רקע
תקוה שריג
רוזה שרה בחג־ העצמאות

ביקוד יום שרב, בשעת הצהריים,

נזדנבתי לסופו של תור המצפים לאוטובוס לטבריה.

כמה עשרות תלמידות בית־ספר, לועסות מסטיק לתיאבון, ניצבו לפני בתור.

הנחתי ביאוש את חבילותי הכבדות וּבַהיתי בשיממון סביבי.

התחנה־המרכזית של תל־אביב המתה כמרקחה. הנוסעים המיזעים, הרוכלים על מרכולתם,

האוטובוסים הנוהמים ומעל לכל, תרועות הפרסומת ברדיו,

על מקלטי “קולרון”, מזרוני “גומעדין”, מטעמי “תלמה” ומי־יודע־עוד־מה.

לפתע, נחה עיני על רוזה שעמדה בראש התור, לבושה אביבית,

ואין בה כלום מסימני שרב ועייפות.

  • “הוי” – חשבתי בליבי – "אילו הכירה אותי הרוזה הזאת!

  • אילו “תפסה” לי מקום באוטובוס והייתי יכולה להניח חבילותי ברמה

ולהושיב עצמי על מושב כלשהו!

אך ודאי, אפילו בחלום, לא תדע, שאני חיה איתה בקיבוץ אחד!

עד שהעולים האלה מכירים את כל החברים…

ובעוד אני מהרהרת כך, בשמץ של זעם, קוראת אלי רוזה בקול גדול ועלץ:

  • תקוה! תקוה! בסדר! – ומנפנפת לעומתי בשתי זרועותיה,

כמי שאומרת, שהיא כבר תדאג לי.

שמחתי על המיפנה העליז בגורלי ונעתי קדימה בביטחון,

שכן כבר נבלע ראשו של התור באוטובוס שהיגיע.


ישבתי לצידה של רוזה, בברכה ובתודה,

והתחלתי לשוחח איתה, ולשאול:

  • מה שלום ילדיה, איך הדירה החדשה בשיכון־העולים,

איך העבודה בסנדלרייה, שבה התחילה לעבוד…

זו הפעם הראשונה שאני מדברת איתה, מאז יום בואה.

אותו יום, בקיץ שעבר, ישבתי יחד איתה ועם שני ילדיה בארוחת־צהריים אחת.

הייתה זו ארוחה רגילה בשבילי,

אבל להם, הראשונה, או השנייה, במקום החדש, הזר.

הילדים התעקשו ושמתי לב לנועם בו נהגם עימם, אִמָם.

לא, מאז באמת לא החלפתי עימה מילה הייתי בטוחה, כאמור,

שאין היא זוכרת כלל את פני,

ועל אחת כמה וכמה שאינה יודעת אודותי, מטוב ועד רע.


ומה בעצם, יודעת אני אודותיה?

מה פירוש? הכול! שהיא משם, פליטת השואה.

שמשם היגיעה לונצואלה, אל אחיה, שהזמין אותה אליו,

שהיא אלמנה וילדיה יתמים. אך…

לא כיצד ומתי נתאלמנה, ואיך נתייתמו הבנים.

אני יודעת שהיא יפה וחביבה על כל רואיה, שחומה ועיניה שחורות.

שהיא עליזה ונאת־גיזרה. שהיא לבושה בטוב־טעם ומתהלכת בחן עם כל אדם.

ועוד יודעת אני, שהיא שרה יפה – –

וכאן נתכווצתי תחתי, בתוך הרהורי. כן, היא שרה יפה…

ומה קרה, בעצם, בחג־העצמאות?

האמנם, יודעת אני אודותיה הכול?

הלכתי סחור, סחור.

נזכרתי, שקלטתי פעם איזה דיבור שקשר את רוזה עם אידה קמינסקיה,

השחקנית היהודייה המפורסמת מפולין.

שהן נפגשו במקרה,

או שרוזה הוזמנה אל השחקנית, העירה,

באחד מימי ביקור זו האחרונה, בארץ.

־האם ראית את ההצגות של קמינסקיה בארץ? – שאלתי.

רוזה נדהמה: – מה לי ושאלה זו?

עד לרגע הה דיברנו עברית. מכאן ואילך, פתחה ביידיש.

איזו יידיש! וילנאית, עסיסית, שוטפת. כן, כרתי את היידיש שלה

מאותה ארוחת־צהריים משותפת, בקיץ שעבר. שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו.

רק היא דיברה ואני הקשבתי מאד. מדי פעם, זרקתי מלה ושתיים ביידיש שלי,

הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני, כחצץ.

ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחר דף. מה היה בו ומה לא היה בו:

יש בו יהודי נודד. יש בו שואה. יש בו מוות. יש בו פרטיזנים.

יש בו יהודים בוגדים ויש בו נכרים־מחסידי־האומות.

יש בו קציני סס. ויש בו אחד, קצין ס.ס.ס.ר., יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר.

ויש בו נערה יהודייה בודדת בצבא־האדום – –

ומה אין בו? נעורים של ממש ואביב.

אין בו אהבה על־מילאת, ילדים נולדים אל חיק בטוח,

בין כתלים איתנים, תחת גג עמיד.

אין בו בעל־ואב בריא ומפרנס. אלה אינם.

הסתכלתי בה כל אותה שעה, בפניה הנאים, בעיניה הבורקות בשחרירותן.

בוודאי שאינה למעלה מבת שלושים ומשהו. המלחמה נפלה עליה, בהבשל ילדותה.

את משפחתה בנתה על החורבות, בשוך האש. כל יקיריה כלו.

את בית הוריה מצאה תפוס על־ידי נוכרים

ואולי על־ידי רוצחיהם, ממש.

אצבעות שתי רגליה נקטעו כליל בפגז, ביער, בין הפרטיזנים.

שני רסיסים עדיין “מטיילים” בגופה.

והיא כולה שמחת־חיים, הומור, ושנינה!

מה סודה?

כמה יפה ועצובה שירתה, זו ששמעתי פעם, כשנכנסתי למחסן־הבגדים, בשעת־צהריים,

כשהייתה עומדת שם לבדה ומגהצת. כן, ותמיד שרה בעצב…

ושוב נתכווצתי:

ומה קרה בחג־העצמאות?

לא, עדיין לא, הוספתי לדבר סחור־סחור.

  • ואיך יצאת מברית־המועצות? רוזה?

  • כאשר הודיעו הרוסים, שכל המבקש להצטרף לקרוביו בפולין, יוכל לצאת לשם, יצאתי.

התחכמתי שלא להגיד דבר שאצטרך לשלם בשבילו בחיי.

לא אמרתי שאני רוצה בחיים אחרים, לא שיש לי קרובים בוונצואלה,

ובוודאי לא שתכוונתי לעלות לישראל…

אמרתי פשוט, שיש לי קרובים בפולין, רק זאת.

היה לי מזל וקיבלתי את הניירות במהרה, ופאשול, עם הילדים ועם המזוודות לווארשה.

והיו לי מזוודות!

הרוסים נתנו לי פיצויים של נכות־מלאה בגלל הרגליים וקניתי מכל טוב!

העפתי עין על רגליה הנאות, הקטנות מדי, אמנם, הנתונות בנעלי־קיץ יפות.

מי יכול להאמין שאצבעותיה קצוצות.

  • וכשבאתי לווארשה. – המשיכה – הישגתי מייד עבודה טובה,

כזבנית בחנות, ומצאתי גם חברה ודירה.

  • ומתי איבדת את בעלך? – בכל סיפורה עדיין לא נגעה בו.

  • עוד לפני־כן, בברית־המועצות. נשאר לו רסיס רימון בראשו…

גם הוא שירת בצבא־האדום כקצין. שם גם נפגשנו.

עווית־צללים חלפה על פניה. שתקתי.

היא לא פירשה האם מת האיש, או עזבה…

  • אילו ראית – הוסיפה לאחר שהייה קלה–־ איזה גבר יפה היה בעלי – ונשתתקה.

  • ואל מי נסעת לוונצואלה ולמה, בעצם, נסעת?

  • יש לי שם אח. גדול ממני בשנים רבות.

מצאנו זה את זה על־פי “חיפושי־קרובים” בעיתון.

הוא “לחץ” עלי שנבוא. שנינו בלבד שרדנו בעולם. זה היה הגיוני: דם מושך דם.

נסענו שבועות על הים.

משהיגענו אליו, התברר לי במהרה שזה לא זה…

ביתו, בית מתבולל. אשתו גויה, ואילו ילדי שלי – דיברו יידיש.

את הבן הגדול שלי אף לימדתי לקרוא ולכתוב יידיש.

התחלתי לחשוב על עלייה לישראל. אחד ממכירי, שראה בלבטי,

היציע לי להתקשר עם חיים רימון שלכם, השליח של הקיבוץ.

נפגשתי איתו והוא עזר לי בעלייה וגם היציע לי לבוא לקיבוץ שלו, אליכם.

ועכשיו אני פה…

  • ואיך כאן, אצלנו, רוזה? כבר יש לך אצלנו הרגשת־בית?

כשאת נוסעת, כמו היום, למשל, את כבר מתגעגעת למקום, או לילדים שלך בלבד?

  • כן. אני מתגעגעת. – אמרה וספק בקולה.

אומר לך את האמת, בתחילה היה קשה. קשה מאוד.

הייתי לבדי.

כולם אמרו לי “שלום” וחייכו לי. כל החברים.

אבל הייתי לבדי. הדלת שלי לא נפתחה.

ו – את מכירה את גוטה, העולה החדשה? מה לא עשתה בשביל להשחיר עלי את חיי?

היא סיפרה לי שפה, במשק, ינצלו אותי בעבודה קשה,

מכיוון שיש לי ילדים ואין לי בעל…

הזהירה אותי שלא אדבר עם הוותיקים,

כי כל מה שהם שומעים הם מוסרים במזכירות ומדברים באסיפות…

שאשמור על זכויותי. שאקח כל מה שמחלקים…

אני, שיש לי ארגים מלאים כל־טוב!

אבל עבר זמן, היכרתי גם חברים אחרים, חדשים וותיקים.

התחילו נכנסים אצלי ונכנסתי אצלם.

ראיתי שיש כאן אנשים טובים ואנשים רעים, כמו בכל מקום.

אבל החיים טובים. החוקים שלכם טובים.

לילדים שלי טוב כאן מאוד.

הם שמחים. הם לא כל־כך מרגישים שהם יתומים…

אבל לא מזמן, היה לי לילה אחד קשה… אבל גם זה עבר.

כן. עכשיו היגענו.

  • את מתכוונת לחג־העצמאות?

  • איך ידעת?

  • ראיתי. שמעתי.


ליל חג־העצמאות גאה בנהרה, בשמחה ושירה.

על הדשאים שמסביב לחדר־האוכל נקשרו שרשרות של אורות.

הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים.

מנגינות עליזות נשמעו, נועם וחג.

הכול צהלו. גם הם, רוזה ושני ילדיה היו עליזים,

שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם.

לאחר־מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעצמה.

מי לא שר ומי לא רקד? ילדים עם הורים, נערים עם קשישים,

עולים עם ותיקים, וגם רוזה.

נתקלתי בה בתום גל ההורה.

בשעת־חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה.

שרו שירי “היו זמנים”, מאז “העלייה הראשונה” ועד היום הזה.

שרו בליצנות את “שאו ציונה נס ודגל” ואת “פעם אחת, בחור יצא”.

הקהל היה שותף לצוות, במצהלות צחוק ושיר, ברקיעת רגליים ובמחיאת כפיים.


לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה רוזה ופתחה בשיר ביידיש. השתררה דומייה.

קולה היה נעים. זמרתה מסולסלת.

היא שרה במתח וגלשה מדי־פעם לזיוף־מה.

דרך שירתה היה מסולסל, גלותי. הלחן – מלא יגון.

המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד לאמו־הורתו, בדרך לכבשנים.

מי שחש ומי שהבין ומי ש –


האולם, המלא אדם, קפא. כאמור ליד הכותל הדרומי ישב הנוער.

לאו דווקא ילדי בית־הספר… אבל בנים.

מהם אבות לילדים. הדור השני שלנו.

ישבו שם אביה ותמרה ועמוס ורזי וכל השאר.

ופתאום – התחיל להידרדר הצחוק. תחילה בלחש.

הינה, הינה, ידבק בילדים בצעירים. יאחז בכול, כמגיפה…

קפאתי על מקומי. על־ידי עמדה רעיה. נערה.

היא חייכה בעווית של טרם־בכי. רציתי לעזור לה. ולי.

אמרתי לה: – רוזה טעתה בבחירת השיר: כאן שרו “בצחוק” והיא שרה “על אמת”…

האשה השרה, רוזה, החווירה ונתקפלה, מלה אחת קפאה על שפתיה. כמו נשברה.

רוזה ברחה החוצה.

מה קרה באולם, לאחר־מכן, לא אדע.

יצאתי מייד אחריה.

כדרך שמנסים להרחיק דברים מעיקים, שיפה להם שכחה,

ניסיתי להדחיק את הפרשה ההיא מליבי, עד שישבתי, עכשיו, לצידה.

לא. עד שראיתיה בראש התור והיא כולה אביב.

  • את יודעת – אמרה רוזה – כשהילדים צחקו ממני אז,

ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי לעצמי: –

  • גם פה הם אנטישמים!

אין הבדל. גם הם לא רוצים לשמוע על יהודים!

מה חסר להם? מה אתם יודעים? – כללה גם אותי.

  • מה אתם יודעים – חזרה ואמרה –

אתם אומרים שהיהודים והישראלים הם עם אחד?

לא, זאת לא אמת – – לא העליתי על הדעת, שכך תנקוב האמת בתודעתה.

שתדע לבטא כך את הדבר שאירע בחג־העצמאות!

– את יודעת – המשיכה רוזה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית.

למה לי עברית? וכי אינני מדברת די שפות?

למה לי להבין אתכם? האם אתם מבינים אותנו?


הדרך היגיעה לקיצה. היגענו הביתה. הביתה?

רוזה הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי ממנה. היא אמרה:

  • נכון. ראיתי שהחברים הוותיקים לא צחקו ממני.

רק הנוער צחק, הדור השני.

אבל אתם הלא ההורים של הנוער הזה!

והשתתקה.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות