רקע
תקוה שריג
שחרה של "שחרייה"

(מתוך פנקס)


פרקי היומן הבאים, נרשמו סמוך לשעת התרחשותם של הדברים, ב־1956, בהתרשמות בלתי אמצעית מפגישה עם עולים ב“שחרייה”, תחנת־חיים ראשונה לעולי צפון־אפריקה, שהקים והדריך הקיבוץ־המאוחד. שימשתי שם כמורה וזכיתי לבוא במגע עם עולם חדש, זר ומעניין, למדתי שם פרק קצר, אך עמוק בידע עמי.

* * *

 

“שחרייה” של יום    🔗

דומה לכוורת. אין בה מאפרוריותה של מעברה. צריפיה צובעו בתכול וירקרק, צבעים הבאים לרמז על רצונם של הקולטים שחייהם של שוכני צריפים אלה יהיו עליזים וטובים יותר, מחייהם של יושבי המעברות.

בצידו המזרחי של המחנה מתנוססת סככת־פחים רחבת ממדים – מכון לתיקון מכונות חקלאיות המרוכזות שם, ועוד צבעיהן חדשים. מה למכונות חקלאיות ולמעברה? כאן מוקם משק חקלאי בהנהלת חברים מגוייסים מהקיבוץ. חלק מן העולים ימצא במשק זה עבודה לפרנסתו. “שחרייה” צצה בחבל לכיש הרחב. בימי אדר של שנה זו, שגשמיה מאוחרים, הארץ סביב עדיין ירוקה לכל מלוא העין. ביום אין “שחרייה” בודדת: מכוניות רבות חולפות על פניה בכביש, בואכה בית־גוברין, מדרום־מערב מוקמת קריית־גת: ממערב־תל גת־הקדומה, צופן אגדות. ודומה: אגדה מול אגדה.

* * *

 

“ערימת ילדים”    🔗

מכל הגילים לבושי שעטנז בגדים שנשלחו על־ידי הסוכנות מרוקו־הקיבוץ, ועיניים עירניות כהות־נוצצות – זה המראה שניגלה לפני, כשפתחתי את דלת הצריף. היה זה “חדר הלימודים” בו העסיקה חברתי יונה, למעלה משתי עשרות ילדים, מבני שלוש ועד בני שש־עשרה.

באנקת רווחה יצאה מבין הילדים, לברכני לשלום. סוף סוף אפשר יהיה לחלק את העול! הילדים ישבו על מחצלות מרופטות ונברו בגלי הצעצועים שהובאו לכאן מישובי הקיבוץ. בצריף עמדה המולה טובה וחפשית, נשמעו צלילי שירים עבריים. את ההיכרות הראשונה עם הארץ כבר עשו: “טעמו” חגיגת־פורים עליזה, שהידהדה עתה מקרבם בשיר ובסיפור: טעמו גשם וקור ורוח נושבת בפרצי־חלון: זרעו גינה וקטפו פרחי־בר, ואף ליקטו פרחים שגדלו, בגינתם שלהם.

קבוצת הילדים הגדולים שקיבלתי, כבר לא נראתה נכרייה.

הצטערתי שאיחרתי את ה“בראשית”…

* * *

 

הילדים סירבו    🔗

לבוא לכיתה. הם דבקו ביונה, חיבקו ובכו: אינם רוצים מורה חדשה!

נכנסתי לבדי לכיתה השוממת, מדי פעם הציצו פנימה פני ילד או ילדה, ומיד נרתעו.

עשיתי סדרים, מיינתי חומרים. על השולחן הכנתי ניירות צבעוניים, זוגות מספריים, דבק, אותיות־דוגמא. יצאתי החוצה וביקשתי משתי בנות “עזרה לרגע”. נענו בחשדנות גדולה, “עזרו” לי כה וכה, כעבור מחצית השעה הגיעו כל שנים־עשר הילדים הגדולים ונשטפו בבולמוס של הכנת כרזות לחג־הפסח הקרב. אות לאות ו“פסח חג־המצות”, “פסח חג האביב” כבר מתנוססים צבעוניים על הקירות החשופים. עובדים במרץ הלשונות משורבבות מן הפה, השרוולים מופשלים, זה גוזר וזו מדביקה וכולם שרים שירי־פורים.

כבר יש משהו של קשר, שוב אין המבטים נרתעים. פה ושם מפטפטים בעברית, ב“צרפתית”, בערבית, וכבר יודעים שמי ושם קיבוצי, רבה השמחה על שיונה ואניף חברות משק אחד. ערכי עלה ביניהם בבית־אחת.

בסופו של יום נשזרו החוטים הראשונים, לחדר שוותה צורת כיתה. לכל ילד חולקו מחברות וספרים, קבענו מקומות ישיבה, התחלתי לקשר פנים בשמות. היבואו מחר בבוקר לכיתה?

*

ארץ זבת חלב ודבש

חברתי יונה סיפרה לי את הסיפור הבא: אחד השירים הראשונים שלימדה לילדים העולים, היה “ארץ זבת חלב ודבש” (גם היום זהו השיר, המושר ביותר ברחובות “שחרייה”). פעם אחת ניגש אליה ילד, מן הקטנים ושאל: – מורה, למה שרים, “זבת חלב ודבש” – איפה חלב ואיפה דבש?

ענתה יונה: – בקיבוץ! שם יש חלב ויש דבש (ב“שחרייה” אין חלב. לתינוקות מכינים חלב מאבקה, ודבש – ודאי שאינו בנמצא).

* * *

אין ביצים בצרכנייה

זה שבועיים ימים, אין חלב, אין בשר ואין גם ירקות. מה בעצם, אוכלים כאן האנשים?

(אנו, אנשי־הצוות, מקבלים ביצים בשפע – קונים אותן מבית־גוברין השכנה. העולים קונים בצרכנייה המקומית). היום נסעתי לבית־גוברין וקניתי 100 ביצים, כשנעצר הטנדר, בו נסעתי, בקירבת חדר־האוכל של הצוות, עמדה שם קבוצת נשים וילדות. כשירדתי מן המכונית ובידי מסגרת הקרטון עמוס־הביצים. פרצה ילדה (מזל, בת האלמנה) בקריאה שוקקת: – ביצים, ביצים!" אחת הנשים השקיטה אותה בגערה, אבל הילדה החלה לשיר “ארץ זבת חלב ודבש”…

(בכוונה? במקרה? או כדי לטשטש את השמחה למראה הביצים?)

* * *

 

אור בודד בחשכת הלילה    🔗


בחלונות כבים האורות כבר בתחילתו של לילה. דלים החיים ב“שחרייה” והאנשים ממהרים להימלט לשינה ולאשליית־החלומות, מאוחר יותר כבים האורות בחלונות משכנותיהם של חברי צוות שליחי הקיבוץ. מתי כבה האור במזכירות, בה יושב ראובן לוין, רכון על ניירותיו, משעה 5 לפנות בוקר? – זאת יודעים השומרים בלבד!

בטרם בוקר הוא מוסר לעשרות העולים ידע על מקומות העבודה שלהם. פעולה זו מלוּוָה לרוב בדברי ויכוח ורוגז אין־קץ. ראובן משיב לכל אחד באורך רוח, בסבלנות. משיצאו כולם לעבודתם, יוצא ראובן לסיבוב ה“שחרייה”: יש להשקות שתילים, להרים צינור מתגולל, לתת עצה אישית בצריפי־העולים. בשעה 10 לפני הצהרים, נאספות הנשים עם תינוקותיהן – להאכילם דיסה. הרי זו השעה הכשרה ל“שעה עברית”, שעת הוראה. כעשרים נשים יושבות סביב והתינוקות רוחשים בין זרועותיהן או לרגליהן, על הריצפה, ראובן מורה, מדבר, מסביר. וציבור הנשים הקולני והעליז לומד שעוריו בקלות: הן חוזרות על הנאמר להן, צוחקות ונהנות שכבר יודעות להגיד: “התינוק שלי אוכל דיסה” וכדומה, מענייני השעה. כל מי שהציץ וראה פינה מופלאה זו, יוצא נפעם.

בשעות הצהריים רכון ראובן בחדר המזכירות על חשבונות, מכתבים. בשעה שלוש מתחילים חוזרים הגברים מן העבודה. בדרך כלל צועדים הם ישר למזכירות: שם ימצאו אוזן קשבת לטענות וקובלנות, לסיפורי־יסורים ולהישגים.

כך נמשך יומו עד לשעת בין־הערביים, שבה יש לחזור ולסדר את העבודה ליום המחרת, לחלק את הדואר, ושוב לרכון מעל לפנקסי־חשבונות עד אחר חצות… וכך חוזר חלילה.

* * *

 

מדורה    🔗

יצאנו עם הילדים להדליק מדורה בשיפולי גבעת בית־הספר.

השקיעה הייתה לוהטת. חיכינו ש“תצטנן” וכיוונו את ההדלקה לחשיכה. הילדים נשאו את העצים למדורה בהתלהבות עצומה. זו להם חוויית־בראשית: מעולם לא הדליקו מדורות.

מרים, הנערה מגבעת־ברנר, ניצחה על המלאכה. השבבים נערכו בסדר מחנאי והוצתו, הילדים שאגו בהתלהבות, רקדו קיפצו. לא הקפדנו ולא שמרנו על כל מסגרת.

קראתי לכמה בנות, מהגדולות, שתשבנה אתי והתחלתי שרה להם, “אש, אש, מדורה”.

כשקלטו הילדים שכאן לומדים שיר חדש, מיהרו וישבו במעגל שלם, מסביב למדורה המתלקחת, למדו את השיר בקלות מפליאה, כאילו נלחש להם הלחן מן הלהבה.

מ. הטמינה ברמץ שמתחת לאש, תפוחי־אדמה הילדים צעקו שהם ישרפן! שתפוחי־אדמה מבשלים במים, מטגנים בשמן, אבל באש?! –

מ. הרגיעה אותם בחיוך: – “יהיה בסדר”.

פתאום הגיח אל המעגל גבר מגודל וישב בקרבתי, הקשיב לשירתנו והשתאה. כשנפגשו מבטינו, שאל בעברית רצוצה: – אתם עובדים בשביל אש? אתם לא יהודים? צחקתי ועניתי: – אנחנו יהודים טובים מאוד, מאוד! לא עובדים בשביל אש רק שמחים על־יד האש, בשביל הילדים.

לא שוכנע, הוסיף וישב. ראה כיצד הוציאה מ. את תפוחי־האדמה מן הרמץ כיצד נחטפו אלה ונאכלו, ואיך צמח לפתע מעגל רוקד, סביב לשרידי המדורה, על פני גושי עפר ואבנים. כנראה שנתרשם. לבסוף התקרב אלי ואמר: – טוב, טוב מאוד!

היה זה אביהם של יצחק וניסים אלבז.

* * *

 

ביקורת המקרא    🔗

י. סיפרה לי שבימים הראשונים, נאלצה לרכז את על הילדים בחדר אחד וכולם התגודדו על הריצפה, באין רהיטים – והנה הגיעו המתנות מישובי הקיבוץ. השמחה היתה עצומה: משחקים צעצועים וספרים לרוב!

ביום השלישי או הרביעי, כבר הכירו הילדים את רוב החפצים והיו מצביעים, או אומרים בצרפתית את מבוקשם. פעם ראתה י. ילדה אחת, כבת תשע, מחפשת ומחטטת בעסקנות רבה בין הצעצועים הציעה לה י. את עזרתה. ענתה הילדה שהיא מבקשת ספר תמונות “שבו הורגים הרבה”. חיפשה י. והציגה לפני הילדה “10 כושים”, “כיפה אדומה”, סיפורי קרל מאי. – לא. לא לאלה היא מתכוונת. לבסוף, נטלה י. במיקרה, את ספר “התנ”ך בתמונות". מייד חטפה הילדה אותו ואמרה: – “זהו הספר!”.

* * *

 

מוות על הדף    🔗

כשנכנסתי לצריף הערום והקר, ראיתי אשה רכונה על מיטת ברזל צרה והיא ממלמלת: – “מה תחפיש… מה תחפיש”… חזור וחזור, עוד ועודף בקול נמוך, לוחש, מתחנן, מפנק, אגב ליטוף מצחו של בעלה, השוכב נטול־הכרה, שטוף זיעה וחיוורון־קלף לפניו.

רק היום, אחר הצהריים, הגיעו מחיפה, מן הנמל הנמל. הם באו באונייה “ירושלים” ממרוקו, דרך צרפת. השגחתי בשניהם עוד בחדר־האוכל. שם הקבלנו את פני העולים, בקפה־בחלב, לחמניות טריות, תפוזים ובננות. האיש היה גבה־קומה, יפה־פנים ועיניו נוגות ומבוהלות. והיא, אשתו – בחודשים המאוחרים של הריונה. שניהם נדחקו לפינה. היא לא נפרדה לרגע מתינוקת נאה, כבת שנתיים, לידם נדחקה נערה, כבת שתים־עשרה, ששלחה עיניים חשדניות וסירבה לנגוע בכל הטוב שהשפענו עליהם. המשפחה הייתה מן האחרונות שהובלנו למשכנותיהן־צריפיהן.

בעוסקי בהגשת הכיבוד, יכולתי לבחון פניהם והתנהגותם מקרוב. כשהלכו, נתנה האשה לבעלה להחזיק את התינוקת, וזו פרצה ביללת־אימים. האם נטלה את שתי המזוודות בידיה.

לא ראיתי בכך שום מוזר וחשבתי בלבי, בנוסחה המקובלת עלי: מנטליות כזאת: היא בהמת־המשא־והלידה…

בערב, כשישבנו בשיחת הצוות, נכנסה אותה אשה לצריף־האכילה. מייד הכרתיה. דיברה בהתרגשות, בצרפתית: – “איפה החובשת? בעלי איבד את שכלו ורועד מאד”.

החובשת, פנינה, רצה מייד עם האשה. במהרה חזרה וסיפרה שעוד בביקורת הערב בצריפים, שנערכה יחד עם אם המחנה, רבקה מיגור, השגיחה באיש שהוא חיוור מאוד, אך אוכל חביתה בנקניק!

נתנה לו גלולת־הרגעה, כי סברה שאדם האוכל בתיאבון, וודאי שאיננו חולה אנוש.

עכשיו, אמרה, מצבו קשה. חיוור, חסר־הכרה, מותקף בכל רבע־שעה בהתקפת־כאבים המקפיצה אותו במיטתו. בין התקפה להתקפה – נוחר, נאנח, מזיל ריר. אשתו נראית כרגילה וּותיקה בטיפול בו. היא מנגבת את מצחו ופיו, מכסה אותו היטב בשמיכות ובבגדים, מושכת על עיניו מין מטלית, כנראה, כדי להצל על עיניו.

פנינה, סברה שיש להעבירו מייד לבית־חולים, אם כי נראה לה שהאיש אבוד.

שקלנו כולנו את העניין הכבד. (הימים ימי התקפת הפדאיונים בכל גיזרת־לכיש. עוצר חמור בדרכים למן השעה 5.30 אחה"צ. התפוצצויות ויריות וחושך צלמוות).

שלחנו אחד מחברינו לכביש שיצפה ליד שער “שחרייה” למכונית־צבאית חולפת, כדי לעכבה ולהעביר בה את החולה לבית־החולים “קפלן”.

פ. קראה לי, כדי לבחון את המצב מקרוב. נכנסתי לצריף הדל. בחדר הגדול נערמו מיטות, מזרנים וצרורות לרוב. בקיטון הקטן פנימה, עמדו שתי מיטות צרות, צמודות. במיטה האחת ישנו שתי הילדות ובשנייה, החולה. והאשה רכונה עליו וממלמלת: – מה תחפיש, מה תחפיש… (אל תבכה). ועיני האשה רכות, אובדות, אוהבות.

היבטתי בעיניה של פ. ואמרתי לה, שלדעתי אין טעם לסכן חייהם של ארבעה אנשים בליל־זוועות זה, בעבור האחד, שמצבו אבוד.

החלטנו לשמור ליד מיטתו, בחילופין. נשארתי למשמרת הראשונה. פ. הלכה לנוח ואולי אף להירדם מעט. ישבתי על שרפרף ליד האשה הרכונה על המיטה, כשבטנה הבולטת נשענת על ברכיה ורגליה מקופלות בישיבה מזרחית.

נשימותיו של החולה נעשו תכופות. החיוורון בפנים פשה והעמיק. שפע זיעה בסילונים. ופתאום החל זועק ומרתיע תחתיו. תפשתי במתניו והידקתי אותן כלפי מטה, בכל כוחי. גופו היה מתוח ונוקשה, כאילו היה עשוי עצמות בלבד. כעבור שניות אחדות נרגע, להרף־עין פתח את עיניו וכאילו האזין לאשר מילמלה אשתו, בערבית. מלותיה נשמעו רכות ואמהיות לאין שיעור. הילדה הגדולה הזדקרה מתחת לשמיכתה והאם מיהרה וכיסתה אותה מעל ראשה, בגערה.

על החלון החשוף זירז, גשם דק. הגינרטור טירטר באלמון. ברגעי ההפוגה והמנוחה האלה נכנסה האשה עמי בשיחה. ליטפתי את כתפיה. הגשתי לשפתיה לימון חצוי. דיברה אלי צרפתית בלולה בערבית. שאלה, אם אין צורך לנעול את הדלת. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאין כאן גנבים… מפעם לפעם נשמעו ממרחקים רעמי התפוצצויות.

מה היא חושבת על דברַי? כיצד היא מאמינה, שאמנן אין כאן גנבים? ומי הם היורים עכשיו שם?… שאלתי אותה, אם זו הפעם הראשונה שבעלה חולה כל־כך. אמרה שמדי חדשיים־שלושה היה לו “משבר” (כך, בדיוק, אמרה בצרפתית), אבל לא איבד את ה“שכל”, כמו עכשיו. הוסיפה ואמרה שבעלה לא סיפר לה על מחלתו לפני נישואיהם. הוא סנדלר. נשא אותה גרושה מבעלה הראשון. הילדה המגודלת, לא בתו היא, רק בתה.

אותה שעה, תוך כדי שיחתנו, פרצה הקטנה בצווחה. האשה זינקה ממקומה ודילגה בקלות, עלתה על המיטה הסמוכה, חטפה את הקטנה מתחת לשמיכות. הפשילה את בגדיה והחזיקה אותה מעל הריצפה, כדי שתעשה צרכיה. לאחר מעשה, הטמינה את הילדה שוב מתחת לשמיכות, ואת כל המעשה עשתה במעשיות וזריזות ובלי שמץ של רוך. דומה שאת כל הרוך שמרה בליל־אימים זה רק לו. שקלתי רגע בפני עצמי: האם להסביר לה שאין עושים צרכים קטנים על הרצפה דווקא?

אבל גמרתי בדעתי לדחות את החינוך לנקיון, לאחר־זמן…)

בינתיים, שוב הטריפו נשימותיו של החולה. דפקו הוחש ואנחותיו גברו. הצצתי בשעון, הפעם נמשכה ההפוגה שבין ההתקפות כתריסר דקות בלבד. ושוב פרץ הגעש הנורא הזה של העצמות הנוקשות. חזרתי ולחצתי את גופו של החולה אל המיטה והזיעה מלחלחת את כפות ידי, מבעד לערימת השמיכות והבגדים.

איזו חשיכה! אילו בקע איזה אור, איזה קול, איזה עוזר!

הפעם הייתה זו הילדה הגדולה שפרצה בצריחה. שלחה בכל סביבותיה עיניים נדהמות. ביד אחת החלקתי שערותיה וכיסיתיה ובשנייה הידקתי את מתני החולה. שוב לא פיקפקתי: נחרת האיש – נחרת־גוסס. האשה הפליטה מדי פעם בערבית, “פלשתין, ישראל”, רגע אחד בפני עצמי הרהרתי: ההיה זה נכון לדבר על לבו של שכיב־מרע זה, שיעקור מהרגליו וקינו, ויטלטל עצמו באונייה, במשאית? האם לא קיצרנו על־ידי כל חייו בשנים, בחודשים, ולו גם בימים מספר?

* * *

נחרדתי מהרהורי: עד כמה אותן נוסחאות השגורות ומקובלות עלינו נמצאות, לפעמים קישחות ותפלות!

התקפות החולה חזרו ובאו בדחיפות של תשע ושמונה דקות. ראיתי שהאשה נשברת תחתיה. ביקשתי לשכנעה שתשכב מעט לנוח בחדר הסמוך. מיהרה לנעוץ מבטה בחולה ואמרה: “לא, לא אזוז מכאן”. הבנתי לה… כך חלפו ארבע שעות־זוועה. ההפוגות קטנות וההתקפים גוברים. שעה קצרה אחרי חצות, בא התקף עז ונורא: כל עצמותיו של החולה נקשו זו אל זו. שתי הילדות בכו ברמה ופתאום נשתתקו: אימת־המוות גברה על בכיין. עיניהן קרועות ולבנות…

הקצף מפי החולה התנחשל וכיסה את פניו… פתאום נרגע. פסק לנשום. אנקה – וקיפאון.

עכשיו התחלתי אני לרעוד בכל גופי. ידעתי בוודאות שהאיש מת. נגעתי ברגליו – חמימותן עוד לא פגה.

האשה הביטה בעיני ושאלה בערבית – “מת?” אמרתי לה: איני יודעת, רק הרופא יודע זאת… אבל רע, רע מאד… החלקתי על ידה ואמרתי לה, שתעבור לחדר הסמוך.

הבינה תשובתי. עצמה את עפעפי עיניו־של בעלה ששוב לא תבטנה בה לעולם. כיסתה פניו בשמיכה השחורה. חטפה ביללה כבושה, בשתי ידיה את שתי הילדות וגררה אותן מן החדר.

ביקשתי שמישהו יהיה עמי כאן, רצתי רועדת לקרוא לפ. ול.ר. שידאג למניין.

בחוץ הייתה עלטה. גיששתי בחלקלקות שבין הצריפים. קראתי לפ. וחזרנו יחד אל הצריף.

האשה הדליקה, בינתיים, פתיל בצלוחית של שמן. שאלה אותנו שוב, אם מת האיש. הילדות יללו האשה ישבה על הרצפה ורק מרטה שערותיה.

היגיע “ויזמן” הזקן ועוד כמה גברים. ישבו ומלמלו מי־יודע־מה, אולי תהילים. בבוקר בקעו היללות בכל “שחרייה”.

* * *

 

אברהם חדד    🔗

היה מתאגרף בקזבלן. פניו מצולקות וממועכות, עם זאת נעימות, וגם עיניו נעימות. לאחר יום אימונים, בשעות הערב, באה לבית־הספר קבוצת מבוגרים ללמוד עברית. הסידור הזה שייך ל“תקן”: האנשים מקבלים “משכורת” בשביל יום אימונים ולימוד־עברית. אברהם חדד אמר לי, שמימיו לא “החזיק” עיפרון בידיו, ואינו יודע לקרוא בשום שפה. שאלתיו, אם הוא רוצה ללמוד לדבר בלבד, או גם לקרוא ולכתוב. אמר: “אני רוצה הכל”. נתתי לו, כמו לאחרים, מחברת ועפרון. כפפתי אצבעותיו, כדי שיאחזו בעפרון הנוצץ בחידושו, החזקתי בידו וכתבתי, יחד עימו, את שמו: “אברהם חדד”, חד וחלק! האיש קרן כולו וכל האחרים סביב גיחכו בהנאה. שאל פעם ופעמיים: – “באמת, מה כתוב כאן אברהם חדד?” והראה לשכנו את הכתוב, וכאשר גם השכן אישר את העובדה – פרץ בצחוק רם. עכשיו אמרתי לו להעתיק שמו במחברת, פעמים רבות ונפניתי לאחרים.

נאנק, תוך כדי מאמץ הכתיבה, לעס לשונו, היסב כובעו מדי פעם לכיוון אחר, וכתב והזיע, בלי־הפוגה. בסופו של השיעור, ניגשתי לראות פרי עמלו. מצאתי את השם כתוב באותיות גדולות, די־נאות, עשרות פעמים, אלא… נשתרבב שיבוש: ה“ב” שבאברהם נהפכה ל“ד”. הצבעתי על השיבוש והראיתי לו היכן שובשה המלה בפעם הראשונה ומייד הוספתי שבח והלל ליפי הכתב.

אברהם התעוות כולו. חטף את המחברת, מעך אותה וכידר אותה לכדור מהודק היטב, שזרקו בחימה ממנו והלאה. בעמל רב הרגעתי אותו. השכן תירגם דברי לערבית, אבל לשוא: הוא לא נירגע וטפח על מצחו וקרא (בעברית) – “אני חמור, אני חמור” – שאלתי, האם לא ילמד יותר עימנו, כי זרק את המחברת?! נדהם מן השאלה ואמר: – “כן, אני ללמוד!” – וביקש נייר חדש.

הפעם נתתי לו רק גליון (ולא מחברת!) כתבתי שוב את שמו באותיות הדורות. למחרת הביא לי דף שלם ובו כתוב שמו מאות פעמים, פנים ואחור. קראתיו אל הלוח ואמרתי לו שיכתוב שמו בעיניים עצומות. שמח כילד להצעתי הילדותית. עצם עיניו, וליתר ביטחון בידו השמאלית ומידו הימנית נתמלטו בזו אחר זו אותיות מאירות־עיניים: אברהם חדד.

* * *

 

“שחריה” שרה עברית    🔗

מין שעון־שירה לנו: בבוקר השכם שרים היוצאים לעבודה. הם שרים עד שבא הטנדר להסיעם למשתלה: משבא הטנדר הם עולים ונוסעים בשירה.

אחר־כך מתחילים לשיר הילדים, משש־וחצי בבוקר הם מתגודדים על־יד הכיתות, ומחכים לנו, למורות – ושרים. ושוב שרים בתוך בית־הספר, בשעורים ובהפסקות, אחה“צ שרים במועדון בית־הספר. בשעה שלוש מתחילים לחזור האנשים מהעבודה, חוזרים ושרים. ספק אם יש עוד ישוב־עולים בכל הארץ ש”וותיקיו" נמצאים שלושה חודשים בארץ – השר ורוקד כבר עברית!

* * *

 

מלכה ב.    🔗

כבת שישים, בשרנית, שערותיה שחורות־כחלחלות, קלועות בשתי מקלעות עבות, המקיפות לראשה. בעלת פימה, מבטה שלוו. לרוב היא יושבת, כששדה האחד תחוב בשמלתה והשני, שחום, ענקי ופיטמתו בפי ילדתה. זו כורעת על ברכי אמה. כבת שנתיים היא הקטנטנה ולה שתיים צמות שתיים קלועות בסרט. היא יונקת ותוך כדי יניקה היא מעסה את “כדה”. מדי פעם היא פולטת משהו, סוקרת סביבתה בעניין – ושבה אל חלב אמה…

* * *

 

משפחת ו. היא נפלאה    🔗

באה ממרוקו הספרדית: שלושה בנים, שתי בנות וזוג הורים מטופחים וצעירים למדי. כולם בעלי פנים יפות, שחומות, נאי גוף וקומה: שערותיהן של הבנות סדורות ב“בקבוקים” ותלבושתן כתלבושת בובות: הכל מעומלן, מגוהץ, מבריק (כיצד, כל זה מסתדר בצריף האחד?)

בכיתתי אחד הבנים – מרדכי. ילד נבון־לב, כשאני מסבירה לו דבר, הוא מעמיק להתבונן בעיניו הכהות ואני חשה בהרהור המלווה את דברי. בן אחת־עשרה, בגדיו דלים, אך מבריקים בנקיונם. ממחטה לו בכיסו, בבואו לבית־הספר כמעט ולא ידע דבר, אף כי למד שם ב“חדר”, ודיבורו בשטף. קורא, מחשב להפליא. אוהב את לימודיו.

היום ניתח את פרח הצלף. היה נפלא לראותו בנצחונו, כשבדק ומצא בשלושה פרחים אותו מספר אבקנים. את ריח הפרח ידע להגדיר כ“מר־מתוק”. אחיו הגדולים עובדים במשתלה, או בשדה משק “שחרייה”. מעולם לא יסעו בטנדר, אלא איש על זוג אופניו הנוצצים והמטופחים. הבת נוסעת גם היא לשדה, לעבודה, על אופני־נערה. היא לבושה כנערה איטלקיה מן ה“אורז המר”, שזופה וחיננית. האב, אוהב אדמה, הלכה־למעשה. מסביב לצריפו – גינת־חן. מה לא תמצא שם? ארטישוק, פטרוזיליה, צנונית, בצלצלים ירוקים, שיח עגבניה ותירס מגביה, היכן מצא את כל אלה? מיהו שגילה לו סוד גידולם? כל השכנים נוהגים כבוד בגינה ואין נוגעים בה לרעה.

משפחה זו רוצה ללכת ל“עומר” המושב שבקירבת באר־שבע. – “האבא לא רוצה קיבוץ” – אומר לי מרדכי.

* * *

 

דורית (טרז), הילדה הטוניסאית    🔗

אשה־נחש, יפהפיה, בת 12. עינים שחורות, שפתיה דקיקות ומתעוותת מדי פעם, אם בבחילה, אם בלעג, אם בדברי־ארס. בקול רם היא מדברת רק בצרפתית. הלחישה־נחישה – בערבית בסיסית. על צפורני ידיה לכה אדומה, ובשערותיה – מרחישות כינים על ביציהן. שמלותיה – תחרים וקטיפה: אך מתוך קרע בשמלתה מציצים תחתונים תפורים מבד־מזרנים גס.

משנכבשה הכיתה לשיר, או לסיפור, מייד מעוותת דורית שפתותיה הדקיקות ומפריחה לחלל איזה משפט צרפתי. וכמעט תמיד מצליח אותו משפט לפורר את רגע־השיא של ההקשבה.

כצל של דורית – שתי בנות טוניסאיות אחרות: יהודית וחנה. גם הן נאות, נקיות ונעימות. בימים שדורית נעדרת מן הכיתה הן לומדות ומתעניינות. משהיא באה – הן מהוות שלושתן, מבצר נוכרי, שלשווא אטרח להבקיעו.

בערב פסח בנינו “תבון” מאבנים ובוץ, כדי לאפות עליו מצות. המלאכה היתה קשה למדי, אך הילדים נתפשו לה בהתלהבות. רק דורית ובנות־צלה עמדו מן הצד. לבסוף ניגשה דורית. נתתי לה מעדר ושאלתיה, אם היא רוצה לחפור. השיבה: – “כן” – וחפרה ומייד התחילה להלחיש בערבית “פ’יל פ’לישתין”… המלים הערביות שפלטה, משמעותן הייתה נהירה לי לחלוטין: בפ’לשתין הם יודעים רק להעביד עבודת־פרך! לקחתי מידה בכעס את הטוריה ואמרתי לה בעברית ברורה – והיא הבינה את דברי: – אם לא טובה פ’לשתין ולא טובה העבודה, לכי לך הביתה! פה ישראל ולא פ’לשתין! עוד מעט נאכל מצות. לכי!

הסתלקה והשתיים בעקבותיה. לאחר שעה כאשר דלקה כבר אש טובה בתבון ועל הפח המבהיק נאפו אף נחרכו, המצות הראשונות, שבו ובאו השלוש. התחילו להתעסק. במרץ, בקישוט העצים ו“רדיית” המצות. אכלו בתיאבון… הנחתי להן.

* * *

 

את מדלין    🔗

כיניתי היום בשם דליה, הסברתי לה ולילדים את תכנו של השם. מעניין לעניין, שוחחנו בפרשת שמות. שאלו אותי לשמות ילדי, ביקשתי אותם שיקראו לי בשמי ולא “מורה”.

ביקשתי מדליה שתהיה הראשונה שתקרא לי בשמי וממנה ילמדו השאר.

היא השיבה: “במרוקו, המורה הרביצה בסרגל על הצפורניים, כאשר קראו לה בשם שלה, במקום “הגברת מורה”. אולי גם תרביצי לנו, אם נקרא לך “מורה” ולא בשם שלך?”…

* * *

 

דוד יצא אתמול    🔗

לתור את שוק מגדל ולא להגיע ללימודים. הבוקר הגבתי על מעשהו וביקשתי ממנו לקרוא לאמו. אחרי שעה קצרה הגיעו האם ובנה. היא באה בבגדים פרומים, נרגזת. אמרה ששלחה אותו למגדל, לשוחט. וכי את מי תשלח אם לא את בנה?! אמרתי לה שמשעה שתים־עשרה, שעת סיום הלימודים, ועד הערב, אפשר לשחוט מאה תרנגולות… הוספתי ושאלתי, אם גם במרוקו הייתה שולחת את בניה בזמן הלימודים אל השוחט? ענתה מניה וביה:– “אילו הייתם מלמדים כמו במרוקו”!

* * *

 

חנה המבשלת במטבח הצוות    🔗

נפגשת עם עקרות־הבית (ואולי “עקרות־הצריף”…) בצרכניה, יום אחד, שמעה אשה מסיחה את צרותיה בפני ה“צרכן”: – אין מי שישחט לה תרנגולת. אין “חכם” בסביבה! ענה להאותו איש שיש ויש “חכם”, כאן ב“שחרייה”: החכם ראובן (חברנו). על כך השיבה האשה: – לא, ראובן הוא “חכם” גדול ואילו היא זקוקה רק ל“חכם” פשוט, שישחט לה תרנגולת…

* * *

 

באמת מה נחוץ עוד?    🔗

פסח, חג העצמאות, ל"ג בעומר, ה־1 במאי – צרורות של שירים, פתגמים, סיפורים, ערבוביה גמורה.

היום למדנו שיר מן המקראה – “איך לעשות זאת” – בו שואל, (כביכול) ילד את אמו, איך לעשות שכל ילד יראה בחלומו פרחים וציפורים ובגינתו כרוב וכרובית וכו' וכו'.

קראנו, והילדים הבינו. שאלתי תשובה לשאלה המוצגת. דליה ענתה: “שיהיה שלום”!

מרדכי אמר: – “שיגורו בכפר, במושב”.

שמואל השיב: – “שתהיה להם אמא חרוצה”.

יעקב קרא: – “שיהיה להם כסף”.

דוד גימגם: “שתהיה עבודה… לאבא שלהם”…

* * *

 

לאן נלך?    🔗

י. סיפרה לי שהראתה לילדי כיתתה (א' וב') את מפת הארץ, הראתה את כיווני הארצות השכנות וקראה בשמותיהן.

לאחר עיון הגיב אברהם: – “מה זה, במרוקו הערבים אמרו ליהודים שילכו לפלשתין, וכאן בפלשתין הם גם כן אומרים לנו ללכת? לאן נלך? לים?!”.

* * *

 

פרשיות חזיר    🔗

על כך מסרו להם כבר במרוקו. סיפר הרב, מפה לאוזן, לכל עולה לחוד: – “בישראל הם אוכלים חזיר, תזהרו מאוד!”. סמוך לחג העצמאות פתחנו את מטבח בית־הספר, לראשונה, הגשנו את ארוחת־עשר. ר. אם המחנה, אירגנה מטבח לתפארת. הכל נוצץ בחידושו ונקיונו ואביזר לא נעדר. הילדים נכנסו לכיתה בחרדת־קודש, ממש. הורגשה ציפיה חגיגית. חיכו להכרזת “בתיאבון”, כדי שיתחילו באכילה. לפתע הלחישה דורית (הטוניסאית), בצרפתית, שמתחת לגבינה שבה נמרחו פרוסות הלחם “יש חזיר”. ילדים מספר הושפעו מדבריה ולא נגעו בלחם, והסתפקו בשתיית הקקאו. רצתי, מייד, וקראתי לאמא של דורית, וסיפרתי לה על מעשה בתה. האם לא נדהמה, הצטדקה בחצי־פה. סירבתי להרשות לדורית להמשיך ללמוד בבית־הספר, עד שתבטיח שלא תסית יותר. כעבור ימים אחדים, עזבה המשפחה את “שחרייה”. אך הארס שהותירה – לא נעלם.

* * *

היום בעברי מחדרי לחדר־האוכל של הצוות, ראיתי קבוצת ילדים משחקת על מרפסת הצרכנייה. ניגשתי, קידמו פני בשמחה: – “שלום מורה! הביטי, יש לנו צרכנייה!” הם הכינו דוכני ארגזים ובתוכם כל מיני גבבה. שאלתי: – "מה אפשר לקנות בצרכנייה שלכם? מיד השיבו: “חזיר!”

אליהו חזר מבארי, שם נשתייך לחברת הנוער – משום שאמרו לו, שלא מזמן אכלו שם בשר־חזיר. הצטרף לכיתתי. בן שש־עשרה היה, והיווה “כיתה” לעצמו. לבוש ג’ינס וחולצה פרחונית, מתגנדר. הבוקר קרבתי אליו את אחיו הקטן – עלוב, ממורטט, שערותיו ארוגות ומזוהמות. שאלתי את אליהו מדוע לא ירחץ את אחיו, ילך אתו לספר? הרים כתפיו ואמר: – “לא איכפת לי עליו כלום!”.

בהפסקה הגדולה הבחין, לתדהמתו, כי הוא רשום כתורן בניקוי הכיתה. עד כה התחמק מתורנות. הפעם סירבתי להרשות לו להשתמט, הוא רב אתי וצעק: – “אני לא קטן ולא ילדה”. ואני אליו: – “אם אתה די קטן ודי ילדה בשביל ללמוד איתנו, אתה יכול גם לנקות כמו כולם, את הכיתה”, השיב “אם את מכריחה אותי – אני לא אלמד!” עניתי: אתה בן שש־עשרה אינך צריך ללמוד כאן, אלא בשעורי הערב. קיבלתי אותך בתנאי שתהיה ככולם. אינך רוצה – לך לשלום.

הילדים סיפרו לי “שהוא מכין אבק־שריפה”, כדי לפוצץ את הכיתה.

* * *

 

בית־הכנסת    🔗

נמצא בצריף ירקרק, ככל הצריפים. רוב היום הוא שומם. מן השעות השוממות הרבות של יושבי “שחרייה” בולטות לטובה השעות בהן עולות הרינה והתפילה מאותו צריף. דומה עליך, שהאנשים שנתכנסו שם שרויים בהוויה רוחנית אחרת מזו הרגילה. בכל יתר שעות היום יושבים הזקנים הללו – במרפסת הצרכנייה, מפצחים גרעינים ומדברים…

* * *

 

בשיחת הצוות עם העולים    🔗

מדברים בעניני עבודה. הקהל נאסף – בבגדי־שבת ובבגדי־בית.

שוקרון משמש להם לפה. גבר כבן כ“ד, בעל־בשר. יושב ערום־למחצה, מעשה בעל־בית. קולו נמוך ומשכנע. על ברכו רוכבת ילדה חיוורינית שרגליה עקומות: לבושה משי וסלסלה והיא מתגרדת, בלי הרף, בתלתליה המטופחים. לצידו של שוקרון יושבת נערה כבת י”ח, אשתו, כרסה בין שיניה. מלקקת לימון ומגלגלת בעיניה. לצידו השני יושב אביו, כבן שבעים ומעלה. שיבה בראשו ובזקנו. לבוש מכנסי־בד לבנים, כותונת לבנה, ומקטורן שחור, רב־מידות, על ברכו בנו, ילד כבן ארבע.

כאשר קם ראובן לדבר, משתררת דומיה של כבוד. הנושא “נתמצה” ומישהו דורש הלוואה למקררים. ראובן אומר: – “העם היהודי לא נותן לסוכנות כסף בשביל מקררים, כי אם בשביל גג ולחם”.

נשמע ריטון מסביב, עד ששוקרון הצעיר אומר, בעברית: – “בסדר, בסדר. מה לעשות סוכנות זה סוכנות!…”

* * *

 

נישואי תערובת    🔗

חזרתי ל“שחרייה” מהבית, חולה, הילדים באו לבקרני. גילגלנו שיחה באפיקים שונים והגענו ל… מרוקו. מה אוכלים שם, היכן גרים, היחסים בין ילדים יהודים לערביים. שאלתי: איך הייתם מבדילים בין ילד יהודי לילד ערבי? ענה יצחק: – “ילד ערבי הוא מלוכלך, מרביץ מכות במקל, אוכל אוכל שנפל על הארץ, ומקלל כל היום”.

קשה לתאר תיאור קולע יותר ומתאים לו, לעצמו… הילדים הרגישו בדבר וגיחכו. יצחק התרתח והפליט קללה עסיסית. היסבתי את הנושא המסוכן לעניין אחר: – האם יש יהודים המתחתנים בערבים? – אמרו שיש, לא הרבה, בעיקר יש “בחורים ערבים שמשתגעים על בנות יהודיות”. הבנות היו ערות, במיוחד ש. היא סיפרה על בחורה אחת ש – – – (לא ידעה שסיפור אחותה שהיתה נשואה לגוי, ידוע לי והיא סיפרה אותו “על בחורה אחת…”)


* * *

 

אלבז הצבע    🔗

הוא הגבר ה“פיוטי” המצטרף מדי פעם למדורות ומסיבות־ילדים – מתגלה כאדם קשה ועצל ביותר, מחניף ו… הולך לו בדרכו. את יצחק בנו, תלמיד כיתתי, ניסה לסדר כעוזר בצרכנייה. ל“צרכן” סיפר ש"חבל על הזמן, כי בבית־הספר לא לומדים “כלום”.

לעבודה ב“קרן הקיימת” הוא מסרב לצאת. זה היום השלישי שאינו מסודר לעבודה. “אהבתי את אדוני”: רק ב“שחרייה” הוא מוכן לעבוד, כלומר, להתבטל.

יום אחד התנפל על ראובן במכות. הביא את ילדיו לחדר־האוכל של הצוות וביקש לחם.

אשתו מתהלכת תמיד בשמלה פרומה, חזה חשוף ומתחת לבית־שחיה תינוקת ירקרקת, שמדי פעם היא “שולפת” אותה משם, בתנועה־מפגינה. תמיד בוקעות מצריפת צריחות חדות.

יצחק מיידה אבנים באמו. הבן הצעיר, נסים, ילד בעל־לב. יש משהו רך ופיוטי בשלושת “הגברים” של משפחה זו, על אף ומתחת הקליפה הנוקשה, הצריחות והקללות שבפיהם.

* * *

 

“לא רוצה באדמה, ביתושים”    🔗

הילדים סיפרו היום בכתה על משפחה אחת שהביעה רצונה ללכת ל“עומר” (מושב בסביבות באר־שבע). שאלתי את יעקב, בן־דוד לאותה משפחה, אם גם הוא היה רוצה שמשפחתו תלך ל“עומר”. ענה הנערון (פתי, מפגר): – “אמא שלי לא יודעת מה היא רוצה. פעם מושב, פעם שיכון, פעם מעברה, רק על קיבוץ היא אומרת שלא טוב…”

  • ואתה מה רוצה?

  • אני רוצה לעבוד בלכתוב במשרד… אני לא רוצה לעבוד כל היום באדמה, ביתושים"…

* * *

 

חנה נסעה היום    🔗

לראש־פינה. אתמול ערכנו לה מסיבת־פרידה. יהודית חברתה, הטוניסאית, חילקה את הממתקים (על שולחני הניחה כמות המקבילה לזו שחילקה לכל הילדים ביחד).

האווירה היתה לבבית. חנה, בשמלה נקיה ונאה, פרחה כולה. שיחקנו ואכלנו בעליזות. דחיתי את שעת הפרידה, לבסוף, כשאמרה דליה: – שלום חנה, זכרי אותנו. – פרצה חנה בבכי גדול ואחריה כל הילדות…

* * *

 

עמר הוא טוניסאי    🔗

יפה־פנים־וקומה עובד אחראי בהשקייה. מתחיל ללמוד לנהוג בטרקטור של משק “שחרייה”. מדבר עברית שוטפת, נעים־הליכות ונבון־שיחה.

אשתו שמנמנה, חיוורת מאוד – יופי הספרדי־מזרחי. עיניה שחורות ומלבבות, צעירונת. בחג העצמאות ילדה את בנה הרביעי, בניתוח־קיסרי. האשה טופחה ונשמרה כבבת־עין על־ידי ראובן שלנו, אם “שחרייה”. שבועות רבים לפני הלידה, חרדנו כולנו להעלות הצעה של נסיעה בטנדר, שמא יצטרכו – אותה שעה דווקא – לנסוע לבית היולדות…

התינוק נולד בשלום. האשה־הנערה חזרה חיוורת ורופפת. דאגנו לסדר שכנה שתטפל בה ובביתה, (בשכר?). עמר שמר עליה בלילות ובימים עשה לביתו.

לחגיגת ה“ברית” הוזמנו כולנו. הצריף לבש חג וכוסה בצחור. לכל איש הוגשה מנת עוף, שרביטי בצל ירוק, מלפפון כבוש, לחם לבן, בירה ועראק. בפינה, על ארון מורכב מארגזי־“תנובה” מצופים דלקו נרות. (באבל הם נוהגים להדליק פתיל בשמן ובשעת שמחה – נרות.)

לפני כשבוע חלה התינוק בהתכווצות מעיים, מלווה בחום גבוה מאוד. הובהל הרופא וקבע, שאין צורך לקחת את התינוק לבית החולים. היה יום שרב יוקד. החובשת נכנסה אל הצריף וראתה כי התינוק במצב קשה, הורתה מייד להביא את המכונית, לקרוא לר־ה, ולמהר לבית החולים. עמר – זינק לחדר הפנימי, לקח רובה, טענו וכיוון את הלוע אל ר־ה שהופיעה ברגע זה בפתח, וכבר הכניס כדור לקנה. החובשת פרצה בזעקה ומישהו מהשכנים נכנס לחדר, תפס מידי האיש את הרובה.

האם, אף היא איבדה עשתונותיה. שניהם לא נסעו לבית־החולים ר־ה נשאה את התינוק על זרועותיה ונחפזה למכונית. והטנדר טס כחץ מקשת!!! לבית החולים. כשחזרו משם ומסרו שמצב התינוק הוטב, ביקש עמר סליחה מר־ה והתנשק עמה בחגיגיות.

* * *

 

השבת נשארתי ב“שחרייה”    🔗

בערב שבת נאספו הילדים, כרגיל, למסיבה. אבד לי מפתח הכיתה, שבה היו פמוטיי השבת וקופסת קרן־הקיימת, ונמצאה המסיבה חסרה.

הילדים ישבו סביבי, שרנו ושיחקנו. הגיעה השעה בה צריך היה כנהוג, לספר משהו. אמרתי להם: – אספר לכם משהו שסיפרה לי סבתא שלי, כשהייתי ילדה קטנה כמותכם:

סבתא שלי חיתה בפולין. ביום שישי אחד באו הפולנים וגירשו את כל היהודים מהעיירה. היה יום חורף קר והכל היה מכוסה שלג. היו שם כעשר משפחות והן יצאו לדרך, עם הילדים. צרורות חפצים נישאו על כתפי הגברים והנערים הגדולים. לפנות ערב, הגיעו ליער. זה היה ליל שבת. כל המשפחה הסתדרה מתחת עץ, מעצי היער, והשתדלה למצוא מחסה מפני הרוח הקרה. פתאום פרצה סבתא שלי (שהיתה אז ילדה קטנה) בבכי רם: – היא שכחה את נרות השבת! סבתא שלי ראתה את אמא שלה בוכה, חפרה שני בורות בשלג, חיפשה ומצאה שברי ענפים יבשים, עמלה לתקעם בשלג ואמרה לאמה: – קחי והדליקי, ואל תבכי. אמא הדליקה את הענפים בלב היער, ברכה על הנרות ונשקה לסבתא שלי באהבה – – והנרות דלקו ביער המכוסה שלג והאירו בחשכה… הילדים הקשיבו במתיחות. שאלו כמה שאלות וכמו המשיכו להקשיב גם לאשר לא סופר…

שאלתי אותם: – מי יודע, מדוע נזכרתי פתאום בסיפור הזה? מיד ענתה דליה: – כי גם לנו אין היום נרות שבת! אישרתי דבריה. ואז הוסיף אחיה אברהם: – וגם קופסת קרן־קיימת אין לנו היום! התחלנו שוב לשיר ולשחק וחילקנו את הסוכריות, כ“מסורת”. דליה ואברהם נעלמו. כעבור רגעים מספר, חזרה דליה ובידיה שני הפמוטות הקטנים מן הכיתה וקופסת קרן־הקיימת! ידה האחת היתה פצועה, זבת דם, נדהמתי. שאלתי: – מה קרה לך? איך נכנסת לכיתה? ענתה: פשוט, נכנסתי דרך החלון השבור והזכוכית חתכה לי קצת את היד. כשראתה שאני מצטערת, אמרה: – “אין דבר, אם סבתא שלך יכלה להדליק נרות־שבת בשלג, אני יכולה להיכנס דרך הזכוכית”.

* * *

 

נסענו עם הילדים    🔗

לתערוכה החקלאית – בבית דגון. עירנות הילדים בדרך היתה מופלאה. כשעברנו על פני מכוורת גדולה, אמר ילד קטן: ־ “הנה מעברה של דבורים”. כשעברנו על פני גן העיר של נס־ציונה, אמר ילד שני, מן הקטנים: – “הנה גן־העדן”.

* * *

 

איש מהעולים    🔗

אינו נוגע ברכוש הצוות. אנחנו משאירים דלתות חדרינו פתוחות, או נעולות והמפתח נתון גלוי במנעול ולא חסר דבר. אך היחס לגינת בית הספר! כאן נוגעים, מורטים, וממששים כל היום… ובכל זאת פורחות חמניות, הסלקונים הגיעו לגודל ניכר, הצינית זוהרת.

* * *

 

שלא ברצוננו    🔗

ושלא בטובתנו אנו מייצגים כאן את המדינה, את הסוכנות: הטוב והרע, מידינו הם באים לעולים… ר. ור. מסדרים את העבודה, משלמים מפרעות, ימי התשלום הם “ימי־גיהינום”.

אתמול התגלע ויכוח חריף בין ר. לבין אברהם חדד, המתאגרף, לפי דעתו של חדד הגיע לו יותר כסף מכפי שניתן לו, (הוא קיבל מפרעות ועבד מעט, אותו חודש). הוויכוח התלקח וה“המונים” נאספו בצריף המזכירות ועזרו בכל פה… חדד שיבר את דלת המזכירות. ר. נסעה למשטרה והביאה למקום שוטרת, חדד נאסר בעוון התפרעות. אשתו דבקה בו ונאסרה יחד עימו.

בזכותה ערכו לו, במשטרה, “משפט בזק והטילו עליו קנס של 10 ל”י, כשחזר, סר זעמו כליל (בעצם הוא בחור טוב…) ואמר שהוא מצטער שב“אותו כסף” כבר לא הרג את ר… כעבור ימים אחדים הוסיף ואמר, שמאז בא לארץ, עוד לא אכל ארוחה טובה כל כף כמו זו שניתנה לו במשטרה… ומאז הוא “שמן זית”.

* * *

 

תמה שנת הלימודים    🔗

אמש ערכנו את מסיבת הסיום בבית הספר. הערב היה יפה: “כל העולם” בא.

כשראינו, בזמן הצגת “הגזר”, מספר נשים שירדו מן הספסלים על הארץ, על מנת שיוכלו “לצחוק יותר טוב” והגברים תומכים כרסם בידיהם “כדי שלא להתפוצץ” מצחוק –

– היו לנו שילומים מופלאים לעמלנו.

הילדים קרנו. בעיניהם השתקפו שלל הנורות והבלונים הצבעוניים ולא הם בלבד…

ובעיניה של יונה הטובה, קרנו עיני הילדים.

* * *

 

פרידה    🔗

הבוקר יצאנו לדרך עם מזוודותינו. מדי פעם בפעם נפתחה דלת וילד יצא מתוכה ורץ אחרינו, ללוותנו. גם האמהות יצאו לחזות בפרידה.

כל אשה שהתפנתה ממלאכתה, נחפזה אלינו, לחצה ידינו ואמרה מה שאמרה, שבפת תודת־אמהות. החייבת תודה הייתי דווקא אני…


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות