רקע
אהוד בן עזר
הפרי האסור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

שכונת “נווה־עוז” נוסדה בימים בהם חלמו תושבים רבים לעבור ממרכז העיר ולרכוש לעצמם בית עם חלקת־אדמה קטנה במקום מרוחק ושליו, לנטוע עצי פרי וליהנות מן השקט ומן הפירות. במשך הזמן עלתה היבלית בגינות. לבעל אשר חזר אחרי יום־עבודה מעייף ופגש במבטה הזועם של אשתו לא היתה ברירה אלא לקחת מעדר ביד ולנכש את העשבים השוטים בחצר. כך קרה לאחד, וכך קרה גם לשני, וכך חזר ונשנה העניין בחג ובשבת, עד שנמאסו עליהם חייהם מרוב הטירחה.

אמת, לו היה הדבר תלוי בנשים – לא היה איש עוזב את השכונה מפני סיבה זו. כי ההנאה אשר הפיקו מן האפשרות להראות בגאווה את הגינה המטופחת למכירים – היתה שקולה כנגד הצער שבהפיכת הבעל לגנן. אבל, אירע נס, מחירי הדירות במרכז־העיר עלו ומחירי המיגרשים בשכונה המרוחקת ירדו, ומכאן היתה הוכחה ניצחת בעיני הנשים כי כל משפחה המכבדת את עצמה חייבת לעקור מן המקום ולרכוש דירה בבית־משותף. הבעלים שקעו בחובות, אך לעומת זאת הוסר מהם הסיוט של עקירת היבלית. והשכונה נידלדלה לאט־לאט מתושביה הוותיקים.

המעשה קרה בשנותיה הראשונות של השכונה, עת עצי התפוח, השזיף, האפרסק והמשמש רק החלו להניב את פירותיהם, ובטרם החלה פרשת היבלית והבתים־המשותפים. באותה תקופה היינו כבני ארבע־עשרה, והיה בנו כמין צורך פנימי לגנוב. כולנו באנו מבתים אמידים, וברור שלא הלכנו לסחוב פירות מתוך רעב. לעתים אני מהרהר אם לא היינו דומים לכלבים שמשתינים בקיר כדי לסמן את מקומם וגבולם בעולם. כי היה בנו כורח לחטוף, לפעול, לעשות דבר־מה, ואולי אפילו קינן בתוכנו רצון סמוי להיתפס, ובלבד שיראו כי אי־אפשר להתעלם מקיומנו?


ערב אחד של קיץ, לאחר גמר הפגישה המשותפת בצריף התנועה, הלכנו לשכונת “נווה־עוז”. היינו חמישה: פונצוס, ליפשיץ, שלוקי, תלמי ואני. תלמי היה חבר קרוב לי. שמו האמיתי היה ברנרד והוא בא מאירופה אחרי המלחמה. בעת שרשמו אותו לבית הספר אמר אביו: “עכשיו השם שלך יהיה תלמי, כי בארץ הזאת הם עושים ‘קולטוס’ מן החקלאות, ויותר טוב שאתה תתאים אליהם מפני שמספיק היו לנו צרות עם הנאצים.” תלמי היה שמנמן ונמוך ושערותיו בלונדיות. הוא דיבר עברית עילגת, ובמהירות. לעתים קרובות היה מקבל סחרחורת ומתעלף ונופל על הארץ. סיפרו שזה הכול בא לו מן הימים שהם היו בורחים בשלג מפחד הגרמנים. למרות חולשתו הוא השתדל לצאת לכל טיול ולכל מחנה־עבודה, ולבש תמיד מכנסי־חאקי וחולצת־תנועה כחולה וחגר חגורה צבאית עשוייה מבד ברזנט גס וקשה, אבל אחרי גבו קראו לו כולם “פליט” וצחקו ממראהו. אינני יודע משום מה התיידדנו ונקשרנו דווקא אחד בשני.

בשעה אחת־עשרה וחצי הגענו לשכונה. את תלמי ואותי השאירו באבטחה, ואילו שלושת האחרים חמקו בחשאי לעבר חצרו של כהן. כהן היה המורה שלנו לעברית ואגדה בבית־הספר. כאשר אני נזכר בו היום נדמה לי כי היה אחד המועטים בשכונה אשר עבד את הגינה שלו בנאמנות ולא עשה כך רק מפחד הקינטורים של אשתו. אולי לכן היו התפוחים שגידל מן הטובים בכל הסביבה, ולכן גם סבל ביותר מן הסחיבות שלנו. חמש דקות לאחר שהשלושה עזבו אותנו נשמעו נביחות חזקות מכיוון החצר של כהן. אני אמרתי: “מה פתאום כלב אצל כהן? אף פעם לא היה לו!” ותלמי, שעמד על ידי, אמר: “אני לא מפחד מכלבים, זה רק בחוץ־לארץ היהודים מפחדים. אבל בבית שלנו, עוד לפני שבאנו לכאן, היה כלב גדול ואני תמיד הייתי משחק אתו, בחיי.” בכל זאת הוא רעד, וגם אני. בביתו של כהן נדלקו אורות. ראינו את כהן יוצא למרפסת לבוש בפיז’מה וצועק:

גנבים!

ובדיוק באותו רגע עברו על פנינו במרוצה פונצוס, ליפשיץ ושלוקי, ואנו נשאנו רגליים ומיהרנו לברוח איתם. כל כלבי השכונה הקימו קול נביחות, אנשים הדליקו אור במרפסות ושמענו גם צועקים:

משטרה! משטרה!

לאחר רבע־שעה של מנוסה נפגשנו ליד עץ־האקליפטוס של ליפשיץ. “צריכים להתחלק!” שמענו את קולו של פונצוס בחשכה. הוא דיבר במהירות ובהתרגשות.

“כמה יש לך?” שאל ליפשיץ.

“עשרה,” אמר פונצוס. התברר שהוא היחיד שהצליח לקטוף דבר־מה. שני האחרים לא עברו עדיין את הגדר בעת שכלבו של כהן הרגיש בהם והתחיל לנבוח.

“לעזאזל,” אמר פונצוס.

“מה קרה?” שאל שלוקי.

“נפלו בדרך. נשארו רק שישה,” ענה. “איך נתחלק?”

לקחנו כל אחד תפוח והשארנו לפונצוס שניים מפני שהסנדלים שלו נקרעו כאשר טיפס על הגדר. העברנו את התפוחים בחושך מיד ליד ותיכף הסתלקנו מן המקום כל אחד לביתו. הדרך לביתי עברה ליד ביתו של תלמי, וכרגיל ליוויתי אותו. הלכנו לאיטנו בשביל החול, ולא החלפנו בינינו מילה. אני אכלתי את התפוח שלי. ורק לאחר כמה רגעים הרגשתי שתלמי אינו אוכל את שלו.

“איפה התפוח שלך?” שאלתי.

“בכיס.”

“למה אתה לא אוכל אותו?”

“לא רוצה.”

“אתה לא אוהב תפוחים?”

הוא שתק.

אמרתי: “בטח אתה תאכל אותו אחר־כך, כשאני כבר אגמור את שלי או כאשר תהיה לבד בבית. כך עושה גם האחות הקטנה של עם הקומפוט – היא מחכה שאני אגמור…”

“אתה מדבר שטויות!” אמר תלמי.

נעלבתי ושתקתי גם אני.

המשכנו ללכת ולפתע אמר: “אוכל צריך לשמור. אסור לבזבז אותו ככה סתם.”

לא ידעתי מה לענות. אמרו שאסור לדבר איתו על המלחמה מפני שעליו לשכוח את הזיכרונות שלו.

“אתה לא מאמין לי?” שאל.

“בטח אני מאמין לך,” אמרתי.

“לא, אתה לא מאמין לי.” את ידו הוא החזיק כל הזמן בכיס שבו נמצא התפוח, ואילו אני את שיירי התפוח המכורסם שלי זרקתי זה מכבר רחוק את תוך הפרדס שגבל עם שביל החול בו פסענו. הייתי בטוח כי בכך אני מטשטש את עקבות המעשה שלנו.

“אתה לא מאמין לי,” חזר ואמר, “אבל אתה חבר טוב שלי?”

“כן.”

“אז אל תספר לאף אחד שלא אכלתי את התפוח.”

“מה זה איכפת לי?” אמרתי, “התפוח שלך ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה.” אבל בליבי חשדתי בו דווקא משום שביקש שלא אספר לאחרים.

כאשר הגענו לביתו של תלמי ישב אבא שלו בכיסא־נוח על המרפסת, משקפיים על אפו, וקרא עיתון יומי בשפה ההונגרית. אולי מפני ליל הקיץ החם הוא לא הלך עדיין לישון, למרות השעה המאוחרת. אז ניגשתי עם תלמי עד לדלת, ולפתע אבא שלו הסתובב אלינו וקרא:

“מאיפה אתם באים, תלמי?”

תלמי אמר: “היינו בתנועה.”

“זה טוב,” אמר האבא שלו, “בטח אתם להתמזמז שם עם הבחורות, אה?”

שתקנו. באותה תקופה טרם נגענו בנערה. כל ערב היינו הולכים לצד האחד, והן – בכיוון השני. וכל מה שידענו אודות היחסים עימן היה מתוך סיפורים שהחלפנו בינינו, וספרים שקראנו, ושיחות של המדריך, והשאלות של אבא של תלמי. תמיד היה בטוח שאנחנו מתמזמזים. למרות העברית הגרועה שלו, הוא את המילה הזאת תפס בבואו ארצה והיה משתמש בה בכל הזדמנות. כאשר ראה שאיננו עונים לו, הוריד את משקפיו והתבונן בנו. גבר גדול היה, כבן ארבעים, בהיר־שיער כמו תלמי, אבל רחב־כתפיים ומוצק.

אחר אמר: “בטח אתם להסתיר ממני. אין דבר. גם אני הייתי בגיל שלכם, חה־חה.”

תלמי עמד והתבונן בו, ועדיין ידו היתה בתוך הכיס. האב המשיך לדבר: “אם אתם רק לדעת מה שאני לעשות בגיל שלכם…” לפתע השגיח בכף־ידו של תלמי הטמונה בעקשנות בתוך הכיס, והפסיק בדיבורו.

“מה יש לך שם?” שאל.

חשבתי כי תלמי יתבלבל או יסמיק, אך להפתעתי הוא הוציא את הפרי מתוך הכיס, וחייך. תמיד נהג לחייך באופן עדין ונשיי מעט, ומפני שערותיו הבהירות, והגומות שבלחייו, היו פניו בחיוכם דומים לפני מלאך. עד כי קשה היה לתאר שהוא עבר ברגל עם הוריו עשר מדינות בזמן שברחו מן הנאצים. התפוח נראה לבן לאור החשמל, ורק בפינה אחת, על לחיו, בלט כתם בצבע אדמדם. תלמי הושיט אותי לאביו ואמר:

“קח, אתה רוצה תפוח?”

“מה זה?” שאל האב בתמיהה.

“תפוח,” ענה תלמי מבלי שהפסיק לחייך.

“מאיפה יש לך?”

חשבתי כי תלמי ישקר ויגיד שחילקו לנו, או שמצאנו. אבל הוא אמר בפשטות: “אחרי הפעולה הלכנו לסחוב תפוחים…”

“נו?”

“והתחלקנו.”

“כמה קיבל כל אחד?” חקר האב.

“אחד,” אמרתי.

“ואיפה שלך?”

“אכלתי.”

האב סובב את פניו אל תלמי והביט בו במבט מרוכז וחודר, כממשיך קשר חשאי או ויכוח ישן. ולפתע ראיתי שתלמי מחוויר ומתחיל כאילו לרעוד, כמו לפני שעה, כאשר שמענו את נביחות הכלב מחצרו של כהן.

“למה לא אכלת את שלך?” שאל אותו האב בשקט.

“אני לא רציתי.”

“לא רצית ולמה אהוד אכל את התפוח שלו? הה?” אמר והצביע עליי, “תגיד לי? למה אתה לא לעשות כמוהו? למה אתה לא לעשות כמו כולם?” והוא הרים לאט־לאט וכמו במכוון את קולו עד לצעקה: “ולמה אתה מביא תפוח לאבא שלך במקום לאכול אותו בעצמך? תגיד! תגיד! מה?”

תלמי החל לגמגם: “אני לא רציתי. באמת שלא רציתי. וחשבתי, אולי אני אביא לכבד אותך.”

שקרן!

האב קפץ מכיסא־הנוח, זרק את העיתון הצדה, התנפל על תלמי והתחיל לנענע אותו בכתפיו. “שקרן! אתה שקרן! אתה פוחדת לאכול תפוח. פוחדת, פחדן! אני להכות אותך, אני להרוג אותך אם אתה לא לעשות כמו כולם. מספיק היה לנו בחוץ־לארץ, ופה אתה צריך ללכת עם כל חברים שלך ולעשות כל מה שהם לעשות, אתה, אתה…” וכאן הוא עבר לצעוק בהונגרית, ואני לא הבנתי מה שרצה לומר, רק שמעתי כמה מלים שחזרו שוב ושוב – ברנרד, היטלר ופאראזיטים. וכל הזמן טילטל את תלמי ותקע אצבעות ומערך את צלעותיו, עד שזה נאנח מרוב כאב.

שמעתי שתלמי עונה לו, גם כן בהונגרית. לא הבנתי את השיחה. רק מתוך הטון העקשני והקרוב לדמעות של חברי הטוב הרגשתי שהוא מכחיש את הכול. אבל ככל שהמשיך להכחיש כן גברה חמתו של האב עד שתפס בו בכוח והשכיבו על כיסא־הנוח וקיפל אותו כשבטנו על המסעד ואחוריו כלפי מעלה. כל זה עשה במהירות ובחריצות, ואני, למרות שלא קלטתי עוד את תוכן הריב שביניהם, עמדתי והסתכלתי כמכושף במחזה המתרחש לנגד עיניי. האב פשט מתלמי טפח ממכנסיו, ובאותו זמן שיחרר מעצמו את החגורה והחל מצליף בכוח על פיסת הבשר העירום והלבן, בשיפולי הגב. תלמי שכב כשראשו טמון בתוך הבד של הכיסא, ועם כל הצלפה היה נאנח, והבד נע הנה והנה, עד שהיה נדמה לרגע שהוא מתנודד בתוך ערסל. בכף־ידו הקפוצה החזיק את התפוח ולחץ עליו בחוזקה כאילו חפץ לרכך על־ידי כך את האימה שחולפת בגופו לפני כל הצלפה. פסים אדומים ניכרו בבשר. לא ידעתי כיצד לעזור לו. לפתע הבחנתי כי מכנסיו של האב רפויות, וכמעט נוטות ליפול, והוא מוכרח לשחרר את היד המחזיקה בתלמי כדי לתפוס בהן. בינתיים המשיך לעמוד כשצידו מופנה אל תלמי והוא מצליף בו רק ביד האחת, ודומה בתנועותיו ללוחם־שוורים או למאלף־חיות בקירקס.

צעקתי אל תלמי: “טיפש, תברח ממנו, הוא כבר לא יכול להחזיק בך!”

ותלמי ענה לי, בעברית, אבל עברית עילגת, כמו בימים הראשונים לבואו ארצה, ובקול חנוק: "אני לא יכול, אני יש לי ‘הונֶר’ בשביל אבא שלי, אה – אאה – "

ברחתי כל עוד נפשי בי. רצתי כל הדרך לביתי וכשהגעתי לחצר שלנו עמדתי ליד הברז והקאתי, כשאני לוחש לעצמי כל הזמן בכעס כמין תפילה: “הונר, חמור! הונר, חמור! חמור! חמור!” ועוד ימים רבים אחרי כן לא הייתי יכול להיזכר באבא של תלמי, כשהוא מדבר בשפה ההונגרית, מבלי שתעבור בי צמרמורת.

המלצות קוראים
תגיות