בין־יצירתו של שופמן וזיו־אישיותו ליוו את הספרות העברית במשך תשעים ושתים שנים (1880–1972). לשינויים ולתמורות שחלו בעם ישראל בדורות האחרונים יש הד בסיפוריו וברשימותיו, וטעמם נשתמר בכל חליפות העתים. באישיותו ובסיפוריו איחד את הספרות העברית החדשה לדורותיה, קישר בין הישן והחדש, נסך את הישן לתוך החדש וחיבר עבר והווה. הוא היה מעין חוט־השדרה, שעליו נסמכו ואליו נקשרו ראשונים ואחרונים.

הביקורת על שופמן — ימיה כימי כתיבתו, וראשיתה בתגובתו של י. ח. רבניצקי באלול תרס״ב (״השלח״ י׳, עמוד 285, ללא חתימה) על ספר סיפוריו הראשון, “סיפורים וציורים”, שהופיע בהוצאת “תושיה” בוַרשה חדשים אחדים קודם־לכן.

בפעולתו הספרותית של שופמן היו שלוש תחנות מרכזיות, שנקבעו בהתאם למקומות ישיבתו, השונות באורך זמנן ובאפיָן. הראשונה, הנפתחת בשעה שהחל לכתוב, משתרעת על־פני אחת־עשרה שנה (תרס״ב–תרע״ג) ומתאפיינת במעברים ממקום למקום (ורשה, תקופת הצבא בהוֹמל, לבוּב) ובריבוי המאורעות שהתרחשו בה. השניה, בת עשרים וחמש שנים (תרע״ג–תרצ״ח), היא תקופת אוסטריה, שראשיתה בישיבה בוינה בימי מלחמת־העולם הראשונה על כל הכרוך בכך, ולאחר־מכן (תרפ״א) ישיבה רצופה בכפר האוסטרי צלסדוֹרף שבאזור שטיריה, ללא מאורעות מיוחדים, פרט להתגברות האנטישמיות מסביב. השלישית, הארוכה שבכולן, נמשכת שלושים וארבע שנים (תרצ״ח–תשל״ב) בארץ־ישראל, ראשיתה בתל־אביב והמשכה בחיפה.

בחלוקה כוללנית למדי אפשר להבחין גם במהלכה של הביקורת על סיפורי שופמן שלוש תקופות, המושפעות רק בחלקן מן הביוגרפיה של שופמן מהתפתחות יצירתו. התקופה הראשונה (תרס״ב־תרע״ט) מקבילה ברובה לתקופה הראשונה בביוגרפיה של שופמן, אם־כי בגלל מלחמת־העולם הראשונה היא כוללת גם את השנים שבהן כבר ישב בוינה. בתקופה זו קבעה ‘הביקורת את ההבחנות היסודיות ונתנה סימני־היכר מובהקים ביצירתו, שכוחם יפה עד היום. הבחנות אלה נצרפו ונתגבשו מתוך ויכוח ופולמוס עזים, שאיפינו את הביקורת העברית בראשית המאה וששופמן עמד ל־פעם במרכזם [39,¹ עמודים (137–184)].

התקופה השניה, הארוכה שבתקופות, משתרעת על־פני ארבעים שנה (תר״ף–תש״ך), והיא כוללת את התקופה האוסטרית והארץ־ישראלית כאן עד ליובל השמונים. זוהי ביקורת, הצמודה למאורעות חיצוניים ולתאריכים עגולים: הופעת ספר חדש, מהדורה חדשה, כינוס מחוּדש, יובלות. פרסים ואירועים מיוחדים (עלייתו לארץ־ישראל). המאפיינים את מהלכה של התקופה השניה בביקורת הם מחזורי ההתחדשות והקפאון, הבאים לסירוגין בעקבות המאורעות החיצוניים הללו. בארבעים שנה אלו נכתב מספר לא־מבוטל של מאמרים חשובים ומקוריים באותם מחזורים, ובהצטרפם יחד הם מוסיפים. נדבך חדש בביקורת שופמן; אולם למעשה היו מאמרים אלה בודדים ונבלעו בתוך שפע הרשימות שאינן מעלות ואינן מורידות, ונוצר הרושם של חזרה לאמִתוֹת קבועות ושגורות.

התרשמות זו מבוססת על מצבה של הביקורת העברית באותן שנים בכלל ומרבית כותבי תולדות הביקורת כבר עמדו עליה, אם־כי ראוי להעיר, שביחס לסופרים אחרים חל המפנה בביקורת כבר בראשית שנות החמישים. עם זאת יש לזכור, שבשנות מלחמת־העולם השניה והמאבק להקמת מדינת ישראל לא היתה הדעת נתונה לתמורות מהותיות בביקורת.

בתקופה השלישית, מראשית שנות ה־60 ואילך, נעשתה יצירתו של שופמן לאחד מנושאי ההתעניינות הקבועים של הביקורת. אמנם גם בה עדיין קיימת הצמידות ל“תאריכים העגולים”, אלא שכבר מורגשת ראשיתה של הינתקות מהם. אף־על־פי שהביקורת בתקופה זו נשענת במידה רבה על הבחנותיה של זו שקדמה לה, הרי היא בוחנת אותן מחדש בכלים משוכללים יותר, חוזרת ומבססת אותן ומוסיפה עליהן. אולם עם כל הסתעפותה והתרחבותה של ביקורת שופמן עדיין נשארו תחומים המצפים לטיפולו של המחקר הביקרותי.

סקירה זו תתרכז בעיקר בביקורת הסיפורים, ופחות בדברי העיון שלו. היא תתעלם מן הפולמוסים והויכוחים עם שופמן בנושאים אקטואליים שונים, אם כי אלה תורמים לא־פעם להבנת עמדתם היסודית של המבקרים ביחס לסיפורים.

 

ביקורת בסימן פולמוסי ²    🔗

א    🔗

לקראת התקופה הראשונה בביקורת (תרס״ב–תרע״ט) מאפיין מאבק ער בין ה“צעירים” ל“זקנים”, שבו משמשים סיפורי שופמן אחת הדוגמאות הראשיות שסביבן מתרכז הויכוח. ביקורת זו מתלבּה עם כל ספר סיפורים חדש שיוצא לאור, ולוחשת בתקופות הבינים שבין ספר לספר, אך אינה כּבה.

הביקורת על ספרו הראשון, “סיפורים וציורים” (תרס״ב), עומדת בסימן התהיה על “השתייכותו” של הסופר הצעיר והמתחיל, ונעשו בה הנסיונות ראשונים לנסח את הקוים האפיָניים לדרך כתיבתו.

התגובות הראשונות נשמעו בעל־פה על־ידי כמה מבני חבורת סופרי ורשה שאליהם הביא הסופר המתחיל את כתב־היד של חמשת סיפוריו הראשונים לעיון ראשון. לראשי המדברים — דוד פרישמן וי. ל. פרץ — לא נראו הסיפורים ואילו בעיני האחרים — בן־אביגדור, אברהם רייזין, ה. ד. נומברג, מ. י. ברדיצ׳בסקי — נשאו חן, והם עודדו אותו, לאחר שאכזבתו מתגובתם של “שני גדולים” היתה רבה.

כבר בתגובות ראשונות אלה שבעל־פה נשמעו כמה הערות, שעתידות ללווֹת את סיפוריו כל השנים: מיעוט העלילה, השפעתו של צ׳כוב סגנון עברי שונה מהמקובל וחשיבותה של האוירה האופפת את גיבוריו. התגובה הפומבית הראשונה היתה של י. ח. רבניצקי, בנימה אוהדת, במדורו הקבוע “ידיעות ספרותיות” שב“השלח” (כרך י׳, אלול תרס״ב). הכותב מגלה בתוך “ספרותנו הסיפורית, שהיא בזמן האחרון רבת־הכמות בערך” אך “איננה, כידוע, רבת־האיכות ביותר”, “כשרון חדש ורענן הנותן תקוה באמת”. הוא מבליט את כשרונו לתאר “את הדרמות הקטנות של החיים הפשוטים”, אם כי במידה לא־מעטה של הפרזה, ומציין את לשונו המדויקת מאוד “כראוי לסופר ריאלי בזמננו”, עם כל “הזרות” שבה. לדעתו, סיפורי הקובץ אינם אחידים ברמתם, אולם הכותב הוא “בעל עין סוקרת וחדה”. התכונות החיוביות והשליליות שהוא מוצא בסיפורים, וביחוד יכולת ההתבוננות וסגולת הראיה החדה, צוּינוּ לימים בידי כל המבקרים.

בשעה שהופיע “סיפורים וציורים” עשה ברנר את שנתו האחרונה בצבא הרוסי והְרבה לכתוב ולקרוא. בין השאר רשם ביומנו הספרותי הערכות על שופמן ועל שלום אַש³. מכתבו לז.י. אנוכי [35] (חורף תרס״ג) מגלה את ראשית ההתעניינות באישיותו של שופמן ובסיפוריו. למרות הרושם הכללי הלא־חיובי מסיפוריו והליקויים האמנותיים שהוא מגלה בהם (“הוא אינו יודע כלום מלבד את עצמו […] זהו ציור אחד במלים שונות, […] והרושם, אם ישנו, אינו טוב מאוד. […] הכל מרפרף ממעל וכתוב על רגל אחת, והעיקר — גוון אחד, מצב אחד ופסיכולוגיה אחת לכל”), חשוב מכל הוא המשפט הקובע, ש“הכותב הוא אחד מאתנו במובן ידוע”. בכך “סיפח” ברנר את שופמן אל חבורת הסופרים “הצעירים” ונפתח הפתח לקשרים המיוחדים בין השנים שהתבטאוּ בחליפת מכתבים, בפעילות ספרותית משותפת ובקשרים אישיים וספרותיים מורכבים [40].

הרגשה זו בדבר השתייכותו של שופמן למחנה “הצעירים”, שביטא ברנר במכתב פרטי, נעשתה כללית משנתפרסמה ב“ספר השנה” סקירתו של אחד מחשובי המבקרים של אותו זמן, ח. י. קצנלסון, על “הספרות העברית בשנת תרס״ב” [91]. ספרו של שופמן, שנכלל בסקירה זו, הוטל בתנופה רבה לתוך הויכוח בין “הזרמים” ובין “הספרות הישנה” ו“החדשה”. המבקר, הרואה בשופמן ובשלום אַש את ההתחלות של “הרוח האחרת שהיתה את הבלטריסטיקה העברית”, טוען, ש“שניהם כותבים ברוח אחד ובסגנון אחד”, גיבוריהם “צעירים, עניים, חלשים ורפי כוח […] בעלי ‘מחשבות’ עמוקות […] ורעבים ללחם יבש”, והסיפורים הם למעשה “חקירות פסיכולוגיות, או יותר נכון — שברי חקירות […] חסרי השתלמות ומשוללי תנועת החיים כמו שהם”. המגרעת העיקרית היא, שהדברים אינם מובנים ושהפסיכולוגיה והפילוסופיה תופסות מקום נכבד יותר מן הראוי להן בספרות ההולכת ונכתבת.

מאמר בשלושה המשכים כתב יעקב רבינוביץ, שהיה באותן שנים מבקר צעיר ומתחיל [100] (סיון תרס״ג). שתי תכונות מרכזיות מצא רבינוביץ בגיבוריו של שופמן: תכונת “החלש” ותכונת “החולניות”, והוא ראה את חידושו של שופמן בכך, שהעמיד לעומת טיפוס “החלל”, שרוַח עד כה בספרות, זה “הלוחם בעד קיומו, העומד על נפשו והנופל לאחרונה חלל במלחמת הקיום הקשה”, את טיפוס “החלש”. גיבורים “חלשים” אלה, ש“כוחות כבירים ספונים בעומקי נפשם, שנשק חד ניתן להם, ואמנם אינם יכולים להשתמש בו”, הם בעלי חושים עשירים והרגשות עמוקות, הנתונים בתנאי חיים שאינם מניחים להם לחיות, ולוּ יכלו ליצור היו, בודאי נעשים אמנים גדולים.

על התכונה השניה, “החולניות” בגילויה ההומוסקסואלי, אין רבינוביץ מרחיב את הדיבור, מכיון ש“לדבר בו עוד לא הגיעה העת אצלנו”. דומה, שעד היום יש בביקורת מעצורים, המעכבים ניתוח ספרותי של תכונה זו בגיבורי שופמן. אחת ממסקנותיו של רבינוביץ היא, ש“גדול הוא לא רק הסופר המגלה את מרחבי השמים, כי־אם גם זה, ואולי עוד יותר, המגלה את עמקי השאול”, וש״ספרות הגונה תוכל להיות רק זאת, הקולטת אל קרבה את כל צדדי החיים. […] ומגלה לנו את כל נגעי החיים".

מ. ארנפרייז [16] (“השלח” תרס״ד) כורך יחד את שופמן עם ליפמן לוין, אף־על־פי שהוא מודה, ש“שופמן הוא היותר עצמי משניהם, הוא יותר עמוק, יותר דק, יותר אמן”. ארנפרייז חוזר על המגרעות שמנוּ קודמיו בסיפורי שופמן: “הוא מצייר רק פינה צרה שבחיים”, אולם רואה באלה “מגרעות של מתחילים”.

שני מאמרי הביקורת הנלהבים של מ. י. ברדיצ׳בסקי, הלועזי והעברי [28], היו המשך טבעי להתרשמותו החיובית מכתב־היד שהובא לו לקריאה בקיץ תרס״א ומאישיותו של הכותב. הדבר הקוסם למי״ב יותר מכל בסיפוריו של שופמן הוא גילוי תכונות, שהוא עצמו שואף להגשימן בסיפוריו ומדבר עליהן במסותיו בעניני אמנות ושירה: גילוי החטא בנפשם של הגיבורים, התאווֹת המצויות בהם שאינן נותנות להם מנוח, הבשר־ודם שביהודי. דברים שאמרם על סיפורי שופמן הראשונים הולמים להפליא כמה מסיפוריו ונשמעים כלקוחים מתוך הפואטיקה שלו:

בסיפורו האחרון, “יונה”, ספור חטאי, נפשי, הוא מחפש את הגשר מן החטא אל הטבע, מן היגון אל השכרון. תאוַת האדם כי תפתח לועה עם כל השממון. […] את הבשר הוא קורע בשירתו. את האדם ויסורי האדם הביא המשורר הצעיר בספרותנו הסיפורית. פייערברג הוא משורר עברי ושופמנן הוא משורר אנושי. לפייערברג גם היתה שפתו אתו, לשופמנן רק כוחו אתו.

קביעה זו, ששופמן הוא סופר אנושי בהשוָאה לסופרים אחרים, שהם סופרים יהודים, חזרה אחר־כך פעמים הרבה בביקורת מהיבטים שונים. מי״ב מבליט תכונה נוספת בכתיבתו של שופמן, שגם היא הוזכרה אחר־כך בידי הביקורת: "כה יבטא שופמנן את הצער, את התהום שבחיים באיזה מגע־יד, בדרך־אגב […]״. ברדיצ׳בסקי מגיב גם על דברי הביקורת של ארנפרייז וטוען כנגדו: “ותמה אני על האזנים האטומות האלה, שלא שמעו ולא הרגישו מה נותן לנו המשורר ועד כמה יעיק בפחד כשרונו”.

עם ביקורת זו נסתיים גל־התגובות הראשון, נקבעה השתייכותו למחנה “הצעירים”, ניתנו סימני־היכר ראשונים בדרך כתיבתו, בנושאיו ובגיבוריו ונסתמנה בבירור התפלגותה של הביקורת בהתאם להשתייכותו ה“כיתתית” של הכותב: שבח ממחנה “הצעירים”, והסתייגות, המעורבת לעתים בכמה הערות מעודדות, מן המחנה שכנגד.

ב    🔗

בקול דממה דקה המשיכה הביקורת לעקוב אחרי סיפורי שופמן, שהתפרסמו בקביעות בכתבי־העת של התקופה. כגון: ביקרתו של ד. הילנער [49] על “בין החומות”, שמסקנתו היא: ״הציור כתוב ביד איש שיש לו כשרון: עין רואה ומסתכלת ולב הוגה״, וזאת למרות הליקויים שהוא מוצא בו; וביקורותיו של פיכמן על ״עייפים״ ועל ״תלוי״, שהתפרסמו ב״המעורר״ [83]. פיכמן מוצא בהם תכונות הקרובות לדרך הראיה שלו את העולם, כפי שהיא מתבטאת בשיריו:

האביב הרענן, הקיץ הפורה וכוח הגידול המתפרץ — לא זהו עולמו. על עולמו של שופמן שפוכה רוח מלנכולית עייפה ויגעה. גם צעקתו אינה משאירה אחריה את ההד החי […] זוהי צעקה יגעה הבאה רק להעיד על ממשלת המוות, שכנפיה פרושות על הכל. […] היתומיות שבטבע, אי־אוֹנהּ, כל מה שכוח החיים שלו דלל וחרב — קולט שופמן באמנות פלסטית בלתי־שכיחה.

אין צורך לומר עד כמה שונה ביקורת פיכמנית זו מהדברים שמצא מי״ב בסיפוריו של שופמן. איש־איש מצא בהם את עצמו. רשימתו של פ. לחובר [62] חותמת פרשה קצרה זו של הביקורת שבין ספר לספר (תרס״ג–תחילת תרס״ח) ומבשרת את ראשיתו של הגל הסוער השני בביקורת הפולמוסית הלוהטת, המאפיינת את קבלת־הפנים לספר השני (“רשימות”, תרס״ח). סדרת המאמרים של פ. לחובר, “כשרונותינו הצעירים”, דנה בקוי הדמיון והשוני שבין ברנר ושופמן, הנמנים עם מחנה “הצעירים”. הדמיון הוא בזה, ש“שניהם הם לפה לאותה הוַדאוּת האכזריה, המבטת אל כל באספקלריה המאירה בלי כל מחיצה של אילוזיה כל־שהיא”; והשוני הוא באופן הביטוי האמנותי של תפיסת החיים: שופמן “הנהו בתור אמן כמעט ההפך ממנו [מברנר]”. המאפיין אותו הוא הקיצור המציין את סיפוריו, ש“הוד שירי שפוך עליהם”, “המומנטים הבודדים” שהוא בוחר כדי להבליט “בריאליות גמורה” את תפיסתו, ותיאורי הנוף שתפקידם “להראות לנו את מצב־הנפש של גיבוריו במומנטים שונים״. ״שופמן הנהו ריאליסט קיצוני, אבל […] רועדת בו נשמה סימבוליסטית־מיסטית”. בתיאוריו יש “חיפוש אחרי היחוס הנסתר שבין האדם והטבע”. זוהי אפוא “שירה ריאליסטית־סימבולית”, שיש בה עקבות אמנות חדשה, שביטוּיה נמצא אצל שופמן ובסיפור “בינתים” של גנסין, שכן אצל שניהם “הנשמה הרועדת אחת היא”. דומה, שמכאן ואילך משתגר זימונה של “שלישיה” זו — שופמן, ברגר וגנסין — לכפיפה אחת, בלא שנעשה מחקר יסודי בדבר טיבו של הזימון והדומה והשונה שבו.

ג    🔗

עם הופעת “רשימות” (בהוצאת “המעורר” בראשית תרס״ח) התלבה מחדש הויכוח בין המחנות. במחנה המתנגדים נמצאים: “בעל־מחשבות” (ישראל אלישיב), י. א. לובצקי, גרשום באדר, “ספוג” (שמואל טשרנוביץ), חרמוני — כולם מבקרים “מקצועיים”, ובמחנה האוהדים: נומברג, אשר ביילין, בר־טוביה, מי״ב, ברנר — רובם בעיקר מספרים. חלוקה זו חיזקה את שופמן בדעתו, כי רק היוצר עצמו מוכשר להשמיע דברי ביקורת, ולא המבקר ״המקצועי״ [39, עמודים 89–136, 185–204].

בעל־מחשבות לועג, בקובץ השני של ״ספרות״ (יולי 1908) [12], לעצם הכינוס של הסיפורים ש״כשרונות ספרותיים יותר גדולים ויותר חשובים זוכים אליו רק שנה אחרי מותם", למִספרם המועט ולקיצורם המופלג, המעיד שהכותב הוא “סופר עצל”. אך בעיקר הוא דן בפגמים הרבים שהוא מוצא בכתיבתו: סגנונו ״הוא כבד וחסר ריטם״; הדמויות — “גם צורה אחת מכל צורותיו לא הצליחה ביד שופמן”; הרושם — “אנו נשארים לגבי כולם יחד בשויון־רוח לגמרי”; השקפת־העולם שלו קטנה וצרה, ובסיכום: “׳כל כתבי שופמן הם נסיונות ספרותיים, אבל בשום אופן לא ספרות”. על־אף כל מגרעותיו אלה רב כשרונו של שופמן מכשרונם של ז. י. אנוכי ונומברג חבריו.

ה. ד. נומברג, שנסחף אף הוא לויכוח כמסַפר, כתב רשימת ביקורת בשם “שירת הכליון” [74] (“הד הזמן”, שבט תרס״ח), ובה הראה ש“אין פה לפנינו ׳ריאליסט׳ מהמין הידוע, הכותב פרוטוקולים על דבר הטבע ועל דבר השולחן הסגלגל”, אלא לפנינו שיטה אחרת, “המשוה את הקטן והגדול, את החשוב והבלתי־חשוב”. גם הוא, כקודמיו, מאפיין את גיבוריו של שופמן, מבליט את “התאוה החולנית” שבהם, ומדגיש ש“שופמן הוא סופר מלא הרגשות חולניות, אבל הוא איננו סופר חולני”. סיפוריו החדשים ב“רשימות”, שנוספו לאחר “סיפורים וציורים”, “נופלים הרבה בערכם מן הראשונים”, שכן חסרה ברובם “השירה הקוסמת הצדה את הלב”.

הפולמוס נמשך בעצמה רבה עם פרסום מאמרו השני של בעל־מחשבות [11] (״העולם״, 25.2.1908)⁴, שדן בחריפות רבה בחומר הספרותי, שבו “מתעסקים הנומברגים, השופמנים והאנוכ׳יים וחבריהם”. הכותב משווה למאמרו אופי עקרוני כולל, ואחת מטענותיו היא, שלא כל חומר ראוי ליצירת האמנות, ומחומר גרוע לא יוכל גם האמן הגדול ביותר לברוא יצירה בעלת ערך. לדעתו, האישיות שבה מטפלים סופרים אלה “אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה” ולכל היותר היא ראויה להיות דמות מִשנית. חסרון נוסף הוא, שהסופרים הללו מזדהים הזדהות יתרה עם גיבוריהם “עד כדי הְתדמוּת הצורה ליוצרה מבלי להכיר אם זהו רק ציור אמנותי או אוטוביוגרפיה של איש בלתי־מעניין”. בעוד שאצל גיבורי מנדלי, שלום עליכם, פייארברג וביאליק, וגם של ברנר, החומר היה תמיד הכלל היהודי או העבר היהודי, וגיבוריהם היו “סמלי החיים הכוללים של היהודים”, הרי גיבוריהם של אותם הנומברגים, השופמנים והאנוכ׳יים […] אין להם שוב התקשרות עם העבר העברי. […] גיבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גירש אותם מחוץ למחנה. […] ומצורעים אינם לעולם חומר לאמנות.

זהו המשכו של הויכוח עם המבקרים הצעירים (יעקב רבינוביץ, פיכמן, מי״ב, לחובר ונומברג), שראו בגיבורים החולניים, העייפים, הרגישים והמתלבטים את החידוש שהביא שופמן לספרות העברית⁵. ברנר, שבעל־מחשבות הפריד בינו לבין “הצעירים” שכנגדם כתב, חש עצמו שייך אליהם והגיב במרירות על דברי העלבון שהושמעו בביקורת זו [36]:

כאן מתגלה ביותר הטמטום, אפר הלב. […] הם חוטפים באקראי איזה קטע מפסוק,: איזו מלה בודדה ושופטים ומתרעמים וכועסים: מה זה נומברג? מה זה שופמן? למי ענין בדקותם, בקויהם הנפלאים ובעמקות הרגשותיהם? מחוץ למחנה… מצורעים… […] מחוץ למחנה עומדים נומברג ושופמן! בתוך המחנה — א׳ גינצבורג־חרמוני הוא השליט (“הד הזמן” תרס״ח).

הויכוח על החולשה והכוח שבגיבורי שופמן, על הבריאות והחולניות שבהם ועל “זכותם” של גיבורים בעלי מצב נפשי כזה לשמש חומר ליצירה ודמויות מרכזיות בה נמשך מעל דפי ״השלח״ במאמרו של בר־טוביה ״עולם בפני עצמו״ [34] (תרס״ח). בר־טוביה, שלא נמנה במפורש עם חוגי ״הצעירים״, היה קרוב אליהם ונקט מלכתחילה עמדה אוהדת, אף־על־פי שהשאלות שהעסיקו אותו היו בעיקר שאלות לאומיות־אידאולוגיות [34, כרך א' עמודים 14–22]. הוא ממשיך את הקו שהחל בו יעקב רבינוביץ, ודן בהרגשות החולניות המפעמות את גיבוריו של שופמן: “אף־על־פי שהתאוה המינית מפותחת בקרב האנשים הללו במידה מרוּבה, אין הטיפוס המיני מפותח ברבים מהם כל צרכו. זכר ונקבה משמשים בהם בערבוביה”. הוא מדגיש את נסיונותיו של שופמן להבחין בניגודים, שהם תוצאה מן הגזע — השֵׁמי והאַרי — ולראות את סיבת המחיצה בין הגיבורים לבין העולם ב“פחד הישראלי העתיק” (“בליל תשעה באב”).

תכונות אלה — וביחוד הפחד — חזרו ונדונו בביקורת בתקופות הבאות כחלק מן המאפיינים את דרך ראייתו את העולם והאדם.

כנגד ביקורת אוהדת זו נתפרסמה ביקרתו של לובצקי מן המחנה שכנגד [60], החוזרת בעיקרה על מרבית הטענות, שהושמעו בפי חבריו לדעה נגד שופמן וסיפוריו, ומסכמת אותן. בשלב זה נכנס שופמן עצמו לזירת הקרב, כשסגנונו אינו נופל בחריפותו ובתוקפנותו מסגנונם של מתנגדיו, ואולי אף עולה עליהם [39, עמודים 137–184]. כקוריוז אפשר להזכיר מאמר התקפה נוסף מאת גרשום באדר [17], המאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבוֹ דברים בלתי־צנועים.

סקירה וסיכום של פולמוס רוגש זה שהלך והסתעף כתב ספוג ב“הד הזמן” (כ"ח באב תרס״ח), עיתון שהיה פעיל מאד בויכוח זה. ברשימתו זו שׂם ללעג את “המחלוקות הגדולות בעיתונים העבריים”, שבכולן “׳ביקורת׳ אישית ופולמוס פרטי תחת מסוה של ספרות ושל מחלוקת לשם שמים”. לדעתו איו צורך בכל “החשבונות הספרותיים” הללו ואין להם ולספרות ולא כלום.

ברדיצ׳בסקי אף הוא נטל חלק בשלב זה של הויכוח ברשימת ביקורת נוספת [29] (״רביבים״, אוגוסט 1908), שהיא המשך לדברים שכתב קודם. גם הפעם מוצא מי״ב את עצמו בסיפורי שופמן, המשמשים לו עילה להבעת רעיונותיו על אדם ועולם. הוא רואה את עיקר סגולתו של שופמן בכך, שיש בכוחו לתאר תיאור ריאלי ומוחשי, שטמון בו “איזה כוח נעלם שיריי צעריי”. “שירה נסתרית היא גם שירתו המוחשית, אבל אין קו מתוח מתחתה ואין דבריו עשויים לשם שירה גרידא. גניחת אדם היא זו בשם עצמו ובשם בני־אדם אחרים”. ממשפט צדדי אצלו “נפתח לך תהום הנפש לרגע”.

הויכוח נמשך בסקירתו של לובצקי על שני קבצי ״ספרות״ [61] (“השלח” י"ט, תרס״ח–תרס״ט), שיש בה גם תגובה על מסקנותיו של לחובר במאמריו על ברנר ושופמן וביחוד כנגד קוי הדמיון שהוא מוצא בין ברגר לדוסטויבסקי ובין ברגר לשופמן. לובצקי גם מטיף מוסר לשופמן על דרך הויכוח שלו ועל תוכן דבריו, ואליו מצטרף גם חרמוני ברשימתו העוינת על “רביבים” קובץ א׳ (״העולם״, 11.9.1908).

בשלב זה התערב גם ביאליק בויכוח ברשימת הביקורת האירונית שלו על ״רביבים״ א׳ [20] בחתימה “נון” (“השלח” תרס״ט). לכאורה, בא המבקר לשבח: “׳רביבים׳ הוא קובץ ספרותי נחמד ונעים”, אולם למעשה, יש בו מידה מרובה של זלזול וביטול, בעיקר נגד ברנר, אבל גם נגד שופמן. ואמנם שניהם, ברנר ושופמן, נפגעו מאוד מנעימתו זו של מאמרו של ביאליק, ודומה ששופמן לא סלח לו על כך לעולם [40. בקון, קובץ מאמרי הביקורת על ברנר, סעיף 5].

את הביקורת על ״רשימות״ חותמת רשימתו של ברנר ב״רביבים״ [37] (כסלו תרס״ט), המגיבה גם על סיפוריו החדשים של שופמן שנתפרסמו בינתים. עוד קודם ענה שופמן למאמר הביקורת של לובצקי וחזר על דעותיו הידועות בענין “המבקרים המקצועיים”, אולם הוסיף מעין התנצלות על הנעימה של דבריו הקודמים, אם־כי לא על תוכן הדברים עצמם (“על־אודות ׳השכל המבאר׳”, “ספרות” ג׳, תחילת תרס״ט). ברנר אינו מתעלם מחולשותיה של הכתיבה השופמנית: “כי לשופמן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי המרובה המחזיק את המרובה; חסור תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהווה ומה שצריך להיות”. אולם כנגד חוסר זה מעלותיו גדולות ומיוחדות אך ורק לו: “הערצת הרגע, חריפות הקו, וחלום בעל־ילדות”. חשובה מאוד הדרך שבה יש לקרוא את סיפורי שופמן: “עצבות רעננה…” הָעקה חמימה… לאט־לאט ייקָרא־נא לאט… ייקרא בלחישה…"

ד    🔗

בשנים תרס״ט–תרע״ד המשיך שופמן בפרסום סיפורים בכתבי־העת השונים, שחמישה מהם אף נאספו לקובץ “מאידך גיסא” (תרס״ט), וכן ערך את המאסף הספרותי “שלכת”. הקובץ הצנום לא זכה לתשומת־לב מיוחדת של הביקורת, וההערכה על סיפוריו היתה במסגרת הסקירות על כתבי־העת שנתפרסמו בהם ובסיכומים שסקרו את היבול הספרותי של שנה זו או אחרת.

מן הראוי לציין, שבתקופת רגיעה זו בביקורת החלו להתגבש התרשמויותיו של יעקב פיכמן ביחס ליצירתו של שופמן, ולאחר פסיחה קצרה על שתי הסעיפים הסתפח אל מחנה אוהדיו של שופמן, ומאז לא חדל במשך שנים ארוכות לעקוב אחרי כל מה שיצא מתחת עטו [83, 84]. בין הסיפורים שכתב שופמן באותן שנים זכה הסיפור ״אהבה״ להערכתה הרבה של הביקורת, שהפליגה בדברי שבח עליו [38. קלוזנר, “השלח” כ״ד, תמוז תרע״א].

סמוך לסופה של התקופה, בשנת תרע״ג, התפרסמו שני מאמרים, שיש בהם משום סיכום הויכוח הקודם וחתימתו. האחד נכתב בידי מי שהיה אחד הלוחמים הנמרצים בדור החדש ובשופמן נציגו, ועסק בקבוצת הסופרים הצעירים כולה, והאחר נכתב בידי מי שעד כה לא נטל חלק פעיל בויכוח ועסק בשופמן בלבד. בשנת תרע״ג כתב בעל־מחשבות את אחד המאמרים המסכמים החשובים ביותר, שבו הוא מבליט את ההבדלים בין הסופרים בני הדור הישן לבין הסופרים של הדור החדש [13]. עם הקבוצה הראשונה נמנים: מנדלי, שלום עליכם, א.מ. דיק, י. ל. פרץ ואחרים, ועם בני הדור החדש: נומברג, ברנר, שופמן, אנוכי, אַש, רייזין. במאמר זה חזר בו, למעשה, בעל־מחשבות מעמדתו הקודמת העוינת את הסופרים הצעירים ואת הנושאים והדמויות המאכלסים את יצירתם, והשכיל לנסח את החידוש שהביאו עמהם לעומת ראייתם וכתיבתם של הסופרים בני הדור הקודם. אולי לראשונה הוצגו הסופרים בני הדור החדש כקבוצה מגובשת בעלת סימני־היכר משלה, שתפיסתם את החיים היהודיים שונה מזו של קודמיהם ובאה לידי ביטוי בעיצוב גיבוריהם. במאמר זה חוזר בו בעל־מחשבות ממה שכתב במאמריו הקודמים, ובו מסתיים הויכוח בין שני המחנות: שתי קבוצות הסופרים נמצאות בתוך המחנה; הראשונים תיארו את כלל ישראל, את הטיפוסי, את ההוָיה, ואילו האחרונים — את הפרט, את האינדיבידואלי, את המתהווה.

במאמרו של דוד שמעוני בשלושה המשכים ב“הפועל הצעיר” (תרע״ג), שנחתם בפסיבדונים ״בן־מלכה״ [109], יש משום סיכום תקופה זו ביצירתו של שופמן, לפני הופעת ספר כתביו המקובצים כשנה לאחר־מכן, ומתן סימני־היכר כוללים ל“תכונתו האמנותית” של המספר, כפי שנאמר בכותרת המשנה של המאמר. למרות הנימה הכללית האוהדת ניכר שהכותב, הבקי במאמרי הביקורת שקדמו לו, מתקשה להחליט אם התכונות האפיָניות שהוא מוצא בסיפוריו של שופמן חסרון הן או יתרון. שם מאמרו, “על העיקר שאיננו”, שהוא מובאה מסיפורו של שופמן “לא”,⁶ מכוּון ספק כנגד הסופר, ספק כנגד גיבוריו. גם סימן־היכר נוסף, שמוצא שמעוני בכתיבתו של שופמן על המספר, שבשבילו אין עיקר, ולכן “גם הטפל נעשה עיקר, הכל הוא עיקר” — קשה לדעת אם שבח הוא כאן או גנאי. לדעתו, המספר “נמצא תמיד במצב של צפיה בלתי־פוסקת” כדי למצוא פתרון לחידתו, וחוסר הבדלה זה בין עיקר לטפל גורם לחוסר ההבדל בין אידיליה לטרגדיה בסיפוריו.

ברשימה זו נטבעו במרוכז כמה מסימני־ההיכר, שנזכרו קודם בנפרד במאמר זה או זה, נתגבשה בה דמות דיוקנם של סיפורי שופמן באותה תקופה, והונח היסוד לראיה כוללת ומקיפה של יצירתו, אם־כי מצויה בה מידה לא־מעטה של הססנות בקביעת העמדה הסופית. כמה מהבחנותיו של שמעוני זכו להמשך ולפיתוח בביקורת שופמן המאוחרת, כמו שויון־הנפש הגמור, שאינו אלא “הד של יללה צורבת”, תכונת הבדידות המאפיינת את גיבוריו, שאינה תלויה כלל בשייכותם הלאומית, וכן הסגנון המיוחד, שהקורא מרגיש בו “הכרחיות אכזרית”.

ה    🔗

בשנת תרע״ד הופיע באודסה בהוצאת “מוריה” הספר “רשימות”, שכונסו בו ארבעים ושנים סיפורים. בגלל המלחמה לא זכה הספר לתהודה, ומהדורת תרע״ד נעשתה נדירה וחזרה ונדפסה לאחר המלחמה (תרע״ט). שלוש רשימות הביקורת על ספר זה חותמות את התקופה הראשונה בביקורת שופמן. הדבר המאחד אותן הוא היעדרוֹ של הפולמוס בדבר טיב יצירתו, התחזקות מעמדו של שופמן כאמן גדול ומקורי, בעל יִחוּד וסימני־היכר מובהקים. והתגבשותו של נוסח ביקרתי בעל מטבעות־לשון קבועים.

שלושת המבקרים — צמח, קלוזנר וגורן — בונים את הערכותיהם איש על דברי חברו שקדם לו, ויחד קובעים את מקומו של שופמן בשורה הראשונה שלמה צמח [87] מבליט את שויון־הנפש, לכאורה, שבו כתובים סיפורי שופמן ואת “פחד החיים” האפיָני לגיבוריו. אמנותו היא אמנות המיניאטורה; הוא סופר הכותב לעצמו, והקוראים צריכים להיות בעלי הסתכלות חדה כדי להבחין בכל החן שהשקיע האמן בגיבוריו. סיפוריו, אף־על־פי שאינם לאומיים בגלוי, הרי “הן [הרשימות] אוצרות בקרבן איזה הגה מוסרי־לאומי, החבוי עמוק־עמוק בין השורות”. צמח רואה בקיצורם של הסיפורים מעלה, בחינת “מועט המחזיק את המרובה”, והריאליות שלהם היא חיצונית ומדומה, שכן העיקר אצלו הוא ההרגשה הפנימית שבנפש האדם, כתוצאה של הרושם החיצוני: עולם החוץ מסתנן אך ורק דרך ההרגשה הפנימית.

צמח דן בסגנונו של שופמן ורואה בו את “הסופר העברי היותר עשיר במלות ובמושגים”, אם־כי לא־פעם אך כפשע בין חידושיו בציורי הלשון לבין הזרות. יצירתו היא תמצית, ולכן ״כתביו […] אינם בעלי נפח […] הם בעל משקל".

קלוזנר [98] (“השלח” ל״ג, תרע״ו) מרחיב ומפתח את סימני־ההיכר האפיָניים לדרך כתיבתו של שופמן שניסחו קודמיו ומוסיף עליהם משלו. עקבות מאמרו זה ניכרים כמעט בכל מאמרי הביקורת, שנכתבו מאז על שופמן. יחודו של שופמן הוא ב“סוד הצמצום”, בהתגברותו על הפובליציסטיקה, על ההתפלספות ותוכחת המוסר, המצויות ביצירותיהם של הסופרים העברים, ואפילו הטובים שבהם. שופמן ניחן בסגולות ההסתכלות וההתבוננות, בעמקות הראיה ובדקותה, ובכך אין שני לו בספרות העברית. קלוזנר משוה, אולי לראשונה, בין שופמן לבין קנוט הַמסון ופטר אלטנברג, השוָאה — ביחוד האחרונה — שהרבו להזכירה בביקורת, אולם טרם נערך המחקר שיוכיחה ויגלה את טיבה או יפריכנה, כדרך שניסה שופמן עצמו לעשות פעמים אחדות. קלוזנר, כקודמיו, מציין ששופמן, אף־על־פי שעברי מובהק הוא, הרי גיבוריו הם בני־אדם “בעלי שאיפות והשגות אנושיות־כלליות […] היהודי נעשה כאן אדם […] ואף־על־פי־כן נשאר יהודי בעצם”. קלוזנר מבליט את מציאותם של גיבורים גויים בתפקידים מרכזיים בסיפוריו ואת העובדה, ש״לשופמן אין תימות אסורות״; הוא מתאר טיפוסים ובעיות שאחרים נרתעו מפניהם ומצליח לגלות את “היופי שבתוך הכיעור”.

מאמרו של נתן גורן (גרינבלאט) [45] (“התקופה”, ניסן־תמוז תרע״ח), האחרון ב“סיבוב” זה של הביקורת, מעיד על התגבשותה של המסורת הביקרתית, הבחנותיה ומטבעות־הלשון שלה. גם הוא מבליט את הקדרות שבסיפורי שופמן, את גיבוריהם החלשים והחולניים, את דרך תיאורו, שכוחו במציאת “הביטוי המוחשי לעצב שבנשמה”, ב“גשר בין העולם שאינו נראה ובין מראות החיים הגלויים”, ומתעכב, ואולי בזה עיקר חשיבותו של מאמרו, על מקומו של המוות בסיפורי שופמן. לדעתו, “מחזות החיים של שופמן הם בעיקרם מחזות המוות”, כמעט על כל גיבוריו מרחף צלו של המוות, ורובם מתים קודם זמנם. אין זה המוות בהודו הטרגי, אלא, בדומה לחיים בכלל, גם הוא מין מצוקת אימים, חלום זוָעה שנתממש. כקודמיו מדבר גם גורן על יסוד הפחד, הלובש בסיפורים צורות מוחשיות, ורואה את יחודו של שופמן ביכלתו “למזג את היסוד המוחשי והריאלי עם היסוד המיסטי שבחיים”. סיכומו: “אפשר שהוא הספר הקודר ביותר של הבלטריסטיקה העברית החדשה”, אולם האמנות שבו “אפשר שהיא המוצקה ביותר בבלטריסטיקה החדשה שלנו”.

כאפילוג לתקופה הראשונה בביקורת שופמן וכפותח את התקופה שלאחריה משמשת הרשימה השירית של צמח, שנתפרסמה בבטאונם המרדני של הצעירים החדשנים באודסה, “ארץ”, מיד עם תום מלחמת־העולם הראשונה (תרע״ט). זהו שיר הלל לשופמן וליצירתו, הכתוב בלשון גבוהה, מליצית ופיוטית, באותיות גדולות ומנוקדות, ונשמעים בו הדיה של הביקורת המשבחת: ההשוָאה לפַסל, סוד הצמצום, השלוה והאדישות לכאורה, שמאחוריהן רגישות רבה, מקומו המיוחד במסורת של הספרות העברית ובתוך בני דורו, נימת העצב והעדינות הרוטטת בסיפוריו.

באותו מאסף “ארץ” הופיע גם מאמרו הידוע של צמח “בעבותות ההוָי”, שבו שׂם לו הכותב למטרה לשחרר את הספרות העברית מחיקוי מנדלי ובית־מדרשו כדי שתברא לעצמה צורות ודרכים חדשות, וָלא — צפויה לה סכנת התנוונות. שלושת הסופרים, שאותם מביא צמח כדוגמה למי שניתקו מעבותות ההוָי, הם ברנר, שופמן וגנסין. (המאמר חזר ונדפס ב״מסות ורשימות״, 1968.)

בסוף התקופה הראשונה לביקורת שופמן (1919) ניצב שופמן בספרות העברית כאחד הסופרים החשובים בעל סימני־היכר ויחוד מובהקים, שכבר החלו לקנות שביתה בהכרת רבים ולהיעשות לשגרה. על חשיבותו ומרכזיותו שוב לא היו עוררין. מקומו זה הובטח לו לאחר שנקלע לאחד הפולמוסים הסוערים שידעה הביקורת העברית, והוא יצא ממנו מחוזק ובוטח. מכאן ואילך היתה נוכחותו מורגשת ככוח מַפרה ומשפיע בספרות העברית, בין בגלוי ובין בסתר.

 

מחזורי התחדשות וקפאון בתקופה השניה בביקורת    🔗

א    🔗

(תר״ף–תש״ך)

ארבעים שנות ביקורת אלה, הצמודות למאורעות חיצוניים בחיי שופמן, שהמאפיין אותן הוא מחזורי התחדשות וקפאון, מתחלקות לשתי תקופות מן הבחינה הביוגרפית: תקופת אוסטריה (עד יולי 1938) ותקופת ארץ־ישראל, עד מלאות לשופמן שמונים שנה (אדר תש״ך). שינויי המקום, הניכרים היטב בנושאי סיפוריו, העלו את אחת השאלות המרכזיות בביקורת בתקופה זו בדבר התמורה שחלה ביצירתו כתוצאה משינויים אלה. למעשה נתעוררו השאלות הללו פעמיִם: בתחילתה של התקופה, תוך השוָאה בין כתיבתו לפני מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה, ובאמצעיתה של התקופה, לאחר עלייתו לארץ־ישראל וההשתקעות בה. בשתי הפעמים היו השאלות שנשאלו כמעט זהות: האם חלה תמורה בכתיבתו בעקבות הישיבה במקום החדש (אוסטריה, ארץ־ישראל)? האם סיפוריו שנכתבו במקום החדש יש בהם המשך וחיזוק מסורת הכתיבה הקודמת ותכונותיהם היסודיות בעינן עומדות, או חלו בהם שינויים מהותיים? אם חלו — מה הם? והאם שבח הם לו, אם לאו?

ביחוד נדונו שאלות אלה בהרחבה לאחר עלייתו לארץ־ישראל, עם פרסום האסופות הארץ־ישראליות (“בטרם ארגעה”, “במלקחים”). יש לציין, כי בשני מחזורי שאלות אלה לא היתה הסכמה אם אכן חלה תמורה וכן אם היתה לברכה ליצירתו. דומה שהדיון בהערכת יצירתו שנכתבה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ביחוד לאחר אמצע שנות העשרים, טרם נסתיים.

כאמור, נכתבו בשנים אלה רשימות ודברי ביקורת רבים, שהקורא אותם כסדרם אינו יכול להימנע מהרגשת דשדוש במקום אחד וחזרה על אותן הבחנות ובאותם מטבעות־לשון, ללא כל חידוש. במידה שהיו פולמוסים, הם נגעו לא בסיפוריו, אלא בתגובותיו האקטואליות של שופמן על תופעות שונות בחיים ובספרות, תגובות שעוררו את מורת־רוחם של מתנגדיו. הדור של הפולמוס הספרותי שאיפין את התקופה הקודמת נדם לחלוטין, ובלי ספק תרמה לכך גם העובדה, ששופמן ישב בכפר האוסטרי הרחק מן המרכזים היהודיים ומן הפעילות הציבורית והתרבותית, והשתתף בה רק לעתים ומרחוק. במשך הזמן נעשתה נוכחותו הרחוקה־קרובה כמין אגדה שיש להשתאות לה, אולם היתה מורגשת רתיעה מפולמוס מהותי מעבר לתגובה אקטואלית מקרית.

עם זה, בצד רשימות רבות שאינן מעלות ואינן מורידות התפתחה בשנים אלו ביקורת רצינית, שהיה בה המשך לתקופה שקדמה לה ונקודת אחיזה לביקורת שאחריה. תיאור מהלכה של הביקורת בתקופה זו ייעשה מתוך הבלטת כמה מן הנושאים המרכזיים שהיא טיפלה בהם.

ב    🔗

בראשית התקופה, עד שנת 1925⁷ הדהים שופמן והפתיע את קהל הקוראים בשפע הסיפורים שפירסם ובשיעור גדלם. בשנים אלה גם לקח חלק בפעילות הספרותית כעורך ״גבולות״ (1919) ו״פֶּרֶט״ (1924) [42, 43]. פריחה זו בכתיבתו משכה את תשומת־לבה של הביקורת, וממילא עלתה שאלת ההשוָאה אל סיפוריו הקודמים. ניסוחו של ישורון קשת (יעקב קופליביץ) (“השלח”, כרך ל״ז, תר״ף, עמוד 413) מבטא את דעתם של רוב המבקרים, ששופמן “מנגן תמיד רק מנגינה אחת, רק מנגינה אחת כל ימיו”, אולם הם נחלקים לכמה קבוצות ביחסם לדברים שנכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה: הרוב רואה בסיפוריו אלה המשך לרמת הכתיבה המעולה, שכבר הורגל אליה הקורא (ברנר, קשת, ד. א. פרידמן, קמחי, ריבולוב, הומלסקי, פיכמן); אחרים רואים בה המשך שיש עמו עליה (שמואלי, אליאב); ושוב אחרים רואים בה המשך ופיתוח למגרעות, שכבר נרמזו קודם בכתיבתו (ב. פרידמן, א. תשבי, קשת, ריבולוב).⁸

מובן שאין אלה אלא התרשמויות, שנכתבו על יסוד סיפורים בודדים בלבד, במסגרת סקירות ביקרתיות על כתבי־העת שבהם נתפרסמו גם סיפורי שופמן ורשימותיו, שכן מעטים ייחדו רשימה לסיפור מסוים של שופמן (בעיקר "אדם בארץ״, שמואלי [108]).

אפיָנית לקבוצה הראשונה היא הערתו של ברנר: “הכל כיד החדירה השופמנית”; לקבוצה השניה — משפטו של שמואלי: “מכל שפע הבלטריסטיקה שלנו […] רק אליו האחד יחרד הלב ויקַו, והאחד הזה אינו מאכזב. בסיפוריו הקצרים והתמציתיים יש כמעט תמיד נתינה ממש בשביל הקורא הותיק, המקדם כל יצירה ברטט נאמן”. מן הקבוצה השלישית חריף במיוחד הוא ניסוחו של ישורון קשת [97]:⁹

איזה שינוי עצום חל לאט־לאט – לא באופן סיפורו, כי־אם בטיב סיפורו, במהותו — במשך השנים שהוא יושב באוסטריה. היסוד הדמוני, הסלָבי, הרעד הצפון, הישרנות האכזרית, שהיו מרעידים בכרך סיפוריו הראשון, פינו מקומם לציד זעזועים, לליקוט מתנות נפש זעומות, ללא זכות ומלחמה עליהן […] את הקפדנות, את כובד־הראש, את הסגפנות, זו הקודרת מבחוץ ומלאה אור נפש מבפנים, את נוסח רמבראנדט שבתחילת יצירתו המיר כמעט ברזיגנציה שניצלרית […] ובחלקה הטובה אשר לנו, שחורת הקרקע, ששמה ג. שופמן, כמעט שולח הרזון שלבעלי הספורט החיורים…

מקום מיוחד תופס מאמרו של שלמה צמח [88], ששאלות ההמשכיות, החידוש וטיבם עומדות במרכזו. צמח רואה את הסכנה המאיימת על שופמן היוצר בכך, שהתכונות שנתבלטו בראשיתו תחזורנה על עצמן ותיהפכנה למַניה או אף למניֶרה ותיעשינה מושרשות, קבועות, בטוחות; זוהי סכנת “החיקוי העצמי”. ומסקנתו היא, ששופמן ער לסכנה זו ומצליח להימלט ממנה, אם־כי לא תמיד, “אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מִלחצו” באמצעות “הגמגום הנפלא”, הרחבת האופק שנעשה יותר עולמי וכללי. הוא "קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא על־פי צורתו והרגשותיו בלבד […], אלא אף על־פי תכנו, הוא שר ומרומם לסמל את ההוֹוה […]״. יש שינוי בסיפוריו החדשים של שופמן. “האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטיפוסית לו מכבר, היתה למורכבת, למסובכת ולאכזריות משהיתה”.

צמח מודה, שקשה לו להגדיר אותה “תוספת של מה־שהוא” בשופמן שלאחר המלחמה שהוא חש בה. “רשימותיו מן המלחמה והלאה — מורגשת בהן ההבנה האמתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר”. אם־כי הבנה זו לא באה עוד לידי גילוי מלא. בכך שונה שופמן, לדעת צמח, מן המספרים העברים האחרים, ש“עודם קופאים על הטיפוסים שהם בודים מלבם”.

ב״נ. ב." הוסיף צמח, כי לאחר כתיבת דבריו אלה נתפרסם הסיפור “אדם בארץ”, שהוא “מחרה־מחזיק אחרי כל אשר אמרתי מלמעלה”, והסיפור הוא “אחת מהאבנים הכבדות הגדולות אשר נגולה מעל לוח־לבו…”

מעין תשובה לרשימתו זו של שלמה צמח אפשר למצוא בדברי פוזננסקי במלאות חמישים שנה ליצירתו של שופמן, תאריך שזכה לציון מיוחד [81]:

נאמנות זו לקודם, לקבוע, עשויה להיראות כפוגמת. […] אולם הקוראים האמתיים ביותר של סופר חזק, המבינים והאוהבים אותו, מחפשים דוקא את זה. דוקא עם כל יצירה חדשה, בשעה שהם יונקים אותה, נחוץ להם – עד לבלי ויתור — הסממן המיוחד לו, לאותו סיפור. בלעדיו אין ההנאה שלמה.

הסיפור “אדם בארץ” זכה לדברי הערכה נלהבים מיד עם התפרסמו (תרפ״ג), ובמשך כל השנים צוטטו שמו ומשפט הסיום שלו כמאפיינים את מצבו של שופמן, השקפת־עולמו, דרך כתיבתו וצורת חייו (שמואלי, מושקט, ריבולוב, קריב ורבים אחרים).

יש ענין גם ברשימתו של ח. מושקט [66] (״היום״, ורשה, 19.2.1926), המוקדשת ל“יובל העשרים ליצירתו הספרותית של ג. שופמן”, הקובעת בפתיחתה, ששמו “רחוק וזר קצת” “לאוזן הקורא”, ומסיימת בזימון הקבוע, החוזר ונשנה שוב ושוב בביקורת של ברנר, גנסין ושופמן, תוך הבלטת אופן ראייתם השונה את העולם:

שלושה היו: ברנר, גנסין ושופמן. ראה משורר ההתלבטות [הכוונה לברנר] את הכיעור והניוול שביסורי האדם, המחובר והצמוד בכל נימי נפשו אל החיים ואינו רואה קץ להם ולצרותיהם המעליבות והמשוללות כל טעם; ראה גנסין את הטרגדיה שביסורי האדם, הנושא את גרעין המוות בחובו והרואה את האחרית־אחריתו אורבת לו מן החושך — מקלטו עם ערוב יומו; שופמן צומצם יותר, רוכן ונדוף בתוכו עצמו וצפה גם אל תחום הראשית של האדם ש״מן התוהו הוא בא להעתיק אבנים ממקום למקום ולשוב אל התוהו״ ־ וירא את הפטליות המושלת בכל. “אדם בארץ”…

בין התכונות שמציינים הכותבים בתקופה זו בסיפורי שופמן: לשונו, שהיא כמעט סינתזה בין לשון הדיבור ולשון הספרות (קשת); ראייתו המרוכזת, החותרת והחודרת (ריבולוב); השלמוּת המיניאטורית שבסיפוריו הקצרים (שמואלי); הבלטת הקו האחד המעיד על השלם (שמואלי, מושקט); היסוד האוטוביוגרפי, שטבוע עליו חותם אנושי כללי (מושקט); היסוד הארוטי וחיבתו לילדים (מושקט); ניגודי אור וצל וחשיבותו של הסיום (יעקב הורוביץ, “דבר”, א׳ בסיון תרפ״ו) ועוד. בעיקר חוזרים הניסוחים: “סוד הצמצום”, “חריפות הביטוי”, “מועט המחזיק את המרובה”, “תמציות של עולמות”, “המלה הקולעת וההכרחית” וכיוצא באלה. ביטויים אלה נשנים בכל הוַריאציות האפשריות בשפע הרשימות והמאמרים, שעתידים להיכתב על שופמן במרוצת השנים.

ג    🔗

החל בשנת תרפ״ו החלו לצאת כתביו של שופמן בארבעה כרכים בהוצאת “שטיבל” במשך כעשר שנים (עד תרצ״ה), והופעתו של כל כרך שימשה הזדמנות נאותה לחזור ולדון ביצירתו. וכן היה גם במלאות עשרים וחמש לכתיבתו (1927) וביובל החמישים שלו (1930). כל אותן השנים הוסיפו להתפרסם רשימותיו הקצרות בקביעות ועוררו תגובות נלהבות ופולמוסיות לא־מעטות כאחת. מקום מיוחד תופסת העובדה, ששופמן ישב במרחקים בניכר, ונוכחותו האישית והספרותית היתה רחוקה־קרובה, כהגדרתו הנלהבת של זה החותם ״אש״ ב״כתובים״ (31.12.1926): "לך, קורא, אל דפי הספר ושאף משם את נשימתה הסוערת של אמנות ישראלית נדה על אדמת לועז״I [הוא אברהם שלונסקי. נ.ג.].

קהל אוהבי שופמן בארץ־ישראל היה מחכה בקוצר־רוח להופעת רשימותיו, סיפוריו ותגובותיו, ופותח בהם את קריאת העיתון: ״מה יגיד הוא כיום הזה? מה יגיד זה, בעל המלה התמציתית, שאין כמוהו יודע את הסוד של העלאת המלה הנכונה, הקולעת?" כתב דוד מלץ (“דבר”, כ״א בתשרי תר״ץ) לאחר מאורעות תרפ״ט. היתה זו יותר מאשר ציפיה לספרות טובה — זו היתה הכמיהה למורה, לבעל סמכות, שיראה את הדרך ויבחן את המציאות בראייתו השקולה והחכמה.

מכאן ואילך שוב אין מרבית הכותבים מפרידים בין דברים שנכתבו לפני מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה, אלא דנים בכולם יחד, אולם משום שהסיפורים מן התקופה הראשונה כונסו בכרך הראשון של כתביו והאחרונים היו עדיין מפוזרים בכתבי־העת, רב חלקם של הראשונים מן האחרונים, בדיונים. בין האחרונים מוזכרים בעיקר הסיפורים שנדפסו ב“התקופה”, שהיו בהישג־יד יותר מאחרים. למרות זאת, הדוֹ של הויכוח בדבר תמורה ביצירתו טרם תם (ראה דברי פוזננסקי שהובאו לעיל, רשימתו הקצרה של מ. שפי ב“דבר”, י״ח בכסלו תר״ץ ועוד).

גם הפעם הכל מתנבאים בסגנון אחד ועוסקים בתכונות כתיבתו, בנושאיה, באמצעיה, בהערכתה ההיסטורית תוך שינויי הבעה קלים בלבד. אין פירוש הדבר, שמוסכמות אלה בטעות יסודן; אדרבה, דומה שהכותבים היטיבו לחשוף את סימני־ההיכר המיַחדים את שופמן וציירו כהלכה את פרצופו הספרותי. אף־על־פי־כן ההתרשמות הכללית היא, שאין בדברים תוספת העמקה, אלא השתגרות מליצה ביקרתית, ההולכת ומתרוקנת מן המגע הישיר עם הסיפורים ללא התמודדות מחודשת עמהם. עובדה נוספת התורמת להרגשה זו היא בכך שהכל עוסקים בכל, בלי להצטמצם בנושא או בסיפור מוגדרים ובלא חובת ההוכחה, וממילא גובר והולך החשד ביחס להכללות, לתארים ולתכונות החוזרים והולכים.

נביא בקצרה רשימה של כמה מן הנושאים, התכונות והתארים, המצויים ברשימות הביקורת בתקופה זו. אין טעם להביא דברים בשם אומרם, שכן הדברים דומים זה לזה ושונים רק שינויי דגש וניסוח.

הכל מטעימים את היסוד הארוטי בסיפורים, את כוחה של האהבה, את הפחד האופף את הגיבורים, את היופי המציץ מתוך הכיעור, את תקפו של היסוד הביוגרפי. שופמן הוא אמן הצורה, הוא רומנטיקן לירי, הוא הפלסטיקן, האמן בהא הידיעה. הוא המספר הריאליסטן שאצלו היום־יומי נהפך לסמל, השכיח מרמז על האפל והמסתורי, וכל פרט חי חיים כפולים. הוא מצליח תמיד למצוא את המלה הקולעת והנכונה וראייתו היא יהודית למרות היסודות האנושיים הכלליים שביצירתו.

התחרות זו בקשירת כתרים הגיעה לשיאה עם יובל החמישים של שופמן בראשית תרצ״א ועוררה ביקורת ותרעומת, שמצאו את ביטוין מעל דפי “כתובים”, שלא נמנו עם אוהדי שופמן המושבעים,¹⁰ אלא דומה, שהפעם צדקו בנתנם מקום לרשימתו של יעקב העברי [78]. לאחר שהוא סוקר את כל דברי השבח וההלל ומצטט קטעים נבחרים הוא מסיים: “ולא נשאר לנו אלא להשתתף בצערו של בעל היובל, שלא זכה כי מכבדיו יבטאו את רעיונותיהם בהסברה יותר הגיונית”.

ד    🔗

לאחר השפע שירד על שופמן בשנת היובל נשתררה דממה ארוכה, ובמשך שנים אחדות (1932–1938) כמעט לא נכתב עליו דבר. פה ושם זכה סיפור זה או אחר שלו לתשומת־לב, כמו ברשימתו של דוד מלץ, שהוקדשה לסיפור ״אור חדש״ (״מבפנים״, ינואר 1935), הבוחן סיפור זה על רקע סיפוריו האחרים של שופמן, אך במיוחד על רקע עליית הנאציזם: “השתלטותה של החיה שבאדם”. לתשומת־לב מסוימת זכה גם הכרך הרביעי של כתבי שופמן בהוצאת “שטיבל” (תרצ״ה), שבו כונסו סיפוריו ורשימות הביקורת שלו (שמואלי, קריב, זרובבל גלעד, נתן גורן ואחרים). אפיָנית לדברי הכותבים הללו, קוראיו הנאמנים, היא הציפיה שהם מחכים לכל דבר היוצא מתחת ידו של שופמן, וההדגשה שהדברים נכתבים “משם, מארצות הגויים” (זרובבל גלעד). עם זה, לא נעדרת גם נימת ביקורת: בצד הרשימות של שופמן, שמקופלות בהן בינה ושירה, והן נעשות בנין־אב להכללת כמה חזיונות חיים, יש גם כאלה ש“אינן מתרוממות לגובה שירי” ואינן מועט המחזיק את המרובה (קריב, ״גליונות״, כרך ג', חוברת א׳, אייר תרצ״ה, עמוד 66). הכותבים מרגישים בהתגבשות ובהצטמצמות הנוספות שחלו ברשימותיו של שופמן, ובדרך־כלל כותבים על תהליך זה מתוך יחס אוהד באמצעות הדימוי והמשל: "מסנן את חומר החיים, מגבשו ומכניסו לתוך צנצנות קטנות בדמות בדולחית מחוטבת״; “מסנן את מיץ רשמיו והם מטפטפים לתוך כדו טיפין טיפין, רסיסים־רסיסים, אולם ברסיסים הללו מבהיק השמש” (נ. גורן, “מאזנים”, כרך ד', חוברת ד׳, תרצ״ו, עמודים 426–427); “דומה, פנס קטן ומופלא יש לו, שבו הוא מאיר מבפנים את פרודות החיים הבאות לשדה־ראייתו באור אנושי נאצל” (קריב, שם).

אהבת הקיצור של שופמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפוריו ובתורת הספרות שלו, היתה אחד המוקדים, שסביבם התרכזו כותבי הביקורת בשנים הללו. דניאל פרסקי השוה בין שופמן לסוקולוב, שני הפכי הסגנון (“הדואר”, 7.5.1937, עמוד 420); יעקב שמעוני התוַכח עם שופמן ועם מהלליו (מלץ) על כך, ש״רק הרומן הגדול הוא אשר בכוחו להקיף את כל חיינו בשלמותם ולתת להם ביטוי מלא״ (״מבפנים״, דצמבר 1937, עמודים 74–81); וגורליק מתפלמס עם דעותיו של שופמן כנגד כותבי היצירות הגדולים מסופרי העולם, ויהיו חשובים כאשר יהיו [44].

עם עלייתו של שופמן לארץ־ישראל, ביולי 1938, ברגע האחרון ממש, בשעה שהנאציזם הלך והשתלט וסכנה ממשית ריחפה עליו ועל משפחתו בכפר האוסטרי הקטן שישבו בו,¹¹ הקדישה כל העיתונות העברית מקום נרחב לבואו, הן ברשימות קבלת־פנים קצרות והן במאמרי הערכה ארוכים ומפורטים יותר. נשפים נערכו, נאומים נישאו, והיתה זו שעת כושר לחזור ולסכם את דרכו כסופר ולהביע תקווֹת לעתיד.¹² מובן שברגע מסוג זה, על רקע עליית הפשיזם והנאציזם והְתרבות הידיעות הנוראות על הנעשה באירופה, נאמרים ונכתבים דברים הטבועים בחותם הזמן, ואין השעה כשרה ואין הלב פנוי לדיונים שקולים ואוביקטיביים. חותם השעה טבוע על הכל, והכל משועבד למתרחש בהווה. רק מתוך הבנה זו יש לקרוא את שפע הרשימות ומאמרי ההערכה שהתפרסמו על שופמן בשנים 1938–1939. עם זה, התפרסמו דוקא באותה תקופה כמה ממאמרי הביקורת החשובים ביותר על שופמן.

אפיָניים לקבלת־הפנים הם הדברים שנתפרסמו ב“גזית” (תמוז תרצ״ח, בחתימת ל. ר. [גבריאל טלפיר]): “בואו של ג. שופמן לארץ חג הוא לספרותנו ולסופר; חבל רק שהחג הזה הופרע במקצת בגלל בלהות ימים טרופים אלה”. וכן אפיָנית היא הבעת התקוה הנשמעת בפי רוב הכותבים: “ההסתכלות האמנותית־הישראלית […] עוד תשמש, בודאי, מקור ברכה ליצירתו החדשה של שופמן במקלטנו האחרון הזה” (י. מתבונן [יצחק למדן], “גליונות”, תמוז תרצ״ח).

בין התכונות הבולטות שכותבי מאמרי ההערכה מציינים בתקופה זו בסיפוריו ובתפיסת־העולם שלו נמצא “הפחד”. תכונה זו היתה תמיד בשרשה של כל יצירה, ושופמן הוא “אחד ממשוררי הפחדים שבספרותנו: פחד האדם ופחד הישראלי” (ללא חתימה [שלונסקי?], “טורים”, כ״א בתמוז תרצ״ח). תכונה זו חוזרת ומובלטת בהרחבה במאמרו המקיף של י. זמורה על שופמן [53], וכן הוא מבליט את שנאת הרַע כיסוד שני בכתיבתו: “בהסתכלו מקרוב, בהיותו עם החיים האלה ובתוכם — גילה ומצא את הרע והכיעור גם באנשי הכפר, שכגודל טבעיותם וכריבוי בריאותם כן גדולים ורבים וטבעיים כוחות הרע והכיעור שבהם. בית־מטבחים ממש!” תכונה נוספת בסיפוריו היא מספרם הגדול של גיבורים “גויים”, שהוא “מספר עליהם כספר על אדם”, ודוקא משום כך “יפים סיפוריו לטיפוח הלאומיות העברית”, ויש בהם טנדנציה שבדיעבד. כיון שהוא יודע יפה את ״לב הרַע ואת כוח פריונו והידבקותו מאדם לאדם — על־כן חזה עוד לפני שנים רבות את חזון הנאציות המנצחת. […] כיין עתיק־ימים מפעפעת הנאציות אצלו, שכן לא חדש הוא יין רעל זה, לא מקרי ולא חולף — שופמן שמע את קילוחו ממרחקי זמנים […]״.

הרגשה זו, שביטא זמורה על שופמן, שחזה את הנאציזם באימתו הרבה לפני שחשף את ציפרניו, חוזרת הרבה מאוד בדברי המבקרים באותן שנים וגם בשנים שלאחר־מכן.

אלישבע, מעריצתו הגדולה של שופמן, מסכמת במאמרה את “ההנחות הקבועות ודברי ההערכה השגורים למדי בנוגע לשופמן” ומוסיפה קו נוסף בסיפוריו, שאף הוא יש בו מרוח הזמן [10]. לדעתה, התמזגו בשופמן שני מקורות יניקה: השרשים העבריים והקרבה האסטתית־אמנותית לדרכי הסיפור שבספרויות העולם“. התמזגות זו הקנתה ליצירתו שיווי־משקל, שבלעדיו לא תוכל יצירה להתקיים, והוא המאזן את אכזריות ה”מה". אלישבע מדגישה את הקושי לתפוס את יצירתו המגוּונת על דרך ההכללה, שכן “דרושה ליצירתו של שופמן מעין ׳קונקורדנציה׳ שלמה, שתוכל למנות ולרכז בתוכה את נקודות הענין המפוזרות, המוטיבים ואפני הביטוי”, ודבר זה מצריך “עבודות מחקר קפדניות”, שאין העוסקים יום־יום בעניני הספרות פנויים להן, ולכן עליהם להמשיך בעל־כרחם ולהסתפק בהגדרות הכוללות. כשהיא בוחנת את יצירתו של שופמן מבחינת תכנה מגיעה אלישבע למסקנה, כי “על כל מערכת המחזות האלה מרחפת אוירה של קדרות ודיכוי, המגיעה לפעמים […] עד לאכזריות ממש”. למרות זאת מתגלים מבעד לסיוטים קרעים של תפיסה אחרת: ״מבעד לשכבת הבלהות — שכבה יותר עמוקה של יסודות חיים מוצקים, חיי אנוש, […] ומתוך היצירה הזאת עולה אליך קול זהיר ומתאפק, אבל בטוח ביסודו: אל פחד!״

קריאה דומה לאלה היא קריאתה של רבקה גורפיין [46], הרואה בו סופר, ש״אי־פעם נגעה בו יד המוות נגיעה קרובה מאוד". אולם היא מוסיפה גם היבט נשי לקריאתה זו בהדגישה את גישתו המיוחדת, אהבתו הגדולה ורחמיו הרבים לזונות, ומאידך גיסא, שנאה לאלה העושים רוָחים באמצעותן.

דומה, שלא היה אפשרי לקרוא קריאה אוהבת אחרת בסיפורי שופמן בסוף שנת תרצ״ח ובתחילת תרצ״ט. המוסף הספרותי של ״דבר״ מיום ח׳ בטבת תרצ״ט (30.12.1938), שהוקדש כולו לשופמן, משמש בבואה לדרך קריאתם של המבקרים בסיפוריו על רקע אימי הימים. בדברים שנדפסו בו במרוכז ובעיתוני התקופה האחרים יש משום סיכום תקופתו הטרום־ארץ־ישראלית של שופמן. מלבד מאמרה של רבקה גורפיין, שכבר נזכר לעיל, נכללו במוסף זה גם מאמריהם של משה בן־מנחם (שלאנגר), מרדכי עובדיהו, דב סדן (ד. ש.) וישורון קשת (יעקב קופליביץ).

דב סדן, היוצא אף הוא מן הרקע האקטואלי של סיפורי שופמן, מגיע למציאת המכנה המשותף התמציתי לראיית־העולם של שופמן כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשרות סיפוריו. גם הוא רואה בסיפורים את שרשיה של הברבריות החדשה, את חישוף שרשי אפילת הנפש, את היצר בערטולו. מכנה משותף זה הוא “השכנות הצפופה של צמד הניגודים הגדול, האור והאפיִלה, ויניקתה בשכנות הצפופה שבצמד הניגודים הגדול ממנו, החיים והמוות. גילויה הבולט ביותר של שכנות סמוכה זו היא תגבורת יצר החיים וחמדתם נוכח פני המוות, וכאילו בתוכו ממש”. כמבקרים אחרים באותה שעה מדגיש גם סדן את מציאותו של “האור האחר”, של “קמצוץ החיים”, של “הפנס האלקטרי בעבי היער”, את הֶבל המתעורר לעמוד על נפשו.

במאמרו הגדול של ישורון קשת [98. המובאות כאן — לפי “ביאליק ובני דורו”] אין חותם התקופה טבוע במובלט, והוא מנסה להביע “במלואה את הנוסחה לאופי יצירתו של שופמן”. הוא רואה בו את “הריאליסטן של הנעלם”, את “בעל ההבנה הכי גדולה בבלתי־מובן”, את מי ש“עוסק בעולם הנגלות רק למען חשוף את עולם הנסתר בקרבנו”. הדימוי של המספר, המהלך בעולם ופנס בידו, הנעשה אחד מדימויי המפתח בביקורת על שופמן (בעקבות סיפוריו של שופמן עצמו) חוזר גם כאן. שופמן הוא “רואה הנפש השכלי”, ובכתיבתו “לא יחסר לעולם גרגיר התבלין השכלי”, ומכאן אחד מסודות כוח־המשיכה המיוחד שיש לו על קהל הקוראים העברי, המתגעגע על החידוד השכלי.

קשת מתחקה על היסודות המרכיבים את אפיוֹ של שופמן היוצר, ועל סוד מזיגתם המיוחדת במינה, המביאה למתחים בין ניגודים שמתרוצצים בקרבו ומעניקים לו את יחודו. יסודות כאלה הם: הרגשת הגורל והחלוף, מצד אחד, ואהבת ההנאה, מצד אחר; ההתרוצצות בין איש החזון לבין איש העין; החומד והשונא; הטרגי והנהנה.

אחת השאלות המרכזיות שמציג ישורון קשת, שחוזרת בניסוחים שונים גם במאמרי ביקורת רבים אחרים, היא: “המשקף שופמן ביצירתו את פרצוף הדור? המצאו בה ביטוי חיי הציבור, היהודי או האנושי?” תשובתו של קשת היא שלילית: “שופמן כלל אינו צייר של מידות החברה, אלא ׳רואה׳ של ממדי היחיד”. “שופמן ויתר על־כרחו על התיאור האוביקטיבי של בני הדור — למען הציור־המפתח, המגלה, לאור הברק הפנימי”, את היחיד, את הסוביקטיבי.

קשת מוסיף לחשוף את הניגודים, שבהם גנוזים סוד נפשו וסוד יצירתו של שופמן, ומנסה לבאר אותם ולנסח את החוקיות ואת ההגדרה של “האדם השופמני כטיפוס מסוים”, העולות מתוך סיפוריו, ומסקנתו היא, כי בעוד ששופמן הוא “אמן מעניין, דק ומגרה”, הרי “האדם השופמני, יצירו, ׳חסר מעט׳ בעינינו”.

דומה שזוהי אחת המסות המקוריות והעמוקות שנכתבו על שופמן, מתוך מאמץ רוחני גדול לחשוף את היסודות המרכיבים את אפיָה של יצירתו.

גם במסתו של אברהם קריב, ״פרקים על שופמן״ [92], יש נסיון לסכם את אמנות הסיפור שלו על־סמך הסיכומים שהשמיעה הביקורת באותו זמן ותוך חריגה מהם. קריב מסביר את טיבו של החידוש שהביא עמו שופמן לספרות העברית: “הוא רואה את העולם בעין עצמו, ולא בעין הקיבוצית”, והוא רואה בו ובעגנון את שתי הקצוות, “אשר המרחק שביניהם הוא רוחב תנודתה של הספרות העברית בין תכלית ההתרפקות על זכרי מורשה ותכלית ההתפשטות מהם. שתי הנטיות הללו, המכחישות זו את זו, שנסתכסכו יחד בספרותנו למימי ההשכלה, נפרדו לבסוף אצל שני האמנים הללו וכל אחת בגפה הגיעה בידם ליכלתה הבשלה”.

גם קריב מבליט את “כושר הראיה” של שופמן, אולם דומה שהוא מוסיף בו קו חדש: “העולם ניתן לו להסתכלות־תמיד, ולא לבדיקת־תמיד”, ולכן “אינה מולידה תגובה מוסרית”, ו“אין בכללותה שאיפת־מה לתקן עולם”. בתכונת הקיצור המופלגת שלו, שעליה עמדו כל המבקרים, רואה קריב תכונה “אתית ואסתטית”, זהירות מופלגת “מכל הוצאת ניב לבטלה”. ו“המסקנה הפרדוקסלית של אורח־כתיבתו היא זו: מיטב הפרוזה — שירה, גוף השירה. פרוזה”. ואמנם מבליט קריב את תכונות השירה אשר בפרוזה של שופמן. וגם הבחנה זו בדבר התכונות השיריות בפרוזה שלו חוזרת לא־מעט במאמרי הביקורת.

בין השאלות האחרות שעוסק בהן קריב: “מיהו ומהו האדם הנשקף אלינו ממרבית כתביו?” ותשובתו על כך היא, ש“היחיד מתגלה אצל שופמן לא דרך רוחו וגורלו […], אלא בעיקר דרך יצריו”, ויש אצלו נטיה מרובה “להעמדת גילוי האדם על מספר מצומצם של עיקרים והעמדת העיקרים על מספר מצומצם של גילויים, עד כי מתקרבים אנו למוניזם מוזר”.

בסיכום מאמרו קובע קריב “שלושה מעגלים, שבהם שהה שופמן מראשית דרכו, והם גם שלושה שלבים בסולם יצירתו. תחילתו במעגל שמעבר למחיצה והמשכו במעגל שלפנים מן המחיצה ואחר באה חוליה שלישית ביצירתו, שניתן לכנותה: המעגל שמעל למחיצה”. וקריב מפרט בהמשך את הקשר בין שלושה שלבים אלה, וכן בין הביוגרפיה של שופמן ובין תפיסת־העולם שלו בסיפורי שלושת המעגלים הללו וגיבוריהם.

ה    🔗

גם לאחר תקופת פריחה זו, שהיו בה סיכומים חשובים, נשתתקה ביקורת שופמן למשך שנים אחדות. שתיקה זו קשורה במידה רבה בגורמי חוץ, דהינו, שנות הפורענות הנוראה שירדה על העולם במלחמת־העולם השניה. אולם גם גורמי פנים השפיעו עליה. קהל הקוראים והמבקרים חיכה ליצירה הארץ־ישראלית של שופמן, ליבולים שתניב ישיבתו בארץ־ישראל, לתוצאה הספרותית מן המפגש הזה שבין הסופר החשוב והארץ; כדברי אחד ממעריציו: ״וחרד הלב — היראה כאן בארץ את העיקר בשבילנו?״ (ללא חתימה, “לשופמן”, “דבר”, ז׳ בשבט תרצ״ט.)

באותן שנים פירסם שופמן בקביעות את רשימותיו מעל דפי “דבר” ו“מאזנים”, והללו עוררו מדי פעם תגובות שונות, בין דברי הערכה ובין פולמוס, שהיה לא פעם סוער למדי.

הכינוס הראשון של רשימותיו הארץ־ישראליות היה בספרו “בטרם ארגעה”, שהופיע בעצם ימי המלחמה (תש״ב)¹³ וזכה לתשומת־לב מרוכזת של הביקורת. כמעט כל הכותבים בדקו את הספר מבחינת החידוש שהוסיפה ארץ־ישראל לכתיבתו, והקשר שבין ספר זה לארבעת הכרכים שקדמו לו, כדרך שאירע בראשית שנות העשרים עם הופעת סיפוריו מתקופת וינה. כל הכותבים תמימי־דעים, כי יש בספר חידוש בנושא, אולם לא מבחינה מהותית ולא בדרך הראיה, התפיסה והכתיבה. המשכיות זו היא מעלה גדולה לספר. הופעת “בטרם ארגעה” שימשה עילה לחזור ולהגדיר מחדש את יחודו ועיקרו של שופמן על־פי סיפוריו החדשים תוך השוָאה לקודמים.

“מה נוסף בכרך זה של גילוי מולדת?” שואל פיכמן [84, עמודים 172–184], ותשובתו: “ברור, שהחידוש הבולט כאן מאליו הוא הנושא”, “ארץ־ישראל כאן היא מרכז הדברים”, עם זה, “טרם נכבשו השטחים הגדולים. העין הבודקת הבחינה, שיש כאן משהו מוצק כאבן ושותק כאבן, אך היא עדיין מתבוננת מרחוק, מלטפת מרחוק”.

תשובתו של ישורון קשת [99]: “לא שינוי תפיסה שבהתחדשות פנימית, כזו שזכו לה כמה מסופרי העבר, ששתלו את עצמם כאן בקרקע חדשה, אלא בעיקר העלאת פליאות נפש נוספות מכאן על־מנת לצרפן כהמשך ישר אל הקודמות מהתם מתוך המשכת תפעול יצירתו העיקרי, הלא הוא מיצוי המדומה הקוסם מתוך הממשות המושכלת”. המיוחד בספר זה היא היכולת להאיר את “הרשמים הארץ־ישראליים עם אופן התרשמות אנושי־כללי” בכוחה של “חירות נפשית גדולה” המביאה להארה ראשונית.

גם ב. י. מיכלי [67] קובע במפורש: “עם כרך רשימות חדש זה נתעשרה יצירת שופמן, נתגוונה בתכנה, אך לא נשתנתה במהותה”. ועמנואל בן־גריון [25]: “ציוריו לא נבדלו גם בסגנונם וגם בכיווּנם מקודמיהם, מעשה השנים שקדמו לעלייתו: אותו המועט המחזיק את המרובה, אותה התפיסה של רגע הכושר המציב זמנים ומקומות ומצבים, מסירת ׳העוקץ׳ ללא תוספת לואי; אלא שהתוכן נתחדש עם חידושי חייו של הסופר”. עמנואל בן־גריון רואה בספר אחדות משולשת: אחדות הנושא — “שיבה בתוך שיבה”; אחדות המבנה — זכר העבר ושאלת העתיד שזורים בתוך מלחמות ההווה; ואחדות הגיבורים — ״סמלים חיים לצד החיובי והשלילי שבמציאותנו״; על־כן מתאים לספר זה השם: ״יומן״. הגדרה זו חוזרת בדברי מבקרים נוספים ביחס לכל כתביו של שופמן.

כשנתים לאחר־מכן הופיע עוד קובץ קטן, “במלקחים” (תש״ד), שהרשימות המכונסות בו נותנות ביטוי לאימי המלחמה, וברוח אקטואלית זו נכתבו כמה מדברי הביקורת הבודקים את ״צללי המלחמה ברשימות שופמן" (מיכלי [68]) ועמנואל בן־גריון (״כנסת״ ט׳, תש״ה): “במספר דפים של יומן־עתים הציב מציבה לשעה זו שבחיי הישוב המיותם”.

ו    🔗

גם לאחר מלחמת־העולם השניה המשיכה הביקורת להיות צמודה ל“מאורעות” ולתאריכים, ועובדה זו השפיעה על רוח הדברים ועל תכנם. משנת תש״ו החלו להופיע מחדש כתבי שופמן במהדורת “עם עובד” (הכרך הראשון בתש״ג ושלושת האחרים בתשי״ב); שנה לאחר־מכן, בתש״ז, הוענק לו פרס ביאליק; בתש״י מלאו לו שבעים שנה; בתשי״ג קיבל פרס רופין; ובתשט״ו הוחג יובל השבעים וחמש שלו.

בתגובתה על הכרך הראשון של כתביו במהדורת ״עם עובד״, הכולל את הסיפורים מתקופת רוסיה וגליציה, חוזרת הביקורת, למעשה, לימי הביקורת הראשונים בתוספת נופך אקטואלי (פ. לנדר, ג. טלפיר, פנואלי, יצחק עוגן, דוד שמעוני, י. יציב, מאיר מוהר ואחרים), אם־כי קהל הקוראים שהשתנה יש בו “הצדקה” לחזרה על המפורסמות.

בדברי הכותבים בתקופה זו מורגש הצורך לבחון את תרומתו של שופמן לספרות העברית מבחינה היסטורית ולתאר את מצבה של הספרות העברית בראשית המאה, שעה שנכנס לתוכה יחד עם חבריו הסופרים, ובעיקר עם ברנר וגנסין. מקום מיוחד מוקדש לשאלת עמידתה של יצירת שופמן בחליפות הזמנים מבחינת תכניה, נושאיה וסגנונה. השאלות חשובות ומהותיות, אלא, שרוב הכותבים מסתפקים בכמה אמירות כלליות, אם בניסוחים חדשים ואם, לעתים, גם תוך חזרה על קודמיהם. קשה להימנע מן ההרגשה שגם הכותבים חשים, כי כבר נאמר על שופמן כל מה שניתן להיאמר ואין מה לחדש, ולא עוד, אלא שהדברים מוכרים וידועים לכל: “שבע נבדק דינרו ונשקל”, כתב דוד זכאי לרגל מלאות שבעים שנה לשופמן (״דבר״ 10.3.1950). והם כותבים רק משום שלא ייתכן לעבור על מאורע זה או זה בחיי שופמן בשתיקה.

עם זה, נעשים גם נסיונות לפריצת השגרה בביקורת שופמן. נ. בנארי [24] עשה את הנסיון הראשון למיון שיטתי של סיפורי שופמן לפי נושאים והגיע לרשימה המונה עשרים ואחד נושאים. מטרתו במיון זה, לדבריו, “לאפשר לחוגי עיון, אשר יעסקו ביצירתו של שופמן, את הגישה השיטתית אליה”, מעידה על ההתעניינות הרחבה שזכו לה סיפורי שופמן בקרב קהל הקוראים.

הערות חורגות, המנוסחות בזהירות רבה, משמיע יהודה בורלא ברשימתו הקצרה “חותמו של שופמן” [19] בשאלה שהביקורת עסקה בה לא־מעט: האם חל שינוי בדרכי יצירתו עם עלייתו לארץ? מסקנתו היא, כי אמנם חל שינוי כזה, והוא מונה שלושה גורמים לכך: א. כאן, בארץ, ההיקף מצומצם וחומר החיים כבר מבורר ומתומצת, “ואין טעם ואין ענין בניפוי המנופה ובבירור המבורר”. ב. אחד היסודות העיקריים ביצירתו, האֶרוטיקה, נתערער כאן, בארץ, בשל “המכנסים הקצרים” ה“עושים חולין את הרומנטיקה ומתנקשים בחיי היצירה”. ג. לאישיות “בעלת יסודות נפש איתנים” כשופמן קשה ההסתגלות שבעתים בסביבה ובאוירה חדשות, ודרוש לה זמן רב כדי “להשריש שורש”.

נראה, שלפי דעת בורלא, לא היה שינוי זה לברכה בסיפוריו הארץ־ישראליים של שופמן, והדבר מתרמז בסוף הרשימה: “גדולה התקוה, שבבוא העת — אם־גם תתמהמה — עלול לצמוח מאישיות כזו — פרי ישוה לה”. הדברים נשמעים אירוניים במיוחד כשהם מושמעים כברכה לרגל יובל השבעים.

דעה שונה מביע מיכלי ברשימתו “הארץ ביצירת שופמן” [69]: שלושה יסודות, שבעיקרם הם מעשה הרכבה של חדש בישן, שמרו על יצירתו “מפגעיו של שינוי אקלים והצילוה מדחי”. שלושה אלה הם: א. היסוד “הנצחי” העומד בעיקר והמקום והזמן שנשארו ברקע. ב. ראיית המציאות החדשה כיונקת מן העבר הקרוב ואחוזה בו. ג. ראיית המציאות החדשה כחוליה בשלשלת העבר הרחוק (בנושא זה עוסק גם דוד מלץ [71]).

דומה, שהיה יותר משמץ מן המרתיע באישיותו של שופמן ובנוכחותו האישית והספרותית, שהפריעו למבקרים שגדלו על ברכי יצירתו להשתחרר מן המוסכמות ולחזור ולבדוק אותה מחדש. וכך אירע, שבעוד שביחס לסופרים אחרים קיבלה הביקורת תנופה חדשה בשנות החמישים וחלה בה “תחיה”, נתאחר תהליך זה ביחס ליצירתו של שופמן בעשר שנים לפחות, וביקורת שופמן פיגרה אחרי הביקורת החדשה שטיפלה בחבריו ( ברנר, ברדיצ׳בסקי, פיכמן).

אפיָניים לקושי זה הם דבריו של נתן גורן, הפותחים את הרשימה שנכתבה ליובל השבעים: “קשה במקצת לכותב הטורים האלה לכתוב על שופמן […] והן הוא בשבילי יותר מספרות: לי ולדכוותי [ולשכמותי] הוא בחינת אהבת נעורים שלא פגה ולא התנדפה, התקשרות נפשית פנימית, הנמשכת זה כארבעים שנה” (“דבר השבוע”, כ״ז באדר תש״י).

יחד עם זאת, הצטרפו באותן שנים גם מבקרים צעירים בני הדור החדש כביקורת והחלו לעסוק בסיפוריו. השינוי שהביאו עמהם מתבטא בעיקר במתן תשומת־לב מיוחדת לצד הצורני, בגישה שונה לסיפורים, במונחים ובהגדרות. דומה, שמאמרו של גרשון שקד "צורות וראיית־עולם ביצירתו של ג. שופמן [110], שנתפרסם בבטאון הצעירים ״מבואות״ (7.6.1953, 17.6.1953), מבשר את ראשיתה של הביקורת “המודרנית” על יצירתו של שופמן.¹⁴

אין ספק, כי להרצאותיו של שמעון הלקין בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית שבירושלים בראשית שנות החמישים, שפרשו לפני קהל השומעים “הבנה היסטורית־ביקרתית בדרכי התפתחותה של הסיפורת העברית לסוגיה ולצורותיה”, יש חלק נכבד בהוָצרותו של דור המבקרים החדש, בהעדפותיו וברתיעותיו. הלקין, שכלל גם את שופמן במסגרת הרצאותיו אלה, דיבר עליו בהערכה רבה, ו“הדביק” בכך את קהל שומעיו [50].

עיקר השוני במאמרו של שקד מתבטא בחתירתו לסווג ולנתח לא על־סמך דוגמאות בודדות ומקריות, אלא על־פי כל הסיפורים כולם, ולעגן כל מסקנה והכללה בניתוח המפורט של הסיפורים, ולא על־סמך התרשמות כללית גרידא. דברים שנאמרו קודם במאמרים רבים על צורת כתיבתו של שופמן, על ראיית־העולם שלו ועל סגנונו רוכזו כאן לתפיסה כוללת אחת, מתוך רצון לקשר “בין הצדדים הצורניים השונים והשתלבותם למסכת ראיה, צורנית ותכנית אחידה”. שקד מבחין בארבע צורות יסוד בסיפוריו של שופמן: המעגלית, האפיזודית, הדימויית והסמלית, והוא מדגים כל אחת תוך ניתוח האמצעים הספרותיים המגוּונים וקביעת הסוגים הסיפוריים השונים מבחינה צורנית. בדבריו של פיכמן, שהוא מצטט, הוא רואה סיכום מלא לבעיית לשונו של שופמן ומדגיש את הקשר העמוק הקיים אצל שופמן “בין צורות ותכנים”. בסיכום מאמרו מותח שקד ביקורת על כמה צדדים בכתיבתו של שופמן. השגתו בתחום הצורני היא על הפרספקטיבה הכפולה בסיפוריו, דהינו, היסוד האֶפי־סיפורי דורש מרחב, וכשהוא מבוטא על דרך הליריקה, המצומצמת מטבעה, נגרם צמצום אופק הראיה, נוצרות חזרות, הגורמות ל“דלות הראיה והקליטה”. טענתו בתחום התוכן הספרותי היא כנגד “איחורה של ראיית־העולם” של שופמן, שלדעתו, אינה נענית לשאלות המציאות האוביקטיבית והסוביקטיבית, ושופמן “איננו מגיב כבן המאה, איננו חי את המציאות לכל עומקה האינטנסיבי”. “פחדיו ויחסיו אל העולם” הם “אנכרוניסטיים”, ובכך הוא משמש “חוליה בשלשלת האיחורים והפיגורים שפיגרה הספרות העברית החדשה אחר המציאות הספרותית האירופית”, אם־כי “כיוצר בגבולותיו לפנינו אמן”.

לימים חזר בו שקד מהשגותיו אלה, ופיתח את היסודות שעליהם הצביע במאמרו זה. למאמר היתה השפעה מרובה, והיא ניכרת ברבות מרשימות הביקורת שנכתבו אחר־כך, אם־כי בגלל הבמה שנתפרסם בה, שלא האריכה ימים ולא נפוצה הרבה בקהל, נתרכזה השפעה זו בעיקר בקרב המבקרים והחוקרים ה“מקצועיים”.

כנגד דעתו של שקד בסיפא של מאמרו חוזרת ומופיעה ברשימות רבות הדעה, כי שופמן הוא סופר מודרני, “המודרני ביותר בין הסופרים העברים ואפילו הצעירים ביותר” (אשר נהור, ״ידיעות אחרונות״ 18.3.1955, ואחרים); וכנגד הדעה שהקיצור הנמרץ, ביחוד בשנים האחרונות, גורע ואינו מוסיף כתב, למשל, ישראל זמורה: “יש סוברים סברה מוטעית, שג. שופמן הגיע בסוף דרכו לכתיבת רשימות קלות בלבד, מעין רשימות פיוטיות על עניני דיומא; והיא לא כן, כי גם רשימותיו על מאורעות היום, ויותר מזה, אפילו הערותיו הביקרתיות, סיפורים הם, סיפורים אפוריסטיים […]”, שכן “דרך התפתחותו האמנותית של ג. שופמן היא מצמצום אל צמצום נוסף — מן הסיפור הקצר אל הנובלה, ומן הנובלה לסיפור שכמוהו כרישום בציור, או, אם תרצו — לסוג חדש של פרוזה — לסיפור אפוריסטי” (״דבר״ 11.3.1955). הדיו של ויכוח זה, שראשיתו נעוצה הרבה קודם־לכן, עתידים לחזור ולהישמע בביקורת המאוחרת.

מבקרים אחרים בתקופה זו רואים בסיפוריו, המכונסים בארבעת הכרכים, אספקלריה לתולדות חייו של שופמן (יהושע גלבוע) [48] וכן אספקלריה ל״תולדות דורותינו״ (אליעזר ירושלמי) [59], והם בוחנים את נתיב היסורים הפרטי והכללי שהסופר ודורו עברו בו כפי שהוא משתקף בסיפוריו.

על־אף גילו (בינתים חגג את יובל השבעים וחמש) הוסיף שופמן לפרסם את רשימותיו הקצרות — בעיקר ב״כרמלית״, וגם בבמות אחרות — ולצד הרשימות הדנות בסיפוריו הקודמים עקבה הביקורת גם אחרי רשימותיו החדשות, ביחוד בשעה שסקרה את כתבי־העת שבהן ראו אור. מורגשת בביקורת שמחה לחזור ולהכיר את סימניו המובהקים של אמן זה גם בכתביו החדשים. ביחוד זכתה לשבחים מרובים רשימתו “על הגג” (“כרמלית” ה׳, תשי״ד), ש“בעשרים ושבע שורותיה היא מקפלת עולמות שלמים” (ק. א. ברתיני, “גליונות”, ניסן תשי״ד). עם זה, לא נעדרו גם תגובות פולמוסיות על דעות שהביע ברשימותיו בשאלות הזמן. נוכחותו האישית והספרותית של שופמן הביאה לריבוי ראיונות עמו, כשהמראיינים (רובם בני הדור החדש) מתפעלים מעצם העובדה, שלפניהם סופר בן דורם של ברנר וגנסין ה“אגדיים”. הם חוזרים שוב ושוב על אותן השאלות הצפויות־נדושות (ממי הושפעת ? מדוע בחרת לכתוב סיפורים קצרים? מה דעתך על הספרות הנכתבת כיום? וכדומה) ומתארים בפעם המי־יודע־איזו את נושאי סיפוריו ואת המיוחד לדרך כתיבתו.¹⁵

דומה, ששוב הגיעה הביקורת, כמו במחזוריה הקודמים, לקפיאה על שמריה, באופן ששופמן ויצירתו נהפכים למעין שמורת טבע וחדלים להיות מקור להשפעה ולהתחדשות.

 

ההינתקות מן התאריכים העגולים בתקופה השלישית בביקורת    🔗

(תש״ך–תשל״ז)

במלאות שמונים שנה לשופמן נפתח מחזור חדש במהלכה של ביקורת שופמן, שראשיתו נסתמנה, כאמור, באמצע שנות החמישים. תאריכים עגולים נוספים ממריצים את התרחבותו של מעגל זה (יובל השמונים וחמש, יובל התשעים, הופעת הכרך החמישי ועמו מהדורה חדשה של כל כתביו, ולבסוף פטירתו), אולם דומה, שמתחזקת מגמת ההתנתקות מן ההזדמנויות החיצוניות, וביקורת שופמן שוב אינה זקוקה להצדקה מבחוץ.

יש להעיר, כי תהליך דומה מצוי שנים אחדות קודם־לכן גם במהלכה של הביקורת ביחס ליצירתם של סופרים אחרים (פיכמן, ברדיצ׳בסקי, ברנר, דבורה בארון ואחרים) במסגרת השינויים, שחלו בשנות החמישים בטעם הספרותי של הדור, שהתבטאו ביצירה כבביקורת.

בהתפתחות זו לקחו חלק מבקרים ותיקים וצעירים כאחד, ודומה, שההקשבה ההדדית אלו לאלו היתה לברכה לשניהם. רבים מן הכותבים מבני שתי המשמרות כאחד משתאים לעובדה, שאף־על־פי שסיפוריו החלו להיכתב בראשית המאה שפתם “עדיין היא בשורה” גם בימינו, כלשונו של יעקב רבי (״על המשמר״ 18.3.1960), וחוק ההתיַשנות לא חל לא על לשונו ולא על התוכן הסיפורי. על דרך זו קורא גם משה הנעמי את שופמן ובודק “עד כמה היה שופמן בן זמנו ועד כמה הוא בן זמננו” ושואל את השאלה האקטואלית: מה צפון ביצירת שופמן למעני, לקורא הצעיר בן הדור? מהי זיקתה של יצירתו לבני דורי? הנעמי משייך את שופמן למשפחה שונה מן המקובל; לא ברנר, גנסין, שופמן, אלא פוגל, פרייל, אפלפלד ואחרים, ש״המשותף להם — קולם המינורי, ההולך וחזק בימינו בהשפעת הנטיה להימנע ממליצה ומיופי חיצוני ולבקש בספרות הבעה מדויקת ושקטה של החויה" [52].

ועל דרך זו שואל גם דוד מלץ: “מה הוא שופמן בשבילנו?” ותשובתו: “אין לך כמעט מצב בחיים, שלא תמצא לו סימוכים בשופמן” (“כרמלית” ט״ז, תש״ל).

הביקורת במיטבה מתרכזת כעת בנושאים מוגדרים ומותחמים, ופוחת שיעורם של מאמרי ההתרשמות המרפרפים. מתרבה מספרם של המחקרים המקיפים והשיטתיים ביצירתו של שופמן תוך הדגשת צורות הכתיבה שלו, טכניקות ההבעה, הקשרים בין התכנים והצורות, ראיה היסטורית של כתיבתו על רקע בני דורו האחרים, מעקב אחרי התפתחות כתיבתו והתגובות עליה ועוד. נעשים נסיונות לסיווג מחודש של סיפוריו השונים בהתאם למבנה, לגודל ולדרכי ההבעה. נושאים ובעיות שונים בכלל יצירתו זוכים לעיון נפרד, ובמיוחד מתרבים המאמרים והאינטרפרטציות הדנים בסיפורים בודדים. חשיבות מיוחדת נודעת לניסוחים המחודשים של סימני־ההיכר שבאמנות הסיפור של שופמן. השימוש במונחים ובמושגים מדויקים יותר מאפשר יתר רגישות לדקויות, תוך ביסוס ההבחנות הללו על הטקסט עצמו.

להלן יוזכרו כמה מן התחומים והנושאים, שעסקה בהם ביקורת שופמן משנות הששים ואילך.

הטעמה נוספת בניסוחים ובמונחים חדשים של ההבחנות המרכזיות בטיבה של אמנות הסיפור של שופמן

לעתים נעשתה הטעמה זו מתוך ראיה היסטורית וגישה השוָאתית בין שופמן לקודמיו ובינו לבין בני דורו. את ההצדקה לדיון מחודש זה, שבחלקו אינו מחדש בתכנים, אלא בניסוחים ובגישה, אפשר לראות בדברי דב סדן: “גם המפורסמות צריכות ראיה” [75, תש״ך] וכן בדברי י. ליכטנבום, שליווה את שופמן ברשימותיו במשך שנים רבות: “כל כמה שהרבית להגות בכתבי שופמן ונדמה לך, כאילו מיצית את סגולותיהן עד תום, הרי כשאתה חוזר לעיין בהם מתגלות לך פעם בפעם סגולות חדשות” (“הפועל הצעיר” 19.7.1960).

דב סדן חוזר ובוחן את המרידה של שופמן בנוסח מנדלי, ומסקנתו: “כי לפנינו מרידת תלמיד על רבו כדי להיות ולעשות כרבו” [75]. אברהם שאנן מבליט את החידוש שהביא עמו שופמן לספרות העברית [105], וגדעון קצנלסון משוה את השוני בין ראייתו של שופמן את “הבית השוקע” לבין ראייתה של סיפורת ההשכלה [90]. ישעיה רבינוביץ עומד על ההבדלים בין אופן תיאורו של שופמן את התלישות לבין אלו של גנסין, ברנר והלל צייטלין [101]. הנושא שזכה לתשומת־לב מרובה של הביקורת הכוללנית עדיין נמצא בראשיתו של מחקר: עד עתה טרם נקבעו היחסים בין “שלישיה” זו (ברנר, גנסין, שופמן) בספרות העברית.

דן מירון מנסח את הרושם המתקבל כתוצאה מן הקריאה במיטב סיפור, של שופמן ומגיע למסקנה, כי רושם זה “עומד בעיקרו על הלם, הנולד מתוך גילוי מחודש וחריף של הברוטליות והדורסניות שבקיום האנושי”. הוא מוכיח את קיומו של עולם אחד לכל אורך שנות יצירתו של שופמן, שבתוכו שפע של וריאציות על נושא האלימות והאכזריות. הניגוד בין הטון המאופק והניסוח המצומצם רק מחריפים את אוירת האימה האפוקליפטית האופפת את הסיפורים [70].

אברהם שאנן מטעים מחדש את תקפו של היסוד הביוגרפי בסיפורי שופמן [106], וגרשון שקד, ב״ארבעה מדורים והחוף השקט״ [110], יוצא מנקדת מוצא זהה ומדגים את דרכי הארגון של חמרי המציאות ביצירתו של שופמן, גם יעקב בהט עוסק בנושא ״עיצוב המציאות בידי שופמן" [18] ועומד על יסוד החזרה, כתוצאה מגישתו המיוחדת של שופמן אל המציאות. ברוח זו נעשתה גם האינטרפרטציה של נורית גוברין לסיפור “במצור ובמצוק”, שיש בה המחשה לאופן עיבודו של שופמן את חמרי המציאות שסביבו מתוך ראיה כפולה של הסיפור כמבנה אמנותי וכסיפור מפתח [41].

בסדרת מאמרים המשלימים זה את זה מנתח שלום קרמר מחדש את התכונות המאפיינות את דרך כתיבתו האמנותית של שופמן, ובכך יש משום סיכום דרכם של קודמיו ויסוד לבאים אחריו [94]. בנושא ישן־חדש דנה גם לילי נדב, והוא: “לענין הטיפוסי והאפיָני לעומת האינדיבידואלי ביצירת שופמן” [73], ולאחר סקירה קצרה על כמה מן המבקרים בני הדורות הקודמים ובני דורה היא מגיעה למסקנה, כי צדקו הראשונים בראותם בשופמן את אמן העיצוב האינדיבידואלי המתחמק מתיאור הטיפוסי, בניגוד למבקרים של היום, הרואים בו את המכליל והטיפוסי.

שמעון הלקין רואה בשופמן את “היחיד בסיפור העברי העומד כרומנטיקן מושבע” [51], ובכך הוא מצטרף לקבוצה גדולה של מבקרים, שהטעימו את חשיבותה של האהבה ביצירתו של שופמן ואת עמדתו המיוחדת ביחס אליה. דומה לזו גם גישתו של גרשון שקד, הרואה בשופמן יוצר ניאו־רומנטיקן, שהשקפת־עולמו “קרובה ברוחה לניאו־רומנטיקה האוסטרית, ששופמן היה סמוך לשולחנה בהלכה ובמעשה” [110]. שיוכו של שופמן לזרמים אלה אינו חדש, אולם חדשים הם הביסוס, ההוכחה וההדגמה.

ז    🔗

קבוצה אחרת של מחקרים, המתפרסמים והולכים, עוקבת אחרי התפתחותו של שופמן כאמן למן ספר סיפוריו הראשון, ובמקביל מתחקה גם על מהלכה של ביקורת יצירתו. יחסי־הגומלין המורכבים בין ברנר לשופמן שייכים אף הם לתחום זה של בנין מונוגרפיה שיטתית על חייו ויצירתו של יוצר זה (נורית גוברין) [39, 40].

מחקרים ומאמרים על צורות הכתיבה, טכניקות ההבעה והקשרים בין תוכן לצורה

זהו אחד התחומים, שבו נתחדשו חידושים רבים, השופכים אור חדש על דרכי ההבעה של הסיפור השופמני. לאחר עבודתו הטכנית בעיקרה של נ. בנארי [24] נעשו נסיונות חשובים למיין את סיפוריו של שופמן בהתאם לקריטריונים שונים, המשלבים תוכן וצורה.

בסדרת מחקרים שיטתית בדק ראובן קריץ [93] את תבניות המבנה בכל סיפורי שופמן, שכונסו בחמשת הכרכים, והגיע לכמה קבוצות מרכזיות: סיפורי פואנטה, אנטיתזות, אנטיתזות והקבלה, פרדוקס, מעבר מן המשמעות המלולית למושאלת, סיטואציה ותגובה ועוד. מבין קבוצות אלה נחקרו ביסודיות תפקידי הפואנטה בסיפורי התקבולת הניגודית, דרכי האסוציאציה, ההסבר והקישור המפתיע בסיומי סיפוריו והדגמת הפרדוקס כמוטיב מבני בסיפורי שופמן. נוסף על כך פירסם שם ראובן קריץ מפתח לכל סיפורי שופמן, שבו סיכם את הנתונים על כל סיפור וסיפור, כגון הרקע, הנושא, הענין והחיווי, הדגיש מוטיבים חוזרים והבליט את תבניות המבנה המצויות בסיפור.

מחקרים אלה, שנתפרסמו במשך שנים אחדות, הושפעו והשפיעו גם על עבודות נוספות בתחום זה, כגון מאמרו המוקדם של ג. שקד ב“מבואות” [110] ופיתוחו במאמר מאוחר, הדן בשלושה טיפוסים של סיפור קצר ביצירתו של ג שופמן: “הרשימה הליטמוטיבית”, “הנובלה האפיזודית” והרשימה המבוססת על “הדוגמה”. לתחום זה שייכים גם מאמרו של יוסף אבן, העוסק ב״סיפוריו הארוכים של ג. שופמן״ [5], של ש. קרמר, הדן בסיפוריו הקטנים של שופמן [96] ושל הלל ברזל, המציע את ההבחנה בין “סיפור” לבין ״תמונה״ [33].

 

נושאים שונים    🔗

בין הנושאים שמוקדשים להם מאמרים מיוחדים נמצאים “היהודי והאדם בכתבי שופמן” מאת משה גיל [47], ובאותו ענין — מאמרה של גיטה אבינור “יהודי ונכרי ביצירת שופמן” [1]. נחום טרנור מפנה את תשומת־הלב לסיפורי בית־החולים של שופמן, תחום מוכר ושכיח בספרות העולם, ואילו אצלנו רק מעטים תרמו דברים הראויים לציון בסוג ספרותי זה [57].

דיון שיטתי במאמרי העיון של שופמן וביחסים בין הפואטיקה שלו לבין סיפוריו נעשה ברשימתו של יצחק ברזילי [30], וכן במחקרה של נורית גוברין “הלכה ומעשה ביצירת שופמן” [39]. מחקר אחר של נורית גוברין בודק את “זיקת יצירתו של שופמן למקרא” ועומד על השינויים שחלו בכתיבתו בנושא זה לאחר עלייתו לארץ־ישראל [39].

אינטרפרטציות    🔗

העיסוק המפורט בסיפור הבודד גם הוא אחד מסימניה המובהקים של ביקורת שופמן למן שנות הששים. המאמרים בתחום זה, המתרבים והולכים, מעידים על העיון המתמיד בסיפורי שופמן ועל ההתעניינות הגוברת בהם. עיונים אלה בסיפור הבודד מדגימים את דרכי העיצוב השונות של הסיפור השופמני והטכניקות השונות הרוֹוחות בו.

בין הסיפורים שזכו לעיון מפורט החל בשנות הששים: “טיול” (סילביה בן־דוד) [26]; ״מחיצה״, ״יונה״, “הערדל” (הלל ברזל) [31, 32] ; “כאב”, ״אח״, ״השנים״, ״ילד זר״, ״במצור ובמצוק״ (נורית גוברין) [39, 41]; ״הניה״, ״לא״, ״נקודת זהב״ (דוד צימרמן) [86]; “צדיק הדור” (דב סדן) [76]; ״ליד הדרך״ (דוד מלץ) [72].

השפעות    🔗

רשימות לא־מעטות מזכירות את שמו של שופמן בהשוָאה לסופרים עברים ולא־עברים שמהם הושפע והם שהיו לו מקור השראה, אולם תחום זה טרם זכה למחקרים שיטתיים ומעמיקים. כאמור, יש צורך לחזור ולבדוק מחדש את הזיקה בין “השלישיה” ברנר, גנסין, שופמן, ולראות באילו מובנים יש לה עדיין תוקף. בהקשר זה של השפעות נזכר הרבה גם שמו של מנדלי, ומספרות העמים — שמותיהם של צ׳כוב, מופאסאן, אלטנברג ואחרים. בעיקר נכרך שמו של שופמן עם שמו של פטר אלטנברג החל בשנות ה־20 לאחר ששופמן תרגמוֹ לעברית, אולם, כאמור, טרם נחקר תחום זה של השפעות מבית ומחוץ באופן יסודי, כשם שטרם נחקרה פעולת התרגום של שופמן.

גם מחקר השפעתו של שופמן על בני דורו ועל הדורות שאחריו¹⁶ עודו בראשיתו [111].

בין הרשימות שנכתבו בנושא זה החל בשנות הששים, היכולות לשמש נקודת־מוצא למחקר השוָאתי על מקורותיו של שופמן, ההשפעות עליו והטמעתם יש לציין את מאמרו של י. זמורה, המבליט את ההבדלים שבין עמדתו של שופמן לבין אלו של היינריך קלייסט ופטר אלטנברג וסופרים אחרים [55]; את מאמרו של שאנן, המבליט את נקודות המגע בין שופמן לסופרי דורו העברים (ברנר, גנסין) ואת השוני שבינו לבין סופרים אחרים (מנדלי, פרץ) ואת זיקותיו לפטר אלטנברג ולמופאסאן [105] (“דבר”, “משא”, 16.6.1972).

את הגישה המנוגדת, “כל הסופרים לצד אחד ושופמן לצד אחד, אין בו כלום מן המשותף שביניהם ולא מן השוני שנשתנו בו זה מזה”, מנסח חיים הזז בדבריו לרגל יובל התשעים של שופמן (״דבר״ 10.4.1970, "משפט הגאולה״ עמ', 337), אולם, כאמור, אלה כן אלה הן התרשמויות בלבד, שכמוהן רבות בביקורת שופמן בכל שנותיה, והבדיקה היסודית והמעמיקה טרם נעשתה.

בין הבעיות האחרות שטרם זכו לטיפולו של המחקר נמצאת גם אותה ״חידה״ שניסח דב סדן בדברי האזכרה שלו לשופמן: “איך לא חדל באוירת בדידות זו [בכפר האוסטרי] מהיות הפתעת הקבע החיה והמרעננת ללשון העברית ולשוחריה עֵרי החושים ואניני הטעם”, ולכך הסמיך “חידה” נוספת בדבר היעדרה של ״חלקת אידיש״ מכתיבתו [77]. ודומה, שמחקר חייו ויצירתו בתקופת שִׁבתו בכפר האוסטרי — ייתכן שיהיה בו הסבר־מה לחידת ההתחדשות המתמדת מרחוק של סיפוריו.

כן נמצא בראשיתו המחקר העוסק ביחסים האישיים והספרותיים שבינו לבין סופרי דורו, ודומה, שהמעקב אחרי פרשת יחסיו המורכבים עם ביאליק, למשל, יהיה בו כדי ללמד הרבה על העדפותיו הספרותיות והאישיות. מתחום זה נבדקו עד עתה יחסי־הגומלין שבין ברנר לשופמן בלבד [40].

גם מחקר “תבניות הסיפור” ביצירותיו טרם נסתיים, כפי שמעיד ראובן קריץ, ובודאי שיש עדיין מקום נרחב לניתוח מפורט של סיפורים בודדים, שיצביע על יחודם ועל טיפוסיותם כאחד.

לתחומים ההולכים ונחקרים שייכת גם פעילותו של שופמן כעורך, המעידה על טעמו הספרותי ועל חבורת הסופרים שהעריך וקירב [42, 43].

רשימותיו של שופמן שלא כונסו בחמשת הכרכים של כתביו (והללו רבות מאוד) טרם נחקרו, ואין ספק, שמתוכן עתידה להצטייר דמות מורכבת יותר של שופמן מזו הידועה עד כה.

ספרות הזכרונות, התופסת מקום מיוחד בתחום הביקורת, אינה עשירה ביותר בנוגע לשופמן, אם מפני סיבות ביוגרפיות (ישיבתו במשך שנים ארוכות בבדידות בכפר האוסטרי) ואם משום סיבות אישיות (לא קל היה לזכות בידידותו ולא תמיד היה נוח לשיחה), אולם גם היא ראויה לעיון מפורט, שכן ממנה מסתמן דיוקנה של אישיות בעלת יחוד ועצמיות מובהקים, ולעתים יש בה תוספת רקע והסבר לכמה מרשימותיו (עיין בנספח). מכל אלה עולה המסקנה, שעם כל הישגיה של הביקורת בשנים האחרונות במחקר שופמן עדיין נשארו בה תחומים המצפים להשלמה ולהעמקה, ועדיין לא נתגלו לקורא כל פניה של יצירת שופמן.