רקע
אהוד בן עזר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

כן, אני אוהב את היצירה המנוגנת ברדיו. לא, אין לי רדיו בחדר. כן, הוא מקולקל. הוא שייך לבעלת־הבית שלי. ישן, ויעלה הרבה כסף לתקנו. את הסימפוניה שמעתי לראשונה כשהייתי ילד בן תשע, בקלמניה –

לא, אני אומר לך, אין לי חיוך טוב, אני מחייך רק כדי למצוא חן –

“אני מבינה,” אמרת, ו – “תבוא אליי –”

“מדוע?” השבתי. “אין לי ידידים,” הוספתי, “רק רפרטואר, אל תאמיני –” ונשענתי כשגבי למעקה ופרשתי יד לצדדים והבטתי אליך במבט מתחטא.

נפגשנו במוצאי־שבת, בשעה שמונה, במקרה, ואת ביקשת ממני לעלות אלייך לחדרך. אני עולה, את מרשה לי לנוח על ספתך. לא יותר. והרדיו מנגן.

קלמניה. מה אומר לך השם? שום־דבר? חצר גדולה מוקפת חומת־ביטון צהבהבה, וחמישה בניינים בני שתי קומות, ולהם גגות רעפים בגוון חום־אדמדם, הנסמכים אל החומה מבפנים. ארבע ממגורות־פח עגולות בצבע החלודה, ושני שערי ברזל, המזרחי והמערבי, בשני צדדיה של החצר הרבועה. ופסי מסילות־הברזל המצטלבות בפינות בהן נפגשים חליפות זה עם שכנו – הפרדס, הכרם, כרם הזיתים וחורשת עצי האקליפטוס. היינו נוסעים עליהן בקרוניות קטנות שנועדו להובלת הפרי. סוסים משכו אותן ועגלון ערבי החזיק במושכות. שכחתי את הבריכה הגבוהה באמצע החצר. שכחתי מדוע אני מספר לך.

“תשתה תה?”

“תמיד את שואלת כך. זה מבלבל אותי –”

“אה –”

את הרדיו הישן קיבלנו מאדון גרדינגר. כל קלמניה היתה שייכת לו. לבסוף מכרו אותה ופיצלוה לחלקות, את הכרם עקרו, נסתיימה ילדותי, ואצלי נשארה עוד כמה שנים חותמת שחוקה, מושלכת במחסן, ודפוסה: “קלמניה. גן עצי פרי ומשק בריטי”. את הרדיו הישן אני זוכר, תיבה גבוהה וחומה, ניצבת על הריצפה, ובחלקה העליון מקום לפטיפון. עד שהגיעה אלינו הוציאו ממנה את מכשיר הפטיפון, ונשאר המקלט בלבד.

הנמיכי את הקול, מפני השכנים. השעה מאוחרת, וברדיו מנגנים את הסימפוניה מן העולם החדש, שעדיין אינני יודע את שמה.

וילד בן תשע רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה השלף הצהוב, המשתרע עד לכפר הערבי, וכפות רגליי רומסות את גבעולי־הקש, קצרים, קטומים, ואני שר את החלק האחרון – טה, טה, טה, טה־טטם – – –

בדרך כלל מכנים אותנו על פי החלק החסר, על פי מומנו, ואדם בריא בכל אבריו חייב להיות בן־בלי־שם מבחינתנו. ואצלי המום הוא בעצם השמחה, ביכולת לשמוח, ולא בחלק החסר, זה שאינו כואב, שרק חסר, כל־כך חסר, כמעט רך, כמעט נפלא, מלא־ערגה, חולשה, תשישות, כמעט כמו אחר האהבה.

ופעם כתבתי ביומני: “לעיתים דומה שעברו עלי שנים רבות –”

כבר אמרתי לך שאני רוצה כוס תה, ובאמת, הפסיקי לזוז, וחוץ מזה…

“– שנים רבות, והשמחה שאינני יכול להשתמש בה מתיישנת, ורק המחשבות מגלות לי חן־נעורים.” רגע, תני להיזכר, ואחר־כך בא ההמשך: “וככל שאני מרבה בניסיון לחפות על מומי כן חוסר־השימוש המוחלט, הטהור, הופך אצלי למישאלה בלתי־פוסקת, ואולי למום חדש.”

אמרתי לך, אין לי ידידים. רק רפרטואר. גם אלייך אני מדבר כמו מבעד למסיכה לבנה. רוצה להנמיך את קול הרדיו? תודה. בכל מקום השארתי משהו, אולי – אותו דבר, מילים. במקום להשתמש בשמחה, כמו בתיאטרון, זאת אומרת… גם את אינך יכולה לדבר אמת. נעים לי פה ושם, מאחר ובדרך כלל בא קהל מובחר להצגת בכורה, פרטית, ו… לפעמים אני חש בחילה קלה, כמו לפני הרמת המסך, וזוהי האמת היחידה –

מאותה שעה שהקאתי כל הדרך וראשי היה ריק וה“טיטניק” הכחול קופץ בלי־הרף על פני דרך בלתי כבושה לבאר־אורה, ואת לא רצית לומר לי מילה. לא רצית לומר לי מילה. רק ביקשת שאתן לך את משקפיי. את המשקפיים ביקשת בדרך לשם, והבחילה באה בדרך חזרה, לאחר הווידוי, בליל ירח מלא שרבץ נמוך על כתף גבעה מדברית, ישבת לצידי והקשבת, ומאותה שעה אני זוכרך בהרגשה עמומה של נסיעה לא־נוחה וריח עשן הסולר וכאב־ראש נורא –

ורק לאחר שנים רבות נתת בידי את הקטע מיומנך:

"חזרתי ללימודים, ושוב אני יושבת לידך, קפואה, כמו אשמה. מאופקת, מוזרה – מפני שאני נזכרת כל הזמן במה שקרה בבאר־אורה.

“אחרי מסיבת הסיום, בשבת, יצאנו שנינו מחדר־האוכל, ואתה שאלת אם נלך מעט, כה רגילה הייתי לראותך יושב לצדי בכיתה, שהסכמתי. ואפילו ביקשתי סליחה ממך ורצתי למקום חשוב,” מפני שהייתי חופשיה איתך ולא התביישתי. הלכנו וישבנו באחת הגבעות, כשמולנו עולה ירח רב־זוהר ונחמד. אך נדמה לי שהיה פגום. אינני זוכרת איך נפתחה השיחה, אבל היה לה אופי מיוחד ומוזר. אתה התחלת לדבר על עצמך, על כתיבתך ואהבותיך. סיפרת לי על חבלי־לידה של יצירות, על נושאים, ואחר־כך על הביקורת העצמית החריפה והקטלנית שלך, על צערך כל פעם שאתה נוכח לדעת כי מה שכתבת הוא חיקוי, השפעות זרות, או פרי תאווה בלבד, פרי הילולי נעוריך. כשדיברת כך לא מצאתי כל מכנה־משותף איתך. היית רחוק ממני, ובכל זאת נדמה לי כי הבנתי אותך. אתה התלבטת בין האמיתי שבך לבין כל השאר. חיפשת את האני שלך, ומה שאני זה רוצה לומר ולבטא, ופחדת פן חיפושיך הם לשווא. חיפשת את הגרעין האמיתי שגנוז בך ורצית לעמוד על טיבו ותבניתו, ועווית־זעם היתה חולפת בך למקרא שיר שכתבת, אם מצאת בו השפעות וחיקויים. והיה לי מוזר לשמוע ששיר יכול להיות לא אמיתי, אם יש בסגנון ובצורה השפעה זרה, או מה? הרי הוא חלק מעצמך – וכיצד אפשר לשנוא אותו? ואמרתי לך זאת, ואתה שתקת, כמו חיכית שאמשיך לדבר. וכה הרבה היה לי לענות לך, ולפתע הרגשתי כי אסור ואין לי רשות לענות לך, משום שאיני קרובה אליך כלל. ואני יודעת שדברים כאלה לא אומרים סתם, ודווקא בי אתה נותן אמון. והתחלתי לענות לך. רציתי שלא תהיה עצוב ומיואש כל כך, ועם זאת ידעתי שאני לא שלמה עם עצמי ואסור לי לגעת בנושא הזה. ורק לאחר זמן נוכחתי שאילו ירדתי אז לסוף כוונותיך להיות משורר, הרי הכול היה לובש צורה אחרת…

"לאט, וכמו מבלי משים, התחלת לדבר על עצמך, יחסך לבנות, אכזבתך מהן והתפעלותך העמוקה. יותר ויותר הרגשתי עצמי אשמה. רציתי לקום ולצעוק, לצעוק שתפסיק, שאין אני כלי־הקיבול המתאים לך. אני חשה בגירוי, אני מבינה אותך, אך אינני יכולה לקבל את דבריך כמופנים אליי. רציתי לומר לך שתשתוק, שתידום, וחבל שלא עשיתי כך. מדוע לא היה בי העוז והיושר לקום ולומר לך? מתוך שתיקתי לא יכולת להסיק דבר.

"ואתה המשכת לדבר, וראיתי בך פחד, יראה כמוסה מפני טוהר רגשותיך בהתגלותם. האהבה והתאווה, שהזכרת מדי פעם, הרעישו אותך. התיימרת בלבד להיות גבר שטוף יצרים ותאוות, ורצית להיטהר באמצעות וידויך. ובעיני הן היית, בכל עומק דמותך, רק ילד, ילד תמים וטהור. וכה צר היה לי לראותך מערטל ומעדן בפני את נימי נפשך – ואתה אינך אלא נער טוב ופשוט עם מחשבות גדולות, שמתאמץ לסגלן למציאות חייו. כל זאת ראיתי אני והרגשתי מחנק עולה בגרוני, מפני שאני אהבתי מישהו אחר. הצטערתי על טעותך ולא שנאתי אותך. הכול געש בקירבי וכמעט לא עוד הקשבתי לך, אך לפתע שמעתי אותך מספר שאהבת בראשונה את עופרה, ואילו עתה, בכל הכרתך והרגשתך החזקה, אתה מאוהב בי. זה היה השיא. כל העת הרגשתי שאסור לי לשמוע, אבל להיווכח פתאום שיש לך רגש כה חזק אליי, זה היה כה מפתיע ומדכא ומבלבל ומוזר, שחשבתי שלא אוכל עוד להתגבר על עצמי. איך ייתכן שישבתי לידך כל הזמן ולא הרגשתי כלום? וכך עוד נמשכה קצת השיחה בינינו, אתה שאלת משהו ואני עניתי, ולבסוף ליווית אותי לאוהל, וזה היה מספיק.

“ולכן קשה לי לשבת לידך בכיתה. כבר התחמקתי ממיספר שיעורים, אך אין זה פתרון.”


מאז לא השתנה דבר. אני ממשיך לכתוב שירים. את בעלי הגאווה מעניש אלוהים בכך שהוא מניח לתוכניותיהם להתגשם. לפעמים אני מחפש אותך וחפץ לתקוע לתוכך את כל הכאב שנגרם לי, מתוך אמונה כי לעולם לא יבוא בוקר בו אצטרך לשאת אלייך את עיניי –

לא. לא. את נפלאה, מתוקה שלי. אינך מבינה כי כל מה שסיפרתי לך הוא רק ספרות, רק רפרטואר? הרי הזהרתיך בהתחלה. תודה לך שאת מניחה את הכר תחת ראשי. במה הפסקנו? לא, אינך צריכה להתנצל שאת יושבת על הכיסא. נעים לי לשמוע את המוסיקה ולהרהר. וכפי שאת אומרת – תמיד נישאר ידידים טובים, טובים, כפי שאת חוזרת ואומרת. רציתי רק עוד להסביר לך –

ה“טיטניק” מגיע לתל־אביב ואבא ואמא עוזבים את קלמניה, ששם, בעת שהייתי חולה, הילדה שאהבתי לראשונה בחיי, דליה קולני, הביאה לי טבלת־שוקולד. שכבתי במיטה בעלת סורגים לבנים, והיא ראתה אותי, עדיין הייתי בן תשע, לא יותר. ובינתיים הגיע האביב ואת פגשת אותי בכיכר־ציון ואמרת שאסור להשתמש באדם כאמצעי אלא כתכלית בלבד –

אמנם כן, נשארנו ידידים. אך אין צורך להגזים. אחרי הכול, הערב הוא עלבון. אם היית יודעת שאדבר כך, היית מזמינה אותי לעלות לחדר?

והנה נמשכת הצגת הבכורה וקאנט שם בפיך פסוק מכוער כל־כך. את יודעת שלא נשא אישה מימיו. מספרים כי פעם קבע מועד בכנסייה, שכח ולא בא, ולניסיון שני, כך החליט, אין טעם. ועוד מספרים כי בעת שהיה יוצא לפנות־ערב לטייל ברחוב, כמנהגו, היו תושבי קניגסברג מכוונים את שעוניהם על פי מסלולו. באותם ימים, באותה עיירה, לא היה רדיו, גם לי אין. אמנם אני אוהב מוסיקה, אך יכול לחיות גם בלעדיה. לא אמרתי שאינני נהנה מן הסימפוניה אצלך. את רואה כמה נעים לי לשכב על הספה, את מביאה בי הרגשת בטחון כה חזקה, כאילו אני האדם היחידי בעולם. פעם בכית בכיתה על דף גמרא שלא הבנת ואני ניסיתי לעודד אותך ולחשתי לך את הפירוש. אל תחזרי ותאמרי לי שאני מתמיד ועקשן, שאת מעריצה את אורח־חיי, סדר־יומי, ושיש לי סיכוי, יש לי רק אותה תחושה של אמת –

עכשיו הבנת? אחרי־הכול, חוסר זהירות גמור היה מצידי לדבר כל הערב. לא באתי אלייך כדי לגולל בפנייך קטע חדש של יומן. היה עליי לחכות לך בשתיקה. ואת, לו היית מתנהגת על פי שרירות ליבך ומביאה בי כאב, אני – אולי הייתי סולח לך על כל מעשייך ושעה שהיינו נפגשים, לעתים נדירות מאד, לא היה עולה בידי לומר לך דבר.

המלצות קוראים
תגיות