רקע
תקוה שריג
מלחמת הלב בלבבית

לפני קום המדינה, הייתה לנו “ממשלה בדרך”, זו שעמדה בראש היישוב בארץ.

לממשלה הזו קראו “הוועד הלאומי לארץ־ישראל”, שטיפל בכל הבעיות המיוחדות ליישוב הציוני היהודי בארץ.

במאורעות תרצ"ו, כשרבו התקפות הערבים על ישובים יהודים ועל יהודים בערים, היה נחוץ כסף רב לקניית נשק מגן, אבל כסף לא היה.

מה עשו?

עמדו והכריזו על מבצע התנדבות:

כל איש יהודי וכל אשה יהודייה בארץ יתנו מתכשיטיהם,

או מכליהם היקרים, השמורים עימם כמזכרת, למבצע קניית הנשק.

למבצע הזה קראו “כופר־הישוב”,

כי “כופר” פירושו: “דבר אחד תמורת דבר שני”,

למשל כסף־פדיון תמורת שחרור ממאסר.

במתן “כופר־הישוב”, נעשה כל תורם למשתתף בהגנת היישוב היהודי, מפני התקפות הכנופיות הערביות.


יום אחד ואני כבר חברה בקבוצת־החוגים שעל־יד מעיין־חרוד,

קיבלתי מכתב מאימי, מירושלים, שבו כתבה לי,

שהיא תרמה שתי מצקות מרק כבדות ועתיקות,

עשויות כסף טהור, ל“כופר־הישוב”.

הקבוצה שלנו הייתה באותם ימים ענייה ורעבה, ולא עלה על דעת איש,

שגם אנחנו יכולים להשתתף במבצע “כופר־הישוב”.

ואני דווקא העליתי זאת על דעתי:

הרי כולנו כמעט, באנו מבתי טובים,

ויש בוודאי לכל אחד בסתר המזוודות, או בפינה בארון,

משהו השייך לו אישית, רק שלו.

למשל שעון, או מתנות אחרות מחגיגות בר־מצווה!

סך־הכול היינו אז בני שמונה־עשרה תשע־עשרה,

ו“הבר־מצווה” שלנו נחוג רק לפני שנים ספורות.

ובכן, יום אחד, באתי לאסיפה והיצעתי לחברים,

שגם הקבוצה שלנו תשתתף ב“כופר־הישוב”.


אבל לפני שבאתי לאותה אסיפה,

התחוללה אצלי מלחמה פרטית, בין הלב והלבבית.

כשהייתי קטנה, נתנה לי סבתי שרשרת זהב ועליה לבבית־זהב.

גודלה לא עלה על גודל ציפורן של אגודל

ודמותה, כפי שמעיד עליה שמה, כדמות לב קטן.

ללב הזה הייתה דלת זעירה, נפתחת ונסגרת על ציר זעיר

ומנעול לו קטון, שכמעט לא ניתן לראותו…

אמרה לי הלבבית:

־ אני לא נחוצה לך, את בכלל לא עונדת אותי אף פעם,

רק שומרת עלי סתם בקופסה נשכחת.

אם תתני אותי ל“כופר־הישוב”,

אולי יגיע לידי אשה שלא תטמין אותי בחשיכה,

ואני אהיה תלויה גלויה על צווארה, לאור היום!

אמר לי לבי: – תני הכול ל“כופר־הישוב”!

למשל את שעון הזהב, שקיבלת מהדוד משה לבת־מצווה,

ואת טבעת הכסף שקיבלת מהדודה מלכה,

אפילו את כפית־המלח הקטנטנה, העשויה כסף,

אבל לא את הלבבית שבתוכה שמורה תמונת אבא!

איך תעיזי?

עונש יבוא עלייך אם תתני אותה! עוד תראי!


כשהקבוצה קיבלה את הצעתי, להעלות תרומתנו ל“כופר־הישוב”,

התברר שהיו גם היו אוצרות טמונים במחשכי המזוודות!

תכשיטים יפים ויקרים לכיס, ובעיקר ללב, לרבים מן החברים.

איש מאיתנו לא השתמש בדברים הללו,

אפילו שעונים פשוטים לא היו לנו,

כי חשבנו כל אלה למותרות, שאינם יפים לחברי־קבוצה, חלוצים,

על אחת וכמה שרשרות, לבביות וסיכות!


בין ערימת התכשיטים הלא קטנה, שנאספה חיש מהר

מכל החברים ובעיקר מהחברות,

היה גם שעון הזהב בעל שרשרת הזהב שלי,

גם כפית הכסף הקטנטנה למלח,

גם הלבבית, שהייתה תלויה על שרשרת זהב דקה.

רק את תמונת אבי הוצאתי מתוכה

ושמרתי אותה במסתרים, יחד עם טבעת הכסף הקטנה,

שלא התאימה עוד לאף אחת מאצבעות ידי שגדלו מאוד,

מאז התחלתי לעבוד עבודת־כפיים, בגן־הירק של הקבוצה.

ערימת התכשיטים שנשא איתו הגזבר שלנו יום אחד לירושלים –

אילו היה מוכר אותה, הייתה פותרת הרבה הרבה בעיות

פרנסה של הקבוצה באותם ימים….



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות