בת־עמי – היא אני עצמי
הקיץ ההוא היה ממילא סעור.
היה זה קיץ ראשון בביה“ס התיכון לבת־עמי בת הי”ד,
בו נפגשה לראשונה בחייה עם בני המין השני.
נבטה בה אהבה ראשונה לנער בן גילה ובן כיתתה.
ו“בחופש הגדול” שאחרי שנה זו – גילה בה עניין סימינריסט שכן,
שהשאיל לה מספרייתו העשירה רומאנים עבי־כרס,
בהן סופר על אהבות נאצלות צרפתיות ורוסיות
בדפי ז’אן כריסטוף, הנפש הקסומה, אנה קרנינה, וסוטנת קרויצר
וגם – בדפי סיפוריו של בורלא, ראובני, ברנר וצבי שץ,
ליבה היה כשער פתוח היטב לידידות, לאהבה, לרומנטיקה.
באותו חופש פרשה מעט מחברותיה ושקעה בספרים ובהירהורים.
החופש הגדול ההוא היה לוהט, אביך ומתוח.
השנה היתה תרפ"ט.
הכל נשם פחד מפני “מאורעות” חדשים העומדים לפרוץ.
היא קראה יום יום ב“דואר־היום” את החדשות
וסבא שלה הסביר לה את הדברים הסבר היטב.
הם התגוררו אז במורד רחוב החבשים בירושלים,
על סיפו של מסעף שהוביל מזרחה,
לבית־החולים האיטלקי, שבמורד רחוב־הנביאים,
והוביל צפונה, במורד – לרחוב מאה־שערים.
עמוק בליבה היה חבוי זכר זמן אחר של ערב־מאורעות,
בו ישבה בארון חשוך עם אמה והקשיבה לסיפוריה
על אודות רבי עקיבא ומוות על קידוש־השם,
ושתיהן נלחצות אחת אל חברתה באֵימה.
אבל עיקר הפחד הייתה הידיעה ששמעה,
שאותו נער שאהבה – יצא למחנה־צופים אל מחוץ לעיר,
לקבוצת קריית־ענבים, אל מול הכפר אבו־גוש העויין.
עוד לפני הצהריים, נודע לה דבר ההפגנה הצפויה של הבית"רים ברחבת־הכותל והפחדים שעוררה בלב יהודי ירושלים – מחשש תגובת הערבים.
למחרת אותו יום שררה דממת־מוות בשכונה.
איש לא יצא מביתו לרחוב, אלא בשל סכנת פיקוח־נפש.
בת־עמי שכבה כדרכה על הרצפה הקרירה שבחדרה, שקועה בקריאה.
היה זה סמוך לצהריים, כששמעה מכיוון בית־החולים האיטלקי את נהמת ההמון.
אמה שישבה על הספה וקראה בעיתון, הייתה חוורת־פנים, קופאת.
סבא שלה נכנס מחדרו, שם ישב ולמד בגמרא, ואמר:
־ הפורעים היגיעו, אנחנו נשב במקומנו ולא נזוז.
איננו יכולים להועיל. אני מקווה ש“הבחורים” יעצרו בהם.
לשמע דבריו קמה האם מהספה וישבה על־יד בת־עמי, לאחר שסגרה את החלונות,
כאילו יכולה הייתה לעצור בעד סכינים וכדורים.
געש ההמון מכיוון בית־החולים לא שכך.
נשמעו יריות, נשמעו פיצוצים. נשמעו קריאות רמות.
סבא אמר בשמחה: – זהו! “שלנו” יורים! “שלנו” זורקים “חביות”!
הכול יסתיים טוב, בעזרת השם.
בת־עמי ישבה מכווצת תחתיה, דברי סבה לא עודדו אותה.
ליבה היה נתון אי־שם במערב־צפון,
בקריית־ענבים, שלא ראתה ולא ידעה עליה דבר, שנדמתה לה בקצה העולם.
מן הרחוב עלה קול כרוז ביידיש, כמו אז בשכונת “כרם”, לפני שנים רבות:
־ יהודים, אפשר לצאת לרחוב, הסכנה חלפה!
בת־עמי נשמה נשימת רווחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.