רקע
תקוה שריג
אני משרתת אצל גברת "ברוך־השם"

ומתחפשת למישהי אחרת

יום אחד, מגיעה קריאה בטלפון לשלוח מהר מהר

בחורה לעבודה אצל גברת אחת, ברכה הלוי, בחיפה.

מה פתאום תיסע חברת קבוצת־החוגים שעל שפת הנחל,

לעבוד אצל גברת הלוי בחיפה?

כי בעלה הנכבד, ברוך הלוי, סוחר עשיר בחיפה,

התנהג יפה מאוד עם גזבר קבוצת־החוגים.

הוא נתן לו סחורה בהקפה,

אפילו כשלא היתה לו לירה אחת על הנשמה,

ועכשיו, הינה אשתו ילדה בת

ואין לה כוח לעשות בעצמה את עבודת הבית.

הוא מבקש, שאחת הבחורות שלנו תבוא לביתו לעזור לאשתו.

את מי בוחרים לעבודה המחורבנת הזו?

אותי…


ביום ראשון אחד בבוקר,

ארזתי בתיק בית־הספר שלי העשוי עור,

שהבאתי איתי כשיצאתי לקבוצה, מעט בגדים, כלי רחצה ומגבת.

ואני נוסעת ברכבת לחיפה, לרחוב שאת שמו שכחתי,

אבל את מקומו אני זוכרת היטב, בעצמות…

אני עולה במדרגות, בלב דופק, ומרגישה שפני חיוורות

וברכי כושלות, אני חושבת בליבי, תוך כדי כך,

שאילו ידעה אמי בירושלים,

שבתה יחידתה הולכת להיות משרתת של אשה אחת בחיפה,

היתה קוברת את עצמה באדמה מרוב כעס ובושה.

אני דופקת על הדלת ששלט נחושת קטן תלוי עליה:

“משפחת ברכה וברוך הלוי”.

הדלת נפתחת, ומי ניצבת לפני, שמנה כחבית,

אם לא הגברת הג’יניג’ית, “ברוך־השם”?!

אם לא התמוטטתי ונפלתי תחתי, סימן שהייתי עשויה מפלדה.

הרי זוהי ידידתה המצחיקה של אמי,

שותפה שלה ב“הסתדרות נשים מזרחי”, יושבת ירושלים!

זו שקראנו בינינו בצחוק, גברת “ברוך השם”,

מפני שהיתה חותמת תמיד את שמה מאחורי מכתביה “ב”ה"

ב.ה. (ברכה הלוי, בראשי תיבות).

זו היא עצמה!


אותו רגע, באה מחשבה לראשי.

־ את לא מראה אפילו סימן, מי את באמת,

את לא את, שמך לא שמך, את לא ירושלמית, שום דבר!

־ כן היא שואלת אותי – במה אפשר לעזור לך?

־ אני מקבוצת־החוגים – אני אומרת לה.

־ את מקבוצת־החוגים? – היא שואלת אותי –

הלא את נראית ילדת בית־הספר! מעניין!

כאלה ילדים אתם?

אז אולי שלחו אותך לעבוד אצלנו בבית?

־ כן, בדיוק כך – אני משיבה לה וזיעה מכסה אותי,

מפני שאני מרגישה בעיניים שלה, שהיא מתחילה להכיר אותי.

־ מה שמך? היא שואלת.

־ שמי בת־עמי – אני אומרת לה.

־ ואני הייתי נשבעת שאת היא תקוה, בת חברה שלי מירושלים,

שכבר לא ראיתי אותה ארבע שנים, מאז שעברנו

מירושלים לחיפה! הייתי ממש נשבעת שאת היא!

־ ומניין את? – היא מוסיפה – ואני רואה בעיניים שלה,

שהיא עדיין לא מאמינה לי…

־ אני מפתח־תקוה – אני משיבה לה וכל הדם נעלם מפני.

־ מפתח־תקוה? – היא משתוממת –

־ טוב, היכנסי, שבי ושתי כוס תה, בת־עמי,

ואחר־כך אראה לך מה לעשות בבית…

את מבינה, אני ילדתי בת, לפני שבועיים, ואין לי כוח לעבוד,

ובעלי היציע לי, שבחורה מהקבוצה שלכם תעזור לי בבית…

־ כן – אני אומרת לה – אני יודעת, אמרו לי.

וכך, ישבתי לי במטבחה של גברת “ברוך־השם”,

שתיתי תה, שמעתי לצווחות התינוקת שלה וערכתי לי בראשי

תשובות לכל מיני שאלות, שאולי תשאל אותי הגברת.


חצי שנה עבדתי אצל גברת “ברוך השם” בפרך.

סיידתי לה את המטבח, כיבסתי לה חיתולים מגואלים,

הידחתי לה כלים, שפשפתי לה רצפות,

וסחבתי לה סלים מלאים מן המכולת.

שנאתי את משפחת “ברוך־השם” שנאת מוות…

מדי פעם, ניסתה גברת “ברוך־השם” לשאול אותי עוד שאלות

וסיפרה לי סיפורים רבים על תקוה,

הבת החמודה של חברתה, ה“תאומה” שלי מירושלים,

הדומה לי יותר מאשר הדמיון שבין שתי טיפות מים…


וגברת “ברוך־השם” הזכירה לי את ירושלים

וירושלים הזכירה לי את ילדותי.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות