; מולד כרך כא' חו' 176 – 175 “עגנון לפני היותו עגנון”) ומסקנותיו השייכות לעניננו כאן הן: “צרור סיפורים אלה אינם שונים בהרבה מיתר הסיפורים שפירסמו סופרים אחרים באותן הבמות. הסגנון הוא אותו הסגנון (אין כאן סגנון שאפשר לזהותו כ“עגנוני”) והתימטיקה – ברובה אותה התימטיקה. מי יודע, איפוא, אם היינו שומעים או יודעים דבר על ש”י צ’צקס אלולא הוסיף להתפתח כסופר.

סיפורים אלה פרי עטו הם של בחור צעיר בן שבע⁻עשרה, שמונה⁻עשרה ותשע⁻עשרה – ואין בהם בגרות אמנותית. סיפורים אלה אינם אלה תמונות קטנות מחיי היהודים בעיר הגליצאית בלי הרפתקאות הירואיות וכיבושים ארוטיים, המספר ידע לתאר מה שקרוב לחייו הוא – דברים שראה או ששמע מאחרים.

הספורים רובם קצרים, פחות מאלף מלים (אחדים יש בהם כאלפיים מילה ומעלה), ומפאת קוצר המצע ודלות העלילה מתקרבים הם לסוג הרשימה המבקשת למסור מומנט מחיי אדם".

סיכום מסקנות ההשואה ישמש בעת ובעונה אחת גם סיכום של עבודת המחקר כולה:

תאור אזור בארץ אחת, על בעיותיו המיוחדות, תוך הדגשת האוירה התרבותית והפעילות הספרותית, שהיו רווחים בו. על ברכי המסורת הספרותית, שנוצרה במקום זה, התחנך דור שלם, שהוציא מתוכו חוקרים, מספרים ויוצרים שתרומתם רבה לתרבות העברית בכלל, ולספרותה בפרט. קו משותף לגדולים וחשובים שבה, שיצאו את ארצם, ועיקר יצירתם מחוצה לה, בעיקר בא"י, אבל הללו לא בחלל ריק פעלו, אלא הושפעו מן המצע התרבותי המשותף הקיים, שיתוף, שפרק ההשוואה הראה אותו בדוגמאות מספר.

הללו, וביניהם פאהן, שאיתרע מזלם ולא עלו לא"י, לא נתפתחו כל צרכם ואף על פי כן ראויים הם למחקר ואין לבטל את ערכם.


 

נספחים

בנספח זה יבואו אותן יצירות משל פאהן ומשל אחרים, שמדובר בהן בעבודה זו, אבל משום שנדפסו בכתבי־עת נדירים, שאין להשיגם, ניתנו כאן במלואן.


נספח 1

“נגינות”, חוברת ראשונה, מאת יהודה ליב לנדא, קראקא תרנ"ה. (ציון; זופניק. תשרי תרנ"ז חוברת א' שנה ראשונה, עמ' 47).

השירה היא חלק גדול מספרות כל אומה ולשון, בה נראה הלך רוח עם ועם. שונים השירים בכל ספרה ביחוסם אל העם ודרכי חייו אשר מקרבו יצאו, וביחוד שונה השירה העברית משירת אומות העולם, עם אחר, למשל האשכנזי או הצרפתי, כוללת שירתו פרשת דברי ימי עמו, גבורת גבוריו, מלחמותיו וכל מקריו המדיניים, וכל הדברים הנוגעים ליפיפיותו של יפת. לא כן באהלי שם, אנחנו העברים בני “עם הספר”, ושירתנו היא רוחנית, אנחנו היינו אך זמן מעט “עם מדיני”, כי נגרשנו מעל אדמתנו, וכל דברי ימינו הם אך " ספר הקינות"…בגלותנו היתה תורתנו וזכרון ציון הרוחות אשר החיו עצמותינו היבשות, וספרותנו השירית מחזקת שירים דתיים, השתפכות הנפש לפני ד‘, קינים הגא והי על צרותינו, וגם לפעמים בשעשועי תקוה לעתיד. שירת רב האי גאון המלאה מוסר, כתובה ברוח דידקטי, וסובבת הולכת על קוטב הדת. שירת ר’ יהודה הלוי אבי המשוררים, מלאה אש האמונה והתורה, הלאומיות וחבת ציון. וכל משוררינו מלבד אחדים היוצאים מן הכלל – כתבו שיריהם ברוח הדת והלאום.

אחד השירים העבריים אשר ישא עליו חותם תכנית “כנסת ישראל בגולה”, הוא גם המחברת “נגינות” אשר עליה נדבר. המשורר הזה לא תמול הוא בספרותנו, וכבר יצאו מוניטין שלו בעולם השירה, ע"י ספריו הקודמים שירי החזיון בר־כוכבא, אחרית ירושלים, הורדוס, יש תקוה, והמחברת “ההשכלה החדשה”.

והנה העניק אותנו עוד מפרי רוחו בקבוצת שיריו “נגינות”. המחברת הזאת אשר תכיל שירי ציון, שירי דודים, שירי זהב ותרגומים, ראויה לשים אליה ביחוד לב, יען מחברה הנכבד יתעתד כעת בבימ“ד לרבנים אשר בקרית ווין להיות רב בישראל, ועוד לבו יפעם עברית, חזיון נפלא בין בני ביה”מ החדש! ובעוד אשר “מלומדינו וידענינו” יקראו כל היום ציוויליזציה! וילעגו על עמנו ושפתנו כי סר טעמם מזקן, הנה המחבר הזה יקרא “עברית לאומית” ויאמר כי בית יעקב לא מת, ושפתו חיה וקימה. מה נפלאו רגשותיו הדתיים ורחשי לבו הלאומיים בשירו “השיבנו ונשובה” ומשנהו “אל דגלך יהודה”, ואלמלא לא נברא הספר רק בשביל השיר הזה, דיינו. דומה לו גם השיר “בעל החלומות”, ובכלל החלק שירי ציון כלו יפה ונעים. גם יתר שיריו לא נופלים בערכם, אך זה פלא לדעת: “חלק התרגומים”, מפאת כי משוררנו זה הוא “אוריגינלי” ולמה לו לרעות בשדה אחר, בשירים כתובים לרוח הגויים? נחנו נרגיש בתור עברים, ואחינו העברי הזה מדוע נתן לנו זמירת־זר? גם בזה יד הזמן!

סטארוניה.

ראובן פארן הלוי


נספח 2

הכוס (תרגום)

(ציון, זופניק; שבט־אדר תרנ"ז; חוברת ה’־ו' שנה ראשונה עמ' 217)


אָנָא אִמִּי, הַגִּידִי לִי אֲנָא,

אִם אֱמֶת הַדָּבָר, אִם נֶאֱמָנָה,

אֶת אֲשֶׁר לִי סִפֵּר אָבִי זְקֵנִי,

כִּי שָׁם בַּמָרוֹם לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ,

עוֹמֶדֶת כַּבְיָכוֹל, שָׁם לְפָנָיו כּוֹס…

וְאִם נַחְנוּ בְּצָרָה – זֶה הָאוֹת –

אָז יְרַחֵם דְ' צְבָאוֹת עָלֵינוּ,

וְיָשִׂים בַּכּוֹס, אֵגֶל דֶּמַע מִדִּמְעוֹתֵינוּ. –


“כֵּן הוּא בְּנִי!” – הַגִּידִי אֵיפֹא אִמִּי,

אִם אֱמֶת נָכוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי לְתֻמִּי,

כִּי אָז יָבא מֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ –

עֵת תִּמַלֵא הַכּוֹס, וְעַל גְּדוֹתֶיהָ תַּגִּיהַּ!

“מִן הוּא”! – הַיֶּלֶד תָּפוּש בְּרַעֲיוֹנִים,

עֹמֵד רֶגַע עָצוּב, דּוּמַם בְּדִמְיוֹנִים.

מָתַי אֵיפֹא אִמִּי – יִשְׁאַל בְּנֶפֶש הֲוֹת –

מָתַי הָה, מָתַי תִּמָלֵא הַכּוֹס?


וְיִדְלֶה לְמָרוֹם עֵינָיו כְּעֵין הַתְּכֵלֶת,

אֶל אִמּוֹ יַבִּיט בְּרוּחַ מִתְאַבֶּלֶת;

"אוֹ אוּלַי הַכּוֹס כִּתְהוֹם בְּלִי יְסוֹד,

לָכֵן רַבּוֹת סָבַלְנוּ, וְנִסְבּוֹל עוֹד?

"מָה רַבּוּ הַצָּרות בָּאוּנו בַּגּוֹלָה,

"וְהַכּוֹס לֹא תִּמָלֵא, הַכּוֹס הַגְדוֹלָה!

"אוֹ הַדְּמָעוֹת יְבֵשוֹת, יוּכַל הֱיוֹת,

“בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת, תּוֹךְ הַכּוֹס?”


בִּמְבוּכָה רַבָּה הָאֵם יושָׁבת,

עַל בְּנָה הַיֶלֶד הַתַּם בְּעַצָבֶת,

וְתַחַת מִצְחָה יִרְעַדוּ הָאַשְמוֹרוֹת,

עַל עֵינֵיהָ הָרְטוּבוֹת עַל שְׁתֵי הַמְאוֹרוֹת,

וּשְׁנֵי אַבְנֵי־בְּדֹלַח הָלְאָה יִפּוֹלוּ,

עַל מֵצַח הַיֶלֶד הַתָּפוּש בִּמְזִמּוֹת, יָגוֹלוּ.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

רַחֵם נָא, רַחֵם אֵל הַצְּבַאוֹת,

וְשִים נָא בַּכּוֹס אֶת הַדְּמָעוֹת! –

האליטש.

ראובן פאהן הלוי.


בהשוואה ל“הכוס”, משירי פרוג, בתרגום יעקב קאפלאן.

(שירי פרוג, תרגם ברשיון המחבר יעקב קאפלאן.

(עם תמונת המחבר ותולדות חייו, ערוכה בידי ר. בריינין).

(חלק ראשון, ספר ראשון. הוצ' “תושיה”, וורשא, תרנ"ח 1898 עמ' 86/85).

הַגִּידי לִי, אִמִּי אֲהוּבַת לְבָבי

הַאֱמֶת הַדָּבָר שֶׁסִּפּר אֲבִי־אָבִי

כִּי לִפְנֵי אֱלֹהַ, בִּמְרוֹמִי גַבוֹהַּ

עוֹמֶדֶת מֵעוֹלָם כּוֹס פְּלָאוֹת עֲמֻקָּה,

ובְכָל הַמַּתְלָאָה, כָּל צָרָה וּמְצוּקָה,

עָדִֵינוֹ מַגִיעָה, מִיַד אַכְזָרִיָּה.

מֵעֵינֵי אֱלֹהַ אָז דִּמְעָה נוֹדֶדֶת,

נוֹדֶדֶת, ופְנימָה הַכּוֹסָה יוֹרֶדֶת.

וְעֵת כוֹס הַפְלָאות תִּמָלֵא בִדְמָעוֹת,

אָז יָבֹא מָשִׁיחַ כַּבִּיר הָעֲלִילָה,

הוּא הַמָּשִיחַ – לִשְׁמוֹ בְּכָל תְפִלָה

בִּזְמִירוֹת נָרִיע, וּתְהִלוֹת נַשְמִיעַ;

שֵאֵלָיו בַּת עַמּי זֵה כַּמָה מְחַכָּה,

מחַכַּה ומְחַכָּה וְעֵינָה נְמַקָה…

*


– “אֱמֶת הוּא, בְּנִי, אֱמֶת כֵּנָה וּקְדשָה”

– עָנַתְהוּ הרָתוֹ וַתוֹרֵד אֶת רֹאשָה.

וַיַחְרֵש הַיּלֶד וַתִשְׂרֹר דֻמִיָּה

וַיַחְשֹב מַחֲשָבוֹת וַיִשְאַל בַשְנִיָּה:

–וּמָתַי, הֹרָתִי, כּוֹס זו כּוֹס הַפְּלָאוֹת,

מָתַי תִּמַלא עַד שְפָתה בִּדְמָעוֹת?

אוֹ אוּלַי כָּל דִמְעָה וְדִמְעָה נִגֶּרֶת

בְּקֶרֶב הַשָׁנִים הָרַבּוֹת יֵחָרֵת?

אוֹ אוּלַי…אוֹ אוּלַי – תַּחְתִּיתָה נְקוּבַה?…

אָז יִשָׁא הַיֶּלֶד לָאֵם הַאֲהוּבָה

אֶת עֵינוֹ הַבָרָה כְּשֶמֶש־זֹרַחַת

בְּחֶסֶד וְחֶמְלָה וּנְהָרָה נִצַּחַת,

וְאִמּוֹ עֲצוּבַה וְנוּגָה עָמָדָה

וְדִמְעָה כִּפְנִינָה בְּעֵינָה רָעָדָה…

אֵל שַׂעֲרוֹת הַיֶלֶד הַפְּנִינָה נָפָלָה,

מִשַׂעֲרוֹת הַיֶלֶד עַל מִצְחוֹ נָזָלַה…

הָה, אֵלִי אֵל צְבָאוֹת, זֶה אֵגֶל הַדִּמְעָה

גַם אוֹתוֹ בְּכוֹסְךָ, כּוֹס דְּמָעוֹת נָא שִימַה!…


נספח 3


תוכן יצירתו של אביגדור המאירי “יוסלי טגלאשי” – שיר גבורה בעשרים ושמונה פרקים, לפי ההקדמות המובאות בראש שלשה מפרקי היצירה:

הבחור אבריש (אברהם) שואב המים שבכפר אפאטו בין הרי הקרפטים, נותן עינו בתמר בתולתו של הסוחר דן, אך אביה אינו נותנה לאשה אלא בתנאי, אם יעבור את אחד מצוקיהם של קרפטי־היערות ברגל, מקום שם לא דרכה עוד רגל אנוש. זה קורה בשוק העיר קסולוג מקום מושבו של הצדיק “הקאלובי” רבי אייזיקל טאוב, המברך את החתן בזרע קודש. – בביתו של אבריש שורר העוני; במעלה ההר נפתח פתאום מקור־מים ופרנסתו נתקפחה על ידי כך. – ובינתים הודיעה לו אשתו שהרה היא, אבריש נרדם תוך כדי תפלה שהמעין יסתם שם למעלה ובלילה אומר לו מלאך, שיולד לו “בן גאון, שיוסיף כבוד ואון לעמו”! אך אבריש רוצה לא בגאון כי אם בן אשר ידע לעבוד וגם לא יבהל מבחורי הגויים המשתוללים שכורים ביום אידם. אך יום הברית מתקרב ובבית אין פרוטה, ועל זה מופיע פרנס העיר מונקאץ' “רב מיכל השטן” וקונה מאבריש את חלקו בעולם הבא בעד “מחיר סוסה טובה”. הוא הביא את האוצר הביתה, אך לאשתו לא גילה דבר מן העסק ביש שעשה – ותמר ילדה בן־זכר.

לידתו של יוסילי, שיצא לאויר העולם בקול צעקה אדירה של השם־המפורש, שחילחלה את כל גויי הסביבה, היתה בליל “ניטל” שחל בחנוכה. פעמוני ה"ניטל " נשתתקו ונשי־הכפר הפילו בבהלתן. גבורות יוסילי כתינוק וכילד, הסתכנותו בכל מיני סכנות, שסייחתו של אביו מרגישה בהן תמיד מרחוק וצוהלת לעזרה. יוסילי בן־השבע מתבודד ביער, המתגלה, לפניו בכל קסמו. שם רואה הוא בעין את “צפור – הפז” שבניגונו הידוע של הצדיק ( כנסת ישראל שבורת הכנפים).

בשנה השביעית לחייו “בא בבריתו של היער”, שהשפיע עליו בקסמיו השפעה “גויית”: להיות לגבור־השרירים, ביער התנפל זאב טורף על קבצן יהודי, יוסילי מציל את הקבצן וסוחב את הזאב חי הביתה, כשזרועו תקועה בתוך לועו. זה שמש הזדמנות לאמו, ילידת הכפר ההונגרי טגלש, להכריח את בעלה, אבי יוסילי, לעזוב את הקרפטים החשוכים, ולנסוע אל כפר־מולדתה, להונגריה הנאורה והחפשית. – בינתיים עברו שש שנים – ויוסלי היה לבר־מצוה.

בבר־מצוה שלו, במקום הדרשה משבר הוא לרסיסים את האלמימר שבבית הכנסת בחמתו על היהודים המתקוטטים תמיד – לזה הניע אותו הצדיק. – בערבה ההונגרית (“הפוסטה”) רואה הוא בשרבראי (מחזה־שרב, (פאטא־מורגאנה) את ירושלים עיר־הקודש ( שאמו מזמרת לו עליה) וסביבה נחש בריח – ועל זה נוסעים אתו הוריו אל הצדיק, המבאר לנער מה זאת ירושלים, ושולח אותו לישיבת פרישבורג (פרסבורג) ללמוד תורה מפי ה“חתם סופר”. – ובישיבת פרישבורג מחכה לו ליוס’לי מלחמת דמים עם הסטודנטים השואבים (גרמנים אוסטריים) המשתוללים ומתעללים בבחורי הישיבה.


נספח 4

שלום שטרייט: הה, לבי לבי! (מרעיונות משגע, להרגת ביאליסטק).

(המצפה, שנה ג' גל' 28, עמ' 1־2, כ' תמוז תרס"ו – 13.7.1906)

הה, לבי!..לבי כה כואב… נשבר…נפץ לרסיסים, התבקע מתוך כאב, חדל לדפוק… לא! הוא סוער ביתר תקף ועוז. חפצו להתפרץ החוצה, לצעוק הוא רוצה, לנקום, לרוץ הלאה, הלאה עד האכזר… להשתפך שם…לא להשתפך… לשאוף כח… להתגבר וללחום… גזלנים, רוצחים! מה אתם רוצים?…למה תרטשו גלגלות? למה תחתכו שדים? למה תגדמו, תעורו, תחגרו ותאלמו אנשים? למה אבות ישכלו? נשים תתארמלנה? ילדים יתימו? למה? למה? למה?… רוצח! איזו רעה הסב לך זה הזקן בתלתליו הצחורים כשלג, כי קשרת אותו לזנב הסוס ותגוררהו בשוקים וברחובות? הלגולל אבנים מלבך בדמי נקיים? והאשה ההרה הזאת? מה פשעה ומה חטאתה? למה תפתח את פיה באונס לירות אל לב, לב אם מתגעגעת על ילדיה הכה חביבים לה – לחבקם ולנשקם…הה, שקי אם!… למצער רק לראותם לפני מותה. – – חדל! חדל!… אכזר, על יעל זה על לבך! לא, לא! אל תעז לגעת בה… קללתי ארביץ בך… לא, בקללתי לא תקלל… באגרופי…כדג אקרעך… חדל! אל תרהיב… ארטשך, אפוצצך, כהתפוצץ גלגלות אחי ואחיותי המסלאים בפז. הוי אחותי היקרה! בת יהודה, עניה! נשמה טהורה, וזכה… רק את הגויה המתה, גוש עפר, השארת להם…

––– שלג!…שלג בקיץ?… שלג בדמות נוצות… גזלנים! האמנם חושבים אתם, שבהורדת השלג הזה תראו לעיני כל העולם את תמימותכם? העולה באמת על דעתכם, להביא אנשים לידי הרהור, שכשלג הזה ילבנו חטאותיכם? ..רוצחים! האינכם מתבוננים, כי נשמות קטנות בפנים צוהלים מבצבצות מבין השלג ונוהרות למרום, למעלה, למעלה, ומפנות להם דרך מבין העבים נדאות הלאה… הלאה עד לפני כסא כבודו, וביכול מחבקן ומשנקן ופנינים יקרות מכתירות ראשיהן? לא, לא! בעיניכם הטרוטות והמתבללות לא תוכלו לראות, לזה גרושה אספקלריא אנושית אמיתית ולא בהמית. אבל הגם את הגופות הקטנים, אמות עם ילדים לחוצים אל שדיהן, הנופלים עם השלג…ובכסות השלג הלבן את האדמה השחורה וצבעיהם הטבעיים מתחלפים ומשתנים לצבע כל אדום, דמי אנשים שנשמרו מכל דם…הגם את אלה אינכם רואים? הגם לזה טחו עיניכם? רוצחים! מדוע הכיתם בסנורים ברדפכם אחרי אחיותי היקרות?

שלג בקיץ! שלג בעת שהשמים כליל תכלת, בעת שאף עב קל לא נראה על פניהם היפים הכחולים…המצאה אנושית…שלג בקיץ…שנת המאה ועשרים, מאת ההמצאות, המצאות שונות ימציאו לתקון העולם…גם המצאה זו לתועלת היא…מבדחת דעת חיות רבות… רצוני לאמר: אנשים רבים – בשם הראשון אינכם ראיים להקרא, אכזריות החיה היא טבעה ואכזריות אדם היא התאמצות להרע ברצון. הה, ממציאים! נד אני לכם, לא הצליחה המצאתכם… שלג אדמדם! מה?.. הכזה גם שלג טבעי? הלא כוונתכם לבטח רק חקוי! הלא חשבתם, שהגעתם למדרגת אלקים, הלא? חה, חה, חה, אין אלקים. מבלעדיכם, אתם אומרים… אבל מה זה הדם? – כלי דם, אתם אומרים… לא יבא שום דבר לעולם…אבל דם של מי זה הדם? דם של מי? עלוקות!

הדמכם זה? הבדמכם אתם מבדחים את דעתכם? הלא דמי עמי ודמי לבבי זה, דמינו הם המגרים פה בחוצות…נחלי לבבנו הם. הזו היא המצאתכם? המצאה אנושית, המצאת קין. המצאה אנושית, מלה מצלצלת יפה, אבל הד המלה הוא: שוד חמס, הרג עריצי…

הה! לבי, לבי כה כואב, נשבר, נפץ לרסיסים על שבר בת עמי…

אחי! למלחמה אתם נכונים? מחרפים אתם את נפשותיכם להציל כבוד עמכם? לנקום נקמת אחיותיכם המחללות? והנשארים שויט? הכה מעט מהציל נשארתם? הנסו? אם נמלטו הפחזנים מנסת חרב? גם אתכם הם מפריעים מהציל את כבודם? מוגי לב! לאן? אנה אתם נסים?… סגור… סגור… כל השערים נעולים. הה! אנה תלכו? הלשוב לקראת החרב השלופה?… להשחט? להטבע בדם?… האנושות הארורה!

הה! עמי, עמי האמלל באמללים! רק בלבי הרטוש והפצוע אוכל להחביאך… חסות אחרת. אוי ואבוי לי, אין לי בעדך…


נספח 5

אשר ברש, קללה.

(רשפים, כז‘, כרך ב’, ערוך ע“י דוד פרישמאן, הוצ' “ספרות” ורשה, תרס”ט, עמ' 17־18)

– – קללת צפעוני תכון על שפתיו החורות…

ומהבהבת הקללה בלהב־התפת וצורבת כרצפה קודחת את שפתי ולוחשת לי: קלל, בן־אדם!…

אמרתי: אני אשלם את דברי מלא־רמש־פתנים על עולמות התהו והדקתים לעפר…

כי כח זרועי כבר דלל ולא יוכל השמידם, על אשר הרעילו נשמתי התמה, הרכה…

ובמלקחים קודי־גיהנום הטביעו במצחי אות קין, לאמר: שבעתים תקם, בן־אדם!…וגוי האובד פרפר בלחצם כפרפר צפור אמולה בפח טמנו לה… מלא־פצעים ושבור־לב הקיאוני מקרבם בבוז נחש־ארס… ובנפלי – וינתק המיתר האחרון ולא יספתי קוות וחלום…

מתהומות חדלות־צבע, מקנים מרורים אשר בם תקנו שממת־המדבר היא באה ותנח על שפתי פרועת־כנפים ואיומה – קללת־צפעוני…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־־־־־־־־־־־־־־

– – ארורים לי תהיו, השחקים, רמיתם את עיני בחמת־זהבכם ובככבי־ספירכם, כי־על־כן הרעלתם את לבי התמים בצער־עולמים!…

ארורים לי תהיו, היערים, סוככתם על מערומי־נשמתי ברביא ענפיכם, כי־על־כן שלחתם צחוק ־לעג־שעירים על צערי הכואב!…

ארורים לי תהיו, הרעים, נשקתם את חלקת־בשרי ברטט־קדושה, כי־על־כן הצגתם את רגלי היגעה בנתיבות, אשר נתנו משמר לשטנים!…

ארורות היינה, הנערות, לחצתן את גוי הרענן אל תאמי־שדיכן;… בחמת־עלוקות מצצתן את לבי ונשאר פצוע וריק חללו!…

ארורים לי תהיו, לנצח –

ארורים, ארורים!…

שבט, תרס"ט


נספח 6

א. הרצלוביץ (אשר ברש) בליל זה כה יעגם הלב….

(המצפה, שנה י‘, גל’ 16־17; יא' ניסן תרע"ג – 18.4.1913 עמ' 1).

מה עגום הלילה:

הנך מרגיש: בחוץ פרוש שחק טהור, כליל־תכלת. זרוע כוכבים נוצצים. רוח צוננת רכיכה מנשבת אט־אט מן החורשה הקטנה והעשבים הרכים והענוגים מציצים כלפי מעלה ונהנים מיפי הרום והם גדלים מתוך הנאה…

ופתאם – מקצה האופק עולה ענן גדול, צחור, ולבבך יחוש: הענן הולך וגדול, משרבב את כנפיו הלבנוניות ומתמתח. הנה דמותו כדמות תנין ענקי, לויתן! הנה מראהו כמראה פיל אדיר ונורא!…

כל השחק פרוש לפניו באין מעצור…

ולפתע מרגיש לבך מצוק בסגורו הצר…רוצה הוא לגדל בגדול הענן על־פני שמי־התכלת, רוצה הוא לחבוק את כל חלל העולם!

ומעוצר מכאוב אתה נושא עיניך ורואה: אביך, יהודי זקן, רפה־אונים מסב מעוטף בחלוקו הלבן־הרחב, פניו חולנים ועיניו מציצות כה יגעות מתחת המצח הגבוה רב־הקמטים…אט – אט דובבות שפתיו הדקות־הכחולות וקול צרוד, רפה, בוקע בכבדות מקרבו. עייף הוא…

מבטך נקרע ממנו בחזקה.

אמך, פרצופה מכורכם כמגלת־קלף ישנה, מקומטה, עיניה נחפות משקפים בעלי גידי ־ברזל שחורים, מוחלדים ונאנחת היא לתוך עצמה ועל גבי ה“הגדה”.

וחשק תקיף מתגבר עליך לברוח ולבוא למקום, שאין שם עצבות כזו.

האורלוגין עתיק־הימים משמיע צלצול עמום.

אביך מגביה גבותיו הארוכות הלבנות:

–אנא ד' הושיעה נא, אנא: ד' הושיעה נא!

והאם מסייעת לו מתוך פיהוק.

־הושיעה נא רבוש"ע, אבינו שבשמים הושיעה!

ושוב שוקע הכל בדממה נוגה.


ראשו של אביך נכפף והולך, זקנו הלבן נלחץ אל חזהו יותר ויותר ועיניו נעצמות קמעא־קמעא. אף אמך מעוה את פניה ומפילה את ראשה הכבד על “הסדור” הבלה,

נותרת לבדך.

כל אבריך מתחילים רוטטים, רצונך להרגיש רגע אחד את המלה: חירות! זקוק הנך לאויר רענן, חפשי; דבר־מה מושך אותך החוצה, לבך מושכך החוצה…

ועיפות קלה, עדינה תוקפתך, פתאם ראשך צונח ושפתותיך דובבות חרש:

  • בליל זה כזה יעגם הלב!

לבוב.


נספח 7

אשר ברש: מן העולם הישן (טפוסים).

א. “שרול”

(המצפה שנה 9, גל' ב‘, עמ’ 1־3, כב' טבת תרע"ב – 12.1.1912)

מפורסם הוא ישראל בקמצנותו וקימא־לן סתם כילי־עשיר הוא. עד היכן מגעת מדת קמצנותו מספרת לנו העובדה, שזוגתו הראשונה חיה־ביילה, אישה חולנית, שתקנית וצנועה לכל דבר, הלכה לעולמה משום שדעתה עוד לא נחה מן הרעב – ולא רעב מתוך מחסור. ואידך לבושו לבשרו הוא טלאי ולא יתחלף באחר לא בימות החמה ולא בימות הגשמים – ולא מתוך דלות.

הוא גופו, יהודי כחוש ושחור, שזקנו המגולדל משמש בית־קבול לכל מיני אשפה ושיורי־מזונות, כבד־פה ומפלבל בעיניו, העקומות, שאחת פונה לדרום וחברתה לצפון, אבל ידיו מראה־הנחשת להן, והגידים המעורים בהן נראים כבני־מעיים כחולים, נזון מיגיע כפים בפשוטו.

אמרתי: הוא גופו, שזוגתו מלכה־ריקל ותינוקותיו המדוכדכים והתשושים אינם מסוגלים לכסיסת חטים יבשות כמותו, שאלמלי כך אפשר שהיתה גוברת בו מדת הרחמים והיה משפיע גם להם טובה זו שאין בה חסרון־כיס.

והחטים מהיכן? למשכים הוא יוצא אל גרנו של אריס־האחוזה ר' עזריאל־בנימין ועושה שם עד צאת הכוכבים בשכר של חמישים פרוטה. ומלבד זה הוא ממלא כיסי מכנסיו גרעיני חטה וכוססם בלי הפסק. הוא היהודי היחידי בקהל שכירי־היום הרותנים והללו מלגלגים עליו, נתקלים בו כלאחר הליכה, מקפחים ואת שוקיו ומתכונים תמיד להזיקו.

  • הגד, שרול, כמה גרעינים כבר “קלקלת” היום? הרי מונה אתה בודאי.

  • שרול, הפוך בגלגל ואם לאו – נתקעך עם הקש לתוך המכונה ונראה הך תהא נדוש, חה־חה.

  • הו, גרעין קשה הוא, צריך לחבטו, במגלב מיוחד. בוץ! ועומר כבד יורד על גלגלתו.

  • ביחוד מענות אותו הריבות הגסות והאלימות בחדודיהן המחוצפים ובצחוקן הרענן. הללו סבו אותו תמיד כנחיל של דבורים.

  • אהבני, שרול, הרי אני ממשל חולת אהבה אליך.

  • תמול ראיתי את “מאלקא” שלך, כרסה, בין שניה והיא מנוולת כקוף, תוף!

  • אי וי, תן לי במתנה את הירמולקה שלך!

  • חה, חה, חה, ולי רק פאה אחת…חתולי נטל זנבו, אקשרנה לו במקומו.

  • חה, חה, חה!

ברם ישראל אינו חושש לכל התעלולים האלה ולבו גס בהם. הם בשלהם והוא בשלו: שותק ומפלבל בעיניו העקומות כשמלאכתו נעשית במתינות ובלא יגיעה יתרה והחטים עולות מתהום כיסו ויורדות לפיו בעקשנות של בטול.

כשכלתה העבודה מן הגורן הריהו יוצא לשדה, חורש, זורע, מנכש וקוצר כדין כל הגויים הפגנים. ושם הוא לועס בולבוסין צלויים צוננים ומשחירים כנגעים שנושנו. מהיכן באים לו לפתע בולבוסין אלה בשדה, על סוד זה לא עמדה שום בריה. תרמיל אין לו ואעפי"כ בשעת הצהרים כשכל השכירים, לרבות הריבות, מתישבים על־גבי הפאה הירוקה במסבה, רגליהם מקופלות כמין מרזב, והם מוציאים מתרמיליהם מי נתח חזיר מדושן ומי נקניק אדום, שריח שום נודף ממנו על פת־קיבר שחורה, מקנחים בשרווליהם את הזיעה שעל פרצופיהם המשולהבים ואוכלים אגב צחוק ודברי־בדיחה – הרי ישראל יושב לו מן הצד מצומצם ולועס את בולבוסיו. משום כך חניכתו בפי האכרים בקיץ: “שרול בולבוס” ובחורף “שרול גרעין”.

ובימות הקרחים, כששכר־עבודה בגורן יורד בעקב רבוי הפועלים, הריהו יוצא עם קרדומו אל הברכה הקרושה וחוצב שם כל היום בולי־קרח בשביל מחסן השכר של ר' עזריאל־בנימין, כולו מכורבל בגלימת אכרים קרועה ובלויה וגליד־זקנו מנצנץ כנגד החמה ככדכוד. ובצהרים הוא נכנס אל בית בשול השכר, מתחמם קצת כנגד האור, חופן מערמת גדולי –השעורה המטלת חבויה בזוית אפלולית ואוכל.


ומחוץ לרשותו של ר' עזריאל־בנימין אינו זוקף באצבע קטנה. שם הוא עושה כאדם העושה בתוך שלו. וכשהוא מסית לפעמים בעניני האחוזה הריהו משתמש בכנוי “שלנו”: “הכ־כוסמין ש־שלנו לא עלו יפה השתא י־יפה, אבל ש־שפוננו הוא ל־עילא ולעילא”.


ור' עזריאל־בנימין, יהודי מפוטם, ירא־שמים וחסיד נלהב, אלא שהוא חשוד קצת על “עברות שבצנעא”, נוהג אפיטרופסות בישראל. ובכל מוצאי־שבת לאחר הבדלה, כשבא ישראל בין שאר השכירים, לגבות את דמי השבוע, הוא משטה בו, סוטרו על חוד חטמו דרך חבה ומטיף לו מוסר אגב עצימת עין אחת:


– הוי, הוי ישראל, עד מתי תתערב בגויים; הרי אינך בור כל עיקר ויש לך ידיעה כל־שהיא “באותיות הזעירות”. בנאמנות, כבר הגיעה השעה, שתתור לך איזו פרשה נקיה. נו, נו, בר־נש הולך ומשקע עצמו בשערי טומאה – ולתיאבון! ומתי תפסוק מלהתאכזר על ביתך זו אשתך? ועד מתי תענה את תולעיך, אלו תינוקותיך שלא חטאו? הרי קטלן אתה ולא אדם, הוי ישראל!


הוא מסים בקול של מי שנצנצה בו רוח נבואה. ואולם " שבט מוסר" נאה זה וכיוצא בו חולף כלאחר אזנו של ישראל והרושם שמותיר הוא זה של צליל־שוט באויר על סוס פגרן. הוא צובר את תולית המעות וצוררה במטלית רקובה וכשהוא פונה כבר ללכת הוא הופך את פניו ומגמגם בערמומיות: ר' עזריאל־ב־בנימין, " אל ת־תדין את חברך עד ש־שתגיע למקומו" כ־כתוב …

הלה סולד ונרתח לשמע מענה ממין זה – חרד הוא ר' עזריאל־בנימין על עמדתו בחיים ואינו רוצה בשום אופן להגיע למקומם של אחרים פחותים ממנו – אבל ישראל כבר פרח לו. ובכן הוא שופך את חמתו על הפועלים, שעטו אל אשנב־התשלומים.

– למה תדחקו כ"כ “חאמים”? הרי משולים אתם לחזירים הללו, שעומדים צפופים בשוק למכירה… מדוים אתן לכם בשפע, אם ברצונכם בכך – מעות אין לי עכשיו, וחסל!

הסכומים הקלים, שמצטרפים בידו מזמן לזמן, נותן ישראל בהלואה לאכרים, שבשכונתם הוא גר ומקבל רבית מיבול האדמה: איזו סאיס קמח גס, משהו בולבוסין, קומץ פול, סלקים, כרוב, צנון ונדומה.

“מילי מעליותא” אלו הריהו מוכר בשוק ומלוה את הממון לאחרים וחוזר חלילה, ובחבה יתרה לווים ממנו האכרים – חזקה על “שרול” שלעולם אינו תובע – לא כשאר המלוים, מיסודו של “המוסקל האדמוני”, שקובעים מועדים לתשלומין ופורס שטרות לחתימת־יד – והממעט התביעה הרי זה משובח!

וחשבון אין ישראל יודע. זוכר הוא כמה מגיע לו אצל כל אחד ואחד, אבל מימיו לא עלתה על דעתו לצרף את כל החובות לסכום אחד. סכום זה למה הוא? בעיקר הדבר אין הוא חובב את הממון כשהוא לעצמו, אלא תאוה בלי מצרים יש בלבו, להלוות את “הערלים”, מרגיש הוא בהלואה מעין זו רגש־נקם על המתעללים בו: אדרבה, יהיו הם “התקיפים”, משועבדים לו, ל“חלש”! – נצבר במטלית איזה סכום, מיד הוא חוזר אחרי לווים ולא אחת הוא מניח מעותיו על קרן הצבי. הרי מימיו לא סבר לקבל את המלוה בחזרה…

דירתו היא בפרבר האכרים, בביתו של המוזג שלמה־חיים: קובה ארבע על ארבע, מעופשת ושופעת – טחב ופרוצה לגשמים ולשלגים ולרוחות מצויות. ודאי שהיה בוחר לדור ברשותו של אחד האכרים, והללו הרי מציעים לו לא אחת את בתיהם הנקיים התקועים על־פי רוב על תלוליות ירוקות מוכתרות אילנות נאים. אף את בעליו שלמה־חיים, יהודי צנום, שקפדנות וחנופה משמשות בו בערבוביא כעין חומץ וליקריצא כרוכים יחד, אינו מחבב ביותר ומשתמט ממנו ככל האפשר – אלא דבר אחד מעכב: כל “ערל” חשוד על שפיכות־דמים. אפשר שבחצות־הלילה, הכל משוקע בשנת, והנה בעל־הבית החסון תלוי־השפם נכנס בחלוקו מתקרב אל מטתו של ישראל ומשקע בקדקדו קרדום נוצץ או שוחטו בחרמשו המושחז היטב או כורך על גרגרתו חבל־פשתן לח ומושך בו עד לחניקה. חששות והסוסים ממין זה שורצים ועולים, כצפרדעים לאחר הגשם, בדמיונו של ישראל בכל פעם, כשמציע לו אחד האכרים דירה בביתו.

ובלבו של ישראל אין שלוה.

כל ימות החול אין הוא רואה את ביתו ראיה של ממש. למשכים הוא יוצא לפעלו וכשהוא חוזר בערב הוא מטיל את עצמו, בחורף, על האיצטבה הרחבה, שעם התנור יוצא־דופן וחשוף הלבנים ובקיץ עולה הוא על העליה ומשתקע בצבור הקש או השחת שנשתייר לשלמה־חיים מאשתקד. ובאמת שוטם הוא את מלכה־ריקל שלו הצנומה, הגוצה והרצוצה כמגרפה פסולה, בעלת העינים המקורחות, האדומות והדומעות בלי חשך שאצבעותיה גרומות וידיה עקומות מכל גופה נודף ריח של סיאוב. הרעיון, שהוא גופו חיב בנוולה ובדכדוכה לא יעלה במחו, כי בכלל אין הוא אוהב לחייב את עצמו, הרי כל ישותו היא הטחה אחת כלפי עצמה.

אף את תינוקותיו המרובים, בלי שליטת עין־רעה, אינו מחבב ביותר זאטוטים קולנים אלה באים לעולם כמעט בהיסח הדעת. פתאם הוא משגיח באשתו, שנתעברה, שוב ובאחד הלילות בוקעת את אזניו צריחה־משונה ובבוקר אנוס הוא לדפוק על דלתו של ר' עזריאל־בנימין להודיעהו, ששוב זכהו הקב"ה בבן־זכר והריהו מפציר בו, בר' עזריאל־בנימין, שיכבדהו בקבלת “סנדקאות”.

הלז סוטרו על חוד חטמו, כדרכו ומתנדנד מצחוק: – חה, חה, הרי לא מלאו עדיין, כמדומני תשעה ירחים לגצילי שלך. ל“כגון דא” הנך מסוגל. הוי, הוי, ישראל חה־חה.

ביום “הברית”, בהשכמה, הולך הוא להתפלל בעירה ומביא עמו “מנין” יהודים, ביניהם גם ר' חיימיל הדין, הלהוט אחרי מצוות, ר' מריל השו“ב והמוהל בבת־אחת ור' עזריאל־בנימין הסנדק. הללו משתדלים לאחר המילה לשלהב איזה, “ניצוץ של יהדות” בלבו של “שרול המעורב בגויים”, מוזגים לו מן היי”ש שהביא: הסנדק הגביר ומאנסים אותו לשתיה, אבל הוא עומד במריו ובזעפו.

מסתלק לצדדין, מקלל את מלכה־ריקל ואת ה“זאטוטים המצורעים” ותוקע מבטי זעם כשפודין בשלמה־חיים, שמחייך משום־מה כשפניו להבים וריסי עיניו מרפרפין. דוקא בשעה זו נזכר הוא, שעליו לחטוב עוד שורש־אילן מחודק, שמוטל בחצר ולפנות את הזבל מלול האוזים וכדומה, והוא מבקש להפטר מן “האורחים הנאים”.

ולמחרת, כשהוא מוקף שוב בגורן או בשדה חבריו השכירים, לרבות הריבות הגסות והאלימות, הריהו מצטמצם ומצטדד כאלו רואה חובה לעצמו, והריבות מגחכות בנהימה חנוקה:

  • שרול, בכמה עלה לך הפעוט? חי־חי־חי?

המשך: מן העולם הישן, טפוסים. ב. נתן ־תגר הסוסים (2 המשזכים) המצפה, שנה 9 1) גל' 6, כא' שבט־תרע"ב 9.2.1912 עמ' 1־3.

2) גל' 7, כח' שבט תרע"ב, 16.2.1912 עמ' 1־3.


 

ביבליוגרפיה

א. כתבי ראובן פאהן בעברית


  1. ספריו

1. בית ישראל, שיר לאומי, על ישראל ותורתו, על קיומו ולאומיותו, ועל שיבת בנים לעמם בימינו אלה.

דראהאביטש, תרנ"ו, בדפוס א.ה. זופניק, 1896. ע' 60.

2. בזמן הזה, שיר־סיפורי, דפוס א.ה. זופניק, דראהאביטש, תרנ"ז, ע' 22.

3. מחיי הקראים, ציורים, וטיפוסים, דפוס א.ה. זופניק, הוצ' מ. אכסלרד, תרס"ח, ע' 112.

4. לקורות הקראים בגליציה (תוצאה מיוחדת מן “הקדם” שנה ג' חוברת ג’־ד', ברלין תר"ע) דפוט צ.ה. איצקאווסקי, ברלין התר"ע, ע' 16.

5. בזרם הזמן, ספורים וציורים, דפוס ע. וויידנפלד, סטניסלב, תרע"ב, עמ' 79. התוכן: בנות דורן, חיים שנפסלו; מספורי הנכד; בסורו הביתה; מקצה אל קצה; טעות.

8. תקופת ההשכלה בוינה, ציור תולדתי־תרבותי של נושאים בחיים ובספרות בלוית התהוותה ודברי ימיה. חלק ראשון, תרע"ט, וינה־ברין 1919, הוצ' מ. היקל, עמ' 91.

9. מאגדות הקראים, הוצ' “מנורה”, דפוס “מנורה”, וינה, תרס"א. התכן: מלחמה בעד ירושת הארץ; בנכר; הנערה המחרמה, הנהר הישן; צדיקים־ צדוקים; בני־סגולה; טהרה. ע' 20.

10. שלמה לעוויזאהן, ציור תולדתי־תרבותי, הוצ' “סנונית”לבוב, תרפ"ב. ע' 23.

11. יוסלי טגלשר, סיפור־אגדה לבני־הנעורים, הוצ' “סנונית”, לבוב, תרס"ב ע' 36.

12. כתבי ראובן פאהן, חלק ראשון, ספר הקראים, בשני ספרים. הוצ' “ועד היובל”, תרפ"ט. נסדר בדפוס ז. קרוננברג, בילגוריי. ע' 263.

התוכן: ספר ראשון: מפתח השמות שבאו בספר, לצמיחתה של כת־הקראים, עדת הקראים בארץ ישראל, לקורות הקראים בגליציה, שדה־הקברות לקראי־הליץ', משכילי ישראל וחכמי מקרא, ספר שני: ציורים: סיור ברחוב, הקראי האדוק, המתיהד, שנים שנפגשו, חורבן משפחה, ל“שלנו”, דכדוך־נפש, אבר מדולדל, שאיפה לחוץ, מאונס, בן, הקראית ושכניה, מקרה לא טהור, סבל הירושה, משפחה חדשה, באין תכלית, חיי טעות, כמישה. אגדות: הנהר הישן, בנכר, הנערה המחרמה, מלחמה לירושת הארץ, צדיקים־צדוקים, בני־סגולה, טהרה.

13. געשיכטע פון דער יודישער נאציאנאל־אויטאנאמיע אינים פעריאד פון דער מערב־אוקראינישער רעפובליק, לעמבערג 1933, קאאפ.

. פערלאג “קוילטור” אין לעמבערג, רעדאקציע “מארגען” ע' 63.

14. כתבי ראובן פאהן, חלק שני, פרקי השכלה, מונוגרפיות תולדותיות־ספרותיות מתקופת ההשכלה וסופריה. הוצ' ח' “דורשי האוניברסיטה העברית בירושלים”, סטניסלבוב, בדפוס “גרפיקה”, סטניסלבוב, תרצ"ז, 1937, ע' 663. התוכן: שמואל רומנילי, יהודה ליב בן־זאב, שלמה לויזוהן, הרב משה קוניץ, בכורי העתים ועורכיהם, מפרץ (בר) עד פרץ (סמולנסקי), מפתח השמות.

15. מסות; ספרית “במישור”, י‘, מבוא מאת דב שטוק (סדן), הוצ’ אגוד סופרים דתיים, בסיוע “מוסד הרב קוק”, ירושלים תש"ג 1942 ע' 76.

התוכן: ראובן פאהן – דב שטוק, מני קלוש מחוקק, בהררי הקרפט, שלמה רובין בראשיתו.


2. יצירות לפי העתונים בהם נדפסו.

א. המגיד (החדש), עתון לאומי לכל עניני היהדות. קראקא, העורך: יעקב שמואל פוכס.

16. סלאטווינא במדור: חדשות שונות. על יסוד בית ספר עברי של הברון הירש.

שנה ב‘, גל’ 36, עמ' 5. כא' כסלו תרנ"ד – 30.11.1893.

17. הקראים בהאליטש. הערה למאמרו של הסופר ה' רוטבלום ב“המגיד” על הקראים בהאליטש. שנה ג‘, גל’ 22, עמ' 177, ג' סיון תרנ"ד – 7.6.1894.

18. משפט ספר. בקורות על “אמרות טהורות”, דברי חכמה ומוסר, ספורים נעימים לענג ושעשועים לקטן וגדול, חלק שני מאת צבי בערגער, בהוצאת המחבר, בדפוס מ. ה. זופניק, דראהאביט, תרנ"ה.

19. הרואה ואינו נראה. (כנראה הסיפור העברי הראשון שלו.) שנה ו‘, גל’ 4, עמ' 29, יח' שבט תרנ"ז – 21.1.1897.

20. הקראים בהאליטש (3 המשכים) במדור: אוצר הספרה.

שנה ו',

א) גל' 15, עמ' 119, ו' ניסן תרנ"ז – 8.4.1897.

ב) גל' 16, עמ' 129, יג' ניסן תרנ"ז – 15.4.1897.

ג) גל' 17, עמ' 140, כז' ניסן תרנ"ז – 29.4.1897.

21. מסכת גליציה, ( 3 המשכים ) כתובה בסגנון התלמוד. שנה ו'.

א) גל' 32, עמ' 259, יז' אב תרנ"ז – 12.8.1897.

ב) גל' 41, עמ' 332, כה' תשרי תרנ"ח – 21.10.1897.

ג) גל' 51, עמ' 421, ה' טבת תרנ"ח – 30.12.1897.

22. האליטש. במדור: נפוצות יהודה.

חתום: דגל לוי. שנה ז' גל' 19, עמ' 156, כז' אייר תרנ"ח –.19.5.1898

23. אספת חובבי ציון בסטאניסלא. שנה ז' גל' 25 עמ' 201, י' תמוז תרנ"ח –

30.6.1898.

24. האליטש. במדור: נפוצות יהודה. על יסוד החברה “שערי ציון”

חתום: דגל לוי. שנה ז' גל' 29, עמ' 237. ט' אב תרנ"ח –.28.7.1898

25. האליטש. במדור: התנועה הציונית. על אסיפת צירי חו“צ במחוז סטאניסלא. שנה ז' גל' 39. עמ' 320, כז' תשרי תרנ”ט – .13.10.1898

26. האליטש. על האסיפה הראשונה של " שערי ציון".

חתום: דגל לוי. שנה ז' גל' 47, עמ' 388, כד' כסלו תרנ"ט – 8.12.1898.

27. סטאניסלא (אספה ציונית). במדור: נפוצות יהודה.

בתוספת הערת העורך. קורוספודנציה זו היא שעוררה סערת־רוחות, ומכתבי תגובה. שנה ח‘, גל’ 17; עמ' 140, כב' אייר תרנ"ט –.4.5.1899

28. האליטש. במדור: על דעת הקהל. תשובה על מכתבי התגובה בעקבות כתבתו הקודמת. שנה ח' גל' 21, עמ' 166, כב' סיון תרנ"ט – .1.6.1899

29. האליטש. במדור: נפוצות יהודה. על מות ר' משה ברנפלד, אביהם של שמעון, ויצחק־אהרון ברנפלד, שנה ח‘, גל’ 25, עמ' 202, כא' תמוז תרנ"ט – 29.6.1899.

30. מת־מצוה. שנה י‘, גל’ 26, עמ' 296, יז' תמוז תרס"א –.4.7.1901

31. מכתב מסע. שנה י‘, גל’ 27־28, עמ' 308־307, ב' אב תרס"א.1901

32. גדליה הרוכל. שנה י' גל' 29, עמ' 322־323, טז' אב תרס"א –.25.7.1901

33. נספה בלא משפט ( מעשה שהיה זה לא כביר בעיר גליצית); שנה י' גל' 30, עמ' 335־334, ו' אלול תרס"א – 28.8.1901.

34. סיפורי־נוער. (2 המשכים).

א) שנה י‘, גל’ 46 עמ' 527־528, טז' טבת תרס"ב – 26.12.1902.

ב) שנה יא‘, גל’ 1, עמ' 11־12, כג' טבת תרס“ב – 2.1.1902 בקורת על ג' חוברות מאסף סיפורים מאת מר צבי אלעזר טילר הלוי מבוריסלב”.

35. התנועות (ע"פ אגדה) מהוי החסידים. שנה יא' גל' 5, עמ' 58־59, כב' שבט תרס"ב – 30.1.1902.

36. זרח צאן־קדשים. שנה יא‘; גל’ 13, עמ' 154־155, יח' אדר ב' תרס"ב –

27.3.1902.

37. מה יאמרו הבריות? (שרטוטים). שנה יא' גל' 15, עמ' 178־179, ג' ניסן תרס"ב – 10.4.1902.

38. נשמה יתרה (פרק מחיי בנות ישראל בגליציה).

שנה יא' גל' 22, עמ' 251־252, כג' אייר תרס"ב – 29.5.1902.

39. חללים (ציור). שנה יא' גל' 24־25, עמ' 279־280. יד' סיון תרס"ב – 19.6.1902.

40. חשוכי בנים (תמונות מקבילות), שנה יא' גל' 32, עמ' 361־363, ד' אב תרס"ב – 7.8.1902.

41. מספר היהודים. שנה יא' גל 33, עמ' 375־376, יא' אב תרס"ב – 14.8.1902.

42. אלהי הכסף, שנה יא' גל' 39, עמ' 439־440, כט' אלול תרס"ב –.1.10.1902

43. יושר (2 המשכים). שנה יב'

א) גל' 7, עמ' 83־84, כב' שבט תרס"ג – 19.2.1903.

ב) גל' 8, עמ' 95־96, כט' שבט תרס"ג – 26.2.1903.


ב. המצפה עתון שבועי לכל עניני החיים, לספרות ולמדעים ולכל עניני היהודים. יוצא לאור בכל ערב שבת. קראקא. העורך: שמואל מנחם לאזר.


44. החנוני. שנה א‘, גל’ 2; עמ' 1־3. ז' אייר תרס"ד –.22.4.1904

45. המשרתת. שנה א‘, גל’ 3, עמ' 1־3, יד' אייר תרס"ד –.29.4.1904

46. בחדש האביב, שנה א‘, גל’ 8, עמ' 1־3, כ' סיון תרס"ד –.3.6.1904

47. מיוחסים. שנה א‘, גל’ 11, עמ' 1־2, יא' תמוז תרס"ד –.24.6.1904

48. דמעה גלמודה. במדור: על המצפה. שנה: א' גל' 17; עמ' 2־3, כב' אב תרס"ד – 5.7.1904.

49. מן הטיול. שנה א' גל' 18, עמ' 1־3, א' אלול תרס"ד, 12.7.1904.

50. מכפר לכרך. שנה א' גל' 31, עמ' 1־2, ג' כסלו תרס"ה –.11.11.1904

51. מחיי משפחה. שנה ב‘, גל’ 2, עמ' 1־2, ז' שבט תרס"ה –.13.1.1905

52. ממאורעות יהודי קטן. שנה ב' גליון 26, עמ' 1־3, כז' תרס"ה – 30.6.1905.

53. גיטו קטן. שנה ב' גל' 36, עמ' 1־3. ח' אלול תרס"ה, 2.9.1905.

54. המשומדת. שנה ב' גל' 44, ע' 1־3. ד' חשון תרס"ו – 3.10.1905.

55. התחרות. שנה ב' גל' 46, עמ' 1־3. יט' חשון תרס"ו –.17.10.1905

56. אלפא־ביתא. אגדה. מוקדשת לאחים אשר ברוסיא ולאחים שבכל תפוצות הגולה. שנה ג' גל' 1, עמ' 1־2, ח' טבת תרס"ו –.5.1.1906

57. החיט. שנה ג' גל' 3. עמ' 1־2 כב' טבת תרס"ו – 19.1.1906.

58. באדר, ציור. שנה ג' גל' 11, עמ' 1־2. יט' אדר תרס"ו –.16.3.1906

59. הביתה לפסח. ציור. שנה ג' גל' 14־15. עמ' 1־3, יא' ניסן תרס"ו – 6.4.1906.

60. מן העבר הטוב. קטע מזכרונות הנעורים. שנה ג' גל' 18, עמ' 2־3 ט' אייר תרס"ו – 4.5.1906.

61. חטא ראשון. שנה ג' גל' 23, עמ' 1־2. טו' סיון תרס"ו –.8.6.1906

62. אורח לסוכות. ציור. שנה ג' גל' 40־41 עמ' 7. יד' תשרי תרפ"ז – 3.10.1906.

63. שנוררים. שנה ד' גל' 16, עמ' 1־2. ה' אייר תרס"ז –.19.4.1907

64. מדרון. ספור. (3 המשכים). שנה ד'

א) גל' 28 עמ' 1־5. א' אב תרס"ז – 12.8.1907.

ב) גל' 29 עמ' 1־4, ח' אב תרס"ז – 19.8.1907.

ג) גל' 30 עמ' 1־3, טו' אב תרס"ז – 26.8.1907.


65. רשימות, מן האסיפה הציונית בגליציא י“ט – כ' חשון. שנה ד' גל' 45, עמ' 1־3, ב' כסלו תרס”ח – 8.11.1907.

66. ברחוב מאחורי העיר. שנה ד‘, גל’ 51 – עמ' 2־3. טו' טבת תרס"ח – 20.12.1907.

67. טעות. ספור. ( 4 המשכים). שנה ה'.

א) גל' 4 עמ' 1־3. כא' שבט תרס"ח – 24.1.1908.

ב) גל' 5 עמ' 1־4, כט' שבט תרס"ח – 31.1.1908.

ג) גל' 6 עמ' 1־3, ח' אדר תרס"ח – 7.2.1908.

ד) גל' 7 עמ' 1־2, יב' אדר תרס"ח – 14.3.1908.


68. בחול המועד. שנה ה' גל' 16־17, עמ' 9־10. יד' ניסן תרס"ח – 15.4.1908.

69. בושה. שנה ה‘, גל’ 20, עמ' 1־2, יד' אייר תרס"ח –.15.5.1908

70. ספר חדש. במדור" משדה הספרות והמדעים.

כיתוב לא ברור באנגלית???????????????????

שנה ה‘, גל’ 32, עמ' 6. יז' אב תרס"ח – 14.8.1908.

71. העגלון החדש. שנה ה' גל' 35, עמ' 1־3. ח' אלול תרס"ח – 4.9.1908.

72. ספרות. במדור: משדה הספרות והמדעים.

בקרת על “ספרות” מאסף לספרות היפה ובקרת, קבץ ראשון הנ“ל, קובץ שני ערוך ע”י דוד פרישמאן. (בשני המשכים). שנה ה'.

א) גל' 37, עמ' 5־6, כב' אלול תרס"ח – 18.9.1908,

ב) גל' 38, עמ' 6 כט' אלול תרס"ח – 25.9.1908. חלק א' ללא חתימה.

73. “האדם” שנה ה' גל' 43, עמ' 1־2. ה' חשון תרס"ט –.30.10.1908

74. עדיין הוא קוסובי. (משיחותיו של חסיד) שנה ו‘, גל’ 7 עמ' 1־2. כא' שבט תרס"ט – 12.1.1909.

75. בית הספר. שנה ו' גל' 24, עמ' 1־2. כב' סיון תרס"ט –.11.6.1909

76. הרכנת הראש. שנה ו' גל' 49, עמ' 1־2. כ' כסלו תר"ע –.3.12.1909

77. “חתן דמים”. שנה ז' גל' 5 עמ' 1־2. יח' שבט תר"ע –.28.1.1910

78. במקום שאין איש. על־אודות ה“מזרחי” (בראש הגליון). שנה ז' גל' 7 עמ' 1־2. ב' אדר א' תר"ע – 11.2.1910.

78. א. מן המזרחי. לאחינו בדעה וברוח! (כרוז) בחתימה “בשם הועד” לפי־שעה: משה הוכמן ראובן פאהן“. שנה ז' גל' 10 עמ' 3 כג' אדר א' תר”ע – 4.3.1910.

79. בסורו הביתה. רשימה מחיי היהודים באונגרן. שנה ז' גל' 11, עמ' 1־2. א' אדר ב' תר"ע – 11.3.1910.

80. היורש. שנה ז' גל' 22, עמ' 1־3, כה' אייר תר"ע –.3.5.1910

81. עם ודת. (בראש הגליון). שנה ז' גל 24, עמ' 1־2, יז' סיון תר"ע – 24.5.1910.

82. חורבן שאינו פוסק. שנה ז' גל' 31, עמ' 1־2. ז' אב תר"ע –.12.8.1910

83. הוא ואשתו, שנה ז' גל' 35, עמ' 1־2. ה' אלול תר"ע –.9.9.1910

84. בנכר, אגדה קראית. שנה ז' גל' 44, עמ' 1־2. כג' חשון תרע"א – 25.10.1910

נדפס גם: 1) מאגדות הקראים, תרפ"א, הוצ' מנורה, עמ' 6־8

2) ספר הקראים, תרס"ט, הוצ' ועד היובל, עמ' 245־248.

85. טן־דו. ציור. שנה ח' גל' 16, עמ' 1־3. כג' ניסן תרע"א –.21.4.1911

86. ימים אחדים בברלין. רשמים ורשימות (2 המשכים). שנה ט'

א) גל' 8 עמ' 1־3. ה' אדר תרע"ב – 23.2.1912

ב) גל' 14; עמ' 1־2, כה' ניסן תרע"ב – 12.4.1912.

87. מלחמה בהתבוללות. במדור: על המצפה. שנה ט‘, גל’ 9, עמ' 1־2, יב' אדר תרע"ב – 1.3.1912.

88. יפתי. מעשיה של קטנים לגדולים. שנה יא' גל' 6 עמ' 1, י' שבט תרע"ד –

6.2.1914.

89. אביון וגוזלו. שנה יא' גל' 10, עמ' 1־2. ח' אדר תרע"ד – 6.3.1914.

90. האורח. (2 המשכים ) שנה יד' א) גל' 4 עמ' 1־4, ג' חשון תרע“ח – 19.10.1917 ב) גל' 5 עמ' 1־4, י' חשון תרע”ח – 26.10.1917.

91. חלול שבת. שנה יד‘, גל’ 13, עמ' 1־3. יב' טבת תרע"ח –.27.12.1917

92. במרתף. שנה יד‘, גל’ 19. עמ' 1־3. כה' שבט תרע"ח –.7.1.1918

93. מגלת דמים. ספור (4 זה המשכים). שנה יד'.

א) גל' 29 עמ' 1־3; יג' אייר תרע"ח – 25.4.1918.

ב) גל' 30 עמ' 1־3, כא' אייר תרע"ח – 3.5.1918

ג) גל' 31 עמ' 1־2, כח' אייר תרע"ח – 10.5.1918

ד) גל' 32 עמ' 1־3, ה' סיון תרע"ח – 16.5.1918.

94. מנוצח. שנה טז' גל' 6, עמ' 1־2. כא' חשון תר"פ – 14.11.1919.

95. עלים נושרים. שנה טז‘, גל’ 10, עמ' 1־3. כ' כסלו תר"פ – 12.12.1919.

96. אפיציטיס (2 המשכים) שנה יז' א) גל' 7, עמ' 6־7, ג' אדר א' תרפ“א – 11.2.1921. ב) גל' 9, עמ' 6, יז' אדר א' תרפ”א –25.2.1921.

97. חיבת ציון של הקראים. שנה יז‘, גל’ 37, עמ' 5־6, יג' אלול תרפ"א – 16.9.1921.

98. עדת הקראים בארץ־ישראל. שנה יז' גל' 42, עמ' 5־6, כו' תשרי תרפ"ב –

28.10.1921 (נראה שיש המשך למאמר זה).

99. בעלי־ברית.

100. האחרונים “למנין”

שני הסיפורים האחרונים נדפסו ב“המצפה” כאחד משלשת הכרכים: יב' יג' טו', שלא הגיעו לידי.

שני סיפורים משל פאהן נתפרסמו ב“רמת־המצפה”, המוסף הספרותי החדשי של “המצפה” (על כך נודע לי ממר ג. קרסל, לאחר שהרשימה היתה כבר מוכנה לדפוס. ותודתי לו.)

100א. הצדיק. גל' ז' לשנת 1906 עמ' 110־112.

100ב. בן החייט. גל' א' לשנת 1907, עמ' 5־9.

ג. העולם שבועון עברי רשמי של ההסתדרות הציונית.

העורך: נ. סוקולוב, יו"ל בלונדון.

משנת תרצ“ח בירושלים, בעריכת מ. קליינמאן, החל משנת תרפ”ב.

101. ישוב של קראים בגליציא (2 המשכים). במדור: דעת העם שנה א'.

1. גל' 8 עמ' 86־87, ו' אדר א' תרס"ז – 20.2.1907.

2. גל' 9, עמ' 98־99, יג' אדר א' תרס"ז – 27.2.1907.

102. זרם חדש בהתבוללות הפולנית. מכתב מפולין. שנה יב ' גל' 43, עמ' 873־874, כו' תשרי תרפ"ה – 24.10.1924.

103. על הר־הצופים. שנה יג' גל' 14־15, עמ' 267־266, ט' ניסן תרפ"ה – 3.4.1925. בגליון המוקדש לפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים.

104. לשאלת “הפועל המזרחי” שנה יג' גל' 17, עמ' 314־315, ל' ניסן תרפ"ה 24.4.1925.

105. יהודי הכפר שבגולה (הערה: לעוסקים בישובה של ארצנו). שנה יג' גל' 18, עמ' 336־337, ז' אייר תרפ"ה – 1.5.1925.

106. מה שלא מודיעים. שנה יג' גל' 21, עמ' 394־396, כח' אייר תרפ"ה – 22.5.1925. למאמר קדמה הערת המערכת.

107. הכצעקתה עשו? שנה יג' גל' 26, עמ' 503־504, ד' תמוז תרפ"ה –.26.6.1925

108. ההתבוללות הישנה והחדשה בפולין. שנה יג' גל' 32, עמ' 617־618, יז' אב תרפ"ה – 7.8.1925.

109. תנועת התרבות העברית בפולניה. שנה יג' גל' 38. עמ' 748־747, ז' תשרי תרפ"ו – 25.9.1925.

110. בהרי חברון. שנה יג' גל' 39, עמ' 765, יד' תשרי תרפ"ו –.2.10.1925

111. על הר הכרמל. שנה יד' גל' 7, עמ' 122־124, כח' שבט תרפ"ו – 12.2.1926.

נדפס גם בישראל הצעיר, בטאון הארגון הדתי הבלתי מפלגתי, במה לבעיות המדינה ספרות ומחשבה דתית וטפוח קשרים עם התפוצות. ירושלים, אייר־ סיון תשכ“ו, גל' 16־17 עמ' 12־13, בעריכת עו”ד נח סביר.

112. המצב בגליציה והג’וינט. (3 המשכים), שנה יד'.

א) גל נב‘, עמ’ 977־978. יב' טבת תרפ"ו – 17.12.1926

ב) גל' נג‘, עמ’ 997־998, יט' טבת תרפ"ו – 24.12.1926

ג) גל' נד‘, עמ’ 1019־1020, כו' טבת תרפ"ו – 30.12.1926

113. משנת ציונים ראשונים (על יסוד חופש הויכוח).

על ד“ר אנזלם האלפרן וד”ר דוד מאלץ.

שנה טו' גל' 7, עמ' 124־125, טז' אדר א' תרפ"ו 18.2.1927

114. התנ"ך בתור חומר לשירה (3 המשכים), שנה טו'

א) גל' 24, עמ' 479־480, יז' אייר תרפ"ז – 17.6.1927

ב) גל' 25, עמ' 499־500, כד' אייר תרפ"ז – 2.6.1927

ג) גל' 26, עמ' 518־520, א' תמוז תרפ"ז – 1.7.1927.

115. הבחירות לעיריות בגליציה המזרחית.

במדור: בגולה, מכתבים מיוחדים ל“העולם”, מתוך העתונים ומידיעות הסוכנות הטלגרפית היהודית.

שנה טו' גל' 43, עמ' 857־858, כה' תשרי תרפ"ח – 21.10.1927.

116. מתן חוקת פילסוצסקי. במדור כנ“ל. שנה טו' גל' 51, 996־997, טו' כסלו תרפ”ח – 9.12.1927.

117. כנסיות שלא לשם שמים. במדור כנ“ל. שנה טז' גל' 4, עמ' 75־76, ה' שבט תרפ”ח – 27.1.1928.

118. אחות הייתה לנו. למותה של נהידה־רות לצרוס. שנה טז‘, גל’ 6 עמ' 105, יט' שבט תרפ"ח – 10.2.1928.

119. על סף הבחירות בפולין. במדור כנ“ל. שנה טז' גל' 8, עמ' 155־156, ג' אדר תרפ”ח – 24.2.1928.

120. אחרי מלחמת הבחירות בפולין. במדור כנ“ל בתוספת הערת המערכת. שנה טז גל' 19, עמ' 361־362, כא' אייר תרפ”ח – 11.5.1928.

121. הבחירות לקהילות בגליציה. במדור כנ“ל. שנה טז' גל' 35, עמ' 670־671, טו' אלול תרפ”ח – 31.8.1928.

122. נחלה לאומית שירדה לטמיון. שנה טז' גל' 45, עמ' 863־864, כו' חשון תרפ"ט – 9.11.1928.

123. הקראים בפולין, שנה טז' גל' 50, עמ' 951־953. א' טבת תרפ"ט – 14.12.1928.

124. ענות כלכלית של היהודים בפולניה. במדור כנ“ל. שנה יז' גל' 5, עמ' 94־95, כא' שבט תרפ”ט – 1.2.1929.

125. היהדות הפולנית והסוכנות, במדור כנ“ל, שנה יז' גל' 7, עמ' 133, ה' אדר א' תרפ”ט – 15.2.1929.

126. אבדן יהודי הכפר בגליציה. במדור כנ“ל, שנה יז‘, גל’ 48, עמ' 937־938, יב' חשון תר”ץ – 15.11.1929

127. זעזועי האבטונומיה בפולין, במדור כנ“ל. שנה יח' גל' 7, עמ' 134־135, טז' שבט תר”ץ – 14.2.1930.

128. על ידי הכותל המערבי. שנה יח' גל' 10 עמ' 182־185. ד' אדר תר"ץ –

4.3.1930. נדפס בהשמטות מעטות לרגל קבלת פרס נובל לספרות ע“י ש”י עגנון ב“הפועל־הצעיר”, ת“א, כרך כח' שנת 60, גל' 11, כג' כסלו תשכ”ז – 6.12.1966, עמ' 24־23, העורך ישראל כהן. קדמה לרשימה הערה ביוגרפית של המערכת, שבא לה תיקון בגליון 12.

129. ארבעה פסחים. שנה יח‘, גל’ 15, עמ' 284־285, י' ניסן תר"ץ – 8.4.1930.

130. הבחירות בפולין ותוצאותיהן, שנה יח' גל' 50, עמ' 999־1000, יט' כסלו תרצ"א – 9.12.1930.

131. לסדור הקהילות בפולין. במדור כנ“ל. שנה יט‘, גל’ 1, עמ' 15־16, יז' טבת תרצ”א – 6.1.1931.

132. לתולדות גרי־הצדק בא“י. הערה למאמרו של ג. באדר ב”העולם" לח' על השמטת שמו של דוד קלאזען. שנה כ' גל' 39, עמ' 618, ו' תשרי תרצ"ג – 6.10.1932.

133. המומרים והמומרות בפולין. במדור כנ“ל. שנה כא' גל' 7, עמ' 107, כ' שבט תרצ”ג – 16.2.1933.

134. חקלאים (על יהודי הכפר שבגולה) שנה כג‘, גל’ 8, עמ' 116־117, יח' אדר א' תרצ"ח – 21.2.1935.

135. לשון ואומה, שנה כד‘, גל’ 13־14, עמ' 206־207, י' ניסן תרצ"ו – 2.4.1936.

\36. שירה שנשכחה. שנה כו‘, גל’ 43, עמ' 835־837, ירושלים, א' תמוז תרצ"ח – 30.6.1938 במלאות 50 שנה לשירה של שרה כהנא – שפירא “ציון”.

137. לשון של גאולה. שנה כז' גל' 23־24, עמ' 442־443, י' ניסן תרצ"ט – 30.3.1939.

138. סופר שלא נספד. על עשר שנים למותו של יצחק פרנהוף. לרשימה קדמה הערת המערכת המסבירה את איחור פרסומה של הרשימה. שנה לב‘, ( שנת ה־22, ליסודו) גל’ 43, עמ' 295־294, יד' אב תש"ד – 3.8.1944.


ד. התור שבועון מזרחי . ירושלים, בעריכת הרב יהודה לייב הכהן פישמן.


139. בהררי הקרפט (ספור) (6 המשכים) שנה ו'

א) גל' 1, ע' 6־4, י' כסלו תרפ"ו – 27.11.1925.

ב) גל' 2, עמ' 7־6, טו' כסלו תרפ"ו – 2.12.1925.

ג) גל' 4, עמ' 5־6, א' טבת תרפ"ו – 18.12.1925.

ד) גל' 5, עמ' 7־6, ח' טבת תרפ"ו – 25.12.1925.

ה) גל' 6, עמ' 6, טו' טבת תרפ"ו – 1.1.1926

ו) גל' 7, עמ' 7־6, כב' טבת תרפ"ו – 8.1.1926.

140. זכר רב. פרק לתולדות חיבת־ציון והציונות. לשנת השלושים לפטירת הראשון ברבני גליציה הציונים: הרב פייביל שרייער ז“ל. שנה ט' גל' 15, ע' 8־10; כא' שבט תרפ”ט – 1.2.1919.

141. העם והספר. שנה ט' גל' 32, עמ' 2־3, ה' סיון תרפ"ט – 13.6.1929.


ה. ההד ירחון חרדי מרכזי ליהדות ולבנין הארץ. ירושלים, העורך והמו“ל ח. בורנשטיין. מן השנה היב' העורך הוא י. רדלר – פלדמן (ר' בנימין) והמו”ל ח. בורנשטיין.

142. ליובלו של חבר. לעשרים וחמש שנות עבודה ספרותית להסופר אברהם כהנא (אבר"ך) מפשמישל.

שנה ז‘, גל’ 9, עמ' כג’־כד', סיון תרצ"ב.

143. ספר “אהבת יונתן”. במדור: ספרים חדשים על ספרו של בנימין בן ישראל שמערלער מקרית סטאניסלב יצ“ו. חוברת ראשונה: ספר בראשית. בדפוס ר' נטע קרוננברג, שנת תרצ”ב לפ“ק. שנה ח' גל' 2, עמ' לא’־לב', חשון תרצ”ג.

144. מאגרות ר' מאיר’ל מפרעמישלאן. 3 מכתבים בתוספת הערות המלבה“ד. (אינו מופיע בתוכן העניינים שבראש החוברת.) שנה ח' גל' 6, עמ' לא’־לב', אדר תרצ”ג.

145. “דברי זכרון”. במדור ספרים חדשים. לתולדות הרב הגאון ר' גדליהו שמלקס ז“ל אבד”ק פשמישל מאת אברהם כהנא (אבר"ך). הוצ' “תורה ועבודה” פשמישל תרצ“ג. שנה ט' גל' 1, עמ' לב', תשרי תרצ”ד.

146. חזון ימים. שירים מאת נ. שטוקהמר הוצ' מערכת “הסולל” לבוב תרצ“ג (לצד הבקרת באו שני שירים של שטוקהמר: פתח בחסדיך, הלילה נשר לו כוכב) שנה ט' גל' 4, עמ' כט’־ל', טבת תרצ”ד.

147. רב סגולה. אחרי מטתו של הרב ר' דוד הלוי איש הורוויץ ז“ל אב”ד בסטניסלבוב. שנה י' גל' 3, עמ' ד’־ו', כסלו תרצ"ה.

148. הרב קוק זצ“ל. קו לדמותו של מרן (שנה לפטירתו). מקוצר מתוך “מוסף עברי” של “יודישע שטימה” בוורשה. נכתב מסטניסלב. שנה יא' גל' 12, עמ' י', אלול תרצ”ו.

ו. בדרך יוצא בוורשה. העורכים מתחלפים.

149. המשוררת העברית אנדה פנקרפלד. (2 המשכים) בעריכת א. יאקובוביץ.

א) כט' אלול תרצ"ב – 29.9.1932

ב) ו' תשרי תרצ"ג – 6.10.1932.

150. הגראף וויצ’יק דנידושיצקי ורבותיו העבריים. (3 המשכים) בעריכת הנ“ל. א) ל' תשרי תרצ”ד – 20.10.1933 גל' 41.

ב) ה' חשון תרצ"ד – 27.10.1933 גל' 42.

ג) י' חשון תרצ"ד – 3.11.1933 גל' 43.

151. עוד סכנת כליה אחת. בעריכת הנ“ל. כ' שבט תרצ”ד – 3.2.1934 גל' 6.

152. זכרון ליצחק פרנהוף. אחרי חמש־עשרה שנה למות סופר עברי. בעריכת הנ“ל, כג' אדר תרצ”ד – 9.3.1934, גל' 10.

153. גראף בובובסקי (ספור). (7 המשכים) בעריכת ה. גלעטמעסער.

א) יב' אדר א' תרצ"ה – 15.2.1935, גל' 7

ב) יט' אדר א' תרצ"ה – 22.2.1935, גל' 8

ג) כה' אדר א' תרצ"ה – 28.2.1935, גל' 9

ד) ג' אדר ב' תרצ"ה – 8.3.1935 גל' 10

ה) י' אדר ב' תרצ"ה – 15.3.1935 גל' 11

ו) יז' אדר ב' תרצ"ה – 22.3.1935 גל' 12

ז) כד' אדר ב' תרצ"ה – 29.3.1935 גל' 13

נדפס גם ב“אודים” – לקט דברי סופרים עבריים שנספו בשואת אירופה בשנות ת“ש־תש”ה, ירושלים – ת“א תש”ך הוצ' עוגן, בעריכת אלחנן אינדלמן. כרך א' שירה וספורת, עמ' 227־218. קדמה לספור רשימה ביוגרפית קצרה על ר. פ.

154. “אני מאמין! “. בעריכת הנ”ל, י”ד ניסן תרצ"ה – 17.4.1935 גל' 16.

155. פגישתי עם י.ח. ברנר. בעריכת הנ"ל. (2 המשכים)

א) י' כסלו תרצ"ו – 5.12.1935, גל' 49.

ב) יז' כסלו תרצ"ו – 13.12.1935, גל' 50.

החלק הראשון נדפס גם ב“הסולל”, לבוב בעריכת יעקב נתנאלי רותרמן, שנה א' גל' שבט־אדר תרצ"ג עמ' 76־72.

  1. מימות מתן זכויות. בעריכת הנ“ל. טו' סיון תרצ”ו – 5.6.1936, גל' 23.

נדפס גם ב“מוסף ספרותי” של “דבר”, ת“א בעריכת ב. כצנלסון כו' אדר תרצ”ו – 20.3.1936. כרך יא' גל' 19 (3305). על הרב הלל ל"ש (ליכטנשטיין), ועל המשורר מיכאל זיידמן.

157. הצייר הרמן שטרוק (למלאות לו ששים שנה). בעריכת הנ“ל. יג' תמוז תרצ”ו – 3.7.1936, גל' 27.


ז. עתונים ומאספים שונים

158. “נגינות”, חוברת ראשונה מאת יהודה ליב לנדא, קראקא, תרנ“ה. ציון, דרוהוביטש, גליציה, בעריכת א.ה. זופניק, שנה א' גל' 1 עמ' 47, תשרי תרנ”ז 1897. במדור: בקורת ספרים (עיין בנספח).

159. הכוס (תרגום שירו של פרוג) (עיין בנספח) ציון, שנה א' גל' 5־6, עמ' 217, שבט־אדר תרנ"ז 1897.

160. האליטש (גליציה) במדור: בתפוצות ישראל‘. הצפירה, וורשה, בעריכת י.ז. סלאנימסקי ונחום פאקאלאוו. שנה כו’ גל' 124, ח' תמוז תרנ"ט – 16.6.1899, עמ' 568.

161. בגליציה המזרחית. הצפירה, בעריכת סוקולוב, כט' אלול תרע“ט – 24.9.1919, גל' 39 עמ' 14־15. נדפס גם ב”חדשות הארץ“, עתון יומי לעניני החיים והספרות, ת”א בעריכת י.ל. גולדברג. ב' חשון – תר“פ – 26.10.1919, שנה ב' גל' 99 עמ' 2 (החל מחדש דצמבר 1919 יצא בשם “הארץ”). נדפס במדור: בגולה, בגליציה המזרחית, ומתחיל במילים: הח' ראובן פאהן כותב ב”הצפירה".

162. רבי משה זכות. אבא אפפלבוים: משה זכות, חייו, ספריו, שיטתו הקבלית, תלמידיו, פיוטיו ופעולתו הצבורית. הוצ' “סנונית”, לבוב תרס“ו. הצפירה, בעריכת י. הפטמן, ד' שבט תרפ”ז 7.1.1927, שנה לו' גל' 6 עמ' 4.

(רשימת כתביו ב“הצפירה” היא חלקית: בלבד).

163. במעמקי־האדמה (תמונה). לוח שעשועים, שמושי וספרותי לשנת תרס“ג. קראקא, המו”ל: צבי הלוי רומלד העורך: מ. א. ויזן, שנה ראשונה, עמ' 172־165, תרס"ג – 1902.

164. דלדול, ציור מחיי הקראים. הירדן, מוקדש לספרות, למדע ולעניני היהודים, לבוב־סטניסלב. בעריכת אליעזר רוקח, יצחק פרנהוף, אברהם לבנסארט. שנה א' גל' ב‘, עמ’ 69־61. אדר תרס“ו – 1906. נדפס בשינויים לרבות שינוי השם ב”כתבי ראובן פאהן" חלק ראשון, ספר שני, “כמישה” עמ' 235־240.

165. יוסקה (ציור). השחר, מוקדש לכל עניני הבחורים התלמודיים. מושציסקה־טרנוב. בעריכת ד“ר ירמיה פרנקל, שנה ג' גל' 1 עמ' 9־11, תשרי תרס”ט – 1908.

166. מקצה אל קצה (ציור) צורתו הרוחנית של צעיר גאליצי, הצעיר. ירחון לספרות יפה ולעניני החיים (יצאה חוברת אחת בלבד). זלוטשוב, בעריכת יצחק פרנהוף. חוב' א‘, עמ’ 1־11, פברואר 1910, תר"ע.

167. לקורות הקראים בגליציה, הקדם, ספר־עת לידיעות שמיות ולחכמת ישראל. יוצא אחת ברבע שנה בהשתתפות חכמים מובהקים. פטרבורג, בעריכת יצחק דובערמארקאן וד“ר אברהם זארזאווסקי. שנה ג' גל' 4־1 עמ' 173־160. תרס”ט־תר“ע. תרע”ב. (עיין גם מס' 4 ומס' 12).

168. בתחתיות העם, העברי, ברלין, בעריכת מאיר ברלין, שנה ג' גל' 19 עמ' 201־202, ח' סיון תרע"ב – 24.5.1912.

169. חיל מתחנך; בת־קול, לבוב, בעריכת הרב ד"ר יוסף זליגר הלוי, שנה תשיעית, גל' ב' עמ' 13־14.

(השנה, כנראה, תר"פ־1920. עיין בגוף העבודה בקשר לענין זה).

170. משכילי ישראל וחכמי מקרא. (לתולדות ההשכלה וספרותה) (3 המשכים). התקופה, ורשה, הוצ' שטיבל, תרפ"ב

א) כרך יב' עמ' 189־213

ב) כרך יג' עמ' 244־274

ג) כרך יד’־טו' עמ' 398־416.

(עיין גם מס' 12).

171. כוחו של יחיד (עפ"י אגדה), המזרחי, וורשה, בעריכת יצחק ניסנבוים, שנה ה' גל' 6 עמ' 2־3, כב' שבט תרפ"ג – 8.2.1923

172. רמאות. המזרחי, שנה ה' גל' 12, עמ' 3־2, כ' אב תרפ"ג –.2.8.1923

173. מכתבים מפולניה. הארץ, ת“א, בעריכת ד”ר מ. גליקסון, בקורת על הצעותיו של גרינבוים כציר לסיים הפולני, בדבר תקציב לב“ס העבריים והיהודים. שנה ז' גל' 1733 עמ' 2, ה' אייר תרפ”ה – 29.4.1925.

174. לתולדות גרי הצדק (6 המשכים) היום, עתון יומי, מדיני וספרותי, וורשה, בעריכת י. הפטמן. שנה ראשונה

א) גל' 140. ב) גל' 146 ג) גל' 152, יא' תמוז תרפ"ה – 3.7.1925

ד) גל' 158, יא' תמוז תרפ"ה – 7.7.1925

ה) גל' 164 כה' תמוז תרפ"ה – 17.7.1925

ו) גל' 170 ג' אב תרפ"ה – 24.7.1925

(מראה המקומות לשני החלקים הראשונים משוער, כיוון שהעתון הגיע לידי רק בחלקו).

175. הרב משה קוניץ (פרק לתולדות ההשכלה והריפורמה הדתית). רשומות. מאסף לדברי זכרונות לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל. במדור דור ודור, תל־אביב, בעריכת י.נ. ביאליק, א. דרויאנוב, י.ח. רבניצקי. כרך ד‘, עמ’ 245־280 תרפ"ו – 1925. (עיין גן מס' 14).

176. מוכר גזוז (2 המשכים) גליונות, לבוב, בעריכת משה רייך. תוספת שבועית לעתון יודישע בלעטער, בעריכת ד"ר ש.פדרבוש; א. א. קופפערשטיין. שנה ראשונה.

א) גל' יד' עמ' 3־2, ה' אלול תרפ"ז – 2.9.1927

ב) גל' טו' עמ' 3־2, יב' אלול תרפ"ז – 9.9.1927

177. לתולדות הוכוח עם הפרנקיסטים. מזרח ומערב, ירושלים.

ירחון מדעי, הסטורי, ספרותי לחקירת המזרח והיהדות בתפוצות הגולה בעריכת אברהם אלמליח. כרך ה‘, חוברות א’־ו’ עמ' 265־263, תרצ"ב.

178. שמואל רומאנילי, צורתו הספרותית ותולדותיו. (א). מזרח ומערב, עמ' 350־337 (עיין גם מס' 14).

179. על ד“ר פ. פדרבוש. עלים, לבוב, בעריכת משה רייך, חשון תרצ”ב, חוברת ה' (נמצא ב“גנזך הציונות הדתית” במוסד הרב קוק. לא ראיתיו. הרישום נעשה על פי מכתבו של משה קצנלנבוגן בעניין זה אלי).

180. המיליציה היהודית בגליציה המזרחית (פרק הסטורי) (3 המשכים). הסולל, לבוב, קובץ ספרותי, בעריכת יעקב נתנאלי־רותרמן. שנה ראשונה.

א) עמ' 76־72 שבט־אדר תרצ"ג

ב) עמ' 134־132, ניסן־אייר תרצ"ג

ג) עמ' 155־153, סיון־תמוז תרצ"ג.


181. פגישתי עם ברנר, הסולל, שנה ב' 18־20, שבט־אדר תרצ"ד (עיין גם מס' 155 א').

182. מימות מתן זכויות. דבר, מוסף ספרותי (ראה מס' 156).

183. בשכר כלכלת יום אחד. על הצדיק ר' שלום’קי מבלז. דבר, מוסף ספרותי, ת“א בעריכת ב. כצנלסון, כרך יא' גל' 20 (3311) עמ' 4, ד' ניסן תרצ”ו – 27.3.1936.

184. גרף בובובסקי, אודים, כרך א' (ראה מס' 153).

185. לצמיחתה של כת הקראים. אודים, לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת“ש־תש”ה. ירושלים־ת“א, הוצ' עוגן, בעריכת אלחנן אינדלמן. תשכ”ה, כרך ב‘, מסות ומחקרים, מאמרים ורשימות. עמ’ 72־61.

186. על הר הכרמל; ישראל הצעיר. (ראה מס' 111).

187. על יד הכותל המערבי. הפועל־צעיר. (ראה מס' 128).


ב. הערכות על ראובן פאהן


188. בקרה על “בית־ישראל”, שיר לאומי על ישראל ותורתו. בחתימת המו“ל. ( א.ה. זופניק). ציון, דרוהוביטש, גליציה, שנה א' גל' 1 עמ' 46־45, תשרי תרנ”ז.

189. בקרת על “בית־ישראל” שיר לאומי על ישראל ותורתו. במדור:

משולחן הקריאה. ללא חתימה. המגיד, קראקא, בעריכת י. ש. פוכס, שנה ו' גל' 7 עמ' 57, ט' אדר א' תרנ"ז – 11.2.1897.

190. האשה בזרם־הזמן, רחל מאיר, על קובץ הספורים: בזרם הזמן. המצפה, קרקא, בעריכת ש. מ. לאזר, שנה ט' " גל' 25, עמ' 3־1. יג' תמוז תרע"ב – 23.6.1912.

191. פרי ספר. על הספר: מחיי הקראים. מ.י.ב. (מיכה יוסף ברדיצ’בסקי). העולם, קלן, בעריכת נ. סוקולוב, שנה ב' גל' 27 עמ' 363, 8.7.1908, תרס"ח.

נדפס גם: עוד בספרות היפה: א. מחיי הקראים. כל מאמרי מיכה יוסף בן־גריון. ת“א, הוצ' עם־עובד, תשי”ב – 1952, עמ' רע“ב־רע”ג.

192. מחיי הקראים (בקורת על ספרו של פאהן). מנחם מנדל פיטלזון.

השילוח, בעריכת י. קלוזנר, ח. נ. ביאליק. כרך כ' עמ' 368, תרס"ט.

193. מן הספרות הגליצאית (ביבליוגרפיה) על מחיי הקראים. י. ח. ברנר. רשפים, ורשה בעריכת ד. פרישמן, כרך א' גל' ד' עמ' 32־29, תרס"ט.

נדפס גם: מעולם ספרותנו, כל כתבי ברנר, ת"א הוצ' הקבוץ המאוחד ודביר, כרך ב' עמ' 233.

194. מתוך הפנקס (א), י.ח. ברנר. רשפים, כרך א' גל' ה‘, עמ’ 30־24 תרס“ט. על סיפורו של פאהן “יוסקה”, שנדפס ב”השחר" שנה ב' חוברת א'.

195. ראובן פאהן (למלאת 30 שנה לעבודתו הספרותית), א.א. קופרשטיין, גליונות, לבוב, בעריכת משה רייך. שנה ב' גל' 8־7, טו' כסלו תרפ"ח – 9.12.1927.

196. ראובן פאהן (ליובל החמישים). (יידיש) אברהם כהנא, יודישע בלעטער, לבוב בעריכת ד“ר ש. פדרבוש וא. א. קופפערשטיין. שנה ב' גל' 8־7, טו' כסלו תרפ”ח – 3.12.1927.

197. ראובן פאהן (למלאות לו חמישים שנה). נתן שטוקהמר. העולם, לונדון, בעריכת משה קליינמן. שנה טז' גל 10, עמ' 195־194. יח' אדר תרפ"ח – 9.3.1928. במדור: בגולה. (לאחר מאמר הערכה, באה תוספת ביוגרפית ללא חתימה).

198. ראובן פאהן (ליובל החמישים שלו); אברהם כהנא (אברך); הצפירה, יט' טבת תרפ"ח 13.1.1928; גל' 12 עמ' 4.

199. הסופר ראובן פאהן (ליובל החמשים שלו) רפאל רוזנצוויג, הצפירה, וורשה, ט' אדר תרפ"ח; 1.3.1928, גל' 54 עמ' 4, בעריכת יוסף הפטמן.

200. ראובן פאהן (ליובל החמישים שלו). אברהם כהנא, מסות על סופרים ואנשי־שם ודברי חסידות. פשמישל, תרצ"ד – 1934, עמ' 32־31.

201. פרקי השכלה, אברהם כהנא, סיני, ירושלים, בעריכת י.ל. הכהן, פישמן, שנה א' גל' 6־1, עמ' תרא', סיון תרצ“ז – מרחשון תרצ”ח, .1937

202. ראובן פאהן, דב שטוק. מבוא לספר “מסות”. ירושלים, הוצאת ספרית “במישור”, תש"ג, 1943, עמ' ג’־כא'.

נדפס גם בשם: בצל הקרפאטים בספר: אבני גבול, על אישים ודרכים, מאת דב סדן, ת“א, הוצ' מסדה, תשכ”ד – 1963, עמ' 118־.129

203. ביבליוגרפיה, ראובן פאהן, מסות, מבוא מאת דב שטוק. בחתימת קורא ותיק. העולם, ירושלים, בעריכת מ. קליינמן. כרך לא' גל' 25, עמ' 228. ד' אדר ב' תש"ג – 11.3.1943.

204. נדחים ואובדים, ש.י. פנואלי. דברי סופרים, מאסף סופרי ארץ־ישראל, ת“א בעריכת אשר ברש ויצחק למדן עמ' 269־268, תש”ד – 1940.

205. ראובן פאהן הבלטריסתן (במלאות לו חמישים שנה לעבודתו הספרותית) יוסף הולצר (בודפשט), העולם, ירושלים, בעריכת מ. קליינמן, כרך לג' גל' 55־54, עמ' 584־585. כח אלול תש"ו – 24.9.1946.

206. ער האט אויסגעפאחט און באשריבען דאס לעבען פון די קאראאימען אין גאליציע. (הוא חקר ותאר את חיי הקראים בגליציה), גרשם באדר, מארגן זשורנאל, 27.10.1946.

207. רחשי ספרות. ג. הנובליסטיקה. 2. צבי ביקלס־שפיצר, ספר צבי ביקלס־שפיצר, ת"א הוצ' סנונית, עמ' 171־170.

208. תיקון טעות. המערכת. הפועל־הצעיר, ת“א בעריכת ישראל כהן, כרך לח' שנת 60, גל' 12, עמ' 23. ל' כסלו תשכ”ז – 13.12.1966 תקון המערכת להערה ביוגרפית שקדמה לרשימה בגל' הקודם: על־יד הכותל המערבי. (ראה מס' 128, 187).


ג. ספרי עזר ומקורות לצורך עבודת מחקר זו.


הערה: הרשימה אינה כוללת אותם מקורות, שסייעו לברר פרט מסוים; אלה נרשמו בגוף העבודה. כך, למשל, לא הובאו כאן הספרים, שנעזרתי בהם בפרק האחרון של עבודה זו, בענין ההשוואה בין ספוריו של פאהן ומספרים אחרים בני זמנו ומקומו.


א. גרשם באדר, מדינה וחכמיה, ניו־יורק תרצ"ד.

ב. אנציקלופדיה יודאיקה, כרן 6 עמ' 899־900 ושם ביבליוגרפיה

(? 141,? 1930, J. W. G. M)

הערך נכתב ע"י ירננסקי, ברלין וא. דרויאנוב.

ג. ערים ואמהות בישראל, מצבת קודש לקהילות ישראל שנחרבו בידי עריצים וטמאים במלחמת העולם האחרונה, בעריכת הרב י.ל. הכהן מימון. כרך חמישי, סטניסלב, ערוך בידי דב סדן ומנחם גלרטר. הוצאת מוסד הרב קוק שעל־יד המזרחי העולמי, ירושלים, תשי"ג.

ד. נ.מ. גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה, הספריה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית, הוצ' ראובן מס, ירושלים 1958, בשני כרכים.

ה. דב סדן, על ש“י עגנון, מסה, עיון וחקר. הוצ' הקיבוץ המאוחד. תשי”ט.

ו. גנזים, קובץ לתולדות הספרות העברית בדורות האחרונים, בעריכת ג. קרסל. א' אגודת הסופרים העבריים בישראל – הוצ' “מסדה” ת“א תשכ”א – 1961. ראובן פאהן, אבטוביוגרפה, עמ' 115־118.

ז. מאיר הניש, מבית ומחוץ, פרקי זכרונות, ת“א, תשכ”א, 1961.

ח. אברהם יעקב ברור, גליציה ויהודיה, מחקרים בתולדות גליציה במאה ה־18, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ה.

ט. ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך ראשון א־ח, הוצ' ספרית פועלים, תשכ"ה.

י. ברור, זכרונות אב ובנו, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ו.

יא. ספר צבי ביקלס־שפיצר, דמותו ויצירתו, ערך ותרגם דב שטוק, הוצ' סנוניות, תל־אביב (ללא תאריך ההוצאה).



  1. “יצירותו הראשונים” במקור – הערת פב"י  ↩

  2. “זכר” במקור – הערת פב"י  ↩

  3. “הויצירית” במקור – הערת פב"י  ↩

  4. במבוא של דב שטוק ל“מסות” של ראובן פאהן; ספרית במישור, ירושלים תש"ג, עמ‘ ח’. המבוא חזר ונדפס בספרו של דב סדן: אבני־גבול;  ↩

  5. המגיד החדש; י. ש. פוכס; שנה שביעית גל‘ יט’; כט‘; מז’.  ↩

  6. העולם; שנה 16; גל‘ 10; לונדון, יח’ אדר תרפ"ח 9.3.1928 עמ' 194־195. במדור: בגולה.  ↩

  7. במקור נדפס בשתי צורות סוליטוינר וסולוטוינר – הערת פב"י  ↩

  8. “דוביש” במקור, הכוונה ל“דובוש” ראש השודדים ההוצלים – הערת פב"י  ↩

  9. “על” במקור – הערת פב"י.  ↩

  10. האח זליג־אשר הוא אביהם של משה ואברהם פאהן החיים כיום בארץ. הראשון מקצועו רואה־חשבון והשני הוא חוקר החרקים פרופ' אברהם פאהן.  ↩

  11. אברהם פאהן היה בוטנאי זוכה פרס ישראל לחקר החיים – הערת פב"י  ↩

  12. המילה מחוקה במקור המודפס, כנראה שמדובר במוצל“א של אהרון הירש זופניק – הערת פב”י  ↩

  13. גם על החלק הראשון של ספר זה, שיצא בתרנ“ג באה בקורת ב”המגיד“ שנה שלישית גל' 21, כ”ה אייר תרנ“ד, 31.5.1844 עמ' 172־174 בחתימת ד”ר צבי מאלטער, ואף היא שלילית).  ↩

  14. “מקריו” במקור – הערת פב"י  ↩

  15. במקור כתובות האותיות בלועזית בכתב יד ומחוקות חלקית – הערת פב"י  ↩

  16. השם קורנהייזר מופיעה במקור מספר פעמים בכתיב שונה הערת פב"י  ↩

  17. שם הישוב stanislaw בגליציה מופיע במקור מספר פעמים בכתיב שונה – הערת פב"י  ↩

  18. במקור כתב יד מחוק ייתכן והכוונה ל־SIC הכוונה ל“כך נכתב במקור” (ציטוט מדויק) – הערת פב"י  ↩

  19. במקור המילה מחוקה בחלקה הערת פב"י  ↩

  20. במקור נכתב בטעות “עראית” – הערת פב"י  ↩

  21. “אף על” במקור – הערת פב"י  ↩

  22. ר' יהושע פאדנהכט היה מאבות הציונות הדתית, ונפטר בקולומיה שהיתה אז מרכז המזרחי.  ↩

  23. נולד בקאליש תרכ״ו, היה ציוני עוד מלפני הרצל, כאשר הציונות עוד לא היתה מקובלת ועמד במערכה עם מתנגדים מבית, יהודים חרדים, ומבחוץ — המתבוללים הפוליטיים. הוא חש את דופק הזמן והכניס יהודים רבים נאמני מסורת, באי בית הכנסת, אל הסתדרות “המזרחי” וסייע במידה רבה לכך, שהציונות נעשתה גורם חשוב בבתי הכנסת. (מתוך ספר סטניסלב, מ. גלרטר: קהילת סטניסלב בשנות תרע״ט ־ תרצ״ט עמ" 259).  ↩

  24. רחל מאיר פרסמה כמה וכמה דברים ב“המצפה” למשל: בגל' 31 של אותה שנה 9, נמצא ספור שלה בשם “תחית־המתים” “מעובד מן הצרפתית”. ושנה לאחר מכן, בגל׳ 44, נתפרסם ספור בשם “זקנתי” — מתנה לדודי היקר למלאות לו שבעים שנה“, שהוא למעשה תולדות זקנתה של הכותבת. היתה אשת ברוך מאיר, ממשפחת חקלאים בעלי אחוזות (ספר סטניסלב, עמ' 316). לענין אשה סופרת ב”המצפה“, עיין גם, דב סדן, על ש”י עגנון, שנה ראשונה, עמ׳ 199.  ↩

  25. “חי החברה” במקור המודפס, צ“ל ”חיי החברה“ – הערת פב”י.  ↩

  26. “שד־4 טפסים” במקור המודפס, צ“ל ”שכ־4 טפסים“ – הערת פב”י.  ↩

  27. “בוצ'ף” במקור המודפס, צ“ל ”בוצ‘ץ’“ – הערת פב”י.  ↩

  28. אחד הסיפורים המתאר דמותו של מתישב יהודי באחת “הקולוניות” שבפולין, הוא “יוסיל המשוגע”, מאת נחום סוקולוב. סיפור שאף הוא נכתב בשנת תרפ"ט (נחום סוקולוב; כתבים נבחרים; ספר שני: במראות הקשת; ירושלים תש"ך; עמ' 25 – 123)

    יוסיל הוא אחד מאותם “יהודי הכפר” שעליהם כותב פאהן במאמריו, ובנו אמנם עולה לא"י ומתישב בגדרה, מושבת הבילויים, אבל יוסיל עצמו, מת בדרכו לארץ ישראל, בהגינו על אחת הערים בשעת הפרעות.  ↩

  29. דב וויס היה בר־אורין ומשכיל, מראשי “המזרחי” בעיר, ומעורה בחיי צבור. הוא התיצב תמיד לפני השלטונות כעסקן בעל הכרה ציונית עמוקה וכיהודי גאה.  ↩

  30. על פעילותה של אגודה כזו בלבוב, עיין פרקי גליציה עמ' 394.  ↩

  31. “משאת־מפש” במקור המודפס, צ“ל ”משאת נפש“ – הערת פב”י.  ↩

  32. “שיחפס” במקור המודפס, צ“ל ”שיחפש“ – הערת פב”י.  ↩

  33. לפי הרשום בתוכן הענינים שעל מעטפת החוברת, הדבר האחרון בו הוא: “יוסף דילה רינה” מאת א. לבנטארט. הטופס של חוברת זו הנמצא בידי, הכולל 36 עמודים, מסתיים ברשימתו של ברנר: “משרטוטי עט עופרת”, וסיפורו או שירו הזה של לבנטארט לא נכלל בו. סיפור או שיר זה לא נכלל גם ב“כתביו”. יתכן כי בטופס שבידי חסר סיפור זה אבל, יתכן כי השתתפותו בעתון זה היתה בגדר תכנית בלבד שלא יצאה לפועל, בגלל מותו הפתאומי של מחברו, בשנת תרס“ט, כשנה לפני שיצא ”הצעיר“. וזכר להשערה זו בכך, שבלכסיקון ”מדינה וחכמיה“, לא נזכר עתון זה בין אלה שכתב בהם. מאחר שחוברת זו נדירה ביותר ולא ראיתי טופס נוסף שלה, לא הצלחתי לברר פרט זה. לכן, הדוגמאות לפרק זה, תבואנה מ”כתבי א. לבסארט“ ולא מחוברת זו. מענין לציין כי, ”שירו“ השני של עגנון, לאחר ”הסכמתו“ בחרוזים על ספר ”מנחם יהודה“, הוא: ”רבי יוסף דילה ריינה“, שיר ביידיש, שנדפס בשבועון: ”יידישעס וואכענבלאטט, שנה א‘, גל’ 8, סטניסלב, פב' תמוז תרס"ג 17.7.1903 (מס‘ 14, בקטלוג מתערוכת ש"י עגנון, חתן פרס נובל לספרות 1966, הוצ’ בית הספרים הלאומי, ירושלים תשכ"ז).  ↩

  34. עליו: בהקדמתו של ישראל כהן ל“ספר המתנגדים” של פרנהוף, הוצ‘ אגודת הסופרים ליד “דביר” תשי"ב; עמ’ 263 – 265; ספר סטניסלב, לפי המפתח: ר. פאהן על יצחק פרנהוף – עיין בבבליוגרפיה של כתבי ר. פאהן ועוד).  ↩

  35. עליו: ג. באדר, מדינה וחכמיה; “המצפה” שנה 6 גל‘ 8, 13, 1909, בחתימת א.ק.; "המצפה שנה 7 גל’ 5, 1910 במלאות שנה לפטירתו, מאת י. פרנהוף; מבוא ל“כתבי אברהם לבנטארט”, תרע“ב סטניסלב, מאת י. פרנהוף; מאיר הניש, ”מבית ומחוץ" עמ' 268⁻270, ספר סטניסלב, לפי המפתח. ועוד.  ↩

  36. עליו: לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, מאת ג. קרסל ופרטים אחדים נמצאים גם בספר סטניסלב, לפי המפתח.  ↩

  37. בין המחקרים שנכתבו על ראשיתו של עגנון, והרשימות הביבליוגרפיות של יצירותיו הראשונות מן הראוי לציון: “שנה ראשונה”; “שירי נעורים” מאת דב סדן; כלל בספרו: על ש“י עגנון; עמ‘ 125 – 139; ביבליוגרפיה של יצירות עגנון מתקופת בוצ’ץ – תקופת ש”י טשאטשקיס נתקנה בידי הימן ירושלמי הוא א“מ הברמן, גליונות ז' תרצ”ח עמ‘ 471 – 472; במאמרו הנ"ל של א. בנד במולד, באה תוספת לרשימה בבליוגרפית זו; א.ר. מלאכי; בצרון, שנה כח’ (כרח כה') חוברת ב' (262) כסלו⁻טבת תשכ"ז: ראשיתו של עגנון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות