רקע
תקוה שריג
התפילין

אגב חיפושי אחר מזוודתו של הרברט, נכנסתי למחסן הזה.

הרברט היה רפתן הולנדי, שהחליט לקום ולעזוב את קבוצתנו,

שעל־יד המעיין.

הוא חיפש לו משק גדול, אשר ריפתותיו מלאות פרות.

בריפתנו היו, באותם ימים, שמונה, או עשר פרות בלבד.

אותו מחסן היה צריף ישן נושן, שהפרוץ היה רב בו על העומד,

ודחוסים היו בו, בערבוביה, העשויה לייאש,

מזוודות, תרמילים, תיבות וצרורות.

פתאום נפלה עיני על רצועת עור שחורה,

שביצבצה מתחת למכסהו של סל־קש ענק, בפינה אחת.

היא היתה רכה ומבהיקה בברק עמום ועשיר – תאווה לעיניים.

חמדתי בה, לעשותה לי חגורה לשמלת־השבת הרקומה שלי.

משכתי בה כל עוד ניתנה להימשך,

חיתכתי אותה בשיני, וכבר היתה בידי.

תחבתי אותה לכיסי, חיפשתי ומצאתי על נקלה

את המזוודה של הרברט ההולנדי,

ומיהרתי לצאת מן הצריף המחניק, שריחו כבד,

ריח של קורי עכביש וצפיעי עכברים.

נעלתי מאחורי את דלת הצריף החורקת באנחת רווחה.

מייד ניגשתי אל אדולף הסנדלר

והוא חיבר לי בנפש חפצה אבזם מבריק לחגורתי,

כשהיה מחדד בפני המסמיקים, אחדים מחידודיו הגסים.

הודיתי לו על טרחתו וחזרתי לי למחסן־הבגדים

שמחה בהצלחתי הכפולה:

המזוודה המבוקשת היתה בידי וגם חגורה נפלאה,

שלא היתה כמוה לאף אחת מבנות הקבוצה.


אותו יום, ערב שבת היה, ולאחר טבילת ערבית במעיין,

שבו היינו רוחצים,

לבשתי את שמלתי הלבנה, הרקומה

וחגרתי למותני את החגורה החדשה.

פתאום חשתי בעצמי, שמבעד לרוחי הטובה עלי,

אני נטרדת מרגע לרגע, יותר,

עד שהיתה הטִרדה למצוקה שתפסה אותי כולי.

־ האם גנבתי את החגורה? והלא היו כל חפצינו שייכים לכולנו,

ולא היה אצלנו שום “שלי – שלי, ושלך שלך”,

מהו הדבר הטורד והמציק הזה, שהשתלט עלי?

לאחר קבלת השבת והארוחה, טיפסנו גבוה בגלבוע

וישבנו שם על הסלעים.

ליל־השבת הסהור שזרח על העמק מקצה,

עשה אותנו עצובים ורגישים,

ואת השירים החסידיים שבפינו – לשירי געגועים.

לידי ישב נער חרישי, חיוור פנים,

שעיניו הגדולות נדמו לי כשתי בארות של אפילה,

עיניו אלו העלו בי זכר פניו של אבי.

אלה הפנים שהיכרתי רק מן התצלום הנושן,

שנותר לי לאחר מותו, בעודני ילדה קטנה.

כן, הינה פניו פני הנער,

שתפילין־של־ראש הדוקים למצחו הלבן הגבוה,

והתפילין־של־יד כרוכים לזרועו השמאלית – – –

לפתע ידעתי בבטחה גמורה, שהחגורה החדשה שעל מותני

רצועת תפילין היא, ממזוודתו של נער זה,

בעל הפנים החיוורים של בן־רב.

פתאום ראיתי בי, שבתוכי פנימה,

כבר ידעתי זאת למן הרגע הראשון.


במוצאי־שבת, נכנסתי לחורשה, הדלקתי אש בזרדים יבשים

ושרפתי את הרצועה, עד אפר.

כך נוהגים לעשות לחפצי קדושה, שאין להם שימוש.

ועדיין לא נמס הסלע שרבץ על ליבי.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות