רקע
עזרא גולדין
דמון יהודי

 

מהעבר הקרוב.    🔗


א.

כמו חי נצבת לפני תמונת “אריה הַשֵּׁד”.

זה שמו וזה זכרו ב“אלון” עיר מולדתי הקטנה: אריה השד! אדם לאדם ושד לשדים; ואנכי בהגותי בו תרחץ עיני בדמעה מרה, דמעת געגועים לוהטים….

ירעש הַתֵּיאַטְרוֹן לקול המון עם רב בהרָאות “הַדֶּמוֹן” הנורא, גבה הקומה ובריא הבשר, עטוף שחורים ושתי כנפים מאחריו, מעיניו הלהֲטות, אשר “מִמֶבָּטָן תבול תקוה פורחת” לפידים יהלכו, פניו פני להבים ובלבבו הרע, לב “דמון”, אש תוקד, אש תפתה, מוקדי עולם… ירעש, יהום התיאטרון, ירגש עם רב, ימחא כף; ואנכי מביט אל “הדמון” הנורא, ולפני מרחפת תמונת שד אחר, שד-יהודי, קטן הקומה ודק הבשר לבוש קרעים, אשר לו עינים מאירות ושקטות, אשר מבטן יתן תקוה טובה בלבב דִכָּא, פניו חורים ודלים, ובלבבו הטהור, לב-עברי, אש תמיד תוקד, אש אהבה ורחמים, ואשר בהֵרָאותו בחוץ תלחש כל שפה: איש קדוש עובר…

תרעש, תרעם שירת “הדמון העצוב” מקצה התיאטרון עד קצהו, תזל כרעל השירה הרותחת, שירת יאוש, שירת הרס ואבדן עולם; ואנכי שומע שירת השד שלי, שירה פשוטה, דלה ונמוכה, שירת עברי, נגון חם ונוגה, “נגון גמרא” חודר כליות ולב…

מאורות גדולים ממלאים את התיאטרון ואור גדול זרוע גם על פני “הדמון” המפתה, היצר הרע; ועיני תלן בבית אחר, ב“דמון” אחר, ואני רואה בית מקדש מעט, ובאחת הפנות החשכות יושב השד היהודי…

אריה השד!

* *

בעודני ילד ראיתיו יום יום וַיְלַבְּבֵנִי. ואז עוד לא קֻמטו פניו הרזים והלבנים, בשערותיו הארֻכות והעבות טרם יתגנבו חוטי כסף, לא שחה קומתו הקטנה וכחו עוד אתו, עיניו החוּמוֹת, הגדולות והשקטוֹת הביטו במנוחה שלמה ומבטן הביע דאגה חרישית, געגועים מדאיבים. אז התגנבתי יום יום, בין הערבים, אל ארון הספרים אשר מאחרי התנור הגדול בבית המדרש, מקום מושבו, ואראנו נשען על עמודו ועוסק בתורה; אז אביט ברעדה אל פניו הנוגים, אז אקשיב ברעדה את נגונו המסולסל והמר, קול דממה דקה; ואז יחם לב הילד ודמעות מתרוצצות ועולות אל עיניו – וינוס בבכי הביתה…

איככה קם בי רוח לקרב אל “השד” בשעה שחברי הקטנים, ילדי החדר, נסו מפניו כאשר ינוס איש מפני כלב שוטה? לבי נמשך אחריו ולא ידעתי נפשי, איזה רגש-עדנים עז חשתי בהתבונני אליו, איזה חפץ טמיר מלאני לשמוע את נגונו המסולסל בדממה…

– הכזה שד? – התמרמרתי באזני חברי הקטנים בהאספנו לבית המדרש, לפנות ערב, ונבט אליו מרחוק ביראה ופחד.

– בודאי! – ענני שמואליק יֶנטהס, הגדול בהם, בבטחה – גם רגלי תרנגלת לו, גם קרנים לו…

– קרנים, אפשר שישנן לו תחת הכבע – הסכמתי בלי רצון – אפס כי רגליו רגלי אדם, מנעליו הגדולים מוכיחים… לו היו לו רגלים קטנות ודקות, למה לו מנעלים גדולים?

– קשיא! – לעג לי שמואליק ינטהס ברגע חשבי כי נצחתי – היפלא משד דבר? רגלי תרנגלת ממש הן אמנם דקות וקטנות, אבל השד הוא שד ולא תרנגלת, ובחפצו והיו רגליו עבות וגדולות.

– ומפני מה הוא לומד. – העמקתי שאלה ואבט בפני שמואליק עליז נצחון.

– כדי לרמות את הבריות! למען אשר לא יכירו בו מי הוא.

– ובכל זאת הכל יודעים! – התפלאתי.

– ואם הכל יודעים – כעס עלי שמואליק. – למה זה תשאל אתה?

– אני מתקשה לדעת איככה נודע הדבר? –הצטדקתי.

– כן, כן – החרה החזיק אחרי ילד תמים אחד, –איככה נודע הדבר כי שד הוא?

– הנה הוא מפהק! – קרא שמואליק פתאם בחרדה, וכתשובה על שאלת הילד התמים. הורה באצבע אל השד היושב תחת התנור, נשען על עמודו ועוסק בתורה – הנה פתח את פיו ושדים קטנים מתפרצים החוצה, הנה הם רצים, מתגלגלים באויר, מתהוללים, משתעשעים, הנה הנם, הביטו…

– אַי, אי! – הקיפה הזעקה את הכנופיה הזעירה וינוסו סה בכה וזה בכה כעכברים קטנים בשמעם קול החתול…

משמים ומרעיד נשארתי נצב על עמדי ועיני תלויות לַשד הנע אט על מושבו אחרי התנור ונגונו המסולסל יחדור ללב וימסנו; נדמה לי כי קול בכיה אני שומע, בבית נפש עגומה, ואז טרם אדע מה משפט בכיה בלא דמעות ומה יאנח יהודי בלמדו תורה, רק לבי הרך נע בי, רגש לוהט שרטהו שרטת-עדנים ואעמוד זמן רב קסום-עצבון…

– שובה! – הפחידני פתאם קול מלמדי – מה אתה עומד פה?

אצבעות מלמדי הרזות צרמו באזני וימשכוה בחזקה, לבבי נלחץ בי מכאב אנוש, ואנכי לא נאנחתי ולא עניתי את מעַני דבר, דומם-דומם הלכתי הביתה ולבי הומה בי; ובעברי את השוק הגדול והרחב ראיתי מרחוק את שמואל ינטהס המפקד צבא חבריו הקטנים; הם ישתעשעו בחדוה, ירוצו, יהמו, יתעלסו, יזרקו אבנים קטנות אל גגות החניות, יחללו בחלילי-חמר וקול שחקם ישמע מקצה העיר עד קצה.

ואז תעלינה דמעות אל עיני הילד ולבבו יתמרמר על הרבי הרע אשר יסרהו באפו על כי אחר בבית המדרש ולא מהר הביתה כמצוה עליו, כי הנה אלה, כל החברה העליזה הזאת, ישתובבו כנפשם ואין פוקד עליהם את עונם. האין זה עוות הדין?

ואז יעלה רעיון על לבבי: הרבי הטוב בחמלתו עלי גרשני מהבט אל פני השד לבל יבלע לי… הלב הרך נע בחזקה, הרגלים הקטנות נשאו קל מהרה וברוצי בחפזה עוד לבי ישתומם: במה הוא שד?

ואסב את פני וארוץ – לבית המדרש!…

נחבאתי בפנה חשכה על יד השעון הישן התלוי על הקיר, מול מושב השד, ואשקיע בו את עיני ואקשיב בגיל-פלאים את נגונו הנעים והנוגה; אז יחדור מבטי אל תחת מצחת כובעו הרחבה – אולי מבצבצת קרן אחת קטנה… אז אשמור על תנועותיו הקלות, אולי יתגל ואראה רגל תרנגלת… והשד פתח קפסת טבק שחורה ויגישנה אל אפו וירח בה ויעוה את פניו –ויזורר… כרגע מת בי לבי וכמעט שפרחה נשמתי. נדמה לי כי אני רואה שדים קטנים נדחפים מפיו, הנה הם מתפתלים, מתכוצים ומרחפים באויר – ואחרד כצפור מפנתי וארוץ קל מהרה כארנבת הנסה מחץ הציד…

צדק הרבי, צדק! תבוא עליו ברכה…


ב.

אחד הערבים בירח סתיו. גשם שוטף נתך ארצה, רוח סערה יללה על גג בית אבותי ותנע ענפי עץ האגס היבשים אשר אצל חלון חדרי, ואנכי שוכב בערשי הרכה והחמה, ראשי שקוע בכר אשר מראשותי, ואתכס בשמיכה ואעצום את עיני – ושנה אין לי.

לפני מרחפים פני אריה השד הכהים, הדלים והחורים, אני רואה את עיניו החומות, אשר להן עפעפים ארכות ושחורות, את שפתיו העבות והחורות, הפתוחות מעט, אשר עליהן יתעלם גחוך-ענוי קל, ונדמה לי כי אני שומע את קול נגונו העצב בין ענפי עץ האגס בפנת הגג..

* *

בערב ההוא, ערב סעה ואפלה בחוץ, סעה ועפלה גם בחדר המלמד “ההורדנאי”, רבנו החדש מקרוב בא. כל אזן צרוּמה, כל לחי מרוטה וכל עין בוכיה; על הפרק עמדה אז שירת “האזינו” הקשה, ואם כי מלמדנו קנה לו מהרה שם טוב בעיר בהקראו בשם ה“הורדנאי”, עיר הפלך, כאשר יתפרסמו האומנים בערים הקטנות בקראם בשמותם: הסנדלר הקיובי, החיט הפריזי, הנגר הורשובי, אך כרבם לא ידע גם הוא את מלאכתו, כי מלבד הדיוטותו הבולטת, היה קפדן, נוח לכעוס ומהיר להכות ביד או ברצועה; אך על מגרעותיו אלה כסה קלסתר פניו, פני תלמיד חכם הגון. הוא לבש תמיד בגדים נקיים ומנעלים מגהצים –ויקח לב האמות, בבית המדרש הצטינה טליתו החדשה עם עטרת כסף נוצצת –וישא חן מאת האבות, רק אנחנו, הטפשים הקטנים, לא ידענו לאהוב קלסתר פני תלמיד חכם חשוב, ונירא מפניו גם טרם הראנו את ידו הקשה ואת רצועתו העבה, כי בטרם נדע את אפו הקשה ראינו את חטמו העב, ולמלמדנו החדש היה חטם משונה: ארוך, עב, עקום ומכסה בשערות צהובות וקשות כזקן החתול, בקצהו הרחב שכנה במנוחה בהרת גדולה לבנה כשלג, ובשתי קצותיה מימין ומשמאל עמדו שתי שערות בודדות בקומה זקופה ויד רבנו הגדולה ממשמשת בהן בכל שעה…

– נוּ! ערלי מח! – זעק מלמדנו מרה בשבתו בראש השלחן המדלדל ויסלסל בחזקה את השערה הקשה אשר בקצה הבהרת מימין ומעיניו הלכו לפידים על “הרבנית” הקטנה, הדלה והכפופה, אשר נגשה ברגע ההוא אל השלחן ומחט בידה – נוּ, ראשים גסים! שננו עוד הפעם! – הוסיף לזעוק מרה ויחל לסלסל גם את השערה השניה אשר בקצה הבהרת משמאל ועיניו רבו זיקים על אשתו אשר התאמצה להוציא מעט את הפתילה אשר בעששית הפחים העשנה להאיר מעט את החשכה אשר בחדר – שננו, ערלים, עוד הפעם: כשעירים, וויע שדים. עלי דשא: אויפן גראז… כשעירים, וויע ש… וויע ש… ש… ש!… כשעירים: וויע ש…

– וויע שניי, עלי דשא: אויפן נאָז! – קרא שמואליק ינטהס בקול בוכים.

עשר זוגות עינים טהורות ומלאות דמעה נוצצו רגע אחד בברק גיל וצחוק אדיר פרץ מלבות התלמידים המעֻנים.

– שדים! – זעק המלמד ההורדנאי מרה וימשוך בחזקה שתי השערות על יבלתו – כשעירים: וויא שדים! – הוסיף לזעק ורצועת העור העבה נחתה פעמים אחדות על כתף שמואליק. הוא זעק מכאב אנוש, הוא בכה תמרורים – וישחק מתוך הדמעות.

– אויפן גראז! – הוסיף מלמדנו לזעוק ויסלסל וימשוך את שתי שערותיו בחרי אף – עלי דשא, אמרו, אכרים: אויפן גראז, עוד הפעם: עלי דשא!. ..

– אויפן גראז! אויפן גראז! – זעקנו פה אחד מרה כצאן אֹבדות, ושוט הרועה, רצועת העור העבה, מודדת בכח את כתפינו לארכן ולרחבן.

– הנח להם! –תבקש עלינו רחמים “הרבנית” הקטנה והכפופה.

– הסי! – ינהום מלמדנו תחת חטמו המשונה, בהתענגו על רוב הדמעות הנוזלות על פני חניכיו.

בערב ההוא, ערב סעה ואפלה בחוץ וסעה ואפלה בחדר, רטב הדשא, לא משדים, כדעת מלמדנו להועיל, כי אם מרסיסי טל דמעות…

נבוך וזעף באתי הביתה, כל אכל תעבה נפשי ואשכב לישון – ושנה אין לי.

בחוץ תילל הסעה, ענפי עץ האגס ישתקשקו, ואנכי שוכב בערשי הרכה והחמה, ראשי שקוע בכר אשר אשר מראשותי, ואתכס בשמיכה ואעצום את עיני – וארא את פני אריה השד הכהים, הדלים והחורים, את עיניו החוּמות אשר להן עפעפים שחורות וארכות, את שפתיו העבות אשר עליהן מרחפת בת-צחוק של מדוה, ונדמה לי כי אנכי שומע את נגונו הנוגה בין ענפי עץ האגס אשר על פני הגג, ואת קול הרבי הקורא בכח: כשעירים!

אני אוטם את אזני משמוע – לשוא!

– אמי! – קראתי בבכי.

ותמהר אמי אלי ותשב בפאת המטה ותנח את ידה הקטנה והחמה על מצחי, ותחלק את שערותי השחורות ותשאלני ברחמים רבים: מה לך, בני?

– אין דבר – הרגעתיה – אינני יכול לישון.

– ומדוע. – שאלה בחרדה ותכף עלי ותבט אל פני – כבר עברה השעה העשתי עשרה; ישן, בני, במנוחה וקמת מחר בעלות השחר והלכת החדרה ולמדת בשקידה והיית “למדן” ואהבך גם אני.

– מי הוא “הלמדן” הגדול בעיר. – התרפקתי על האם הטובה.

– הרב, בני, הרב יחיה, הוא ה“למדן” בעיר, כי על כן רב הוא, אפס כי גם רבך הלא “למדן” גדול מאד.

– ועוד?

– גם רבי איצלי הדין גדול בישראל שמו.

– וזולתו.

– רבך, בני, גם הוא “למדן” גדול, גם יתר המלמדים “למדנים” גדולים, גם ברוך זלדהס, גם שמואל אשר, כלם חכמים, כלם יודעים את התורה, אכן רבך, יחיה, גדול מהם, הוא יודע יותר, ואם תלמוד, בני, והיית כאחד מאתם, יודע דעת קדושים, ובך הדבר תלוי, בני!

– ואריה השד? – שאלתי בדממה בראותי כי לא זכרה אמי את המסכן הזה ותשכחהו.

– הוא… הוא… – גמגמה האם במבוכה – גם הוא יודע תורה. מה לך ולו, בני.

היא הביטה אל תוך עיני בחרדה ותמשש את רקתי.

– החולה אתה, בני?

– אין דבר, אמי, לא יכאב לי מאומה.

– מהלל שם אדני!

– ולמה נקרא שמו “שד”? – חננתי קולי.

– אל תתן בו דופי, בני! אנחנו כלנו בידי שמים, הוא היה יהודי אב בשכבר הימים, ותהי בו יד ה' להֻמו, והנהו עתה לא כמו שצריך להיות; אסור להקשות על רבון העולם, מסתמא כך היה רצונו.

האם נאנחה במרירות ותגע את ראשה בעצב.

– האם איננו עתה יהודי טוב. – שאלתי בתמהון – והוא הלא יושב ועוסק בתורה יום יום?

– כן, בני, הוא לומד הרבה, אכן יש אשר תנוח עליו רוח רעה ותטרף דעתו, ואתה, בני, אל תפגע בו, שטה מעליו באשר הוא שם, כי על כן “אריה השד” הוא.

– ולמה נקרא שמו "שד,? – חזרתי על שאלתי.

– אסון קרהו, בני, אסון גדול מאד, אנחנו כלנו בידי שמים; יד ה' הויה בו זה ימים רבים, והוא איש טוב.

– ומה קרהו? ספרי נא, אם אהובה!

בחוץ מתדפק הגשם בחזקה על חלון חדר משכבי, הרוח מיללת בין ענפי עץ האגס ואנכי מביט בחרדה אל פני אמי השחרחרים, הנוגים והיפים לאור הכהה אשר בחדר, ואני מקשיב לקולה הרך.

– לפנים היה הדבר – נאנחה האם במרירות –בעודנו עלם רך יושב ועוסק בתורה יונם ולילה, והוא אהוב אז לאל ואנשים, ולולא קרהו האסון כי עתה כבר היה אחד הרבנים.

האם נדמתה רגע אחד ופניה הוגו.

– פעם הלך הלך אריה לשוח בשדה – הוסיפה אחרי רגע דומיה – בדרך העולה הכפרה “רַשיוניצה”, היום רד, והוא הולך, הולך… אז יגש אל קצה החרשה המבוכה והוא תפוש במחשבות, והוא חוזר על למודו של כל היום ההוא; בימים ההם והוא היה “מתמיד” גדול, גם בלכתו לשוח הגה בלמודו, וכן צריך להיות, כל בן מקשיב וחכם צריך לעשות כן, כי זה כל החיים: ללמוד תורה.. ויהי בגשתו אל תל-עשבים קטן אחד וישא את עיניו בלי משים וירא עגלה אדמה קטנה שוכבת על העשב הרך ורגליה כפותות…

– מציאה מצא! – קראתי לתמי ולבי נבּא לי רעה גדולה.

– ממציאות כאלה, בני, – נאנחה האם ותשא עיניה למרום – ישמר הקב"ה את כל יהודי… ויתיצב אריה ויתבונן אל העגלה היפה המכרסמת במנוחה את העשב הרך ומבטת אליו בתחנונים, והוא עומד עליה ומתבונן כי הוא כלה אדומה בדם, אין אף שערה אחת שחורה או לבנה… ויחמול עליה ויקחנה וירכיבנה על כתפיו וישב העירה.

– גם את העגלה הביא הביתה. – תאבתי לדעת ואעלוז בלבי בשותי לנגדי את העגלה הקטנה, האדמה, העליזה והרוקדת.

– עודנו בדרך – הוסיפה האם לספר מבלי פנות הפעם לשאלתי –עודנו בדרך והוא תפוש במחשבה, כמה אלפי אלפים דנרי זהב היו משלמים לו מחיר העגלה הקטנה הזאת בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל היו צריכים ל“פרה אדמה”, אז היו מתכנסים אליו כל חכמי ישראל והיו בודקים היטב את העגלה היפה הזאת ולא היו מוצאים בה כל פסול: כלה אדמה, אין אף שערה אחת לבנה או שחורה, ואז היו שוקלים על ידו אלף אלפי אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, והוא לא היה עומד על המקח, הוא היה מספק במה שנותנים לו, כי על כן “גבר-מצוה” הוא, אז העשיר יום אחד, אז אוה בית המדרש למושב לו יומם ולילה, אז פִּרנס תלמידי חכמים הרבה והיו עוסקים בתורה יחדו במנוחה ובדעה צלולה… כה הלך הלך וחשב מחשבות טובות, ופתאם הוא שומע קול צחוק אדיר מאחריו…

רעד חלף את כל גופי הבוער, יד אמי החמה מחלקת את מצחי הקו ומוחה את הזֵעָה המכסתהו ואנכי מתרפק עליה ומקשיב ברעדה את ספורה הנעים והנורא, וכאשר נפסק קולה ועיניה השחורות הביטו אל הכר אשר מראשותי, נפלה עלי אימה גדולה ואתכוץ ואזחל תחת השמיכה עד קצה דופן מטתי ואעצום את עיני רגע אחד.

– ומה קול הצחוק? – שאלתי ברעדה בראותי את אמי יושבת דומם תפושה במחשבות-עצבון.

– ופתאם הוא שומע קול צחוק אדיר מאחריו –החלה באשר כלתה וקולה רעד מעט – ויסב את פניו ויבהל: העגלה צוחקת!

– האמנם? – קראתי בחלחלה.

– כן, בני, כן. – שננה האם ותגע את ראשה בעצבון – העגלה עותה את פניה ותגל את שניה הלבנות ותצחק בקול-אדם, ויתחלחל אריה – ויתיצב. ..

ונטפי הגשם מתדפקים על חלון החדר. אני ירא מהביט אל החלון, נדמה לי כי אצבעות אריה הרזות דופקות עליו בחזקה, אני שומע יללת הסערה ומשק הענפים היבשים ונדמה לי כי שומע אני נגון אריה הנוגה, כאנחה מסולסלת, ואני מתקפל, מתכוץ וזוחל במטה וכל גופי הקטן ירעד. ותשח האם אלי ותאמצני אל לבה.

– ואז? – שאלתי בדממה.

– אז ינסה אריה להניע מעליו את משאו הנורא, להשליך את המציאה הזעומה אשר מצא – ולא יכול. העגלה נתקה אסוריה מעל רגליה ותקפץ קל מהרה ותשב על כתפיו ותקרא בקול תרנגל: אריה!!

וישקף אריה והנה העגלה איננה עגלה, כי אם נערה יפה לבושה שנים… וברגע ההוא חש אריה כי הוא רובץ תחת משאו, ברכיו כשלות, כחו תם ועיניו חשכוּ, ויתן קול פחדים –ויפול-ארצה…

ואני מתכוץ ומתרפק ולוחץ את ראשי הבוער אל לב אמי, אני עוצם את עיני בחזקה. נקדות אדמדמות, זיקי אש – קוי תכלת וארגמן עפים לעיני העצומות, מרחפים במרחב אָפֵל, ומתוכם אני רואה את השד, העגלה – הנערה.

אתה ישן, בני? – אני שומע קול אמי הרך והנעים.

לא, אם אהובה – עניתי ואפקח את עיני – אני שומע את ספורך, ומה היה אז?

– וקול זעקת אריה בנפלו הגיע לאזני רבי איצלי הדַּיָן בלכתו גם הוא לשוח על פני המקום ההוא, וימהר אליו וימצאהו שוכב מתעלף על הארץ, ועלמה גדולה התפרצה מן החרשה ותנס על פני השדה ותעלם בין מצבות קברות הנוצרים…

– ואז? –

– ואז הקימהו הדין על רגליו, ואז שב אליו רוחו ויתעודד ויספר לו את מקרהו הרע וישובו שניהם העירה, וידעו כל אנשי העיר כי שד התחפש בעגלה אדומה ויתעלל באריה ויהתל הו, על כן קרא שמו “אריה השד” עד היום הזה. אכן ידוע תדע, בני, כי איש טוב הוא, עוסק בתורה, במצות ובמעשים טובים, רק יש אשר תנוח עליו רוח רעה ותטרף דעתו, מסתמא כך היה רצון הקדוש ברוך הוא, אסור להרהר אחריו, ואנחנו כלנו בידי שמים… בכל זאת שטה מעליו באשר הוא שם, כי על כן אריה השד הוא, ועתה ישן, בני, במנוחה, והחלפת כח וקמת מחר כעלות השחר ומהרת החדרה ולמדת בשקידה ויברכך ה' וישמרך מכל פגע רע… ישן בני, ישן!…

בלילה ההוא נדדה שנתי,וככל אשר יספתי להתכנס תחת השמיכה ובכל אשר אטמתי אזני פן יחדור אלי משק ענפי עץ האגס היבשים, דפיקת נטפי הגשם ויללת הרוח, וככל אשר יספתי לעצום את עיני כן תעמוד לפני תמונת אריה השד ולא תמוש ממני… ופתאום יתנשא מלמדי הטוב מעל לפני אריה ויתיצב לפני עם שתי השערות הקשות אשר בקצה חטמו, עם רצועתו העבה והרכה ואדמה לשמוע קול זעקתו: כשעירים עלי דשא! וויא שדים אויפן גראז!!… אז יחלוף רעיון במוחי ויהלמנו: מקרא מפורש הוא בתורה כי השד שוכב על העשב ולא זכר אותו אריה וישכחהו, לולא זאת לא באתהו כל הרעה הגדולה הזאת, ואנכי לא אשכחנו עוד, הרבי לא יוסיף עוד הכותנו. זכור אזכור היטב: כשעירים…

ואנכי משנן לי במחשבתי את הכתוב הארור למען אשר לא ימוש מזכרוני עוד, ובהגותי בו תעמוד לפני תמונת העגלה האדומה בשכבה על העשב, אז אראה את העלמה ברכבה על כתפי אריה…

אז יפער “אריה השד” את פיו ושדים זעירים כזבובים עפים מפיו אל פני, הנה הם נוגעים בחוטי רגליהם בלחיי, הנה הם רומזים לי בעיניהם הגדולות, עיני עגל, הנה הם צוחקים בקול זמזום משונה. ואנכי מוטל גלמוד על תל עשב בחורשה אפלה, מסביב לי קברות הנוצרים, המצבות נעות אט ומתפללות בדממה. ומי זה יגיח מאחרי מצבה אחת גבוהה? אביט אתבונן בחרדה… הלא זה הוא רבי איצלי הדין, איש-שיבה נורא, זקנו הלבן כשלג מרחף לפניו ברוח ומעתיק את המצבות ממקומן, הנה הוא מניף את מטהו העב, הנה הוא מביט אלי בעיניו הגדולות, עיני עגל, אז ישלח את ידו עם מטהו העב אלי – ואקרא בקול.. .

– מה לך, בני, כי זעקת? – שמעתי קול אמי הרך ואחוש את ידה החמה על מצחי הקר והרטוב מזעה.

– חלום חלמתי – גמגמתי במבוכה.

– אולי לא קראת “קריאת שמע” – חשדתני האם הטובה לחנם.

– קראתי, קראתי.

ואיככה זה תחלום? הנה כלך רטוב מזעה, ראשך חם ורגליך קרות; ישן בני, ואנכי אשב על ידך.

למחרת שכבתי כבול עץ במטה, כלי בוער באש, ויבוא “אהרן הרופא”, איש זקן, בעל פנים מאירים ועינים שוחקות, וימשש את מצחי ואת ידי הימנית וירשום לי “רפאוּת”, כף מיץ “רברברים” אחת בכל שעה, רפואה בדוקה מאין כמוה, לדברת רופא חולי ישראל זה, לכל מחלה ולכל נגע…


ג.

חזקה עלי מצות אמי הטובה, ואשתדל להסיח דעתי מ“אריה השד”.

אולם יש אשר נקרה את מוחי שאלה חשובה: מה הוא עושה בנוח עליו רוח רעה מאת השד? מה משפט מעשה השטן?

גם יש אשר בתוכי ישתומם לבי: מדוע לא ראיתיו עוד “לא כמו שצריך להיות”? תמיד הוא שלו, תמיד הוא עצוב, זעף, דומם ושפל-רוח, יום יום הוא לומד, ערב ובוקר, ונגוּנו המסלסל תמיד נעים, נוּגה ומושך את הלב.

פעם אחת אמנם עשה שלא כהוגן, כה יאמרו הבריות; הדבר היה לפני שנים רבות: הוא מכר את ביתו הגדול אשר נחל אחרי מות אביו ויקן את הרחים של רוח אשר מאחרי העיר, אז אמרו הבריות כי כזאת יעשה רק משוגע, מי שיצא מדעתו; המאבד מה שנותנים לו שוטה הוא: הן ביתו עמד בראש כל חצות, ביתו היה בית ועד לשותי יין ושכר ביתו היה בית פרנסה, בית המרזח הגדול בעיר, הפרנסה הטובה והקימת מכל פרנסות יהודיות, והרחים קטנים ומדולדלים ובעלם הראשון, יעקב שלמה הטוחן, התפרנס כל ימיו בדוחק וימת בעוני גדול, האין זה שוטה המאבד מה שנותנים לו?

אז יענה אריה מענה זר: טוב פת חרבה כשרה מבית מלא הון גזול.

ורבים הניעו ראש אחריו וישחקו על דבריו הזרים: איזה גזל? האכרים שותים יין ומשלמים, וכשתותם לשכרה יש אשר ישלמו תשלומי כפל, אדרבה: ישלמו! הפרנסה רבה, ולאכר אחת היא ביום מחר אם שתה אתמול רב או מעט.

ואם אריה לא יבין זאת הלא משוגע הוא, שד הוא!

ואנכי בשמעי לפעמים את הדברים האלה מפי הגדולים, יש אשר התגנבה מחשבה אחת אל לבבי: כל אדם, גם לא שד ולא משוגע, רשאי לעשות בשלו מה שלבו חפץ, ואין כל צדקה לזר לחוות דעה… ובעקבות המחשבה הפשוטה הזאת באה עוד שאלה אחת גדולה: איזו רעה עשה לאחרים בנוח עליו הרוח הרעה?

ובגבור עלי השאלה הזאת ובבקשי לה מענה נכון, החלותי לתת דופי בדברי אמי הטובה ואחשוב לפון באמתתם…

ואז בא היום אשר למדני לנצור תורת-אם!

היום ההוא היה חשך ולא אור, יום צרה תוכחה רבה, ותהום כל העיר ותגדל עד לשמים יללתה: נער קטן, בן ליבלי וַריַט, טבע באגם.. .

הבו גדל לאגם, כי לו יאתה!

שלולית-בוץ רחבה, עמוקה וגדולה, אשר בימות הגשמים תשתפך ותעמק ותגע עד כותלי “ההקדש” הדחוּי, ובימות החמה תתכס בירוקה עבה ותעל צחנתה מקצה העיר עד קצה, רקק מעופש זה הבואש במנוחה זה שנים רבות בקצה העיר, מול “ההקדש” המפואר, חורבה נמוכה ודחויה, ואיש לא טפל בו, היה פתאום לאגם מפורסם וישיחו בו כל יושבי העיר: נפש אדם קטן ודל, בן ליבלי וַריַט, מצאה בו מנוח…

ויהי היום ההוא, ערב “שבת הגדול”, יום שואה, יום סגריר, ותהום העיר ותגדל הזעקה.

אז ראיתי את אריה השד בעמדו דומם על שפת השלולית ופניו מעוננים, ועיניו החומות הביטו בעצבון אל הבר-מינן הקטן והירוק המונח על הגבעה הקטנה מול פני ההקדש, ראשו מורד על חזהו הרזה, וידיו הקטנות שלובות על לבבו ויעמוד בלי-נוע.

ולחש חרישי, כמשק עלים יבשים, נגע אט באזני: השד, השד…

ולבבי התחמץ בי: מה אשם הוא אם הנער השוטה נסה לטבול קצה רגלו ברפש הרקק ויפול בו ויטבע?

– קללת אלהים רובצת עלינו – שמעתי דבת רבים.

– המארה בתוכנו – לחשה אשה זקנה אחת אל חברתה.

ואריה עומד כלו מֻקשה ועיניו תלויות ל“מת” הקטן, לא יביט סביביו, לא ישמע דבת רבים.

האמנם תרבץ קללת אלהים על האיש האבל הזה? – שִׁוַע בי לבי – האמנם בעונו ימות נער קטן?

אז אזכרה אזהרת אמי לשטות מעליו באשר הוא שם, ואפן ללכת ואביט בפניו הנוגים – ואשאר על עמדי.

היום נטה לערוב והנאספים מאיצים בעוסקים בקבורת הנער.

– ערב שבת עם חשכה! – גער בם רבי מענדל שנֶק, ראש הקהל.

– נרפים אתם! – עזר לו שמואל ליב, סופר הקהל.

ואריה עודנו עומד דומם כנציב אבן ולא יגרע עיניו מהמת המוטל על הקרקע, ופניו מפיקים אבל כבד… האם רוח רעה שוררת עליו ברגע זה?

ופתאום הסב את פניו ויביט במנדיל שנק מבט מטורף.

– רבי מנדיל! – השח קולו מאד – מי שפך את הדם הנקי הזה?… אתה!

הוא הורה עליו באצבעו הכחושה.

קול צחוק אדיר פרץ מפי מנדיל שנק, והצחוק הגדול הזה הפחידני יותר מקול אריה הנמוך.

לך לך הביתה, אריה! טחון את קמחך, ואם אין לך מה לעשות שכב במטתך וישן…

– רב מנדיל! – נשמע קול אריה כמדבר תחנונים – שא עינך השמימה, וידעת כי שם לא נכר ראש הקהל לפני ילד עני, אין תקיף לפני הקב"ה. .. רבי מנדיל! היש אלהים בלבבך?.

– משוגע אתה, אריה! – אמר מנדיל בצחוק קל, צחוק בטול.

– עוד לפני שנה, לפני שנתים, לפני שלש שנים עוררתיך לסתום את פי פחת זה, להסיר את המות מקרבנו, ותבחר לסתום את הגולל על פי קבר נפש צעירה זאת, היש אלהים בלבבך?.

– תן כסף, משוגע! – הרעים מנדיל בקול גאונו –איפה אקח כסף?

– ואיפה לקחת כסף לבנות בית חומה שלך? מקופת הקהל! ומהקופה הזאת אני מרשה לך לקחת כסף לפעמים גם לצרכי העדה. אכן כסף יש לך, מנדיל, רק אין אלהים בלבבך…

– החפץ תחפוץ כי אתן לך דין וחשבון מכסף הקהל ברגע זה ובמקום הזה? – צחק מנדיל ופניו הלבינו כמעט.

– חפץ אני – ענה אריה בעצבון ויגיע ראש – כי תתן לך דין וחשבון ברגע זה, במקום הזה, לפני העד המת הזה; לא לי, כי אם לך, לעצמך תן דין וחשבון צדק. מה בצע כי תתן לי דין וחשבון? אותי תוכל לרמות כאשר תרמה את כל הקהל, לי תאמר כי ההוצאה מרובה, כי תקוּן הדרכים פה ושם עלה בדמים מרובים. אם גם היום הדרכים מלאים בורות ושיחים, לי תאמר כי הגשר על פני הנהר דורש דמים הרבה והוא מלא נקבים נקבים, חלולים חלולים, לי תאמר כי גם “ההקדש” הזה, החרבה הנוראה הזאת העומדת בנס, עולה לך בדמים מרובים מדי שנה בשנה, לי תאמר כי ההכנסה מעטה, פלוני איננו משלם כלום ומאת אלמוני לא תדרוש כלום. לי תאמר ככה, אבל אותך לא תרמה, בלבבך תדבר אמת, וידעת והשבות עם לבבך כי המת הקטן הזה חללך הוא, מידך נגזר!

– שד ארור! – קרא מנדיל בחמתו ויקרב אל אריה ויאים בכפו – מי אתה כי תעיז להתערב בעניני הקהל? מי אתה, מנוול? מי אתה, מטורף? הנני אלך וגרשתי מקרבך גם את השד גם את הלץ וחדלה עזותך.

ברגע זה עף גוּש רפש על פני הנאספים ויך על פני אריה, ויתרסק, ויטנפם מאד.

ואנכי עומד על יד אריה ורואה איך יתעה גחוך-עצבון מתחת לרפש המכסה את פניו, ולבבי נלחץ בו, ואבקש לבכות…

ובעודני עומד ומביט אל אריה המנגב בכנף מעילו את הרפש מעל פניו, ורגב בוץ כבד נפל עלי –ויהמני…

– לך יאתה! זאת לך, בן פורע מוסר אם! – גערה בי אמי בבואי הביתה וראשי פצוע וכל בגדי מטונפים – האם לא אמרתי לך? האם לא הזהרתיך? מה לך אצל “אריה השד”? שטה מעליו באשר הוא שם…

אכן צדקה? ביום ההוא למדתי לנצור תורת-אם.

והלב ממרה פי מצוה ולא ידע אדונים. אמנם ידעתי כי לו שמעתי פי אמי ולא עמדתי אל יד אריה לא הֻכיתי מכה רבה זאת, אולם הלב לא חדל מהתמרמר: על מה השליכו עליו שקוצים? מה עשה? זלזל בכבוד מנדיל שנק… העון איננו גדול מנשוא… העל זאת ידו אבן בו?

אך בא יום המחרת, “שבת הגדול” ואדע כי כבד עון הוא, כי רשע הוא, כי ארור הוא לנו –שד הוא!.

ביום השבת אחרי הצהרים נשמע קול יקותיאל השמש בעברו ברחובות העיר: “בעלי, בתים, אל בית הכנסת”! הקריאה הזאת אמנם לא בפירוש נאמרה, כי יקותיאל השמש היה כבד-פה וכבד לשון ולא נשמע דברו בקראו, רק בהשמע כרוּזו ביום הששי ערב שבת –וידעו כל הקהל כי הוא קורא: “בעלי הבתים, לבי מסותא”! ובהכריזו בקול ביום השבת וידע הקהל הקדוש כי אל בית הכנסת הוא נקרא לשמוע איזו דרשה.

רבנו “ההורדנאי” ישב בראש השלחן המדולדל וימעך בשתי ידיו את שתי השערות אשר בקצה חטמו וימשכן בחזקה, ואנחנו תלמידיו יושבים דומם ומצפים לדעת מה יאמר לנו, הנלמוד גם היום? מסתמא לא נלמוד, כי על כן מן היום הזה תחל תקופת “בין הזמנים”, תקופת הדרור…

בעלי בתים! – הם – ה – סת! – נשמע קול השמש בגמגמו בקריאתו.

הרבי חרד ויעזוב את השערות ויפן אלינו ויאמר בתוגה:

– אמרו “עבדים היינו” ולכו הביתה!

פני רבנו נפלו מאד וקולו נמלא דמעה; שמו הטוב כבר חוּלל, פרושו על ה“כשעירים” נתפרסם עד מהרה בעיר ויורד עוז מבטחו. ואז החלו “המלמדים” לבקש בו מומים וישליכו עליו שקוצים וינבלו את שמו. ואתמול ביום המר, יום מות אחד מתלמידיו מיתה משונה, היתה תבוסתו שלמה… והוא יושב עתה משמים ומביט אלינו בעצבון, וספק מר מכאיב את לבבו: הבוא נבוא עוד אליו לבקש תורה מפיהו?

– לכו הביתה! – צוה בקול דממה בגמרנו את ה“עבדים היינו”…

ונלך – אל בית המדרש.

בית המדרש מלא המון עם רב. הרב כבר עומד אל יד ארון הקודש מעוטף בטליתו הקרועה ומנקש באצבעו על קפסת הטבק אשר הגיש לו השמש ביחד עם מטפחת חטמו האדומה; ויריח את הטבק –ויזורר…

– אפ-סי!! א-א-פסי!!! – הרעיש עטוש הרב ממקום עמדו אל כל אפסי בית המדרש. אז ינקה את חטמו בתרועה גדולה וינגבנו במטפחתו ויפן כה וכה ויחל בנחת ובישוב הדעת:

– המניח את הכד ברשות הרבים…

דממה רבה בבית המדרש. הרב מציע לפני קהל שומעיו פלפול מסובך. הוא מניע את ידיו באויר כלוחם בגלי הקושיות והפרכות, אז ישפיל את קולו והחל לפתח מוסרותיו, להתר הקשר הגרדי, עד מהרה ירוץ דברו, פניו אורו, נדמה כי הוא רוחץ הליכות מחשבותיו העמקות בשמן אפרסמון…

– דברי חכמים כמסמרות נטועים – כלה הרב את מדברו הנאוה – אין עקש ופתלתול, הכל אתי שפיר, הכל טוב ויפה…

הרב נדמה וימח במטפחתו האדומה את הזעה הרבה מעל פניו, והקהל הביט אליו, ויתמוגג מהנאה רבה, הקושיות היו עצומות, השאלות עמקות, והרב הסירן בחדא מחתא, בסברא פשוטה אחת…

– רבי! – נשמע פתאום קול קורא מאחרי התנור, ותאחז חרדה את הקהל ויסבו פניהם לראות מי הקורא:

אריה השד!

– רבי! האם הכל אתי שפיר? האם הכל טוב ויפה?

– נו?! – נהם הרב מבעד לחטם כאיש האומר: אדרבה, הוציאה אלינו את קושיתך ונדענה!

– הכל טוב ויפה! – נאנח אריה – ובכל זאת, רבי, בכה יבכו כיום הזה ליבלי ורעיתו על מות בנם הקטן…

לבבי נלחץ בי בשמעי את הטענה המשונה הזאת. הלא משוגע הוא, הלא זרות ידבר, הלא רוח רעה תנוח עליו, הלא הוא לא כמו שצריך להיות: מה ענין דרשת הרב העמוקה למות בן ליבלי וַריַט?

מה אתה חפץ, אריה? – נשמע קול הרב ברדתו מן הבמה אשר לפני ארון הקודש.

– מה אני חפץ? –זעק הפעם אריה מרה – אני חפץ לשאול את הרב עוד קושיה חמורה: המחה תמחה דרשתך אף דמעה אחת מעל פני האבלים? התמעיט אף אנחת לב דוי אחת? מה תתן ומה תוסיף דרשה ריקה שאין בה מוסר השכל?

– מלעיב בדברי תורה! – גער בו הרב.

– עז פנים! – קפץ מנדיל שנק ויקרא בקול גדול.

– שד – עזר לו שמואל ליב, סופר הקהל.

– השטן מדבר!

– רוח הטומאה!

– גרשוהו!

– הכוהו!

בת-צחוק נוגה רחפה על פני אריה הזועפים ועיניו החומות הביטו סביביו במנוחה שלמה.

– הכוני! – חנן קולו, וישלב את ידיו הקטנות על לבבו ויניע ראש – מותתוני במקום הזה, רק תנוני לדבר את אשר עם לבבי… הנה נתן לנו ה' אות משמים, אות צרה גדולה, כי נמצא חלל בתוכנו, חלל קטן וטהור, ילד רך ונקי, והתורה אומרת: “כי ימצא חלל באדמה… נופל בשדה… ונאספו זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ורחצו את ידיהם וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”… ומה אתם עושים ביום הזה? נמצא חלל באדמה, בעמק עכור, נופל בשחת-בלי אשר בקרבנו, בתוכנו, והחלל לא רק קרוב אלינו, כי אם חללנו הוא, בעוננו מת, ידינו שפכו את הדם הנקי הזה, לעינינו מת, ואתם מתכנסים לשמוע דרשת תהו על “המניח כד ברשות הרבים”, וברשות הרבים שלכם קטב ישוד בצהרים, האין אלהים בלבבכם? אזנכם פקוחה לשמוע פלפול חריף שאין בו לא עצה טובה ולא מוסר השכל ואטומה משמוע בכות אם שכולה, האינכם יראים חמת אל קנא ונוקם?

– שַׁתקוהו!

– השליכוהו החוצה!

– מה אתם מחשים, אחי. – נשמע קול מנדיל שנק.

– את הרב גדף! – החזיק אחריו שמואל זאב, סופר הקהל.

– אוי, עלבון התורה! – נאנח הרב.

השליכוני, הכוני, מותתוני ואל אראה ברעתכם! – זעק הפעם אריה בקול מר ויפרש את כפיו. – הנה ימי הקיץ קרובים וזרח השמש וחם הרקק ובאש ושם מחנק לאפכם להביא עליכם ועל בניכם מחלות רעות, עוד מעט ובאו אלינו העניים הנודדים, הם וילדיהם האמללים, ובאו ושכנו ב“הקדש” שלנו, החורבה שלנו, המפלת שלנו, הישים איש מכם לב לבצר עמדתו הרופפה פן יפול יום אחד וחנק את העניים הקטנים עם הגדולים? הנה עוד מעט וטהרו השמים ובא האביב החם, הנעים, ויצאו ילדי עוני מן “ההקדש” והתכנסו על שפת האגם הבואש מול “ההקדש”, וצחקו בזבובי מות הפורחים על פני מי הרקבון ונחים על הירוקה אשר על רפשו – וימותו כזבובים, בלי שאון בלי בכיה ובלי תלונה ואיש מכם לא ידע את קבורתם, האין אלהים בלבבכם?

אלונטית מקופלה שרויה במים עפה באויר ותך על פני אריה, ויז דם מחטמו.

– אין דבר, אין דבר! – השפיל אריה את קולו –הדם הזה לא דם הוא, הדם הזה לא דם לבי הוא, אני לא אזעק חמס, אכן קול דמי הנער צועקים אל ה' עליכם, ידיכם שפכוהו, חללכם הוא… התורה אומרת: “על פי שנים עדים יקום דבר”! התדעו מי יעיד בכם לרעתכם? האגם, וההקדש! נוראים הם שני העדים האלה, עדותם נאמנת מאד, ויושב בשמים ירא וישפוט. גורו לכם!!

– רשע! – נשמע קול הרב.

– שד! – זעק מנדיל שנק זעקה גדולה.

– את התורה חלל – החזיק אחריו שמואל ליב, סופר הקהל.

– השליכוהו!

– החוצה, שטן המשחית!

אריה השלך החוצה.

הפעם ראיתי כי יש אשר תשרה עליו רוח רעה מאת השד, יש אשר הוא “לא כמו שצריך להיות”, וברגעים כאלה הוא מחלל את התורה, בז לדברי חכמים, מקלל את הרב ואת כל העדה…

ובכל זאת דאב בי לבי בזכרי את הדם הרב אשר נזל מחטם אריה על בגדיו. במעמקי נפשי חשתי כי עול נעשה לו, חטא חטא המשליך את האלונטית השרויה במים, ואיככה לא ירא לעשות את המעשה הרע הזה? איככה לא ירא מפני השד, רוח הטמאה, השטן המשחית?


ד.

עוד פעם אחת השקני אהרן הרופא את רפאותו הבדוקה, “מיץ הברברים”, וגם אז חליתי מפני אריה השד"!

אז גדלתי פתאם: באתי עם שאר תלמידי “ההורדנאי” ללמוד תורה מפי רבי למך המהלל בתשבחות.

רבי למך המלמד, זכותו תגן עלינו, היה יהודי קטן הקומה, יבש כחרש ורפה כזבוב, פניו השחופים היו ארכים ובקצה סנטרו החד צמחו שערות ארכות כזקן התיש, עיניו הירקרקות שקערורות ומתרוצצות בגלותיהן, קולו דק כצפצוף עולל ועד מהרה ירוץ דברו, עד כי קשה היה להבין את אשר ידבר. הוא היה מלמד חשוב בעיר, אם כי ידיעתו את התורה היתה מעטה מאד, משלשה טעמים: הוא זרק מרה בתלמידיו וירגילם ליראת הענש, למעוט שחוק וכבד ראש; הוא למד את תלמידיו הקטנים דרך ארץ: “שלא ללבוש חלוק מיושב, לנעול מנעל ימין תחלה ולחלוץ של שמאל תחלה”, וכן הרבה כללי “חיי אדם”, ביחוד הרבה לשנן להם “דיני טהרת הגוף” – לטוב להם; והשלישי, הכי נכבד: הוא נהג את תלמידיו לבי מסותא בכל ששי בשבוע. שלש אלה עשו לו שם גדול בעיר ושלש אלה גרמו שיהיו כל תלמידי רבי למך דלים, עצובים ומכי שחין ושיראו את עצמם כאלו היו גדולים ולא קטנים, בני תורה ומצות ולא ילדי שעשועים.

וגם אנכי גדלתי פתאם בימים ההם: באתי לקחת תורה מפי רבי למך, ויובילני אל-המרחץ!

ואנכי עודנו זוכר היטב את המרחץ שלנו, מפֹלת נמוכה ודחויה על שפת האובל “אלונית”, אל פני הגשר הרעוע: בבִּאה אכסדרה פתוחה, בה התפשטו “בעלי הבתים” את בגדיהם גם בימות החמה גם בימות הגשמים, ופשוט בגדים זה היה נראה לכל עובר את הגשר ואיש לא חשש מפני מראית-עין, והוא שגרם למרבה השעול, כאב-לב, חולי-רגל בחובבי המרחץ ולשתית “רברברים” הרבה, על פי עצת “המומחה” שלנו. מפרוזדור נאה זה נכנסו אל הטרקלין, אל המקום הנבחר, חדר רחב ונמוך, אשר כתליו המפחמים כבר התעמקו; באמצע החדר צבור גל אבנים רותחות, והיה בהשפך קתון רותחין על הגל והעלה אד סולד ומלא את החדר, ו“בעלי הבתים” יושבים על האצטבאות אשר בכותל המזרח ומצליפים את עצמם בשקידה ונאנקים מתענוג ועדן. כל זה אמנם טוב ויפה; אכן מדה מגונה אחת היתה לספון חדר הרחצה המכסה בפיח לח ולוהט, כי טפטף טפות שחורות ורתחות, ובהשתפך טפה על בשר איש ויכוה ותהי בו בועתא ומורסא טריה ולא הועילו גם “הרברברים של ה”מומחה" שלנו.

אל המרחץ המברך הזה הובילני רבי למך, זכרו לברכה, כמו חפץ ללמדני תכף פרק ב“טהרת הגוף”, הלכה למעשה.

באכסדרה הפתוחה ישבו ועמדו “בעלי בתים”, צפופים ודחוקים, אלה התפשטו את בגדיהם ואלה לבשום, אלה מזהמים וחורים ואלה רחוצים ואדמונים, אלה באים עתה ואלה נכונים לצאת, הכל ממללים, משוחחים, וקול מגדיל שנק העב נשמע מתוך המון המשוחחים, הממללים והמתוכחים. הוא ישוב על כרו ההפוך ועוסק בתקון חבילת הנצרים שהתפרדה. וקורא בעזות רבה:

– מעט הבל היום!!

– העצים לחים! – מהר הבלן להצטדק – מאז הבקר אני משיק את התנור ולא הועיל כלום.

– העצים להשיק לחים הם וחבילות הנצרים יבשות! – גער בו מנדיל שנק – השיקה בהן את תנורך ולנו תן חבילות זרדין לרדות.

– והרצפה מכסה ברפש אמה עביו! – החזיק אחריו שמואל ליב, סופר הקהל, שישב על חבילת זרדין מונחת על כדו ההפוך.

– אי משום הא – ענה רבי למך אף הוא – אי משום הא גרידא לא איכפת לי!

– למאי איכפת לך? – שאלהו שמואל ליב, סופר הקהל, וירמוז לו בעין ימינו.

– והרמש הרומש ברפש גם כן לא איכפת לך? – חמד גם מנדיל שנק מעט לצון.

– דבר גדול! – ענה רבי למך בלשון “סגי נהור” – כדאי לדבר בזה… העקר הוא “הבל” טוב.

– מאי “הבל טוב”? – העמיק בעל-הבית אחד שאלה – יש הבל רב ויש הבל מעט, אבל לא טוב ורע.

– יש הבל לוהט – הסביר רבי למך – שאין כל בריה יכולה לעמוד בו, ויש הבל גדול ונעים לבריות.

ורבי למך היה “בעל דעה” בבי-מסותא; ויהי בבואו אל ה“חדר המתקן”, חדר הרחצה, המלא אד מחנק ויקרא קול גדול: “הוסיפו הבל”! וימהר ברגע איש אחד ומטפחת טבולה במים חבושה לראשו ויטיל כד מים אל גל האבנים הרתחות ויעל אד כבד ויכס רגע את המזיעים ואת המצליפים את עצמם על האצטבאות העליונות; ונפשי עיפה, נשמת אפי קצרה ואצנח על הרצפה המגואלת ברפש ועלים נרקבים, ותגעל בם נפשי… ויהי אנכי שוכב על הרצפה, טובל ברפש ומביט אל כפת הספון השחורה המטפת עלי טפות רותחות, וארא לתמהוני מוט נטוי ממעל לי על פני רחב החדר, קצהו האחד נתון בחור אשר בקיר אל יד הפתח וקצהו השני מונח על האצטבה העליונה אשר בקיר המזרח, ועליו תלויים מכנסים מטלאים, כתנות בלות, אפודות עבות וקרועות, ומבין הקרעים יציץ מוך מלוכלך, פזמקאות קרועים ומכנסי-בד מגאלים, ואני מתבונן בנפול האד הרותח על בגדי החלאה אלה, ואשמע קול רבי קורא בכח: “הוסיפו הבל”!

הבטתי וארא את רבי שוכב שטוח על האצטבה העליונה ורגליו מגיעות עד קצה המוט. הוא מתהפך מצד אל צד, מתקפל, מתכוץ ומפרפר ומצליף את בשרו בחבילה של זרדין בשקידה רבה ככל אשר תמצא ידו.

– הוסיפו הבל! – יקרא אחריו מנדיל שנק אשר החליף כח באכסדרה וישב להתגרד באגדת-העלים.

– הבל! – יעזר לו שמואל ליב, סופר הקהל, בשפשפו את בשרו בבֹּרית.

– יקיל! איכה?! – אשמע קול רבי קורא לי.

– הנני! – עניתי ברב כח, כי כבדה לי הנשימה.

– עלה הנה! – קרא אלי רבי למך בקולו הדק.

– אל תשמע לו, ילד – שמעתי פתאם קול אומר לי, ואבט וארא את “אריה השד” נצב עלי.

ופתאם חשתי מכוה נוראה בכל גופי ואזעק מרה – ואתעלף: רבי למך חרד לקול קריאתי ויניד בלי צדיה קצה המוט ויפילנו עלי.

ובטרם יגש איש אלי כבר הייתי אחוז בזרועות “אריה השד”, וימהר אתי המסדרונה ויז עלי מים קרים ותשב אלי רוחי.

– מה לנער רך ולרחיצת החלאה הזאת? – קרא במרירות ויתבונן אל גופי אשר נכוה בבגדים הלוהטים –

– מי אתה, הנער?

– הלא תלמידי הוא! – זעק רבי למך ברוצו אלי וחבילת הזרדין בידו.

– ואתה הפּלת עליו את המוט עם בלויי הסחבות וכל גופו נכוה.

– בשלך, אריה! – גער בו רבי למך בחמה – הנער הביט בל ויירא ויקרא אלי ואמהר אליו ואגע בלי צדיה במוט.

– בשלך, השד! – עזרהו שמואל ליב, סופר הקהל – בשלך כל הצרה הזאת.

– כל צרה הבאה עלינו בשלך היא! – הוסיף מנדיל שנק לזעוק.

ועל דא אפקוהו לאריה השד מבית הרחצה.

אותי הביאו הביתה מלא חבורות המכוה, ויבוא אהרן הרופא וימלא כרסי “רברברים”, ואסבול יסורים קשים ימים רבים – ואֶחי.

– זאת לך, בן-ממר! – יסרתני האם בימי מכאובי – האם לא אמרתי לך? האם לא אמרתי לך? מה לך אצל “אריה השד”? שטה מעליו באשר הוא שם!.

צדקה! גם ביום צרה ההוא למדתי לנצור תורת אם…

אכן הלב הממרה פורע מוסר השכל, ועל כן באה עלי עוד צרה אחת גדולה ותדבק בי מחלה רעה ותהפך את לבבי, ותלא אמי הטובה למצא שרש מחלתי, וילא “אהרן הרופא” למצא לה תרופה…

הנה כעננים כהים יכסו שמי ילדותי וזרוני מרחף בינות לעננים, יוצא מזה ונכנס לזה:

כמו מבעד לעננה קלה אני רואה ערב אפל וקר, ערב “חנכה” הראשון, בחוץ תתיפח הסעה ותשא בכנפיה רגבי שלג לחים אשר ברגע התדפקם בחלונות יתרסקו וימסו ויזלו על השמשות; ואבי, זכרו לברכה, יושב בגאוה אל ראש השלחן וכפת הסמט על ראשו ופניו המלאים שוחקים, הוא מתענג על האור ועל החם הנעים אשר בבית בשעה שבחוץ יהום הרוח הקר וענפי עץ האגס משתקשקים כעצמות יבשות על הגג… בקצה השלחן רותח המֵחם הממרט ומעלה אד קל עד הספון הנמוך, ובהסב הדלת על צירה ויעבט האד ארחו וישתרע באלכסון עד החלון הפונה אל הרחוב ועד מנורת “החנכה” העומדת עליו ויעיב את המאור הקטן אשר ממעל לה, ועיני לא תשבע מראות את הנרות הללו, אשר לאחד “שמש” יקרא, המאורות הקטנים המאירים במנוחה שלמה על גב החלון ולא ייראו סֹעת שלג ורוח סערה אשר מעבר לחלון…

כמו מבעד לוילון עננה צחורה דקה אני רואה את אמי האהובה בחדר הבשול ופניה השחרחרים אדמו לפני האח המבערת, היא מכינה לביבות תפוחי אדמה, מרקחות בשמן, מאכל תאוה לבני ליטה, ואני עוזר על ידה, אני מגיש לה כפיסי עץ יבשים המנחים בלול של תרנגלת אשר תחת התנור, אני זוחל על גחוני אל חור הלול ולבי יחיל בקרבי, ירא אנכי פן יפגע בי התרנגל החצוף וינקר את עיני בחרטמו החד, ויש אשר יעלה לבבי מורא החרטם ואזחל לאחור, ואמי תעודדני בנדבות פיה: “טפש שלי, למה תירא? הוא ישן”! – ואני מגשש באפלת הלול ונוגע בתרנגלת ישנה, ותקרקר בתלונה, ויענה אחריה התרנגל בגערה, ואחרד ואבהל ואמלט על גחוני לחדר הבשול, ותשחק עלי האם ותלעג לי ותתן שכרי לביבה שמה אפויה היטב… ואנכי בזכרי לביבת תפוחי אדמה ימלא פי רֹק, כי חמודות היא לי!…

והדלת סובבת על צירה, אורחים באים ואורחים יוצאים, ואני מתבונן אל פני הבאים, לבושים בגדי חג, שמחים, עליזים, ופניהם טהרו. הנה יקותיאל השמש הישיש בא הביתה, פנס בידו האחת ומטה עב בשניה, הוא מכעכע, מגמגם, נאנח במרירות ומתאונן על הרוח הקר ועל הסעה המַלאה ועל חשך האפלה ועל צמצום הפרנסה ועל מעוט הכח – ופניו שוחקים… אמי תמהר להגיש לו כוס חמים, ולא אבה לשתות, כי עוד רבה עליו העבודה לסובב עיר בערב זה ובת צחוק נוגה מרחפת על פניו הנֹבלים; אז יתן לו האב מטבעות נחשת אחדות וימהר לצאת – ויבוא השוחט גם הוא במאור פנים ויקח כסף “החנכה” מיד האב וילך לו – ויבוא עני סתם ויקח בחפזון אגורה מיד האב וימהר לצאת – ויבוא שני, אחריו עוד אחד, עוד שנים, ועוד זוג עניים, עוד שני זוגות ולקחו את הנדבה לכבוד “חנכה” והלכו במהרה, מה ימהרו כה? ובחוץ הלא תילל הרוח ותשליך רגבי שלג לחים… ואז יבוא החזן בלוית ראש עוזריו, ה“טֶנור” בעל הפנים השמנים והעינים הקטנות, אשר שאגה לו כשור פר; בבואם קרא החזן בּשמחה “חנכה טובה” וירעם אחריו ה“טנור” “חנכה טובה”, ויעמד את פנסו על גב החלון. האב קבלם בסבר פנים יפות, וישבו אל השלחן, ואגש להם חמים וישתו, ותמהר האם אל חדר הבשול ותבחר לביבות שמנות ויפות ותגש למו, ויאכל החזן במנוחה, בעצלתים, כמעלה גרה, פרוסות קטנות, וישליך ה“טנור” אל פיו אחת אחר אחת לביבות שלמות ולהטות ויגלגלן בפיו הסולד בהן ויטלטלן מהרה בלשונו ויבלען בשקידה… האב הלל את ה“מעוז צור ישועתי” ויספר כי שמע מעין זה מאת החזן “ברוך קרלנר”, אז תסב השיחה על אודות ה“הקלינר”, ויהי החזן לועס לאט והטנור מכלה את הלביבות בשקידה רבה והאב יספר רוב גדלו של “ברוך קרלינר” אשר נזדמן אתו בפנדק אחד בקובנה, ובהתאסף ראשי עם אליו אל האכסניה ויאמר בכשרון נפלא שירה אחת טובה:

“יאָשְׁקֶע, יאָשְׁקֶע, פֶערְמַאךְ דִיא פֶענְסְטֶער”!

השירה רבת עז וחן והנגון מלא יגון, הוא הנגון הדומה מעט להמעוז צור ישועתי… פני החזן חפו. הלביבות נבלעו וימח ה“טנור” את הזעה מעל פניו ויקומו שניהם ויקבלו “כסף החנכה” ויצאו – ויבוא משורר קטן אחד, זינגעריל" חביב, נער יפה ומיטיב נגן, אשר קולו כחלילים יהמה, ותמהר האם לקראתו ותושיבהו אל השלחן ותתן לו שתי לביבות גדולות וטובות שהקרימו ויאר אליו האב את פניו ויחנהו ויבקש ממנו לנגן מעט.

– אולי ידוע אתה את השירה: “יאשקע, יאשקע”? – שאלהו בחמדה רבה לשמוע נעים זמרת “הקרלינר”.

– האם נגון ל“חנכה” הוא?

– לא, סתם נגון, אכן יפה הוא מעין כמהו, ה“מעוז צור ישועתי” אשר שר החזן היום דומה מעט אליו.

– ה“מעוז צור ישועתי” הוא “קוזק” יפה ואת “יאשקע” לא שמעתי.

– יצר לי מאד – הביע האב את צערו, ומה תנגן?

– אולם אנכי אץ ללכת, כי “חנכה” היום.

– לא אקפח שכרך, נער יפה, נגן נא מעט.

– אנכי אנגן מנגינה אחת “נר של חנוכה”.

המנגן הקטן קם ויתיצב באמצע החדר ויטה את ראשו הצדה ויעצום מעט את עיניו השחורות, וקול דק ונעים צלל פתאם:

עַל פְּנֵי בִקְעָה רְחָבָה,

אֶל-יַד רֻכְסֵי הָרִים

נְטוּשִׁים בָּתִּים קְטַנִּים,

בָּתִּים קְטַנִּים וְצָּרִים.

אגלי זעה נראו על פני האב, האם עמדה כקסומה אל יד השלחן וידיה שלובות על לבה ואני השקעתי את עיני בנער היפה אשר לו קול יפה ונגון יפה ולבבי נמס כמים, והמנגן הקטן לא ישים אלינו לב, הוא יסלסל שירתו:

הַחשֶׁךְ כִּסָּה אָרֶץ,

עַנְנֵי אֹפֶל שָׁמָיִם,

יֶהֱמֶה הָרוּחַ וְיִשָּׂא

מְטַר שֶׁלֶג בִּכְנָפָיִם


יִסְעַר יִבְכֶּה הָרוּחַ,

תֵּילִיל מָרָה הַסֹעָה

וְתִקְרַע תֶּבֶן הַגַּגּוֹת

וְתַשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן, בִּמְשׁאָה.


וּבְתוֹךָ אָהֳלֵי דַלִּים

שֶׁקֶט, מְנוּחָה שְׁלֵמָה,

יָנוּחוּ יוֹשְבֵי הַכְּפָר,

יָנוּחוּ אָדָם וּבְהֵמָה.

האב ישב בלי נוע ולא מחה אגלי הזעה הנוזלים מתחת כפת הסמט על פניו ועיניו נטויות אל הנער היפה המנגן ברגש, בכשרון וחן; האם עמדה באמצע החדר, ידיה שלובות על לבה ודמעות ירדו על לחייה המאדמות, ואנכי חם בי לבי ואבקש לנפול על צוארי המאשר הקטן אשר הכל אוהבים אותו והכל תאבים לשמוע את קולו ואת נגוניו הנעימים, ואשר חפשי הוא לנפשו גם ביום גם בלילה גם בימות החול וגם בימי השבתות והמועדים, ואשר ינגן כצפור כנפשו שבעו בכל עת שירצה.

… וִמִן הַכְּפָר לֹא רָחוֹק

עוֹמֵד בַּיִת נָמוּךְ

כְּנִבְדָל מִן הָעֵדָה,

וְעַל עֵצִים הוּא סָמוּךְ…


כַּזָקֵן מָט לִנְפּוֹל,

כַּגַּדֵר הַדְּהוּיָה,

וְאֶת גַּגּוֹ הַיָּשָׁן

קָרְעָה רוּחַ מְצוּיָה.


בְּעֹז יִרְעַשׁ הָרוּח,ַ

מַר תֵּילִיל הַסֹּעָה,

וּמֵחַלּוֹן בֵית זֶה

נִשְׁקָף אוֹר כֵּהֶה…


וְאֵלָיו כִּי יַבִּיטוּ

מַר יִנְבְּחוּ הַכְּלָבִים…

הָאוֹר אַט יָזוּעַ:

הָחָלּוֹן מָלֵא נְקָבִים…

האב קם ממקומו ויפן כה וכה במבוכה ועיניו רטבו. נדמה היה כי ברגע זה שכח את השירה “יאשקע” הטובה וכי נתמעטה פתאם דמות יוצרה “הקרלינר”; האם בכתה בדממה. ההבינו לרוח השירה? מה החשך המכסה ארץ וענני האפל אשר בשמים? מה הרוח הרעה הסוערת על החרבה הדלה, סכת דוד הנופלת? מה האור הכהה הזע מפני הרוח המנשבת בחלון הנקוב?… והמנגן הקטן, הידע הלך-נפש המשורר? מה ירעד קולו הדק והנעים? מה תתגנב לפעמים אנחה רבת-עצבון מהלב הצעיר? האם יאנח רק לתפארת הנגון? האם רק הנגינה הנוגה המסלסלת לקחה את לבבו? מה אדמו לחייו החורות? מי שׂחט מהעינים הטהורות טל דמעה היורד אט על הפנים הנעימים? הנה אנחה מרה תחדור ללב שומע וימסנו, הנה סלסול נוגה, משקה דמעה, הקול מתרסק, משתפך במרירות מאין כמה:

הָאוֹר אַט יָזוּעַ:

הַחַלּוֹן מָלֵא נְקָבִים.


עָלָיו עוֹמֵד עֲרִירִי

נֵר קָטָן וָדָק,

הָאֵשׁ מְהַבְהָבֶת

הַחֵלֶב כַּמָק.


וְאֶל הַחַלּוֹן הַנָקוּב

עוֹמֵד יְהוּדִי בִתְפִלָּה:

"רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי

בְּיָגוֹן כֹּחִי כִלָּה"…


וּפְנֵי הַיְהוּדִי הַדָּל

כִּפְנֵי עֶרֶב הַסְּעָרָה,

פָּנָיו כִּפְנֵי הָעֶרֶב

וְרוּחוֹ כְחַלּוֹנוֹ נִשְׁבָּרָה…


הָרוּחוֹת מְנַשְׁבוֹת,

הָאוֹר אַט יָזוּעַ,

וְיִנְבְּחוּ הַכְּלָבִים

בְּקוֹלָם הַפָּרוּעַ;


וְהַיְהוּדִי בִמְרִירוֹת

יְנַגֵּן זְמִירוֹתָיו,

וּבַהֲלָךְ נַפְשׁוֹ יָשׂוּחַ

בְּיַם צָרוֹתָיו…

קול המנגן נפסק, כמו טבע בים צרות היהודי; האב קפץ אל הנער לחבקהו – ויעמוד פתאם נבהל; האם מהרה אל חדר הבשול הביא עוד לביבה אחת למנגן, ופתאם התחלחלה ותתיצב: אל יד הפתח עמד – אריה השד ויבט במנוחת עצבון, ומטפחת אדמה פרושה על ידיו, ואיש לא ידע בבואו ואיש לא ראהו בעמדו.

– רבי אריה! – נסה האב להאיר פנים – כוס חמים, רבי אריה!

– ישב נא, רבי אריה, – בקשתהו האם בלי רצון.

– נדבה! – חנן קולו.

– למי? – גמגם האב במבוכה שלמה.

– לנצרך לה.

– מובן מאליו – ענה האב בצחוק עצור – אולם לא כל הנצרכים דומים, ועל הנותן לדעת…

– הנותן צריך לתת בלי בדיקה.

– “אין בודקין למזונות”, אמרו חכמינו.

– אני מאסף לכל נצרך ולכל צרך.

האב הביט אל האם במבוכה ופני האם הפיקו בלהה; הלא זרות ידבר האיש האמלל הזה, הלא רוח רעה תפעמהו, הלא איננו “כמו שצריך להיות”!… ותפן האם אלי ותרשני ללכת אל חדר הבשול ולאכול שם לביבה אחת טובה, אולם הפעם לא לבבתני הלביבה שהותרה לי, ואעמוד מול מנורת החנכה אשר על החלון הפונה אל הרחוב ועיני תלויות באריה השד…

האב הוציא מכיסו אגרת כסף אחת וישאל בדממה: המעט היא?

– שורו! – קרא אריה ויור באצבעו הכחושה אל נר החנכה הקטן ולבי נתר בי בחשבי כי אלי ירמוז – הנה הנר הדק הזה עומד ומאיר במנוחה מבלי דעת למי יאיר אורו, הנבוא לבקר אחריו ולאמר כי אורו מצער? הוא מאיר כמה שיוכל ולכל הצריך לאורו בערב אפל זה, הוא עושה את חובתו – להאיר.

האב השליך אגרת הכסף במטפחת, ואריה מהר לצאת.

– בעל הבית! – נשמע קול דק.

המנגן הקטן אשר כלנו שכחנוהו עדנו עומד ומחכה ל“כסף חנכה”.

והפעם לא האירו אליו פנים לא האב ולא האם, איזו דממת עצבון שררה בבית ונדמה היה כי האבות כעסו על הנער אשר הפריע את הדממה, גם המנגן כמו נפחד מקולו ויבט במבוכה אל האב הנדהם וימהר לקחת את המטבעות מידו וילך לו – ואני אחריו.

– לאן אתה הולך, יקיל? – שמעתי מאחרי קול האם.

– זינגערל! זינגערל! – קראתי אל המנגן הקטן בהדביקי אותו מבלי שים לב לגערת האם – הנה אריה השד הולך אל ברוך ינטהס, פה מול ביתנו, נלכה גם אנחנו, נשמע מה ידבר.

– מה לי ולו? – ענני המנגן בלכתו בחפזה, הוא משגע, ואני מאסף היום כסף: ברוך ינטהס לא יתן כסף!

הוא נטה הצדה ואני מהרתי אל בית ברוך ינטהס, אבי שמואליק חברי.

– הס! – צוה עלי שמואליק בהראותו על המפתן וירץ לקראתי וילחש לי באזני: אריה השד! כסף מבקש!

– אין לך דבר שאין לו שעור! – התאונן ברוך אבי שמואליק – זה הולך וזה בא, זה הולך וזה בא, וכמה השעור? תן, תן ותן!…

ובדבר ברוך את דבריו אלה עמד אריה דומם ויניע אט קדקד שערותו הארכות וגחוך נוגה רחף על שפתיו העבות, הפתוחות מעט; אז יפתח במנוחה את מטפחתו האדמה ויקח מלא קמצו מטבעות ויגש אל השלחן אשר ישב אליו ברוך ויניחן עליו וילחש בדממת-עצב: הקב"ה יעזרך ולא תצטרך לצדקה.

– מה? – קרא ברוך בבהלה.

– אל נא תבוש, רבי ברוך – ענה אריה במנוחה – הן רואה אנכי כי טועים הם החושבים כי הנך איש אמיד, ואמנם ענית מאד עד כי תחת לתת צדקה עליך לקחתה.

– שמע נא, אריה! – גער ברוך בחמתו ויקם ממושבו, אולם אריה הפסיקהו ויוסף במנוחה:

– “כל יהודי נותן חוץ מן המקבל”, זה הוא כלל גדול, אפילו העני שבישראל נותן צדקה כל זמן שלא נצרך לה הוא, יש ליהודי פת לחם ויפרסנה לאחיו העני וחי עמו. האינך יהודי, רבי ברוך? אתה מניח תפילין יום יום, אתה לומד תורה לפעמים, אתה יודע כי צדיק ה' צדקות אהב, אתה יודע כי צריך האדם להדבק במדותיו של הקב"ה, “מה הוא חנון אף אתה חנון”, ואם אינך נותן צדקה, מסתמא אינך יכול לתת, מסתמא ירדת ממדרגת “נותן” היותר נמוכה – ועליך לקבל

ויפן ללכת; אך ברוך קפץ כמו נשכהו נחש וימהר אליו ויעצרהו.

– קח את הכסף הזה! – קרא בקול רועד – קחהו ותנהו לעניים הצריכים לו.

– אתה? – לחש אריה בדממה.

– נוּ, נוּ! – גמגם ברוך במבוכה – אני, ברוך-השם, אינני צריך לו.

– אם אינך צריך לקחת – תן!

ברוך השליך קפת הכסף אל תוך המטפחת האדמה ויוסף עוד שקל כסף משלו.

ובצאת אריה עמד ברוך משמים ונדהם ויניע ראש כמשתומם.

– פלא הוא – לחש לי שמואליק – האב נתן לו כסף, הוא איננו נותן ולו נתן, כי על כן שד הוא, הוא ירא מפניו.

– גם אבי נתן לו כסף.

– ומי לא יתן לו? הם יראים אותו.

חפצתי לשוב הביתה פן תדאג לי האם, אולם שמואליק הפציר בי ללכת אתו אל בית המדרש, שם יתקבצו הרבה נערים לצחק וצלו תפוחי אדמה בתנור בית המדרש לאכלו, כי חג היום, מורא הרבי לא יעלה על תלמידיו – ואִפת.

ובית המדרש אמנם היה מלא נערים קטנים וגדולים. פה בפנה צחקו שני נערים במשחק “עז וזאב” וסביבם התקבצו המון נערים לראות במשחק ולעמוד על המצפה, פן יבוא יקותיאל השמש והכה את המשחקים במטהו העב על קחתם נר מתבת הנרות העומדת על הבמה; הנר הדק מדבק בחלבו אל הספסל ויפל אורו הכה על פני הנערים השמחים, המאשרים בחפשם; שם, מאחרי הבמה, עומדים ויושבים הרבה נערים ומשוחחים ומספרים “מעשיות”, הם אינם יראים את יקותיאל השמש: בחשך ישבו, הרבה עינים קטנית נוצצות באפלה לשמע ספורי-פלא; ופה, במבוא הבית, יושבים נערים על הרצפה מול פני התנור המושק וצולים תפוחי אדמה אשר הביאו איש איש מביתו, אחר מהפך בתפוחי האדמה במטה-התנור וחבריו מאיצים בו: הנבשלו? עוד מעט? עד מתי? ושם, מאחרי התנור, התקבצו המון נערים סביב “העמוד” המדלדל אשר עליו חרות השם “אריה השד” באותיות מרבעות ושקועות, הנה הם מפצלים בו פצלות ועושים תגים וקוים לאותיות השם, ותרב השמחה בבית המדרש – ואני בין השמחים.

ואיככה היה הדבר? ואיככה זה נשארתי גלמוד? האם כבר הלכו הנערים לבתיהם ואותי השאירו? האם תרדמה נפלה עלי בשכבי על הספסל ואשמע “ספור המעשה” – ואישן?

הרימותי את ראשי ואבט אל תוך החשכה אשר בבית ויפג לבבי, ובחוץ תילל הרוח ורגבי שלג מתדפקים בחלונות. ומה קול ההמון המוזר הזה אשר אנכי שומע בּאולם? אני מתכוץ, ומושך את כתפי אל ראשי ואוטם את אזני משמוע… מה זאת? האין זה שאון פרוק עצמות?…

אלי! חוסה עלי…

אני מוסיף להתקפל כחמט ולפני עיני תעמוד עדת מתים לבושי תכריכים לבנים, הם נעים דומם בפרוזדור, אסור להם לבוא אל הקדש פנימה, דומם ינועו על רגליהם ובנועם ישמע שאון פרוק עצמות, אני מתאמץ לזכור את אשר למדתי ביום ההוא – לשוא, מחשבותי התבלבלו, זכרוני עזבני ופתאם זרם כל דמי אל ראשי: הדלת נפתחה…

לא זעקתי: לשוני לחכי דבקה, ואני רואה בחשכה עמוד שחור ינוע רגע אחד, אט ילך, ישוט – וקול צעדים אינני שומע… אבדתי, אבדתי, כל עוד נשמה באפי…

והעמוד השחור נראה על הבמה…

הסבותי את עיני ממנו ואבט אל ארון הקדש, שם ספר התורה… אני שוכב בסתר עליון, בצל שדי אתלונן…

קול שרטת קלה החרידני, וארא – אריה השד עומד על הבמה ושביב גפרית בוער בידו.

לבי מת בי. מה חורו פניו, מה רטבו שערותיו, כעולה מן הרחצה, ומה איום מבּטו! שד הוא!…

הוא לקח נר חלב מתבת הנרות אשר על שלחן הבמה וירד וילך אט למקומו מאחרי התנור וירם את נרו למעלה מול השעון אשר בקיר – ויאנח…

מה יביט אל השעון?

השעון הנורא! פניו כפני מת, מסכת שעוה, על מצחו כתם אדום כדם קרוש, שתי אצבעות הברזל מחלדות, קמוטות ומחלקות בהוראה, זאת מורה שמה וזאת שמה, שתי שרשרות נחשת קלל היורדות למטה מכסות בירקה וסבוכות במשקלות התלויות בהן, וכלו מכסה קורי עכביש, אלפי חוטים דקים משזרים על פניו וקצותם על שני צדיו בקיר, והוא עומד, משני צדיו יראו גלגלי נחשתו הקטנים, המחלדים, המתים… מה יביט אליו השד? הוא עומד, הוא מת…

והשד נאנח עוד הפעם ויפתח את הספר המנח על עמודו… וינוע…

שד, שד נורא! – החלטתי בלבבי השומם.

אז תרחף, תתגלגל באויר אנחה דקה, מסלסלת: שנים אוחזין בטלית

רעד-עדנים זעזע את לבבי וככל אשר יתשפך הקול המר, יתפתל הנגון הנוגה, כן יפוג פחדי, וכן ישוב אלי רוחי.

בפנה השוממה בבית המדרש הריק השתפכה נפש עגומה רגעי מספר; נדמה היה כי איזה דכא יתנה צרותיו וענותו… ואני משתתף בצערו… אני מביט אל פני השד החורים, הנוגים, אל השערות הארוכות, הרטובות – ויצר לי…

– שנים אוחזין בטלית!!…

והשד ממחכך בתנור המושק, הוא מחליץ את עצמותיו הקפאות מקרה, הוא נע אט ומפרפר את כתפיו ומגע את קצותן בתנור הלוהט מרחוק, הנגון המסולסל יתבלבל, יתפתל, הקול ירפה, המלים יוצאות מקטעות: המוציא מחברו עליו הראיה…

ופחדי שב להמני: מה היה לו? האם נחה עליו רועה רעה?

הוא מתעורר, מהעורר ומתגבר, ירים קול, יניע ראש בחזקה ויתאמץ לסדר נגונו, הנה הוא מחל מראשית:

– שנים אוחזין בטלית!

והקול ירוסק, הנגון מתבלבל, מתפתל, מסתבך ונפסק, המלים יוצאות שבורות, מגמגמות, הראש נופל אט על החזה, עודנו נע, עודנו מגמגם: זה… זה… זה אומ… אומר… כֻּ… לָה… שֶׁ… שֶׁ…

דמי קפא בעורקי: הלא הוא נאבק עם השטן!…

פתאום הזדעזע ויאנח ויגע ראש ויקרא במרירות: זה אומר כלה שלי וזה… וזה…

רגע אחד גבר, אז יחלש עוד הפעם, לשונו תסתבך, הנגון יסכסך, הקול ירפה, המלים נאחזו בשפתים, הן מפרכסות לצאת, מפרפרות ונפסקות… הראש יורד אט-אט על החזה, והנה – נפסק הנגון, שפל הקול ויפל הראש – ויתחלחל השד ויזוע ויאנח במרירות וישא את עיניו אל השעון המת ויקרא בתלונה: עוד הפעם! שנים אוחזין בטלית!…

והוא מנענע את כתפיו ונוגע בקצותן בתנור הלוהט מרחוק – לחם לו. ועוד הפעם ישפיל ראשו אט-אט, יגמגם בכבדות ואני מתפלל בלחש: אל, רפא נא!…

אני עוצם את עיני מהביט אליו בהאבקו – וקול שאון החרידני: העמוד נתק ממקומו ואריה קם בחמתו ממושבו ויעמוד על רגליו וינוע הנה והנה ויזעק מרה: אַי! שנים אוחזין בטלית!…

לזעקתו התפלצתי, וברגע זה נפתחה הדלת ואבי ופנס בידו בא לבקשני…

בעברנו את המסדרון ללכת הביתה חרדו העזים העזובות אשר הסתתרו מסעה ושלג באולם בית המדרש ובנוען נשמעה שעטת פרסותן כמשק פרוק עצמות, ואבי דבר על לבבי:

– לא עם השטן נאבק כי אם שֵׁנה חטפתהו, הוא נלאה בסובבו עיר בערב סגריר זה, והתנור חם…

ובדבר אלי האב את הדברים האלה בטלה פתאום ההחלטה על אדותו בלבבו: אדם הוא, אדם כשר, כמו שצריך להיות… מדוע נאבק עם הַשֵּׁנה? מדוע כל אנשי העיר ישנים, גם מנדיל שנק ישן, גם שמואל ליב סופר הקהל ישן, והוא ער? הלא נפשו חשקה בתורה, ללמוד תורה הוא חפץ, הלא הוא כמו שצריך להיות!…

ובהגותי בו בלילה ההוא ותדד שנתי מעני ויהוֹם בי לבבי ותדבק נפשי בו לאהבה אותו ואבוז לבוזיו…

אריה השד הצדיק ובוזיו רשעים! – הבעתי את החלטתי לאמי בבקר השכם.

היא הביטה אלי בחרדה ותמשש את מצחי ותשאלני ברחמים רבים: מה לך ולאריה השד?

– אני אוהב אותו! – עניתי בחוֹם.

בעוד רגעי מספר בא אהרן הרופא, ותלחש לו האם באזנו ותספר לו את המוצאות אותה ועיניה ירדו דמעה.

– מעט רברברים – גמגם הרופא המהולל; ונדמה היה כי יפון הפעם בעזרת תרופתו הבדוקה.

ויהי אנכי שותה את הרברברים ושואל במרירות: במה הוא שד?!

ותלא האם למצא שורש מחלתי, וילא אהרן הרופא למצא לה תרופה, ותקבע בי ההחלטה: אדם הוא, אדם כשר, כמו שצריך להיות…

אם רחמניה! מי ימלל את כל עֻנוֹתך עלי בימים ההם, מי מנה מספר לדמעות אשר שפכת, מי תכן רוחך הנשברה ולבבך הכואב על בנך האובד?…


ה.

עברו שנים אחדות מיום צאת אבותי מ“אלון” לגור באשר בחרו; עסקי אבי הלכו מדחי אל דחי ואני הולך מחיל אל חיל: מישיבה לישיבה, ואחרי למדי שנה אחת “בתלמוד תורה” אשר בקיסלובקה נכנסתי אל “הישיבה” ובצאתי מישיבת קיסלובקה הלכתי לישיבת תולביסקה הגדולה שבה למד אז רבי הירשלה “סכינא חריפא”.

הנה אנכי יושב על צקלוני הקטן בפנה נסתרה בבית הנתיבות הדנגראי ומביט ברעדה אל כל העובר עלי, כאיש המתעתד לעבור עבירה חמורה והוא חושד את כל המביט אליו כי ידע כי יבין את מחשבתו הרעה; הנה עובר עלי איש יהודי שָׁמֵן, וידו העבה מסלסלת בשרשרת נחשת-קלל המונחת על כרסו העבה. כמדומה לי שהוא מביט אלי מן הצד, בעין עקומה, בחשד, ואני משפיל את עיני אל צקלוני למען אשר לא יראה את מבוכתי; פה, למולי, יושבים שני יהודים על צקלונותיהם ומשוחחים בקול רם, אני שומע את שיחתם והבין לא אוכל מה יצעקו? מה יסבירו איש לרעהו? הדברים פשוטים מאד, זה קנה בחנות זאת וזה בחנות אחרת, החנוני הראשון רמאי ומשנהו גנב, זה מעלה השער ולזה אבן ואבן, ומה יזעקו? האם בדברי תורה הם עוסקים כי יצעקו בקולי קולות, ינופפו ידים וימוללו ברגלים? האם לא אלי ירמזו? הידעו כי עוד מעט ורמיתי וגנבתי? ומה יביט כה אלי מרחוק בעל שלחן-המשקה השמן? הנה ידיו העבות והחלקות מסדרות את הצנצנות ואת הבקבוקים ואת הקערות ואת הספים ועיניו הקטנות הירקרקות, השוחקות, השקועות בפנים השמנים המגולחים למשעי תנוצצנה אל מקום שבתי, הירא הוא פן אגנוב משלחנו הערוך? ושם, סביב השלחן הערוך העומד באמצע החדר יושבים אנשים ונשים וטף, כבר עיפו לחכות, כבר הגיע חצות לילה, והנה הם מתנמנמים, הם שלֵוים, לכלם ישנם כרטיסי-נסיעה, הם אינם יראים את הזנדרם-הענק היושב אל קצה השלחן נשען על חרבו ­– ומתנמנם, ראשו הגדול הורד על חזהו הרחב ורגלו האחת, רגל גדולה, עבה, ארוכה, רגל ענק, פשוטה על פני רצפת החדר, ולבי אומר לי כי יודע הוא את סודי הנורא ועינו צופיה הליכותי; ולמען יסיח דעתו ממני, ואני מטפל בצקלוני הדל, אני מסַדר בו את רכושי: את פת לחמי, לחם קיבר אני כורך בכתנתי המנחת בצקלון וקושר בשני השַׁרולים, כחבילה זעירה… אז אשא את עיני אַט, בזהירות, כמו בלי משים, אל קצה השלחן – ואמהר להשפילן: הזנדרם עודנו יושב נשען על חרבו וראשו מוטל על חזהו כמתנמנם – ולבו אלי… אני מוסיף לעסוק בסדור מטלטלי, אני מוציא מצקלוני חתיכת הגבינה הגדולה אשר נתנה לי אמי והנה היא לבנה כשלג ומקשה כאבן, טובה היא למאכל ותאוה לעינים – והזנדרם מניע את ראשו הגדול כיַרבוּז ולבו אלי החוטא… אותי לא ירַמה! הנה אני מוציא מצקלוני זוג הפזמקאות אשר לי וגם הם ראוים לשית אליהם לב: מצוררים, מטלאים – ושלמים, המטליות הן בעלות צבעים שונים והפזמק כלו הוא שלל צבעים – ונקיים הם, אמי רחצתם היטב, רחצתם, ותתקנם, כל הלילה עסקה בהם – והזנדרם משמיע קול נחרה ולבו אלי… האיננו רואה זאת? טוב היה לו יכלתי להכניס את הגבינה בפזמק הנקי לבל תתפורר, ואם תפָּתת לא תאבדנה הפתים, אפס כי גדולה החתיכה מהתכנס בפזמק ואני מתאמץ לחצותה לשתים – והזנדרם עודנו שומר עקבי… אחרי מי הוא רודף? אחרי נער עני, תלמיד הישיבה, ההולך ללמוד תורה… ואם אין לי כסף, היכול יכלתי לשבת בטל בבית אבות? ללמוד הלא צריך אני…

– קיש!! – בעתנו קול צלצול נורא, ויחרד היהודי השמן ויחדל לסלסל את שרשרתו וישא את רגליו הכבדות וימהר אל הפתח הנפתח, ויחרדו שני החנוָנים מצקלונותיהם וירוצו בכל כח, ותחרד כל המחנה המנמנמת סביב השלחן הארוך אשר באמצע הבית, ויחרד וינוע הנה והנה בעל שלחן-המשקה ועיניו הירקרקות נוצצו כעיני החתול, ויחרד הזנדרם-הענק ויאסוף אליו את רגלו הפשוטה ויקם…

הכל רצים, אף אני רץ, אני מתעלם בהמון הנדחקים אל הפתח, את מטלטלי אספתי בחפזה אל חפני, טרם הספקתי לחפשם בצקלון, עוד מעט וזרם המון עם רב גרפני החוצה, אל הפלַטיא אשר לפני בית הנתיבות, אף בהביטי אל צרורותי ראיתי לחרדתי כי רק פזמק אחד עם חתיכת גבינה בידי ואת השני השארתי בחפזי בפנת מושבי.

מה לעשות?

כעכבר קטן נדחקתי בין המון הנחפזים לצאת מבלי שים לב אל הדחיפות והבעיטות, שַׂחתי ברב כח נגד הזרם, מהרתי אל פנת מושבי – ופזמקי אָין.

– סימן רע! – הגה לבי אימה.

– האלהים מצא את עוני! – דקרני פתאום רעיון צדק.

– מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה! – טענתי בלבי אל ה' – אף עוד זאת: אנכי הולך ללמוד תורה…

– קיש! קיש! – מצלצל הפעמון בהמולה נוראה ואנכי שוכח את טענותי הצודקות אל הקב"ה, בעל דיני, ואני רץ, מבלי המתן לתשובה מן השמים, אל הפתח. אולם עתה היתה מבוכתי: לפני הפתח עומד הזנדרם-הענק וחרבו על ירכו, עיניו מזרות אימה ושפמו ארוך, עב, קשה ומסלסל אשר לא ראיתי כמהו, ופניו האדומים והמלאים נטויים אלי – ואתחלחל.

ואפן כה וכה לראות אולי נכונים עוד לצאת נוסעים רבים בהמון ואדחק בתוכם – ובית הנתיבות ריק…

האם אותר פה לבדי ואחכה למסע אחר ביום מחר?

– היום ראשון לחדש – נזכרתי פתאום טרם הספקתי להסכין עם ההחלטה להותר – יום התחלת הלמוד…

– קיש! קיש! קיש! –

בקפיצה אחת, כחתול, עברתי את הפתח, את הפלטיא ואטפס אל הרכבת אשר עמדה מול פתח בית הנתיבות.

המסע נעתק ממקומו – וימת בי לבי.

רגע אחד הבטתי לפני: אני נמצא בתא קטן יפה מאד, הקירות המשופעים מכוסים בארג אדמדם וארבעת המדות הרכות והרחבות – בכסתות סַמט ירוק, ממעל, אל יד הספון השקוע ומשוח בששר לבן, שדרות צעצועים מעשה רשת יפה. הבטתי אל הנוסעים, רק שנים הם, שר צבא זקן עם נערה יפה – ואחרד: יהודי פה אָין.

התנפלתי על הרצפה המכוסה במרבד עב ואתכוץ תחת הספסל הנמוך – והנה בלהה: על ידי שוכב מקופל עוד עלם אחד…

ואסב את פני אל מול הפתח ופניו מפנים אל הקיר ולא הבטנו זה אל זה.

– האין זה זנדרם קטן? – דקרני רעיון נורא עד עמקי לבבי.

אני עוצם את עיני ועושה את עצמי כישן, ומתחתי רעש אופנים, אני חש כמו זרם אלקטרי מסַלל את כפות רגלי המונחות על הרצפה המזדעזעה בחזקה וכל נדנוד חזק יהלום את ראשי אל הקיר…

– אל רחום! – אני מתפלל בלבבי – הצילני הפעם… ואנכי הלך ללמוד את התורה הקדושה…

וברגע ההוא שמעתי קול קורא באזני: יקיל!

אבדתי, אבדתי! – שוע בי לבבי הנפחד – מי קורא לי פה תחת הספסל? הזנדרם הקטן? גם את שמי הוא יודע…

אל רחום!…

חשתי כי לבי נָמס, נשמתי מפרפרת ומפרכסת לצאת…

– לאן אתה נוסע, יקיל?

פקחתי את עיני ואתבונן בתמהון ואזעק: שמואליק!

קולי נפסק מרוב חושי בי: הכרתי את חברי, את שמואליק ינטהס.

– לאן אתה נוסע? –

– ומאין אתה בא?

– מ“אלון”, ואיפה היית אתה?

– בקיסלובקה, בישיבה למדתי – עניתי בגאון. רוחי שב אלי ואדע את ערכי.

– ולאן אתה נוסע?

– אני? לישיבת תולביתקה, אל רבי הרשילה “סכינא חריפא”, השמעת את שמעו? הגם אתה נוסע לקחת תורה מפיו?

אני נוסע ורשובה!! – סנן שמואליק מלה במלה לפצפצני.

– ומה תעשה שם? – שאלתיו בתמהון.

– ואתה הלא נוסע לתולביסקה, ללמוד, בישיבה! – הטעים רעי בתמהון כל מלה ומלה לבדה, כמו שלש אלה נפלאו ממנו.

– כן, ומה?

– ואיככה זה תעיז לנסוע בלשכה הראשונה? – הוסיף להתרגז – הלא רק “פריצים” יבואו בה, שרים, שופטים ושוטרים, או סתם עשירים גדולים, ואתה הלא בקהלם לא תחד, כי על כן תלמיד הישיבה אתה. המעט רכָּבות בלשכה השלישית?

– לי אחת היא – עניתי במבוכה, – נכנסתי בחפזה אל הרכבת אשר עמדה מול פתח בית הנתיבות, אכן מדוע אסור לי מה שמותר לך?

– היכי דמי? – קצף עלי שמואליק בנגון גמרא – בשלמא אני, האם לתולביסקה אני נוסע? הלא ורשובה אני נוסע, בשלמא אני מתעתד להכּנס אל הגימנזיה, עוד מעט ואלבש בגדי השרד כאשר ילבש השוטר ב“אלון”, בשלמא אני הלא דקטור אהיה, אבל אתה נוסע לתולביסקה, ללמוד בישיבה, ללבוש קפוטה קרועה, אתה מתעתד להיות “מלמד”, הלא “מלמד” תהיה, ומה יקחך לבך?

נעויתי משמוע. האם גנאי הוא להיות “למדן”, ומה מטרת היהודי?

אדרבה! – קראתי בנגון גמרא וחמתי בערה בי – אנכי נוסע ללמוד תורה, לקים מצות הבורא, ברוך הוא, אני עושה מה שכל יהודי מצֻוה לעשות, והכל חייבים בכבודי והכל שרי לי, אבל אתה, כאשר פיך יענה בך, יוצא לתרבות רעה, ומה זכות יש לך?

– אפכא מסתברא! – התעקש שמואליק.

– אפכא מסתברא! – עמדתי על דעתי.

ברגע זה הצית שר הצבא הזקן שביב-גפרית וישח לראות מה קול ההמולה תחת הספסל השני, ואמהר להתכוץ ואלחץ את שמואליק אל הקיר עד כי נאנח מעצמת הכאב, אולם הזקן לא יכול להכוף עד תחת הספסל, הוא נשם בכבדות ויכעכע וקול נעים קורא:

– נדמה לך, אב, שוב שבה-נא!

– זו לשון צחה – קרא שמואליק בהתפעלות ויתהפך מצד אל צד ויך את ראשו אל חתיכת הגבינה היבשה אשר בצקלוני – כן מדברים רוסית, נעים לשמוע… ומה יש לך בצקלונך?

– כתנת אחת, גם זוג פזמקאות היה ויאבד אחד, ויש לי עתה רק פזמק אחד, בשבתי בבית הנתיבות…

– הכתנת עם הפזמק הן לא הלמו את ראשי הלמות מכאבת! – נכנס שמואליק לתוך דברי – מה יש לך דבר קשה בצקלון?

– פת לחם כרוכה בכתונת ובפזמק…

– מה לי ולפזמקך? – נכנס עוד הפעם לתוך דברי כ“עם הארץ” גמור – תן לי פרוסת לחם קטנה, פרור קטן…

קולו רעד וּיפסק, אחרי רגע דומיה הוסיף במרירות: רעב אנכי!

התהפכתי על צדי ואוֹציא את כתנתי משקי ואפתחנה.

עיני שמואליק נוצצו באפלה ותהי דומיה תחת הספסל: שמואליק אוכל את לחמי בכל פה.

– ומה היה מונח בפזמקך האבד? – שאלני אחרי סעדו את לבבו מעט.

– חתיכת גבינה אשר נתנה לי אמי בצאתי.

– ולא נשאר לך מאומה?

– חתיכה אחת עוד יֶשנה בצקלוני.

– תהי לך, די לי פת הלחם לשובב את נפשי.

– הלא מ“אלון” אתה נוסע – השתוממתי – ואיככה זה לא הצטידת טרם צאתך מבית אבותיך?

ברגע זה נשמע קול שריקה איומה, הרכבת הזדעזעה ותנע בחזקה – ותעמוד.

– איפה אנחנו? – שאלתי בבהלה ואתפוש את צקלוני.

הדלת נפתחה מבחוץ ואשמע קול קורא: קלקסה, שלשה רגעים!

– שכב במנוחה – לחש לי שמואליק – עוד לא באנו תולביסקה.

שני הנוסעים אשר על הספסל השני קמו ממושבם וינועו הנה והנה ויצעדו כה וכה בחפזה אל יד הדלת.

המסע נעתק ממקומו.


ו.

– גם כסף מעט יש לך? – שאלני שמואליק ברבות שאון מרוץ המסע.

– יש מעט, ולך?

– אף פרוטה אחת אָין.

– מדוע? הלא אביך איש אמיד הוא?

– בלי רשותו נוסע אני – ענה בעצבון, – קמתי בבקר השכם ואברח.

– ואין איש ב“אלון” יודע לאָן ברחת?

– אחד יודע.

– גם את המעשה אשר תאמר לעשות?

– האחד יודע.

– ולא כִהָה בך?

– זו היא עצתו.

– לצאת לתרבות רעה? לעזוב את התורה? להיות “עם הארץ”? – התרגזתי.

– להיות לאיש!

כל עצמותי רחפו לשמע המענה הזר הזה וארגז מאד.

– איככה תהיה לאיש ואתה מתחרה במרעים ללמוד מעשיהם? איככה תהיה לאיש ואתה עוזב את התורה?

– ואלמוד למודים אחרים.

– מאי עדיף? הגד נא!

– למוד הגמרא היה עלי למשא, חובה קשה, והקריאה בספרים חצונים תענוג גדול, את מלמדי יראתי ואת מורי כבדתי.

– מה יש בהם – מה? – קנאתי לגמרא קנאה גדולה, – איזו חכמה יש בהם, בספרים החצונים? הבינני ואדעה! היש בהם “קמטים” עמקים, רזים כמוסים, אשר רק המח “החד” יבין וידעם? היש בהם איזו סברה חדשה מאירת עינים? ומה יש בהם? במה לקחו את לבבך? ספורי מעשיות אשר לא היו ולא יהיו, או סתם טפשות…

– נדמה לך כן.

– לי? ואתה מוצא בהם דברי תורה? אתה חושב כי המוֹרה גדול וטוֹב ממלמדך? במה כחו גדול? בדברים בטלים!

– גם בילדותנו אהבת אתה את ההלכה, את הפרק הקשה והמסכסך ואנכי אהבתי את האגדה הקלה, הפשוטה והיפה.

– היכי דמי? אגדות חז"ל אתה מדמה לספורי הבל של איזה לבלר שוטה? האגדה עמקה מים, לא כל מח מסוגל להבינה, בכל צפונה כונה טובה… אתה אהבת את ההגדה! אולם הידעת מה היא אומרת? ההעמקת חקור לדעתה? לא! נרפה אתה, אינך יכול ליגע את מחך, אתה יכול ללקק ממעל ככלב… על כן מאסת בתורה הקשה, העמקה ותבחר בספרים החצונים, הריקים, השדופים שאין בהם מאומה…

– מי הגיד לך מה שכתוב בספרים חצונים, ואתה אינך יודע קרא?

– מה כתוב בהם? הגידה לי באמת, מה כתוב בהם?… השמש זורחת… העבים שחורים… הרוח מנשב… הסוס רץ… הצפור עפה… נו! ומאי קא משמע לן? האין אנחנו יודעים זאת? אני שואל: מה יש בזה להבין?…

– ואני שואל אותך: איככה זה תדע את הכתוב בספרים אשר לא קראת?

– מה אתה שואל? – קראתי בבהלה – מי הגיד לי?!

נדמה לי כי כל דמי זרם אל ראשי.

– כן, מי?

–? – נהמתי בדממה – ואֶדם.

שמואליק נגע בלי צדיה בפצע לב דוי נגיעה גסה ואחוש כאב נעכר: היא קראתם לפני פעמים רבות ותתרגמם…

הלב החם אשר בקרב הנער המעֻנה נמלא רגש לוהט, כאב-געגועים עז, ויכה בתמהון ותכבד עליו הנשימה – וידם…

– למה תחשה?

לה נאה לעסוק בדברים בטלים, היא איננה מחיבת לעסוק בתורה, “ושננתם לבניך” כתוב בתורה, היא קוראה בספרים סתם, לבלות זמן, עליה לא יקצוף ה‘, כי על כן גם “חומש” למדה, נערה טובה היא, בעלת כשרונות, גם לב טוב גם קול רך ונעים… יחד למדנו בילדותנו, “חומש” למדה – ותבן, והרבי אהבה; הלא אביה, רבי וֶלולי פליוִישקר, העשיר, ירא אלהים, הוא יודע את אשר הוא עושה, והוא נותן לה מורים ללמדה קרא בספרים, כי על כן אשה היא… איננה מחיבת לעסוק בתורה… עליה לא יקצוף ה’…

– יקיל!

ב“חדר” לעגתי לה ואתגר בה ואקראנה בשם ה“בתולה הפליוִישקית” על שם הכפר “פליוִישק” מגורי אבותיה, ולמרות התהלה אשר הללה הרבי, למרות השמחה אשר שמח אביה בבואו לפעמים העירה “לבחן” את בתו היחידה, בשמעו אותה קוראה לפניו את ה“חומש”, בזיתי לה בלבי, כי על כן אשה היא, “גמרא” לא תלמוד לעולם, לא לה ה“גמרא”, לא לה! אכן גם היא לא התערבה בנו, חבריה בחדר; גאיונה היתה ותבז למשחקינו, אנחנו עודנו קטנים והיא ילדה גדולה לומדת גם קרא וכתוב רוסית, גם לחשוב חשבונות כבר ידעה עד אלפי אלפים…

– הישן אתה, יקיל?

ולפני עיני הנער הסגורות תעמוד תמונת שפרה, הנערה הטובה, חברתו הטובה אשר נפגש אתה אחרי כן בעיר קיסלובקה, מקום שם באו שניהם ללמוד, הוא בישיבה והיא מפי מורה מומחה. אז לא יסף עוד ללעוג לה, אז כבר ידע כי יען אשר אשה היא איננה מחיבת לעסוק בתורה; והיא, בת העשיר לא שכחה ימי הילדות, ותהי לו כאחות כל ימי שבתו ב“קיסלובקה”, לא פעם ולא שתים תִּקנָה את קרעי בגדיו או תקנה את פזמקיו… ויודעת היא במלאכה מאין כמוה, גם לתפור גם לרקם… ידיה הקטנות, הלבנות והחלקות מהירות בכל מלאכה! גם את ספריה קראה לפניו… אמת! אין מה לשמוע… מעשה ב“פריץ” אחד שנסע ביער… מעשה בריבה אחת יפה שנסעה גם היא, ה“פריץ” ראה את הריבה, הריבה ראתה גם היא את ה“פריץ”… מה יש לשמוע? מה ילמד תלמיד הישיבה מזה?… הלילה היה אפל, הככבים נוצצו, האויר היה חם… ומה? מה יש בזה להבין? מה אנחנו למדים מזה? אבל היא אשה ואיננה מחויבת ללמוד, להבין

– מדוע לא תענני, יקיל?

ולפני עיני הנער הסגורות תעמוד תמונת שפרה, הנערה הטובה, חברתו הטובה, ודבקה בה מחשבתו הלוהטת וכמו תנומת-קסם תלפפהו ותעַלפהו… הוא שומע את הקול הקורא אליו כמו ממרחק, קול דברים הוא שומע ולא ידע מה, הוא הוגה בשעה אחת נעימה ומדיבה: שעת צאתו מקיסלובקה. הוא בא להגיד לה דבר לכתו הביתה וכי לא ישוב עוד לישיבה, וכי ילך לישיבת תולביסק הגדולה וכי ילמוד תורה מפי רבי הרשילה “סכינא חריפא”… והיא לא ידעה את השם הגדול הבוער ממרחק, גם את שמע רבי הרשילה לא שמעה… כי על כן אשה היא… את איזה פּושקין היא יודעת, “גוי” לבלר שלא קרא ולא שנה, כדומה לו היא יודעת, ואת רבי הרשילה החריף, העוקר הרים בסברה אחת, ב“קמט” אחד דק, אותו לא תדע, כי על כן אשה היא, רב או דין הן לא תוכל להיות לעולם… אשר על כן לא השתוממה כלל בסַפרו לה את “החדשה” הזאת, ובשבתה אל השלחן וראשה השחור מטה על ימינה הקטנה והלבנה ובשמעה את דבר גבורות ראש הישיבה בתולביסק היתה בת-צחוק שרויה בערוצי לחייה האדמדמות, ותשאלהו בחבה: מה תהיה? רב?… “כן, כן!” ענה בעליצות, והלב כאב מכאוב-פלא, הוא חש בו איזו מכוָה קלה, צרבת נעימה…

– יקיל! – זעזעני הפעם שמואליק בחזקה – מה אתה חולם?

– אני? – עניתי במבוכה.

– שאל שאלתיך, איככה תדע את הכתוב בספרים חצונים?

– אחת היא לך – נהמתי בדממה, – עיניך הרואות כי יודע אני, ואתה הגידה לי מי זה הוא היצר הרע אשר הסיתך לעזוב דרך טוב?

– מה בצע לך כי תדע?

– יען כי עצת שטן רע היא, יען כי האיש הזה נבל הוא…

– אל נא תחרפהו, טוב הוא, צדיק הוא, ישר הוא…

– מי הוא? – זעקתי במרירות.

אריה השד!

האם נדנוד המסע הלם את ראשי אל הקיר, אם שמע השם הזה הממני? רגעי מספר שכבתי דומם, מַשמים, כל מחשבותי התבלעו; אז פניתי אל חברי ואשאלהו במבוכה גדולה: האמנם? איככה? הלא ראיתיו…

שריקה ממֻשכה הפסיקה אותי בדבורי, הרכבת הזדעזעה ותנע בחזקה – ותעמוד.

– איֵנוּ?

– כמדמה לי “תולביסק” – לחש בדממה ויושט את ראשו מתחת הספסל – ואיפה שני הנוסעים? “הגנרל” הזקן איהו?

– אדרבה – לחשתי לו – עתה לא נירא, הגנרל הזקן איננו עוד, גם הבתולה איננה.

זחלתי מתחת הספסל ואתרומם ואתיצב על רגלי ואתנער רגע ואחליץ את עצמותי ואגש אל הדלת – והיא סגורה מבחוץ

– מה זאת? – קראתי בבהלה – מה זאת, שמואליק? אינני יכול לפתוח את הדלת.

ושמואליק שוכב במנוחה תחת הספסל ועונה בנחת: איככה? הדלת סגורה מבחוץ

– נוּ! – התרגזתי – ואנכי הלא צריך לצאת!

ושמואליק עונה בנחת מתחת הספסל: ומה אפוא אעשה לך? הדלת סגורה ואין פותח, המשגיח יודע כי אין פה איש, שר הצבא הזקן יצא עם בתו עוד בתחנה “קלקסה”… “נדמה לך, אב, שוב שבה-נא”… השמעת? כך מדברים רוסית…

– ומה אפוא אעשה? שמואליק! גשה הנה!

– ומה אעשה לך? לשבור את הדלת אינני יכול ואינני רשאי, קרא נא אתה, היש עונך? עוד רגע אחד ונסע הלאה.

מאי משמע נסע הלאה? – התמרמרתי מאד – הלא אני אינני יכול לנסוע הלאה!

– אינך יכול? – השתומם שמואליק תחת הספסל – מדוע אינך יכול? אתי תסע, השתטח תחת הספסל – וסע!

– לאן? – זעקתי מרה.

– לא, לא! – מהר שמואליק לנחמני – עתה נוכל לשכב על הספסלים הרכים כ“פריצים”.

– אבל לאן אסע? – קראתי בבכי ואחל לדפוק על החלון.

– הנה ישמע ה“זנדרם” – מדבר אלי שמואליק בנחת מתחת הספסל – ובא ופתח ולקחך והביאך אל חדרו והיטיב ייטיב עמך…

אבדתי, אבדתי! – בכיתי מרה – אנה אסע? והיום יום ראשון לחדש, יום התחלת הלמוד.

דמעות רבות פרצו מעיני, וקול שמואליק קורא אלי מתחת הספסל:

– אל תירא, יקיל! הלא חברים אנחנו ולא אעזבך, אתי תסע עד הִפתח הדלת לפני נוסע אחר ומהרת להתגנב החוצה וחכית למסע ההולך מורשוב תולביסקה והתגנבת אל רכבת הלשכה השלישית, בה נוסעים יוצאים ובאים בכל תחנה ודלתותיה לא תסגרנה… זכור ואל תשכח: דוקא הלשכה השלישית, כי על כן נער עני אתה, כי על כן ללמוד תורה אתה נוסע, כי על כן תולביסקה אתה נוסע… בשלמא אני נוסע ורשובה, לא איכפת לי כלל, עד בא המסע שמה עוד יבואו הלום נוסעים, אבל אתה הלא תולביסקה אתה נוסע…

ברגע זה נעתק המסע ממקומו.


ז.

– ומה כל החרדה? – נחמני שמואליק ברבות שאון מרוץ המסע ויגיח מתחת הספסל ויעמוד ויתנער כחתול אשר נפל מגבֹה בעמדו על רגליו – עתה נשב כאדונים על הספסל, גם אתה תשב עמי, עתה אין עוד כל “נפקא מינה” ביני ובינך, כי על כן גם אתה ורשובה הנך נוסע.

– האם עד ורשוב אסע? – קראתי בחלחלה.

– מי יודע? אין הדבר תלוי בך כי אם במשגיח הסוגר ואין פותח בלעדו, והיה אם לא יפתח – תסע!

– אללי לי! – נאנחתי במר נפשי.

– למה תרגש? ראה, אנכי אינני דואג כלל, יהיה מה שיהיה, תחת הספסל או עליו, אחת היא לי: נוסע אנכי. אף פת לחם קטנה אין לי, אף פרוטה אחת אין לי, מאומה אין לי – נוסע אני. האם אל המדבר אני הולך? לישימון לא אדם? מסתמא לא אמות ברעב, מסתמא לא אלין ברחוב, אינני ירא מפני כל, יהיה מה שיהיה…

נדמה היה, כי הוא מדבר מדאגה ומתאמץ להשתיקה, הוא נלחם בפחד יום המחרת, הוא כבר החליט להפּקיר את עצמו, יהיה מה שיהיה, אולם הלב עודנו מתמרמר אל ההחלטה הזאת והוא רוחש, רוגש ומפחד…

– האני ירא? – עניתי בתלונה כתובע עלבונו – הירא אנכי? מה אני ירא? האם לכסף אני צריך? למה לי כסף? האת הרעב אני ירא? לא מתּי עד היום ברעב ולא אמות, כדאי לדבר!

– ולמה תבכה? – חנן קולו כמשתתף בצערי.

קולו רעד. נדמה היה, כי עוד מעט ובכה הוא: רגע יגון תקף עליו ואני אח לצרה, דאגה אחת לנו.

– אני? למה אני בוכה? על הצרה אשר באתנו: היום ראשון לחדש, יום התחלת הלמוד – ואנכי אינני!

– ומה? האם לא יקבלוך ביום מחר?

הוא הביט אלי בעין חודרת כחוקר תעלומה; הוא הטיל ספק בדברי.

– והשעור? השעור הראשון השקול כנגד הרבה “שעורים”? אתה אינך יודע מה זה “שעור” ראשון בישיבה, מה ידֻבר בו, מה עמק ומה יקר… ומה גם רבי הירשלה, “סכינא חריפא”! הלא שמעת את שמעו… שָׁער נא בנפשך: שעורו הראשון – ואנכי אינני!

פני שמואליק חפו. אני אינני אח לצרתו, לא צער אחד לשננו, אנכי שָׁלו באמת, לא אירא רע, כי אם חס אני על הזמן, בטול התורה… עיניו נוצצו, גחוך-התלים שנה את פניו, וישאל בחצפה:

– ומה תהיה, שמואליק? רב תהיה?

אש נשקה בי. עוד הפעם שאלה זו! היא שאלה ועתה בא זה ושואל, האם לא יאמינו בכשרוני? האם לא תאמין היא בכשרוני?

ובהביטי אל פני שמואליק הצוחקים צחוק-בטול להרעימני זכרתי את הגחוך אשר רחף על פניה היא בדברה אלי את הדברים האלה – וכל רעיוני נבוכו: ההתל התלה בי גם היא?

– בודאי! – עניתי גם אני בחצפה רבה להרעימו.

– ומה יהיה אז?

– ומה צריך להיות? – לא הבנתי שאלתו.

– התהיה אז מאֻשר?

רטט קר חלף את כל גופי: מה זה ישאל? מה הוא שח?

מה משמע מאֻשר? – שאלתי ברעדה.

– אריה השד אומר – החל שמואליק להסביר לי, אך אנכי לא נתתיו לדבר, צחוק ההתול אשר רחף על פניו כעסני תמרורים ואשפוך את כל חמתי עליו:

– מה לי ולאריה השד? – קראתי בתלונה – הלא משגע הוא!

– במה? – שאל שמואליק וצחוק ההתול נעלם מעל פניו.

– הלא רוח רעה תפעמהו, הלא דעתו מטרפת עליו, הלא איננו “כמו שצריך להיות”.

אני זועק ולבי בל אתי, אני זועק להשתיק סוד שיח הלב אשר ילחש בי לחש ולהט: צדיק הוא, עוסק בתורה בתמידות…

– כה דבריך – ענני שמואליק וצחק ההתול נראה על פניו – אולם הכנים דבריך?

– כנים, כנים! – הוספתי לזעוק בחפזה ולבי בּי חרש ידובב ההפך.

– ומה עשה לך? – אני ממהר להתמרמר אל לבי ולהכניעו – מה עשה לך? ההתעך מן הדרך הטוב ויסיתך לצאת לתרבות רעה, לעזוב את התורה ולעסוק בדברים של מה בכך, האם לא רוח רעה תנוח עליו?

נדמה לי כי נח הלב, לשון אשו לא תנוע, לא תלחך, לא תצרב… ואני מוסיף להכניעו, להשתיקו:

– האתה תהי מאֻשר? – התאמצתי לצחק – אתה שואל אותי ואני שואל אותך, ואמנה אינני יודע מה טיבה של שאלת-כסילות זאת: מה אהיה? יהודי כאבותי, אולם אתה מה תהיה?

– יהודי מאֻשר.

– איככה? במה? מאשר, או לא מאשר, זאת אינני יודע, מה ענין יהודי לאשר? אבל איככה תהי יהודי? במה תהי יהודי? האם בעזבך את התורה? האם בלכתך בעצת רשעים? השומע אתה? על השאלה הזאת ענני!

נדמה לי, כי אני חש נדנוד לשון-הלב, נדנוד-עדנים; היא טבולה בשמן, חלקה מחמאות: פי ולבי שוים…

– אל נא באפך, יקיל! – חנן הפעם שמואליק קולו ופניו הונו – כביר אנכי ממך לימים, הנה אנכי כבר מניח תפלין, ואני אומר לך, כי הכעס יסלף דבריך, ואתה קורא רשע לאיש טוב, אדם המעלה.

– הלא פיך ענה בך! – אני מוסיף להתמרמר עם לבבי – מפני התורה אתה בורח, להיות “דקטור” אתה הולך, ובשלמי כל הרעה הגדולה הזאת? בעטיו של אריה השד, הוא יועצך לרע, הוא השד, המטרף, בז לדבר ה'…

הפעם נדמה לי שאני שומע קול הלב בקרבי עונה כהד פי: שד הוא, מטרף, בז לדבר ה'.

נצחתיו.

– מי?! – התעורר הפעם שמואליק ויקרא בחרי אף – מי בז לדבר ה‘? האיש ההוגה בתורה יומם ולילה? האיש המוסר את נפשו עליה? האיש אשר אין לו בעולמו אלא התורה? הֲבו תדבר הוות? האותו תחרף? צא החוצה באשון לילה ואפלה לעמוד בחצר בית המדרש ה“אלוני” ושמעת קול בוכים, יללה קורעת את הלב. מה קול עצבון זה? מי יבך בלילה בשעה שכל אנשי העיר ישנים במנוחה? קול אריה השד הוא, השד הבז לדבר ה’, היושב גלמוד בפנה ועוסק בתורה בכל רחשי לבבו, הבוכה מרוב חושיו בו…

הלב המנצח זע בי וישלח לשון, לשון אש צרבת… נדמה לי כי איזה נגון מסלסל, מלא מררות עולה ממעמקים, מעמקי הנפש ומזעזע כל קרבי זעזוע-עדנים – ונמוג… אני נכון לקרא בקול, לכעס, להשתיק המון לבבי בחרפות וגדופים, בקנאי את קנאת התורה, אך שמואליק לא כלה עוד את דבריו, הוא השח את קולו, תחנונים ידבר:

– שד הוא! שטן המשחית! השחוק הוא לשמוע! עודך נער, יקיל, נער תם, אינך יודע ענות עני וצרת דך, ב“גמרא” לא ידבר בהם, ב“גמרא” לא ידבר בנגעי בני אדם… ואני כביר ממך לימים, אני כבר מניח תפלין, אני קראתי בספרים, אני קראתי בספרי החיים – ואבין, ואחוש עם לבבי ותפקחנה עיני וארא… ארבע מאות יהודים ב“אלון”, והם עוסקים איש איש בפרנסתו, בעסקי ביתו, ויש אשר יהיה עם לבבם והביטו בספר; אחד הוא אריה, השד, המטרף, הבז לדבר ה', אחד הוא ב“אלון” אשר דאגת העניים והאביונים שמורה בלבבו, אחד הוא בעיר אשר צרכי אחרים קודמים לצרכיו, אחד הוא בעיר העושה ומעַשה צדקות לרוב, אחד הוא בעיר העושה טוב בכל שעה ושעה ואחד הוא בעיר אשר התורה ששון חייו ובה כל חפצו. הוא לא יביט אל הספר, כי אם יאכלנו בכל פה, בכל לב ונפש…

אל! אל! מה האש האוכלת בי! לבי הומה בי, ידוה, ימס…

– שד הוא! שטן המשחית! האם לא השחוק הוא לשמוע! היודע אתה את אריה השד? לא, אינך יודע אותו! ראיתו לפנים ולא ידעת מה ראית, את מי ראית, עודך נער תם, גמרא, גמרא ועוד הפעם “גמרא” – ותו לא מידי… הבקר אור, כפות הרחים נעות ברוח קל, איה בעליהם, איה אריה הטוחן? הנה הוא מחזר על הכפרים, מחזר על הפתחים, מקבץ נדבות – וחי בהן העני, האדם המעֻנה… פנה היום ויאת לילה, כל אנשי העיר ישנים, נחים מעמלם, כפות הרחים נעות ברוח, איה בעליהם? איה אריה הטוחן? הנה הוא יושב בפנת בית המדרש החשכה והוגה בתורה בכל מאמצי כחו, לא ייעף ולא ייגע, אין איש רואה ואין איש יודע, רק עין אלהים צופיה…

קול שמואליק לא נפסק, כי אם נמוג אט אט, וימוג בי גם לבבי… לא חדשות השמיעני חברי, על הדעה הזאת עֻניתי רבות בימי ילדותי, הכוני פצעוני וישקוני “רברברים”… ובכל זאת יורה זה דעה זו כיום הזה, ובכל זאת אני מתנגד לה כיום הזה… איזו הכנעה מעיקה השחה פתאם את גאוני ואקטן מאד בעיני… ותבוא מחשבה אחת רעה למרר את לבבי ולהרעימני: הוא קרא ספרים חיים, הוא למד דעת ואני למדתי רק “גמרא”, ואשר על כן… אני זע למחשבה הרעה הזאת, ואני ממהר להפסיקה ולגרשה, ואתעורר, מבלי נטילת רשות מהלב, ואקרא בחזקה:

– אבל מה עשה לך?

מה עשה לי? פקח את עיני והרך את לבבי! הוא בא לפעמים אל אבי לקחת נדבה, האב לא אבה תת, וידבר עליו אריה וירב לדבר… ואני שומע, אני עומד בפנה ושומע כל מלה ומלה – ותפלנה על לבי כרביבים עלי עשב – וירך…

– מה אמר – מה? – אני מוסיף לגרש את המחשבה האחת הרעה אשר התגנבה אלי למרר את לבבי ולהרעימני – במה פקח את עיניך והרך את לבבך – במה? תורה למדך, תורה? סברה חדשה הגיד? מה אמר, מה?

ובקראי את הדברים האלה ברגש, בעז, רפה בי רגש ההכנעה ואשוב ואגדל בעיני וחברי הדובר בי נקלה בעיני, והמחשבה האחת הרעה רפתה…

– כן, תורה למדני, סברה חדשה הגיד, לא שערתי! – ענה שמואליק ברגש – הוא אמר: רבי ברוך, יהודי אתה, רבי ברוך, ואינך יודע מה הוא יהודי!… האב כעס, הלא למדן הוא, וזה בא ומבטלו, ואיככה לא יתבע עלבונו? ויכעס… ויכעס… אולם אריה לא יכעס, במנוחה ידבר, ביגון ידבר: אינך יודע מה זה יהודי! אתה מניח תפלין יום יום, אתה לומד תורה לפעמים, יש לך צצית על כנפי בגדך ומזוזה על פתח ביתך, ובכל זאת, מחל לי, רבי ברוך, אינך יודע מה הוא יהודי…

– חֻצפה היא, חצפה, לא יותר! – קנאתי קנאת רבי ברוך – אני יודע, כי אריה חצוף הוא, גם את הרב חרף, גם את מנדיל שנק גדף, לא יחת מפני כל, דבר ידבר, אבל מה אנחנו למדים מדבריו? מה חדש?

הלב נח בי, עמד מזעפו ואני מדבר את דברי בגאוה וגדל לבב כגדול העומד על גב קטן…

– כן הגיד גם אבי בכעסו, ואריה לא כעס, בדממה ידבר, ביגון ידבר: יש אדם ויש אדם-יהודי… בראשית ברא אלהים את האדם ואחר כך נעשה האדם יהודי… כל אדם נברא בצלם אחד, בדמות אחת, ומה הוא היהודי?

– שטות היא, שטות, לא יותר! – בטלתי בתנופת יד אחת את אריה ואת שמואליק יחד – הנשמעה שאלה כזאת? הוא שואל: מה הוא היהודי? היהודי הוא יהודי! הישאל איש מה היא הצפור? הצפור היא צפור!

ובדברי את דברי אלה נמלא לבי הנאה: עתה יֵרֶא וישפוט, הוא למד ספרים חיים ואני למדתי רק “גמרא”, מאומה לא למד, וב“גמרא” כל החכמה…

– כזאת הגיד גם אבי בכעסו, גם הוא למדן, גדול ממך, ויכעס עוד יותר ממך, אולם אריה לא כעס, בדממה ידבר, בעצבון ידבר: היהודי הראשון הוא אברהם אבינו, האין זאת? תֶּרַח לא היה יהודי, אברהם הוא אבינו מחוללנו, האין זאת? ובמה היה יהודי? תורה לא למד, תפלין לא הניח, טלית מצויצת לא לבש, ובמה היה יהודי? הנה אני מגיד לך, רבי ברוך: מכניס אורחים היה, גומל חסדים היה, טוב ומטיב היה, חנון ורחום היה, ויהי אדם המעלה: יהודי… הוא זקן בא בימים, בן תשעים ותשע שנה, יושב פתח אהלו, עיף מחום היום הבוער, כל עוד רוחו בו, וירא שלשה אנשים סתם עוברי אורח, וירץ לקראתם ויתחנן אל כל אחד: אם נא מצאתי חן בעיניך, עשה אתי חסד ואל נא תעבר מעל עבדך, סוּרה אלי, הִנפש מעט, הנה היום חֹם בוער, הִשען תחת העץ, בצל דליותיו תשכון – וטוב לך… כן יעשה אדם המעלה: יהודי… הוא שש לעשות טוב, הוא רץ לעשות טוב, מצוה הבאה לידו לא יחמיצנה; וימהר אברהם האהלה אל שרה אשתו לשַׂמחה בבשורה טובה: שלשה אנשים עוברים, אורחים יש, מהרי שלש סאים קמח ודוקא סולת, לוּשי ועשי עגות… בודאי היה לחם בבית אברהם בכל עת ובכל שעה, אכן לאורחים לא יתננו, לפניהם לא יתן לחם יבש, לחם קיבר, לאורחים יתן לחם חם, למענם יאפה חלות לחם סוֹלת, כי על כן אורחים הם, אנשים הם, אחים הם, הוא אמנם לא יֵדָעם בשם, לא יכירם מתמול שלשום, אבל מה לו לדעתם? אורחים הם, עיפים מעמל הדרך, נלאים מחום היום וטוב להם לנוח מעט, טוב להם לסעד לב: וירץ אברהם אל הבקר ויקח בן בקר ודוקא רך וטוב וימהר לעשות אותו… ככה יעשה אדם המעלה, ככה יעשה אברהם היהודי… הוא אמנם לא ידע דין תורה חמור והוא נותן לאורחיו “חמאה וחלב ובן הבקר” בשר וחלב יחדו, אין בכך כלום, יהודי הוא, אדם המעלה, טוב ומטיב, אוהב וחנון… האדם הפשוט חי לו, עובד לו, עמל לפיהו, הוא לא יענה טרם יקרא אליו העני והוא לא יענה גם בשמעו צעקת דל, ואדם המעלה חי לו ולאחרים, עובד לו ולאחרים, עמל לפיהו ולפי אחרים… “וחי אחיך עמך” – זו היא מדת אדם המעלה וזו היא תורת היהודי

ולבי בי נגרש כים, רוח סערה יסער בי, הדברים אשר אנכי שומע חדשים הם לי, נוראים הם לי, הם מצלצלים באזני כאלפי פעמונים כבדים, ואני עומד משמים, נבוך – ולשוני לחכי דבקה… ושמואליק דבר ידבר, ברגש ידבר, בחום ידבר וקסמים בפיו; המלים מתפרצות, נחפזות כזקי אש, כנצוצות מותזים, והן עפות אל פני, אל עיני, ואל לבי להמני ולבלבלני… ואקטן פתאם בעיני ואדל מאד וימך ערכי מאד… נדמה לי, כי אנכי נופל מגבוה לתהום רבה, נדמה לי, כי הארץ תנוט תחתי, ואזעק זעקה גדולה ומרה:

– אם כן צריך היהודי ללמוד תורה?!

דמעות רותחות עלו לעיני בזעקי.

– כן קרא גם אבי במרירות – ענה שמואליק בדממה ואֹדם כסה את פניו – אולם אריה לא יתמרמר, בדממה ידבר, בעצבון ידבר: הלמוד גדול רק אם יביא למפעל טוב, כל עקרו של הלמוד שלנו הוא לצרף את הלב, לטהרו, לרככו ולעוררו למעשים טובים, לצדקה וחנינה, לאהבה רבה; אולם הלמוד סתם, הלמוד בשביל הלמוד, בלי כל מטרה אחרת, הוא אילן סרק, אשר פרי לא ישוה, והתורה היא עץ חיים למחזיקים בה, עץ עושה פרי…

שריקה איומה הפסיקה את שמואליק בדבורו – וידום.

ולבי כים נגרש, רוח סערה הומה בי, הדברים אשר שמעתי הלמוני והממוני, הם נגעו במשיחי, הם חללו את מקדשי ואת מזבח זהבי כסו כלמות ורוק… בלבי חורבן נורא ומעיני לפידים יהלכו… מי מתיז ניצוצות בלבי ומשליכן אגודות אגודות מבעד לעיני?… איפה הייתי? ואנה אני הולך?…

הרכבת הזדעזעה, ותנע בחזקה ­– ותעמוד.

ואני נופל מגבה למעמקים, אני שוקע ושוקע לעומק אין סוף – ואתכוץ תחת הספסל…

– תחנה “כַּפי”! – קרא הקורא – חמשה רגעים!

איזו יד דופקת על כפות המנעול. הדלת נפתחה.

איש בא – ויצא…

– ברכבת “למעַשנים”! – קרא היוצא אל נושא כליו.

והדלת נפתחה.

– צא בהחבא – לחש לי שמואליק – צא מהרה, בזהירות, לבל תִּתָּפֵּש, חושה…

הוא חותה גחלים על לבי, משחק הוא לי… מדוע נעתקו מפי מלים? הכה קטנתי? המאום לא למדת? היצדק?…

– חושה פן תאחר… סוגרים את הדלתות…

– הנה אמרת, שמואליק – אני דובב בשפתים דולקות – כי עקרו של הלמוד שלנו הוא לצרף את הלב, לטהרו, לרככו… הלא כן אמרת, הלא כן אמר הוא… האין זאת?… הבה ואשאלך…

קול הֲגָפַת הדלת… המסע נעתק ממקומו…


ח.

אנכי עומד אל יד חלון הָרַכָּבֶת ומביט החוצה; יום ולילה נלחמים…

ותכבד גם בי המלחמה עד מאד. ויהי לבבי הרך לשדה-קרב ויחשב להשבר…

ואנכי נדהם, מחשבותי נבוכו ולא ידעתי להבדיל בין אור לחושך…

ותלחם בי הדעה החדשה בדעה אשר נשׁרשה בי משכבר הימים, הדעה אשר חוָּה לי אריה השד על-פי שמואליק – בדעה אשר ינקתי עם חלב אמי, וילחם רגש הגאון הנטוע בלב כל עוסק בתורה, גאות רוח הממית עצמו על התורה, ברגש ההכנעה אשר בא פתאום לדכא את רוחי, למעט את דמותי, הכנעה לפני הבחור הזה המדבר מישרים – ולא רוחי…

אני בוש, אני עומד דל וריק…

אני נדהם ונכלם; לא אכיר בין אוהב לאויב, לא אבדיל בין אור לחושך…

ואיככה זה היה הדבר? האם סר כחי ממני? מדוע ידעתי להעמיק חקר בדברי חכמים וחדותם? מדוע ידעתי להעמיק שאלה, לקמוט כל סברה, להרבות קושיות, אִבּעיות וכל מיני “דחקות” והגמרא הלא גמרא היא, ומדוע זה נעתקו מפי מלים הפעם? כלה כחי, יבש מוחי…

אני בוש, אני עומד דל וריק…

הנה זה בא להורות אותי דעה חדשה, תורה חדשה לא שערתי, סברה חדשה לא ידעתי – היצדק? האי אפשר לבטל את דעתו החזקה והנוראה הזאת? ואנכי מחויב לבטלה, למען אשר תשרש מקרב לבבי, אני מחויב לבטלה עד בלתי השאיר כל זכר לה, יען כי חזקה היא, נוראה היא, פלסתר היא ואין לה תקנה אלא בטול… במה?

אני בוש…

האם תושיה נדחה ממני, הגבור במלחמתה של תורה? האם אי אפשר למצא איזה “ורמינהו” עמק בדבריו? האם אי אפשר להזיזה בחדוד? האין בהם כל נפתל ועקש? האין בהם כל “דחק”? האם מתרפה אנכי? מדוע אבדה עצה ממני?

אני עומד דל וריק…

אשא עיני למרום וארא את השמים לוּטים בערפל עב, זעיר שם זעיר שם, בוקע זוהר הרקיע את העננה…

אני מסב את פני אל שמואליק ונדמה לי, כי גדל פתאום, והוא הולך הלך וגדל, הלך וחזק מאד, ויש אשר אדמה לראות גדול עומד על גביו, ענק רם ונשא אשר לו עינים גדולות, מאירות ושוקטות, אשר קולו כקול יונים מתגנב אל הלב…

ואנכי עומד נדהם, האין לי תשועה?

מקדשי חלל לעיני ואנכי מחשה מבלתי יכולת להגן עליו…

היצדק?

לבי ישוע על החומסים תורתי, ותצת כאש חמתי על מחללי מקדשי…

קצף אין-אונים…

היצדק? האמנם אין ביני, הגולה למקום תורה, לזה, היוצא לתרבות רעה ולא כלום?

האיננו יוצא לתרבות רעה?

הלא אריה השד שוקד על התורה ועמל בה בכל כחו, וזה הלא על פי עצתו הולך; המסית ומדיח הוא אריה השד?

אני נבוך ונדהם, לא אכיר בין אוהב לאויב, בין אור לחושך…

– יקיל! – אני שומע קול שמואליק קורא אלי.

ומפני קולו נִחת אני, קולו כנחש ילך, ישרוט את הלב.

– הלא אתי תסע, יקיל!

– לאן? – זעקתי בחלחלה.

– הלא הראיתיך לדעת כי דרכך לא נכונה…

– מה? – נתתי בקולי – הדרכי לא יתכן? הלא זו היא דרך תמים, דרך יהודים ישרים, אשר אין להם בעולמם רק התורה, הדרכי לא יתכן? הלא זו היא דרך צדיקים אשר לא יחתוּ מפני נחש עלי דרך, מפני מסית ומדיח… הנה אתה אומר בלבבך, כי תורה חדשה למדתני אשר לא ידעתי, פלסופיה למדתני אשר לא שערתי, נקלותי בעיניך, כי רק גמרא למדתי מבלי אשר תשיב אל לבך, כי הכל יש בה… הנה אמרת בשם אריה השד, גאון עוזך, כי הלמוד סתם, “לא ללמוד ולעשות” קל ערכו האם לא ידעתי זאת? האם לא חלקו רבנן בין הלומד תורה לשמה ובין הלומד תורה שלא לשמה? אכן הם אמרו: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה… השומע אתה? לעולם יעסוק אדם בתורה…

איזו אבן מעמסה נגולה מעל לבבי. במאמר הזה מצאתי סעד לי ואתמך בו.

– תּמים אתה, יקיל – אשמע לעג מר – אם יעסוק אדם בתורה לעולם, במה יתפּרנס? והם הלא אמרו: אם אין קמח אין תורה…

הערפל אשר על פני השמים נקרע פה ושם, ומבין הקרעים נשקפים שמים כהים, שמי-אפר… קרעי הערפל ידאו, ירחפו, ישוטו – ולא יתלכדו…

ועדין אני עומד דל וריק, נפעם ונכלם ונפשי האמללה תשוע: היצדק?

לבבי בי מפרכס, אני מתאמץ לתפוש בזכרוני איזה מאמר תלמודי נמרץ להתמך בו – ואין.

הכל כמו נמח מזכרוני.

– אתי תסע, יקיל – שב שמואליק לפתותני – תורה למדת דיֶך ולמדת חכמה שיש בה גם מלאכה מפרנסת ומאשרת…

– אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים… כי אם בתורת ה' חפצו.

– אינך יודע, יקיל, מה בין מאושר לאומלל, אינך יודע בצערם של אדם רב, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים? אמנם האדם איננו מלאך והחיים אינם מתבתא רבתי, כל הבא יושב ולומד: האדם צריך לאכול!…

– ובכל זאת לא נתנה התורה למלאכי השרת כי אם להאדם.

– ואדם יפיק תבונה, כי ראשית כל הוא צריך לחיות, לחיות אי אפשר בלי מזון ומחיה ולחם לא יפול מן השמים, צריך האדם לעמול עליו, צריך האדם לדעת איככה ימצא את לחמו; וגם היהודי אדם הוא; אפשר לאדם להיות לא-יהודי ואי אפשר ליהודי להיות לא-אדם. ואשר על כן אמרו חכמים: “דרך ארץ קדמה לתורה”. כן יתמך אריה השד בדברי חכמים וכן ידין להֲלך-רוחם: ראשית כל דרך ארץ, החיים וצרכיהם ואחר כך תורה, ואם אין קמח אין תורה…

– והקמח הוא אושר האדם?

– קמח עם תורה לשמה, תורה המלמדת את האדם דעת החיים וצרכיהם, המלמדת לאדם דעת במה יזַכה את ארחו, במה יהיה האדם המעלה – יהודי

קרעי הערפל בשמים קטנו, רבו ויתפזרו במרחב אין קץ. הם דאים, מרחפים, שטים בגובה נורא… והשמים הכהים נשקפים בינות לקרעים, לאט לאט ילבינו, יאורו, – וימלא העולם אור כהה…

– הוא אשר דברתי – שב שמואליק לדבר על לבבי – האם בלמדך תורה הרבה תאושר? אני הולך ללמוד חכמה שיש עמה מלאכה מפרנסת, ואתה הולך ללמוד תורה שאין עמה מלאכה – וסופה חסרון קמח ובטלה.

– הנה כי כן, שמואליק, – אני מדבר בחמת קרי – פרנסה אתה מבקש, מִרעה טוב אתה מבקש, דאגת מחר שלאחר זמן אתה דואג. הזאת היא תכלית האדם, לחשוב על אודות הלחם אשר יאכל? משול כבהמה אשר אחרי כל ירק תדרוש…

– תכלית האדם היא לחיות…

– גם הבהמה חיה – הפסקתיו בדבורו – ומה יתרון לאדם?

ולהחיות! כלה את מדברו – לחיות ולהחיות, זו היא תכלית האדם!

איָם העבים השחורים? ערפלי טוהר ידאו, ירחפו במרום. רקיע השמים טוהר, האור זך…

ועדַין אני עומד נדהם ונפעם, לבי הומה בי, טרם אדע להבדיל בין אור לחושך, ושתי הדעות נאבקות, מתרוצצות בי.

ותכבד עלי המלחמה, ויהי עם לבבי הרך להשבר…

אני נאבק בשארית כחי. הדעה הפשוטה אשר נשרשה בי בילדותי, כי אין לו ליהודי בעולמו רק התורה ולמענה נוצר, מפרפרת בי, מתרוצצת ומפרכסת, מאנה הכנע…

– הלא אמרת, כי אריה השד ישען על דברי חכמים, ואחד מחכמי התלמוד אומר: “אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית את עצמו עליה”, השומע אתה, שמואליק? החכם התלמודי אומר, כי היהודי צריך להמית את עצמו על התורה, ואריה השד אומר כי תכלית האדם היא לחיות, דברי מי שומעין? הא? את הדעה הנעלה הזאת השמיע ריש לקיש, אשר בודאי ידע חובת היהודי לעשותה, וזו היא דעת כל ישרי לב בישראל…

רגש נועם רפרף על לבבי ויזעזעהו – ויחם… צל תקוה חלף על פניו ברגע-יאוש האחרון; איש המלחמה ירה את חצו האחרון בשכבו על הארץ מתגולל בדמו…

ושמואליק התעורר הפעם ויבט בי במבוכה ויחשה רגע אחד כמקבץ נפוצות מחשבותיו, ואחר ענה ברגש:

– את האבן הגדולה הזאת ידה גם אבי באריה השד בהתוכחו עמו, אבל החטיא המטרה, כי היה היתה אבן הנגף לרוחו למשען.

– איככה? הלא מפורש יאמר, כי האדם צריך להמית את עצמו על התורה, מבלי אשר ידאג למזון ומחיה ולהבטל בדאגתו זאת מלמוד התורה!

– ואריה השד הוכיח, כי לא זאת היא כונת ריש לקיש, כי משבשים את דעתו בהטעמת המלה “ממית” תחת להטעים את המלה “עצמו”, אמנם כך יאמר החכם התלמודי: אין דברי תורה מתקימים, אין אדם יכול לקים את דברי התורה הזאת וחקיה, חקי אהבה וחנינה, חמלה ורחמים, אלא אם כן ימית את עצמו, את טובת הנאתו הוא, את האהבה היתרה אל עצמו ובשרו על חשבון אהבת רֵעַ… הרואה אתה? ריש לקיש לא ישא דעו על אדות למוד התורה, כי אם על קיוּם מצותיה הטובות, מצות אהבה, ככה יאמר החכם התלמודי וככה יעשה אדם המעלה…

האמית את עצמי? האבטל את דעתי אשר ינקתי עם חלב אמי? האם בגלותי למקום תורה אינני עוד אדם המעלה? האם בהקדישי כל ימי לתורה אינני עושה את חובתי? האמנם צריך אני לדאוג גם למזון ומחיה לעתיד? האמנם גם היהודי מחויב לדאוג לפרנסה ולבטל בשביל הדאגה הזאת למוד התורה? הכך היא דעת חכמי התלמוד?

– וכך אני עושה – הוסיף שמואליק לדבר ברגש – אני עושה כמו שצריך לעשות כל יהודי, והיה אם יהיה ה' עמדי והצליח את דרכי ואהיה יהודי מאושר, חי על יגיעו, חובב תורה והולך בדרכיה, דרכי נועם ואהבה…

קולו נפסק מרוב חושיו בו, ונדמה לי, כי הוא נשבע שבועה גדולה, שבועה חמורה…

– ואשר על כן שאלתיך: האם להיות רב אתה הולך? הזאת היא המטרה? ההיה יהיו כל היהודים רבנים? ככה ישאלך כל איש הדעת…

ברגע ההוא חשתי שריטת-עדנים בלבבי: ככה שאלַתני גם היא…

האם לא ישרה דרכי גם בעיניה?

רגש עלבון נצת בי ויכוֶה לבבי…

– ובכל זאת רבים אשר יחשבו כמוני מאשר יחשבו ועשו כמוך!…

– אריה השד אומר – עונה שמואליק בבטחה – כי שתי הדעות האלה נאמרו מפורש בתלמוד: “תנו רבנן: “ואספת דגנך” מה תלמוד-לומר? לפי שנאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: “ואספת דגנך”. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים”… אלה הן שתי הדעות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, האחת היא דעת חכם מן הישוב, היודע להלך נגד החיים, והשניה היא דעת תלמיד ממתבתא דרקיע… זה אומר: הנהג בהן, בעניני עבודה ופרנסה, מנהג דרך ארץ, שקדמה לתורה, וזה אומר: התורה קודמת לכל דבר, זה אומר “וחי בהם ולא שימות בהם”, לא נִתנה התורה אלא בשביל החיים, וזה אומר, החיים הם קליפות השום ולא נברא האדם אלא כדי ללמוד תורה…

האם אי אפשר ללכת בדרכי רבי שמעון בן יוחאי? האם יהיה לבוז האיש אשר דעתו כדעת איש קדוש אלהים זה?

– כן, יקיל, את דעתו זאת כבר בטל גם כן חכם תלמודי והוא אביי, הוא אומר: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן". מדוע? יען תורתנו היא תורת חיים, יען התורה נתנה בשביל החיים, “וחי בהם ולא שימות בהם”, יען כי ראשית כל צריך האדם לחיות, המתים אינם יודעים מאומה, המתים אינם צריכים כל תורה, במתים חפשי, כיון שאדם מת נעשה חפשי מתורה וממצות, התורה היא סם חיים ולא סם מות, התורה היא עץ חיים למחזיקים בה… איש גדול היה רבי ישמעאל, חכם לב ונפש חנינה, משתתף בצערם של אחרים, – תורת חכם כזה היא מקור חיים…

הבוקר אור…

וארא את האור ואַבדל בין אור לחושך…

ויכָּנע לבבי – ואדום.

– ההיטב חרה לך? – הוסיף שמואליק לדבר על לבבי כמשתתף בצערי – הקשה לך לבטל את דעתך אשר הסכנת עמה מילדותך מפני דעת אחרים חדשה? היזקין אדם עם דעותיו אשר רכש לו מנעוריו?

– “חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”! – יורנו החכם מכל אדם.

– כה אמר גם אבי בוכוחו, אולם אריה השד הוכיח לו טעותו: אפשר לחנך לנער על-פי דרך טובה, אפשר להרגילו במדות טובות, אפשר להרגיל את לבבו בתורה, לאהבה אותה ולדבקה בה, אולם אי אפשר ללמד את הנער כל התורה בנעוריו, אפשר לטעת בו מדה נכונה ואי אפשר להבינו דעה רמה. תינוקות של בית רבן לא ידעו ולא יבינו את אשר יורו זקני תלמידי חכמים אשר עליהם יאמר “כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם”, אולם האיש המונע את עצמו מן ההגיון ומחזיק כל ימיו בדעה אשר רכש לו מנעוריו מבלי הרהר אחריה, לו “עם הארץ” יקרא, אשר כל זמן שיזקין דעתו מטורפת עליו, וזה הוא שכִונו במאמרם המחודד: במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה…

שריקה ממושכה הפסיקה את שמואליק בדבורו.

סועת מחשבות התחוללה בי, לבי הולך וסוער…

הרכבת הזדעזעה ותתע בחזקה – ותעמוד.

סועת מחשבות הממתני: אריה השד… מה לי ולו? מי הוא, כי אשמע בקולו?… האם לא כִּזב לי שמואליק באמרו בשמו את הדברים הנוראים ההם? האמנם מפי אריה יצא?… שפרה הפליוָנשקית… מה לי ולך?… האם רב אהיה?…מה לה לדעת?… האם אחיה אני?… ההתל התלה בי?… היאבי?… אין מביאים ראיה מאשה… נשים דעתן קלה… ולאן אני הולך?… הלא תולביסקה אני הולך… ללמוד תורה אני הולך… ואיפה אנכי?… מה היה לי?… מה החלום הרע אשר חלמתי?… מה יכאב ראשי?… מה יבער לבי?… מה לי ולה?…

– יקיל!

מי קורא לי? הא?

– חכֵּה כמעט רגע, יקיל! – קורא אלי שמואליק מתחת הספסל.

וזכרון רבי הרשילה “סכינא חריפא” נגע פתאום אל לבי, כצרי אל פצע אנוש. מגע-עדנים…

דמות איש זקן וחכם מרחפת לפני…

זה אריה השד, זאת שפרה הפליוישקית, זה שמואליק הלץ – מה לי ולהם?

דמות הזקן המרחפת לפני מאירה כשמש ונוגה לה החודר אל לבבי…

מה לי ולהם? היחושו את אשר יחוש לבבי?…

הדלת נפתחה…

תפשתי את צקלוני, ואקפוץ מן הרכבת – ואפול מלא קומתי על הארץ…

מה קול השחוק הגדול אשר ירעם באזני? האם שמואליק ישחק על מפלתי? לא! הוא שוכב תחת הספסל… הוא נוסע הלאה… הלאה… ואני?… אשוב… אלכה ואשובה…

איזה הדרך ישכון אור?…

קול מַשרוֹקית החרידני… קמתי מהרה וארוץ…

– שמואליק!!

איננו עוד, חלף עבר…

ואוָתר אני לבדי…

האם גשם דק יורד מן השמים? עיני עיני, יורדה דמעה…

הבטתי אל צקלוני – והוא פתוּח…

עוד שאר פזמק אחד – ואיננו, כי בנפלי הָשלך מצקלוני… מי מצא את המציאה? מי שחק בקול?–

בערב היום ההוא באתי תולביסקה.

בלי פזמקאות באתי… אף אחד לא נותר…



הקלדה: רבקה לבני; ויטנברג רחל; יעל זאבי

הגהה: תמר הקר; ויטנברג רחל; בני סורקין



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!