רקע
תקוה שריג
הטבעת

חנה היא קרובת משפחה רחוקה


מאז הבוקר, היינו רכונות יחדיו מעל לערימת עופות שחוטים ומרוטים.

אלה נשחטו לקראת חג הפסח שעמד לבוא עלינו, וככל הנראה, שלא לטובה….

ימי שרב לוהטים, קלקולים בקווי המים, השריפה בדיר ולהבדיל,

אוטובוסים תכופים, שופעי אורחים…

מקצתן של אותן מכות כבר התחלנו טועמים מאז פרוס ניסן,

ולקראת החג גופו – עוד ציפינו למלקוש.

בשנים האחרונות ואפילו בשנות בצורת, בחר לו זה לרדת על ראשינו,

דווקא כשהיינו יוצאים בסך לקציר העומר.


העופות השחוטים, שהיינו מורטות נוצותיהם, היו מונחים על גבי מדף נמוך,

כשגרונותיהם השסועים מדולדלים, כלםי מטה, ומזרזפים דמיהם על העיניים הקרושות.

אף שלא הייתי מן הסלדניות המובהקות, היסבתי עיני מראותם.

בכל פעם שעשיתי כך, נחו עיני על ידיה של חנה, שכנתי לעבודה.

מתוך הדם, הפרש והנוצות, בהקה לעומתי, על אחת מאצבעותיה, טבעת זהב מוזרה.

עבה היתה ומיושנת מאוד, ואבן לה בתווך, כמין פטמה אדומה אבל מבהיקה.

על אמת־ידה השנייה בלטו בכחול ספרות מקועקעות.


ידעתי, אף כי לא מפיה, שחנה מניצולות השואה היא.

כבר עבדנו יחיד ימים אחדים ושוחחנו בעניינים רבים ושונים.

תמיד היינו נעצרות כשקרבנו לתחום הדברים ההם.

את סיפור חייה שמעתי, קטועות, מפי קרובתנו המשותפת.

שם חפרה בקלשון, נהגה עגלה העירה למכור תוצרת, וחטבה עצים, כיבסה בישלה.

גם עתה בוערת העבודה תחת ידיה, ואין לה מתחרות.

מעוטת השכלה חנה ולא למדה אף בבית־ספר עממי.

עם זאת חוננה האשה בכישרון־סיפור נדיר.

כשהיא מתחילה לתאר מעשה שהיה, הנך ננעץ ממש אל תוך המעשה.

את סיפור חייה שמעתי עכשיו קטעים קטעים.


זכרתי, ממה ששמעתי, ששכבה פצועה בתוך בור־ההריגה ביחד עם כל יהודי העיירה.

בתה בת השש ובעלה, הירויים למוות, שוכבים מעליה.

זכרתי, שבהיותה פצועה והכרתה מעורפלת, זחלה, שלא ברצונה, שלא בידיעתה, כחיה,

ליער – – – וביער – – – ובנהר הקרח – – – והיא הרה – – –

לאחר־מכן נצודה וצורפה לשיירת־יהודים מובלים מזרחה – –

ובתוך הצעידה היפילה את ולדה, בהליכה; אף לכרוע ארצה לא נתנו לה הגרמנים. – –

הגברים הצועדים בשיירה מסיבים עיניהם מראות,

פושטים בגדיהם וזורקים אותם לעברה, לספוג דמיה,

והקתות הולמות בקדקדיהם – – –


עכשיו נטרדתי בשל הטבעת הזו שלה.

ברור שאין זו טבעת־נישואין, חנה אשה בודדה עכשיו.

זכרתי שאת חנה אין שואלים שאלות. קשת־רוח היא וזעפנית,

אבל כשהיא פותחת בסיפור – מקשיבים. מקשיבים מאד.

לא שאלתי דבר בעניין הטבעת, אף שזו הציקה לי יותר ויותר.

עיני הן שהסגירוני.

חנה נתנה בי לפתע מבט חכם בעיניה האפורות, הכול־יודעות, ואמרה:

אני רואה שאת סקרנית מאוד לדעת מהי הטבעת המשונה הזו שלי, מה?

הינהנתי לה בחיוך רפה, כמי שנתפס בקלקלתו

והיא סיפרה לי, ביידיש עסיסית:

…כשהכל נגמר – עלה השחר, שחר של יום אור לאחר סיוט.

נפערו שערי הברזל של המחנות. ארובות בתי־המשרפות־ליהודים שבתו.

ריח מתקתק ומחליא שלט בכול ולא היה ממנו מנוס. ריח בשר־אדם.

המתים מתו. והחיים רצו יותר מהכול – לחיות.

פשטנו בכל הדרכים וצעדנו מערבה. אפורים. עירומים למחצה. רעבים. צמאים. מיובשים. מאוגרפים וממורפקים.

גם אני צעדתי. לבדי, בידיים ריקות. ראשי גלוח. פי – ריק משיניים.

כל לבושי – שמלת־נייר ומעיל מרוט שקיבלתי מחייל רוסי,

ממשחררי המחנה.

ואין לי ולא כלום: לא תעודה. לא פרוטה. לא מטרה. לא כתובת.

ריקה ומנוערת. רק אני וגופי.

עיני נסתנוורו ובהו בתדהמה בירוק ובתכלת:

– הייתכן? כבישים רצים, בתים מפשילים גגות אדומים, גני־ירק מפזזים?

מקשאות, שדות? פלגים? יער מרקד?

וכל אלה חגים ונעים סביבי ומאיימים לבלוע אותי – –

והינה גם אנשים! עוד יש אנשים בעולם!

לא תליינים באפור. גם לא מקקי־אדם, לא שדודים כמונו, הקצטניקים. לא מוזלמנים.

אנשים! פשוט אנשים חיים! (“לעבעדיגע מענשן!”)

התגברתי על הסחרחורת וצעדתי משאית רדפה אחרי.

קפצתי לתעלה שבצד הדרך, נבעתת.

חבקתי עפר. המשאית הישיגה אותי ונעצרה.

– סוף. עוד סוף – חשבתי באימה.

מן המשאית קפץ הנהג.

בחור צעיר בלונדיני (“אשיינער שייגץ”), שדיבר רוסית.

הוא הרגיע אותי, ואמר לי לקום,

הוא צחק אלי ברחמים (“מיט רחמונעס”).

האמנתי לו. הזדקפתי וצעדתי אחריו כמהופנטת. עליתי לתאו במשאית ונסעתי.

חום ענוג ומתק עז נתפשטו בכל גופי. דמעות. מה טובות היו הדמעות.

בפעם הראשונה מאז, הן נשפכו וניגרו ללא הפוגה, והאבן שבליבי כמו המסה…

המשאית נסעה, אני בכיתי והנהג הביט בי, מדי פעם, בעיניים לחות,

מפטיר מילה במבוכה והדרך רצה לקראתנו כבחלום…

היגענו לעיר אחת, השד יודע מה שמה.

שם כיוון אותי השייגץ לבית גדול.

מסביבו רחשו יהודים מעוותים כמוני, שלדים.

לתדהמתי נוכחתי, שהיגעתי לעיר אשר בה פועלת רכבת,

שתוכל להביא אותי לעיירתי, תוך נסיעת שעות אחדות בלבד.

כל כך קרוב, היה העולם ההוא לעולם הזה

ואני לא ידעתי!

קיבלתי בגדים, נעליים, “תעודת־עקורה” וקצת כסף,

ושוטטתי ברחובות העיר ההרוסה המלאה פליטים,

מצפה למועד הרכבת לעבר עיירתי. הביתה.

בפעם הראשונה עלתה בדעתי השאלה,

האם הבית שלי עומד? האם בכלל נשאר משהו ומישהו בעיירה?


וכבר הייתי מהלכת ברחוב שלנו.

כבאותם ימים רחוקים צועדות הפרות למרעה.

כאז, מתנשאים הדחלילים הצבעוניים בגינות־הירק, הצוהלות ברענן, מאחורי הגדרות.

גויות בריאות־בשר, בשמלות־כותן כחולות מפסיעות בטוחות,

כביכול הן צומחות ומתמרות מן הקרקע.

אני מכירה את כולן בשמותיהן ואילו הן – תוהות לעברי,

מושכות בכיתפיהן ומלעיגות. הן אינן מכירות צל שכמותי…

והינה הבית, הבית שלנו.


כל החלונות והפתחים קרועים לרווחה.

מצעים מתאווררים בחמה: הכסתות, הכסתות שלי! אדומות ותופחות,

כסתות שהיו אמא וסבתא מפטמות בפוך משובח וצחור, בלילות החורף, בחדר הגדול – –

אשה צעירה יושבת כאן על המפתן שלי, של הבית שלי והתינוק יונק משדה…

דומה, שהיא מסתכלת בי, במבט בוחן, חושד.

הסתמרתי, ומיהרתי להסב עיני.

לא. אני לא אתן לה להכיר אותי!

הינה האגוזה – גדולה וירוקה. האגס עמוס פרי־קיץ לעייפה.

האכסדרה המזוגגת יורה חיצי־קרני־שמש בכל צבעי הקשת.

את האכסדרה הזאת בנה אחי…

עצים אלה נטע סבא…

כל אלה שלי. שלי.

לא. לא חלמתי לראות כאן את הורי ואת אחַי –

ננעץ בי שיפוד של כאב שלא ידעתי כמותו,

מאז זחלתי ביער ודם בעלי, בתי ותינוקי ספוג בבגדי.

נעצתי בבית עיניים כלות. עמדתי לרגע, מהססת,

אך מייד שבתי אל עצמי והמשכתי בצעדה, במעלה הרחוב.

כמאליו הובילו אותי רגלי לביתה של קטיושה הזקנה, המינקת שלי.

האפשר והיא עוד חיה?

מה נפלאה אהבתי לגויה הזקנה הזו (“אנאלטא גוייעטע, אבער א גאלדענע”).


וכבר היגעתי לביקתת הזקנה, בחצר ביתנו.

עודנה ניצבת. דלה, אובדת בסבך־עזובה של עצים ושיחים.

הדפתי בקלות את הפשפש הרעוע וצעדתי על השביל המוביל את הביקתה.

העצים, גם כאן, כבדים בפרי. הנתיב מגודל פרע בעשב רווה.

כלב זקן מאוד, חסר שיניים כמוני, מסתמר, מתכונן לנבוח,

אך במהרה הוא נרגע ומכשכש לי בזנבו בידידות.

האומנם היכיר אותי? הוא המיודע הראשון מעולמי הישן – –

שמתי כף־ידי, רועדת כולי, על כף המנעול.

לפני בחדר אפל ודחוס – קטיושה!

הינה היא יושבת הגויה הישישה וסורגת. קמוטה. מרעידה.

האומנם כך היא יושבת מאז,

וכל הרוחות הנוראות החליקו על כתליה ולא חדרו פנימה?

לא אש־אויב, לא רעב, לא מגיפות, לא חיות־אדם?


– מי זה? – שואלת הזקנה בקול ניחר, ומפנה פניה לעבר הפתח.

אני רואה שעיניה סומות, עיוורת לגמרי.

– אני, הנק’ה!

והגויה, ללא צל פתיעה זוכרת את קולי, ומשיבה לי:

– הנק’ה? בתי הנק’ה?… את חיה?…

בואי ואנשקך… סוף־סוף… את לבדך?..

אני יושבת על ריצפת העץ, לרגליה, ולרגע אני שוב קטנה. קטנטנה.

אני באה בשליחות אמא, להביא לקטיושה מרקחת1־דודבנים.

וטוב. ושלום. ויש גג ומעוז לאחוז בו.

– הנק’ה, חנק’ה, בתי.

כבר מאה פעמים בא מלאך־המוות ליטול נשמתי ולא נטל…

בעלת־חוב הייתי.

לא יכולתי למות בטרם אחזיר לכם את הטבעת

– איזו טבעת? – אני שואלת וניעורה מן ההזיה בה שקעתי לשניית־נצח.

– קטיושה, סבתא טובה, איפה כולם?

איפה אמי? איפה אבי?

איפה האחים שלי והאחיות איפה כולם?! –

אני שואגת ומצמידה את מצחי אל ברכיה הגרומות של הגויה הסומית, ומתייפחת.

אני בוכה ובוכה, וידה הקשויה והרועדת של הזקנה

מחליקה שערותי. מחליקה ומקילה, מחליקה ונוטלת.

ואוצר הדמעות מידלדל והולך. עד שהוא תם.

רגועה ומפויסת כילדה קטנה אני יושבת שם

ושומעת סיפורה של קטיושה כבערפל.

– אינם, בתי. אף אחד איננו. ברחו… נשחטו…

את אברמ’ל אחיך, שנשאר כאן אחרון, עם אשתו ותינוקם שאך נולד –

רצח בני, סטאש’ק.

עכשיו הוא, הרוצח, גר בביתכם.

אם תראי שם אשה ותינוק – אשתו היא זו עם תינוקו. כלתי עם נכדי.


אני נזכרת וסומרת לשנייה לזכר המבט שהטילה בי ההיא,

הרוצחת, כשצעדתי על־יד ביתה.

– בבית שלכם יושב בני הרוצח. הוא מעבד את האדמה שלכם.

הוא חולב את הפרות שלכם.

ואלוהים שותק. וכולם שותקים. יש רחימא – אומרת הזקנה.

– אחרי ששלכם ברחו מכאן, – המשיכה –

ומי שלא ברח נרצח, כמו אברמ’ל אחיך,

היה פה שוד גדול ונורא בכל בתי היהודים. אז עדיין גרתי בביתי הישן.

יום אחד הלכתי לביתכם. לראות מה עוללו לו.

ביתכם עמד עדיין ריק באותו יום.

חיפשתי, חיפשתי. מה חיפשתי?

אולי גם כן לתפוס משהו, כמו כל האחרים? לא אשבע לך שלא…

ידעתי מקומו של מטמון שטמנה אמך באדן החלון. אותו חיפשתי.

אמך בעצמה הראתה לי אותו, יומיים בלבד, לפני שלקחו אותה הגרמנים הארורים.

לא. השודדים לא נגעו באבן.

היא היתה מונחת בדיוק במקום ובאופן שרק אמך ידעה להניחה. פתחתי.

לא היה שם מאומה. אמך שקראה לי והראתה לי אותו,

על־מנת שאמסור אותו לידי מי שיחזור, כנראה התחרטה ולקחה הכול.

ליתר ביטחון נתתי ידי בחור בקטן, כי עיני כמעט סומות היו כבר אז.

בתוך האבק הרגשתי בטבעת!

את יודעת, הטבעת הישנה עם האבן האדומה,

שאמא שלך קיבלה מסבתא שלה ושמרה עליה כל־כך…

והינה טבעת זו הייתה בידי.

למה השאירה אותה אמך באבק החור? לא־אפשר שבמקרה!

טבעת זו הייתה יקרה לה מכל תכשיטיה ואני, הנק’ה, לקחתי, את הטבעת.

נתתי בה אצבעי. הביטי!

התבוננתי באצבעה המעוותת של קטיושה, באבן האדומה,

והיה לי כאילו אני מביטה בעיני אמא. אמא שלי!

– הינה היא, הנק’ה – לחשה הזקנה – קחי.

הלא בזכותה לא לקח אותי מלאך־המוות.

בעלת־חוב הייתי. קחי אותה לך ותהי לך למזל.

ואני, אמות לי הפעם, ישו רחימא – –

נתתי את אצבעי בטבעת של אמא.

היבטתי פעם בטבעת ופעם במינקת שלי הישישה,

שראשה השב הרעיד באפלולית הביקתה.


שוב הלך הרחוב בחמה, מואר וחמים.

פניתי מבלי משים לעבר ביתי,

אך מייד סבתי על עקבי לכיוון ההפוך.

הוצאתי את שתי ידי מכיסי שמלתי וצעדתי נמרצות.

הטבעת באצבעי שלחה חום וחיים בכל גופי.

ידעתי שבכל פעם שאביט בה – תביט לעומתי,

מן האבן האדומה – עין של אמא, עינה הכחולה.


– עכשיו מבינה את – הביטה בי חנה בעיניה החכמות –

למה לי טבעת משונה וישנה זו?

היא פשוט כל מה שיש לי מהעולם ההוא, מאמע שלי, זיסע מאמע מיינע.




  1. “מקרחת” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות